יום רביעי    🔗

"העיפות היתה למעלה מכוח אנוש.

היינו גרים באהלי סיירים קטנים, פזורים בגיאיות כצוענים, האבק אוכל בכל פה והשמש מכה בשרביטיה.

יום יום ולילה לילה, חדשים של ישיבת משלטים…"

(תחת צאלים – זרובבל גלעד.

ספר הפלמח כרך ב')

1    🔗

אני פחדן אני.

מאז ומתמיד הייתי פחדן. רק נגזר עלי לעבור מחלל אחד לחלל אחר ומיד נבהלתי. למה דווקא אני?

כבר אז היה הפחד ראש וראשון לשליטי. הוא וההיסוס, אחיו, אפפוני מבחוץ, קיננו בי מבפנים, ולא נתנו לי לעזוב את חלל בטנה החמים של אמי.

– לא! – צעקתי בתוך תוכי – לא אני, שקודם מישהו אחר ינסה!

ישעיהו, אחי התאום, שנקרא לאחר מכן שוקה, הוא שהעֵז ויצא כשעה לפני. משבושש לחזור, ואני נוכחתי כי הופקרתי יחידי בתוך חשכת הצינור, אחזתני הבהלה והתחלתי מפרכס בכל גופי, תוך נסיונות יאוש להמלט מהמקום. איש לא המתין לי בחוץ לקבלני. איש לא ידע על מציאותי. שוקה אחי שנא אותי כבר אז, ולא סיפר עלי כלום. יצאתי בכוחותי אני. תחילה הוצאתי רק רגל אחת, בדומה למתאבד השולח רגלו קדימה לראות אם אין חשש, שקור המים יאלצהו לשחות חזרה לחוף.

הרופאים סיפרו אחר כך לאמי, שרק במקרים נדירים נולד אדם כשרגלו האחת מושטת קדימה. הרופאים לא הבינו אותי. חשבו שהרגל הושטה אך במקרה. דומני, שהנני אחד היצורים הבודדים בעולם, שלא הובן מתחילת יומו הראשון. מכאן תבינו כמה קשה היה לי להחליט להוולד לתוך עולם שכזה.

ברבות הימים גדלתי.

אמנם הגידול צרך זמן רב, אך עם מעט סבלנות והרבה צלחות קווקר של אמא קם והיה. הייתי ילד גדול, ילד שקט ורציני העומד תמיד מהצד וצופה בתעלולי החבר’ה. סבורני שהייתי הפחדן הגדול ביותר בשכונה. פעם כמעט התעלפתי כאשר שוקה הכניס לי עקרבות שחור מתחת לחולצה. נשכתי לשוני בפי ואליו חייכתי בביטול, לא במהרה יזכה המטורף הזה לראותני מת. למזלי הסתכל רק בחולצה. לו היה מוריד ראשו, לעבר המכנסים, היה משתגע מאושר למראה הרטיבות הפתאומית שפשתה בהם באמצעו של קייץ. אז עוד הייתי די נבון. למדתי להסוות את פחדנותי בהבעה רגילה של ילד שאינו חושש מכלום. אני בטוח שאיש מחברי בשכונה לא תאר לעצמו עד כמה אני אחוז בהלות. ראו בי אחד כמותם, ובמשך זמן מסוים, לאחר לילה אחד בו פרץ גנב לביתנו, אף חשבוני לאמיץ לב.

אמא פרצה בצעקות אימים למראה הצל החולף בדירה. שוקה התעורר ובלי לאבד את עשתונותיו הזדחל מתחת למיטה. אני היחידי שנשארתי שרוע בלי נוע על יצועי, למרות שראיתי את הגנב עוד לפני שאמא התחילה לצעוק. גברת הררי, שכנתנו, לטפה את שערי ואמרה שלא ראתה עוד ילד כל כך אמיץ כמוני. סילקתי ידי ממנה, ונמלטתי למרפסת. גם היא לועגת לי, לא די לי שלעגתי לעצמי על השיתוק שתקפני פתאום למראה הגנב? הרי הייתי פחוד ובהול עד כדי כך, שלא הצלחתי אפילו לעצום את עיני כדי לעשות עצמי ישן. גם במשטרה לא הבינו אותי, כינוני גיבור, הייתי היחיד מאנשי הבית שידע לתאר בדיוק את מראה הגנב.

עתים נטיתי לחשוב שאולי צודקים האחרים, אולי אינני פחדן, אולי כמוני ככולם.

היו אלו מחשבות בלבד. עתה כשגדול אני וחייל, חייל שכובעו עשוי פלדה, וחגורתו – כדורים, אני יודע את האמת – פחדן אני כאשר הייתי ביום היוולדי. כל שמועה קלה גורמת לי לחלחלת מתנים, כל פליטת פה – להתרגשות. אני מפחד פן אמות בקרב הראשון שלי, יתר מכן, אני בטוח בכך. הרגשתי לא הטעתתני מעולם. עוד מעט אנו יוצאים ואני אינני רוצה למות. אני רוצה לחיות, אני מוכרח לחיות. הרי עוד לא חייתי בכלל, הן רק עכשיו, לאחר כל כך הרבה לבטים ומשברים הגעתי לסף החיים.

חי נפשי, לו ידעתי אז, לפני שמונה־עשרה שנים, שאני עתיד למות עתה, כי אז, בי נשבעתי, גם במלחציים הגדולים ביותר בעולם, לא היו מצליחים להוציאני משם.

2    🔗

עץ אשל אחד ויחיד צמח והסתעף על התל שלנו. לא רוחות, הנגב, לא מלתעות הצאן ולא כורתי השולטן יכלו לו לעץ פלאות זה. כאחד מסודות היקום צמח, הכה שרשיו על אדמת התל הסידנית, ופיתח נוף וגזע, שצלם לא צל של ספק הוא. אהבנו להתכנס למרגלות האשל בשעות הצהרים הלוהטות, בהפסקות שבין חפירה לחפירה. חופרים היינו שוחות אש ותעלות קשר. מוטול, מפקד המחלקה, דאג למצוא לנו תעסוקה, וגדליה, מפקד הכיתה, השתדל למלא אחר הוראותיו. רק אנו לא דאגנו. הימים ימי הפוגה, ימים שבין הקרבות, הכל שלוו ורגוע, ומה לנו, נערים צעירים, כי נכלה כוחנו בהקשות על סלעי גיר? וכך, מבלי להידבר, נמצאת כל המחלקה למרגלותיו של העץ, מוחה זיעתה ומניחה לגדליה, בטוב לב של אנשים השמחים בחלקם, לעמוד מולה ולצרוח כאוות נפשו. נראה שאף המ"כ שלנו מרוצה יותר לצעוק מתחת העלווה, מאשר תחת קרניים אכולות אש, והעולם כולו טוב ויפה, אך לא לזמן רב.

קול אחר, שתחילתו רטינה זועמת, המשכו גידופים סוערים, וסופו זעקת חמס, הולך וכובש את החלל. הקול קולו של בחור ארכני, שחולצתו מגוהצת, לחייו מגולחות ושערותיו הדלילות מסורקות כלקראת נשף. “יוסלה־איך” קראו לו, או ביתר שלמות “יוסלה־איך־זה”, ולפעמים בשעת הדחק “איך־זה” בלבד. חצי שעה נדרשה לו כדי לגלות שהוא היחיד הממשיך לחפור את המשלט, אך משגילה, שמט מכושו, ובא למעלה. כאן נעצר מול שלושה בריונים שהשתלטו על הערסל היחידי המשתלשל מהעץ, והחל פועה:

–…שתרדו מהערסל שלי!…אחת שתים!…איך אתם יכולים! … שלושה על ערסל אחד… עוד תלכלכו לי אותו!… כבר לכלכתם לי אותו! חזירים! נבלות סרוחות! חסר מקום על הארץ?…

ברב עמל הכין יוסלה־איך את הערסל, מרובד של שלש שמיכות צבאיות בנהו ומיתרי אהלים. שעה שעלינו למשלט והתישבנו לפוש, מיהר הוא לתפוש את עץ האשל והכריז: “כאן תהיה עמדתי!” איש לא נטה לחלוק על דבריו. חשבנו, בעבור ארבעה־חמישה הימים שאנו עתידים לבלות על התל, מה לנו כי נריב. מי פילל, כי ארבעה ימים אלה יהפכו לשלושה שבועות תמימים. במשך עשרים ואחד יום הפכנו את התל למשלט מבוצר. חפרנו עמדות היקפיות וקישרנון בתעלות־קשר ניכּשנו שיחים מסתירים, והיסוינו שוחות אש. היינו סחוטים מאד, החום היה רב וההתמרמרויות בשפע. ביחוד הירבה להתמרמר בחור קצר־רוח, שגופו נראה כעשוי קוביות קוביות. קוביה גדולה מאד של בטן, קוביה קצרה של צואר, וקוביית ראש שצלעותיה הצדדיות נשברות על ידי זוג אזניים רבועיות.

– התנדבנו בשביל להיהרג – צרחה הקוביה הזאת – ולא בשביל להזיע בשמש!

– הלואי באמת שתיהרג כבר! ־ צעק לעומתו יוסלה־איך – תראה איך שאתה שם את הנעלים המטונפות שלך איפה שאני שוכב עם הראש! שתוריד את הרגלים משם! ובכלל תרדו כולכם מהערסל שלי, לפני שאני מתחיל להתרגז!…

– אולי כדאי שנרד כבר? – אני לוחש לאוזן המרובעת הנשענת על לחיי.

– שטויות – מחזיר לי בעל האוזן ששמו הרשמי הוא יוסי־פס – אם אנחנו נרד, הוא עצמו ירצה לעלות, אז למה לעייף אותו…

3    🔗

למטה, במורד המשלט, ניצבה ביקתת חמר הרוסה למחצה, שמוטול המ"מ החליט להפכה לחדר־אוכל צבאי. טבחים לא צורפו אלינו למחלקה, אך יוסי־פס התנדב, במקום לחפור בשמש, לקחת על עצמו את האחריות להפיכתם של קופסאות שימורים ולחמים נוקשים לארוחות של ממש, ואני נתבקשתי לעזוב עמו. הכנת הארוחות היתה לא פחות מעייפת מחפירת שוחות, אלא שהיו לה גם כמה יתרונות. ראשית, לימוד מקצוע הבישול חנם אין כסף, ושנית חובת טעימת המאכלים שהרבינו לדקדק בה, ביחוד כשמדובר היה בבדיקת כושר השתמרותם של מיני לפתן שונים.

למרות תפקידנו הרם כטבחים, חלה עלינו חובת השמירה הלילית כעל כולם, רק זכות אחת נפלה לידנו – אנו שומרים תמיד משמרת אחרונה, וזו משמרת הבוקר הנחשבת לאחת הטובות. ואכן, טוב לנו, אצלנו אין שעות השמירה מתבזבזות לריק, אנו נוהגים למלאן תוכן על ידי הענקת שיעורי חינוך לאנשי המחלקה הישנים. שלשום הערנו בחור אחד הקרוי שמואליק־כלום, הנושא עמו תמיד ספר תנ"ך בחיקו. קראנו לפניו פרק שלם מתוך ספר יחזקאל, פרק מעניין מאד עם פירושי יוסי־רש"י.

אתמול בלילה הערנו בחור אחר, רזה ודקיק כאנטנה, מוישה דקל, המכונה מוסה־דק, והמשמש כקשר מחלקתי. בחור דווקא טוב, רק אוהב לעשות הרבה רעש, ולפזר רב מלל.

– מוסה, תקום! תקום מהר! – זעק לו יוסי־פס וטלטלו בכתפיו – האלחוט מצלצל כבר רבע שעה!

הדקיק נעור כנשוך נחש ואץ למכשיר. רק אחרי שניסה להתקשר ולא נענה, נזכר לצעוק עלינו:

– מטומטמים! האלחוט זה לא טלפון! מה אתם מבלבלים לי את המוח! ממתי אלחוט מצלצל?!

שיצעק עד מחר. אם הוא רץ לאלחוט, ולנו הוא קורא מטומטמים אז שיצעק עד מחר.

כמה לילות לפני כן, מתחנו חוט תפירה מידו של מוטי אל ידו של יוסקה־עוג הישן באוהל הסמוך. בעזרת מוט שבקצהו מסמר, משכנו במרכזו של החבל, ונתנו לשנים להתעורר ולצעוק איש על רעהו, עד שגדליה המ"כ פקח את עיניו וצעק מה פשר הצעקות. אותו לילה לא היתה דעתי נוחה מהדבר. נדמה לי, ששותפי הגזים במקצת, סוף סוף לא כדאי היה לערב את מפקד הכיתה בתעלולינו.

– שטויות – מבטל אותי יוסי – גם זה מפקד…

והוא אומר זאת ליד אהלו של גדליה, ואני מדמה שהנה מזדעזעים השמים ונופלים עלי.

עבר יום ועבר עוד לילה ואנו עוד חיים. אכן, יוסי־פס, כמוהו כאלהים, לא אסור מדבריו ימינה או שמאלה.

– הלילה נלך לטפל קצת ביוסלה־איך־זה – אומר לי יוסי־פס – אחרי שהספקנו להקיף את המשלט פעם או פעמיים – אם הטינופת הזאת מעיזה להאשים אותנו בליכלוך ערסלה, ואם לא נאה לה להניח ראשה במקום שאנו שמים את רגלינו, אז מגיע לה ללמוד הילכות דרך־ארץ.

אנו פוסעים זה לצד זה, וחוצים את המשלט הרדום. מזוויות עיני אני רואה את פיו של יוסי המופנה אלי בחיוך. חשכת הלילה מבליטה לעיני טור שינים צחורות ויפות. אני מחייך אליהן בחזרה. מבינים אנו איש את רעהו. יודעים אנו את המכרסם זה בלב זה, מכורסמים אנו שנינו. חייבים לעשות דבר, להיפטר מהרהורי לילה מציקים.

– וגם לא יתכן – אני קורא את הרהוריו של הקצר – שכל המחלקה תישן את שנתה ורק אנו העלובים נשוטט ערירים בצינת הלילה.

“הקצר”. לאחרונה החלו אנשי המחלקה להעניק ליוסי כינוי זה, אולי מפני שליוסלה־איך החלו לקרוא לפעמים “הארוך”. להפתעתי קיבל יוסי־פס את השם החדש ללא כל תרעומת, להיפך, אולי אפילו ברצון. "תאר לך – אמר לי פעם – שבמקום זה היו קוראים לי “השמן”… גם אני התחלתי לקרוא לו “הקצר”, אם כי לדעתי אינו קצר כל עיקר; בעיני גובהו רגיל בהחלט, רק גופו הרחב, המוצק כלשהו, וערפו העבות, הם המשווים הרגשה של נומך.

הקצר מדרבן את רגליו העבות, ואני ממהר לעבר ערסלו של איך־זה, הישן עליו בעוז איתנים ובדבקות של תשוקה אדירה. יוסלה שרוע על מצעו גמיש, ארוך ורפוי. בשולי שמיכותיו האפורות מבהיקים להם שני פסי לובן מרגיזים.

– הממזר הזה! – מתמרמר הקצר בקול עצור – רק על סדינים הוא ישן. סדין הוא צריך, ועוד באמצע המלחמה. סדין מלמעלה וסדין מלמטה. אחרת לא מסוגל להרדם…

אכן, מילא שהדוכס הלז לא יעלה לערסלו בלי פיז’מה, מילא ששינה בתחתונים או במכנסי עבודה היא למטה מכבודו, אבל באמצע המלחמה, ועוד מלחמת העצמאות, לישון בין שני סדינים… לא! דמעות חונקות את גרוני, מרירות מתרכזת באגרופי. הקצר מתקרב בצעדים אטיים אל הנסיך הישן, ואני אחריו. איך־זה אינו נוחר בחזקה. יש לו נחירות עדינות כאלה, חלקלקות, עטויות רפרוף ושאננות. דקה שלמה אנו עומדים באין אומר למרגלות הערסל השאנן, ואחר מסתכלים זה על זה. הקצר קורץ אלי, ואני מחזיר לו קריצה, אכן, הגיע המועד.

יוסי רוכן אל החפצים הסדורים בצורה מופתית לצדי הערסל, ודולה מתוכם מברשת ומשחת שינים. אני נוטל את המימיה התלויה על אחד מענפי העץ, לצדה של מגבת לבנה. הכל מוכן עתה למבצע, פרט ליוסלה־איך הממשיך עדיין לרשרש קלות באפו בלי לחלום דבר.

– איך־זה – פוקד הקצר קצרות – עורה!

– אה… – ממלמל יוסלה, ספק מתוך שינה ספק מתוך יקיצה.

– קום מיד! – מגביר יוסי־פס קולו – אתה צריך כבר לצחצח את השינים!

– איך? – שואל יוסלה־איך ופוקח עין אחת לנסיון – קרה משהו?

– כן – אמר הקצר – עברנו באמצע המשלט ופתאום הרגשנו צחנה איומה, הלכנו לפי הריח, הגענו עד הפה שלך ומצאנו שהוא התיבש לגמרי. אתה מוכרח תיכף ומיד לקום ולצחצח את השינים לפני שכל המחלקה תיחנק.

הופתענו איך בחור רציני ומבוגר כיוסלה־איך־זה יכול לקום באמצע הלילה ולצעוק חמס בגלל דבר כל כך היגייני.

– חמורים! נבלות ונודות! – צעק – אני עוד אלך פעם ואסדר אתכם לכל החיים. תסתלקו מכאן! נמאסתם עם כל השטויות שלכם! אני כבר רציתי להסתלק בבהלה, אך הקצר עצר בעדי. – תאר לך – אמר לי אחר כך – מה היה שוויו של המשחק, אם במקום לצעוק היה קם ומצחצח שיניו בלי בעיות?

– ש… שקט? – השתיק את הצורח – השתגעת? מה אתה צועק? אתה לא יודע שכולם ישנים?

– אז תסתלק כבר! ־ חוזר איך־זה ומבקש, והפעם בקול יותר נמוך, כמעט בלחישה.

– אבל למה? – מתפלא הקצר – בגלל שהטרחנו עצמנו להזכיר לך שהפה שלך התיבש? זה יחס?

– כן! – צרח הארוך – לא מעניין אותך מה שנעשה בפה שלי!

הבחנתי איך הוא חושק שפתיו, ומנסה ללחלח את פיו מבפנים. הקצר התכופף, חלץ מול עיני הנעור את סגר השפופרת, ומרח בנחת משחה לבנה על פני המברשת.

– תעזוב את המשחה שלי – ייבב יוסלה־איך – איך אתם יכולים להיות נבלות כאלה! למה אתם מעירים אותי?

– מחשש זיהום והיגיינה – הסביר הקצר – ראינו שאתה נושם דרך האף והפה שלך חסום בפני האויר החפשי. קח את המברשת ותראה איך ברגע אחד אתה הופך לאיש אחר. איפה המימיה?

הגשתי את המימיה, אך איך־זה דחה אותה.

– אל תחשבו שאני אשתוק לכם! כבר תראו מחר כשאני אשמור! אפילו שניה אחת לא תשנו אצלי.

– איך־זה! – כעס הקצר, והפעם נדמה לי קצת ברצינות – אל תערבב ענינים. מצדי אתה יכול לשכב עם שינים מעלות עובש ומצמיחות פטריות. בוא, יורם, עזוב את המימיה, לא נטפל יותר במלוכלך הזה! אם היה רוצה, שפשוף אחד והוא איש חדש. לילה טוב, יוסלה… לילה טוב אמרתי… טוב, אינך מחויב לענות לנו, אבל לפחות פתח קצת את הפה שיתאוורר, הריהו ממש מרעיל אותך מבפנים…

הנחנו לדמות הארוכה לשתוק על משכבה, ופסענו מחרישים לדרכנו. אחרי כמה צעדים נעצרנו. לא משב הרוח החרישי שבא מולנו הוא שעצרנו, גם לא מראהו השגיא של אופק המזרח המתבהר. רק הרשרוש הפתאומי, הרחש הזה של שקשוק מימיה, הוא שעצרנו על המקום. אט אט סובבנו ראשינו אחורנית וראינו איך איך־זה משרבב ראשו חוצה לערסל. ידו האחת נתמכת בענף, והשניה מושטת לפה.

– ש… שתתפקעו לכם! – צעק בפה מלא מברשת – ש… הלואי ותמותו! אתם כבר תזכרו אצלי לכל החיים! גר…ר…ר…

4    🔗

נותרו עוד דקות ספורות של שמירה. לובן רקיע אחוז כפור, מתחיל לספוג כחלחליות ההולכת ומעמיקה. המזרח חוזר ומשתמש באותם סימנים מובהקים של אתמול ושולח כמה שלוחות כתומות לבשר את עלייתו הקרובה של גלגל אש לוהט. עוד כמה דקות ונעיר את גדליה, ואחריו את כל המחלקה. אנחנו נרד אז לחירבה שלנו להכין לחבר’ה את ארוחת־הבוקר. נעים שם במטבח שלנו, אדונים אנו לעצמנו. מדליקים את הפרימוסים, מרתיחים מים, מתחממים מעט, ואחרי הארוחה מקבלים אפילו עזרה נוספת לרחיצת הכלים. אתמול היה עמנו יוסלה־איך, היום אולי יסרב לבוא. חבל, דווקא רוחץ לא רע, בהחלט ביסודיות, אפילו מקלל אותנו כל הזמן שלא נשתעמם. מובן שהקצר אינו טומן ידו בצלחת, וכשמגיעים הדברים לידי התנצחות, ניכרת תמיד עליונותו המילולית. כי נוסף להיות בעל פה המפיק מרגליות, ניחן גם בשאר־רוח ובהשכלה מסויימת. גמר בהצלחה קורס גבוה לחוֹבשוּת של שבועיים תמימים. סיפרו לי, שהוא אחד החובשים הטובים של המחלקה, שאצלו אפשר להיפצע בלי פחד, שבמלכיה רץ מפצוע לפצוע וצפצף על שריקות הכדורים. אמרו שאין אף חובש בארץ שהצליח לארגן כל כך הרבה תחבושות קרב, חוסמי עורקים, וכדורים נגד שילשול כמוהו. אפילו איך־זה המתראה כאויבו, מוכרח להודות, שהקצר הוא הוא שהצילו מעצירות־שיא בת שבוע. אמנם אחר כך נתקף בשילשול איום של שבועיים, אך למה לספר זאת עתה, האם לא די שיוסלה חוזר ומזכיר זאת כמעט בכל ארוחה, ומכנה את הקצר בתואר “סנדלר־אליל”?

אני מסתכל לעברו של “הסנדלר”. זה מוצא לו מקום ישיבה על חודו של סלע, ושוקע בהרהורים מול האופק. אני מסתכל אל אותו אופק ומתחיל להגות, שלוּ נגזר עלי לבחור לי אלהים, הייתי בוחר בקצר ללא כל היסוס. נכון אולי, שאיננו יפה כאלוהים אחרים, נכון שפניו מזכירות תפוח־אדמה, וגופו – ערימת קוביות, גם מכנסיו המתחלקים מתחת לקירקבן וגרביו העשויים מיקשה אחת כוּפרים באלוהותו, אך עם כל זאת, לוּ הוטל עלי לבחור באל, לא הייתי ממירו באחר.

– יוסי – שמעתי עצמי אומר פתאום – רציתי לשאול אותך, איך בעצם התחלת עם דליה?

הקצר הפנה אלי את עיניו הקטנות החומות, ולא נראה כמופתע כלל.

– אתה בטח חושב, איך בחור שמן כמוני הצליח לתפוס לו נערה כל כך רזה?

– לא, לא, בכלל, לא – מהרתי להכחיש בגמגום נבהל, ומתוך כך רק הדגשתי עד כמה הוא קלע למטרה.

– אז אני אגיד לך, הכל ענין של בטחון. אתה אולי לא תאמין, אבל ראיתי אותה פעם ראשונה בחנות מכולת פשוטה, מבט אחד וידעתי שהיא תהיה שלי.

– סתם ככה הצעת לה חברוּת במכולת?

– לא. שם אפילו לא דיברנו, רק החלפנו מבטים. עם דיבורים התחלנו רק למחרת.

– במכולת?

– לא, ברכבת. למחרת הייתי צריך לחזור למשק, בדרך לקרון אני רואה פתאום זוג מותניים גפרורי צועד לפני, הלכתי אחריו אוטומטית, וכשישבתי מולו ראיתי, שלפני אותה ילדונת מהמכולת. אמרתי לה “שלום”, היא ענתה ושאלה מאיפה בעצם אני מוּכּר לה. עד חדרה נתתי לה לנחש. אמרתי, אולי מגימנסיה הרצליה, אמרה לא. אמרתי האוניברסיטה, אמרה לא. אמרתי הטכניון, בית־ספר למשפט וכלכלה, אמרה לא. התחלתי למנות כמה ספינות מעפילים, והיא לא היתה באף אחת מהן, גם בקפריסין לא היתה, ולא ברפיח. כשהגיעה הרכבת לחדרה, הייתי כבר בפריז ולונדון. ראתה שאני בחור כל כך מעניין, ולא יכלה להתאפק יותר וקראה, תגיד כבר מאיפה או שאני מתפוצצת. אז אמרתי לה מחנות מכולת קטנה ברחוב מרמורק, אז היא אמרה שאפסיק למתוח אותה. אתה מבין, בסוף הסתבר שזאת היתה בכלל אחרת, רק קצת דומה לה במותניים, אבל מה, בינתיים עד חדרה הייתי כל כך שופע בטחון, עד שהיא פשוט הושפעה מאישיותי ומעברי העשיר, והרגשתי שאני יכול לעשות איתה מה שאני רוצה.

– ואז הצעת לה חברוּת?

הקצר הסיר לרגע עיניו מהאופק, והורידן אלי, גם לתפוח־אדמה ישנן עיניים אבל לא כאלה נוצצות וכאלה מבריקות כמו של יוסי.

– חס וחלילה – אמר – אני לא מאלה המתחילים ברכבת, כשהגענו לחיפה אמרתי לה שלום, וזהו. אחר כך כשסיפרתי עליה בהכשרה, אז אף אחד לא האמין שהיא התאהבה בי במבט ראשון. ביחוד צחקה עלי המפלצת הזאת הנקראת יוסלה־איך, שטענה שלא יתכן שאיזו בת תתאהב בי ביום. ומה אתה חושב היה בסוף?

– אני לא יודע.

– לא עברו שלושה ימים ואני מקבל ממנה מכתב לקיבוץ. יוסלה כמעט מת מקנאה, אתה מבין, האידיוט הזה, שחושב את עצמו לאיש־רוח, הכותב יומן־חיים, לא מבין שנערה אמיתית אינה מתאהבת בחיצוניותו של גבר, אלא באישיותו. אני מבטיח לך שאפילו אם איך־זה יסרק לעצמו כל שערה לחוד, אם יצחצח את השינים, כל שן משני צדיה, ואם ילבש את המכנסים הכי מגוהצים בעולם, לא תהיה בת אחת שתסכים לצאת איתו אחרי שתשמע אותו מדבר…

– רגע – מהרתי לעצור את הקצר לפני שיתחיל למנות את חשבונותיו האישיים עם יוסלה – ומה היא כתבה לך?

– לא הרבה, רק בקשה להתראות אתי וקבעה לי פגישה בחיפה.

– ונסעת?

– אלא מה, שאשאיר אותה לבד בפינת רחוב?

יותר לא שאלתי, לא נעים להיראות כילד קטן המתענין בכל פרט ופרט. עצמתי את עיני וראיתי שוב את אותו ערב בו גיליתי את השנים פוסעים חבוקים על המדרכה. איך הוא הניח בעדינות את ידו על מותניה הצרות, ואיך היא פסעה לצדו בשמלת פרחים, בצעדי איילה קלילה ובשׂער חלק היורד על כתפיים דקות כאלה, שבריריות.

– נדמה לי שהגיע הזמן לרדת למטבח, לא?… – העירני הקצר מחלומותי.

5    🔗

תוך כדי הכנת ארוחת־הבוקר לחבר’ה איני יכול שלא להעריץ את יוסי־פס מחדש. אצלו הכל ברור, במחיצתו אין דבר מסובך. שני סירים היו לנו בכל המטבח המודרני שלנו. באחד מהם נשארה דייסה מאתמול בערב, שבגלל סיבות מסוימות (החבר’ה אומרים – גבישים, והקצר – “תסביכים פסיכולוגיים של גיל הילדות”) לא נאכלה כולה. יוסי החליט לחמם אותה שנית, לשפוך עליה אבקת קקאו ולקרוא לה לפתן שוקולד. בתור שכזאת – הבטיחני – תיאכל ללא כל תסביכים. דבר שהוכח לאחר מכן, למעלה מכל ספק. לי הציקה אותה שעה בעיה אחרת: בסיר אחד מתרתחים להם מי התה, בשני מתחממת דייסת שוקולד, במה נבשל את הביצים?

הקצר לא ירד לסוף דאגתי: תשים רק לב – אמר – ותשגיח שלא יכנסו לתה ביצים מלוכלכות מדי. אכן, איזו בריאות של הגיון. איך לא חשבתי אני על כך?

הביצים היו במקרה די נקיות, גם את השתים שהתפוצצו הצלחנו להוציא בעזרת הכף הגדולה, רק הכף עצמה היתה מכוסה במשטחי סולת, אבל אלה היו באמת גרגרים זעירים ביותר.

החבר’ה לגמו את התה בקורת־רוח מרובה, היו כאלה שביקשו עוד. גם את הדייסה גמרו, אולי מפני שהיו רעבים, ואולי מפני שיוסלה־איך הסיח את דעתם על ידי סיפוּרו החדש. סיפור על שני שומרים, שהעירו אותו באמצע הלילה לצחצח את השינים. דווקא אותו, את היחיד בכל המחלקה המצחצח את השינים פעמיים ביום. ובכלל, אם מישהו בהכשרה חושב שהוא, איך־זה, שכח לו לקצר את השילשול שהוא סידר לו, אז הוא טועה בהחלט.

כל זמן שיוסלה דיבר לבדו, שרתה אוירה טובה, אך משהחל מוסה־דק להיזכר במשהו, ויוסקה ומוטי בעוד פרטים הנוגעים לעצמם, התעכרה האוירה והפכה לעוינת. גם גדליה המ"כ נתפס לרוח הכלל וקם והצהיר, שאם אפילו יראה במו עיניו איך מכניסים את שנינו לשק, לא ינקוף אצבע לטובתנו.

– אתה שומע, אתה שומע? – אני לוחש לקצר בחיל, שעה ששנינו גחונים על אחד הפרימוסים, – הם רוצים להכניס את שנינו לתוך שק. מה יהיה? מה יהיה?

– לא יהיה כלום! ־ פוסק יוסי ואני משתתק נזוף, אך בתוכי ממשיכה לחלחל החלחלה. אכן, קל לו לדבר, לקצר. לו בטח יש נשימה ארוכה, רק מנסים לתפוס אותו, נותן בריחה כזאת ונעלם. אני אף פעם לא הייתי בין הרצים הטובים, איך נואלתי להתפרחח כל כך, ועוד חשבתי עצמי לחכם. עכשיו תתגלה האמת, לא רק פחדן איום אני, אלא אף טפש מופלג.

במשך אותו יום לא חדלתי מראות מבטים עוינים ומשמוע לחישות שטניות. פעם אחת כמעט התמוטטתי תחתי, כאשר יוסקה־עוג, דובר המחלקה לעניני התכתשויות, טפח על שכמי ואמר: “חם היום, מה?” בפניו הבחנתי קו דקיק, נעלם, של חיוך לגלגני.

הקצר ביטל את חששותי בתנועת יד. אפילו בדבריו של יוסקה לא מצא כל רע.

– באמת חם היום – אמר לי – אתה לא מרגיש?

– לא – אמרתי – אני לא מרגיש. לי קר. אני רועד מקור עוד מהבוקר…

ערב. אנו נוטלים רובינו ויוצאים לשמור. גדליה החליט, שהלילה אנו נשמור במשמרת ראשונה “ואל תשאלו למה, זאת היא הוראה!”

באהלם של מוטי ואורי התקבצה חבורה. מוטול המ"מ מצא בין חפציו חוברת ובה מודפס שיר חדש, שיר עם תווים. מוטי יושב עם האקורדיון ומנסה ללמוד את המנגינה. משנראה לו, כי הלחן נתפס, קורא לנו אורי את המלים ואנו מנסים ללמוד אותן בעל־פה.

"שם בנגב גדוד חונה

על יד גבול מצרים…"

צינת לילה מוקדמת מתחילה לשוטט על פני המשלט, החבורה המפזמנת מתכווצת בתוך תוכה ומנסה להתחמק ממנה.

– מתחיל להיות קר – ממלמל אורי לעצמו.

הצינה מרהיבה עוז וחודרת מתחת לבגדי החאקי הקיציים. השרים מצטופפים ומתקרבים זה לזה. תחילתו של לימוד השיר בעצלתיים, בכבדות מה. משום מה אין אמונה רבה במוטי. מי ערב לנו שהוא מלמדנו באמת מהתווים? איך בכלל אפשר ללמוד מנגינה מהכתב? ורק משהלחן מתחיל להיתפס והמנגינה ערבה ונעימה, מצטרפים לחבורה גם העזים שבפקפקנים והשיר הופך לשיר המושר בדבקות. חשכת הלילה יוצרת אווירה של בדידות ויתמות, החבורה מרוכזת בתוך כיפת אור קלושה. מנורת הנפט של מוטול מאירה בעיקר את סנטרי החבר’ה. סנטרים אלו הנעים ונדים נראים לי גדושי אכזריות ואיום. למה גידי הורה לנו לשמור הלילה ראשונים? מה הוא זומם?

הקצר סב ומתרחק מהחבורה המזמרת. אני ממהר להשיגו. הוא לא יסתלק וישאירני לבדי. שנינו ביחד נאכל את אשר בישלנו לעצמנו. הוא צועד בשולי הגבעה, צעוֹד והחרש, השירה המגיעה אלינו נשמעת הרבה יותר יפה ויותר עצובה. ממרחקים מגיעים אלינו קולות תנים המבכים את עצמם בקול נוגע ללב. הכוכבים הנוצצים במלוא אונם נראים לי כה רחוקים, עד שאין בידם לעזור לי במאום. הרגשה נוראה של מוות קרוב קונה שכון־קבע בקרבי ומסרבת לעזבני.

– יוסי, מה יהיה – אני מעיז לבסוף – ראית איך יוסלה־איך הסתודד עם עוג? רק נחזור לישון ויתנפלו עלינו.

הקצר לא עונה. שוקע בהרהוריו שלו, יש לו בעיות אחרות. שבוע שלם לא קיבל מכתב מדליה. הוא מלא חששות. נדמה לו שאירע משהו. כבר במכתב האחרון חש בנימה חדשה. היו כמה מלים שלא נראו לו:

“שלך בגעגועים, דליה.”

איזה סיום הוא זה? מה פתאום החליפה את “…ואני נורא נורא מתגעגעת אליך, דליה הפעוטה שלך.”?

– מה פירוש “שלך בגעגועים” – הטיח בפני – רק בגעגועים היא שלי? וכשהיא לא מתגעגעת אז מה?

דיברתי בזכותה, ציינתי שהיא מקורית, שאינה חוזרת על עצמה. ובכלל אני במקום הקצר לא הייתי חושב עליה, הייתי חושב עלינו, על שנינו, וכבר יש לי הצעה שנסתיר בעוד מועד את כל השקים הנמצאים במשלט.

הנה פסקה השירה. בזה אחר זה קמים הרוצחים מרבצם ופוסעים לעבר מאורותיהם. זוג אחד, דומני מוטי ומוסה־דק, עוד נעמד בפאתי המשלט להתבונן בכמה כוכבים. מענין, כי יחד עם שירת הנערים חדלה גם יללת התנים. ההלכו אף הם לישון או שמא מצאו להם נבלת מאכל?

המשכנו להקיף את פסגת הגבעה, וכבר רצינו לשבת אחרי שני סבובים כשראינו פתאום שתי נקודות אור מבליחות במרחק.

“ג’יפ” קבע הקצר, וזו לו המלה הראשונה בשעה האחרונה. האורות מרצדים ומחייגים את דרך העפר המוליכה אלינו. אנו יורדים אל שיפולי המשלט לקדם את פני הבאים. הנהג מאותת לנו את סימן האורות המוסכם, ארבע נקודות אור, כסמלו של יום השבוע, יום רביעי. משלנו הוא. אנו מורידים נשקנו, ונותנים לג’יפ להתקרב. הנהג הוא ארנון, מפקד הפלוגה המסייעת, מאחוריו יושבים עוד שני טיפוסים בלתי מוּכּרים. תחושה מוזרה חודרת לקרבי. מה הענינים? הן סתם לא יבוא אלינו מפקד כזה באמצע הלילה.

ארנון עוצר את הג’יפ ומזנק מתוכו בשאלה:

– איפה מוטול?

– ישן – עונה הקצר – מה קרה?

– קרא לו הנה!

יוסי־פס פונה לעלות בגבעה, וארנון בעקבותיו. אני פוסח על שתי הסעיפים, ונשאר לבסוף על מקומי מאפס החלטה ברורה.

– אתה מהמשלט הזה? – שאלני קול צעיר מתוך הג’יפ.

– כן – עניתי, מנסה לשוות לקולי נימה בוגרת ורצינית – ומאיפה אתם?

– מהפלוגה המסייעת, צוות מרגמה. אולי אתה יודע למה הביאו אותנו?

– אין לי מושג – עניתי ומשכתי בכתפי – חשבתי דווקא שאתם תספרו לי.

השואל קפץ מהמכונית ונעמד מולי. נמוך ממני היה, ולפי קולו, צעיר מאד. פניו, מחציתם מכוסים כאפיה ומחציתם האחרת רובדי אבק. לא חלפו דקות מספר וכבר ידעתי ששמו דוד (אבל אתה יכול לקרוא לי דודל’ה), הוא חדש בפלוגה המסייעת, הבטיחו לשלוח אותו לקורס חבלנים, אבל דפקו אותו והשאירו אותו עם אנשי המרגמה, והם כולם זקנים, בני עשרים וחמש ויותר. בכלל נמאסה לו המלחמה. הוא מתגעגע לחתיכה שלו בחיפה. פצצה של חתיכה. מתה להתחתן אתו, אבל מה, הוא החליט שעד גיל שלושים הוא לא מתחתן. מה הענינים איתי? היש לי מישהי בצפון?

קצת התבלבלתי משטף הווידוי הפתאומי, ביאושי רציתי לספר על אמי, אך הנוסע השני הצילני בעוד מועד.

– הגד לי – אמר פתאום וקולו מבוגר ושופע בטחון – איך העניינים כאן במשלט הזה?

זאת שאלת גבר. נשמתי נשימה ארוכה וסיפרתי להם את כל האמת עם ההגזמות המקובלות. אנחנו מתגוררים כאן כבר כמעט חודשיים, משלט גרוע מזה לא יכול להיות בכל העולם. לא רואים נפש חיה. שמירה בלילות, חפירות בימים, ויתושים ביום ובלילה. מים לשתיה בכפיות, רחצה רק בחלום. היו צריכים להחליף אותנו לפני חודש, אך לא מצאו מחלקה שתסכים לבוא. אם תוך יומיים לא זזים מכאן, כולנו נופלים מתים מעייפות ושעמום.

כשאמרתי “מתים” חלף בי רעד. קול המולה פתאומי הגיע אלי מלמעלה. כן, אין ספק, הלילה נמות. עתה תפסו את הקצר, ועוד מעט יעוטו עלי. כדי להמחיש את הרהורי, מגיע לאזני דרדור אבנים פתאומי, ובעקבותיו מגיח הקצר מתוך האפלה ועומד מולי.

– רודפים אחריך? ־ שאלתי נפחד.

– איזה רודפים?

– אז מה הרעש למעלה?

– סתם רעש רגיל של החבר’ה, כשהם מתעוררים ושומעים, שמחר יוצאים לכבוש משלט חדש. זה הכל.

6    🔗

יש אנשים אשר מן השמים נלחמים למענם ודואגים לשלומם. לא על כלל האנושות ניתן להשגיח. רבים מדי הם פרטי האדם. רק בודדים, בודדים בלבד זוכים למתת השגחה מעין זו. הקצר אחד מהם. מלאך מיוחד מרחף מעליו לשמרו. הלילה, למשל, עמדו החבר’ה לנקום בו אחת ולתמיד. היתה תכנית סודית להכניסו לשק, להשאירו קשור ואסור על הקרקע, ולהקיף אותו, כל המחלקה בלי בושה, במעגל אנשים מתיזים. המנוולים, התאפקו בשביל זה מארוחת־הערב. הכל היה מתוכנן עד לפרטי הפרטים, שכחו רק לקחת בחשבון את המלאך, וזה כבמקרים אחרים בעבר, מילא את תפקידו במסירות עילאית. עף במהירות אל מטה החטיבה. עורר את מפקדי הגדודים לישיבה מיוחדת שבעקבותיה עלה ארנון, מפקד המסייעת, על ג’יפ וטס אלינו בכל המהירות. כך ניצלנו מבלי דעת ממש ברגע האחרון, בדומה לנח שאף אותו הציל אלהים בעוד מועד מפני המבול.

עוד היום, בהיותי עומד שׂבע קרבות ודמים בחדר האמבטיה, בהקריבי את צווארי המזוהם לידיה האמונות של אמי, המסבנות אותו חזור וסבן, איני יכול שלא להרהר מחדש בכל אותם ימים נוראים, ובלבי עולה השאלה:

– האם לא הגזים המלאך בחוללו את כל מבצע “חירבת מחאז”? בהפגישו מחנות צבא לוחמים ובעוללו עלילות מלחמה עקובות מדם והרפתקאות, אך ורק כדי להציל שני נערים פוחזים מנקמתם הצודקת של חבריהם?

תמיהני.

 

ימים של לא מזמן    🔗

"קצין המבצעים של החטיבה מספר:

בראשית ספטמבר נתברר לנו, שהאויב מתכוון להוציא מכלל פעולה את חלקת ההמראה והנחיתה שליד רוחמה.

האויב החל לבצע עבודות התחפרות במשלטים אלה מתוך מטרה לתפשם בכוח מלא משיסתיימו הכנותיו. החלטנו לאבטח את התלים, על ידי שנקדים ונתפוס אותם לעצמנו…"

(“מערכות”)

1    🔗

למחרת יצאנו לכבוש את חירבת־מחאז.

יצאו מוסה־דק, יוסקה־עוג, מוטי, ראובניקו ואני. יצא יוסלה־איך, הקרוי “איך־זה”, שעתיד יהיה להיקרא עוד כמה זמן, לאחר שייפּצע בחירבה, בשם החיבה “יוסלה־איך־זה־קרה”.

יצאו גדליה המ"כ, מוטול המ"מ, ואורי סגנו.

יצאו שני רגמים שסופחו אלינו, וחוליית מכונת יריה מסוג בּאזה, שהגיעה ברגע האחרון.

יצאו מוטי, מנשקה, לייזר נם. גם שמואליק־כלום, זה שתמיד היה אומר כלום. יצא מקרבות מלכיה ולטרון ללא סריטה אחת, גם מכאן, מחירבת־מחאז, הוא יספיק לברוח בריא ושלם, אם כי בלי לקחת אתו כלום. כל חפציו נפלו בידי המצרים, כפי שבעצם אירע כמעט לכולנו. היה בחור בר־מזל, עד שבאו אחר כך קרבות חוליקאת, ושם היה לו ענין עם פגז טרי־אינץ' אחד, ולא היה שמואליק, ולא היה כלום.

ויצא עוד חייל אחד, בעל מבנה גוף רבועי הקרוי יוסי־פס, או הקצר, והוא הוא זה שהביאני בעקבותיו לכאן, אל בין גבעות ציה מסולעות ואל בין ברנשים נוקשים אכולי שמש ואבק, היוצאים עוד מעט לכבוש משלט חדש.

איך הצליח הקצר, הממזר הזה, לפתותני? איך הערים עלי והסיתני לעזוב את העיר הנעימה ולעבור אל המדבר הצחיח והמבהיל הזה?

לעולם לא אבין.

2    🔗

תל־אביב מוצפת בוהק מסנוור של חמה יוקדת. בתיה הלבנים שטופי האורה מרקדים לעיני עליזים ומלאי חדוה. טוב לי, סיימתי קורס קשר וקיבלתי חופשה לשבוע. רק שלושה חדשים נמשך הקורס. בימי מלחמה הקורסים תמיד קצרים. דחסו בנו חומר בכמויות, התאמצתי להתרכז וללמוד כדי לא לפגר אחרי הכיתה. שתי כיתות סיימו את מלאכתן אחרי חדשיים, כיתה אחת, ובה המעולים, נשארה להשתלם בחומר נוסף. עד היום איני יודע איך הגעתי לכיתה זו.

השבוע היו בחינות־גמר. בקליטת מורס ובפיענוח צופנים עוד זכרתי משהו, אך בכל פרטי הקשר הטכניים הייתי מבולבל לגמרי. מעי היו סחוטים וכולי חולשה אחת גדולה. בקושי הצלחתי לפתוח פה. לא היה לי מושג מה הבוחנים שואלים אותי ומה אני עונה.

בערב היתה מסיבת־סיום חגיגית. באו אנשים חשובים ונאמו בלי סוף. ציינו את הרמה הגבוהה של הקורס. אמרו שפרט לשלושה שנכשלו, הוכיחו כל השאר בקיאות מופתית בחומר. ואחר קראו בשמי. ידעתי שנכשלתי, אבל למה להודיע כאן בפני כולם. לא יכולתי לקום מהכיסא. המפקד נאלץ לקרוא לי פעמיים. תפש את ידי ואמר שהוא שמח ללחוץ את ידו של החניך המצטיין ביותר.

לכשחזרו אלי חושי מצאתי עצמי באויר, חוזר ומועף בתרועות שמחה לעבר התקרה.

כמה שנאתי את שוקה אחי באותם רגעים. מדוע פיתני ללכת לקורס הזה. הרי עוד מעט יהרגו אותי כאן. שיפסיקו כבר לזרוק אותי! מה יהיה אם השמיכה תיקרע!

לעצמו שוקה דאג יותר. נהג במטה הכללי. נוסע בג’יפ ומכייף עם הקצינים. לחייו אינו חרד. בתל־אביב היה טס בין העמדות, ללוד נכנס יום אחרי הכיבוש, וכמעט נהרג שם כאשר הג’יפ שלו עלה על אבן והתהפך.

אמר שאני החכם במשפחה, גמרתי גמנסיה, טיפוס אידיאלי לקורסים. איך הוא יכול לדרוש ממני לשבת וללמוד כשכל החברים שלי נהרגים ונלחמים בכל הארץ. היה אצלנו בקורס פלמחניק אחד מחטיבת הראל. בכל קרבות ירושלים השתתף. אלמלא הוא לא היינו כובשים את הקסטל עד היום. אני חושב שהוא הלוחם האמיץ ביותר בכל הארץ. בקורס דווקא לא הצליח ביותר. בבחינה האחרונה כל כך רעד, עד שהייתי מוכרח לענות גם על השאלות שלו. רק בבחינות שבעל־פה לא יכולתי לעזור לו. חבל, לדעתי הוא היה ראוי לתואר החניך המצטיין. אני הגעתי לקורס ישר מהגימנסיה. סיפור הקרבות היחידי שלי היה על ליל בלהות אחד בו הייתי בעמדה קדמית במנשיה. סיפור די מותח שלקחתיו בהשאלה משוקה אחי. גנב מגנב פטור. גם הוא לקחו ממישהו. נדמה לי משרגא בן דודנו.

באמצע הקורס, כאשר בחזית השפלה התחיל מבצע “דני”, אמרו שיהפכו אותנו ליחידה לוחמת. לא סיפרתי לאיש שמימי לא יריתי ברובה, חסר היה לי שכל הקורס ייצא ואותי ישאירו. לא ידעתי אז שלמרבית החיילים שלנו יצא לירות לראשונה רק בקרבות עצמם. בסוף לא יצא מזה כלום. מבצע “דני” נגמר. לוד ורמלה נפלו בידי כוחותינו מהר מדי, והמכתב שכתבתי הביתה שאני בריא ושלם ושלא חושבים בכלל להזיז אותנו מהמחנה, נתגלה כמכתב אמת. אמא כתבה, שהיא מודה לאלהים, ושוקה שלח לי מכתב כתוב על גליון נייר של פירמה ערבית מהעיר לוד.

חזיר שכמותו! לא יכול היה לשלוח גם כמה גליונות ריקים בשבילי! מה, למשל, היה אומר מר שמילקיהו, המורה לספרות, לו היה מקבל ממני דרישת־שלום מעל גבי גליון כזה? על זה שוקה לא חשב אף פעם, רק כאפיה ערבית מצא בשבילי, כשאגמור את הקורס – כתב – יתננה לי.

אתמול קיבלתיה. אכן, סחורה העוברת לסוחב. לא סתם בד לבן, סדיני, אלא כאפיה אדומה עם ציציות ופסים שחורים. מה טוב ללכת ברחוב כשכאפיה כזאת קשורה ברשלנות על המתניים, וכל העולם מתבונן בה ומעריץ אותך. יום אחד הלכתי, ואחר חדלתי. מכל בנות השכונה הרבות, פגשני דווקא פינקלשטיין, הגנן הזקן, ובמקום לשאול מאיפה הכאפיה, שאל איך הגיעה אלי. ברגע שעלי לספר איך הגיעה הרי היא מאבדת את כל קסמה.

פינקלשטיין צולע קצת, היה נוטר ונפצע במאורעות. עכשיו הוא סתם גנן, ומתכנן גינות. בימים אלו של מלחמה אין לו הרבה עבודה. רק גינה אחת קיבל לאחרונה, ועתה הוא הולך למסור את התכניות למכון להעתקות שמש. אולי אני הולך במקרה לאותו כיוון, ואוכל ללכת במקומו. קשה עליו ההליכה. נטלתי את התוכניות ברצון. נעים יותר להלך, ולדעת לאן.

– בבקשה לשבת! – אמר לי מר אופנהיימר, האיש שלידו מסרתי את התוכניות – זה תיכף להיות מוכן – הוסיף במבטא יקי מובהק.

– אולי כדאי שאצא ואחזור בעוד חצי שעה – אמרתי בהיסוס.

– לא, לא, מר פינקלשטיין, זה לקחת רק כמה רגעים. סוניה! – צעק לעבר הפרגוד הניצב מאחוריו – תעשי התוכניות של מר פינקלשטיין באופן דחוף.

– רציתי לשאול אותך – אמר והתקרב אלי – אתה מר פינקלשטיין, הרי יותר לא אראה אותו לעולם. וכי איך יכולתי לנחש שדווקא דמות מסורבלת ומדושנת זו תיקרה לפני עוד כמה וכמה פעמים?

– רציתי לשאול אותך – אמר והתקרב אלי – אתה מר פינקלשטיין, להבין בעצים. אני לרצות לחתוך עץ אחד ברחוב ארנון, כמה זה לעלות?

– אין לי מושג – אמרתי את האמת.

– אבל בערך – שידלני האיש.

– בערך, אני יודע, אולי חצי לירה, לירה, מה אני מבין בזה?

– אני לבקש – הפסיקני מר אופנהיימר – זה לא הרבה עבודה. אם לא זמן, אולי למצוא גנן אחר… הנה התוכניות מוכן. אמרתי: אצלנו זה רק כמה רגעים. אז עם העץ זה להיות בסדר?

– בסדר – אמרתי לצאת ידי חובה, ויצאתי.

אווירו הרענן של הרחוב טפח על פני. רוח ימית נעימה פּגשתני בקרן רחוב אלנבי ומשכתני לקראתה. תוכניות הגינה תחת בית־שחיי ואני צועד מפזז לעבר הים. נפשי מרוממת, קוסם לי הרעיון שאני נראה כמבוגר, כגנן, ושפונים אלי בלשון “מר”. הרי רק אתמול שׂמה לי אמא את הבננה בתוך התיק.

נשענתי על המעקה החלוד וגבי אל הים. התבוננתי מרום עיני אל האנשים החולפים לפני ונפשי היתה מהם ומעלה. מי הם נמושות אדם אלה? מה הם אצים ורצים? נחפזים כנמלים זעירות. הה כמה זעירים הם, ילדותיים כולם. אפסים, אפסים המהלכים על שתים. ואז פגשתי את הקצר.

3    🔗

הכרתיו עוד מגימנסיה הרצליה. למד אתנו עד הששית והפסיק.

– חבל על הזמן – אמר כשעזב – במילא נשכח הכל.

אך לפני לכתו הספיק להשאיר אחריו סיפור, סיפור שעבר ממחזור למחזור והפך לאגדה.

במסדרונות הגימנסיה היה הדבר. יוסי־פס נשא את ידו הימנית בכאב ועצר זאטוט מכיתה א' שבא מולו:

– עשה לי טובה – אמר לו – אתה רואה, שהיד כואבת לי נורא, הכנס לחדר המורים, קח את הפעמון וצלצל במקומי. טוב?

הילד צלצל בשמחה, וכל התלמידים פרצו מהכיתות, רבע שעה לפני סוף השעור. היה זה אחד הימים הטובים בתולדות הגימנסיה. גם הרעיון הגאוני של יצירת גירים העשויים גבינה היה שייך לו. היה לו כשרון מיוחד לעולל תעלולים מבלי להיתפס. ה"טוב מאד" היחידי שהיה לו בתעודה, היה דווקא ב"התנהגות". בבחינות בכתב היה לרוב מצליח יפה, היה לו חוש הסתכלות מצוין. רק משהוצרך להפגין את ידיעותיו ליד הלוח, היה כח זכרונו אובד לו פתאום. ביחוד היו הדברים אמורים בפתרון משוָאות אלגבראיות. לעולם לא אשכח את התקפת השעול האיומה בה לקה, כשהוזמן ללוח לפתור תרגיל, שבבחינה בכתב פתר בצורה מושלמת. כעשר דקות עמד ליד הלוח כשהוא מביים התקפת שעול פתאומית, ואלמלא המורה ששלח אותו לשתות מים, ולחזור מיד ולפתור את התרגיל, היה ממשיך להשתעל עד ההפסקה. היה זה, אגב, אותו מקרה בו תפס את הפספוס מכיתה א' ושלחו לצלצל בפעמון.

כמעט והתחבקנו ברחוב. בכיתה דווקא לא היינו ידידי־נפש. אני הערצתי אותו והוא בהחלט זילזל בי, אבל עכשיו, אחרי שנתיים, איך יכולנו כמעט שלא להתחבק?

– מה נשמע?

– טוב. חופש.

– איפה אתה?

– גמרתי קורס־קשר. הולך לעבוד במטה הקשר הארצי. אתה?

– אני ב"יפתח".

ביפתח. ובכן קיים את שהבטיח. הלך לפלמח. שעה שאנו ישבנו ודגרנו על בחינות הבגרות, היה הוא באחד המשקים, בהכשרה מגויסת. פלמחניק אמיתי. מאלה אשר כל העתונות מלאה מהם. מי יודע איזה קרבות עבר בעוד אני נינוח לי באיזה קורס־קשר שלו, ועוד כחניך מצטיין, איזו בושה!

יוסי־פס בחן את המעקה המצונר במשיכת כתף, וקפץ עליו בנתירה. לא האמנתי למראה עיני. ה…פלמחניק הזה, הלוחם, מתישב לידי. מוכן לבזבז עלי את זמנו. התרוממתי בעצלתיים אחוז ספקות, משכתי גווי והתישבתי על המעקה לצדו. גלי הים הסתערו על החוף המצהיב מתחתינו, מכוניות ואדם אצו רצו בכיכר שלפנינו, ואנו ישבנו זה ליד זה, מחרישים.

– היית במלכיה? – שאלתי לבסוף, וקולי מהסס.

– מלכיה – אמר במרירות – אל תזכיר לי. שנים מההכשרה שלנו הלכו שם. מה יש לך ביד?

הראיתי לו את תוכניות הגינה, וסיפרתי לו את הסיפור על הגנן פינקלשטיין.

– שמע – אמר – למה שלא נלך אנחנו ונכרות את העץ?

– בשביל מה? – אפשרות זאת לא העליתי כלל על דעתי.

– בשביל כסף – אמר – במילא שבוע חופש ואין מה לעשות.

את הקצר ידעתי כאיש עסקים מכבר. עוד בבית־הספר פיתה אותי וכמה חברים אחרים, ללכת ולאסוף לו פחיות במגרשים. הוא היה מוכר אותן בכסף מלא לבעל משתלה אחד. כעבור זמן ויתר על שרותנו, מסתבר שמצא דרך פשוטה יותר. היה סוחב מבעל המשתלה את הפחיות בלילה, ומוכר לו אותן בחזרה ביום. עד שנתגלה הדבר, היה כבר אי־שם בהכשרה.

– בסדר – תקעתי לו כפי – מסכים.

4    🔗

את העץ הנידון מצאנו ללא קושי. עמדה שורת עצי אזדרכת בין שני בתים. האחרון התפצל לשני גזעי משנה, האחד סתם בנופו חלון בקומה השניה. והשני כרע תחת משקל העלווה, התעגל, ונכנס לחלון הקומה הראשונה ממול.

האשה שעמדה במרפסת שאלה למעשינו.

– מר אופנהיימר שלח אותנו לכרות את העץ.

– המנוול הזה! – התלהטה במפתיע – סוף סוף נזכר. שלש לירות שלמתי לעורך־דין שיכתוב לו מכתב.

נדמה לי שבעיני הקצר נדלק זיק רעיוני, אך זה רק היה נדמה לי.

– יהיה בסדר – הרגיעה – היום כבר תוכלי לסגור את התריס. יש לכם טלפון בבית?

– למה טלפון – שאלתי בחשש.

– נטלפן לאופנהיימר. הרי לא נזיע ונעבוד בעד שתי לירות.

– חצי לירה – תיקנתי.

– זאת בכלל אוילות – פסק – אתה צריך כלי עבודה, גרזנים, מסורים, עגלות, מטאטאים, ואני יודע מה עוד. תטלפן לאופנהיימר ותגיד חמש לירות. אם יתווכח תוריד לירה, לא יותר. אני הולך להביא גרזן ומשור.

– שאני אטלפן? – נרעשתי – בשום אופן לא. כבר אמרתי לו שאני לא עוסק בעצים.

– אל תהיה טפש – גער בי – מאין לו לדעת בטלפון עם מי הוא מדבר. תדבר בשמי ואם ישאלו תגיד שאני תיכף מחזיר אותם. להתראות!

הקצר עלה על זוג אופניים שעמדו במסדרון הבית, ועד מהרה נעלם. נשארתי לבדי והעץ.

למה לעזאזל סיפרתי לקצר על העץ? מה רציתי להשיג? שיתפעל מזה שמכנים אותי בתואר מר פינקלשטיין? הגנן הפטפטן והזקן הזה! גם כן כבוד…

– נו – שאלתני הגברת מהמרפסת – אתה בא לטלפן?

“אולי אין לו טלפון” נחמתי עצמי שעה שזינקתי באומץ של חייל קרבי לדירתה.

"אופן ראובן, שען…

אופנהיים משה, בית מרקחת…

אופנהיים א.נ. אמנות מתכת…

אופנהיימר וורנר, מהנדס…

אופנהיימר יוסף, שוק סיטונאי…

אופנהיימר הנס, פוטו העתקת תוכניות…

אופנהייץ צבי, יבוא יצוא…"

רגע, אופנהיימר הנס… הנס יש. נסים אין. איזו שחיתות! למה מחלקים טלפונים בלי הבחנה. כל מי שרוצה כבר מקבל. לא השתגעתי לצלצל. מה פתאום עכשיו לפני הצהרים, חוץ מזה, עוד יכול לשכנע אותי לקבל את העבודה חינם. לא. אני לא מצלצל.

– מי לדבר? ־ נשמע קול, אשר מבטאו היקי ניכר היטב אף מבעד השפופרת.

– ל… לא, סליחה, טעות – פלטתי.

– בבקשה? לא שמעתי! שקט כאן. סוניה! סליחה, מי זה, בבקשה? כבר עמדתי להשליך את השפופרת, כאשר עיכלתי את הוראות הקצר.

– כאן מדבר יוסף פסובסקי – זהו! לא יורם אני. אני הקצר. יוסי־פס מהפלמח. אחד מלוחמי מלכיה הנועזים. הדמות האגדית הכל יכולה – שלח אותי אליך הגנן פינקלשטיין.

– הגנן פינקלשטיין? – שאל אופנהיימר בתמיהה.

כמעט קברתי עצמי. כבר שכחני. כל גאוות היום גזה.

– הגנן פינקלשטיין – נסיתי לעזור לו ברב יאושי – הוא פנה אלי בענין העץ.

– או כן – נזכר הסדיסט – בבקשה, בבקשה.

– זה בענין העץ – חזרתי בחוסר בטחון. – אני מדבר מהמקום. הגנן פינקלשטיין בקש ממני לבצע פעולת כריתה. אני מצטער, לא אוכל. תמצא מישהו אחר. שלום! – אחר כך הייתי מסביר לקצר “דברתי אתו, אבל הוא בשום אופן לא הסכים”.

– רגע, רגע – הספיק לעצרני – למה אתה לא יכול? אני לשלם על המקום. אני לדבר עם פינקלשטיין, אמר חצי לירה. אני לשלם.

– תשמע מר אופנהיים…

– אופנהיימר.

– סליחה אופנהיימר. הגנן פינקלשטיין לא ראה את העץ. אני כן. זה שני עצים. צריך לכרות בחמישה מקומות. אם אתה רוצה אפשר לכרות במקום אחד למטה, והעץ יקרע חוטי חשמל, ישבור חלונות. ויהיה נזק של מאות לירות…

– לא לא – נבהל האיש – לא במקום אחד.

– אז אני צריך פועל וחבלים. צריך עגלה בשביל להוציא את העץ. אפשר גם להשאיר אותו על המדרכה ותקבל קנס של חמישים לירות מהעיריה…

– לא לא – נבהל היקה – תקח עגלה. כמה אני משלם?

– לא יודע – אמרתי – כמה שלא אגיד, אפסיד… טוב. בגלל שהגנן פינקלשטיין המליץ עליך – רק עשר לירות.

– עשר לירות? הלו! סליחה! סוניה, שיהיה כאן שקט! מה אמרת?

– תראה, מר אופנהיים…

– אופנהיימר – תקן לי, הגם שהיה קרוב להתעלפות.

– סליחה, אופנהיימר. אינך חייב לתת לי את המלאכה. תוכל למצוא בשוק הכרמל קבלנים שיסכימו תמורת חמש־עשרה לירות. גש אליהם. בטח יעשו עבודה יפה. שלום.

– רגע, רגע, מר פצוסקי…

– פסובסקי.

– כן, מר פסובסקי, אני… אני…

– אני מצטער. פחות מזה לא בא בחשבון. שלום.

– לא. הלו! הלו!

– כן?

– בסדר. אני מסכים. אבל שתנקה טוב את החצר, ושלא תשאיר ענפים על המדרכה.

– מר אופנהיימר, תשאל בעיריה על הגנן פסובסקי, אם היו ענינים איתו, תשאל!

– לא לא. אני להאמין. תבוא אחרי העבודה לחנות, אני לשלם.

לא הייתי צריך להוריד את השפופרת. היא צנחה בעצמה מבין אצבעותי המשותקות. מתחת בית־שחיי נבקעו מעיינות, ומצחי היה עשוי ניצוצות ניצוצות.

– אפשר לקבל כוס מים – שאלתי בחולשה.

– בבקשה – אמרה והגישה מי סיפון – בשבילך, מר פסובסקי, הכל. איך הצלחת להוציא מהזקן עשר לירות, הרי הקמצן הזה לא הוציא מיל אחד על הבית. יותר מחודש אני רצה אחריו בגלל העץ. מזל שגיסי עורך־דין, וכתב לו מכתב. איש אחר היה לוקח בשביל מכתב כזה לפחות שתי לירות.

