זעם ותאוות נקמה, זה היה הרגש שהציף את ילדותי, כשכל מי שהיה גדול וחזק ממני החליט עליי ופלש לתוכי וניסה להכתיב לי מה להרגיש ומה לחשוב. מדי פעם הייתי קוראת על אנשי מופת שעוד בילדותם הנוראה נשבעו לעשות הכול כדי שאף ילד לא יסבול כמותם. לא האמנתי לרגע. חשבתי אותם לצבועים ומתחסדים, רמאים ומטומטמים. אני רציתי שכולם יסבלו, שלא ישאירו אותי מאחור. מעולם לא ניסיתי לנקום באף אחד, אני לא יודעת בדיוק למה, אם היה לי מזל או שפחדתי להיתפס. אולי קלטתי כבר אז את ההבדל המהותי בין מה שמתרחש בתודעה למה שמתממש במציאות, וכך או כך רק התבשלתי בזעמי.
וכיוון שהעולם הוא ראי, אין לו קיום אובייקטיבי, הנקמה הבהבה אליי מכל הכיוונים: גדלתי בבאר שבע של אליהו נאוי, ראש העיר המיתולוגי שהיה בקיא בשפה ובתרבות הערבית העממית. בתו למדה איתי בכיתה, ולסיפורים הבדואיים שלו היו שתי נקודות משען: הכנסת האורחים הנדיבה המופלגת שאפשר לקרוא לה נחמה, ותאומתה הרעה נקמת הדם, שהייתה אפופה באיזו הילה אפלה אינסופית. בשיעורי תנ"ך למדנו על עמלק, על שמואל שמצווה על שאול: “עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר”. בטקסי יום השואה דקלמתי את “נדר” של שלונסקי: “עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל / וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ / עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ”.1 ביומני החדשות דנו בפעולות התגמול, והיו גם האגדות שבלעתי בשקיקה: האחים גרים דחפו מכשפה אחת לתנור, והרקידו אחרת עד מוות בנעליים מלובנות. חמות מרושעת הושלכה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. ככה זה בנקמה, מוות אחד לא מספיק. כשקראתי את אלף לילה ולילה, הזדהיתי עם המלך הנבגד והרוצח; קינאתי בו על החופש לבטא את זעמו.
אחרי הצבא עבדתי בבית ילדים בקיבוץ. היה שם ילד שקט ונחמד, שעוד לא למד קרוא וכתוב. הייתה לו רשימת רצח, אמא שלו עדכנה אותה בשבילו. כל מי שעשה לו עוול נרשם. חודש אחרי שהגעתי לבית הילדים היא באה לדבר איתי, להכיר את המטפלת שנותרה מחוץ לרשימה. אני לא זוכרת איך נהפכתי לאחת מהדמויות האלה שהגעילו אותי בילדות מרוב שלא האמנתי להן, אלה שנשבעו לעשות הכול כדי שילדים אחרים לא יסבלו כמותן. זה לא משהו ששאפתי אליו או החלטתי עליו. הייתי עמוק בפנים לפני ששמתי לב, כי נדיבות היא עסק מנחם, לא רק את מי שמקבל. ועדיין, כשראיתי את “קיל ביל” בתחילת שנות האלפיים, התרגשתי עד דמעות, עד מחנק, בייחוד מהחלק הראשון, המונוטוני, אפוס הנקמה האולטימטיבי: אישה אחת (לא פסיכופתית, לוחמת צדק) נגד כל מי שבגד בה. היו לי דפיקות לב של נס: מישהו ראה אותי.
סימטריה היא ביסודה משחק צורני, מופת של שליטה, כל מה שהפוך מרֶגש ומיֶצר. ובהמשך לכך, נקמה היא סתירה פנימית: תשוקה לסימטריה שמאיימת לפוצץ אותה מבפנים. יוסף הירש, מורי ורבי לרישום, התנגד לסימטריה בטענה שצורות דומות מבטלות זו את זו. הוא האמין רק בשונה ובייחודי. אני דווקא מבינה את ההיאחזות בסימטריה ומתרגשת מהרגע שבו היא נושרת.
קחו למשל את שמשון, אותו גיבור־על באיצטלה של שופט תנ"כי. ההתמכרות שלו לסימטריה הייתה מזכה אותו בחברות כבוד באוּליפּוֹ.2 השירה התנ"כית משופעת בתִקְבּוֹלוֹת (כלומר בסימטריות תחביריות ישרות והפוכות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו; כשהוא מגלה שדבורים התנחלו בגוויית האריה ששיסע, הוא מזקק מזה חידה סימטרית: מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק. החידה מוצגת לשלושים המרעים שהוזמנו למשתה חתונתו. גם לתשובה יש תבנית סימטרית: מה מתוק מדבש / ומה עז מארי. המרעים סוחטים את הפתרון מהכּלה, ושמשון מוחה בתקבולת שלישית: לולא חרשתם בעגלתי / לא מצאתם חידתי. כיוון שנולד אחרי ארבעים שנות דיכוי פלישתי – ע"ע נקמה – הוא משיג את הפרס המובטח בפעולת תגמול סימטרית: הוא מכה שלושים פלישתים ומעניק את חליפותיהם לפותרים. וכשהוא מגלה שאשתו נמסרה לאחר, הוא מגיב בנקמה אוקסימורונית שמאחדת סדר ואכזריות משולחת רסן, סימטריה וכאוס. כלומר, קושר שלוש מאות שועלים, שניים־שניים בזנבותיהם, מצית את הזנבות ומשלח אותם בשדות פלישתים. זנבות השועלים מזכירים להבות מלכתחילה. גם זה סוג של שכפול וסימטריה. הכול בסיפור הזה סימטרי, החל משמות הגיבורים: בשמו של שמשון יש שמש (מילה פלינדרומית) ובשמה של דלילה יש ליל (כנ"ל), שלא לדבר על פיגוע ההתאבדות הסימטרי בין שני עמודי המקדש: “וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ”.
אבל כל זה ועוד (קיצרתי) הם רק הקדמה לפואנטה: ברגע האמת, כשההשפלה מגיעה לשיאה – שערו של שמשון גולח, עיניו נוקרו והוא מוצג לראווה כדי שאויביו יוכלו לצחק בו – רגע לפני מותו הוודאי, הוא פורש מהמשחק הסימטרי: “זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים”, הוא אומר, “וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵּי עֵינַי.”
הדברים הללו נכתבו באוגוסט 2023, פחות מחודש לפני הטבח, לפני ה"התפכחות", מילה מכובסת שמתכחשת לאש הזעם והנקמה המשיחית וכמו מכשירה אותה. לא מיד קלטתי את הסכנה, את ההתמכרות שהופכת אותנו לתמונת ראי (סימטרית) של הגרועים באויבינו. ביטלתי אותה כתגובה אימפולסיבית לזוועה, “התלקחות מחודשת” (כך קוראים לזה בשירותי הכבאות וההצלה) של טראומת השואה. חיכיתי לבואה של ההתפכחות האמיתית, זו שתוביל בסופו של דבר לתיקון ומרפא. אבל לא רק האופטימיות שלי אבדה כמסתבר, אלא גם חוש המציאות. הטירוף הולך וסוגר עליי כמו במשל הבודהיסטי שקראתי בנעוריי:
אדם טייל בשדה והותקף על ידי נמר. הוא ברח ומעד לתהום. בצר לו נאחז בגפן בר שצמחה על פיה. הנמר רחרח אותו מלמעלה. למטה בתחתית התהום, כבר ארב לו נמר נוסף. שני עכברים, אחד לבן ואחד שחור, החלו לכרסם את הגפן שעליה נתלה; רק שוו את התמונה בדמיונכם: נמר מלמטה ונמר מעל, עכבר מימין ועכבר משמאל. ובתווך איש שגורלו נחרץ. ואז הוא מבחין בתות עסיסי שצומח על שיח סמוך וחורג מהסימטריה: ביד אחת הוא נאחז בגפן ובאחרת הוא קוטף את התות. כמה ערב היה לחך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות