הקדשה    🔗

לכבוד

האדון האזרח הנכבד. יקר רוח אוהב חכמה ושוחריה מו"ה אברהם בראדסקי נ"י

אכבדה נא אדון-נכבד! להקדיש אח ספרי בן-ענש – והמנורה לשמך אדוני. כבודך כאור שמש זרוח יזרח על פרי עמלי. ושמך כהילל-בן-שחר יהל עד בלי-ירח. הא לך אדון יקר ספרי זה מנחה שלוחה היא מנחה מזכרת ישרת לבבך-הטהור.

מאתי המחבר מורה בבית הספר אשר להממשלה בקישענוב, המכבדך והמוקירך כל

הימים.

מאיר בן לא"א מוה' פנחס קאנעלסקי.

כ׳יה אייר תרכ"ה

אדעסא

---

מענה מהאדון בראדסקי

בלב שלם ורוח נאמנה אעתר לך לכבדך כי יקרא שמי על ספרך בן-ענש-והמנורה, הוא ראשית פרי עמלך אשר עמלת לכבוד שפת קדשנו. חזק ואמץ להפיצו ביעקב ולחלקו בישראל כאות ידידך

אברהם ב"ר מאיר בראדסקי

 

דבר אל הקורא    🔗

אחי ועמי! הנני מפיל את תחנתי לפניכם אנשי חיל אוהבי-אמת. אנא אל נא תשיתו עלי חטאת, בקראכם בספרי זה בן ענש דברים אחדים, אשר תבחל נפשכם במו, כי מלאתי את לבבי לתת דופי במתחסדים ולזעק חמס על הצדיקים ועל החסידים. אולם עדי בשחק נאמן כי לא על הישרים בלבותם הרימותי קולי בשחוק ולא על המתהלכים את אלהים באמת ובצדקה שמתי דברתי: לדבר עליהם תועה נגד כל קהל ישרון. חלילה לי מדבר עתק על קדושי-עליון, אשר מחזה שדי יחזו גלויי-עינים. אך על המתחסדים-הצבועים מלאתי פי-שחוק ולשוני לעג. הלא המה אשר קראו חז"ל: – פרושים-צבועים. העושים מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפנחס. ויחזו משאות שוא ומדוחים למען בצוע בצע. לא ה' שלחם וכל רוח חכמה אין במו. – הולכי רוח כאלה שתו בשמים פיהם ואשר אמרו: ללשוננו נגביר שפתינו אתנו רוח ה' דבר בנו ומלתו על לשוננו. הנבאים בשקר והמטיפים ליין ושכר ותהי כסלותם יראתם ואולתם אדרתם למען כחש. ויתעו את דלת העם אשר כיונה פותה יאמינו אל חלומותיהם ואל דבריהם. וכל שקר מופת יקראו, וכל-כזב אות. – אולם אנכי עם קדושים נאמנה רוחי. ואת צדיקים מנת חלקי תהיה. יואל אלהי ותהי אחריתי כאחרית ישרים תמימי דרך. –

דברי המחבר

 

בן־ענש, או: מחזה קורות ימים עברו    🔗

מבטן עת אפלה, הרת ימי חשך, ימי מהומה ומבוכה, עת אשר כבדה ידה במאד מאד על עם סגלה; אך בשגעון נהגה עם ההולכים חשך, עם לא-עז. בטרם זרחה שמש אהבת רעים צדקה ומרפא בכנפיה, אז ללא סדרים שחוח הלכו בני מעוניה בתהו לא – דרך. מבטן עת צרה כזאת, תמונות נוראות ומחזות מבהילים, מיום גיחם מרחם בהו, מלאים חמת הזמן וגערת העת על פני חלפו, וכן נגוזו ועברו! – עברו! לא; לא כאשר רבים אומרים: עברו, עוד לא נשכחו מזכרוני, עודם חרותים כבצפרן שמיר על לוח לבבי. אך לפעמים עוררתי מתי עולם האלה רק לעתות רחוקות הקיצו מזעזעי, יען מדי זכרי לבד את השערוריה הנוראה, אשר שמה תבל לשמה והארץ לקללה, מעי רתחו ולא דמו; נבהלתי מראות משאות שוא ומדוחים כאלה, נעותי משמוע קול ענות חלושה אשר יזעקו העשוקים ומנחם אין, הנאנחים בלי הפוגות וכאנק חלל יאנקו דום, וימעטו וישחו תחת כבד יד העת אשר קשתה עליהם. אי לזאת יקר היה בעיני לעורר רפאים האלה עד עת קץ! –

עת ופגע ילדי יום יום, גם מרת רוח כל מבקש לחם חקו, אולם רעה חולה מאלה: אהבת נפשו (die Eigenliebe) אשר ירחש לב בן תמותה לבלות בנעימים ימי חיי הבלו, להיות אך שמח, כגבור יעיר קנאה לגרש כל מחזה כזב ולהדוף צלמי בלהות, ישלחם מעל פניו, לבלי תמצאנה ידיהם חיל: לכונן על יתר קשתם לירות במו אפל זיקים ומות למרר חייו, ולשפך לארץ מררתו עד כי גם ערשו לא תנחמנו – זאת הנסבה אשר צפנתי בלבי את שעיפי יגון ושרעפי עצב, מלאים רוש ולענה, ויהי בטני הרת קבר למו. לא ידעתי: מי האיש החפץ חיים ולא כמוני יעשה גם הוא? מי פתה ואין לב, להתחרות עם רפאים האלה? מי אכזר כי יעירם ולא יאבד טובה הרבה?

תרתי בלבבי: הן קצרה ידי מהושיע העשוקים אשר ידוכאו לפני עש. מאין אביא צרי גלעד, לחבש מכתם ולהגות מזורם? הכח אלוה כחי לעצר בעד תהפכות העת אשר הרתה עמל וילדה און? – עת בזעם יצעד הזמן וכלי זעמו בידו, באף ידוש רפי-כח, כטיט חוצות ירמס בני חרמו; אם ישועו לא יטה אזן לשועתם, ואם כמים יתכו שאגותיהם אין שומע; גם אם משבר רוח יילילו על משכבותם אין מרחם. דמיתי כגבר אין איל להדוך מרגיזי אל תחתי, אשר מלאו חמס את הארץ ופני תבל שד ושבר! עלילות ברשע תבצענה ידיהם ולא יחלה לב איש על מועל-כפּיהם. אך איש אשר רוח אחרת אתו ושם אדם בכתם לא יסלה ושם אח מפז יקר בעיניו, הוא אשר ידכה, הוא אשר נפשו עליו תשוח! –

בעטף עלי נפשי, עם לבבי אשיחה ואהימה; אז רוח מבינתי תענני: כאשר ירבו עצבותי כן ירבה מכאובי וכן תפרצנה אנחותי, כמררת פתנים יבאו בקרבי וכרקב בעצמותי מכעס תכה בת עיני ונס לחי מכאב נעכר וכל תושיה לא תעשינה ידי, אך ללא-עזר יתם כחי, רק ללא תועלת יכלה שארי, והרוחה לא תהיה בארץ.

הה! על תלמי תלאובות עמל יזרעו יום יום, ביום נטעם פרחי מות ישגשגו. נצני שאול כעשב השדה יציצו ובסר רעה עלתה נצה, ותגמל הרשעה ותהי שלטת, עתה בשל הקציר, חמס ושוד מלאו הקוצרים את כפיהם, ולא אמרו העוברים: “מארת ה' עליכם מרגיזי אל”.

אללי-לי! מחזות נוראים, אשר לא שערום ימי קדם עתה נגלו, גם צרות רבות ורעות צמחות אחריהן, עד הרעה אחת לא עברה, והנה השניה ממהרת לבא, ואת רעותה תגרש מלפניה לבל תהיה עוד שלטת, אך היא לבדה השתרר תשתרר אחריה. יום יום מצוקות חדשות יוצרו. ובהלה לא נוחמה כסועה ממרחק תאתה, איומה כנגדלות, מפניה רגזה הארץ. כרגע חמקה ועברה גם היא, יען מצוקה רעה חולה ממנה תחתה מקרוב באה, מולדת תפתה, ותירש את אחותה לבל תהיה עוד שוררת, ולמען ממשל רב תמשל היא לבדה, לרדות באף לכל כושל ובחמה שפוכה תרמס עניי-עם. לשוא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאבד, אין עוזר ואין תומך ידי לצאת לישע האומללים האלה! אי לזאת, על מה זה יצא לבבי, בדי ריק ובדי הבל יתם כחי, וכל פרי לא יעשה עמלי, וכל יגיעותי ללא-דבר? –

אולם עתה כאשר עלתה ארוכה לשבר מתי חלד, ורוח דרור עברה על פני רקיע השמים, אשר התקררו עד כה בחשרת עבי יגון וענני תלאות – ותטהרם. תמונות רעות המראה החליפו שמלותן, הסירו את הבגדים הצואים מעליהן ותלבשנה מחלצות. כל מראה אכזב חלף אף הלך לו, אהבת רעים כפרחת עלתה נצה. עת הזמיר הגיע וקול החכמה נשמע בארצנו. האח! רחב לבבי – לא אפונה כי גם לב כל איש חיל ישמח כמוני. – עתה כאשר נחה שקטה רוחי, ביום הניח לי ה' מעצבי ומרגזי אשר עד כה רוחי רחפה על פני גלי תלאות ולא מצאה מנוח לכף רגלה, עתה קלו ימי יגון ויסכרו כל מעינות תהומות מצוקה רבה, ויכלא הלחץ מן הארץ והרוחה היתה על פני תבל. לא עוד ימעדו קרסולי רפה כח ולא תנגפינה פעמי דלים באבני מכשול.

אולם כמעט קמה רוחי בי וגם שקטה; כמעט שלו הייתי ואבליגה מעט על יגון ימים עברו, אך עתה טעמה נפשי דבר מר: כל חלי וכל מכה אשר נכתה בימי מרוריה, עת הפלא אל את מכותיה הפלא ופלא! – כהלך תועה בישימון דרך, וימים רבים עיר מושב לא מצא, ביום אכלו חרב וקרח בלילה, ותדד שנתו מעיניו מפחד בלילות, אך מגור מסביב, רק פחד פתאום ישוה לנגד עיניו. אין אהל לחסות תחתיו ואין כסות בקרה, אין מטה להשתרע. והיה אם אחר תלאות רבות עליו עברו, בשלום יבא אל ביתו, יפקוד נוהו, ולא יחסר דבר; בבאו אל המנוחה, לשבעה יאכל ולרויה ישתה, ישכב סרוח על ערשו – או אז בשרו עליו יכאב, יען רחפו כל עצמותיו, וכסליו מלאו נקלה מטרח הדרך וכבד משאה, ומרוב פצעים נאמנים אשר הוכה בימים עברו.

עתה אחד משרעפי לבבי איום מראהו, משנת תרדמה אקיצנו, ערום כיום הולדו אציגנו לפניך קורא נעים! וארא מה משפטיך יהיה, לשופט אשימך עליהו אתה תוכיח ולא אני. מי יודע אולי באחרית הימים יבוא גם תור מחזות מבהילים אחרים, רפאים שכני קבר לבבי, גם עליהם יעלה הגורל ואחד אחד יעררו. אף יקיצו משנתם אשרקה להם, והנה קל מהרה יבאו יתיצבו לנגדך.

בעיר.S נקרה נקריתי לבא. שמה עמדתי על המשמר על מלאכת אבי. עודני באבי הייתי רך ויחיד לאמי; ימי אושר משחקים לפני יום יום ויהי שעשעים עמדי, על האותיות אך שלום יטיפו. אף רוחי שמחה וצהלה מרחפת על פני ימי אושר האלה, ובששר ברכה משחה מראות נחמדים לנגד עיני. –

אולם דרכי המדעים אשר חנכו אותי הורי ומורים נכבדים, ונטעי נעמנים אשר זרעו על תלמי לבבי בבקר אביב עלומי, זרעם הפריחו ויגמל בסר הילדות ויעש פרי תבונה. גם חשק נפשי אשר לא ידע שבעה והגות לבי לתבונה לא אמרה הון; גם רוח שוחרת דעת נלותה עמם היתה זרוע לבני חכמה, כל אלה חברו יחדיו וירהיבו עוז בנפשי ושרעפי לבבי נטשו עברו חוק, פרצו גבול אשר שמה להם הטבע הנדיבה; המה בקשו חשבונות רבים, וגדולות ונצורות ללא עזר וללא תועלת לי.

מכל הגדולות האלה אשר חזיתי לי, מורשי לבבי הנתקו על דברת בת עמי, עת ופגע אשר קרו את אחי עד לבי נגעו, יחד נכמרו נחומי עלי נפשי תשתוחח ומעי ככנור יהמיון. באר היטב ידעתי דברי הימים, וכל הקורות אשר עברו על בת עמי, מיום היות יהודה לגוי עד היום הזה לא נעלמו מנגד עיני. מה מאד עמקו מחשבותי על שבר בת עמי! הוא שיחתי כל היום, בו כל מעיני, לימים ראשונים שאלתי, בנתיבות ימי קדם תהלך נפשי, ורוחי מרחפת על פני עתות דורות חלפו, במסלה אשר הלך עמי בה בימות עולם, על שרשי רגלי העת ההיא תתחקה נפשי לכונן אל חקר תולדותיה ולמצא תכלית מפעלותיה, עת לא-נחמה הזאת אשר גם היא עמודיה ירפפו, ומוסדותיה ימוטו כקיר נטוי וכגדר הדחויה.

נתתי אל לבי לתור ולדעת; להשיב שאלתי דבר: על מה זה אך בת לא-רחמה הזאת עשוקה משפט ודורש אין לה? אז שעיפי ישיבוני ורוח קנאה תענני: מדוע זה רננת יעקב מקרוב ושמחת ישראל עד ארגיעה? כמעט תאר העת את פניה אליו וקרנו תרום, רגע שמים תעלהו, פתאום לעפר תשפילהו תדכאהו לפני עש.

כל יודעיו מתמול שלשום ישום וישאל: על מה עשתה ככה העת לעם הזה ותקשיח את לבבה ללא בניה, ותשכח כי רגל גאוה תזורם ושנאת חנם תדושם? מדוע זה שערוריה נעשתה בבת לא-רחמה הזאת, ואך היא לבדה עשוקה ורצוצה תהיה? למה זה אם האחד יחטא ועל כל העם יצא הקצף? איכה יועם לעם¹ כלו בגלל חטאת האחד? אם נבל נבלה יעשה למה ישפך בוז על נדיבים? – איכה מחלאת חטאת אחד העם יכתם עון כל העדה, וזהמתה נפש כל רואיה וריחה נבאש בעיני העמים? –

לשוא עמלתי למצא פשר דבר, בדי ריק יגעתי לשום לבי על כל דרכיהם ומעשיהם, אולי התעיבו השחיתו עלילותם, פן דבר בליעל יצוק בו לפקד עונם בראשם. חשבתי ימים מקדם, מעת גלה כבוד מישראל ובגולה הלך, שקדתי לקרא דברי הימים תולדות עמי וכל התלאות אשר מצאו את שביה בת ציון והנדחים ער קצוי ארץ – וכל חטא אשר עון גם שמץ עולה לא מצאתי בכל אלה. למרות צרות רבות ורעות אשר צפו עברו על ראש שה² פזורה הזאת, כל תלונה לא עברה על דל שפתה, וכל מרד לא יחשוב לבבה. תמיד נאמנה בבריתה, ולא שקרה באמונתה את כל העמים אשר תחסה בצלם ותט את שכמה לסבול ותהי למס עובד. גם במעמקי לבבי, כל דופי לא יכלתי תת בבת עמי ובכפה לא דבק מאום! –

אולם אך עד ארגיעה יחם לבבי בקרבי, נחלה על שבר עמי; אך כמעט נפשי עלי תשוח, תבער כאש חמת קנאתי. מיד הטבע באתני כל זאת והיא הפיחה בקרבי רוח-משפט. אבל אך רגע אפי, ומשנהו חיים טובים רצוני. הילדות תגבר חיל: להשביע בצחצחות נפשי, מאסתי יגון, שנאתי אנחה; מיטב צעד הלכתי עלי ארחות החיים; חוסר ורעב לא עלי סלו ארחות אידם, כוס מלא מסך מכל מחמדי תבל ותענוגות בני איש לרויה שתיתי. – בכל זאת גם ששון הילדות, גם חמדת ימי הנעורים, גם תם לב-חלה על איד רעהו; כל אלה לא עצרו כח להפריעני מעבודת אבי, אשר לא ארכה רק כשעות שתים או שלש מדי יום ביום. בחריצות ידים יגעתי במלאכת אבי ופקודתה שמרה רוחי: להתנהל לרגל המלאכה אשר לפני.

מה תגל נפשי ומה רחב לבבי אף גאות לבש, על דבר אשר מלא אבי אח יד בנו נער כבן עשרים שנה לעשות את מלאכתו בשדה. הן אבי איש אחד מכנעני הארץ היה, איש אשר רוח המסחור נוססה בו צופה היה על הליכות מסחרו כל הימים. כל איש חובק ידים יבזה בלבבו, ועצלות לזרא באפו, למרות כל אלה עזב בידי את כל מלאכתו בעיר אחרת, במקום אשר לא תשורנה עינו עין-בקרת, גם לא נקלה היתה המשרה הזאת על שכמי: כי מלאכה כבדה ועבודה רבה שם עלי, ואך במועצות דעת וחריצות ידים לאור תצא, לכן שבעתים תגדל שמחת נפשי, עת צלחה מלאכתו בידי וכל אשר אני עושה ה' מצליח. האח תקות אבי לא נשארה מעל, יען פעל ידי וכשרון מעשי אך חן מצאו בעיני אבי וישמח לבבו גם הוא! –

העיר S. רחבת ידים וגדולה הנה, יושביה רבים, גם כנענים נכבדים בתוכה, סוחריה – ידם רב להם בכל מלאכה וקנין; בכל זאת נם עד כה לא תתפאר כי יתר שאת לה ויתר פאר על כל הערים אחיותיה: בהדר תפארת בתים טובים בנוים לתלפיות ורחובות מסודרים וחוצות מרוחים מהודרים מכלל-יפי, יען גם היא כיתר ערי רוסיא הלבנה, כל הערים האלה לא תאר ולא הדר להנה. לא עוד יד אמני חרש צלחה עליהן לפאר ולרומם מגדליהן ולפסג ארמנותיהן. הם מלהזכיר שנות ימי קדם, בעוד חשך האולת כסתה את פני תבל וימש כסלות, בעוד טחו עיני מתי חלד, טפש מהשכיל לבותם; עת – אשר ענינים רבים וטובים, ושאלות רמות חפץ חקרי לב על דברת בני איש, וכל המעשה אשר נעשה תחת השמש; דברים אשר בימינו אלה בשער ידברו מבינים, יחדיו ימתיקו סוד, לחמנו הם, עליהם חיה נחיה, על פי מדות רוח הדרור אשר תפיח רוח דעת באף כל באי סודה, ותאציל מרוחה פי שנים על בחוריה, ויתנבאו בתוך קהל ועדה – אז אך כישני עפר ישנו בעיר S. בחיק הבלי שוא, ובזרועי אולת הורתם, תחת זמרת האמנת הזאת אשר שרה להם מהתלות, ומשאות שוא תחז להם באחרית הימים. אך בחשכה התהלכו יושביה תחת מורים חסרי לב אשר גם הם מבאר חפרוה בערים ישאבו מים מרים ודלוחים אשר לא יצלחו לשתיה: כי מות פתיות בקרבם, ולא עוד הורה להם הזמן עץ עשה פרי-תבונה להשליך אל בארות בארות נשברים האלה, אשר לא יכילו מי מדעים לכן לא נרפאו ולא נמתקו המים המרים האלה. תחת דממת האולת שחו בנות השיר, מקצר רוח לא יכינו להוציא לאור מחשבות לבבם, גם מסבות רבות עמדו לשטן להם לבלי יתלכדו ערי השדה ויושביהן לאחרים; לכן אפלה נפשם לשפוט בין דבר לדבר, ולא עצרו כח לדבר בשער ככל העולה על רוחם.

העיר S. עומדת לחוף אניות, על יד נהר גדול ורחב ידים, שם אניות יהלכון. כבקר בבקר הלוך הלכתי לשוח על יד הנהר הזה. עיני לא שבעו די ענג לראות אניות נשאת בר ומזון, אזני לא תמלאנה די נחת לשמוע שירי ילידי ארץ רוסיא הלבנה, עושי מלאכה במים רבים. – פה קול הידד ישמע מפי שכירי יום חרשי עץ כאשר ימשו עצים גדולים מן הרפסודה (פלאססע) אשר על פני המים. שמה רחב לבבי מדי ראותי כי בחריצות ידים יגיעי כח מבקשים לחם חוקם למדי. אלה בכח יניפו את המשור לכרות עצים ולעשות קרשים שונים למיניהם, ואלה קול נכאים ישמיעו תחת סבלות משא בכתף ינשא. הלאה נפשי לא תשבע נחת מזמרת נבלי החובלים ושירי המלחים אשר ירימו בשיר קולם לשיר שירי ארץ מולדתם מלאים עצב וגיל כאחד. פה על שפת הנהר בין שדרות עצים מסודרים קול חטב עצים, קול הולם פעם גם קול המשור לכל עבר ולכל פנה ישמעו.

יום יום בבקר השכם, מדי יצאתי לעשות מלאכתי, דרך רחוב צר עברתי. שמה בפנת הרחוב, בית קטן עמד וחלון אחד נשקף החוצה. כפעם בפעם מדי עברי שמה, איש אחד זקן ראיתי, יושב נכח החלון הפתוח לרוח היום. האיש הזה סר וזעף היה, עקבי יגון על פניהו עדים נאמנים כי איש מר נפש הנהו… לא עבר יום אשר לא ראיתיהו יושב על מושבו, כפעם בפעם, ראשו שחוח נשען על קרש החלון, ולבו תפוש מזמות נוראות. חשק לבבי השיאני לשים עיני עליו למען דעת: מה משפט הנענה הזה, ומה הוא עושה בזה? לכן מדי עברי שמה את מספר צעדי שמרתי, אך לאט לאט הלכתי ועיני לא תסבינה מאת האכר הזה ומאת נוהו השמם.

האיש הזה כבן חמישים שנה ומעלה. מצנפת משי שחורה על ראשו גם תאר פניו ענו בו כי מזרע היהודים הנהו. אף כי גם שער ראשו גם פאת זקנו התגלח אך את שפמו אשר שער לבן זורק בו לא עשה. עיניו מזרי עצב לחייו רקי בשר. תלאות רבות וסבל יגון כבר השחיתו מראה פניהו אשר קמטו ללא-עת. מעיל ישן נושן עטה פעם בפעם. שחוח ראש ישב נשען על ידו כאשר מראש אותו הגדתי. לפעמים ספר פתוח לפניו על קרש החלון ראה ראיתי ועיניו לא תסבינה מספרו זה. אפס עורקיו אשר לא ישכבון רגע אך נוד ינודו הנה והלום על פניהו. גם לרגעים יניף את ידו למחות אגלי יזע מעל מצחו, המה יתנו עידיהם: כי משכיות לבבו עברו ושרעפיו למרחוק יהלכו, ולא שת את לבבו לקרא בספר הפתוח לפניו, על כי יד היגון קשתה עליו מאד.

החדר אשר ישב בו האכר הזה שפלת קומה היה, וימך המקרה³. פה עצב ויגון שררו כאחד, וימלאו את החדר מפה אל פה – חותם תכנית פני הארח אשר גר בו; זולתו איש לא ראיתי פה בחדר. עין בעין נראה כי אך לגור שמה ימים אחדים בא הנה, וכי קשה יום הנהו בגפו בא ועזר כנגדו אין. אמנה אך יקר היה: כי ישא את עיניו להביט אלי, אולם כי אם יקר המקרה כי תפגשנה עיני שנינו גם יחד, בהגלותי פתאום מפנת הרחוב וקול רגלי הפריע שקט דממת עצב לבבו – גם אז אך עד ארגיעה ישים עינו עלי, וכרגע ישפיל לראות בספר הפתוח לפניו, או מבלי משים עיניו משוטטות הרחק הלאה מלא רחוב משעול השמם הזה מאין עובר בו. דמיתי כי לא בשאט נפש בלבבו יבזני לבלתי הביט אלי, אל נכון צדק משפטי זה וכל חטא לא יחשב לו בגלל הדבר הזה, יען כי תציקנו רוח בטנו ונפשו עליו תשתוחח כי הזמן חפץ דכאו החלי, ומכות נאמנות הכהו אשר לא רככו בשמן ישע עוד לא זורו ולא חבשו.

בימים ההם עוד לא נסו העברים לגלח את פאת זקנם כאשר ככה רבים עושים היום, אך זעיר שם זעיר שם העבירו תער על בשרם, הלא המה: או עשירי העם ורביו או חכמי לב המתחקים על רגלי שרשי הטבע. אפס האיש האמלל הזה לא ידעתי מה היה לו? הן בגד עדים אשר הוא לבוש, גם החדר מקום צר אשר גר שמה אותותם לא ינכרו, עדים המה: כי השו הזמן עשר ולא חלק לו בהון. אולי חכם לב הנהו אח לחכמה ומודע לבינה? אולי מושך בשבט סופר, משורר מליץ או מהנדס האיש הזה? אבל מדוע זה רוח כהה צלחה עליו ויגון לפני עש ידכאהו, על מה זה כאיש נדהם יהלך אט ולבו לא יחוש לכל מחמדי תבל, וילבש דאגה כמדו ויעט כמעיל עצבת? אין זה כי אם רעה אחת איומה אשר דרכה נסתרה, היא שמה מסוה אפל על תולדות עת ופגע אשר קרו את נכה רוח הזה וכאחד האבדים גם הוא כרע תחת אסיריה, מקרה ופגע דכאו לארץ חיתו, ויד העת כבדה עליו לאין מרפא, ככה משתומם עמדתי, לשוא יגעתי למצא פשר דבר, אבדו עשתנותי וכל משפט צדק לא לאור יצא! –

כמעט שכחתי ולא עלה על לבבי, כי ברא הזמן חדשה בארץ, ויחץ את בת עמי לשלשה ראשים. זולת עשירי העם וחכמיהם, עוד נמצאו עברים רבים חדשים מקרוב באו אשר גם המה מגלחים פאת זקנם. הראש השלישי הזה אף כי לא ממרום עם הארץ הנהו, הכי נכבד הוא ועד השנים לא בא הלא המה העברים הנלקחים לצבא; אולם מדוע זה אתמה על החפץ? מאין בא יבוא רעיון עצב כזה בלבבי? עת ימי עלומי אך לנוץ החלו, אך שלו אך שאנן הייתי, נפשי לא ידעה שבעה ממחמדי תבל רק בשדי אושר תלין סלה.

אמנם אך למצער רחש לבכי דבר טוב, ויצר לי עד להתחלות בגלל רעי, ותכל נפשי לצאת על איד האמלל הזה – מדי עברי דרך ביתו. אפס כמעט פניתי את שכמי ללכת מאתו, ואסבבה בעיר ואהיה משוטט בשוקים וברחובות – והנה מראות חדשים לבקרים נגדי לחדה בשמחה את פני, או אז כמת מלב נשכח זכרון האיש האבד הזה מקרב לבבי עד יום המחרת.

מה מאד גדלה מבוכתי׳ ומה מאד נפלאתי, כאשר יצא יצאתי הפעם אחרי עברו ימים אחדים מיום גרתי בעיר S לעשות מלאכתי – כי דבר היה לי עם שרי פקידי החיל אשר עליהם המשרה: לאסוף בר ומזון, אוכל בערים ושמרו, מחיה לחיל צבא המלך. כי חוק לחיל צבא הנתן להם על פי הממשלה דבר יום ביומו – אנכי עד בית האוסם באתי ואשא את עיני וארא: והנה האיש-הנענה מכרי אשר ראיתי בתחלה, לנגד עיני עובד עבודת המלך בבין להקת רעיו, גם הוא לבוש כאחד מהם. נגשתי אליו, אף התבוננתי בו עד בוש. ויפג לבי כי לא האמנתי למראה עינים כי לא הכרתיהו יען החליף את שמלותיו: אדרתו וכובעו כאשר ילבשו העובדים בצבא. דמיתי כי חדש נעוריו ויחלף כח מבראשונה, ככה משתאה עמדתי כרגעים אחדים, אפס דבר המסחר חזק עלי ואפן ללכת ולעשות את דרכי. רגע ודמות האיש הזה אשר תארו כתאר פני מכרי, חלפה והלכה לה מנגדי גם זכרונה אבד ממני.

הסבה אשר מנעתני לבלתי תת אמון למראה עיני, ואשר בגללה אמור אמרתי אך משגה הוא – הלא היא: על כי ביום המחרת בבקר השכם עברתי במשעול רחוב צר במקום אשר הבית הקטן עומד שם. כבואי נגד חלון הפתוח החוצה, והנה האיש האמלל שחוח ישב סר וזעף, ולא נע ולא זע ממקומו כפעם בפעם. – אולם לעת ערב כאשר לשוח יצאתי לשוט ברחובות, והנה האיש אשר ראיתי יום אמש עובד במגורה לבוש כאחד עובדי בצבא עובר על פני, כמעט נפגשו עיני שנינו יחד ואשוב להתפלא מאד: יען תאר האיש הזה כתאר מכרי כתאמי בטן ישוו יחד. לכן גמרתי אמר הפעם לצאת בעקבותיו, אל כל אשר תהיה רוחו ללכת, שמה אחריו אלכה לי גם אני. מרחוב לרחוב מבלי משים לבו אנה פניו מועדות שחוח הלך, השפיל לראות ולא הביט מאחריו אף פעם אחת. חשתי ולא התמהמהתי לשמור צעדיו; לאט לאט התנהלתי לרגלי האיש הזה, באשוריו אחזה רגלי, לנכח ההלך הזה עיני מביטות לבל ילך מעיני. ככה ככה הלוך הלכנו לסבב בעיר: מרחוב לרחוב ומפנה לפנה, כה וכה סבבנו עד בוש. – היום רד מאד נטה לערוב, השמש באה והלילה פרש מעטה אפל על פני העיר, אך אור הנרות מציץ מן החרכים ניצץ ביפעתו מבעד לאשנבים. האיש מהר להחיש פעמיו, ויקרב לבא אל הבית הקטן העומד בפנת הרחוב השמם. המקום הזה אל נכון ידעתי, יען זה לי ימים רבים אשר אנכי עובר דרך שמה כבקר כבקר. ויגש האיש עד לפני שער החצר ויבא שמה. עם לבבי אשיחה: אכן נודע הדבר… האיש הזה – עובד בצבא הנהו איש מלחמה הוא!

אמנם ידעתי גם ידעתִי כל התלאה אשר מצאה את בת עמי: מתגרת יד אספה רבה, אספת צבא בלי הפוגות ומלחץ הנוגשים הנוגשים בעם, קודרים הלכו משפחות רבות בכל מקומות מושבות העברים בערי פולין ובנותיהן. אהה! למרות כבוד עיני הממשלה הטובה, לא מלאו הפקידים אחריה בתום לבב ובנקיון כפים עקב רוח אחרת היתה אתם ויטו אחרי הבצע; – הה! שבר. אל שבר קורא, הוה על הוה באה, דמעת העשוקים לא חורבו, ומיד נוגשיהם כח ומושיע אין: כי נאצו האנשים האלה את פקודתם וימלאו חמס את הערים ותועבות רבות נעשתה בתוכן. פרץ בערים צוחה בכפרים, צעדיהם אך לבצע יתמכו וכפיהם נגאלו בשחד. בכל עיר ועיר, בכל נוף ופלך, כל המקום אשר דרכו כף רגליהם, גם אחרי ימים רבים, עוד עקבות עשק משפט וגזל רש נודעו שמה. ויהי דלת העם בוכה למשפחותיו, כי מרה נפש העם איש על בנו, ואיש על נכדו או שארו הקרוב אליו אשר נלקחו לעבודת הצבא בזרוע רמה אשר לא כדת.

אללי-לי! צץ החמס והעול קם למטה רשע, שמו משפט למשפח ושבט נעם לשבט חובלים ביד מרגיזי אל. זרוע רמה, מרמה וכחש, בצע כסף וחמדת זהב – תחת שלש אלה רגזה הארץ אלה המה רשעי הארץ אשר כשועלים מחבלים כרמים יצאו מתחת תהפכות הזמן לחבל כרם יעקב! צררי צדיק היו לראש, שלו בוגדים לדכא לעפר חית דלת העם, שחקו על משבתיהם! כתפתה פערו את פיהם לבלי חוק לבלע חיים את כל איש אשר מטה ידו ותמך אין. הוי השאפים: לשום מועקה במתני דכאי רוח, לרועץ ולרוצץ אך ראשי דלים, אשר נפשם יבשה אין כל בלתי אל עמל ידיהם ואל עזרת כח בניהם עיניהם תלויות כל היום, אשר אך הם לבדם השאיר הזמן לברכה בביתם, המה משענת אבותם למצא לחם חקם בזעת אפים ובעצבון ידים יום יום. הה! גם באלה יד עולה שלוחה, ומתחת זרועות הוריהם נלקחו בחזקה לעת יד החוסר כבדה עלימו ואכפה הכבידה על רפי-כח האלה. לו עליהם עלה הגורל אז החרשתי, אך אז אשר לא כדת יוקחו אלה רק תחת ילדי מרום עם הארץ –אשר הגיע התור ללכת ולעבוד בצבא מדוע זה בני הדלים כפרם יהיו?

שבתי וראיתי רעה חולה מזו: מרב אספת צבא שנה בשנה, פסו בחורי כח, ספו תמו ילדים אשר כח בהם לעבוד בצבא. או אז על התמורה הזאת, ילדים רכים אשר עוד לא מלאו להם כעשר שנים נלקחו לעבוד תחתם. הה! עיני ראו ולא זר: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, ושחת רחמיו, זדון לבו השיאו לקחת בחזקה צעירי-הצאן האלה מתחת זרועות אמות רחמניות למאות, בכבלי-ברזל נאסרו ועלי עגלות עמוסות משא לעיפה נשלחו הגדיים האלה אל מחוזות הדחוקות בכל קצוי ארץ רוסיא. בערים ובכפרים מקומות אשר כל ישביהם עברי בצבא המה (.посел.Boeни) שמה כאשכר ושי נתונים נתונים היו לאנשים מרי נפש האלה. לאמנם כטוב וכישר בעיניהם, שמה החלה המגפה לצאת בעדת האמללים האלה, ללא-עת גועו, כלו בעשן כלו. מרב הדרך מאד תם כחם, ומחסר כל נס לחם, יען לא הסכינו לשאוף רוח קור הגדול בארץ צפון, אשר לא כרוח ארץ מגוריהם היה. ויותר מהמה תמו לגוע: ממהלומות ופצעים נאמנים אשר הכו תחת שבט הנוגש, מכת בלתי סרה לגו נקיים. מאיבת עולם ומשטמת הדת עברתם שמורה נצח: אל כל אשר בשם ישראל יכנה. הוי הוי! תחת יד אדונים קשים, נבערים מדעת וכל רוח אהבת אדם בקרבם אין. – כפראים הקשיחו את לבבם לב-אבן ללא-בניהם, ועינם לא תחוס על נפש ילד-עברי, רב יותר מאשר תחוס עינם על גורי הכלב. מה רע ומה מר גורל האבדים האלה היה! – ככל החזיון ומראה איום הזה אשר הראיתיך קורא נעים, כל זאת גם מראש אותם אל נכון ידעתי נאמנה. –

אפס מה מאד השתוממתי. פליאה דעת ממני, רעה אחת אשר לא ידעתי שחרה: מה זה ועל מה זה החל הקצף לצאת גם על מלאי ימים. הה! שומו שמים על זאת; מה יסכן: לקחת אנשים באים בימים, דלי-כח, אשר כבדו עיניהם מזוקן, כאשר חזיתי את האכד הזה איש מכרי. איכה יעבדו בצבא, אם לא עוד יצלחו לכל עבודה? אף כי איש אשר רוח החכמה נוססה בו, ואשר מהלכים לו בין משחרי תושיה, כאשר יעיד עליו חפץ לבבו הגות בספרים וכאשר עיני ראו: בבקר בבקר ספר פתוח לפניו, בו ישגה תמיד, הוא שיחתו כל היום, ויותר מזה אתמה על החפץ: איכה גם מעט דרור ינתן לאיש עובד בצבא?.. ככה מתהלך בשעיפים עמדתי משתאה מחריש עד בוש. עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי למצא פשר דבר. אך לשוא יגעתי בדי הבל עמלתי להגיד את החידה הזאת.

בי נשבעתי: יעבר עלי מה, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף אם אמוש מזה עד אוציא לאור משפטי, לדעת את האיש ואת שיחו. בהלך נפש עמדתי ושרעפי לבבי הולכים וסוערים בקרבי. לאט לאט, נגשתי עד שער החצר ואבא שמה. – אנכי בחצר באתי, והנה אשה עבריה בעלת הבית לנגדי. והאשה הזאת שמנת בשר ובידה מחתת אש מלאה גחלים לוהטים ואחד לאחד תחתה להחם את קלחת הנחשת ולהכין מים חמים (טהעע) בגלל הארח אשר בחדר. אמצתי את לבבי נגשתי אליה לדבר אתה.

– הבית הזה, ביתך הנהו אם לא? שאל שאלתיה.

בנשף אישון לילה את סגור עפעפיה קרעה, להביט כפני בעין חדרת.

– לא לי הבית הזה, השיבה האשה: – אולם על מה זה תשאלני כדבר הזה? מה לך פה ומי לך פה? –

– חפצתי לשאל מאתך שאלה אחת: הגידי נא לי, מי זה האיש. הארח המתגורר אתך בבית בחדר אשר חלון אחד נשקף על פני הרחוב, עניתי את האשה הדברת בי, בהושיטי את ידי נכח עבר הבית אשר דמיתי כי שמה ידור האיש מכרי מתמול.

– הבית הזה לא לי הוא – שכיר הוא אצלי מאת בעל הבית. בית מזון לארחים הבאים לאכול ארוחה על שלחני חלף כספם למען אמצא מחית ביתי וחיתח נפשי בגללם. אפס על אודות האיש אשר שאלתני דע לך: כי האיש הזה עובד בצבא הנהו.

– האם על פי פקודת שר החיל הובא פה לגור אתך כבית?

– לא כן, אך שלם ישלם לי כסף מלא מדי חדש בחדשו כמדובר בינינו.

– הארכו לו הימים אשר הוא גר אתך בבית הזה?

– כירחים שנים עברו מיום בואו תחת צל קורתי, עת עם להקת חיל צבא המלך בא העירה – כאשר שמעתי וכאשר ספרו לי.

– אבל מי האיש הזה מאין בא הלום? מה משפטו ומה מעשהו פה?

– לא ידעתי להשיבך אל נכון על אודות הדבר הזה… אדמה: כי מארץ רחוקה הנהו.

– הבוא יבואו אנשים לדרוש שלומו הנה?

– עד כה, איש זולתך לא ראיתי כי בא יבא לשאל לשלום לו.

– התתניני לבא החדרה לראות פניו?

– לכל אות נפשך אדוני! כטוב וכישר בעיניך עשה.

ואתחנן אל בעלת הבית כי תגדל חסדה עמדי להראותי את מבוא הבית. ותאות האשה לשמוע בקולי, ותעבור לפני ואנכי אחריה. חשתי לא התמהמהתי לבא החדרה. על השלחן עמד נר דלוק; דלתי החלון נעולות היו פנימה, הארח טרם בואי התנצל מעליו אח אדרתו, ויעט מעיל ישן כאשר ראיתיהו עוטה פעם בפעם. בהלך נפש צעד יצעד ברגש אחת הנה ואחת הנה לאורך החדר ולרחבו. ויפן אלי ויבט בי על מקומו הכן עמד, משתאה כפוסח על שתי הסעיפים התבונן בי, ולא הסב את עיניו ממני. אחרי עברו רגעים אחדים, בקול רגז וחרר שאלני בשפת רוסיא לאמר:

– את מי תבקש אדוני? –

גם בטרם דברו אלי כדברים האלה, מראש אותה ידעתי: כי לא לרצון לפניו יהיה הגלותי פה בנשף באישון לילה. אפם אחת דברתי גם כלה היה מעמדי לדרוש את אהבתו וכאח אליו אתודע, אי לזאת בלי קחת כל רשיון מאתו, מהרתי להסיר את הכובע מעל ראשי ועל השלחן הנחתיו, גם ישבתי על כסא אחד להינפש מעט. כאשר אחזה לי אך כמו זר נחשבו מעשי עמדו. והאיש משתאה מחריש לדעת מה בקשתי ומה אנכי דורש ממנו.

– דבר לי אליך אדוני אמרתי, בלשון אשכנזית הנשחתה כשפת אנשי פולין אשר לא יבינו לדבר לשון אשכנזית הצחה.

קול לשון ארץ מולדתו גם לשון מדברת שפת עמו, כקול כנור ערב לאזנו, פניו צהלו מעט ורוח לו ממבוכתו. בכל זאת עוד לא מש ממקומו עוד פג לבו כי לא האמין למראה עיניו. עודנו פוסח על שתי הסעיפים עמד ולא ענה דבר.

– דבר לי אליך. שניתי עוד הפעם: – לכן עתה באתי, לשחר פניך: פתח דברי יהיו, כי הגד אגיד לך מה שמי ומי אנכי.

מהר, גם את שמי גם כנויי גליתי את אזניו.

– עוד לא נכבדתי עד כה לדעת מי אדוני גם את שמו לא שמעתי בלתי היום, ענני האיש הדובר בי ברוח נכאה.

– אין דבר עניתי! מי יודע, אולי עוד תבוא עת וכאחים יחד נמתיק סוד. אחלי – אדוני! אם יש את נפשך להכירני הואל נא ושבה פה ממולי. ראה, הן גמרתי אומר להתמהמה פה חי נפשי אם אמיש מזה בטרם אדעך בשם אח לי!

*

כמעט שב רוחו אליו. מענה רך ודברים נחומים לא שבו ריקם כי אם הצליחו אל אשר שלחתים. ויאות האיש לשמוע בקולי וישב ממולי נכח השלחן מלא ספרים שונים, מפוזרים ללא-סדרים הנה והנה. כאיש אשר קצרה רוחו ותכבד לשונו לדבר שאלני לאמר:

– אבל מה בקשתך אדוני, מה תאמר נפשך ואעשה לך?

– הסכת ושמע עניתי: – הן איש קשה-יום אתה, בדד צועה; לבי לבי עליך אובד! צר לי עליך אחי. ראה הן קצרה רוחי בעמלך ובצרתך יצר לבבי גם אני.

כאלם לא פתח פיהו וידום. אך אנחות שוברות מתנים לרגעים מפיו נשמעו. אמצתי את לבבי, אזרתי עוז לספר באזניו ולהגיד לו: כי זה ימים רבים אשר שמתי עיני ולבי עליו לדעת משפטו מה הוא, יען פניו יענו בו כי זעף העת הוא נושא וכי עצב ויגון עשו קן למו בלבבו. אי לזאת הציקתני רוח בטני נלאתי נשוא צרת נפשו וכלכל לא אוכל, עד כי דרוש אדרש מאתו הנסבה הנוראה מה היא? ומה היא הרעה אשר כרקב בעצמותיו באה? –

לא כחדתי ממנו מה גדלה מבוכתי עת ראיתיהו לבוש כאחד-עובדי בצבא. דאגה שברה רוחי אף נפשי עלי תשתוחח ובחלותו נחלה לבבי גם אני. לא ידעתי נפשי שמתני דואג עליו כל היום. אף לבי הומה בקרבי לדעת הנסבה אשר ככה ברב כח ובחבלי אהבה ימשכני אחריו. לא תשוקת חדשות לבד צמאה נפשי לבא אהל ביתו, אך למען ישפוך מרי שיחו בחקי ורוח לשנינו גם יחד. הן לא לשוא יחד נכמרו נחומי על איש דל אכר כמוהו. אך מאת ה' היתה זאת לצאת לישע לו, אולי אנחמהו ואשמחהו מיגונו אולי תקל מחלת לבבו, ומחץ מכתו תרפא.

ככה הרבתי להג הרבה על כי חם לבבי בקרבי, בהגיגי תבער אש אהבת רעים, כי חום הילדות כאש קדח באפי יען לא עוד כבה מקרה הזקנה ולא אפלה נפשי מחשכת עשוקים רבים הנעשים תחת השמש.

בהתחמץ לבבי, דברתי בלשוני: הודיעני אובד נגעי לבבך ומדת מכאביך מה המה, אדעה: מדוע דלות מאד וימס הזמן כעש חמודך, איש מכאובים!. אם אמרת: אשמרה לפי מחסום בעוד יד העת נטויה עלי ליסרני שבע, גם תאלמנה שפתי מוכה הזמן ומעונה, אך ישמור קשה-יום פתחי פיהו לבלי שפוך מרי שיחו בחיק רעהו, אם כזאת תעשה – וחטאת בנפשך והיה בך חטא אם מרוב כעס ויגון כשבלול תמס תלך, וביגון חרד שאולה ללא-עת; הן טפחות ימינו עלי תבל וחלדנו מה הוא, ומדוע זה תשא בשרך בשניך ותבחר דומיה מתלונה, וכאב נעכר מנחמות אוהב דבק מאח? –

אמנם מה כחי כי איחל לצאת לישע לך, ומה עוצם ידי לגהות מזורך ולהבריח את יגונך, בטרם ידעתי את האסון אשר קרך מה הוא ועיני כלות ומיחלות לדבריך: לגלות את אזני על אודות הרעה הזאת באתך. – לא אפונה כי תאות לשמוע בקולי להגיד לי את כל אשר בלבבך; ראה אם רעיך רחקו ממך ומיודעיו שכחוך; אם חדלו מנחמיך גם תעכוך מתי סודיך ורוחך זרה לבני אדם; אם אוהב דבק מאח אותה נפשך: לשפוך מרי שיחך בחיקו; – אל יקל בעיניך כל זה כי נחוץ הדברים האלה. ראה, אם את דאגת לבבך לא תשהנה ורע-נאמן לא ישמחנו – אז אכפה תכבד עליך והיית אך עשוק ורצוץ כל הימים – אם אוהב נאמן חסרת אמצא חן בעיניך, הא לך את לבבי. אנא קח נא את ברכתי זאת הובאת לך. אך נאמן לפניך המצאנו תמיד, אל תשיב פני לדבר הזה ואל מפניך תגרשני. הבה ידך לי, לכה ונכרתה ברית אחים. והיה זה לאות אהבה בינותינו לעולם. –

ככלותו לדבר, וישלח האיש את ידו ויאחז בידי הפשוטה אליו. בלב מלא רשפי אהבה ועינים מזרי שמחה, ככה דבר:

– הפעם אודך קרא האמלל: – מה נמרצו אמרי יושר, ידיד-ה'! כן דברת עלם-נחמד! אמנם חפשת כל חדרי בטני, אנושה מכתי עד מאד מתגרת יד הרעה הקדרתי, ומלחץ יגוני תמס אלך. הן גר אנכי בארץ נכריה הזאת, מראש אותה ידעתי כי גם עד אגוע כערער בערבה לבדד אשכן, כשה אובד תועה אלך. הה! באין אח לצרה כמעט נטיו רגלי, באין מנחם כאין שופכו אשורי. אויה לי! מי ישת את ידו עם איש אובד כמוני? ומי לא בלבבו יבזה לאיש לובש אדרת עובדי בצבא? –

ויוסף האומלל לדבר ויען ויאמר: חי ה'! כי נחמתך זאת הריכה את לבבי, יען רק אתה חסת על איש אובד כמוני ויחלה לבבך עלי ובצרתי יצר גם לך, יליד-שמים! – אמנם חנחומותיך אלה רפאות לבשרי המה, ושקוי לעצמותי; בכל זאת, צר לי עליך עלם נחמד! אהה! מה יסכן לך, אם בחבלים נפלו לי תחלק נחלה? – מה יתן ומה יוסיף לך אם תכירני, ואם לאוהב לך תשימני, הן שמחה לא מנת חלקך תהיה וששון לא בגורל לך יפול. ראה ועתה דע לך: כי רננת הילדים מקרוב, ושמחת השחרות עד ארגיעה, בן-לילה תולדנה ובן-לילה תאבדנה. אך מתת אלהים שמחת לב רק לטוב בעיניו, אך לצעירי ימים יתננה חלקם. אפס כשושנה חמודה חכלילת עינים אם בחרבוני קיץ עת עצר ה' את השמים ולא יהיה מטר אז מהר יבול יפיה, שקדמת שלף תיבש! כחום היום יתך השמש על ראשה, כרגע – ורבת החן אמללה. ככה גם הילדות כמעט טל ילין בקצירה וכחה חדש עמדה, והנה רוח הזמן עליה תעלה כהנדף עשן מרוח-אפו תנדוף ואיננה.– עתה איך אעשה שקר בנפשי וחטאתי לאלהים, למרר חייך ללא-דבר, הן עון פלילי לאיש קשה יום מלא-ימים כמוני, אם רוח העת עלתה עלי וחצי הזמן נחתו בי, אשר חמתם עוד שותה רוחי, מדוע זה לא תחוס עיני, ואצלתי מן הרוח רעה אשר תבעתני גם עליך בעבור הרעימך? על מה זה תלבש נפשך אבל עול ימים? הכי על אשר יקרה נפשי בעיניך לא תיקר נפשך בעיני?

*

עתה התבוננתי, כי לא שגיתי ברואה אך משפט צדק שפט לבבי על אודות האומלל הזה; כי איש חמודות הוא וכי דבר לי עם איש אשר רוח בו, חכם-לב, תם וישר ולא כאחד מדלת העם הנהו.

– אל יפול לבבך בגלל הדבר הזה – עניתי את האיש הדבר בי.

– ראה, בינה זאת; מה חיי הבלנו אך סועה וסער, כאין חלדנו אך הבל שמחת אדם, גם מוצאי בקר ומוצאי ערב לא תרנין העת לבות מתי חלד. לא תחון זקן ולא תחמול נער, את זה באותה שבע תיסרהו, ואת זה בשאט נפש חדכאהו לפני עש. – בחרות אף הזמן בעננו ענני יגון על פני תבל ויושביה, גם בעוללים מרחם משחר טל ילדותם יתקלס וישישים משחק לו, על כל אשר רוח חיים באפיו יניף שבט עברתו וחרם יכה את כל הארץ; לא ישא פני גבר, ולא תמלט הילדות את בעליה. לכן אין טוב כי אם מנעוריו יסכן נער לשאת עול תלאות ויט שכמו לסבול משא הזמן, לא יחת מחמתו ומגערתו לא יתמה, למען יתנחל לאטו לרגל תהפוכות העת, ויכין צעדיו ללכת רגל ישרה באורח לא סלולה על דרך החיים אשר כסו פניה חרולים; בטרם יתנגדו רגליו על הרי אסון; בטרם הזקנה קרחה כפתים תשליך, ושיבה תפזר כפור כאפר. הה! לפני קרחה מי יעמד! – אמנם, רך בשנים, אם אך תנסה העת דבר אליו ילאה, כבוא שאה פתאם עליו ירגז, וחרד ופחד לבבו, נוחל, נוחל יקרא! יען כי לא נסה באלה. – אולם ברבות הימים, כאשר יגדל בשנים, כאשר יענה אותו הזמן, כן ירבה אומץ וכן יגבר חיל; ישחק לתלאות, ילעג לאסון.

ככה עד בוש נדברנו איש אל רעהו על דברת עתות בני איש, אשר לפתע פתאם נאחזים כדגים במצודה. – טרם כלינו לדבר, והנה קול רגלי בעלת הבית באזנינו בא ויפריע מדברותנו.– הדלת נפתחה, ותבא האשה החדרה ותגש אלינו ובירה מכונה אחת נחשת (טהעע מאשין) מלאה מים חמים, המכונה הזאת כסיר נפוח היתה, קצף מפיה תעלה וכידודי אש יתמלטו.

הן לא תשיב פני איש עובד בצבא, רש ונקלה כמוני: לשתות אתו יחד כוס מים חמים (טהעע) – שאלני הזקן, בעמדו ממושבו על רגליו.

תחת מענה שפתי הושטתי את ידי אליו ואחזתיהו בידו, למען תהיה לאות כי טוב וישר הדבר לפני.

ויהי היא עושה בבית הנה והנה: להכין את השתיה כרת ולנקות ולהדיח את כלי השתיה כמשפט; עד כה וכה ואנכי הלוך הלכתי בחדר לארכו ולרחבו. נחתי את לבי: להתבונן על כל הדברים הנמצאים פה בחדר; כלי הבית לא למכביר היו, אצל הקיר קדמה מטה אחת נטויה ועליהם שמיכה אחת למכסה וכביר עזים מראשותיה; שלחן קטן רבוע אשר עליו הכין בעל הבית את המשתה. לצד קיר השני שלחן גדול עמד ועליו ספרים שונים ללא סדרים מפוזרים היו כאשר מאז הגדתי. משני צדי השלחן כסאות שתים עמדו מזה ומזה מעצי ערבה גרועי ערך היו. גם עוד כשלשה או ארבעה כסאות עץ לצדי קירות הבית אנה ואנה לשבת הוכנו. במקצוע החדר ארגז-עץ אחר סוגר במנעול. עליו הניח מדיו: הכובע והאדרת. נכחו על הקיר על יתד תקוע בקיר תלוים חרבו ולבוש מכלל (אוניפארם).

נגשתי אל השלחן אשר עליו הספרים מונחים, ואחד לאחר בידי לקחתים לראות: מה משפטם ומה חין ערכם. הספרים שונים למיניהם היו. יש אשר כתובים בשפת אשכנזי, ויש בשפת פולניא. מקצתם ספרי מדרש חכמה מעשה ידי חקרי לב המתחקים על שרשי רגלי הטבע וחקר שדי יחקרו. יש אשר כתובים היו בשפת עבר ונכבדות מדובר בם. לצד השלחן ישבתי וספר אחד כתוב בשפת עבר בידי לקחתי לקרא בו שתים ושלש דלתות, שם הספר היקר הזה: “ירושלים”. ספר יקר הערך מאד פעל מעשי ידי החכם האלקי הרמבמ"ן נ"ע.

– אתה הוא האורח הראשון אתי פה בחדר הזה אשר נדבה לבו אותו לבא אלי ולדרש שלומי – אמר בעל הבית בתתו את הכוס על כפי – בדברו כדברים האלה שחוק מלא עצב מרחף על שפתיו – ברוך באך הנה וברוכה העת אשר הביאתך הלום.

גם אני אמרי תודה בטאו שפתי ללא סדרים.

– בספר יקר לי מחברת החכם אלוה הרמבמ"ן יהגה לבך הפעם? שאלני האיש הדובר בי בעת אשר ישב לו גם הוא ממולי על הכסא והכוס בידו. – אהה! אך למצער השאיר לי הזמן ספרים האלה לברכה. המה שעשועי נפשי, המה נחמתי בעניי, המה שיחתי כל היום. לולא נחמתי זאת כי עתה משוגע הייתי ממראה עיני אף טעמי לא עמד בי ומתמהון לב תמם הלכתי.

מה טוב ומה נעים לאיש אבד כמוך לשבת בדד יחד עם ספריו, אם תחת חוסר רעים כביר מצאה ידו: להגות בספרים – עניתי חלקי גם אני ופני חורו מעט בדברי כדברים האלה, יען נפשי יודעת מאד, כי• עוד הפעם דברי תפל חזיתי לו ונחומי הבל נחמתיו. כי לא עצרתי כח למצוא מענה טוב מזה.

כמעט לא שת הזקן את לבבו לדברי אלה.

אהה! בקרוב עלי מרעים ואורבי בנפש הקיפו עלי כעדת דבורים סבוני. פחים טמנו לי, גם נחמתי זאת צרו לקחתה. הוסיף האומלל לדבר בלב סחרחר ובמנוד ראש. – כמעט ככל רע הייתי.. כל אשר לי שללו, ערום ועריה הציגוני למשול שאננים ותופת למצליח דרכו. על כל מחמדי בת עיני ידו פרש צר… צאצאי מעי יצאוני ואינם… הוני בתהו אבד, גם שמי חשך ישופנו לדראון עולם…

מרוב כעש ויגון נשבר לבו ויספוק כפיו. אימת מות כסתה פניו איום מראהו כאיש אשר נואש נואש קורא. יען קללת הזמן רבצה עליו וכאב נעכר בקרבו.

– מי הוא האכזר אשר שלח את ידו לגזול גם את ספריך? אמרתי למען סבב את פני הדבר ולהבריח את יגונו, אולי ישכח מעט רישו, ולא יזכור עוד כל התלאה אשר מצאתהו בימים עברו ושב ורוח לו.

– אבל היה היה עריץ כזה שואף לרצח. הה! עזה כמות שנאתו, קשה כשאול עברתו. כתפתה פער פיו לבלי חוק לבלע נקי חנם! השיב הנענה.– במלון אחד. ראה איך לאטו התנהל האספסוף אשר הלכתי בקרבו… בעיר אחת קטנה באנו אל המלון להנפש שמה מטרח הדרך כיום תמים… שר החיל ראש שומרי העיר הזאת לבוש מכלול – (אוניפארם). ועל כתפיו משבצות זהב מעשה עבות. איש הולך רוח מתאוה לשמע חדשות לשמע בואנו אל המלון אשר נחתים אנחנו שמה בגאוה בא גם הוא: לבקר את האספסוף הזה. אך ראה ראה אח אמתחת הספרים על שכמי כנשר לטש עינו עלי, עין זעף. את פיהו מלא חרפות וקללה נמרצת קללני; גם גער גער בי להכותי שבע, ככה נקלותי בעיניו. וישא את קולו ויקרא: ראו את היהודי הארור הזה, זדון לבו השיאו לשאת ספריו הנתעבים אתו בדרך. העז האיש ויוסף חטא. על פשע לקרא בספרי שפת אשכנז ושפת פולין… ספרי המתפרצים באדוניהם האלה. אין זאת כי אם עבד מתפרץ באדונו גם הוא כאחד מהם הנהו. אכן מורד הוא! ככה בחמה שפוכה קרא גוי עז-פנים הזה בקול רעם, מנחיריו יצא עשן וקצף מפיהו. ירו אל אמתחת הספרים שלח וימינו להכותי באגרוף רשע. בחרות אפו השליך את הספרים ארצה, וירמסם ברגליו. פניו רעמו כארי על טרפו שאג ישאג נוהם בעברתו, וימלא את פיהו תוכחות, וידבר משפטים את שר החיל אשר הפקד עלינו ויגער בו לאמר: אבל הסכלת עשו לשית ידך עם פושעים ומורדים באדוניהם, ויוכח את דרכו על פניו: מדוע לא כהה בי כראותו כי בוגדים השחיתו דרכם התעיבו עלילותם, להעמיס ספרים כאלה עלי עגלות עמוסות למשא לכל צרכי הממשלה, ואיכה נותן יד לפושעים אשר לבבם פונה היום מעם מלכם אך שרש פרה רוש לקחת אתם ספרים לא טובים להטות את לב העם מדרך הטובה.

– אבל מה היה אחרית כל הרעה הזאת אשר באתך? שאלתי את האיש הדובר בי.

– הפעם אודה את שר החיל אשר הפקד עלינו. טובתי אך עליו. הוא בתום לבבו יצא לישע לי ובתבונת כפיו הנחני – השיב הזקן; – כפתן חרש אטם אזנו ולא שמע לקול מחרף, ולא ענה כסיל כאולתו, לא פנה אל שטי כזב מתעבר על ריב לא לו. אמנם איש חסד היה השר ההוא, ישלם לו ה' כצדקתו וכגמול ידיו ישיב לו… בכל הדרך אשר הלכנו בה, הטה את חסדו עלי, וידבר אתי טובות, אך חן, רק חסד מצאתי לפניו.

– יהי שם ה' מבורך! עניתי אחריו. ראה! עור לא אפסו אנשי חסד, לא עוד תמו ישרי-לב מן הארץ.

– אמנם יש ויש תמימי דרך. אפס כאשר צדקותיו בשרתי בקהל רב כן פשעיו לא אכסה; האיש הזה, עד לא שמתי לדרך פעמי, בטרם גולה הלכתי, משאות נשא מאתי לכפר את פניו במנחה: למען הטיב ייטיב עמדי בדרך… אפס מה זה עושה!.. למרות כל אלה, תודתי אליו. ראה, יש אשר כפו מלא שחד ואמתחתו בצע, בכל זאת כמות לא ישבע כסף ולהון לא יאמר די. כזאב ערבות משחר לטרף, גם לא ישכב עד יאכל עד… תשואות חן חן אנכי נושא אך לו לבדו; עקב את מעט הספרים האלה השאיר לי לברכה… לא אחת ולא שתים, מדי זכרי כל התלאה אשר מצאתני, וצרות רבות ורעות אשר אפפוני, או אז מעי כחלילים יהמיון נהפך לשדי בחרבוני יגון, נשבר לבי בקרבי ודאגה לרסיסים תכהו… מהר בספרים האלה אחישה מפלט לי מרוח עצב ומסער לב, או אז וסר יגוני וחדלה הדאגה ורוח לי כמעט… אף כי אגיד ולא אבוש: כי לפעמים לא יבין לבבי את אשר לפני וחכי לא יטעם מנפת צופים, יען שרעפי כצפרים עפות למרחוק עוף יגביהו וכיונים אל ארבותיהם הלאה ידדון ידדון סלה! –

ככלותי לדבר סר וזעף ישב לו שחוח ראש וידום.

– אמנם, איש מלא רוח, חכם לב נכון דבר היה האדם הגדול חוקר אלוה החכם השלם הרמבמ"ן, נ"ע – כמדבר על לבו הוסיף לספר. – ספרו היקר: ירושלים, – כצרי גלעד מרפא לבשרי ושקוי לעצמותי הנהו כרופא מהיר רפוא ירפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם הנהו. הוי ירושלים, ירושלים! איך משמים ארץ נפלו בניך. הביטו וראו היש מכאוב כמכאובה? –

ככלותו לדבר אל לבו ויקם הנענה ממושבו וילך בחדר הנה והלום. גם אנכי ממעמקי לבבי נאנחתי עד בוש ישבתי דומם.

– הכי לא ברור מללו שפתי, ואם לא מראש השמעתיך כזאת: כי לא תנחל אתי שמחה, אך יגון אך אנחה מנת מדיך יהיו. לפני ילך פיד, ותצא אנחה לרגלי. שמחה לא תבא שערי וששון לא יסול עלי דרכו. ברח לך ידיד ה', שטה מעל איש אבד כמוני מורדף בלי חשך – קרא האמלל בגשתו אלי – כקרבן ראשית תעזבני לכל מקרה ופגע. פה! אך בכי ילין אתי שבעתי נדודים תמיד. הה! לא זאת המנוחה כמקום יגון ישכון, ולא זאת המרגוע בבית אשר אנחה אותה מושב לה. פה! אי ששון, אי שמחה, אך כעש חלק אבד, אך יגון גורל קשה יום, סלה! –

– הרגע ידידי! אל יצא לבך בגללי! – הן לא למצא שמחה אף לא לבקש מנוחה באתי הלום. עניתי הפעם. – ראה את קרבתך חפצתי ושלומך דרשתי, גם מאז מראש אותה ידעתי אל נכון: כי לא על יום-טוב באתי הנה, גם אכול גם שתה לא מגמת פני היו.

– הה! אבל היתה עת מאושרה, עת אשר עשתה השמחה קן לה, גם בביתי, שמה שתה בחיריה, הקדישה קרואיה; שמה טבחה טבחה אף מסכה את יינה; בעוד סוד ברכת ה' עלי אהלי ובהלה ההצלחה את נרה עלי ראשי… חשבתי ימים מקדם, אמנם טובים היו הימים הראשונים מאלה בימינם כבוד ובשמאלם עשר; פרי בטני כשתילי זתים סביב לשלחני, אפפוני רעים רבים, אוכלי לחמי, שותי שקויי… אהה! חמקה ועברה העת המאושרה הזאת, צרר רוח הזמן אותה בכנפיה, כצל חיש חלפה, וכן נגוזה ועברה ותחדל לבא אלי עוד…

– על מה זה אחה נאנח, מדוע זה אך נוחל תאמר נפשך? הן למאד גברו חסדי-אל רבים רחמיו מאד.

השמימה נשא האמלל את עיניו ולא ענה דבר וידום.

“ה' הטוב בעיניו יעשה”! קרא הזקן ברגש קדש.

כרגעים אחדים מחרישים כמו נאלמים ישכנו גם יחד. הזקן קם ממושבו וילך בחדר אחת הנה ואחת הנה. אפס אנכי מבלי משים, כמשחק בלי דעת מה אעשה, כמכה כחליל, הכיתי באצבעותי על קרש השלחן. – הקלחת (דיא טהעע מאשין) פעם כסיר נפוח רתחו מימיה ולא דמו אך נכאים תהגה, ופעם הגה מפיה יצא וקצף תעלה, אפס, מעט מעט נחר גרונה וסערה לדממה קמה, כשפל קול הרתיחה; כאיש אשר הוכה במכאוב וידוע חולי שוכב על ערש דוי, עת עד שערי מות תגיע נפשו, אז אמרתו תשח מאד; אך הגה והי ישמיע, לרגעים כאנוק חלל יאנוק דום: עד יכלה שארו ויתום לנוע.

– אבל עוד לא ידעת את כל הקורות וכל אסון ופגע אשר הקרה הזמן לי. זעף העת נשאתי את עול סובלה עלי הכבידה, גוי נתת, למכותיה ולחיי למורטים – אמר הזקן כשבתו עוד הפעם על מושבו ממולי.

– אבל איכה יכלתי לדעת זאת, עניתי. – אחלי-אדוני! אנא שפוך מרי שיחך בחקי, אולי תקל מחלת לבבך. הואל נא לספר באזני את כל התלאות אשר מצאוך וצרות רבות ורעות אשר השיגוך עד כה. הגך נא לי מי אתה?

– הזאת חפצת לדעת, מי אנכי? הלא עיניך רואות כי איש מלחמה אנכי, עובד בצבא.

– אמנם רואה אנכי כדבריך… הגד נא לי הארכו ימי שני עבודתך כצבא?

– עוד לא מלאו לי שנים עשר חודש מיום נלקחתי לעבוד בצבא.

– פליאה דעת ממני, מה היא הנסבה אשר הסבה רעתך זאת? הכי בהגיע תר נער ונער לבא בצבא, גם על ישישים כמוך יפילו גורלות? הכזה חלק מלא ימים וגורל איש שיבה יהיה?

– גם תור זקן כמוני לא הגיע גם לא על פי הגורל נלקחתי לעבד לעבוד בצבא.

– היוקח איש לעבודת הצבא ולא עליו עלה הגורל? מה היתה התואנה הזאת אשר בגללה לוקחת לצבא? –

– על פי השופטים היתה שומה כזאת לשים עונש על עדת העברים. רבים המה מדלת העם כמוני האובדים מעירם והנדחים ממשפחתם, אשר עברו תחת שבט העונש, וימסרו להחלץ ללכת לעבוד בצבא, אף כי חפים מפשע, זכים מדופי… גם אנכי כאחד האמללים האלה, בן עונש אנכי…

– מה ירמזון מליך? מה הוא העונש הזה ומה משפטו? חי נפשי, אם לקחה אזני שמץ דבר מכל אלה, ואם ידעתי פשר דבר! –

– אם לא מצאת את חידתי, הסכת ושמע ואנכי אגיד לך, או אז ויבן לבבך אחרית הרעה באתני. הלא הוא… לא, לא! הרף ממני הפעם, הנח לי עד יום מחר. הן לבי נבוך היום, בבקר מקרה זר קרני – מדי זכור אזכרה ותשוח עלי נפשי – שר החיל התאנף בי מאד, ויאמר ליסרני בשוטים: בעון… על אשר לא עצרתי כח לשאת משא לעיפה: שק מלא קמח, אל מקום פלוני אלמוני… מאין אונים לא יכלתי ללכת רגל ישרה, מיעדו קרסולי, רבצתי תחת משאי. כרעתי ברך, ויפול השק ארצה ויקרע וישפך הקמח. הה! הן עון פלילי הנהו, לא דבר רק הוא; ראה: קמח המלך פזרתי כאפר… היש את נפשך לבא הלום ביום מחר? והיה כבואך אלי, לכל אות נפשך אספר באזניך כל הקורות עלי עברו, אפס היום חי נפשי אם יש לאל ידי: למלאות משאלות לבבך.

אחרי הבטחתיהו לבא ביום מחר ואאות לשמוע בקולו, ברכתיו לשלום, ואפן ואצא ללכת אל ביתי לשכב הלילה, ואבא שמה.

- - - - - - - -

כל היום ההוא, ממחרת הבקר עד הערב, לא מש זכרון האובד הזה מקרב לבבי ושרעפי הולכים וסוערים בקרבי על אודות הרעה אשר מצאה את האמלל הזה, ותקצר נפשי בעמלו. נלאתי מהוחיל עד הנשף. כמעט רד היום וינטו צללי ערב, חשתי ולא התמהמהתי ללכת אליו ולדרוש לשלומו כאשר הבטחתיהו אמש. כבואי שמה שמח לקראת בואי הפעם. אור פניו העיד בו כי קרבתי חפץ לבבו ואהבתי אותו ערבה לנפשו מאד. וישא את פני וירצני.

– הידעת ידיד ה'! כי קצרה רוחי מהוחל עת באך הלום, גם כלתה נפשי לראות אח פניך – אמר האמלל אלי. – ראה, מיום השקני הזמן כוס-רעל ויהפוך עלי אך בלהות, אפפוני תלאות סבוני מוקשי שאול; רעי רחקו מעלי ורוחי זרה למיודעי, גם אלה אשר אהבתי נהפכו בי, אין חולה מכלם עלי. הה! עת מדחי אל דחי יצאתי: אי אוהב לנוד לי ולנחמני, אי חיק רע לשפוך שמה מרי שיחי, ואדם אין כי יאר פניו אלי; אך את אשת חברתי ובתי היקרה לי, הצליחה העת בידי לראותן עוד הפעם… אולם אך עד ארגיעה פנים אל פנים דברתי עמהן. גם אז מה נעכר כאבי! אל אלהים הוא יודע! לא עליכם מתי חלד! לא עליכם אובדים סער מתחולל כזה יצא ועל ראשיכם יחול: לראות אשת חיקכם ומחמד עיניכם עת ברעה תתמוגנה נפשיכם גם יחד! –

– אכל מתי ראית את מחמדי עיניך? – שאלתי את הנענה.

– בעת רעה. ביום אשר נצלו את עדיי מעלי, כאשר הסירו מעלי אח בגדי החמודות וילבישוני אדרת אחת גרועה, מראה-דשן, ענני האמלל; אך שעה אחת בטרם שמתי לדרך פעמי. אולם הרעה הזאת אך אחרית כל הרעות אשר מצאוני ביום אידי; כל אלה לא גליתי עוד את אזנך, אף שמץ דבר מכל הקורות ופגעים רעים אשר כמים הזדונים צפו עכרו על ראשי. צרות רבות השתרגו עלו על צוארי, נגעו עד הנפש, כתומם באו אלי. כל זאת לא עור לקחה אזנך –עתה הסכת ושמע!

*

כרגעים אחדים באין אומר ובאין דברים רומם ישבנו גם שנינו איש נגד רעהו. שחוח ישב האובד, ראשו נשען על שתי ידיו. אחרי שב רוחו אליו – לאט בקול דממה מלא-עצב ככה דבר לאמר:

– העיר אשר שמה חבלתני אמי, שמה נפקחו עיני לראות אור, שמה בטוב ובנעימים בלותי ימי הילדות, גם עד זקנה גם עד שיבה נחלתי שפרה עלי. יושבי העיר הזאת כמעט כלם יהודים המה רבת-עם הנה וירכתה על גבול ארץ רוסיא. אנכי אף כי לא ממרום עם הארץ הייתי גם לא מנכבדי עשירי העם וקציניהם – בכל זאת כביר מצאה ידי באין מחסור דבר, אף יגיעתי עמדה לי ובכשרון ידים ועמל רב קבעתי על יד רכוש לא-מעט. אל המסחר נשאתי את עיני בכל משלח יד כאחד כנעני העברים, וכמרבית אחינו עושי מקנה וקנין. לא בעצלתים עשיתי מלאכתי אף ברכת ה' היתה בביתי וכל אשר אני עושה ה' מצליח בידי. לא פזרחי את הוני ללא-דבר. במשפט ובמדה כלכלתי את ביתי בלחם וכל הנותר חשכתי ליום צר.. מה מאושר הייתי, אנכי ואשת חיקי ושתי בנותי העדינות אשר נתן לי אלהים, אך ימי טובה ראינו, אך לא ברך ה' אותי בבן. וימנע ממני זרע אנשים. עלי נפשי השתוחחה ימים רבים בגלל הדבר הזה. אך עתה ידעתי כי הגדיל ה' את חסדו עמדי: למנוע ממני זרע אנשים, לבלתי ספות יגון על יגון… לעתות מנוחה – עתות כאלה לא חדשות היו עמדי יום יום, יען לאטי התנהלתי לרגל מלאכתי מלאכת המסחר אשר לפני; לא הרחקתי נדוד, לא הבאתי ממרחק לחמי כי געלה נפשי לשוטט בארץ ולסבב מדינות, לא ענתי בדרך כחי, אך אל המנוחה שאפה נפשי תמיד. גז כבשים משלח ידי היה, אשר קניתי מדי שנה בשנה כמסת ידי אשר ברכני ה'. אח הצמר הזה, מכור מכרתי אל כנעני ארץ אחרת הבאים אלי פעם בפעם.

"לעתות מנוחה כאלה, אל המדעים שמתי את לבבי כיד בינתי הטובה אשר חנני ה'. הגות לבי לתבונה וחשק נפשי לחכמה אשר נטעה יד הטבע בקרבי, המה היו בעזרי. ביום נטעם שגשגו אהבת החכמה כפורחת עלתה נצה. מיד אבי היתה זאת לי ככל אשר הורני ויתמוך את לבבי. הוא כרה לי אזן לשמוע בלמודים, ונטעי נעמנים נטע בקרב לבבי ויטעהו שורק כלו, לכן מנעורי הסכנתי להתחקות על שרשי רגלי המדעים.

"הידעת כי אנשים כמוני אך למצער ישימו לב אל כל מדע וחכמה לא יעפילו לעלות על במתי החכמה ולרדת לערוגות ראשי בשמיה ולרעות בגן אשר נטעה ימינה ללקט פרחיה, כי כבד ממנו הדבר, יען מטרת חפצנו – המסחר. אך זעיר שם זעיר שם מבני מרום עם הארץ אך המה לבדם יקדישו את ימיהם לחכמה ועתותיהם לבינה. חכמה אור לרגלם ומדע נר לנתיבתם. המה יעפילו לעלות על במתי המדעים, חקר אלוה יחקרו ותכלית שדי ימצאו. מחיל אל חיל ילכו, מבית ספר אחד אל בית ספר אחר גבוה גבוה במעלות יעלו, עד אשר יבצעו את אשר יזמו לעשות מהחל ועד כלה.

"לא כן משפחות כנעני הארץ אשר בידם מאזני מסחר: לרכש רכוש אהבו. במשפט יכלכלו כל מעשיהם יפלסו במאזני שכל בין דבר לדבר, בין משלח יד למשלח יד, טרם החלם לעשות כל מקנה וקנין, על כן רק את בן-המסחר יכירו לתת לו פי שנים שאת חלף עמלו, ולא יבכרו אח בן-המדעים על פני בן אחד הכנענים, אך לו משפט הבכורה. הכי נכבד בעיניהם כל איש משכיל – ועד הסוחר לא בא. זה חלק סוחרים וגורל כנענים; כן דרך דלת העם וכן משפטי כל הימים. אולי בנפות אחרים לא כן משפטם, אפס פה במחוזות המערב לארץ רוסיא כה דרכנו וכן משפטנו תמיד. אי לזאת אל תתמה על החפץ אם תיגע לריק למצוא בתוכינו איש חיל רב פעלים אשר צעדיו אך לחכמה יתמכו יען זה חלק אצילים וגורל נדיבים הממלאים בתיהם זהב ואוצרותם כסף ואשר כביר מצאה ידם חיל והון-רב. לא כן אנחנו בני דלת העם לעמל נולדנו נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המסחר עינינו אך להחיות נפשות ילדים רבים. ראה בינה זאת. הן למצא מחית נפשו לא דבר רק הנה. יען צר לני המקום לשבת עם רב יחד במחוזות מספר. מה גם כי אסורות ידינו לבלי תבצענה כל מקנה וקנין לכל אות נפשנו. עוד כל חופש לא נתן לנו לגור באשר נמצא למען ירוח לנו המקום לשבת שם. עוד לא הונח לנו מעצבנו ומרוגז לבבנו. לא-עוד נקרא דרור לעברים לשוטט במדינות ולהתהלך בארץ רחבת ידים הטובה הזאת ולהאחז בה ככל אזרחיה. כאשר כל זאת גם ממך לא נעלמה.

"הוא הדבר אשר מראש אותו דברתי: לשוא תבקש בתוכינו אנשים רבים הכמים ונבונים וידועים בכל חכמה ומדע, לא תמצא אך אחד בעיר ושנים במשפחה אנשי שם כאלה. אפס גם בוערים מדעת, אשר טחו עיניהם טפש כחלב לבם ואשר נמשלו כבהמות ולא ידעו מה, גם סכלות כזאת יקר למצוא בתוכינו. אם מעט ואם הרבה יבין לבב כל איש מאתנו: לקרא בספר תורת אלהים, גם למשוך בשבט סופר ולחשוב חשבונות רבים, כיד רוח המסחר הטובה עליו. עם אנשים כאלה לא יבושו לדבר בשער, כאשר ככה יאמרו המושלים בעם: תורת ה' אתנו. חכמים המה בעיניהם, ונגד פניהם נבונים, יען וביען לא עוד עליהם נגה אור המדע, גם שמש חכמה לא עוד זרחה פה כאשר תזרח ביתר ערי אירופא; צדקה ומרפא בכנפיה, לאורה עמים רכים ילכו שוחרי דעת תכו לרגליה, וחכמי לב ישאו מדברותיה.

אולם לא לבד רק על דלת עם יעקב לא תגיה פה החכמה שביב אשה, גם על רכים נכבדי הארץ ואזרחיה, אשר עשר מעלות עלו על במתי אושר, ואשר חופשם נתן להם לכל אות נפשם; טוב הארץ יאכלו, בגללם תחלץ שד תניק גוריה, ומחלב שדיה ימוצו נפת-צופים הלא המה חוריה אשר נאחזו בתוכה גם רובי-שרי פקידי הממשלה בארץ פולין ובנותיה גם שוטרי העם, גם המה הוכו בסנורים, לבם צפון משכל, כל חלק אין להם בחכמה ולא נחלה בתבונה. – מי בער ולא ידע: כי לא על כל הפקידים ואצילי העם יפקד עון בערות הזה לא על כלם יחד לאין נקי שמתי דברתי. הס-להלל כבוד נכונים! תאלמנה שפתי שקר הדוברות על חכמי לב עתק!

*

"גם אני בימים עברו חברים מקשיבים לקולי סבבונו, מתי-מספר אוהבי חכמה שוחרי תושיה תכו לרגלי ויטו אזן קשבת ויחלו כמטר לי, פה הייתי לעלג לשון, ורגלים להולכי חשך. מבאר תכונה חפרוה חקקי לב דלה דליתי להם ואשקה את הצמאים לחכמה והחרדים לבינה. הלא המה האנשים הנקובים בשם: (Autodidacten) השואפים לחכמה ונפשם שקקה למדעים אף כי לא שקדו על דלתי בתי מדרש מנעוריהם, מדי-התאספנו, יחדיו המתקנו סוד על דברת ספרים חדשים בשפת עבר אשר נככדות מדובר בם, מעשי ידי סופרים מהירים, פרי עמל חכמי אירופא לחדשים יבכרו מלאים חכמה ודעת. גם בספרי לשונות העמים הנכבדים כאשכנזית כפולנית. מבאר כרוה – חכמי לב דלה דלינו, וממעיני תבונה בששון שאבנו ונשתה בצמא דברי חכמים וחידותם.

בימים ההם עוד יקר היה למצא בתוכינו אנשים רבים אשר יבינו שפת רוסיא הנכבדה, אך מעט מזער נמצאו שוחרי שפת ארצנו ואשר יכינו לדבר כן. רק אשר נשא לבם אותם לקרבה אל מלאכת הממשלה לקחת מידה מקנה וקנין. הלא המה: בעלי מכס המלך מכל נוף ופלך, הזלים זהב מכיסם: חלף מחיר רשיון-למכור כל משקה אשר ישתה. כמו: יי"ש, יין ושכר. אך הם לבדם למדו את לשונם דבר צחות בשפת רוסיא. או גם אלה אשר מלאה הממשלה את ידם לעשות בכל מלאכת מחשבת לבנות בתי מסכנות וגשרים ומעברות, בתי חולים ובתי ספר ואשר התכבדו לעבוד עבודתה אנשי שם אשר ידם רב להם בחכמה ללמד צעירים לימים מוסר ודעת. או רופאים מהירים לרפא כל חולי וכל מדוה. הם המה אנשי השם אשר יכינו-לדבר שפת ארצנו ככתבה וכלשונה.

מה מאושר הייתי תחת קהל מתי מספר רעים נאמנים, ובסוד אשת חיקי וצאצאי מעי אשר כשתילי זתים סביב לשלחני, היו תמיד. אך ימי טובה ראינו, על ברכי המסחר גודלנו. גם בהתאספנו יחד בית איש יומו אז הגות לב סוחרים חשכים האלה היה לתבונה, שם ישבנו בהשקט ומנוחה, גם המתקנו סוד להשכיל על אודות דברים רמים ונשגבים למצא דברי חכמים וחידותם ולגלות שפוני טמוני שאלות רמות. מכנפי אירופא חדשות שמענו; על הליכות ענינים רבים שמנו לבנו: לתור ולדעת למצא פשר דבר ועל מה הטבעו אדניהם.

בהעיר אשר גרתי בה ובבנותיה מסביב, לבטח ישבו כל שוכניהן באין מכלים דבר, באין מחריד ומפריע, איש איש תחת צל קורתו. אפס, דעת לנבון נקל כי לא ארכו ימי שלוה כאלה, רק על פי מדות רוח מושלי המקומות האלה, אך בטרם דרכה כף רגל שר הפלך ואחוזת מרעיו על אדמתה. בטרם האספסוף הזה כנשרים יעלה אבר יטש לשלל ומרחוק יתור טרף. לעתים שונות כדי ארבה לרוב יעלו ולא ישאירו כל מחיה; יען כי כל המקומות אשר היהודים גרים שמה, גם הם גם רכושם לאחוזת עולם יתנחלו האנשים האלה לנחלה להם. אולם על מה זה להג הרבה, שפת יתר אך למחסור הנהו, לא אפונה: כי גם במקום אשר אתה גר שמה, לא טוב חלקו מחלקנו, וגורלו מגורלנו. האין זאת? –

– אהה! למפח נפשי כנים דבריך אלה.

– אמנם דבר שפתים אך למחסור! קרא הזקן בלב רגש: – ראה יום השוק כי יבוא; חלל כי ימצא בגבולנו, ולא נודע מי הכהו נפש; איש מלחמה אשר פגר מלכת ולעבוד בצבא וימלט, אם המצא ימצא באחת הערים… פקודה חדשה כי תצא על כל דבר, אם על הליכות סדר בתי תפלות ישראל, או בגלל בתי ספר אשר ילמדו בו ילדי ישרון, – כל אלה כחומר חותם התהפכו תבניתם, ולמוצאי כסף ולמקור בצע, כהקיר ביר מימיה כן יקרו תוצאות לכסף לאנשים ידועים. אחרית כל הרעות האלה אחת היא – עשיר ורש תכלה, לא תבדיל בין נקי לאי-נקי. כטוב כחוטא, כתמים כעקש, כלם תחת שבט הנוגש יעברו, ולא ימלט תם-לב את בעליו.

