ביוני 2014 נחטפו שלושה מתנחלים צעירים בידי פעילי חמאס בגדה המערבית. הם נרצחו עוד באותו לילה, אבל רובנו לא ידענו את זה. הצבא, מג"ב והשב"כ חיפשו אותם בחברון ובערים אחרות בגדה ועשו מה שהם יודעים לעשות: הרסו, שברו, עצרו מאות, פצעו עשרות והרגו כמה. בסוף אותו חודש נמצאו גופותיהם של “הנערים”, כפי שהם כונו. אז גם התחילו להתפשט שמועות על כך שבמערכת הביטחון ידעו כבר מהיום הראשון כי החטופים נרצחו, אבל מצווה כי באה לידך אל תחמיצנה. איך אפשר לוותר על הזדמנות כזו לדרוך עוד קצת על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה? הידיעות שהגיעו לאחר מעשה על התרמית הקטנה הזאת של “מערכת הביטחון”, שבחסותה התחוללו ה"מרדף", ה"מצוד", ה"חיפושים" הקדחתניים, לא הוציאו את הישראלים מגדרם. מה שעושה הצבא תמיד עמד מעל לשיפוט של בני תמותה רגילים.

משנמצאה האבֵדה החל השעון לתקתק. כל העומד מלפניי מאחוריי ומצדדיי יהיה על הכוונת. עד שיחליטו הגנרלים מה לעשות כבר יצאו אזרחים מסורים למפגני כוח מבוססי גזע. מיליציות של צעירים משולהבים יצאו לרחובות הערים היהודיות וחיפשו ערבים להפחיד ולהכות. השטח התחמם, והממשלה והמשטרה לא עשו דבר. זה לא היה בן גביר אז, זו הייתה סתם ממשלת ליכוד אחת מני רבים. והאנשים כועסים, מה כבר אפשר לעשות נגד זה?

לילה אחד התחולל פוגרומצ’יק שכזה גם בעיירתנו, שכאלף היפּים הוציאו לה שם של מושבה על הירח. פעילי ה־KKK המסורים – יש מצב שהם דווקא כן היו תחת השפעה בן־גבירית ישירה, או לפחות מרזלית – היו נחושים לאזן את התמונה, ואיתרו בעינם החדה את הערבים שמקיימים את ערינו: המוכרים בחנויות, הרוקחות בבתי המרקחת, המתדלקים בתחנות, מכיני הקפה, מוכרות הספרים, המנקים והמנקות, הקונים והקונות, המבלים המעטים, הנוסעים באוטובוסים ושאר אנשים שיצאו מהעבודה בשעת ערב ונסעו בחזרה לבאקה, לערערה, לג’סר א־זרקא, לכפר קרע. הפחידו, השתוללו, קיללו, ואחר כך הלכו הביתה וטינפו באינטרנט, איימו, איחלו והבטיחו לאנוס ולרצוח את יפי הנפש ואת בנותיהם. 

אלה היו הימים האחרונים של שנת הלימודים, ואני הסעתי את ילדיי לבית הספר. בלב כבד לבשתי את תפקידי, שידרתי עסקים כרגיל, ונכנסנו לאוטו עם שירים וסיפורים. הקיץ כבר ארב בזווית היום והתכונן להתחמם ולהלחית ללא רחם, אבל הכביש בין בנימינה לגבעת עדה לעולם אינו מתייאש, ומטעיו משווים לו לחלוחית ירקרקת חיונית ומבטיחה גם כשהכול מסביב כבר חום ואפור והאוויר מחניק מרוב מתח ופחד. 

פתאום הבליח הטלפון, עם הודעה של אחת האימהות, שמספרת שרוצים לארגן הפגנה נגד הפוגרום המזעזע שהיה אתמול ואם אני רוצה לעזור. מי היה מאמין, אני אומרת לעצמי, חמש שנים אני חיה פה ונתפסת כחייזר, אני ו"הדעות שלי". כשאני דואגת שתפרוץ מלחמה או מתקוממת בגלל אירועים חיצוניים תוהים “למה זה מפעיל אותי”, יצור דואלי ופסקני כל כך בעולם של דיבורים על אחדות ועמימות בכל מחיר. אבל מתברר שכל סקיל־סט ביג’י יומו. ההפגנה הזאת התקיימה עוד באותו יום והייתה ספונטנית ומעצימה. מאות מתושבי פרדס חנה – גם אני כמובן – באו אליה יחד עם הילדים והראו שהם לא חיים על הירח ושאפילו הם מבינים שלפעמים צריך להגיד עד כאן, גם אם הם “לא מאמינים בהפגנות”. הם כעסו שהבריונים באים לצוד אזרחים ערבים שוחרי טוב, זה נראה להם לא לעניין, אבל הם לא התנגדו לשום מעשה נקמה ברצועת עזה, שכבר היה ברור שהוא בלתי נמנע. אין ברירה, הם אמרו, וכעסו על אנשים שחשבו שלא צריך לצאת למלחמה וכמובן, “למוטט את חמאס”. 

כך או כך, לא היינו שם לבד. אנשי ה־KKK מן הלילה הקודם ידעו שהפגנה מתארגנת ולא התכוונו להשאיר לנו את השטח. הם עמדו מהצד השני של הצומת הקטנטן ונתנו את הנאמבר שלהם: נהמו, קיללו וצרחו עלינו בשנאה, בליווי כל תנועות הגוף הלא חינניות המוכרות. ילדיי התבוננו בהם בעיניים נדהמות, ודרך עיניהם התמימות הזדעזעתי מחדש גם אני.

אבל אמא, למה הם צעקו עלינו ככה? מה הם רצו? שאל אותי בערב בני בן התשע. הסתכלתי עליו בעייפות. חיפשתי תשובה, כי הרגשתי שעוד אזדקק לה בעתיד, אבל לא מצאתי. למען האמת, גם לעצמי כבר לא ידעתי מה להגיד. היה לי ברור שככה זה הולך להיות מעכשיו: כל מי שיתנגד לפעולות נקם ימצא את עצמו מבודד ומאוים. קיתונות הצחנה הגזענית כבר התחילו להציף את המרחב הציבורי והתקשורתי. שוב יצאו מהבוידעם הסיסמאות על מגרשי חניה ותקופת האבן, אלא שהפעם נראה שכבר כבשו להן מקום לגיטימי. הכול היה בחוץ והכול היה מותר.

בימים הבאים ראינו איך קורה מה שקרה גם עשר שנים אחר כך. את ההתגייסות המוחלטת, ההשעיה של כל שיפוט עצמאי, התרת הרסן של השנאה, האמונה העיוורת בצבא, ההצדקה של כל פנטזיות ההשמדה והשיטוח שאולי יוכלו סוף־סוף להתגשם, שאפשר יהיה “לגמור את העבודה”. וכשרצינו ללכת להפגנה בחיפה, פתאום נתקלנו בהורים שהמציאו סיבות מדוע דווקא היום ילדינו הפופולריים לא יכולים להישאר אצלם. 

למרות זאת הלכנו. היה קשה להגיע להפגנה דרך מפגיני הימין, שבאו מאורגנים ומחוממים ומצוידים בכלי נשק מאולתרים ובכוח ההמון. ניגשנו אל שלוש נערות, אולי בנות 16, גשר בשיניים, חצ’קונים והכול, עטופות בדגל, לאחת גם מין פטיש אידיוטי כזה של יום העצמאות. מה קורה פה? שאלנו אותן. 

“הפגנה,” הן ענו בקול צווחני ונרגש, “נגד השמאלנים הבוגדים.”

“ואיפה הערבים?” 

“הערבים מתו,” הלמה הפטיש בהתרגשות. חברתה ניתרה בצהלה, “אמן אמן שאת צודקת, מהפה שלך לאלוהים!”

עמדנו עם אחינו המעטים. המומים מכדי לצעוק, מבוהלים מכדי לכעוס, מוכי גועל ובעתה ממה שנשקף אלינו מעבר לכביש הרחב: מאות רבות, בעיקר גברים, שהניפו דגלי ישראל, שרו בגסות, קיללו, קראו קריאות קצובות מלוות בתנועות ידיים, “אין לכם מדינה”, “אל אל ישראל”, ואחר כך גם זרקו אבנים ובקבוקים. בשלב מסוים פרץ מתוכם נחיל לכיווננו. הם חיפשו דם ולא הסתירו את זה. אילו יכלו היו הורגים אותנו, ואילו היו יורים בכולנו היו עומדים ומוחאים כפיים. המשטרה עמדה מהצד, עשתה די תפסיקו ופיצחה פופקורן. כמה מפגינים נפצעו, קשה היה גם להתפזר, אבל בסופו של דבר נחלצנו איכשהו, איש לנפשו ולגורלו. צעדנו בחיפה המנומנמת, שרחובותיה אכלסו את הגיהנום שמסתתר תמיד מתחת לפני השטח, מתבשל כבר עשרות שנים על אש קטנה, או גדולה. רוב מפגיני הימין התפזרו, עטופים בדגלים, מרוצים מעצמם, בחבורות של שניים או שלושה. ברגע שהתפרדו ממולקולת־הענק שלהם כאילו נשרה מהם הארשת המאיימת וצמאת־הדם, אבל בכל אופן היו שיכורי ניצחון. היה להם כיף להיות עם עוד רבים כמוהם, כאלה שאוהבים להראות מי כאן בעל הבית, להתייצב לצד החזקים, לשאוב עידוד ואישוש מדומיהם, להפחיד ערבים ושמאלנים: נהג המונית שיסיע אותי מחר, בעל חנות המתנות שהתרגש כשבאה מישהי לבקש מתנה לכבוד הגיוס, והוא סיפר לה שהבן שלו משתחרר עוד שבועיים, השיננית האכפתית שאחותה גרה “בדרום”, האיש שאמור היה לתקן את המזגן וקיבל צו גיוס. 

ההפגנה של הימין הצליחה, ואנחנו הועמדנו במקומנו. 

באותו קיץ הרגה ישראל כאלפיים פלסטינים, ביניהם יותר מ־500 ילדים. זה היה נראה מופרע לחלוטין, חסר כל פרופורציה, אבל אפילו סדק לא ניבע בקונצנזוס. נותרו רק פחד נורא מפני העתיד ומחנק. את הניצוץ האפל שראיתי בעיניים של מפגיני הימין כבר לא הצלחתי לשכוח. ידעתי שבבוא היום הם לא יהססו ללכת עד הסוף, גם נגד הפלסטינים וגם נגדנו. היותנו חלק מעם האדונים לא תמיד תגן עלינו. הפסדנו, אמרתי לעצמי. החזון שלמענו נלחמנו מת, וזה לא הולך להשתפר. לפעמים צריך להכיר בתבוסה ולהסתלק.

לאנשים בסוף שנות הארבעים לחייהם לוקח כמה רגעים לארוז את כל ההיבטים החומריים, המקצועיים, המשפחתיים והחברתיים של החיים ולהתעופף לקצה העולם. הדברים נמשכו והתעכבו, נגררו ונדחו, אבל בוקר אחד ביולי 2017 נכנסנו למונית גדולה ובה ארבעה אנשים שנסעו לשדה התעופה ושש מזוודות שילוו אותנו אל חיינו הבאים. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והשמש עוד ניסתה לעשות פרצוף תמים, שוחר טוב. שוב נסענו בכביש היפה בין גבעת עדה לבנימינה, הפעם בכיוון ההפוך. חלפנו על פני המטעים היפים של האפרסמונים והרימונים, השסק והשקדים, האפרסקים והגויאבות. מתי נראה אותם שוב? פתחנו את החלונות. הרדיו ניגן שירים כיפיים של יום שישי והנהג הגביר את הווליום. גאולה, הו גאולה, נשקי אותי עכשיו נשמה, מילאו הצלילים הדשנים את המונית, התערבבו עם הרוח החמה שנשבה פנימה וניתזו אל דופנות המרכבה. הילדים ישבו מאחור נרגשים, ואילו אנו ההורים ישבנו במושב האמצעי ודמעותינו זלגו ללא מעצור, מי משמחה והקלה ומי מאבל ומצער. ייקח מה שייקח, ייתן מה שייתן, מי יודע מה יהיה עכשיו. 

בשנים הראשונות עוד קיווינו מדי פעם שטעינו, שאולי תהיה דרך חזרה, אבל עכשיו כבר ברור שאין. הם באמת הלכו עד הסוף. הניצוץ ניצח – ניצחונו הוגש לו על מגש הכסף של הרפיסות הפחדנית של מה שכונה פעם “מחנה השלום”: השתיקה, ההסכמה, הציות, ההתיישרות לצד השבט, הפזילה המתמדת לאיזה מרכז מדומיין, פעם אחר פעם, תמיד לטובת ההיגיון האתני. מעט הבית שהיה איננו עוד.