1.

אני זונה של ערפאת. אני בת ארבע עשרה, עומדת בצומת. הנהגים מתחככים בי במבטים רטובים. הם עולים מקרן היסוד, תקועים ברמזור של שישי, פורקים עליי אי נחת שנאגרה כל השבוע מתחת לעור. אני לובשת טי שירט גזור עם לוגו של נוער מרצ. הם מלקקים שפתיים, יורקים וצועקים, “שמאלנית בוגדת”, “לכי תמצצי לערפאת”. 

אני באה כל שישי, אחרי הלימודים ולפני המשמרת במד"א. מגיעה לפני כולם לסניף, עולה ארבע קומות ומביאה את הארגז לצומת. בארגז יש תרכיז פטל, פליירים, כובעים, חולצות, מסקינטייפ ואזיקונים, שלטים שכתוב עליהם “די לכיבוש”, “כן לשלום, לא לאלימות”, “שלום עכשיו”. את השלטים אנחנו מחברים באזיקונים למעקה שליד מעבר החצייה. 

גם איתמר בן גביר שם. הוא רק בן עשרים וארבע וכבר שולט במשטרה. האנשים שלו מסתובבים עם סכין יפנית וחותכים לאנשים שלי את האזיקונים, את השלטים, את הידיים. אני פונה בנימוס לשוטר והוא אומר לי, “מה את רוצה שנעשה?”

2. 

את ערפאת אני מכירה מגיל שבע. על המיטה של אמא ואבא אנחנו צופים בטלויזיה הגדולה. ערפאת עם מדים וכאפייה עומד עם רבין וקלינטון. הם חותמים על דפים גדולים. הם מפריחים בלונים לבנים. השלום הוא בלונים לבנים שממלאים את השמיים. הבלונים יפלו לים ויחנקו למוות עשרות צבי ים, אבל על זה אף אחד עוד לא מדבר.

3.

אני משעינה את התיק הכבד על המעקה מול שער בית הספר. בדרך למכולת אני סופרת מטבעות של עשר אגורות. יש לי מספיק לקנות מסטיק. בדרך חזרה הרחוב מלא בשוטרים. אני עוברת מתחת לסרטים צהובים. ברגע האחרון אני מצליחה להגיד, “זה לא חפץ חשוד, זה התיק שלי.” השוטרת כועסת: "עוד רגע היינו מפוצצים לך ת’תרמיל." היא דורשת ממני לרוקן את התכולה. אני פותחת את הריצ’רץ'. מפחדת וגם רוצה שהיא תראה לי את שקית הפרי שנרקב מזמן, את המחברת שדבק בה מיץ שנשפך, את הקלמר המוכתם מטוש בלי מכסה. 

4.

ביום השואה אנחנו גוררים הצידה שולחנות כדי שנוכל לשבת במעגל ולדון בשאלות. “איך העולם ידע ושתק?” אני משוכנעת שאני לא הייתי שותקת. “האם היינו בורחים או נשארים?” המורה מספר לנו שבעדר יש חיות רגישות שנבהלות מכל שטות, וחיות אדישות שלא בורחות גם כשמגיע אריה. “יש יתרון אבולוציוני באיזון ובמגוון.” על השולחנות מקועקעות כתובות שילדים חרטו בהתמדה עם מספריים: “ערבי טוב = ערבי מת”, “מוות לערבים”, “כהנא צדק”. אני מצטמררת מרעש הגרירה. עוד לא יודעת להסביר שזו גרורה במוח שנגרמת מגירוי יתר חושי כתוצאה מאונס.

5.

אבא שלי הלך לנוח בין מנחה לנעילה. המלחמה פרצה עם מטוס שירה צרור בין המיטה שלו למיטה של חברו לפלוגה. מהצד של אמא ההורים של סבתא יצאו “דקה לפני שסגרו את הגבולות.” אף אחד במשפחה שלנו לא היה בשואה. “נעלמו,” סבתא אומרת כששואלים מה קרה למי שנשאר מאחור. “חלק בסיביר. חלק בפולין.” אני מחברת באקדח סיכות בריסטולים שחורים לקירות, מכניסה כל דף בקלסר של הטקס לשרוול שקוף. “מגש הכסף”, “אל מלא רחמים”. מתכווצת כשהמיקרופון חורק.

6.

בלילות נטע ואני מסתובבות ברחובות להוריד את הכתובת מהקיר. ירושלים כולה מקועקעת. טרנספר עכשיו פוסטרים מכסים את הקירות, טרנספר עכשיו גרפיטי מכתים את המנהרות.

תיזהרו: “כך’ניקים מערבבים בדבק של הפוסטרים פלורסנטים מנופצים.” מסתבר שפלורסנטים עשויים מזכוכית מיוחדת, הרסיסים שלה קטלניים. אנחנו מביאות כפפות אבל אי אפשר לקלף פוסטרים עם כפפות. 

7.

עכשיו מותר לטייל בהר מעל המעיין. בנו גדר והיא שומרת עלינו. אני מתרימה מזון בכניסה לסופר. זה בשביל ילדים רעבים, אני אומרת ולא מפרטת. את האוכל אנחנו מחלקים בכפר ערבי ליד ירושלים. בכפר מארחים אותנו עם תה והרבה סוכר. מתנצלים שאין להם מגשים מפנקים של מתוק. אין להם יותר גישה לשדות שלהם. אין להם יותר גישה למקום העבודה שלהם. אין להם יותר גישה למכולת או לסופר. זו לא טעות. זו התוכנית של מי שבנה את הגדר. 

8. 

אני גונבת את האפיקומן ומבקשת מכל המבוגרים לעשות משהו כדי לתקן את העולם. אחי מתעצבן, הוא רצה לבקש דיסקמן, משהו שאפשר לקבל. המבוגרים כועסים, רצו שאבקש משהו שאפשר לתת. כולם רוצים כבר לסיים את הסדר וללכת לישון. אני לא מרפה עד שכולם מבטיחים. רק סבא מקיים. סבא מהנדס מים במקורות. לפני סוף ספירת העומר אנחנו מארגנים פעילים מכל הארץ שבעזרת הקשרים של סבא מביאים מים זורמים לכפר לא מוכר בנגב. 

9.

יום הולדת 35 לכיבוש. אני מגיעה לבית הספר בעיינים מכוסות, מחזיקה שלט שכתוב עליו “החוק עין תחת עין ישאיר את כולם עיוורים”.

10.

אני מקבלת צו ראשון. שלושה גברים יושבים על הבמה. במדים ושיער אפור. מולם עומדת נערה. עליה להוכיח שהיא פציפיסטית. 

הגבר מימין: אני רואה שאת עם חצאית. למה את לא מבקשת פטור מטעמי דת, זה יותר פשוט.

הנערה (מגמגמת): אני בעד שבנות יוכלו לשרת.

הגבר מימין: רגע, אז את מנסה להגיד שאת גם דתייה וגם פציפיסטית?

הגבר משמאל: ואם מחר בבוקר כולם יקומו ולא ירצו להתגייס מה יקרה?

הנערה (במבט מושפל): אבל זה לא איך שזה יקרה, כרגע מלא אנשים עוד מאמינים במלחמה. ובכל מקרה, אל תשאלו אותי את זה, תשאלו מה יקרה אם כולם יקומו בבוקר ויקשיבו ללב שלהם.

 הגבר באמצע: תגידי, אם היטלר יבוא מחר לאנוס את אמא שלך, לא טוב שיהיה צבא שיוכל להגן עליה?

הנערה (שותקת):

(היא לא אומרת שהגברים שאנסו אותה לבשו ופשטו את המדים שהוא לובש). 

11. 

אני ולירון ישנות ליד כפר סורי נטוש. בבוקר אנחנו טובלות במעיין ומברכות את השמש. בומים מרעידים את האדמה. אין קליטה. אנחנו עוצרות טרמפ. פרצה מלחמה. ישנות בחיפה. מתעוררות מטילים. אני נוסעת לתל אביב, לאחי. הטילים תופסים אותנו על האופניים בדרך לגן. אחי מתפכח. “אין ברירה, צריך להילחם. יורים לי על הילדים.” אני רואה את שד המלחמה בפנים שלו. השד נדבק גם בי. “אין ברירה, צריך להילחם. יורים לי על האחיינים.” אני נוסעת לירושלים ומכנסת נשים למעגל תפילה. נסרין מתפללת בערבית ואז בעברית: “זו לא המלחמה שלנו,” “אנו לא רוצות בה, לא מאמינות בה, אנחנו מבקשות שלום.” שד המלחמה יוצא ממני כמו אדים שהמגהץ מוציא מבד רטוב. 

12.

יוני 2014, זיכרונות האונס עולים. אני עושה ניסיון אובדני במחלקה פסיכיאטרית. זורקים אותי משם. “רוצה למות? לכי תמותי בבית.” אין לי בית למות בו. אני ישנה ברחוב, כלומר לא ברחוב, בהרים, כלומר לא ישנה. כל הלילה האזעקות מכל הארץ עונות זו לזו כמו תנים. מפסגת ההר אני רואה את הטילים נופלים כמו כוכבים. 

13.

אני הולכת מהלוויה להלוויה. החברות שלי, נפגעות אלימות מינית שפגשתי בשאול, מתאבדות. אני כותבת מכתבים. השומרים והחתולים ברחוב קפלן כבר מכירים אותי. אני מעידה בוועדות, נפגשת עם חברות כנסת ושרים. שר הבריאות אומר לי, “את בוודאי מבינה שאיני יכול לעסוק בנושא [של אלימות מינית] מפאת הצניעות.” שר הרווחה אומר לי: “כל התקציבים עכשיו הולכים על שלום ועל ביטחון.” 

14.

אני לומדת עברית חדשה: ביטחון = כסף למימון מלחמות. שלום = מצב שבו אונסים ורוצחים ילדות ונשים. התאבדה = נרצחה בידי מי שאנסו אותה, בידי שוטרים ממשטרים שהפקירו אותה, בידי רופאים קושרים שלא העניקו לה טיפול. 

15. 

מקבלת תמונה בווטסאפ המשפחתי. הוציאו את הילדים מבתי הספר, בני הדודים, הדודים, כולם ביחד עם דגלים ושלטים. יצאו להגן על הדמוקרטיה. רוצה לכתוב “איפה הייתם?” שולחת אימוג’י עם לבבות במקום עיניים. 

איפה הייתם כשעמדתי לבד עם קומץ נשים ברחוב מלוכלך בתל אביב. מול “דירה” שבה “התאבדה” זונה חטופה. שאולצה לעבוד בזנות להיאנס מגיל תשע עד גיל עשרים ושלוש. הממשטרים עוצרים אותנו. הסרסורים והלקוחות האנסים נכנסים לדירה באין מפריע. הם עצרו להוריד את הגופה מהחבל?

16. 7.10.

אני מתעוררת מאוחר. מדליקה את הנייד ומתוכו פורצת מלחמה.

י****: תתפללי עלינו

אמא: יש לך מים בממ"ד?

אלכס: את יודעת אם א**** בסדר? 

אלכס: תתפללי עלינו חזק

אני בממד עם ההורים והילדים

מחבלים בקיבוץ 

מחבלים ברחוב

י****: הם בבית

מחזיקה את הידית בידיים

תתפללי חזק

נורית מסיני: מותק אני מתפנה אליך. יצאתי לדרך. 

אור אח שלי: למלא את המקרר, תיכף מתחיל בצפון. לא נוכל לצאת מהבתים ימים.

לא אכלתי חודש. יש רק עובש במקרר. לשטוף את הרצפה? אני רוצה לחבק את י**** להעמיד כביסה? לארגן תפילה? לנסוע דרומה? אני רוצה לחבק את א****. לבדוק את הממ"ד? לנקות את המקרר? רוצה לשלוף אותן משם. לקפוץ לקניות? בכפר הערבי פתוח בשבת?

מתיישבת על הרצפה מול המקרר, מניחה את הטלפון ליד החרדל. ההודעה האחרונה לי**** לא נקראה. מחייגת. אין תשובה. המקרר זועק. מבקש להיסגר. מנגבת את מגירת הירקות. מחייגת לנסרין – כן, היא תעלה איתי לתפילה משותפת בזום. מתקשרת למרים והד. כן, הן ינחו איתי את התפילה.

חוזרת מקניות, מתיישבת לסדר את הקניות. נזכרת שלא בדקתי. החלון בממ"ד לא נסגר. כותבת בווטסאפ השכונתי. תוך דקות מגיע אלי גבר עם שֶׁמֶן של איש הפח. מסוכן יותר להכניס זר הביתה או להשאיר ממ"ד עם חלון פתוח? 

בערב אנחנו עולות לתפילה בזום עם מאות משתתפות. יעל דקלבאום משדרת את התפילה במופע בברלין. אנחנו מתפללות באנגלית, עברית, ערבית וגרמנית. יעל שרה War is not a woman’s game.

17. 8.10. מבקשים מתנדבים שמתמחים בטראומה. אני יורדת לים המלח. הכבישים מלאים רכבים רחבים של צבא. מאיה מנסה להכין אותי למה שאני הולכת לפגוש. אנשים שהקרובים שלהם מנותקי קשר, פצועים, נעדרים, מתים, אולי חטופים. עבדתי עם פליטים במלחמת האזרחים בצפון אוגנדה. עבדתי עם נשים שנחטפו והיו שפחות מין של מורדים בג’ונגל. שום דבר לא מכין אותי לפליטים שמדברים עברית ומריחים כמו עשן.