סוף דבר הכסף יענה אח הכל. על כל דבר פשע אשר יושת על העדה, כסף לגלגלת ישאו בחירי העדה מאת העם. ראש הקהל ואחוזת מרעיו, שחוח ילכו אל בית האדון. מכתב-בקשה בימינם וצרור הכסף בשמאלם: לכפר פניו במנחה; בלב נשבר ורוח כהה, אפים ארץ ישתחוו לו, את עפר רגליו ילחכו. בקולם יחננו, אשכר לפניו יקריבו – ויעתר להם מתרצה ברצי-כסף. האיום הזה – פניו ילכו וינח להם. כרגע והנה קול צלצל הפעמון ישמע, אות נאמן כי חמק ועבר המץ, פנה והלך לו רומס הארץ, ועד יום הכסא לא יבא הנה. –

אולם אנחנו העברים הסכננו מקדם קדמתה ככל אלה, הן אתה ידעת את נפש עמך; מה נקל בעיניו לשאת עול ברזל על צוארו כחמור גרם יט שכמו לסבול. עת ופגע כי יבואנו, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ככה כל תלונה לא תעבור על דל שפתיו; אם אך מעט מזער השאיר לו הזמן ברכה בקרב ביתו, נפשו תמלא, לא יבקש גדולות, אוהל לחסות תחתיו פת לחם שומים ובצלים, ומה גם אם עוד השג תשיג ידו בשר ודגים לכבוד יום השבת, או בדשן תתענג נפשו. יען בטח לכו כי אך לעמל יולד איש עברי, מוכה ונגוע כל היום, מורדף בלי חשך מיום גיחו מרחם – “ככה צוה אל ממעל” יהגה לבו תמיד. בלב שמח יקדם את פני השבת, פיהו ימלא שבח, כדוד יחשב לו שיר, לשיר זמירות לאל גמל עליו – ומשירו יהודנו, גם אם יקר המקרה כי אגלי רסיסי דמעה יגונבו בבת עינו, ומחה אותם מעל פניו ולא יתן תפלה לאלהים. קפוץ יקפוץ פיהו לכל נגע ולכל מחלה ולא יחטא בשפתיו. יען מבטן אמו סמוך ובטוח לבו כי חבא עוד עת לחננה. עת אשר ישיש ה' להטיב לו, תחת אשר הרע לו. –

ככלותי לדבר וידום, מחרישים ישבנו גם שנינו יחד. שקט ודממה שררו בחדר, באין מפריע דממת-עצב הנורא הזה.

– אהה! קרא הנענה, אחרי הוחל עד בוש: – חשרת עבי תלאות וענני יגון התקדרו השמים ממעל לראשנו, ידענו כי נכון בידנו יום חושך מאת זמן ההפכפך. נשקד עול מצוקותנו בידו, השתרגו מוקשי מות, עלו על צוארנו, עד אשר לא יכלנו להמישו משם. אפס לא לבד עלינו יצא הקצף אך גם על כל המקומות אשר היהודים שוכנים שמה יד ה' היתה בם להומם ולאבדם כאשר באזנינו שמענו ואחינו ספרו לנו כל זאת. – הנסבה אשר הסבה רעתנו הלא היא: חסרון אשר לא יוכל להמנות, חסרון מספר אנשים לצבא, אשר לא היה לאל ידנו למלאות ולתתם במועדו שנה בשנה. פזרנו כסף רב כאפר לשקול על כפי הנוגשים בעם, אולי יטו חסדם אלינו, לתת לנו חנינה וארכה מעט, עדי השג תשיג ידינו למצוא שכירי- סף מערים הקרובות והרחוקות מאתנו למלאות די מספר הנחסרים. לשוא יגענו בכל זאת לא הונח לנו. המעות לא יכלנו לתקן ולמלאות החסרון לא עצרנו כח; יען גם הכסף אזל מכלינו. אנכי על כי לכבוד הייתי בתוך קהל עדתי, יען נחשבתי לאיש אשר נוער כפיו מתמוך בשחד וישימוני לראש הקהל בתוך יתר הנבחרים, כעשר שנים בכל כחי עבדתי את העדה, לשאת את טרחם, משאם וריבם. –

"הידעת אם לא שמעת מה הוא משפט ראש הקהל? איש כזה או רוצח, או נרדף הנהו אחד משני אלה לא יבצר ממנו. קול חמס באזניו ישמע תמיד; קללת אובד עליו תבא, יען בעולתה ישלח ידו לקחת משכבו מתחתיו – לשלם מסי המלך. גם כי ישוע העשוק ואם יחנן בקולו, וחמס יזעק: כי הוא כסותו לבדו, הוא שמלתו לעורו, במה ישכב, אין שומע לו ואין מרחם. מאנקת אלמנה תצלינה שתי אזניו עת במרום תשמיע קולה קול בכי תמרורים אשר העניה סערה לא נוחמה הזאת מבכה על אבדן בנה האחרון, אשר גם עליו עלה הגורל: ללכת ולעבור בצבא, כגורל אחיו אשר נלקחו זה ימים רבים לעבוד בצבא.– רבת תשבע לה נפשו כעסו ורוגז, מחרפת עשירי העם, ופחד וחרד לבבו מגערת אבירי לב, אם אך כשגגה מלפניו יצאה, לשלוח יד ולגעת באחד ממשפחתם או שאר הקרוב להם: לקחת מאתם מס, או כל דבר אשר יוקח לצרכי הממשלה כדת; אז רבו כמו רבו רודפי נפשו יען אוהבי עשיר רבו מארבה, גם המה נלוו עמם היו זרוע לבני ילידי ההצלחה – מהר גם רוח המושל עליו תעלה וחמתו תבעתהו אם אך ירך לבבו, ועינו תחוס על דל, ואביון יושיע עת יד מוכס הבשר (פֿלייש פאַכֿטער) תכבד על רפי-כח האלה, וביד רמה עול יעשה: למכור אל דלת העם עצמות יבשות דלות בשר, תחת כל נתח טוב, כל ירך וכתף אשר יושיט לעשירי העם ונכבדיו; גם שנים ישלם הדל מחיר בשר רע המראה.

"מה מר גורל ראש הקהל, אם אך לב טהור ברא לו אלהים, למסת אביונים נפשו עליו תשוח, מלחץ עניים קודר ילך, כי אזלת ידו להושיעם ברב או במעט. מכעס שוטני נפשו תכה בת עיני. לא כן ראש הקהל אשר לב אבן בקרבו; הוא ישמח לאיד רעהו, ילעג לפיד דלים, איש כמוהו גם הוא נלוה לבני מרי, היה זרוע לבני עולה. משוד עניים לא ימס לבבו האבן, ומאנקת אביונים לא תכאבנה אזניו, אסמיו בר ימלאו ומעונתו כדי- טרף! – הוא הדבר אשר מראש אותו הגדתי: כי ראש הקהל אחר משני אלה: או רוצח או נרדף. - מה טוב חלקי, ומה נעים גורלי, – או להפך מה גבר לא יצלח אנכי: על כי לב בשר בקרבי; לכן אך על צוארי נרדפתי כל הימים. תחת טובתי ישטנוני בעלי מדון. מה אמולה לבתי, מה נעכר כאבי, שהדי במרומים ועד בשחק נאמן סלה! –

"שבתי וראיתי רעה רבה: שתים הנה קוראותיך בת עמי! יען גורשו היהודים מלשבת בכפרים ובערים רבות; גם לחץ המסחר, אשר עוד חופשו לא נתן לעברים, כל משפט אזרח אין להם להאחז בארץ אחוזת נחלת עולם כיתר תושביה, גם על אשר פרו וישרצו לרוב בכל ערי אחוזתם. הן הנה היו לבני עמי, הנה הסבות הנוראות אשר הסבו רעת בת יהודה! – תחת שלש רגזה הארץ אשר עמי עומד עליה, כי שמו פדות בין העם השוכן בקרבה, ובין עמי לבלתי היות להם כל תחנה, ולבלתי תמצאנה ידיהם חיל, וידל ישראל מאוד, ויצר לו. אך עשיר אחד ממאתים בכורי דלים תוכל למצוא בתוכינו; ריש, גם חוסר אהל לשבת פרצו לרוב בקרב דלת העם; ותהי העזובה רבה מאד בקרב הארץ. –

"עוד רעה חולה מזו ראיתי, שערוריה נעשתה בבת עמי בקרב שוכני ארץ פולין: רעה רכה אשר בגללה אך במסכנות יאכלו לחם העצבים, הלא הוא: מנהג נתעב ונאלח. אשר בשגעון ינהג את יושבי מחוזות האלה ויפח בקרבם רוח רעה רוח בער: לשאת נשים בעודם צעירים לימים. ויולידו בנים ובנות. צרעת ממארת הזאת פרחה בעדת שוכני פולין פשתה הנגע בקרב בית יעקב, לחבל כרם ה' צבאות, ולהכותו חרם ואם על בנים רוטשה, בשברה להם כל מטה לחם וכל משען מים.

"אמנם, אם איש אשר השיגה ידו די מחיתו, וה' ברכו בכל, כאשר ירבו צאצאי מעיו, כן ירבה כבוד ביתו, וכן יפרץ מקנהו, אך יחיל טובו וכל יד ברכה תבואנו. אך לא-כן איש אשר מטה ידו ובביתו אין כל, אשר אל עצבון ידיו תכלינה עיניו וכל מטה לחם שבר לו הזמן, וכל אשר יעשה לא יצליח, והיה אם בנים ובנות יוליד אך מארת ה' תהיה בביתו, רק המגערת תשכן כאהלו. לפניו ילך חוסר ויצא רעב לרגליו, כי אזלת ידו לכלכל נפשו ונפשות ביתו, הטף שואלים לחם ופורש אין להם. הה! איש דל כמוהו יעמול לרוח כל היום. כפרא בודד לו ככה ישאף רוח; אצל כל פנה יארוב – אולי איש חסד ימצא לספחהו אל אחת הכהונות בעד אגורת כסף אחת לאכל פת לחם. ראה בינה זאת, אם לשאת אשה בנעוריו גם דבר טוב ימצא בה: לבלתי ילכו הבחורים אחרי שרירות לבם, ולא יזנו אחרי עיניהם, ועם הקדשות לא יפרדו צעירים לימים, בכל זאת גם רעה רבה נאחזת באשורה; יען עודם באבם שיבה זרקה בהם, נהפך לשדם בקרבם, כחם לא יעמד בהם וריח טל ילדותם נמר. לא אחת ולא שתים אובדים כמוהם אך נואש, נואש יקראו במר נפשם, יען וביען כבן שלשים שנה דור שלישי יולד להם. לשוא יוציאו את כל כחם לנהלם בלחם ולנטלם ולנשאם כל ימי חייהם; בדי הבל ייגעו לכסות מערומיהם לעת תמוט רגלם ואזלה ידם להושיעם ברב או במעט. הוי מנהג נתעב, צר ואויב! מה רבו חלליך ומה עצומים הרוגיך! אם העת לא בנתה בית-איש בטרם הגיע עת דודים לשוא שקד דל להבל יעמול לבנותו, אחרי ישא אשה ויוליד בנים ובנות. אם הברכה לא תשמר איש, שוא שקד מסכן למצא חית ידו. שוא לכם משכימי לקחת נשים ונחלה אין. כי חטאת דל בנים ואון אביון פרי בטן! –

"המנהג הרע והנמהר הזה עוד בימי הבינים (מיטטעלאלטער) פרח כלענה על תלמי אירופא, הוא היה בעמי, מפשעו נגע למו, יען מה? יען בעת ההיא צץ השוד ושנאת הדת קמה למטה רשע, ויאכלו את ישראל בכל פה. בימי חשך האלה, עם לבדד שכן יעקב ובעמים לא התחשב. אחור נזורו מחמס זדים אשר עמדו לשטנם. בכל עיר ועיר, בכל מדינה ומדינה על צואריהם נרדפו, פנו לימין ואין עוזר לשמאל ותומך אין. בכל אשר יצאו יד העת היתה בם לרעה להומם ולאבדם; אי לזאת לא מצאו מחסה כי אם בצל יוצאי ירכם, לא נחו כי אם בתוך קהל עדתם, לא החישו מפלט למו כי אם בקהל-רב. לכן מדי התאסף עם בזוי ושסוי יחד. יחפשו תחבלות, ישיתו עצות כנפשם איש אל אחיו יאמר: "חזק! יען אשר שוטני נפשנו שתו מוקשים לרגלנו עלינו נועצו לב יחדיו; אמרו בלבבם לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם יעקב עוד, נכין לבניהם מטבח בל יפרו בארץ ולא נשאיר להם שם ושארית על פני האדמה. זאת העצה היעוצה הבה ונתחכמה אף אנחנו נעשה בערמה לקחת נשים לבנינו בעודם באבם ונחיה זרע ופרינו בארץ ותהי זאת נחמתנו בענינו. לבל נפוץ על פני כל הארץ ולא נתערב בעמים יען אין לנו חלק בכל מחמדי תבל ולא נחלה בשעשועי בני איש, לא תבא נפשנו בקהל המון חוגג ובסוד משחקים לא יחד כבודנו. "

"אולם לעת כזאת אשר חדשה ברא ה', וסכות רבות שמו משטרן בארץ. גם חוקים אחרים הושם עלינו. הליכות ימי קדם נגוזו ועברו. על כן גם המנהג הזה לא עמד טעמו וריחו נמר, אך הבל ורעות רוח הנהו. אף כי בצוק העתים האלה בכל המקומות אשר ישראל שוכן שמה, משפט העברים נגרע ערכו מאוד ממשפט אזרחי הארץ – והמקום צר להם לשבת יחד.

"בכל זאת כל מנהג ישן נושן, אף כי מעשי תעתועים יהיה והבל יפצה פיהו, אם אך הכה שרש בלב פתים, ויעש נטע ויגמל בוסר, אכפו יכבד עליהם יפיח רוח זנונים בקרבם, ורסן מתעה ישים בפיהם להוליכם תהו לא דרך. כל כח.לא יעצרו לשוב מאחריו ולא יוכלו נקיון ממנו לעזבו מהר ולזרותו הרחק הלאה! – גם אם המצא ימצא איש אשר רוח בו משכיל על דבר טוב, דורש טוב לעמו ודובר שלום לבני בריתו, אם אך ימלא את לבבו להסיר את המסוה מעל פני דלת העם ולפקוח עינים עורות, אם אך בכח ירים קולו – לדבר סרה על כל מנהג רע שרש פרה רוש, אשר בלה מרוב ימים, תחת כי הטיב ייטיב אך הרע ירע ולצנינים יהיה בימים ההם. או אז דלת העם אשר לבו צפון משכל יתנפל עליו בחמה שפוכה ישביעהו כעס תמרורים ויתנכל עליו להמיתו. כה דרך דלת העם וכן משפט האספסוף ילבשו אולת כמדם וכסלות למזח יהגרו. חדל עם הארץ להשכיל כי פרוע הנהו, כי פרעתהו אולת אמנתו לשמצה בקמיו. כאולתו מקדם כן אולתו עתה; גם אם במכתשת פיד ובעלי אסון תכתוש הנבערים מדעת, לא תסור אולתם מהם. גם רוב ימים ורוח חדשה לא יעצרו כח לפקוח עינים עורות ולשרש הבלי שוא מלכותם. גם חכמי לב לא תמצאנה ידיהם תושיה לרפא משובת פתים. מני דור דור סקלו באבנים לכל מוכיח בשער, וגם עד דור אחרון סקול יסקל כל הקרב אליהם לנחותם הדרך לבלי ילכו תועה כשה אובד ולמען ייטב להם באחרית הימים.

"אהה! מדי שנה בשנה ומדי אספה ואספה לקחת חיל-צבא. הנוגשים אצים בעם לאמר: הבו כסף! הבו לכם אנשים לצבא. כאשר ילחצו אותנו כן ירבו מסי-המלך וכן יפרץ חסרון מספר האנשים אשר לא שלחנו עד כה. מרב אספת צבא פעם בפעם ומגודל לחץ הנוגשים, יבשו כל אפיקי מוצאי כסף, דללו מבועי זהב. משפחות רבות נמלטו על נפשותם גם זכרן אבד. בחורים רבים אשר כח בהם לעבוד בצבא, בהחבא התגנבו לברוח ולהמלט הרחק הלאה מגבול הארץ. כעוף נודד מקנו כן נדדו אך הלכו להם לחבק חיק ארץ נכריה. אין משפחה אשר לא נגרעה למכסת נפשות. אין בית אשר לא יפקד מספר אנשיו לבית אב. או דודו או בן דודו, או אחד משארו הקרוב אליו. פה נפקד האב שם נינו או נכדו; יש אשר אבד בתהו, ויש אשר נלקח לצבא. משפחות רבות פעמים ושלש הוציאו את-בניהם וימסרו לצבא, אף כי לא עליהן עלה הגורל. ככה בלי הפוגות נפקד עון משפחה אחת בעבור חטאת משפחה אחרת, האחת בסר אכלה – ושני השניה תקהינה.

"יש רעה אשר ראיתי אשר כבדה ידה אך על בת עמי: עת נפלגה הארץ לשתים, מחוזות ים לבד ומחוזות קדם לבד. והיה אם בנפות ים תצא פקודה לקחת מיושביה אנשים לצבא, נם עלינו יעלה הגורל; ואם במחוזות קדם תהיה האספה ויושבי ערי הקדם נקיים מעבודה הפעם, גם אז לא תנקה בת יהודה, ולא כפקודת יתר תושביה עליה יפקד. גם בפעם הזאת קול קורא לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא כי לא נגרע מעבודתכם דבר, ומה גם כי מדי שנה בשנה עשרה לאלף ימסרו מאתנו חלוצים לצבא. הגד נא הכי דבר רק הנהו? – נם רעה חולה מזו, ראה; כמה נמצאו תחת מספר האלף: ילדים רכים, גם ישישים לימים, או איש מכאובות וידוע חולי, או כל אשר מום בו: שבר יד ושבר רגל, או גבן או תבלול בעינו, כל אלה משחתם בהם ולא יצלחו לכל עבודה לעבוד בצבא. – נוסף על זה רבו כמו רבו, בחורים רבים אשר זה מימים עברו עובדים בצבא, ויש אשר התגנבו לברוח ויאבדו מתוך העדה. למרות כל אלה שחוברו יחדיו, לא עוד ימחו מספר הזכרונות – (רעוויזיע-בוך) ולא נגרע מספר האלף – בגללם.

אללי-לי! כרפאי לשבר בת עמי, ונגלה רעות רבות אשר יצאו לשטן לי. מה גדול שבר עיני הערה, ומה רבו מצוקות לבבם – אך עד בשחק נאמן! – בכל לב ונפש יחלתי לשמור פקודי הממשלה; אפס מה עשות יכלתי ולא עשיתי. הה! כשל כח הסבל וידי קצרה מהושיע לה. בכל המקום אשר נמצאו אובדים באין עוזר וסומך יהי מי: אם יתום נעזב, אם בן-מביש, או בעל נפש הנותן בכוס עינו, כל אלה כדגים שנאחזים במצודה רעה ככה פתאום נוקשו אף נלכדו נקיים כחכה הועלו כתוא מכמר נפלו ביד פורשי מכמורת, וימסרו לצבא. – משפחות רבות התמרמרו מאד, בכל עוז קמו נגדנו, התאבקו אתנו ויתגרו בנו לחם. אף צדקו יחדיו בהגישם עצמותיהן לפנינו לריב ריבם אלינו, וחמס זעקו: מדוע רק עליהן יצא הקצף. זה פעמים רבות אך על צאצאיהן ידו גורל, רק על פרי בטנם הגיע התור לאין חמלה?

*

מדי אספת צבא צברנו כעפר כסף וצירים מאתנו שולחו: לשוטט בערים ולסבב בכל המקומות ולקחת במחיר כסף-רב את כל איש אשר ידבנו לבו ללכת ולעבוד בצבא; בכל זאת נכזבה תוחלתנו ויגיעתנו כלתה באפס-תקוה; בכל אלה לא הונח לנו יען מאד מאד גברו תוצאות לכסף וסבות רבות לאין ספורות עמדו לשטן לנו. אך יקר היה למצוא מחוז חפצנו, אך זעיר שם חפץ לבבנו הצליח את דרכו, עוד יד החסרון נטויה עלינו, עוד עינינו כלוח לעזרת שוא, בצפיתנו צפינו אל כסף לא יושיע. הפקידים פקדו את עונינו בראשנו ונהי' חטאים – גם געור גערו בנו והנוגשים אצים לאמר: כלו חקכם, ואת מתכונת הנחסרים תתנו, כי לא יגרע איש אחד, ולא יועיל הון ביום תוכחה.

בין תקוה ופחד אל עיר הפלך (גובערנעמאנשטאדט) שמנו פעמינו, לבא שמה ולראות את פני המושל ואפים ארץ נשתחוה לו, אולי נכפר פניו במנחה, אולי יעתר לנו וירצנו. לכסף אמרנו לא ראינוך, וזהב לא הכרנו ומלא חפנים שקלי זהב שקלנו על כפיו. כצפרים עפות עפו מכתבי בקשה לכל עבר ולכל פנה ונתחנן בעת ההיא לאמר: "יושבי עיר פלוני אלמוני, מפילים תחנוניהם: לתת להם ארכה מעט, ואל לחטא אשר עון יחשב לנו, אם לעת כזאת אזלת ידינו מלמלאות דבר מלך שלטון… יען כי הפליא ה' את מכותינו הפלא ופלא לאין מרפא: כל חלי-רע, כל מקרה ופגע קרו את יושביה, כי באש שפטנו ה' ביום חרון אפו; בתים רבים וטובים למלתעות אש היו,–וידל העם השוכן בקרבה; רבים מתו במגפה וימעטו וישחו כל השרידים אשר שרדו מהם… גם כל מחלה ומכה אשר לא כתובים פה במכתב בקשה הזה העלה ה' עליהם, וישיגום צרות רבות ורעות, כהנה וכהנה דוחו ולא יוכלו קום! –

עד כה וכה, עתים אחר עתים חלפו אף הלכו להם. כמעט הונח לנו: חדלו השרים מרוגז ותקם סערה לדממה, כי לא יספו השרים עוד לגער בנו ולקצוף עלינו כי הכסף קפץ את פי עולתה נחו שקטו הנוגשים עד לעת מצוא. אולם מה מאד רב הכסף אשר פזרנו כאפר עד כי אזל מכלינו, ותשורה אין עוד להביא על מזבח מדהבה… ככה לריק תם כחנו ולהבל הורק אמתחותינו, בכל זאת תושיה נדחה ממנו וישועה בל נעשה בארץ, יען כי לא לבד החסרון לא נמנה ומספר אנשים לצבא לא מלאנו, גם עוד שבעתים גברו ורבו הנחסרים, מעלה מעלה.

כל זה מאפס ואין נחשבו מול הלחץ והדחק אשר לחצו אותנו הנוגשים הקטנים מושלי ערי השרה וחוותיהן. הלא המה האדון איספראווניק ומשנהו: סטאנאוואי פריסטאוו, להם יקראו אמים. כשועלים קטנים מחבלים כרמים, ככה יצאו זמזומים האלה לחבל כרם ה' צבאות, אך ה' ישמרנו! – אם יש פקודה חדשה תחת יד אדונים קשים כאלה אם לא, אם הגיע התור לקחת חיל לצבא אם לא – מה לנוגשים כמוהם ולכל אלה! ופקודה מה זו עושה? פעם בפעם מדי אזל הכסף מכליהם, כזאבי ערב ממעוניהם יצאו ולא יאחרו פעמי מרכבותיהם לבא העירה. – הה! אך בוא יבוא המץ והנה מהומת מות בעיר, חלו רגזו כל יושביה, כל פנים קבצו פארור. קול בעיר יקרא: סגרו החניות מבוא… אספו אספה, אסיר אל בור… שימו בסד רגליהם… רדפו אחרי העברים האלה זנבו כל הנחשלים בהם אל תתנום לבא במנהרות להחבא. אחזו לנו שפני-סלע האלה… אל בית התפלה שמה יקבצו שמה יובאו… פתחו שערי ארון-הקדש… העלו את הנרות שחורים כעורב יהיו… באלהים ישבעו מנער ועד זקן אין נקי… מה קול ההמון הזה, ומה כל החרדה הזאת ומה משפטה; מדוע קול שאון בעיר ישמע? אל אלהים יודע! – אולם מי בער ולא ידע, כי תכלית הרעה הזאת כסף, ואחרית המהומה הזאת אך בצע. כל עת וכל פעם יבדלו ראשי העדה מתוך הקהל וצרור הכסף בידם, שחוח ילכו אל מעון גור אריות הזה, עד בוש יפצרו בו, אפים ארצה ישתחוו לו; והיה אם אך כלו נושאי המנחה לשקול את הכסף על ידו, הכסף עודנו בכפו טרם בא אל אמתחתו – והנה שב אפו ממנו וחמתו שככה, פניו לא יהיה לו עוד ויעתר להם, לסלוח לחטאתם אשר לא חטאו ולהעכיר על פשעם אשר לא פשעו ואשר לא עלה על-לבבם. כה דרכם וכה, משפטם את העברים כל הימים.

"הפעם אודה כי קצתי בחיי מפחד בלהות ומגור מסביב, כשוחה פרשתי ידי והתחננתי לפני כל באי שער עירי כי תחוס עינם עלי, להסיר מעלי המשרה הזאת מעל שכמי ואת עול סובלם מעל צוארי, לחפשי ישלחוני ואיש אחר יבא תחתי את אשר יבחרו לשומו לראש הקהל. – עם לבבי אשיחה: מי יתנני עיט מעיר אל עיר אעופה, אשכנה באחרית ים אחישה מפלט לי מעקת אויב, אולי אסתר ביום חרון אף אולי אנצל מכף מבקשי רעתי, בטרם תצלח כאש חמת הזמן ובערה ואכלה נקי ואי-נקי יחדיו. ארחיק נדוד לבל אראה ברעה אשר תמצא את בת עמי. – אהה! לבי רק רע התנבא עלי, מראות נוראים מלאים אימתה ופחד שויתי לנגדי תמיד. דאגה שברה רוחי, אך אט הלכתי כל היום, מעי רתחו ולא דמו. מחוץ שכלה בלהה, בבית כזועה, על פי מדות רפיון ידים ואין אונים; מבלתי יכולת למלאות אחרי פקודת השרים לתקן את המעות. רעות אחר רעות חליפות באו, גם מראש ידעתי כי נכון יום איד קרוב יום מהומה ומבוכה; ימי שלוה לא ימשכו ולא יאחרו ימי חשך לבא.

“ידידי! הלא מאז השמעתיך: כי בנות שתים ילדה לי אשתי הבכירה כבת שבע עשרה שנה בתולה מאורשה לאיש היתה. החתן יתום נעזב באין אב ובאין אם היה; אין תומך ידו באין משען לחם ובאין שמלה לעורו. אולם לב מבין ברא לו אלהים והכשר דעת. כראותי כי אין חולה מכל יושבי עירי על הנער האמלל הזה אנכי יצאתי לישע לו, בכסף ושמלות סמכתיו ואשלחהו אל אחד מבתי מדרש חכמי הרופאים (אוגיווערזיטעט), בעיר רחוקה מעירי מהלך כמה ימים, שמה ילמוד חכמת הרפואה. זה ימים רבים אשר עודנו מתגורר שמה שוקד על דלתי בתי הספר. ובעוד שלש שנים כאשר יבצע מעשהו ויפק זממו אז אלי יבא, ואל ביתי אאספנו לתת את בתי לו לאשה כמדובר מני אז בינינו; בתי הצעירה נערה כבת שלש עשרה שנה היתה אז. עלמות-חן הנה גם שתיהן יחד… אולי אך עיני אב תחזינה ככה; אולם היופי מה זה עושה?… הן הבנות בנותי עצם מעצמי ובשר מבשרי, הן הנה משוש לבבי וחיי-רוחי! – הה! אמרתי בלבבי: היגזול איש את בנותי אלה מידי וסגור לבבי לא לקרעים יקרע בהלקחן ממני? הוי! גם הרעה הזאת באתני גם אלה נגזלו מבין זרועותי, ואנכי הוי אובד עוד עודני חי, עוד לא מתי!” –

כאיש אשר סרה דעתו וכגבר עברו יין, ככה פתאם קפץ האובד ממקום מושבו וירגז מתחתיו כי גדל הכאב בלבבו, ומרוב שיחו וכעסו לא עצר כה עוד לדבר ויך באגרופו על חזהו, ויתופף על לבבו. משבר רוח ייליל אך נכאים מר הגה; ולא יכול להתאפק עוד ויתן בבכי קולו ויבך בכי תמרורים.

אמרתי בלבבי: הורידו עיני אובד דמעה הורידו! אולי יבליג מעט על יגונו, אולי שכולת רסיסי דמעה ישטפו דאגת לבבו ושב ורוח לו. – גם אני לא ידעתי מה היה לי, נפשי שמתני כילד בוכה כי הוחם לבבי על אודות האמלל הזה. – אולי מרב תמהון לב לא אזכר אל נכון מה היה עמדי. אחרי קרא הזקן לבכי ופלגי מים ירדו עיניו, כמעט שב רוחו אליו ויתאפק וידום. וישב שנית על מקום מושבו כנגדי.

– סלח ידידי, סלח לאב אובד כמוני הקורא לבכי ובת עינו יורדת מים! – הוסיף הנענה לדבר בהושיטו את ידו ויאחז את ידי;– הן נפוגותי ונדכתי מאד; עלי נפשי תשוח מדי זכרי את בנותי היקרות… יד היגון כמשא כבד תכבד עלי ותעיק רוחי – לכן לא עצרתי כח לבלתי מר אבכה. פה נעכר כאבי, פה כעש כאש עצור בלבבי ולרסיסים יכהו לא יחנני השב רוחי ובלעי רוקי!"…

כדברו כדברים האלה הראני על חזהו ויקרא: פה כרקב בקרבי וכבגד אכלו עש!

– אמנה. גם נפשי יודעת עד מאד כי כאב אנוש כאבך – עניתי חלקי אף אני – אולם…

– הס, הס! קרא במר נפשו.– ולא נחנני לכלות את דברי אלה.

– אמנם, לא בדמעות שליש יחבש מוכה-אלהים עצבותיו, גם אם כמים יתכו שאגת מעונה-העת, ללא עזר המה ובאמרי רוח לא יושע נואש! – מלא האבד אחרי דברי בלב סחרחר – העת עברה ולא תשוב עוד, צדק משפטיך! – לכן עתה אוסיף שנית לכלכל מחלת לבבי למען אוכל לספר באזניך את כל התלאה אשר מצאתני הסכת ושמע! –

– כמסת ידי אשר ברכני ה' החילותי במחיר כספי ללמד את בנותי מעט חכמה, מוסר, ודעת; ואתחנן אל העדה בעת ההיא לאמר: אתם ידעתם כי בכל כחי עבדתי אתכם זה ימים רבים ועתה הניחו לי הסר תסירו מעלי המשרה הזאת ואנפש מעט, עת לעשות לביתי, ויתר שנותי הקדש אקדיש בגלל אושר בנותי, רבים מנדיבי העם ונשואי פנים בעדה, הטו אזן קשבת לקול-תחנתי, יען השכילו בלבבם כי נכוחים דברי, וכי איש מלא ימים אנכי, וזה ימים רבים עבודתי נאמנה מאד ורוחי נכונה היתה אתם; אם מעט ואם הרבה היתה עבודתי, בכל זאת בצע כסף לא לקחתי, אך ירחי שוא הנחלתי לי ולילות עמל מניתי לי חלף שכר עבודתי זאת. ויהיו נכונים לשאת את פני לדבר הזה, ולמלאות משאלות לבבי. פתאם הה! מסבות נוראות ותהפכות לא שערון ימי קדם מקרוב באו ותתיצבנה לשטן לי, לבלתי נתן לי לצאת חפשי. תוחלתי נכזבה ותקותי למפח נפשי.

"הה! פקודה חדשה כשגגה יצאה ותשם את משטרה על עדת העברים לעצר בעדם, לבלתי תרפינה ידיהם למלאות גם מס המלך גם חסרון חלוצים לצבא. שם שם להם חוק ומשפט: אם לא במועדו תשלם העדה מס המלך, ואם לא ימלאו חסרון האנשים אשר לא מסרו לעבור בצבא – ענש יושת עליה: תחת איש אחר כי יפקד, שנים תשלם העדה כפרו, ותחת אלפים שקלי כסף אם לא יובאו אל גנזי המלך – איש אחד מתוך הקהל ימסר ללכת ולעבוד בצבא. ואם גם כאלה לא יוסרו ובקרי ילכו לבלתי שמוע לקול הפקודה הזאת ולא ימלאו אחריה, או אז גם ראשי העדה עונם ישאו: לצבא יוקחו למלאות אח מספר הנחסרים, על פי חוק ומשפט דבר הענש אשר הושם עליהם. –

"בעיר אשר גרתי בה נחסרו ארבעים אנשים מהמספר אשר התחיבנו לתת מדי שנה בשנה ולא מלאנו עד כה. עתה שים נא את לבבך על אודות הרעה הזאת: – תחת ארבעים – שמונים תוציא העדה אנשים לצבא הפעם, מלבד עוד מאה ועשרים איש אשר הגיע התור לתתם לצבא בשנה ההיא. הלא יבין לבבך את נפש כת עמי בעת ההיא.

לשמע השמועה הנוראה הזאת כל פנים לירקון נהפכו כל גבר ידיו על חלציו, נבהלו ראשי העדה, מפחד אוסרו לא קמה עוד רוח באיש, וימס לבב עם לא-עז ויהי למים. מה גדלה המהומה בעיר, ומה רבתה המבוכה בתוכה. זכרה העדה אחריתה: כי פלאים תרד, כפעם הזאת תשלח הפקודה הזאת את כל מגפותיה אל לב העדה ותשמידם מהר: מבלתי-יכולת למלא אחריה ומקוצר יד להשלים חסרון מספר מתי-ענש, והיינו חטאים. הה! מאין אונים לא לבד כפר הענש לא ישולם – אך כי גם שבעתים יגדל ויעלה מעלה מעלה: למען ספות ענש על ענש לאין ספורות. תצמיח הרעה, תשלח שרשיה, ובכל העדה תשרש, עד כי כל העדה אין נקי לאספת צבא תחשב ולחלוצים יעברו תושבי העיר הזאת, לא אפונה כי לא תאחר הרעה לבא כשואה פתאם תעלה והעיר תשאר שממה מאין איש. שתים הנה קוראותיה תהיינה: שכול ואלמן שני אלה כרנע יבואו לה, וימי מנוחה לא ימשכו עוד, כי קרוב יום אידה. בעתה תחיש העת לבא אם אך תקצר יד העדה למלאות אחרי הפקודה החדשה לכל חקיה ומשפטיה.

"בן-אמוץ! לשון למורים חנני! – בן-חלקיהו! קול נהי למדני! או אז עד קצוי ארץ וים רחוקים קול נהי אשמיע לתנות על שבר בת עמי. רפאל, שלל צבעיך השאילני, אולי תצלח בידי: למשוח בששר תבנית מחזות מבהילים, תבנית מראות נוראים, אשר לרבבות יצאו כגדודי שעירים מתחת תהפכות הזמן ילידי תפתה כלם. – העת וכלי זעמה בידה, בזעם תצעד ארץ, לפניה מלאכי שאול ותצא מגפה לרגליה, חשפה זרוע עוז, לשים תבל לשמה, ישראל למשיסה ויעקב לבזזים – שחקה על משבתיה! – איה נותן אמרי-שפר, ואיה לשון מדברת גדולות, לספר באזניך כל החרדה הגדולה, חרדת אלהים זאת, וסער מתחולל אשר יצא אז ועל עם דל יחול, ביום הוגה ה' את עם עברתו, יום מהומה ומבוכה אשר צד למדחפות את בן-גרנו.וישימהו כעפר לדוש? –

"הרצים יצאו דחופים בדבר העדה, אל עיר הפלך, והעיר.S… נבוכה, לא חשבנו כסף למאומה, כספנו ללא-תועלת השלכנו, וזהבנו לנדה היה, גם שחד גם בצע לא יכלו להצילנו מרעתנו זאת, וכל ארכה לא נתנה לנו, עד תמצאנה ידינו חיל למלאות את דבר הפקודה… כפעם כפעם מכתבי בקשה אל מקום פלוני אלמוני שלחנו. אולם עד כה וכה עד עת בוא דבר השרים לא בלינו בעצלתים ימי חשך האלה, ראשי העדה לא טמנו את ידם בצלחת, לא נחו ולא שקטו מדאגה מדבר פן עליהם יצא הקצף ויבלע לכל העם בעבורם, משלחת מלאכי עברה יצאו מטעם העדה וגדוליה, ויפשטו בערים ובכפרים, ויחפשו חפש מחופש במנהרות ובצריחים ובנחלי הבתות כל הנמצא יכרע תחת אסיר וכל הנספה נפל ברשת זו טמנו לו, גם כל איש מצוק וכל מר נפש לא יכלו להמלט על-נפשותם. כל איש אשר אין לו גואל או קרוב לבוא ולריב ריבו אותו נבחר אותו נקרב. המשחיתים לא הרפו ידיהם, גזרו על ימין ולא מצאו להם כן, חטפו על שמאל ולא הונח לנו גם ילדים רכים. כבני שבע ושמנה שנים בחזקה לקחנו וימסרו לצבא. משוד נקיים ומאנקת תמימים לא ירך לבבנו לשוא אמות רחמניות מבכות על אבדן בניהן, לשוא משבר רוח מר ייללו, כל שומע אין להן מאתנו – בדי הבל עלתה שועתם השמימה ומרחם אין. ככה הקשיחה העת הארורה הזאת את לבבנו ללא עמנו ותהי החנינה נעדרת מקרבנו וצדקה מרחוק עמדה ונכוחה לא יכלה לבא בשער עירי כי אין משפט. אך ה' הטוב סלוח יסלח לאשר הדיח את הרעה הזאת עלינו! –

– חי נפשי אם אוכל להבין חזות קשה אשר הגדת לי כהיום, על מה כל החרדה הזאת! עניתי את האיש הדובר בי: – ראה מימות עולם מיום ברא אלהים אדם על הארץ ויפרצו לרוב, ככה הושם חוק ומשפט מדי בא יבא צר ואויב בשערי הארץ, אז כל יושביה מנער ועד זקן חרב נוקמת יחגרו לעמוד בפרץ ולגרש אויב ולאמר השמד. כעברי כנוצרי, כגר כאזרח הארץ לאין נקי חלוצים לצבא יעברו להריק חנית ולסגור לקראת חומדי ארץ מולדתם, ישישו לקראת נשק; ישחקו לפחד ילעגו למות מות-גבורים על שדה כבוד ימותו, הוא הודם, הוא הדרם, אם המלך דבר מי לא יירא? –

– מה נמרצו אמרי יושר, הן לחטא ופשע יחשב לעבור על מצות המלך! מי יפון בדבר הזה? השיב הזקן. – “רצון המלך רצון אל ממעל” יאמר משל הקדמוני: “אני את פי מלך שמור, ועל דברת שבועת אלהים” – גם את נפשותינו גקריבה כקרבן ראשית על מזבח ארץ מולדתנו עת כי תבא במשבר וכח אין ודרש תדרש – מי על פניך יכזיבך לדבר הזה? – אולם לא על אלה חמס נזעק אך מדוע זה לא כחלק יתר התושבים חלק העברים יהיה, ומה גם כי הפקודה הזאת לקחת גם מאת העברים, חדשה מקרוב באה ולא עוד הסכינו בני עמי בכל אלה. זולת זאת מדוע תגרע עבודת בת עמי מעבודת יתר הנלקחים לצבא? לו אך תקות-מה היתה לנו לנחול כבוד עבודה זכה – עם כל העוברים בצבא יחד – אז מה טוב היה לנו ומה נעים; אבל הנה לא כן גורל איש יהודי, באשר יהודי הנהו לכן לא ינחל כל כבוד גם אם חפה עבודתו מעון וזכה מדופי תהיה. – בלעדי זאת, זכור תוכר מה משפט אנשי מלחמה את רעיהם אשר לא מבני בריתם הנמו, ואשר ממי יהודה יצאו; ערלי-לב האלה בוערים מדעת, אשר אין גחלת רחמים בקרבם ואין שביב צדקה ליחם אח לבבם, אך מכעיסים את העברים על פניהם; על מי ישפכו בוז אם לא על איש-ישראלי, ועל מי יגדילו עקב אם לא על העברי, את מי יכו על הלחי ומי ישתה לעג כמים, אם לא היהודי הארור! את מי יאכילו את בשר החזיר בשאט נפש, אם לא את זרע יעקב.

"הס מלהזכיר, כי גם פקידי החיל עוינים את העברים ויבזום כלבבם; בידעם נאמנה: כי גם אמיץ לבו בגבורים, וכל תושיה אשר תעשינה ידי איש לוחם העברי, לא ירימו קרניו, ולא יבדל מיתר אחיו העברים לשם ולכבוד. – אפס לא על כל הפקידים יפקד עון כזה, גם בתוכם ימצאו אנשים בני חיל אשר לב-בשר להם, ואהבת רעים קדש היא להם.

"עתה שים נא את לבבך, אם נערים אשר כח בהם להגיש עצומותיהם לפני שר החיל ולריב ריבם, ככה משפטם יהיה, מה זה יעשו ילדים רכים רפויי כח? – מה רע ומה מר גורל ילד רך אשר כמעט נעתק משדים גמול מחלב, אם גולה ילך אל ארץ נכריה, מתגורר תחת יד אדונים קשים ואכזרים, אשר תכלית שנאה ישנאו גם את דתו גם אח עמו יחד. – בתוך לבאים ישכון, אשר גם את אחיהם לא יכירו ומיודעיהם לא ייטיבו. גוי אשר לא ישמע לשונו. – מה היא העבודה אשר דרוש תדרש מאת ילד רפה כח! היצלח ילד רך בשנים כמוהו לכל עבודה, אם לא לרעות את החזרים אשר לאדונו? אך-ירכה. אך-ישוח תחת יד עריץ ונפל בעצומיו חלכה. לא יסור שבט מגוו ומהלומות מבשרו, מכות בלתי סרות יכהו האכזר בלי הפוגות, אם אך עודנו באבו לא ירד ביגון שאולה….

"לא, לא! אמנם כבוד לאיש ללכת ולעבוד כצבא אף חובה לכל בן-חיל ללחום בעד מכורתו, כל איש אשר עליו עלה הגורל במשפט, באמת ותמים יתהלך לפני מלכו רק כאמונה יעבוד עבודתו; אך על זאת עגמה עלי נפשי: מדוע זה אך על איש-עברי העובד בצבא תנואות ימצאו עליו, אדונים קטנים יכעיסוהו ללא-משפט יקניאוהו ללא-אמת. לא כן השרים הגדולים, עקב רוח אחרת אתם רוח חכמה, רוח יראת אלהים אך המה קרבת כל הסרים למשמעתם יחפצו לא יעשו עול במשפט. כעברי כנוצרי שוים בעיניהם יחד. אולם תשועת שר הגדול רחוקה מאד, בל קרוב אליה. יען מי יהרוס לגשת אליו ובטרם יקרב לא יענש מאת המושלים הצעירים. מי ימצא את לבבו להתאונן רע באזני שר הצבא ולא בשוטים יוסר – אות לבני מרי? – הוא הדבר אשר דברתי כי עד שר הצבא לא יוכל לבא, על כי רחוק הוא, לא כן השרים הקטנים, קרובים המה אל סרי משמעתם בקרבם הם שוכנים תמיד…

"אבל לא זאת מטרת חפצי… אך אל מהלך קורתי הנוראים אשר הקרה הזמן לפני ולפני עדתי, אך אליהם אשים דברתי הפעם.

"מה מאוד רבו תלאותינו ומה עצמו מצוקות לבבינו, מנוחה לא ידענו. בכל מאמצי-כח יגענו, אולי יצליח חפץ הממשלה בידנו. אמנם בצוק העתים האלה, גם כל אשר מום בו: שבר יד או שבר רגל גבן או דק, גם אשר שחת עין אחת כל אלה לקחו מאתנו לעבוד בצבא, גם מבן שלשים שנה ומעלה לוקחו לצבא. אולם אין קצה לכסף, אין קצה לזהב אשר שקלנו על כפי-הנוגשים מדי אספה ואספה. בכסף מלא קנינו חסד-הרופאים ורצון המבקרים בזהב רב. גם את לב שר החיל אשר הפקד לקחת את הנלקחים לצבא הטה השוחד לשית ידו אתנו גם הוא, ולא יצא לשטן לנו. – מה איום המראה הזה! – אחרי העמל הרב הזה וכל התלאה ואבדן הון רב, למרות רוחנו לא מלאנו גם את החצי; מספר החסרון היה הולך וגדול מאד, וירבה מספרו לכמה מאות, – מרוב יגון לבבי, כמעט שכחתי להגיד לך אל נכון את מתכונת מספר הנחסרים לתתם לצבא – אהה! על מספר נורא כזה ישום כל לב, ונפש נדיבה תאחזנה שער! –

"הה! אמור אמרתי בצל הכסף אשר פזרנו נחיה, אפס שגיתי ברואה, הגה לא ארכו הימים ופקודה אחר פקודה כברקים התרוצצו מעיר הפלך, מלאות חמת השר וגערת המושל. גערה אל גערה קראה לקול הנוגשים. אל בית אלהים הלכנו ברגש, שם ישבנו גם בכינו כי שם שאלונו לוחצינו: מדוע זה לא כליתם חקכם לתת חלוצים לצבא? הבו לכם אנשים! הבו כסף! לכל המורא הגדול הזה ולכל יד החזקה הזאת לא שמנו לב, להשיב שאלינו דבר, יען תם הכסף ואזלה ידינו להושיע לנו. מאין נקחה לנו אנשים? ונהיה כאלמים לא יפתחו פיהם כי לא מצאנו מענה במה נצטדק, הן דבר שפתים אך למחסור. ידענו כי קול-תחנה לבד, כקול זורק אבן במרגמה, כן קולות חדלי-אישים לפני גדולים. הב הב! צעקו הנוגשים הרודים בעם, ויחרישו ולא שאלו עוד. כמעט קמה הסערה לדממה, כעל שמרים נחה שקטה הארץ.– הה! שקט מתעה הזה ודממה-כוזבת הזאת שברו את רוחינו. אט הלכנו ולא קמה עוד רוח באיש, יען חרד ופחד לבבנו, פן לפתע פתאום תאתה רעה גדולה אשר לא ידע איש שחרה. וכסער מתחולל על ראשנו תחול; כשואה ממרחק תבא, לטאטא במטאטא השמד הגוי כלו לאין חמלה, עוד תצלינה אזנינו מקול רעם השרים, עוד השבץ אחזנו מכל הלחץ והדחק אשר לחצו אותנו כראשונה. רק רע לבנו מתנבא לנו: כי רעה נגד פנינו, עוד אחת מעט וסער מתחולל על ראש חלכאים יחול, יסער להפיצנו. – אללי-לי! לא שגיתי ברואה: פחד פחדנו ויאתנו. קצף גדול קצף ה' עלינו. בזעף-אף וסערת חמה שבר גדול בא, משחית ומחבל מאין כמוהו, ואסון נורא קרנו – אשר אין על עפר משלו. –

"ביום הרביעי מימי-החנוכה. הבקר אור ונתאסף יחד ללכת ברגש קדש עד בית אלהים, לחוג שמה יום חגנו, יום זכרון הוא לישראל חוק לעדת יעקב, יום זכרון פלאים שמור לדורותם, יום אשר גברה יד החשמונאים כהנים קדושים על אנטיוכס מלך יון האכזר, ויהרגו במשמניו ובחוריו לטבח הכריעו. – פתאום והנה קול צלצלי-פעמונים נשמעו בעיר– לקול הנורא הזה צללו אזנינו, וימת לבנו בקרבנו ויהי לאבן. – שר הפלך ואחוזת מרעיו ופקידי ערי השדה כארבה עלו ברעש באו, להקת חלוצי-צבא תכו לרגליהם ויבאו אל העיר בטח. כמשק גבים ישוקו בעיר, נושקי רובי קנה-רעם ישתקשקון ברחובות; עגלות רתומות לרכש ומרכבות מרקדות, קול שוט וקול רעש האופנים ברעש נורא ישמעו הלוך ונסוע נסעו ועד בית התפלה הקריבו לבוא; כל לב נמס, חלחלה בכל מתנים. – כואבי ערב הפושטים על עדרי צאן עזובות, ככה פשטו אנשי חיל על יושבי העיר, כצאן בתוך הדברו, דפקו את הנחשלים האלה עד בית אלהים. מנער ועד זקן, מאיש ועד אשה גם את הטף גרשו מבתיהם; על צואריהם נרדפו כנשק ובמקל יד, ושבט לגו נקיים, וכרוזא קרא בחיל, קול קורא לאמר: "האסף תתאספו כל יושבי העיר כאיש אחד אין נקי! " אנכי ויתר ראשי העדה, זקן ונשוא פנים בנחשתים נאסרנו, ובבין המון בוכה כשבויי חרב הובלנו עם דלת העם יחד, פרץ בשוקים, צוחה ברחובות, מכל עבר מכל פנה אך קנים אך הגה והי נשמעו, כי נפל פחד הנוגש על היהודים, כי היתה מהומת מות בעיר, ותהי לחרדת אלהים.

"קהל רב נקבצו, למאות ולאלפים התאספו יחד; לא לבד שני בתי התפלה, אך גם שתי העזרות גם חצרות בית אלהים גם הרחוב העולה עד בית התפלה – כלם נמלאו מפה אל פה. המונים המונים יחד התגודדו עד אפס מקום. שר אחד עלה הבמתה ויהס את העם ויקרא באזניהם פתגם המלך; עד בוש קרא את פתשגן הכתב, ויוכח את העם על פניו; על אשר לא אבו שמוע לקול מצות השרים ועל מרים וקשה ערפם.

"ככלותו לקרוא הדברים האלה, וימלא את פיהו חרפות; שפך בוז עלינו, ולא הפלה בין נקי לאין נקי, כנדהמים מחרישים עמדנו, כרחל לפני גוזזיה נאלמה. ככה בלב סחרחר מלא פחד וחרדה ובפנים נהפכים לירקון, שמענו גאון עברתו גא מאוד. רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאנן הזה. חרפה שברה רוחינו, ונהיה כאיש אשר לא שומע וכגבר אשר בפיו תוכחות אין. כהתימו לחרף ולגדף וירעם בקול גאונו, קול פחדים, בחרות אפו רעמו פניו, ויען ויקרא לאמר: הידעת עם סכל ונבל, הידעת את פי מי מרית? העודך מסתולל באדונך לבלתי מלא את פקודתו? האם לא תדע עם לא-עז, נמבזה ושפל! כי אם רגע תעלה חמת המושל עליך – ותכחד מן הארץ ומחה שמך מעל פני האדמה? – ברגלים תרמס תולעה זוחלת!

*

"ככלותו לגעור בנו, כהתימו דברי נאצות וגדופים – והנה אימת מות נפלה על כל העם, כיולדה חלו וגוחו כל השומעים האלה. ותשא כל העדה אח קולם ויבכו בכי גדול,.גם כל-העומדים בחצר וברחוב, כשמעם כי בכה תבכה העדה וישאו גם הם את קולם ויבכו בכי תמרורים, כי לבם נבא למו כי יצאה הרעה עליהם, עד הנפש נגעה, וימי חשך נכונים כי קרוב יום אידם – הנה זה בא! – ותעל שועת העם השמימה. הה! מה נורא המראה הזה ומה איום המחזה הנורא הזה כל עובר עליו ישום וישרוק, לבו ימס כמים לראות: עם כלו למקטן ועד גדול זעקת שבר יעערו, וכל העם בוכים למשפחותיהם; קול גדול ולא יסף; אך פחד למשמע אזנים; רק זועה למראה עינים! איה לב אבן בל יותך כמים? אני אמרתי בחפזי: כי גם אכן מקיר תזעק משבר-רוח, וכפיס מעץ דמוע ידמע, ובקול בוכים יעננה!

*

"אולם צרות רבות ורעות האלה, היו אך ראשית להרעה אשר באתנו. פקודה יצאה מלפני השליט, והדת נתנה: “לשלוח יד ולקחת בחזקה ולחטוף מן העם, ככל אשר תמצא יד משלחת מלאכי זעם, אם אך איש אשר עוד כח בו ללכת ברגליו, יוקח לצבא” – כמנוסי חרב וכשובי מלחמה נפוצו העשוקים לכל עבר ולכל פנה, וינוסו להמלט על נפשותם; כצאן אשר אין להם רועה נטושים על פני-השדה, והיה אם זאבי ערב יפשטו ויתנפלו עליהם יטרפו וירמסו דים ואין מציל – ככה רדפו חלוצי הצבא את הנחשלים האלה לקחת מכל הבא בידם. – כל איש ידיו על חלציו, כל פנים קבצו פארור, כף על ירך ספקו, איש איש לדרכו פנה באשר ימצא באחד המחבואים, יש אשר באו בנקרת הצורים, או באחת הגאיות, ויש אשר במחילות עפר באו, אלה באחד הפחתים או באחד הבורות התחבאו מפני פחד אויב, בקומו לערוץ יושבי העיר. דלתי החניות נעולות היו, שאו הרחובות מאין עובר, נשמו החוצות, דלו השוקים מאנוש, נשכחו מני רגל; אין משים לב על כל מקנה וקנין, ותשבות העבודה מקרב העיר השוממה; לא עוד ישמע בה תשאות המון-רב. בכל זאת לא שב חרון-אף הנוגש, ועוד יד הלחץ נטויה: להכות חרם את כל אנשי העיר; עוד לא נמנה החסרון, אף כי הרבו לקחת מכל אשר בחרו.

"השופטים הערימו סוד ויתיעצו יחדיו. מזימות חשבו בלבבם! להשקיט את המהומה הנוראה והמבוכה הגדולה עד לעת ערב. כמעט פרש הלילה מעטה ערפל, ובצעיף עלטה כסה את פני העיר, כמעט נחו שקטו יתר הפליטה וכל השרידים אשר שרדו מחמס ידי עולה, ואשר פגרו לנוס ולהמלט, ויבאו אל חדרי משכבותם ללין הלילה. ויהי אך נסגרו עפעפי עיניהם וישנו, אך כי שנתם לא ערבה למו מפחד בלילות; והנה אנשי-חיל איש חרבו על ירכו, פרצו בבתים באו בחדרי המטות, ויתנפלו על יגיעי כח, החרידו את האומללים בעודם הוזים שוכבים ערומים סרוחים על ערשותם, ויקחו בחזקה ככל אשר מצאה ידם מעל משכבותם. לשוא זעקת שבר עוררו האובדים האלה, להבל במרום השמיעו קולם – זה כאוב מארץ קולו יצפצף לאמר: “הלא זקן אנכי כהתה עיני, ונם לחי”: וזה קורא במר נפשו: “הלא בן-רך לאבי ויחיד לאמי אנכי, ולא עלי עלה הגורל;” יש אשר בוכה ומתחנן לאמר: “הן אחי, זה ימים רבים עובד בצבא תחתי על מה זה תקחוני ללא-עת, תעלוני בדמי ימי!”; ויש אשר הוי יצעק לבו אל אויביו, וימרט שער ראשו, כאנוק הלל יאנוק: “הרף אסוף ידך, ראה בני מחמד נפשי יצאני ואיננו, כי נלקח לצבא”; שמה בירכתי הבית, איש אובד בעניו בידים פרושות מפיל תחנתו לאמר: “חכה כמעט, בעוד ימים אחדים ופתשגן כתב הדת ינתן לי לספחני אל כנעני אזרחי הארץ, אשר נקיים המה לכל עבודת המלך וביתם חפשי מלצאת בצבא. לכן ראה השתחותי אמצא חן בעיניך לחכות עד יום הכסא-וברכה מאתי תשא!” – הה! שקר כל תחנה והבל קול בוכים. כפתן חרש האטימו עושקיהם אזניהם, ולא שחו את לבבם הערל לכל הזעקות האלה ולא חסה עינם על דמעת העשוקים הבו ככלי ברזל! הבו מספרים! גוזו נזר מצח! גוזו שער, גם את הזקן גלחו! – “לאָבב! לאָבב!” כקול רעם כגלגל ישמע, וכרגע נגוזו כלם…

ככה ימים עברו, חדשים חלפו ועוד יד הפחד נטויה עלינו, עוד דומית-מות שוררת בעיר; נחו שכנו יושביה כרפאים שוכני קבר, כחולמים חלום נורא מאד היינו, זמן כביר לא ערב לבבנו לצאת מהמחבואים אשר התחבאנו שמה. אך איש אשר אכף הרעב על פיהו ונפשו עליו תתעטף או איש אשר דבק לשונו בצמא ומחוסר כל במצור ובמצוק ישאל את נפשו למות; אך הוא לבדו כמתגנב יבא, וכמורדי אור ילך באישון לילה ואפלה במשעולי הרחובות, ארחות עקלקלות יבקש, וידו תחפש אחר כל גדר ואחר כל מחיה-תהי מה, יתור: להחיות את נפשו בל תמות לשחת. –

"ירחים שנים, נסגרו החניות מבוא, שאיה יוכת שער, שממה ברחובות דממה בשוקים, אפסו תשואות חוצות, נדדו אף הלכו להם מרבית יושביה, לא עוד תשמע רגשת כל אשר רוח חיים באפיו, אך אנחה, רק הגה והי תצלנה אזנים; אין בית אשר אין שם יללה, פה יצא הדרו כי נלקח האב מעל בניו; שמה כל עין תדמע דמוע על אבדן יחיד לאמו, ואם רחמניה מבכה על מחמד עינה כי נגזל מאתה נלקח ואיננו. הלאה אשת-חן תתיפח תפרש כפיה, מתופפת על לבבה על בעל נעוריה אשר גזלו מבין זרועותיה, גם הוא בגולה הלך: לעבוד בצבא. – הלאה פרץ על פני פרץ, גם אב גם בן גם אח גם נכד חמקו ועברו ואינם. בכל משפחה ומשפחה נפשות יקרות בתהו עלו ותאבדנה, רבים תעו כשה אבד וכן נגזו ועברו, גם עקבותיהם לא נודעו עוד. אי–כבוד! אי-מנוחה: כי גלה ששון מן העיר ותצא כל הדרה! –

"ככה מעשים אשר לא יעשו עשו עמנו, שכול ואלמון כתומם באו עלינו. ככה כלתה הרעה והמשיסה הנוראה הזאת. ידו פרש המץ על כל מחמדי עין שבע יסרונו חפצי רעתנו בעון רפיון ידים, שמו מועקה במתנינו בגלל חטאת אין אונים. אף כי לא במרד ולא במעל לא מלאנו אחרי הפקודה, רק כי אזלה ידנו גם כי הכסף אזל מכיסנו ולא נשאר לנו בלתי אם גויתנו. – בבשתנו שכבנו, כמהפכת סדום ועמורה נהפכה העיר הזאת, והודה נהפך למשחית. על כי ברוח בער וברוח משפט שפטה העת הבוגדת אח יושביו, אך פיק ברכים ומוג לב! כל זה השח השפיל רוח יושבי העיר. כל ידים תרפינה מלעשוח כל מלאכה וקנין, אומלל כל משלוח יד, וישוחו כנעניה וימעטו סוחריה; אך פחד, רק בהלה על דברת ימים הבאים.–

"אנכי ויתר ראשי העדה כחמשה עשר אנשים גם אנחנו כרענו תחת אסיר ושבי הלכנו לפני רודף, הלוך ונסוע אסורים בזיקים ער בואנו אל עיר הפלך. – שמה נתנו אותנו אל בית המהפכת, רכים מאתנו אשר לא יכלו מלט משא הלחץ הנורא, תחת סבל מכאובים רבים ספו תמו מן בלהות.

הסכת ושמע ידידי, חזזח קשה אגיד לך ושמועה נוראה איומה כנגדלות תקשבנה אזניך. – הה! גדול כים שברי, אנושי מכתי! מה מרה כלענה נחלת אשתי, וכראש פתנים אכזר גורל בנותי היו. אשת חיקי אשר נפלאתה אהבתי אליה שבעתים מאהבת נפשי, כנגיד הייתי בעיניה כקצין חשבתני. לא האמינה הרכה והענוגה הזאת: כי תבואני רגל מעול ויד מרשיע תנידני, בתי הבכירה מאורשה לעלם נחמד, אך מאושרה בבנות היתה אז בטרם קרני אסון, עת דודים וימי אושר שחקו לפניה, ותתרפק על אהבת דוד יקיר לה, שמחה וטובת לב היתה, מלאה ברכת ה'; גם בתי הצעירה, רכה וענוגה ילדה זקונים, שעשועים להוריה האמינה עלי תולע, אשר אמרה בלבבה: כי שר וגדול אביה, שוע נכבד, וזולתו יקר למצוא נכבד ממנו, יען האכלתיה מעדנים, השקתיה מעסיס רמונים הלבשתיה שני עם עדנים. – אהה! מחמדי עיני האלה אשר אמרו בצלי יהיו, פתאום ההפך הזמן עליהן בלהות, מה נאנחו העזובות האלה הנעזבות לכל מקרה ופגע, באין מנהל לכל כושל בהן, ובאין תומך ידן לעת תמוט רגלן, כי סר צלן מעליהן, ותקותן חשבה להשבר ותשבר, כאניה בלב ים סוער ביום זעם עת אזלת יד רב החובל להושיע לה, גם הוני גם רכושי גם אושר ושלוה, כל אלה כענן בקר חלפו ויכלו באפס חקוה; כל הטוב שהיה לי מקדם בית מלא ברכת ה' – הה! הזמן בעברתו נטה עליו קו תהו, ויט את ידו ויכהו לרסיסים, ערה ערהו עד היסוד בו, כל יקר ראתה עין אשתי ובנותי אבד בתהו שמחתי היתה לאבל ועוגבן לקול בוכים! –

"אולם על אודתי, אין מלה בלשוני לספר באזנך; אמרתי אך חלום נורא חלמתי, רק מראה אכזב לנגד עיני, ומחזה שקר חזו עיני, אויה לי, למפח נפשי שגיתי הרבה מאד. – צחנת המהפכת וקול צליל הנחשתים, מזעזעי האלה הקיצוני מתרדמת שוא, ואיקץ וארא כי אמת נכון הדבר וכי לא חולם חלום אנכי, ולא במחזה ראיתי כל זאת. השיגתני הרעה מצאוני צרה ויגון, והוה אשר אין על עפר משלה באתני, זה חלק אובד וגורל קשה-יום! –

"אשתי האומללה, ובתי הרכה הנוה והמעונגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על אדמת נכר, השליכו את נפשן מנגד לשלחני בדרך, הלוך ובכה אחרי תלכנה, תכו לרגלי נשאו בצרתי, גם את צרור הכסף לקחה אשתי בידה, יען חכתה נפשה לפדותי מכבל ונחושתים, כבואנו אל עיר הפלך, אל השרים שמו פעמיהן בברכים כרעות התנפלו לרגליהם, ובדמעות עיניהן רחצו הליכם אולי יכמרו רחמיהם, אולי במחיר תפדה מצרה נפשי ובהון רב גאולה יחנו לי וזהב כפרי יהיה. כסף לא חשבו למאומה ועל זהב לא חסו עיניהן. –

"אמנם נמצאו אנשי חסד לאשר שאלו האובדות, נדרשו לאשר בקשו האומללות, וכמו נכמרו נחומם יחד ויבטיחון במו פיהם כי יצאו לישע למו, גם כסף לקחו מידן לשית ידם עמהן, להחיש מפלט לי. אולם לשוא כלו עיני עניות סוערות האלה וכל עזרה בצרה לא נמצאה לי, ותשועה רחקה ממני. – הה! גם מאת מיודעים כאלה יצאו וידיהן על ראשיהן. אמנם, לפעמים הטו השומרים אח חסדם עלי לתת רשיון לי: לראות אח פני אשתי ובתי היקרה לי, מדי בואנה אל חדר המסגר, במקום אשר שמו אותי; הוציאו האובדות את כל כחן לפחת בקרבי רוח-תקוה: במו פיהן אמצוני: כי לא עוד אפסה כל תקוה, למען הקל כאבי ויגוני ולא יצא לבבי, ונפשי לא תאמר נואש. ככה פעם בפעם התאמצו לנחמני, שם ישבנו גם בכינו שלשתנו גם יחד. הוי הוי! מרוב התלאות אשר צפו עברו על ראשנו ולילות עמל אשר מנו להן האומללות, רק נדודים שבעה נפשן ועפעפיהן לא ראו שנה, לכן משמן בשרן רזה מאד, כצל נהלכו בדי-ריק תם כחן, בדי הבל יגיעתן היתה בכל זאת לא אמרו נואש. כאשר תכבד יד הרעה עליהן כן תתאמצנה וכן תלבשנה עוז: להחיש מפלט לי ולגאלני מכף רעה אשר באתני. אולם אך לשוא שקדו למצוא רפאת תעלה לי: לחבש מכותי, ולגהות מזורי, אך נכזבה תזהלתן – ותקותן למפח נפשן. –

"ויהי היום. הבקר אור, ויבא הגלב ובידו תער ומספרים ויתיצב לנגדי ויאחזני בציצת ראשי, וכרגע הה! התגלחתי, שער הראש עם הזקן ספו יחד… אחרי כלותו את מעשהו ויוציאני אל חצר בית המשמר. שמה סבבוני אנשים רבים אשר זה מקרוב נלקחו גם המה לעבוד בצבא ושר החיל עומד עליהם. – כאיש נדהם הייתי וכאין עיניים לא ראיתי מאומה מכל. העומדים אשר סביב שתו עלי, נעותי משמוע, טעמי לא עמד בי, כמשוגע ממראה עיני הייתי. –מחלצות מעלי הפשיטו, וילבישוני אדרת איש-חיל… פתאם הה! קול רעש נורא מאד כקול רעם בגלגל באזני בא, אשתי ובתי בקול מר צרחו נגשו אלי, נפלו על צוארי… נדמה כאבן משתומם עמדתי. יגון פני העומדים עלי ענתה בם כי התעצבו האנשים האלה אל לבם, על אודות הרעה הגדולה הזאת אשר באתני. גם השוטרים, גם אחדים מאנשי הצבא נכמרו רחמיהם על צרת אשתי ובתי, ויתלחשו לאמר: הוי עניות סוערות לא נוחמות!. הוי בנות אובדות! – כמשא כבד כבדה עלי גוית אשתי האומללה, נאלמה דומיה, ותבנית המות על פניה, נלחצה אל לבי… כרגע והשבץ אחזה עוד הפעם, חלה האובדת וזעקת שבר עוררה – ותרף ממני, כאבן דומם נפלה אחורנית, מתעלפת השתרעה על הארץ; אבל הנה נהפכו עליה ציריה, חבלי שאול סבוה קדמוה מוקשי מות, ותנוע ותמת וחאסף אל עמה….

“כראותי כי מתה עלי אשתי, ואיקץ כישן מתרדמת יגוני. אמצתי את לבבי, את תחנתי הפלתי לפני שר החיל: לתת לי ארכה מעט לשית ידי על עיניה, לספדה ולבכותה, ויאות האיש לשמוע בקולי. קראתי לבכי קראתי למספד, ואבך בכי תמרורים, כהמר על היחיד. אללי-לי! שדי המר ויגה את עבדו אשר חטא לו, לא שב אפו ממני ועוד ידו נטויה להכותני שבע…. הוה על הוה באה!… אך רגעים אחדים חלפו אחרי מות אשתי והנה הה! בתי הבכירה סרה דעתה ורוח רעה בעתתה”.

*

ככלות הזקן לספר כדברים האלה ויתן את קולו בבכי, ויבך בכי גדול מאד. – משתומם על המראה הזה עמדתי סמר בשרי מיגון; אך זאת חשבתי בלבבי ואתפלא: איכה אישי אובד כמוהו, זקן ורפה כח, אשר יד המכאוב קשתה עליו ומשא הלחץ ככובד אבן וכנטל החול יכפישהו לעפר וכאבן מעמסה ישרט שכם עומסיה, איכה הוא יעצר כח לחיות עוד על פני האדמה? הגבר כמוהו אשר ראה באבדן אשתו ובתו, שכול ואלמן שתי אלה רגע באו עליו, גבר כמוהו איך יחיה עוד ולא יראה מות?–

אחרי אשר פלגי מים ירדו עיני הזקן הבליג מעט עלי יגונו. ויקרא במר נפשו לאמר: אהה! ראה ידיד ה' ראה! כל אלה באו עלי ועוד עודני חי אנכי. – ויתיצב ממולי ויבט בי בעינים חודרות כמו חופש כל סחרי חדרי בטני וכמו לבבו יבן הגיגי; ויוסיף לקונן: "אויה לי! כשה אובד אנכי היום, ככלי אין חפץ בו, כנבל חרש כתות לשברים, כתות לא יחמול, לא עוד סרה דעתי למורת רוחי ולמחלת לבבי, לא נמר ריח בינתי אף טעמי עמד בי, למען רבות יגון על יגון. לא כן בתי האומללה, הרכה והענוגה היפהפיה, החפה מפשע, כשושנה חמודה אשר זה אך לנוץ החלה, אך עליה הפך הזמן בלהות, פרש רשת לצוד נפש יקרה כזאת, הבת לא רוחמה! – ראה רוח רעה יצאה מתהפוכות הזמן ובעתתה: למען לא תתענג נפשה עוד על תקות ימי טובה עם ידיד נפשה, ולא עוד תחוש לחלומות נעימים אשר חנפו את לבבה מיום היחה מאורשת למחמד נפשה. כל נוחם נסתר מעיני בלע ה' ולא חמל על נאות שלום. אולם מה יתאונן גבר אובד כמוני אך רע באזני ה'? הן תמים פעלו וצדק משפטו. ה' נתן וה' לקח! יהי שמו מבורך לעולם!“ –

– אנא הגד נא לי: מה היתה אחרית כל הרעה הזאת באתך, ומה הנה עוד מצוקות הזמן אשר הציק לך לרדפך בלי מחשך? – שאלתי את הנענה הזה, אחרי רואי כי כמעט שב רוחו אליו.

– מה זה עוד יוסיף הזמן שנית את ידו לדכא את בן-חרמו? הכי לא רבת שבעה לה נפשי יגון ואנחה? הכי לא הפלא את מכותי או אם יש מכות גדולות ונאמנות ממכותי? שלח רצח בעצמותי, את מחמדי עיני לקח… האם לא שבע מבשרי למדי? – השיב האומלל במגנת לב ורוח נכאה. – אל ירכתי צפון הלכתי גולה, שמה בליתי ביגון ירחים אחדים. אפס אנשי-חסד אשר יצאו לישע לי עמלו בעדי אף יגיעתם עמדה להם וחן מצאו בעיני שר החיל ויט את חסדו עלי וישלחני אל העיר הזאת, גומלי חסד האלה סמכוני במכתבי תעודה אל אוהביהם וידברו עלי טובות למען אוכל למצוא עזרה בצרה לעת מצוא. ויהי הנקל בעיניהם כל זאת, ויוסיפו עוד להטות את חסדם עלי וישימו את עיניהם לטובה על יתר הפליטה מכל הוני ורכושי שהיו לי מקדם – אף כי אך מעט מזער השאיר לי הזמן ברכה בקרב ביתי. יען כחתף ארכה העת עלי ותפגשני כדוב שכול קרעה את סגור לבבי, ובצוק העתים אשר עברו עלי לא עצרתי כח לשים את עיני על הליכות ביתי, כל משלוח ידי נעזבו ללא סדרים באין משים לב על מעט הברכה הזאה יתר הפליטה הנותרת, אחרי אשר פזרה אשתי הון רב בימי עברה, ואחרי אשר משרתי ביתי גנבו דים – פקחו גומלי חסד את עיניהם, ויתנו את הנותר בכסף ויתנוהו על יד איש נאמן רוח, פקדון למשמרת, עד כי דרוש ידרש מאתו לעת מצוא. גם את בתי הצעירה – יתומה נעזבה – נתנו על יד אשה זקנה אחת הקרובה אלי ממשפחתי, לאמנה ולגדלה אתה בביתה; מדי חדש בחדשו, יחשבו אוהבי את האיש אשר הפקד בידו הכסף, ולקחו את נשך הכסף לתת אותו לכל צרכי בתי. – אהה! על אודות בחי הבכירה – כאשר גלו מיודעי את אזני בספר, עודנה לא נרפאה מחליה אך בבית החולים אשר בעיר הפלך היא שוכבת על ערש דוי, וכי חליה הכביר עליה וימיה לא ימשכו עוד, יום יום אשפוך שיחי לאל חי, כי ישיב אפו ממנה, כי יפנה לרחם את בת לא-רחמה הזאת, ואת נשמתה אליו יאסוף… כפעם כפעם ישלחו אוהבי מעט כסף להחיות את נפשי ולבל אדע חוסר; תודה לאל עד כה לא ידעתי חוסר, אמנם אך מעט כסף דרוש לי לכל צרכי. שנאתי מחמדי חבל מאסתי תענוגות בני איש.

"בחסד אל עליון, מצאתי חן בעיני שר החיל לא העבידני בפרך ולא הוגיעני בעבודה קשה. גם חופש מעט נתן לי לגור באשר ייטב בעיני ולבדד אשכן, גם את עול העבודה לא למשא שם עלי ולא עיפה נפשי בגללה. מאת ה' היתה זאת: לתת לי מחיה מעט בעבדותי, על כן עוד אודנו, שבשפלי זכר לי ולא עזבני עד כה. ה' השומר גרים ומגן הוא לאובדים, הוא בחסדו כגמול ידו ישיב לו, ושבע אל חיקו ימוד טובה כפעלו ישלם לו! " –

“אמנם אך ראש החיל, עקב רוח אחרת אתו ולב טהור ברא לו אלהים, אך הוא לבדו הטיב אח חסדו עמדי, לא כן הפקידים הצעירים הסרים למשמעתו, לא אחת הכבידו עלי אכפם ואימתם בעתתני, על לא חמס עשיתי ובכפי לא דבק כל עון אשר חטא. יען בתום לב אנכי עובד עבודתי גם חוקיה ומשפטיה לא נעלמו מנגד עיני, באר היטב ידעתי דבר דבור על אפניו. חף אנכי מפשע ועבודתי זכה: אך מה יכלתי עשות? כחמור גרם הטתי אח שכמי לסבול ואדום. לפעמים אמצתי את לבבי להראות את נפשי טוב, בהשקט ומנוחה את עול מכאובי נשאתי משלתי ברוחי לבשתי עוז, החזקתי במעוזי אף שלום עשה לי. אולם לא אכחד מאדוני כי עוד לא זכיתי את לבבי. ואך עד ארגיעה מנוחת שוא כזאת! מדי אזכרה: כי בת יקרה לי, ילדה שעשועים, אשר אך היא לבדה השאיר לי ה' ברכה בקרב ביתי – ועתה הה! כשה אובד תועה הולכת; באין אב ובאין אם, באין מנהל לה, באין מאשר רגלה ללכת בדרך טובה. נכונה לצלע תמיד ופעמיה לכל עת ופגע יתמכו, המו מעי עלי יחד נכמרו נחומי הוי הוי כל נוחם יסתר מעיני אב אובד, גבר לא יצלח כמוני. לכן תדכה ותשוח עלי נפשי. נלאתי נשוא, לא אוכל כלכל חלי-רע בזה. ראה בינה זאת: הנערה הולכת וגדלה, יעלת-חן כפורחת עלתה יופי… מה מר גורל עזובה ומה שפל מצב-גלמודה כמוה באין אם רחמניה, ואביה נם הוא בגולה הלך בדרך רחוקה מאד כאלף ומאתים מיל. הה! סר צלה מעליה מאין תבא עזרתה!” –

ככלותו לדבר וידום. עד בוש ישב שחוח ראש מתהלך בשעיפי יגון אשר הולך וסוער בקרב לבבו, זמן כביר הלוך הלכתי בחדר לארכו ולרחבו, ולא מצאתי את לבבי להשבית שקט יגונו, עד כי תשוב רוחו אליו ורוח לו מעט; אולם לרגעים כמתגנב נשאתי את עיני להביט על האובד הזה, אשר בשם “הענוש” פיו יקבנו. – עודנו דומם יישב ולא קם ולא זע ממושבו, דמיתי כי כמת מלב נשכחתי ממנו, כי ראיתי כי יד היגון קשתה עליו וכאבו נעכר בקרבו מאד; מבלי דעת מה אעשה, לאט נגשתי אל החלון ואפתחהו; – והנה ליל אביב בהדר יקרת יפעתו הופיע, השמים כספיר טהרו ויעטו מעיל ארגמן, הככבים ממעל לאלפים ולרבבות יצאו, כאבני נזר מתנוצצות ממסלתם על פני מרחבי רקיע השמים. יש אשר כזהרי חמה מזהירים ביפעתם; ויש אשר כמו אספו נגהם וכמו חיל אחזום, יסבו בלכתם במסלותם. סובב סובב יחפזו לעשות דרכם הלאה, הלאה יתחמקו נדוד עד כי לא שזפתם עין רואי, הירח כאגן הסהר במלואו יקר הולך וזורח ופניו נחפה בכסף, עין ראתהו לא תשבע די עונג, מרהיב כל לב משמח כל נפש. כל יושבי העיר נחו שקטו ובחיק השינה ישנו ושנתם ערבה עליהם וינוחו יגיעי-כח, דממת קדש שררה על פני הככר מסביב ורוח אלהים מרחפת על פני הטבע הנדיבה כלה מחמדים, כלה אומר כבוד!!! –

אחרי אשר הוחלתי כשעה אחת ואפן מאחרי ואשא עיני והנה האובד עוד עודנו יושב אט ולבו תפוש מזמות נוראות. נגשתי אליו ואת ידי שלחתי לגעת בו, כמעט נגעה ידי על שכמו, ויחרד האיש וילפת ויתרונן מתרדמת היגון. וימהר ויקם על רגליו אחזתיו בידו לגשת אל חלון הפתוח, הפצרתי בו כי אמרתי אולי ישב הלילה רוח חיים באפיו וירוח לו מעט מעצבו ומרגזו.

– שים נא עיניך השמימה, הבט וראה! מה יפה ומה נעים הדר כבוד הטבע אמרתי אליו. – האמנם כל ההוד וההדר אשר שם אלוה ממעל ואלה המאורות הנפלאים כלם משרתי-יה, הגם אלה לא יעצרו כח להבריח את יגונך ולנחם את נפשך? –

– על דבר הדרת כבוד הטבע, ועל אורות אור יקרות מככבי מעל שאלתני? ענני הדובר בי – גם מדוע זה לא תתענג נפשי לראות אור זרוע הזה מפלאי שוכן ערבות? – אל חתמה על החפץ! הן לא כאשר יראה צעיר לימים ברוך ה', בהלו נר צדקתו על בחירו רצתה נפשו, ברחוץ העת הליכו בחמאה והזמן יצוק עמדו פלגי שעשועים, כל יגון לא עליו יסול ארחה אידו, וכל אנחה ברוח תברח מפניו. בעוד הברכה בצל ידה תכסהו ובאברתה תסך לו; בעוד כל אסון לא-קרהו, ועת ופגע לא המרו את רוחו ולא עצבו את נפשו, אור זרוע לנערים ולצעירי ימים שמחה; לא כן יראה זקן שבע רגז ומלא ימים עני וכואב, מלא חמת הזמן וגערת העת, אשר כהתה מכעש עינו עתקה בכל צרריו. נם אנכי בעודי באבי הייתי, ראיתי את האור כי טוב ויפעת הטבע כי נחמדה היא לעינים לא כן עתה כאשר קשתה עלי יד העת תשיגני כמים בלהות, קץ שמה למחמדי עיני ובכל שמחה תשרש, אף האבידה שריד מהם. אללי-לי! הזמן נאה גאה עלי, כשחל יצורני ישוב יתפלא בי יחדש מכאובי, ירב מכותי עמדי. עתה אשאלך והודיעני, הגד אם ידעת בינה: לאיש אשר אלה לו, מוכה אלהים ומעונה, השמחה מאין תמצא ואיה זה מקום ששון? לא ידע אובד ערכה ולא תמצא תחת דכאי-רוח. לב נשבר אמר לא כי היא וקשה יום אמר אין עמדי. עשוקי הזמן אמרו: באזנינו שמענו שמעה, אך מצליח דרכו ידע את מקומה, כי הוא אל מחמדי תבל יביט ולתענוגות ישים לב. אולם נעלמה מכל שפל-רוח ונסתרה מגבר לא יצלח.

"אמנם, עוד לא מש מזכרוני – הוסיף הנדכא לדבר עת שלח ידו וירימה השמימה – עוד זכור אזכרה: כי שמה במרומים תופע נהרה ובצחצחות תשביע נפש כל ישרי-לב. אפם עיני כהו מכעש קמו מזוקן, בל עוד תחזינה אור בהיר בשחקים, ולא מלוא יגון עוד יחוש לכל יקר תחז עינו. ואת אשר אחזה לי –הנה חשך האור בעדי. השמים קדרות עטו אבל לבשו המאורות אור הירח כנר דלוק מראשותי המת, גם הככבים ממסלותם בעיני צפעונים מביטות עלי, ופחד וחרד לבבי. המזלות כמכות טריות בבשר איש מכאובים מלא פצע וחבורה ואין מתום בבשרו, אם אך יד תגע בהנה תצוקינה דם. פארות עצי-חמד, אשר יתרועעו אף ישירו לרוח הלילה, כמו מתלחשים בסתר; על דבר כל רצח וכל תועבה אשר יעשו מורדי אור ושואפי חשך חרש בלילה…. לא, לא! אל כל המקום אשר אשא עיני אך חשך ולא אור, על כל הר בלהה תשכן, ועל כל גבעה אימה, כרם חמד עוטה צעיף עלטה. – אולם כל אשר יסתר מנגד עיני כל אשר יעשה מתחת למסך, מבית לפרוכת הקדש אשר תכסה את האותיות במרומים, אך שמה במקום אשר לא בעין בשר יחזה איש, מקום לא שזפתו עין חזה – אך המקומות האלה רק המה לבדם ישעשעו נפשי המה נחמתי בעניי. שמה במסתרים תחת המאורות האלה אשר יזהירו נגד עיניך – ואשר כמחזות שוא אחזה לי, אך שמה במקום לא יעפיל רעיון ילוד אשה לעלות, גם שרעפי חקרי לב ייראו להרוס ולגשת אל הקדש פנימה – שמה תרעה נפשי, שמה תרביץ יחידתי. שם רוחי תהלך למאור פני אלהים חיים, סלה!!! –

- - - - - - -

מה עזה נהיה אהבתנו, ומה יקרה האחוה בינינו – ביני ובין האבד הזה מוכה הזמן; בעבותות אהבת מישרים משכתי את לבו ותהי אהבתנו הולכת וגדלה יום יום. לא עבר יום אשר לא דרשנו איש את שלום רעהו; פעם גם בלילות בבית מכרי, שם ישבנו גם המתקנו סוד יחדיו, ופעם אלי בוא יבוא, ותחת צל קורתי אתי ילין הלילה. – ככה חדשים אחר חדשים חלפו, עתים אחר עתים תנקופנה, ואיש מעל אחיהו לא נפרדנו, בית איש יומו נבוא, חליפות וצבא עמנו תמיד.

מה רחב לבבי ומה עלזו כליותי, מדי ראיתי אח פני רעי; אך שובע שמחות אך נעימות שבעה נפשי בשבתנו כשבת אחים יחד אף נדברנו איש אל רעהו. אהבתי כי אשמע קול ידידי פעם כפעם כי יספר באזני ממעשי אחינו היושבים בנפות המערב לארצנו… דברי ריבות בשערים האלה, בין כתות שונות; כנמלים עם לא-עז אשר יתגרו לחם יחד על דבר עשב אחד או חטה אחת, – גם על אודות כתה חדשה מקרוב באה, אשר לא שערוה כל אשר ממי יהודה יצאו ואשר בשם ישראל יכונה, ודתיה שונות מכל דתי משפחות בית יעקב. הכתה הזאת היא אשר בשם כת החסידים פי דלת העם יקבנה. המה אנשי בני-בלי שם המתחסדים בעם, הלובשים אדרת שער למען כחש, ומסוה אמונה ישימו על פניהם, למען בערים קדוש יאמרו להם, המה הנפילים אשר זה מקרוב רבו כמו רבו וישרצו ויפרצו לרוב. ויעברו משער אל שער בעדת העברים ויעבור קדושם לפניהם והצדיק בראשם. – כי לצדיק היום יקרא לפנים: הולך רוח. – להם יקראו אימים, יען באימים יתהוללו, ולחכמה מה להם! – הקדוש הזה הוא ראש אלפי המשוגעים האלה אשר אמר לזרע יעקב תהו בקשני, המוליך חסרי לב תהו לא-דרך, איש נבער מדעת ולא בינת אדם לו. נלעג לשון ולא ידע קרוא בספר. הוא אשר לבש סכלות כמדו ויעט כמעיל אולת, גבר אשר דרכו נסתרה, וישם חשכת אולת סתרו והבלי שוא סוכתו. באחת יבער ויכסל: כי מלאכי-יה תחז עינו ושרפים עומדים ממעל לו. המה משרתיו עושי רצונו ועל צבא-המרום במרום יפקוד, אל כל אשר תהיה רוחו – רוח רעה אשר מפעמת בקרבו ללכת – שמה אחריו ילכו משרתי-אל, יצום ויאמרו לו הננו! – עקרה אשר עצור עצר ה' בעד רחמה, אל מעון הצדיק תבא לשפוך מרי שיחה בחיקו, אליו תתפלל לתת לה זרע אנשים ולפתוח את רחמה, והיה אך תשקול על כפיו שמנה עשר כסף, מהר בעודו בכפו יבלעם וכדוב שוקק יהמה יפרש כנפיו על אמתו ואצל לה ברכה אחת, ועל מלאכו יצוה עליה לפתוח רחמה, כעת חיה ועוד עקרה איננה, חובקת בן. – יש אשר יטריח אף ברי לענן עננים בחרבוני קיץ, ולהמטיר מטר על פני האדמה; אשר יתן אל פיהו – חלקת שדהו ימטיר ומאה שערים ימצא, ואשר ריקם יראה לפניו ולא על שדהו יהיה המטר; לכל אות נפשו גשם נדבות יניף הצדיק כרצון איש ואיש יעשה, אחרי אשר ברכו נושא המנחה בכסף או בזהב, מהר הקדוש יגזר אמר ויקם לו, חלקה אחת תמטר, וחלקה אשר בעליה לא יסגוד ולא ישתחוה לו ולא במנחה יחלה פניהו – ולא עליה יהיה הגשם, ביום זעף הקדוש עליו, ונשא האיש הזה את עונו והצדיק וכסאו נקי. – דבר כי יהיה בעיר והמגפה החלה בעדתו, או אז משרתיו עושי רצונו, יעבירו קול לאמר: שמעו הקופצים יד מתת צדקה לצדיק, האזינו כילים! עת צרה היא ליעקב ולמה אתם מחשים: הבו כסף הבו זהב, תרומה לאדוננו; כעשיר כדל תביאו תרומת קדש העשיר ירבה והדל לא ימעיט מעשרה ושמונה שקלי כסף, פדיון נפשכם כסף לגלגלת תרימו תרומה, והיה כסף הפדיום הזה לכפר עליכם ולא תמותו. – והיה כאשר ירבה העם להביא ברכה עד בלי די בבית הקדוש, מחתת זהב אחת יקח מזהב התנופה, ויתן עליה אש חמתו גחלים בוערות אשר תלהט נפשו, וישים עליה קטרת שוא לכפר על העדה, והיה אז כבלע אמתחתו את הקדש וסר עון העדה וחטאתה תכפר. כמתהולל ירוץ ברחובות, ישתקשק בשוקים, כגבר עברו יין ינופף את ידיו השמימה יפליא לעשות ימהר ויחיש מעשהו זר, ויעמד בין המתים ובין החיים – ובכל זאת לא תעצר המגפה, עד עת קץ עד עת אשר שם לה ה' מועד, ולמשחית יאמר הרף ידך.–

איש אשר יפול למשכב וחליו הכביד עליו, כמעט עד שערי מות תגיע נפשו, אז אחד ממשפחתו או שארו הקרוב אליו, או בנו או דודו או בן דודו, אל בית הקדוש ישא את רגליו ואל בית משכנו יבא וכסף הפדיום בידו, יבך ויתחנן לו לאמר: “אנא חוסה על נפש זאת בל תמות לשחת את תתן את חסידך למות היה עליו מלאך מליץ פדהו ותמצא כפר”. – מהר כשוחה יפרש הקדוש את כפיו ונשא המנחה ישקול כסף הפדיום כמשפט. הכסף עודנו בידו טרם יאצר באוצרו, וגער במלך בלהות, ונס ממרחק בכור המות ויתמה מגערתו, כי יתן עליו בקולו קול עז. “הרף אל תשחיתהו כי ברכה בקרבו: הלא תדעו מלאכי זעם הלא שמעתם מלאכי שאול כי פי הוא המדבר, ראו הלא אנכי צויתי את אשר אברך מבורך יהיה ואשר אאור יואר”! – בכל זאת עבר יום עברו יומי והחולה לא יעמוד ולא יקום מערב דוי עוד, ויגוע ויאסף אל עמיו, החסיד אבד – והצדיק לא ישים לב! –

האיש הנורא הזה וכל הסרים למשמעתו, הלא המה המתחסדים אשר תכו לרגליו ישאו מדברותיו, דברי הבל אשר יפצה פיהו. הראש הזה וכל עדתו ישכו כנחשים השרפים אשר אין להם לחש, את כל הקרב ללמד חכמה ודעת. באף ירדפו שוחרי מדע, ובחמה שפוכה כל מבקשי בינה. תכלית שנאה ישנאו כל יודעי לשון וספר, ידרכו לשונם קשתם, כמתלהלהים יורו זיקי שנאה וחצי קנאה ללב משכילים בעם; עד מות צוררים הם בנכליהם אשר ינכלו על חכמי לב, יביאו את דבתם רעה, להבאיש אח ריחם בעיני דלת העם, יחפאו עליהם דברים אשר לא-כן, תצמיד לשונם דברי-בלע למען לא יאמינו בוערים מדעת, ולא ישמעו לקול מורים.

מה קול האספסוף הזה הומה באזני משכילים, ומה קול המולה אשר אנכי שומע תמיד? הידעת ידיד נפשי – קרא הזקן – על מה כל חרי האף הזה – יען וביען פחדו פחד החנפים, שם רעדה אחזה את המתחסדים, פן החכמה על גפי מרומי קרת תקרא ובינה בשערים תתן קולה, תכרה אזן לנמהרי לב לשמוע בלמודים, ורפא תרפא את משובת דלת העם, ולבבו יבין ושב ורפא לו. אי-לזאת רגשו המתחסדים וחנפים יהגו ריק על החכמה ומכבדיה בפחדם פחד פן תגלה חרפתם לעיני השמש ונבלותם בקהל רב. לכן את כל רוחם יוציאו כסילים, ועל כל מדרך כף רגל טמנו פחים לישרי לב, אף יפרשו רשת ללכוד תמימים בערמה ונוקשו ונלכדו! –

אחר כל הדברים והאמת האלה, דעת לנבון נקל כי מעמד היהודים היושבים בערי פולין ובנותיהן, אך בסתר המדרגה ושפל מאד מצבם, אך כצל אולת יתהלכו וצלמם נבזה שמה. – לכן לא עוד תתמה על החפץ אם עשק יושר וגזל צדק תראה במדינת פולין, אם העברים שוכני הארץ הזאת, אף לעת כזאת אשר ברכה ה', חכמה אור לרגלה ובינה נר לנתיבתה עוד לאטם יתנהלו לרגל עם נבון וחכם המושל עליהם; ומה גם כי הגוי השוכן כארץ פולין, דלי אזרחיה ועניי שופטיה ושוטריה ואכריה, כלם בוערים מדעת וכל רוח חכמה בקרבם אין; ואיכה חסרי מדע ילמדו תועי בינה לקח? אם הם בסגורי הפתיות הוכו איכה יורו את הדרך לאין עינים?

"שבתי וראיתי רעת חולה ורבה היא על היהודים יושבי פולין; לאלפים התאספו לגור בעיר אחת, ולרבבות ישכנו במקום צר יחד, לכן לא יעצרו כח להמלט מפח יוקשים הלא היא מחשבות הבלי שוא, ולא יכלו מלט משא דעה כוזבת מורשה להם עוד מימי הבינים (דאס מיטטעלאלטער) – אשר באשורה עוד אחזה רגלם; ראה, תחת לנתק מוסרות אולת ולהשליך מהם עבותות הבלי שוא, היה להפך, עוד יוסיפו סרה ללכת אחרי התהו ויבהלו. הבלים חדשים מקרוב באו ואת הישנים התגודדו יחד ויתלכדו, ולא יתפרדו, למען רבות הבל על הבל. על כן תפוג דעת ולא תצא לנצח חכמה, כי אוילים מכתירים את כל מבקש תושיה, על כן יצא משפט מעוקל.–.

"אפס הדבר אשר עזר לרעה, הלא הוא משפט זר, אשר לא ידע איש שחרו, הושם על להרשיע גוי כלו ועונו ישא לאין נקי בגלל אשם מה, אשר ירשיענו על לא חמס עשה. החוק הזה נוסף גם הוא אל המצב השפל ומעמד היהודים בעת ההיא, מעט מעט ילפות ארחות דרכו וכסער מתחולל על ראש עם דל יצא. אמנה! אם עדה אחת זלות לבני אדם תהיה, אם תבאתה רגל-עולה, ויד חמס תנידנה. או אז אך אולת נגד פניה, המון אנשיה אחד באחד יוגשו וזר לא יבא ביניהם; כל מעשיהם וכל דרכיהם אל מקום אחד הולכים; או אז סכלות בחוץ תקרא, והוללות בפתחי שערים תעננה, ואשה את אחותה תעזור לרעה, אשר לא כמשפט; חסרי טעם כאלה אך בהבלי שוא ישפיקו, ואולתם לא תמוש מאתם. – כן דרך בני חלד וכן משפט בני תמותה: אם עם לבדד ישכן, חרפה לשכניו ולעג למשנאיו, אם כבמסגר סוגרו יחד, אז הסכלות במרומים תעלה, והדעת בשפל תשב. כאשר יענו אותו כן ירבה הוללות וכן תפרוץ האולת. – לא כן אם רוח דרור ישב באף מתי חלד רוח חיים רוח דעת אז ילמדו לקח, ייטיבו אח מעלליהם, אך במשפט יכלכלו מעשיהם לעשות אך את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, ולא לבד לנפשם ימצאו עזרה, אך נם לכל העם היושבים בקרבו יצא דבר טוב. –

בכל זאת החכמה גברה חיל, ותיקץ כישנה, כמתרוננת מתרדמת העת אשר נפלה עליה ימים רבים, ותך שנואי נפשה אחור, חרפת עולם נתנה למו; ותעז ידה על אולת שפחתה ותענה ותברח מפניה, ותלך לה ותתע בארץ פולין. כל מכבדיה מאז הזילוה עתה, בראותם ערותה, אף היא נאנחה וחשב אחור. החכמה, בת תהלה הזאת כלילת יופי, ממרום השקיפה מהיכלה הופיעה; כסה הארץ הודה, ותהלתה מלאה אירופא, לפניה תלך שמחה ויצא ששון לרגליה, חגרה בעוז מתניה, ותאסור את מרכבתה, ואת בחוריה לקחה עמה, בחורי חמד כלם, ילדים אשר אין בהם כל דופי, ואשר כח בהם לעמוד בהיכלה ולשרתה. ותלמדם לשון וספר; ותשם להם חוקים טובים יחיו בהם, ותורה להם את הדרך ילכו בה; למדה את לשונם דבר צחות ולהרים בשיר קולם; כל אלה יעברו בסך ירדו עד בית בת אלהים זאת. אל משכילים רבים הרימה נסה, גם הם נלוו עמה היו זרוע לבני חיל. מהר חשפה זרוע עז ותצא לפניהם ותפקוד מלחמה ותכניע בתוך המחנה, ותחרד עדת אוילים ותהי המכה גדולה מאד ותכניע את גאון לבבם. ויפנו שפני-סלע האלה עורף מפניה, וימהרו להמלט על נפשותם. ככה מיטבת צעד הלוך תלך ונסוע באין מעצור לרוחה, ולא שתה את לבבה לכל שטן ופגע; ותשמר את רגליה מלכד לבל תפול בפח יקשו לה המתחסדים, ולבל תגפינה רגליה באבני מכשול אשר סביב שתו לגדור בעדה; כאפיק נחלים שטפה ועברה, ויהיו מוטות כנפיה מלוא רוחב הארץ לא היתה עיר אשר שגבה ממנה ואשר לא גברה ידה עליה לכבשה. פה הציבה לה יד, שם עשתה שם לה, שם עולם לא יכרת. אין עיר אשר לא נמצאו בתוכה מתנדבים בעם, אשר נשא לבם אותם להרוס ולגשת אל היכל החכמה פנימה. אין נוף ואין פלך אשר לא ימצאו בתוכם בחורי חמד מביני דעת אוהבי חכמה דורשי תושיה. עתה לא עוד יבושו בחירי נפשה לדבר בשער לפני חכמי אירופא יודעי דת ודין. –

אמנם, בראשית ימי מלחמתה את בוזי דעת, כבדה עליה המלחמה הזאת מאד, יען כי גם עשירי העם נלוו עמהם היו זרוע לבני בני-בלי-שם אלה, אשר אמרו: נירשה לנו את נאות אמונה. מה לאמונה את החכמה? הבה ונתחכמה לכו ונכחידה מקרבנו ולא יזכר שם שוחר-דעת עוד, בתחבלות עשו המתחסדים מלחמה ויתנכלו להדיח את הרעה על חכמי לב, ובנכליהם אשר נכלו להם, עלילות ברשע שמו עליהם להבאיש את ריחם בעיני השופטים, לשית את ידם אתם במעל הזה ויטו בשוחד את לבם, גם שטנה כתבו על תמימי דרך לתת אשם עליהם, עשירי העם אשר טפש כחלב לבם גאות לבשו להשתרר בדלת העם, וירע בעיניהם להסיר אח המשרה הזאת מעל שכמם, אף אולתם זאת עמדה להם: יען כל כבוד המסחר ביד מרום עם-הארץ היה, שפע מקנה יינקו ושפוני טמוני מרכולת. לכן רם לבב מצליחי דרך האלה ויתאוו תאוה להשתרר על יתר אחיהם הדלים אשר מטה ידם, ומשאת בר וכסף בנשך מאתם יקחו. לכן כחמור גרם הטו את שכמם לסבל עולם הכבד, ויהיו למס עובד. מבלעדי העשירים לא ירים איש את ידו ואת רגלו, לשמע אזן ישמעו להם, לא סרו ימין או שמאל מכל אשר יצוום, לכן קשתה מלחמת המשכילים את המתחסדים ונגידיהם, כי גם בני דלת העם נטו אחרי האצילים ויעזרו לרעה. אם אבירי העם החלו ברנה גם הדלים ענו בשיר אחריהם, וההמון ברעה במחול יצא לפזז ולכרכר, לקול מינים ועוגב אשר השמיעו אדיריהם, שרים כחוללים האלה.

בכל עיר ועיר מקום אשר המלחמה הזאת הגיעה, גס שופטיה עמדו לימין הנבלים; יען תכלית שנאה ישנאו גם הם את אנשי חיל חקרי לב אשר למדו לשונם דבר צחות ורוח גבורה רוח משפט צלחה עליהם, ואשר אם עשק רש יראו, יתחמץ לבבם ויצאו לישע דל, ואם עולה תהגה לשון רמיה, למשפט אתה יקומו וירשיעוה. לכן עד מות צוררים המה להם.

אפס לא ארכו הימים והאמת גברה חיל ולא היתה עוד נעדרת בארץ כמקדם. על כי החכמה והדעת תמכו בידיה, מזה אחת ומזה אחת. שכלה החכמה את ידיה, נגד כל שוכני תבל עשתה נפלאות. חלצה שד הניקה את גוריה. גם בבית עשירי המתחסדים מצאה קן לה, גם שמה שתה אפרוחיה, נם על תועי לב כאלה שפכה רוחה ותאציל מהודה על בניהם, ותפשיט את בגדיהם הצואים מעליהם והלבישם מחלצות, בגדי פאר לכהן לה. ויבאו גם המה בתוך עדת המשכילים.

החסידות וכל הסרים למשמעתה, כאשר ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו וסערת בוזי חכמה קמה לדממה. נמו אדיריהם, ולא מצאו חיל ידיהם לעשות רעה עוד, כי נפל פחד החכמה עליהם וייראו מגשת אליה כי ראו כי קרן אור פניה. כשובי מלחמה וכפליטי חרב נסוגו אחור ויעטו כמעיל בשתם וילבשו חרפה כמדם. החסידות קפצה פיה ועשיריה לא יספו לשאת את ראשם עוד, ממרום הביטה בת תהלה הזאת ותשקף אל מחנה חסרי טעם, יתהם את מחנה שנואי נפשה. חרדו רכי לבב ויתמהו מגערתה: ויאמרו איש אל רעהו: אנוסה מפני המשכילים, כי החכמה נלחמת להם, לשוא יתום כחנו להבל נחגור אתה מלחמה והיא לא תצלח. ככה אך שלוה ושקטה תביט ממכונה, בהשכל תלמד גוים יצאה לישע בני חלד, לישע בני חלוף. מחצה ראש מנדיה, וחלפה רקות מחרפיה! –

בכל אפסי איראפא חכמי לב קמו, לבשו עוז ויעטו כמעיל קנאה, ויקנאו לחכמה בעדתם, ויתמכו בידיה מזה אחד ומזה אחד, ותהיינה ידיה אמונה עד אשר חשך האולת כליל יחלוף מן הארץ. מושכים בשבט סופר מלאו בקסת את ידם ויעשו ספרים רבים וטובים כלם מלאים דעת ויראת ה'. ורוח גבורה לבשה אותם וידברו משפטים את המתחסדים – קלון בית ישראל! דרכו לשונם עטם ומורשי לבבם חצים שנונים, ויורו ללב המתקדשים והמטהרים המתעים את עם ה' ואת דרכיו יעקשו. דברי חכמים האלה כמדקרות חרב ירדו אל חדרי בטן כל שונא דעת וכל בוזה חכמה, המשכילים אשר בעם לא כסו על חטאתם גלו את עונם וחרפתם בקהל רב. בטוב טעם ודעת מפורש ושום שכל, הסירו מסוה כחש מעל פני הנוכלים, בוערים מדעת אשר טחו עיניהם מראות ולבותם מהשכיל. כי לא מצאו חזון מה' ויתעו את העם בכזביהם ובפחזותם, וילמדו את לשונם וינאמו נאם: למען יאמין פותה ואין לב: כי רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם.

ככה משפט המתקדשים אח דלת העם: מדי שבת בשבתו ומדי מועד במועדו ונהרו המונים המונים; לאלפים יתגודדו חסרי לב לבא להראות את פני קדושיהם. בהתאסף העם יחד בוערים מדעת, והיה אך משתה ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן והסך נסך שכר לאדוניהם. ובהחל הרנה בעדתם, אז במחול יצא הקדוש והוא שותה שכור; כהגלות נגלות אחד הריקים או אחד השכורים ככה יגלה לעיני המון חוגג ולעיני אמהות הסרים למשמעתו, מפזז ומכרכר בכל עוז. קורץ בעיניו מולל ברגליו. ימשוך ידו את לוצצים. ויחזה למו משאות שוא ומדוחים. הולך-רוח כזה אך ליין יטיף ואל עגלי מרבק ישא נפשו.

החנפים הנמבזים האלה, עניי דעת וחסרי תושיה, אשר אין שביב חכמה במו-רוחם, ליחם שרעפיהם; המה בשאט נפש המרו רוח אנשי חיל, בנבונים יתקלסו, וחכמים משחק להם. גם רוזני דעת ונסיכי תושיה, המתחקים על שרשי מדעים, ואשר חקר אלוה יחקרו ותכלית חכמה יבקשו למצוא, גם בהם יתלוצצו אנשי לצון האלה. צא טמא קראו אחריהם להבאיש אח ריחם בעיני פתיים ולמוגגם תושיה. אהה! שנאת מתחסד לא תשוך לנצח ואש חמתו לא תשקע לעד! –

ככה ימים רבים עברו, בעוד חשך הסכלות כסה את פני ארץ פולין ושמיה התקררו בעבי-שוא, אך בחשכה יתהלכו אנשיה, ולא עליהם נגה אור יקרות, יען הולכי רוח שמו מסך מבדיל בינם ובין החכמה ויעצימו חוזי שוא האלה את עיניהם לבלתי ראות כל יקר; והיה במחשך מעשיהם. אמרו אוילים בלבבם מי רואנו? מרמתינו אתנו מי אדון לנו. אנחנו חילים נגבר, לנו עוז, לנו תושיה! והמשכילים אזלת ידם, מה יעשי לנו? – הן מתי מספר הנמו ונער יכתבם! –

אהה! גם עתה כאשר נטהרו השמים, כלו בעשן ענני הבלי שוא, ורוח חכמה עברה ותטהרם, וזרחה שמש צדקתה מרפא בכנפיה למשכילים ותך על ראש עדת בוזיה ויתעלפו, שלחה ידה במערצה ותחמס כגפן בוסר אשכלות מרורות, ותשלך כזית נצח ענבי רוש. בעלי אספות שלחה לפניה לחבל כרמים רעים, המה שלחו מגל הלמו שרוקיהם גם הנטושות התיזו! בכל זאת לשוא עמלו חכמי לב האלה לעקור שרש פרה רוש אשר הכתה האולת בלב מאהביה ויצא חטר מגזעו ונצר משרשיו פרה ועד קצוי ארץ שלח קצירים. נלאו כל חכמי לב מלכרות את הזלזלים האלה ולאבד כל זכר למו ובסר גומל לבל יהיה נצה כתם פרה. לא בפעם אחת יכלו עוזבי חכמה, אך מעט מעט תגרשם החכמה וגזעם תשרש, עד אשר יפרו שוחרי דעת ונחלו את הארץ. אך רוב ימים יעצרו כח לעשות תושיה, רק שנים רבות תמצאנה ידיהן חיל לפחת רוח דעת בלב בוערים. עוד תחלפנה עתים לאין ספורות, בטרם תכרת האולת מן הארץ.

*

עתה עת לעשות לה', אחרי אשר רבתה המכה בעדת המתקדשים והמטהרים. עיני גבהות המתחסדים שפל ושח רום הולכי רוח, וימס לבב ההמון ויהי למים וימוטו מוסדות כסלות וכשל עזור בנפול עוזר וימעטו בוערים וישוחו כסילים. עתה התאוששו נא אנשי חיל, אל תעצלו לעת כזאת, קומו המתנדבים בעם ותחזקנה ידיכם חגרו בעוז מתניכם כל דורש ה' וכל מבקש חכמה, רב לכם חבוק ידים. שוטטו בארץ פולין, בקשו בכל ערי מושבותם ודעו וראו אם יש איש מבקש חכמה אזן תכרו לו לשמוע בלמודים תערוף כמטר חכמה, תזל כטל דעת, יפוצו מעינות מדעים. נחמו נחמו את עם הארץ, דברו על לב דלת העם וקראו אליהם: כי מלאה צבאם, כי משנה לקחו מיד העת, כפלים חרפה בכל אולתם: נטעו נטעי נעמנים בקרב לבותם מטע ה' להתפאר. אם לא תדעי בת לא-רחמה איכה תדעי ילדיך ואיכה תרביצי בחוריך הרכים, צאי לך בעקבי משכילים ותרעי את עולליך על משכנות למודי ה'. לאט לאט ינהלום המורים עלי מבועי מדע, ועלי נאות חכמה ירביצו את העלות האלה לא ידפקום יום אחד פן תכבד העבודה עליהם ולא יוכלו שאת ונפל מהם רב. לכן חכמה לקו ישימו ובינה למשקולת. והיה במקום אשר יאמר לכם עם סכל יאמר להם: רק עם נבון הגוי הזה. אך החכמה לבדה תמצא ידה לכל אויביה תגדיל תושיה תפליא לעשות: את אשר לא יכלה חזקת יד הלחץ וימין הדחק. – וסרה קנאת הדת וחדלה שנאת חנם מקרב לבות מתי-חלד וצוררי חכמה יכרתו, העברי לא יקנא את הנוצרי. והנוצרי לא יצור את העברי, כי צדק ממרום נשקף חכמה ואמת נשקו. כארז בלבנון תשגה חכמה ותפרה הדעת בארץ, אך שלום, אך מנוחה יבאו בשערי תבל אי-קנאה! אי-שנאה! – ⁴

אולם מה אמולה לבתי, תרבה ותשוח עלי נפשי! תעה לבבי כשמעי את משפט השופטים בערים האלה את כל העברים אשר רוח חכמה נוססה בקרבם. ויהיו עוינים את חכמי לב כי שאר רוח להם ולא הטבעו בבוץ הבלי שוא רגליהם כיתר אחיהם אשר עוד בחשכה יתהלכו. ורק עם נבל וסכל – יקרא לכל העמים.

הה! מי נתן למשיסה משכילים וחכמי לב לבוזזים? מי הדיח את הרעה על שוחרי תושיה לצרור אותם? – אם לא יד עשירי המתחסדים היתה במעל הזה לשום אורב מאחריהם, על כי רודפי כבוד האלה יראו לנפשם פן כאשר תפרה הדעת – כן תגלה רעתם לעיני העם. או רק מרוע לב השופטים לבדם ומשנאתם כל איש יהודי אשר רוח בו, ואשר נפשו יקרה בעיניו, ולא יכנע לבבו ללכת שחוח לפניהם ולהסיר את הכבע מעל ראשו בטרם יקרב אליהם ככברת ארץ מרחוק ולא ישתחוה אפים ארצה עת דבר לו עמהם. על כן לא ישא השופט את פניו וידבר אתו קשות, לא ימשול ברוחו ויוכיח את דרכו על פניו כי עולה תמצא בו וכן לא יעשה כדת. או אולי גם שתי אלה היו בעוכריהם? זאת אל נכון לא ידעתי להוציא לאור משפטי זה. אפס מי לידי יתקע אם לא כאשר דמיתי כן היה! –

שבתי וראיתי רעה חולה ורבה היא, הלא היא שנאת הדת. תחתה רגזה בת עמי, כאשר חזיתי לי, אך היא לבדה היתה לאבן מעמסה כל עומסיה שרט ישרטו בה, מתגרת ידה קודר הלך עם ממושך וממורט, בגלל אשם מה אם יחטא האחד לאשמה בו אז על כל העדה יחשב לחטאת, מבלי משים להבדיל בין איש ישר הולך ובין מעקש דרכו. כחכם כסכל, בחוטא כאשר איננו חוטא, אך משפט אחד רק חוקה אחת לכלם. עד מות צוררת שנאת הדת את כל אשר בשם ישראל יכנה, ובוז ישפך על נדיבים וכל יתר שאת אין להם על אחיהם המוכים בסנורים וכעורים מגששים קיר ויומם יפגשו חשכת סכלות. בדי ריק עמלו מבינים לבקש חכמה ויגיעתם בדי הבל ללכת ארחות בינה ובאשורה גם אחזה רגליהם. – גם על המתנדבים בעם עבר כוס רעל שתו אף מצו שמריה, יען כי גם המה בתוך עם יעקב, עם בזוי ושסוי יחשבו, וכבוד מה להם? לכן אך נבזים המה נלחצים כיתר דלת העם וכל שכר לא היה להם בעמלם למצוא חקר דעת וכל יגיעתם לא עמדה להם עד עת קץ! –

לא אחת ספר הענוש הזה באזני, את כל המעשה אשר יעשו שרי הפלך. – ויותר מהמה פקידים צעירים הסרים למשמעתם. הלא המה: הנקובים בשמותם פקידי ערי השדה: איספראווניק הראש ותחת ממשלתו סטאנאוואי פריסטאוו. אלה ממשל רב ימשלו בעם לא-עז; ואלה ירדו בפרך את היהודים יושבי ערי הפרזות אשר הפקדו עליהם מאת שרי מסים. אהבת בצע לא תדע שבעה, וחמדת הון לא אמרה די.

האמנם, בעיר רבתי עם, לא יבצר ממצוא גם אנשי בליעל בתוכה שטי כזב, חברי גנבים, רקים ופוחזים. – אפס מה זו עושה? – הלא משפט כתוב הוא: הגנב כי ימצא שנים ישלם, שופך דם אדם, באדם דמו ישפך, שטי כזב בשבט יוסרו; אנשי חמס עד האלהים יוגש משפטם ופללם השופט ארבעים יכנו כדי רשעתו וכן התמו! – אולם אם איש אחד יחטא מדוע על כל העדה יצא הקצף? אהה! לא כן משפטם את העברים, כי חדשה בראו הפקידים הקטנים האלה וישימו חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם, כל הנקרא בשם יעקב אם אחד יחטא ונשא כל העם את עונו. – אמנם לא מטעם המלך הרחמן וגדוליו יצא משפט מעוקל כזה, על כי בספר הדת לא יזכר ולא יפקד עון-פלילי כזה. אך צדקו יחדיו משפטי המלך וכל נפתל כמו אין. – רק הנפש החטאת היא תשא את עונה, וכל העדה נקיה. – אך הפקידים הקטנים כאות נפשם, ככל העולה על רוח האיספראווניק ורעו הסטאנאוואי. המה לבדם בראו מלבם לעות משפט גוי כלו בריבו והמלך לא צוה ולא עלתה על לבו. רק שואפי בצע כאלה השואפים בראש עם דל ואל חטאת העם ישאו נפשם, למען בצוע בצע ולמלאות בתיהם כסף. לכן שמו עלילות דברים על תמימי דרך ולמסת נקיים ילעגו אשר לא כדת.

מעת אל עת, מדי בוא יבואו אדונים קשים האלה, אל אחת ערי השדה מקום ממשלתם. כנשר יטוש אלי אוכל, כן יטושו על העיר ותמלא העיר חמס, העריץ ירעם בקולו, והגה מפיו יצא לאמר: את זה בכלא תשימו וזה יאסר בכבלי ברזל לענותו, כטוב כחוטא, כנקי כאין נקי יובאו אל בית האסורים עד עת בוא דברי ואדעה מה אעשה להם. ככה כארי שאוג ישאג לטרף נוהם בעברתו יביט לנקיים, ויחרדו יגע כעשירים ופלצות יאחזמו. אחרית כל החרדה הגדולה הזאת אחת היא עשיר ודל מכלה. הכסף יענה את הכל. עיני העדה במנחה יחלו פניו ויעתר להם ונכפר עון העדה ונסלח לחטאתה אשר לא חטאה ועל מעלה אשר לא מעלה. כמעט הובאת הברכה לפניו ושב אפו וחמת מתרצה ברצי-כסף שככה. עולתה תקפץ פיה והחמס נעצר, על כן יאמרו המושלים מתן בסתר יכפה אף, ושחד בחיק חמה עזה. (משלי כ"א י"ד).

*

"ראה ידידי ראה! אם ראית איש נעזב מבקש לחם, אם קובץ על יד – שמלה לעורו תשיג ידו. – אולם אם שקל כסף לגולגולת ינתן אין נקי – או אז האלף לך איספראווניק! ומאתים לרעך נוטר כרמך! גם לא אלף אחד ולא שני אלפים, עד רבבות שקלי כסף יקח, שלל למרבה; מי בער ולא יבין זאת, כי גם הוא בכסף יענה חלקו ומעשר מכל יניף תרומה לאשר גבוה עליו לשר נכבד ממנו. – כן דרך הפקידים האלה וכן משפטם כל הימים: מכל השלל הרב והמלקוח ירימו מכס, ומכל מתנותיהם מעשר, לתת את התרומה הזאת לגבוהים מעליהם, למען יעלימו את עיניהם מהם כלקחם כֹפר: – כי גבוה מעל גבוה שופטים בארץ; הצעיר מתנות לרב יתן, ואת עצומים יחלק שלל. –

"על דברתי! כל איש משכיל על דבר אך תמוה יתמה על החפץ, גם בעיני יפלא, איכה ימצאו תחבלות ומזמות יחפשו האדונים האלה למצוא מוצא לכסף ומקום לזהב יזוקו. – על זאת גלה הזקן אח אוני. על דברת תחבלות שונות ומזימות זו חשבו ואשר יזמו לעשות: להדוך חלכאים תחתם ואך תואנה מבקשים תמיד לקחת את כספם, גם ממול שלמה אדר יפשיטו, חמדו זהב וגזלו, וכל יקר ונשאו ועשקו עשיר והונו, ודל ונחלתו. –

– מה רבו תועבותיהם, ומה עצמו נכליהם! – קרא הזקן במר נפשו – אם אמרתי אספרם מחול ירבו. הלא מעשים רבים על ספרי נכתבו, אולם אך שמץ מנהם תקח אזנך, ורעם עלילותם מי יתכונן! –

"הסכת ושמע ידיד נפשי! – תועבה אחת זרה מאד אשר עשה אחד הפקידים את אחד העברים אספר לך עתה באזנך, אז יבין לבבך משפט אדונים קשים כאלה את העברים. ואל תתמה עוד אם ראות רבות תחזינה עיניך עוד תועבות גדולות מאלה באחרית הימים.

"בשנים עברו נמצא חלל בשדה, אך לא נודע מי הכהו נפש. – כנשר יטוש עלי אכל אם מרחוק יריח נבלה, ככה ראה הסטאנאוואי על כנפי רוח ובכבודו הופיע על נבלת המת. שני חלוצי צבא העמיד לשמור את החלל. עד בוש הוחיל הוא על השופט הראש ואחוזת מרעיו כי יבאו אליו בדבר המקרה הזה אשר הודיעהו בספר שלוח לו ממנו. וירא כי אחרו פעמי מרכבותיו ורכבו בושש לבוא ותקצר נפשו להוחיל עוד; ורוח משפט לבשה את הסטאנאוואי ויפח בקרבו רעיון-ברכה, רעיון נשגב אשר לא שערוהו רעיו אשר משלו לפניו. מהר אסר את מרכבתו ונבלת המת לקח אתו, וישימה על העגלה אשר הוא נוסע עליה; ועל ידו ישב המזכיר (פיסמאוואדיטעל), גם אכר אחד, איש און מלא תוך ומרמה, ויקם ויסע לעשות דרכו, ויבא עד בית איש עברי אחד אשר גר לבדו בשדה עם אשתו וביתו. לעת ערב יום הששי היה – השמש באה והלילה פרש מעטה אפל על פני כל הככר, אך הכוכבים נוצצים ממעל בהוד יפעתם. הבעל הבית אך נכון היה לצאת בלב שמח לקראת השבת: לקדשהו ולברכהו, אשת חיקו מחלצות לבשה גם היא לחוג את חגה; מנורת נחשת-קלל, וששת קנים משתי צדיה, וגולה על ראשה, כלם מלאים שמן זית זך למאור; מפת שש, לבנה כשלג פרושה על השלחן; גם לחם משנה ועליו מכסה מטפחת משי; צנצנת אחת מלאה יין הרקח בתוך עמדה לכבוד יום מכובד הזה לקדש על היין לכבוד יום השבת. ילדים רכים רקדו כאילים מסביב סביב לשלחן. ריח ניחוח הריח הבית מכל המטעמים אשר הכינה אשת חיל זאת לכבוד החג. בעל הבית עטה מעיל משי ארוך על פי מדותיו, וחשב אפודתו משי, מעשה אורג, אשר יאפד לו בו, מצנפת קודש (שטריימעל) צנף על ראשו לכבוד ולתפארת, הלוך ורנן ילך בחדר אחת הנה ואחת הנה, כדוד חשב לו שיר, וימלא פיהו תהלות אל-חי, וישר שירים ותשבחות קול גדול ולא יסף. מה רחב לבבו מרוב עונג ומכבוד נפשו, כי כתור אדם המעלה נחשב בעיניו הפעם.

טרם כלה להתפלל, עוד זמרת-יה לא משה מפיהו, ושפתיו ישבחוהו, פתאם הה! הנה זה קול צליל פעמון נשמע באזניו, אחר – קול שוט ורעש סוס דוהר ומרכבה מרקדה ויחרד האיש חרדה גדולה. כרגע והדלת נפתחה ברעש – והנה איש לבוש מכלול, וחרבו מצומדת על מתניו לנגד עיניו. הוא האדון הסטאנאוואי, בכבודו הופיע; בחפזה מהר לבא החדרה וקול רגלי עבדיו נשמעו אחריו בפתח הבית. עוד הפעם נפתחה הדלת ומשרתיו עושי רצונו באים נושאים נבלת החלל החדרה, ויניחוה על השלחן. – המזכיר (פיסמאוואדיטעל) שכל את ידיו וכרופא מהיר חשף את זרועו ויקח את המאכלת וכלים מכלים שונים לנתח את הנבלה לנתחיה; כאשר יעשו חכמי הנתוח (אנאָטאָמיער). – כראות העברי האמלל את כל אלה, ויחרד וילפת והשבץ אחזהו, פניו כמת חורו, וימת לבו בקרבו. ותתחלחל האשה בעלת הבית ותליט את פניה בשתי ידיה ותזעק זעקה גדולה, מר צורחת כי אימת מות נפלה עליה. בחרדה ובבהלה מהרה להמלט על נפשה, ותבא היא ושני ילדיה חדר בחדר להחבא, הנשארים, כאשר ראו כן תמהו רעדה אחזתם כזוחלי עפר תחת המטה התגנבו, לברוח ולהחבא שמה.

כאיש נדהם עמד בעל הבית נבהל מראות, תעה לבבו פלצות אחזתו כי נשף חשקו שם לו האכזר לחרדה. הוי צעק לבו אל העריץ הזה, ויען ויאמר: בי אדוני! חוסה! חוסה על נפשי! מה פשעי הגד נא? אנא אל תשת עלי חטאת אשר לא חטאתי….

– “גש הלאה, יהודי! הס שים ידך על פיך. העוד תמצא את לבבך לדבר עתק? איך תזיד להפריעני ממעשי… אל בית המשפט אביאך, אל בית המהפכת אתנך, שמה כבגד תבלה, יתר שנותיך במר ובמצוק תבלה.. הגד, ידי מי שפכו את הדם הזה?… הדבר נחוץ מאד, נבלת בקרת נבלת הממשלה, עוד אחת מעט ויודע הדבר: ידי מי חלו בה”… עד כה וכה ועשרים שקלי זהב – גם אותו גם את נבלת הבקורת שולחים מעל פני היהודי ויגרשוהו וילך לו. בחפזה מהר הסטאנאוואי לעשות את דרכו הלאה כי ירט הדרך לנגדו, ויסע ללכת עד בואו אל בית איש עברי אחר, אשר גם הוא גר על פני השדה (איין פאכטער) רחוק ממקום הראשון כחמשה מיל, שמה כבר ישבו בני הבית על השלחן ויאכלו ארוחתם ארוחת הערב. כבואו שמה גם אותו ואת ביתו החריד, כמעשהו עם הראשון ככה עשה משפטו עם השני. מקרה אחד וחרדה אחת קרו את שניהם. גם פה הכסף ענה חלקו, גם הוא כפר נפשו נתן, במנחה כפר פניו, וישלחהו וילך לו.–

ככה הלוך ונסוע, נסע האדון למסעיו בכל הככר, כל הלילה וכל יום המחרת הלך וסבב את כל המקומות האלה אשר יהודים אומללים גרים שמה ונבלתו נבלת המת אתו. בכל אשר דרכה כף רגלו בכפרים ובבתי השדה מקום אשר יהודים נחתים שמה הבהילם והחרידם לתת כפר פדיון נפשם לבל יתגולל עליהם ולבל יעשה עמהם רעה לחלל את יום השבת. והיה כל השוקל זהב על כפיו וקרא שלום ואשר לא ישקול וקדש עליו מלחמה, ושם לו עלילות דברים. ויהי ממחרת ביום הראשון, הבקר אור והסטאנאוואי שב מדרכו אחרי אשר מלא כפיו שחד ואמחחתו שלל. ויבא עד המקום אשר נמצא החלל שמה בראשונה וישיב את הנבלה למקומה שאנן ושלו כמו לא נעשה עמו דבר, הוחיל עד בא יבאו שרי הפלך אשר לחם דבר המשפט, ודרשו וחקרו היטב למען דעת: ידי מי שפכו את הדם הזה…

"שופט אחר (סטאנאוואי) גם הוא גבור ציד כרעהו, גם הוא יחנה תחת דגל יודעי ציד כאלה: פקידי ערי השדה; כדוב שכול פגע במורה עברי אחד, ויתעולל עליו ויגלח את חצי ראשו, ויאסרהו בנחשתים, וישלחהו אל בית המשפט (זעמסקי-סאד). – שמה על פי השופטים הושם בבור. כשנה תמימה מכאובים לאין ספורות סבל הנענה הזה, חנם על לא חמס עשה. אך בעזרת אנשי חסד אשר נדבה לבם אותם לצאת לישע לו, כצפור מפח נמלט ויצא חפשי. 

"הסכת ושמע ידידי, עתה אחל לספר באזניך מה הוא המעל אשר מעל, ומה היא החטאת אשר הושמה עליו; המורה הזה היה איש אשר רוח בו, יודע לשון וספר, ויהי הוא הולך לעשות דרכו כאשר ימצא חית ידו, ויבא אל עיר אחת ללמד שמה ילדי ישרון: תורת אלהים מפורש ושום שכל, מתורגמת לשפת אשכנזית הצחה; גם מלאכת החשבון (מאטעמאטיק) ודברי הימים מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד היום הזה, (דיא אללגעמיינע וועלט געשיכֿטע) גם גלילות הארץ למחלקוחיה (דיא געאגראפֿיע). – בעיר קטנה כזאת אשר יושביה אך מעט המה יקר היה למצא מורה נכבד כמוהו. אך מתי מספר אוהבי חכמה שוחרי דעת תמכו בידו לתת את פרי בטנם תחת ידו ללמדם חכמה מוסר ודעת, יען שאר רוח להם רוח דעת וימלאו אחריו. – בעת ההיא לא נוסדו עוד בתי ספר מאת הממשלה הטובה. המורה הנכבד הזה בחר לו דרך אחרת ואורח סלולה ודרך הקדש יקרא לה ויאות איש משכיל הזה לשמוע בקול אישים משכילים ויואל לשבת אתם וללמד את בניהם צעירים לימים כיד ההשכלה הטובה עליו.

בימים ההם, ומלמדי ילדים רכים הנבערים מדעת וכל רוח חכמה אין בהם; כדי ארבה לרוב עלו, ויפשטו בכל הערים אשר היהודים יושבים שמה ויכסו את עין השמש – תודה לאל, כי לעת כזאת אך הלוך וחסור ילכו תועי רוח האלה.

אהה! מלמדים אוילים משרישים, הולכי רוח ובהבלי שוא ישפיקו, אך משאות שוא ומדוחים הטף יטיפו לצעירי ימים, ברוב אולתם ובהבליהם אשר הנחלו למו ממורים אוילים כמוהם, מורשה היא להם מבני חשוכים אשר לכל הבל פלא יקראו ולכל מקרה אותות השמים יכנו, תועי לבב האלה המצפצפים והמהגים לא ידעי דרכי שפת עבר לכל משפטיה, גם לקרוא כמשפט לא יעצרו כח, ויהי להם דבר ה' כדברי ספר החתום; לא יבין לבבם את כל הכתוב בספר תורת אלהים אך בארות בארות נשברים חצבו להם אשר לא יכילו מי מדעים, ויעזבו מקור מים חיים, באר אשר כרוה מחוקקי אל וחוזי יה, אך ברוב עמל מצאו את ידיהם ללמד פרקים אחרים מתלמוד בבלי וגם זה בלא טעם ובלא ריח.

אוילים בוזי דעת כאלה, השחיתו התעיבו דרכיהם דרך למודם, אך בשגעון ינהגו את העלות אשר נתנו על ידם. בבית לא טהור ומצאה לא רוחץ במקום צר מלא קיא צואה שמה עדרים עדרים יתאספו ילדים רכים. אשר בשם חדר יכנוהו. כדוב יהמה המלמד מדי יפתח את פיהו ללמד, אך הגה מפיו ישמע; המלמד ידבר והילדים בקול מר צורחים. יחוגו וינועו כשכורים יתנו את קולם קול עז עד כי ינועו אמות הספים מקול הקוראים מחריש אזנים, אין קול ענות חכמה ואין קול ענות בינה, אך קול מהומה ומבוכה במחנה הילדים ישמע!

