“אופוס 1”. ענר שלו. עיצוב העטיפה יעל שוורץ.

הספריה, הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה וכתר. 1988, 176 עמודים

לפנינו סופר צעיר (זהו קובץ סיפוריו הראשון) מהמסקרנים, חדי העין והשכל, פרועי הדמיון וגמישי הלשון הכותבים היום. כשרון אמיתי, טבעי, שייחודו פורץ דפוסים מקובלים ומוכנים מראש.

כבר במבנה הספר ניכרות בו הן האינטליגנציה של מחברו והן התפיסה הקרה והמשועשעת של החיים כתרגיל. “התרגיל” מתבטא בעיצוב ארבעת הסיפורים המרכיבים את הספר במתכונת של ארבעה “מודוסים” (הכל בסימן מוזיקלי, ואם תרצה פואטי־מודע), עולמות שונים ורחוקים מבחינה תימטית ופואטית. אך שלו אינו מסתפק בהפגנת וירטואוזיות זו. הוא מחליט – ואף מצליח – לאחד כל שני סיפורים לחטיבה סגנונית אחת, וכך להעמיד מבנה מופתי, השולח אותנו עד מהרה לחיפוש שקדני אחר הניגוד שבדמיון והדמיון שבניגוד.

שתי החטיבות הסגנוניות – “לגאטו” ו"סטאקטו" – מובחנות זו מזו באמצעות פעלול פשוט־לכאורה: שני סיפורי “לגאטו” – “אופוס 1” ו"זעזוע מוח“ – כתובים במשפטים ארוכים. (המעמידים ב"זעזוע מוח" את הרצף הדיגרסיבי והמפותל המוכר לנו מכתיבתו של יעקוב שבתאי); שני הסיפורים שב”סטאקטו" – “סקרצו” ו"העדרות“ – כתובים, כמובן, במשפטים קצרים, וגם כאן, בסיפור השני מוחרף ה”סטאקטו". מבחינת זוית הראיה, בחטיבה הראשונה יש עדיין רכות, או לפחות כאב אמיתי בעוד ששני האחרונים הם “קשים” והעמדה היא צינית ומנוכרת.

בתוך המכנה המשותף יש, כאמור, גיוון. “אופוס 1”, שגיבורו־מספרו הוא ילד, הוא עדין, פיוטי, סיפור המשלב באופן מרגש את הריאליסטי בסימלי. אריכות המשפטים המחוברים אינה כאן אלא דרך הביטוי הטבעית של ילד, והסגנון אינו מושך תשומת־לב לעצמו. כאופייני למבנה השקול, נושאו של סיפור זה הוא ילד המחבר מוזיקה מתוך הוויה של חולי, קלקול ומוזרות שאליה הוא נכפה ונמשך כאחת.

ב"זעזוע מוח“, שגיבורו־מספרו הוא בחור צעיר, הופכת הפיוטיות למודעות עצמית אירונית, הרגישות לחולניות, ומעשה היצירה מתגלגל בדמיון פרוע, אבסורדי, ובשטף אסוציאטיבי דמוי־מבוך. אם הסיפור הראשון הוא הרמוני וצלול, הרי השני הוא פתלתל ורצוף סתירות – “נמוך” בפרטים שאליהם נטפלת מחשבתו של הגיבור, וגבוה בהפשטות שאותן הוא מפיק מהקטנות. וגם כאן העיסוק הסמוי והאובססיבי הוא בסבל ובמחלה כמעורבות רגשית וכגורם ביצירה, ובכלל – במעורבות מול עצמיות ויחידות. לעומתם, שני הסיפורים ה”קשים" והציניים הם פשוט “נפילה”. דומה שכאן פועלת החלטה מודעת לשלוט ברגישות, ולהציג פוזה של השתעשעות על־ריק, שאינה אלא סדרה של הברקות לא משמעותיות.

בסיפור האחרון מתגלגלת השנינות במה שניתן לתאר כ"ניכור". בשם העובדות מופקע העולם האנושי, הרגשי וההגותי כאחד, ממשמעותו הסובייקטיבית המיוחדת, ומועמד במישור אחד עם עולם העצמים הנייטרלי. דומה שמעניין יותר לפענח את המורכבויות של “זעזוע מוח”.