13.7.23

את פוחדת?

השמש כבר הייתה נמוכה מאוד וחרב האור שלה פילחה את המים. העולים מהחוף לטיילת הסתמנו ככתמים פועמים, צלליות. צללית אחת התקרבה אלייך.

“יא מטומטמת! יא דפוקה!” הגוף, בבגד ים שני חלקים – גוֹגֵן; הפה – מוּנְק.

“דפוקה! זה דגל של מי שרוצה להשמיד אותך!”

“לא רק,” ניסית, אבל הזמבורות גברו. אנשים טובים ניסו לחצוץ ביניכן.

“תעופי מפה! לכי לעזה!”

יחפה וכמעט עירומה, חשבת בעודך נסוגה.

“את פוחדת?!” מבטה ארסי, שדיה רכים.

“ברור שאני פוחדת.”

“למה?”

ודווקא ברגע הזה הרוח שינתה כיוון ודגל ישראל גדול עמד ביניכן כפרגוד, מסתיר את מה שכבר הספקת לראות.

“כי את מתקרבת אלי עם מצית.”

* * *

אחר כך הגיע עוד אחד. גם הוא שאל אם אני פוחדת. גם לו אמרתי שכן.

“בגלל שאני שחור, הא?” הוא התקרב מאוד.

אמרתי שלא, לא בגלל שהוא שחור. רציתי לומר שבאור הזה כולנו גזורים מחושך, כולנו עיוורים. היינו קרובים מאוד. יכולנו להתנשק.

9.10.23

לשטח את עזה

רבים רוצים לשטח את עזה וכדאי להתעכב על הדימוי הזה, על הרצון להפוך יש וצפוף ורוחש לאין מוחלט, דף חלק, מונוכרומטי. בשִׁטּוּחַ אין חורבות ואין פצועים, אין זקנים, ואין נשים וילדים, אין תינוקות, אין עגלות ילדים, בובות נטושות, אין כלב, אין חתול. אין מראות ואין קולות. העין מגרשת את הגוונים מפני הלבן המוחלט; האוזן מדמימה את רעשי החיים, את צרחות האימה ואת היללות. רק שקט נותר, דממה שמקפיאה לרגע את הדם בעורקים, אך איומה ונוראה ממנה גניחת האינסוף של הגוססים.

יש אנשים – גברים ונשים – שרוצים לשטח את עזה כנקמה, ויש שזה הפתרון האסטרטגי שלהם.

אני רוצה להאמין שיש אנשים שרוצים לשטח את עזה ובוכים עליה ועל עצמם. עזה היא סיוט שעליהם לדחוק אל מרתף הילְדוּת.

ויש אנשים שתצלום של בניין במצב חצי־משוטח מפיק מהם שלל אימוג’יז: מחיאות כפיים, לב, סמיילי צוחק, קונפטי, בקבוק שמפניה, אש! חלק מהאנשים האלה משוכנעים שאנשי עזה כולם ברברים. האם להגיב באימוג’י של שמפניה לטרגדיה אנושית אינו בגדר ברבריות? האם מטוס הנושא בגוף המתכת שלו טונות של חומר נפץ אינו מופע טכנולוגי של ברבריות? אשרינו האזרחים הקטנים שאיננו נדרשים לקבל החלטות איומות שכאלה.

יש אנשים שרוצים לשטח את עזה עכשיו, על השבויים ועל החטופים, על הילדים והנשים והנערות, ועל הזקנים, על כל יושבי מדור הגיהינום הזה שאליו הגיעו ממדור גיהינום אחר ועששית תקווה בלבם.

הזקנים מצפים ליותר. ישראל שלהם לא משאירה פצועים בשטח.

והנה השטח והנה הפצועים המופקרים בשטח לנפשותיהם, למות. והנה קורבנות הטבח, והנה העיר המשוטחת והנה נשים וילדים וזקנים שלא עשו רע לאיש, שלא בחרו היכן להיוולד, וגם הם לא רוצים למות.

28.8.24

דייט בחושך

בתחילה הם לא מבחינים זה בזו. הפנים שלו מופנות לעזריאלי, שלה אל עבודות העפר בקריה. כוריאוגרפיה קטנה ופתאום הוא מוצא את עצמו מולה.

