7 אוקטובר, 2023, תל אביב, 06:28: עין הלווייתן

עין הלוויתן שחורה וגדולה ככדור טניס. בוהקת. אני מתבוננת אל תוך הנהר. הנהר המוכר, הצלול. עשב רך מתלפף סביב קרסוליי, השוקעים מעט באדמה הבוצית שהמים מלחכים. אני מרגישה כמו עץ נטוע על פני מים. כשאני כורה אוזן, יש רק שקט, רוח, שמש, שמיים. שמלה פרחונית קלה לגופי. שערי הארוך מתבדר ברוח. הנהר עמוק, עמוק, עמוק ושקוף – אני רואה דגים רבים, ו־הופ! דולפינים ורודים משחקים להם במורד הזרם. אבל אז הוא מגיע: הלווייתן. גדול, אדיר. עובר תחתיי לאט, נינוח. מנין הגעת? עינו פוגשת את עיניי –

רגע לפני הכול, עין הלווייתן הפוגשת בי.

11 בדצמבר, 2023, טבעון: מלחמה היא שלום

קָנִים מכוונים לכל עבר. מי שומר על הגב שלי..? זיעה קרה על המצח מתחת לקסדה הגדולה מדי. יש לי M16 ביד, אפוד, אני בתוך עזה, מצטרפת ליחידה צבאית במסגרת פרויקט שמזמין אזרחים לחוות את המלחמה מקרוב. מקבלת ציוד צבאי מלא ורובה טעון. מיד, בטעות, אני יורה לעבר בניין – לא יודעת להשתמש בנשק, מפוחדת עד שורש הנשימה. אחד מהחיילים, סבלני איתי, מראה לי איך. 

היחידה מאבטחת כוחות הלוחמים בקו הראשון. אינסוף החורבן גורם לי להתעכב שוב ושוב, וחושך על פני תהום עד לקצה האופק. פלסטינים משועבדים, תחת שמירה של הצבא הישראלי, חופרים בורות־ענק להכנת תשתיות לבניינים שיבואו במקום אלה שנהרסו. כמה גברים פלסטינים מביטים בי ומתלחששים ביניהם. אני תוהה מה הם רואים בי, אישה בציוד טקטי גדול מידות, אוחזת ברובה כמו בחפץ זר, מהלכת במקום הארור הזה.

בחזרה לגבול – פתאום, קרב ישיר – חיילים מיחידה אחרת נהרגים. מעיים נשפכים על הקרקע, נראים לי כמו שימורי פטריות. רועדת, מבינה: פחד החיילים החיים והמתים חולף בי כמו רוח זרה. יורים בחזרה והורגים את כל מי שבתווך. האם מנסים להבחין בין מי שירה למי שלא? לא: באמצע קרב זה בלתי אפשרי.

בגבול מתקלחים ומחליפים בגדים. חיילות פותחות מראות קטנות, מתאפרות ומתייפות. המכשיר הנייד שלי שב אליי, ומיד כשנדלק – קמפיין מצולם לקידום פרויקט לבית ספר לילדים ישראלים בתוך עזה. המקום נראה כמו גן עדן פורח ומלבלב עם פרפרים לבנים וכתומים עפים בינות הפרחים. אני מבינה: אנחנו בדרך להשתלטות המוחלטת.

18 בפברואר, 2024, טבעון: לשכוח, לזכור, לשכוח ואולי להירפא 

לילה. אני ערה, מסתתרת. מבינה לפתע שעברתי אונס קבוצתי. בסופו שמו אותי בשקית ניילון וזרקו לנהר. חשבו שאני מתה.

שרדתי. אני רטובה כולי ורועדת, לבד בשיחים חשוכים.

עובר זמן. שכחתי הכול. אולי זוהי ההגדרה לטראומה, אני חושבת: לשכוח שוב ושוב. אני נזכרת. שוב שוכחת. הולכת לגשר שממנו זרקו אותי לנהר. למטה – חושך. נזכרת שכבר באתי לכאן פעם, ניסיתי להיזכר, להירפא. פתאום אבא שלי לצדי. אני אומרת לו שאני זוכרת. הוא מחייך בעצב: “גם בפעם הקודמת זכרת, ואז שכחת. כתבת לעצמך תזכורת. רוצה לקרוא אותה?” “לא,” אני עונה. “למה?” – “כי כנראה אני צריכה שוב לשכוח, ושוב להיזכר.” – “את תהיי בסדר?” – “אולי.” – “למה רק אולי?” – “כי זו האמת.”

7 במאי, 2024, ישראל: פיקה בשוודיה אחרי הפגנה

המון אנשים מקיפים אותי בהפגנה למען פלסטין. המפגינים מזמינים אנשים להצטרף ולא מבינים שאני רוצה ללכת ללכת ללכת מכאן..! מביטה סביבי; איפה אני? בשטוקהולם. קר ואפור, אבל הכי חשוב כרגע להיטמע בהולכי הרגל ולעזוב. כמעט מצליחה כשמפגינה צעירה עם כאפייה סביב צווארה מביטה לי בעיניים נוקבות, מבקשת שאצטרף. יש משהו במבט שלה – צודק מדי, בטוח מדי. “אני ישראלית,” אני אומרת. היא נסוגה מיד.

קולי נמצא לי פתאום: “זו ההזדמנות שלך להקשיב לי,” אני אומרת. כמה מפגינים עוצרים להקשיב. אני אומרת להם: מאז ומתמיד התנגדתי לכיבוש. אני רוצה פתרון שלוקח בחשבון את כל מי שחי. דממה. ואז, אישה שחורה צעירה בקהל אומרת שחשוב שאשמיע את קולי. יתר המפגינים מאבדים עניין, פונים הלאה ממני. ממשיכים לצעוק סיסמאות. אני מתחילה לבכות, הלחץ של המפגש מכריע אותי. האישה שקראה להקשיב לי רואה אותי, מניחה את השלט שהיא אוחזת בו, ומזמינה אותי ל"פיקה" (הפסקת קפה שוודית) של קקאו חם ומאפה שמרים עם הל בבית קפה קטן ומיוחד. אני נרגעת. אנחנו הופכות לחברות.

23 באוקטובר, 2024, טבעון, זמן קצר לפני יציאה ארוכה מהארץ: ועדת הצללים של המשטר

השטח טוהר ממחבלים. הפעם ה"מחבלים" הם אנחנו, אני ומפגינים נגד הממשלה. חבורה של גברים ונשים בחליפות שחורות מתכנסת עכשיו בכיכר העיר. אני מסתתרת. זו ועדה כלשהי, אני מבינה. העתיד כבר כאן: הוועדה דנה בסופרים ומשוררים מהעבר – חברי וחברות הוועדה קוראים בספריהם בזה אחר זה, קובעים מי עשוי להיחשב בוגד המשטר. כששמי עולה, אחד מחברי הוועדה, שמתגלה כסוכן סמוי, מנסה להגן עליי בטענה שאני חסרת חשיבות. אך חבר אחר בוועדה חושד בתחבולה ודורש לקרוא את ספריי. אני יודעת שאם יגיעו אליהם, דיני נחרץ: הוצאה להורג.

אבל הספרים המוצגים לדיון הם רק אלה שתרגמתי או שתרמתי להם שיר או שניים. אני מביטה סביב בשאר חברי הוועדה ומזהה מבטים חטופים בין כמה מהם. הם חולקים סוד – הם הסתירו את העובדה שאני מחברת של כמה ספרים שלמים. במבט שני, אני מבחינה גם שהם עונדים את סיכת החטופים הצהובה, מוסתרת תחת דש המקטורן השחור האחיד שלובשים כולם. ניצלתי. הוועדה מחליטה שאין בי די חשיבות כדי לדון בי. אחד החברים מקריא בקול שיר שלי מתוך אנתולוגיה – שיר על טבע ואהבה. ממקום המסתור שלי בשיחים, אני מאזינה ליופי המזוקק שיצרתי, ובוכה.