יש רעה אשר נהיה תחת המורים הסכלים בערי פולין ובנותיהן ורבה היא על המשכילים. ובכן ראיתי מורים חשוכים באים מתהללים במתת שקר, כי ממקום אחד קדוש יהלכו, והצדיק פלוני אלמוני סמך את ידיו עליהם ויאצל מרוחו עליהם, למען ישמע העם ויאמין לקולם, ומורים משכילים ישתכחו בעיר, אשר כן – עשו ודבריהם אך בנחת ישמיעו לא ידעו חנף ובכחש געלה נפשם. חכמה אור לרגלם ובינה נר לנתיבתם. גם זה הבל וחלי רע הוא! –

הה! מלמדים שפלים ונבזים, פושקי שפתים האלה, באחת יבערו ויכסלו לדבר תועה על כל מוצא פי החכמה באזני תלמידיהם צעירים לימים, אשר עוד צפון משכל לבבם וחכם לא עוד יבין דעת, ולא ידעו בחור בטוב ומאוס ברע, יען גם מוריהם כמוהם הוכו בסנורים, על כן ימלא לב הכסילים לדבר סרה בשוחרי דעת, למען רבות שנאה על שנאה בלב עתיקי משדים, עד כי גם עד זקנה, גם עד שיבה הבליהם לא יעזבו, ישנאו דעת וימאסו חכמה. ככה משפט המורים הנמבזים האלה את ילדים רכים להבאיש את המדעים בעיניהם ולמוגגם תושיה.

מי נתן למשיסה ילדי ישרון ובחורי חמד לבוזזים, הלא המה המלמדים חסרי טעם, אשר לא אבו הלוך בדרכי חכמה ולא שמעו בלמודים ויהיו מלעיבים בחכמי-לב, ומתעתעים בנבונים; שתו בשמים פיהם ולשונם מדברת עתק וישפכו על ישרי לב חמתם ועזוז מלחמה התגרו בם; ואש שנאת חנם בערה בעדתם ותלהט מסביב, גם רוח העת לא יכלה לכבותה; בלי מחשך ירדפו לכל דורש חכמה, צוררי דעת כאלה כפראים ישאפו רוח בער; יען וביען כסילים מאסו דעת וחוקות חכמה לא ישמרו, אך בחשכה יתהלכו, לא ידעו עשות צדק ולא יבינו דרכי בני איש ותהלוכות מתי חלד. אי לזאת עד מות צוררים לכל מבין ועד חרמה ירדפו לכל הולך תום. – הוי האומרים למדע לא ראינוך וחכמה לא יכירו; זמורות זר יקראו למדעים דברי חכמים וחידותם אשכלות מרורות למו כענבי רוש יחשבום. זה חלק כסילים וגורל מלמדי ארץ פולין! – הן אלה קצות דרכיהם הנשחתים ורעם תועבותיהם מי יתבונן! –

ראה עוד מימי קדם קדמתה, שם שם לו המחוקק האלהי חוק ומשפט על עם סגולה, אשר כל איש ואיש, אם מעט ואם הרבה, ילמדו אח בניהם את החוקים והמשפטים אשר שם לפניהם ביום עמדו בחורב לפני האלהים. לכן מחוסר מורים משכילים נבונים וידועים ללמד את בניהם תורת אלהים, ולהבין במקראי קדש כיד חכמתם הטובה עליהם – גם בחשוכים כאלה בחרו היהודים יושבי הארצות האלה.

לא כן המורה הנכבד הזה אשר אודותיו השמעתיך כל הקורות אשר קרו אותו. האיש הזה איש משכיל היה, במועצות דעת ושום שכל השכיל כלבבו: לסקל את המסלה אשר עלתה כלה קמשונים כסו פניה חרולים חגר בעוז מתניו להרים כל מכשול. אך לאטו התנהל לרגל המלאכה הכבדה הזאת ולא ידפוק את העלות הרכות יום אחד. ויותר שהיה המורה הזה חכם-לב, עוד למד דעת את הילדים. אזן וחקר ותקן סדרים טובים בכל דרכי הלמודים, בקש למצוא דברי חפץ. כטל גזלו אמרותיו אמרות טהורות כרביבים עלי עשב הרעיפו מדברותיו על לבב הילדים מקשיבים לקולו קול ערב לאזן שומעת: לדעת חכמה ולקחת מוסר השכל. בנחת נשמעו דבריו, דבר דבור על אפניו. מבאר תכונה אשר כרוה חקרי לב דלה דלה להם וישק את צעירי הצאן האלה מי מדעים. אף הם שאבו בששון ממעיני החכמה ממקור לב המורה נבעו.

אישים משכילים אוהבי חכמה שוחרי דעת אשר גרו בעיר הקטנה הזאת, אמנם אך מעט מזער היו ויד ושם לא היה להם בקהל תושביה, לכן אזלת ידם להטות לב העדה לתור אחרי מדעים ולפחת בקרבם רוח חכמה – אפס המשכילים האלה לבדם נתנו את מחמדיהם פרי בטנם אל המורה הזה, נפשם גיל מלאה אף רחב לבבם לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר למד הנבון הזה את ילדיהם הרכים ויתנו אמרי שפר.

המתקדשים כאשר שמעו כן נבהלו יען תכלית שנאה שנאוהו אף כי המטהרים – רחקו ממנו ויבזוהו בלבבם ויתנכלו להדיח אח הרעה עליו ולגרשהו מהסתפח עוד בנחלתם. גם נמצאו בתוכם חורשי רעה אנשי מרמה ויחפשו עולות טמנו חפש מחופש בקרב לב עמוק עקש ופחלתל. המורה הזה התם וישר, בעודו ישב לבטח אתם דובר שלום לכל אחיו – והם הקדישו עליו מלחמה והוא לא ידע כי אורב לו מאחריו. בני בליעל דרכו לשונם קשתם וחצם דבר מר, לירות במסתרים נקי, יורוהו לא יראו את האלהים ולא ידעו בני עולה בושת, וירגלו בו ויחפאו עליו דברים אשר לא-כן. ויכתבו עליו שטנה, דברי בלע ולשון מרמה, ויביאו את דבתו רעה באזני הפקידים לאמר:

“שמעו רוזנים הקשיבו שופטי ארץ! התבוננו והתמהו תמהו! ראו מורה עברי, חדש מקרוב בא אלינו לצחק בנו ובדתנו אך זר מעשהו רק נכריה דרכהו. אין זאת, כי אם איש מתפרץ מפני אדוננו הנהו, יען פורץ גדר הזה מצא את לבבו למרות את דתי הממשלה. העז האיש ללמד את נערי ישראל, בספרים חדשים מקרוב באו, אשר לא שערום אבותינו ואבות אבותינו. ספרים אשר כל רשיון אין להם מאת חוקי הממשלה; יען לא עברו תחת שבט המבקר (צענזאר) אשר הפקד מטעם המלך וגדוליו”.–

כבוא הספר הזה מלא שטנה לפני השופטים, והנה ציר מאתם שולח הלא הוא הסטאנאוואי. – אחרי אשר מלא כפו שחד וחפניו תשורה כאריה מסובכו עלה, כחיה במו ארב. כחתף ארב לנקי חנם לחטוף עני ולמשכו ברשתו. כבואו אל בית המורה, מהר שלח בעולתה את ידו לקחת את כל הספרים הנמצאים תחת ידו, גם אותו למשפט הגיש לחקרו ולדרשו היטב הכצעקה הבאה אליו עשה – אז כליון חרוץ עליו. כרעם בגלגל הרעים העריץ בקולו ופניו רעמו, בגאוה ובוז ובצואר עתק קרא לאמר: הוי בוגד, הוי עברי חדל אישים בוז משפחות! הגד נא: איך הזדת את לבבך ללמד ילדי עמך בספרים אשר לא עברו תחת יד המבקר כדת? חטא חטאת יהודי! ורע וראה כי רעתך רבה". – “לא כן אדוני! הנה הספרים לפניך אנא שימה את עיניך עליהם הבט וראה, וענתה בי צדקתי כי תבא לדרוש את הספרים האלה, בזאת תבחנני ותדע כי כנים דברי וכל חטא אשר עון נגד רצון הממשלה לא ימצא בי. ראה: זה ספר דברי הימים בשפת ארצנו, וזה ספר מלאכת החשבון וזה ספרי דקדוק. ועוד ספרים נכבדים דרושים לכל שוחרי דעת. כלם עברו תחת שבט המבקר וכל נפתל במו אין”. – “אולם הספר הזה מה משפטו?” – הוסיף הסטאנאוואי לשאל בהראותו באצבעו על ספר תורת אלהים מתורגם לשפת אשכנזית הצחה. – “ספר תורת משה הנהו מתורגם אשכנזית מעשי ידי החכם השלם מענדעלזאן” –ענהו המורה. – “מי משה ומי מענדעלזאָן כי אשמע לקולך, למען תצדק כדבריך, תזכה בהשפטך?–מה משפט האיש הזה ומה שמו כי אדע – צעק שר בית המשפט, בחרי אף – אל נכון ידעתי כי גם הוא בן בליעל וגנב כמוך! איהו? מהר אלי תביאנו; גלה נודד, אל חסתירהו! חי נפשי כי ערום יערים מורד אור הזה, ראה רעה ונסתר”. – “הוי צעק לב המורה אל השופט – אל תתן את החכם הזה לבן בליעל! הכי לא ידעת, ואם לא שמעת, כי זה שנים רבות עברו אשר נאסף משה אל עמיו, נאסף הצדיק, אלהים לקחו ואיננו; ואיך תאמר אלי הביאהו אלי ולפני יעמוד במשפט”? – ככה בלב סחרחר ענה המורה העומד למשפט. – “שקר דברת! – קרא השופט אך כזב יפיח עד שקר כמוך, אין זאת כי אם באחד המחבואים במסתרים יתחבא, קול פחדים באזניו, מפני פחד הממשלה ומהדר גאונה בקומה לערוץ חטאים ולנער רשעים מן הארץ”. – שאוג ישאג הסטאנאוואי וירעם בקול גאונו וקצף מפיהו עלה: “מהר אלי תביאנו והצגתיהו למשפט. פנים אל פנים נגדך יעמוד… מהר עשה כאשר אנכי דובר אליך; פן תעשן אפי בך, וקנאתי כאש תצלח באיש ההוא ורבצה בכם כל האלה הכתובה בספר הדת. וימחה שמכם מן הארץ גם אתה גם רעך תספו יום אחד”…

“הוי מרצחים חברי גנבים! ראו: הזר הזה ארח לחברה עם פועל און כמוהו ואת פושעים נמנה, עם איש פלוני אלמוני אשר בשם מענדעלזאן יכנהו, גם בוש לא יבוש, גם הכלים לא ידע ויזיד את לבבו לבלתי שמוע בקולי, ולא אבה לגלות חרפת רעהו ונכלותו לעיני השמש, לכן אך דברי בלע ידבר ושקרים תצמיד לשונו; יען בקרי הלכת הקשחת את לבבך, עתה בזיקים תאסר לעיני, ואשלחך אל בית המשפט, שמה יכנע לבבך הערל, וגאותך תשפל מאד. שמה מעפר אמרתך תצפצף ולא יצא עוד מפיך קול ענות גאות”. –

בפיו דבר האכזר ובידו מלא להדיח אח הרעה על האובד הזה. אחרי אשר גולח חצי הראש הובל אסור בזיקים אל בית המשפט גם שטנה כתב עליו כדברים האלה לאמר: החטא הזה חזק פניו מסלע, העז האיש הזה ללכת בקרי אתי ויקשה את ערפו, להסתיר את רעהו פושע כמוהו אשר שת את ידו אתו לעבור דתי הממשלה, ואשר בשם פלוני אלמוני מענדעלזאן יכנהו; ולא אבה לגלות אח אזני, אנה חמק ועבר רעהו, כי ירא כי אם יעמוד למשפט נגדו ויענה כחשו בפניו ותגלה רעתו. לכן לא יכלתי לחקור היטב: על אודות הדבר אשר ירשיעו אותו תושבי העיר – אם אמת ענו בו אם לא"? –

אחרי אשר בצע מעשהו עם המורה האובד, עשה את הרעה אשר זמם לעשות; וישת אל אבות הילדים את פניו, שמע כי רב חילם ויתעבר בם ויתאנף מאד להשמידם. גם געור גער בהם – ויתמהו מגערתו, אמר נבל בלבבו איסרם כשמע לעדתם, על אשר העוו דרכם לחזק את ידי המורה הזה אשר חטא בנפשו המשחית דבריו על אזן שומעת ללמד חוקים לא טובים נגר רצון הממשלה". – סוף דבר ואחרית כל החרי אף הזה הכסף ענה את הכל. אחרי קהתו שחד רב וברכה נשאת לו מאתם ויעתר להם ופניו לא היו עוד. ויאמר בלבבו ברוך ה' ואעשיר. – חמת המושל שככה ורצוצים שלח חפשי! –

אהה! שומו שמים על זאת וברי לבב יאחזמו שער! הסכלות עתקה גם גברה חיל, דרכה על במתי עוז תחוג אח חגה – והחכמה לבשה בשת והענוה שבעה חרפה אוהב דעת בסד הושם רגלו, ברזל באה נפשו; שוחרי תושיה נאנחים מכבדיה נוגים והיא מר לה מר! במסתרים בכה תבכה החכמה שנואת נפשה היתה לראש, אויבתה הגדילה עליה עקב מנגינתה כל היום! כל באי סודה אך ככסף יגאלו ולא יצאו לחפשי חנם! –

הן כל אלה שמעה אזני ועוד מקרים נוראים רבים ורעים מאלה.– רבות שמעתי על אודות העשוקים אשר נעשו בארץ כלם צועקים נקמה, ודמעת העשוקים לא עוד חורבו, ומנחם אין למחות דמעה מעל כל פנים. מאנקת נקיים ומשועת דכאי רוח נבהלו עצמי, ובשרי סמר מפחד. –

אולם מרבית קורות העתים אשר ספר הבן-ענש באזני היו אך על דברת עת ופגע אשר קרוהו, מן היום אשר הפך עליו הזמן בלהות, רק עליו יהפוך ידו כל היום, את ביתו הכה לרסיסים אם על בנים רוטשו יחד. לבו חלל בקרבו על אודות בת יקרה לו, בתו הצעירה, אשר בעודה באבה יד העת קשתה עליה, בעותי הזמן יערכוה; יתומה עזובה וגלמודה, אך נדודים תשבע נפשה, באין עוזר ובאין תומך ידה בלא אב ובלא אם, זה ימים רבים בדד יושבת. מדי דברו בה יהמו מעיו עליו – קורא למספד, קורא לאבל; משבר רוח אך נכאים יהגה: כי הוגה ה׳ אותו ביום חרון אפו, ויגה איש וביתו יחד. דמיתי: כי כל שרעפי לבבי וכל מזימותיו אך למחוז חפץ אחד יסבו בלכתם, ואל מקום אחד ילכו, כי חרד ופחד לבבו על דבר בתו היקרה לו, אשר תתע כשה אובד כאין מנהל לה, כי שדי הרע לו והזמן המר לה.

*

“אללי-לי! – קרא האומלל יום אחד בשבתנו יחד – לו חפץ ה' והראני עוד הפעם את בתי היקרה לי. כחותם על לבי אשימנה, כחותם על זרועותי, אשקה לה ואחבקה – ותהי זאת נחמתי בעניי. ראה לי אמר לבי, גם נפשי יודעת מאד: כי פה יתום חיי, פה אגוע ואישן המותה. אפס לשוא אתעצב אל לבי, אך להבל יתאונן אובד כמוני רע באזני ה': “אכן סר מר המות!” –עת תאסף נפשי, שמה בקבר לבטח אשכבה, אם בדי שאול תרדנה אז אנוח מעצבי ומרגזי. הה! אם אך עוד הפעם את בתי תחזינה עיני, או אם מראש אוכל לדעת: כי מאושרה תהיה עניה סערה הזאת – וכל רע לא יאונה לה, או אז בהשקט ומנוחה ארד אלי קבר”.

– מדוע זה ללא-דבר תשתוחח עליך נפשך, הכי לא עתותיה בידך על מה זה לא תשלח לקרוא לה ולקחתה אליך? – שאלתי את הנענה הדובר בי-אם ככה תעשה ולא תפרע עצתי, וסר יגונן וחדלה דאגתך, ולא תפחד תמיד מפני חמת המציק לה, ותהי אותן את בתך היקרה לך, עד תגדל ותבוא בעדי עדיים, ונתת את הבת תחלה הזאת, לאיש אשר ייטב בעיניך ויגל לבך ולא תוסיף לדאבה עוד. –

– ככה גם אנכי לא אחת דברתי אל לבי, כמחשבותיך יליד שמים חשבתי זה ימים רבים – ענני האובד – אולם סבות רבות עמדו לשטן לי: לבל תבצענה ידי את אשר יזמתי לעשות. ראה: הן רב הדרך מאד. פה נכרי אנכי וגם גולה ממקומי, אין אח ואין רע, לא אפונה כי גם לימים הבאים, כל אח לצרה לא יולד לי. לכן איכה אניענה ממקומה ולטלטלה טלטלת גבר? מדוע תהיה בת לא רוחמה הזאת כעוטיה על משכנות בנות בוטחות, במקום לא יכירנה איש? פה מאין אביא לה עזרה! והיה בהגיע לה עת דודים מי יחפוץ להתחתן עם איש רש ונקלה, עובד בצבא כמוני? פה בעיר נכריה מי יודע את כל כבודי שהיה לי בימים עברו בארץ מגורי מי לידי יתקע אם לא דבת רבים אשמע; אם לא רבים יאמרו לנפשי אין זה כי אם אלהים עזבו. זעף ה' הוא נושא בחטאו נלכד ובחבלי חטאתו יתמך, על כן יסרו למשפט אלהיו יוכיחנו! –

"לא כן בעירי שמה כל איש ואשה יודעים: כי חף אנכי מפשע; אך חטא רבים נשאתי, ובעון העדה נלכדתי כצפור בפח יוקשים, על לא חמס עשיתי ועבודתי זכה. – אך שמה על נקלה תמצא חן בעיני איש ישר הולך לאסוף את חרפתה ולקחתה לאשה לו, אולם פה מי יתן עיניו בנערה אומללה כמוה מי יפרש כנפיו עליה לגול מעליה חרפת חנם? ורעה חולה מזו ורבה היא עלי: מה תעשה עניה סוערה הזאת, אם בטרם תגדל יקרבו ימי למות ושכבתי עם אבותי ביום תבא עת פקודתי? – מה ליום צרה ותוכחה כזה תעשה גלמודה הזאת? – הן כשחר נכון מוצאו, ככה אל נכון תדע נפשי כי קרבה עתי לבוא וימי לא ימשכו עוד בארץ החיים. הוי הוי! הקדרתי, נהייתי ונחלתי, שחותי עד מאד! קדמוני ימי יגון ויחלקו כחי להם ועל לשדי הפילו גורל; יצורי כצל כלם, נס לחי, ותכה מכעש עיני; אויה לי! מה לעת כזאת, מה מר גורלה יהיה בארץ לא לה! – לא, לא תהיה ולא תקום עצתך זאת יעצתני, למרות כל ישעי וכר חפצי בה, למרות כי תכל נפשי לצאת בגללה, ועיני תכלינה לראותה, חלילה לי לקחת אותה אלי, אך שמה תשכן, שמה מרעה זאת מצאחתני תמצא מחסה, רק שמה תנוח…

הפעם הודתי כי נאמנו מאד דברי הזקן, אף צדקו יחדיו.

פליאה דעת היתה קרבתי זאת בעיני רעי ומיודעי כאשר נורע הדבר להם, כי יום יום אנכי דורש שלום איש רש, זקן אחד עובד בצבא, שמה אבלה עתי. מה זרו מעשי, ומה נפלאו בעיניהם הליכות דרכי, ומה גם כי לא אחת השיבותי פניהם ריקם מדי שלחו לקרוא לי אל המשתה אשר המה עושים בית איש יומו, ואשט מעליהם ללכת אל בית מכרי אל הענוש הזה, אז גם חרה אפם בי ולא אבו סלוח לי, את צעדי שמרו ובלט הלכו אחרי לראות אנה פני מועדות ללכת, ובית מי בחרתי לבא שמה ומי האיש אשר לו יתר שאת שכם אחד על רעי הנאמנים לי, כמחריש הייתי, אל התולים לא שמתי לבבי, שחקתי על לעג השאננים, אשר שננו כחרב לשונם להתל בי על תומת לבבי, ברית כרתי לשפתי, אם אתבונן על אנשי לצון כאלה, אחת נשבעתי אם לרעי אכזב לחלל את הקודש, ולא יצא דבר מפי לספר כל התלאות אשר מצאו את איש תמים על לא חמס עשה, ואך חטא רבים נושא חלילה לי לגלות סוד אחר באזני בעלי-נפש, אשר לב אבן בקרבם ולא יחלה על צרת רעהו ולא יחוש לאיד קשה-יום, אנשים אשר כל ישעם שעשועים וכל חפצם תפנוקים ומעדנים, והיה כנור ונבל ראש שמחתם, שכר ויין משתיהם ופועל אהבת-רעים לא יביטו, ומעשה הצדקה לא יראו, בעצלות יכלו ימיהם, רק על כל מוצא פי תענוגות בני איש ומשתה שמנים חיו יחיו, המה משוש דרכם המה חיי רוחם סלה! –

בעת ההיא, כלה תמה מלאכתי בעיר S… באה העת לשוב אל עירי ואל בית אבי; הצטידתי לדרך – מה מאד עגמה נפשי לאובד הזה, ומה דוה עלי לבי להפרד מאת רעי ומכרי, בן-ענושים הזה, אשר זה ימים רבים דבקה נפשי בו לאהבה אותו בלא לב ולב, והוא גם הוא אהבת מישרים אהבני, אי לזאת התעצב אל לבו מאד בבוא היום כי נפרד בו איש מעל אחיהו, אף כי לא בפיו דבר אלי – אך פניו דברו, ודרך עוצב – אשר הסכין לו מני אז מדי ישבנו כשבת אחים גם נדברנו איש אל רעהו בשפכו את מרי שיחו בחיקי ואשר כעד נאמן היה לי על אהבתו כי נפלאתה לי – נגדי היה. –

עם לבבי אשיחה, אף גמרתי אומר: ללכת הלילה הזה אל בית מכרי, לדבר על לבו דברים טובים וגחומים ולחדהו בשמחה את פניהו בטרם נפרד איש מרעהו. כמעט עד אור הבקר שמה ישבנו גם המתקנו סוד יחדיו על אודות ענינים רמים ונשגבים. הבקר אור חשתי לשים לדרך פעמי, הייתי נכון לברכו לשלום כי באה העת להפרד איש מעל אחיהו.

– תודתי אליך, רע-צעיר! ממעמקי לבבו קרא האומלל, בעוד ידו אוחזת בידי. – אודך נאמן-רוח! אודך הפעם! מה אשיב לך כעל כל תגמולך עלי: להפיל גורלך בחבלים לא-נעימים אשר נפלו לי, ובכל צרותי יצר לבבך גם אתה? תשואות חן חן לך ידידי, עקב רוח צדקה היתה אתך ותמלא אחרי, וכל גמול לא קותה נפשך…

– אחלי אדוני! עזוב רגשת לב טהור אשר בקרבך. ראה השבעתיך בשם האהבה; אל ללא דבר שבע תהללני – קראתי הפעם. – לא כן זעום העת! אבי ראה גם ראה, הן נהפוך הוא, טובתי אך עליך, רבת שבעה לה נפשי לקח טוב ואזני לקחה מוסר השכל; לפותה נתת בינה ולנער דעת ומזמה, ותורני ותתמך את לבבי, אך מלמדי להועיל היית לי, כל הקורות אשר ספרת באזני המה ינחוני באורח מישור, ואהבת מישרים אהבתני אשר יסודתה בהררי קודש, היא תנהגני על-מות!

לא לא! הרף מענוה, עזוב הצנע לכת עם רעך זה, תשכח ימיני אם לנצח אשכח האהבה הנאמנה - קרא הזקן ולא נתנני לדבר עוד: – הן עתות מנוחתך הקדש הקדשת לאיש אובד כמוני ונפשך אותה לשבת בדד את קשה-יום יחד; בכית אשר הדאגה עשתה קן לה, שמה שתה אפרוחיה: עמל וכעס, לישע אובד יצאת, לישע רובץ תחת משא מכאובים רבים; ותבחר לשבת את דכא ושפל-רוח מלשבת כסוד עליזים, בחורי חמד כלם ולשמוח בקהל רעים טובי לב…. חי נפשי אך ראשית קרבן הוא לאיש רך בשנים כמוך, אשר הקרבת על מזבח לב נשבר ונדכה את מבחר בכורי ימיך הטובים, כמעט הונח לי כל ימי שבתך עמדי, ותבא גם נחמה לרגלי בואך הלום, לא אחת ולא שתים נחמתני אף שמחתני מיגוני, כמעט עד ארגיע שכחתי מרי שיחי ונגעי לבבי רפאת. עתה, אתה ברוך-ה'! – גשה אלי ואשקך בני! קחה ברכתי זאת: נשיקות אוהב דבק מאה הפעם… הוי הוי! לבי יאמר לי: כי כל עוד חיי בי לא עוד אחזה פניך ולא אשבעה תמונתך… 

מי יגיד לנו האותיות לאחור? – עניתי את הדובר בי. – אמנם לעת כזאת ספה תמה מלאכתי ועבודתי פה בעיר הזאת, אולי גם לאורך ימים לא אבוא הנה, בכל זאת מי מראש אותה יגיד, ומי יחשוב האותיות טרם תקרינה… ראה: רוח-המסחור כאשת הומיה וסוררת מרת נפש הנה, גם בחיריה רצתה נפשה בם, תניעם ללכת גולה, בביתם לא ישכנו רגליהם, פעם ביבשה פעם בים תצום לעשות דרכם; גם כהניה תזרם לכל רוח, תפיצם לכל אפסי ארץ. – אקוה כי עוד עת לחננה תבא, ומאושר בארץ אמצאך בחיק בת יקרה, רק שובע שמחות תשבע נפשך באחרית הימים, ובנעימים חבלה יתר שנותיך, זקן ושבע ימים ימי טובה–תבא אלי קבר.

סר וזעף הניע האובד את ראשו – וידום, מהרנו לחבק איש את רעהו, ויפול הזקן על צוארי ויבך, גם אנכי בכיתי על צוארו עוד, אחרי ברכנו איש את רעהו לשלום ואפן ואשב על מרכבתי לעשות את דרכי. –

- - - - - - -

תשע שנים עברו למן היום אשר עזבתי את עיר S… פלאים! כאשר מראש הגדתי האותיות לאחור, ככה היה; אף כי כמשחק הטפתי לימים הבאים על דברת העת הבוגדת, העוזבת משחריה ותפר ברית מאהביה תקשיח את לבבה ללא-בניה, ותשכח כי רגל המקרה תדושם, גזרתי אומר ויקם לי, גם אותי אלוף נעוריה, ילד שעשועיה, גם אותי לא שכחה לענותי תחת ידיה, והזמן התעה אותי מבית אבי ללכת גולה ויגלני אל עיר S. כבראשונה, כבואי שמה עיף ויגע, כמעט הונח לי מטורח הדרך ואנפש – ראה, הנה רב הדרך מאד: כאלף וחמש מאות כברות ארץ עברתי בעגלה אשר לבית הרצים (פאסט וואגען) – אז רחש לבבי דבר טוב, כי פקוד אפקוד את רעי בן-ענושים האובד, ותכל נפשי לצאת על אודות מכרי מני אז, ראשית מפעלי היה לבא ולדרוש את שלומו ולדעת מה עמדו – השלום לו?

כאשר שמעתי ואוהבי ספרו לי, האומלל הזה עודנו יגור בבית קטן, העומד אצל פנת הרחוב, וחלון אחד פתוח לו הנשקף על פני משעול צר ושמם מאין עובר; היום רד מאד נטה לערוב. מה תדכה ותשוח עלי נפשי מדי זכרי אח רעי הנענה, נגוע הזמן מוכה העת; המו מעי עליו, כי היה לבי חרד ומצפה לדעת מה יעשה לו, ועיני כלות ומיחלות לראותו השלום לו אם לא? הרפתה רוח הזמן מעליו אך כמעט? השב אפו ממנו לחבש מכת בן-חרמו ולהבליג מעט על יגונו? הגברו חסדי אל להראות לו את נדחתו את בתו לא-רחמה, אשר זה ימים רבים אך אליה הוא נושא את נפשו, ובצמא אלי מים צמאה נפשו לראותה לחבקה לנשקה? – שעיפים נוראים כאלה הולכים וסוערים בלבבי לא יחשו ולא יחנו דמי לי; המון מעי לא יכלו התאפק כל עת לכתי. בחפזה שמתי פעמי אל בית ידידי. תעה לבבי ומבוכתי הלכה וגדלה, כאשר קרבתי לבא בשער החצר אשר לפני בית הקטן, מקום משכן רעי האובד. הבית אשר פעמים לאין ספורות הייתי שמה מני אז. –

כמעט דרכו רגלי על מפתן היציע. והנה נפתחה דלת הבית ואיש צעיר לימים מאנשי החיל יוצא למולי וגליון קטן בידו. פני האיש ענו בו כי מזרע היהודים הוא ותפגשנה עיני שנינו יחד. רגע קטן עמד האיש נגדי על עמדו. ולא נע ולא זע ממקומו, כמו יצא לשטן לי: ולבלתי נתן לי לבוא החדרה. בענות מוסר הסיר אח כובעו מעל ראשו, ובנחת שאלני "מה אדוני מבקש? " –

– לראות את פני האיש הזקן המתגורר פה באתי הלום, עניתי את האיש הדובר בי.

– הקשית לשאול, לא תוכל לבא הנה – ענה האיש – חולה הנהו וחליו חזק עליו מאד, והוא, הרופא צוה עלי לבל יקרב איש זר לבא הלום כי לא יוכל לראות פני איש… ראה: הנה רשימת סמי מרפא (רעצעפט) בידי, ואנכי שלוח אל בית הרוקח לקחתם אולי יגהו מזור.

– אין דבר! אנא אל תעצרני לבא החדרה – עניתי; – ידעתי כי ישמח לב- החולה עת יראה פני, הלא אנשים אחים אנחנו זה ימים רבים.

– האחוה מה זו עושה!… לא אתנך לבא הביתה, השיבני האיש הדובר בי. – הן רבת שבעה נפשו נדודים הלילה, כי נגזלה שנתו מעפעפיו מרוב הכאב כי נעכר בקרבו, גם כל היום ההוא התהולל מרוב תבערה כי אש הקדחת קדחה כבשרו, אנושה מכתו… עתה אך כמעט נחה שקטה רוחו, אולי ישן הוא… לא!: לא תבא הנה. –

– הכי כה אנושה מכתו לאין מרפא? שאלתי הפעם בחרדה.

– אמנם חליו כבד מאד – השיב איש החיל – כמעט עד שערי מות הגיע; אל-אלהים הוא יודע: אם עוד יקום ממשכבו מחליו זה…

– אם כן איפה. אם יד אלהים נגעה בו, הלא אפרץ כך ואף לא ארפך עד כי תתן לי שאלתי, ולא תקשה ערפך עוד. תנני לבא החדרה! – קראתי בלב סחרחר, – כי היה לבי חרד מאד כמעט נפשי יצאה כדברו אלי כדברים האלה. – "הרף אסוף ידך והניחני לבא אליו החדרה. אולי בראותו את פני ושב ורוח לו… אולי…

האיש הזה לא שת את לבבו אלי וירם את ידו למולי ויניענה הנה והנה, כמו פג לבו, כי לא האמין לקולי ולא פנה אל תחנתי.

– הוי הוי קרא הנער הנצב לקראתי. אבל אנוש מכאובו מי ירפאנו? לא, לא! מחלאים רעים ונאמנים כאלה לא עוד יקומו כל הנופלים למשכב – צעק הדובר בי במגינת לב, ולא נתנני לכלות דברי, אכן קרבה עתו לבוא וימיו לא ימשכו עוד. לכן אם אך אמת יהגה חכך כי רע נאמן היית לו כל הימים וכי יקרה נפשו בעיניך. אין טוב כי אם תלך לדרכך הפעם ואל תפגע בי. אל תשבית שקט רגעים אחדים, מי יודע אולי ירוח לו מעט… והיה ביום מחר בוא תבוא אולי תוכל אז לבקרהו ולדרוש לשלומו.

– עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי: כי כנים דברי האיש הזה גם עצתו ישרה בעיני וישמח לבי על אודות קשה ערפו ורוחו הנאמנה את האובד הזה: לבלתי נתון לאיש זר אשר ללא-עת בא הלום, להשבית שקט החולה – ומה לאיש נכרי אשר לא נקרא לבא באוהל החולה? – טרם כליתי לדבר אל לבי, והנה נפתחה הדלת שנית לאט לאט ואיש כבן שלשים שנה לנגדי יצא. בחור וטוב, גבה קומה ויפה מראה, קסם על שפתיו. תומתו בפניו תענה כי חכם לב הנהו, מעיל שחור עטה, אחוז בקרסי נחשת קלל, מצומדים עד צוארו, כלו אומר כבוד, ראשו מגולה קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, יתנופפו לרוח היום. כל אלה שוו הוד והדר על פניהן, עדי הלך נפש המה.

– בי אדוני הרופא! ראה נא גם ראה – קרא הנער בהפנותו את שכמו נגדי וישת אל הרופא פניו, – ראה, האורח הזה, יפגע ויפרץ בי לתנהו לבוא החדרה, חזקו עלי דבריו, מאן לשוב עד כי ראה יראה את פני אבינו…

כשמעי כדברים האלה עמדתי משתאה, הבטתי בעין חודרת גם על הרופא גם על הנער הנצב לקראתו.

– אבל אנא הגידו לי: למי משניכם – הזקן החולה אב הנהו? שאול שאלתי בתמהון לבב.

– סלח אדוני – ענני הרופא, ולא שת את לבבו להשיבני על שאלתי זאת – כן דובר הנער הזה, אמנם חליו חזק מאד, לא יוכל לראות פני איש… אולם עמוד נא, חכה כמעט רגע – הוסיף הרופא לדבר וישלח את ימינו ויעבירנה על פניו, כמו חפץ לזכור דבר הנשכח ממנו, ואחר נשא את עיניו עלי עוד הפעם ויתבונן בי, ויבט בי עד בוש בעין חודרת, וישאלני לאמר: אחלי אדוני! הואל נא להגיד לי מי אתה ומה שמך כי אדע? –

– הגדתי לו את שמי ושם כנוי משפחתי.

– אהה אל אלהים! עתה ידעתי כי לא שגיתי ברואה, חי נפשי כי אך נשאתי את עיני עליך ככה דמיתיך כלבבי - קרא הרופא בלב שמח, באחזו אותי בשתי ידי ויאר את פניו אלי – האומנם! האתה זה רע אבי, האתה איש חמודות, אשר זה לא אחת ולא שתים חוה לי הזקן ממך, ויספר לי על אודותיך בטרם הכביר חליו עליו. גם עתה בשכבו על ערש דוי, רק את שמך ישא תמיד על שפתיו וזכרונך לא מש מאתו.. אכן נודע לי הדבר. עתה, אתה ברוך ה'. אתה ידיד אבי. אהה אבי אם אך יואל ה' והראך עוד הפעם את פני רעך, רע נאמן כזה! איש חסד אשר הקדיש ימים רבים ממבחר ימי עלומיו וישב אתך בדד, אתך דכא ושפל רוח, וידבר אתך טובות. תנחומותיו רפאות לבשרך היו ושקוי לעצמותיך, הה מי יתן וגם עתה מצאה ידו להקל מחלת לבבך, ולחבש מחץ מכתך ורוח לך מעט, בטרם תלך ואינך… עתה אל עוד תתמה על החפץ, כאשר תשמענה אזניך כי הנענה הזה בשם אב יקרא לכלנו כאשר לקחה אזנך מפי הנער הזה, ומפי גם אני, גם עוד איש אחד עובד בצבא השומר למראשותי החולה בבית, גם עוד שני אנשים צעירים לימים המשרתים אותו; לא אפונה כי עוד מעט ותכירם – כלנו יחד בשם אב ידענוהו סלה! –

– סלח אדוני אם מצאתי את לבבי לשאול גם לשמך הואל נא והגד נא לי מה שמך ומי אתה? –

– מי אנכי? רופא אנכי, כאשר זה מראש. לקחה אזנך. אנכי אנכי הרופא אשר כל טובתי אך על אבי זה, רק על החולה הזקן הזה תודתי. הוא ברב חסדו לא עזב יתום משולח ונעזב, הוא לבדו אמץ ברכים כושלות, הוא תמך בידי, ויאשר את דרכי והזיל זהב מכיסו וישלחני אל בית מדרש החכמה (אוניווערזיטעט) ללמוד שמה חכמת הרפואה. – אנכי הרופא האומלל – הוסיף לדבר במר נפשו בלב נשבר ורוח נכאה, ויאנח בשברון מתנים – אנכי האיש אשר ארשתי את בת איש-חסדי הבכירה לי לאשה. הה…

איש אל רעהו נתנו יד כמשפט רעים נאמנים.

– הבה לכה ונלכה. בוא אחרי ברוך ה'! אתי תבא החדרה – אמר הרופא – אכן לא למשא עליו תהיה בואך זו ומי יודע אולי עוד לעזר ולהועיל לו, אם אך יש עוד תחת השמש להמצא לו מזור…

– סר וזעף עמדתי. נעותי משמוע, נפשי יצאה כדבר הרופא אלי כדברים האלה. דוה עלי לבי בזכרי, כי אפסה כל חקוה, וכי לא חיה יחיה אחרי נפלו למשכב ולא ירד ממטתו אשר עלה עליה, אט הלכתי, ואבא החדרה במקום אשר זה כתשע שנים לא דרכו שמה כפות רגלי ולא ראיתיהו מאז עד כה, אפס שויתיו לנגדי תמיד ולא מש מזכרון לבבי.

בבואי החדרה ואשא עיני וארא והנה השלחן עודנו עומד על עמדו כמקדם, ועליו ספרים רכים מפוזרים כאשר ראה ראיתי בתחלה, וישנים גם חדשים שם נוספו עליהם, במקצוע הבית כבראשונה מוצגה תבה אחת ועליה אדרתו מראה דשן, נכחה על הקיר לבוש-מכלול (אוניפארם), גם חרבו על יתד תלוים. הכל כאשר לכל איש איש על מקומו, לא נעדר דבר ולא שנו מראיהם, כאשר ראיתי בימים שעברו. הה! אך על ערש דוי שכב איש זקן, איש מכאובות וידוע חולי עד דכא, שערות ראשו ושפמו כשלג הלבינו, ורוח המות מרחפת על פניהו, דל בשר ורע המראה מאד, כי הקדחת אכלה את חצי בשרו, למרגלותיו ישב איש חיל, רך בשנים, ולא נע ולא זע ממקומו, תארו כתאר פני העלם אשר פגשתי בבאה, עת נחפז ללכת אל בית-הרוקח (אפאטהעקע) – להביא משם סמי מרפא.

לא-רחוק ממטת החולה, דומם ישכנו בלט, כאין אומר ובאין דברים.

– הנה, עוד אחת מעט יתום חייהו; בא הקץ לפדותו ממכאוביו הרבים – לחש הרופא באזני – אפונה מאד גם עוד כיום תמים חיה יחיה.

– האפסה כל תקוה, הכי אין עזרתה לנפשו עוד? שאול שאלתי את הרופא.

– אפסה כל תקוה, אין ישועתה לנפשו! – איכה איש זקן כמוהו אשר הוכח במכאובים וחלאים רעים ונאמנים במעיו. איש אשר הקדחת אכלה אח חצי בשרו והדלקת על מוקדה עלתה, איכה מוכה העת כמוהו יעצור כח עוד להרפא?

*

מתי נפל למשכב, הרבו ימי חליו?

זה כחודש ימים אשר יתהפך בחליו על ערש דוי, המעט הוא לאיש נדכה ונגוע כמוהו? הן ימים רבים הלך תמס ויאכל חצי בשרו וכבמוקד נחרו יצוריו יבש כחרש כחו ואין מתום בבשרו. ואולם היגון האחרון הכביד עליו ולעפר ישפתהו לאין מרפא. –

– אהה! מה הוא התוגה האחרונה הזאת, אשר קשתה ידה עליו, שככה כמעט שכנה רומה נפשו? – שאלתי את הרופא הדובר אלי.

– אללי-לי! אכן עוד לא ידעת מאומה! מה רבתה המכה האחרונה, ארור אפה כי עז ועברתה למאוד קשתה! – עתה הסכת ושמע. עתה דע לך. כי העת כדוב שכול באכזריות חמה פגשתו ותקרע את סגור לבבו, שכול ואלמן שתי אלה כתומם רגע באו עליו, הוי! גם מבחו השניה שכלתהו! – בלע הזמן את נאות בן חרמו, בלע ולא חמל את כל מחמדי בת עינו, קו נטה לבלע נאות שלום, ערה ערה עד היסוד בו; גת דרך הזמן לבתולות בן-גרנו וירב תאניה ואניה!

כמעט נפשי יצאה בדבר הרופא רתת, רטט אחזני. נלאתי נשוא כאב עכור, לא יכלתי כלכל מחלת לבבי ויתר ממקומו, תחתי רגזתי. “הוי” צעק לבי אל האובד – ואנקת מר התרוצצה לצאת ממעמקי-לבבי.

– הרגע! הס, הס! אל תשמיע את קולך: פן משנתו תקיצנו, פן כרגע תשבית מנוחתו – אמר הרופא בשומו את ידו על שכמי, ויפרץ בי לשבת שאנן על מושבי, – אכן נפשי יודעת מאד כי לשמע שמועה נוראה כזאת, תבהל ברוחך, אך צירים יאחזוך ותשוח עליך נפשך… ראה, מדי דברו כך לא הניח האומלל דבר מכל הדברים הטובים אשר דברת יום יום על לבו, דברים רכים ונחומים, שמחתהו אף נחמתהו מיגונו. ויהיו שעשועים עמדו תמיד, רפאות לבשרו ושקוי לנגעי לבבו.

*

לא אחת גלה הזקן את אזני על אודות מעשיך הטובים עמדו. ויספר לי לאמר: בנוח עליך רוח אהבת רעים, מדי יהמו יחמרו מעיך, נכמרו נחומיך יחד, אז אש האהבה על מוקדה כשלהבת-יה עלתה על לבבך הטהור כטל הזלת אמרי שפר וכרביבים הרעיפו נחומיך. רוח תקוה הפחת בלב נשבר ונדכה ותאמץ במו פיך ברכים כושלות, וידים רפות חזקת, אמרת לדכא חזק ולשפל רוח אל תירא; עוד עת לחננה תבא, עוד ישוב ה' לרחמך; עוד ישיש להיטב לך. גם למרחוק חזית לו חזות טובה, על אודות בתו, בת יקרה לו, נטע שעשועיו. כגופת צופים נטפו שפתותיך אף מתקו לחכו מראות נחמדים ומחזות ישע רב משחת בששר תקוה אף שויתם לעיניו תמיד, למען הלהיב את רוח דמיונו ותמלאהו תקוה. בנחת השמעת את הוד קולך באזני אובד זה, גלית אז את המסך מפני העתיד ותנבא לו טוב לאמר כי מבין ערפלי ימי חשך אור יגה עליו ועוד עת תבא כי יראהו ה' את פני בתו. אז כחותם על לבו ישימה, כחותם על זרועותיו; ורחם ה' את בת לא-רוחמה הזאת; עוד תפרח כשושנה, כעץ שתול על פלגי מים ככה שתולה תהיה בנוה אב רחמן וציץ תפארתה לא יבול עוד מחמת הזמן ומגערת העת. בת ביפיה תחזינה עיני אביה וראה ושמח בלבבו. אז ידלג כאיל דכא ותרון לשון שפל רוח.

ככה זה ימים רבים נכספה נפש הזקן המלאה לה תקות-ישע, ויפת בסתר לבבו לתת אמונים לדברי נחומים כאלה, ועיניו כלות ומיחלות לראות את ישועת ה' עת יחוננהו וירפא שבר לבבו ויחבוש לעצבותיו עת ישלח עזרתו מקודש, מלאך מושיע ורב: להשיב את נדחחו כבשה אובדת הזאת; מה צמאה נפשו, ומה כלתה רוחו, מיחל ומצפה מתי תבא עת מאושרה כזאת, מתי בא יבא החזיון אשר חזית לו!

*

הוי אובד. הוי קשה יום סלה! – לא כאשר ישפוט אב רחמן, שפט הזמן הבוגד. שחת רחמיו ויטרף לעד אפו, וישקהו כוס רעל מלא מסך רוש פתנים אכזר, וישח האובד, שתה גם מצה שמריה. – אהה! גם התקוה הזאת, אשר הייתה אמונה אצלו שעשועיו יום יום, אחת היא לנפשו היבשה, ברה היא לשרעפי לבו הנשבר – גם היא למפח נפש נהפכה, גם היא בגדה בו בגד; עקב רוח אחרת היתה אתה ולא מלאה אחרי ברכתך, ותהי לרוח בער, רוח משפט: לטאטא כמטאטא השמד כל מחמדי בת-עינו.– אויה לי! גם בתו היקרה לו, אשר אך היא לבד השאיר לו הזמן ברכה בקרב ביתו השמם. גם היא בלא עת נבלה ציץ תפארתה, וכאבק עלה פרחה, גם היא טרף למלתעות הזמן נהיתה, טרפה כמו פיהו ותהי לשלל לו. כי לקחה ואיננה!

*

– אהה! מתי מתה עליו בתו? מה היא הנסבה אשר עלה הכורת גם עליה לקחת את נפשה בלא-עת? – שאלתיהו בחרדה ובתמהון לבב.

– עודה בחיים עוד לא מתה האובדת הזאת – ענה הרופא במנוד ראש – עודנה מתהלכת בארץ החיים, אך לו לבדו כמתה נחשבה!

– בי נשבעתי, אם יבן לבבי אחרית דבריך אלה מה המה, אמרתי אל הדובר בי; – אנא הגד תגיד לי פשר חידתך ואשמע נא…

– כתר נא זעיר… אחרי כן… לא זה המקום לגלות פה את אזניך מדבר כזה… אל ביתי אביאך, שמה נכון תמצאני, ושמה אדבר עמך, ואת משאלות לבבך אמלא.

כאיש נדהם עמדתי, החשיתי מיגון וכאבי נעכר בקרבי, פעם השבץ אחזני ופעם כאש קדחת בעצמותי; מאנתי הנחם, יען האסון הנורא הזה אשר כשואה בא על ראש רעי האובד. כגויה שבה משאול תחתיות אשר עוררה מלך בלהות חלפה על פני. סמר בשרי מפחד התמונה הנוראה הזאת, רחפו כל עצמותי. ראה לא כפקודת כל האומללים, פקד הזמן על בן-גרנו ומדושתו. כי הפלא את מכותיו הפלא ופלא.

שחוח ובלב סחרחר הוסיף הרופא לספר באזני, אך קול דממה שמעתי כמדבר אל לבו: – אמנם מאד מאד קשתה יד העת על האובד הזה ותדכאהו לפני עש. שדי המר לו ויגה איש וביתו, בלע ולא חמל נאות תם, פתאום בא אידו אם על בנות רוטשו יחדיו…

– את מי תדבר ככה בלט, חרש? – קול ענות חלושה נשמע בחדר, יוצא מפי החולה בעודנו שוכב על ערש דוי בעינים עצומות, כי לא קרע סגור עפעפיו.

ויקם הרופא ממושבו, ועיניו ירמזון אלי ללכת אחריו – לאט לאט נגשנו אל המטה גם שנינו יחד.

– קרע סגור עפעפיך, אבי! פקח עיניך וראה – אמר הרופא – הנה איש נצב לפניך אשר תערב לנפשך לראותו,

הזקן פתח את עיניו ויתבונן ויביט בי. כרגע והנה פניו צהלו כי הכירני החולה הפעם, וישלח את ידו היבשה שרופת הקדחת אלי; – ברגש קדש אחזתיה בשתי ידי.

– האתה זה רעי מאז? – שאלני החולה בקול-שפל. – הה! איך נפלו פניך! – אכן גם עליך נטה הזמן קו, בחרות אפו שם אסון לקו, ופיד למשקולת, פקודת כל האדם אחת היא ילד ושב תכלה, מקרה אחד לכל מתי חלד… כגורל תפיל העת חבלי יגון לבני חלוף, אם מעט ואם הרבה כפלס תפלס לאיש ואיש חלקו, ולא תשא פני גבר… כלם תחת שבט עברתה יעברו אין-נקי! –

החשיתי – אך עיני ירדו מים.

"הוי! הזמן משפטים מדבר אתי כעת; בצע מעשהו ויפק זממו אשר יזם לעשות עמדי, נפשו אותה ויעש – מהחל ועד כלה; לא יתנני בלעי רוקי – הוסיף החולה לדבר במר נפשו; – עתה עת האסף נפשי… שלמתי את נשיי כלו… ישר בראני אל. והזמן בקש חשבונות רבים; חשבון צדק עשיתי אתו על כל הכעסים אשר הכעסני גם כעס בעבור הרעימני. מכאובים רבים לאין ספורות ידו חלקתה לי, ופצעים נאמנים למנה הפיל בגורלי, מנה אחת אפים, גם שבע יסרני על חטאתי ואוסר. שבר אל שבר קורא, אסון על אסון בא, אחד מהם לא נעדר, איש לרעהו לא נפקדו, לא השיב ידו מבלע, קללת הזמן באתני ורבצה בי כל האלה אשר לא העלה על כל אובד, מעתה לא נשאר דבר, כי אם בידו יכתוב הזמן הבוגד אח ספרי, אף יחתום לאמר: כלו ימי הפקודה, תמו ימי השילום! –

– רע כאח לי! אל תירא כי לא תמות, עוד תתהלך אתנו יחד בארץ החיים, ימים על ימיך יוסיף לך ה', ולא יתן את חסידו לראות שחת – ככה הרבתי דבר שפתים לנחמהו ולהבריח את יגונו, אף כי בחובי טמנתי דאגתי, כי פג לבי מהאמין אח אשר בטאו שפתי, אם לא כי חדשה יברא ה' בארץ, ונפלאות יראנו!

*

– אחלה איש חסדי! אל נא תשלה את רעך בתקוה נכזבה, אל תאמין בשוא נתעה, ואל מהתלות תחזה לי. תנחומות עמל תנחומותיך אלה מיוסדים על אדני-תוהו וקו בוהו – קרא הזקן במר נפשו; – על מה זה כל החרדה הזאת חרדת עלי?… למה לי חיים? למה לי עוד ימי מרודים לשבוע יגון על יגון שבעתי? –אך עוד רגע בושש המות לבוא, אולם לא יאחר המועד. – לולא כן הלא כאכזריות חדשות תחשב ביד הזמן, לצרר רוחי בקרב גויתי הנמוקה בחזקת היד למען לחיות ולכלכל עוד רעות רבות וצרות חדשות. לא! ה' תמים פעלו וצור גואלי לא יעשה עולה. הכי לא לקחתי כפלים מיד העת, עתה ירחמני עושי ויחונני צורי, ואת נשמתי אליו יאסוף… הן תקוה אחת אשר אצל ה' לי – אך מה הבל יפצה פי! לא תקוה תקרא אך צל-תקוה חזו עיני, גם הברכה הזאת חשבה להשבר ותכלה באפס-תקוה… אל נכון גם אתה ידעת את כל הרעה אשר באתני… עתה מה לי פה עלי תבל מכל עמלי שעמלתי לרוח, ומי לי פה עוד חמדת עינים על הארץ הנשמת הלזו? לא לא! עת לראות שחת! מרוב כעש בלו עצמי, עתה שואפים אלי קבר, אך שמה ינוחו העצמות היבשות האלה. בבור מאפל-יה, לא תבואני רגל מהרסי ולא תגידני יד מחריבי בארץ רפאים.! –

סר וזעף ישבתי כל הלילה ההוא נכח מראשותי החולה. בכבד לשון דבר ותשח אמרתו וישפל קולו, אפס במנוחת לב – ורוח נאמנה כטל גזולו אמרותיו וכרביבים הרעיפו מדברותיו, על דברת חיי-נצח, אחרי ישוב בן-חלוף אל בית עולמו והנפש תשוב אל האלהים. – שמה במרומים, בסתר עליון תשכון בת אלהים זאת ובצל שדי תתלונן; שמה תנתק מוסרות מחמדי תבל, ותשליך ממנה עבותות תענוגות שוא, וכל דבר לא יהיה לה עם יושבי הדל: תשכח חוסר וריש, תמאס תאות אפע ותגעל בחמדת-תוהו אשר רדפה אחריהן בעוד שבנה בית-חומר. – ככה בהשקט רוח מות ישרים אותה נפשו, מות מתחקה על שרשי אלוה ותכלית שדי יחקור. חסד אל שוה נגד פניהו, על גמול עושהו בטח לבבו; לכן שחק לקראת המות ופחד שאול לא הכיר, לא כעבד נקלה אשר יחת לבבו מלהראות את פני אדונו, אך כבן יקיר צמאה נפשו לאל חי: מתי תבא ותראה לפניו בהדרת קודש! –

האיש אשר הלך בראשונה להביא סמים מבית הרוקח שב עתה הביתה ושני נערים באו אתו; שלשתם יחד הנם מעובדי בצבא. עתה היו כל הנמצאים פה ארבעה אנשים כלם אנשי לחם, משני הנערים אשר זה מקרוב באו. אך האחד הרהיב את עיני ואתבונן בו על גבה קומתו ועל יפי תארו, מטיב צעד ומטיב לכת; אולם השני שפל-קומה ורפה כה היה… שנים האחרים, אשר ראיתים בתחלה, כשני תאמי צביה דמו כתאמי בטן, תאר אחד להם, וכאשר נודע לי אחרי כן – כן היו אחים תאמים. אחד מן השנים הבאים שפל-הקומה ודל כח, החליף אח משמרת האיש אשר ישב לרגלי המטה אשר שכב עליה החולה. האיש אשר הביא את הסמים התפשט את בגדיו ויכן לו יצוע גרוע, אך כסותו לבדו פרש כשמיכה. על הארץ לשכב עליה, לא-רחוק ממטת החולה. גם שנים האחרים עשו כמעשהו גם הם; ויכינו להם מצעות למשכב בתא אשר לפני פתח הבית. עין בעין נראה: כי צבא וחליפות עמהם, ואת משמרתם המר ימירו זה בזה כל הלילה. לא ימוש האחד ממקומו עד כי יקום השני לעמוד על משמרתו ולשרת את החולה. כל האנשים האלה בטרם ישכבו, אך זה יצא וזה יבא; – זה יכין רפאות תעלה בגלל החולה, וזה יתקן הכרים והמשכב אשר ישכב עליו הזקן; זה יביא מים וזה יעשה שאר צרכי החולה, לפעמים קול דממה דקה ישמע בחדר, ושמץ דבר לקחה אזני מדי יתלחשו הנערים איש אל רעהו, וקרא זה אל זה ואמר: השלום לאבינו הזקן? מה משפטו עתה? הקלה מחלתו? מה יאמר הרופא: היקום מחליו זה? החיה יחיה אבינו עוד? – שאלות האלה עדים נאמנים היו כי חלה לבבם על צרת אביהם, ויצר להם מאד בגללו; כי עזה כמות אהבתם אליו ולא בלב ולב. ככה חרדו את כל החרדה הזאת. עיניהם לנכח החולה מביטות ולא תסבינה מאתו, יען נפשותם קשורות בנפשו. 

אנכי והרופא, נכח המטה אשר שכב החולה שם ישבנו, אך מעטים דברינו היו, אך בלט נדברנו איש אל אחיהו; שאנן ושלו שכב החולה. לפעמים יאחז את ידי, ועיניו מזרי-נחת, אותותם לא ינכרו, כי בואי לדרוש שלומו ערבה לנפשו, שמחה ללבו וענג לרוחו ראות פני יתן. –

– האמנם פליאה דעת ממך: כי אנשי הצבא האלה, בחורי חמד כלם, התאספו ארבעתם יחד, סביב שתו עלי, וחרדים לעשות כל צרכי? שאלני הזקן, בהתבוננו בי: כי לא תסבינה עיני מאת כל העומדים האלה, פעם על זה ופעם על זה עפעפי יישירו נגדם, כאשר הלוך וטפוף ילכו לבל ישמע קול מצעדיהם. פלס יפלסו מעגל רגליהם, מדי בואם מתא הבית אל חדר המטות פנימה, או בצאתם החוצה.

– כנים דבריך אלה – עניתי לו - אבל מאד אתמה על החפץ: למה לך בביתך ארבעתם לעת כזאת? אם כלם לשרתך באו הלא למשא יהיו עליך אף כי אולי נהפוך הוא, באשר עיני תראינה ולא זר כי יוציאו את כל כחם לכל יפריעו שקט מנוחתך ולעבדך בכל לב ונפש. אך כאשר אחזה לי: גם שנים מהם די והותר לך לשרתך.

– שגית ברואה! - אם יתן איש להם את כל הון ביתו חלף עבודתם זאת בוז יבוזו לו; גם כל זהב שבא ואוצרות מצרים ללא יועיל יהיו לשלחם מעל פניהו, ענני הרופא. – בשפתים דולקות מנשקים את כפות ידי, ובברכים כרועות מפילים את תחנתם לפני לבל אגרשם מלפני החולה הזה, עד ישקיף ה' ממרום וירא וירחמהו ויקימהו מחליו זה אשר כבד עליו למאד.

– אחלי אדוני! אנא אל מפני תגרשם – קרא החולה – ראה, הלא בשם אב ידעוני… מה מנפת צופים מתוק לחכי שם אב! השם היקר הזה כמנחת זכרון היא לי, מזכיר קורות ימים עברו…

– אבל מי המה האנשים האלה – שאלתי עוד הפעם.– מה היא הסבה אשר באו הלום לדור באהלך אתך יחד? –

– האנשים האלה - חטופים המה (אויפֿגעגריפֿעגע) –השיב הזקן.

במנוד ראש ועינים מזרי תמהון, עיני לנכח החולה הביטו מדי דברו אלי כדברים האלה. יען שם חדש לקחה אזני, אשר פי הזקן יקבנו: בשם חטופים, מקרוב בא אשר לא שערוהו דורות עברו, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. –

– הרגע אבי! הרגע! קרא הרופא, כראותו כי חפץ החולה להשיב שואלו דבר: – אבי! ראה גם ראה: להג הרבה יגיעת בשר, גם הרע ירע לך, והשחת ישחית לנפשך. לכן דום, אנכי אהיה לך לפה ולמליץ בינך ובין האיש הזה מפורש ושום שכל – אספר באזניו, או אז יבין לבבו שם חדש הזה שככה עליו נפשו תתפלא, ונלאה למצוא את החידה; גם מה משפט הנערים עובדי בצבא האלה העומדים לפניך, אל נכון ידע סבת הדבר ומה הם עושים פה. הן גם ממני לא נעלמו כל הקורות אותם, כאשר ממך לא נכחד דבר.

האיש אשר ישב לרגלי מטת החולה, הסב את פניו נכח הרופא; והשני אשר תור משמרתו הגיע אל ראש האשמורה התיכונה ואשר זה כבר שכב השתרע על הארץ כשעה אחת, קם לאט וישב על המשכב; שנים הנותרים אשר עוד לא כלו מלאכתם בבית ישבו גם הם על הסף אצל מזוזות הפתח. ויגלמו את אדרתם הקטנות תחתם לשבת עליהן. כל אלה חוברו יחדיו, ואזניהם פתוחות לשמוע קורות עברו אף כי גם מראש באר היטב ידעו, בכל זאת צמאה נפשם לשמוע עוד הפעם, כמו קורות חדשים מקרוב באו; יען וביען כי כל התלאות האלה עד לבם נגעו ולא משו עוד מזכרון לבבם עד היום הזה.

אחרי אשר הוחיל הרופא עד בוש, ענה ואמר: הסבת ושמע נא כי נוראות תקשבנה אזניך הפעם. – אנשים האלה אשר נקבו כשם חטופים, הלא המה אשר אזלת ידם לקחת למו כתבי-המסע (פאסעפארט). – בעבור עון פלילי כזה כרעו ברך תחת אסיר, וימסרו לצבא.

"זה זמן לא כביר ופקודה חדשה יצאה בארץ לאמר: “בכל עיר ועיר, בכל עדה ועדה בכל המקומות אשר היהודים גרים שם רשיון נתן להם: לשלוח.יד ולקחת מכל היהודים הנמצאים בעיר מושבם, וכתב תעודה אין בידם, אם מעיר אחרת יבאו שמה, אם מנפות אחרים ישוטטו בארץ. חוקה אחת ומשפט אחד לכלם יחד: בחזקה ילקחו, ללכת ולעבוד בצבא, יד העדה תהיה בהם לשלחם ביד פשעם. ראש בית אב לכל משפחה ומשפחה יש לאל ידו לחטוף מן הבא בידו את כל איש אשר לא נמצא כתב-המסע (פאסעפארט) בידו, הוא ילך לעבוד בצבא, תחת בנו או נכדו אשר עליהם עלה הגורל לצאת חלוצים לצבא”. –

הנסבה אשר הסבה רעת האומללים האלה, הקרה רעתה מעצלות ורפיון ידים בכל עדה ועדה, את אשר לא מלאו לתת את מספר אנשי-חיל בשנים עברו. אך תואנה היתה הפקודה הזאת למען יוכלו העברים למלאות החסרון ולתקן את המעות.

אויה! שוטטו בערי אירופא. בקשו בלאומים, שאלו בגוים: ההיתת כזאת מימי קדם, ואם בשנית עולם נשמע כאלה. הוי הוי כבת עמי ראיתי שערורייה, שם תועבה לבת יהודה, פה נתעה ישראל, כי פעלו רשע, פשטו גדוד בחוץ! –

מה נורא המראה הזה ומה איומה פני התמונה בעלת הכנפים, זאת הרשעה אשר יצאה לחבל את הארץ! – אהה! פקודה אשר אך כשגגה יצאה מלפני השליט. אך לישע יסדה. לישע רפיון ידים, לעזרת אין אונים חוקקה. פתאום כחומר חותם התהפכה תבניתה, תבנית כל רשע דמות כל פשע כזרה השחיתה את דרכה ותהר לזנונים ובנים זרים ילדה, ילידי תפתה כלמו ותמלא הארץ חמס מפניהם. – מה רבתה המהומה בעת שלט האדם באדם לרע לו: כל אח עקוב יעקוב וכל רע שואף לרצח. שלחו בעולתה ידיהם, וכפיהם נגואלו מדם נקיים. פנו לימין בחורים גזלו, ורעבו. ויחטפו על שמאל ולא שבעו. איש את בשר אחיו אכלו על זקן לא חסה עינם ונער לא חמלו. כי צדו את נפשם לקחת. – כצידים יצאו השדה לצוד ציד חיה רעה כפורשי מכמורת על פריץ חיה, ככה יצאו לפעלם אנשי-מרמה משחרים לטרף יתורו אחרי טרף-אדם. כנשרים ילטשו עין מרחוק יביטו לשלל. כל הולכי בטח ולא ידעו כי אורב להם מאחריהם, פתאום וטרפי אדם הריעו לקראתם, חרקו שן ופיהם כתפתה פערו לבלע תמימים חיים. עלילות ברשע שמו להם להפילם ברשת זו טמנו להם ולא היה פליטה מחמס פועלי און האלה בנכליהם הרבים אשר נכלו עליהם. שם דוחו עוברי ארח, דוחו ולא יכלו קום.

אללי-לי! לא למען יתמו חטאים מן הארץ להתם ולכלה פושעים יצאו יודעי ציד האלה, אך לישרי-לב טמנו פחים, ורשת לנקי חנם. אך לבצע מעשקות שאפה נפשם למלאות מעונתם חמס ובתיהם גזל רש. ותקטן רעתם זאת בעיניהם ויוסיפו מרי ותגדל רעתם מרעת סדום, גם על עוללים פרשו יד רשעים ומבין זרועי אמות רחמניות גזלו מחמדי פרי בטנם, במרמה כרו שחת למו ויגנבו דים, וישליכום אל ארץ אחרת, ויתנו את הילד במחיר והנער בבצע, אף כי חפו מפשע ולא עליהם הושם עוד חוק ומשפט מאת הממשלה הטובה: לקחת מכתב-מסע (פאסעפארט). –

– מה נורא המראה הזה ומה איום החזיון הזה ואנכי לא ידעתי! אין זה כי אם רוע-לב וחמס פועלי און! – קראתי מנהמת לבבי הפעם!

– אמנם אך בלהות צלמות לבשה המראה, אך חשך ולא אור החזיון הנורא אשר הראיתיך, פחדי שאול מסביב נוראים מאד ומי יכילם! – מי האמין לשמועה נוראה כזאת ורעה אשר לא ידע איש שחרה על מי נגלתה? – בכל זאת ככה היא וככה נהיתה השערוריה הזאת, היא היתה בעמי: לשום את בת יהודה לשמה והעברים לקללה – ענני הרופא במגנת לב; – בכל נוף ונוף ובכל עיר ועיר, מקום אשר דבר הפקודה מגיע מהומה ומבוכה ליהודים, בכי ומספד לרבים, שמחה וששון לעושי רשע וחג לפעלי-און. פרץ במדינה, צוחה בערים. אין מקום אשר סחר-אדם לא היה שם. כעגלי מרבק בשוקים ימכרו בחורי חמד, כצאן יובלו נערים בחוצות. כל איש אשר עליו עלה הגורל ללכת ולעבוד בצבא כדת, הנערים הנחטפים האומללים האלה כפרם יהיו, חלף בצע-כסף אשר ישקלו על כפי הצידים צוררי נפשות יקרות, ולא ידעו עושי עול בושת, והמה כמות ולא ישבעו… אהה! ה' אלהים! עד מתי תחריש לעדת מרעים, למה מנגד תעמוד לאיד-ישרים, ואנשי מרמה הה! עתקו גם גברו חיל? – טהור עינים! מרום משפטיך מנגדם, על כן מלא לבם לעשות תועבה הזאת. קומה ה' בחרון אפך, הנשא בעברות מכעיסיך ועורה עליהם משפט צוית! הרם ידך, שבור זרוע רשע, בל יוחן חומץ, וילמד מעול צדק, וידעו כל ערלי לב: כי יש שופט, סלה! –

שא נא עיניך הבט וראה את הנערים האלה ארבעתם יחד הנמצאים אתנו פה בחדר, גם הם נחשבים בבין המון הנגזלים בזרוע, המה כרעו ונפלו ביד מבקשי נפשם. המה האובדים בארץ פולין והנדחים מעיר מולדתם. – שנים מהמה אשר תאר אחר להם, תאטי בטן מלידה ומהריון הנמו, בני אשה אלמנה אחת אשר גרו אתה בבית ויכלכלוה בלחם ובמים, בעצבון ידים ובזעת אפים, משענת שיבתה היו לה; אביהם מלח היה, עובד בצבא עושה מלאכה במים רבים. ויהי ביום מלחמת ויפול שדוד לפי חרב האויב על חללי גבורתו. גוע ואיננו. –

בחדש האביב בערב אחד לא עבות, השמים כספיר טהרו, הככבים בהוד יפעתם הופיעו כאבני נזר מתנוצצים ממסילותם, הירח יקר הולך וזורח, פניו נחפה בכסף, שקט ורטטה בכל הככר, אין משבית דממת קדש המרחפת על פני הטבע. תחת עץ רענן אשר טוב צלו, שמה ישבה אשה אלמנה אחת ושני בניה כשתילי זתים סביבה, אחד מימינה ואחד משמאלה. האם כאשת חיל צופיה על הליכות ביתה בנחת מדברת, ממתקת סוד אתם על דבר ימים הבאים, ותלמדם להועיל להם ולהורותם הדרך אשר ילכו בה. בניה תמימי לב מקשיבים לקולה, כאל מלקוש יפערו פיהם ייחלו לדבריה פתאום הה! קול פעמון דופק באזניהם אחריו קול רגלי אנשים נשמעו. הסטאנאוואי וכלי זעמו כשואה בא, כברק עליהם יראה, כזאב ערבות התנפל על עניי הצאן האלה באין רועה מגינם. בעולתה שלח אח ידו, וילכוד את הנערים ויאסרם לעיני אמם בכבל ונחשתים, על לא חמס בכפם, וכל חטא אשר עון לא ימצא להם, אל עיר אחת קרובה שבי הובלו לפני צר. שמה כסף עובר לסוחר שקלו על כפיו ראשי העדה, כאשר מראש ככה נדברו אתו יחדיו. ותחרוך רמיה את צידה כארי על טרפו, צוהל שואג מענג ומרוב כל, ככה גם העריץ הזה קול ענות שמחה השמיע כבלע אמתחתו את הכסף שכר עמלו. כעל מוצא שלל-רב, שש לב האבן אשר בקרבו ובארץ נכוחות יעול, ולא ידע עז פנים בושת, ופחד אלהים לא היה לנגד עיניו – לשוא האמללה הזאת מר מתיפחת; לשוא כשוחה פרשה כפיה העניה הסוערה ותבך בכי תמרורים ותפול לרגליו ותתחנן: להשיב לה אח הגזלה אשר גזל מאתה על לא חמס עשו. כפתן חרש אטם אזנו משמוע זעקת שבר אשר עוררה אם לא-רוחמה הזאת. בדי הבל מר צורחת מתופפת על לבבה; בדי ריק קרעה את בגדיה, וחשם עפר על ראשה; אין מנחם ואין תומך בידי אלמנה אובדה, ואין מקשיב לקול נהי אשה קשת רוח, עזובה וגלמודה באין משען לחם ובאין משען מים, הה! בניה יצאוה ואינם…

*

שמה שא נא עיניך וראה: האיש הזה שפל-קומה ודל כח, היושב לרגלי מטת החולה, גם הוא עני וכואב, בעון חוסר מכתב מסע נלכד בשחיתותם, גם הוא לא מלט אח נפשו לבלתי יכרע תחת אסיר. אמנם היה היה מכתב תעודה תחת ידו (פאספארט) – אולם כלו חמו ימי המועד אשר נתן לו עד יום הכסא. בעיר אחת מערי השדה גר הנער הזה, בבית איש תופר בגדים. שכיר יום היה עמדו לעשיית מלאכתו. פתאם נפל למשכב, הקדחת אכלה את חצי בשרו, אל בית החולים הובא להתרפאות מחליו אשר כבד עליו. כל הימים אשר ארכו ימי מחלתו בשכבו על ערש דוי שכרו לא נתן לו מאת אדונו, ערום וריק הציגו הזמן, ועזר בצרה מאין יבקש איש רש, דל כח כמוהו? – על כן מטה ידו ולא השיגה לשלם מסי המלך ככל אשר הושם עליו מאת עדתו, לכן לא אבה ראש הקהל לתת לו מכתב-מסע חדש.

כאשר קם ממשכבו ויחי, ביום ההוא יצא לבקש מחית נפשו באשר ימצא איש חסד אשר יאספהו אל ביתו, ויספחהו אל אחת הכהונות לעשות מלאכתו, בעד אגורה אחת וככר לחם אחד, בעבודה אשר יעבוד עמדו. ויהי הוא הולך ברחובות, משוטט בשוקים, והנה אנשים בני כליעל יצאו נצבים לקראתו, כדוב שכול פגעו בו לקרוע את סגור לבבו וישלחו את ידם בו, ובחזקה נלקח, אל בית המשמר הביאוהו ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו; שמה בבהלה בלה ימי עוני ומרורים עם יתר אחיו האומללים, אשר גם המה לנחשתים הוגשו רגליהם, במחשכים ישבו יחדיו עד עת מועד, עת כי ימסרו ללכת ולעבוד בצבא.

הלאה הבט וראה, הנער הזה גבה קומה וגדל כח גם הוא כעכס אל מוסר אויל נפתה לבבו: ללכת אחרי אנשי-מרמה. בתרמית הטו אח לבבו ובחלק-לשון הדיחו את הרעה עליו. אל בית היין הובא, שמה מיין הרקח לרויה שתה, בעוד שותה שכור עמהם, משך ידו את לוצצים יחוג וינוע הנה והלום כי עברו היין אבדו עשתנותיו ושרעפיו נאלחו, והנה שודדי לילה האלה התנפלו עליו ויגנבו דים. בסתר הוציאו מחיקו את מכתב-המסע ויטמנוהו בכליהם. – "ספר נא ספרה, אח כל המוצאות אותך בלילה ההוא, דבר אתה ונשמעך ידידי! – אמר הרופא בהפנותו מול הנער הזה, אשר שאנן ושוקט ישב ולא שת את לבבו לכל אלה, כמו ישחק למסת הנחטפים, ילעג לדמעת העשוקים ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם, מעשה רשע כזה מאין יחשב בעיניו ומעללי עושי עולה מאפע, לכן לא יחוש לבבו לפעלת שטי כזב.

– בי אדוני, הרף אל תפגע בי, מה לי ולכל הקורות הנמבזות אשר זה כבר עברו, הגד התועבות האלה במה נחשבו, כי אספרם עתה! – ענה הנער במנוחת לב – מי לא ידע בכל אלה: – למי אוי, למי אבוי, אם לא למאחרים שבת על היין? הן נתתי בכוס עיני, אף הוא היה בעוכרי, הה! אך על זאת ידוה לבבי: על אשר גנבו מאתי מכתב–מסע, ראה: עוד חדש היה, עוד כירחים עשרה ארכה היה לו לשמרני מכל עת ופגע כדת. –

– פליאה דעת ממני, איכה מצאו אנשי רשע את ידיהם: לגנוב את אשר לך? הלא גבור בארץ הנך. כאשר אחזה לי,– שאלתי את הנער היושב ממולי.

– מה תתן ומה תוסף גבורת איש – ענני הנער. – מי גבר ישתה ולא יראה שחת. ימלט נפשו מידי זדים אשר סביב שתו עליו? – כמקרה כל שותי שכר קרני גם אני. הסכת ושמע אדוני! בעיר אחת העומדת לחוף ימים שמה שכנתי. מדי יום ביומו הלוך הלכתי לעבוד עבודתי: לזרות ולהבר חטים אשר יאצרו בממגורות הרבה מאד, שכר רב היה לי חלף עמלי שעמלתי בימים עברו, שמה אניות סוחר כדי ארבה לרוב יבואו, לשבר בר ומזון, להביא שבר רעבון בתיהם בארצות רחוקות. – לא אפונה כי כבד הרעב בארץ צרפת ובארץ אנגליה יען ממרחק יביאו לחמם, מארץ רוסיא המבורכה, ארץ אשר ממנה יצא לחם. – בואו אורחים נכבדים! בואו אהובים: בני צרפת ובני אנגליה לבושי מכלול כלם שרים וסגנים, בואו אל תיראו: כי יש שבר בארצנו, כי נתנה הארץ את יבולה, והגפן חילה. שאי נא את עיניך עיר צלצל-כנפים! שאי עיניך מסביב וראי: מי אלה כעב תעופינה? כי אמרה רוסיא: ברכת ה' אתי; לי איים יקוו ואניות צרפת ואנגליה בראשונה, להביא כנעניהם מרחוק, כספם וזהבם אתם: לקנות בר תבאו, כי חופי פתוחים תמיד ושעריהם לא יסגרו יומם ולילה. הנה אלה מצפון יבואו ואלה מתימן ישימו בים דרך ובמים עזים נתיבם. ברוכים יהיו הזלים זהב מכיסם וכסף בקנה ישקלו, בשבר אשר הם שוברים. ברוך בואכם הנה! בואו’ ומשנה כסף על ידי עושי מלאכתכם תשקלו. מה מאושרה היתה העת ההיא, עת אשר ברכה ה'. עתה הה! חמקה ועברה ואיננה.

*

"אדוני! ראה נא גם ראה. איש זורה חטים במזרה כמוני, ארבעה שקל כסף שכרו יהיה, אשר רכוש ירכש מרי יום ביומו, עתה לדין אשימך אתה תוכיח ולא אני, שפט נא הכי לא אמשוך ביין את בשרי? ומה גם כי בעיר גרתי שמה רבו כמו רבו מלון אורחים (גאסט-הייזער) כלם מלאים מטוב-הארץ לא יחסרו כל הנחמדים למראה. שמה פעם בזה, ופעם בזה אחרתי על היין עד חצי הלילה, אכול ושתה נגן ורנן, עלז ושמח וטוב לב ממשתה תמיד. ירחי אושר הנחלתי לי, ולילות שמחה מניתי לי. אנכי ורעי שמחי לב היינו ונגינות שותי שכר לא חדלו: אכלו רעים, שתו ושכרו דודים בואו גשו הנה שכורים כי עסיס לא יכרת מפיכם, בואו ונסבאה שכר. –

בלילה אחד והנה אנכי ורעי נאספנו בבית מלון אורחים, שם ישבנו גם שתינו יחד, גם עוד בחורים רבים באו גבורי-כח לשתות יין ולמסוך שכר, גם הם נלוו אלינו היו זרוע לשכורים… כל אלה חוברו יחדיו לאכל ולשתות ולשמוח אתנו יחד. אהה! שאנן ובוטח הייתי ולא ידעתי כי האורב יושב ממולי, יען אנשי דמים ומרמה חלקו מחמאות פיהם וקרב לבם רכו משמן דבריהם והמה פתיחות ירדו חדרי בטני! בלי עון סבוני גם סבבוני עזים, יין לצמאי השקוני ואנכי שותה שכור. לא ידעתי כי מתכחשים לי חפצי רעתי ובקרבם שמו ארבם, ארבו עלי גם צדו את נפשי לקחתה, כאיש נדהם הייתי: בהגיחי נחלי יין אל פי חמת היין להטה בקרבי ואש נשקה בעצמותי ותרדמת מות נפלה עלי. איפה ישנתי הלילה לא ידעתי. הבקר אור או אז הקיצותי כצאת היין מקרבי כמעט נפקחו עיני. הה! נבהלתי מראות, מה היה לי?.

“משתומם ישבתי על משכבי, הייתי כמשוגע ממראה עיני, את סגור עפעפי קרעתי ואביט והנה בבית המשמר אנכי, אשר שמוני בו בני בליעל, ועל ידי עוד שנים אנשים השתרעו שכבו לארץ, מהרתי ללבוש בגדי בחפזה קמתי ללכת ולצאת החוצה. “אנה פניך מועדות?” אלי קול קורא מחדר השני; “אל תמוש מזה כי לא נשלחך בשלום” – קראו אחרי מלא. –”על מה זה לא חשלחוני מאתכם ללכת ולעשות את דרכי?" – שאלתים – “הס! שים ידך על פיך, חי נפשנו כי לא תצא מזה עד כי אסור נאסרך ונתנוך ביד שופט העיר, לעבוד בצבא תמסר הפעם”. – “מה פשעי כי יתנני השר לעבוד בצבא?” – “יען איש ריק משוטט בארץ אתה, לנו אתה ונשלחך ביד פשעך, משפטך חרוץ חלוץ ולמלחמה תצא, אחת דתך לעבור בצבא”. – “שקר אתם דוברים, זרים ארורים! אך כזב יפיח פיכם, הוי בוגדים! הן אתם מורדי אור כלכם ולא אני”. חשתי ולא התמהמהתי לחפש באמתחתי, מששתי את כל כלי במקום גם כספי גם מכתב תעודה אשר לי כמוסים שמה. הה! מה מאד השתוממתי! ראה כספי כמשקלו היה, אך המכתב בתהו עלה גם זכרו אבד, שודדי-לילה גנבוהו, חמתי כאשר בערה בי, הרימותי קול שאון ואקרא בגרון לא חשכתי, וקללות נמרצות קללתים: “מספר-חיים תמחו, ועם ישרי לב בל תכתבו, בדור אחרון ימח שמכם…” לקול רעש הזה נאספו שוטני נפשי, נאספו עלי נכים, גם שוטרי מסים ומושכי בשבט סופר כלם באי סודם תומכי ידיהם פועלי און יחד. כעדת דבורים סבוני ככלבים סבבוני ובצלעי שמחו יחד. – בקול מר צורח קראתי לאמר: “הוי פושעים! הוי חוטאים בנפשותיכם! – מהר השב תשיבו לי את הגנבה אשר גנבתם גם כחשתם גם שמתם בכליכם”. אכן לשוא מרה זעקתי! התנכרו האנשים האלה המלאים תוך ומרמה, כחולמים היו, כלא שומעים עמדו יפערו פיהם כמו לא יבינו דבר…

– אבל מדוע זה לא הגשת משפטך זה לפני כס-המשפט? שאלתי את הדובר אלי.

– באזני מי אזעק חמס, ואל מי מערלי לב אפנה לעזרה בצר? – ענני הנער. – הכל הבל ורעות רוח! מי יטה אזן לקול אנקת רך? כמוהם יהיו שופטיהם אין קורא בצדק גם הם שתו את פושעים ידם, היו זרוע לאנשי חמס, בדלים יתקלסו ואביונים משחק למו, מרוב כעש לא שמתי את לבבי כדת מה לעשות כי קול נקמתי צעק באזני ורוחה לבשתני הפעם, תלבושת נקם. עם לבבי אשיחה: הקצרה ידי מהושע לי ואם כח אין בי, נקיתי הפעם אם נקם אקח ולא אפגע אדם! – מהר חשפתי זרוע רמה ושמן ימיני קראתי לעזרה. את ראש המורדים הכיתי לחי; ככה גם את השני, ככה גם את השלישי. שברתי שני רשעים, ואמרטה משער ראשם וזקנם המלאים חלאה וזהם, לא יכלו להסתיר את פניהם מכלימות וריק, ידעתי כי ידי רב לי ואוני במתני. אמצתי את לבבי כגבור יריע אף יצריח ככה גברתי חיל ואך צרי אחור, ואדע כי לא אבוש אף בקהל רב. פניתי לימין הכה ופצוע, סבותי לשמאל וארמסם בחמתי… כמעט בצעתי את אשר החילותי אז הכיתי כפי אל כפי וינח לי, כי שב אפי ממני וחמתי שככה. את קולי הרימותי ואקרא: “הוי ילידי תפתה מלאכי שאול כלכם, שובו רשעים לשאולה, אל ירכתי בור רדו מרצחים, מות ירעה אתכם אבדון משכן כבודכם יהיה, קלון בית יעקב! –האח האח! אחרי נקמתי מכם עתה רפתה רוחי מכם, עתה עשו עמדי כטוב בעיניכם. לנחשתים תגישו רגלי תאסרוני בעבותות… תיסרכם רעתכם, היא תצעידכם למלך בלהות! –”

– מדוע זה כאשר אל בית האספה הביאוך שוטניך, שמה בהתאסף השרים יחד, למה זה גם אז לא הגשת משפטך לפניהם על אודות החמס אשר עשו לך ועל הגזלה אשר גזלו מידך? – הוספתי לשאול את הנער.

–אבל הגשתי את משפטי, הפלתי תחנתי לפני השרים אשר להם המשפט, אולם לשוא עמלי, גם מאתם יצאתי וידי על ראשי, השופטים התאנפו בי מאד גם געור גערו בי, רקעו ברגליהם ויתנו בקולם עלי, עד כי נבהלו עצמי גם סמר מפחדם בשרי, מה נמרצו אמרי יושר, אמרי משל-הקדמוני: "במקום המשפט… שר אחד לבוש מכלול ועוטה מעיל ארגמן, ועל שפתי בית צוארו רביד ועל שתי כתפיו כסתות זהב מעשה חושב, הוא נגש אלי וימלא שחוק פיהו בהתבוננו בי. – בלעגי שפה קרא לאמר: “אבל מה מאד צדקו דברי השטנה אשר כתבו עליך, הכרח פניך תענה בך כי איש חורש און אתה, נבל הנך לכן נבלה תדבר, עתה פקודתך באה ואת עונך תשא…” אז רפו ידי ולא עמד לבבי, חרפה שברה רוחי כי שחוק ללצים הייתי, ויבז בעיני לחלות את פניו. הן יתום נעזב אנכי גלמוד בארץ, מי ינוד לי ומי יבכה להולך בצבא כמוני, דברתי עם לבבי, פתאום וקול נשמע באזני לאמר: “גוזו שער ראשו!” כרגע גזו שער ראשי נזר מצחי, “לאָבב! לאָבב!”

