גבריאל צורן, “מורד הזמיר”; הוצאת “עם עובד”, ספרית “דן חסכן”; 1986
בתוך השפעה הספרותית יוצאת־הדופן הניתכת עלינו באחרונה, צץ לו בצנעה ספר שתארי־השבח השחוקים מעט של הביקורת דלים מכדי למצות את קיסמו. אכן, מורד הזמיר, המגלם את כל החן של ספרות לילדים במיטבה,הוא ספר כובש־לבבות, פשוטו כמשמעו. ואפילו בין הכוכבים המתנוצצים בזירת הספרות בוקעת איכותו המיוחדת ברעננותה, בניקיונה המוחלט, וכובשת לה חלקה קורנת בקיסמה.
איכות זו של הספר, פרי עטו של גבריאל צורן, נעוצה בראש ובראשונה בהתחמקות מהגדרה ז’אנרית חד־משמעית. הוא נסב על חוויותיו של ילד (כבן עשר) ומעצה היבטים שונים של עולמו אך משמעויותיו יכולות להתברר לעומקן רק לקורא והמבוגר. מצד שני, אין בו שום קריצת־עין מוסווית אל אותו קורא מבוגר, כמו, למשל, באותו סוג ספרות שבו משמש גיבור־ילד כפרשן־נאיבי־אך־בלתי־משוחד של המציאות המתוארת (“התפסן בשדה השיפון”, לסלינג’ר). יותר מכל, זהו ספר המצליח להקים לתחייה את עולם הילדות עצמו, וכיוון שבילדות מתרחש המפגש הראשוני והאותנטי עם חוויות היסוד של הקיום האנושי – זוכים הדברים ממילא, בלי מאמץ מכוון, בעטרת משמעות “שמעבר להם”. כך, בחן שאין בו התחנחנות, התיילדות או פוזה נאיבית, ובעומק פיוטי שאינו “מיועד למבוגרים”, מעצב הספר הוויית ילדות אמינה ונקייה, המקפלת בתוכה, עם זאת, את סימניה הראשונים – המענגים והמכאיבים כאחת של –ההתחככות עם העולם.
אחת הסיבות לאותנטיות המיוחדת של הספר היא הצבתו של מספר־ילד, שאין “מירווח” של זמן ופרספקטיבה בינו לבין המחבר. המחבר מטמיע עצמו כביכול בישות המספר, מזדהה עמו כליל, ומניח לדרך קליטתו, להבנתו ולניסוחיו “שדה פעולה” עצמאי־כביכול. עצם הנקיטה בזמן הווה (המספר מציג כביכול את הדברים בזמן התרחשותם או סמוך לו) אינה מותירה מקום לפרספקטיבה על המציאות המסופרת, ומאחורי גבו של הילד לא מסתתר, כמקובל ביצירות רבות, “האני הבוגר”, המפרש את הדברים באור מתוקן. ועם זאת, מצליח הסיפור להעביר, דרך עיניו ובלשונו הכמעט אותנטית של ילד, קשת של התנסויות וחוויות החובקת עולם עשיר ומשמעותי.
אמצעי נוסף המאפשר העמדת עולם מגוון ורב צדדי הוא מבנהו האפיזודי של הסיפור, שאינו צמוד לעלילה מרכזית, אלא מאיר, בכל אחד מפרקיו, “פינה” שונה של הוויה המתוארת. מסגרת הזמן צמודה אמנם לחוויה מרכזית בחיי המשפחה: מותה של האחות הקטנה, דינה, הריונה של האם ולידת האחות החדשה. אך לתוך מסגרת זו מכונסות אפיזודות המעמידות יחד לא רק את הוויית היום־יום של הילד, את עולמו הפנימי, ואת האופי המיוחד של משפחה “יקית” בורגנית, אלא אפילו את התקופה ההיסטורית (שנת 1956), על טעמם המיוחד של זמנים שחלפו.
כך, בהומור משובב־לב ובאוזן קשבת לדקויות שבהתנהגותם ובדיבורם האופייני של אנשים (למשל: הסבים “היקים” ומכריהם, המנהל הנמלץ והמורים החינוכיים בבית־הספר) מעמיד הספר אקלים של תקופה, מקום (שכונה בכרמל), וטיפוסים מוכרים וחביבים. ומצד שני, מצליח המחבר לשלב באופן אורגני, בלתי מאולץ, בתוך “פרקי ההווי”, פרטים ומצבים פיוטיים ומרגשים, המקפלים בתוכם, בדרך סימלית אך לא “ספרותית” במוטעם – עולם עשיר וטעון במשמעויות.
בעדינות, ברגישות שאין בה טיפה של מתקתקות עודפת, בלשון הנכונה־בדיוק, מעלה הספר את גישושיו הראשוניים, ההססניים, של הילד בהתחככותו עם מציאות שהוא תוהה כל העת על פשרה: קשריו הקרובים־זרים עם הוריו ואחיו (“אבל שוב מיכה הולך מהר כל־כך…” והרי “כשמשוחחים הולכים יחד”); היחס האמביוולנטי למסגרת החברתית בבית־הספר (“הם נראו לי תמיד סתם ילדים, לא חשבתי שככה נראים ילדי ישראל. תמיד חשבתי שילדי ישראל הם הילדים הרזים האלה שמצוירים במקראות ישראל”); ההתרגשות המוצנעת שמעוררת מלחמת סיני (“קודם חשבתי שסיני זה משהו שישנו רק בתורה, ועכשיו מתברר שיש דבר כזה גם היום. זה חצי אי ועכשיו כבשו אותו”); המפגש עם השואה (“פעם אחת ראיתי שעל היד שלה כתוב משהו. מספרים. שאלתי אותה מה זה והיא אמרה שהגרמנים כתבו את זה, במחנות, כדי שיהיה להם קל יותר לספור את היהודים… הרגשתי קצת צער ובושה שהגרמנים עשו לה דבר כזה לא יפה, אפילו שבלב הייתי בטוח שסבא וסבתא שלי לא עשו דברים שכאלה”). בולט במיוחד המפגש הראשון עם הווית המוות (מותה של דינה) ודרכה עם החלופיות והחידלון שבקיום ובזיכרון: “אחר כך התחיל משהו לקרות לשם שלה. בהתחלה זה היה של ילדה סתם. אחר־כך היה שם של ילדה מהתמונה. בסוף התחיל השם להיות קשה יותר ויותר לביטוי כי בקושי השתמשו בו… וזה כבר לא היה סתם ‘דינה’. זה היה משהו כמו ‘דינה שלנו’ או ‘דינה־האחות־שלכם’”. חווית הספק העצמי, האשם והחטא מעוצבת בהומור רק באפיזודה של “גניבת” השלט מהרחוב, כאשר הילד, החש “כאילו הלכתי לאיבוד ואני לא יודע איך לחזור” מקווה לישועה מהוריו, אבל “כל מה שהוא [האב] אמר לי הוא שהמלה ‘לגנוב’ היא מלה לא יפה”.
דוגמה מקורית לשילוב הטבעי, החינני של תיאור חי והומוריסטי של הווי חיים יום־יומי, עם “מטען” פיוטי, רווי־משמעויות, היא סמל הבלון הפורח. לראשונה מוזכר הבלון הפורח באפיזודת טיולו של הילד עם סביו. בטיול זה נקרה על דרכם “הדוקטור באואר”, “והיקים” המכובדים “נושמים עמוק ודולים מקרבם משפטים מסובכים. והמלים יוצאות להם מהפה בשרשרות יפות שצפות באויר ומשתלבות זו בזו: 'הואיל וכבודו וכדומה בוודאי ובוודאי וכדומה, וגם אני מצדי וכדומה, ושלא לדבר על וכדומה, וכמו שאמר כבר מזמן וכדומה, ועל זה, כידוע, העיר גם ידידנו גיתה של כל וכדומה וגם כיוצא בזה” וכו'. אל מול נוקשותם המכובדת של סביו, חש הילד “שאני בעצמי הולך ונהיה ילד טוב ומחונך. אפילו הפה שלי מתחיל לקבל צורה של שפופרת, כמו אצל כל הילדים הטובים והמחונכים. אני מרגיש צורך עצום לשאול איזו שאלה ולקבל עליה תשובה ארוכה מאוד… טוב, שיהיה כך: ‘סבא, למה כדור פורח עולה למעלה’?”
