א.
אני. אני מרגישה כמו הפסל הזה של אטלס שנושא על כתפיו את העולם, רק שאני מנסה לשאת את עצמי.
ב.
בכי. מאז ה… הבכי שלי בא לי בהפתעה. כך פתאום. הוא הפך לישות בפני עצמו. הקול רועד, האף מנוזל, החזה מתייפח, דמעות מסמאות את העיניים. מרגישה שאפידרמיס דקיק, שקוף, מפריד בין תמר הלא־בוכה לבוכה.
ג.
גאווה. אני גאה, גאה במפגינות ובמפגינים שיום ולילה מפגינים באומץ ובאופנים שונים עם משפחות החטופים, נגד הממשלה, בעד סירוב להילחם, נגד הטבח וההרעבה בעזה. כן, אני גם שם, אבל אני פחדנית ופחות אינטנסיבית.
ד.
די. די לכיבוש! די למלחמה! די להפקרה! מאז שאני נערה אני זועקת בצמתים ובכיכרות, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, את ה"די" התמים הזה. לפחות יצאה לנו בדיחה משפחתית – הבת שלנו צעקה בהפגנות כשהייתה פעוטה: “די לקידוש!” (אנחנו מקדשי שבת).
ה.
הִגַּדְתְּ, שזוהי מצוות קריאת הגדת הפסח וכל השטיקים שסביבה – להחביא אפיקומן, למצוא אותו, כוס לאליהו הנביא וכל השאר. המניעים והאנרגיות של האקטיביזם הפוליטי שלי קשורים לילדיי. מאז שנולדו אני במוֹד והגדת להם. הגדת להם על הנכבה, על הכיבוש, על האפרטהייד, על החובה לצאת להפגין, על לטעת בט"ו בשבט עם הפלסטינים באדמותיהם, על ללכת ב"יום ירושלים" לחומת ההפרדה, על כל מה שהסתירו ממני כשהייתי קטנה.
ו.
שם המשפחה שלי, ורטה, מתחיל ב־ו', שהיא אות חיבור. בין מי למי או בין מה למה אני מחברת? בימים אלה לא מוצאת לא בדל חוט ולא מחט. גם מוויכוחים אני נמנעת. הם מבעירים בי שנאה, אשמור אותה לאות ש'.
ז.
זיכרון – כשהתנדבתי כגננת בבית מלון ל"מפונים" מצאתי את עצמי מלווה ילדים לשירותים. אין ספור פעמים ביום עמדתי מחוץ לדלת הסגורה, חוזרת ואומרת: “אני כאן.” “אני שומרת עליך.” “אני לא הולכת לשום מקום.” “הכל בנחת.” “לא לדאוג.” “אני כאן בשבילך.”
מדברת ומדברת לילד/ה שעושה את צרכיו ויודעת שעוד רבע שעה יבקש שאלווה אותו שוב רק כדי לשמוע את המילים האלה.
ח.
חרדה. במשך היום לימדתי את עצמי להיות כמעט בדיסאסוציאציה. חונקת בנחישות דמיונות איומים שמנסים להירקם, הודפת מידע מחריד. אני סוּפּר־מתפקדת. לוקחת על עצמי את תפקיד מפיצת התקווה. אבל כשמגיע הלילה החומות הבצורות נמסות. הילדים שלי חטופים במנהרות. ילדי ביאפרה העזתים מתארחים בביתנו בירושלים. היד של אמא שלי לא מצליחה להגיע ליד שלי ולמשות אותי. חלומות בעתה של ילדה קטנה שמחפשת מקלט במיטה של ההורים. יקיצות שלא מצליחות לגרש את קורי החרדות עד שיעלה השחר.
ט.
טוב. טוב, לא מתחשק לי עכשיו לכתוב על הטוב.
י.
יוריק. יוריק ודני הם האחים שלי, שנשארו בבתים המופצצים שלהם בצפון, קרוב ללבנון.
יוריק, מה אתה עושה כשיש אזעקה? אני שואלת. בכפר שלו, כליל, אין אפילו מנעולים לדלתות, ולבתים יש בעיקר חלונות. הוא צוחק: אני שם לימון על הראש.
כ.
כלום. כָּתַב רש"י – אם אין שלום אין כלום. אין על חוכמתו של רש"י.
ל.
למה? ככה.
מ.
מחלה. המון אנרגיות השקעתי בלא להעיר את המחלה האוטואימונית שחבויה בגופי. כמו אחת שמשקיעה אנרגיות בלשמור סוד, עשיתי הכול כדי שההתקף מסכן החיים שחוויתי בעקבות סטרס משמרות “מחסום ווטש'” לא יחזור על עצמו. אשכרה מסכן חיים.
נ.
נס, כאישה דתייה התפללתי המון לנס. נס מהיר וטוטלי. שיחזירו את כולם לאלתר, שלא יעזו להיכנס לעזה. שמדינות העולם ישימו ברקס. בייחוד עבדתי על שערי דמעות. הנס שלא התרחש סדק את האמונה שלי.
ס.
סבלנות. סבלנות – אין, גם לא סובלנות.
ע.
עזיבה. למה את לא עוזבת? איך את יכולה לחיות כאן? כשאת כאן את חלק מ"זה". את לא יכולה להגיד – זה לא בשמי – כשהזוועות נעשות בכספי המיסים שלך. רבות ורבים ממכריי ומבני משפחתי היגרו מכאן, מה שגרם לי לשאול לעצמי את ה"צומוד" הפלסטיני.
פ.
פסיכית. ברור שאני פסיכית להיצמד ל־22, סדר החוליות של הא’־ב'. מאז השבעה ב… אני נצמדת לסדר החמוּר הזה, כמעט בכל מה שאני כותבת. ה־AI סיפרה לי שהסדר הזה קיים מאז המאה ה־11 לפנה"ס, הוא נקבע בכתב הפיניקי ומשם עבר לעברית.
צ.
צילומים: לא דמיינתי לעצמי שאוכל לאחוז בשלט עם צילום של חטופה או חטוף. חששתי שמייד אמס, כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ ששפכו עליה מים. נו, אחרי זמן הצלחתי.
להחזיק צילום של תינוק מת מעזה? אין מצב. מיד אחווה אותו כתינוק שלי. עכשיו צילומו של התינוקי וואטין אל חומיידה נמצא איתי, בביתי.
ק.
קשה לי לנשום. לך קשה? את לא מתביישת להתלונן שקשה לך? את באלפיון העליון. אם רק היית חירשת־עיוורת החיים שלך היו ממשיכים להם בנחת. בחיים הקונקרטיים שלך כלום לא השתנה.
ר.
רחמים הוא שמו של בחור שאני מכירה. רחמים הוא אחד מאלה שברחמיו קורע שקי קמח בדרכם לעזה. רחמים הוא אחד מבני ישראל הרחמנים בני רחמים, אלה שאינם מרחמים על ילדי הגן.
ש.
שנאה. לפני השבעה ב… כמעט ולא חוויתי שנאה. לאחרונה, כמו נחש בתחילת הקיץ, התמלאתי בארס השנאה. לעיתים קרובות מדי אני מוצאת את עצמי מדברת לעצמי ברחוב כמו קלושר שיכור ששונא את כולם.
ת.
תמר, זה מצחיק מאז ה… אני אוכלת המון תמרים – אוכלת את עצמי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות