אני מביטה בתמונה, אבל היא לא הוא. היא דומה, אבל היא לא. תינוקת שרועה על גבה. בת חצי שנה הייתה אז. צוהלת ומחויכת, אפה הקטן מכווץ, לחייה מדושנות והאור ניבט מעיניה. אניצים של שיער אדמוני קצר מעטרים את ראשה. אבל היא לא הוא. אני משננת את זה כמו תפילה: לדברים דומים יכולים להיות גורלות שונים. הדין לא נגזר מראש, לא באורח פטליסטי, לא באופן סופני. ובכל זאת.
כמה שמחנו בשערה כשנולדה. ועדיין אנחנו שמחים. היום היא כבר בת תשע, ושערה הנחושתי גולש מטה מטה, עד מתחת לישבנה. אנחנו נמנעים מגזיזתו. מייחסים לו תכונות מיתיות, שמשוניות. כאילו אם ניגע בו – כוחה ייחלש. אם נחתוך – לרפונזל לא יהיה עוד מִפלט מהמגדל, והקסם יאבד לו. לה.
בכל ערב אני פורמת את הצמה הארוכה לפני המקלחת, והיא טובעת בתוכו. הוא עוטף אותה כמו מסגרת. ילדה קטנה וצנומה, וסביבה גלים־גלים של פליז. אמא שלי אומרת, “טפו־טפו־טפו, תקני לה צמיד אדום.” ואני עונה, “אמא, אין כזה דבר עין הרע.” אבל בתוך תוכי אני מדברת אל לבם של השדים. מנסה להרחיק אותם ממנה.
עוד לפני שנולדה אמרתי לבן זוגי: אנחנו צריכים עשרת אלפים דולר במזומן, שיהיו בבית למקרה שנצטרך לברוח. אבל לא הוצאנו את הכסף מהבנק. אחר כך, כשהחלטנו שנסתפק בילדה אחת, אמרתי: טוב שיש רק אחת. אחת קל לשאת על הידיים כשאנחנו שניים. למלט אחת – זה פשוט.
בראשי סימנתי עשרות קווים אדומים. אמרתי: כשנגיע אליהם, נקום ונלך. חישבתי חשבונות. שקללתי סיכויים. אמרתי: לא אותה. לא את הבת שלי.
בבוקר ההוא סיפרתי לה שפרצה מלחמה. היא שאלה, “אבל אמא, זו לא מלחמה מהסוג שאנשים מתים, נכון?” ולא שיקרתי. אמרתי לה שכן. היא הייתה רגילה למלחמות אחרות. כמו כשהייתי אומרת לה, בכל פעם שיצאתי להפגנות בקפלן, שאני הולכת להילחם על העתיד שלה. ואכן נלחמתי. ולפי שעה – הפסדתי.
באותו בוקר גם הסברתי לה שהיא מוגנת פה, שאנחנו שומרים עליה, שהמלחמה רחוקה ולא תגיע לכאן. כאן דווקא שיקרתי. ידעתי שבמרחק לא רב ממני הורים הבטיחו את אותו הדבר בדיוק, ונטבחו אל מול עיני ילדיהם. ובכל זאת שיקרתי. ולמרות כל ההכנות והתכנונים – לא מילטתי אותה. לא כי חשבתי שאין לאן לברוח, אלא כי עדיין האמנתי. עדיין נאחזתי באותה תקווה הפכפכה – שעבורנו יהיה אחרת. שנמצא את הדרך. שנצליח להרחיק כל דמון שיתדפק על דלתנו. גם ברגעים ההם לא הרפיתי ממנה.
בבית הספר שלה אסור לדבר על החטופים. זה מוסד ליברלי ומכיל, מהמתקדמים, אבל פעם אחת ילד הזכיר את הנושא, ואחת הילדות פרצה בבכי כזה, שמאז אסור. ובכל זאת – הילדים יודעים. הם יודעים ומבינים, והידיעה תלויה כמו עננה עיקשת מעל לתמימות הילדית.
יום אחד ישבנו יחד בכיכר דיזנגוף. השמש שיזפה אותנו, ותמונות המתים עיטרו את המזרקה. והיא אמרה, “אני חושבת שלשחרר אותם זה הכי חשוב,” והציעה לדבר עם הצד השני. להסביר לו. ואני רק חשבתי – איך גידלתי אותה להאמין בשטויות חמודות כאלה. להאמין שמילים יכולות לגרש שדים.
באושוויץ הייתה בדיחה ישנה: איך מבדילים בין אופטימיים לפסימיים? האופטימיים פה. ואני עדיין פה. והיא איתי. אנחנו מן הנשארים. ואני נשארת איתה למרות שכל הקווים האדומים כבר נחצו. מאות פעמים הם כבר נחצו.
לפני שמת, ביקש אמיל חביבי, “האופסימיסט”, שיכתבו על קברו “נשאר בחיפה”. הוא לא ביקש שיכתבו “גאוותו בכך שנשאר” או “מצר על שנשאר”. הוא ביקש את העובדה היבשה. הוא נשאר, כשאחרים ברחו. הוא לא קשר לעצמו כתרים על כך, ולא היכה על חטא.
גם אני נשארת. לא קושרת לי כתרים, ולא מכה על חטאים. חצבתי לעצמי בור במדינה הזו, נעמדתי בתוכו, ומילאתי אותו בטיט דמיוני של אמונה עיוורת, מטומטמת – שיום אחד, שני העמים כאן יפסיקו לשמוח לאיד. יפסיקו לרקוד על שלוליות דמם של ילדי העם האחר. ואני מן האופטימיים, למרות הכול. למרות שאולי כבר הפכתי לבדיחה.
בכל ערב אני סורקת את שערה הסמיך, והוא אדום־אדום. ואני חושבת – “הלעיטוני נא מן האדום האדום הזה, כי עייפה אנוכי.” ואני חושבת גם – יעקב ועשיו התפייסו בסוף. ואני סורקת את שערה באצבעותיי, והן חודרות לעומקו, נעלמות, לרגע נראות כמו גדמים. אבל אז אני שולפת אותן משם, וידיי עדיין שלמות. ואני לוקחת קווצה מהשיער, מחזיקה אותה בידיים קעורות, שותה ממנה כאילו הייתה מימי נהר. מנשקת, מלעיטה את פניי.
ואז אני אוספת את כל השיער בצמה ארוכה־ארוכה, אדומה־אדומה, שהאחרים לא יוכלו לראות את שפעתו ואת יופיו.
לגרש את השדים. לגרש את העיניים הרעות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות