הקדמת המתרגם    🔗

קשה לדמיין עיר בעלת חיי תרבות שוקקים ומסעירים כמו ורשה שבין שתי מלחמות העולם. עיר הבירה של הרפובליקה הפולנית השנייה, שקיבלה את עצמאותה מחדש אחרי למעלה ממאה שנים, הפכה במהרה לאבן שואבת עבור אמנים ויוצרים שמצאו בה שלל במות, קהלים ושיתופי פעולה מקצועיים. בתוך עושר ההתרחשויות, עולם הספרות זכה למעמד מרכזי וייחודי: סופרים, משוררים ומחזאים מילאו את בתי הקפה, התגודדו בחבורות, ייסדו כתבי עת והוציאו לאור ללא הרף ספרים חדשים ומתורגמים. רוב הפרסומים היו בפולנית, אך הפריחה הספרותית לא פסחה על שפות אחרות שבהן ביקשו חלק מבני התקופה לכתוב ולפרסם את יצירותיהם, ביניהן – מסיבות שונות הנעות מטעם אישי ועד שליחות אידאולוגית – גם היידיש והעברית.

אחד השמות שמזוהים יותר מכל עם המרכז הספרותי הוורשאי של אותה תקופה היה המשורר היהודי־פולני יוליאן טובים (1894–1953). המשורר צ׳סלב מילוש אף כינה אותו הראשון שבמשוררי פולין בשנים שבין המלחמות. טובים היה משורר פופולרי ופרובוקטיבי שנחשב פורץ דרך בכך שכתב עבור ההמונים. הוא היה ממייסדי חבורת ״סקמנדר״, ששמה לה למטרה לחדש את השירה הפולנית, לשחרר אותה מן ההכרח לשרת את האתוס הלאומי ולאפשר לה להתבטא בשפה היומיומית המדוברת ברחובות פולין, גם באלו המפוקפקים ביותר. מלבד יצירתו כמשורר, טובים כתב לתיאטרון, לאופרה ולקולנוע, והתפרסם גם ככותב של ספרי ילדים, מופעי קברט, פזמונים, טורים סאטיריים, תרגומי שירה ממספר שפות, ביניהן רוסית, גרמנית, צרפתית ולטינית, ובמקרה אחד לפחות אף תרגם מפולנית לאספרנטו. על אף שידע שפות רבות, הוא כתב כמעט אך ורק בפולנית, השפה שבה גדל ובה חי, וראה בספרות הפולנית המתחדשת את מפעל חייו.

הוריו של טובים היו יהודים חילונים שראו את עצמם כחלק מהחברה והתרבות הפולנית, וזו גם הייתה דרכו בחייו האישיים וביצירתו. אף שלא התכחש ליהדותו, תפיסתו את עצמו כפולני עוררה שאט נפש בקרב חלקים בציבור היהודי שביקרו אותו לא פעם על היעדר ההתייחסות ליהדותו וליהדות בכלל בחייו ובכתיבתו, והאופן שבו בחר להתייחס ליהדות בפעמים הנדירות שבהן הזכיר אותה ביצירתו. במקביל, ובעוצמה רבה יותר, לא נחסכה ממנו גם ביקורת אנטישמית והוא הואשם פעמים רבות בייהוד הספרות הפולנית ובהסתננות לעולם התרבות הפולני באמצעות הסתרת יהדותו. אף על פי כן מעמדו כמשורר פולני נותר בלתי מעורער לאורך כל שנות פעילותו, ועד היום הוא נחשב לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בתולדות הספרות הפולנית. הוא טיפח משוררים צעירים, השפיע על התפתחות סגנון הכתיבה של זמנו, ובעיקר כתב ללא הרף והעשיר את הספרות הפולנית ביצירות חדשניות, פורצות דרך, כובשות ומסקרנות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה טובים נמלט לצרפת, המשיך לפורטוגל ולברזיל ולבסוף הגיע לארצות הברית, שם התמקם עד שובו לפולין עם תום המלחמה. החדשות על המתרחש במולדתו ועל השמדתה של קהילתו – הקהילה היהודית הגדולה בעולם עד ערב המלחמה – עשו את דרכן אל המשורר, שהלך ונעשה מודע יותר ויותר לכך שבעודו ממתין בגלות בתקווה לסיום המלחמה, העולם שכה אהב הוחרב, ושרבים ממכריו, חבריו ובני משפחתו נרצחו בידי שליחי המשטר הנאצי וסייעניהם. באפריל 1944, במלאת שנה למרד גטו ורשה, פרסם טובים מסה קצרה שהקדיש לדיון בשאלת זהותו כיהודי־פולני בעקבות זוועות המלחמה.

זהו טקסט אנטי־גזעני ואנטי־פשיסטי, הרהור מעורר מחשבה על לאומיות, זהות ויהדות, ובה בעת קינה שוברת לב של גולה המביט מזרחה על חורבנו של עולם שאהב ושהקדיש לו את חייו. על אופיו הטראגי של הטקסט מעידה אולי יותר מכל ההקדשה שבראשיתו: טובים מקדיש את החיבור לאימו שנותרה בפולין, או לצילה, שכן הוא אפילו אינו יודע אם היא עדיין בחיים. ואכן, לאחר שהסתיימה המלחמה נודע לו שאימו, אדלה טובים, נרצחה כשנתיים לפני שכתב לה את אותה ההקדשה.

עם פרסום המסה היא נפוצה ברחבי העולם וזכתה מיד לתרגומים לשפות רבות. היא מצאה את דרכה במהרה גם לישוב היהודי בפלשתינה־א״י המנדטורית ותורגמה לעברית עוד באותה שנה על ידי נחמיה רבן תחת הכותרת ״אנו, יהודי פולין״. מאז תורגמה המסה גם בגרסאות מקוצרות וחלקיות, אך כפי הנראה התרגום שלהלן הוא התרגום הראשון למסה בשלמותה מאז שיצא לאור לראשונה תרגומו הנהדר של רבן ב־1944. יותר משמונה עשורים לאחר כתיבתה, נדמה שהשאלות שהיא מעלה נותרו רלוונטיות מתמיד. יתכן שיהיה בכוחו של תרגום חדש זה לאפשר לדבריו של טובים להדהד גם ברגע ההיסטורי הנוכחי.

 

אנחנו, היהודים הפולנים    🔗

 

1    🔗

…אני כבר יכול לשמוע את השאלה: מאיפה בא ה״אנחנו״ הזה? במידת מה זו שאלה מוצדקת. זו שאלה שנוהגים להפנות אלי יהודים, שתמיד הסברתי להם שאני פולני, ועכשיו יפנו אותה אלי גם פולנים, שעבור רובם המכריע אני יהודי וזה מה שתמיד אהיה. הנה תשובתי גם לאלה וגם לאלה.

אני פולני כי ככה מתחשק לי. זהו ענייני הפרטי לחלוטין ואין לי שום כוונה לתת עליו דין וחשבון לאף אחד, וגם לא להבהיר, להסביר, או להצדיק אותו. אני לא מחלק את הפולנים ל״טהורים״ ו״לא טהורים״, את זה אני משאיר לגזענים הטהורים והלא־טהורים, ולהיטלריסטים הילידיים והלא־ילידיים. אני מחלק את הפולנים באותו האופן שבו אני מחלק את היהודים ואת שאר העמים: לחכמים וטיפשים, ישרים וגנבים, אינטליגנטים ובורים, מעניינים ומשעממים, נעשקים ועושקים, ג׳נטלמנים ושאינם ג׳נטלמנים וכו׳. כמו כן, אני מחלק את הפולנים לפשיסטים ואנטי־פשיסטים. כמובן ששני המחנות האלה אינם חד־גוניים, כל אחד מהם מנצנץ בגוונים שונים של צבע ובריכוזים משתנים. אבל בהחלט קיים קו שמפריד בין השניים, ובקרוב יהיה ניתן לצייר אותו באופן ברור לגמרי. הגוונים יישארו גוונים, אך צבעו של הקו עצמו יבהיק ויעמיק יותר ויותר.

במישור הפוליטי הייתי יכול לחלק את הפולנים לאנטישמים ואנטי־פשיסטים. כי פשיזם הוא תמיד אנטישמיות. אנטישמיות היא שפתם הבינלאומית של הפשיסטים.

 

2    🔗

אם בכל זאת היה עלי להצדיק את לאומיותי, או, ליתר דיוק, את תחושת הלאומיות שלי, הרי שאני פולני מהסיבות הפשוטות ביותר, סיבות שהן כמעט פרימיטיביות, רציונליות ברובן, לא־רציונליות בחלקן, אבל נטולות כל תיבול ״מיסטי״. להיות פולני – זה לא כבוד, לא מקור לגאווה, ולא זכות. אותו הדבר נכון לגבי נשימה, עדיין לא פגשתי באדם שגאה בכך שהוא נושם.

פולני – כי נולדתי בפולין, גדלתי בה, התחנכתי, למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל, כי מגלותי, ללא שום התלבטות, אני רוצה לחזור לפולין, גם אם היו מובטחים לי תענוגות שמימיים בכל מקום אחר.

פולני – כי בגלל אמונה טפלה סנטימנטלית, שאני לא מסוגל להסביר באמצעות הגיון או לוגיקה, אני רוצה בכל מאודי שאחרי מותי אדמת פולין תשאב אותי לתוכה ותספוג אותי אליה, ולא אף אדמה אחרת.

פולני – כי כך נאמר לי בבית הוריי; כי מינקות הזינו אותי בשפה הפולנית; כי אמי לימדה אותי לקרוא שירה בפולנית ושרה לי שירים בפולנית; כי כשהטלטלה הראשונה של השירה מצאה אותי, היא השתחררה ממני במילים פולניות; כי את הדבר שנעשה לחשוב ביותר בחיי – כתיבת שירה – אני לא יכול לדמיין באף שפה אחרת, גם אם אדבר אותה בצורה השוטפת ביותר.

פולני – כי בפולנית התוודיתי על חרדת האהבה הראשונה, ובפולנית גמגמתי על אושרה ועל סערותיה.

פולני גם בגלל שהערבה והליבנה קרובים אלי יותר מאשר הדקל וההדר, ומיצקביץ׳ ושופן יקרים לליבי יותר משייקספיר ובטהובן. יקרים לליבי מסיבות ששוב איני מסוגל להצדיק באמצעות שום הגיון.

פולני – כי ספגתי מהפולנים מידה כלשהי של מגרעותיהם הלאומיות. פולני – כי שנאתי לפשיסטים הפולנים גדולה יותר משנאתי לפשיסטים מכל עם אחר. ואני מחשיב זאת למאפיין מהותי ביותר של הפולניות שלי.

אבל לפני הכול – פולני כי ככה מתחשק לי.

 

3    🔗

אני כבר יכול לשמוע את הקולות שמגיבים לכך: ״בסדר, אז אם כבר פולני, למה ׳אנחנו, היהודים׳?״ על כך אני משיב: בגלל הדם. – ״אם כך, מדובר בגזענות?!״ – לא. ממש לא גזענות. ההיפך הגמור.

ישנם שני סוגים של דם: זה שזורם בוורידים וזה שזורם מהוורידים. הראשון הוא נוזל גופני, ולכן חקירתו היא עניין לפיזיולוגים. מי שמייחס לסוג הדם הזה איזשהן תכונות מיוחדות מעבר לאלו האורגניות ומוצא בו כוחות מסתוריים, הוא מי שכתוצאה מכך, כפי שאנו רואים, הופך ערים לעיי חורבות, טובח במיליוני בני אדם, ובסופו של דבר, כפי שנראה בהמשך, מביא לטבח גם בבני עמו.

הדם השני – זה בדיוק מה שראש כנופיית הפשיזם הבין־לאומי מקיז מהאנושות כולה כתעודה לניצחון הדם שלו על הדם שלי – מדובר בדמם של מיליוני הנרצחים על לא עוול בכפם. לא דם חבוי בעורקים, אלא דם מוצג לראווה. מאז בריאת העולם לא נראה שיטפון כזה של דם של מרטירים, ודמם של היהודים (לא ״דם יהודי״) קולח בזרמים הרחבים והעמוקים ביותר. פלגיו המשחירים כבר מתמזגים לנהר שוצף וקצפי – ובירדן החדש הזה הריני מקבל על עצמי את ההטבלה שמתעלה מעל כל שאר ההטבלות: אחווה מדממת, יוקדת, מרטירית, עם היהודים.

קבלו אותי, אחים, לשותפות הנאצלת של דם חף מפשע שהוקז. לקהילה זו, לכנסייה זו, אני מעוניין להשתייך מעתה והלאה.

תואר לשם כבוד זה – יהודי מחמת ייסורים² – יוענק למשורר הפולני על ידי העם שהוליד אותו מקרבו. לא בזכות הישגים כלשהם, כי אין לי כאלו להציג בפניכם. אחשיב זאת כעלייה בדרגה וכפרס היוקרתי ביותר שניתן לקבל בעבור אותם שירים פולניים ספורים שאולי יאריכו ימים אחרי ושזיכרונם יקשר בשמי – שמו של יהודי פולני.