ךךךך

“היי, מה נשמע,” הוא זורק.

“היי.” היא עונה.

“נפגשנו כבר, לא?”

“סביר להניח. אני כאן כל ערב.”

“גם אני.”

“חסרי חיים, אנחנו,” היא צוחקת.

“חסרי חיים,” הוא צוחק.

“לירי.”

“נמרוד.”

“אז איך זה להיות בן עשרים?”

“איך זה להיות בת תשע עשרה?”

“אני מתכוונת להגיש עתירה למשרד הפנים. לדרוש בחזרה את השנה הזאת.”

“בהצלחה לך.”

“תספר לי משהו שלא כתוב.”

“יש לי אחות, תאומה.”

“לא נכון!”

“בחיי.”

“וואי, נפש תאומה.”

“לגמרי. ולך?”

“שתי אחיות ואח.”

“אז גם אתם ארבעה.”

“גם אתם?”

“מסתבר.”

“כמה אתה חושב עליהם?”

“…”

“סליחה. לא התכוונתי לצער אותך.”

“אני מצוער גם בלעדייך.”

“יש מילה כזאת?”

“המצאתי הרגע.”

“צריך להמציא עוד מילים לדבר הזה. איך אתה קורא לזה?”

“חרא.”

“אתה בוכה הרבה?”

“לא. לא יודע מה קרה לי. עד עכשיו הייתי קשוח. כמו התינוקות האלה בבתי יתומים שכבר לא בוכים כי אף אחד לא בא.”

“אז טוב שבכית עכשיו.”

“אולי.”

“הייתי מביאה לך חיבוק. בקטע חברי, אני מתכוונת. אל תיבהל.”

“אני בסדר. הייתי שמח…אני נורא…”

“תגיד, אני מקשיבה.”

“בודד.”

“גם אני. אתה יודע, לפעמים אני חושבת, איזה מזל יש לנו שאנחנו משפחה גדולה. תאר לך שהיינו ילדים יחידים.”

“כן, זה באמת המזל שלהם.”

“למה אתה אומר שלהם? די, אל תגיד ככה, תחשוב חיובי.”

“לא, את לא מאמינה בבולשיט הזה.”

“אני כן. תמיד האמנתי ועכשיו אין לי ברירה. עכשיו אני חייבת להאמין בבולשיט הזה. אני סוגדת לו.”

“נמאס לי גם להתגעגע לכל כך הרבה אנשים.”

“תחשוב שלא היה לך למי להתגעגע.”

“וואי, על מי נפלתי.”

“אני טיפוס, נכון? כולם אומרים.”

“תגידי, הכובע הזה זה את?”

“הכי. ואתה, תמיד ככה עם היד?”

“האדם החושב. סוג־של.”

“ומה אתה עושה כשאתה לא חטוף?”

“כאילו, בצבא? אני בשריון”.

“אני תצפיתנית. לא שהספקתי לתצפת על משהו. רק הגעתי לבסיס. סגרתי שבת ראשונה.”

“אני הייתי בטנק מקולקל.”

" איזה עולב אנחנו. אבל אותך לפחות לא חטפו בפיג’מה."

“לא.”

“תגיד, חוץ מהכול מה חסר לך?”

“הכול.”

“חוץ מהכול. תחשוב שאתה משוחרר.”

“אולי מוזיקה.”

“מה היית שם עכשיו?”

“לא יודע, התקלת.”

“מה היית אוכל?”

“שניצל.”

“גם אני! אבל לא בפיתה. כמה שפעם הייתי תוקעת פיתות, עכשיו, אם אני יוצאת מפה, בחיים שלי אני לא רוצה יותר לראות פיתה.”

“את תצאי. יש לי הרגשה.”

“מה קרה, הדבקתי אותך בחיוביות?”

“ראית מה זה. טוב שעמדתי איתך. הרבה פעמים אני לבד.”

“גם אני.”

“לא כולם אוהבים להחזיק שניים”.

“לא.”

“אתמול עמדתי עם כפיר ביבס.”

“חחח. בייביסיטר. כמה לשעה”?

“די, תפסיקי. לא צוחקים על זה.”