יש לנו בכיס רשימות. אנחנו מחכים שהמשטרה תאשר לספר למשפחות. זה לוקח זמן. קשה מאוד לזהות את הגופות. אחי מתקשר מהשדה, הם עוזבים את הארץ. אחותי הייתה בחו"ל לחגים, היא לא חוזרת. 

בחדר במלון אני מטפלת באישה ששני הילדים שלה נעדרים. עורבים שחורים סובבים את המיטה. עוד רגע היא צריכה לקום להלוויה. היא לא מצליחה לזוז. עוד רגע היא תגלה שהילדים שלה בעזה.

אני מטפלת באישה שצריכה להשלים הפלה בעקבות הטבח.

אני עוזרת לאישה צעירה לעבור ניתוק. היא מספרת לי שהיא כבר מאובחנת עם פוסט טראומה על רקע אלימות מינית. היא מספרת לי על העשן. על ההתלבטות אם לפתוח חלון, ומחוץ לחלון יורים. ובתוך הבית שורפים אותך בחיים. ואת רואה את אמא שלך נחנקת. 

אני מקימה מערך מתנדבות לנשים במלונות. הד באה לעזור. אנחנו יושבות על סלע מול ים המלח וקוראות חדשות. מתחילה פלישה לעזה. למה אף אחד לא מתנגד למלחמה? למה אנחנו לא מתנגדות? מה קרה לקול של פעילי השלום? מה קרה לקול שלנו?

אני מתקשרת לג’ואנה ששנים מסיעה ילדים פלסטינים לבתי חולים. “אני לא יודעת מה להגיד לך. אנחנו הולכים מהלוויה להלוויה, כולם בהלם, תמיד האמנתי בשלום, אני פשוט לא יודעת מה לחשוב.” 

18.

ואז זה מגיע. טלפון ראשון מאישה. אני לא יודעת למה חשבתי שזה לא יקרה כאן. אני הרי יודעת שאונס משמש בכל העולם כנשק מלחמה. תפרתי במו ידי נשים שנפצעו באגן. אני יושבת על הרצפה באולם ריק במלון. מקשיבה לאישה שמספרת לי בעברית רהוטה. היא הייתה קשורה ערומה שעות והצבא לא בא. היא הייתה קשורה ערומה שעות עד שהצבא בא. 

אני יוצאת מהלובי. חוצה את הכביש. נשכבת על הבטן. בכי בריח גופרית. הלוואי שיבלע אותי בולען. אני במקום הכי נמוך בעולם אבל רוצה לרדת ביגון שאולה. אני חוזרת לעבוד אבל אני לא קמה משם.

19.

עוד טלפון. עוד אונס. עוד דברים שהם יותר גרועים מאונס. סיפורים מגיעים אלי מהמסיבות. מהקיבוצים. מים המלח. מאילת. מכיכר החטופים. אני בחנות יצירה בערד, מחפשת חוברת צביעה לאישה שביקשה מנדלות או לפחות משהו אחר שאפשר לצבוע בתוך הקווים. 

20.

בקופה בחנות היצירה אבא שלי מתקשר. 

סבתא בין עולמות. 

21.

בשבעה אני פותחת חמ"ל במרפסת. בשבעה מתקשרים אלי מהצבא לבוא להעיד. אני לא יודעת מה הצבא רוצה לעשות עם העדות שלי. לא יודעת אם הנשים רוצות שאספר. לא יודעת אם הצבא רוצה להשתמש בנשים כדי להצדיק את מה שהם מתכננים בעזה. אני לא יודעת מה הם מתכננים בעזה.

אני עוזרת לאיש של הצבא להבין שגם השחתה והחדרה של חפצים לאגן זה סוגים של פשעי מין. את העדות אני לא מוסרת.

בשבעה מתקשרים אלי עם בקשה לארגן טיפול לנשים שמנקות גופות. מהשיחה אני מבינה שהן מטפלות בגופות שעברו אלימות מינית. בשבעה מתקשרים אלי מהניו יורק טיימס. מהשיחה עם הכתב אני מבינה שיש עוד ועוד מקרים. “אני לא יודעת אם הגופות נאנסו לפני או אחרי המוות,” אני עונה לכתב. את העדות אני לא מוסרת. 

בשבעה מתקשרים ממשרד ראש הממשלה. מבקשים שאכין נייר עמדה לשולחן עגול שידון בטיפול הנכון עבור נפגעי האלימות המינית של חמאס. אני עובדת בלילות על הנייר. אבל אז ההזמנה מבוטלת. הבינו שאין צורך. כיוון שרק מעטות מאוד באו לבקש טיפול רפואי, סימן שאין הרבה נפגעות.