שנאתיה. אתם, חסרי הזכרון, מדוע אתם משקרים?

הקצר הגיע כעבור עשר דקות. בידו משור וגרזן.

– נו, גמרת אתו? – שאלני בעודו מחזיר את האופניים למקומם.

– כן – עניתי באדישות, משתדל להסתיר סודי הגדול.

– חבל – אמר, ועל פניו עננה.

– למה? – נבהלתי – התחרטת?

– בטח, איזו שטות. מה פתאום אמרתי חמש, היינו צריכים לבקש לפחות שמונה.

– והוא היה נותן? – היתממתי.

– אם לא שמונה, אז שבע בטח.

– ומה תגיד אם הוא יתן עשר?

– לא!?

– כן.

לרגע זהרו פניו של הקצר, ואחר נפלו והחוירו.

– מה קרה? – נבהלתי.

– הפסדנו – אמר.

– למה?

– אם אתה הצלחת להוציא ממנו עשר, תאר לך כמה אני הייתי מוציא…

אחרי רבע שעה היה העץ כרות.

הקצר פשוט הסתפק בכריתת הגזע הדק שהציץ לחלון האחד, ובגילוח אותם ענפים אשר האפילו על החלון השני.

– וזה הכל? – נבהלתי.

– בהחלט. מה רצית שבעד עשר לירות נזיע במשך שעתיים?

– טוב – אמרתי – אבל שתדע, אתה הולך להוציא את הכסף.

לויתי אותו עד החנות, והמתנתי במרחק כמה בתים. כשחזר כעבור שעה, הבחנתי בעננה קלה ההולכת עמו.

– איזה חזיר! – מלמל – איזה מנוול…

– למה?

– לא מאמין לבני אדם. רוצה לראות את העץ לפני שישלם.

– אמרתי לך – אמרתי לו – היינו צריכים לכרות אותו עד למטה. בוא נרוץ עכשיו ונגמור.

הקצר הסתכל בי בבוז.

– הוא ישלם, עד המיל האחרון – אמר – אותי לא מסדרים. בוא נשתה משהו, אחרי הכל חמש לירות על החשבון, הוצאתי ממנו.

לפנות ערב בא אלי הקצר.

– קמצן שכמותו – רטן – לו ידעתי עם מי יש לי עסק לא הייתי כורת לו את העץ אפילו בעד עשרים לירות. חצי שעה סיפר לי על הגבורות של הבן שלו בצבא, כדי שאוריד את המחיר. בסוף הגענו למקום, אז התרח הזה אומר לי: “מה! זה הכל? הרי אפילו לא נגעתם בעץ!” אמרתי לו: “מר אופנהיימר, גמרנו על המחיר, אתה לא תעשה לי הפסדים”. התעקש כמו פרד. אמר נקח בורר. אמרתי אין לי זמן לבוררים. אמר בלי בורר לא משלם. הציע את הגנן פינקלשטיין, הסכמתי. מחר הוא צריך לבוא להכריע ביננו.

– הוא לא יבוא – אמרתי – הוא צולע ושונא ללכת.

– על מי אתה מדבר – סנט בי הקצר – אתה תבוא כמו כלום…

5    🔗

הקצר השאיר אותי על אחד הספסלים בשדרות קק"ל, הוא עצמו הקדים ופנה לעבר רחוב ארנון, לבל יחשוד בנו אופנהיימר שבאנו בצותא. היתה זו אכזריות להשאירני לשבת לבד מול תחנת אוטובוסים. וכי מה אגיד לו ליקה החביב הזה? איך אני יכול להופיע בתור בורר, ועוד בשם מר פינקלשטיין? המסכן הזה, לו היה יודע מי נושא את שמו, היה מתעלף. רגע, אם כך הרי אני לא אני. אני פינקלשטיין הגנן הזקן, אז מה איכפת לי אם הבטלן הזה ילך וישבור את ראשו בעניני בוררות? אדרבא, שיעשה פעם משהו בחייו.

אופנהיימר ראה אותי מרחוק ובא לקראתי:

– שלום מר פינקלשטיין! יפה שבאת! אני לרצות לדבר עם אתה, רק לא לדעת איפה אתה לגור. אני רוצה לעשות כאן גינה חדש מסביב לבית. אבל קודם אנחנו לגמור הברור, אחר כך אתה להזכיר לי הגינה.

אם קודם היו לי ספקות בקשר לפסק הדין הקבוע מראש, עתה הן גזו. למה אצלו בחנות לא אמר לי כלום על הגינה.

– ובכן – אמר מר אופנהיימר – אתה לזכור, אתה אצלי להגיד, לחתוך עץ זה חצי לירה. אני לחשוב הרבה כסף, אבל להסכים. האיש הזה, אדון פסובסקי, לבוא אלי בטלפון להגיד עגלה, סוסים, עיריה, משטרה. לבלבל לי המוח. אני להתבלבל ולהגיד עשר לירות. למה הסכמתי לא יודע. לאשתי אני להגיד שלוש לירות. היא צועקת עלי. אומרת בעד שלוש כדאי לקחת את מנוח הילד שלי, מתי בא בחופש מהצבא, הוא חייל במלחמה, ולהוריד העץ. אבל אני מלה זה מלה. עכשיו אני לבוא לראות. העץ עומד כמו קודם. רק ירד כמה ענפים בצד. זה חוצפה גדול! אני לא לתת יותר כלום! ולהגיד לחתוך העץ מלמטה.

אמר הקצר: – העבודה לא מצאה חן בעיני מהתחלה, אבל ראיתי שהוא כל כך מתחנן, והסכמתי. הפועל שלקחתי לא היה שוה כלום, רציתי לעזוב הכל וללכת, אבל אצלי הבטחה זו הבטחה, כעת אני בא לבקש את הכסף, אז הוא רואה שבמילא גמרתי, אז הוא מנסה להוריד לי…

– אתה היית צריך לחתוך העץ מלמטה, הכל – אמר היקה.

– אתה לא תלמד גננים איך לחתוך! – כעס הקצר.

– אני לא ללמד – אמר אופנהיימר – אבל בעוד חודש הענפים לגדול ויש צרות חדשים מהשכנים. תגיד אתה, אדון פינקלשטיין, זה עבודה זה?

– ובכן – פציתי פי משהבנתי שאין לי ברירה – אני יכול לדבר רק כגנן. העץ הניצב בזה נמנה על סוגי האזדרכת הגבוהה. הוא אחד העצים הידועים ברצון חייהם העז. יש לו רשת שרשים מפותחת ביותר. לו נכרת בבסיסו, היה שולח גזעי משנה שהיו פורצים בכל החצר. הדרך היחידה המקובלת בגננות היא להשמידו בשלבים על ידי תהליכי ניוון. שיטת סילוק הענפים הצדדיים שבה נקט מר…

– פסובסקי – עזר לי הקצר.

– כן, מר פסובסקי, היא הדרך המהירה ביותר לסילוקו ההדרגתי של העץ.

היתה דממה.

אופנהיימר התעורר ראשון ופקח עינים מבוהלות:

– מה!!! אתה… אתה להגיד הוא בסדר, בשביל זה עבודה קטן לשלם עשר לירות?

– בעניני כספים – חזרתי – אינני מתערב.

דממה נפלה, רק עלה איזדרכת אחד נשר ארצה ברעש מחריש אזניים.

– טוב – אמר הקצר, משהתמשכה הדממה – אני אעשה מה שלא עשיתי מעולם. בגלל זה שיש לך, מר אופנהיימר, בן בצבא, אני מוריד מהמחיר ותשלם רק תשע וחצי לירות. מבסוט?

את משפטו האחרון ליווה בלחיצת ידו הרופפת של אופנהיימר, אחר לחץ בעוז גם את ידי, לאות שהדבר קם והיה.

משסיים האיש השבור למנות את עדפי השטרות, נשמעה אזעקה.

– אבל הבן שלי אמר שיש הפוגה! – החויר האיש שלנו, ורץ לעבר המקלט של הבית.

– הו, מר אופנהיימר – צהלו לקראתו השכנים – סוף סוף רואים אותך! מה שלומך? איך האשה? שמענו שהילד כבר בצבא, מה שלומו?

– טוב טוב תודה. תודה.

ואחר החלה ההתקפה:

– מתי כבר תסדר את הביוב?

– אצלנו המים בכיור לא יורדים.

– מר אופנהיימר, מה עם האור במדרגות, אפשר לשבור את הראש.

– מר אופנהיימר, למה הורדת את העץ? הוא היה כל כך יפה וירוק…

וכו' וכו' עד כי פשוט התמלאנו רחמים על האיש המסכן, שעמד אבל וחפוי ראש, ומלמל דברי התנצלות חולניים כגון: “אשתי חולה, האמא חלתה, הילד היה חולה, הרופא גם כן חולה, אני עצמי הולך למות. רחמנות…”

היינו עשירים. – נלך לקולנוע – הצעתי כדבר מובן מאליו.

הקצר התחיל לגמגם על התחייבות מסוימת.

– עזוב את הבנות – שידלתיו – גם אחי מבלבל לי את המוח עם החברות שלו, ואני מצפצף. נצא שנינו לבד, במוגרבי יש סרט מצוין.

לא אמר כן, ולא אמר לא. רוחי דוכדכה, ועד מהרה הלכתי לצדו מחריש ונעלב. ברחוב פרישמן נעצר לפנינו בחור צנום וגבוה, ופקח מולנו עיני זיקית גדולות.

– אז מה – אמר – אתה חי!

הקצר מישש עצמו לפני שהשיב בחיוב.

– ולי סיפרו שנהרגת במלכיה – מילמל הצנום – היה לי קצת חבל, אני לא יודע למה.

הקצר השים עצמו נעלב.

– אני אהרג? איך אתה יכול לתאר לך דבר כזה, איציק?

– אבל לקחו אותך לבית־חולים – התעקש המכונה איציק.

– לבית־חולים! – התפלץ הקצר – בשביל רסיס אחד קטן? הנה הוא עוד תקוע לי בזרוע.

איציק מישש את הזרוע, ואני אחריו.

– גם אתה בהכשרה? – שאלני.

– לא. אני ב… קשר.

– קשר? איפה זה?

– ב… הייתי בקורס, ועכשיו אני הולך לשרונה, ל… מטה הקשר.

– הו, ג’וב אמיתי! – אמר הצנום, ספק לועג, ספק לא. ואני כבר לא הייתי קיים לגביהם. נסרחתי אחריהם, רוחי שפופה ורק אזני זקופות.

הבחור הארוך סיפר איך ישב על הטנק שפרץ ללטרון, ואיך הטנק הסתובב פתאום וזרק אותו מעליו. אם לא נהרג סימן שיש נסים בעולם.

הקצר סיפר על מלכיה.

מחשבה חדשה התגנבה אלי. תחילה בהיסוס, באי אמונה, וסופה בהחלטה נחושה.

השנים נפרדו בלחיצות־ידיים עזות. לגבי הסתפק הארוך במנוד־ראש קל, קל מאד. מה יש! מה הוא חושב לו. במלחמה גם חיל־הקשר חשוב.

המשכתי ללכת עם הקצר מחריש, רק ליד ביתו העזתי:

– יוסי, קבל אותי להכשרה שלכם! אני רוצה להיות בפלמ"ח!

– מה!!!

– כן, באמת, אני לא יכול להישאר בעיר.

– בסדר, אז בוא אתי מחר לסרפנד.

– ויקבלו אותי?

– בזרועות פתוחות. רק משוגעים רצים היום להילחם. פעם גם אני הייתי מסוגל לרוץ באמצע הלילה לכל קרב. היום אפילו ביום לא יצליחו למצוא אותי. אבל אם אתה מתלהב, אז בבקשה, בוא אלי עד עשר.

– אתה במקומי לא היית עובר?

הוא הסתכל בי במבט עייף ולא ענה.

– אז מה אתה מציע לי? – השתדלתי להאחז בו.

– תחליט לבד.

– טוב. אז אם מחר עד עשר אני לא בא, סימן שוויתרתי על הרעיון.

– בסדר.

– ואם אני בא אליך, אז נוסעים לסרפנד.

– כרצונך.

– ואם עד עשר אינני…

6    🔗

בערב יצאתי עם שוקה אחי ושתי בנות שהביא עמו. אחת חטובה ויפה בשבילו, ואחת שמנמונת, חסרת סנטר, בשבילי.

– יורם – אמר לי שוקה בארוחת הערב – לך להתגלח, יש לי הפתעה בשבילך.

– מוותר עליה. החלטתי לשוחח אתך הערב.

– עזוב את ההחלטות שלך. אתה במילא מחליף אותן כל יום. אני הולך להביא את הבנות. אשרוק לך מלמטה.

יצא. שמעתי איך הוא מניע את הג’יפ. לקח על עצמו את הדאגה למצוא לי איזו חברה לבילויים. את מי מענינות הבחורות שלו. הרבה יותר טוב היה להיכנס ישר למיטה ולקרוא שוב את “עלובי החיים”, ספר נהדר, אפשר לבכות כבר מהדף הראשון.

לא. לא אלך מחר לקצר. אם כל אחד יעבור מחטיבה לחטיבה כרצונו, איזו צורה תהיה לצבא שלנו…

סוף סוף.

ניתור אחד ואני ליד החלון. שוקה יושב למטה בג’יפ וצופר ארוכות.

– למה אחרת? – אני קורא.

– רד כבר ואל תשאל שאלות!

– את הסוודר! את הסוודר! – זועקת אמא ורצה אחרי במדרגות.

– אני לא רוצה. לא קר לי.

– תקח – מצווה אמא – בחוץ קר.

אין מה לעשות נגד אמא. אני לוקח את הסוודר ומחליט שאחר כך בחוץ, כבר אסירו. אלא שאחר כך, בג’יפ הטס ברחובות העיר, מתחיל להיות קר, ואין לי כלל חשק להורידו. מאיפה האמהות המלומדות שלנו יודעות הכל?

– תכירו! – אמר שוקה – יורם אחי, זו שפרה וזאת צפורה.

נעים מאד. את שפרה הושיב לצדו. רואים תיכף שהיא היפה מהשתים. אני עולה למושב האחורי, שוקה מתחיל לזוז לפני שאני מספיק להתישב, ואני נופל ישר לבין זרועותיה של צפורה.

– לא כל כך מהר! – צועקת אמא מהחלון, ואיני יודע אם התכוונה אלי, או לשוקה הנוהג.

צפורה קצת שמנמונת ועובר זמן עד שאני מצליח לצאת מתוכה. תוך נסיעה אני מנסה לפזול לעברה ונבהל. אין לה סנטר. אני חולם או מדמדם. אני מסתכל בה ביסודיות. ממש כך. הפה נגמר ומתחיל הצואר, אולי רק איזו בליטה קטנה באמצע. היא רואה שאני מסתכל עליה, ומחייכת לעברי. אני מחזיר לה חיוך מאונס, היא מניעה גווה בתנועות חנחון בישניות, ומתחילה להסתכל בצניעות לעבר הרחוב.

– שוקה, עצור! עצור!

המכונית חורקת ועוצרת על המקום.

– מה קרה?

– יוסי־פס!… יוסי!…

הוא שמע אותי. נעצר. לא לבדו הוא, לצדו נערה. קצת נמוכה ממנו, דקיקת גיזרה, חגורת עור אדומה על מותנים צרות, ושער בהיר ארוך.

– אהלן יורם! שלום שוקה! יש מקום בשבילי?

– לא – אמר שוקה – רק בשבילה! והצביע על הגב הענוג הנשקף אלינו. משום מה לא חיבב את הקצר, תמיד היו הולכים מכות בחצר הגימנסיה.

חברתו של הקצר היתה עומרת ליד חלון־ראוה ופניה לא נראות. חבל, כל כך רציתי לראות אם יש לה סנטר. שערה ארוך וחלק. תמיד אהבתי שיער חלק. היא גם בגובה שלי. בשביל הקצר אני חושב שהיא קצת רזה.

– נו, החלטת משהו?

ברגע הראשון לא תפשתי למה הקצר מתכוון, אך מיד נזכרתי.

– א…כן. כלומר לא, כלומר תראה מחר, אם אבוא אליך עד עשר, סימן…

– במה המדובר? – התערב שוקה בחשד.

– אספר לך אחר כך – דחיתיו.

הקצר אמר שלום והלך. מבעד החלון האחורי ראיתי אותה שוב. היו לה אחוריים אציליים, וכל הליכתה זקופה וענוגה מאוד הג’יפּ המשיך לנסוע, אך אני לא חדלתי מלהסתכל. ראיתי איך ידו אוחזת במותניה הדקות, איך זרועה עולה לאטה לעבר כתפיו, איך הם מצטופפים זה אל זה, ואיך הם הולכים וקטנים, הולכים וקטנים.

– סנובית – זרקה צפורה פתאום – לא נאה לה אפילו להסתכל הנה…

שוקה נהג את הג’יפּ לעבר הטיילת. מתוך קפה סמוך בקע קול שירה צורם. מבעד פתחי הבד אפשר היה להבחין בזוגות מרקדים.

– אני לא נכנס – הצהרתי.

– גם לי אין חשק, – הצטרפה צפורה.

– מצוין! – קבע שוקה – תשארו שניכם לשמור על הג’יפּ, ואני ושפרה נכנסים. רק נעמיד אותו במקום יותר מתאים.

– מתאים למה?

שוקה קרץ לי בעינו הירוקה, ושפרה שעד כה לא הוציאה הגה מפיה, פרצה בצחוק קולני. הג’יפ גלש לעבר מגרש ריק, ונעצר תחת אפלולילתו של עץ פלפלון מאובק.

– אבל שתחזרו מהר! – צעקה צפורה.

– אל תפחדי! – קרא שוקה – כשנחזור נשרוק בדרך.

שפרה פרצה שוב בצחוק, ואני לא ידעתי מה לעשות.

– למה עדיין אינם חוזרים? – שאלתי כעבור חמש דקות.

– גם אני לא יודעת – אמרה צפורה, תוך פיהוק פתאומי. הסתכלתי בענין איך קפלי הצואר שלה בולעים את שרידי הסנטר האחרונים.

– אם את עייפה – הצעתי באדיבות – את יכולה לשכב לנוח, ואני אעבור קדימה.

וכבר אני יושב מלפנים וידי אוחזות בהגה.

– אתה יודע לנהוג? – שאלה בהתעוררות.

– בג’יפ לא ניסיתי. רק באוטובוס.

– אז בג’יפ הרבה יותר פשוט – וכבר היא יושבת לצדי וכולה עירנות וחיים.

– היה נדמה לי שאת עייפה – אמרתי במורת־רוח.

– אין דבר, אני אוהבת נורא לנסוע. בוא, ניסע קצת.

– אסור. זאת מכונית צבאית…

אט אט הורדתי ראשי והשענתיו על ההגה. את ידי הצנחתי מטה, חובקות את גלגל ההגה. חלמתי שאני נוהג ברחובות תל־אביב. חולף בדהרה על פני הכבישים הראשיים ונעצר בחריקת אימים ליד הקצר וילדתו העומדים ומסתכלים בי בהתפעלות. אני מושיט ידי, היא נאחזת בה, עולה ומתישבת לצדי. הקצר מתישב ליד צפורה מאחור. לאן לנסוע? לצפת. נוסעים לצפת. קופצים למלכיה הכבושה ומפלסים דרך בין כדורי האויב. עכשיו לטבריה. יורדים לטבריה. הכבישים פתוחים לפנינו. פה ושם ממשיכים כדורי אויב לרדוף אחרינו, אך אני מתחמק מהם בזריזות של שד. טסים כמו משוגעים. הנערה הדקיקה היושבת לצדי שואלת אם איני עייף. במקום לענות אני לוחץ על דוושת הבנזין ומכפיל את המהירות, היא נאחזת בצוארי מרב פחד. אני ממשיך לנהוג אדיש וקר־רוח. הקצר אינו רואה כלום, עיניו נעוצות כל הזמן בסנטרה של צפורה. ממשיכים לטוס במהירות, אני לוקח בעדינות את ידה של דליה החובקת את צוארי, ויחד אתה אוחז בהגה, עכשיו הרבה יותר נעים…

– אבל זה מדגדג!

קפצתי כנשוך נחש. מה השמנה הזו עושה כאן? הרי היא יושבת מאחור. בחלחלה השמטתי מידי את הכף הלחוצה בה. עצמתי ופקחתי עיני עד שהצטיירה מולי דמותו של עץ הפלפלון. בתקוה כלשהי הפניתי עיני אחורה, אך הספסל היה ריק. צפורה הסתכלה אף היא, ודומה כאילו הבינה אותי.

– אין מה לפחד. אני חושבת שאפילו בעוד שעתיים לא יחזרו.

עתה הייתי ער לגמרי.

– אני אלך לקרוא להם – אמרתי בעוז – ואם לא ירצו לחזור, ניקח את הג’יפ ונעשה סיבוב.

– יופי! – התעוררה צפורה – לך מהר!

7    🔗

אותו לילה התעוררתי פעמיים. פעם ראשונה בחצות, כשעץ הג’קרנדה הסמוך לחלוני רשרש בצורה מוכרת. שוקה טיפס ועלה לעבר הערסל שלו, שעשינו יחד ומשך אחריו את שפרה. כאן הוא בדרך כלל נוהג לסיים את ערבי הבילוי שלו. בדרך כלל אינו מרבה לדבר שם. הערב דיבר דווקא הרבה, גם שפרה ענתה לו, אבל אותה לא היטבתי לשמוע. דיברה בלחש וכל הזמן פחדה שהנה היא נופלת מהעץ.

פעם שניה התעוררתי יותר מאוחר, בשתים או שלש בלילה. שוקה היה אוחז בצוארון הפיז’מה שלי, ומקללני בשטף.

– ככה עושים? ככה? ככה מתנהגים? ככה אתה שומר על הג’יפ? זאת אחריות, זאת?

– אבל צפורה נשארה לשמור עליו.

– צפורה! – צעק בחרון – אתה עוד לא מתבייש להזכיר לי אותה! חמור שכמותך! כשמצאתי אותה כמעט מתה מפחד. איך זה בורחים ומשאירים בחורה לבד בסביבה כזאת!

לא עניתי. הוא התישב על מטתו המוצעת והחל חולץ את נעליו.

– גומרים לרקוד – המשיך – חוזרים לג’יפ ורואים כאילו שניכם יושבים אחד בתוך השני. שפרה אומרת לי, תראה איך שהם מתחבקים. אפשר לחשוב שהם איש אחד. הלכנו והסתובבנו בקור הזה עוד שעה. חוזרים אחרי שתים־עשרה. שורקים ומתקרבים, שורקים ומתקרבים נותנים זמן, מקימים את הרעש הכי גדול בעולם, ומה בסוף. בסוף מוצאים את צפורה לבדה בג’יפ, שוכבת מעולפת מרב פחד…

שוקה הוציא מתוך מיטתו פיז’מה נקיה, שאמא הכינה לו ופנה לעבר המקלחת. אמיץ כמו שד. מאיפה יש לו עוז להיכנס למקלחת קרה באמצע הלילה?

עוד מעט ייצא, יעירני ויגיד לי: “מה היו הקשקושים האלה עם הקצר. אתה לא יוצא מחר מהבית, ואיני רוצה לשמוע כאן לא פלמח ולא בטיח”.

הפעם אצפצף עליו. איני יותר אחיו הקטן. יש לי החלטות משלי. עצם העובדה, שהצלחתי להשאיר נערה רועדת בג’יפ ולברוח הביתה לישון, מוכיחה, כי יש בי גבורה, אדם בר־החלטה אני.

שוקה יוצא את חדר האמבטיה ופוסע יחף לעבר מיטתו, עוד מעט יתחיל לדבר. הוא מושיט ידו ומכבה את החשמל. רוצה לדבר דווקא בחושך, יהיה בחושך. הוא מרים את השמיכה הדקה ונשכב בלאות על הסדין המעומלן. לא. טרם נרדם. אני מכיר את נשימתו. כשהוא ישן יש לו נשימה ארוכה וקצובה. הנה הוא מתרומם ומתישב. חושב ששתים־שלוש מלים יספיקו לו לשכנעני. מושיט ידו למכנסיו ומוציא קופסת סיגריות. לאור הגפרור אני רואה את פניו הצרים, היפים, את עיניו הירוקות, וזוג גבותיו השחורות המזעימות את פרצופו. הקיר שממולי מבהיק ומחויר חליפות, הסיגריה מבהירה לפני בהבהובה את שפתיו המתכווצות סביבה ואת לחייו המתקערות.

גמר לעשן. עכשיו ידבר. הסיגריה נמעכת בתוך מאפרה המונחת לרגלי מיטתו. החדר שב לאפלוליתו. מיטתו חורקת. הוא מפנה אלי גבו. מה זה, הוא חושב לישון? איזה מין אח הוא? לא איכפת לו שאעבור לפלמח? שאיהרג בקרב הראשון שלי. תמיד שנא אותי, עכשיו אני יודע. הוא ישאר בן־יחיד אצל אמא. במילא אוהבת אותו יותר מכולם. כמה אני שונא אותו, אני שונא אותו, אני שונא…

– יורם…

– כ…כן? – סוף סוף נזכר, ידעתי שלבסוף ידבר – מה אתה רוצה?

– לא כלום. רק שתפסיק להסתובב על המיטה, הקפיצים שלך לא נותנים לי לישון!

קפאתי על משכבי. חלפו אולי שלושים דקות.

– שוקה…

– מה יש?

– אתה לא ישן?

– לא.

– אני עובר מחר לפלמח. באמת. הכל מסודר. דיברתי עם הקצר. הם מקבלים אותי. אני רק צריך לנסוע לסרפנד וזהו.

– אז מה אתה רוצה ממני?

– ח… חשבתי שאתה ת… תתנגד.

– אתנגד? למה? אתה רוצה ללכת להרוג את עצמך, תלך. איכפת לי אם תמות. מה אתה שווה בכלל. רק על אמא יהיה לי חבל. אחרי גבריאל לא נשאר לה אף אחד מלבדך.

– אתה נשארת.

– אני לא נחשב. אני אף פעם לא הבאתי “טוב מאודים” הביתה. תמיד אמרה שממך עוד יצא משהו, ממני לא חיכתה לכלום, אבל כמובן אינך צריך לסבול מזה. אתה רוצה ללכת לפלמח, להשויץ, לכייף. אני לא אפריע, אפילו לא אלך למטה לבקש שיעצרו אותך כעריק. אם תרצה אוּכל אפילו להביא אותך מחר לסרפנד בג’יפ. אני במילא צריך להיות ברמלה הסמוכה. לילה טוב.

שוקה! שוקה! שוקה אחי!

למה דיברת כך? למה לא צעקת? למה לא פקדת כרגיל? הרי הייתי מצפצף עליך! הייתי מוכיח שאין לך כל השפעה עלי.

עכשיו אני אבוד. רציתי לעשות פעם משהו בכוחות עצמי. להוכיח שאינני אפס, והנה אני גרוע מזה. סטרטוט עלוב, שכל אחד יכול להרימו ולנערו כרצונו. הפלמח היה חלום. חלום יפה. מחר לא אלך לקצר. לא מחר ולא אף פעם בחיים. לא אוכל להביט עליו ברחוב. נותרו לי עוד שלושת ימי חופשה. לא אצא בכלל החוצה. אשב בחנות עם אמא, או אשאר כל היום בבית.

למחרת שוב היתה השמש קייצית להרגיז. הדרורים המקננים לעשרותיהן בסבך בדי הפיקוס, החלו לצייץ עוד בשעת־בוקר מוקדמת. גם זוג התורים אשר מצא מקלט על נדבך המרפסת, החל לשוחח בקול מחריש אזניים. שוקה כבר לא היה בבית. נסע בלי לקחתני. הוא מכיר אותי הרבה יותר טוב ממני. גם אמא לא היתה. במטבח מצאתי כוס קאקאו, וכמה פרוסות לחם מרוחות.

פתחתי את התריסים. גל אור שטף את החדר והכניס פנימה אוירת רננים. יצאתי למרפסת, האויר בישר את תחילתו של יום בהיר.

“ביום בהיר אחד – דקלמתי לעצמי – התעורר עלם צעיר, ונשאר בביתו”.

זוג אנקורים פזיז חלף בסמוך לראשי והתיחד על חוט החשמל הסמוך. למה הם עושים זאת בפרהסיה? האינם חושבים שהם יכולים לקלקל כל מיני צפרים קטנות? לא, אני לא מתכוון אלי, אני מדבר באופן כללי.

השעה היתה תשע וחצי. עוד מעט עשר. הקצר בטח מחכה לי. אולי אלך אליו להגיד לו שאני לא בא. הוא יבין אותי, הן בעצמו רמז לי שעתה השתנו הזמנים. כן, זה יהיה רעיון. גם אהיה אצלו, וגם אודיע לו שוויתרתי על התכנית. אצוד שתי צפרים על חוט חשמל אחד.

האשה שפתחה לי את הדלת נראתה צעירה מכדי להיות אמו, גם לא היתה קצרה במיוחד, בכל זאת היתה זו היא.

– הוא איננו בבית – אמרה – אתמול בערב קראו לו למחנה. יש מצב הכן.

– אבל אתמול בערב פגשתי אותו ברחוב.

– נכון – הסכימה – הוא חזר בשתים בלילה. סיפרתי לו שהיו וביקשו שיסע מחר בבוקר מיד.

– אז הוא נסע הבוקר?

– לא. הוא לקח את התיק שלו ויצא תיכף.

– בשתים בלילה? – כמעט וצעקתי – ואיך השיג מכונית?

– אני לא יודעת – אמרה האם. עתה הבחנתי כי בכל זאת יש לה כמה קמטים סביב העינים – לא רציתי לתת לו לצאת, אבל הוא אמר שיקפוץ דרך החלון. אם יש משהו הכי קטן, כבר בורח מהבית. החברים שלו יותר יקרים לו ממני, מהבית, מהכל…

האשה, שעכשיו בכלל לא נראתה צעירה, התחילה פתאום לקנח אפה ולנגב לחייה. כבר לא שמעתי כלום. אינני יכול לראות איך אשה מבוגרת בולעת דמעות לפני ילד קטן אחד. הורדתי ראשי. ידעתי שאני אבוד. שאינני שווה כלום. שאני יצור הפכפך המשנה דעותיו בכל הזדמנות.

אינני זוכר אם אמרתי לה שלום. רדוף מחשבות ונלבט על ידי הרהורי חרטה, מצאתי את עצמי בדרך לגבעת הרצל, נקודת־היציאה לדרום.

8    🔗

בסרפנד התחלתי לשאול על יוסי־פס. לא יודעים על מי אני מדבר. איפה הגדוד הראשון? לא מכירים. איפה פלוגה ד'? לא שמעו.

האמנם הוליכני הקצר שולל? תמיד אהב תעלולים. הספקות ניעורו מחדש. אם הוא ברח ממך בלילה, אם אתה מסתובב כאן שעה שלמה לריק, אם אף אחד לא שמע על הגדוד הראשון, על פלוגה ד' או הקצר, סימן שהשמים גוזרים עליך לא לעשות את מעשה העבירה הלזה. אבן נגולה מלבי. היה לי רצון טוב להילחם ולצאת להיהרג בקרבות, אך מה כוחי מול כוחות מרום? חדלתי מלשאול אנשים והתחלתי חוזר בצעדים מהירים לעבר השער, ואז פגשתי את שולה.

מה הם בעצם החיים אם כל פגישה מקרית יכולה להפכם על פיהם?

שולה למדה אתי פעם בחמישית, ועזבה בסוף השנה. עוד אז היה לבה נמשך יותר לבחורים מאשר להבלי לימודים. לא ידעתי היכן היא עד שסיפר לי הקצר, כי שולה נמצאת אתם בהכשרה.

החוורתי, רציתי למצוא מסתור, כבר אז בגימנסיה לא חיבבתי אותה ביותר. היא הכירתני מרחוק, האירה פניה ושלחה חיוך מתוק.

– יורם, מה אתה עושה פה?

– אני… אני סתם ככה באתי לבקר.

– זה נכון שאתה עובר אלינו?

– אני? – נחרדתי – מי סיפר לך? הקצר? א… רציתי באמת, אבל יש שינוי, איפה הוא?

– איננו. הבוקר לקחו את כולם. נסעו לדרום.

– חבל – אמרתי בהרגשת רווחה – רציתי לדבר אתו כדי להצטרף אליכם, אבל אם הוא איננו, אבוא בפעם אחרת.

– שטויות – אמרה – ואני הרגשתי שהנה אני נותן זינוק ולופת את צוארה – בוא אתי. אני אסדר לך הכל. עוד מעט אפילו יורדת מכונה לדרום, תוכל לרדת אתה.

זו תודה וזה שכרה, לך ותעזור לחברים. את כל הבחינות באנגלית הייתי עושה לה. מי פתר לה את תרגילי המתמטיקה?…

סטינו מהכביש הראשי, עברנו שתי גדרות, ונמצאנו ליד שורת צריפים ארוכים.

– הנה שלנו! – הצביעה על צריף, שדלתו חסרה ומבעד הפתח נראה ערב רב של מטות צפופות.

נער דק־גיזרה, שקוע לחיים ופרוע בלורית, גח ויצא פתאום מתחת לאחת המיטות ובידו זוג נעלים. הפך אותן, בדק סוליותיהן והשליכן בחימה ממנו והלאה.

– הסנדלר המטומטם הזה – קרא – פעם אחת הולכים והסוליה פתוחה מחדש.

הנער שקוע הלחיים, ששפמפם דק החל רק עתה להכות שורש על שפתו העליונה, רץ והרים את נעליו הזרוקות, הכניסן תחת בית שחיו, קפץ יחף ממיטה למיטה והתקרב לפתח.

– שילכו כולם לעזאזל! – זעק מול פניה הציניות של שולה והמשיך מבלי שהעיף בי אפילו מבט אחד – אמרתי לחבר’ה חכו, אני רק ניגש לסנדלר שידפוק לי שני מסמרים. לא חיכו. עכשיו לא איכפת לי, אני יורד לשם אפילו יחף. אולי ראית את שלמה? השארתי אצלו במחסן את הרובה שלי. עוד חצי שעה יוצאת מכונית אספקה לשם, כבר הזמנתי מקום, אני מוכרח…

– תכירו! – שיסעתו שולה, שסבלנותה פקעה – זה מוסה־דק, וזה יורם, חבר חדש שמצטרף להכשרה.

הנער לא אמר לי אפילו אם נעים לו או לא, זרק בי מבט מזלזל אחד

– גם אתה רוצה לרדת?

– מ… מה? כבר? – נבהלתי – אני צריך… להרשם…

עזוב להרשם! – נזף בי – אגיד לשלמה שיתן שני רובים. אתה יודע לירות?

– כ… כן – מלמלתי – אבל אמרתי לאמי שאהיה בצהרים בבית.

הנער לא חזר לדבר אלי, ורק שאל את שולה אם בכל זאת ראתה את שלמה האפסנאי.

– אולי אלך למשרד – הצעתי – אני לא אוהב להתקבל ככה בלי סדר.

– טוב – אמרה שולה, ודימיתי כי נפשה נוקעת ממני – לך ישר ואחר כך שמאלה, שם המשרד, תשאל על רוֹחה.

ליד השולחן ישבה אחת קצרת־שער, ונערה אחרת על השולחן ועל המיסמכים אשר עליו.

– מי מכן היא רוֹחה? – שאלתי בעוז נפש של מג"ד.

– מה אתה רוצה?

– זאת את? – המשכתי בעוז של מ"מ – אני… אני…

– כן אתה… אתה… – עזרה לי היושבת על השולחן, וקרצה לרעותה.

– כן, אני – המשכתי בטון של מ"כ – רוצה להצטרף להכשרה שלי, ושמעתי שהם ירדו לדרום. איך אני יכול להצטרף אליהם?

– אתה רוצה להצטרף? – אמרה רוחה והרימה גבותיה – ואתה חושב שכבר מקבלים אותך? יש לך אישור ממטה־הגדוד?

– לא – אמרתי ואבן נגולה מלבי – אמרו לי שלא צריך.

– מי אמר?

– כולם.

– ובכן זה היה פעם. עכשיו הבַּלַגן נגמר. אתה מבין, הפלמח הופך לצבא סדיר. תלך למטה־הגדוד ואם התעודות שלך בסדר תקבל פתק למטה־הפלוגה, ואז אקבל אותך.

– אבל לרוץ עכשיו למטה־הגדוד, ולמטה־הפלוגה, ומשם לשם, ומהנה לשם – אמרתי בטון סלנגי של פלמחניק ותיק מאד – באמת שאין לי תאבון.

– אדרבה – ציינה רוחה עגולת־הפנים – תרוץ משם לשם, ומהנה לשם, וממטה־הגדוד למטה־הפלוגה, אז תקבל תאבון.

– אכן! – אמרה הנערה אשר על השולחן – מלים כדורבנות!

ואחר פרצו שתיהן בצחוק קולני, ואני נסוגותי בצעדים נבוכים, הופך בדרכי את סל הניירות, מתנגש עם כסא אחד, ונחבט בקיר. ברגע האחרון נתבקשתי, למרבית חרפתי, אם לא איכפת לי, להחזיר את צנצנת הפרחים, שרק השד יודע איך פתאום הגיעה לידי.

ממטה הגדוד שלחו אותי חזרה לתל־אביב, למשרד הנמצא בשדרות רוטשילד. שם יהיה עלי לפנות לאחד אורי מרץ, והוא יסדר לי הכל.

בשדרות רוטשילד לימד אותי בחור גבוה בהיר־שער, מה להגיד, ולקחני יחד עם עוד כמה נערים לקרית־מאיר. היתה זו לי הפעם השניה לעבור את מחנה הקלט הלזה. חששותי שמא יכירני מישהו מהפקידים התבדו עד מהרה, מרוב עבודה וקליטת אנשים לא היה להם פנאי להרים ראשם מהניירות.

בעיה מסוימת היווה שם משפחתי, הן אם אמשיך להיקרא בשמי הקודם, אני עלול להתגלות ברבות הימים ולהיות מוחזר לחיל הקשר. חשבתי שאולי אנצל את ההזדמנות ואמצא לי שם עברי מתאים כמו ניצני, דובדבני או חרצני, אלא שאף אחד מאלה לא נראה לי, וכשהפקיד שאלני בשלישית:

– חבר, אתה רוצה להגיד ששכחת את שם משפחתך?

נזכרתי בשם האחרון בו השתמשתי ובלי לחשוב פעמיים אמרתי:

– יורם פינקלשטיין.

– פינקלשטיין – אמר הפקיד – איך אפשר לשכוח שם כזה. אולי אתה הקרוב של דוד פינקלשטיין מפתח־תקוה?

– לא! – אמרתי את האמת – אינני מכיר אותו בכלל. יש הרבה פינקלשטיינים.

– כן – אישר הפקיד, וחזר לניירותיו.

ככה פשוט, מתגייסים וזהו. מאמינים לך. לא צריך תעודות זהות ולא תעודות לידה. המדינה הנפלאה שלנו, בהחלט כדאי להילחם בעדה.

אותו יום אחרי הצהרים כשפגשתי את חנן, מכר ישן מבית הספר העממי, כבר יכולתי לענות לו בטון מנומנם ואדיש, שאני חבר הכשרה מגויסת, ועכשיו אנחנו בסרפנד בגדוד הראשון של הפלמח.

– ואתה מה? – שאלתיו.

– אני דפוק – השיב ברוח נכאה – שיבצו אותי למחלקת־האספקה. כל היום אני יושב ועושה חשבונות. אפשר להשתגע. אני רק מחפש הזדמנות לברוח משם.

– אל תשתטה – נזפתי בו בטון מבוגר – לוּ יכולתי הייתי עובר אליך. נמאס להיות בקו הראשון. כל הדפוּקים נמצאים שם. לא כדאי לך.

– אני יודע – אמר חנן – בכל זאת הייתי מצפצף על הכל ועובר אליך. אבל הורי, אם אבי לא רואה אותי יום אחד הוא מקבל אולקוס.

השתתפתי בצערו והלכתי הביתה גיבור ושורק מנגינות־לכת. מחר בבוקר אני נוסע לסרפנד, אל החבר’ה, ונשאר עמם עד יום מותי. לאמי ואחי איני מגלה כלום, למה להחרידם.

9    🔗

סרפנד. כבישי בטון מתפתלים. אקליפטוסי ענק עצומי נוף, וצריפים שחורים משומנים.

הנה הצריף שלי. שלי.

עכשיו אני מבחין, כי המיטות, פרט לשתים שלש, עשויות דלתות עקורות, או לוחות־עץ המונחים על ארגזים ומכוסים בשמיכות. שולה מצביעה על מיטתו של הקצר, ואני מניח עליה את ילקוטי השניים ואת גופי האחד. המיטה מיטה של ממש עם קפיצים ומזרון. אני מתמתח עליה בהנאה, ורק את נעלי אני מסיט הצדה, לבל ילכלכו את השמיכות. אז עוד היו לי מושגים משונים.

הבחור הדקיק, בעל הלחיים השקועות, מתפרץ פתאום כרוח בלהות ונעצר כבד־נשימה מול שולה העומדת לצאת.

– ראית את שלמה האפסנאי? – צעק מול פניה בגרון ניחר.

מסתבר שאתמול כבר עמד לרדת לדרום להצטרף לחבר’ה, אך עד שקיבל את הרובה, זזה מכונת האספקה ונסעה בלעדיו. לא חיכו לו המנוולים. עכשיו לא איכפת לו מכלום. איפה שלמה? שיקח את הרובה בחזרה, לא יגע בו יותר. יהרגו אותו, ולא יסע.

– גם לא צריך – אמרה שולה – הם בין כך חוזרים.

– תארתי לעצמי – אמר הדקיק – טוב שלא נסעתי, שגעון להיטלטל בדרכים. מי סיפר לך שחוזרים?

– תובל. תפס טרמפּ והקדים לחזור. סיפר שחשבו לפרוץ את הדרך לנגב והתחרטו ברגע האחרון. אם תובל חזר, כנראה שלא יהיה יותר כלום.

– בטח שכלום. טוב שלא נסעתי.

– מה שכּן – הוסיפה שולה – הם יצאו שם לסיור קטן ודודיק נהרג.

– לא! – צרח מוסה־דק – דודיק המ"מ?

– ככה שמעתי – אמרה שולה – הם ירו כמה יריות־גישוש והוא נפגע.

– נפגע!!! – זעק הנער – למה לא אמרת קודם! איפה שלמה, איפה? שיתן לי עוד כדורים, ותיק רימונים. אני מוכרח לרדת! אני מוכרח!

ופרוע־השער הלזה רכן מתחת לאחת המיטות, הרים רובה משומן ויצא בדהרה החוצה.

מבחוץ שמעתי את קולו הצועק:

– תובל, איפה שלמה? אני מוכרח לקחת רימונים. שמעת, דודיק נהרג! אני יורד לדרום! אתה בא?…

שולה הלכה. ניסיתי לנמנם ולהרחיק מקרבי את ההרגשה שאני בא לכאן בסימן של מוות. כמעט נרדמתי כאשר שמעתי פתאום צעדים. פרוע השער התפרץ לחדר, השליך בזעם את רובהו תחת מיטתו וקילל: “שילכו כולם לעזאזל!” (איני יודע אם כלל גם אותי) “איפה הנעלים שלי? אני נוסע הביתה ולא איכפת לי מכלום!”

התרוצץ על פני המיטות עד שמצא זוג נעלי התעמלות זרוקות, הכניסן לילקוט־הצד שלו ויצא בסערה מהחדר.

הייתי מבולבל. האמנם הגעתי למקום הנכון? האלה הם אותם גיבורים שכה הרבה מדברים עליהם?

מהחדר השני, מעבר מחיצת דיקט דקה, התחילה בוקעת נגינת חליל. לחן בלתי מוּכּר התחיל חוזר ונשנה בעקשנות. ניסיתי להירדם לצלילי המנגינה, אך הם היו כה צורמים, שאפילו תוך שינה הייתי מתעורר. שכבתי עצום עיניים, כשאני שואל עצמי, למה אלהים הפיקח כה, לא איפשר לנו לעצום גם את אוזנינו באותה צורה. פתאום באתני הרגשה מוזרה. פקחתי עין אחת והנה מולי ראש שחור ומתולתל של פרא אפריקני, צלקת ארוכה על הלחי, ופה מלא חליל. פקחתי את עיני השניה, ועצמתי ופקחתי את שתיהן. הדמות עמדה ליד החלון שמעלי, והיתה מוחשית בהחלט. היתה נועצת בי זוג סירות עין אדומות, וחוזרת ופולטת שוב ושוב את אותה מנגינה בלתי ברורה. אחר כך פנתה ונראתה עוברת ליד שני החלונות האחרים, עד שהגיעה לפתח. מכנסים כחולים קצרים, רגלים יחפות שחורות, וחליל בפה. עלה ברגליו היחפות, דילג ממיטה לרעותה, התקרב והתישב על המיטה הסמוכה אלי, המשיך לנעוץ בי את עיניו והחליל אינו מש מפיו.

צבטתי עצמי כמה פעמים. לא, אני לא חולם. המציאות עצמה היתה יושבת ומנגנת מולי.

– אתה החדש שמצטרף להכשרה? – שאל פתאום בלי להוציא את החליל מפיו.

– כ… כן. – לחשתי, והרגשתי איך עולה דוק של ערפל וממלא את עיני. אלהים שבשמים, מה עשיתי? למה לא שמעתי לקולו של אחי. מה הולך כאן בפלמח הזה?

– אתה מבין במוסיקה? – שאל.

– לא כל כך.

– בסדר גמור. אלה שמבינים לא יודעים כלום. שמע, אני אנגן לך עכשיו שתי מנגינות, ואתה תגיד לי איזו מהן יפה יותר. תקשיב!

הקשבתי. הוא נשף בחליל בחזקה ונד ברוב רגש. הצלילים בקעו כאילו מתוך משרוקית. ריכזתי את גבותי וניסיתי להעמיד פנים חדורי עמקות קשובה.

– נו, איזו יפה יותר? – שאל – הראשונה או השניה?

התעוררתי. לא שמתי לב שגמר.

– מה? אני לא יודע – גמגמתי – שתיהן אותו דבר.

– כן. אבל איזו יותר.

– הראשונה – אמרתי לצאת ידי חובה.

– הראשונה… – פלט בקול אנחת שבר, ולפי מבטו הבנתי, כי עשיתי את המשגה הגדול ביותר בחיי. – תשמע שוב.

הקשבתי. הוא קרב את החליל ממש אל פרצופי, ונשף בו במלוא ריאותיו. בקצה החליל התעבתה טיפת רוק שהלכה וגדלה עד כי החלה לנזול מטה. ריחקתי ראשי והשתדלתי לסגת אט אט. הוא רדף אחרי דבוק לחלילו. נואשתי והפקרתי עצמי למטר.

– נו – שאל – מה אתה אומר עכשיו?

– השניה – מיהרתי להשיב – היא הרבה יותר נוגעת ללב.

לפי פניו הקפואות, והמבט הזגוגי ששלח בי, הבנתי כי שגיתי שוב. אוי לי, חלף הרהור במוחי, הוא החליף את הסדר.

– כ… כלומר – מיהרתי לתקן – כשאמרתי השניה, התכוונתי למה שהיתה ק… קודם השניה.

– אהה, ככה – אמר בהקלה עצומה – גם לי המנגינה השניה נראית יותר. ההשראה באה לי במלכּיה. המוטיב שלה ישמש לי לכתיבת סימפוניה על מלכּיה.

– מלכיה – שאלתי בהערצה – השתתפת שם בקרבות?

– כן – אמר כלאחר־יד – עכשיו אחזור על המוטיב העיקרי, ואוסיף לו כמה וַריאציות. תקשיב טוב!

הקשבתי. הקשבתי טוב, הקשבתי עד אשר באה שולה לקרוא לי לארוחת־ערב. דומני, כי מימי לא אצתי כל כך לארוחה כמו לאותה ארוחת־ערב ראשונה בפלמח.

בעשר בלילה גמרתי להתלבט והחלטתי סופית, שאני נשאר לישון כאן, על המיטה של יוסי־פס. דקותיים לאחר מכן התעוררתי לקול שירה הקרבה וגוברת:

"דלת דלת הפלוגה

פלוגה דלת הפלוגה

טרל… לה"

לאחר מכן היתה קריאתה של בת אחת מהדהדת בלי הפסק:

– החבר’ה באים! החבר’ה באים!…

ושעטת רגלים.

לא ידעתי מה אעשה. השלי החבר’ה, אם של הכשרה אחרת. נשארתי על המיטה כורה אזני לשמוע את הקולות מבחוץ:

– שימו לב! לא להתפזר! תשימו את הציוד בחדרים ותחזרו הנה עם החגור.

– מוטי, אתה רוצה להגיש לי את התיק?

– יוסלה, זוז מהדרך, מה נתקעת פה!

– אי, נבלה אתה, דורך לי על היד!

– שלום, שולה, מה נשמע?

– יוסקה, אתה רוצה לזרוק לי את התיק?

– חבר’ה, הולכים הלילה לבר האמריקאי!

– שמואליק אידיוט! מה אתה נדחף כמו נוד!

– שמע, אל תדבר אלי ככה, אני לא אחיך! אתה מבין!

– תסתום כבר את פיך ותזוז. חתיכה ח…!

– חבר’ה, מי לקח בטעות את התיק שלי?

– תפסיק לעלות עכשיו, אתה לא רואה שכולם יורדים!

– אבל התיק שלי!.. נבלות סרוחות! לכם יש הכל, אז לא איכפת לכם על אחרים! מטומטמים עלובים!

– תראה, עוד מלה אחת כזאת ואני מחרבן עליך לכל החיים!…

כן, אמרתי בלבי, אלה הם החבר’ה שלי…

*

ואחר התחילו להיכנס לצריף נערים פרועי שער, לא מגולחים, לבושי חאקי מרופט. נכנסו, זרקו ילקוטים, דחפו מיטות הצדה, הפכו תיקים, וארזו חפצים. אותי לא ראו. אולי רק אלה שעברו על גבי המיטות ודרכו עלי קצת. תרמיל אחד נפל על ראשי ומישהו בעט בי בקרסולי. לא שאלו כלום, לא ביקשו סליחה, אפילו מבטי סקרנות לא שלחו בי.

לוּ הייתי אמיץ, הייתי יוצא מהחדר ונמלט על נפשי. אינני מתאים לחבורה הזאת, אני רך־לבב מטבעי, לא למעני נוצר הפלמח. איך יוצאים מכאן?

ואז נתקלתי בקצר. בידו האחת ילקוט־גב מעוך ובשניה אלונקה מתקפלת.

– שלום יורם – אמר מופתע – לא האמנתי שתבוא.

– כן – מלמלתי – גם אני.

מישהו שרק בפתח במשרוקית, וצעק: “לצאת מיד החוצה!”

– מחזירים את הנשק! – עברה נהמה פראית בחדר.

הקצר שכח אותי בו ברגע. תפס רובה ונדחק עם האחרים לעבר הדלת. הכל הצטופפו לצאת ליד הפתח, פרט לאחד, ארוך גוף, היחיד שהיה מסורק ומגולח. הוא נשאר לפשפש בין המיטות. נדמה לי שהוא היה זה שזעק קודם: “מי לקח את התיק שלי!” עכשיו היה קורא: “מי סחב לי את הרובה?”

– יוסלה, למה אתה לא יוצא? – שאל מהחלון הבחור עם המשרוקית.

– איך אצא – שאל יוסלה־איך – והרובה שלי נעלם.

– ומה הרובה ההוא שם?

הארוך העיף מבט אחד על הרובה המונח על מיטת הקצר וקבע: “זה לא שלי!”

– נדמה לי שיוסי־פס לקח את הרובה שלך! – העזתי להתערב.

הארוך זרק בי מבט כאילו ראני עתה לראשונה. לא אמר דבר, חטף את הרובה ויצא החוצה כשהוא זועק: “הקצר! הקצר!”

חמש דקות לאחר מכן היה יוסי־פס מסתובב בחדר ומחפש משחולת לניקוי הקנה.

– פעם ראשונה בחיים ששלמה מקבל ממני רובה נקי, אז בא איך־זה התרח ומקלקל הכל. אני שונא אותו…

לא חלפו שעתיים ואני הייתי יחד עם כל החבורה בתוך מכונית צבאית הנוסעת לתל־אביב. עומד לחוץ ופחוס, פוער פי ושר וצורח יחד עם כולם. היש מאושר ממני? הקצר הדחוק לצדי, חוזר ומתחנן מדי פעם: “אל תצרח כל כך, אתה קורע לי את האוזניים!” אני משתדל להנמיך קולי, אך מוסה־דק, הדחוס בי מצדי השני, צורח בעליזות נוראה כל כך בתוך אוזני שלי, עד שאיני יכול לעצור בעד קולי, החוזר וגובר ועולה.

היש מאושר ממני? עוד לא הייתי אפילו יממה אחת בפלמח וכבר קיבלתי חופשה לשלושה ימים. זה חיל!

10    🔗

כשחזרתי מהחופש לקח אותי הקצר אל המ"מ החדש, שבא במקום דודיק.

– איך היה דודיק? ־ שאלתי בדרך.

– היה מ"מ מצוין.

– אבל לא הצטערתם בכלל שנהרג. הקצר עצר הילוכו והסתכל בי.

– כלומר – מיהרתי להסביר – כשבאתם עם המכונית, ירדתם בצעקות, ואחר כך בדרך לתל־אביב אפילו שרתם כל הזמן.

– אז מה רצית שניסע הביתה, לחופשה, בראשים מורדים?

– לא, אבל בכל זאת…

– אין בכל זאת. לצער אין שעות מקובלות. איך יכולנו לעטות על עצמנו עטיפת־אבל, שעה שכל תא בגופנו שואג משמחה, כי הנה יצאת חי מהגיהנום. אבל הכאב יבוא, אל תדאג, הוא יופיע בשעות של בדידות, של שירה בצוותא או של סתם ככה אני־יודע־מה.

הסתכלתי אם הקצר הוא הדובר אלי. עוד מימי הגימנסיה ידעתי אותו כאחד היודע רק להשתולל ולהגות במעשי קונדס למיניהם.

– ואיך המ"מ החדש? – שאלתי, שעה שהמשכנו ללכת במסדרונותיו הארוכים של הצריף.

– מי? מוטול? הוא בסדר.

“הוא בסדר” אמרתי לעצמי ורגש מתוק של גאווה פיכה בי. הנה יש לי מ"מ בסדר.

הגענו לקצה המסדרון. היתה בו מובלעת מורחבת שבה היו דחוסים מיטת ברזל צרה ושולחן עץ נמוך. דמות ארכנית שזופה היתה שוכבת על המיטה בתחתוניה, כששיניה לועסות עפרון צהוב ועיניה בולעות תקרת קורות עץ.

– הנה הוא! – אמר לי הקצר ודחפני קדימה.

– אני… חדש כאן – אמרתי – אני רוצה ציוד.

העפרון הצהוב הוצא בתנועת יד ואת מקומו תפשו שני טורי שניים צחורות מחייכות:

– ברוכים הבאים אלינו! מה שמך?

הוקל לי. הנה מקבלים אותי כבן־אדם. בלי ציניות, ובלי לגלוג.

– יורם שמי.

– יורם. כך. ואתה רוצה ציוד. הצדק אתך. אתן לך פתק אל שלמה האפסנאי והוא יתן לך הכל. היה לי עפרון באיזה מקום… הו, הנה. מה שמך המלא?

– יורם פי… פינקלשטיין.

– פינקלשטיין. אתה אולי הקרוב של דוד פינקלשטיין מפתח־תקוה?

– לא – אמרתי – יש הרבה פינקלשטיינים.

– כן, אני יודע – אמר והחל למצוץ את עפרונו מחדש – מה בעצם אתה צריך? ראשית, מיטה לישון. כן, זה נכון, אך לא הכרחי. ועדת האפסנאות מצאה, כי חייל טוב ישן גם על מזרון המונח על הארץ. אז אתה צריך מזרון, אלא מה, נגמרו המזרונים. צריך באמת להזכיר לשלמה שיזמין. תקבל בינתיים שתי שמיכות. כן. שמיכות מגיעות לך בהחלט. בגדים אני רואה אתה לובש. גם נעלים יש לך. טובות מאלה לא תקבל כאן. זהו זה. תגש למחסן אל שלמה. הוא יתן לך הכל.

הקצר משכני בידי. אין מה לגשת למחסן. אין כלום. שאבוא עמו.

– לאן?

– סמוך עלי. בוא. אצל התותחנים יש הכל.

קודם כל פירקנו את דלת המקלחת שלהם. הקצר התפלא לראות שהיא עוד קיימת בכלל.

– זאת תהיה המיטה שלך – הסביר – ארגזים ריקים ניקח מאחורי המטבח. עוד נשארו כמה.

שמיכות מצאנו מתאווררות על סיפי החלונות של סגל התותחנים. חבורה קטנה ישבה בתוך החדר ועסקה במשחק קלפים מרתק. משכנו שתי שמיכות והתחלנו לקבצן לצרור, פתאום סינן לי הקצר: “תפוס וננער!” תפסתי והתחלנו מנערים במרץ.

זוג שוטרים צבאיים ערך סיור בחצר. הם נעצרו והתבוננו בנו. ניערנו את השמיכות בחשק רב, והתחלנו לקפלן.

– לא! – צרח הצעיר מהשנים – כל האבק עוד נשאר.

– אתה רואה! – אמר לי הקצר בצדקנות – אמרתי לך!

ניערנו עוד שתי דקות.

– איך עכשיו? – שאל הקצר.

– עוד יש – אמר הצעיר וכמעט רצה להדגים לפנינו איך מנערים.

– תן להם בעצמם! – אמר המבוגר ומשך את רעו הצעיר בשרוולו. הם המשיכו ללכת, כשהצעיר סוקר את החצר ומצביע על כל פיסת נייר מתגלגלת.

קיפלנו את השמיכות בדייקנות ופנינו אתם לעבר צריפנו, כשהקצר ממלמל:

– אתה עֵד שהש"ג אמר “תן להם בעצמם”.

כעת היינו זקוקים למזרון. הקצר הלך ובלי בעיות משך את כסוי שק השינה של יוסלה־איך שכנו. קצת נבהלתי. אולי מוטב שנבקש קודם רשות.

– שטויות – פסק הקצר – בשביל מה? אחר כך, כשנקבל מזרון נבקש רשות להחזיר, יסכים – נחזיר.

מילאנו את כסוי הברזנט בקש, ובכך השלמנו את ציוד חדר השינה. חסר רק החדר עצמו. הצריף היה מלא מיטות עד אפס מקום, רק בחדר הבנות היה עוד קצת מקום, אך בשום אופן לא הסכמתי לגור יחיד בין בנות.

– מוטב לי – אמרתי – לישון בינתיים במסדרון.

מיקמנו את הארגזים והדלת במסדרון החיצוני המוליך לכל החדרים. על הדלת פרשנו את ה"מזרון", וכיסינו אותו מהר בשמיכה. את תיקי וציודי האישי שמתי על הארץ מתחת למיטה, אחרי שהקצר הבטיח לי שאף פעם לא שוטפים את הריצפה.

הייתי מאושר. מצאתי לי בית בפלמח.

עייף ויגע מתלאות היום, הקדמתי להשתרע על מיטתי שלי. בחצות בקירוב התעוררתי. כמה חברים חזרו ברעש והמולה מהקולנוע המקומי. התחלתי להבין כי מעתה ואילך נגזר עלי לשמוע את מצעדם ומצהלותיהם של כל מאחרי בנשף. עשיתי עצמי ישן, ולא פקחתי עיני גם כשמישהו צרח ממש ליד ליד אוזני:

– מוסה נבלה! תחזיר את הנעלים שלי!

אט אט שככה ההמולה, כמעט נרדמתי מחדש, כאשר הרגשתי בשני טיפוסים הנעצרים לידי. האחד שאל את רעהו בקול בס עמוק:

– מי זה המסכן הזה?

– אחד חדש. הקצר הביא. ראית אולי מי סחב לי את הכסוי של שק השינה?

– לא ראיתי. מאיפה הקצר גירד אותו?

– אני יודע. נטפל אליו, אמר שרוצה להיות בפלמח. הקצר אומר שהוא בחור לא רע.

– מה זה משנה בחור רע או טוב, במוקדם או במאוחר יקבל את הכדור שלו, וגמרנו.

– אצלך, יוסקה, תמיד כולם מתים בסוף.

– מה זאת אומרת אצלי? אני אשם? עובדה. כל החדשים שעברו אלינו, טוב, נו, אני לא רוצה להזכיר שמות. אני מת לישון. אתה בא?

– עוד לא. אני מוכרח קודם למצוא את הברזנט שלי. בדיוק לפני שבועיים כיבסתי אותו. היה כמו חדש. אם אתפוס את זה שלקח, אשבור לו את כל השינים.

– טוב, אז בהצלחה! אני הולך לישון. לילה טוב.

הוא הלך לישון. אחר כך גם השני. אני לא. כבר לא יכולתי להרדם כל אותו לילה.

 

חמישי    🔗

"מפקד פלוגה ד' מספר:

ב־29.09.48 נקראתי אל מטה־החטיבה והוטל עלי להשתלט על חירבת־מחאז השוכנת מזרחית לכביש פלוג’ה־באר־שבע.

ב־14.00 פקדתי על מ"מ מחלקה 2 לתפוס את חירבת־מחאז ולהתבסס בה…"

(“מערכות”)

1    🔗

במשך כל היום עבדנו. פירקנו אהלים וארזנו ציוד. במשלט העץ שלנו, תל נג’ילה, לא הותרנו כלום. אותם ימים, כשהלכו לכבוש משלט חדש היה הכרח לפנות משלט אחר. לא הספיקו האנשים גם לזה וגם לזה. רק נשק היה הפעם בשפע. הגיע ג’יפּ מלא מקלעים. כל זוג יקבל מקלע, לא יהיו רובאים.

המשלט החדש, גדול במקצת בשביל שתי הכיתות שלנו, הינו גבעת אוכף ארוכה, דו־רכסית, שלפי התקן צריכה לשבת עליה פלוגה שלמה. אנו, כך הבטיחו, נקבל עוצמת אש של גדוד. וחוץ מזה, אמרו, הן לא יקרה כלום. הפוגה. הסיירים בדקו את השטח. הגבעה ריקה מצבא, רק כמה ערבים חונים בה לפעמים. מוגזם להרעיש בגללם.

מוטול קורא לזה החלפת דירה, תזוזות ריענון, וכדומה. אך למה מביאים כל כך הרבה מקלעים בשביל ה"ריענון" הזה? למה מוסיפים צוות של מרגמת טרי־אינץ', ולמה מגיע ג’יפּ נוסף עם מכונת־יריה, ועם הצוות של נחצ’ה? הקצר סיפר לי, שהצוות של נחצ’ה הוא הותיק בגדוד. אותו שולחים למקומות המסוכנים ביותר.

הקצר הארור! מי ביקש ממנו לספר זאת?

למה ערקתי מהיחידה שלי? למה המשטרה הצבאית כל כך אטית ואינה מגלה אותי? במשך החדשיים האחרונים היתה יכולה לתפוס אותי לפחות פעם אחת, ולא לתת לי ללכת עכשיו ולהיהרג בקרב הראשון שלי. שמעתי פעם, שכל החדשים שעברו להכשרה היו הראשונים למות.

מזל שאני לא מאמין באמונות תפלות. אינני חושב על זאת אפילו רגע אחד. ועדות לכך הן שיני הנוקשות פתאום בצהרים, באמצע החום הגדול. אפשר למות מצחוק. עוד שעה יוצאים לקרב גורלי, כולם מזיעים ומתרגשים, ואני יושב לי בנחת ונותן קצב בשיני.