 

4    🔗

על הסרטים שענדתם על זרועותיכם בגטו צוירו מגני דוד. אני מאמין בפולין עתידית שבה מגן הדוד, זה שמצויר על הסרטים, יהפוך להיות אחד מעיטורי הכבוד הגבוהים ביותר שמוענק לחיילים ולקצינים הפולנים האמיצים ביותר. הם יענדו אותו בגאווה על החזה לצד אות הגבורה ״וירטוטי מיליטרי״³ המסורתי. יהיה בה גם את ״צלב הגטו״ – שם עם סמליות עמוקה. וגם את ״מסדר הטלאי הצהוב״, עיטור מכובד יותר מאשר לא מעט מהקישוטים הנוצצים הקיימים נכון לעכשיו. ובוורשה, ובכל עיר פולנית אחרת, יושאר במקומו, ישומר ויתוחזק חלק כלשהו של הגטו בדיוק בצורה שבה נמצא אותו, עם כל אימת החורבות החרוכות וההרס. את אנדרטה זו לחרפת אויבינו ולתפארת גיבורינו המעונים נקיף בשרשראות שיחושלו מהמתכת של תותחיו של היטלר שיפלו בידינו, ומדי יום נשזור פרחים רעננים ומלאי חיים בין חוליות הברזל, כדי שזיכרון העם הטבוח יישאר חי ורענן גם בדורות הבאים, וכסימן לכך שכאבנו על הנטבחים נותר גם הוא תמיד חי ורענן.

לכנסיית הזיכרונות הלאומיים יתווסף אתר הנצחה אחד נוסף.

נביא אליו ילדים ונספר להם על הייסורים המפלצתיים ביותר שבני אדם עברו בתולדות העולם. במרכז האנדרטה, שאופייה הטרגי יודגש באמצעות בתי הזכוכית של העיר שאם ירצה השם תיבנה מחדש, תבער אש שלעולם לא תיכבה. העוברים והשבים יסירו את כובעיהם בפניה.

ומי שנוצרי – יצטלב…

אם כך, נישא בגאווה, בגאווה גדושה באבל, את התואר הזה המאפיל על כל האחרים – תואר היהודי הפולני – אנחנו, שנשארנו בחיים בדרך נס ובמקרה. בגאווה? מוטב לומר: בחרטה ובבושה צורבת. כי הוא נפל בחלקינו בזכות עינוייכם, בזכות תהילתכם, גואלינו!

…אם כך, אולי לא ״אנחנו, היהודים הפולנים״, אלא ״אנחנו, רוחות הרפאים, אנחנו, צללי אחינו שנרצחו, היהודים הפולנים״…

 

5    🔗

אנחנו, היהודים הפולנים… אנחנו, החיים לנצח – כלומר, אלו שנספו בגטאות ובמחנות, ואנחנו, רוחות הרפאים – כלומר, אנחנו שנשוב לארצנו מעבר לימים ולאוקיינוסים ונהלך אימים בין החורבות בגופינו הבשרניים שהשתמרו בשלמותם ועם אימת המוות הנשקפת מנשמות שהשתמרו רק לכאורה.

אנחנו, האמת שבקברים, אנחנו, אשליית הקיום, אנחנו, מיליוני הגופות, ומעל עשרת אלפים, אולי עשרות אלפים שלכאורה אינם גופות. אנחנו, קבר אחים עצום ואינסופי שההיסטוריה לא ראתה ולא תראה כמותו.

אנחנו, שנחנקנו בחדרי הגזים והותכנו לסבון, שגם בעזרתו לא יימחו עקבות דמינו ולא כתם חטאי העולם כלפינו.

אנחנו, שמוחותינו ניתזו על קירות דירותינו העלובות ועל גבי החומות שתחתן ירו בנו למוות בהמונינו – רק מפני שאנחנו יהודים.

אנחנו, גבעת הגולגולתא שעליה אפשר היה להעמיד יער צלבים עבות מכדי שיהיה אפשר לעבור דרכו. אנחנו, שלפני אלפיים שנה נתנו לאנושות בן אדם אחד, אותו בַּר אֱנָשׁ⁴, שנרצח על לא עוול בכפו בידי האימפריה הרומית – והספיק המוות האחד הזה כדי שיעשה לאל. איזו דת תצמח ממיליוני המיתות, העינויים, ההשפלות והזרועות שקפאו כשהן מוצלבות בייאוש אחרון?

אנחנו, השלוימים, הסרוליקים, המוישאים, הבייליסים⁵, היהודונים החולניים, העלובים, המוזנחים – אנחנו, ששמותינו וכינויינו יתעלו בזכות אצילות המטען שהצטבר בהם על כל האכילסים, הבולסלאבים האמיצים, והריצ׳רדים בעלי לב הארי.