“לנו מותר. אנחנו סלבס.”

“נמות מפורסמים.”

“יקראו על שמנו כיכרות, מוסדות תרבות. בתי ספר –”

“נמות בודדים.”

“די. פליז.”

“מחשיך.”

“איזה קטע שהם צועקים ‘לא נישן, לא נישבר, כל חטוף מחר חוזר’.”

“ואז הם הולכים לישון.”

“בדוק.”

“ומגיע מחר, ואנחנו לא חוזרים.”

“נשלח מכתב תלונה.”

“פֵייר, די מדהים שהם פה כל החודשים האלה.”

“אולי גם הם חסרי חיים.”

“נחזיק מעמד עד מחר?”

"ברור. לפחות בשבילם. מסכנים, זה ישבור אותם אם – "

“אז ביי. היה לי נעים.”

“גם לי.”

“ביי.”

“ביי.”

“מחר.”

“מחר.”

םםםם

30.11.24

סיוט

ובחלומי נלקחתי בידי שוטרים לחקירה בעוון רצח ראש הממשלה, ובכל אמצעי התקשורת נכתב שאני, אם לשלושה, סופרת ילדים, מישהי עם יומרות חינוכיות שמדברת גבוהה־גבוהה על אי אלימות, רצחתי את נתניהו.

איכשהו בחלום לא הושמתי במעצר אבל שוטרים ליוו אותי לכל מקום, גם לכל מיני דוכני שוק לוינסקי שבכל אחד מהם, מעל לפיצוחים או לגבינות, השקיף ראש הממשלה שכעת נותר רק בתצלום, ובכל מקום הרדיואים והמסכים דיברו בו ובמאסרי העולם הצפויים לי, ובכל מקום שאליו פניתי ידעו שאני היא הרוצחת והתרחקו ממני כפי שאך טבעי שיעשו, אף שהיו גם מי שבסתר הודו שייחלו לכך, והודו לי על היוזמה.

הייתי מוטרדת מאוד ממאסרי העולם שהמתינו לי (הגם שעודדתי את עצמי שמדובר באוקיינוס של שעות קריאה וכתיבה), מהריחוק מילדיי ומהבושה שאסב להם. אך בעיקר לא היה זכור לי שרצחתי, וגם בחלום הייתי משוכנעת שאין מצב שארצח מישהו, ואפילו את ההוא שלהסתלקותו – בדרכי החוק או בדרך הטבע – מייחלים רבים כל כך ובהם חברותיי הטובות.

אבל העולם היה משוכנע וכך, בהדרגה, החלו הספקות מכרסמים בי והתחלתי לחשוד בעצמי שאולי הפכתי גם אני עיוורת למציאות ולמעשה ידיי שלי, שנעשיתי גם אני למדחיקה – מגה מדחיקה.

התחלתי להריץ את פעולותיי לאחור, לחשוב מתי יכולתי להשחיל את ההתנקשות – כל השבוע טיפלתי בבת החולה; בערבים הייתי בהפגנות, בחמישי חגגתי את הסיגד – ואיך בעצם עשיתי את זה כשאין בידי נשק? אני, שאפילו סכין שף ראויה לשמה אין לי במטבחי.

כך, בעודי נודדת מנודה, התנדנדתי בין אמונה יוקדת בחפותי לבין פלצות עצמית מכך שגם רצחתי וגם הדחקתי. האנשים סביבי, ללא יוצא מהכלל, התעקשו שהקרדיט שייך לי, הביאו סימוכין מוויינט, מאתר “הארץ”. וכך נגזר עליי להמשיך להסתובב במרחבי הסיוט כליידי מקבת מקומית עד שהקצתי אל סיוט חיינו, ולראשונה באינסוף שנות שלטונו רווח לי.

6.1.25

שמיכות

כשהן הופכות לתכריכים, ספר הפנים מוחק או מטשטש אותן. אני תוהה אם האלגוריתם למד לזהות את המורפולוגיה הייחודית של המארז הזה, של גוף נטול חיים, או שמא הוא ניזון מדיווחים. אני מוצאת אירוניה בהשערתי כי המדווחים אינם האנשים שהמראה קשה להם אלא דווקא אלה ששמחים לראות שמיכות, וכמה שיותר מהן. בתחילת המלחמה ראינו יותר תכריכים לבנים. אלה העניקו לגוויות הארוזות מראה קלאסי: מכובד, אנונימי. עכשיו, כשהבדים לתכריכים אזלו, מדברים הצבעים, הדגמים, הטקסטורות. מה שיש. המוות בעזה הוא טקסטיל והוא בֵּיתִי, או אולי בעצם אל־ביתי, וסַיְט־ספציפי. רק בעזה, כמו בשיר של יהודה עמיחי, אנשים מכסים את מתיהם בשמיכות, אך אין אלה שמיכות צבאיות אפורות אלא השמיכות ששימשו אותם בחייהם. שמיכות נדוניה, שמיכות שעברו מדור לדור, נקנו לרגל חתונה או לידה; שמיכות שבהן זוגות התכרבלו, במיטה או מול הטלוויזיה, שמתחתן ומעליהן עשו אהבה, חלמו את חלומותיהם, שמתוכן זינקו בבקרים אל חייהם. עכשיו, אחוזי אימה הם מקיצים לקולות נפץ, לקץ העולם, אל סיוט.

ומה יהיה כשיאזלו השמיכות? ואולי כבר אזלו? ואולי כבר היו מי שנדרשו להיפרד משמיכתם האחרונה כדי לכסות בה את מי שכל השמיכות שבעולם שוב לא יֵחַמּוּ? ואיך בכלל אפשר להירדם עם הידיעה שהשמיכה שבתוכה נרדמת עלולה להיות לך לתכריך?

21.1.25

חמור

עומד בין הריסות, משפיל מבט לארץ, מתבונן במה שאין להראות לאנשים ששלחו את בניהם למקום שבו נדרשים לבצע את מה שאין להראות: יורים בקטן הזה שתיכף יחדל להיות ילד של מישהו, יהיה לגופה של ילד של אב. אב שכעת זוחל מתפלש בעפר שממנו בא, שאליו בעוד רגע ישוב, לאחר שזחל, הושיט את זרועו אל זרעו שהושחת ותפס באחת משתי הרגליים שכבר לא רצות, שכעת שינתה ייעוד והייתה לידית אחיזה יעילה בגוף הדומם שאין להראות, שהדם קפא בעורקיו, שאך לא מזמן חובק, נאהב; ובאמצעותה ניתן למשוך ולנסות לגרור משם את הגוף הדומם שאין להראות; לגרור אותו, תוך גלגול, תוך ברייקדאנס מהגיהינום, תוך מאמץ חסר סיכוי לחמוק מכדורי נשקו של זה שנשלח למקום שבו נדרשים לבצע את מה שאין להראות, או שבו מתנדבים לבצע את מה שאין להראות, שרואה רק חמור שפל מבט וקומץ חמורים וחמורות שמתעקשים לראות את מה שאין להראות.

4.5.25

לא מְסָרֵ

הם יגידו שלא קל.

הם יגידו שקשה.

הם יגידו שדי, אי אפשר יותר.

הם יגידו: לא בא לי.

הם יגידו: עלזינשלי.

הם יקראו לאלוהים בשמו המפורש, אבל את המילה הקצרצרה הזו הם לא יצליחו להגות.

– נו, שרוליק, אולי ננסה?

– יאללה, זורם איתך, אבל שתדעי, אין סיכוי.

– תגיד מְ…

– מְ

– כל הכבוד! עכשיו תגיד מְסָ

– מְסָ

– מעולה! עכשיו נוסיף ר'. חזור אחריי: מְסָרֵ

– מְסָרֵ

– יוצא מן הכלל! אתה רואה שאתה מסוגל! ועכשיו פשוט נהגה תנועה אחרי תנועה: מְ־סָ־רֵב.

– מְסָרֵ־

– מְ־סָ־רֵב.

– מְסָרֵ־

– מְ־סָ־רֵב. מה פה כל כך מסובך?

– לא יודע, המורה. נשבע לך. אני מנסה.

– אתה מסרב לומר את המילה?

– לא המורה, אני לא מְסָרֵ, נשבע לך באמאשלי, אני לא מְסָרֵ, אני בחיים לא יסָרֵ