בשבעה אנחנו נפגשות בזום לנסות להרים תפילה משותפת. נסרין אומרת שהיא לא מרגישה בנוח להיות כרגע בעשייה עם מי שמתפללות גם לשלום החיילים. אנחנו מנסות לדבר בעדינות על ההבדל בין “נפל” ל"נרצח" ל"חוסל" בין “מחבל” ל"ילד" ל"חייל". השיחה מתפרקת. 

22.

בשבעה מתקשרים אלי מאילת. “בואי, גם כאן יש מקרים.”  מהעלייה לקבר אני יורדת להקים מערך לנשים באילת. אני פוגשת ילדים שמספרים איך אילצו אותם ל**** באיבר**** שכרתו. פונים אלי להעיד בכנסת. פונים אלי להעיד באו"ם. את העדות אני לא מוסרת. אני נשארת בשטח עם הנשים.

בדרך למלון באילת אני שומעת את הרעש הכי חזק ששמעתי בחיים. משהו נופל מהשמיים. אני מטפלת בנפגעי חרדה ולומדת את המילים “חותים” ו"כטב"ם".

23.

חנוכה. החטופים עדיין חטופים. המלחמה עדיין מלחמה. האחיינית שלי עונה לטלפון באמצע מעוז צור ויוצאת לדבר עם החבר שמשרת בעזה. כשהיא חוזרת פנימה שואלים אותה: מה שלום ****?", “הוא די בסדר,” היא אומרת ואוכלת לביבה. “וגם נשמע שהוא הצליח בינתיים לא לבצע יותר מדי פשעי מלחמה.” 

24.

אני מוסרת את העדות שלי לקתרין מקינון. היא באה לארץ לחקור את פשעי המין של חמאס. העדות נמשכת יותר מארבע שעות. בתום העדות מקינון אומרת שפיתחו כאן נשק חדש ממש כמו טכנולוגיה חדשה. כמו כטב"ם. דרגה חדשה של ברוטליות ואכזריות. מקינון צופה שהנשק הזה עתיד להתפשט במלחמות באזור ובעולם. בנוסף היא מצטטת נתונים שמראים איך אחרי פשעי מין במלחמה נצפית עלייה בפשעי המין באזרחות ובחומרתם. מקינון צופה עלייה בסחר בנשים יהודיות, עלייה בביקוש לפורנו עם קורבנות יהודיות, ועלייה באונס כלפי קורבנות יהודיות. היא צופה גם החמרה באלימות המינית בחברה האזרחית. כלומר יהודים יאנסו יהודיות בצורה יותר אלימה. היא נכנסת למונית והמילים עוזבות אותי.

25.

היכולת לדבר עוזבת אותי. במשך ארבעים יום אני לא יודעת קרוא וכתוב. לא מדברת לא מבינה מילים. 

26.

ראש השנה, החטופים עדיין. המלחמה עדיין. בן דוד שלי אומר שיש רצח עם בעזה. ארוחת החג מתפרקת.

27.

ליל הסדר, החטופים עדיין. המלחמה עדיין. כולנו מסובים. האחיינית שלי והחבר שלה וכלי הנשק שלו. אני כבר לא משוכנעת שאני לא מהשותקים. יש סיבות טובות לשתוק. אני סולחת לעם הגרמני.

28.

אני מנסה לכתוב את הטקסט הזה, אלפיים מאתיים מילים. האם התפכחתי מהשלום? אבל הכול עוד טרי מדי. זולג בין משלבים, לא בשל להפוך לאמנות. גולשת לשלושת אלפים. מוחקת. יורדת לחמישים. מנסה להתרכז בכתיבה. רצה לממ"ד. נכנסת לחדשות לראות מה יורט. צופה בריאיון עם מייה שם. חזרה מהשבי. נפגעה בבית. במקום הבטוח. “בשבי במנהרות של החמאס, בלי יד היה לי תקווה, ועכשיו אני באפלה.”

התפכחות היא פריווילגיה ששמורה למי שעד לפני רגע הסדר הקיים שמר עליו. למי ש"ביטחון" מגן עליו בבית, ברחוב. 

הרבה אחרי שאתם תסיימו את המלחמה הזאת ותעברו למלחמה הבאה, האם אני אהיה כאן בטוחה?

התפכחתי מהשלום? בשלום שלכם, של בלונים מופרחים, של הסכמים שנחתמים על ידי גברים במדים, שלום שבו ליהודים מותר לאנוס, לבעלים מותר לרצוח בעולות, מלכתחילה לא האמנתי.

אל תשאלו אותי אם התפכחתי מהשלום. תשאלו אותי: מהו שלום? למי שלום?