המלים אסורות בתוך עצמן. אני לא רוצה לכתוב את המלה “אני”, מתביישת במלים שלי, השפה כבולה מימין ומשמאל. אם תכתבי על שלום את מתעלמת מהג’נוסייד בעזה; אם לא תכתבי על שלום מי יכתוב?

פעם כעסתי על הסיסמה “השלום מתחיל בתוכי”, האישה הפוליטית שבי זעמה על הפרדת הפְּנים הנפשי מהחוץ העקוב מדם. היום המלחמה מתחילה בתוכי: אני אוספת בתודעתי את כל הזוועות והאֵימות וכועסת על כולם, כולם, כולם.

2014: הבנה פתאומית –

לא יהיה שלום בימי חיי. לא אזכה לזה. בהפגנה בכיכר בואכה כפר יסיף חזרתי לעשן. ר' אמרה שאין לה בעיה שאשנורר ממנה טבק אבל אני צריכה ללמוד לגלגל בעצמי. הבאתי גם את הילדים להפגנה. היינו כמה תמימים מהיישוב, כאלה שמפגינים כבר שנים ואחרים שרק התחילו. למדתי לגלגל סיגריות מטבק, חזרתי לעשן, אחר כך הפסקתי שוב, ולהאמין באפשרות של שלום הפסקתי גם כן.

2018: חינוך קלוקל

לימדתי כתיבה יצירתית בבית ספר ממלכתי־דתי. הילדים, כמו ילדי בית ספר בדרך כלל, היו חמודים ומעצבנים. אחד המוכשרים שבהם כתב סיפור עתידני שמתרחש בימים שבהם (במילותיו), “יש שלום כמעט עולמי נגד ישראל.”

לא הצלחתי בשום אופן להסביר לו מה לא בסדר במשפט הזה (שלום לא יכול להיות נגד, אמרתי. לא הבין. ילד מחונן בכיתה ו'. אני עושה חשבון פשוט: היום הוא ודאי חייל).

נובמבר 23': אין אני לי

אני, מלה חסרת חמלה. כל אני ואני הוא אי שנותק מן היבשה, קול אני כקול דממת הקרח, כל אני שבר קרחון שצף על ים שהפשיר בטרם עת, ומתי הייתה העת? אתמול, שלשום, כשעוד היה אני הזכר של אנייה, האנייה הנקבה של האני (אמרה פעם נורית זרחי). אני ואני־יה, גושים של כפור שנישאים בחושך, נתקלים זה בזה מופתעים כמו נחלים שהגיעו לים – והנה הוא מלא.

מאי 25': פילטרים

היא החליטה לכתוב בגוף שלישי.

היא מחפשת במחברות שלה מה כתבה בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר, בודקת את עצמה, לא בטוחה שרצתה מספיק לעצור את המלחמה.

היא מתיישבת בחוץ עם סיגריה. בתחילת המלחמה הפסיקה עם הציפרלקס; דווקא עכשיו? שאלו אותה. אבל זה היה קל אז, איך הם לא מבינים, הצורך להוריד פילטרים ולהרגיש כאב היה כל כך ברור. אבל בעצם החליפה פילטר בפילטר – חזרה לעשן, כמו ב־2014. ומה היא מרגישה? האם די כואב לה?

נובמבר 23': בִּמקום להירדם

היא חושבת על הסרט שראתה אמש עם הבן שלה, “1917”, קולנוע שובה לב על זוועות, תמונות יפהפיות של מלחמה איומה.

מה זה, הוא שאל ברגע של דיסאוריינטציה, איפה הם? והיא ענתה, זאת עיר הרוסה.

ככה נראית עזה עכשיו, הוסיפה.

הוא התעלם.

זאת עזה, חזרה ואמרה.

מאי 25': כתב הגנה

היא מחפשת עדויות לעצמה מפעם. לגמרי שכחה שנכנסה לעזה פעם אחת, ב־1993, לא ממש פנימה אלא רק כמה מאות מטרים דרומית למחסום ארז. היא נזכרת שהרגישה זכות גדולה לנסוע עם פעילת שלום אמיתית כדי להביא את תרומות המזון שאספו לעזה. בהערות לדו"ח על המשלוחים היא מוצאת: “מאז משלוח המזון השני מעמיד לרשותנו קיבוץ נחל־עוז טנדר להעברת המזון ובכך מקל על העלויות. כמו כן נרתמה מקיבוץ זה קבוצת חברים והעלתה תרומה נדיבה.”

או באינתיפאדה השנייה, כשעמדה ליד בית מרקחת בשינקין והרגישה קצת מגוחכת כשהתרימו עוברים ושבים בשביל רופאים לזכויות אדם. הרבה אנשים כעסו, אבל רבים אחרים תרמו. בשבתות הצטרפה לשיירות המזון של תעאיוש לשטחים. בבית לחם הנצורה בחג המולד פגשה ילדים פלסטינים שלא ידעו שיש ישראלים שהם לא חיילים.

מה היא מנסה להוכיח?

אדם טוב קשה למצוא. היא לא טובה. היא לא מתה בשבעה באוקטובר ואף אחד קרוב לה לא נפגע. היא פוחדת למות, פוחדת שימותו לה. היא רבה עם הבן “על פוליטיקה”, אבל זה לא על פוליטיקה, הכעס מבלבל לה את המלים והיא לא מצליחה להסביר, זה על אנושיות, זה על הפחד מהמוות, מהמוות שלך במלחמה, אבל הוא לא מת, הוא אפילו עוד לא התגייס, אבל המלחמה נמשכת והמוות עולה על גדותיו. היא רואה את הילדים המתים בעזה בתמונות בפייסבוק. רואה ורואה והזוועה מצטברת והאימה אין לה מלים ואחרי זמן מה היא לוחצת על “שתף” ועדיין מרגישה משת"פית עם ההרג וההרעבה וההפצצות.

אבל שבעה באוקטובר. הנובה. הקיבוצים. משפחות שלמות. מעשי אונס. זוועות. “זה היינו יכולים להיות אנחנו,” אמר אבא שלה על הטבח בקיבוצי העוטף. צודק: רק במקרה הגיעו חלק מהעולים של תנועת הנוער מדרום אמריקה לקיבוץ בצפון ואחרים לקיבוץ בדרום.

מה היא מנסה להוכיח?

במשך שנה וחצי לא הייתה מסוגלת לפעול. לא התנדבה עם מפוני העוטף, בקושי יצאה להפגין להשבת החטופים ועצירת המלחמה (ממילא אף אחד לא סופר את הפריפריה), לא כתבה שום דבר בעד או נגד או בכלל. אבל גם דיכאון הוא פריווילגיה, אז עכשיו היא מנסה. חברה אמרה לה שרק כשהיא יורדת לצפון הבקעה, לליווי רועים פלסטינים, היא לא מרגישה את הדיכאון. אז היא נסעה גם כן. זה באמת העביר לה את הדיכאון לכמה ימים. היא נסעה שנית. היא תיסע שוב. לא בשביל להוכיח שום דבר, רק כדי להיות עם עוד ישראלים שמרגישים כמוה ועם פלסטינים שהחיים הנורמליים שלהם הם הזיה של כיבוש מתמשך, רק שזאת לא הזיה אלא מציאות. שם היא נזכרת במלים בערבית שלמדה כשעוד הייתה “פעילת שמאל”, מצליחה לומר חצאי משפטים, מצליחה לשכוח את עזה כשהיא בפלסטין הכבושה.

פתאום היא מבינה למה היא רגועה שם: מדובר בוויסות של מערכת העצבים, חזרה לאיזון שנובע מתחושת ביטחון בחברת אנשים שהיא לא נתונה בוויכוח מתמשך איתם, גם (ובעיקר) אם הוויכוח מתקיים בתוך הראש שלה.

בים הצפוני שבדמיונה היא קרחון נמס שצף ומתנודד ומחפש שברי קרח כמותו להיצמד אליהם, לקפוא יחד לגוש אחד, להשתייך שוב ליבשת שממנה התנתקו. להיעשות מ"אני" ל"אנחנו".

1994: מי אנחנו?

היא יצאה עם צלם ישראלי בשליחות “שלום עכשיו” כדי לתעד את צמצום חופש התנועה של הפלסטינים בחברון אחרי הטבח במערת המכפלה (מסגד אברהם בפי הפלסטינים). הרופא הישראלי טבח, והפלסטינים נדרשו לזוז, להתפנות מבתיהם, להיסגר מאחורי מחסומים וכן הלאה, הפרקטיקה הרגילה של הכיבוש (אבל זאת הייתה תקופת הסכמי אוסלו, ולמרות הידיעה שהם לא הסכמים מוצלחים הייתה תקווה תמימה שזה יעבוד. החיים בשלום נראו כמו עתיד אפשרי לרגע).

הם היו בסיורים ובפגישות מבוקר עד ערב, אנשים דיברו באינטנסיביות של מי שרוצה שקולו המושתק יישמע והם השתדלו לתעד הכול, ובלילות ישנו אצל משפחות פלסטיניות, עברו מבית לבית כדי לחוות מקרוב את חייהן בצל בית הדסה, שכונת אברהם אבינו, תל רומיידה. היא זוכרת בעיקר את הלילות אצל משפחת ש' בלב השוק של חברון. ובעצם היא זוכרת בעיקר לילה אחד, ואולי רק רבע שעה מתוך אותו לילה.

הם טיפסו בגרם מדרגות צר אל הגג, חמקו לשם להפוגת סיגריה. על הגג ממול הייתה עמדה של חיילי צה"ל, ועוד עמדה על הגג מעל ראשם ממש, והיא והצלם עישנו והתלחשו כדי שהחיילים לא ישמעו אותם; בעיקר נזהרו שניצוץ הסיגריות לא ייראה ולא ימשוך את תשומת לבם.

זה היה רגע של מעבר, מעבר לצד השני: החיילים הישראלים היו האויב שמפניו צריך להישמר. האנחנו נסדק סוף סוף. יומיים אחר כך, כשתיעדו הפגנה פלסטינית, חייל צה"ל היכה את הצלם ושבר את המצלמה. האנחנו איבד צורה והתעוות בלי הכר.

חלפו שלושים שנה והיא לא יודעת מי האנחנו שלה היום.

מי האנחנו שלה היום? לא מי שאומרות שהילדים העזתים שחיילי צה"ל הרגו הם “שאהידים לעתיד”, גם אם פעם היו חברות; גם לא מי ש"אחרי השבעה באוקטובר אין להן חמלה על העזתים". ומה עם מי שמפגינות לשחרור החטופים ולא מזכירות את הטבח בעזתים? ומה עם אבא שלה שמרגיז אותה באמירות “שמאל ציוני” טיפוסיות? ומה עם הבן שלה שעומד להתגייס? ומה עם אחותה החרדית? והחברות הרוחניקיות שגולשות בעדינות ימינה על כנפי הרוח הגדולה? ומי שהפחד והצער הטריפו עליהן את דעתן?

איפה תמצא לה אנחנו בר הגדרה?

ואולי נגזר עליי לחזור לאני. כי בעצם אין אנחנו בלי אני. אולי אנחנו הוא רק שלושתנו שיושבות וכותבות על השלום הבלתי קיים. ואולי הוא רק ארבעתנו שמסכימות שמה שקורה הוא בלתי נסבל. או שתינו שהולכות לעבודה ועושות קניות ומבשלות וממשיכות בחיינו אף שהיינו רוצות ללכת לעזה ולעצור את מעשי הזוועה בגופינו. ואנחנו גם הקבוצה של “עומדים ביחד”, שיושבים ביחד בקיבוץ בגליל המערבי ומדברים ומקשיבים, ובפעם הבאה נתראה בהפגנה.

ואנחנו אלה שנפגשות בצפון הבקעה בשבת מוקדם מאוד בבוקר, וחם, וזבובים, וקרחונים הם חלום רחוק, והערבית שלנו מגוחכת, אבל היא תשתפר אם נמשיך לבוא לשם ולדבר עם הנשים והילדים והגברים הפלסטינים, שגם הם אנחנו.