7 בפברואר, 2025, אמסטרדם: מתגייסת, בורחת. כרמל מפציעה

חדר דלוח עם מאוורר קטן וחורק בבסיס צבאי צחיח. מתעוררת, מבולבלת: שוב גויסתי? ההבנה, האימה. חולקת חדר עם חיילת שלא העירה אותי לארוחת הבוקר. קמה בלחץ, נזכרת שאסור לצאת בלי מדים – לובשת אותם בחוסר נוחות, הם מגרדים ולוחצים. פתאום – כל הצוות של מקום העבודה האחרון שלי, ארגון הנלחם למען הדמוקרטיה, בחדר. ישיבת עבודה עם הבוסית הקפוצה. כולם על מדים. מתברר שהחלטתי לחזור לעבוד שם כי אין לי ברירה אחרת. אני רעבה, הבוסית מבינה, אבל לא מציעה לי לקחת הפסקה. אני מנסה להצדיק את עצמי, ואז פשוט קמה ויוצאת. מספיקה לחטוף שני טוסטים וקצת לאבנה.

חייבת לברוח מהבסיס. מבוך של מעברים תת־קרקעיים, אני רואה אור… מצליחה. לבסוף מגיעה לבית קפה על ראש גבעה מוריקה. כרמל שם יחד עם אחיה. “הגעתי!” אני אומרת. היא מדליקה ג’וינט, אני מבקשת שתגלגל לי אחד לדרך. היא נענית בשמחה, מספרת לי על הזן המיוחד שיעשה לי טוב, כמו אלה באמסטרדם. היא נראית עייפה, רק רוצה לשבת ולעשן לנצח. אני מביטה סביב, מבינה: אנחנו בהודו, במקום שבו כרמל העבירה תקופות ארוכות. נוסעות יחד ברכבת, הרוח נושבת. ואז נזכרת: עזבתי ישיבת עבודה בצבא ונעלמתי בלי לומר מילה.

1 במרץ, 2025, טוסקנה: פשוט, טילים

אני חייבת להנחית את המטוס עכשיו. ההגה קשה בין ידיי והשמיים שחורים. אני חוזרת לישראל, לבד, והנה תיכף אני בבית… פתאום, אזעקות – חייבת לבצע נחיתת חירום. מכבה תאורה ומצליחה לנווט לנחיתה בשדה נטוש, שדה חיטה פראי שלא נקצר מפאת המלחמה. בורחת מכלי הטיס מלא הדלק, משתופפת על האדמה, רואה לידי ארנב־שדה קטן ובלתי מוטרד. הגוף שלי מתכונן למות, מכבה את פעילות מערכת העצבים, אני אפופה בתחושה נעימה.

אבל האזעקות חולפות, אין ברירה – בחזרה למטוס. ודווקא אז הטילים מתחילים להגיע. מעולם לא ראיתי מופע אימים שכזה: כדורי־אש גדולים בשמיים נופלים בשדה המתלקח במהרה. לאן לרוץ? ימין או שמאל ימין או שמאל ימין או שמאל אני לא יודעת לא יודעת רצה רצה בוחרת בצד ימין רצה רצה רצה רצה מסתכלת לשבריר שנייה שמאלה – במקום שמבלי לדעת למה לא רצתי אליו, אנשים נשרפים חיים.

29 במרץ, 2025, ברלין, אחרי שרוכשת כרטיס בחזרה לארץ: כוחות גדולים נלחמים בוואדי

בוואדי מתחת לבית בטבעון אני מסתובבת בין עצי אלון ואלה גדולים. אוחזת ברצועת־כלב ארוכה, בקצה קשור תנין אדיר־ממדים. אני מביטה סביב, וכל הוואדי מלא תנינים קשורים לעצים, מסתובבים במרחק כמעט־לא־בטוח ממני. קראנץ' קראנץ' קראנץ' כשהתנינים דורכים על העלים היבשים והבלוטים. מרחוק, אנשים שאני מכירה עוזבים, מעמיסים ציוד על מכוניות, אני חוששת שישכחו אותי מאחור. תקועה עם תנין ביד. התנין שלי גדול, גדול מדי. הוא מטפס על עצים, רץ ואני אחריו. רק שלא יברח – רק שלא יתקרב. פתאום, ארמדילו קטן ואמיץ צץ וקופץ על התנין, נלחם בו. אני מנסה להבריח אותו, אך הוא שב ותוקף את התנין, עד שהתנין אוחז בצווארו, מטפס איתו על עץ וטורף אותו. אני מביטה בקליפת הארדמילו מתעופפת ברוח ונוחתת לבסוף על מצע עלים יבשים. התנין יורד מהעץ. הוא שבע כעת; מתקרב אליי. מתחכך בי. אני לא פוחדת; אין ממה לפחד. אנחנו צועדים יחדיו.

לילה למחרת, ברלין: נשיקות, (שוב) טילים ומסע בשמיים

שוב בארץ. בלב פארק הומה אדם וילדים משחקים, אני מתנשקת עם אהובי בערסל התלוי בין עצים. פתאום טילים. אני רצה למקלט, הוא בודק שאני מוגנת, אבל נשאר בחוץ לעזור לאנשים. מה יקרה לו? האם אראה אותו שוב – בית ספר, המקלט נמצא בחצר בית ספר. עם ינשופים לבנים בגודל בני אדם שמתבוננים בי. אחד מהם מתחיל לעקוב אחריי כשאני יוצאת מחצר בית הספר. אני לבד, כולם עזבו או נעלמו. אני מתכוננת לעוף, והינשוף מצטרף אליי, מתרומם איתי אל השמיים. לך מכאן, אני חושבת. מה אתה רוצה ממני. אבל הוא לא עוזב, מצטרף לתעופה שלי, יודע את הדרך טוב ממני. לפעמים אני צריכה להתאים את עצמי אליו, אני לא עפה היטב כמו ינשוף – כמעט מתרסקת על צלע הר סלעי. לומדת ממנו – עכשיו אני בעקבותיו.

25 באפריל, 2025, ברלין, שבועיים לחזרה לארץ: זהב, כותנה ואור

אני חייבת להגיע לדרום לבנון: משהו מחכה לי שם. איך מגיעים לשם מישראל? הדרך, כמה היא ארוכה, הרכבות הגרמניות מדייקות בזמנים ואני מדייקת רק בקושי. תיקים כבדים ושחורים זולגים בין אצבעותיי. אני ממשיכה; אישה לבנת־שיער, שלעולם אינה זזה מאדמתה, ממתינה לי. בעיה: גם בדרכון הזר כתוב שנולדתי בירושלים. איך אכנס? יש לי זמן, ימים רבים של מסע, לילות קצרים וחשוכים בגסטהאוסים חצי־נטושים. צפון הארץ חרב ואני נעה בין החורבות אל הגבול. רעיון: להראות את הדרכון ולהסתיר עם האגודל את המילה “ירושלים.” רגע לפני מעבר הגבול אני נפטרת מהג’וינט שבתיק; שום דבר לא יכול להוות מכשול.

האישה מקבלת את פניי בביתה הקריר שקירותיו ורהיטיו בכל גוני החול. איבדתי את כל חפציי. הביטי, היא מחווה בידה אל ביתה: כותנה, זהב ואור. זה כל מה שתזדקקי לו אי־פעם – ומה עם אהובי? אני שואלת. היא מחייכת חיוך מחורץ קמטים עמוקים, שותקת. האם הוא שלי עדיין? אני מתרעמת לנוכח שתיקתה. כותנה, זהב ואור, היא חוזרת ואומרת, ועוטפת אותי בבד וילונותיי מהלילה. חזרי הביתה, ילדתי.