הלכנו לבריכה. איך לעזאזל אני אמור לדבר איתה עכשיו. היא מחזיקה לי את היד ואני מחייך, והיא רוצה שארים אותה. הכול כבד פתאום, לא רק היא שוברת לי את הגב כבר תקופה, הכול. התיק, הכובע, הגופייה שיובלי הזיעה שלי מצמידים אליי, יובלי הזיעה עצמם, הכול כבד, הכול מושך מטה.

אני מרים אותה והיא מתבוננת בי. עיניים לעיניים, את צבע העיניים שלה לקחה ממני, את הצורה מאמא שלה. “יהיה בסדר,” אני פולט. היא כבר רגילה שאני מדבר לעצמי דרכה. הדיבור נעשה כבד גם. המילים מתחלקות לאמת ושקר, אין יותר סתם שפה, ו"יהיה בסדר" זה הרי שטויות. אני מדבר שטויות. בארצות הברית זורקים אנשים למחנות ריכוז, כאן בברלין נאצים מפגינים במועל יד, ובמזרח התיכון מתבצע בשמי רצח עם. מה היא רוצה ממני, למה היא מסתכלת עליי ככה. “יהיה בסדר,” זה הרי שטויות. זה הררי שטויות.

אצבע קטנה נחה לי על האף. “איך אומרים Nose ב־היביו?” היא שואלת. אני לא רוצה להגיד לה. למה שאגיד לה? נו, תומר, די. העברית לא אשמה. תענה לה כבר. “אף.” “ואיך אומרים Car בהיביו?” שנייה בייבי, מוציא כרטיס, מוציא תעודה מזהה, מראה תיק. הלכנו לבריכה.

אני מקריא לה סיפור וכואב לי הגב. לאחרונה כל הספרים שלה נראים לי מטומטמים. היא בת שלוש. אז מה. למה, בנות שלוש צריכות לקרוא ספרים מטומטמים? הם לא מטומטמים כמו שאני כבוי. האמת שזה ספר טוב, כך חשבתי פעם, לפני שהתמלא לי המוח בתמונות חיילים מתבדחים, לבושים בלבני נשים שאין לדעת מה עלה בגורלן. נרות שבת מהסלון מורחים אור על הקירות והתקרה. אתמול ראיתי ילדה בגילה חצויה לשניים. חציה העליון מקובע בקיר מעצמת ההדף וחציה התחתון הלך לאלף עזאזל. שרוכים של דם נמשכים ממנה מטה, נקווים למרגלות חומת הבטון המתנדנדת. “הארנב הקשיב,” פולט הפה שלי לאט. “הארנב הקשיב כשטיילור צעק, הארנב הקשיב כשטיילור תכנן להתחבא, לזרוק הכול ודי, להרוס למישהו אחר, וכל הזמן הזה…”¹ אני לא מקשיב, אני לא צועק, אני לא מתחבא, לא זורק ודי. אני לא הורס למישהו אחר. אני לא ארנב. אני אדם, אב, ואני ראיתי ילדה חצויה לשניים. אני מקריא לה סיפור. למי? מה זה משנה.

ביום ראשון כאבה לה הבטן. “אני אוהב אותך,” אמרתי. לא היה לה אכפת, כאבה לה הבטן. באמת, גם לי לא היה מזיז אם מישהו היה אוהב אותי בשעה שכואבת לי הבטן. השמש פגעה באספלט ונורתה ישר לתוך הסלון שלנו. אני חושב: הפשיזם, כשהוא מגיע, הוא לא נראה כמו “הרעים”. הוא נראה כמו “הטובים”. את זה לא לימדו אותנו. הפשיסטים, אלה תמיד היו האחרים. אלה שנגדם צריך להילחם. אף פעם לא אנחנו, והרי מי רוצה להילחם בעצמו. כאבה לה הבטן, התקשרתי לרופא וקבענו תור. הפשיזם לא מעיף לך סטירה לפרצוף. הוא מגיע מאחור כמו מאהב, עוטף אותך בזרועותיו ולוחש לך באוזן, “אני אדאג לך.” ויש לו מהפה ריח של מישהו שאוכל טוב. אתם מתחבקים, ואולי קצת יותר מזה, והוא דואג לך. אבל אז את רוצה ללכת, והוא ממשיך להחזיק. את רק חושבת שאת רוצה ללכת, כי את מצחיקולה. אנחנו מקדימים בחמש דקות לרופא. “אל תדאגי,” אני אומר. אין לי מושג. אני לא מעז לפתוח את הטלפון בנוכחותה. מגע אחד בסמליל של אינסטגרם וחתיכות ילדים תימרחנה על קירות חדר ההמתנה. זה לא לעניין. אין לזה צורה.

הפשיזם, הוא מתחיל עם אלה שלא אכפת לך שהוא מתחיל איתם. מחבלים. חארות. ראית מה הם עשו לנו. כאלה. כשמתחילים עם כאלה, אפשר להרוג, לחסל, לשרוף, להפציץ, לזיין בתחת. מחבלים. חארות. ראית מה הם עשו לנו? אני אדאג לך. והילדים? מה עם הילדים של עזה? נזק אגבי. אין מה לעשות. כואבת לי הבטן. לך תסביר לילדה שלך מה זה נזק אגבי. לך תסביר לילדה שלך שלפעמים מותר להרוג אותם. אותה. אם השכן עשה ככה או הדוד של השכן, או מישהו שנראה כמוהו. הרופא קורא לנו ואנחנו מתיישבים מולו, “כואבת לה הבטן.” מה היא אכלה? הוא שואל, מה הטעם. הפשיזם אומר לך שאין ברירה עם הילדים. הפשיזם אומר שמי שיש לו בעיה עם הנזק האגבי, גם איתו אין ברירה, גם הוא נזק אגבי. הפשיזם אומר לך שבן הדוד שלך, שכותב ככה וככה בפייסבוק, הוא חסר התחשבות ואל תקשיבי לו, ובכלל תחתכי ממנו, מהנזק האגבי הזה. ופתאום זה משפחה וחברים. אבל את, אל תלכי, לאן תלכי? מי ידאג לך? את לא בטוחה שם בחוץ הוא אומר, תישארי. את לא רוצה להפוך בעצמך לנזק אגבי, אה? והוא מתפוצץ מצחוק, ואת מתפוצצת.

הרופא נותן לנו סירופ שיכולנו לקנות בלי מרשם ושולח אותנו החוצה. נכנסו לך מים בבריכה? נכנס כלור? אולי זה הסיפור, אני מאבחן אותה בעצמי. היא בוכה. אני אומר לה שאני אדאג לה ומחבק אותה חזק, אבל כואבת לה הבטן. “אני אוהב אותך.” היא זורקת את עצמה על הספה וקוברת את הראש באחת הכריות. הגינה בחוץ מוזנחת ופירות רקובים מושכים ענפים מטה ונמסים אל האדמה הלוהטת. בעזה איש בן תשע עשרה מחובר לאינפוזיה עולה באש. הוא צורח, ואני שומע את הצרחות שלו באוזניות. “למה אתה לא מפסיק,” שואל אותי חבר, “זה לא יציל אותם אם תסתכל.” לא. אבל זה יציל אותי. להגיד, “ידעתי ושתקתי” זה מסריח. אבל להגיד “לא ידעתי,” ולהיות מוקף בגבות מתרוממות שאינן מאמינות (והלוא אותו חבר שבעצמו לא מסתכל – יודע, הרי אם לא היה יודע, היה מסתכל), זה מסריח הרבה יותר. כואבת לי הבטן וחם לי בראש, ובן תשע עשרה צורח לי במוח בעודו נשרף בחיים.

ערימות של גופות, בשקים לבנים, בשקים כחולים, עם כיתוב כזה או אחר, ערימות של גופות. מה קרה, שכחת מה הם עשו לנו? והפשיזם שדואג לך לופת אותך מאחור וריח הפה שלו השתנה, כי הוא כבר טעם בשר אדם חרוך, וכזה שעבר שחיטה כשרה אבל נותר נא ונד, והוא נצמד ואת אומרת: אתה מאהב או אב אבוד? והוא אומר, אני מה שאת צריכה שאהיה. את יודעת שמאוחר מדיי.

אחרי יומיים עובר לה כאב הבטן. היא מחייכת שוב ורוצה שאקריא לה את הסיפור המטומטם על טיילור עם הארנב שלו. איך לדבר איתה על זה, למה בכלל. מתי. איפה. ואולי היא תצליח לחמוק מהפשיזם? אולי היא תגיד לו שייקח את הפה המטונף שלו למקום אחר, שהיא לא קונה את השטויות האלה? אני מתחיל להקריא, היא נרדמת. ידה נשמטת מחוץ לשמיכה ואני מסדר אותה במקום הנכון. “אני אוהב אותך,” אני אומר, והיא מחייכת. כבר לא כואבת לה הבטן. אנחנו נרדמים זה לצד זו וחולמים על מישהו שידאג לנו בלי להכאיב לנו בבטן.