אנחנו, שוב בקטקומבות – ב״בונקרים״ מתחת למרצפות רחובותיה של ורשה, מדשדשים בצחנת הביבים לתדהמת חברינו – העכברושים.

אנחנו, האוחזים בקרבינים על הבריקדות, בין הריסות בתינו שהופגזו מהאוויר; אנחנו, חיילי החרות והכבוד…

״יונה, לך למלחמה!״⁶ היהודי הלך, רבותיי המכובדים, ונהרג עבור פולין.

אנחנו, שעבורנו ״כל סף היה מבצר״⁷ בכל אחד מהבתים שהתמוטטו עלינו.

אנחנו, היהודים הפולנים, שנעשים לפראים ביערות, שמזינים את ילדינו המפוחדים בשורשים ועשבים, אנחנו, סומרים, רומשים, זוחלים על גחוננו עם איזשהו רובה דו־קני מיושן שהשגנו בדרך נס או שהתחננו לקבל בעבור הון עתק…

״האם אדוני הנכבד מכיר את הבדיחה על שומר היער היהודי? היא מצוינת! היהודון, תקשיב טוב אדוני, לחץ על ההדק, ומרוב פחד עשה במכנסיים! חה חה!״

אנחנו, איובים, אנחנו, ניובות⁸, אנחנו, מכפרי העוונות על מותן של מאות אלפי האורשולקות⁹ היהודיות שלנו…

אנחנו, בורות עמוקים מלאים בעצמות שבורות, מרוסקות עד עפר, ובגופות מעוותות מכוסות חבורות.

אנחנו – זעקת כאב! זעקה כה ממושכת, עד שגם הדורות הרחוקים ביותר ישמעו אותה. אנחנו קינה, אנחנו יללה, אנחנו מקהלה באתר קבורה המייבבת ״אל מלא רחמים״ שהדיו ישמעו מהמאה הזו למאה הבאה.

אנחנו, ערמת הדשן המדמם הנפלאה ביותר בהיסטוריה, שאיתה זיבלו את אדמת פולין כדי שלחם החרות יהיה טעים יותר לאלו שישרדו אחרינו.

אנחנו, שמורה מקאברית; אנחנו, מוהיקנים אחרונים, ניצולי טבח, שאיזשהו פי. טי. ברנום¹⁰ מודרני יכול להציג מסביב לעולם ולפרסם את המופע בכרזות ססגוניות: ״מחזה שלא נשמע כמותו!״, ״The biggest sensation in the world!״, "יהודים פולנים – חיים ואמיתיים!״, אנחנו, ״חדר הזוועות״, "Schreckenskammer״, ״Chambre des Tortures!״, ״בעלי עצבים חלשים מתבקשים לעזוב את האולם!״

אנחנו, שיושבים ובוכים על נהרות שמעבר לים, כפי שעשינו בעבר על נהרות בבל. בכל רחבי העולם רחל מבכה על בניה, אך הם אינם! על גדות נהר ההדסון, על גדות התמזה, הפרת, הנילוס, הגנגס, והירדן אנחנו תועים בתפוצותינו וקוראים: ״ויסלה! ויסלה! ויסלה! אמנו מולידתנו! ויסלה אפורה, את לא ורודה בזכות השחר, אלא בגלל הדם!״

אנחנו, שאפילו את קברי ילדינו ואמותינו לא נוכל למצוא – כי יערמו שכבות על גבי שכבות, כי יתפרשו לרוחבה של המולדת לכדי קבורה אחת ויחידה! ולא יהיה מקום ייעודי שתוכלו להניח עליו פרחים, אלא, כמו זורי הזרעים, תפזרו אותם בהנפות ידיים רחבות. אולי במקרה תפגעו במקום הנכון.

אנחנו, היהודים הפולנים… אנחנו, אגדה שותתת דם ודמע. מי יודע אם לא יידרש לכתוב אותה בפסוקים תנכיים: ״בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן״ (איוב, יט, כד). אנחנו, השלב האפוקליפטי של ההיסטוריה. אנחנו, קינות ירמיהו:

״…שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ…״

(איכה, ב)

״…צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי. צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי. קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה, מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת… רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי, שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי… תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב, תַּאֲלָתְךָ לָהֶם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה.״

(איכה, ג)

***

מעל אירופה עומד שלד רפאים עצום שהולך וגדל. בארובות עיניו הריקות נוצצת אש של זעם מסוכן ואצבעותיו קפוצות לאגרוף שדוף. והוא, מנהיגנו, הדיקטטור שלנו, הוא זה שיכתיב לנו את זכויותינו ואת דרישותינו.