איש אחד מעדת הצידים נגש אלי ובחלק לשון התכחש לי לנחמני ויען ויאמר: "אחי אל תרגז עלי ואל יצא לבבך בגלל הרעה הזאת באתך, ראה גם בטרם מרחם יצאת, ככה יעץ ה' עליך רעה ויגזר אומר ויקם לך: –

– גש הלאה זד! נעתרות נחמות מעול – קראתי במר נפשי – מי יודע אולי ככה צוה ה' והוא דבר אלי רדה, בכל זאת ארור תהיה נוכל, גם אתה, גם רעיך אלה, ארורים תהיו לפני ה', אכזרים טורפי-אדם! אך לשמצה בקמיכם תהיו ושמכם לרראון עולם עד דור אחרון סלה! – הוי הוי שואפי רצח כלכם! גם השופטים שתו את ידם אתכם היו עליכם סתרה, אחר אשר כספכם בא אל אמתחתם… על כן תפוג אמת, פקו פליליה ויצא משפט מעוקל! רשעים כמוך שמנו עשתו גם גברו חיל. גם אתה כן עוזריך שאולה רדו ביום אחד תספו כלכם;– יואל אלוה גם לנצח בל תחזינה משרים עיני זדים ארורים כמוכם. – לא כן אנכי. בתום לבבי את פי מלכי ואלהי אשמרה, על דברת שבועת אלהים, באמת ובתמים את עבודת מלכי אעבוד; לא כאשר המה עושים היום אוהבי בצע ולוקחי שחד אשר אלף פעמים ביום את שבועת מלכם המר ימירו בעבור כסף ולא ידעו תועי רוח בושת גם הכלם לא ירעו.– ובזה תמו כל הקורות האלה. –

–אולם הואל נא לספר באזני: מה היא הנסבה, אשר הביאה את הנערים האלה ארבעתם גם יחד לדור באהל הזקן, ומה ראה על ככה לאסוף אותם פה תחת צל קורתו? –

–יד המקרה היתה בכל זאת ומאתה היתה שומה כזאת. – ראה מטעם שרי החיל נשלחו האנשים האלה אל העיר הזאת: לעבור עבודת הצבא. ברבות הימים לא אחת נפגשו עם הזקן יחדיו, אחרי הכירו איש את אחיהו, ואחרי גלו את אזנו ויספרו לו מכל התלאה אשר מצאתם מיום נלקחו בחזקה לצאת בצבא, ועל אשר שאר רוח לו וידע את נפש אובדים כמוהם, המו מעיו עליו יחד נכמרו נחומיו לישע אומללים יצא לישע אין אונים. לפעמים הענק העניקם כמסת ידו אשר ברכו ה'. גם מאשר נכבד היה בעיני פקידי החיל ויטו אליו חסד, לכן גם לדבר הזה נשאו פניו לשלח את הנערים חפשי מעבודתם, פעם באחד בחר ויאספהו אל ביתו לחוג אתו את החג, ופעם על השני יעלה הגורל לשמוח אתו, ופעם גם על כלמו הטה חסדו וארחו לחברה אתו וארוחתם ארוחת ימי החגים על שלחנו היו. – לא אחת הזיל זהב מכיסו לתמוך את ידיהם ומהונו יכבדם – הלא ידעת כי אבינו זה לא ידע חוסר-כסף כל הימים. אי לזאת לא עוד תתמה על החפץ, אם מרגשת תודה בכל לב ונפש אהבוהו ויקראו לו: אבי אתה. גם הוא בני – אתם פיהו יקבמו תמיד, אמנם כאב רחמן הושיעם וינטלם וינשאם זה ימים רבים, ככל צרותם לו צר, עתה כאשר הוכח במכאוב וגם נפל על ערש דוי כבנים אהובים יסבבו את מטתו נאמנו בבריתו ולא שקרו באמונתו, יומם לא ינוחו גם בלילה לא שכב לבבם. ויהי להם היום למלאכת עבודת הצבא, והלילה למשמר: לשמור על-אביהם, חליפות וצבא עמהם לעמוד הכן לשמרו ולעשות את כל צרכיו, אחת נשבעו אם יתנו שנת לעיניהם ותנומה לעפעפיהם עד ירא ה' וישקיף עליו לרחמהו וממכתו רפא ירפאהו. –

את פני השר חלה הזקן כיום החלותו את חליו זה, ויתחנן אליו לבל יצוה עליו את הרופאים לקחת אותו אל בית החולים; – גם לדבר הזה נשא השר את פניו ויעתר לו למלא שאלתו זאת, ותקטן טובתו זאת בעיניו ויוסף להטות חסד ויבא לדרוש לשלומו הלום ואת הרופא העובד בצבא אתו הביאו, וידרוש ממנו לרפאהו; עד כמה פעמים יבא הלום לדעת מה יעשה בו, הקלה מחלתו אם לא? – כראות השר הזה כי הבחורים האלה בכל לב ונפש עושים מלאכת החולה, מתחרים איש ברעהו לסמכהו ולסעדהו על ערש דוי, ולא ימישו רגע ממטתו, ויהללם שבע על משפטם זה, וייטב בעיניו חסדם אשר לא יעזבו את רעם הנענה, כי לב טהור ברא אלהים בקרב השר הזה, ויוקיר אנוש מפז ואהבת רעים קודש הייתה לו, אז הוסיפו הנערים אומץ לשרתו ולשמרו כאישון בת עינם. ככה היה משפטם עם החולה גם טרם בואי הלום, ככחם אז כחם עתה לא ייעפו ולא ייגעו; לשרתו בכל מאמצי כחם גם מיום נפלי פה ותחת רופא הצבא באתי לעבוד את הממשלה ולרפא חולי אנשי הצבא, כאשר למישרים תחזינה עיניך כהיום הזה.

טרם כלינו לדבר ויסב החולה את פניו אל הקיר ויישן ושנתו ערבה עליו.

–עתה עת-לנוח, לכה ונלכה גם אנחנו. – אמר הרופא אלי, בעוד עמד כרגעים אחרים למראשותי החולה ויתבונן בו; ויט אזן קשבת לשמוע נשמת אפו אם לסדרים הוא שואף. – החולה ישן עתה שנת מנוחה – לחש באזני – הבה! קומה לכה ונלכה, אביאך אל ביתי, הן לא-רחוק ביתי מפה, לא עוד עת לשכב ולישן. – וגפן ונלך יחד.

- - - - - - -

אמנם קצרה רוחי מהוחיל עוד אף צמאה נפשי לדעת, מה נעשה עם בת רעי הזקן בן-ענושים הנענה הזה. אולם לא מצאתי את לבבי, לחלות את פני הרופא למלא משאלות לבבי. כי יגורתי, פן למשא אהיה עליו, כראותי כי סר וזעף הנהו, ולכו תפוש בשרעפי יגון. אפס כבואנו אל בית הרופא, ויהי אך ישבנו על המטה להנפש מעט, ויחל הרופא לספר באזני את אשר כלתה נפשי לשמוע, וידרש ללא שאלו כי לא מלאתי את לבבי לשאל מאתו על אודות הדבר הזה.

פתח דברי הרופא ככה היה אלי: "הלא מראש הבטחתיך רעי לגלות את אזניך על אודות דבר האסון האחרון אשר קרה את אבי ואשר ברב כח הכפיש לעפר נפשו, כמעט בכל רע היה, והיא הנסבה אשר עד שערי מות הגיע. – עתה הסכת ושמע! – היום הזה אחל לספר באזניך מה מאד רבתה המכה האחרונה הזאת ולא אכחיד דבר תחת לשוני, הן יאתה לרע נאמן כמוך לדעת מכל התלאות אשר מצאו את האובד הזה, מהחל ועד כלה.

הלא מראש אותה ידעת כי אשתו גם בתו הבכירה השליכו את נפשן מנגד, לפדותו מכבל ונחשתים. וכי חפצן לא הצליח ה' בידן. ויהי כאשר גולח הזקן נזר מצחו עם זקנו ותחת מחלצות הלבישוהו אדרת עובדי-בצבא, או אז מתה עליו אשת חיקו. גם בתו האומללה… בת תהלה זאת אשר ארשתיה לי לאשה… הה! מרב כעש ויגון סרה דעתה וטעמה לא עמד בה, ורוח רעה בעתתה. –

– כל אלה גם מני אז, ידעתי יגם ידעתי.

– אכן גם זאת לא נכחד ממך כעבור ירחים ששה ורוח רעה אשר מבעתה, לאט לאט אכלה את בשרה. מחלה רעד, הזאת כשם fataitas אנחנו הרופאים נכנוה. הוי הוי! אל בית החולים אשר בעיר הפלך הובאה האומללה. שמה מבלי משים ללא עת מתה האובדת, גועה ואיננה.

– כנים דבריך, זה ימים רבים עברו מיום אשר גלה הזקן את אזני גם בדבר הזה: באמרו כי ככה כתב אליו אחד מאוהביו בספר לאמר: “חלתה בתך וחליה חזק עליה מאד”. גם אביה האובד חלה את פני אלהיו כי יחוש וימהר עת פקודתה וירחמנה לאסוף את נשמתה אליו. הוי אב אומלל, אובד וקשה יום סלה!

*

האיש הדובר אלי מחה דמעה מעל פניהו כי פלגי מים ירדו עיניו בלי הפונות כדברו אלי כדברים האלה. כמנוד ראש הניע את תלתלי ראשו השחורות כעורב.

– האם גלה את אזניך דבר: מה נעשה עם בתו הצעירה, איכה שכלו הזמן גם מאתה? שאלני הרופא.

– גם לזאת נשא פני ויספר באזני לאמר: כי אשה זקנה אחת ממשפחתה הקרובה אליה, היא הפקדה לשמר עליה, ותהי אומנת את הילדה הרכה הזאת ותהי לה לבת תחת יולדיה אשר נלקחו מאתה. האשה הזאת כאם רחמניה תשמר עליה לבל יקרנה אסון.

הה! אם אב הולידה ואם מחוללה לא ישמרו על צאצאי מעיהם, לשוא תשקוד אומנת זרה לשמור בת לא רוחמה, לשוא במתת שקר תתהלל אם רחמניה כמוה, זקנה באה בימים לשום עין-חודרת על ילדה רכה יפהפיה, יתומה נעזבה אשר לא ילדה – אמר הרופא במגינת לב, ושחוק-מר רחף על שפתיו.–

ראה הנערה האומללה הזאת יפת תאר ויפת מראה היתה, כשושנת העמקים חכלילת עינים מרהבת עין רואי, ככה גם היא פרחה עלתה נצה ותיף מאד בגדלה, יום יום הוסיפה חן והדר בנות - חן לא דמו אליה ליופי וקנאוה בנות רבות, ככה שמעתי את אשר רבים ספרו לי לאמר: כי יעלת חן מאין כמוה היתה. אולם כאשר עזבתיה ביום לכתי לדרך עוד צעירה לימים היתה. בימים ההם ואנכי עוד עודני שוקד על דלתי בית מדרש חכמי הרופאים – (אוניווערזיטעט) – עם לבבי אשיחה: "כאשר אבצע את הלמודים אז לביתי אסע, והיה אם אך אמצא חן בעיניה והיתה לי לאשה, תחת אחותה הבכירה. הוי תוחלת שוא! חשקי שם לי הזמן לחרדה. ויכלה באפס תקוה. זרים קדמוני ונכרים חללו כבודה. הה!…

– אבל מה האסון אשר קרתה? מי חלל כבוד יפעתה.

– איש מוסר פורע; איש מדלי אזרחי הנוצרים מהשפלים. איש רש ונקלה, אשר מטה ידו וכל ירושת נחלת שדה וכרם לא היה לו; אך כחמשה עשר עבדים אכרים עובדי אדמה עושי-מלאכתו במגרש העיר. העול הזה זר יהיר ולא ינוה הולך שובב בדרך לבו, הוא חמד את יפיה בלבבו. מזימות תועבה חשב לחלל כבודה ולהפילה ברשת זו טמן לה. – הזקנה אומנתה כיונה פותה, גם כבדו עיניה מזוקן לכן אזלת ידה לשמרה לבל תבואנה רגל מעול ויד מחפיר לא תנידנה. גם הנערה פתיה, הומיה וסוררת היתה; לתומה נתנה אמון לכל דבר-שקר. הזר הבליעל הזה בשפת חלקות לקח את לבבה: כחש לה, אלות שוא נשבע: כי נפשו קשורה בנפשה. בלב ולב דבר איש תוך ומרמה, ויט את לבבה לאהבה ויחלל אח כבודה… אהה! כאשר נלכדה בשחת כרה לה, גם הרתה לזנונים ולא יכלה עוד להסתיר את נבלותה, ויסת המדיח הזה את האומללה: לקחת את כל אשר לה, מכסף ועד זהב ושמלות וללכת אחריו ולעזוב את עמה ואת דתה. ויפתה וידבר על לבה ויחזה לה משאות שוא ומדוחים ויפת בסתר לבבה ותמלא אחריו ותעש את כל חפצו. אולם אהבת רשע אכזריות, לב חרש און לא כן ידמה. פיהו דבר שוא ותחש על מרמה רגלו, ויהתל בה ויחלל מוצא שפתיו ויחליף הבטחתו עשרת מונים ולא אבה לקחתה לו לאשה. תכלית שנאה ישנאה ויבז לה בלבבו הערל, בעולתה שלח אח ידו ויגזול את כל הונה ורכושה, ויתעמר בה, ויחמכר לעשות אח הרע בעיני אלהים ואדם: ויקח בחזקה את כל אשר לה, גם מחוט ועד שרוך נעל עד כי ערום ועריה הציגה. ותקטן רעתו זאת בעיניו ויוסף חטא על פשע, כתנין אכזר הקשיח את לבבו וישלחה ביד פשעו. מלאה באה לביתו וריקם השיבה, ויגרש אותה מפניו, עת קרבו ימיה ללדת, ולא חסה עינו גם על עניה סוערה הזאת גם על פרי בטנה זרעו, זרע מרעים נצר נתעב.

כראותה כי כלתה עליה הרעה ותלבש כלימה כמדה ותעט במעיל בושת, חרפה שברה רוחה כי לא יכלה להסתיר קלונה לבל חגלה חרפתה לעיני השמש, וכי אזלת ידה לכסות על פשעיה כי נהפכו עליה ציריה וחבלי יולדה באו לה. ויהי בלדתה ותתאכזר ותשחת את רחמיה וחטרף לעד אפה ויד-רצח שלחה בפרי בטנה. – חטאתה זאת לא נעלמה מעיני השופטים, ויעשו בה שפטים כדת הממשלה. אל בית המהפכה הובלה, שמו בסד רגליה, ברזל באה נפשה. שמה במחשכים ישבה, ותשא אח עונה כשנתים ימים.

אפס גם שמה בתוך יושבי חשך לא יסרתה רעתה, ומשובותיה לא הוכיחוה עוד; טומאתה בשוליה ולא זכרה אחריתה. ככלה נאופים שרכה דרכיה, באות נפשה שאפה רוח זנונים לכן ירדה פלאים ותזל מאד לשנות את דרכה. גם נצוץ הבושת נדעך מקרב לבבה כי פרעה הזד לשמצה בקמיה, למוסר אמרה לא ראיתיך וענוה לא הכירה, לא הסירה זנוניה מפניה, ונאפופיה מבין שדיה ותתעב את יפיה ותרבה תזנותה. –

"אויה לי! איש היה בעיר הזאת; כבד בהון ומלא ימים אפס איש אשר לבבו פונה אחרי הרע, שרש פרה זנות גם הוא חמד את יפיה בלבבו; כי הרהיבתהו בעיניה וילבש תאוה כמדו ועגבים למזח חגר, אחרי בלותו היתה לו עדנה, ותדבק נפשו בנערה הזאת, ויצא לישע לה לפדותה מכבל ונחשתים, ברב כופר הוציאה לחפשי ויאספה אל ביתו, אולם לא ארכו הימים ופקודת כל האדם נפקד עליו, פתאום בא יומו ויתום חייהו וירד שאולה. – – אחרי מות אוסף-חרפתה השני עוד הפעם נגעה הרעה עד לבה ותצודנה למדחפות, יען קרובי המת וגואליו גרשוה מהסחפח בנחלתם. הה! גם מאת בית העול הזה יצאה וידיה על ראשה, כאשר יצאה מאת המדיח הראשון במפח-נפש. –

הה! מה תעשה משובה-נצחת עולת ימים כבת שמונה-עשרה שנים ליום פקודה נוראה כזאת? נערה חללה אשר שרכה דרכיה כמוה, גם הובישה הורתה, אחרי נפלה אנה תפנה לעזרה?– איה איפא תסתיר פניה מכלימות רוק משולחה ונעזבה כמוה? איפא עתה מחסה תמצא, ומי יצא לישע לה: לאסוף חרפתה בעוד טומאתה בשוליה? –

ראה הן אבדה תוחלתה לשוב אל עיר מולדתה ולא מצאה אח לבבה לראות את פני קרוביה, גם לשוא תעמול: לבקש שמה מנוח כאשר ייטב לה: הן בשאט נפש בגדה רב בגד עזבה דתה שכחה עמה ואיך ירחמנה כל הנקרא בשם יעקב וממי יהודה יצא? לכן עתה עת פקודתה באה, עתה נזכר עונה, תפקד חטאתה, לכן עתה בראש בנות שובבות תלך גולה, זה חלק מבישה, וגורל מוסר פורעת, סלה! –

כראותה כי היתה זלות לבני אדם וגועל נפש לישרי-לב, כל רואיה ידודו ממנה, כן התועבה השחיתה את דרכה ולא עזבה ממעלליה הרעים, ולא כבסה מרעה את לבה ועוד תלין בקרבה מחשבות זמתה, ותוסף לחטוא, הרבתה פשע: כי ראתה כי היתה זוללה; עלמות ראוה הזילוה; יען טומאתה בשוליה, נחמסו עקביה אף היא שבה אחור. כפרא למוד מדבר, ככה שאפה רוח-זנונים ובשאט נפש ביון מצולות חטאתיה הטבעו רגליה ולא חדלה מלכת אחרי שרירות לבה למען רבות תרוה את הצמאה ובשחת כרה לנפשה נפלה, דוחה ולא יכלה קום עוד. –

לשמע זה, רטט אחזני, ספקתי כף על ירך ואקרא: “אהה! מה נורא המראה הזה ואנכי לא ידעתי!” –

ויוסף הרופא לספר במר רוחו, ויען ויאמר: אחרי עברו מספר שנים כצאתי מבית המדרש (אוניווערזיטעט) לבוא אל העיר אשר שמה מתה בת איש חסדי אשר ארשתיה לי לאשה, שמה אותה נפשי לשבת ולרפא חולים, שמה גרה גם אחותה הצעירה האובדת הזאת אשר עודנה חיה.– לא אחת פגוש פגשתיה הולכת לשוח בקהל עלמות פרועות מוסר כמוה. לא לבד ביפיה עלתה על כלנה משובה הזאת, אף גם עצמו משובותיה שבעתים, ממשובות רעיותיה מבישות האלה. מוסר רחק ממנה וענוה זרתה הלאה, גם עקבותיהם לא עוד נודעו על פניה, פרעות תכונת נפשה לא ידעה שבעה; מריה וערפה הקשה, עברו חוק, פרצו גבול. לא אחת המרתה אח פי השופט ויחר אפו בה ויסור יסרתה למשפט. בכל זאת עוד לא רפתה רוח זנונים עוד לא שבה מדרכה הרעה, העמיקה שחתה טמאת השם, רבת הזמה הזאת, ותהי למשל ולשנינה בפי יושבי העיר הזאת, חרפה לעלמות וקלסה לנשים. ותקראנה לה השכנות שם: אשת הזמה.

אהה! גם עד היום הזה עוד לא שקעה אש תבערת זמתה, עוד לא שבה מדרכה הרעה; לא כבסה מרעה את לבבה שורש פורה חטא ופשע. מחלאחה לא הטהרה ולא רחצה מטומאתה. נכתם עונה ולא תכסה על פשעיה ולא נהמה על רוע מעלליה.

כל הימים האלה; בעוד בתו כפרה סודרה שרכה דרכיה, כבודה מעליה הפשיטה, ותמר מעליה עטרת תפארת הצנע לכת, אחי אביה הרחיקוה ויודעיו זרו ממנה, תעבוה כל מתי-סודו; כל הימים האלה לא ידע אביה מזה דבר. בדד ישב לו, ולבו אך חרד ומצפה מתי תבא העת המבורכה, לראות את פני הבת היקרה לו. יום יום כחו הוביש כחרש וילך הלוך ודל ותמס כעש חמודו. ותכל נפשו לצאת על אודות בתו אשר שבעתים נפלאתה אהבתו אליה מאהבת נפשו. –

אנכי ואביה, החלפנו חליפות ספרים דברי שלומים כלם כינינו, מעת אל עת מיום שובי מבית המדרש. – האומלל הזה כמעט היה לטורח גם עלי, גם על כל אוהביו מני אז, יען מאד מאד חזקו דבריו עלינו למלאות חפץ לבבו ותשוקתו העזה לראות את פני בת לא רחמה הזאת, כפעם בפעם קרא חמס באזנינו לאמר: “מדוע אתם מחשים זה ימים רבים לבלתי גלות את אזני על דבר בתי יחידתי מה יעשה בה? השלום לה?” – אמנם הסתר הסתרנו משפטה ומעשיה מאתו, כחדנו האמת תחת לשוננו. ובטענות שקר דחה דחינוהו, פעם כתבנו לו לאמר: “חולה היא” ופעם אמרנו עם הספר: “נסעה מזה, אל יום כלולת רעותה אל עיר אחת רחוקה, שמה תשב הנערה אתה ימים אחדים לשמוח יחד וליום הכסא תבא הנה”. עוד דברי בלע כהנה וכהנה בדינו מלבנו למען כחש, באמרנו ללבבנו, לא ידע זאת האובד למה יתעצב ללא עזר וללא הועיל? –

פעמים רבות כפתן חרש האטמנו אזנינו, והיו אף כששה ירחים רצופים אשר לא שמנו לב להשיבו דבר, על כל הספרים, אשר הרבה לנו לשלוח פעם בפעם. – סוף דבר היה: כי השיבותי אחור ימיני, מנעתי את עטי מכל וכל ולא פניתי לכל תחנה אשר בקש האומלל הזה ממני, אחרי אשר יבשו כל מקורי שקר. דללו יאורי-כזבים, מלהתהפך בם כמענות שוא ומדוחים, כראותו כי נכזבה תוחלתו ומאווי לבבו כלו באפס תקוה, כי לא נאמנו רעיו בבריתו, ואין חולה מכלנו עליו לגלות את אזנו מה יעשה בבתו. או אז גמר אמר, ויכתוב ספר אל אלוף נעורו, ואחר אשר שפך בו מרי שיחו כבחיק אוהב דבק מאח. גם השבע השביעו, לבל יכחד ממנו דבר, אם לשבט, אם לחסד – הודיעו דברים נמרצים לאמר: כי אם גם הוא ילך אתו בקרי לבלתי שמוע לקול תחנתו, הנו נושא נפשו באלה כי ימהר להפיל תחנתו לפני שר החיל: לתת לו רשיון ללכת ולרוץ לשוב אל עיר מולדתו ואל ביתו, ואם גם הוא ישיב פניו ריקם, ולא ירצהו לשלחו, אז ישים את נפשו בכפו ילבש עוז לבקש תחבולה לברוח בהחבא מעבודת הצבא, אף כי יסור ייסרוהו השופטים אחרי כן וידושו את בשרו בשוטים ועקרבים כמשפט כל בורח, כל זה כאפס ואין יחשב בעיניו אחרי כי תצלח בידו לראות את פני בתו יחידתו ולחבקה ולנשקה בטרם ילך בדרך כל הארץ ותהי זאת נחמתו בעניו ולא עוד ירד אבל שאולה. כבוא הספר הזה אל יד רעהו, מאד נכמרו רחמיו על צרת רעהו ותקצר נפשו בעמלו, ולא עצר כח עוד לבלתי גלות את אזנו, ולא אחר האיש ויכתב בספר, ולא כחד ממנו דבר הכל כאשר לכל.

כרעם בגלגל מחריש כל אזן וכל לב יתר ממקומו וכברק הנורא ביום סועה וסער, מפוצץ סלעים, משכר ארזים, מפרק הרים, ככה הלמו רעצו דברי הספר הזה את לבבו, כמדקרות חרב ירדו חדרי בטנו. נהפך לשדו בקרבו נשפך לארץ מררתו; ולא עצר כח עוד לשאת את עול מכאוביו ולהטות אח שכמו לסבול המון פגעים רבים אשר השתרגו עלו על צוארו. מרוב יגון וכעס נפל למשכב ויאנש. מיום ליום חזק עליו חליו לאין מרפא. בטח ידעתי כי המטה אשר עלה עליה, לא ירד עוד ממנה, כי מות ימות ולא יחיה.

בעת ההיא טרם בואי הלום – והנערים האלה, כבר עמדו לפניו לשרתו, ולא משו מקרב אהלו, יומם ולילה סמכוהו בסמים רפדוהו ברפואות. לא אחת גלה הזקן את אזנם, על אודות הברית אשר כרת עמדי בימים עברו וכל הליכות דרכי ומשפטי עמדו מה הוא.. מהר כתב האחד אלי ספר מלא קנים והגה והי ויגלה את אזני כי הלה הזקן אבינו וכי חליו כבד מאד.

אך קראתי את הספר. חשתי ולא התמהמתי לשים לדרך פעמי, הלוך ונסוע לבא הנה. עם לבבי אשיחה; אולי תצלח לי לגהות מזורו ולרפא מחץ מכתו, אז מה טוב. אך גם אם חכמתי לא תעמד לי להקימו מחליו, או אז אשית ידי על עיניו בעת מותו. – הה! למרות רוחי אזלה ידי למלט נפשו מרדת שחת, לא נשאר לי אך חסד האחרון, כשכב אבי עם אבותיו לשית ידי על עיניו…

בלילה ההוא לא עוד ארכה שיחתנו המלאה כעס תמרורים, על כי עיפים ויגעים היינו גם שנינו יחד. –

ברכתי את הרופא לשלום, ואפן ואצא ואבא אל ביתי ללון שמה, סר וזעף הייתי, ותדד שנתי מעיני ועפעפי לא ראו תנומה, כל המראות הנוראים האלה, עת ופגע אשר קרו את רעי האומלל בן-ענושים הזה, כגדודי מלאכי זעם לצבאותם נסעו, על פני חלפו למשפחותיהם יצאו נצבים לקראתי. ילידי תפתה כלם רפאים שוכני שאול אשר עורר מלך בלהות וישלחם על פני תבל ארצה, למרר חיי בני חלוף, העת וכלי זעמה בזעם צעדה ויסולו ארחות אידם על רעי האובד, שמוהו כמטרה לחץ! – הה! אם גם אחד ממשחיתים הנוראים האלה זרוע עוז לו וכח אלוה כחו לדכא שבעתים חית בן חרמו – הלא שבעים ושבעה תדכה נפש האומלל הזה תחת ידי משחיתים רבים סביב שתו עליו איש את רעהו יעזורו לרעה העמיקו הרחיבו פצעי קשה יום הזה, צרות רבות ורעות כאיש מגן עטרוהו הדריכוהו מנוחה, ולא שבו עד דכאו החלי. – לבי לבי עליך תמים! מעי מעי עליך אובד! כמה אנחמך קשה יום, מה אשוה לך ערירי גבר לא יצלח? איה שבר כשברך איש מכאובות!!!

*

ביום השני – הבוקר אור, כמעט יצאה השמש על הארץ – ואנכי נמצאתי בבית החולה, אולם הרופא הקדימני ברגעים אחדים לבא שמה טרם בואי, אך איש אחד מארבעה הנערים המשרתים אותו מצאתי שמה, יען שלשה הנותרים הלוך ילכו בבקר בבקר להראות את פני שר החיל כמשפט, אפס אך למצער שבתם שמה ומגמת פניהם לשוב מהר אל בית אביהם לשמרו ולעבדו, כי אך כפשע בינו ובין המות היה.

*

– אדמה כי עתה, תודה לאל קלה מחלתך? שאלתי את החולה בשבתי נכחו מראשותיו ועיני לנכח מביטות ולא תסובינה ממנו.

– לאין ערך הקלה מחלתי עתה מבראשונה, ענני החולה: – רגעים השאננים האלה מלאכי מות המה, הכן על משמרתם יעמודו טרם בואו לקדם פניהו. ראה! המות עושה מלאכיו שקט ודממה, ומשרתיו מרגוע ומנוחה.

מעי המו עלי כדברו כדברים האלה ותפעם רוחי, על הרופא נשאתי את עיני וארא כי סר וזעף הנהו. אך כאלם לא פתח פיהו דומם ישב.

– אמנם טוב לי עתה מאז, אף רוח לי כמעט – אמר החולה – השיעול חדל אף הלך לו. – הן את כל דמי מלבי ירקתי החוצה… עתה, אכן סר מר המות. הכל כאשר לכל נכון ימצאו, טבחתי טבחו ערכתי שלחנו. תם כחי ולא נשאר לו בלתי אם גויתי דלת בשר. בא יבוא המות הפעם, הוא וכלי זעמו ימהר ויחיש מעשהו הנני אחריו ללכת ולא אאחר את פעמי לעשות את דרכי, דרך כל הארץ…

– ה' עמך איש חיל! על מה זה נואש תאמר נפשך ללא עת? עניתי חלקי גם אני, הפעם. –

– מה נמרצו אמרי יושר! כנים דבריך איש חמודות! גם כל אשר נשמה באפו ה' אלהיו עמו ותרועת עושהו בו… אך נשמת שדי תחיה את היצור – באומץ לב ורוח נבון קרא החולה – אשרי האיש שלא ישכחנו כל ימי-חלדו, אשרי האיש שככה לו, אשר שם אלהים מבטחו ושדי בעזרתו. אשרי ילוד אשה יעשה זאת ובן אדם יחזיק בו. הוא מפחד שאול לא יירא, יתקלס במוקשי מות וחתת אבדון משחק לו; ישחק ליום אחרון יעלוז לקראת המות! – אך רכי לב המה יחתו אך שכחי-אל אוסרו מפחד המותה. רק חטאים בנפשותם המה ירהו לרדת שאולה. מה נואלו עוזבי ה'! הן לא תכבד יד המותה בנוע איש חיל, הלא שבעתים קשתה יד העת על החיים אשר חיים עודנה מאשר כבדה יד בכור המות על המתים, עת יסיע עדרו ירעם תחת שבטו ושאול ישים זבול למו, אך אלהים יפדה נפש ישרים מיד שאול כי יקחם באברתו יסך עליהם בצל כנפיו יסתירם סלה! –

ככלותו לדבר, ויאנח אנחה גדולה ממעמקי לבבו וידום.

כאשר שב רוחו אליו ויתחזק על ראש המטה ויוסף לדבר: "הוי בהבל כליתי ימי ושנותי ברעות רוח. מחמדי תבל שעשועים היו עמדי, ותענוגות בני איש משחקים לפני יום יום, בם כל מעיני ואדירי כל חפצי בם… ממרום הביט ה' ובעיניו רע. ממכון שבתו השגיח עלי וישלח מושיע ורב, ויצו על החכמה לפקוח עינים עורות. כמעט נגעה בי מלכת שמים הזאת בקצה משענתה ותאורנה עיני, וארא כי עירום אנכי מדעת. מעט מעט נתתי אל-ליבי לתור ולדעת על כל אשר נעשה תחת השמש ואתבונן כי הכל הבל ורעות רוח… שקר התענוג והבל הששון! כל מחמדי תבל אך יגיעת בשר ורעה רבה: לא תשבע עין חומד עשר-רב, ולא תמלא אזן שמח, משירי משתה תמיד. אחרית כל שמחה תוגה וקץ שותי שבר עמל וכעס. גם שעשועי בני תמותה גם תענוגות בני-חלוף מהבל המה גם יחד. כצפרים עפות, כאשר יחנו כן יסעו. בן-לילה יוצרו ובן-לילה יאבדו לנצח, וכן נגוזו ועברו! ברב הון רב כעש ואוסף עושר יוסיף מכאוב!! –

אללי–לי! השבתי ימים מקדם, בעוד סוד הברכה עלי אהלי בהלה ההצלחה נרה עלי ראשי; בעוד אשת חיל לימיני ובנות שתים בנות-חן לשמאלי, כשתילי זתים סביבי היו. כאלוף שכנתי בתוכם. ברכת ה' היתה אתי בכל משלח ידי ושרשי המסחר פתוחים אל מקורי ישע; טל ילדותי ילין בעצמותי וכחי חדש עמדי יום יום. אז גבה לבבי אף רמו עיני כקצין חשבתי לי מנוחה. מדי בא יבאו יושבי שער עירי: לשום את טורה העדה עלי לשאת את משאם וריבם, התקצפתי מאד על אשר באו להשבית מנוחתי, ולהפריעני מעבודתי לקבץ על יד הון-רב. אז תלונה עברה על דל שפתי, הייתי כמתאונן רע באזני ה'. משמים השקיף ויתעבר בי בגללם ומלאכי זעם שלח ליסרני שבע ולגלות את אזני למוסר. הה! אויבי בנפש הקיפוני, במחשכים הושיבני הזמן. ענה בכבל רגלי ברזל באה נפשי ואלך חשך ולא אור… אויה לי! כפרד וכסוס אין הבין ככה גם אני בער לא יבן לבבי לזרות הלאה גאות לב וללבוש צדקה כמדי… אמרתי רבת שבעה לה נפשי חמת הזמן וגערת העת, עוד אחת מעט ישוב אף ה' ממני ולא יתן את המשחית לבא עוד אלי… הה! שגיתי ברואה אף הזמן חרה בי ויתאנף מאד להשמידני. דרך קשתו כאויב נצב כצר לנגדי וחץ ברור לקח מאשפתו ויורה ללבבי לפלח כבדי ולשפוך לארץ מררתי, ירה ירה ולא החטיא את המטרה. את חצי ראשי גלחו חפצי רעתי, וכלי גולה הלבישוני, ללכת ולעבור בצבא.

"בהתחמץ לבבי כן יספתי לחטוא בלשוני, נתתי תפלה במשפטי-אל ועם משופטי אדיבה; אמיתי חף אנכי מפשע אך לשוא יסרני ה'; דמיתי כי חרב פפיות הזאת מואסת כל ברזל… ממרום הביט ה' וינאץ מכעש אנוש-רמה, ויט את ידו עלי ויוסף להפליא את מכותי הפלא ופלא: עלי מתה אשת חקי ובת יקרה לי טעמה לא עמד בה ורוח בינתה נמר. ובעתתה רוח-רעה. – או אז נואש נואש קראתי, אמרתי אבדתי אבדתי!. עם לבבי אשיחה: עזבני ה' וצורי שכחני, גדול כים שברי! הררי אסון נפלו עלי וסלעי מגור סוערים להפיצני, עתה יתם כחי עתה אגוע… כמה מדרך מישרים יתרחק האובד אם יחשוב האותיות טרם תקרינה! אמרתי כלה הזמן את בני אשפתו, עתה אזלת ידו לפצפצני פרץ על פני פרץ, כי עיף ויגע הנהו מרב הטרח אשר נשא בגללי, עתה אשקטה עתה אנוח מעט. אהה! מה טחו עיני מראות. צרות רבות ורעות אשר לא שערון כל קשה יום אך לפרוח החלו ובוסר פצעים נאמנים היה נצה. נשקד עול מכאובי בידו השתרגו עלו על צוארי. המה המרו אח רוחי. שחה לעפר נפשי נפוגותי ונדכתי מאד. כל היום כמים נתכו שאגתי זעקתי מנהמת לב ואין שומע!! –

"אהה! מה גדלה הרעה האחרונה באתני, ומה רבתה המכה הזאת מכל המכות אשר הכני הזמן. בפעם הזאת שלח את כל מגפותיו אל לבי לרסיסים הכהו כתות לא יחמול. זעף ה' אשא הפעם עשרת מונים יותר מאשר הוגה אותי ביום חרון אפו בי בראשונה, דעו וראו רעי! הן המתים שכבר מתו נשכחים מלב בני אדם, כה שם להם הטבע חוק ומשפט, אולם לא כן הכבוד…. הה! מה נורא חרפת איש, ומה איומה הבושה. עזה כמות כלמת-עולם, קשה כשאול קלון. אויה! עצם מעצמי ובשר מבשרי בת תהלה אשר חפצי בה קראתי תמיד, היא לחרפת עולם היתה לי – וקלון על כבודי! – עטיתי כמעיל בשתי וכמדי חרפתי, עתה כמשא כבד תכבד עלי תכפשני לעפר. – הרים נפלו עלי גבעות עולם כסוני! אמש חשך שואה ומשואה בצעיף עלטה יעטוני, מלאכי זעם בסנורים הכוני בל אראה חרפתי עוד! – הוי הוי! אי-כבוד כי גלה כבוד ממני ואיננו! –

"כל אלה מלאכי שלום היו, מלאכי מוסר כלם אך לגלות את אזן חוטא ממרום שולחו.. הן באחת ישפוט-אל-זועם ובשתים בסערה דרכו וישופני. בכל זאת בער הייתי ולא ידעתי מה כפרא אין הבין לא שמתי לב לתור ולדעת; כי אך אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בנו ייסרנו למשפט, למען לא ילך עוד בשרירות לבו ובאלהיו לא ישים תהלה. – עתה בקהל רב אודה על פשעי ולא אכסה על חטאתי: למען ישמעו רכים וילמדו לקח. וידעו ויבינו תועי-לבב, כי יש אלהים שופט – סלה! – "

כמעט כלה לדבר וינפש, והנה הנערים באו החדרה בלב סחרחר ופניהם כסה יגון, סביב ערש דוי נכחו עמדו ארבעתם גם יחד. אדמו פני החולה ואגלי יזע כרסיסי טל נטפו מעל מצחו. אחרי הוחיל עד בוש. ברגש קדש פתח אח פיהו ועיניו כברקים ירוצצו מזרי חזות אמת ויען ויקרא:

"האספו בני גושו הנה; הקבצו ושמעו אל אביכם שמעו אלי, כי נגידים אדבר – הסירו גאות לבבכם ועתק זרו הלאה! שקר גאון איש, והבל גבהות לב! – התתנאה תולעה זוחלת על יוצרה? הירום לבב אנוש רמה על עושהו? – אולם רעה חולה מזו: תלונה!… כי חטאת קסם חלונה ואון ותרפים איש-נרגן. כל פה עתק מדבר וכל לשון תתאונן רע באזני ה' אות מרי הוא ועד כחשו באלהיו! – איש נרגן אומר לכל אך שיא לא ישמע אל ולא יבין קדוש יעקב! – בני, אל תרגנו באהליכם כל תלונה בל תעבר על דל שפתותיכם. ראו, לכל עת וזמן לכל חפץ. אם ה' לא ישמר על איש לשוא שקד מתלונן, אם יוצרו יעץ ומי יפירנו? – אך ישרים דרכי ה', נאמני-רוח ילכו לבטח בם ועקשים יכשלו בם. באמת ובתמים תתהלכו את האלהים למען ייטב לכם לקץ הימין! – אל תבכו לפגע ואל תנודו לכל מקרה בכו בכה לנלוז דרכו כי בחשך בא ובחשך שמו יכוסה… דמעה ציר נאמן לתלונה וצעדיה לכל חטא ופשע יתמכו. כבא עליכם אסון כמהלך ופגע כאיש מגן אל תיראו ואל תערצו, אל תתנו את פיכם לחטוא וקול בוכים בל תשמיעו פן יקצוף אלהים על קולכם ויוסיף להכותכם מכה רבה מכת בלתי סרה. כמים שפכו לבבכם ומרי שיחכם לפני ה' ותפלה לאל חי… – אך כזאת יבא אדם אל הקדש: אם את אלהיו ישוה נגדו תמיד. בעטוף עליו נפשו אך אליו ישפך שיחו, רק אליו יתפלל; בטרם יקרא ואל ממרום יענהו – רוח נשברה נבחרה מעולות ולב נדכה מחלב אלים; רק בתפלה נתעודד – ולא בדמעות שליש! –

פלגי מים ירדו עיני הנערים העומדים עליו.

"קרבו הלום בני, גושו אלי, הבו אח ידכם אלי ואברככם לפני מותי: – כלכם, כלכם הבו לי את ידכם… ככה… שמעו מוסר אביכם ועצתי בל תפרעו: אל תיראו מפחד המות ומחרדת שאול אל תחתו ואל תערצו: – שערי שאול פתח-תקוה המה, לתקות אושר חיי-נצח!… יברככם ה' ויאר פניו אליכם… הנני מתודה על כל חטא ופשע. אנא ה'! אם בשגגה ואם בזדון לב חטאתי לפניך והרע בעיניך עשיתי סלח לעבדך מחה כעב פשעי הרב כבסני מעוני תסוב לרחמני! -

"מעונה אלהי קדם! כל עון שא. כל ישעי וכל חפצי כי סלוח יסלחו לי אלה כל אשר גמלתי להם רע, כאשר גם אנכי הנני סולח בכל לב ונפש לשולמי רעה תחת טובה. לכל חפצי רעתי וצררי ריקם לכלם סלחתי… שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!…

ככלותו לצות את הנערים ולהתודות על חטאיו נסגרו עפעפי עיניו וידום, וצללי מות כסו פניהו, ולא נע ולא זע ממקומו. – עד בוש הוחלנו, אמרנו אולי ישן הוא, אולי יקץ עוד ויפקח את עיניו ויוסף לדבר אתנו. – ויגש הרופא אל המטה וישם את ידו על לב החולה ויקרא: אבל כל רוח חיים אין בו ולא נותרה בו כל נשמה. אהה! גוע הזקן ויאסף אל עמיו. –

משתוממים עמדנו ונתמה איש אל רעהו כמו חפצנו להגיד: כלו כל המראות הנוראים חזו עינינו, ספו תמו מכאוביו וחזיון הנורא חלף והלך לו.. בא הקץ! בא הקץ! –

ביום השני לעת ערב, טרם באה השמש, ויכינו הנערים: מטה, ארון, גם כרו קבר לקבור: את מתם מלפניהם וימהרו וירחצו אח המת למשעי, וילבישוהו תכריכים לכבוד ולתפארת כמשפט. כאשר כלו מעשיהם ויקחו את המת ויניחוהו על המטה ועל כתף נשאוהו במוט ארבעתם יחד. שנים מזה ושנים מזה משתי קצות המטה. – אנכי והרופא הלוך ובכה הלכנו אחר המטה לשלחו בדרך כל הארץ אל בית עולמו. –

אהה! מה חיי הבלנו פה על האדמה, אך סועה וסער! – האומלל הזה אשר גוע בלא-עתו, ולא בחטאו סבל מכאובים לאין ספורות, כי אם עין אלפים מאחיו נשא וה' הפגיע בו את עון כלם. בכל זאת מבלי משים, כל כבוד לא עשו לו במותו, ולא ספדו לו הוי אח! הוי רע! אך מתי מספר מכל אחיו אשר חלה לכם עליו – חסד ואמת עשו עם המת לשלחו בדרך…

לא ארכה העת לקברו. כה דרך היהודים, וכן משפט עם סגולה. כל איש ואיש ככהן כישראל, חקה אחת ומשפט אחד, לכלם נתן רשיון להתפלל על המתים בקבור אותם. –

אחרי אשר הורדנו את המת לעמקי בור וגם כסינו את קברו בעפר, קם הרופא ויספד לו מספד גדול ויתפלל בעדו לכפר בעד נשמתו, ותהי צרורה בצרור החיים וינוח בשלום על משכבו. – כל אחד ואחד מאתנו לקטו אבנים, לעשות גל על קברו. ואבן אחת גדולה שמנו לצד הקבר מראשותיו למצבה ונקרא לה מצבת בן-ענושים עד היום הזה: למען יזכר שמו עליה לזכרון עולם. ונפן ונלך איש איש לדרכו – ובזה ספו תמו ספורי קורות ימים עברו! –