– המטבח ארוז? – נתלית מעלי לפתע שאלתו של מוטול.

– כ.. כן – אני מצליח לענות.

– איפה הקצר?

– לא יודע. הלך לרגע.

– בוא אתה, ותקבל קופסאות לחלק לחבר’ה.

– מה! ושם! – אמרתי והצבעתי על גבעה רחוקה – שם לא נפתח מטבח ונאכל ביחד כמו כאן?

– לא ברור. אולי כן ואולי לא.

החבר’ה רטנו משנוכחו שאל ציודם האישי, הכבד בלאו־הכי, מצטרפות שתי קופסאות סרדינים, קופסת שעועית, קופסת בשר, גבינה צהובה, וכמה חבילות ביסקויטים.

– במילא נוסעים כמעט עד המקום! – ניסיתי לעודד את מעקמי האף.

– אבל איך אמצא לזה מקום – יבב מוסה־דק – הכל כבר ארוז.

– תעשה כמו הקצר – יעצתי לו.

הקצר, שמצאתיו ליד מכונית האספקה, אמר לי שאינו מתכונן לפתוח שוב את התרמיל. הניח את הקופסאות בצד, וברגע שנתחיל לזוז הוא פשוט יפתח את החולצה ויכניס את כל הבּלגן פנימה. תוספת בטן לא תזיק אף פעם.

מוסה־דק לא מתלהב משיטה זו, והוא מנסה לדחוף בכח ובעצבנות את הקופסאות לתוך התרמיל הדחוס בלאו־הכי. כששמעתי איך פוקע התפר הראשון, נמלטתי.

על יוסלה־איך־זה תענוג להסתכל בעת האריזה. הסדר והדקדוק הם חלק מנשמתו. הוציא מתיקו זוג גרבים ארוכות, זוג נקי. באחת הכניס את קופסת הבשר, השעועית והסרדינים, ובשניה את הגבינה והביסקויטים. ממש בשר לחוד וחלב לחוד. עמדתי נפעם מהצד, וראיתי איך אט אט הופכים הגרבים לזוג נקניקים ממולאים, איך הוא קושר את קצותיהם בחוט משיכה, ומצמיד את שני הנקניקים משני צדיו של ילקוט הגב.

יוסקה־עוג סירב לקבל ממני את הקופסאות.

– תמסור לי אותן במשלט החדש – אמר.

– אבל איך אקח אותן לשם. ישנם לי הקופסות שלי.

– לא איכפת לי. אני לא רעב עכשיו…

כמעט ופרצתי בבכי. הם כולם יושבים להם בנחת, ואני צריך להסתובב מאחד לאחד עם הקופסות האלה, ולהתחנן לפניהם.

כנראה הבחין בדמעותי.

– טוב, תן אותן כבר!

פרש את שק־השינה שלו, פתח את הריץ’־רץ' וזרק פנימה את הקופסות.

איש איש ושיטתו.

בשלוש כינס אורי את כל המחלקה, כלומר שתי הכיתות, לקבוע את מערך הכוחות לקראת היציאה. גדליה יהיה מפקד הכיתה שלנו, אורי הסגן של מוטול והאחראי לכיתה מס' 2, לאחר ההתבססות בגבעה, יקבל כל צמד רובאים מקלע ותחמושת.

– מימי לא יריתי במקלע! – אני לוחש לקצר.

– זה כלום – הוא מרגיעני – אסביר לך ברגע אחד.

אורי קורא את רשימת הצוותות, ולבי פוסק מלפעום – הפרידוני מהקצר. הוא יהיה החובש המחלקתי שלנו, יחיד, בפני עצמו. מרירות חונקת גרוני. מצרפים אותי ליוסקה־עוג, לענק הזועם הזה. שנינו נקבל מקלע. הוא מס' אחד, ואני מס' שנים. נרעדתי. האין בזה כוונות סמויות מצדו של גדליה? והוא עוג, האם יסכים לקבלני כבן־זוג?

– שמעת – פונה אלי יוסקה – אנחנו ביחד.

כלומר, הוא מקבלני כדבר מובן מאליו.

אני מעז ומגלה לו, שמעולם לא יריתי במקלע. הוא מציץ בי לשניה, ופונה ממני אל גדליה.

– תן לי את המקלע – הוא אומר לו – אני רוצה לבדוק אותו.

– אין צורך, בדקו את כולם.

– לא – פסק עוג בתוקף – איני לוקח מקלע לפני שאני בודק אותו.

הרחק משאר החברים, ליד סלע שבשיפולי הגבעה, אני עורך היכּרות ראשונה עם אותה מתכת רבת איברים, הקרויה “שפאנדו” או מ.ג. 28.

–…כאן בית־הבליעה. מרימים את המכסה ומכניסים את השרשרת. יש להקפיד שתשב במקומה הנכון, אחרת יהיו מעצורים. פה הניצרה. לחיצה והמקלע נצור. בהדק שני חלקים. לחיצה כאן, אש בודדת. לחיצה למעלה, אש שוטפת.

– ובשביל מה החורים בקנה?

– זה לא קנה. זהו המקרן. הוא מקרר את הקנה שלא יתלהט בשעת היריות. בדרך כלל מחייב התקן שני קנים לכל מקלע. אצלנו, תודה לאל, מספיק התקציב לקנה אחד, פחות לסחוב.

– ומהו הצ’ופצ’יק הזה?

– הסתרשף.

– סתר מה?

– סתר־רשף. מסתיר את האש היוצאת מהקנה, שלא תגלה אותך.

אני יודע הכל. כלי הרבה יותר פשוט ממכשיר קשר. פחות חלקים, ופחות נקודות לחיצה וסיבוב. הנה אני שוכב ומצמיד אותו לכתפי. נראה מי יעז להופיע עכשיו מולי. לחיצה אחת והוא מחוסל. טה!… טה!… טה!… אני מחייג את הקנה, ופולט קולות ירי מפי. את כל הגבעה ממול אני חורש בצרורות.

– אתה רוצה לדפוק כדור?

– לא לא! חס וחלילה. זה בסדר. כשיהיה צריך, כבר אדע.

– מה יש? – מעודדני עוג – כדור אחד כדי שתתרגל.

– לא לא, באמת – אני מתחנן – גם גדליה לא מרשה.

– כדור אחד יכול תמיד להיפלט.

– אבל לא עכשיו, אני לא רוצה צרות.

יוסקה רוכן מעלי ומכניס שרשרת מלאה כדורים לבית־הבליעה.

– אתה רואה את הסלע הלבן ממול? פצפץ אותו בכדור אחד. דפוק על בודדת… דפוק כבר!

איך אני יכול לדפוק כשהמקלע רוקד לי בתוך היד ומרעיד לי את כל הכתף.

– החזק אותו חזק! לפות אותו! לפות אותו, אתה מבין מה שאני מדבר! לפות אותו! כל סוד הקליעה חבוי בלפיתה זו. כן, ככה. תודה לאל. ועכשיו, כדור אחד, אש!!!

גדליה בא בריצה בהולה.

היה זה צרור של עשרים כדור. אם עוג לא היה מושך ידי מההדק הייתי גומר את כל השרשרת.

– אידיוט! – צעק – אמרתי לך בודדת. איפה לחצת איפה!

– מה קרה כאן? – נבח גדליה שהגיע זה עתה.

– לא כלום – אמר עוג – היה מעצור בכלי וסידרנו אותו.

– אבל אמרתי לא לירות.

– בסדר. יותר לא נירה.

אכן, לא ירינו יותר. כבר לא היה זמן. ענן אבק צהבהב התנשא מרחוק, התקרב אלינו כשהוא מותיר אחריו חומה מעופפת העולה גבהים והופכת לאויר רדוד מופז באור חמה. משאית הג’י.מ.סי. שלנו הגיעה.

תחילה העמסנו את ציוד המטבח, אחר את כלי החפירה, אחריהם את התחמושת הרזרבית, עם הנשק הנוסף. ורק אז אמרו לנו שאנו יכולים לשבת ולהמתין. ג’יפּ עם תחמושת נוספת צריך להגיע בכל רגע.

– ככה זה תמיד – בכה מוסה־דק – מעירים אותנו בחמש בבוקר. מהר מהר, להזדרז, אין זמן! ובסוף – תשבו, תנוחו, לאן אתם ממהרים? אם עוד רבע שעה לא יוצאים, אני לא הולך. נמאס לי הברדק הזה! הבטיחו גם להחליף לי את הנעלים, הסתכלו עם איזה נעלי התעמלות אני יוצא!

– אל תתרגש – אומר לו מוטי, בחור עגול פרצוף, בעל גומות לחיים חביבות – במילא תיכף יודיעו על ביטול הפעולה.

המתח מתרופף, אוירה של אדישות ולא־איכפתיות מתחילה להשתלט עלינו. אני קם מהחבורה וסר הצדה. אורי עומד ליד שלום הנהג ומראה לו במפה את הדרך למשלט החדש.

– מה שם המקום? – שואל שלום, שאינו מתמצא באותיות האנגליות.

אורי קורא לפניו הברה הברה.

“הי – רבת אל – מו – כז”

אלמוכז. כך קראנו למקום בימיו הראשונים. עלינו על אלמוכז, הופגזנו באלמוכז, נפצענו באלמוכז, אבדנו את הכביסה באלמוכז, ברחנו מאלמוכז. אותו צמד גבעות מסולעות, צחיחות ועקובות דם היו “חירבת־אל־מוכז” בפינו, עד שבאו העתונים מהצפון, ובם סיפורי זוועות על קרבות נוראים המתחוללים בנגב בחירבת־מחאז. לפי התאורים הבנו כי אל־מוכז שלנו וחירבת־מחאז של העתונים חד הם, ומהיותנו רחבי־לב – ויתרנו.

– יש שם חיילים מצריים? – שאל שלום.

– שטויות – אמר אורי – כמה בתים ריקים, זה הכל. אולי תהיה התקפת־נגד, אבל אינני מאמין.

גם אני לא, כל כך הרבה גבעות פזורות מסביב, למה שירצו דווקא את שלנו. נוציא נייר ועפרון, נכתוב שלט “תפוס” והם כבר יידעו שבגבעה שלנו אין להם מה לעשות. צריך באמת להכין כלי־כתיבה. יש לי עפרון בכיס החולצה, אבל למה להוציא אותו? שלשום כבר כתבתי. לא. לא נעים להטריח כל־כך את אמא. עד שהיא יורדת לתיבת המכתבים.

נכתוב רק כמה מלים. בשום אופן לא מכתב היכול להשתמע כמכתב האחרון. את האחרון תמיד מדפיסים בעתונים ומוצאים בו רמז דק ועמוק, כי החייל הרגיש בתת־הכרתו שזהו מכתבו האחרון. אני, תודה לאל, לא מרגיש כלום. סך־הכל הקרב האמיתי הראשון שלי. מה אפשר להרגיש? שום דבר.

2    🔗

“לאמא ושוקה שלום!”

לא. לא טוב. מה פתאום שלום? מה אני נפרד מהם? הרי עוד נתראה.

“לאמא ושוקה שלום ולהתראות!”

לא. זה יותר גרוע. זה כאילו אני אומר להם, שלום אני הולך למות ומקוה להתראות אתכם בעולם הבא. אסור שהמכתב האחרון ייראה כה ציני. אחר כך יכתבו בעתונים הוא היה בחור עם המון חוש הומור, היה מפליא לכתוב מכתבים, רואים תיכף שגמר גימנסיה. וכולם היו מסתכלים על שוקה, והוא היה מוריד ראשו בבושה, על שהפסיק ללמוד באמצע. עכשיו קצת לא נעים לו להזכר שסולק מהגמנסיה, אבל אז – מי היה מאושר ממנו בעולם.

– דבר חדש – אמר באותו יום גדול – אסור לירוק לו למורה בפרצוף.

הייתי עד לאותו מאורע. שוקה מילא פיו רוק, והטיחו ישר בעינו השמאלית של שמילק, המורה לתנ"ך וספרות.

– אני לא אשם – התגונן בפני מבטה של אמא – הוא תפס אותי בשתי האזניים, וכמעט קרע לי אותן.

– הוא משך לך באזנים – נבהלה אמא – אני הולכת לספר למנהל.

– אל תלכי – לחשתי לה – שוקה אשם. הוא קודם שם לשמיליק רגל.

– מלשין! – צעק שוקה והתחיל לרדוף אחרי.

– תפסיקו עם זה! – צעקה אמא והתחילה לרדוף אחרי שנינו.

הצלחתי לזנק לחדר האמבטיה, ולסגור את הדלת מבפנים. שוקה ניסה לפרוץ אותה בכח, ואמא אחזה בו מאחור.

גבריאל אחינו הבכור היה עוד חי, בדיוק חזר אז הביתה מבית המלאכה. תפס את שוקה, והרימו כמו שמרימים שק ריק.

– מה המהומה הזאת!

– לא איכפת לך!

שוקה פרפר וניסה להשתחרר מצבתותיו של גבריאל.

– מה הולך כאן! – המשיך אחינו לשאוג.

– הוא שם למורה רגל – צעקתי בין הדלת והמשקוף – וגם ירק לך בפרצוף.

– מלשין! – קרא שוקה שוב, וניסה להתפרץ מחדש לאמבטיה.

אפס מידי הברזל של גבריאל אין משתחררים בנקל.

בערב מששקטו הרוחות, ואנו ישבנו לאכול, אמר גבריאל:

– אין טעם שימשיך כך. חבל על כל יום שהוא הולך לגמנסיה. עליו להחליט, הוא לוקח עצמו בידים ויושב ללמוד כמו יורם (איזה זיקים שוקה שלח בי אז), או שהוא שורף את כל המחברות והולך לעבוד.

שוקה לא התלבט אפילו רגע. מאז ומתמיד אהב להצית מדורות. אמא היתה מזועזעת. מוטב לה ששוקה ישב בבית, מאשר ילך לעבוד. אט אט נשברה וקיבלה את הדין. שוקה קפץ אליה ונישק את הדמעות שזלגו מעיניה. אחר תפס את שתי כתפיו של גבריאל, בלע רוקו בנקישה אחת, והבטיח להיות הפועל הכי טוב בארץ. לבסוף פנה אלי, עיקם חטמו, והוציא לי לשון ארוכה.

ביוזמתו של גבריאל, ותחת איומיו, הוכרח לאחר מכן לבקש ממני סליחה, ואנו לחצנו יד לשלום. אמר שבעצם חייב לי תודה, אלמלא הלשנתי עליו, מי יודע אם לא צריך היה ללכת ולהמשיך ללמוד. תודה פה, תודה שם, אבל את לחיצת היד שלו, הרגשתי אחר כך במשך שבוע שלם.

גבריאל סדר לו עבודה במוסך של “המעביר”. שוקה היה חוזר הביתה מזוהם בשמנים ובגריז, אך מבעד הפיח המכסה את פניו אפשר היה להבחין בניצוצות נהרה הבוקעים מעיניו הירוקות. היתה זו התקופה המאושרת בחייו, באים הביתה ואין שעורים להכין, הו, מה קנאתי בו.

לפעמים הייתי בא לבקרו במוסך. הוא היה מתישב ליד הגה של מכונה, ומסביר לי תפקידו של כל כפתור וכפתור. ימים שהצליח להסיע בגניבה אוטובוס מאולם החשמלאות, אל משאבת הגריז, היו ימיו הגדולים. כשהיה בן שש־עשרה, היה עצמאי לגמרי. לא שאל בבית כלום. נכנס ל"הגנה" בלי שאמא תדע, וקנה בהזדמנות גרוטאת אופנוע הנדלק תוך דחיפה. מאז נחלקו שבתותיו לשתים. האחת לנסיעת טיולים, והשניה לפרוק האופנוע, בדיקת חלקיו ומציאת הגורם שבגללו נאלץ בשבת שעברה להחזיר את האופנוע ברגל הביתה.

כשהתחילה המלחמה התגייס שוקה בין הראשונים, קיבל ג’יפ וצורף למטה הראשי. לא היה מאושר ממנו באותם הימים. אמא לא היתה שקטה בגלל הג’יפ, אבל אמהות אף פעם לא שקטות. שוקה היה בא הביתה עם הג’יפ, מעמידו ליד שער חצרנו, וצועק על כל הזאטוטים הקטנים המתאספים סביבו. טוב לו לשוקה, נדמה לו שכל מלחמת השחרור לא באה אלא בשבילו. מה יש לי מהמלחמה הזאת? אבק ושמש, עפרון ולבטים, מה לעשות, לכתוב הביתה או לא? מי יגיד לי?

“לאמא היקרה שלי ואחי גם כן!”

לא. אמא תראה בזאת פגיעה בשוקה. מה פירוש “גם כן”? האין הוא אחי עצמי ובשרי. מוטב משהו יותר כולל.

“למשפחתי היקרה שלומי שלומות!”

משפחתי? האם הכונה גם לדודים ולדודות? איזו צביעות. אני ידוע כשונאם המובהק של כל קרובינו. רק לפני מותו נוטה אדם לסלוח לשונאיו. אמא תקרא ותתעלף. תראה בזה סימן שאינני מתכונן לראות יותר את כל המשפחה. היא תמיד מוצאת סימנים. את הגביע מנייר הכסף, שלחלחתיו ברוק, והדבקתיו לתקרה בתנופה, אין היא מורידה. כל בוקר מסתכלת עליו. הוא הכוכב שלי ושל שוקה. כל זמן שאיננו נופל, אנחנו חיים. לפי חישובי הרוק, שבו הדבקתיו לתקרה, היה צריך לנשור מזמן. חבל שלא הורדתי את הגביע בעצמי, אסור היה לי להשאיר בבית אם, שאמונתה תלויה בפיסת נייר כסף הדבוקה לתקרה. הגביע אינו נופל – גם בניה כך. מענין אם יכול להיות להיפך. כלומר, אני או שוקה, לא… לא ניהרג, אבל נניח ניפצע קשה, והגביע ישאר על כנו, או נניח אחרת, ששנינו נהרג, אני רק אומר נניח, מובן שזה לא יכול להיות, אבל נניח, התוריד אמא את הגביע? הן אז יהיה באמת חסר ערך…

הצילו!!! איזה מחשבות אידיוטיות! איפה בעולם תמצאו שוטה יותר גמור ממני. יכולתי כבר לכתוב לפחות עשרה מכתבים הביתה.

“לאמא ושוקה קו קו ריקו!”"

זהו זה. קו קו ריקו. עכשיו יבינו שיש לי מצב רוח טוב. אנחנו בריאים ושלמים ואוכלים כל היום תרנגולות צלויות.

"מה שלומכם ומה נשמע בבית?

בעצם כבר כתבתי לכם לפני שלושה ימים, אבל ממילא אין מה לעשות, אנחנו משתזפים בשמש מהבקר עד הערב, אז החלטתי לכתוב לכם למרות שבמכתב הקודם כבר סיפרתי לכם שאין מה לכתוב. אז מה פתאום אני באמת יושב וכותב?

שלכם כתמיד

יורם

נ.ב. לשוקה –

תשאל את השמנה חסרת הסנטר שישבה לידי בג’יפ אם לא שכחתי אצלה את המטפחת שלי. היא פתאום נעלמה לי, ואני לא יודע איפה היא. (אני מתכוון למטפחת.) למה אתה לא כותב כלום? חזיר! אל תכתוב, כי ממילא לא מענין אותי. חמור!"

זהו זה. עכשיו אני רוצה לראות את האידיוט שיעיז להדפיס מכתב כזה ביום השלושים שלי. את כל העצמות אשבור לו.

הכנסתי את המכתב לתוך כיסי האחורי, והתחלתי משוטט במשלט העומד להעזב. את יוסלה מצאתי יושב על ממחטה הפרושה על הארץ, לצד חבילותיו המסודרות זו על גבי זו.

– אפשר לשבת? – שאלתי.

הוא לא ענה.

– אתה עוד כועס בגלל משחת השנים?

– לא – אמר – עליך אין לי טענות, רק את הקצר הזה אני עוד אתפוס פעם ואתן לו באבי־אביו.

– אבל הוא רצה רק להשתעשע, הוא לא התכוון שברצינות תצחצח את השנים, היה לו מצב־רוח איום, מפני שהחברה שלו לא כתבה לו במשך שבוע, אז הוא חיפש איך להתגבר מעט על הכאב.

רטט של התעוררות חלף על פניו של יוסלה, והותיר אחריו קו דקיק של חיוך.

– תגיד לו לקצר שלך ששמענו כבר על כל הבלונדיניות שכותבות לו מכתבי אהבה, לי הוא לא יצליח למכור את הסיפורים האלה.

– מה? אתה לא מאמין שיוסי מקבל מכתבים מהחברה שלו?

– איזה מכתבים ואיזו חברה! הוא בטח קבע עם אחיו או עם בן־דודו, ששניהם יכתבו אחד לשני מכתבים בדויים, כביכול מבחורות, לעשות רושם על החבר’ה, אתה עוד לא יודע למה השמן הזה מסוגל. שמעת על הבלונדינית, שהוא פגש ברכבת והיא כתבה לו אחר כך מכתב אהבה?

– ממי שמעת?

– ממנו בעצמו…

פיניתי מהקרקע כמה גבבי קש קוצניים והתישבתי לצד ערימת החבילות לחכות עד שיוסלה יצליח להשתחרר מבולמוס הצחוק שתקף אותו.

– מ כאן הצחיק אותך? – שאלתי לאחר שהבחור התחיל להרגע.

– הוא סיפר לך שהוא קיבל מכתב ממנה?

– כן.

ושוב הייתי צריך להמתין לסיומה של התקפת צחוק נוספת.

– מה כאן מצחיק לעזאזל! – התחלתי מתרגז.

– זה שהקצר מאמין עד היום שאת המכתב הוא קיבל ממנה – אמר הארוך ומחה את דמעותיו שזלגו בשטף מתוך עיניו ואפו.

– אלא ממי הוא קיבל אותו?

– ממני.

– ממך?

– בטח. למה אתה חושב הוא רוצה להתנקם בי תמיד?

ניצוצות נדלקו בעיניו של איך־זה ופניו כאילו עלו באש, ניכר בו, שאין לו תענוג יותר גדול מאשר לשבת ולספר על הפעם היחידה בה הצליח להערים על הקצר.

…יום אחד חזר יוסי־פס מחופשה פרטית כשכולו סומק וגאווה עצמית. ברכבת לחיפה פגש בלונדינית אחת, סיפר, שלא הסירה ממנו עין כל הדרך. התאהבה בו במבט ראשון. ובתחנה הסופית אפילו ביקשה ממנו לעזור לה להוריד את המזוודה מהמדף. כל הסיפור התקבל בהכשרה בסלחנות רבה, ושולה הציעה בצחוק לכתוב לקצר מכתב מדומה מאותה בלונדינית. יוסלה־איך הבין, כי נפלה לידיו ההזדמנות של חייו, ולא הירפה משולה עד שלא לקחה נייר ועט וניסחה, בעזרת שאר בנות ההכשרה, מכתב אהבה ביישני, שבסופו הצעה רגשנית לקיום מיפגש ליד בית־השימוש של תחנת הרכבת בחיפה. יוסי־פס מצא את המכתב על מיטתו שעה שכל ההכשרה, כמעט, נתכנסה כאילו במקרה לתוך אוהלו. פעמיים קרא את המכתב וחזר והציץ בחשד על המעטפה ועל השם דליה, החתום עליה באותיות זעירות זעירות. ואז כאשר הכל היו בטוחים שהקצר גילה את המזימה, הושיט את המכתב לעברו של יוסלה ואמר לו “קרא!”

– מה זה? – היתמם יוסלה.

– לא חשוב – אמר הקצר – לא האמנת לי, אז תקרא בעצמך…

אחר כך קראו את המכתב כל הנוכחים באוהל, ויוסי פנה אל דב, מזכיר‏־ההכשרה, שיתן לו בערב חופשה מיוחדת. עליו להיות בחיפה מסיבות אישיות, שאינו יכול לפרטן.

– נו, ונתנו לו?

– כמו כלום. איש לא התנגד, שגם יוסי יידפק פעם בחיים.

– והוא נסע?

– ועוד איך. אפילו ביקש ממני את המסרק. כשחזר אחרי חצות, חיכתה לו כמעט כל ההכשרה באוהל. הוא לא הסתיר כלום. סיפר על הפגישה הנפלאה, רמז על חמימותה המפליאה של הבלונדינית שלו, ואמר שרק בקושי הצליח להיפרד ממנה, היא בשום אופן לא רצתה לתת לו לנסוע. החבר’ה התפוצצו מצחוק, אבל הוא לא הבין, המטומטם הזה, חשב שצוחקים מהרמזים המפולפלים שלו, וסיפר עוד ועוד.

– ולא גיליתם לו את המתיחה?

– באותו ערב לא. אבל למחרת בבוקר סיפרתי לו את כל האמת, ואתה חושב שהוא נעלב? איפה! לא האמין לי, חשב שאני מותח אותו עכשיו. אמרתי לו, אז תחשוב בהגיון, מאיפה היא ידעה את הכתובת שלך? אמר לי, מה זאת אומרת, ישבתי מולה כל הזמן עם התיק שלי שעליו כתוב: “יוסף־פס – הכשרת תל־כף”. אמרתי לו, אם כך הסתכל על הבול ותראה שהחותמת מזוייפת. אבל את הבול הוא נתן לילד אחד בחיפה שאוסף בולים. אז אמרתי לו: טוב, מה אני צריך להמציא לך הוכחות, הרי נסעת בעצמך עד חיפה, אז אתה יודע יותר טוב ממני שהיא לא היתה שם. אז הוא אמר לי: היא כן היתה שם, היא היתה במקום בדיוק בזמן. אני אומר לך – סיים יוסלה את סיפורו – כזה טיפש כמו הקצר לא ראיתי בכל החיים שלי.

– אבל אני בעצמי ראיתי אותו עם החברה שלו – אמרתי – אולי היא לא בלונדינית ממש, אבל יש לה שערות בהירות כאלה, חלקות.

– אולי ראית אותו עם אחותו?

– מה פתאום? בעשר בלילה, ועוד חבוקים?

– טוב – אמר איך־זה – אם אתה לא מאמין לי, אתה יכול אפילו לשאול את יוסקה, גם הוא היה באוהל מתי שכתבנו את המכתב.

– אני באמת אשאל אותו.

– תשאל תשאל, הוא יספר לך בדיוק אותו דבר כמו שאני סיפרתי, אני אומר לך, כזה צחוק שהלך שם באוהל אי אפשר לתאר…

4    🔗

– כולם עולים על המשאית! – מוטול צועק ראשון, וגדליה אחריו.

אנשי המחלקה, הרובצים פזורים למרגלות המשלט, קמים בעצלתיים וצופים לעבר הדרך. חטיבת אבק דוהרת לקראתנו ממרחק, חטיבה הרודפת אחרי ג’יפ שחום, הנמלט ממנה כל עוד רוחו בו. הג’יפ נעצר בבלימת פתאום, ובשניה הבאה מסתער עליו ענן האבק, ובולע אותו כליל, על גלגליו וקרביו.

אין איש הפונה לעבר המשאית, הכל מתפרצים אל תוך הענן ונבלעים בתוכו. הנהג היושב ליד ההגה, מנער ראשו ומנפנף מעליו שכבות של ליס מעופף. מסיר מעיניו זוג משקפים גדולות אטומות ומפרק מעל פניו וצווארו כאפיה אדמדמה, והנה לפנינו רותי. רותי, חברת ההכשרה שלנו.

– אהלן, מה נשמע?

אנו מתגודדים סביב הג’יפ. תקוה סמויה מקננת בנו, מין תפילה חרישית. לשוא. רות לא מביאה עמה הודעה כלשהי על ביטול הכיבוש. להיפך, הג’יפ גדוש תחמושת, ועוד צעיר אחד, חיימקה שמו, תגבורת לצוות הבאזה.

– כולם על המשאית! – זועק אורי – מה התקהלתם פה?

נזכר שגם הוא מפקד. רוצה להישאר לבד עם רות. חושב שלא הרגשנו בזיקי מבטים, שזינקו מעיניהם עוד בטרם גמרה להסיר את משקפיה.

– אמרו לכם לעלות על המכונה! – שוב צורח אורי – אתם לא מבינים שכבר מאוחר?

מבינים, מבינים.

מבינים בדיוק מה הוא רוצה. בעצלתיים אנו מפנים לו עורף, והולכים ועולים בזה אחר זה על הג’י.מ.סי. מצטמצמים ככל האפשר בקודמת המשאית. לשם מגיע פחות אבק. אורי שולח את חיימקה שיעלה אף הוא למשאית, קורא למוטול, ושניהם מתישבים בג’יפ על המושב הנמצא מלפנים. אורי באמצע, בין מוטול ורות. בעצם לא כל כך באמצע. אנחנו רואים הכל.

אני עומד בצדה הימני של המכונית, לידי עומד מוסה. עיניו של מוסה דק הגיזרה, יוקדות. בלוריתו הערמונית יורדת ומקפצת בחן על מצחו. מוסה יודע הכל. אין דבר נעלם ממנו. הוא הראשון שידע שנצא לכבוש היום משלט חדש. עוד כשאסף המג"ד בא אלינו והתבונן מזרחה במשקפת, הבין תיכף שסתם לא היה מביט. אז למה לא סיפר לפני שבוע בעת הביקור? לא רצה לגלות, גם לא היו מאמינים לו. כשאמר שכולנו נתחיל להתגרד בקרוב, לא האמינו. עכשיו תַראה לו אחד שלא הולך ומתגרד בידים חבויות בכיסים.

אכן, בזאת יש להודות. ידי מחלקת הפלמח המפוארת שלנו, היו מלאות עבודה. חום הנגב, מיעוט מי הרחצה והזיעה הרבה עשו את שלהם. מוסה־דק, החלוץ, הכריז על הקמת תנועה חדשה בשם “גורדוניה”. תחילה התבישנו, אבל במשך הזמן הפך הדבר לנחלת הכלל, ואימרתו המלחמתית המפורסמת של נחמיה על אנשיו, שאחת ידם מחזקת השלח והשניה עושה במלאכה, קיבלה אצלנו פירוש חדש.

המשאית המשיכה בנסיעתה רבת הטילטולים.

– אל תתקרב לג’יפ! – היינו צורחים על שלום כל אימת ששכח על קיומנו וניסה לחדור לתוך עמוד האבק הנוסע לפנינו.

– הנה המקום! – מצביע מוסה על גבעה רחוקה.

– איפה? – שאלתי ועקבתי אחר אצבעו, אולם בו ברגע גלשה המשאית לתוך ואדי, וכל שראיתי היתה הגדה שממול.

מוטול סימן לנו שנעצור. עצרנו. רותי נסעה אחורה, ואחר המשיכה לאורך פס הירק שבקרקעית הוואדי. מצאה מקום נוח למעבר, הכניסה לראשון, והתחילה לעלות. לרגע היה הג’יפ נועץ צפרניו ומתחפר במעלה הגדה, עד מהרה התעשת, ובעזרת קריאות “הי הופ!” שלנו, התגבר והיה למעלה.

הג’י.מ.סי. נסע למקום המעבר, שם חרק כמה פעמים, עד ששלום השכין שלום בין תיבת המהלכים וההנעה הקדמית. הסתכלתי על הגדה התלולה ממול, וחשבתי שמוטב שיקראו לי פחדן, לא איכפת לי, אני קופץ מהמשאית. אחר כך כשיתהפכו יגידו: “היה אחד עם שכל”.

שלום שרף גז, המכונית נעה קדימה, נעצרה, עלתה באחוריה על השפה המערבית, גלשה אט מטה חזרה, ואחר כך תנופה אחת – וזה מה שחשבתי – ואנחנו הפוכים ושכובים על הצד. תודה לאל, שום דבר רציני. עכשיו הרבה יותר קל לרדת. יורדים והופכים את המשאית חזרה. למזלנו מנעה תלולית קרקע את האפשרות להפוך את התקלה לאסון, כולנו יצאנו שלמים, רק מוסה־דק נצרד במקצת. צעק שהוא לא ממשיך לנסוע עם שלום, ושהוא הולך ברגל עד הגבעה.

מוטול צעק עליו: “טוב, אז תלך ברגל!” ומוסה כל כך נבהל שעלה על המשאית בתנופה עזה, וכל תפר מכנסיו האחורי נפתח.

ממשיכים לנסוע. מתקרבים לגבעה ארוכת־רכס שמעליה מבצבצים כמה גגות חמר. נכנסים לקפל קרקע ונעצרים. אורי קופץ מהג’יפ וניגש אלינו.

– שימו לב – אמר – אנחנו נפנה עם הג’יפ שמאלה ונחפה עליכם. גידי, אתה לוקח את האנשים, מתפרסים ומתחילים לעלות על הגבעה. תשאיר אנשים להבטיח את המשאית. מוסה, תפסיק לשרוק! אני מבקש לבצע הכל בשקט ובלי התרגשות!

מי חשב בכלל להתרגש? קפיצות המכונה, ההתהפכות, האבק והחום, השרו אוירה כל כך חסרת מתח, כאילו אנו נוסעים למקלחת של משמר הנגב, ופשוט פרחה מראשי הידיעה שבעצם אני צריך לפחד. כשנזכרתי שרק לפני זמן לא רב ישבתי לכתוב את המכתב האחרון שלי, כמעט ופרצתי בצחוק. חשבתי מי יודע לקראת מה אנו הולכים. מכתב זהיר ביותר. אמא בטח תתפלץ מרב חששות. אפילו את התאריך לא כתבתי. המכתב עלול להגיע אחרי שאמות, ואמא לא תדע אם כתבתי אותו לפני או אחרי שנהרגתי.

5    🔗

כיתה אחת נשארה מאחור לחיפוי. הכיתה שלנו, בפיקודו של גידי, התפרסה ועלתה לעבר הבתים שבראש הגבעה. היה לי רובה צ’כי טעון, בנדולרה מלאה כדורים, ושני רימונים. אף ליוסקה, ההולך לצדי, רובה. את המקלע נקבל אחר כך, משנתבסס במקום.

מתקדמים, אין סימן של התנגדות, הגענו לקו הרכס. דממת מות על פני כל, ופתאום רעד בעצמותינו, המולה מסתורית מתקרבת, נצמדנו לקרקע. סוס שחור אצילי דהר מולנו בשלוה אבירית ללא רוכב. משנעלם נזכר גדליה להפריח אחריו צרור יריות. כל מענה לא נשמע. מוטי ושמואליק־כלום נשארו לחפות מהצד, בעוד אנו מתקרבים דרוכים לעבר בית החמר הקרוב. ליד הפתח מצאנו אבן־ריחיים של יד, ערימת חיטים ורובה אנגלי שנעזב זה עתה.

– לסרוק את השטח, ולפתוח באש על האויב! – שאג גידי כמפקד־גדוד, ורץ קדימה בראש החוליה.

חשבתי למה שנרוץ כולנו מצדו האחד של הבנין, ורצתי להקיף אותו מעברו השני. פתאום שמעתי יריות. נרעדתי. הגעתי לקצה הבקתה, וראיתי את הקרקע מנתזת ומקפצת, במרחק חמישה מטר לפני. מה זה? יורים עלי? מעבר הבית צצה דמות מסתערת. אינסטינקטיבית כיוונתי אליה נשקי, ועצרתי בעוד מועד. גדליה היה רץ בראש חבורה, ושולח משולהב צרורות סטן, לעבר הקרקע שלפניו.

– לבתים ההם! – צעק גידי משהבחין בי, ודהר כתקוּף אמוֹק לעברם. רצנו אחריו. זה כל כך הזכיר לי משחק צופים, כל הכיבוש הלזה.

המבנים היו ריקים, סרקתים עם עוג והקצר, בעוד גדליה ממשיך להתרוצץ ולירות מסביב. יוסקה־עוג היה בועט בדלתות וצועק: “אטלע!”, והקצר היה מחקה קולה של ערביה זקנה ומיבב: “דאחילאק!” לבסוף היינו יורים כדור אחד פנימה, ולאחר מכן מעיזים להיכּנס ולבדוק אם החדר באמת ריק.

ליד הביקתה האחרונה מצאנו את גידי אחוז עדיין ברוח הקרב.

– הזהרו! – צעק לנו – אני זורק רימון!

זרק את הרימון בפתח, רץ לעברנו והשתטח בתווך, התכופפנו לצידו וחיכינו. אחרי ההתפוצצות נכנסנו לחדר. ריק. רק גומה קטנה ליד הפתח וריח אבק שריפה. זהו זה, גמרנו לכבוש את המשלט. אנו חוזרים לנקודת המוצא. עתה משאנו מהלכים לאט ובנחת, אנו מוצאים פה ושם סימני עזיבה פתאומיים. לפני אחד הבתים מצאנו שני רובים אנגליים ותחמושת זרוקה לצדם. קצת הלאה משם עלינו על מדורת גחלים מהבהבת.

יוסי־פס נעצר מולה ואמר בטון פילוסופי:

– יופי, עכשיו לפחות נוכל לספר לחבר’ה שנתקלנו באש האויב.

בין כה וכה והכיתה השניה העפילה לגבעה עם הג’יפ והמשאית והתחילה לפרוק את הציוד. מוטול ושני המ"כים הלכו לקבוע את מערך ההגנה.

התישבתי לי על אבן, רחוק מעט מהחבורה, הרובה בחיקי, ותודעה, חדשה, מופלאה, מתגנבת אל תוכי. לא פחדתי.

שכחתי פשוט לפחד. והרי היו לי המון הזדמנויות. מאחורי כל בית היה יכול להסתתר קנה, מאחורי כל שיח להגיח ערבי. קנה־הרובה שלי עודו קר. לא יריתי אפילו כדור אחד, לא בזבזתי תחמושת לריק. בעצם אני כבר יכול להוציא את הכדור מהקנה.

ט… ר… ח!!!

נבהלתי. רעד איום חלף בי. יריה קרעה את האויר, ולא מרובי. היתכן כי מתקיפים אותנו? הפניתי מבט מבוהל לכל עבר, ונרגעתי. מוסה־דק היה שועט במורד הגבעה, רודף אחר חמור אפור, שהגיח מאחת המערות. עוד כדור אחד והחמור צנח תחתיו על הקרקע במנוחה שלמה.

– לפחות שנוכל להודיע שהיה לנו הרוג אחד – התנצל בראותו שאין איש מאתנו המזכה אותו במבט עידוד.

אורי שהגיע בריצה למשמע היריות התרגז נוראות:

– אנחנו לא צריכים סרחונות במשלט! – צעק על מוסה – תרחיק אותו או תקבור אותו מיד!

אבל וחפוי ראש ירד מוסה דק לעבר הקורבן הראשון של חירבת מחאז.

אחר כך חילקו לנו את הגזרות. מוטול עם כיתתו של אורי נשארו למעלה בין הבתים, ואנחנו, עם גדליה, ירדנו לרכס הקדמי, זה שנקרא אחר כך בספרי המלחמה “מחאז ב'”. גידי הראה לי ולעוג את עמדתנו, ואנו התחלנו לחפור.

הלמות מעדרים ונפצי אבן החלו להישמע סביב, עמדנו ועבדנו את האדמה כיאות לאנשי עמל שלווים. עוג נשלח לרכס העורפי לקבל ולהביא את המקלע שלנו. החפירה התקדמה באיטיות, אדמת הגיר התעקשה שלא להיענות להפצרות המעדר המתקפל שלי, ואני הצטערתי שלא הלכתי במקומו של עוג. מעבר הרכס התקרבו ובאו אלינו שנים. מוטול ואסף, מפקד־הגדוד שלנו. רגשות גאווה חילחלו בי. הגברתי מכותי בגיר, וחייכתי אל המג"ד. הוא לא ראה אותי. הרים את המשקפת הקשורה על צוארו והביט סביב. הסתכלתי גם.

מתחתינו השתרע גיא עמוק, ואדי. מעברו התרוממה גבעה, ואחריה גבעות אחרות. המג"ד הירפה מהמשקפת והתבונן בחפירת המעט שעשיתי. חדלתי לעבוד והסתכלתי על כל ניע וזיע שלו. הוא הסתכל בי כפי שמסתכלים על זבוב, ומיד המשיך בסיורו. חבל. רציתי שיגיד לי משהו. לא חשוב מה, נניח: “אדמה קשה, אה?” רק זאת, ולא הייתי בא אליו בטענות. מה אשמתו שהאדמה היא באמת אדמת גיר קשה? אבל אחר כך הייתי מסתער עליה, מקרקרה ומנפצה עד לגרגרי חול שפיכים, ונשאר להגן עליה עד טיפת דמי האחרונה.

אבל הוא הלך. עמד לידי, קרוב אלי, והתבונן למרחוק. לא אמר מלה. אם ניפגש אחר כך בעיר, או במחנה, היזכור כי הייתי בין מתחפרי חירבת־מחאז? עכשיו לעולם לא אדע, אם ראה אותי בכלל או רק אני הוא שראיתי אותו.

יוסקה חזר כורע תחת מקלע ושני ארגזי תחמושת.

– זה כל שחפרת? אמר מאוכזב.

– האדמה אבן – התנצלתי.

הוא תפס את מעדרו והתחיל חובט בקרקע. אט אט הלכו צללינו והתארכו. שלוה של לפני דמדומים עמדה באויר. מכל עבר בקעו נקישות ברזל בסלע, וקללות. גדליה, שנקרא אל אסף המג"ד ומוטול, חזר אלינו והודיע, כי אנו עוברים אל עמדה אחרת.

– מה!!! – הזדעזע עוג – עכשיו אחרי שגמרנו את החפירה!

– אל תתווכח – לבש גידי עוז – אתם עוברים לעמדה אחרת!

פנינו צפונה, לנקודה הקיצונית ביותר במערך הפרסה שתפסנו. נקודה שדרכה, אחר כך, הסתערו עלינו המשורינים. אלמלא העבירונו לשם, לא היה מי שיעצור בעדם והם היו דורסים מהעורף. ובכן, על כך חשב המג"ד. על מערך העמדות. אולי הצדק עמו. אולי למפקד־גדוד אין זמן לעבור ליד כל אחד, למחוט לו את החוטם ולשאול: “עוד פעם?” אם כל מפקד יתחיל לדאוג לחלק האמהי שבתפקידו מתי תיגמר המלחמה? אולי באמת הצדק עמו. אולי…

פתאום היתה האדמה תחוחה, וגם באבנים גדולות לא נתקלנו. תוך רבע שעה בלבד היתה לנו עמדה בממדי העמדה הקודמת רווית הזיעה.

– מזל שהעבירו אותנו – אמרתי, רוחש טובה למג"ד.

– כאילו חפרו כאן פעם – הביע עוג דעתו.

הקצר בא לבקרנו. היה לבוש בתחתוניו וגוו העב והשחום מבהיק מזיעה.

– גמרת לחפור? – שאלתי.

– איפה גמרתי! אתם שניים, טוב לכם. אני לבד. פעם אחרונה שאני משתתף במלחמה בתור חובש. מה פתאום הסכמתי ללכת לקורס. שגעון! שבע פעמים החליף לי גידי את העמדה.

גדליה הגיע אף הוא.

– הקצר, מה אתה עושה פה!

– מסתכל. אתה?

– את החפירה שלך גמרת?

– לא. אני מחכה שתחליף לי אותה.

– חדל להתחכם. זו העמדה הסופית. גם אני החלפתי עמדה.

יוסי־פס חזר לחפירתו, גידי לעמדתו, ואנו המשכנו בשלנו. האדמה נענתה לנו, וערימת החול שבקירבת העמדה הלכה וגדלה. הגענו לעומק של מטר ומשהו כאשר הבהיק מתחתינו איזה חפץ לבן. אבן? לא יתכן, כה עגולה. גם לנקישתה צליל חלול, לא טבעי…

– אוי, יוסקה, בוא נסתלק! נחליף עמדה. אנחנו חופרים בתוך קבר. עוג הרים את הגולגלת בעיון.

– בת מאה שנה – אמר באדישות של איש־מעבדה.

– לא איכפת לי בת כמה – ריטטתי – נסתלק. איני רוצה להיות חי בתוך קבר.

– אל תחשוש – עודדני עוג – לא הרבה זמן תישאר חי.

לא היתה בי כל נכונות ליהנות מהוּמור־של־בית־קברות, וברחתי אל הקצר. במקום לנוד לי נתפס לקנאה.

– אשריך! – אמר ובא לראות את המציאה. מוטי ואיך־זה חשו אף הם.

עוג המשיך לנבור בקרקע, הרים עצמות יבשות וזרקן למטה במורד.

– למה אתה זורק? – שאל הקצר – אולי הן של אשה.

– סליחה – התנצל עוג – שכחתי אותך. אתה רוצה אותן?

– אני לא – השיב הקצר בכובד ראש – אבל אולי יוסלה־איך רוצה.

– לא, תודה – מיהר איך זה להתנגד – גם ככה צפוף לי בעמדה.

שמואליק־כלום הגיע. התבונן בקנאה בקבר רחב־הידים, ושאל אם יש כאן משהו דומה גם בשבילו.

– מצטער – אמר עוג – זה היחידי.

– איך זה שאין מצבה על הקבר? – הקשה איך־זה.

– עוד תהיה – רטן יוסקה הפסימיסט – עוד יקימו כאן מצבה יפה לשנים.

– תסתום את הפה! – כעסתי – איני אוהב לשמוע דיבורים מסוג זה.

גדליה הגיע שוב. קשה לו לראות חבורה עומדת ורווה נחת מעצמה.

– מה ההתקהלות הזאת!

– עוג ויורם חופרים לעצמם קבר כבר תפוס.

גידי לא הבין.

– מה זאת אומרת תפוס. אני קבעתי כאן את העמדה שלהם, ואיש לא יתפוס אותה מהם!

– נו, לך עכשיו ותסביר – מלמל הקצר לעצמו.

– הי! – נצטעק גידי מופתע – שים לב, נדמה לי שאתה חופר בקבר!

– מזל טוב! מזל טוב!!! – קראו הכל לשמע התגלית, ועוג הרים עוד עצם אחת נשכחת, זרקה ממנו והלאה, ואמר:

– אני חושב שהצדק עם הערבים, תמיד טענו שאנו עתידים לנשלם, והנה אפילו את מתיהם אנו מפנים.

– מנין לך שזה ערבי, אולי הוא יהודי מלפני אלפיים שנה?

– תבדקו, באמת.

– איך? – שאל יוסלה־איך.

– לפי האזנים – הסביר לו הקצר – אם הן נקיות.

– די! – נעור גדליה – כל אחד למקומו!

בין כה וכה והחושך ירד וכיסה את הארץ. פה ושם נשמעו עוד אי־אלו נקישות על סלע. אחרים גמרו חפירותיהם, הציבו נשקם, וישבו לאכול ארוחת־ערב. מוסה־דק, הקשר, מתח קו טלפון מהרכס העורפי אל עמדתו של גידי. דממת הלילה הידועה, חדורת קולות צרצרים, נפלה פתאום על התל. מה לצרצרים ולחורבות נידחות אלו?

קיבלנו עוד ארגז תחמושת עבור המקלע והתישבנו עליו לסעוד. סרדינים, גבינה צהובה, שעועית, ביסקוויטים פרירים, וקופסה אחת של מיץ תפוזים. מרחנו סרדינים על הביסקוויטים ונגסנו נגיסות בגבינה. ארוחת בוקר, ערב וצהרים. מה לעשות. אולי מחר יתירו לקצר ולי להקים את המטבח מחדש, ולחמם את המישלט באוירה ביתית.

6    🔗

– יוסקה – העזתי להעלות סוף־סוף את השאלה שעמדה על לשוני יום תמים – זה נכון ששולה ויוסלה מתחו פעם את הקצר ושלחו לו מכתב מדומה מבלונדינית אחת?

– כן – אמר עוג ונעץ את סכין החבלנים שלו בקופסת השעועית.

– לא!? – נדהמתי – לא יתכן שאיך־זה הצליח לסדר את הקצר!

– לא אמרתי שהוא סידר את הקצר.

– אבל שהמכתב היה מדומה, ואני יודע שיוסי נסע אז לחיפה ופירוש הדבר שהוא הולך שולל.

– יוסי לא הולך שולל כל כך מהר – אמר עוג והחל חותך את פחית הקופסה – הוא יותר מדי ערמומי מכדי לפול בפח כל כך ילדותי. יוסי־פס הוא שסידר את כל ההכשרה. כשרק לקח את המכתב לידו, תיכף ידע שזאת היא מתיחה. הוא רגיש מאד לענינים כאלה. יש לו מין חוש שישי הפוקח את עיניו, מעולם לא הצליח אף אחד מאתנו להטעותו. הוא שסידר את כל הנוכחים באוהל ושיחק בצורה מפליאה את משחקו של הבחור התמים שהאהבה סינוורה את עיניו.

– למה?

– למה לא לנצל הזדמנות לנסוע לחיפה?

– כלומר, בו ברגע עלה על דעתו שהוא יכול לנצל את המתיחה הזאת כדי לנסוע העירה לבלות?

– הו, הנה אתה מתחיל לתפוש.

– אז למה כשחזר סיפר איך נפגש עם הבלונדינית ועשה מעצמו צחוק, הרי היה יכול לגלות את האמת ולקבור את איך־זה חי על המקום?

– את זה באמת אני לא יכול להסביר לך – אמר יוסקה, ותפס את מכסה הפחית הפתוח עד מחציתו, והחל מטלטלו ימינה ושמאלה – כנראה היו לקצר שיקולים כמוסים משלו, תצטרך לשאול אותו בעצמך.

– שאלתי כבר. גם לי הוא סיפר שהוא היה בחיפה, והבלונדינית שלו היתה במקום בדיוק בזמן. אבל אני לא יוסלה, למה היה צריך לשקר לי?

יוסקה משך בכתפיו, ובהזדמנות זו משך גם את מכסה הפחית שניתק מהקופסה בקלות. נשף כמה נשיפות כדי לסלק כמה גרגרי חול מיותרים, הרים את קופסת השעועית והחל שותה מתוכה כפי ששותים כוס מיץ.

חדלתי מלשאול את אותן שאלות מציקות, והחלטתי להתמסר לארוחה. חריקותיו של הביסקוויט המתכרסם נישאו ברוח, והגיעו עד אוזניו של גדליה.

– אולי לא תאכלו ברעש כזה – צעק.

צוות הבּאזה חזר לחפור ולהקיש בקרקע. נחצ’ה, ראשון הבּאזאיסטים בגדוד, לא יתן לאנשיו לישון עד שעמדת המכונה לא תהיה מוכנה כיאות. מסכנים, ביחוד החיימקה הזה. עוד כשהגיע בג’יפ של רותי טען, ששני לילות כבר לא ישן. אבל אין ברירה. נחצ’ה אומר לו:

– לך טוב, אתה כבר רגיל, מה אנחנו נגיד?

עוג ואני אוספים את צרורותינו ומנסים להתאים גופותינו למצע העמדה, אין לנו ספקות שנצליח להירדם.

פתאום קול דפיקות חפוזות. עוג נצמד מיד למקלע. אני לקרקע. אנשי הבּאזה חדלים לחפור, ונופלים לעמדתם. דמות בלהות שחורה באה מעורפנו, חלפה לידנו, ודהרה במורד הגבעה.

– אותו סוס מהצהרים – אמרתי.

עוג לא ענה. נצמד למקלע ושלח צרורות.

– למה אתה יורה! – כעסתי – הוא כל כך אצילי…

– תפסיק להתרגש – אמר עוג משנואש לפגוע – כעת יסתובב כאן כל הלילה ויבהיל אותנו.

מענין, הרהרתי, גם עוג יכול להיבהל. הדי הפרסות עוד המשיכו להדהד, ואחר חדלו. גדליה בא ואמר, כי אנו שומרים ראשונים. לא היתה זו שמירת סיור. היה עלינו להיות ערים בעמדה, ולהטות אוזן.

ואז נשמעו היריות הראשונות. גדליה חזר לעמדתו בריצה. במורד, כחמש מאות מטר מאתנו, מקום בו ראינו בשעות האור כמה בקתות חמר, בקעו ניצוצות אש.

הכדורים שרקו ישר מעלינו. התכרבלתי עמוק בקרקעית. עוג קפץ אל המקלע והחל יורה לכיוון האש.

– מה הענינים? – שאג גידי אחרי שהגיע בשלום לעמדתו.

– יורים עלינו מהבתים – החזיר עוג.

– אז תענה להם! – פקד גדליה.

– ומה אני עושה – רטן עוג, והמשיך להדק את ההדק.

– זהו זה – אמרתי כשאני נוגח את ראשי בקרקע – הנה אני עובר טבילת אש אמיתית וכדורים שורקים מעלי.

עוג לא ניסה לרדת לעומקה של החויה העוברת עלי, וראה את הדברים כפשוטם:

– מה לך? נפצעת?

– לא. מה פתאום? אני רק מ… מתגונן.

– אז תגמור להתגונן ותתחיל למלא כדורים!

שרשרת ריקה נזרקה לעברי. הוצאתי מהארגז קופסאות קרטון מלאות כדורים והתחלתי לטעון את השרשרת. העבודה הרגעתני. התחלתי מתרגל ליריות, אחר כך גם הבנתי למה. הן פשוט פסקו. עוג שלח עוד כמה יריות, ואחר חדל.

– בזאת סיימנו את שיחתנו לערב זה – אמר והתישב על קרקעית העמדה.

קמתי להחליף אותו. לחצתי את המקלע לכתפי והייתי מוכן ליריה. מי יתן ואיזה אויב או שניים יעשו עמי חסד ויופיעו מול הכוונת שלי. אפס, אפסו חסדים מקרב הארץ. דממה מוחלטת. לפיתתי רפתה. אין איש הממשיך לחפור, הכל שוקעים לתוך תרדמה אין־אונים. עייפים היינו. שעה שהעייפות לוותה במתח לא הבחנו בה, אך משהסתלק המתח נותרנו אנחנו והעייפות, ואז כולנו זעקה אחת: “לישון!”

מצב לא נעים. מוטול המ"מ סיפר לנו פעם על מחלקה שלמה, שהתמקמה על גבעה אחת בסביבות בן־שמן והתארגנה לשינה. היו עייפים מאד ונרדמו כולם, לרבות זה שהיה תורו לשמור. באו הערבים בשקט ושחטו אותם בסכין, עד האחרון. לא נשאר אפילו אחד, שיספר מי היה השומר שנרדם והפקיר את כל המחלקה. באמת הפקרות! איך גדליה יכול להפקיר את כל הכיתה בידים שלי?… מי אני בכלל? מה הוא יודע עלי חוץ מזה שקוראים לי יורם? ולמה להרחיק עד אליו. מה אני עצמי יודע עלי? מאין לי לדעת שמה שאני חושב שזה אני זה, באמת אני? לא מזמן שמעתי את שוקה מספר עלי נסים ונפלאות כאלה, שאם לא היה מזכיר את שמי לא הייתי מעלה על דעתי שעלי הוא מדבר. מתי זה היה?…אה, כן. אחרי שברחתי מבעלת־הסנטר־החסר, והוא עלה עם שפרה על העץ שליד הבית…

7    🔗

"… תראי שפרה, יורם לא טיפוס כזה כמו שאת חושבת. הוא לא סנוֹבּ, זה רק נדמה ככה ברגע הראשון. הוא בכלל כל כך שונה ממני עד שקשה לי להסביר לך אותו. כשהיינו קטנים היינו רבים כמעט כל יום, וכשאמא היתה באה לצעוק, היה תמיד יודע לסובב לפניה את הענינים ולצאת כשהצדק אתו. היה ערמומי, זה כן, אבל לא סנוֹבּ.

"אהב תמיד לעמוד בצל ולהעמיד פנים של מסכן שאינו יודע כלום. כשהיינו יחד ברחוב, היה נותן לי תמיד להיות המנהיג, אך עם זאת לא נמנע מללחוש לי תמיד מה לעשות, וכל זאת בהיסוס, כביכול, כאילו הוא עצמו אינו בטוח במה שהוא אומר. אינני תופש איזה תענוג היה לו להציג עצמו כנבוך וכחסר ביטחון, הרי בעת הצורך היטיב יותר מכולנו לדעת מה לעשות.

"בבית־הספר היה בכלל גאון. לא היה דבר שלא ידע. אם את רוצה אני יכול להעיר אותו אפילו עכשיו ולשאול אותו מי היו כל מלכי ישראל, מתי נולד קולומבוס, או מי הוא בוקי בן יגלי? המטומטם הזה כמו שאת רואה אותו כזה מסכן, אז מה שלימדו אותו פעם אחת זוכר אחר כך כל החיים. את רוצה שאשאל אותו?

“לא לא. תן לו לישון, לא נעים…”

מזל שלא העירו אותי. איך יכולתי לזכור בעל־פה את רשימת מלכי ישראל? אפילו בבחינת הבגרות לא שאלו שאלה כזאת. טוב שהמשיכו לדבר עלי. מימי לא חשבתי, שמישהו מסוגל להתגאות בי, ביחוד לא שוקה.

"אני לא אגיד לך שהיה יושב הרבה ודוגר, דווקא לא היה מאלה, הלימודים פשוט נכנסו לו קל, כנראה קיבל גם את הכשרונות שלי. אני הייתי מוכשר רק למכונות. תמיד חלמתי לעזוב את הגימנסיה ולעבוד בגרז'. לעולם לא הייתי מגיע לזאת אלמלא יורם. הוא לא יכול לראות איך אמא מתחננת לפני המנהל שיחזיר אותי לבית־הספר והוא וגבריאל שכנעו את אמא, שחבל על בית־הספר וחבל עלי. אחר כך היה בא לבקר אותי במוסך, והיה מבקש ממני להסביר לו איך נוהגים במכונית. לא שהדבר עניין אותו, לא, פשוט ידע שאני נהנה מזה ורצה לגרום לי נחת.

"כשתכירי אותו מקרוב, תראי שהוא לא כל כך מוזר, כמו שאת חושבת. נכון שיש בו איזה קור־רוח לא איכפתי, אבל זאת היא רק כסות, דווקא איכפת לו מאד כל דבר, אם כי קור־רוח יש בו באמת, תמיד היה בו. פעם כשהיינו קטנים מצאתי בחצר עקרבות שחוֹר. את יודעת מאלה שלא עושים כלום, אבל מפחידים נורא. רק למראה הצורה שלהם יש לך חשק לרוץ ולטפס על העץ הקרוב… לא, אל תפחדי. כאן על העץ אין כלום. על אחריותי! הכנסתי לו אותו על הגב מתחת לחולצה. את חושבת שנבהל? איפוא! חייך אלי כאילו הוא נהנה מזה. חשבתי שאני מתפוצץ.

"מה שקרה היום, איני יודע איך להסביר. יכול להיות שצפורה היא לא הטעם שלו, אבל מי ביקש ממנו להתחתן אתה. פעם שניה תביאי חברה אחרת, קצת יותר עדינה. אולי תמצאי מישהי דומה לזו שהלכה עם השמן ההוא, הפטפטן שפגשנו ברחוב, שיורם קרא לו “הקצר”. לא. אני לא ראיתי אותה מלפנים, אבל ראיתי במקרה איך יורם הסתכל עליה. אף פעם לא ראיתי אש כזאת בעיניו. הוא אוהב כאלה דקיקות עם שׂער חלק ובהיר. אל תפחדי, זה לא בשבילי, זה בשבילו. מה אתך, שפרה, מה את מדברת, מה את חושבת שאם דבורה לא היתה מכירה לי אותך, אז הייתי ממשיך אתה? נפלת על הראש? לא חשבתי ללכת אתה אף יום אחד יותר. בואי נחזור הביתה.

"לא, לא, שפרה, כבר מאוחר. אני עוד רוצה לדבר עם יורם. אני מוכרח לדבר אתו. הוא מדאיג אותי פתאום. אני בטוח שהוא לא ישן…

8    🔗

לא ישנתי.

נשארתי ער עד תום מועד שמירתי. נדמה לי אפילו שמרוב מחשבות עברתי על הזמן המוקצב לי. מילא. צעקתי לשמואליק שיבוא להחליפני. אחרי מספר קריאות התעורר לייזר־נם שכנו. שניהם היוו את צוות מרגמת הטוּ־אינץ' הקטנה. עמדתם פנימית היתה, ולפניה שטח מת. שמואליק בא, והשתטח על הקרקע לצידנו. גם הוא עייף היה.

– תראה גחליליות! – רציתי להגיד לו, אך לפני שהוצאתי הגה כבר היו השריקות הידועות חולפות מעל לראשינו.

– הם שוב יורים? – שאל עוג ועודו מיושן בתחתית השוחה – תענה להם!

אני? – לא האמנתי למשמע אוזני, הרי אני רק מספר 2?

כיוונתי את המקלע לעבר הניצוצות ולחצתי. לא יורה. ברור, הרי שכחתי לפתוח את הניצרה. הלחיצה הבאה פלטה צרור אחד קטוע. אני הוא שקטעתיו בבהלה.

– יוסקה – אמרתי – המקלע לא בסדר.

– למה? הרי הוא יורה.

– כן. אבל הסתר־שף הזה לא עובד. יוצאת אש מהקנה.

– זה בסדר – הרגיעני עוג – תירה. תמיד יוצאת אש.

– אבל לימדת אותי שהוא צריך להסתיר את האש.

– כשמלמדים הוא מסתיר. כשיורים לא. עכשיו תירה!

לירות, והלא הם מכוונים אם אישם לניצוצות שלי? למה לבזבז לצבא ההגנה עוד חייל אחד? כיוונתי אל הגחליליות שממול, כופפתי ראשי, ולחצתי.

שמואליק־כלום, אשר לצידי, צחק.

– אני לא רוצה להסתכן בחינם – הסברתי לו – בלילה ממילא אני לא יכול לכוון דרך הכוונת.

הוא אולי המשיך לגחך, אבל אני נשארתי חי. אני, והיורים ממול.

 

ששי הארוך    🔗

"אחד הלוחמים מספר:

תוך כדי מסרי דו"ח למ"מ שהיה פצוע בראשו וזב דם ולא ראה דבר, נשמעו צעקות והתפוצצויות רימונים ממחאז ב'.

הגיעו במרוצה מ"כ ו־2 חיילים וצעקו לנו, כי הערבים התפרצו למחאז ב' ונערך שם קרב גוף על גוף."

(“מערכות”)

1    🔗

פקחתי עיני והנה בוקר. שלוָה מסביב, נוף, ומחלקת חיילים אחת, חיה ומתעוררת. ממזרח מזדקרים מולי הרי חברון הרחוקים. הרים של ממש, פה ושם אף מכוסים בירקות של יער. מוזר, כמעט ושכחנו כי קיים גם צבע ירוק. כאן, בכל הסביבה הקרובה, הכל קמל, צהוב, אפור וגיר. אפילו לא צבר קוצני לרפואה. אמרו שעל אחת הגבעות ממול נמצאת לכיש הקדומה, העיר שבתוכה החליט דוד המלך להשתגע. מי יודע אם אנו לא חוזרים על מעשיו. האין תפישת מישלט חדש על ידי עשרים נערים בבחינת טירוף?

ממולנו רכס גבעה ארוך כשלנו, ולרגליו עמק צר. המורד הפונה לעמק צהוב כולו ואפרפר. פה ושם סלעים שטוחים וביניהם דמויות זעירות המתקדמות בשורה. אכן, סיכמתי לעצמי, נוף עלוב ומשעמם למדי. חבל שאין נותנים לנו להילחם על משהו המפצה לפחות את העין. סתם גבעות חסרות תנועה, חסרות דינמיות, פרט אולי לאותן דמויות זעירות, גפרוריות, הנעות לעברנו בתל שממול.

פיהקתי פיהוק ארוך ונשארתי פעור פה, כשמהלומה איומה הולמת פתאום על ראשי. האויב! הן זהו האויב!

– גדליה! גדליה – צרחתי היסטרית – ערבים באים!

– איפה? – גידי הזדקר משוחתו.

– הנה! על הרכס ממול! שמה!

היה קצת קשה להבחין בהם, בדיוק עתה יצאה השמש במלואה ומילאה את עינינו.

– אתה בטוח? – שאל גדליה מאמץ מבטו.

– כן.

– אז תדפוק! למה אתה מחכה?

התחלתי לירות. האנשים היו רחוקים, אך לפי הבהלה שהקפיצה אותם, הבנתי שהכדורים אמרו להם משהו. הבּאזה של נחצ’ה נעורה אף היא, והצטרפה אלי ב"תוק־תוק" מונוטוני. היתה שם מחלקה שלמה, ואולי שתים. חלקם נצמד לקרקע והאחרים רצו לעבר ערוץ, בצדה הדרומי של הגבעה. רגש חריף של עוצמה תקף אותי. ובכן, זה סוד קסמו של השלטון. תנועה קלה באצבע ובהלה אוחזת את ההמונים.

יוסקה־עוג לא יכול היה להתאפק, ביקש אף הוא להחריד את אחרוני המבוהלים. היינו משולהבים.

– אלה חיים – אמר עוג – יש לך מקלע, יש כדורים, ויש מטרות חיות. זו מלחמה אמיתית.

בין כה וכה והשמש אזרה עוז, עלתה מעלה על אף החום והסתכלה עלינו מגובה רב יותר. פה ושם עמדו אנשים, תיקנו והעמיקו עמדותיהם. אחרים ישבו וסעדו זה עתה את ארוחת הבוקר היבשה. מהמישלט העורפי הודיעו לנו, שמרתיחים לנו תה, וגדליה שלח את הקצר ויוסלה־איך לראות אם יש כבר מה להביא.

עמדתי ושיחקתי עם המקלע. כיוונתיו לכל סלע וסלע שממול, כשפתאום הבחנתי כי בשיפולי הגבעה, למרגלות העמק הצר, נעות דמויות בגודל של חרגולים.

– הנה הם שוב!!! – צרחתי, והפעם בלי הוראה כיוונתי ויריתי.

– מה אתה יורה שם כל היום? – התרגז גדליה.

– האנשים – צעקתי קצר רוח – הם הגיעו למטה ומתכוננים לעבור את הוואדי.

– נחצ’ה!!! – קרא גידי לאיש הבּאזה – תדפוק אותם!

מנחם שנשכב בצל אחת החירבות, קם בעצלתיים ופסע לעבר עמדתו. הערבים נעלמו מעינינו, מסתתרים מאחורי סלע גדול שבמעבר.

– כעת בטח יעברו את הוואדי לגבעה השנייה! – הכרזתי.

– טוב, אז אל תתרגש – אמר יוסקה – אפשר לחשוב שאתה פעם ראשונה במלחמה.

דמות שחורה גלשה מעל הסלע והחלה רצה כאשר ניבאתי.

המקלע של עוג רדף אחריה ושליחי המתכת שלו העלו נתוזי חול בקירבתה. הדמות נעלמה ממול, ודמות נוספת גלשה מהסלע והתחילה לרוץ. כאן הצטרפה אלינו הבּאזה והחלה להרעיש במטחיה הכבדים. בזה אחר זה גלשו הערבים מהסלע ורצו בשטח הפתוח. פגיעות קליעינו ניכרו היטב באדמה המקפצת סביבם, אך מעשה נסים, כל הפגיעות באדמה בלבד. תאוות רצח אחזה בעוג, בנחצ’ה, ומעל לכולם בגדליה שהגביר והצריד צריחותיו:

– דפקו! דפקו! הרביצו! הוא יורד! פגעו! דפקו!

אחרי שעברו כעשרים ערבים פגה התלהבותו של יוסקה, והוא העביר את המקלע אלי. נדבקתי למקלע בתאווה עצומה. מה טוב יותר מאשר לדפוק על מטרות חיות, שעה שמעליך לא שורק אפילו כדור אחד. מה הם שאר תענוגות העולם לעומת חויה אלהית זו? מרגיז רק שהם כל כך ממהרים לרוץ. האם לא למדו שמתחת לאש צריך לזחול? הה, לו זחלו שם בוודאי היו מתחסלים אחד אחד. תוך זחילה היתה הכוונת מספיקה לתפוס אותם בלי בעיות. הנה גולשת עוד דמות.

– עוד אחד, עוד אחד! – צועק גד כמטורף.

מה הוא צועק שם. הוא מראה לי? הרי אני הראיתי לו אותם ראשון. אני מחליט לשנות את השיטה. במקום לרדוף בכדורי אחרי הערבי, אני מכוון את המקלע לנקודה מסוימת שבדרך. הערבי מתחיל לרוץ, ברגע שהוא נכנס לתוך הכוונת שלי, אני לוחץ על ההדק. האויב רץ עוד שני צעדים ונופל.

– יופי!!! – צווח גדליה – יופי, נחצ’ה, הרגת אותו!

חרון מריר מילא פתע גרוני.

– זה לא נחצ’ה! – קראתי לעבר המ"כ שלי – זה אני. נחצ’ה לא דפק עכשיו בכלל.

– תמשיך, נחצ’ה – צעק גידי – את כולם תמשיך ככה.

– אבל זה לא נחצ’ה! – ייבבתי. כל תענוגות העולם נגוזו ואינם. עוג בא לעזרתי.

– זה לא נחצ’ה – צעק – זה אנחנו עם המקלע!

– אנחנו. מצרף גם את עצמו לעסק. ישב בצד ומילא כדורים, ועכשיו אומר “אנחנו”. אבל גם דיבורים אלו לא משפיעים על נחצ’ה הפונה לעבר גידי ושואל:

– מה אני מקבל על כל ערבוש שאני מפיל?

– קופסת מיץ על כל אחד – אומר גדליה – ולא מרגיש שעוד מעט אני לוקח את המקלע ומכוון אותו אל שניהם.

אם לא פרצה אותה שעה מלחמת־אחים במישלט יש להודות על כך רק להרוג, שנמאס לו לשכב, קם ממרבצו ובזינוק אחד הגיע למחסה שבעבר השני.

לא ראיתי את פרצופו של גידי. גם לא את של נחצ’ה. לא רציתי לראות כלום. התיאשתי מהמלחמה. מה הטעם להילחם באויב כזה, כשאפילו הרוג אחד של כבוד איננו רוצה להפקיר עצמו בידך? מהו חושב לו הערבי הזה, יש לנו זמן למשחקים? או שימות, או שירוץ, אבל ככה לשכב ולקום, לשכב ולקום. הרי לו רק היה רומז בתנועה אחת קלה שהוא חי, לחיצה אחת, והוא מחוסל. כששכב היה מטרה כל כך ברורה. אני בהחלט שונא את המלחמה. את כל המלחמות. לא איכפת לי שהקליעה תיזקף לזכותה של הבּאזה. אני מוותר להם. – יוסקה, אתה רוצה לדפוק?

עוג לקח את המקלע וליווה עוד כחמש דמויות רצות. זהו, כל המחלקה הערבית עברה בשלום את האש, לכל אחד מהם מגיעה בהחלט לחיצת־יד חמה. בחורים אמיצים. עוג הניח לו למקלע הלוהט, פשט ידיו לצדדים והתמתח בכל מאודו:

– בעצם כיף של מלחמה – אמר – אתה פוקח עין בבוקר, וממולך מחלקת נמלים המבקשת להבהילנוּ. אתה מפיץ בהם בהלה והולך לאכול ארוחת בוקר. גמרת, אתה נח קצת, מפהק, וכבר מריצים לפניך מטרות חיות. שיא הכיף!

ואז נשמעה יריה.

כדור שרק מעלינו. אחר כך עוד כדור, קצת יותר רחוק. ופתאום החלו להישמע יריות רבות. יוסקה הביט עלי. אני עליו.

– מה העניינים שם? – צרח גדליה – אתם רואים משהו?

סרקנו את השטח, אך מקור היריות לא נתגלה.

– נו, מה זה? – שאל גידי שוב ונימת חרדה בקולו.

– עכשיו הם נותנים חיפוי למחלקה שכבר איננה – הסביר הקצר מעמדתו.

היריות תכפו. נראה שבאו מכיוונים שונים. ניסיתי להוציא ראשי גבוה, כדי לראות יותר טוב, ואז שרק כדור ליד אוזני.

– חבוש את הכובע! – צעק עוג כמעט בהיסטריה וזרק לעברי את כובע הפלדה – חבוש אותו אם אתה רוצה לחיות, ואל תרים את הראש!

חבשתי את הכובע, והצטמקתי אט אט אל תוך פינת השוחה.

2    🔗

שריקות הכדורים תכפו. שמענו את הבּאזה משיבה אש, אך אנו בגיזרתנו לא ראינו דבר. ערכנו מיפקד תחמושת. מאלף הכדורים, שהיו לנו בארגז הרזרבי, נותרה המחצית בלבד. צעקנו לגדליה וביקשנו עוד כדורים. גידי התקשר בטלפון השדה עם מחאז א', ומסר לנו שרות הגיעה עם הג’יפ והביאה כביסה נקיה לכבוד שבת (בכלל שכחנו שהערב קבלת שבת), גם שלום בא עם הג’י.מ.סי. והביא תחמושת למרגמה, לבאזה ולמקלעים. הגיע גם תובל, ועמו ערימת מוקשים, אותם ימקש בלילה סביב למישלט.

גדליה שלח את הקצר ויוסלה להביא את הציוד והתחמושת. הם חזרו ועמם שקי השינה עם הכביסה, והמכתבים. את ארגזי הכדורים יביאו אחר כך, כרגע הם מתחת המוקשים והפגזים, וצריך קודם לפרק את אלה.

– יורם! – צעק לי הקצר מרחוק – יש לך מכתב.

– ולי? – שאל יוסקה.

– אני אחפש בשבילך – אמרתי ויצאתי מהעמדה כדי לגשת ולקחת את המכתבים.

שכחתי היכן אני נמצא, אך יצאתי וכמעט נפלתי חזרה. כדורים זימזמו ממש ליד אוזני. לרגע לחש לי האינסטינקט: “חזור לבור וחייה” אך הסקרנות היתה חזקה ממני. ממי המכתב? לא יתכן כי מאמי, רק לפני יומיים קיבלתי ממנה. מי כתבה לי פתאום? שמא ציפורה? אולי צמח לה סנטר בינתיים וקיבלה אומץ. כנראה שוקה נתן לה את הכתובת. לא אענה לה, איזה שם זה ציפורה. חסר לי שהחבר’ה יתחילו לשאול, מה שלום ציפקה שלך?

התכופפתי ורצתי בין הכדורים. מה לא עושים בשביל מכתב מנערה אלמונית?

הנערה האלמונית היתה בכל זאת אמי. גדליה הושיט לי את המכתב, ולא נתן לי את העונג לנבור בערימת המכתבים. הכרתי תיכף את כתב ידה העגול והגדול. “אולי יש עוד משהו?” שאלתי ביאוש. מאז שהגעתי לפלמח קיבלתי מכתבים רק מהאמא.

– אין – פסק גידי נוקשות.

רשע מנוול! אני בטוח שיש. אם הייתי מחפש בעצמי הייתי כבר מוצא.

הקצר הציץ למכתבי. – מהאמא? – שאל.

– כן – הודיתי – ואתה?

– אני רק מדליה.

– דליה…

היתה כמיהה בצורה שבה ביטאתי את השם. שוב עלתה לעיני אותה נערה דקיקה בשמלה פרחונית כחולה ובסנדלים תנ"כיים. גבה אלינו ושערה נופל עליו חלק ובהיר.

– היא קיבלה את דרישת־השלום שלי?

– כן – אמר הקצר – והיא מוסרת לך חזרה: “דרישת־שלום ליורם ולכל החבר׳ה”.

– תן לי לראות.

הסתכלתי בכתוב. אכן, כתבה את שמי. יו"ד ו"ו רי"ש מ"ם. בכל זאת היה כדאי לרוץ בין הכדורים. נערה מופלאה. אינה יודעת מי אני, אבל דרישת־שלום מוסרת. פעם ביקשתי בצחוק מהקצר שימסור לה ד"ש ממני, מאז היא מחזירה לי דרישת־שלום כמעט בכל מכתב. לו רציתי, היה הקצר נותן לי לכתוב את הד"ש בכתב ידי. אך איני רוצה, היא עוד יכולה לחשוב שאני אוהב אותה, בעוד האמת היא שאני עושה זאת רק מתוך ידידות לקצר. כשניפגש אחרי המלחמה אספר לה שאני יורם מהדרישות שלום, ובבת אחת תהיה בינינו קירבה עצומה, אבל לא יותר. עליה להבין שאני ברעי לא אבגוד. אף אם הקצר יהרג כאן על המשלט היא חייבת להבין שעליה להישאר נאמנה לזכרו. פעם בשבוע, אם היא תרצה, אוכל לבוא אליה לקחתה לעלות על קברו… פוי, איזה מחשבות נכנסות לי לראש, חזיר עלוב שכמותי…

אני מעיף עין בקצר. ידו עדיין אוחזת במכתב ועיניו שלוחות למרחק. על פניו העליזים תמיד נסוכה עתה עייפות, ועיניו נראות כשקועות יותר מהרגיל. לולא התביישתי הייתי קופץ ומחבקו, שיידע שאין כאן במשלט חבר מסור ממני.

– חוץ מדרישת השלום, מה היא עוד כותבת? – שאלתי.

– תקרא בעצמך – אמר והצביע על המכתב שביד – יש לה כבר שני מחזרים חדשים.

איני אוהב לקרוא מכתבי אחרים, אך הפעם זה משהו אחר, הקצר עצמו זקוק למישהו שיחלק עמו את רגשותיו. היה זה מכתב ענוג, שבו נימת געגועים ואהבה נשקפת כמעט מכל שורה. וזה היה טוב. היה טוב לקבל מכתב מלא רוך, על גבעות אבן אלו, ולשאוף מעט עדנה מתחת שמים אשר בכחולם מתרוצצים קלעי מתכת. הרגשתי כאילו גם אני מקבל מכתב מנערה. כאילו הוא רשום גם על שמי. הרי אני והקצר היינו הך. מה חשוב את מי היא בדיוק אוהבת, העיקר אחד משנינו. הצצתי במכתב. תחילה קראתי שלש פעמים את השורה התחתונה, ואחר עיינתי גם בשאר. היא מספרת על שנים שניסו להתחיל אתה באותו שבוע. האחד טווס נפוח החושב עצמו לדון־ז’ואן יפה־תואר, והשני יקה בן יקה, שמן כמו פיל, ומשמו בלבד אפשר למות מצחוק – מנוח. איך הורים יכולים לבחור לבנם שם כל כך מעורר רחמים. חוץ מזה הוא חייל אצלם במטכ"ל, טיפש מושלם, ואפילו כותב שירים מודרניים שאף אחד לא מבין. שלשום רצה לבוא לקחתה בערב מהסמינר. לא הירשתה לו. חסר לה שיראו אותה הולכת עם אחד כזה. בא אליה ישר הביתה, ותתאר לך מה הביא? האנשים מטומטמים לפעמים, זר שושנים וספר שירים של קיפלינגר, או משהו כזה. ישב אצלה בחדר וקרא לה מתוכו כשחקן דרמטי. בקושי התאפקה מלפרוץ בצחוק. פשוט אינה יודעת איך להיפטר מהנודניק הזה, אולי יש לו לקצר עצה?

– אני הייתי מציע לה לזרוק אותו לכל הרוחות! – היצעתי.

– ואני להיפך – אמר הקצר – אכתוב לה שתשמור אותו. על ידי כך היא תהיה מוגנת מבחורים יותר מסוכנים, כמו הראשון, הדון־ז’ואן.

רעיון הגיוני. תמיד ידעתי שהקצר עולה עלי בפיקחותו. – ואל תשכח למסור לה ד"ש ממני, ולספר לה שאנחנו ביחד על אותו מישלט, ושיורים עליך כל הזמן.

– לא אשכח! – הבטיח הקצר ועשה עצמו כרושם בראשי פרקים את דברי על המעטפה – עוד משהו? שאל כשסיים.

– כן – אמרתי בעוז כשאני מעודד את עצמי במחשבה שאף אחד עוד לא מת בגלל ששאל שאלה שהציקה לו מאד – אתה חייב לי משהו.

– יכול מאד להיות – אמר – מה למשל?

– למשל לספר לי, איך בעצם התחלת עם דליה.

– נדמה לי שכבר סיפרתי לך, לא?

– כן, סיפרת, אבל לא את הגירסה הנכונה. יוסלה אמר לי, ששולה היא שהציעה לכתוב לך את המכתב מהבלונדינית, ויוסקה אפילו אישר את הדבר. הוא רק הביע דעתו, שעוד לא נולד האדם שיצליח לסדר אותך, וכי אתה ודאי תיכף הרגשת בזיוף, אלא שהחלטת להעמיד פני תם, כדי לנצל את ההזדמנות ולנסוע לחיפה לבלות.

– באמת? – אמר הקצר בלי להסתיר את שביעות רצונו – ככה יוסקה אמר, שעוד לא נולד האדם שיצליח לסדר אותי?

– כן, הוא אומר שאתה נולדת עם חוש שישי מיוחד למתיחת מתיחות, ולכן אתה מחוסן נגד מתיחות של אחרים. חוץ מזה נדמה לי שההסבר שלו לכל הפרשה הוא ההגיוני ביותר.

– נכון – אמר הקצר – רק בתיקון אחד.

– מהו?

– זה לא היה הרעיון של שולה לכתוב לי את המכתב המדומה.

– אלא של מי? של יוסלה־איך?

– חס וחלילה. איך אתה יכול לצפות מהאידיוט הזה, שיבריק כל כך?

– אז של מי היה הרעיון?

– שלי.

– שלך???

– למה לא?

– אתה רוצה להגיד שאתה הכנסת לראשה של שולה את הרעיון לכתוב לך מכתב?

– בהחלט.

– למה? רק כדי לנצל את ההזדמנות ולנסוע לחיפה?

– כן, וגם כדי לתת ליוסלה מנה אחת אפיים כעונש על זה שהסית את שולה להוליך אותי שולל.

– אז למה לא סיפרת ליוסלה שזה היה סידור?

– מי אומר שלא סיפרתי? הצרה היא שהאידיוט הזה לא תופש בשום אופן שהוא הוא זה שנדפק כאן, והוא טוען שהמצאתי את כל הסיפור הזה כדי לחפות על העובדה, שלא מצאתי את הבלונדינית שלי. ראית כבר בחיים חמור מושלם יותר ממנו?

משום מה לא פרצתי בצחוק. הדברים אולי נראו סבירים, אבל הכרת פניו של הקצר נראתה לי כצופנת סודות נוספים. הכי פשוט יהיה – חשבתי – לשאול את שולה מי נתן לה את הרעיון לכתוב את המכתב. חבל רק שאנחנו באמצע המלחמה ואי־אפשר ככה לקום ולנסוע לאן שרוצים. וכאילו לאשר את הרהורי גברה המיית הכדורים, וגדליה שצץ והגיע פתאום החל צורח על החבר’ה שיחזרו לעמדותיהם.

– אני מתכוון גם אליך, יורם! – צעק לעברי. איני יודע למה כואב לו תמיד לראותני משוחח שיחת־רעים עם הקצר.

– אני כבר חוזר – עניתי – תן לי רק לגמור לקרוא את המכתב שלי.

פתחתי את המכתב המיועד אלי. מכתב רגיל מאמא. היתה לה הרגשת אי־שקט פתאומית והחליטה לכתוב. מבקשת שלא אשוויץ, ושלא אהיה גיבור, ושלא ארוץ לכל מיני מקומות.

– אמא הטובה שלי – חשבתי – רוצה שיהיה לי טוב, ושלא ארוץ. הרי היית מנפצת ראשך אל הקיר, לו רק ידעת שבגלל המכתב שלך יצאתי מהעמדה הבטוחה שלי ורצתי בין כדורי מוות.

כשהחזרתי את המכתב למעטפה, הרגשתי שיש בה עוד דף. היתה זו הפעם הראשונה ששוקה כתב לי לנגב. הכניס את המכתב פנימה בלי שאמא תדע. לא רוצה שהיא תדאג. בטח סיפרו שם במטה שהמצב בנגב עומד להחמיר, והחליט להתראות כאח רחמן. הוא כותב לי שהוא מקווה שהתלהבותי לחיי הרפתקאות כבר גזה וכי עכשיו אני מסוגל להאזין גם לדברי הגיון. המפקד שלו הוא חבר טוב של סגן מפקד־הגדוד שלנו והוא הבטיח לי, שאם אני אביע את הסכמתי, יסדרו לי העברה לעבוד אתו במחלקת הרכב. חוץ מזה הוא מספר לי שאמא לא מרגישה טוב, דואגת לי מאד וצמה בקביעות כל יום שני וחמישי (הוא רק שכח לציין, שבשבילי היא צמה רק ביום חמישי, יום שני הוא שלו). בסוף המכתב הוא הוסיף עוד הערה אחת, שכנראה ייחס לה משקל רב. “שפרה הכירה לי ילדה אחת שנלקחה מתוך עולם חלומותיך. לא רק שיש לה סנטר ממשי, אלא גם שערות חלקות, ועיניה כאלה גדולות כשל איילה. התחלתי לצאת אתה, אבל לא בשבילי, בשבילך. סיפרתי לה עליה והיא מתה להכיר אותך, אז בוא מהר לפני שאתאהב בה בעצמי.”

3    🔗

מתוך ששקעתי במכתבו של שוקה, חזור וקרוא, לא הרגשתי איך הלכו ותכפו שריקות הכדורים. צעקתו של גדליה, שבקעה לא הרחק מאוזני, החזירתני למקומי:

– אמרתי שכולם חוזרים מיד לעמדות! אני לא רוצה להזכיר זאת כל חמש דקות! ברור?

חיימקה, איש הבּאזה, שישב כל הזמן לא הרחק מאתנו, הכניס לכיס חולצתו מכתב שקיבל זה עתה, ורץ לעמדתו, ליד החפירה התעכב לרגע, כדי שההם שם בפנים יפנו לו מקום, אך במקום לקפוץ לתוכה כבן־אדם, התגלגל פנימה עם הראש קדימה. מצא לו זמן לתרגילי מוקיונים, חשבתי.

עודי תוהה ונחצ’ה הרים ראשו, וצעק כמעט בהיסטריה: חובש!!!

הקצר זינק ממקומו, שמואליק זינק מעמדתו, ושניהם רצו לעמדת הבּאזה. נשארתי נטוע במקומי, תמה לפשר הריצה. לא חלפה דקה והקצר ושמואליק היו זוחלים לעברינו גוררים אחריהם גופה חסרת תנועה.

– תטלפן למוטול שלא יחזיר את הג’י.מ.סי.! – צעק הקצר.

גדליה חש לטלפון, אך איחר. שלום כבר עזב, רק רות נשארה במקרה להגיד עוד שלום לאורי. אשריה, עכשיו תקבל הוראה רשמית להישאר עמו עד שיביאו את הפצוע. בדרך כלל המלחמה מקדישה זמן מועט מאד לאוהבים. אליהם שם, ברכס השני, לא מגיעות היריות, הכיתה של אורי תפסה לעצמה את המקום הכי בטוח על המישלט. רוצים לחיות הממזרים.

שמואליק והקצר הגיעו עד למחסה קיר הביקתה, והתישבו לפוש. את מצחו של הגרור כיסתה תחבושת קרב אדומה. מכיס חולצתו עוד בלט קצהו של מכתב.

– אין סיכויים – מלמל הקצר.

הנער, שעל סיכוייו שלו היה מדובר, רבץ רפה־אברים ואדיש. לא היכרתיו אישית. הוא היה מפלוגה ג'. קודם אמנם רבנו מעט, התמקחנו על הערבי, שלבסוף קם לתחיה, אך לא היה זה ריב של ממש, היתה זו סתם התנצחות משעשעת. לו ידעתי מה ממתין לו עוד היום, חי נפשי כי הייתי מוותר לו אחרי המילה הראשונה.

– יורם! – נזכר בי עוג פתאום – בוא מהר! מה נתקעת שם?

עוד רגע עקבתי אחרי יוסי־פס, ושמואליק והגופה, שהמשיכו בדרכם לעבר הרכס העורפי, ואחר הפניתי עיני לעבר העמדה שלנו, הקיצונית ביותר, לעזאזל. כדורים עדיין טיילו באויר, אך אין ברירה, צריך לחזור הביתה, ביתי החפור. אם אמא היתה כאן, היתה בטח צועקת: “יורם אני לא מרשה!” אמא המסכנה, למה תמיד אני חושב עליה ברגעי האחרונים?

נשמתי נשימה ארוכה ורצתי כמטורף כמחצית הדרך, ואז התחלתי מרגיש איך מתקרבות אלי השריקות, ואיך חולפים לידי הכדורים. הי, אתם שם! תהיו הגונים! גם אני יכולתי להשמיד את כלכם הבוקר ולא פגעתי. תפסיקו להתקרב אלי עם הזמזומים המעצבנים האלה! אני לא סתם איזו נקודה שחורה. אני איש אני…

הייתי במרחק חמישה צעדים מהקבר שלנו, כאשר נתקלתי באבן ונפלתי. רציתי לקום וחדלתי. השריקות שמעלי פסקו. מה הענינים? האמנם הם חושבים שנקטלתי? אני בודק את עצמי. הבל הבלים, אני חי ושלם. הצצתי לכיוון הרכס ממול ופקחתי עיני. הוא לא נראה כלל, רואים רק את הרי חברון הרחוקים. איזה אידיוט אני, הרי הגבעה שלנו גבוהה משלהם. כשאני שוכב אין הם רואים אותי. יכולתי לזחול כל הדרך, ואז לא הייתי מסכן כל כך את המצפון של אמא. למה גדליה נתן לי לרוץ? מה הוא למד שם בקורס המ"כים?

את שארית הדרך עשיתי בזחילה. הרכס שממול החל מתגלה, רק כשהייתי ממש בקירבת העמדה. אמרתי את סיסמת הילדות הגדולה: “על החיים ועל המוות” וזינקתי לתוך החפירה. מזל טוב! נשארתי חי, ומתוך התרגשות מטופשת נשקתי קלות את המכתב המונח בכיס חולצתי השמאלי, ליד הלב. עד כה לא ידעתי שלצומות של שני וחמישי ישנה השפעה כל כך גדולה על אלהים.

יוסקה לא בירכני עם בואי, צמוד היה למקלע. הבנתי ששעה שאני רצתי, עמד הוא כאן וחיפה עלי.

– קיבלתי איזה מכתב? – שאל בלי להפנות ראשו.

– לא. לא הגיעו הרבה מכתבים.

– ממי אתה קיבלת? – שאל.

– זה סתם – השבתי – אתה לא מכיר, ובטרם ייכנס לפרטים נוספים, מיהרתי להחליף את הנושא:

– אתה רואה משהו?

– כן – אמר – אבק בכמה נקודות בגבעה ממול.

– ואולי גם המקלע שלנו מעלה אבק?

– שלנו לא.

נזכרתי, שאמש, כשאני חפרתי ותורו היה לנוח, עמד וטרח להסוות את העמדה מלפנים. לשתול כמה דרדרים כחלחלים ולקבוע שלוש עכוביות מתגלגלות. גרר פיסת סלע שטוח, עליו פרש שק, ועליו הציב את רגלי המקלע.

– זאת למדתי במשמר העמק – הסביר לי – כשרגלי המקלע תקועות בחול, והמקלע רועד, עולה אבק המסתיר את החזית ומגלה אותך. אכן, עתה יכולנו לירות בשלוות נפש. המקלע הרוטט לא העלה גרגר אבק אחד אפילו. יוסקה־עוג ירה וקילל, אני ישבתי בפנים ומילאתי מחדש את השרשראות הריקות.

– מה אתה מקלל שם כל הזמן? – שאלתי.

– לעזאזל הכדורים האלה! – הטיח בזעם – תוצרת הארץ ימח שמה. אחד יורה, אחד לא. כל כדור שני מעצור.

עתה שמתי לב לערימת כדורים בלתי ירויים הנערמים לצדי התרמילים הריקים.

– למה זה קורה?

– הכדורים – פסק – טינופת של כדורים. מה עם התחמושת הנוספת?

– עוד לא היתה מוכנה. הקצר ושמואליק הלכו לרכס העורפי, אולי תיכף יביאו.

– כשיביאו תמסרו להם ד"ש ממני!

נבהלתי. הקול בקע בקירבת אזני. הפניתי מבט מהיר למעלה. תובל ישב לידינו.

– השתגעת! – פלטתי – איך הגעת? הרי יכלו להרוג אותך.

– יכלו – אמר תובל – אבל לא היה הכרח.

– למה באת?

– סתם ככה. צריך למקש בלילה, אז רציתי קודם להציץ על השטח.

– אולי תיכנס פנימה – הציע יוסקה – רואים אותך.

– לא רואים – אמר תובל – יש שם קוץ אחד גבוה שמסתיר אותי.

תובל היה טיפוס מיוחד במינו. חבל לבזבז עליו מלים. עוג חדל.

– נוף יפה! – אמר כשהוא צופה על פני השטח.

– מה כאן יפה? – תהיתי – סתם גבעות שוממות.

– זהו – אמר תובל – השממון הזה, העלפון הרובץ על השטח. בעוד איזה מקום בארץ תוכל לראות את האויר. ממש לראות אותו.

פקחתי עיני לרווחה, אך בשום אופן לא הצלחתי לראות אפילו גרגר אחד של אויר. ראיתי אמנם אבק, עלעולי ליס מתערבלים ומתרוצצים בגבעות, גם משהו מעין אובך, אך אויר, אויר ממש לא ראיתי.

תובל המשיך לנעוץ מבט מהופנט.

– אתה יודע – אמר פתאום – הצדק היה אתך. המנגינה הראשונה היתה באמת יפה יותר.

לא הבנתי על מה הוא מדבר, הוא המשיך מבלי ששאלתי:

– לי היו יותר סנטימנטים לשניה. היא נולדה בתוך מלכיה, ממש בקרב. את הראשונה סתם חיברתי אחר־כך בבית־החולים. כולם מתרשמים דווקא מהראשונה, יתכן שהם צודקים.

נזכרתי במבחן המוסיקלי שערך לי עם בואי.

– חיברת עוד משהו? – שאלתי.

– כן – אמר – אני כותב עכשיו את סימפונית “הנגב”. זו תהיה היצירה הגדולה שלי. אני רוצה שאת המנגינה הזאת יראו. לא ישמעו, יראו. אתה מבין, כמו שאנחנו רואים כאן את האויר.

– ז…ט!!!

כדור אחד פשוט עשה חור בכובע האוסטרלי הגדול של תובל.

– אולי תשכב! – התפוצץ יוסקה – אותך רואים לא כמו את האויר. קוץ הוא מצא לי. קוץ שמסתיר אותו! חתיכת מוסיקולוץ…

להפתעתי ציית תובל ונשכב על בטנו.

– הסימפוניה הזאת תהיה מיוחדת במינה – המשיך – אני כותב תווים לכלים חדשים. כלים שטרם נשמעו באף תזמורת בעולם. שני סטנים, מקלע, מכונת־יריה ומוקש־נעל. מובן שתהיה בעיה בטחונית איך להרגיע את הקהל, אבל גם על זה חשבתי…

– תגיד, באת הנה לתת הרצאה מוסיקלית? – יוסקה היה קצר־רוח.

תובל לא ענה. איני יודע למה לאחרים לא היתה אף פעם סבלנות אליו. אני דווקא קיבלתי את כל תוכניותיו במלוא הרצינות. סימפונית “הנגב” נראתה לי מאד, פרט אולי למוקש הנעל, שנראה לי קצת מסוכן.

– מוכרחים אותו – אמר תובל – אי אפשר לתאר את הנגב בלי מחלקת החבלנים של הפלמח. עוד לא סיכמתי סופית איך נפעיל אותו, אבל סמוך עלי, יש לי כבר רעיון מסוים איך אפשר לפוצץ אותו מבלי להינזק, אני רק צריך לנסות זאת בצורה מעשית…

כרבע שעה רבץ וחשב. ראשו בין כפותיו, ספק חושב ספק מאזין לנגינת הקלעים השורקים מעל. לא פניתי אליו בדברים, יראתי להפריע לו. פתאום קם.

– תובל לאן?

– לבדוק את השטח, ואחר כך לישון עד הלילה.

לבדוק את השטח? הרי יורים שם, הוא השתגע, הוא עוד יכול להיפגע אפילו מכדור שלנו.

– תובל – דאגתי – אל תלך!

– עזוב אותו – סנט בי יוסקה – המ"כ שלו לא מצליח לשנות אותו, אז אתה רוצה…

– אבל זו הפקרות, צריך לסגור אותו על בריח.

– אי־אפשר, הוא החבלן הכי טוב של הגדוד, מוכרחים להשלים עם השיטות הפרטיות שלו.

אכן היו אגדות על תובל. לפי החשבון כבר היה צריך להיהרג כמה וכמה פעמים.

פעם, בפעולת תגמול אחת בלבנון, אחרי שהניחו חומר־נפץ בבית המוכתר, קפץ בחזרה לבית פנימה, רק מפני ששמע בכיו של תינוק. לא הספיק לצאת, והבית עלה השמימה, ובעוד אנו מקוננים עליו, נראה צועד מתוך העשן כשעל זרועותיו התינוק.

פעם אחרת הלכו לחבל בגשר על הגבול. הניחו את החומר, נסוגו ולחצו על המפעיל, היתה תקלה והחומר לא פעל. הערבים התאוששו בינתיים ופתחו בהתקפת־נגד, היה הכרח להסתלק מהמקום במהירות. בעוד הכל מתארגנים לתזוזה, עזב תובל את החבר’ה, רץ אל הגשר, ולא עזב אותו עד שלא הפעיל את המטענים מחדש.

במלכיה, שעה שכולם נסוגו, חזר להוציא פצוע, נפצע אף הוא (הצלקת על הלחי), ושעה ארוכה שכב יחד עם רעו מטרים ספורים מהאויב. היתה זו השעה הגדולה בחייו, באותה שעה גורלית נולדה הסימפוניה “מלכיה”. התפללתי שלחיבור הסימפוניה השניה יסתפק בהשראה פחות קיצונית.

– שמעתי שהוא התחיל לצאת קצת עם זיוה – מלמלתי – וסיפרו לי, שכל מי שניסה להתחיל אתה נהרג אחר כך בקרבות.

– שטויות – פסק עוג – ואני לא ידעתי אם התכוון לעצם השמועה הרכילאית, או לאמונה התפלה.

4    🔗

רחש מוזר, בלתי מוכר עד כה, חרק פתאום בשריקה מעלינו, והביא אחריו את הרעם. משהעזנו לזקוף ראשינו, הבחנו בענן אבק ועשן, העולה מאחורינו. לא הספקנו לנחש מה הדבר, והנה זמזום נוסף.

– פגזים – קרא עוג בלי להסתיר את בהלתו – הם מפגיזים אותנו!

– מה פתאום פגזים? – תמהתי – הפוגה או לא?

– תפסיקו! קרא עוג ממעמקי החפירה – תפסיקו! הפוגה! אני אספר לאו"ם…

שריקת פגזים הטסים בכיוון הפוך, החלה חולפת מעלינו. מסתבר שהמרגמה שלנו, החלה נכנסת אף היא לפעולה. מעתה היינו עוסקים בפעולת מיון: “זה שלנו, זה שלהם…”

התחלנו לשים לב שהפגזים המצריים מכווונים לרכס העורפי, ורוחנו שבה אלינו. זה בסדר, חלוקת תפקידים צודקת. לא הכל עלינו. הכדורים לכאן, והפגזים לעורפי. שגם להם יהיה מה לספר.

הקצר חוזר משליחותו, והיה צועק לגדליה. הם מסרו את הגופה לרות, והיא הספיקה לנסוע עוד לפני שנפל הפגז הראשון. חוץ מזה קרעו הפגזים את חוטי הטלפון, ואשר לכדורים אז…

מטח־אש מוגבר החל להנתיר חול בגבעה ובלע את המשך הדברים, במקומו שמענו את קולו של נחצ’ה, שצעק שיביאו לו עוד תחמושת.

– וגם לנו!!! – הוסיף עוג צריחה.

היו אלו צריחות לשוא. התחמושת אמנם הגיעה למישלט, אך מי ילך לחלקה באש כזאת?

יוסקה המשיך לשלוח צרורות לעבר הרכס המעלה אבק ממול. הרמתי ראשי לעבר הערוץ לראות אם תובל חוזר, וכמעט קפאתי.

– משורינים עולים עלינו! – צעקתי כאחוז היסטריה.

– איפה? – נבהל יוסקה, וכבר היפנה את המקלע אל המטרה החדשה, וכבר הסיט את הגררה מאלף למאתים מטר, וכבר לחץ על ההדק וירה.

ארבעה משורינים כבדים יצאו מתוך הערוץ של תובל, והחלו מתקדמים אלינו בזה אחר זה. עוג יורה עליהם ומושך את השרשרת כל פעם שנתקע בה כדור עקר. המשכתי להוציא כדורים מהארגז הרזרבי ולמלא את הסרטים. הגעתי לקופסאות הקרטון האחרונות.

– הביאו הנה כדורים!!! – צרח עוג לגדליה.

– כדורים! – חזרתי אחריו.

לא היה הד לקולנו.

אני ממלא לך כדור נקור אחד לנסיון – אמרתי ולקחתי אחד מאלה המוערמים בצד.

– עזוב עכשיו את הנסיונות! – התרגז עוג – אתה לא רואה שהמשורינים לא מחכים?

אבל הכדור כבר היה בשרשרת. שני כדורים חדשים שהיו לפניו לא נורו כלל. הוא דווקא נורה.

– אני מנסה שוב – העזתי.

יוסקה לא ענה. הרמתי מהארץ שלושה כדורים נקורים והכנסתים בזה אחר זה. כל השלושה נורו ללא כל מעצור. צרור ראשון של שלושה כדורים מזה זמן רב. המשורינים עצרו. בגלל הצרור? לא. יוסקה אמר לי שהם כבר התקרבו יותר מדי, ועתה הם מפחדים פן ייכנסו לתוך האש של עצמם. ההפגזה המצרית הפכה לנוראית ביותר. כמעט לא היו הפסקות בין פגז למשנהו. גם הקליעים שמעלינו הפכו למטר סוחף. קולו הניחר של נחצ’ה שהגיע אלינו מרוסק בין שברי הפגזים, הזכיר לנו שאין אנו יחידים, שגם בשאר העמדות נמצאים החבר"ה שלנו ויורים.

– גדליה! – צרח – אני נסוג. אין לי כדורים.

– אל תיסוג – החזיר גדליה צריחה מתחננת – שלחתי את הקצר להביא תחמושת. הלו, מוטול, הלו, מוטול… – נבח לשוא לתוך הטלפון הקרוע.

לא גדליה, ולא אנחנו ידענו, שגם לולא נקרעו החוטים, לא היה מי שיענה לקריאת הטלפון. פגז ישיר, מאלה שזימזמו מעלינו ואמרנו “שלהם”, נפל לעמדה שלו ושל אורי.

– אני נסוג! – הודיע נחצ’ה שוב.

– לא! – החזיר לו גידי.

כאן חדלנו מלעקוב אחרי הקולות. המשורינים החלו לנוע קדימה, יוסקה לא חדל מלהריץ אליהם את קליעיו, כשהוא מנסה לא לקפח אף משוריין.

– תכין שני סרטים של כדורים נקורים, רק של נקורים!…

הכנתי. המקלע ירה את כל הסרט ללא מעצור כלשהו.

– תכין שלושה סרטים כאלה. תכין מה שיותר! – צעק עוג וגרף אלי ערימה שלמה של כדורים נקורים.

– יותר מהר! – התחנן – עוד מעט ההפגזה תיגמר והמשורינים יעלו עלינו…

לא היכּרתי את יוסקה. מעולם לא ראיתי את הבחור היפה והאדיש הזה כל כך סוער ונרגש.

– למה אתה צועק? – צעקתי לו.

– אתה לא מבין שהם עוד מעט ירמסו אותנו?… גדליה! גדליה! – זעק – תשלח את הפיאט לכאן! המשורינים באים מהצד שלנו!…

הצריחה היתה מיותרת. איזה פיאטיסט יצליח להגיע אלינו בגשם כזה?

יוסקה חדל לירות, והתכופף לעזור לי למלא שרשראות עם כדורים נקורים. הארגז היה ריק. עתה הוצאנו את הכדורים מהבנדולרות. הגב החל לכאוב לי מרוב הצטמקות, התמתחתי לרגע ליישר אותו, ונחרדתי.

– יוסקה, הם מסתובבים אלינו!!!

עוג התרומם עם שרשרת כדורים, כיוון את המקלע, נלפת אליו, ובין־רגע היו הכדורים הנקורים טסים בזה אחר זה. ופתאום שקט, הס השלך בסביבה, רק טרקטור הזחלים נשמע ויריותינו שלנו. הארבעה המשיכו להתקדם צפופים, והיוו מטרה נוחה.

– למה אין לנו רובה אנטי־טנקי! – קרא יוסקה.

–שקט – ביקשתי – שההם שם לא ישמעו…

להפתעתי מצאתי שאיני מתרגש במיוחד, אולי משום שלא תיארתי לעצמי מהי הסכנה האורבת לנו, או פשוט העיסוק המתמיד לא הותיר פנאי לחששות. הכל הפך משחק. מילאתי שרשרת נוספת ואחרונה של כדורים נקורים.

– זאת האחרונה – אמרתי – יש עוד חמישים, אבל הם בלתי נקורים.

– תן את הנקורים – ניחר עוג – תן אותם! המשורינים נעצרו. אם נפסיק לירות עכשיו, נהיה אבודים… תראה!!! תראה!!!

ראיתי ולא האמנתי. המשורינים נעצרו, ואחד מהם, האחרון בשורה, החל נוסע אחורה.

– הם נסוגים! – צרחתי כמשוגע – גדליה! הם נסוגים!!!

– הברחנו אותם! – צרח עוג – גדליה גרשנו אותם!

הפעם לא היו ספקות, אנו עשינו זאת. לא הבּאזה.

– גירשנו אותם! גדליה, תשלח עוד תחמושת!…

כל מענה לא היה. יוסקה היה הראשון שהבין את משמעות הדבר.

– גדליה! – צרח – גדליה!…

בהלה אחזתני. האמנם כולם נהרגו?

–יוסי!!! יוסי־פס… – צרחתי כמטורף.

הייתי מסוגל לצרוח כך עוד שעה שלמה, אך עוג היה מנוסה ממני.

– קח את הרובה שלי ושלך, ואת הכדורים, ובוא!!!

– לאן?

– קח את הרובה, נו!!!

– אבל איפה החבר’ה? למה הרגו אותם?

– תפסיק לבכות! – התעצבן יוסקה – הם לא נהרגו. הם ברחו. כאן לא דגניה שלך, ולא עמק הירדן. בוא אחרי!

יוסקה העמיס בתנופה אחת את המקלע הלוהט על שכמו, ובקפיצה אחת ניתק מהחפירה שבכל כך הרבה דביקות הגנו עליה.

– יוסקה… יוסקה… – צווחתי צרודות אחריו, כשאני סמור למקומי ועיני המתמלאות דמעות רואות את דמותו המתרחקת ממני בריצה שפופה ומטשטשת.

5    🔗

“עמק הירדן שלך!” “דגניה שלך”… מה אני אשם, גם אני הייתי מוכרח לספר משהו.

תמיד רק הם סיפרו, היה להם מה. היתה מלכיה, והיתה אכברה, והיו לוד ושילטא וביר־מעין ועוד ועוד. ומה היה לי? קורס קשר… הרי יעשו ממני צחוק, הרי יקראו לי “צנחן” “ירוק” ועוד כל מיני צבעים אחרים.

סיפרתי להם על דגניה, עוד בשבוע הראשון להיותי בפלמח. על תעלות הקשר, על הטנק שפרץ, ואיך אחרי שנעצר ונשרף, רץ כל אחד וזרק עליו בקבוק מולוטוב, ועכשיו יש לך איזה עשרים חבר’ה שהם הם שעצרו את הטנק. אני לא, אני לא נמנה עליהם. עלי לא הייתי צריך לספר כלום, הם כבר הבינו לבד שגם אני נלחמתי שם, ושבעצם אני הוא הראשון שרץ מול הטנק. איך הבינו זאת איני יודע, הרי בכלל לא הייתי שם ביום ההתקפה, הגעתי לדגניה יום אחד אחריה וגם זאת בנס.

זה היה כמה ימים לפני קורס הקשר. שוקה קפץ הביתה נחפז. הוא נוסע עם הקצין שלו לעמק הירדן. מחליף את הבגדים וכבר זז. אף פעם לא נסע כל כך רחוק. שיא הכיף! אתמול הדפו שם התקפה וגרשו את הסורים כליל, שאגיד לאמא שלא תדאג. יחזור בערב או עד מחר בצהרים. ידעתי שאין טעם לדבר אתו. הוא לא יקחני בשום אופן. השארתי בחשאי פתק לאמא, וכשיצא, ירדתי אחריו על קצות אצבעותי ועליתי על הג’יפ מאחור. הוא דהר בכביש כמטורף בלי לשכוח להפנות עינים ימינה או שמאלה, בהתאם למי שהיתה עוברת. בקריה, כשעצר ליד חדר המַטה ונסע אחורה כדי להחנות את המכונית, הבחין בי.

– תסתלק מהר!

– לא אסתלק. אני נוסע אתך לעמק הירדן.

– אתה?

– כן.

– ואמא?

– אמא לא. השארתי לה פתק.

–תשמע, יורם, איני רוצה להתוַכח אתך, אבל שם עוד מסוכן, עוד יורים כדורים. הג’יפ עולה על מוקש ונשארים רק אמא והפתק.

– לא איכפת לי. גם אני רוצה לראות פעם משהו מהמלחמה…

שני קצינים יצאו מפתח הצריף והתקדמו לעברנו. האחד גבוה וכסוף שׂער, השני צעיר יותר, גוץ, בעל פרצוף עגלגל מחייך.

– מי זה? – שאל גוץ.

– זה… אחי – גמגם שוקה – הוא ליווה אותי עד כאן.

– לא עד כאן, עד דגניה. האם אני יכול להצטרף?

– אחיך התאום? – שאל הגבוה וחייך – זה המוכשר שאתה מספר עליו תמיד? באמת נחמד. בבקשה, תסע, ברצון רב.

אכן, תיכף, עוד כשיצא מהצריף, חיבבתיו, את כסוף־השׂער הלזה. שוקה הסתכל עלי בעיני רצח. הוצאתי לו קצה של לשון חדה. נדמה לי שהיתה זו הפעם הראשונה שהצלחתי להערים עליו.

שוקה נסע באיטיות איומה. לא יותר משבעים ק"מ בשעה. הגוץ היה מעיר מדי פעם: “מה קרה שאתה נוסע כבן־אדם?” אך שוקה אטם אוזניו בפני רמזים, ולא הוסיף אפילו לחיצה קטנטונת על הדוושה. אני דווקא רציתי שיטוס, הייתי עליז כפי שלא הייתי מימי. הנה יכולתי לו לשוקה. אינני תבוסתן מוּעד. גם בי טמונים כוחות נסתרים.

שוקה המשיך לנהוג בזהירות. חרד שאם יתהפך ויקרה לי משהו, יחדלו חיי החופש שלו. רק בזכותי הוא מרשה לעצמו להתעלס עם הסכנה. הוא מעריץ את אמא, כל פראותו מוגבלת לשטחים שאינם נוגעים בה. מתחת חיספוסו החיצוני מוסתרת עדינות רכרוכית ואהבה לאין־שיעור. לא ידעתי זאת עד שבא האסון עם גבריאל והוכיח לי.

ידענו שגבריאל חבר בהגנה, שלפעמים לא בא הביתה לישון בגלל פעולות מסוימות, אך לא ידענו שהוא עובד שם ממש, ושבית־החרושת שאליו הוא הולך מדי בוקר, אינו אלא בית־מלאכה מחתרתי לתעשית נשק. עד שהיתה ההתפוצצות. שמעו אותה בצהרים בכל השכונה. סיפרו על צריף אחד שעלה באש, ושהוציאו מתוכו חלקיקי גוויות. סיפרו על השכנים שעזרו להעלים את שאריות הצריף, שהחביאו בדירותיהם שברי עץ מרוסקים וחלקי מתכת מומסים, סיפרו שתוך חצי שעה היה הבנין מטואטא כליל, וכשבאה המשטרה הבריטית לא מצאה במקום כלום מלבד מגרש ריק.

אותו לילה לא בא גבריאל לישון. חשבנו – תופעה רגילה. למחרת הופיע יהודה, החבר שלו. בא יחד עם עוד איש אחד, עשו חיפוש בכל הבית. השמידו כל מיני ניירות, ואחר כך הלכנו כולנו לחנות של אמא. אמא סגרה את החנות, וכולנו נסענו לנחלת יצחק לבית־הקברות. שם היו כבר הרבה אנשים אחרים.

שוקה עמד מצד אחד של אמא, אני מהצד השני. היא החזיקה מטפחת בידה אבל לא בכתה. גם אני לא, וגם לא שוקה. אחר כך הלכנו, בהזדמנות זאת, גם לבקר את הקבר של אבא.

כשהגענו הביתה לא דיברנו כלום, רק אמא פתאום חיבקה את שוקה ואותי, ואנחנו חיבקנו אותה, ונדמה לי שדווקא שוקה הפראי, התחיל הראשון לבכות, ורק אחר־כך אני. בכינו כמו ילדים קטנים ואמא חיבקה את שנינו חזק ולא בכתה בכלל. אותו שבוע הלך שוקה ומכר את האופנוע שלו, בלי שאמא תגיד אפילו מלה אחת. מאז היה משתדל לחזור מהעבודה בזמן, ולפעמים היה אפילו מכין לנו ארוחת־ערב ורוחץ בעצמו את הכלים. בעצם אני די אוהב אותו, את שוקה. תמיד עליז, תמיד צוחק. טוב להיות בחברתו. חבל רק שהוא שונא אותי, שתמיד מחפש דרכים להקניטני.

– נו, מה שלום הגימנזיסט שלנו? – הוא צועק לי תוך כדי נהיגה בג’יפ.

מה פתאום נזכר בי? האם זה נכון שתאומים חושבים תמיד אותן מחשבות?

– מרגיש הרבה יותר טוב מהנהג! – עניתי, והמשכתי לנעוץ עיני בנוף הטס לקראתנו.

עברנו את בקעת יבניאל. אנו מטפסים על גבעות פוריה. עוד כמה דקות ועמק הירדן מתגלה לעינינו בכל קסמו. איני יודע מדוע תמיד נעצרת נשימתי למראה אגם הכנרת ופיתולי הירדן. שפעת ירוקה, מטעי הבננות, פרדסים, שדרות ברושים, שדות קמה מצהיבים, ובין כולם הירדן הלזה התפור לבקעה כחוט מכליב, יורד ועולה, ונעלם ומופיע.

הגענו לדגניה. הקסם פג, ריח צחנה ובאשה רחף באויר וחדר בחריפות לנחירי. ופתאום הבנתי שהגעתי אל תוך המלחמה. השטח שמלמעלה נראה כה ירוק ורוגע, היה מלא חפירות, תעלות, ומשפכי קרקע נְטוּעֵי פגזים. בתים שחסרו להם כמה קירות, ערימות של הרס, רהיטים נתוצים ובגדי תינוקות, והנורא מכל, הבאשה, הבאשה האיומה הזאת הרובצת על פני כל, ועולה באף.

שני הקצינים הלכו לחפש את המא"ז. שוקה נשאר לשמור על הג’יפ, ואני הלכתי לשוטט בחצר. רק אתמול נהדפה כאן התקפה. צמח, העיירה הערבית הסמוכה, נפלה אף היא לידי כוחותינו. הנצחון היה שלם, אך לא ראיתי צהלה בפנים, אף שמץ של חדוָה בעינים. רק פעילות והתעסקות בפינוי ההרס. עבודה, עבודה, עבודה.

נהם טרקטור עלה באוזני. ענן אבק תימר בדרך העפר, בתוכו נסע טרקטור כשהוא גורר אחריו פרה חסרת ראש, ארבע רגליה זקורות לרום, וגופה נפוח ותפוח. הסבתי ראשי הצדה, ואז ראיתי את חצר הרפת של דגניה. הרפת המהוללה של דגניה, שלמדנו עליה עוד בבית־הספר העממי, רבצה על צידה, מנופחת, מתוחת רגלים, ומעלה צחנה.

שני חיילים־ילדים מרופטי לבוש וצוהלי עינים, קפצו על בטנה של פרה אחת, והאזינו צוחקים לאויר הנפלט מאחוריה בקול שריקה.

נשאתי רגלי משם כל עוד רוחי בי. ההתקפה נהדפה – חשבתי.

אחר כך ראיתי את הפרד, עמד ליד שוקת מים וניסה לשתות. לא הבנתי מדוע אינו מצליח, עד שהבחנתי שחסרה לו לסת, הלסת התחתונה. רציתי לעזור לו. ניסיתי לדחוק ראשו בכח, עמוק יותר לתוך השוקת, אך הוא התעקש כפרד, ולא הסכים. נדמה לי שהוא פשוט לא הבין אותי. שני חברי משק באו אלי ואמרו לי, שחבל על המאמצים, ושצריך לרחם על החיה המסכנה הזאת. הם לקחו אותו אתם, ויותר מאוחר שמעתי קול יריה. יריה אחת.

לא יכולתי לשהות דקה נוספת בתוך החצר. מעולם לא עלה על דעתי שאלה הם פני המלחמה.

שדה חיטה בשל השתרע מצדה השני של גדר המשק. רק אתמול נרמס על ידי הטנקים הסוריים, וחילות הרגלים שלהם. פה ושם, בתוך ים הלחם, נמצא איזה חייל אויב שרוע ללא רוח חיים. ברחתי מנציגים אלה והתקדמתי לעבר משטרת צמח. רק שלשום התנפצה אל גדרותיה פלוגה שלנו ולא הצליחה לכבשה. הבוקר צמח בידינו.

עברתי את הגדר ההרוסה, את הבנין הקטן שלצדה, וראיתי את הפירצה שבקיר המשטרה. החבלן שלנו הצליח להפעיל את חומר הנפץ, לפתוח פתח, ולא יותר. גופתו עדיין היתה מונחת שם. מכנסים קצרים וסנדלים. רגלים שעירות שזופות ונפוחות במקצת. שער ערמוני יפה, ופני ילד.

ברחתי.

עליתי על הכביש ומיהרתי לחזור לדגניה. עוד לא מלאו לי שמונה־עשרה. את המלחמה צריך להכיר טיפין טיפין, ולא בבת־אחת ככה. משמאל לכביש, מאחורי משוכה נמוכה ביצבצו לעיני זרועות, מעין ענפים עבותים, חסרי עלים. הסתקרנתי, סוף סוף משהו מדעי, משהו בוטני, ירדתי מהכביש והתקדמתי בקפיצות עליזות לעבר המשוכה. מפליא עד כמה דומים הענפים הללו לזרועות של ממש. דילגתי על גדר אבנים נמוכה וקפאתי.

היו אלו זרועות של ממש.

חמישה נערים שכבו שם על גבם. הקליעים השיגו אותם בעת הנסיגה מצמח. שוכבים כאן כנראה כבר כמה ימים. חמישה בני משקים, חמישה זוגות סנדלים. אולי חיפו על הנסוגים עד אשר נפלו אחד אחד, או שמא רדף אחריהם משורין וחיסלם בצרורותיו. נפוחים היו, נפוחים כמו הפרות שבחצר המשק, נפוחים עד כדי הרמת זרועות. עשר זרועות המושטות לרום.

ניטעתי אל מקומי. רגלי דבקו למשוכה. עמדתי כך דקה שלמה, ואז ראיתי את הדבר הנורא ביותר שראיתי מעודי, ראיתי או דימיתי לראות. אחד המתים, ודווקא זה שרבץ בסמוך אלי, היטה את זרועו השמאלית, והרימה גבוה יותר, לעברי…

נמלטתי.

עליתי על כביש טבריה ורצתי כמטורף. מכונית־משא שעברה ואספה גוויות שלנו, נעצרה בחריקה מולי, ורק ברגע האחרון, הצליחה להימנע מלהוסיף גם את גוויתי לערימה. לא האזנתי לקללותיו וצעקותיו של הנהג והמשכתי לרוץ, לרוץ, עד שהגעתי לשפך הירדן, שם היה שוקה והג’יפ שלו, ואני נפלתי לזרועותיו ובכיתי. פעם שניה בחיי שבכיתי. הנה זו המלחמה, ואני – פחדן אני. לא נוצרתי בשבילה. למה נסעתי לכאן? לשם מה היה לי לראות כל זאת?

שוקה הרחיק בעדינות את ידי מעל כתפיו, עזר לי להסיר את בגדי, הלכנו אל הגדה, ויחד קפצנו אל תוך הירדן. המים היו צוננים ונעימים.

הקצינים באו ולקחו אותנו לראות את הטנק שחדר לחצר המשק. הוא היה תקוע בתוך תעלת־קשר. שרוף וקלוף־צבע. בתוכו שרר חום איום, ואפשר היה להבחין בשרידי גופותיהם של שלושה אנשים. קצת הלאה ממנו עמד טנק אחר, שנעצר על ידי פגז של פיאט, ויותר רחוק לצד הדרך, משורין נוסף הנוטה על צדו.

– אתה רואה – אמר הקצין כסוף־השׂער לרעו – כאשר אין נסוגים, אין כובשים. לא יעזרו לו לתוקף כל כלי־המלחמה. זהו סודו של הנצחוך, לא לסגת!

כן, חשבתי – “לא לסגת”. חכמת חיים גדולה. אך מה לעשות אם נשארנו כאן בלי תחמושת, אם כולם נמלטו ואינם, אם יוסקה יצא זה עתה מהעמדה והוא קורא לי לרוץ אחריו?

מה לעשות? איפה אתה עכשיו, אדוני כסוף־השׂער? אנא, הגד לי, מה אתה היית עושה במקומי?

 

קבלת שבת    🔗

"גאמל עבד אל נאצר:

…אותו בוקר קיבלתי הודעה מן המושל המצרי של בית־ג’וברין ובה נאמר כי האויב כבש את חירבת־אל־מחאז, וכי כוחותיהם מתחפרים בעמדותיהם החדשות. בשעות אחה"צ פקדה מפקדת החטיבה על גדודנו לגרש את האויב מחירבת־מחאז.

יצאתי בלווית 2 מחלקות חי"ר שמנו קרוב ל־70 חייל, היו אתי 2 מכוניות משורינות, 6 זחלים, ומקלע מדגם ויקרס. תכניתי היתה שהזחלים יתקדמו מימין ואילו חיל־הרגלים מצפון. כעבור רבע שעה הודיעני מפקד מחלקת הזחלים, כי הגיע למטרתו, ונכנס בקרב עם האויב.

אותו זמן התקדם חיל־הרגלים יחד עם קבוצות של מתנדבים ערביים, ובשעה 6.15 הושלם המבצע. הרוגי האויב התגוללו על פני שדה־הקרב."

(“ידיעות אחרונות”, 26.06.59)

1    🔗

איני יודע כמה זמן נשארתי רתוק וקפוא מלהניע אבר. משמאלי נתמשך הערוץ אשר בו ראיתי לאחרונה את תובל ואשר לתוכו נסוגו עתה הזחלים. ומימיני את יוסקה המשתופף ליד החירבה, מנפנף ידיו וזועק בזעם. מימי לא שמעתי את יוסקה צועק בחימה כזאת:

– יורם!!! משוגע!!! בוא!!!… אנחנו לבדנו!!!… נבלה שכמותך!!! אתה בא או לא?…

ראיתי אותו שולח ידו כדי להוריד את המקלע מעל כתפו, הבנתי שהוא מתכונן לרוץ לכאן והצלילות חזרה אלי.

– חכה, אני בא! – צעקתי בכל כוחי.

רכנתי ועמסתי על שכמי את שני הרובים, ושתי שרשראות כדורים. התרוממתי וניתקתי מהחפירה. שריקות קליעים שהתקרבו אלי, עקרו מתוכי את טיפת הקהות האחרונה. יורים עלי! כמעט ורציתי לחזור לעמדה, אך אז נשמעה זעקתו של יוסקה:

– לכאן!!!

היאוש והחרדה גדשו כל כך את המילה האחת הזו, עד שגם כמת לא הייתי יכול לסרב לה.

רצתי בריצה שפופה מהירה לעברו. הכדורים סבוני כדבורים. אם ניצבת שם בגבעה ממול פלוגה של מצרים, הרי כולה מכוונת את אישה אלי. המשכתי לדהור. עברתי ליד העמדה של שמואליק – לא כלום. החפירה של גדליה – ריקה, ליד עמדתו של יוסי־פס – שק שינה מתגלגל על הארץ, תרמיל וזה הכל. עקפתי את הבור. נותרו כעשרה צעדים ביני ובין קיר החירבה הבטוח ואז התחלקו השרשראות מעל צוארי. נעצרתי.

– מטומטם!!! – צרח עלי עוג בהיסטריה – מטומטם אחד!…

לא האזנתי לו. יותר מדי עמוק החדירו בנו את ההכרה שאין משאירים נשק. הרמתי בחטף את שני סרטי הכדורים, זינקתי עמם והגעתי כל עוד רוחי בי אל יוסקה. הוא נתן לי רק סטירה אחת, והחל רץ לעבר הרכס העורפי. רצנו מוסתרים מאש האויב, יוסקה עם המקלע בראש ואני אחריו. ראיתי את הרגלים הארוכות המקפצות לפני, ואת בקתות הרכס העורפי המתקרבות אלינו. חירבות אפורות, גגות של תבן וקש, שמש מערבית הנוטה לשקוע, ושקט. כל כך מוזר היה השקט הזה, הן רק לפני דקות ספורות נבחו כאן מקלעים ומרגמות ועדת נערים מבוהלת חיבקה את האדמה ולחשה תפילות.

הגענו לבניני מחאז א'. כמה עמדות ריקות, תרמילים עזובים, ציוד המטבח, ושני שקים גדולים לבנים. כביסה נקיה. בנות ההכשרה שלנו דאגו לנו. רצו שנקבל את פני השבת בחולצות לבנות.

פתאום נבהלנו. מישהו התרומם מולנו מעבר לגדר אבנים נמוכה. יוסקה מיהר להצמיד את המקלע אל מתניו.

– עזוב! – צעקתי ברגע האחרון – הרי זה דודל’ה מהמרגמה.

אולי נפצע? אנו קופצים אליו במהירות.

– מה קרה?

אינו עונה. אני מסתכל אל המרגמה הגדולה הניצבת הפוכה לצדו.

– מה התישבת פה? – קרא יוסקה – קום!

– התהפכה – אמר והצביע על המרגמה – מתה… – הוסיף והרכין ראשו הצידה בתנועת תנומה.

– אידיוט! – צעקתי לו – תסתלק מכאן!

– מתה… – חזר ומלמל שוב.

לא יכולתי להבליג יותר. יותר מדי צרבה לי לחיי שלי, הרמתי ידי וסטרתי לנער בכל כוחי.

– תודה – אמר לי – וגם אני מת… והוא התמוטט הצדה לצדה של המרגמה.

– יוסקה – ייבבתי – תראה הוא השתגע…

– לא השתגע – פסק יוסקה – רק הלם קל.

הניח את המקלע, תפס את העלם בעורפו ובמכנסיו, הרימו ודחפו ממנו והלאה תוך פקודה תקיפה:

– רוץ!

–הנער רץ מספר צעדים ונעצר. יוסקה הסתער עליו ובעט בו נוראות. הנער השתטח על פניו ומיד קם על רגליו, וברח מפנינו תוך צריחות חרדה מבעיתות. הוקל לנו. הרמנו רגלינו ודהרנו בעקבותיו.

– אנו בורחים – זמזמה ההכרה בקרבי – ברחנו, ברחתם, ברחתן. הם ברחו, הן תברחנה, אנחנו נברח. בורח, בורחת, בורחים, בורחות, אני ברחתי, אתה ברחת, הוא ברח. ברוך הוא וברוך שמו. בקצה המוריד ליד קבוצת בקתות מצאנו את החבר’ה. בכל זאת לא ברחו לגמרי. כמה שמחו לקראתנו. לא יצטרכו לחזור לחפש אותנו. הנה הקצר עומד מהצד ולא ניגש אלי. כולם נראים מבוישים, אחוזי כלימה ואובדי עצות. העדר ישנו, איפה הרועה?

– למה השארנו את אורי? – ייבב פתאום קולו ההיסטרי של מוסה־דק – למה השארתם אותו, למה?…

– אולי תסתום את הפה – צעק עליו שמואליק.

– את אורי… את אורי… – המשיך מוסה לייבב.

– ניגשתי לקצר: – אורי נשאר למעלה? – שאלתי.

– כן. – אמר יוסי – למעלה! – והצביע לעבר השמים.

– ומוטול? – שאלתי.

– ברח.

– לא! לא יתכן! מוטול המ"מ שלנו?…

– טוב, אולי לא בדיוק ברח, בכל אופן רץ והודיע שהוא ניגש להזעיק תגבורת.

סירבתי להאמין. הרי תמיד אמרו עליו שהוא בסדר. לפי הסיפורים הרי אין כמעט אף גשר בארץ שהוא לא פוצץ, עבר קרבות יותר מכולנו יחד, שקט כזה ומתבודד. דווקא חיבבתי אותו, אהב לשיר. את הפקודות העביר תמיד דרך אורי, בעצמו לא אהב לפקד.

קול יבבה חנוק עלה באוזני. הקצר רכן ארצה. על גבי שמיכה מוכתמת בדם, רבץ איש המרגמה המבוגר, זה שאמש שאל אותי אם אני יודע למה הביאו אותם הנה, זרועו היתה שותתת דם ופיו מרוסק. הקצר הידק את תחבושותיו.

– לא יאריך ימים – אמר – צריך לקחתו מכאן.

ארבע זרועות תפשו בקצות השמיכה והחלו ללכת, בעקבות אלה נעו גם האחרים, בלי פקודה או הוראה. לא היה מי שיפקד. גדליה איבד את סמכותו ולא ניסה לרכשה. מוסה־דק נשאר אחרון, הצביע על הגבעה והתיפח:

– את אורי… את אורי…

– אז תרוץ ותקח אותו! – פקעה סבלנותו של מוטי, מי שהיה רעו הקרוב ביותר של אורי – תרוץ ותקח! תרוץ ותקח! תרוץ ותקח…

– פחדנים! פחדנים עלובים… – קרא מוסה־דק, ניתק ממקומו והחל לרוץ אחרי הנסוגים. בהגיעו אלינו הוציא את שארית חמתו על מנעליו:

– אני משתגע מהן! – זעק.

פליק! ונעל התעמלות אחת נראתה מתרוממת ומתעופפת באויר.

– אני אשרוף את כל האפסנאות המחורבנת שלנו! – הכריז ובעט את רגלו השניה באויר.

פליק! והנעל השניה המריאה בעקבות הראשונה.

עבר את נושאי האלונקה והמשיך לרוץ יחף, כמטורף, כשאחריו דולק ילדון המרגמה, דודל’ה, שנעור לחיים חדשים והפך להיות חובב ריצה מובהק.

המשכנו לצעוד. השעה היתה בסביבות שבע והגיע זמנו של גלגל השמש לנשק בלחיו הכתומה את גבעת העץ הבודד, אליה פנינו.

חוורון אביךְ פשט וחדר לכחול השמים, ריח דמדומים פגים עמד באויר ודממת נכאים אבלה. ואז נשמעה התרועה, תרועה אשר לעולם לא אשכחנה. מעורפנו באה, מחירבת־מחאז. לא צווחת שיכורים היתה זו. היתה זו צריחת אדם קדמון, שבטי פרא, אוכלי־אדם. צהלת המונים מסתערים על מישלט עזוב.

בין־רגע הפכנו מעדר החוזר יגע לביתו, לעדר נרדף ובהול. הזריזים האיצו רגליהם ומיהרו להתחמק. מוסה־דק, שריצתו המוקדמת התשישתהו והתחיל מפגר, קיבל עוז מחודש ודהר קדימה כסוס־מירוצים להדביק את ילדון המרגמה, מתחרהו.

בעוד זריזי הרגלים מתחרים ביניהם, איש איש ועורו שלו, נשארה בסוף קבוצה קטנה שלא אבתה להפקיר את הגוסס. לולא שמו הערבים פניהם לשלל יכלו לקצור את כולנו. ההכרה שכל הקודם זוכה היא שהצילה אותנו. מי יודע כמה נפשות ניצלו אצלנו וכמה נפצעו אצלם בזכות שקי הכביסה הנקיה, שבנות ההכשרה הטובות שלנו שלחו אלינו.

היינו מתחלפים בסחיבת הפצוע. המשא היה כבד מנשוא, קצות השמיכה חלקלקות וקשות לתפיסה, אך איש מאתנו לא נאנק פרט לרסוק הפרצוף, שרבץ מתכווץ בתוך שקערורית השמיכה. יוסקה הלך לצדי, נושא נשקי ונשקו. היינו מתחלפים מדי פעם. מאד השתוקקתי לעזוב את הקבוצה המפגרת הזאת ולדהור קדימה עם כולם, אבל רגש גאוה טפשי עצרני. רציתי שאחר כך יגידו עלי, שהייתי בין אלה שנשאו את הפצוע. איזו טפשות! האם אני זוכר אחד מאותם ארבעה שנשאו עמי? רק אותי אני זוכר בבירור, אפילו איני בטוח אם זה היה יוסקה שעמו התחלפתי בנשיאה, או שמואליק. היתה זו סחיבת פרך, הידים היו מתאבנות, האצבעות ננעצות בעווית לתוך השמיכה, ובלבד שלא תתחלק ותשמיט את הגוסס ארצה.

יותר מהמאמץ הפיזי הציקו מחשבות הזוועה: – הוא גוסס, אתה לא רואה שהוא גוסס? עוד מעט ימות, הנח אותו, למה להסתכן? מספיק שהוא הולך למות..

שפתי היו חשוקות, וגם שפתי האחרים, פחדו לדבר. פחדנים היינו כולנו.

שני פנסי מכונית הופיעו פתאום משמאל. דם חדש נזרם בעורקנו. הרחבנו צעד, ידענו שעתה נגיע עד המכונית ויהי מה, לו גם ניפול מתים לרגליה. המכונית נעצרה, ארנון, מפקד הפלוגה המסייעת, גח מתוכה. מיד תפש את משמעות הריצה הפראית. פשט את זרועותיו הארוכות ושאג לעבר חלוצי הרצים:

– עצרו! עצרו!

אט אט, בבושת פנים, התקבצו כולם והתכנסו סביבו. את הפצוע הכנסנו לתוך המכונית, זו הסבה מאתנו פניה ומיהרה לדהור לעבר מטה הגדוד. לרגע אחזתנו הבהלה. ארנון התקשר עם מפקד הגדוד וביקש רשות לחזור ולכבוש את החירבה.

אנא, אלהים, אל תחזירנו לאותה גבעה ארורה, לא הערב! תן לישון לפחות לילה אחד…

מפליא שעודנו חיים בתקופה בה מתגשמת משאלות־לב כמוסות.

המג"ד דחה את הצעתו של ארנון…

2    🔗

אנו משתרכים בטור עייף וכושל לעבר תל־נג’ילה. מישלט העץ, אותו קיללנו במשך שלושה שבועות רצופים, הפך עתה לחוילה כפרית קסומה. נמשכנו אליו כבעבותות, ומשהגענו כמעט נשקנו את אבניו הגיריות.

גדליה פיזר אותנו בהיקף הגבעה. עוג ואני גילינו חפירה עזובה ובחרנו לקבל בה את פני השבת. בקירבת מקום גילינו כמה עתונים ישנים, ומיטה מתקפלת בעלת ברזנט קרוע. פרשנו את העתונים על קרקעית העמדה, והתכסינו במיטה. טוב שהיתה מיטה כזאת, כי פתאום החלו להישמע נקישות מוזרות, ועד מהרה התחלנו לרעוד בכל גופנו. מה זה? גשם? באלול? ועוד בנגב… דבקנו זה אל זה, וניצלנו כל פיסת בד קרועה של המיטה. היינו עייפים, אך לא יכולנו להירדם. כה הרבה עבר עלינו ביממה האחרונה, היינו מוכרחים לספר זאת בפני מישהו, אפילו אם אותו מישהו הוא זה שעבר אתנו את אותן חוָיות.

אמר יוסקה: – אש כזאת מזמן לא ידעתי.

אמרתי אני: – מה אתך, במלכיה היה גרוע פי שבעה, שכחת?

אמר יוסקה: – מלכיה אפס. מה היה שם? מסע מפרך, צמא, רעב, מכת שמש ונשיאת פצועים. האש לא היתה אש. התקרבת, ירו עליך. ירית חזרה והתרחקת. אבל כאן, גם פגזים, גם מכונות יריה, וגם משורינים. לא תופס איך יצאנו חיים.

אמרתי אני: שכחתי באמת להגיד לך תודה. אם לא אתה הייתי נשאר שם עד עכשיו, פשוט לא תפשתי שכולם ברחו.

אמר יוסקה: – הם לא ברחו. לא שמעת מה קרה שם?

אמרתי אני: – שמעתי איך גדליה שלח את הקצר להביא תחמושת, ואיך נחצ’ה צעק שאין לו כבר כדורים, וגדליה אמר לו לא לסגת ואחר כך הייתי עסוק במילוי הכדורים.

אמר יוסקה: – גם אני, אבל אני זוכר, שנחצ’ה צעק לגדליה שאסור לו להפקיר את הבּאזה בלי תחמושת, והוא החל לסגת ביוזמתו הפרטית.

אמרתי אני: – זאת שמעת כשהוא סיפר לארנון ליד המכונית ולא בשטח.

אמר יוסקה: – מה חשוב איפה שמעתי, העיקר שגדליה צעק לו לא לחזור, כי הקצר נשלח להביא תחמושת ובטח תיכף יחזור. נחצ’ה אמר שאין לו זמן לחכות והוא רץ בעצמו לרכס העורפי לראות מה עם התחמושת. גדליה נשאר צמוד למטרה, ורץ אחריו כשהוא מתחנן כל הדרך “תחזור! תחזור!” שמואליק ואיך־זה ראו שגדליה רץ, והרגישו צורך לרוץ אחריו כדי לשאול מה הענינים. בינתיים למוטי אזלה התחמושת, והוא רץ אחרי גדליה להגיד לו שלא יקפח אותו, ורק אנחנו שני המטומטמים עמדנו והברחנו ארבעה זחלים בכדורים עקרים. אם היינו נשארים עוד חמש דקות…

אמרתי אני: – אל תזכיר לי. לא רוצה לחשוב על זה. הגשם הורג אותי. הבּרזנט קרוע בדיוק מעל הקרסול, וכל המים מתאספים ביחד ומתחלקים לי לתוך הנעל.

אמר יוסקה: – זוז קצת אלי.

אמרתי אני: – תודה. בעצם אני חושב שאולי אם לא היינו בורחים, היה המישלט נשאר בידינו, הרי את הזחלים עצרנו.

אמר יוסקה: – מה אתך, השתגעת? לא שמעת שמוטי סיפר שמהצד שלו היתה הסתערות של פלוגה שלמה? לו נשארנו עוד דקה אחת, היו עולים עלינו מאחור ושוחטים אותנו. למה אתה רועד?

אמרתי אני: – לא, זה מהקור. מה פתאום עכשיו בספטמבר מטפטף? אפילו בתל־אביב איני זוכר גשם בזמן הזה. אולי נברח לחירבת המטבח?

אמר יוסקה: – עזוב, אין לי כח לזוז. מספיק ברחנו היום.

אמרתי אני: – ומה קרה למוטול המ"מ שברח?

אמר יוסקה: – אני יודע, בטח קיבל הלם. נפל פגז לתוך העמדה שלו. אורי מת, אז היה בטוח שהוא גם כן. איך אפשר להישאר חי אחרי שפגז נופל עליך? ליתר בטחון צעק לחבר’ה שהוא רץ להביא תחמושת.

אמרתי אני: – אולי צעק תחבושת, וחשבו תחמושת.

אמר יוסקה: – מה חשוב מה צעק בדיוק. ראו אותו עטוף דם, והיו מבולבלים בעצמם, אל תשכח שכל הזמן המשיכו לרדת עליהם פגזים.

אמרתי אני: – ולמה אחר כך ברחו גם הם, הרי יכולנו כולנו להתבסס במישלט העורפי.

אמר יוסקה: – למה ברחו? עכשיו קל לשאול. אתה יודע מה זה לשכב כל הזמן תחת פגזים, ופתאום לראות איך החבר’ה מהמשלט הקדמי נסים כל עוד רוחם בם? לא הבינו שסך־הכל רצים אחרי הבּאזה להחזיר אותה. חשבו הערבים מסתערים, מה אתה היית עושה במקומם?

אמרתי אני: – גם כן הייתי רץ אחרי הבּאזה להגיד לה שתחזור. אמר יוסקה: – זהו, גם אני.

אמרתי אני: – יוסקה עוד משהו. תראה, אנחנו ברחנו. הפקרנו רכוש והשארנו הרוג. אז.. למה אינני מדוכדך? למה איני רוצה לבכות? להיפך, אני מוכן לשיר עכשיו. למה?

אמר יוסקה: – פשוט מאד, כי יצאת חי. גם אצלי אותו דבר. אתה שמח שנשארת בחיים. תתבייש לך!

התביישתי.

פעם חשבתי שיש לי נשמה טהורה. שצרתי העיקרית היא טוב־לבי המופרז. והנה, על מה אני חושב עכשיו? על כך שעוג אמר לי שאפילו במלכיה לא היתה עליהם אש כזאת. ניסיתי להתיחד עם זכרו של אורי ולא יכולתי. מה ערך לכל אלה המונים את מספר קרבותיהם? חמישה, עשרה, עשרים קרבות. אני הייתי ביום שלם של אש. יום ולילה. זה לבד שווה אולי מאה קרבות. נספור, הכיבוש עצמו, אחד. הכיתה שירתה עלינו, שתים. המחלקה שגירשנו בבוקר, שלוש. החיילים שעברו את הוַאדי, ארבע. מטר האש שפקד אותנו לפני הצהרים, חמש. האש שכוּונה במיוחד עלי כשרצתי לקחת את המכתב, שש. כשחזרתי עם המכתב, שבע. לא, קודם הבחור ההוא מצוות המרגמה, שנהרג. במו עיני ראיתי איך הוא נופל, גם זה נחשב, שמונה. ההפגזה, תשע. המשוריינים, עשר. הדיפתם, אחת־עשרה. ואחר כך הריצה והשרשרות שנפלו לי בדרך, וההמום ההוא, וסחיבת הפצוע ועוד ועוד, כבר קשה לי לספור. כמעט עשרים קרבות ביום אחד, קרבות של ממש. אני גיבור אני. שוקה יתפוצץ מקנאה. לא יאמין. – יוסקה…

– מה?

– כמה קרבות עברת מהתחלת המלחמה?

– אל תבלבל את המוח, טוב?

מסכן, עייף, לא ישן כל היום. נעזוב אותו.

– יוסקה! יוסקה!

היה זה קולו של גדליה.

–מה אתה רוצה ממנו? הוא ישן. – אמרתי.

עוג פקח זוג עיניים ונע בעצלתיים:

– מה יש?

אתה תהיה אחראי על הגיזרה הצפונית, תעיר את שמואליק שיתחיל לשמור.

כאן לראשונה אחזה בי הריתחה על המפקד שלי.

– תתבייש לך! – צעקתי לו – אינך יכול ללכת להעיר אותו בעצמך?

גדליה לא ענה. גם יוסקה לא. רק קם. נזדחל חוצה מהמיטה, ויצא למלא את ההוראה.

ולי היה קר. והייתי פתאום לבדי על אדמה צוננת, מכוסה בשיירי מיטה הפוכה, ואין עמי איש לרעוד בצוותא.

3    🔗

מיסודו לא היה גדליה בחור רע, אולי אפילו טיפוס חיובי, רק בלי מזל. הצבא עשה לו עוול, בנתנו לו דרגה. בתור טוראי, אני בטוח, היה יכול להיות חייל מצוין. לראשונה היכרתיו במחנה סרפנד, בשבוע השני להיותו בפלמח. המחלקה התארגנה מחדש בשלוש כיתות. הקצר ואני הוצבנו בכיתה מספר שתים, וקיבלנו מ"כ שסיים זה עתה קורס. דמות די חביבה, קומה בינונית, עם חזות של מושבניק. עיניו היו אז ירוקות מבריקות, שערותיו בקבוקים פרועים, ושפתיו יבשות ונוטות להתקלף.

– שמי גדליה – הציג את עצמו – אבל אתם יכולים לקרוא לי גודי, או גידי, או גד.

– אוי, בחיי, פופיק! שלום, פופיק, כל כך צמחת! בקושי היכרתי אותך! – אמר בחור אחד משלנו, רחב־כתפיים וחייכני, שאחר כך היכרתיו בשם לייזר־נם.

– לייזר, תשתוק! – צעק המ"כ שלנו – אתה נמצא עכשיו בשורה, לא?

– אז מה יש? – אמר לייזר נם – לא ראיתי אותך שנתיים – והוא יצא מהשורה, וטפח לו למ"כ הנוקשה על כתפו – מה נשמע בכדורי? ספּר. אני מבין שגם אתה בין אלו שעזבו את הלימודים ורצו להלחם לפני שהמלחמה תיגמר. אתה רואה, עוד לא הפסדת כלום…

מוטול המ"מ הגיע במפתיע ושאל את לייזר מה הוא עושה מחוץ לשורה.

– הוא היה אליף שלי בכדורי – אמר לייזר והצביע על גדליה – אני בעצמי הדלקתי לו את הנר על הסיר…

– זה לא מעניין אותי עכשיו – אמר מוטול – תחזור לשורה! כיתה, דום! כשאני אומר דום, אני רוצה לשמוע רקיעה אחידה! עמוד נוח!…

כחמש דקות ריענן המ"מ שלנו את זכרונו וזכרוננו בתרגילי סדר צבאיים, ואחר בישר לנו שעלינו להיות שמחים, כי הודות להפוגה יש לנו אפשרות להרבות באימונים ולשכלל את כושר הלחימה שלנו. למזלנו נוכל לרכוש את התורה מאדם שסיים זה עתה קורס מ"כים, וספג את כל חידושי המלחמה האחרונים.

גדליה קיבל אותנו בחזרה, אמר: “אחרי בשורה אחת, קדימה!” והחל צועד בשביל החוצה את חורשת האקליפטוסים ומוליך לשדה החשוף שמאחוריו. כל עוד פסע בין העצים, פסענו גם אנו בעקבותיו, אך משהבחנו שבדעתו לצאת לעבר השדה, הרגשנו פתאום את עצמנו מבוגרים מדי לתרגילי צבא שמשיים. ללא כל הוראה נמצאנו פתאום יושבים בצילו של אקליפטוס עב־גזע, שעונים זה על זה או סרוחים על הארץ. גדליה חכך בדעתו דקה אחת. למעשה גם הוא חשב להושיבנו בצל, רק שרצה קודם להריץ אותנו כרבע שעה בשדה, כמו שהיו עושים להם בקורס. משהבחין עד כמה אנו שתולים במקומותינו, החליט לוותר לנו והתישב במרכז, מניח לצדו מרגמת טו־אינץ', שנשאה כל הזמן בידו.

כמעט כל הכיתה ידעה איך משתמשים במרגמת טו־אינץ', אך לגדליה אמרו להעביר שיעור במרגמה והוא יעביר. לפני זה הוא רק רוצה להגיד כמה מלים כמ"כ אל כיתתו החדשה.

ראיתי שהוא נבוך, שקצת קשה לו לדבר. במקום לקבל כיתת טירונים קיבל דווקא כיתת ותיקים. שעה שהוא רכש תיאוריות בקורס מ"כים, השתתפו אלה בקרבות ורכשו נסיון של ממש. ישב לו במרכז, רגליו פונות באלכסון הצדה, ידו האחת תומכת בגוף והשניה מציירת ציורים על גבי האדמה החולית. והוא מדבר.

תחילה על חובת המ"כ לכיתה, על האחריות הכבדה המוטלת עליו. על היחסים הידידותיים שהיה רוצה לטפח בינינו, ועל היד הקשה שלו, שהוא מקווה שלא נאלצו להשתמש בה. ובינתיים, תוך דיבור, הוא סורק בידו הקשה את האדמה הרכה, ממלא כפו בחול שפיך ומסננו בין אצבעותיו. אחר כך הוא משאיר בידו מין חומר דביק, חסר צורה, הנראה לי כגללי כלב, והוא מתחיל ללוש אותו בבלי דעת, ולעצב בו צורות. אני מסתכל ולא מאמין למראה עיני, הכיתה כולה שקועה ברביצה רבת חלומות, איש איש והרהוריו. אני היחידי היושב זקוף ומקשיב לתפקידי המ"כ, מעריץ כל מלה שלו, ורק עיני נפקחות ונסגרות מרוב תמהון, ואיני יודע אם לרמוז לו לגדליה, אם לתת לו לגלות לו את הדבר בעצמו. ניסיתי להשתעל, כדי שיסתכל בי ואוכל לקרוץ לעבר ידיו. אך הוא לא שמע אותי, רגליו אסופות עתה אל בטנו ועיניו תקועות בצמרת. עתה הוא לש בבצק בשתי ידיו, קורע ממנו חתיכות ובונה אותן קוביות קוביות.

–…ואני מקווה – הגיע גדליה לסוף נאומו הגדול – שנדע להיהפך מפרטי אדם לגוש אחד מוצק של כיתה לוחמת, ושתשרור בינינו אחוות רעים ושפה משותפת.

היתה דומיה קצרה שבסופה אמר לי גדליה:

– תפסיק כבר להשתעל! או שתלך לשתות מים!

החוַרתי מרוב התרגשות והחמצתי את ההזדמנות הנדירה לרמוז לו. את מקומי מילא יוסלה־איך, שישב בקרבת גדליה. הוא הזדקף פתאום וקרא:

– מה זה הסרחון הזה?

עינים הופנו אל הקוביות של גדליה, הצחוק שזיעזע פתאום את צמרות האקליפטוסים, הרס וקבר כליל את הנאום הנרגש ביותר שנשמע אי־פעם בסרפנד, ו"השפה המשותפת" התנפצה אל מול כמה וכמה שפתיים שכמעט נבקעו מרוב צחוק. גדליה החוויר, קילל את כל הכלבים והתנים הנכנסים למחנה בלי רשות ועושים בו כבשלהם. אחר כך הודיע על הפסקה ורץ לרחוץ את ידיו כל עוד ריחו בו.

כזה היה גדליה, בעצם בחור טוב, רק קצת בלי מזל. אחרי כמה ימי הדרכה מעין אלו למד להכירנו והתחיל לתפוש שאין בכוחו לתת לנו יותר ממה שאנו מוכנים לקבל, והדברים נכנסו למסלול סדיר של חיי כיתה, במסגרת מחלקה, במסגרת הכשרה בפלמח. היו אז ימים יפים בסרפנד. ימים של הפוגה. הווי חיילים שנשארו בחיים אחרי סיבוב אחד של קרבות, והפיקוד העליון מרשה להם קצת להתפרחח, לפני שיצאו להיהרג בסיבוב הבא.

כך, בעצלתיים, בדרך־אגב, התנהלו להם חיינו בסרפנד, כשהשמועה הנוראה שמתכוננים לסנן אותנו לתוך הנגב הנצור, רודפת אחרינו על כל צעד ושעל. ערב אחד של אותם ימים ניגשתי אל יוסי־פס, כדי להתלוות אליו בדרכנו לפגישת ההכשרה הקבועה על מדרגות מוגרבי. בעוד הוא מוציא חולצה לבנה מארונו הצעתי לו, שניגש לסמינר של החברה שלו, וניקח אותה גם כן. לא יזיק לה אם תלמד קצת פחות, בעוד כמה ימים הרי יורדים לנגב, ומי יודע מתי יוכל לראותה אז. מניתי לפניו כמה נימוקים. כמובן שהם לא כללו את זה שרציתי כבר לראותה פעם מקרוב, להתבונן בשערותיה החלקות, ולראות אם אין היא אותה ילדונת מתוקה ששיחקה יחד אתי בגן הילדים, ושהיינו בורחים יחד אל בין השיחים ושם הייתי מלטף את זרועה מעל המרפק. כל כך אהבה להיות מלוטפת שם, ואני כל כך אהבתי אותה. למה לא המשכנו להתראות אחרי הגן, למה הייתי ביישן כבר אז. הקצר אינו מאזין כלל לנימוקי הצודקים. הוא קבע אתה פגישה בשעה עשר, ואין לו שום חשק לראות אותה לפני זה. קצת נעלבתי, איך הוא יכול להיות כל כך קריר אליה. ברגע שעמדנו לצאת, נשמע צלצול בדלת, יוסלה־איך עבר במקרה ונכנס לשאול אם אנחנו באים לפגישה במוגרבי.

– עוד איך באים – הודיע יוסי־פס – ולכבוד זה שיוסלה־איך בא אלי בעצמו, אני מזמין אתכם לכוסית של יין אדום־מתוק מהמזנון של אמי.

לגמנו את היין כשתיינים אמיתיים ויצאנו אל הרחוב. עברנו ליד אולם שמתוכו בקעו צלילי מנגינה וצהלת קולות. חתונה.

– אנחנו יורדים בקרוב לנגב, ואלה הולכים ומתחתנים – אמר הקצר ביגון.

– מאין להם לדעת ששולחים אותנו לנגב? – הצדיקם הארוך.

– זה נכון – הסכים יוסי – אז אולי ניכנס פנימה ונגיד להם?

– הרי אף אחד לא מכיר אותנו שם – היססתי בקול.

– לכן – אמר הקצר – איש לא יעיז לסלק אותנו, ביחוד אם ניכנס בבטחון…

אפס הביטחון עזב אותנו משהתקרבנו לשער. שני שמנים מגוהצים עצרוּנו לידוֹ ונעצו עיניים גדולות בסנדלינו. יוסלה ואני פיגרנו מאחור, ורק יוסי־פס העיז לגשת עד לפתח עצמו ולשאול אם זה רחוב הירקון.

– כן – אמר לנו משחזר – הם אומרים שזה רחוב הירקון.

המשכנו ללכת, בזים לעצמנו. לנגב הנצור, המוקף אויבים, אנו יורדים ללא שמץ של רתיעה, ואילו כאן מפחדים פחד מוות מאיזו חתונה עלובה.

– בעד זה כשנחזור משם – אמר הקצר ונעצר פתאום – אנחנו נכנסים יחד לחתונה הראשונה.

– בהחלט! – נשבענו ולחצנו ידים כשאנו מתנחמים בקרבנו: “מי יחזור משם, מי?”

הגענו לפינת “הגיבור האלמוני” ונעצרנו מול חלון מואר של בית־מרקחת פתוח.

– אתם רואים מה זאת אחריות – אמר הקצר מהורהר – יש דברים שבגללם מוכרחים להשאיר בתי־מרקחת פתוחים ביום, בלילה ובחגים.

– זה פשוט ענין של פיקוח נפש – אמרתי.

– איזה פיקוח נפש – ביטלני הקצר בזלזול – זה פשוט מתוך הבנה לרוח הנוער. בואו ניכנס ונקנה את זה.

– את מה? – שאלנו יוסלה ואני כאחד.

– את זה! – אמר הקצר והצביע על שורת קופסאות העומדות מסודרות בחצי גורן מסביב לבקבוק בושם עגלגל.

יוסלה הסמיק עד מאחורי אזניו, ואני שאלתי במבוכה: – בשביל מה?

– תסביר לו! – אמר הקצר ליוסלה.

– אני אף פעם לא קניתי דברים כאלה – התחמק הארוך.

– גם לא תארתי לעצמי אחרת – אמר הקצר – בוא, יורם, נקנה שנינו.

– לא, לא! – נעלב איך־זה – גם אני רוצה.

היו אלו מלים של גבר, אך אנו עדיין המשכנו לעמוד מול החלון ומאזינים לדברי הקצר המשכנע אותנו, וכנראה גם את עצמו, שהנה אנו יורדים לנגב הנצור. האויב מתקיף אותנו. אנו כובשים את כפריו, כל הגברים נמלטים ונשארות רק הנשים, ואלה לא נשים אלא זאבות טורפות, ואם שמשון הגיבור נפל לרגליהן, מי אנחנו העלובים שנתקומם. אכן, היה היגיון בדברים.

ראיתי את עצמי בנגב, מתפרץ לתוך בית ערבי מפואר ועזוב, סורק את חדריו ומגלה ארבע נערות רועדות חבויות מתחת לאחת המיטות, שלוש מהן נמלטות מפני ואילו הרביעית ששערה חלק וכתפיה שבריריות, רצה לקראתי ומתרפסת לרגלי, מנשקת את אצבעות רגלי ומודה לי על שהרגתי את בעלה הזקן והעריץ. אני מנסה לתפסה בכתפיה ולהרימה ברוך, אך היא נאחזת במכנסי ונדבקת אלי בלהט כזה, שאפילו אם היה עומד במקומי מלאך, הוא גם כן לא היה יכול להתנהג אחרת ממני.

– בסדר – אמר יוסלה – נקנה! – והוא הכניס מטבע לידו המושטת של יוסי־פס.

תרמתי גם אני את חלקי. הקצר מנה את הכסף, הושיטו ליוסלה ואמר: תיכנס ותקנה.

יוסלה כמעט התעלף. הוא בשום אופן לא יכּנס לקנות דבר כזה.

– בסדר – אמר הקצר בבוז – אז אתה נשאר כאן. בוא, יורם, ניכּנס שנינו!

– בבקשה – פנה אל שלושתנו רוקח מזדקן, שחתימת־שפם לבנה הפרידה בין פיו לאפו.

– הוא בא קודם – אמר הקצר – ודחף את יוסלה קדימה.

– לא, לא – נבהל איך־זה – תקנה אתה.

הרוקח כסוף־השפם חזר והביט בקצר. יוסי־פס ניסה להשתעל, אבל לא הצליח. ניסה להתעטש והעלה חרס.

– אתה רוצה כדורים נגד הצטננות? – שאל הרוקח.

– כן – אמר יוסי בעוז־נפש של צנחן – וגם את זה! – והוא הצביע אל פינת הארון.

העסק נעשה.

יצאנו החוצה כשאנו מרגישים כאילו ביצענו את המשימה הגדולה ביותר של חיינו. התרחקנו מחלון־הראוָה המואר ופתחנו בידיים רועדות את הקופסה הקטנה. היו בה שלוש חפיסות דקיקות.

– בדיוק לכל אחד! – קרן יוסלה־איך והושיט יד.

הקצר הניח בה את הכדורים נגד שיעול.

– באלה יש יותר סיכויים שתשתמש פעם – אמר לו.

יוסלה עמד בתוקף על חלקו בשלל האמיתי, ויוסי־פס ויתר לו בטוב לבו.

עטפתי את החפיסה בממחטה והכנסתיה לכיסי. יוסלה הוציא ארנק סודי מכיסו האחורי, משך מתוכו שטר של חצי־לירה, שאמו נתנה לו לפני שיצא להכשרה, בתנאי שישתמש בו רק לצרכים חשובים, עטף בו את החפיסה והכניסו חזרה לארנק. הקצר התלבט אף הוא היכן להסתיר את הדבר, אך לבסוף תחבו סתם לתוך חולצתו ואמר: “בואו, נזוז”.

זזנו. המלאכה שלמה. עתה היינו מוכנים לרדת לנגב הנצור. להצמיד את נשקנו אל מותנינו, להסתער לתוך כפרי האויב ולמות למען המולדת.

הגענו למקום המיפגש של ההכשרה. כולם כבר היו שם, ואילן הגזבר חילק לנו כרטיסי־חייל זולים בשורות הראשונות. הקצר לקחני הצידה ואמר – בוא נשב במקומות יותר טובים. הוציא פנס קטן מכיסו והדליקו. כעבור שניה אחת בלבד הציג לפניו זוג קשישים את כרטיסיהם. הקצר אמר – בואו אחרי. והושיבם במקומותינו אנו, כשהוא אוטם אזניו משמוע את טענות האשה על בעלה הלא־יוצלח המשלם כל כך הרבה כסף בשביל שורה שתים בצד.

– היכּרת אותם? – שאל אותי הקצר אחרי שהתישבנו במרכז האולם.

– בטח – אמרתי – הרי זה היה אופנהיימר מהעץ. מזל שלא הכיר אותנו.

– מה היה עושה לנו? – שאל יוסי.

– לא כלום, אבל הוא תיכף היה מגלה שאנחנו גננים ולא סדרני קולנוע.

– מה יש? – היתמם הקצר – לא ראית כאלה שביום עובדים בגינות, ובלילה בבתי־קולנוע?…

כשהגיעה ההפסקה החלטנו לחזור למקומותינו, בכל זאת יותר נעים עם החבר’ה, אפילו בצד. יוסי ניגש אל הקשיש, נגע בכתפו ואמר, – שלום, אדון אופנהיים.

– אופנהיימר – תיקן לו האיש, הגם שלא הכירו תחילה.

– מה שלום הבן? – שאל יוסי – עוד בצבא?

– כן – אמר אופנהיימר והזדקף – רוצים לתת לו העלאה בדרגה.

– מה אתה אומר? – התפעל יוסי – עליה בדרגה, והוא עוד במַטה ליד תל־אביב?

– כן – התפאר אופנהיימר בלי להבחין בנימת הליגלוג שהתגנבה לדברי הקצר – גם הפציצו אותם מהאויר, פצצה אחת נפלה אולי שני מטר ממנו.

– לא! – נחרד הקצר – ומה קרה לו?

– היה לו מזל, הוא שכב טוב טוב בתוך האדמה, רק נכנס לו קצת חול לעינים.

– צ’ו צ’ו צ’ו… – צ’יצ’ע הקצר כמצטער – ואינך יכול למצוא לו מקום יותר בטוח?

– לא! – אמר אופנהיימר במבטו הייקי – אנחנו עכשיו מלחמה. כל חייל במקומו.

– מר אופנהיימר – הכריז הקצר, כשהוא משתדל שקולו יגיע לכל החבר’ה היושבים בשורות הסמוכות – לכבוד זה שיש לך בן חייל, חבר’מן, שהפציצו אותו והוא לא פחד, אז אני מוותר לך על המקומות הטובים שלנו, ומציע לך להתחלף.

האיש ניסה לסרב, אך אשתו מיהרה לציין שזה נחמד מאד מצידנו, ושהיא באמת לא רואה מקרוב. ביצענו את ההחלפה ונפרדנו בלחיצת יד, כשיוסי אינו שוכח למסור לבן הגיבור ד"ש חמה, ולאחל לאדון אופנהיימר הרבה נחת ממנו ושימצא לו בחורה יפה ועשירה שתסכים להתחתן אתו.

המקומות החדשים היו באמת גרועים, אך כנגד זה התכבדנו בגרעינים, שאילן הגזבר קנה במרוכז והיה נעים ככה לפצח ולעזור לגבורי הסרט בקריאות־ביניים. כמה דקות לפני סיום הסרט, עזב הקצר את האולם ורץ לדליה שלו. רציתי ללוותו רק עד הסמינר ולחזור, אך הוא אמר שהוא ממהר מאוד ואינו רוצה להטריחני. ממהר מאוד? רק ברגע ההוא הבינותי מה המריץ אותו כל כך להיכנס לבית המרקחת.

כשנגמר הסרט ירדתי עם כל החבר’ה לשפת הים, הדלקנו מדורה, ישבנו סביבה ושרנו. אנשים נעמדו ליד המעקה שמעלינו והסתכלו. לנו לא היה איכפת, הצטופפנו סביב המדורה, תובל הוציא את החליל שלו ואנחנו שרנו יחד עמו “דוגית שטה” בשני קולות. ידענו, שמחר מחרתיים יורדים לנגב, ושם אין ים, אין חוף, אין אורות, ואולי גם לא עצים להדליק מדורה. והיה השיר עצוב, וכשהגענו ל"איכה תגיע הדוגית לחוף" הרגשנו כי גם הגלים שותפים לנו בכמיהה, וגל אחד, רגשן ומשתפך, לא יכול היה להבליג יותר, פרץ מתוך הים, הגיע עד אלינו, והגיש לנו ענף עץ, שי למדורה.

 

שבת    🔗

"מפקד הגדוד ממשיך:

…כששמענו את סיפורו של אחד האנשים הנסוגים, הציע לי מפקד־הפלוגה לערוך התקפת־נגד מיידית, מתוך שיקול שהאויב עוד לא הצליח להתבסס על החירבה.

אולם לאחר ששקלתי את המצב, נוכחתי כי אין בידי כל רזרבות לקראת התפתחות אפשרית, והמחלקה הנסוגה היא מעורערת ומדולדלת…"

(“מערכות”)

1    🔗

פתאום חלף בי רעד.

לא היה זה רעד רגיל של קור, של צינת בוקר התוקפת אדם הישן על האדמה הקרה, ומתכסה בקרעי מיטה מתקפלת. היה זה רעד של פחד, רעד של אימה. תובל. הרי שכחנו אותו בחירבת־מחאז, אותו ואת החליל. הסרתי את המיטה מעלי, והזדקפתי. פעם אחרונה ראיתי אותו כשהוא יורד בערוץ לאתר לעצמו שדה מוקשים. באותו ערוץ עלו עלינו אחר כך המשורינים. מאז לא ראיתי אותו, איני זוכר שהיה בין הנסוגים, אין ספק שנשאר בגבעה הכבושה. קפצתי על רגלי והשקפתי סביב. ניצנים ראשונים של שחר היו עולים באויר. פה ושם אפשר היה להבחין בדמות הישנה מכווצת על הקרקע ונאבקת עם הקור. החלטתי לעבור בין הדמויות, שמא אמצא ביניהן את תובל. את תובל לא מצאתי, אבל בגיזרה הצפונית נתקלתי ביוסקה שישן מכווץ ליד רובהו. חס כנראה להעיר את שמואליק והחליט לשמור בעצמו על גיזרתו. חזרתי לעמדה שלנו, ולקחתי את מיטת הבּרזנט השסועה כדי לכסותו. הוא מלמל אילו דברי־תודה, וחזר לישון כל כך מהר שחבל היה לי שוב להעיר אותו ולשאול על תובל.

המשכתי לשוטט על המשלט הישן, קפצתי בדרכי מעל תעלת קשר, וכמעט ונעצרתי באויר. משהו מוזר ראיתי בתחתית אותה תעלה, מין גוש כדורי של בגדים. צרורות של כמה בגדי חאקי מרופטים שנאספו כנראה מהארץ כדי לשמש כסות לשתי גופות רועדות. גופה אחת הכרתי מיד לפי מבנה הקובייתי, הקצר, אך מיהו החבוק בידיו, ארוך כזה ולולבי. לא, זה לא היה תובל, זה היה יוסלה־איך, ששכב קרוב קרוב לקצר ונצמד אליו בכל כוחו.

בימים שכתיקונם קשה למצוא בהכשרה שנאה גדולה יותר מזו שהיתה שוררת בין יוסלה ויוסי־פס. איך־זה התחיל לשנוא את הקצר עוד כשהיו בהכשרה בעמק יזרעאל וגרו באוהל אחד עם עוד שני חבר’ה וכלבה אחת, “זוזי”. צפורים נוהגות לצייץ כדי למצוא להן בנות־זוג, צרצרים מחככים את גפיהם, וכלבים משתמשים בחוש ריחם המפותח. כשהחלה זוזי להפריש את אותו נוזל ריחני וכל כלבי האזור החלו מתאספים סביב האוהל, הציע יוסי־פס להרטיב פיסת בד בחומר ולהכניסו לכיסו של אחד מחברי המשק, כדי לראות אם הכלבים יקפצו עליו. פשוט, נסיון מדעי. יוסלה, שהיה אז קצת חדש בהכשרה, התלהב מאד מהרעיון, ואפילו הסכים, בעקבות המלצתו של הקצר, לקרוע אחת הגופיות שלו למען המבצע. המבצע הצליח למעלה מהמשוער, אבל יוסילה לא הבין מדוע הכלבים אינם מסתפקים באידלקנק, אותו חבר משק שנבחר כקרבן, אלא מרחרחים וקופצים גם עליו. רק בסוף, כשהכניס את ידו לתוך כיסו האחורי, הבין. הוא נעלב אז קשות, אמר שזאת היא בגידה, שהוא היה היחידי שהסכים לנדב את הגופיה שלו, אז בסוף מכניסים גם לו את הבד המסריח הזה. גועל נפש. היתה זו תחילת ההתנגשות בין השניים. והמתח לא פסק גם עם תחילת המלחמה, ואולי גבר אפילו.

קול שעול מאופק הסב את תשומת לבי אל תחתית העמדה. יוסלה היה משתעל לתוך אוזנו הקרובה של הקצר.

– הצטננת – מלמל הקצר תוך שינה – אולי אתה רוצה כמה כדורים?

– לא – אמר הארוך – אני מוותר על הכדורים שלך!

– טוב, אז תשתעל – אמר יוסי־פס – תשתעל, זה עוזר מאד…

עמדתי שם, מעל החפירה של השנים, מאזין בלתי־קרוא בשעה זו של טרם בוקר, וניסיתי להיזכר מתי לעזאזל כבר שמעתי את המשפט הזה על השיעול. אם אינני טועה זה היה כאן, נדמה לי בימים הראשונים לרדתנו לנגב.

2    🔗

אנו יורדים לנגב.

מחצית המחלקה טסה ומחציתה הולכת ברגל, מסתננת בין משלטי אויב. לאושרי נמניתי עם המחצית הטסה. מאז ומתמיד חלמתי על טיסה באוירונים. אחר כך בא מוסה־דק בצעקות ואמר שהוא עם הנעלים שלו לא ילך בשום אופן ברגל. אורי לקח אותי הצידה והבטיח לי שהוא אישית אחראי לכך שאני אהיה בין הטסים בחזרה. הוא לא ידע אז, וגם אני לא, שייהרג בחירבת־מחאז. חבל. כל כך רציתי לטוס.

ההכנות לירידה החלו עם שחר. באו אוטובוסים של אגד ולקחו אותנו עד נגבה. לנגבה נכנסנו עם חשכה שלא יבחין בנו האויב הצופה ממול. על אף האפלה הצלחנו לראות את רשת התעלות, את הבתים ההרוסים, ואת בורות הפגזים הממלאים את הקרקע זה ליד זה. מכאן נסתנן בין משטרת עיראק־סוידן ובין משלטי פלוג’ה. יוביל אותנו אחד פלמחניק ותיק, סייר בחסד, אמר גדליה, אין מה לפחד, הוא לא יעלה אותנו על משלטי האויב.

עד שלא אמר שאין מה לפחד לא פחדתי. נלחצתי אל הקצר. הוא הרגיעני ואמר, שגדליה מדבר שטויות, ושבאמת אין מה לפחד, מפני שלא יפקירו פלוגה שלמה בידי מי ששביל ההסתננות אינו נהיר לו. יצאתי לחפש איזה קיר קרוב, ונתקלתי בדמות מוכרה. כן, בחיי, יענקלה! למד אתי בגמנסיה בשנתיים האחרונות. איזה אושר! כמה נפלא, אמנם בבית־הספר לא נחשב לעמוד־תווך, קטן, צנום, ולא מצטיין בכלום, אך לשון יש לו. אדרבא, שיראה אותי כאן בנגבה, נגבה המותקפת והמופגזת, שיראה אותי בין פלמחניקים, אחד מהם, שיידע שאני מסתנן הלילה מתחת לאפם של המצרים. די שיספר לאחד, וכבר כל הכיתה תדע. מי פילל להצלחה כזאת, כאן, בנגבה, בלילה?

הסתערנו אחד על השני בקריאות־שמחה, שכחנו שבגמנסיה היינו קוראים זה לזה: “נאד נפוח!”

– מה נשמע?

– מה אתה עושה?

– מה השעה?

– איפה אתה?

וכו' וכו', המלים התפרצו מעצמן והשאלות התערבו זו בזו. השמחה היתה עצומה, עד שפתאום קפאתי, ורעדה אחזתני.

– האמנם? לא יתכן!… יענקלה, תגיד שוב!

– מה יש להגיד שוב. סתם שיירה עלובה, שום דבר מיוחד.

– ורק אתה בעצמך?

– כן, לא פעם ראשונה.

– ואתה יודע את הדרך?

יענקלה צחק. חשב שאני מתלוצץ. אילו ידע שהייתי על סף הבכי. הרי דיברו על פלמחניק ותיק, סייר ידוע. אולי אגש לגדליה ואגלה לו מי האיש. איך אפשר להפקיר שתי פלוגות בידי אחד יענקלה שלמד אתי בגמנסיה?

בשעה עשר יצאנו. עברנו את גדר המשק ופנינו דרומה. כבר בהתחלה הרגשתי שאנחנו תועים. ירח פגום ליוונו באור חיוור. הלכתי אחרי הקצר וגדליה ולא סיפרתי להם מיהו הסייר הידוע, מספיק שאני רעדתי. מעלינו התרוממו גבעות נמוכות עטויות מסתורין. הלכנו תמיד בשיפוליהן, לו הציבו המצרים חוליית מארב, היו גומרים אתנו. רקיטה ירוקה הגיעה לרום מעופה, והחלה יורדת אט אט ארצה. האמנם הגבעה שמעלינו היא משלטו של האויב? מזל שזרקו רקיטה. הסייר המהולל היה עוד יכול להובילנו ישר לזרועותיהם. הרקיטה נמוגה, אנו עוד שוהים מעט על הארץ, ואחר קמים וממשיכים. הולכים בדממה, סוגרים רווחים ומשתדלים לא לאבד את ההולך לפנים. השורה פונה מזרחה. מה פתאום מזרחה? הרי זו טעות! להיפך, היה צריך להוביל מערבה! הנה עובדה שהגענו פתאום לאיזה כביש מסתורי. קומנדקר צבאי מצרי חולף עליו בסערה. מחצית הפלוגה מזה, ומחציתה מזה. עוד שעה של הליכה מבולבלת וחסרת כיוון ואנו מגיעים ללא תקלות למשלטים שלנו. יענקלה בא להפרד ממני.

– תכיר! – אמרתי לגדליה – זה הסייר שהוביל אותנו. חבר שלי מילדות.

– תמיד הם זורקים רקיטות? – שאל גדליה.

– בדרך כלל. כך הם מרגיעים את עצמם. טוב, אז שלום, יורם, ואם תראה מישהו מהכיתה אל תשכח למסור לו ד"ש!

– וגם אתה, יענקלה, אל תשכח למסור ממני.

– זה סייר! – אמרתי לגדליה משנותרנו שנינו – למד אתי על ספסל אחד בגימנסיה, בחור כארז. כשנודע לי שהוא הסייר, ידעתי שנעבור ללא כל פגע.

– אמרתי לך עוד קודם – קפץ גדליה לדברי וכבר זקף את הצלחת ההסתננות על חשבונו.

עלינו על משאית. שני טרמפיסטים מהכשרת הצופים בגדוד השביעי הצטרפו אלינו. הם הסתכלו עלינו ואנו עליהם. אמר יוסי־פס:

– אנחנו פשטנו על אכברה, כבשנו את מלכיה, ופוצצנו את גשר הליטניס.

אמרו הם: – אנחנו ברחנו באשדוד, נמלטנו מג’וליס, ונסוגונו בעיראק־סוידן.

אמרנו: – אנחנו חטיבת יפתח.

אמרו: – אנחנו חטיבת הנגב.

אמרנו: – חטיבת הנגב לא שוה.

אמרו: – נראה אתכם כאן.

אמר הקצר: – דבר אחד בטוח. לרוץ אתם רצים יותר טוב מאתנו.

אמרו: – אל יאוש, גם אתם תלמדו.

אחר כך עברה מכונית ממול וכל המשאית הפכה לענן אבק אחד. גרגרי ליס התעופפו באויר וחדרו לאוזנים ולעינים.

אמרו השנים: – גם זאת תלמדו, אבל לא נורא כאן. מתרגלים. האבק רק אבק, והסרדינים רק סרדינים, אבל אוירה יש, ויש הווי. אצלם בהכשרה כבר החליטו שאחרי השיחרור עולים להתישבות רק בנגב. קסמיו לקחום שבי, לא מסוגלים לראות עצמם בנקודה אחרת בארץ. רק מה, שעכשיו פתאום שכחו אותם כאן. הבטיחו עוד אתמול להטיסם צפונה לחופש ושכחו. הכל שוכחים כאן, אפשר להשתגע.

3    🔗

את הבסיס שלנו הקמנו ליד משטרת שובל. קיבלנו אוהל סיירים, שק שינה, וגם – לא להאמין – כילות. אתה עוטף עצמך בכילה, ואפילו אם הנך בחדר אחד עם מאה איש, עולמך כולו שלך. אך מה תעשה אם הנך גר עם עוד אחד בלבד, בקליפת פיסטוק הקרוי אהל סיירים, אשר כשמו כן הוא. נוח לקחתו לסיורים, אך לדור בו, גיהנום. היתרון היחידי, ההרגשה הנפלאה כשהנך גח ממנו החוצה.

יוסקה־עוג היה הראשון שהצליח להגביה את מוטות האוהל, ועל ידי כך הצליח להדחיק פנימה מיטת בּרזנט מתקפלת. עד מהרה הלכו הכל בעקבותיו. בין שני בני הזוג היה תמיד אחד שלא היה איכפת לו לישון על הארץ. לי, למשל, לא היה איכפת שהקצר יישן על הקרקע, אך כדי למנוע אי־נעימויות הצעתי לו שנפיל גורל. אמר הקצר: – עזוב שטויות, מה ההבדל בשבילי אם אני אישן על הארץ או על המטה, הרי בסופו של דבר שנינו באותו אוהל, וזה הרי העיקר, לא? הסכמתי עמו, אם הוא מוותר, מי אני שאתווכח. איך יצא, שאחרי הכל נמצא הוא ישן על המיטה ואני על הארץ, איני יודע. קורה.

עד היום הנני אחוז־התפעלות לנוכח כח הסבל של האדם. בעוד אנו עמדנו מול האהל וחשבנו איך יצליחו להסתדר בתוכו שנים, חשב יוסקה, אבי רעיון ההגבהה, איך יכנסו שלושה. חדשיים קודם לכן נשבר, נפל בשבי השתדלויותיה של שולה, ועכשיו הם אוהבים זה את זו אהבת נפש וגוף. ובכן, הירתעו בפני הנגב? חס וחלילה. יוסלה־איך־זה, שכנו המסכן של עוג, היה מקדים לברוח מהאוהל בבוקר, ומסתובב במחנה כשהוא ממלמל אל עצמו: “הוא עוד לא ישן… הוא כן ישן… עוד לא ישן… כן ישן…”

– איך־זה, מי כן ישן ולא ישן? – שאלתי.

– אני הסביר לי – שולה אומרת, שאני עוד לא ישן, ועוג אומר שכן, היא אומרת לא, והוא כן, וככה הם מתווכחים עד שאני נרדם.

– ואחר כך?

– אחר כך אני לא יודע, הם לא מדברים יותר, רק לוחשים, אי אפשר להבין כלום, ולא לראות, אני למטה והם למעלה, אני מרים את הראש, אז הוא מוריד לי, חושב שאשתוק לו. תראה אם אני לא אביא את הדבר לאסיפת ההכשרה.

אין חשש, יוסלה־איך לא יביא שום דבר לאסיפת ההכשרה. צרה אחרת התרגשה אז ובאה עליו. עצירות. שבוע ימים שמר את סודו ואחר נשבר. יוסי־פס ואני היינו הראשונים לגילוי הדבר. שלושתנו נשלחנו לחפור את בית־השימוש של המחנה. תוך עבודה הבחנו באנחותיו של יוסלה. ושאלנו לפשרן. שוב נאנח והודה: “עצירות”. אותו יום מלאו שבעה לתחילת ההפסקה, איך אפשר שלא להאנח, ביחוד מול הלעג־לרש הזה שבחפירת בית־השימוש, מי צריך אותו, מי?

– למה לא סיפרת לנו? – כעס הקצר.

רץ לאוהל והביא מתיק העזרה־ראשונה שלו מספר כדורים. יוסלה סירב לבלוע, אמר שאין לו תאבון, אך אחר כמה דברי־שיכנוע נעתר, בלע שלושה בבת־אחת, והתחיל להרגיש יותר טוב. כרעים לכל דבר רצנו יחד עמו אל הוואדי, ושם עברה עלינו שעה הרת מאמץ. אפס, חלף כל הסימנים המוקדמים היתה מנת חלקו של איך־זה סמלית ביותר, והוא חזר עמנו אבל וחפוי־ראש.

בצהרים כבר ידעה כל ההכשרה על מר גורלו, ויוסלה המסכן נאלץ לחזור ולהגיד “עוד לא” כמעט כל רבע שעה.

לפנות ערב באה רות עם הג’יפּ שלה לבקר את אורי. היה זה עוד לפני היותם חברים, אך אנו כבר ידענו בגלל מי היא באה. במוחו של הקצר ניצנץ רעיון, הזמין את איך־זה לנסוע עמו בג’יפּ להתקלח בשובל ולחזור מיד. יוסלה לקח עמו כלי רחצה, אך לשובל לא הגיע. הקצר לא ידע לנהוג, ירד מהדרך, והחל לקפץ על אדמת הבור הסדוקה. איך זה צעק לו: עצור! אך הקצר לא ידע איך והג’יפּ המשיך לקפץ כמשוגע עד שנעצר מעצמו. אזי הבחינו השנים ברות ואורי הרודפים אחריהם, הם התחמקו בריצה לתוך הוואדי והסתתרו בו כחצי שעה. כשיצאו ממנו בהגנב התפלאו לראות את כל עיני ההכשרה הנעוצות בהם בדאגה, ביחוד ביוסלה.

– נו, נו? – נשאל מכל עבר.

– כלום. – ענה הארוך וחושק שפתיו.

– ואצלי דווקא פעם שלישית היום – אמר הקצר במרירות.

בארוחת־הערב המשיכו העניינים להיות יגעים. ליוסלה לא היה תאבון. הקצר ניסה להלעיט אותו בעוד כמה כדורים, אך יוסלה גילה שאלה הם כדורים נגד כאב שינים וסרב סופית לקבלן. הקצר, על אף שנעלב מן הזלזול בתרופותיו, לא אמר נואש, ובעוד אנו יושבים ולועסים את ארוחת הערב, ראיתי איך קפאו לסתותיו פתאום.

– יורם – שאלני – מה אנחנו עושים כשאנו מקבלים פקודה לצאת לג’וב?

– יוצאים – עניתי.

– לא! – אמר הקצר – לפני זה. מסתבר שנזכר, כי מערכת העיכול שלנו משופעת חוטי עצבים ודי בשמועה קלה שתגיע אליהם כדי שעצבים אלו יתחילו לאותת זה לזה ולכווץ את המעיים בעצבנות. עובדה, שתמיד, בעקבות כל הודעה על יציאה לקרב, ממהרת כל המחלקה לרוץ לחורשת העצים הקרובה ביותר. לסתותיו של הקצר חדלו מקפאונן והמשיכו ללעוס את פרוסת הלחם המסורדנת. תכנית הריפוי היתה ברורה לו על כל פרטיה.

תחילה פנינו לגדליה, אך הוא סירב מטעמי מצפון, לא התווכחנו אתו, בעצם גם אינו מתאים, אורי אם יסכים, עתיד למלא את התפקיד בצורה הרבה יותר מוצלחת. תחילה היסס הקצר מלגשת אליו, בגלל סחיבת הג’יפּ, אך אחר כך משנודע לו, שאורי ניצל את אותה הזדמנות שניתנה לו להיות סוף סוף לבד עם רות, והוא הציע לה בעת הרדיפה את חברותו, ידע הקצר שהוא יסכים ללא בעיות. ואכן, כך היה. לאורי היה מצב־רוח טוב, הוא נאות לשתף פעולה, והקצר גילה את תכניתו לכל המחלקה, פרט, כמובן, לקרבן עצמו.

היה לילה בהיר ויפה, לילה של ירח כמעט מלא, שהאיר בלובן קרניו את משטחי הליס העצומים המקיפים אותנו, והיתה במחנה אוירה של נועם, אחוות רעים וסודיות מתוקה. כמעט נרדמנו כאשר קרעה את האויר שריקה חדה. מעולם לא נמצאה המחלקה כל כך מהר בחוץ, כפי שנמצאה באותו לילה. אורי פקד עלינו בלחישה רבת עצבנות לקחת את החגור והנשק ולהסתדר לפניו בטור אחד ארוך.

– גם את הרימונים לקחת? – שאל הקצר בהתרגשות.

– בהחלט! – החזיר אורי – את כולם ומהר!

– מה הענינים? מה הענינים? – שאלו קולות מבוהלים.

– שקט! – פקד אורי – תחילה אקרא את השמות!

בעוד הוא קורא שם אחר שם, החלו השמועות מהלכות בינינו.

אמר הקצר: – בטח פעולת חבלה בעורף האויב.

אמר שמואליק: – תפישת מישלט חדש.

אמרתי אני: – חדירה והבאת שבויים.

איך־זה, הקרבן, היטה אוזן לכל השערה והשערה ודמיונו התחיל לפעול כל כך מהר, עד שגילה גם הוא ששמע משהו, ושכנראה אנו יוצאים להגן על צינור המים.

הודעתו של אורי עלתה על כל שניתן לשער.

– שימו לב – אמר בטון רציני ומאופק – אנו עומדים לחסל את הבעיה המצרית בארץ. תוך שבוע אנו מסלקים את המצרים מהארץ, והודפים אותם עד תעלת סואץ. להצלחת הפעולה זקוקה החטיבה לפלוגת מתנדבים שתהיה מוכנה לחדור חמישים קילומטר מאחורי קווי האויב ולחטוף את מפקד הטור המצרי הממונע. בגלל סיכויי המוות הוודאים אין החטיבה כופה את הדבר. רק מתנדבים אמיצים בעלי כושר גופני מעולה, ואשר רוחם איתנה למות למען המולדת, יצעדו צעד אחד קדימה. לאחר מכן תינתן לכם שהות של שעה כדי לכתוב כמה מלים הביתה. זהו. המתנדבים, צעד אחד קדימה!…

זה נקרא פלמח. אין מהסס בינינו, הכל צועדים צעד אחד. חוץ… כן, חוץ מיוסלה־איך־זה וממוסה־דק. הם לא צעדו צעד אחד קדימה, הם צעדו שנים. שנים? לא. שלושה. שלושה? מה אני מדבר, ארבעה. בחורים אמיצים כאלה לא ראיתי מימי. הנה הם מוסיפים עוד צעד, ועוד אחד, הם ממש צועדים קדימה, איזה צועדים, רצים. רצים? דוהרים! דוהרים כמו מטורפים, מזנקים, פשוט מזנקים לעבר הוַדי. חדי־הראיה שלנו מתחילים אפילו להבחין איך יוסלה מתחיל לפתוח את כפתורי האוברול שלו, ואיך מוסה־דק, מאבד את שליטתו העצמית וכורע ארצה מטרים ספורים לפני הוַדי. אה, מוסה־דק המסכן, בדיוק הערב היה בישיבת קשרים, ושכחנו לספר לו בעוד מועד כי כל הענין הוא סידור. איזו טעות בלתי נעימה…

אותו לילה התרפא איך־זה כליל ומאז הוא שונא את הקצר עשרת מונים מאשר לפני כן. הוא טוען שיוסי־פס הוא הוא האשם בשילשול הנורא שתקף אותו, לאחר הטיפול הזה. הקצר, האלרגי לכפויי־טובה, עיקם אפו בשאט־נפש, הביט לרום ואמר:

– אין לי מה לדבר אתך, יוסלה, אני רק לטובתך התכוונתי, ואם אינך מאמין לי, יבוא אלהים בעצמו ויכריע בינינו.

– איך אלהים יכול להתערב בענינים כאלה? – שאלתי לתומי.

– מה זאת אומרת איך? – הסביר הקצר – אני מזמין אותו בזאת לשפוט בינינו. מי שאשם יבוא על עונשו בזמן הקרוב. עוד יש צדק בארץ.

ואכן כאשר ניחשתי, היה צדק, ואלהים עמד לצדו של הקצר.

שלושה ימים אחרי כן נקראנו לצאת לג’וב הראשון בנגב. במיפקד הפלוגתי הודיע המ"פ, כי תמה המנוחה שלנו (“לאיזו מנוחה הוא מתכוון?” – הקצר). הלילה אנו יוצאים לראשונה בשרשרת הפעולות אשר למענן טרחו והורידו אותנו לנגב (“מי ביקש אותם לטרוח?” – הקצר). על אף ההפוגה, שבו האחים המוסלמים וחיבלו בצינור המים. אנו יוצאים להשיב להם הלילה כגמולם. להכין את החגור ולהיות מוכנים תוך עשר דקות.

איזו ריצה! איזו דהרה לעבר הוַדי… רק אחד לא רץ, עמד והסתכל בחיוך על המסתערים. אותי אתם רוצים למתוח, אמר, יותר מפעם לא תצליחו אצלי. רק כאשר הגיעו פתאום שלושה ג’י־אֶם־סיים כבדים, פג בטחונו העצמי והוא רץ לאוהל, ללבוש את האוברול הקרבי שלו. עם זאת לא פסק מללגלג עלינו ולהגיד שבטח נוסעים לראות סרט במשמר הנגב. כשעצרו המשאיות שלוש שעות לאחר מכן והורידו אותנו באיזור מדברי שומם צפונית־מזרחית לעזה, כבר היו שיניו של איך־זה חשוקות והדוקות זו לזו, ואפילו מלה אחת לא נפלטה מפיו.

היה לילה של לבנה עגלגלה נגוסה, ושל שלושה עננים צעירים המחזרים אחריה בהתמדה. עתים כיסוה ועתים עירטלוה. הלכנו ראשונים בטור, ואחרינו מחלקת מעוז. הסביבה זרה ומאיימת, ולא רק אני, אלא כמעט כל אחד ניסה לציין לעצמו עצמים בולטים בשטח. פתאום אני רואה, כי מוסה־דק ההולך לפני כורע ארצה, כרעתי מיד אחריו. לא חלפה מחצית הדקה, וכל הפלוגה נמצאה צמודה לקרקע. עד מהרה הגיע רעש פסיעות ורשרושי שיחים. כבאגדת אלף לילה ולילה פסעה לה שיירת גמלים הקשורים זה לזה ושני ערבים נוהגים בם. חבל, אלמלא היתה לפנינו משימה אחרת, היה המ"פ נותן פקודה אחת, וזהו זה. אנו ממשיכים את דרכנו על הגמלים. חכינו עוד כחמש דקות ואחר המשכנו במסענו. איני יודע מה חשב איך־זה באותה הליכה. איני יודע אם חשב בכלל, אני יודע רק שעד בוא הגמלים הלך בשורה כמונו, ואילו לאחר מכן מצא צורך לסטות מעט הצידה ולרכון ארצה. כך זכתה הפלוגה לראות איך ממשיכה תרופתו של הקצר לפעול, ואני – איך עומד אלהים לצדו של הצדק.

כשראה איך־זה כי הטור הצועד עומד להסתיים, מיהר להתלבש מחדש, רץ רץ עד שחזר למקומו, צעד כמה צעדים, והנה זה בא לו שוב. כאן עלי להזכיר שליוסלה־איך, סמל הסדר והדיוק, היתה תלבושת־קרב מיוחדת. אוברול חאקי מבד מפרשים חזק, ובו מנגנון שלם של כיסים ושורת כפתורי מתכת. בגד אידיאלי, ורק חסרון אחד בו, צריך עצבי ברזל עד שמעלים או מורידים אותו. אבל לאיך־זה היו. אפילו באותו ליל לחץ לא פרץ מגדרו. היה מוריד בקפדנות את ילקוט הגב, עליו מניח את הבנדולרה, עליה משעין את הרובה, עליו תולה בזהירות את הסוודר, ורק אחר כך מגיע לכפתורי האוברול ולהסרתו תוך אנחות רווחה.

בפעם השלישית החכים, וכדי להרוויח יותר זמן, רץ כמה צעדים קדימה לפני שהתחיל במלאכת ההורדה. אותו לילה זכיתי לראות באחת מתמונות המלחמה הנפלאות ביותר שראיתי בחיי. שורת חיילים הולכת כשלידה, במרחק שלושה צעדים, רכון לו אחד, המחזיק מכנסיו בזהירות ונאנח. והשורה, שורת חבריו הטובים, אינה יכולה שלא להשתתף בסבלו ושלא לעודד אותו על ידי מלות חיבה ועידוד, כגון:

– אל יאוש איך־זה, אל יאוש!

– יוסלה חזק! חזק ואמץ!

– איך־זה, איך זה?

– תשיר, יוסלה, תשיר, אם אתה כבר עושה שמח…

– יוסלה, לא בבת־אחת, יש עוד עשרה קילומטר…

– באחת הפעמים הבאות התחכם עמו הירח והסתתר בתוך פמליית ענניו. איך־זה החליט כי בחושך כזה, די במרחק פסיעה אחת מהשורה. אזי קרע לו הירח חלון והציץ מבעד העננים בקרנים פזורות לרווחה. הקצר היה הראשון שהבין את האות השמימי. לא פיקפק הרבה, הוריד ידו בטפיחה על הגב הרכון ועודד:

– תשתעל, זה עוזר מאד!

ואחריו היה כל הטור הצועד טופח על גבו וחוזר ואומר: “תשתעל, זה באמת עוזר מאד!”

איך־זה ניסה תחילה לנער גבו מטופחיו ולגעור בם, אולם בהמשך הטפיחות, תקף אותו בולמוס השתעלות כזה, עד שבקושי יכול היה לנשום…

4    🔗

שמש בהירה וצוהלת שלחה קרני אור מוזהבות והנציצה באלפי נגוהות צמחיית אזוב קמלה, שדבקו בה עוד טיפותיו של גשם ראשון. יום חדש היה זה, שקט ומלא אורה. מולנו, בצד מבוא השמש רבצו זו ליד זו שתי גבעות אפרוריות עלובות. אמש נלחמו עליהם כמה נערים צעירים ונסו על נפשם. מי חשב אתמול שהיום עלול להיראות כה נפלא ויפה.

תמרות אבק בדרך העולה אלינו. מגיעים שלושה ג’יפים ובם כל אנשי הפיקוד הגדודי שלנו. הם קוראים למפקד המשלט. גדליה מתיצב. מה הם רוצים ממנו?

בצהרים כבר שמענו זמזום מוכּר של התפוצצויות. חוליית תותחנים שלנו היתה מפגיזה את חירבת־מחאז. דאחילק, שיפגיזו בזהירות. בחפירה השארתי את המצלמה שלי. איזו שטות עשיתי. את הרובים היותר כבדים לקחתי. הרי רובים תמיד יתנו לנו, הייתי צריך רק להתכופף והמצלמה היתה בידי. מה מיהרתי כל כך לברוח?

כנראה שכאלה הם החיים. אתמול התפללתי לצאת חי, והיום אני כואב על מצלמה אחת עלובה. מה אני יכול לעשות, אני רק בן־אדם. אם שוקה יידע שאיבדתי את המצלמה שלו, לא יתן לי להיכנס הביתה, גם הוא רק בן־אדם.

המישלט היה מלא מפקדים מסתובבים ומדברים גבוהה. ביניהם לא היה גם אחד שיזכור שצריך להאכיל אותנו, ולנו דווקא היה תיאבון עז. תיאבון זה פג לפתע, ואת מקומו תפש מין יובש משונה בגרון. שמועה איומה הודלפה אלינו, שמועה שהלילה אנו יוצאים שוב לחירבה. בו במקום נדרתי לתרום את המצלמה של שוקה למוזיאון הלאומי, ובלבד שלא נחזור לשם. די לי, טעמתי את המלחמה, יש לי מספיק מה לספר.

קצת אחרי הצהרים (לא הארוחה) הגיעו שתי מחלקות מפלוגה א'. באו עליזים, צוהלים ומלאי תשוקת קרבות.

אתה, ההלך, המסייר כיום להנאתך בשבילי הנגב, אנא, סור לתל־נג’ילה. תמצאנה בנקל, תראה גבעה, ועליה עץ אשל בודד, רחב צמרת. טפס עליה וראה תראה, כי היא מלאה אבנים. כל הגבעה מרוצפת אבנים עגלגלות, חלקות. מובטחני, כי לא תאמין לדברי, אך אני מוכן להישבע בפניך בכל היקר לי. האבנים הכבדות הללו הן אבנים אשר נפלו מהלב, לבם של עשרים נערים, שהתבשרו כי לא הם הנשלחים הפעם לחירבת־מחאז…

לכבוד הבשורה החדשה החלטנו ללכת להתרחץ ב"אגם הברבורים". היתה זו ביצת מים עומדים מלאה ירוקת ושורצת דו־חיים למיניהם, שנמצאה בוואדי למרגלות התל. עם הרחצה חזר ובא התיאבון. וההרגשה, כי ניצלנו אתמול מאש כדי למות היום ברעב, היתה מדכדכת ביותר. יחד עם יוסי־פס ניסיתי למצוא איזה מפקד פנוי, אך לכולם היו בעיות הרבה יותר גורליות וביקשו מאתנו להניח להם. ביאושנו פנינו לחדשים אשר זה עתה באו והם פתחו לפנינו את תיקיהם. בחור בלונדיני מתולתל־שׂער לא יכול היה שלא לחייך למראה תאבוננו המופרז ולהגיד:

– אתם ממחלקת הבורחים, לא?

– תצחק – אמרתי – נראה אתכם מחר.

– אנחנו לא נברח – אמר הבלונדיני.

– ואפילו אם כן – הוסיף רעו העומד לידו – לא נשאיר שם את האוכל…

חיכיתי שהקצר ישיב להם תשובה ניצחת, אך הוא שתק. בכלל הוא נראה לי עגום ועצוב שלא כרגיל.

– יוסי, אתה עצוב בגלל אורי?

– אל תהיה טיפש.

לא להיות טיפש. טוב. ובכן זו דליה. המכתב האחרון כנראה ממשיך להציק לו. מעולם לא עלה על דעתי שהקצר מסוגל להיות חסר ביטחון. איך אפשר להתדכדך בגלל אחד פקידון שמן, ממושקף, שקורא שירים ואפילו מביא פרחים הביתה.

– לא בגללו – אמר יוסי – השני, הדון־ז’ואן הוא שמפחיד אותי.

– שטויות – אמרתי – היא בעצמה אמרה עליו שהוא טוָס נפוח.

– ראית פעם טוָס כשהוא מתנפח? – לאט לי הקצר במרירות.

– לא, מה יש?

– תדע לך שאין אז חיה יפה יותר ממנו…

לא עניתי לו. הכאב שצץ מתוך דבריו כל כך הפתיע אותי, שלא הייתי מסוגל לענות.

שוקה, שוקה אחי, אם אתה הוא אותו טוָס ממזרי, אז תדע לך שאני שובר לך את כל השינים כשאני חוזר. במו ידי, שוקה, במו ידי…

 

יום ראשון    🔗

"מפקד־הגדוד ממשיך:

במשך יום המחרת, ה־1.10, הובאה למקום פלוגה א' של הגדוד, וכמו כן הובאה סוללת תותחים מהבסיס, והוצבה כ־300 מ' מצפון לתל־נג’ילה. באותו יום ב־10.00 הוריתי למ"פ א' לתפוש בלילה מחדש את חירבת־מחאז."

(“מערכות”)

1    🔗

עם לילה יצאו שתי המחלקות הרעננות וכבשו את החירבה. בשעות הבוקר המאוחרות התעוררנו למשמע קולות רעש מוכרים. תמרות עשן החלו להתאבך מעל גבעה אחת בפאתי מזרח.

– יופי! צרח וצהל מוסה־דק – מפגיזים אותם גם כן.

היתה זו חוָיה נפלאה לעמוד מרחוק, במקום בטוח, ולעקוב אחר הדי רעמים ועמודי עשן העולים מתלולית רחוקה. רק עכשיו הבנתי מדוע מפקדי הצבא הגבוהים אוהבים את המלחמה, ביחוד לאחר המצאת המשקפות.

הגיע קומנדקר שחזר מהחירבה ובו הגופה של אורי, מרוסקת, ספוגת דם ומתכת. לוקחים אותו למשמר־הנגב, בבית־הקברות של הקיבוץ הוקצב מקום גם עבור הגדוד שלנו. שאלתי אם מצאו משהו מתובל. לא, לא מצאו. שמץ תקוה החל מפעפע בקרבי. אמנם הם לא ירדו לערוץ לחפש, אבל היתה לי הרגשה שהוא עוד חי. גם יוסקה אמר לי, שהוא לא ימות אף פעם, אפילו שהתחיל לצאת עם זיוה.

אחרי הצהרים יצאה עוד מכונית למשמר־הנגב. חברי ההכשרה המעונינים יכולים לעלות עליה ולהשתתף בקבורה של אורי. לא רציתי לנסוע. למה להיטלטל כל כך רחוק, אך הקצר דחק בי במרפקו: – אל תהיה טיפש, בינתיים נתקלח במקלחת של הקיבוץ ונוריד את כל הטינופת של ביצת הצפרדעים…

בין־רגע הייתי על המכונית.

– אתם קוברים ותיכף חוזרים! – פקד אחרינו גדליה.

על אף הטילטוּלים והאבק שררה אוירה טובה, ואפילו חגיגית. חזרנו וסיפרנו את מהלך הקרבות של אמש, כשכל אחד מוסיף לתאור הקרבות את חוָיותיו האישיות. מוטי סיפר שמהצד שלו הסתערו המוני ערבושים כפריים, אחרי שהבּזה הסתלקה נשאר הוא יחידי נגדם. אם היה נשאר עוד קצת, ספק אם היה נשאר. שמואליק סיפר שאחרי שנסוגו והתארגנו ליד הביקתה, הבחינו פתאום בשלוש דמויות המסתערות עליהם מהגבעה. היו כבר דמדומים, החבר’ה חשבו שאלה ערבים, ואחדים אפילו התחילו לירות עליהם, בסוף התברר שאלה היינו אנחנו.

– אנחנו? – נבהלתי – אפילו לא הרגשתי.

– אני כן הרגשתי – התחמם עוג פתאום – רק לא הבנתי מאיפה יורים, דגנרטים עלובים שכמותכם!…

– תפסיק לקלל – התרגז שמואליק – תגיד תודה שלא פגענו.

– תודה – אמר יוסקה – תודה…

קולות הרעם מכיוון החירבה הלכו ורחקו מאתנו עד כי לא נשמעו בכלל. ריקנות עמדה באויר ואבק.

2    🔗

בהתחלה לא היה מי שידבר ליד הגופה. עד כה היה אורי עצמו הדבּרן הראשי שלנו ואף אחד לא רצה למלא עכשיו את מקומו. הזכירו לאורק’ה שהיא תמיד מדברת באסיפות, אבל היא סירבה, אמרה שעכשיו צריך לדבר מישהו שהיה עם אורי בקרבות, מישהו שנלחם לידו.

הקצר לחש: “איך־זה!”

יוסלה־איך הסמיק ואמר: “מה פתאום?”

הקצר רצה ללחוש לו שוב, אבל יוסקה צבט בזרועו ואמר יש גבול לכל התלוצצות. ובכן זה יהיה אילן, הגזבר שלנו, הוא כבר משתעל קלות. אלי אף אחד לא פנה, ואם גם היו פונים לא הייתי יודע מה להגיד.

עמדנו שם כשלושים חברי הכשרה שהצליחו להגיע, בנים ובנות. לא רחוק מאתנו עמד ג’יפּ, הג’יפּ של רות. היא עמדה בין שתי בנות, זיוה ואראלה שעמדו דוממות ומחזיקות ממחטות אף. שולה עמדה ליד יוסקה ועיניה אדומות. השעינה ראשה בחולשה על כתפו, נאחזה בחולשה בצוארו, כשאצבע אחת שלה נעה ומלטפת בחולשה רבה את בדל אוזנו. חושבת שלא ראיתי. נזכרתי שרציתי לשאול אותה משהו, משהו חשוב מאד בקשר למכתב של הבלונדינית שהיא עצמה כתבה. הרי היא היחידה שתוכל לגלות לי אם היה זה רעיון שלה, או של יוסי־פס בעצמו.

– שולה… – אמרתי.

– שה! – השתיקו אותי מכל עבר.

מה, אסור לשאול שאלות? כנראה שלא, בכל אופן לא כעת. אורק’ה דחפה את אילן קדימה, ואמרה לו – תתחיל כבר, למי אתה מחכה? אילן השתעל פעמיים, גרד בעורפו שלש פעמים, ומיצמץ בעיניו פעם אחת:

“…בהתחלה איבדנו את יוסיניו, אחר כך את גרשון, ודב, וחיים, ודודיק ועכשיו גם את אורי. עדיין אנו באמצע המלחמה ואין אנו יודעים אם בזאת הסתיימה המלחמה…”

קול המיה ונהם עלה בין השורות. אילן פסק מלדבר והיפנה ראשו אחורה. הרגשת רווחה עצומה פקדתני. דמות נמוכה ושזופת־פנים התקרבה בשקט אל החבורה.

– תובל!!!

הוא חי. עוג אמר שהוא לא ייהרג אף פעם. כולם מסתכלים על זיוה, היא ממשיכה לעמוד לצדה של רות בלי לרוץ לקראת אף אחד. אם היא לא רצה, אז לא נעים גם לאחרים. תובל המשיך לצעוד ונעצר לא רחוק ממני. הושטתי את ידי ולחצתי את ידו. אילן השתעל עוד פעמיים והמשיך:

"אורי היה אחד מעמודי־התווך של ההכשרה. כמפקד בתוך ההכשרה שלו נתקל לא פעם בקשיים. לא פעם היתה אי־הבנה בינינו ולא פעם יצאנו אנו כועסים והוא מדוכדך. כעת אנו יודעים, כי הצדק היה תמיד אתו, וכי המלחמה, מלחמת עם לעצמאותו, צריכה להיות קודמת לדאגות הפרט של ההכשרה.

“אורי היה חבר טוב של כולנו. כולנו אהבנו אותו. אך לא באנו הנה כדי לבכות לו. (הצליח. מקרב הבנות עולה יבבה חרישית), גם לא להספיד לו ולדבר בשבחו. באנו פשוט כדי להיפרד מחבר יקר. חבר אשר היה עמנו מתחילת ההכשרה, אשר חלם כמונו על המשק הקטן שנקים בתום המלחמה, אשר דיבר תמיד על מטע התפוחים הקטן שיטע, אשר נכסף לחיי עמל, אשר שאף להרוות את האדמה בזיעת אפיו, אשר רצה בכל נימי נפשו ל…”

– די כבר! תפסיק כבר! – לחשה לו אורק’ה מאחור בטון זועם.

אילן הופתע, והיפנה ראשו אחורה: – מה יש? מה אמרתי?…

–…אשר חלם, אשר שאף, אשר רצה, אשר נכסף, אשר אשר אשר… אתה אף פעם לא יכול לגמור משפט בלי המליצות הנבובות שלך…

אילן הסמיק עד מאחורי אוזניו, ובזאת סיים את הספדו. הבנים ניגשו לארון. הוא הורם, והורד אט אט לתוך הקבר. כשהקיש חופן החול הראשון על העץ נשמע צליל של חליל. ראיתי כמה אגרופים נקפצים. להוציא חליל ולנגן על קברו של חבר, איך אפשר? רק תובל מסוגל לכך. מעדרים ואתים קפאו בתוך הליס. היתה זו המנגינה הידועה, שכל אחד מאתנו בהכשרה כבר הכיר, אותו קטע מפורסם מתוך הסימפוניה “מלכיה”. אגרופים שעמדו להיות משולחים חזרו ונירפו. פרפר אחד, זנב־סנונית צבעוני, שרחף כל הזמן באזור, שכח פתאום לאן הוא ממהר ונשאר מרחף באויר בנקודה אחת מול תובל. קטעי המנגינה היו הפעם סוערים למעלה מהרגיל. אורי היה בין אותם בודדים שחזרו לגרור את תובל וחברו מתחת האש של הערבים במלכיה. מי ימנה את הפעמים בן התנפל אורי אחר כך בזעקות מחאה על תובל: “תפסיק כבר עם החליל המחורבן שלך! אתה מוציא אותי מדעתי!…” הפעם אורי הקשיב. אט אט חזרו האתים למלא את תפקידם. לקול צלילי חליל משתפכים, נזדעזעה אדמת הליס ונגרפה פנימה לתוך הבור. רגבי העפר שהקישו על הארון הדהדו באוזני כאותם רעמי פגזים בחירבת־מחאז. התבוננתי על המשטחים הריקים שמסביבי וחשבתי על המחלקה הסופגת עתה גושי ברזל מתנפצים, ולא אמרתי דבר.

רוח מערבית קלה החלה לנשוב ולהפריח ליס לתוך העינים האדומות בלאו־הכי. הבנות עמדו קפואות ליד רות, ורק שמלות החאקי שלהן היו מתעופפות מעט, ומגלות שוקיים שזופות ועסיסיות שהגניבו לקרבי מחשבות שבכלל לא היה להן קשר עם האוירה והמקום.

– אני איום! – אמרתי לעצמי – איום ומזעזע! איך אני מסוגל לחשוב עכשיו על דברים כאלה…

בדרך חזרה לקיבוץ פגשנו את הקומנדקאר החוזר לתל־נג’ילה. רציתי להסתער על המכונית יחד עם האחרים, אך הקצר תפס בזרועי.

– מה בוער לך – אמר – ולהתקלח?

הכל היו כבר דחוקים למעלה, ורק אנו השניים עוד בחוץ.

– תעלו! – צעקו לנו הכל – תעלו כבר.

– איפה נעלה איפה! – החזיר להם הקצר – לא השתגענו לנסוע בדוחק כזה ולהיהרג בדרך. תגידו לגדליה שעוד מעט נגיע, נמצא כבר מכונית אחרת…

נשארנו אנחנו, וענן של אבק שהותיר הקומנדקאר. המקלחת של הקיבוץ עמדה עתה לרשותנו.

– אגב – נזכרתי – איפה תובל? הוא עלה לקומנדקאר?

– לא. נדמה לי שלא.

הסתכלנו סביב, החזרנו פנינו אל חלקת הקברים, אך הוא לא היה שם. כשם שהופיע פתאום כך נעלם. כל כך אופייני לו.

3    🔗

תובל נולד באחד מפרברי תל־אביב. חברו הטוב היה עיִר פזיז, שחור זנב, בן אתון החלבן. עתים היה העיר בא אל תובל, עתים היה הוא בא אליו. יחד היו רצים אל הפרדס הסמוך, שם היו להם המשחקים שלהם: תופסת, מחבואים, או התאבקות. בתופסת היה תמיד העיר מנצח. תובל היה נלאה מלרדוף אחריו, ואז היה המשחק נהפך למחבואים. הוא היה נעלם מעיני העיר ומסתתר על אחד העצים. החמור הצעיר היה חוזר לחפש את חברו. תובל היה נותן לו להתקרב, ופתאום היה מזנק עליו מהמארב, ואז היו מתחילים במשחק השלישי, התאבקות. היה זה קרב חפשי לגמרי, היו מתגלגלים ומתעפרים על הארץ, כשתובל מנסה להפוך את החמור על גבו ולהצמיד צוארו לארץ. תמיד היה תובל יוצא מנצח אלא אם החליט החמור לשנות את המשחק ולהפכו מחדש לתופסת. היתה זו תקופה יפה. תובל היה מרבה לברוח מבית־הספר. היה שומע בכיתה את חירחורי ידידו והיה קם לצאת.

– לאן? – היה המורה שואל.

– קוראים לי – היה תובל עונה ויוצא.

פעם התבונן המורה מהחלון לראות מיהו הקורא, וכמעט התעלף. המורים לא הבינו את תובל, כפי שהחמור הבין, ומאז אסרו עליו לצאת מהכיתה. אך את תובל אין לעצור, ומשהעין המורה למנוע עליו את היציאה ועמד בפתח עם ידים פרושות, היפנה לו תובל גבו וקפץ מחלון הקומה השניה החוצה. גרושים הביתה, דיבורים עם ההורים, שום דבר לא עזר. תובל נתגלה כבר אז כעקשן ללא תקנה. שנה לאחר מכן נתפס פעם ראשונה בחייו על ידי המשטרה, והואשם בגניבת חמור. הוא גנב את החמור שלו, שגדל בינתיים ונמכר לתימני בעל שיירת חמורים, המאומנים בהוצאת חמרה. תובל גנב את החמור בלילה והחביאו במקום סתר. כשבוע תמים היה עצור על ידי המשטרה, אך הוא מיאן לפתוח את פיו. מששוחרר ורץ לחמורו, הבחין במצנפת שוטר העוקב אחריו וחזר בו. אחרי שלושה שבועות גילו את החמור לפי הסירחון. החמור היה נעול בארון הספרים הישן, במקלט של בית הספר. דלתות הארון נמצאו מכורסמות מעט, אך החמור לא נער כל אותה תקופה. תובל אמר לו שלא ינער. כששאלו אותו אם אינו מצטער, ענה בשלילה מוחלטת, בשום אופן לא. באותה תקופה היה בולע ספרי המכבים, תולדות מצדה, מרד בר־כוכבא ואחרים. טוב למות – אמר – מאשר לחיות חיי עבדות.

אחרי המקרה הפך לסרבן ועקשן מועד. היה נוהג לשבת על ספסל בשדרות רוטשילד ופתאום להתנפל על ילד או על נער עובר. לרוב היה חוזר הביתה פצוע וחבוט. עודפי המרץ שלו הסיתוהו להתנפל לפעמים גם על שניים או שלושה ביחד.

רגישותו למוסיקה נולדה בו במפתיע יום אחד. הוא היה אז תלמיד אחת הכיתות האחרונות של בית־הספר. הם קיבלו אז מורה חדש לזימרה, מנצח מקהלות מפורסם. המורה הבחין, כי בין הקולות המזמרים מפעפע קול אחד מיוחד במינו, המתלהב וצורח בצורה לא תרבותית. הרים ראשו, ריחרח באוזנו הרגישה, ועד מהרה הבחין בנער נמוך־קומה, מתולתל שער ובעל עיני ברקים, שהיה פוער פה ענק וצורח בקול לבו. מכל השעורים אהב תובל את שעורי הזימרה, בהם ניתן לו לפתוח פיו ולשיר במלוא אונו. המורה הידוע חייך אליו חיוך אבהי, שלח ידו מתוך האקורדיון ורמז לו בתנועת אצבע על הפה, שיסגור אותו ולא ישיר. תובל לא תפס למה הוא מתכוון, והאישיות הידועה צעדה בין השורות וכשהגיעה אל תובל רכנה אליו ואמרה בטון סלחני: – אתה אל תשיר!

תובל נאלם בין־רגע. בשעור הבא לזימרה ישב בפה סגור ולא פתח אותו אפילו כאשר הכיתה פערה פיה בתדהמה. היא פערה אותו למראה האקורדיון של המורה, שהוצא מתיקו והוא גזור לשני חלקים שווים. היתה זו למעשה פעולתו הראשונה של תובל כחבלן, תואר שהעניק לו הפלמח כמה שנים לאחר מכן באופן רשמי.

אל הפלמח הגיע בטעות. היה אוהב לטייל. לקחת ילקוט־צד וללכת, היה נעלם מהבית בלי להודיע. הוריו רצו שילמד מסגרות. עבד כשוליה בכמה בתי־מלאכה, אך תמיד סולק. אי־אפשר היה לסמוך עליו, פתאום היה נעלם ופתאום חוזר. לך ותעשה טובה לשוליה שכזה. באחד מסיוריו חצה בלילה את עמק־יזרעאל. פתאום חש עייפות, וכרגיל אצלו, ללא כל לבטים הוריד ילקוטו, הוציא את השמיכה הקלה ונשכב לישון באמצע השדה. אחרי כשעתיים התעורר לקול דיבורים. כיתת פלמח ישבה לא רחוק ממנו וקיבלה שעור באש־לילה. הוא פשוט הצטרף אליה. לא הרגישו בו, ורק כשהמשיכו ללכת ועשו כמה תרגילי התפקדות תוך הליכה, לא יכול היה דודיק לסבול יותר את הטעות הזאת, עצר את הכיתה וספר איש איש באצבעו. ספר פעם ופעמיים ונוכח, כי נולד פלמחניק נוסף בדרך. כך הגיע תובל להכשרה שלנו.

עד מהרה התבלט באימונים, בעיקר בכושרו הגופני ובזריזותו. למרות שהיה בין הנמוכים לא היה מי שיכניעהו. גם באימוני סכין הצטיין. כשנצטרכו לשלוח מישהו לקורס החבלה היה ברור שהוא האיש המתאים. אחר כך, כל אימת שבחרו קומץ אנשים לפעולות מיוחדות, היה הוא אחד מן הקומץ. הוא נודע כאחד המומחים של הפלמח להורדת זקיפים בדממה. בקרבות הגליל היה הוא תמיד זה הרץ עם החומר קדימה ופורץ את הדרך בפני המחלקה. משום מה לא נהרג, רק פעם אחת נפצע במלכיה.

– עוג אמר לי שהוא לא ייהרג לעולם – אמרתי לקצר.

– כנראה שבאמת לא – אמר יוסי־פס – אם עד עכשיו לא מת, אז אינני חושב שיש לו לו עוד סיכויים.

4    🔗

הראי אשר במקלחת היה סדוק ועכור. רק פינה אחת נשארה צלולה במקצת, מילאתי אותה בזקן שלי. איזו אכזבה! לא הרצל עמד מולי, גם לא זלמן שניאור. חשבתי שבמשך החודש שבו ניסיתי להיות לחיית נגב, אצליח להצמיח משהו רציני והנה רק כמה חלקות־דשא עלובות. פרצוף מובהק של אסיר שברח מבית־סוהר. התבוננתי בקצר, אף לו לא היה במה להתפאר, אך אליו כבר התרגלתי.

אחרי המקלחת אחזנו היאוש. מה טעם ברחצה שאחריה הנך לובש את אותם לבנים ספוגי זיעה ואבק. לא, שיהרגונו, את הלבנים הללו אין אנו יכולים ללבוש בשום אופן. הקצר עטף עצמו במגבת עזובה, ואני כמוהו. אוהל הבנות היה לא רחוק. כמה חברי משק התבוננו בנו בתמיהה. הלכנו וצפצפנו. מאחורי האוהל, על חבל, התעופפה מעדנות תערוכת לבנים צבעונית. יכולנו פשוט לבחור לעצמנו את הצבעים הרצויים ולקחת, אך נשמת הקצר היתה הפעם אכולת טהרה, מה גם שכל אותם בדים שמיששנו היו עדיין רטובים. נכנסנו לאוהל ומצאנו את הבנות יושבות עצובות עדיין. בואו של הקצר הפיח בהן מעט רוח חיים, וברצון מילאו את בקשתנו. אני קיבלתי תחתונים ורודים של זיוה, ויוסי־פס, יוסי־פס היווה בעיה. לכל בנותינו גיזרה דקת אחוריים. בסוף נזכרו ברוֹחה, מזכירת הגדוד, זאת שאמרו עליה שהיא מזכירה בחסד תחתון, ופנו אליה. היא נעלבה תחילה על שהישוו את גופה לזה של הקצר, ורק אחרי ששיכנעו אותה, כי הלבנים מיועדים לי, רק אז פתחה את ארגזה, והגישה לנו תחתוני תכלת עדינים. חזרנו בדילוגים למקלחת, שטפנו עצמנו שוב, לבשנו מה שלבשנו ו… איזו הרגשה נהדרת. חלום, ממש חלום.

– רק שעכשיו יהיה מסובך לעשות את זה – אמר הקצר.

– אין דבר – יעצתי – נתאפק, נשתה פחות מים.

החלטנו לעשות מבצע ולכבס את כל הבגדים שלנו, הדבר לא היה קל ביותר, אך ממילא לא נועדנו לחיים קלים. ביקשנו מהבנות לצופף מעט את הלבנים שלהן, כדי שנוכל לדחוק גם את שלנו. נשארנו לבושים בתחתונים ובחצאיות מגבתיות. ביקשנו רשות לנמנם מעט באוהל הבנות, עד שהבגדים שלנו יתיבשו ועד שיצלצלו לארוחת־ערב. בין כל המיטות שמילאו את האוהל בצפיפות, בחרתי לי אחת שעמדה ליד הכותל, ויוסי עלה על המיטה של שולה, שהיתה סמוכה לשלי. משהרגיש שהוא מתחיל לשקוע לתוך שוחה עמוקה, אמר: מספיק, כבר הייתי בעמדות, ועבר למיטה הסמוכה לה. ביקשנו שוב שלא ישכחו להעיר אותנו, ויותר איני זוכר דבר. ליתר דיוק, אני זוכר היטב כל פרט ופרט ממה שאירע אחר כך, אך איני יודע אם הדבר קרה במציאות, או בחלומי בלבד.

אפילה היתה מסביב וקולות נשימה. איפה אני? ניסיתי להתישב והרגשתי שאני נמצא על משהו כמעט בלתי מוכּר. מיטה. התבוננתי אל הספרות הזרחניות שבשעוני, אך בשום אופן לא הצלחתי למצוא גם את המחוגים. לפי מעט הכוכבים שהציצו אלי מבעד פתח קטן ניחשתי שהשעה היא שלוש או ארבע. הבנות המנוולות – הרהרתי – התעצלו להעיר אותנו. הסתכלתי אל המיטה הסמוכה וזיהיתי את פניה של שולה, שוכבת ישנה על גבה, ונושמת נשימות קלות בלתי נשמעות. בשביל הצר שבינינו, הבחנתי באיזה חפץ מבהיק. היתה זו צלחת ועליה כמה סנדויצ’ים, של סרדינים וריבה עם זיתים וסוכריות. הבנות הטובות שלנו. לא רצו להעיר אותנו והביאו לנו את האוכל לאוהל. אכלתי רק סנדוויץ' אחד עם זיתים ונשכבתי חזרה לישון. כרבע שעה שכבתי בלי שהצלחתי להירדם, הקירבה הכל כך גדולה אל מיטתה של שולה בילבלה אותי. אינני יכול להסביר עד היום איך זה בדיוק קרה, מה גם שבהתחלה לא היתה לי כל כוונה אחרת אלא רק למדוד את המרחק שבין שתי המיטות. מרחק של שני שיברים, לא יותר. מדדתי אותו פעמיים. בפעם השניה נשארה היד על המיטה הסמוכה, קשה לי להסביר למה. ידעתי שיש לה חבר, ושאני זומם לעשות דבר שלא ייעשה, אבל שום כוח שבעולם לא היה מסוגל לעצור את כף ידי, שכאילו ניתקה מעמי, הפכה להיות עצמאית והתקדמה בתנועות של רעד משונה לעבר החזה הכי מפורסם של ההכשרה. הזחלתי את ידי מתחת השמיכה וחשתי בחמימות מחשמלת. כשנגעתי בזרועה הייתי מוכרח להדק את שפתי בכח, כי הרגשתי ששיני מתחילות להקיש בחזקה זו בזו, ופחדתי שאני אעיר את כל האוהל. קצב הנשימה שלי חדל להיות אחיד והחל לקרטע כמכונית שמלאי הדלק שלה הולך ואוזל. שולה דווקא נשמה ללא כל הפסקה, והחזה שלה היה עולה ויורד בקצב איטי משגע. אם היא תתעורר אעשה את עצמי ישן. מה אני אשם שהמיטות כל כך צפופות, ושאני רגיל מילדות לישון בידים מפוזרות?

מאז ומתמיד נכסף האדם לטפס ולהעפיל על הרים נישאים. לא מעטים הם ההרים שאל מורדותיהם התנפצו עצמות אדם. אמנם מצויים הרים שטרם נגעה בהם רגל אנוש, אך אלה האחרונים הולכים ומתמעטים בימינו. יצרו העז והבלתי מרוסן של האדם אינו מניח לו להניח אפילו הר אחד בלתי מטופס, והגוויות הנופלות בדרך רק סוללות את הדרך לבאים אחריהם. הגעתי בשלום עד למרגלות האברסט שלי, ויותר לא יכולתי. הרגשתי כאילו אני הולך למות, כאילו אני מפרכס פירכוס גסיסה מתוקה, ואין סימן יותר טוב לאבדן חושי מזה, שהתחלתי פתאום למלמל את אחד משירי ביאליק, שלמדנו עוד בבית־הספר העממי “הידעתם את המעין ממנו שאבו אחינו…” כן, עכשיו ידעתי.

אחר כך הייתי יותר שקט וקר־רוח, ואפילו כשהוספתי והתקדמתי, ונתקלתי בידו של יוסי־פס, לא התרגשתי, היה די מקום לכולנו. כנראה שלבסוף נרדמתי קצת, כי אני זוכר שחלמתי משום מה על הבר־מצוה שלי, ונדמה לי שתוך שינה אפילו מלמלתי את הדרשה שכתב לי הרבי: “אמי היקרה ואורחים יקרים, חג גדול היום לי, כי זה יום אשר בו אני נפרד מעולם הילדות וצועד את צעדי הראשון לקראת עולם המבוגרים. אני מבטיח להיות בן מסור ונאמן לעמו ולמולדתו, ואני מקווה שלא אכזיב את כל אלה שתולים בי תקוות. בפרשת השבוע שלי, פרשת “כי תצא” אנו מוצאים…” מה מוצאים שם כבר לא זכרתי, אבל כנראה שמוצאים משהו, אחרת לא הייתי מדבר על כך.

 

ראש־השנה    🔗

"פקודת יום:

טוראים ומפקדים, מתנדבים ואזרחים!

הפולש המצרי הפר את ההפוגה, תפס את הדרך לנגב ופגע בישובינו. עדיין ידו נטויה בנסיון לכבוש את הנגב ולפרוץ צפונה, ללבה של הארץ.

אין דרך אחרת לפנינו – אלא מלחמה…

קרב גדול ומכריע לפנינו, חובה על כל אחד וכל יחידה, ללחום ללא רתיעה, בתנופה, בהעזה ובמסירות נפש…

עיני העם בארץ ובגולה נישאות אלינו ומייחלות לנצחון וגאולה…"

(יגאל אלון – מפקד החזית)

1    🔗

הקצר ואני התעוררנו ראשונים. כל הבנות עוד ישנו וזאת היתה הזדמנות מצוינת לרוץ אל חבל הכביסה ולהוריד ממנו את הבגדים שלנו שהיו עתה נקיים, אם כי ספוגי טל. למזלנו כבר היינו כל כך רגילים לרטיבות, עד שעובדה זו לא מנעה בעדנו מללובשם. נכנסנו לחדר האוכל ללגום כוס תה ושם סיפרו לנו שמהמישטח של פלוגה א' עומדת לצאת מכונית לחירבת־מחאז.

– לחירבת־מחאז? – התפעל הקצר – מה! החבר’ה עוד שם?

– רובם – השיב נער חום־שׂער בעל עיני פחם לוהטות – שולחים לשם עכשיו כיתה לתגבורת.

עמדנו ליד הכיתה ונתפסנו לאוירת חוסר ההתלהבות שלה. הטנדר עליו עלו הגיע הנה הלילה עמוס נפגעים ופצועים. כששמעו שאנחנו כבר ברחנו משם פעם התחילו לחקור אותנו, ואנחנו, החמורים, השתדלנו לזעזע אותם בתיאורים עוד ועוד, כדי להצדיק את נסיגתנו. הטנדר נסע אל חדר־הקשר לקרוא למפקד הכיתה שישב בו מאזין לשידורים. מתוך מכשיר קשר מ.ק. 19 בעל משדר בִּי סֶט המיועד לטווחים רחוקים בקעו קריאות ובקשת עזרה: “מפגיזים אותנו, משורינים עולים! שילחו תגבורת מיד!” ובין הקריאות נהמי התפוצצות פגזים. הכיתה עמדה נרעדת. מנוולים! אני בטוח שכל אחד מהם התפלל, שההם שם יברחו עוד לפני שנגיע. בחור נמוך־קומה, שנמשים צהובים סביב אפו, זירז את הכיתה לעלות בחזרה לטנדר. נדחקנו ועלינו אף אנו.

– אנחנו רק עד תל־נג’ילה! – אמר הקצר להרגיע קודם את עצמו.

בתחילת הנסיעה לא כלום, אך בהמשכה, עם גבֹוֹר הטילטולים והחום קם והיה הדבר. לא בבת אחת, לא לפי פקודה, מעצמו. הדבר היה נשגב מבינתי, אך הרגשתי שיש בו מן הגדלות החובקת לב. הכיתה ישבה על הספסלים משני צדי הטנדר הצהוב, הקצר ואני על הדופן, יושבים וסופגים מחדש ערימות של אבק, שבּדי עמל הורדנון אמש בסבונים גנובים. ישבנו ונסחפנו באשד השירה הנורא שבקע מפי הכיתה.

כן, היתה זו השירה שזיעזעתני כל כך. כבר שמעתי הרבה שירות בחיי, אך לשירה זו גונב טעם מיוּחד ודבקות מיוחדת שלא ידעתי עד כה. רק כשירדנו ליד תל־נג’ילה, בעוד הטנדר ממשיך לנסוע לעבר הגבעה העולה באש, הבנתי. היתה זו שירתם של נדונים למוות. הרגשת הקץ המתקרב הוא שהתגנב לתוך מיתרי הקול והרטיטם עד כדי כך. ליד התל שלנו נפרדנו מהם וזמן מה נשארנו לעמוד ליד הדרך, קולטים אבק וצלילי שיר עז ורואים את המכונה הטסה ואצה לעבר גבעה אחת אפופת עשן.

2    🔗

בתל שלנו סיפרו לנו, כי בגדים ולבנים חדשים עוד לא הגיעו, אך תמורת זאת בא מרצה לכבוד ראש־השנה. גדליה נזף בנו על האיחור וכעונש שלח אותנו לשמוע את ההרצאה. ישבנו מול המרצה, ספק מהרהרים ספק מנמנמים, כשלפתע פרץ איך־זה בקריאה נרגשת:

– משורינים!

יוסלה־איך היה אז בתפקיד של צופה וגדליה אמר לו שנקודת התצפית שלו תהיה בסמוך להרצאה, כדי שישמע גם כן. המשורינים הרגו את ההרצאה על המקום. המשקפת עברה מיד ליד. טור של קופסאות שחורות עלה על חירבת־מחאז מצפון, מכיוון העמדה שלי ושל עוג. המצרים היו זזים מעט, נעצרים וחוזרים. עמדנו נפעמים, האמנם הם מצליחים להדוף שם את השריון? ואז ראינו איך המשורינים מתפרסים בקשת רחבה ובבת אחת עולים ודורסים את המישלט. המשקפת העוברת מיד ליד מגלה ענן אבק הפורש מהגבעה ומתקדם אלינו. בין־רגע חדרה עליצות בלתי טבעית לקרבינו ומוסה־דק הרחיק לכת והריע בצהלה:

– גם הם בורחים! גם הם בורחים!…

לא חלף זמן ואנו יכולנו להבחין בטנדר צהוב, בשתי משאיות ובאמבולנס המתקדמים אלינו. בעקבותיהם, רחוק יותר, עלה ענן אבק נוסף שליווה רצי רגל רצוצים.

– הלילה ישלחו אותנו לחירבה! – קבע איך־זה בבטחון.

זמזום נשמע. חשבנו שהוא מהמכוניות הנסוגות, וטעינו.

– לא! – קראתי בבהלה – רק לא זאת.

– אוירון! אוירון! – צעק מוסה־דק בהיסטריה.

קפצתי לעמדה הקרובה ומצאתי בה את יוסלה־איך ואת המקלע שלנו. יוסלה הכניס סרט לתוך בית הבליעה וכיוון. היה זה ספיטפייר מצרי שגילה את השיירה ושעט אחריה תוך גיחת אימים. איך־זה דרך את המקלע וירה. כדור אחד נורה, ובשני מעצור. יוסלה שוב דרך.

– לא יעזור לך – אמרתי – הכדורים מחורבנים. גם לנו זה קרה.

יוסלה לא הקשיב לי, ומשנעצר המקלע הוציא צלוחית שמן מכיס האוברול שלו, שבלעדיו לא יצא לקרב כלשהו, טיפטף ממנו על הגררה, ולאחר מכן ירה צרור ארוך ללא מעצור אחד אפילו.

– איך עשית זאת? – נדהמתי.

סיפרתי לו איך אצלנו הכדורים לא רצו להיירות בפעם הראשונה.

– אידיוטים! – פסק – לא הכדורים היו מחורבנים אלא אתם. פשוט מאד, במקלע שלכם היו גרגרי חול וליכלוך. לא ראית כאן שהמסילות יבשות והסדן זז בקושי? אם הייתם מוסיפים טיפת שמן לא הייתם צריכים לירות כל כדור פעמיים.

ויוסלה היה כל כך אחוז פליאה על עוג שלא ידע דבר פשוט כזה, עד ששערותיו הדקיקות, המסורקות לאחור, כמעט רצו להזדקף, ועיניו הגדולות נפקחו עוד יותר וירדו עלי במבט שכולו רחמים. ממש היה חבל לא לצלם אותו באותו רגע, אבל איפה המצלמה שלי?… אה, כן. איזה טיפש הייתי! את שני הרובים והתחמושת לא שלי – לקחתי, ואת המצלמה, מצלמת הבּקליט שלי ושל שוקה, השארתי.

השיירה הנסוגה התעוררה אחרי ההפצצה הבלתי צפויה, והתחילה לנוע מחדש. ירדנו למטה לראות אותם מקרוב. היש טעם לגשת לשאול אם לא מצאו במקרה מצלמה חומה? מצלמה מבקליט? לא כל כך חדשה, אבל בשמש מצלמת לא רע. לא, אין טעם לשאול, אני רואה שגם הם נושאים רק את הנשק והתחמושת. אה, איזה חינוך טיפשי קיבלנו…

– מה? מה הענינים? מי קורא לנו? גדליה? מה הוא שוב רוצה?

– לא, רק לא זאת, הרי שלשום היינו שם? למה תמיד אנחנו? לא, באמת שאנחנו לא רוצים לחזור, בשביל מה ברחנו משם, בשביל לחזור שוב ושוב? איפה ההגיון, איפה?

3    🔗

לא יצאנו תיכף, אמרו לנו לחכות עד שתגיע מחלקת מעוז ואז נצטרף אליה ונצא ביחד. בעצם לא כולנו נצטרף, רק מי שהיה הרוג ועייף ולא היה לו כח לרוץ אחרי המפקד ולנדנד לו, אותו צירפו. גדליה, למשל, נשאר. במקומו קיבלנו מ"כ אחר, יגאל, מפקד־כיתה בפלוגה הנסה, שביקש בכל מחיר לחזור לחירבה. לא הכרנו אותו טוב, את יגאל זה. אבל כבר לא היה איכפת לנו. אם הם חושבים שם במטה שאותנו אפשר לשלוח כל פעם להיהרג מחדש, אז כבר לא איכפת לנו כלום. אנחנו נמלא את הפקודות, אנחנו נקפוץ לאש כרצונם. והם הם שיתפוצצו אחר כך מחרטה.

עלינו על החירבה מדרום לה. נצמדנו למרגלות הרכס וחכינו עד שמכונות היריה והמרגמות יגמרו לשטוף את המישטח באשן. היתה זו פעולה מוגזמת לגבי הערכת אומץ לבם של הערבים. הכיתה שעלתה לבדוק את הרכס העורפי מצאתהו ריק. יגאל נתבקש לקחת חוליה ולבדוק את הרכס הקדמי. ובכן, זהו זה, חוזרים לרכס שלנו. תחילה הלכנו מתוחים, רכונים עם הסטנים בידים, אולם משהגענו קרוב לחירבות הראשונות, פגה מעט מתיחותנו, הרשינו לעצמנו להתישר ואז נפתחה עלינו האש. ראיתי ניצוצות הבוקעים מעל גל אבנים, כמה מטרים לפנינו. היינו על הארץ וחכינו שיגאל יתן פקודת־אש. הוא השתהה ולהפתעתנו פתח פתאום בקריאה רוטטת:

– שלמה, אל תירה! זה אנחנו… החברים שלך… באנו להציל אותך!…

ובכן, הוא הדבר. לכן כל כך התעקש לחזור. בעת הנסיגה השאירו מישהו פצוע, בן כיתתו. במכשיר האלחוט שאלו מה הענינים אתנו. יגאל אמר, שנפתחה עלינו אש מקרוב. קיבלנו פקודה להשיב אש ולחזור מיד. חזרנו, אבל לא השבנו אש. יגאל ניגש לדבר עם המ"פ. הוא רוצה לחזור שוב לרכס הקדמי, לפי ההרגשה שלו, שלמה נשאר חי. המ"פ אישר את הבקשה, רק דרש מיגאל שיקח אתו עוד מישהו, כי מסוכן ללכת לשם לבד. מאד ריחמתי על העתיד להילוות אל יגאל. מילא, הוא משוגע, יש לו מוסר כליות, השאיר פצוע, אבל מה אשמתו של מלווהו?… כן, בפירוש כך, מה אשמתי? מה עשיתי להם? למה תמיד תופשים דווקא אותי?

– מה בעצם קרה שם? – שאלתי בדרך כשאני מנסה להפוך את אנרגיית הפחד לאנרגיית סקרנות.

– המשורינים עלו עלינו פתאום – אמר – וכמעט דרסו אותנו. כמה חבר’ה ראו אותו משליך רימון לתוך ברנקרייר. איש לא ראהו מת. אולי נפצע ונשאר מסתתר באחד הכוכים, ואולי הוא שירה עלינו מתוך פחד ובלבול.

אפשרות זו נראתה לי קצת דמיונית, אך חששתי שאם אביע את דעתי יתפרשו דברי כפחדנות, מה שהיה נכון. אנו עוקפים ביקתה אחת, הסמוכה לגל האבנים. אני נשאר מאחורי הקיר להבטחה מאחור, ויגאל מתקדם לגל בזחילה. איך הוא מעיז. לא, הוא לא מעיז. כעשרה מטרים מהגל נעצר, והתחיל לקרוא, תחילה בלחש:

– שלמה… שלמה’לה, ענה לי… זה אני, יגאל. יגאל המ"כ שלך, באנו לקחת אותך…

דממה. לא קול ולא תשובה, וטוב שגם לא אש.

–…שלמה, ענה לי, זה אנחנו… הערבים אינם, אל תפחד…

איני יודע למי התכוון כשאמר אל תפחד. אני, למשל, הייתי שטוף זיעה ומחשבה איומה קיננה בי. מה אעשה אם פתאום תצא איזו דמות מתוך הפתח האפל שמאחורי ותניח ידה על צוארי?

הסתכלתי בבהלה לכל עבר. אדרבה, שינסה רק לגעת בי, שינסה, אני אז צורח צריחה כזאת שהוא מת על המקום. יגאל בא אלי במרוצה.

– מה קרה? – נבהל – מה צעקת?

– אני צעקתי?… – גמגמתי – זה רק ש… השתעלתי…

יגאל בחן אותי במבטו ואני התחלתי מכעכע להוכיח לו שאיני משקר. הוא הסב פניו והתבונן שוב לעבר הגל. לרגע פחדתי שהוא שוב מתכונן לגשת לשם.

– שלמהל’ה – צעקתי אני – אם אתה לא בא תיכף, אז אנחנו הולכים בחזרה!…

תודה לאל. יגאל הבין את הרמז העדין שלי. חזרנו לרכס העורפי.

לאחר מכן יצאה מחלקת מעוז להשלים את סריקת הרכס הקדמי, ואנחנו קיבלנו הוראות להתבסס במקום. יגאל הביא לי אֵת חפירה, הצביע על עמדה חפורה למחצה ואמר לי: – כאן!

– לבד? – שאלתי.

אמר: כן. לא רציתי להגיד כלום. קודם הייתי עם הקצר, אחר כך נתנו לי את עוג וכעת לבד. כל פעם עושים אתי מה שרוצים. הייתי גדוש צדקנות מפעפעת, אך חישקתי שפתי. האֵת בידי, שפכתי את כל חמתי על האדמה הנוקשה. אחר רצתי לעקור דלת מאחת הבקתות. כשהיתה זו ברשותי, העזתי להציע לחופרים האחרים, שיבנו אף הם גג מעליהם. אחדים נשמעו לי ואחרים התעצלו. דני ובּני, שני הז’לובּים של מעוז, לא התביישו לשים אותי ללעג ולהציע לי לסלול כביש שלם מעל הראש. לא עניתי להם וחזרתי להתמסר לחפירה שלי. חפרתי ואחרי שעתיים יכולתי לשכב על הקרקע במלוא אורכי. שיא הכיף! התחלתי להתאהב בשוחה. סוף־סוף, מעולם לא היה לי חדר לבד, תמיד עם עוד מישהו. יישרתי את כתלי החפירה, הקפדתי על זויות ישרות, והוצאתי כל גרגר שניסה להסתובב חופשי. עתה ניגשתי למלאכת הגג. הדלת היתה עשויה לוחות עץ עבים באורך של מטר וחצי. לרגע חייכתי לעצמי משנזכרתי, איך בימי הראשונים בפלמח, שימשה לי דלת כמיטה. היום היא משמשת לי כגג. מתי כבר תהיה לי דלת כדלת? ובכן שמתי את הדלת מעל החפירה והשארתי פתח ברוחב של ארבעים סנטימטרים. אספתי אבנים כבדות והנחתי אותן על הדלת צפופות זו ליד זו, בשתי שכבות. על האבנים שפכתי את כל החול שהוצאתי מהחפירה, ובחול שתלתי להסוואה כמה דרדרים, צפורן מצרית סגולת־פרחים, וחרדל־בר יבש. עכשיו לך ותאמין שמתחת לתלולית פורחת זו שוכנת חפרפרת יגעה ועמלה, שבאה על סיפוקה ומצפצפת על כל פצצות העולם. הורדתי פנימה את הילקוט החדש שקיבלתי ושתי השמיכות. אחת פרשתי על הארץ והשתטחתי על יצועי, כשראשי מונח מול הכוכבים המציצים עלי, מבעד למסגרת של ארבעים סנטימטר. הייתי עייף ומאושר, בעיקר מאושר. עצמתי עיני וחכיתי לבואה של שנה מתוקה, רווית חלומות ורוּדים. ואז שמעתי את היריות. צרור של חמישה כדורים שחלפו מעל המשלט. התישבתי על מקומי וציפיתי להתפתחות הבאה. מה יקרה כעת, מה פתאום אש באמצע הלילה? זה לא בסדר, והרי תמיד הם מתחילים רק לפנות בוקר? חכיתי, אך יותר לא שמעתי יריות. נו, אם כך, אז הם בכל זאת בסדר. הבינו שעוד לילה. חזרתי לשכב על יצועי ואך התכוננתי לעצום עיני מחדש קלטתי רשרוש חדש, מעין צעדים מעלי. חול דק החל נשפך בין לוחות הדלת.

– הי אתה שם, למעלה! צעקתי – שתרד תיכף ומיד מהגג שלי!

– זה יורם? יופי. אני מחפש אותך!

היה זה קולו של יגאל. בתמימותי שמחתי לקראתו.

– יגאל, בוא תראה איזו חפירה נהדרת חפרתי!

ליגאל לא היה פנאי לענייני ארכיטקטורה. – בוא אתי – פקד – אתה עובר למקום אחר. תהיה מקלען.

לא עניתי לו כלום ליגאל, לא יכולתי. דמעות חנקו את גרוני, רק לפני דקה הייתי מאושר ומאוהב במלחמה. אלמלא חששתי שקולי ישמע כיבבה, הייתי אומר לו ליגאל, הייתי מספר לו איך דופקים אותי כאן בפלמח מההתחלה. איך שולחים אותי לכל המקומות הכי גרועים, איך אפילו אז, כשהייתי צריך לטוס, אמרו לי ללכת ברגל, מפני שלמוסה־דק יש רק נעלי התעמלות. הייתי מספר לו ליגאל, אבל הדמעות, הדמעות הארורות הללו… לעזאזל, יכולתי רק למשוך באפי ולארוז את רכושי הדל, ילקוט ושתי שמיכות, לקחת את הרובה וללכת בלב שבור, בלי להביט אחורה.

עוד מעט יעלה השחר וההפגזה תתחיל. שיפגיזו אותנו במאה תותחים, במאתים, אני לא חופר יותר, אני רוצה למות. נמאסה לי המלחמה, אשכב על האדמה החשופה ואחכה לפגז שלי, כשיגיע אסתכל על פניו של יגאל. אני רוצה לראות את פרצופו, כשיעמוד מול מעי השפוכים…

יגאל אינו מעלה על דעתו מה אני זומם לעשות לו ומוביל אותי אחריו, לעבר אחת הבקתות הקיצוניות, אני חוזר להיות מקלען, הפעם מקלען רזרבי. בפתח הבקתה ממתינה לי דמות עבה מוצקת גוף. אנחת רווחה נפלטת מפי – הקצר.

הוא אינו מראה כל אותות שמחה לקראתי, ולפי המבטים שהוא שולח ביגאל, אני מבין שגם הוא זומם לחטוף מחר פגז ולשפוך את מעיו החוצה. יגאל מתעלם ממבטים אלה ואומר:

– הנה הבאתי לך את מספר שנים שלך! – טפח על שכמי והוסיף – אתה תהיה עם יוסי באותה כיתה, כאן יהיה מקומכם, אתם תהיו מקלענים רזרביים.

– יוסי, אנחנו ביחד! – קראתי בצהלה משנותרנו שנינו.

– כן – סינן הקצר – מקלענים רזרביים, אם אתה אוהב להיהרג, אז תהיה מקלען רזרבי.

משפתחתי מולו עינים גדולות, הסביר לי כי להיות מקלענים רזרביים, פירושו מוות בטוח. אין לך עמדה. לאן שמגיע האויב, לשם עליך לרוץ. והכל בגלל מי? יוסלה־איך, כמובן, אם עד היום הוא ריחם עליו תמיד, הרי מהיום ואילך תמו חסדים. הוא יעשה לו מוות כזה, שהוא ישכח את החיים שלו. טינופת שכמותו…

– מה שוב קרה ביניכם? – שאלתי.

– מה קרה? – אמר יוס־פס – יגאל הטמבל הזה הושיב את שנינו בעמדה משותפת, ואמר לנו להיות צוות מקלענים. אמרתי לו, יגאל, אני ואיך־זה לא מסתדרים ביחד. תמצא לי מישהו אחר. אמר לי: בינתיים תהיו כאן ומחר כבר נראה. טוב, נו, במקרה הוא נתן לנו עמדה כמעט מושלמת, אז לא רציתי להתוכח, פרשנו שתי שמיכות על הארץ וברוך השם היה מקום לשנינו לישון. פתאום איך־זה נזכר שהוא עוד לא צחצח את השיניים. אמרתי לו: תצא החוצה, אני לא סובל לשמוע את הגרגורים שלך. איך שיצא היו פתאום יריות, אף אחד לא יודע מאיפה, ובדיוק עברו ליד האוזן שלו. הוא כל כך נבהל שקפץ לתוך העמדה עם הראש והמברשת קדימה, זחל אל הפינה שלו, הרים את השמיכה, פינה את האדמה ואמר – שמע, ירו ממש עלי, הכדורים עברו לי בתוך השערות, כל כך נבהלתי, אני מוכרח להשתין!…

נדהמתי. מילא סתם מישהו מאתנו, עוד מתקבל על הדעת, אבל שאיך־זה יעשה זאת? הוא שמצחצח כל יום את השינים והנעלים?… אמרתי לו: השתגעת, כאן בפנים? רק על גופתי. אמר: אבל בחוץ יורים. אמרתי: כבר לא. הרגיש שבאמת לא יורים ויצא. כשיצא – המשיך יוסי־פס לספר – אז הלכתי ועשיתי את זה במקומו. היית צריך לראות איך התרתח כשחזר. אתה מבין? לו מותר ולי אסור! חתיכת זוהמה שכמותו… כשיגאל שמע את הצעקות שלנו, לקח את איך־זה ממני ואמר לו לעבור לעמדה אחרת, ולי אמר לחכות עד שהוא יביא לי שותף חדש, והנה באת.

– כן – אמרתי כועס במקצת – אתם סתם חזירים! כעת בגללכם אני אצטרך להתחיל לחפור לי עמדה חדשה.

– לא תצטרך לחפור כלום – אמר הקצר – למקלענים רזרביים אין עמדה קבועה, הם רצים ממקום למקום.

נכנסנו לתוך החירבה פנימה. במרכזה היתה ערימה גדולה של תבן, שהגיעה כמעט עד הגג, גג של מרישים כבדים ועליהם שיכבה עבה של חמרת טיט מעורבת בקש וזרדים יבשים. נשכבתי לרגע על התבן והרגשתי איך זוג מנופי ענק תופשים את שמורות עיני ומהדקים את עפעפי בצורה כזאת, שאף כח שבעולם לא היה מצליח להפרידם זה מזה.

בטח גם יוסי־פס הרגיש ככה.

 

עוד רביעי אחד    🔗

"מפקד פלוגה ד' מסביר:

כיבושה מחדש של החירבה ע"י הכח העברי, העביר את האויב על דעתו כליל, ובניגוד לכל התאפקותו וזהירותו בימי המערכה הראשונים, הטיל בבת אחת ב־5.10.48 למערכה את הגורם האוירי, כאמצעי חריף וחד־פעמי לשיתוק תותחיינו אשר הירבו להציק להם."

(“מערכות”)

1    🔗

שמש שזרחה בבקר לא שכחה לשלוח כמה קרנים לתוך האסם שלנו. זקפתי ראשי ותמהתי. העובדה שהשמש היא שהעירה אותנו, ולאו דווקא קולו של פגז מתנפץ, נסכה בי אוירת בטחון נעימה. יגאל בא וזרק לנו קופסת שעועית, קופסת בשר וחבילת ביסקויטים.

– זה לארוחת בוקר – אמר.

גם יוסקה־עוג בא לבקרנו ועמו צרפתי אחד. צרפתי משוגע, בא מצרפת כדי להילחם בשבילנו. היה מצב־רוח טוב, ישבנו לסעוד לבנו, פתאום הציץ מישהו פנימה. לא הכרתי אותו, אך חלף בי רגש בלתי נעים. מה פתאום הוא חובש כאפיה?

הראש נעלם, ויוסי קפץ כנשוך נחש.

– ערבי – צעק – וכבר היה רודף אחריו.

יצאנו גם אנו, הערבי רץ כל עוד רוחו בו, רץ והתרחק. מישהו מהכשרת מעוז גח פתאום מאחת הבקתות, הערבי הסתובב, פנה אחורה וטרח! עלה ישר עלי. שנינו התגלגלנו על הארץ כשאני איני יודע מה אני עושה, ומחפש דרך איך להחלץ מאי־הנעימות הזאת. כעבור דקה הגיע אלינו הקצר ויוסקה־עוג, והם הצליחו לתפוש את הפרא הזה ברגליו, ולמשוך אותו ממני. רק אז הרגשתי שכתפי צורבת נוראות.

– תראו איזו נשיכה! – קרא הקצר שראה אותי פותח את החולצה ומתבונן בכתף.

הערבי ניצל את העובדה שהכל הסתכלו עלי, וניסה לקום ולהימלט. עוג שעמד לא רחוק, הושיט את רגלו הארוכה, והערבי השתטח במלוא ארכו. הצרפתי ניגש אליו עם רובהו.

– דאחילק… – התחנן האויב וזחל לרגלינו. בעצם הוא היה עוד די מופתע. לפי מיטב ידיעותיו היה המשלט עוד בידי המצרים – דאחילק, פי תלאתו ילדים, דאחילק…

– יאלה רוח! – אמר עוג, שהערבי החל מנשק את נעלו.

הצרפתי התכונן להטיח בעיטה עצומה בישבנו. אך הקצר שאג פתאום: עצור! ואחר הסתער על גבו של הערבי, הפך את החגורה על פיה וצרח:

– בחיי שהם שלי!!!…

– מה שלך? – לא הבינונו.

– המכנסיים, הוא לובש את המכנסיים שלי… מספר עשרים וארבע… המספר שלי…

והוא החל הופך את הערבי על גבו ומושך ממנו את המכנסים, מושך ובועט חליפות.

– המכנסים הכי נקיות שלי – קונן – מכנסי השבת! הערבי המטונף הזה לא מתביש ללבוש אותם ועוד דווקא אחרי הכביסה! אני אהרוג אותו!…

השבוי האומלל התגלגל אין־אונים על הארץ והפקיר עצמו לבעיטותיו של הקצר.

– אנא אשתרי האדה!… קניתי אותם…

– אנת כזב! – רתח יוסי־פס – גנבת אותם משׂק הכביסה שלנו.

– לא בחייאת דיני, אנא אשתרית האדה בנוס לירה…

– אנת חרם!… גנב… קום! קום כבר!…

הערבי עמד רפה־רגלים ושפל־רוח. טוב שהכותונת שלו היתה די ארוכה, והצליחה להסתיר את העובדה שלא היו לו תחתונים.

ממורד הגבעה, מצדה המזרחי, עלו ובאו שלושה ערבים בטור, אחד אחרי השני, וידיהם מורמות, ועוד דמות אחת הלכה אחריהם, חליל בפיה והיא מחללת.

– תובל! – נפלטה קריאה מפי.

אכן, תובל הוא היחידי המסוגל להוביל שבויים כשהסטן שמוט לצדו, ושתי ידיו אוחזות בחליל.

– תובל, השתגעת! – הרי הם יכלו להרוג אותך!

– אני יודע – אמר – הם גם ניסו. קודם הם היו חמישה…

לא התוַכחנו עמו. ידענו שעם תובל אין מה להתוַכח. רציתי רק לשאול איפה נעלם אז, בבריחה הראשונה, ואיך הופיע פתאום בלוויה של אורי, ומהיכן הוא צץ עכשיו?

– מה זאת אומרת מהיכן? מהבסיס. צריך למקש או לא?

– אז מהבסיס ברגל? עכשיו, בבוקר? ועוד ממזרח, מהצד של האויב?…

הדברים היו מאד בלתי ברורים, אבל כבר לא היה פנאי לשאול, כי פתאום ראינו עוד ערבי נמלט על נפשו, ודני מהכשרת מעוז רודף אחריו. הערבים המסכנים, מה אשמתם, קמו מוקדם בבוקר ובאו לחפש שלל, המצרים שכחו להגיד להם, שהמשלט עבר קצת אלינו. על הערבי החדש מצאנו את המכנסים של אורי. הוא לא הבין למה הוא חוטף מכות יותר מאחרים.

יגאל בא ואמר לקצר ולי לחזור לבקתה שלנו.

– רגע – אמרתי, אני צריך חובש.

– מה קרה? – שאל יגאל.

– נשכו אותי!

– זה אותך? – אמר יגאל – שמעתי שמודיעים “זהירות, הערבים נושכים”.

הקצר בדק לי את המקום. – טוב שהוא לא קרע את החולצה שלך – אמר – אחרת הייתי דורש לעשות לך זריקות נגד כלבת.

– מה פתאום לי – התקוממתי – שיעשו לו…

בדרכי חזרה לאסם שלנו, תקפוני געגועים אל החפירה שלי מאמש. לא יכולתי לעצור בעד רגשותי, וסרתי לראותה. מישהו ישב לצדה, כרסם ביסקויטים, והוציא בכפית שעועית מתוך קופסת שימורים. היה רק אחד אצלנו שהיתה לו תמיד כפית בכיסו, יוסלה־איך זה.

– מה אתה עושה כאן? – שאלתי.

– אני גר כאן – אמר בשלווה והצביע על העמדה שלי.

– אתה? – אמרתי בקול חלוש.

– כן, מה יש?

– לא כלום. אני חפרתי אותה. אתה יודע?

– כן? אז למה השארתה פתח כל כך צר, בקושי אפשר להיכנס ולצאת…

עוד יש לו טענות. חי נפשי שהקצר צודק, איך־זה הוא כפוי־הטובה הגדול שבעולם.

– לו הייתי יודע שאתה תגור כאן – החזרתי לו – לא הייתי עושה פתח בכלל.

– הלואי – אמר – ואז הייתי פטור מלשכב בפנים, ולאכול כל הזמן את החול שנשפך מבין הסדקים של הדלת.

לפחות נשפך עליו חול, התנחמתי.

אותה שעה רחף באויר זמזום מוכּר וידוע. לא שמנו אליו לב, היתה שלוַת בוקר נעימה, מצהלות עליזים של חבר’ה האוספים ערבים משוטטים בקעו מכל עבר. אך משנשמעה ההתפוצצות ובמרכז המשלט עלה והתרומם עמוד אבק מעושן, הפכו המצהלות לאלם.

יוסל־איך לא דיבר יותר. שלח רגליו הארוכות לתוך הפתח הצר, הדחיק דרכו את גופו הארוך, ובין־רגע נעלם ואיננו. רק לשניה אחת עוד הוציא את ידו, ולקח פנימה את קופסת השעועית, הביסקויטים, וכמובן את הכפית. בלי לראותו ידעתי, כי הוא יושב בפנים, בדרך האופיינית לו, רגליו אסופות אל בטנו והוא ממשיך ללעוס בנחת את השעועית המאוסה.

דמויות היו נחפזות מכל עבר וחשות לעמדותיהן. לא חכיתי יותר. הפניתי גבי לחפירה, והתחלתי בריצה שפופה לעבר האסם שלנו. הקצר כבר היה שם בפתח ומצפה לי.

– איפה נעלמת פתאום? – שאל אותי.

– ביקרתי את איך־זה.

– נו, באמת, לא מצאת לך כבר מישהו אחר לבקר?…

2    🔗

הקצר שנא את איך־זה. איך־זה תיעב את הקצר.

ישנן גירסאות שונות על מועד התחלתה של איבה זו. הקצר טוען שיוסלה־איך התחיל להיטפל אליו זמן רב לפני הענין עם הכלבים, זה היה עוד בתקופה שאיך־זה היה כותב יומן, ושיוסי־פס היה מציץ בו בסתר. יום אחד הזמין הקצר את כל הבנות לאוהל, וקרא לפניהם קטעים נבחרים מתוך היומן, היו אלו הקטעים הדנים בבנות ההכשרה ובחולשותיו של יוסלה כלפי אחדות מהן. מאותו יום פחד יוסלה לעבור ליד אוהלי הבנות, הן היו רצות אחריו, מצטטות קטעים מהיומן, ומתחננות שיכתוב גם עליהן. משהציץ הקצר למחרת ביומן, ראה שם השמצות ועלבונות כאלה עליו, שלא יכול היה להתאפק, והוסיף בו במקום קטע, המתאר סגולותיו ותכונותיו הנעלות של יוסלה־איך עצמו.

– הייתי מוכרח ללמד קצת דרך־ארץ לארוך הזה! – אמר הקצר – אתה מבין איזה כפוי־טובה היה כבר אז. אני מוותר על זמני החופשי, אוסף את כל הבנות, וקורא להן קטעים נבחרים, כדי שידעו להעריך איזה בחור יפה־נפש מסתובב עמנו בהכשרה, אז הוא עוד הולך ותובע אותי לבירור, בטענה שקראתי לפניהן את הקטעים החלשים ביותר, ודרש לתת לי נזיפה לפני ההכשרה. ואם לא די בכך הנה עשה לי את הדבר הנורא ביותר, הכריז עלי חרם חמור, ובאופן מוחלט חדל מלהזכיר אותי ביומנו. אני שואל אותך, זה מגיע לי?

– כן – אמרתי – כי לדעתי האיבה הזו שביניכם היא טפשית והגיע הזמן שתשלימו.

– עם מי? עם איך־זה? לעולם לא. כל זמן שאינו מפסיק לקפל את הגרבים שלו, אין לי מה לדבר אתו.

– אבל מה איכפת לך אם הוא מקפל אותם, במילא המכנסים מסתירים ולא רואים.

– זהו כל הענין. הצביעות הזאת מרגיזה אותי. אם הוא לובש מכנסים ארוכים שמסתירים את הגרבים, אז מה הוא צריך עוד לקפל אותם?…

הסתכלתי על הקצר. רבץ לו על ערימת התבן, עגול פנים, רחב לסתות, ומסורבל. איך־זה לעומתו גבוה, דקיק, ועל אף תכונותיו הדקדקניות הופעתו נעימה ומסודרת. אולי קיימת סיבה נוספת, תת־הכרתית, לשנאתו הבלתי מובנת של הקצר?

– יוסי, הגד לי: מה דעתך, איך־זה יפה?

– מי, איך־זה? השתגעת? אם היתה לי הצורה שלו, לא הייתי מוכן לחיות אף רגע אחד, אחרי הפעם הראשונה שהייתי מסתכל בראי.

כן, כנראה שקיימת איזו סיבה תת־הכרתית. התפוצצות נוראה שהדהדה מצדו השני של הכותל אליו נצמדנו, המחישה לנו שגם בלי משאלותינו אין לדעת כמה רגעים נוספים נותרו לנו לחיות. ההפגזה החמירה. רביעיות של פגזים נשמעו מזדמזמים ומתנפצים מסביב לנו. מכיוון הרכס הקדמי נשמעו מטחי־אש ויריות. זה נורא לשמוע איך אחרים נלחמים בעוד אתה כלוא באסם, בלי לראות ולדעת מה המצב.

– רק שלא יבזבזו את התחמושת כמונו! – אמרתי.

דמות דקה, צהובת שער חדרה מבעד הפתח והשתטחה לרגלינו על התבן. נבהלנו, אך מיד ראינו כי זה הצרפתי המתנדב.

– הלו – אמר – מה שלומכם?

היה עליז ואהוב בשל מצב־רוחו הטוב. במחלקת מעוז שימש נושא אין־סוף לבדיחות. את הסיסמה התמידית של הפלוגה: “הפורצים יעלו!” לא יכול היה לתפוש בשום אופן, ולבסוף כשתפס היא יצאה מפיו בצורת: “הפּוֹצים יהללו!”, ואחר כך בחרה כל הפלוגה להשתמש בגירסה המתוקנת שלו.

– רק שניים! – אמר באכזבה למראנו – תביאו עוד אחד, יש קלפים.

– אנחנו לא משחקים – אמרתי.

– גם אתם לא?! – ובקולו יאוש נורא – גם הפַּרטנר שלי לא. אף אחד לא. לא בני אדם, אין עם מי לדבר. זה לא צבא! מה אתם לשבת פה ולחכות עד יבוא “בום” ונגמר.

– למה אתה לא בעמדה שלך?

– אני כל היום לשבת בעמדה, משעמם, רוצה קצת לטייל.

– אתה ביחד עם יוסקה?

– כן, יוסקה. לא מדבר. כל היום חושב. אשה שלי כבר ראיתם?

– אתה נשוי?

– בטח, פעם שניה. יש אשה בצרפת. הנה.

והוא הוציא מכיסו כמה תמונות והחל להראותם לנו. היתה שם אשה קצרת־שער ושני פספוסים.

– שלך? שאלנו.

– חצי – אמר – הקטן שלי, והגדול שלה ממקודם. אבל ילדים טובים.

– אז למה באת הנה?

– למה? איך אני אשב בבית ופה מלחמה? לא יכול. אני רוצה לבוא פה בכלל. רק אשתי לא.

התפוצצות איומה החרידה את כתלי החירבה.

– כן – אמר הקצר – יש סיכויים שתהיה פה בכלל.

ההפגזה התחזקה פתאום. דומה כאילו נוספו לאויב עוד כמה מרגמות.

– עכשיו לא תוכל לחזור לעמדה שלך – אמרתי.

– אין דבר – אמר, ולא נראה כמודאג כלל.

יגאל פרץ ונכנס מבעד הפתח.

– מה נשמע? – שאל.

– השתגעת? – אמרתי – בגשם כזה מסתובבים בחוץ?

– אין דבר – אמר – יש לי מטריה! – והצביע על כובע הפלדה שלו.

– אתה משחק קלפים? – שאל הצרפתי.

– לא. לא? – והצרפתי ניער ידיו בתנועת־יאוש – גם המפקד לא? איזה מין צבא זה?

– צבא חסר נסיון – אמר יגאל – איפה העמדה שלך?

– שם בצד! – הצביע סתומות – את זה כבר ראית? – והוא ניגש ליגאל והראה לו את התמונות. יגאל התבונן בהן ברפרוף, ואחר אמר:

– בסדר, כעת תחזור לעמדה שלך!

– בשביל מה? – שאל הצרפתי – פה הרבה חברים, קצת מדברים, קצת בחורות, הנה פה יש לי תמונה טובה מאד.

והוא הוציא מכיס חולצתו תמונת נערה עירומה, שעוררה ענין אפילו ביגאל, שלא לדבר על הקצר.

– לכם טוב – אמר – אתם בהכשרה, בחורים, בחורות ביחד. עושים חיים, אני אשה בצרפת, פה אין בחורות.

– זאת אשתך? – שאל יגאל בלי להסיר עיניו מהדמות העירומה.

לא – אמר הצרפתי – אבל חברה טובה של אשתי. יש גוף אה? – והוא לקח את התמונה מיגאל ונשק אותה.

פרצנו בצחוק, גם יגאל לא יכול היה להסתיר חיוכו. אזי נשמע זמזום חדש, זמזום מחריד מתקרב, צללנו כולנו כאיש אחד לתוך התבן, והסתרנו ראשנו עמוק עמוק בקש. שרשרת של התפוצצויות מרעידות החרידו את האויר בזה אחר זה. אפילו קציצי התבן ניסו להסתתר אחד מתחת השני.

– אוירונים! – נבעתי.

היתה זאת הפעם היחידה בחיי ששמעתי זמזום אוירון בחוץ ולא יצאתי לראותו. רעם ההפצצות חדל, זמזום האוירון הלך ונחלש.

– עכשיו תחזור לעמדה שלך! – צרח יגאל על הצרפתי המסכן – תחזור מהר!

הצרפתי התחנן בעיניו, אך יגאל הצביע, נוקשה כפלדה, על הדלת. אך יצא הלז, ואנו נצמדנו מחדש לתבן. פגז התפוצץ בקרבת הפתח. יגאל החויר כסיד, והקצר אמר לאיטו:

– בחור אחד הגון היה בכל המשלט…

בדקה הבאה קפץ הבחור ההגון הזה חזרה פנימה ללא סריטה אחת אפילו.

– למה חזרת!? צעק יגאל בקול כל כך חנוק, עד שהבנתי שהוא רוצה בעצם לחבקו.

– אני… – גמגם הצרפתי – שכחתי התמונה.

והוא חטף את התמונה, שנשארה משום מה בידיו של הקצר, קרץ לנו קריצה ממזרית, ונעלם. יגאל יצא אחריו, ואנחנו נשארנו לבד. אנו והמקלע הדרוך. פגזים המשיכו להתנפץ מסביב.

– מה יקרה? – שאלתי – אם פגז אחד יתפוצץ על הגג שלנו?

– זה מעניין אותך מאד? – שאל הקצר.

– לא, אבל פשוט חשבתי – העזתי להביע מחשבה שניקרה בי מתחילת ההפגזה – שאולי נהיה יותר בטוחים אם ניכנס לתוך הערימה פנימה.

– הקצר שלח בי מבט בוחן.

– איך ידעת על מה אני חושב? – שאל.

– אז אולי באמת ניכנס! – הצעתי.

– כן – אמר הקצר – ככל שנקדים, כן ייטב לנו.

– זאת בכלל לא תהיה עבודה – אמרתי – חופרים קצת בידים, וכבר אנחנו מתחת הקש.

– כן – אמר הקצר – ואם יגאל יבוא לחפש אותנו, נגיד לו שאנחנו בפנים, ושיצטרף.

לבנו פירפר ופירכס בתשוקת־חיים אדירה, אך איש לא העיז לעשות את הצעד הראשון. מה טעם להשאר בחיים, כשאחר־כך מזכירים לך על כל צעד ושעל איך התחבאת בתחתית ערימת תבן.

ישבנו מחרישים. מונים את הפגזים באפס־מעשה ומשתדלים לא לחשוב על התמוטטויות עצבים למיניהן. אחרי הכל, המונוטוניות הזאת שבהאזנה לסדרות קבועות של ארבעה פגזים, הנורים בלי הפסקה מהבוקר, יכולה להרוג בני־אדם משעמום בלבד. הייתי שומע איך הם יורים את ארבעת הפגזים, נושם נשימה עמוקה, ומתחיל לספור את ארבע ההתפוצצויות אצלנו. אחת, שתיים, ש… ש… לעזאזל, איפה השלישי? שיתפוצץ כבר… תודה לאל! שלוש, ארבע. סידרה אחת עברה. הבאה אחריה! ושוב שומעים את ארבע הנקישות הרחוקות, ומתחילים לחכות בחרדה.

– יש לך עפרון? – שאלני פתאום הקצר.

– בשביל מה?

– צריך לכתוב פעם מכתב, לא?

מענין, איך חשבנו שנינו על אותו דבר? אולי תמונת הבחורה העירומה היא שהובילה את שנינו באותו שביל.

– יוסי – שאלתי, משהבחנתי שהוא יותר מוחק מאשר כותב – מה דעתך, עוג ושולה עושים משהו, או סתם ככה שוכבים זה ליד זו?

– מה זאת אומרת עושים משהו?

– אתה יודע. לפי הסיפורים של איך־זה, אז הם ככה עושים הכל.

– למה אתה מתכוון הכל?

– כלומר, שניהם לגמרי… אתה יודע, נו… לפי הסיפורים של יוסלה־איך…

– איזה סיפורים?

– אתה יודע, זה שיוסקה אומר שהוא כבר ישן, ושולה שעוד לא… רגע, נדמה לי שהפגז הרביעי צריך עוד להתפוצץ.

– התפוצץ כבר.

– לא. זה היה רק השלישי, אני סופר אותם באצבעות.

– גם אני סופר. אני אומר לך שזה היה… כן, אתה צדקת. נפל די קרוב. אז מה איך־זה אומר?

– אתה יודע. שהוא שוכב לידם על הארץ, ושכל פעם שהוא מרים את הראש, אז יוסקה מוריד לו.

– את מה?…

לא ידעתי אם הקצר עושה עצמו תמים, או הוא באמת כזה. החלטתי להתקיפו בהתקפת מצח.

– תגיד לי – אמרתי בעוז – אתה כבר שכבת עם בת?

– ואתה?

– אני שאלתי קודם.

– אני לא. אתה?

– ועם דליה אתה רק בידידות?

הקצר הרים ראשו מעל הנייר המקושקש והסתכל בי.

– למה אתה שואל? – שאל.

– לא. שום דבר מיוחד – אמרתי וכבשתי ראשי – אני… פשוט… כלומר…

פגז מחריש־אוזנים נפל לא הרחק מאתנו וחסך לי עוד כמה מילות גמגום. התכווצנו ונצמדנו לערימה. רק ששלושת הבאים לא יהיו חברים קרובים שלו. הם דווקא היו. אחד מהם גילה אפילו את פינת הגג הדרומית, והפיל פיסות טיט מתחתיה.

– יוסי – אמרתי – לא יתכן שנשכב כל הזמן תחת מבול כזה ונספור את הרגעים שנשארו לנו לחיות. אם אתה לא מספר לי משהו מענין אני מקבל התמוטטות עצבים. איך התחלת עם דליה?

– נדמה לי שסיפרתי לך פעם…

– סיפרת כמה פעמים. עכשיו אני רוצה את הסיפור האמיתי.

– טוב – אמר הקצר – בשבילך…

3    🔗

"…בהכשרה חושבים אותי לחכם. חושבים שאני ממזר כזה שאי אפשר לסדר אותו. האמת היא שאני דווקא מאד תמים, ואם אני מצליח לפעמים להביע איזה משפט קולע, אז בטח סחבתי אותו ממישהו או שהתכוונתי למשהו אחר, אבל זה בינינו, כן? בקיצור, אז כל הסיפור של יוסלה־איך על המכתב של הבלונדינית הוא בהחלט נכון, ואני נפלתי שם בפח הגון, ולו איך־זה היה מתאר לעצמו עד איזה עומק נפלתי, היה משתגע מרוב שמחה. פשוט כל כך רציתי להאמין שהמכתב הוא מאותה נערה חלקת שער, עד שבכלל לא ניסיתי לבדוק אם הבול הוא מזוייף, ואם המכתב כתוב בכתב־ידה של שולה. כשאמרתי שאני נוסע לחיפה לפגישה, התכוונתי לכך ברצינות. למזלי הרע, ואולי הטוב, לא הצלחתי לתפוס תכף טרמפּ, והגעתי למקום המיפגש באיחור של שעה וחצי. מובן שלא מצאתיה, ואפילו עוד לא חשדתי, היה זה טבעי בהחלט שהיא לא תחכה לי ברחוב שעה וחצי. כאב לי נורא שאיחרתי, ביחוד משום שלא ידעתי איך אמצאנה שוב.

במשק סיפרתי איך נפגשנו ורמזתי איך הפלאנו לבלות. רציתי לפחות להרגיז את איך־זה, וכשהארוך אמר לי שזה היה סידור, לא האמנתי לו, פשוט אולי מפני שלא רציתי להאמין, היה כל כך טוב לחשוב, שבת כל כך חמודה התאהבה בך פתאום, עד שלא ניסיתי אפילו לחשוב בהגיון. אחר כך התחילו הקרבות, ולקחו אותנו לעמק, ולגליל, וללטרון, ולא היה זמן להתלוצצויות ובהכשרה שכחו את המכתב, ורק אני לא שכחתי, ולא היה יום שלא חשבתי על הקטנטונת הזאת שכל כך התאהבה בי, ועל איך־זה המקנא, שהיה מוכרח להכניס ספקות לראשי.

"…נפגשנו באחת ההפוגות, נדמה לי אחרי כיבוש לוד. לאחותי היתה מסיבה בסמינר והיא לקחה אותי בתור בן־זוג. מסתבר שהן למדו יחד באותה כיתה, ואפילו לא ידעתי. כשעשו בינינו הכרה, היתה זו היא שאמרה, שהיא כבר מכירה אותי. התרגשתי מאד, כי לא הייתי מאמין שהיא תזכור אותי מנסיעה אחת ברכבת, מה גם, בינינו לבין עצמנו, נדמה לי שהיא לא הסתכלה עלי אז בכלל. חוץ מזה עבר כל כך הרבה זמן מאז, עד שאפילו אני, אם הייתי פוגשה ברחוב לא הייתי יכול להיות בטוח שהיא באמת היא. אחר כך הסתבר שהיא באמת לא היתה היא, וכשאמרה שהיא כבר מכירה אותי, היא התכוונה להגיד, שאחותי כל כך מרבה לספר עלי בסמינר, עד שבעצם כל אחת כבר מכירה אותי, אבל זה נודע לי רק אחר־כך, אבל באותו רגע, כשאמרה לי שאנחנו כבר מכירים, וששמה דליה, שאלתי אותה אם היא לא כתבה מכתב לחייל אחד אלמוני. עדיין ניסיתי להאמין שבכל זאת היא כתבה את המכתב ולא יוסלה. אמרה לי: נכון. היא באמת כתבה מכתב לחייל אחד אלמוני. אמרתי לה, שהאלמוני הזה הוא אני, אמרה, שזה מקרה בלתי רגיל והיה מענין אותה לראות את המכתב. אמרתי לה שאני יכול להראות לה את המכתב וגם את התשובה שכתבתי לו. שאלה למה לא שלחתי את המכתב. אמרתי לא כתבת את הכתובת שלך. אמרה, יכול להיות אני נורא מפוזרת, מתי תביא לי את המכתבים? אמרתי, מתי באמת? אמרה, תבוא מחר בחמש, לפני שאני הולכת לסמינר. אתה מבין, פתאום סתם ככה בלי שהתכוונתי, קבעתי את הפגישה הראשונה שלי עם בת.

– ומה היה אחר כך אצלה בבית? – שאלתי בנפש מתוחה.

– נו, טוב, אצלה התבררה כל הטעות. המכתב לא היה שלה בכלל. זאת באמת היתה עבודה של יוסלה ושולה, והמכתב לחייל האלמוני ששלחה, היה מכתב ששלחה בפסח במסגרת שי לחייל, והוא הגיע כנראה לחייל אחר, שאפילו לא טרח לענות לה. בינתיים הציצה גם אל מכתב התשובה שלי, שכתבתי אותו מחדש, במהדורה מתוקנת לקראת הפגישה הזאת, קראה ואמרה שאני כותב נורא מצחיק, ושזה בטח משעשע לקבל ממני מכתבים. אמרתי לה, אם תבטיחי שאת עונה לי, אז אכתוב לך. היא הבטיחה. בכלל היה לה מצב־רוח טוב לשמוע את כל הסידורים שסידרתי בהכשרה, וכשתיארתי לפניה את יוסלה־איך והיומן שלו, ממש התמוגגה, ביחוד כשציירתי לפניה איך איך־זה יאכל את עצמו, לכשיוודע לו, שדווקא הודות למתיחה שניסה למתוח אותי, הצלחתי אני להכיר בת כל כך נחמדה. אז היא שאלה אותי אם היא באמת כל כך נחמדה. אמרתי לה שכן. שאלה מה נחמד בה? אמרתי: הכל. רצתה לשמוע פרטים, אז אמרתי. הסתכלתי ואמרתי. אמרתי: האף הזה שנחיריו כל כך דקים עד שהם מרטטים כשאת נושמת. אמרתי: העינים האלה היפות והעצובות, עם הניצנוץ המסתורי שבתוכן. אמרתי: הלסתות המיוחדות שלך עם הלחיים המקולפות מהשמש, והשפתיים המופשלות מעט החוצה. אמרה: ומה עוד? אמרתי: תקומי. קמה. עד אז לא ידעתי שבנות אוהבות כל כך לשמוע דברים כאלה, ושבשביל זה הן מוכנות אפילו לאחר לבית־הספר. אחרי שגמרתי גם את הגוף והיא שאלה: מה עוד? אמרתי לה שאני רוצה להשאיר גם משהו לפעם הבאה, חוץ מזה נדמה לי שהיא צריכה כבר ללכת לסמינר. הסתכלה בשעון וראתה שאיחרה כבר ברבע שעה. שאלה: מה יהיה? אמרתי: אבקש מאחותי שתתן לך את המחברת שלה. הסכימה, ממילא לא אהבה ביותר ללכת לסמינר, היתה גם קצת עייפה, לפני הצהרים היתה עובדת במטה הכללי, ובערבים לומדת. הלכנו יחד לקולנוע ואת ההמשך אתה יודע…

– מאין לי לדעת? – תמהתי.

– הרי נפגשנו יחד ברחוב.

– מה? זאת היתה הפעם הראשונה שיצאתם יחד?

– כן – אמר – וגם האחרונה.

– איך זה? גמרתם?

– לא. אבל לא יצא לנו לצאת שוב.

– מה אתה מדבר? – אמרתי – ואז כשקנינו את הדבר הזה בבית־המרקחת, ושאתה רצת אליה באמצע הסרט, לקחת אותה מהסמינר…

– אה, אז – אמר – היא לא חיכתה לי.

– למה?

– היום אני כבר יודע למה. אבל אז חשבתי שהיא מתביישת לצאת אתי ברחוב, ולא העזתי לבוא אליה יותר. רק כשהגענו לנגב לא יכולתי להתאפק, וכתבתי לה. היא ענתה לי. סיפרה שהוריה גרושים, שאביה הגר בחיפה, בא לבקר אותה פתאום והיא שכחה שאני צריך לבוא אליה לסמינר…

יוסי־פס השתתק. רק עתה שמתי לב שהמצרים לא חדלו להפגיז אותנו אף לא לרגע. כל כך הייתי מופתע מהווידוי, עד שלא שמתי לב לנעשה סביבי.

– אז בעצם אתם לא חברים ממש – אמרתי. – המכתבים הם הם שקרבו אתכם.

– נכון – אמר – אבל אל תספר את זה לאיך־זה.

– למה?

– אני רוצה להפתיע אותו, לבוא אליו הביתה פתאום יחד אתה. שיידע שצוחק זה הצוחק אחרון…

חשבתי שבאמת יהיה זה צחוקנו האחרון, ההתפוצצות היתה כל כך חזקה, עד שחשבתי שתוף אוזני עומד להיקרע. משהו עף פתאום דרך הפתח ונפל על ערימת התבן.

– שום דבר מיוחד – אמר תובל, אחרי שהוציא את ראשו מתוך הקש – אני חושב שהם פשוט הפעילו ארבע מרגמות ביחד…

 

יום חמישי    🔗

"המצרים מתקיפים בנגב בטנקים ומטוסים.

משעות הבוקר נטוש קרב על תל־אל־קונייטרה וחירבת־מחאז בנגב. האויב הפעיל טנקים ומטוסים בהתקפתו. לדברי דובר של צבא הגנה לישראל, משתתפת בה יותר מפלוגה של חיל רגלים. בשעת מסירת הידיעה נמשכת התקפת האויב. צבא ישראל ממשיך להחזיק בעמדות"

(מעריב – יום ה' 7.10.48)

1    🔗

לילה שלם עבר ואנחנו לא ברחנו אף פעם אחת. ישבנו באסם שלנו וסיפרנו סיפורים. הסיפור המרכזי היה סיפורו של תובל. היינו מאד סקרנים לשמוע מפיו מה קרה לו אז באותו לילה, כשברחנו מחירבת־מחאז?

תובל הגיע לערוץ, הוא הרגיש כי נטש את שטח הכדורים המעופפים, וכי הפגזים המתפוצצים רחוקים ממנו. לא רצה להסתובב הרבה בשטח. עייף היה. כבר כמה לילות לא ישן כראוי. הוא רק רצה להסתכל על הגבעה שלנו מצדה השני, לראות מה דרך עלול האויב לבחור לעצמו בעת התקפה. טיפס על הגבעה הצפונית לחירבה, וצפה. היתה אז בדיוק ההפגזה האחרונה שלפני ההסתערות. המשורינים וחיל הרגלים הסתתרו צמודים למרגלות הגבעה והוא לא ראה אותם. הסתכל, החליט היכן ימקש, וחזר אל הגבעה המופגזת. עקף מאחור את העמדה של עוג ושלי, והתקרב אל הרכס העורפי. באמצע הדרך גילה בין הקוצים פתח של מערה. עייף היה, וכדרכו מאז לא היסס הרבה ונכנס פנימה כדי לחטוף תנומה קלה עד בוא הערב.

חמש דקות לאחר מכן היתה כל הכיתה שלנו רצה כל עוד רוחה בה, ובורחת מהגבעה במרץ בל ישוער. כרבע שעה אחר כך כבר היו זחלים מצריים והמוני ערביים מתרוצצים ונוברים בשטח שמעל לראשו.

כשפקח את עיניו ראה כתם אור קמור. ריפה שמורותיו ועמד להמשיך לישון, כשלפתע חדרה ההכרה למוחו. המוקשים! הרי הוא צריך עוד מעט למקש. בין־רגע עמד על רגליו. אור מלא של יום חדר מבעד הפתח. אם הלך לישון לפנות ערב, מהיכן בא האור? רץ לפתח וראה את השמש העולה מעל הרי חברון.

– זהו זה – הרהר בכאב – ישנתי כל הלילה. לא לחינם צועק עלי ארנון ואומר, שעלי אי־אפשר לסמוך. למה לא באו להעיר אותי? הרי ידעו שאני צריך למקש הלילה… שיפשף עיניו, התמתח, והמשיך ללכת לעבר הרכס העורפי, אל העמדה של מוטול ואורי. קבוצת אנשים עמדה שם. הוא הסתכל תּמהַ. מה זה קיבלנו תגבורת כל כך גדולה? כשהתקרב ושמע אותם מדברים, הבין. ידע שאם יברח פתאום, יעורר חשד, הסתובב והתחיל ללכת לאטו, כאילו כלום. משהתרחק פרץ מישהו בקריאה:

– הי אנת! ענדק!

עשה עצמו כלא שומע, אך ברגע ששרק כדור ליד אוזנו, פתח בריצה במורד. מאחורי אחד הסלעים, התרומם ערבי שהיה מסיך את רגליו, ופרש ידיו לצדדים. תובל לא חשב הרבה, קפץ לתוך הזרועות הפעורות לקראתו, כאילו הוא נפגש עם אח שלא ראה אותו עשרים שנה. התחבקו חזק. אחרי החיבוק היה הערבי רבוץ על הארץ שבור מפרקת, ותובל ממשיך בריצתו בלווי רב והולך של כדורים שורקים. משחקי התופסת עם החמור היו בעזרתו, כל אלף הערבים שעמדו על הגבעה, היו מזנבים ודופקים אותו, אך הוא לא חדל מלרוץ. איך לא נהרג, אלהים יודע, כנראה לא נולד כדי למות. אחר כך החליט ללכת ברגל עד משמר־הנגב. הסטן קשור ברצועה לכתפו, והחליל מתנדנד חבוי בכיסו האחורי. מה הם 30 קילומטרים בשבילו?

בדרך ראה גבעה מוּכּרת, תל־מוליחה, נזכר שלפני שבועיים נשלח למקש אותה. עלה ישר דרך שדה המוקשים. בגבעה היתה כיתה ממחלקה שלוש. צעקו לו: “ענדק!” חשבו ערבי.

ואחר כך התחילו לירות. לא ענה והמשיך לעלות, מה הוא צריך לענות, הרי אלה חבר’ה שלנו. רק משפגע כדור אחד בסטן שלו וזעזע אותו, לא יכול היה להתאפק, וצרח להם:

– אולי תזהרו קצת! אתם לא רואים שהולכים כאן?

קיבל לאכול, נשכב לנוח ונרדם שוב לכל הלילה. למחרת קם והמשיך ללכת, עד שהגיע למשמר־הנגב מצפון לקיבוץ. מצד חלקת הקברים.

ובכן אלו היו קורותיו של תובל. הוא היה שוכב עמנו באסם, מעשן סיגריות, מספר את סיפורו ומאזין כמונו לפגזים הנופלים רביעיות.

– הגד לי – אמר הקצר – לאיפה נעלמת פתאום אחרי שקברנו את אורי?

– אני נעלמתי? – תובל מצמץ בעיניו – אתם הסתלקתם. אני יושב על התלולית, מסתכל מסביב, אין איש. רק אנחנו שנינו.

– שניכם? מי עוד?

– כלומר, אני ואורי…

הסתכלתי על הקצר, אך הוא כבש ראשו בתבן. הרי תובל היה יכול להיות אחד מבחירי החבר’ה, למה הוא קצת, איך נקרא לזה, משונה?

נזכרתי איך פעם עזר בפריקת אווירונים שהביאו ציוד לנגב. תוך פריקה כששמע שהאווירון מעמיס עוד ציוד ובא שוב, החליט להתגנב לתוכו ולנסוע הלוך וחזור. הכל היה עובר על הצד היותר טוב אלמלא קרה שבדרך חזרה הצטרפו לנסיעה כמה מפקדים גבוהים והחלו לשוחח ביניהם על הפלוגות. אמר מפקד־הגדוד שלנו:

פלוגה ד' היא הפלוגה בגדוד, והמחלקה המצטיינת היא מחלקה מס' 1 של הכשרת מעוז.

– זה בלוף גמור! – קפץ תובל לתוך השיחה – מחלקת מעוז לא שוה כלום.

מפקד־החטיבה והמג"ד הביטו זה בזה, והשליש שאל:

– מאיפה אתה?

– אמר: – אני מהכשרת תל־כף, וההכשרה שלנו שמה את מעוז בכיס הקטן.

המג"ד הביט על המח"ט, המח"ט על המג"ד, והשליש שאל:

– מה בעצם אתה עושה עכשיו במטוס?

– אני חוזר לנגב.

– אז תשב בשקט ואל תתערב בשיחת אחרים!

– איך לא אתערב – אמר תובל – ואתם מזלזלים בהכשרה שלי!

– שמע, בחור – אמר המח"ט – אתה יודע מהי פקודה?

– כן – אמר תובל.

– ובכן, תשתוק!

– בסדר – נשמע תובל – אבל שתדע לך שההכשרה שלנו יותר טובה!

שוב הסתכלו המפקדים זה על זה, והשליש שאל:

– בעצם, בשליחותו של מי אתה נוסע?

תובל אמר שהוא לא צריך להיות שליח של אף אחד, ואם הוא עוזר לפרוק את האוירון, אז מגיע לו גם כן לטוס קצת. סופו של ויכוח, שתובל קיבל הוראה להתיצב לפני המ"פ שלו, מיד עם הגיעו ארצה, למסור לו שהוא עזב את המחנה ללא רשות, ושטס באוירון ללא ידיעת הממונים עליו.

ארנון המ"פ נתן לו עונש לרוץ עד משמר־הנגב ובחזרה. תובל היה נרגז מאד, כי בדיוק באותו ערב החליט לכבס את הגרבים שלו, ומרוב פקודות והתיצבויות כיבס דווקא את הזוג הנקי היחידי שהיה לו…

– שטויות – אמר לי תובל – טיסה באוירון היא לא סימן לשגעון. להיפך. משוגע הוא זה שאינו רוצה לטוס…

2    🔗

בבוקר התעוררנו לקול נהמת פגזים.

– לא יפה – אמר הקצר – מה הם מתחילים לעבוד כל כך מוקדם?

יגאל בא להגיד לנו “בוקר טוב” עם פיאט בידו, וצרור פגזים.

– אתם תהיו גם פיאטיסטים! – בישר.

– למה לא? – אמר הקצר – גם חובש, גם מקלען, ועכשיו גם פיאטיסט. מה עוד?

– בינתיים זה הכל. אני מקווה שיריתם כבר בכלי הזה?

– חס וחלילה – אמרתי – אני לא.

זכרתי את הסיפורים על הרתיעה העצומה של הכלי, על הרעש האיום שלו, ועל כך שלפעמים הפגזים נוטים להתפוצץ בתוך הקנה.

– ואתה ירית? – פנה יגאל אל הקצר.

גם הוא לא. פעם דווקא רצה לירות, אבל גדליה אמר לו “אסור, כל פגז עולה חצי לירה!”

– חבל – אמר יגאל – אבל גם אני לא יריתי, אז בואו תלמדו אותו בלי זה.

לקול רעמי הפגזים הנופלים מסביב למדנו את תורת הפיאט.

– בעצם איפה אלה שאתמול עבדו עליו – נזכרתי לשאול.

– זה בסדר – התקשה יגאל לענות – שום דבר מיוחד. אלה היו שניים ממחלקת מעוז. ענין של קצת רסיסים, אני חושב שיצאו מזה בלי כלום.

יגאל יצא. יוסי בעט בפיאט וגילגל אותו הצדה. אף אחד לא אהב את הכלי הזה. יעילותו נגד טנקים היתה טובה רק במרחק עשרים שלושים מטר, עכשיו לך ותן לטנק כזה להתקרב אליך.

– איפה תובל, בעצם? – נזכרתי לשאול.

גם הקצר לא ידע. נרדם עמנו בלילה, ובבוקר כבר לא היה. אולי יצא למקש, סברתי.

– אולי… – מלמל הקצר.

שכבתי עם גבי על התבן, מאזין לפגזים הנופלים מכל עבר ולקולו של הקצר שהחל בוקע ברטינה:

– בשביל מה עברתי קורס חובשים – רטן – בשביל מה התעניתי שבועיים תמימים בהרצאות משעממות, כדי שלבסוף, כשתהיה לי הזדמנות להתמחות במקצוע, איאלץ להיקבר בחדר חשוך ולא לצאת ממנו, עד שלא יבואו לקרוא לי…

– יוסי! יורם!…

מישהו קרא לנו.

יגאל התפרץ לחדר נושם ונושף.

– השריון עולה עלינו! – קרא בגרון ניחר – מהר את המקלע ואת הפיאט!

הוא עצמו הרים שני ארגזי פעולה. הקצר לקח את המקלע, אני את הפיאט, ושנינו רצנו שפופים החוצה. פגזים בחשו באויר וקדחו את הקרקע. יגאל לא פסק מרוץ, ואנו אחריו. הגענו לחירבה ששימשה כמטה הרכס העורפי וכתחנת איסוף.

– המשורינים שלהם עכשיו בשטח מת – אמר יגאל משהיינו בפנים – ברגע שתיפסק ההפגזה אתם רצים לבור הגדול ומחכים להם שם!

אך ההפגזה לא נגמרה. שני פצועים מהכשרת מעוז גררו עצמם ונכנסו לתחנת האיסוף. הקצר רץ אליהם בשמחה.

– סוף סוף יוצא לי לעבוד במקצוע שלי!

אפס, פצעיהם היו שטחיים בלבד, ואחד מהם אפילו מיהר לחזור לעמדתו. ישבתי רכון ליד הכותל, הקצר בא, התישב לידי ואמר: “אני חושב ש…”

לעולם לא נודע לי אחר כך מה הוא חשב ש… סידרה של ארבע פצצות ירדה בחטף, ומיד אחריה נשמעה צריחת אימים מעוררת חלחלה. קפאנו, ורק יוסי־פס צעק בהתרגשות:

– איך־זה!

לקח את תיק העזרה הראשונה על כתפו, עבר דרך הפירצה שבקיר, ונעלם בחדר הסמוך. פגזים חדשים המשיכו לשרוק. היתה זו ההפגזה האחרונה שלפני ההתקפה. בין פגז למשנהו נשמעו הצריחות, כשהן קורעות את חדרי הלב:

– הצילו! הצילו! אני מת! הצילו, עזוב אותי!…

כן זה היה באמת הקול המפורסם של יוסלה־איך. יוצא שמכל אותם נערים שמילאו את חדר האיסוף, היה דווקא הקצר הראשון, שרץ החוצה, אל הפגזים, להציל את אויבו בנפש. עד היום איני יודע מה היה השגעון שדחפני לרוץ בעקבותיו. הרי די שאחד מסתכן. מדוע אין הם עוצרים בעדי? אינם רואים שאני מתקרב לפירצה שבקיר? הרי הם יודעים שבעוד שניה אהיה בחדר השני, וממנו ארוץ החוצה, אולי לקראת מותי. איפה אחוות הלוחמים המפורסמת של הפלמח? הלא די היה במילה אחת, שיעול קל, וכבר הייתי חוזר על עקבותי.

פגזים היו מתנפצים מכל עבר, ענני אבק שחור, ואני בחוץ. אור היום סינוור מעט את עיני, אך הדרך היתה ידועה לי היטב. הן איך־זה שוכן בעמדה שלי, עמדת הגאווה שלי! מרחוק ראיתי את הקצר רכון ארצה, כשהוא מחזיק בזוג ידים ארוכות ומנסה למשכן חוצה. כל גג האבנים המפואר שלי היה הרוס ומנופץ. הדלת נתוצה במרכזה, ושקועה אלכסונית. האבנים והחול שפוכים בערימה אחת על מחצית גופו של איך־זה. ובכן, הפגז שלי מצא את עמדתי, פגיעה ישרה במרכז. כעת אני צריך להיזהר מהפגז של איך־זה.

– מה אתה עומד כמו בטלן! – צעק יוסלה מהבור – תעשה משהו! אי! אל תמשכו אותי! אתם קורעים אותי! תוציאו קודם את האבנים!

ראיתם את הקבור החי הזה! רוצה שנתחיל עכשיו לסקל את האבנים מעליו אחת אחת, ולהניחן בצד, זו מעל זו, בזוית ישרה. אותה שעה היינו עצבנים מאד ולא היה לנו פנאי לחשוב על הפירמידות הנהדרות שבנו אבותינו למצרים. תשוקה אדירה מלאה אותנו למשוך אותו החוצה מהבור, אפילו עם רגל אחת פחות, ולברוח מה שיותר מהר אל מחסה החירבה. יוסלה צעק שנפסיק למשוך אותו בכוח לפני שהוא יוצא ומקצץ לנו את הידים, היתה לי הרגשה כאילו הוא נאחז בבור בקצות צפורניו, כדי להקשות עלינו בכוונה. בסוף לא היתה לנו ברירה, והתחלנו לזרוק הצדה את האבנים הגדולות שרבצו עליו. פגזים המשיכו להתנפץ מסביב, אך לנו לא היה פנאי להיצמד לקרקע. סוף סוף נחשפו הרגלים הארוכות. ברגל השמאלית על הירך, היה קרע ענקי של בשר. משכנוהו בזרועותיו כשרגליו נגררות על הארץ, ופיו אינו חדל מלצעוק ולגעור בקצר:

– חמור! ככה לימדו אותך בקורס לסחוב פצועים!…

נשמנו בכבדות. הרגשנו שאם הוא ממשיך לקלל, אנחנו משאירים אותו על הארץ, ונמלטים בעצמנו לבקתה. הוא דווקא המשיך לקלל, אבל לנו לא היה אופי. הכנסנו אתו מבעד הפתח, אותו פתח, אשר יומיים קודם לכן עקרתי ממנו דלת. גררנו את הפצוע הצדה, ליד הקיר, לבל ייפגע מרסיסים העלולים לחדור דרך הכניסה. הקצר נשם נשימה ארוכה, התבונן בי ואמר:

– לא האמנתי לעצמי שנגיע הנה חיים, אם הייתי נהרג בגלל האידיוט הזה, לא הייתי סולח לעצמי לעולם…

זהו זה.

לא הבנתי מה קרה. הרי אפילו לא שמעתי את הרעם. החדר היה מכוסה פתאום מסך ערפלי שחור, מכת לחץ באוזנים, וריח של אבק שרוף הממלא את הנחיריים. חושך באמצעו של יום, ואחר כך כתם אור גדול המתחיל בוקע פתאום מעלינו. מצחיק. מי זה הלך ועשה פתאום חור בגג? הרי היה זה גג חזק. חמר מהודק בשכבת ענפים. למה קרעו את התקרה, ומי מפזר כאן אבק כזה שחור, מדמיע?

אט אט שקע האבק. איך־זה היה שרוע על הארץ, והקצר יושב מעברו השני. התבוננתי בו ונדהמתי, לראשונה בחיי ראיתי על פניו הבעה של טמטום.

– יש לי כאן משהו? – שאל והצביע על קדקדו.

כמעט התעלפתי. עוד פצוע על ראשי. מששתי עצמי. לעזאזל! אפילו לא סריטה קלה. אף פעם אין לי מזל.

– זה… זה… – גמגם הקצר והצביע על קדקדו הזב דם.

– זה זה! – כעסתי – מה אתה חושב שאני לא רואה? אבל איך־זה נפצע קודם. אם אתה לא רוצה לחכות, אז לך לחדר השני ושם יחבשו אותך!

– זה… זה… – חזר הקצר כמטומטם.

– תעבור לשם! – צעקתי – והצבעתי על הפירצה שבקיר! תעבור לשם! אתה לא מבין שאני לא יכול לחבוש שניים בבת־אחת!?

– תעבור כבר!… – התעצבן איך־זה הגונח לצדי.

הקצר התבונן בי במבט תמה, הרמתי אותו בגסות ממקומו, הובלתי אותו אל מול הפירצה, ופקדתי:

– עבור!

לא עלה על דעתי, שרק כפסע בינו לבין המוות, חשבתי שאם אינו צועק כמו יוסלה, ודאי גם לא נפצע קשה. הוא עמד מבולבל ליד הפירצה.

– עבור כבר! – צעקתי – עבור!

במעורפל אני זוכר איך ראיתי אותו מגשש בפירצה, כושל ונופל על האבנים המדורדרות, ונעלם סוף סוף בחדר הסמוך, חדר האיסוף.

פצעו של איך־זה היה ענק. המכנסים הפריעו לפעולת החבישה. נסיתי להורידם ממנו, ונוכחתי לחרדתי שזהו האוברול המפורסם, ועלי לפתוח קודם את כפתורי החולצה.

– לעזאזל המכנסים! – אמרתי, והתחלתי לקרוע אותם בהמשך הקרע הקיים. הפעולה לא היתה קלה. מי לובש בימינו מכנסיים העשויים מבד מפרשים? איך־זה הגביר את נאקותיו:

– שלא תעיז לקרוע לי את המכנסים!

הוצאתי מכיסו שתי תחבושות קרב, באחת מהן סתמתי באופן זמני את פיו. הקרע היה כה גדול, עד ששתי תחבושות לא הספיקו, הוספתי גם את שלי, והפצע כוסה.

אמרתי ליוסלה שאני רק הולך לחדר השני, לקרוא למישהו שיעזור לי לקחת אותו לתחנת האיסוף. עברתי לחדר השני, ודי. יותר לא ראיתי לעולם את איך־זה בנגב.

3    🔗

יגאל קפץ מולי בחריקת שינים: – איפה אתה? מצאת לך זמן לטייל…

רציתי להסביר לו, לספר לו על יוסלה שנפצע, אך הוא לא נתן לי לדבר.

– קח את המקלע! רוץ לבור! המשורינים עולים מצפון!

– לבדי? – נבהלתי.

– מהר! – חזר על פקודתו.

הוא עצמו השתטח לפני פתח החירבה, והתחיל להרביץ צרורות במקלע אחר, שהתיתם. התבוננתי סביבי. ליד הקיר רבצו כעשרה פצועים נוטפי דם. קיצוני משמאל היה הקצר. ישב רכון על הקיר, כשראשו שמוט לפנים, ספק ישן, ספק מעולף, ספק מת.

תפשתי את המקלע ביד אחת, ארגז פעולה מלא ביד השניה, ורצתי החוצה. שמעתי צעדים מאחורי. הפניתי ראשי בבהלה, וכמעט רציתי לנשק את האיש. תובל רץ אחרי ובידו שני ארגזי פעולה נוספים.

– בוא – אמר לי – נדפוק אותם!

איך השד הזה ידע מתי לבוא!

מאחורי הבקתות היה בור גדול שמישהו התחיל פעם לחפור. קפצנו לתוכו. ההפגזה, תודה לאל, נפסקה, המשורינים היו קרובים מדי. רציתי לתת לתובל את המקלע, אך הוא סירב ופקד עלי: – דפוק! לא היה זמן להתוַכח. העמדתי את הגררה על 200 מטר והתבוננתי בתובל בחוסר־בטחון.

– בסדר, בסדר – אמר לי – תדפוק כבר!

לחצתי על הדק הצרורות. מהרכס הקדמי דפק עליהם מקלע נוסף. שרגא ממחלקה שלוש ירה עליהם ברובה אנטי־טנקי, ויענקלה ממעוז כיוון אליהם את הפיאט שלו בזוית של 45 מעלות. עמודי אבק וחולות מותזים, התרוממו מסביב למשורינים, אלה האיטו מהירותם ונראו כמהססים. ההיסוס היה בעוכריהם, פגז פגע באחד מהם. חייל מצרי יצא ממנו ורץ אל המשורין השני. שם לא רצו לפתוח לו את הדלת. כיוונתי אליו את המקלע ויריתי. המקלע דפק ללא מעצור, היתה לי צלוחית שמן בכיסי.

תובל הגיש לי את השרשראות בדייקנות, וחילק לי מחמאות עידוד. עתה היו שלושה ברנקריירים תקועים על שרשראותיהם, בעוד האחרים מפנים לנו עורף ונסוגים, כשאחריהם רצים, במרץ מוכר לי מאד, קבוצות חיילים בודדים, שנשארו חיים.

זה הכל.

האויב ניסה ונס. הענין פשוט, היתה לנו תחמושת במידה מספקת.

מפקד־הגדוד שהגיע מיד עם תום ההתקפה, אמר, שהיתה זו לאו דווקא התחמושת, אלא עוז רוחם של הלוחמים. הוא כבר נתן הוראה לאפסנאי לתת פרס אישי לכל לוחם ולוחם, קופסת אננס.

האפסנאי התחיל ליבב שאין לו חמישים קופסאות, אבל יגאל ניחם אותו ואמר שצריך הרבה פחות. בעקבות המג"ד בא גם אילן עם קומנדקר מלא מוקשים.

– למה לא הבאת אותם אתמול? רטן תובל – כל הלילה חיכיתי.

– למה לא הבאתי אתמול? – כעס אילן – אתה בטלן אתה! איפה היית? הייתי מוכרח להכין ולהעמיס אותם לבדי.

תובל הוריד ראשו באשמה. כן, מה שנכון נכון. לא היתה לו סבלנות שלשום. לשבת ולחכות במשמר־הנגב לקומנדקאר, שעה שהחבר’ה נלחמים שם בחירבה. מצא איזה טנדר שנסע אלינו והצטרף אליו. המכונית הביאה אותו עד מחצית הדרך ושם התקלקלה. הוא ירד ממנה והתחיל ללכת אלינו ברגל. אפס, הגבעה היתה הרבה יותר רחוקה מששיער, והלילה ירד עליו. חשב שאם יעלה אלינו בלילה, עתיד יהיה להיירות על ידינו, והחליט לחכות לבוקר. נשכב בשדה ונרדם. עם שחר השכים קום ובחר לעלות על החירבה ממזרח, כדי לראות בהזדמנות זו שטחים הראויים למיקוש. בדרך אסף חמישה ערבים, שנים מהם נאלץ להרוג כשניסו להימלט ולנוס מקול חלילו. עם שלושת האחרים הגיע אלינו אז באותו בוקר.

– אתה פשוט חסר אחריות! – הטיח אילן בפניו.

תובל המסכן הוריד ראשו ואמר:

– זה נכון. גם ארנון אומר לי את זה תמיד.

– אז בוא נתחיל כבר למקש, כל זמן שהם בורחים ולא מסתכלים אחורה.

תובל הלך אחרי אילן הצודק, ולפני שנעלם במורד הגבעה, זרק לי:

– תקח גם בשבילי קופסת אננס!

רציתי ללכת לבקר את איך־זה ואת הקצר, אך הם כבר לא היו. המכונית של המג"ד לקחה במהירות את כל הפצועים קשה. ניגשתי לבקר את עמדתי חסרת המזל. הדלת עוד היתה שקועה. חול חזר וכיסה את מעט האבנים שהתגלגלו פנימה, אחרי שמשכנו משם את יוסלה. מחשבת זדון באתני. הה, לו התעצלתי, והייתי בונה את עמדתי ללא גג, יכולנו לחסוך לעצמנו המון עמל וזיעה. איך־זה היה שוכב עתה בתוך האדמה, ארוז ומוכן בתוך הסדינים שלו, וכל שנותר לנו לעשות, רק לכסות מעט את הבור ולתלות מעליו שלט: “יוסלה־איך זה קרה. 1930– 1948”.

ברחתי משם. למה תמיד חוזרות אלי כל אותן מחשבות ארורות. פניתי הלאה מהרכס. שלום הנהג עמד לצדי הג’י־אֶם־סי שלו, וכולו משולהב. יוסקה עמד לידו, מאזין.

– אתה שומע – אמר שלום – אז שמו לי תותח 20 מ"מ על המשאית, הקנה מופנה אחורה, והייתי מוכרח לרדוף אחרי המשורינים בּרֶוורס.

– ברוורס – לעג יוסקה – כדי שתוכל לברוח מהר בלי להסתובב.

– אני לברוח? – נעלב שלום – הרי אם לא אני היה כל השריון עולה עליכם וגומר אתכם!

– הרי לך! אם לא הוא.

בחיי שידעתי. ידעתי שיסדרו אותי בסוף, שאחרי שאני אעשה את כל המלאכה, יבוא מישהו אחר ויזקוף את כל הנצחון על חשבונו.

– מי אמר שאתה עצרת אותם! – אמרתי ודמעות חנקו את גרוני – לא ראיתי אותך בכלל. אני עצרתי אותם עם המקלע. תשאל את תובל!

שלום הסתכל בי, הניד גבותיו העבותות ולא ענה. נשמה גאוותנית של נהג, אפילו לא רואה צורך לענות לי. אין דבר, שיחכה קצת. יבוא תובל, לתובל הוא כבר יענה.

קול התפוצצות נשמע פתאום. לרגע קפאנו. האמנם מפגיזים אותנו שוב? לא. תודה לאל, זו רק התפוצצות בודדת, רחוקה, לא שייכת לנו.

יגאל התקרב אלינו ובידו, הפלא ופלא, קופסאות האננס המובטחות. סליחה, לא בדיוק אננס, אלא לפתן שזיפים, ולא קופסה לאיש, אלא שני אנשים לקופסה. נו, טוב, אפשר להבין את האפסנאי. הנגב במצור, מצב האספקה בכל רע, הוא לעצמו לא לוקח יותר מאשר קופסה אחת ליום, אפשר להבין אותו. לקחתי קופסה לי ולתובל.

– כן – נזכר יגאל פתאום – כדאי ללכת לארוז את החפצים. בערב יבואו להחליף אותנו.

קפצתי משמחה. חזרתי עם יגאל לבקתות, כשאני הולך ומדלג, הולך ומקפץ מרוב עליצות. מישהו עצר את יגאל ושאל אם נכון הדבר שההתפוצצות שנשמעה מקודם היתה של מוקש נעל, וכי חבלן אחד משלנו נהרג.

יגאל הניע ראשו. אינו יודע, אבל לא מתאר לעצמו שזה נכון. אילן ותובל הם שני החבלנים הכי טובים של הגדוד, אצלם לא יקרה דבר כזה.

אחר כך הגיעה השמועה על אילן, בכל זאת הוא. אילן הרציני והטוב. רק לפני שלושה ימים נשא נאום על קברו של חבר. רצתי עם יגאל לעבר המורד. מרחוק ראינו את האלונקה העולה. ופתאום הציפה אותי הרגשת אושר ושמחה. נושא האלונקה הראשון משמאל, היה אילן בעצמו, אילן שלנו. סתם הטעו אותנו, כנראה נהרג אחד מאלה שעזרו להם לסמן את השטח.

– שמרתי בשבילכם קופסת לפתן – קראתי לאילן בקול עליז – איפה תובל?

– פה – אמר אילן והניד ראשו לעבר האלונקה.

– איפה? – לא הבנתי.

ואז התקרבה אלי האלונקה, ואני ראיתי זוג ידים קטועות. על הראש כבר לא יכולתי להסתכל. אט אט נחלצה קופסת הלפתן מבין אצבעותי, נפלה ונקשה על לבו של סלע. לא הרמתיה.

מישהו דק־איברים ורזה גחן והרימה בסתר. שתערב לו. תובל ממילא כבר לא יוכל להתחלק עמי. גם לא מגיע לו הלפתן. להיהרג סתם ככה ממוקש שאתה הטמנת! לא, לא יפה. לא עושים ככה לחברים שלך. ודווקא עכשיו, אחרי שהדפנו אותם וניצחנו. לא תובל, הפעם הגזמת במקצת. ארנון צדק, אתה בלתי אחראי, תובל, בלתי אחראי…

4    🔗

יומיים אחרי שהעבירו אותנו מחירבת־מחאז, מסר לי יגאל המ"כ כמה מכתבים שהגיעו במכונית האספקה. שניים היו אלי מהבית, ושלושה נועדו לקצר. קודם־כל הסתכלתי ממי המכתבים אל הקצר. אחד מהבית. ושנים מדליה. הוא ישמח מאד. כעת קראתי את המכתבים שלי. מה שלומי, מה נשמע אצלי. מתי אקבל חופש ומה פירושו של “לאמא ולשוקה קוּ קוּ ריקוּ?” האם אני בריא? הכל עלי. על עצמה אין אמא מספרת כלום, דווקא מענין אותי מה נשמע בחנות. כשהייתי לאחרונה בבית, לא היו העסקים מוצלחים ביותר. אולי עכשיו, בחגים, גדלה קצת התנועה. אבל על זה היא לא כותבת. העיקר שאהיה בריא ובריא ובריא…

המכתבים של הקצר בטח מענינים יותר, ביחוד אותם שנים שבמעטפות הוורודות. חבל שהוא נפצע, לו היה כאן, היה בטח נותן גם לי לקרוא. תמיד היה נותן לי לקרוא אחריו. היה לה כתב עגלגל ויפה, ואהבתי לחלום מולו. ביקשתי מיגאל רשות לנסוע לדורות לבית־החולים למסור את המכתבים. תחילה סירב לשחררני, אמר שבטח כבר הטיסו את הקצר לצפון, ואם לא, אז הוא ממילא שוכב ללא הכרה ולא יהיה טעם לכל הביקור. אני התעקשתי והבטחתי לחזור עוד הערב, והרשות ניתנה לי. נהג מכונית האספקה לקח אותי עד רוחמה, ואני ירדתי בסיבוב לחכות לטרמפּ. עמדתי שם כמעט שעה, והיה משעמם. החלטתי לפתוח רק את אחד המכתבים, הדק מהשנים, וגם אותו לא לקרוא, רק להציץ לסופו. ממילא אחרי מה שעבר על הקצר ועלי ביחד באסם אין יותר סודות בינינו.

הדבק ניתק בקלות, החלקתי במעטפה על לחיי. כמה נעים לדעת שלפני כמה ימים נגעה בה לשון חמודה, שיצאה מבין זוג שפתיים מופשלות כאלה. תחילה באמת הצצתי רק לסוף. לשמי לא היה בו זכר. מיד ידעתי שזהו מכתב משעמם בתכלית, וחסר כל ענין, ולכן גם הרשיתי לעצמי לקרוא בו. פתאום הרגשתי איך לבי חדל לפעום, ואיך נאחז הרעד בידי. איך יכולה היתה לכתוב כך?

היא חשבה. חשבה הרבה מאד. חשבה כל היום וכל הלילה. חשבה כפי שלא חשבה מימיה. ולבסוף הגיע למסקנה הברורה שהיא והקצר לא נועדו זה לזו. היא הרבה יותר רגשית וסנטימנטלית, יש לה נטיות לאמנות ולשירה. הקצר הוא מין ליצן חביב, אבל אף פעם אי־אפשר לדבר אתו ברצינות. אתו היא אף פעם לא מסוגלת לשוחח על רבינדמט תגוֹריק. אתו היא לעולם לא תשב לקרוא יחד את שיריו הנפלאים של אדוארד קיפּלינגר הנפלא. הוא תמיד ידע רק לספר לה סיפורים וצ’יזבאטים על המלחמה, וזה כבר לא מעניין אותה. היא לא בחורה כזאת שטחית, מאלה החושבות כל היום איך הן נראות. היא מלאה רגשות היא, ויש אנשים היודעים להעריך זאת. חוץ מזה היא לא יודעת מה היא בעצם כל כך מתנצלת, הרי למעשה לא היה ביניהם כלום, ורק במכתבים היא הרשתה לעצמה להתמוגג מעט, מפני שהיא היתה כל כך בודדה, והיה נעים לכתוב לאחד מגיבורי הפלמח ההולכים למות שם בנגב הרחוק. חוץ מזה היא מקוָה שהוא בריא ושלם, והיא רוצה שישארו ידידים טובים, ואם הוא במקרה בא העירה, ואין לו מה לעשות, והוא עובר לא רחוק מביתה, אז שיעלה אליה לכמה רגעים, ושלא יתבייש, אמא שלה לא אוכלת בני־אדם. רצוי רק שלא ישכח להודיע מתי הוא מתכונן לגשת, כי בזמן האחרון יש להם כל כך הרבה בחינות, עד שקשה לה למצוא רגע פנוי אחד…

אט אט קיפלתי את המכתב ועברתי לצד השני של הכביש. הספקתי עוד לתפוס את מכונית האספקה שחזרה למשלט שלנו. בדרך קראתי גם את המכתב השני. אם ממילא כבר חטאתי כלפי דרבינו גרשום אז מה יקרה לי אם אחטא רק עוד פעם אחת? היה זה מכתב עם תאריך מוקדם יותר, נכתב כחודש לפני המכתב הדק, ומשום מה התעכב בדרך. המכתב היה נהדר. דרישת השלום אלי היתה כתובה בשורה מיוחדת. שורה שלמה רק שלי. גם השורות המיועדות לקצר, היו גדושות געגועים ומלאות שאלות של “מתי תחזור כבר?” הכנסתי את המכתב חזרה למעטפה, החלקתי בלשוני על הדבק וסגרתי אותו טוב. ממילא הוא יתן לי אחר כך לקרוא את המכתב הזה, אז למה שידע שכבר קראתי אותו?

הוספתי על המעטפה דרישת שלום ממני, צרפתי אותו למכתב של הבית, אותו לא פתחתי בכלל – בכל זאת היתה בי מידת־מה של הגינות – וביקשתי מהנהג להעביר את המכתבים לתעודתם. הרי הוא נמצא בדרכים.

את המכתב הדק הראשון, החזקתי זמן מה בידי, ואחר כך החלטתי. יסלח לי אלהים על כך. קרעתיו רצועות רצועות. תחילה את המעטפה, אחר כך את המכתב עצמו. פיסות פיסות של נייר, קטעי דף קטנטנים. הוצאתי ידי מחלון המשאית ופיזרתי, לאורך הדרך, פיסה אחרי פיסה.

זמן קצר עפו הפיסות אחר המכונית, אך עד מהרה התבלעו בתוך ענן הליס הרודף אחרינו. פירפרו נואשות בתוך ים האבק הסוער, וצנחו ודבקו לקוצים שבצדי הדרך. פיסה פיסה והקוץ שלה…

 

יום־יום    🔗

"פרטי מותו:

יצא בלילה עם חבריו למקש את משלט חירבת־מחאז, שנכבש יום קודם לכן.

כל הלילה הניח מוקשים, ובהחליקו את העפר על המוקש האחרון, נשען עליו בהיותו עייף והמוקש התפוצץ.

… הובא לקבורה ע"י חבריו במשמר־הנגב."

(מתוך חוברת “רעינו”

הוצאת נתיב־הל"ה – תש"ט)

1    🔗

עלם צעיר וכחוש היה פוסע ברחובות העיר.

נעלים מסומרות, בגדי חאקי דהויים, וספק זקן על לחייו. הגיע לבית קומותיים קלוף קירות, שהיה מוסתר בחלקו על ידי עץ פיקוס זקן עטוף שרשי אויר. הנער נכנס לחדר המדרגות וצלצל בדלת הקומה השניה. כל מענה לא נשמע. שוב צלצל, ואחר התכופף, הגביה את שטיח הרגלים הקטן שלפני הדלת, הרים מתחתיו מפתח שחור ופתח את הדלת.

כפי שתיארתי לעצמי איש לא היה בבית. אמא בחנות, ושוקה בטח בצבא שלו. ליד מיטתה של אמא מצאתי חבילת מעטפות קשורות בשרוך. מי זה המשוגע שכתב לה כל כך הרבה מכתבים? מאז ומתמיד הייתי סקרן להציץ במכתבי אחרים. היתרתי את השרוך, ונבהלתי. היו אלו המכתבים שלי, לאמא כבר לא היה כנראה מה לעשות בחיים. אשה מוזרה היא אמי, אשה מוזרה מאד…

2.9.48

לאמא ושוקה שלום רב!

אני כותב לכם משום שהעבירו אותנו קצת דרומה, ומעכשיו לא אבוא הביתה לעתים כל כך קרובות. אין לכם מה לדאוג. הגעתי אל הנחלה והרווחה, אין להשוות את התענוגות ומנעמי החיים המזומנים לנו כאן, ביחוד אם נשווה אותם לחיים העלובים בקורס הקשר של שוקה.

ראשית, הדירה. כאן אין אנו דרים 8 באוהל, אלא שנים בלבד. אני והקצר (למד אתי בגמנסיה, שוקה מכיר אותו, מבית טוב). שנים, והאוהל כולו שלנו. רק בשביל זה היה כדאי לבוא הנה.

שנית, הנוף. לפקוח את העינים בבוקר ולראות מרחבים עצומים כאלה. אדמה, אדמה, אדמה. לאן שאתה פונה אדמה. ולא סתם, אלא אדמת ליס, זו שכל כך הרבה למדנו עליה בידיעת הארץ, מבלי לראותה. אני מכניס לכם חופן קטן לתוך המכתב. הליס הוא הקרקע הפורה ביותר בין קרקעות המדבר והערבה. בו כמות גדולה של חול דק ואחוזים ניכרים של טיט וגיר. צבעו הטיפוסי חום־צהבהב, הובא אלינו מהמדבריות בצורת סופות אבק, אבל מה פתאום אני כותב לכם שטויות כאלה.

בהכשרה רוצים לדרוש שיעלו אותנו להתישבות בנגב. אני בעד. זה המקום היחיד בארץ, שהשמים והאדמה נוטים להתערבב זה בזה לעתים כל כך תכופות (כעמודי החול המתערבלים פתאום מעלה, או ענני הליס המנצלים תאוצתה של כל מכונית כדי לנסות להמריא). תערובת זו אין כמוה טובה לנפש האדם, אם כי מבחינה מעשית הדבר מצריך כך וכך מקלחות ביום.

כמובן שיש לי עוד המון רשמים, אבל עליהם בפעם הבאה. אני רוצה לסיים כדי שאספיק לשלוח את המכתב בזמן. הכתובת שלי היא: “ד.צ. 218. מחלקה 2, פל’ד. יורם מס. 118426.” אל תכתבו את שם המשפחה, אין צורך, יש רק יורם אחד בכל הפלוגה.

להתראות!

שלכם, יורם.

8.9.48

לאמא ושוקה שלום!

אמא, את שואלת אותי כל כך הרבה שאלות, עד שאינני יודע באיזו להתחיל. אולי בזאת שתמיד העסיקה אותך. ובכן, אמא, אין מה לדאוג. האוכל הוא ממש פנטסטי. את זוכרת שבבית לא הייתי אוכל גבינה צהובה? ובכן כאן אני אוכל. אנו קוראים לה כאן גווינה, בגלל הצורות הטריגונומטריות שהטבחים נותנים להם מדי פעם, כדי לגוון את הארוחה. אנו מקבלים בשפע גם דגים קטנים, משומרים בתוך קופסאות פח, ולחם ומלח והכל, אגב נזכרתי במקרה מענין שאירע לי ולקצר לפני יומיים. נכנסנו לכפר ערבי עזוב כדי להוציא ממנו תבן, ולמלאות בו את המזרונים שלנו. תוך גריפת התבן, הרגשתי במשהו קשה, חשבתי אבן, ורציתי להוציאה, לא יוצאת. אני ממשש, היא חלקה ועגלגלת. הרחקתי את התבן לצדדים, ומצאתי כד ענק, שמכסהו חתום בחומר מוצק. קראתי לקצר ורק בקושי הצלחנו להרימו. הקצר אמר שיש בפנים זהב. הוא בטוח. היינו קצרי רוח, אך לא רצינו לנפץ את הכד. פרקנו את הקת של הסטן והתחלנו לגרד בזהירות את חותמת החמר…

אני מוכרח להפסיק, שורקים לצהרים ומי שמאחר לא נותנים לו להיכנס. אמשיך במכתב הבא.

נשיקות.

שלכם, יורם.

לאמא ושוקה מיאו!

כשמתחיל הערב עולה רוח קרירה מהמדבר וממש נעים. אני כותב את המכתב בצהרים.

עוד מעט יוצאת המכונית ואני רוצה שתקבלו את המכתב שלי ושתדעו שהכל בסדר ואני בריא ושלם, וטוב לי.

להתראות.

שלכם, יורם.

16.9.48

לאמא ושוקה כרגיל!

קודם כל אני רוצה להודות על קופסת הנעלים ששלחתם לי, ועל העוגיות הטובות שמלאו אותה. על קופסת הדומינו האדומה, שבה היו השוקולדות, ועל שתי קופסאות הסיגריות עם המרמלדות. אמא, באמת יפה מצדך, אבל שתדעי לך, עכשיו שתשאלי אפילו עשר פעמים מה אנחנו אוכלים, לא אענה לך.

שוקה, אני לא מבין מה אתה רוצה? על איזה זהב אתה שואל, ובכלל חוץ מזהב אין לך כבר על מה לכתוב?

חנכנו השבוע את בית־השימוש החדש שלנו. יש לנו כאן בחור אחד שקוראים לו יוסלה־איך־זה. השבוע היתה לו עצירות. הקצר ריפא אותו. עכשיו יש לו שלשול כזה, גמר לי את כל הבלוק. אז אין לי כרגע על מה להמשיך לכתוב.

שלום ולהתראות.

שלכם, יורם.

20.9.48

לאמא ושוקה שלומות רבים!

במטה הגדוד היתה ישיבה דחופה, ואחרי דיונים סוערים החליטו שעלינו להקדיש רבע שעה ראשונה של בוקר להתעמלות. בבוקר כולנו יוצאים ומתחילים לרוץ ולקפוץ. רק הקצר לא יוצא מהאוהל. לא יוצא וגם צועק – מי סחב לי את המכנסים? גדליה המ"כ שלנו בא לקרוא לו, והקצר אומר: מצטער, אבל אתה לא תתן לי פקודה לצאת עם תחתונים להתעמלות. גדליה מתחיל לחפש באוהל את המכנסים ולא מוצא. איך ימצא כשהקצר אמר לי לשים אותם מתחת לכרית של יוסלה־איך (בעל השלשול).

בסופו של דבר הקצר השיג את מטרתו, גם לא יצא להתעמלות, וגם גרם לכך שאיך־זה יקבל עונש לרוץ חמש פעמים סביב המחנה, כדי שילמד אחת ולתמיד לא להחביא דברים מתחת לכרית שלו. תאמרו, מה אשמתו של יוסלה כי יסבול? ואומר לכם – הכרית! מתוך מחלקה של 30 חיילים, הוא היחיד המוכרח לישון על כרית. הביא צפית לבנה מהבית, בעצם שתים, אחת להחלפה, סחב צמר גפן מהבנות, מילא בו את הציפיות, ועתה הוא ישן ללא נדודי שינה, ולא מוכן להשאיל לנו את הכרית אפילו ללילה אחד.

הוא כמובן מבטיח להתנקם בקצר בגלל הריצה הזאת, אבל כל כך הרבה פעמים הבטיח, עד שכבר אף אחד לא מאמין לו.

כתבתי הפעם מכתב ארוך ואני מקוה שתגמלו לי.

שוקה, אני לא יודע מה אתה מבלבל לי במכתב שלך עם הזהב. מתי סיפרנו לך שמצאנו זהב. איך בכלל אפשר למצוא זהב בנגב הצחיח הזה. אז תהיה בריא וכל טוב.

עכשיו אני נזכר, אתה מתכוון לכד שמצאנו בתוך התבן. נכון מצאנו כד חתום וסגור שקיווינו שיש בו אוצר, אבל מה פתאום זהב? סך הכל הוא היה מלא במלח. אז תמסרו דרישת שלום לכולם, ושכולם יהיו בריאים. מה שלומך, אמא? עוד כואב לפעמים בצד? אני דווקא משמין מיום ליום ומרגיש מצוין. האויר כאן פשוט נפלא. אמא אל תתביישי להגיד לשוקה שיביא לך בקבוק חם אם את צריכה, או שישטוף לפעמים את הכלים. לא יזיק לו אם יעשה משהו בבית.

להתראות.

שלכם, יורם.

27.9.48

לאמא ושוקה רוב שלומות!

איני יודע אם כבר סיפרתי לכם שאני מגדל זקן. כולם עושים זאת כאן ואיני רוצה להיות יוצא דופן. הצרה היא שהוא צומח דונם פה ודונם שם. זאת אומרת, על הסנטר היבול דווקא עלה יפה, אבל מצדיו משתרע לו שטח מת, ואחריו איזו פלומת פיאות ליכלוכית. אני מקוה שעם בוא החורף והגשמים תשוב הארץ להדשיא דשא עשב, וכשאבוא הביתה בחופשה הראשונה יהיה הזקן בבחינת חורש סבוך ועב.

בברכת יערות הקרן הקיימת!

שלכם, יורם.

לאמא ושוקה קו קו ריקו!

מה שלומכם ומה נשמע בבית?

בעצם כבר כתבתי לכם לפני שלושה ימים, אבל ממילא אין מה לעשות, אנחנו משתזפים בשמש מהבוקר עד הערב, אז החלטתי לכתוב לכם, למרות שבמכתב הקודם כבר סיפרתי לכם שאין מה לכתוב. אז מה פתאום אני באמת יושב וכותב?

שלכם כתמיד.

יורם.

נ.ב. לשוקה –

תשאל את השמנה חסרת הסנטר שישבה על ידי בג’יפ אם לא שכחתי אצלה את המטפחת שלי. היא נעלמה לי פתאום ואינני יודע איפה היא (אני מתכוון למטפחת). למה אתה לא כותב כלום? חזיר! אל תכתוב, כי ממילא לא מענין אותי. חמור!

3.10.48

אמא ושוקה שלומות!

אמא, תודה בעד המכתב. הוא היה נחמד, אם כי את מצחיקה אותי בדאגותיך. הבאמת את חושבת שאין לנו מה לעשות אלא לרוץ לכל מיני מקומות שיוֹרים?

הערב ראש־השנה והחלטנו לחגוג את המאורע על ידי כך שבמקום המקלחת השגרתית, נעשה אמבטיה. מצאנו כאן ליד המחנה אגם קטן וחמוד להפליא (אל תפחדי, אמא, העומק המכסימלי 20 סנטימטר, אי אפשר לטבוע, וחוץ מזה אני יודע לשחות). ועכשיו אנחנו נקיים ורחוצים, ומוכנים לקבל את פני השנה החדשה.

שנה טובה לכולכם ולהתראות בשנה הזאת!

שלכם. יורם.

נ.ב. לשוקה!

תודה לך שכתבת פעם יותר משתי מלים (אמנם לא הרבה יותר). את הקשרים המצוינים שלך עם המטה, אני מבקש שתשמור לעצמך. איני רוצה שתדבר שם מלה אחת עלי, אתה שומע! ההסברים שלך, והנימוקים נכונים וצודקים, ויש בם מידה רבה של אמת, של דאגה, אבל בעיקר של אגואיזם. דע לך כי באתי הנה מרצוני הטוב, ואיש לא יכריח אותי לעזוב את החבר’ה ולעלות לצפון. חוץ מזה איני יודע מה התקפת הדאגה הפתאומית הזאת? אני מרגיש שאף פעם בחיי לא היה לי כל כך טוב, ואתם הופכים עולמות!

ועכשיו, העיקר! בקשר לאותה נערה שהכרת כביכול עבורי – אמא את לא צריכה לקרוא את זה! – לא כתבת לי את שמה, אבל אם שמה דליה, ויש לה כתפיים שבריריות, שער חום וחלק, ומתניים שאפשר להשחיל עליהם את הטבעת של אמא, אז אני דורש ממך במפגיע לזרוק אותה לכל הרוחות! היא חברתו של הקצר. ואם תגזול אותה ממנו, אני לא אדבר אתך לעולם. נשבעתי.

שלך בנאמנות.

יורם.

8.10.48

לאמא ושוקה שלום!

אני מבקש סליחה שלא כתבתי. פשוט כשהימים חולפים ללא כל מאורע מיוחד, וכל יום ממשיך לדמות לרעהו, אז אין מה לכתוב. ואני שונא לשבת ולכתוב בכוח. להבא תדעו שאם אינני כותב – סימן שהכל בסדר ואין מה לכתוב.

להתראות!

שלכם יורם.

14.10.48

לאמא ושוקה. מה נשמע!

אצלי אין חדש. השמועה מספרת שבקרוב מוציאים אותנו לחופש. כל הסיכויים שנתראה בקרוב. אם כך, למה לכתוב?

להתראות!

שלכם יורם.

18.10.48

לאמא ושוקה השלום והברכה!

כפי שראיתם עוד לא הגעתי הביתה. כנראה שהחופשה נדחית לכמה ימים. לפי מכתבכם אני מבין שאתם נבהלים יותר מדי ממה שכותבים בעתונים. באמת אני מתפלא עליכם. עדיין אינכם יודעים שתפקיד העתונות הוא לנפח כל דבר? ודווקא את הדברים החשובים באמת אינם מציינים בכלל. למשל, עכשיו בוקעות צהלות שמחה מכל עבר. מחלקים לנו תחתונים ארוכים. קוראים להם “תחתוני גולדה” איני יודע למה. כולם לובשים אותם ויוצאים לרקוד הורה. הורה גולדה. גם אני לבוש בהם ויוצא להצטרף לרוקדים. בעצם נכנסתי לאוהל רק כדי לקחת סיכת בטחון, ונזכרתי במכתב שלכם.

מקוה להתראות בקרוב!

בתחתונים או בלעדיהם!

שלכם. יורם.

21.10.48

לאמא ושוקה בוקר טוב!

די, אני לא יכול להתאפק יותר. שתדעו לכם! הייתי בין הראשונים שנכנסו לבאר־שבע! באר־שבע נפלה לידינו! אם תקראי בעתונים, אמא, אני מרשה לך לספר שהילד שלך, הילד עם הזקן, נכנס לעירו של אברהם אבינו.

אני מרשה לעצמי לגלות לכם את הסוד הצבאי הזה, מפני שאמרו לנו שמחרתיים אנו יוצאים לחופש.

סוף סוף להתראות באמת!

שלכם. יורם.

25.10.48

לאמא ושוקה זה אני!

אני מצטער שלא באתי, אבל דחו לנו את החופש. פשוט אי אפשר לתת לכולם לצאת בבת אחת, אבל מה? בשבוע הבא הבטיחו לנו שאנחנו באמת יוצאים. שוקה, אם אתה רוצה לשמוע ממני ד"ש חי, אתה יכול לנסוע לבית־ההבראה בנען, צריכים להיות שם כמה חברי הכשרה שלנו, ביניהם הקצר שאתה כבר מכיר. אם תהיה תמסור להם ד"ש גם ממני.

להתראות!

שלכם. יורם.

30.10.48

לאמא ושוקה ברוכים המקבלים אותי!

אני בא!

מחכים למכונית שצריכה לקחתנו.

ברגע שאתם קוראים את המכתב הזה, יכולה כל נקישה בדלת, להיות הנקישה שלי. אם אתם יוצאים מהבית, תשאירו לי את המפתח במקום.

בעצם אני מתאר לעצמי שאגיע עוד לפני המכתב, ואני כותב אותו סתם ככה, כדי שאוכל לקבל פעם אחת מכתב מעצמי.

להתראות!

יורם.

5.11.48

לאמא ושוקה!

אני באמת מצטער שהטעיתי אתכם, אבל כל פעם מתחלפות אצלנו השמועות, וקשה שלא להיתפס להן.

עכשיו מבטיחים לנו סופית שמחרתיים יוצאים לחופש. אני כבר לא מאמין.

בכל זאת להתראות!

שלכם. יורם.

קשרתי את המכתבים והנחתי אותם במקומם, כאילו איש לא נגע בם. אילולא היה הדבר תלוי בי, הייתי משליכם לפח האשפה, וכי מה כבר היה בהם? סתם גיבובי מלים המנסות להסתיר יותר מאשר לחשוף.

שעון המטבח הגדול שלנו צלצל והורה על השעה שתים־עשרה. ידעתי שבאחת אמא סוגרת את החנות ובאה הביתה להכין לשוקה ארוחת־צהרים. רציתי להספיק להתקלח לפני שהיא תגיע, אך לפני זה חלמתי על עוד משהו. חלמתי לשבת על כסא הגון ולקחת ליד ספר טוב, או עתון של אותו יום, ולעשות את זה כמו כל אדם משכיל. היו לי כבר לזרא כל הוואדיות ואבני השדה.

ליד מיטתו של שוקה לא מצאתי אף ספר, אבל מצאתי משהו אחר, שאלמלא הייתי רואהו במו עיני, לא הייתי מאמין שהוא קיים. המחברת עבת הכריכה, היתה מוסתרת בתוך מגירת הארון הקטן, מתחת מפת שולחן רקומה. על הדף הראשון שלה היה כתוב באותיות קטנות:

“יומן לעת מצוא – שוקה.”

אכן על חומר קריאה יותר מענין לא יכולתי אפילו לחלום.

2    🔗

כשאדם שהוא מכונאי מטבעו, לוקח עט־נובע לידו, הרי התוצאה היחידה היא שידו הופכת כחולה, ואילו הנייר נשאר לבן. את שפתי איני יכול לראות, אך אין ספק שגם בהן דבק משהו מכחולו של דיו. שטות גמורה היא למצוץ את העט מתוך אמונה שעל ידי כך יתחיל לנבוע ולכתוב מעצמו.

אם ישאלוני מדוע התחלתי בכתיבה, לא תהיה בפי תשובה. גם לעצמי איני יודע איך להסביר זאת, רק זאת אדע, כי קיים בי דחף לשבת ולהעלות על הנייר את כל העולה על דעתי, וכל זמן שאני יודע כי אין אדם המסוגל להציץ אל דפים אלו, אין כח שימנעני מלהפריח עליהם מלים.

הגיע מיורם מכתב המספר, כי הוא ירד לנגב. איך יכול היה לעולל כזאת לאמא. מה פתאום עבר בכלל לפלמ"ח, הרי אין הוא טיפוס של פַייטר? זכורני כיצד התרגש כשהיינו בדגניה וראינו כמה פרות מתות. ממש בכה כתינוק. התמיהני מאד בכך, לא האמנתי כי בעל האופי החזק משנינו, יהיה גם היותר רגשן. כשגבריאל נהרג, היה הוא הראשון שהתחיל לבכות. אהב מאד את גבריאל. מאז מצא לנכון להתחיל לדאוג לי, על אף היותי אני האח הבכור. עתים הרתיחוני דאגותיו. אותו יום כשנסענו לעמק הירדן כמעט רציתי להרגו. חשב שאני ילד קטן, שאין לתת לו לנסוע לבד כל כך רחוק. עזב את הספרים האהובים עליו ונדבק אלי. ישב מאחורי ונעץ בי מבטי סיכות כל אימת שניסיתי ללחוץ קצת יותר על הדוושה.

אנחנו, יורם ואני, נולדנו שבוע שלם לפני הזמן. מרוב התרגשות הקדימו צירי הלידה לאחוז באמא. דווקא ידעו כי היא רגשנית והשתדלו להודיע לה בזהירות מכסימלית. תחילה אמרו לה שאבא יאחר לצהרים, יען כי התחלק מאופניו, אבל לאופניים שלום. אחרי הדברים האלה גילו לה שהוא נסרט קצת ולקחו אותו לבית־החולים לשים לו מעט יוֹד. כשהתעקשה לנסוע לראותו, גילו לה שיש חשש לשבר ברגל. בדרך הביאו לידיעתה כי גם מכונית־משא כבדה היתה מעורבת בתאונה. כשהיתה בחצר בית־החולים בישרו לה, כי בעצם אין זה שבר ברגל, אלא בגולגולת, ואז היא ידעה שאבא מת, וצנחה בחצר. בהזדמנות זו לקחו אותה כבר לחדר היולדות ושם באנו שנינו לאויר העולם. למעשה היו צריכים לקרוא לי יורם. גבריאל אהב את השם הזה ואמי הבטיחתהו שאם אהיה בן אקרא כך. היות שאבא מת, היו מוכרחים לקרוא לי על שמו, ישעיהו. ויורם תפס את השם הטוב.

היה עתון אחד שהתרשם מאד מהמקרה וכתב בעמוד הראשון בתוך מסגרת מדגישה:

קוריוז מענין ארע השבוע בעירנו.

אם ילדה תאומים והאב מת.

זהו אחד המקרים הנדירים בהיסטוריה שלנו בו האב מת בעת הלידה.

לאם ולתאומים, שלום.

גבריאל היה אז ילד בן עשר. הוא היה ילד אגרסיבי מאד, נקמני, חסר הומור וחסר פשרות. למחרת כתב אותו עתון קוריוז אחר:

בריונים התנכלו אמש לשמשות

המערכת. כל החלונות נופצו.

נגרם נזק של עשרות לירות.

יש יסוד לסברה כי זה מעשה ידיה של כנופיית צעירים ערביים.

המשטרה חוקרת.

היא חקרה את גבריאל. מצאו אותו בסביבה וקיוו שהוא יעזור להם לגלות את זהות המנפצים. לא שיערו שילד אחד מרוגז יכול לנפץ כל כך הרבה שמשות. גבריאל כמובן לא הועיל להם בכלום. נשבע להם שלא ראה אף אחד בסביבה. הייתי רוצה להיות כמו גבריאל, אמיץ כזה, עקשן, ובעל קור־רוח ופלגמטי, אבל נדמה לי שתכונות אלו דבקו דווקא ביורם. אני נולדתי סתם להיות אדם רגיל.

*

בעצם מדוע עודני יוצא עם שפרה? מה היא נותנת לי? היותה בחורה מרשימה? וכי את מי היא מרשימה, רק את אותם הרואים אותה מהלכת מרחוק. אני הרואה אותה לעתים כל כך קרובות, כבר איני יודע אם היא נאה אפילו.

הפחדים שלה היו לי לזרא מזמן. כמה פעמים עלי לשמוע, שהיא מוכנה לתת לי הכל, אבל רק אחרי שנתחתן. אמרתי, אבל מי חושב להתחתן אתך, מי? והיא פרצה בבכי. הרי עשרים פעם הסברתי לה שאני לא נוצרתי לחיי נישואין, אז מדוע היא מתרגשת מזאת כל פעם מחדש?

*

פגשתי את חיליק מהצופים והוא שאלני אם ברצוני לבוא להדריך אצלם בקן פעם בשבוע. יש להם כעשרים זאטוטים שאין להם מדריך. נסעתי לראותם, הם הסתערו על הג’יפ בתרועות, שאלו אם אני חייל וביקשו ממני ללמד אותם מלחמה. ילדים הם דבר נפלא. אמרתי לחיליק שאני מסכים, אבל רק פעם בשבוע. לא הרחק מוואדי מוסררה מצאתי בית ערבי עזוב, החוסה בצל אזדרכת ענפה. החלטתי להתחיל את הפעולה הראשונה בלימוד הלחימה בשטח בנוי. נצא בעשר בלילה. חוליה אחת תתפוס עמדה מאחורי תלולית, ותפתח באש מקלעי גומי על הבית. חוליה שניה תשליך רמוני אבנים דרך החלונות, ואני, בראשה של חוליה שלישית, נקשור חבלים לעץ, ונתפרץ למרפסת הבית בקפיצות טרזן ובשאגות קופים. אני עוד אעשה מהפספוסים שלי לוחמי קרבות אמיתיים.

*

שפרה אמרה לי שאם אני יוצא אתה רק בשביל לבלות, אז מוטב שנפסיק לצאת בכלל ונישאר רק ידידים. אמרתי: כרצונך. סיפרתי לה על עלם אחד הנמצא עמי במַטה, אשר הראיתי לו את תמונתה, והוא הביע משאלה להכירה.שפרה נעלבה שאני רוצה להכיר לה בחור חדש, אך עשתה עצמה לא איכפתית, ואמרה כי היא הכירה אחת שתשמח לצאת עם כל דון־ז’אן. אמרתי לה, כי את ציפקה שלה תשאיר בשביל הסבא שלה. אמרה, כי הפעם זאת חברה אחרת. קבענו למוצאי שבת שנלך ארבעתנו יחד.

*

היום הוציאו לי את התפרים מהראש, הורידו את התחבושת מהעין, שיחררו את ידי הימנית מהקרש, ואני יכול שוב לכתוב. בשבוע שעבר יצאתי לצופים להעביר את פעולתי הראשונה. הודעתי לחיילי, כי אנו יוצאים לכבוש עיר, והם השתוללו משמחה. בעת הפעולה היו לנו כמה תקלות בלתי צפויות.

תקלה ראשונה עוד בבסיס. חייל אחד בא עם אחותו בת השש, ועד שהצלחנו להיפטר משניהם בזבזנו שעה שלמה.

תקלה שניה בדרך. נתקלנו במפתיע בכיתת בנות מהשומר הצעיר, היושבות בשדה ושרות שירי מדורה סביב מדריכה אחת בעלת צמה שחורה וארוכה. החלטתי לאמן את חניכי בפעולת חטיפה. לפקודה “אש!” הסתערו עשרים החבר’ה שלי על המדריכה והביאוה שבויה לרגלי. מקרוב ראיתי, כי היא לא היתה שוה את כל המאמץ, מה גם שהעיזה לתת לי סטירה מצלצלת אחרי שפקדתי לשחררה. חיילי רצו כבר לקרוע אותה כדג, אבל אני חננתי אותה, ונתתי פקודה להפסקת האש מטעמי חוסר זמן. נדמה לי ששן אחת בלחיי השמאלית התחילה להתנדנד.

התקלה השלישית היתה ביעד עצמו. לא עלה על דעתי לבדוק את הבית לפני הכיבוש, ולכן גם לא ידעתי שבינתיים נכנסה לדור בו משפחת עולים חדשים מעיראק, משפחת סבלים, שלה עשרה בנים ענקיים. חטפנו מהם מכות כאלה, שעד עכשו אני עוד מתפלא איך בכלל יצאנו חיים מכל העסק.

כעת איני יודע אם להמשיך להדריך בצופים אם לא. ילדים בני עשר הם כאלה פרחחים עד כי נדמה לי שרק יד של ברזל תוכל להשתלט עליהם. נראה.

*

שפרה הביאה את דליה ואני את אחד הטמבלים הגדולים של הבסיס, יקה בן יקה, ששמו מנוח. נדמה לי, כי העסק לא כל כך הצליח, במקום שיתחיל עם שפרה כמצופה, התלהב דווקא מדליה. אפשר להבין אותו, לא לשם כך לקחתיו. על כל פנים הודעתי לדליה, כי ברצוני להחליף עמה כמה מלים, והיא הזמינה אותי לבוא לקחתה מהסמינר, בתנאי שלא אתעסק אתה, כי יש לה כבר חבר. מי חשב בכלל להתחיל אתה, היא נראתה לי רק משום שנדמה לי שהיא תואמת את טעמו של יורם. אם אני אין בכוחי לשכנעו לעזוב את הנגב, אולי תצליח בזאת אחת כזאת שנראתה לו בחלומותיו מאז ומתמיד.

*

נדמה לי כי דליה יותר מתוסבכת משפרה. היא אומרת שלא רק שהיא לא כזאת, אלא שהיא בכלל לא נותנת לשום בן לשים עליה יד, מפני שיש לה חבר בנגב בפלמח והיא שומרת לו אמונים.

אחר כך, כשהגנבתי אותה לחדרי להמשך השיחה, לא רצתה כלל לצאת ממנו, למרות שהשחר עמד לעולות בכל רגע, ואמרתי לה שאמי עוד מעט תקום. היא סיפרה לי שכל חייה גדלה ללא אבא, וכי אני משרה עליה אוירת חסות. אחר כך הודתה לי על הפרחים הנפלאים ששלחתי לה. רק בקושי הצלחתי לסלק אותה מהבית. אינני יודע לאיזה פרחים היא מתכוונת. כנראה שמנוח, הטמבל הזה, שלח לה אותם ושכח לכתוב את שמו.

*

היום נודע לי מפיה, כי החבר שלה שמו יוסי־פס וכי הם רק מתכתבים, ובעצם אין ביניהם שום דבר. אמרתי לה שתלך לכל הרוחות, ושאינני רוצה לראות אותה יותר. לא שאני צדיק כל כך, אבל אני בטוח שאם יורם ידע כי גזלתי מרעו את חברתו, אני בטוח כי הוא לא ירצה לדבר אתי אחר כך כל ימי חיי. אז למה לי זאת? מה יש בדליה שאין בשפרה? צריך רק קצת יותר סבלנות, זה הכל.

*

מנוח מרבה להודות לי על החברה החדשה שהכרתי לו, מספר לי כמה היא חכמה, יפה ועצובה. אמר לי כי עבר עליה הרבה בחיים, ושהוא מנוח, הוא החבר הראשון שלה, והיא כל כך ביישנית וצנועה, עד שלא מרשה לו לגעת בה אפילו באצבע אחת.

לא סיפרתי לו עליה כלום. נדמה לי שכל זמן שהאידיוט הזה יוצא אתה, יש לו ליוסי־פס כל הסיכויים להחזיר אותה חזרה אליו. עודדתי את מנוח, ואמרתי לו לא להרפות ממנה.

*

אתמול יצאתי שוב עם שפרה. הזמנתי אותה לשתות בחדר קפה אחרי הקולנוע, אבל היא סירבה. פחדה שמא אמא תראה אותה ותחשוב שהיא כמו כל הבחורות האחרות שאני מביא הביתה. רק השד יודע מדוע אני חוזר ויוצא איתה.

*

שפרה שרקה לי בבוקר השכם לשאול אם יש לי שק שינה בשביל אחותה היוצאת לטיול. אמרתי לה שכן והיא עלתה למעלה והתחילה לבדוק אותו. אמא נכנסה בדיוק, ואמרה שאני ילד בלתי מחונך, ואם אני מביא אורחים הביתה, אני יכול להוציא בשבילם סדין נקי, ולא להשכיב אותם בתוך שק שינה. שפרה אמרה שהיא לא ישנה כאן, ורק באה לבקש את השק בשביל הטיול של אחותה, אבל אמא הרבה יותר חכמה ואמרה לה: “כמובן, כמובן” עד ששפרה רצתה לקבור את עצמה.

*

אתה חוזר מהעבודה ומוצא מכתב מאחיך המספר לך שהנה הוא עומד לחזור הביתה, ואתה קצת מתרגש, כי בעצם אתה אוהב אותו ומתגעגע אליו קצת, ואתה מחליט לנסוע אל החברים שלו הנמצאים בבית הבראה בנען, כדי לקבל מהם בינתיים דרישת־שלום חיה. אתה מגיע למקום ומוצא שם דמות ריבועית כזאת מוכּרה, שתחבושת לבנה עוטפת ראשה, ואתה מושיט יד ואומר: “שלום יוסי־פס, מה קרה לך?” ואחר כך אתה מכיר את החברים שלו, אחד ארוך בעל לחיים שקועות המתקרא “איך־זה” ואשר נפצע אף הוא על גבעה אחת הנקראת “חירבת מחאז” ואחד אחר, גבוה ויפה, הקרוי “עוג” אשר נפצע יותר מאוחר בעת הנסיגה מחוליקאת, ואחר כך אתה מכיר גם חברת הכשרה אחת בעלת סבר לא רע, אשר שמה שולה, ושנדמה לך כי היא למדה פעם עם יורם בגמנסיה, אלא שאז לא היתה בעלת קידמה כל כך מפותחת. ואתה מזמין את כולם לשבת על הדשא, ומבקש לשמוע מהם קצת פרטים על אחיך הצעיר. ואתה שומע איך אומרת הנערה, וקולה חרישי, מתנגן, כאילו בא ממרחק:

“אני מוכרחה להגיד לך שיש לך אח נפלא. עלי הוא עשה רושם דווקא בשתיקות שלו, ברצינותו המיוחדת, ובעיקר בחוסר ההיסוסים והלבטים, שאני חושבת שהיו מנת חלקם של רבים מאתנו. לא עבר יום מאז החליט להצטרף להכשרה, וכבר הוא כאן. בא, שמע שהחברים שלו ירדו לדרום, תיכף מבקש רובה ורוצה להצטרף אליהם. רק בקושי עלה בידי לשכנעו שילך קודם למשרד להירשם. ברגע שנזקקנו למתנדבים, תמיד היה הוא הראשון. אני זוכרת כשהיתה בעיה מי ירד לנגב ברגל ומי יטוס, והיו הרבה בעיות, כי כל אחד רצה לטוס, היה יורם אחד הבודדים שהסכים להיות בין הצועדים, בלי לפצות פה. מעולם לא התמרמר על כך. הוא לא נמנה על אלה האוספים אל קרבם מרירות ונושאים אותה עמם כל החיים. ואחר כך באו הקרבות ויורם התגלה כאחד הלוחמים הנועזים ביותר שלנו, אבל על זה יספרו לך אולי אלה שהיו אתו…”

אתה מרים ראשך, ורואה את הבחור הגבוה ורחב־הכתפיים היושב מולך, וראשו כבוש במשטח הדשא, ואת פניו אינך רואה, והוא ממולל באצבעותיו עלה ירוק ומדבר בשקט, כמעט בלחש:

“ידענו שיורם לא בא אלינו ירוק. ידענו שעבר קרבות בעמק הירדן, אבל לי, אני מוכרח להודות, נראה בהתחלה כעדין, עדין מדי בשביל המלחמה. חשבתיו לילד טוב כזה, המפחד לסור ימינה או שמאלה ממצוות מפקדיו. אני זוכר לפני שיצאנו לחירבת־מחאז, קיבלנו מקלע, וסרנו הצדה לבדוק אותו באזהרה מפורשת לא לירות. יורם הכניס סרט למקלע ואני אומר לו בצחוק – דפוק כדור אחד! והוא עונה לי: – לא! אסור! ואז, כשאני חושב, אכן ילד טוב הוא, אני שומע פתאום צרור אחד ארוך, והילד הטוב הזה מריק סרט שלם על הגבעות ממול, ולא איכפת לו שהמ”כ בא בריצה וצורח נוראות.

אחר כך הייתי אתו בעמדה יום שלם תחת אש ופגזים. כשהתחילו לעלות עלינו המשורינים שלהם, לא איבד את עשתונותיו, היה זריז כשד, ואף לרגע לא חסרה לי התחמושת. הדפנו אותם בכדורינו האחרונים ממש, ואחר כך כשהתברר לנו שכולם ברחו ואמרתי לו: בוא נסתלק, לא רצה בכלל לזוז. היה מוכן להישאר לבד על המישלט, עם מקלע בלי כדורים. אני חושב שהבחור הזה לא ידע מה זה פחד…

“לי אתה מספר…”

אתה מפנה ראשך הצדה, ורואה את אותו עלם עגלגל, כשהוא עטוי ארשת רצינות שאינה מתאימה לו, והוא נושך אצבע אחת בתוך פיו, ומדבר ביחד עם האצבע.

“… אחרי שכבשנו את החירבה בפעם השלישית, התפרצו לשם כל מיני ערבים שלא ידעו שהיא כבר נכבשה. והגיע פתאום ערבי אחד פראי שהתחיל להשתולל, ואי אפשר היה לדפוק עליו כי הוא היה מוקף חבר’ה מכל הצדדים, היו כל הסיכויים שהוא יצליח לברוח מאתנו, וזה היה חבל, כי הוא לבש בדיוק את המכנסיים שלי שנשארו בבריחה הראשונה. יורם היה היחיד שלא הירבה לחשוב, זינק על הערבי והשכיב אותו על הארץ בתנופה אחת, הפרא הזה התחיל לנשוך את יורם בכתפו, אבל יורם לא הירפה ממנו, והיה אולי חונק אותו, אלמלא באנו והפרדנו ביניהם. אם לא הייתי רואה את הקרב הזה במו עיני לא הייתי מאמין…”

וגם אתה לא רוצה להאמין. אתה לא יכול לתאר לעצמך שאחיך הצעיר יזנק בעצמו על בריון ערבי. אך אין איש מבין היושבים סביבך המעלה אפילו צל של חיוך על שפתיו, ואתה אומר לעצמך, מי יודע, אולי באמת כזה הוא אחיך, ואתה מטה אזנך וממשיך להקשיב:

“…הייתי איתו יומיים במישלט שרוטש בלי הרף ע”י פגזי תותחים, אוירונים ואש מכונות יריה. יומיים שאין לך מה לעשות אלא לשבת מאחורי קיר של חמרה, לספור את הפגזים ולחכות לשלך. בעוד אני יושב מכווץ ליד הקיר ורועד עם כל פגז ופגז, ישב הוא על ערמת התבן מולי וניסה לדובב אותי, ולהוציא מפי סיפורים שאפילו שמע כבר פעם, ולא היה איכפת לו, רק רצה שאדבר ואשכח את מחול המוות המרקד סביבנו. יש לו שכל לאחיך, אל תחשוב שלא. אלמלא התבישתי ממנו, הייתי נדחק לתוך הערימה ומתכסה בתבן…"

“ואם לא הוא, הייתי נשאר בלי רגל. הקצר רצה למשוך אותי בכח מתחת לחמש מאות קילו אבנים”.

ואתה מסובב ראשך לעבר השני ורואה את הארוך היושב נטוי צואר ופיקתו בולטת מתוך הגרגרת, ונדמה לך שהנה הולכים השנים ומתחילים להכות זה את זה, אך אז אתה מבחין ביד ארוכה הנשלחת אל שרוולו של הקצר, ובשפתיים חשוקות המסננות בשקט: “תפסיק כבר, איך־זה, מצאת לך זמן לריב!” ואתה רואה איך הארוך מקפל את צוארו, איך עיניו משתפלות, ואיך ממשיך הקצר לדבר, אך בטון הרבה יותר שקט.

“… בטח שרציתי למשוך בכח, כי כשרצתי וסיכנתי נפשי בתוך ים האש, לא שכחתי אף לרגע אחד, שאתה כפוי הטובה, לא תודה לי על כך לעולם, אז אמרתי לעצמי למה להסתכן, נוציא קודם כל את רובך, ואחר כך משתחלש האש, נרוץ ונביא גם את השאר…”

כאן פרץ בעל הגרגרת בשטף של טענות, ואתה מבקש סליחה ואומר לכולם תודה, כי אצה לך הדרך לחזור לאמא ולספר לה כי בנה יורם גיבור גדול, וכי הוא בריא ושלם ועתיד לחזור כל יום הביתה. והנערה מבקשת לקחתה טרמפ עד העיר, ואתה מזמין אותה ברצון לשבת לידך, ורוצה לשאול עוד כמה שאלות על אחיך, אלא שהיא עייפה כל כך עד שהיא נרדמת עוד בתחילת הדרך וראשה נשמט על צלעותיך. ואתה ממשיך לנהוג בזהירות ביד אחת, ובידך השניה אתה נאחז בבליטה הראשונה המזדמנת לידך לבל תפול חוצה מהג’יפ. ואתה ממשיך לנסע ושואל את עצמך: להילחם הוא אמנם למד שם אחיך הצעיר, לעמוד בפני קשיים הוא בטח כבר יודע, אבל האם למד לעמוד בפני רוך, ואתה ממשיך לנהוג בתוך הלילה, ותשובה לשאלתך אין…

3    🔗

פתאום שמעתי טרטור מוּכּר של מנוע ג’יפ. הספקתי לצאת בעוד מועד, לרוץ ולהחזיר את המחברת למקומה ולהתחבא מאחורי הדלת. שוקה נכנס ישר לחדרו, הוציא את המחברת העבה, תלש ממנה את כל הדפים הכתובים, והחל קורע אותם לפיסות קטנות. נתתי לו לסיים את המלאכה, להעלים את הפיסות בתוך פח האשפה, ואז ניגשתי אליו על קצות אצבעותי, ותפשתי בשתי רקותיו מאחור.

– שרה, – אמר.

– לא! – צפצפתי בקול דק.

– לאה.

– לא.

– רבקה?

– לא.

– הגר?

– חמור, אתה סתם תוקע שמות מהתנ"ך.

– ואתה חמור חמורתיים, היום באים? כתבת שתבוא לפני חדשיים!

– ככה הבטיחו לנו ואחר כך דחו ודחו, מה אני אשם? מה שלום אמא?

– אתה עוד שואל. תתביש לך! כמעט לא ידעה מה עוד לעשות בשבילך. איזה מכתבים כתבת לה?

– מכתבים רגילים.

– כן, את אמא רצית לרמות. היתה בטוחה שכל מכתב נכתב באמצע קרב. הכניסה לראשה שאתה נלחם ונמצא תחת אש, אם עודך חי, זה רק בזכותה.

– מה קרה? התחילה ללכת לבית־הכנסת?

– רק זה? אם לא הייתי צועק עליה, היתה מתחילה אפילו להניח תפילין. אבל כעת לא איכפת לי כלום, העיקר שהגעת ואני יכול ללכת להרשם לצנחנים.

– לא. אתה לא תעשה את זה.

– נראה…

ואחר כך אמא נכנסה פתאום. נעמדה בפתח ואני הלכתי אליה מבויש, והושטתי לה יד מהססת. היא הסתכלה ביד, בפני, הורידה ראשה, בדקה רגלי, גווי, צוארי, ופתאום חבקה אותי כל כך חזק, והתחילה לתת לי נשיקות כאלה עד ששוקה הסתובב הצדה, ואני לא ידעתי מה לעשות ורק עמדתי ומלמלתי “אל תבכי, אמא, אל תבכי… באמת…” וזה היה באמת מאד משונה לראות איך אמא כזאת גדולה ומבוגרת, פותחת שני ברזים בתוך עיניה ומרטיבה אותי בפני בצוארי ואיפה לא. אפילו שוקה הסתובב בחזרה ואמר לה: “אמא, מה אתך? יורם חזר, אז את במקום לשמוח מתחילה לבכות!” והלכנו והושבנו אותה על המיטה ואני ניצלתי את ההזדמנות שהאוזן של שוקה היתה פתאום קרובה לפי וסיננתי לו: “שרק תעיז ללכת לצנחנים, שרק תעיז…”

ואחר כך זה עבר לה, והיא היתה בחזרה כמו תמיד, והסתכלה לי על הלחיים ושאלה:

– מה זה?

הסברתי לה שזהו הזקן שלי שגידלתי אותו במשך ארבעה חדשים תמימים. היא לא קיבלה את ההסבר, אמרה שזה לא זקן אלא עשב, ופקדה עלי ללכת לאמבטיה להתרחץ ולהתגלח.

לא רציתי שתדבר אלי ככה, רציתי שתראה שעכשיו עומד לפניה גבר. אדם שהתחשל בקרבות. אני לא פחדן יותר. אני אמיץ. הקצר עצמו סיפר איך הסתערתי על הערבי הבריון ההוא והכנעתי אותו בצפרני. אחרי חירבת־מחאז השתתפתי בכל הקרבות לפריצת הדרך. שתפסיק כבר לראות אותי כאותו יורמל’ה ההולך עם תיק האוכל לגן, אבל היא לא ניסתה אפילו להאזין לדברי, ורק הרימה ידה ופקדה:

– לאמבטיה!

אחר כך הייתי יושב בתוך האמבט, והיא רצה עם סירים וקומקומי מים רותחים ושופכת אותם פנימה. המים היו חמים וטובים, וטוב היה לשבת בתוכם ולהיזכר איך בפעם האחרונה שישבת כאן, היית מין ילד קטן ומסכן, ואילו עכשיו הנך אחר, בגרת בארבעה חדשים והפכת לגבר. ואז אמא באה שוב ושאלה אם המים מספיק חמים, אמרתי לה שכן ורציתי שכבר תצא. אבל היא לא שמה לב למשאלותי. הרימה את הבגדים שלי הזרוקים על הארץ, והתחילה זורקת אותם לכביסה המלוכלכה. כשהגיעה למכנסיים והתחילה לרוקן את הכיסים, אחזתני הבהלה.

– לא! – קראתי – אמא, עזבי, אני אסדר הכל!

אבל היא פקדה עלי:

– שלא תעיז לצאת מהמים!

ואני התכנסתי לתוכם כאיזה גור כלבים נפחד. אחר כך ראיתי איך היא מוציאה מכיסי את הארנק, את העפרון, את צלוחית השמן הקטנה, את הפנקס הזעיר שלי ואת המטפחת ומה שבתוכה.

– מה זה? – שאלה למראה החפיסה הקמוטה והדהויה, שליוותה אותי בכל הקרבות בנגב, ולא עזבה אותי אף יום אחד.

– זה… זה לא שלי – גמגמתי – זה הקצר השאיל לי… זה מין קמיע כזה, נו…

כלפי רכוש זרים יש לאמא דרך ארץ.

– אז אל תשכח להחזיר לו – אמרה – ושמה את “הקמיע” על מדף המסרקים ובקבוקי הבושם.

אמא יצאה ואני שמחתי להישאר סוף סוף לבד, אך היא לא נתנה לי הרבה לשמוח וחזרה כשבידה סבון וליפה וברזילית לרחיצת סירים.

לא! זה כבר לא! שלא תעיז לרחוץ אותי!!! אני הייתי אחד הלוחמים המצטיינים של המחלקה! בחוליקאת רצתי חזרה לאש כדי להוציא את האלחוטאי שנהרג! בבית־חנון שלחו אותי עם פיאט אל המשורין שהתפרץ… אף אחד בכל הפלמח לא היה מאמין שאני ילד כזה קטן, שהאמא שלו עומדת ומסבנת אותו בבית…

דמעות שטפו את גרוני, שפתי נעו, ואין קול.

היא סיבנה אותי שלוש פעמים, עברה עלי עם הליפה, ובמקומות הקשים לא התבישה להשתמש גם בברזלית הסורטת. צוארי היה כבר אדום כולו, ובגבי שרצו מסילות. אך היא לא אמרה די וחזרה וסיבנה שוב ושוב, אני חושב שירדתי לפחות בחמישה קילוגרמים.

אחרי כל אלה עטפה אותי אמא במגבת, הושיבה אותי על כסא, ואמרה לי להשמיט ראשי אחורה. כעת לקחה את סבון הגילוח של שוקה, את המקצצה שלו, והחלה קוצצת לי את גאוותי הגברית הגדולה, בת ארבעת החדשים. כשראיתי איך אני הולך ומאבד את זקן התיש המפואר שלי, ידעתי כי תבוסתי שלמה ולא היה איכפת לי יותר. נתתי לה לעשות בי כרצונה, עכשיו ידעתי את האמת, המלחמה לא שינתה אותי במאום. נשארתי אותו תינוק מפוחד כשהייתי. מוטב לי לחזור לחיל הקשר, ולתת לו לשוקה להרשם לצנחנים, לפחות אגואיסט לא אהיה.

אחר כך הלבישה אותי אמא בפיז’מה, פיז’מת פסים חורפית באמצע היום, ושלחה אותי למיטה, לישון. מיטה עם מזרון וסדין וכרית.

4    🔗

ישנתי עד למחרת בבוקר, בלי להתעורר ובלי לחלום דבר.

בבוקר היה מכתב לידי. שוקה השאיר לי פתק להזכיר לי, שהקצר ביקש ממנו לשלוח אותי אליו. מיותר לגמרי. ממילא היה זה הדבר הראשון שרציתי לעשות היום.

במסדרון בית־ההבראה מצאתי את יוסי־פס חבוש כובע, להסתיר את פיסת הפלסטר המכסה את קדקדו. איך־זה היה פוסע לידו, מקל בידו, והוא צולע במקצת. הם היו האחרונים מאנשי ההכשרה שלנו שעוד נשארו כאן, עוג וכל האחרים עזבו מזמן. הלכנו לשבת על הדשא. איך־זה לא שכח לפרוש מטפחת לפני שישב.

– איך זה לגור עם איך־זה? – שאלתי את הקצר למראה הממחטה.

– מוטב שלא תשאל – אמר לי – התעמלות בוקר הוא עושה לי, הצולע הזה! את הנעלים הוא מצחצח כל יום אפילו אם הוא לא נועל אותן. את הגרבים הוא מחליף בצהרים וכובס אותם לפני שהוא הולך לישון. מכפית שנפלה על הארץ הוא לא אוכל באופן עקרוני…

יוסלה לא הגיב על הפרובוקציה, רק מלמל לעצמו כל הזמן. אחר כך התחלנו לדבר על עניני ההכשרה ועל כל הבעיות של העולם, כבר חשבתי שאני עתיד ללכת הביתה, מבלי שהקצר ישאלני על דליה. אבל השועל הנבזה הזה לא שכחה אף רגע, ורק בסוף, משהבין שאני מיוזמתי שלי לא אפצה עליה פה, העיז לשאול אם ראיתי אותה במקרה בעיר.

אמרתי לו שרק אתמול הגעתי ואפילו לא יצאתי מהבית, אבל אם הוא רוצה שאגש אליה, אני מוכן ללכת ולמסור לה פתק ממנו. בלי פתק לא חשבתי שיהיה לי העוז להקיש על דלתה.

הקצר חשב לרגע ופתאום קפץ ממקומו.

– רעיון עצום: בואו ניסע לתל־אביב ונראה הצגה יומית, ואחר כך נעלה ביחד אל דליה.

– כן – אמרתי – ונלך ביחד לאכול חמש מנות גלידה.

– ואני אקנה משחת נעלים חדשה! – התלהב איך־זה.

חזרנו לחדר. יוסלה רצה ללבוש את האוברול שלו, שתוקן על ידו עוד בבית־החולים, אבל הקצר אמר:

– בשום אופן לא! אם איך־זה לובש את המפרש הזה, אני נוסע לתל־אביב יחף!

יוסלה נבהל ולבש את מכנסיו הכחולות עם חולצתו הלבנה בעלת הכפתורים השחורים. אחר כך הוציא מארנקו סמל פלמח זעיר וממורק, השיב עליו מרוח פיהו, שפשפו בממחטה, ונעצו בחרדת קודש בדש חולצתו.

יוסלה היה מוכן. הקצר עוד לא. הסתכלתי עליו והוכיתי בתדהמה.

הוא. יוסי־פס, הקצר, הרים רגל אחת על המיטה ו… – כן, במו עיני ראיתי – עמד וקיפל את הגרבים מתחת למכנסים. בלעתי רוקי בנקישה עזה.

– בכל הוא אשם! – אמר הקצר והצביע על יוסלה בשנאה עזה – הוא הוא המדיח!…

הגענו לתל־אביב בשלוש וחצי, והלכנו ישר לקולנוע. דליה בטח לא תסכים ללכת אתנו לבית־העם, ועוד לסרט כמו: “בנקיקי הסלע האדומים”. עשינו משגה כששלחנו את יוסלה לקנות כרטיסים. הוא קנה הכי בצד, כסאות 1, 2, 3.

– מה אני אשם – התנצל משהיינו בפנים וראינו היכן אנו יושבים – הקופאית שאלה אותי אם אני רוצה באמצע או בצד, אז שאלתי מה ההבדל, אז היא אמרה אין הבדל, אז אמרתי טוב, תני בצד. אני אומר לכם כזאת טמבלית לא ראיתי בכל החיים שלי…

– אבוד! – קבע הקצר וטפח על קדקדו של יוסלה.

– לשבת! לשבת! צעקו לנו מאחור.

התישבנו. הסרט היה כביר. קרבות, חצים, דהרת סוסים וריקודים אינדיאניים. פיצחנו גרעינים בהתרגשות של ממש. למה אלינו לנגב לא הביאו סרטים טובים כאלה?

– מוכרחים פעם ללכת לשתות בירה כמו גברים! – אמר הקצר כשיצאנו. היינו משולהבים.

– אבל רצינו ללכת לדליה! – הזכרתי בעדינות.

– לכן ניגש קודם לשתות…

אני הזמנתי כוס בירה שחורה. הקצר הוריק שני בקבוקים של בירה לבנה. איך־זה הזמין כוס קקאו קר, וביקש שקודם ירחצו את הכוס. בירה סירב לשתות, הוא משתכר מהר ממשקאות חריפים.

כוסות הבירה והקקאו נסכו בנו אומץ רב, ואנו העזנו לצאת לרחוב ולהגיע עד לביתה של דליה. שלחנו את איך־זה הצולע למעלה, ואנו, שני הגברים מריקי הבירה, נשארנו למטה לחכות לתוצאות. איך־זה ירד והודיע שלא רוצים לפתוח לו את הדלת. תחילה חשבנו שהוא מהתל בנו, אך משעלינו נוכחנו כי אכן אין איש. תלשתי דף מפנקסי, והקצר כתב לה שנבוא אליה הערב בשעה 9, ושלא תשכח להכין קפה לשלושה בחורים טובים, אבל בכוסות נקיות, בבקשה.

מה עושים עד תשע?

הגענו לשפת הים. נשענו על מעקה הברזל הצונן והתבוננו בטורי הלובן שהתמשכו והתגלגלו מולנו. מאחורינו היו מכוניות טסות ומתחרות עם טרטוריהן בשאון הגלים. בנמל יפו דלקו פנסי אניות, ששלחו ישר אלינו קווי אור מרצדים.

הנקדיש את כל הערב להתרשמויות נוף? לא. הלכנו לחפש לוח מודעות. אולי יש עוד איזה סרטים אינדיאניים בעיר? ברחוב הירקון נמשכנו אחרי צלילי חתונה. נשים וגברים מהודרים היו זורמים אל אולם מפואר למסיבות וחתונות.

– אתה זוכר – אמרתי לקצר – פעם נשבענו שאחרי הנגב אנחנו נכנסים לחתונה הראשונה שאנו פוגשים.

– כן – אמר הקצר – אבל אז היינו צעירים מאד.

– אין דבר! – קפץ איך־זה – אז בואו נכנס עכשיו.

יוסי־פס הביט בו בהשתוממות:

– מה זה? השתכרת מהקקאו? – שאל.

– לא – אמר איך־זה – אבל מהריח של הבירה, חוץ מזה אני מת מרעב, וגם אצלנו בשכונה היו כל הילדים נדחקים לחתונות, ואותי לא היו לוקחים…

כשהגענו לקירבת הפתח חלף בי רעד פתאומי. אחד המארחים העומדים בשער היה לא אחר מאשר מר אופנהיימר, בעל העץ ברחוב ארנון. אני עוד הצלחתי להסתתר מאחורי גבו של הארוך, אבל הקצר כבר לא יכול היה להתחמק, ולחץ ידו בחמימות.

– אתה זוכר אתה להגיד לי בקולנוע שהבן שלי להתחתן עם בחורה יפה? – אמר מר אופנהיימר כשכולו רווי עונג – אז הנה זה בא. אתה מהצד שלה?

– כמובן, כמובן… – גמגם הקצר כשהוא משתדל להתחמק מהיד הלוחצת אותו.

כשהיינו בפנים עוד היה הקצר חיוור ונירגש.

– בואו נסתלק מכאן – אמר.

לצאת? למה? עד שהעזנו להיכנס והצלחנו לעבור את המחסום הבלתי צפוי שבשער.

איך־זה הוכיח הפעם צמידות בלתי רגילה למטרה:

– אני לא זז מכאן – אמר – עד שאני לא אוכל משהו!

והוא התישב ליד עוגת־קרם גדולה, נעימת מראה. מיהרתי לשבת לידו. הקצר נראה כעומד ופוסח על שתי הסעיפים. מעולם לא תארתי לעצמי שפגישה עם אחד אופנהיימר עלולה לזעזע אותו כל כך. או אולי נזכר במשהו אחר, הרי הוא ממש רועד. מיהרתי למזוג כוסית קוניאק ולהגישה לקצר. הוא הריקה בלגימה אחת וביקש עוד. בסיבוב הבא הוא כבר היה יושב עמנו, ויוסלה החליט שלכבוד זה ישתה גם הוא כוסית אחת של יין אדום מתוק.

כשיוסי־פס ביקש לשתות כוסית שלישית התחלתי דואג.

– אולי לא כדאי כל כך הרבה בפעם אחת – אמרתי – אתה עוד יכול להשתכר.

– אל תפחד! – אמר לי ורוקן את הכוסית.

שאני לא אפחד. הרי הפעם הוא היה זה הנראה חיוור כסיד, אפילו ידיו היו רועדות מעט. מישהו מהמסובים עמנו באותו שולחן הרים בקבוק ליקר ומזג לתוך כוסותינו. ידענו שאסור לערבב משקאות שונים, אך כבר לא היה איכפת לנו כלום. שתיתי את הליקר בלגימה אחת, כראוי לשתיין אמיתי, גם הקצר ואיך־זה הריקוהו כמוני, רק אחרי כמה חדשים נודע לי שליקר דווקא שותים בנחת, לגימות קטנות איטיות.

– יוסי!…

היתה זו צריחה חדה שהסבּה אלינו את עיני כל הקהל. הרמתי את ראשי לראות מי הצועק, וראיתי את הכלה עצמה הרצה אלינו. עגולת פנים היתה ושערה בלונדיני ומתולתל. התנדנדה על זוג עקבים כשפיה המתרחב אינו מותיר אף שן שאינה מציצה החוצה.

– מנוח! – קראה הכלה לחתן – בוא, תכיר ידיד שלי מהפלמח! כל הזמן רציתי להזמין אותך לחתונה – הוסיפה בעוד החתן הנכבד מפלס את דרכו אלינו – אבל אמרו לי שנהרגת…

– לא נהרגתי – הכחיש הקצר – רק נפצעתי קצת.

– נו, זהו זה – אמרה הכלה – העיקר הבריאות – והיא הציגה לפנינו בחור בריא וממושקף שהגיע זה עתה. הלז חייך אלינו בבישנות של חתן, והושיט לנו יד שמנונית לשלום. דווקא היה די סימפטי.

– תכירו גם את החברים שלי – אמר הקצר – זה איך־הוא וזהו יורם.

הרגשתי פתאום שהיא מסתכלת ונועצת בי את עיניה ככידונים.

– האם לא נפגשנו איזו פעם? – שאלה אותי.

– לא! – אמרתי.

– אתה כל כך מוכּר לי – אמרה – יש לך אולי מישהו במשפחה שדומה לך?

– לא – אמרתי – אולי שוקה קצת.

– אתה אח של שוקה? – קפצה ממקומה.

– כן – אמרתי – אני בעצמי! – היה לי מצב רוח טוב, ועוז נפש בלתי מצוי – ומי את? – שאלתי בחוצפה.

– אני דליה.

הכוס שנשרה מידי נפלה על שולי צלחת העוגה, ניפצה חלק ממנה ונשברה בעצמה. שארית הליקר התפזרה בצורת רסיסים ניתזים לכל עבר.

– את דל… דל…

– דליה! – נשמע קול קורא. היה זה קולה של אחת האמהות שקראה לזוג לבוא להצטלם עם דודה אחת.

– אז שלום, יוסי – אמרה דליה ולחצה את ידו של הקצר לפני שהלכה – אני כל כך שמחה שבאת…

הקצר לא מיהר להרפות מידה.

– מאיפה את מכירה את שוקה? – שאל.

– אני יודעת – אמרה – הכירו לי אותו. שום דבר מיוחד. סתם טוָס מתנפח…

5    🔗

הלכנו מתנדנדים על חולות החוף.

רוח דרומית עזה ניסתה לעכב בעדינו. נצמדנו איש לרעהו והלכנו נגדה.

– יוסי… – גמגמתי לבסוף – הגד לי, זאת באמת דליה ש… שלנו?

הקצר לא ענה. המשיך בהילוכו המאומץ, ורק מלמל לעצמו:

– תלתלים עשתה לה. תלתלים. עזבה אותי כדי שתוכל לעשות תלתלים…

ובכן היא היא דליה.

זאת כל כולה. היא שהיתה עמי בלילות השמירה הארוכים, בחפירות שטופות האש, ובביקתות החימר המופגזות. היא שהיתה לה מין הליכה כזאת מושכת, כתפיים כאלה שבריריות, ושער כזה חום וחלק… האמנם זו היא?

– לא! אמרתי לקצר – לא יכול להיות. זאת לא דליה שלנו!

– בטח שלא! – צעק הקצר פתאום, כשהוא משתדל להחריש את הרוח – זאת לא דליה!…

– בשום אופן לא! – הרמתי קולי ומתוך כך פלטתי שלא במתכוון שיהוק רם – לא ולא! דליה שלנו נשארה בנגב…

– זהו! – צרח הקצר אחרי – לדליה שלנו יש שער חלק וסנדלים…

– ואין לה תלתלים! ואין לה עקבים! – קראתי אחריו.

– על איזו דליה אתם מדברים? – שאל איך־זה המתנדנד אף הוא עמנו – על דליה המכשפה מפלוגה בּי"ת?

– אתה בעצמך מכשפה מפלוגה בּי"ת! קרא הקצר בזעם משונה, ותפש פתאום בשתי ידיו את דשי חולצתו של איך־זה, קרב את פרצופו אל פרצופו וצעק לו:

– אני שונא אותך!… אתה שומע, אני שונא אותך! למה אמרת לנו להכנס לחתונה? הכל בגללך, הכל! ושתדע לך אני לא שואל אותך יותר שום דבר! אני מצפצף עליך! טפו! אני אסדר את הגרבים שלי איך שאני רוצה…

והוא דחף את איך־זה המבוהל הצדה, התכופף ודבלל וערבב את שולי גרביו.

– וגם אני ככה! – צעקתי על איך־זה והתישבתי על החול והרמתי את שתי רגלי והתחלתי למשוך ולמרוט את גרבי הצמר שאמא שמה לי הבוקר ליד המיטה.

איך־זה עמד כהלום רעם. לא ידע אם הדברים מתחוללים באמת, או רק נדמה לו בגלל כמה כוסות היין ששתה.

– תסתכל! – אמר הקצר, היכה על כתפו של יוסלה והצביע לעבר אורות העיר – מה יש שם? חשמל! אורות! מי צריך את כל זה! מי צריך אותך, תל־אביב המסריחה! – צעק בידים מתנפנפות מול העיר – אני רוצה להיות בחזרה בחירבת־מחאז! תנו לי את הנגב, תנו לי…

– וגם לי! – קראתי וקמתי מהחול – תנו לי בחזרה את החפירה שלי! את ערימת התבן שלנו…

– ואפילו את הפשפשים!… – קרא הקצר ומשך בתנועה פראית את חולצתו והגיש את שובליה טרף לרוח הסוערת.

– וגם את שלי! – קראתי נגד הרוח ומשכתי בכוח את חולצתי שלי.

דקה שלמה עמדנו כך פרומים וקרועים מול העיר ומול איך־זה ההמום. דקה שלמה הביט עלי ועל הקצר המשולהב, ופתאום נשבר.

– יחי הנגב! – צרח סוֹפּרנוֹ ותפס את דשי חולצתו שלו, ובתנועה אחת לצדדים קרע את כל שורת הכפתורים השחורים שלה.

– יחי יוסלה־איך־זה! – צעק הקצר ועזר לו למשוך את החולצה הקרועה מתוך המכנסים, ולפרוע את שערותיו המסורקות.

– יחי יוסי־פס־הקצר! – קרא איך־זה ופרע את שערותיו של הקצר והוציא את גופייתו שנשארה עוד משום מה בתוך המכנסים.

הרוח נבהלה מצריחותינו הנוראות והחלה לסגת אט אט. במקומה באו טיפות כבדות של גשם שהיו מכות על ראשינו. נצמדנו מחדש איש אל רעהו והמשכנו לפסוע בחולות. טיפות הגשם הלכו וכבדו מרגע לרגע, אך אנו היינו חבוקים ודבוקים, ולא היה איכפת לנו כלום. הן מחר מחרתיים נעלה על המשאית, ונחזור אל שממת הנגב שלנו. נשאף את אויר המדבר ונצחק לסערות החול. ושוב נהיה כמו תמיד אותה חבורה שכזאת של פרצופים רגילים, המצטופפים סביב איזו שהיא מדורה, ושרים בלחש את כל השירים שלהם.