והכדור הכפורח, שהוזכר באקראי אגב תיאור תמים, חוזר ועולה בסיום הסיפור: “ופתאום, פג המתח כמו גומיה שהשתחררה… אני לא יודע מה יהיה המשך הסיפור, אני גם לא מסתקרן… אני צף באויר. בקושי נוגע בקרקע. אני עומד על ראש של סיכה ולא נופל… מסביב חגים לאט לאט הקיוסק והמכוניות… עוד מעט אצליח לרחף ולראות את כל הדברים מלמעלה, כמו טייס בכדור פורח שמשחרר חול מן השק שלו וכך הוא עולה ועולה, וכשהוא מסתכל בעולם שמתחתיו הוא רואה המון נקודות זעירות”. כאן, בסיום, משמש הבלון הפורח לאיפיון מימד ההסתכלות החדש שקנה לו הילד במהלך ההתרחשות. אם לאורך הסיפור הצטייר מצבו כציפייה להפתעה (מה יביא עמו הסיפור־בהמשכים הבא, האם יביא אבא את פנס־זכוכית־המגדלת), כהרי עתה הוא משתחרר וזוכה ל"שיווי־משקל מופלא"; אם ביקש לו כל העת מקומות קטנים, סגורים ומוגנים, שבכוח דמיונו הפכם לעולם גדול ומגוון (מתחת לשיח במסעדה, הקיוסק, המחבוא במערה), הרי עתה הוא ממריא בתחושתו דווקא לגבהים, ורואה את העולם מפרספקטיבה זו, כ"המון נקודות זעירות".
“האם זה טוב או רע”? האם ההשתחררות מהמתח, האיזון, ראיית הדברים ממרחק ולא בצבעי הדמיון – האם אלה הם סימני הבדרות? או אולי בכך פגה ההפתעה, ניטלת זרותם הרעננה של הפרטים, נעלמת הראשוניות שהיא נחלת הילדות? התשובה אינה חד־משמעית, אבל ניתן לשערה מתוך תיאור נפלא של קסמי־הזרות והתפוגגותם, השאוב גם הוא מתוך חיי היום־יום של הילד. בדירה מתבצע שינוי, דלת חדשה נפרצת בין חדר־האורחים לחדר־השינה של ההורים. המספר ואחיו רצים ומסתחררים בין החדרים, מוקסמים מהחידוש: “הרגשתי שאולי משהו לא בסדר, לא במקום. היינו כמו שתי אבנים קטנות שמתקשקשות בחבית גדולה ומהדהדת, אבל לא יכולנו להפסיק. יש משהו קוסם במעבר חדש שנפתח… הייתי רוצה שכל העולם יהיה מלא במעברים כאלה פתאומיים, ושכל הדברים האחרים שלנו, הדברים הישנים יינתנו לנו פתאום שוב כהפתעה. אבל ככל שהוספנו לרוץ נהיה המעבר החדש דומה יותר ויותר למעבר הישן. פחדתי שיום אחד הוא יהיה סתם דלת רגילה, וכולם יוכלו לעבור בו… לכן רצתי עוד ועוד לפני שיפוג הקסם, וטוב עשיתי, כי היום אני צריך באמת להתאמץ כדי לשחזר את ההפתעה שהיתה לי כשניגלה לפני חדר האורחים דרך הקיר של חדר השינה”.
אם עמם הכתיבה הספרותית היא “שיחזור ההפתעה” – הרי המאמץ אינו מורגש. ולא נותר אלא להודות על ההפתעה שבמפגש עם הספר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות