פרק א' – הפנימיה של ברכה הצרודה    🔗

"חוּץ מִבַּעַל בְּשֵׁם נַחוּם־גוּאַיָבָה הָיָה לָה לִבְרָכָה הַצְּרוּדָה גַם בֵּן יָקָרכְּבֶן חָמֵשׁ, עֵרָן, הַשׁובָב הַמַּשְׁחִית שֶל הַפְּנִימִיָה."

אדם הנועל נעלים ויוצא לעבודתו – אדם רגיל הוא.

אדם הנועל נעלים ויוצא לשחק כדורגל – אף הוא רגיל.

אך אדם הנועל נעליו ונכנס עמן למטתו לישון – איזה אדם הוא?

אדם פ., תלמיד השנה הראשונה בבית־הספר החקלאי חושחש, היה ישן בנעליו זה הלילה השלישי. עמו בחדר התגוררו עוד שני תלמידים: עוזי שוורץ ויעקב קקטוס, אלא שהללו ישנו יחפים כיאות, ונעלי־העבודה שלהם היו מונחות לצדם על הרצפה.

יתכן כי אותה שינה נעולה לא היתה באה לעולם, אלמלא המקרה שקרה בכפר חושחש, שלושה שבועות קודם לכן. סיפור המקרה זכה בשעתו לתשומת־לב רבה, אף חרג מגבולות הכפר ופורסם במסגרת באחד מעתוני הצהרים הנפוצים. העתון מצא את דרכו גם אל כיתת ה"אליפים", עבר מיד ליד, והקטע הנוגע לחושחש היה נקרא בנשימה עצורה:

התנפלות בחושחש

קבוצה אלמונית התנפלה בחצות ליל ג' על אחד ממדריכי כפר הנוער חושחש, הלבישה על ראשו שק, קשרה אותו טוב טוב, והשאירה אותו “ארוז” במשך כל הלילה בחצר הרפת, בין הבהמות. מר חגב, מנהל הכפר, מסר כי המתנפלים היו אלמונים שבאו מבחוץ כדי לסיים פרשה אישית בינם לבין המדריך, שאגב, סולק בינתיים מהכפר.

בשיחת כתבנו עם כמה מתלמידי הכפר, הכחישו הללו את שייכותם להתנפלות, אם כי לא יכלו להסתיר את קורת־רוחם מעצם המעשה.

מר יהושע חגב, המנהל החביב והנמרץ של בית־הספר חושחש, קרא את הרשימה בחדר ההנהלה הירקרק שלו, ומיד הפך לגוש זעם אדום על שתים. הסתובב כשעה בחדרו עד שגמלה בו ההחלטה לשבת להשחיז עפרון, ולכתוב מכתב הכחשה תקיף למערכת העתון. במכתב, שהשתרע על שני עמודים, הוקיע את סלופיו ושקריו הבלתי נסבלים של אותו כתב־דרדק, שביקר במקום. הביע את תמיהתו על העורך הנכבד, שהדפיס את הדברים ללא כל הסתייגות, וסיים את מכתבו בשורות אלו: “… כן אני דורש להכחיש תיכף ומיד את הסיפור על המדריך, שהונח בחצר הרפת בין הבהמות. לא היו דברים מעולם, כל ילד בכפר יודע, כי תיאור זה כולו שקר, מרמה וכזב. איך יכולתם לפרסם תרמית זו, כלום האמת זרה לכם לחלוטין? הרי המדריך לא הושם כלל בחצר הרפת, אלא במשטח הזבל של הפרות, הנמצא בכלל במרחק של חמישים מטר מהרפת אם לא יותר. למה איפה להשמיץ את כפר הנוער חושחש, שהוציא עד היום עשרה מחזורי בוגרים, הממלאים את יעודם לצה”ל, יושבים באזורי הגבול ומפריחים את שממות הארץ. להכחשתכם ולהתנצלותכם המהירה אצפה.

בכבוד רב ובברכת חברים

י. חגב – מנהל."

הכחשתו הנמרצת והשנונה של חגב לא פורסמה מעולם והמנהל התקיף של חושחש החליט, כי למטה מכבודו לחזור ולכתוב למערכת, לכן הסתפק בנקמה פרטית משלו – הוא החרים את העתון וחדל לקרוא בו.

ימים אחדים לאחר הפרשה היה עדיין הכפר עוסק בניחושים ובירורים לגילוי תעלומת המתקיפים האלמונים. הדבר לא היה קל, משום שגיבור הפרשה עצמו, המדריך משה קורץ, עזב את המקום למחרת אותו היום ואיש מחניכיו לא רצה להודות בהשתיכותו להתקפה. החשוד העיקרי היה אדם פ., אותו אלִיף שמצאנוהו ישן בנעליו, אך הלז סירב בעקשנות להתוודות, והמנהל חגב נאלץ היה לשחררו מחוסר הוכחות מספיקות.

במשך שלושת השבועות הבאים נשארה כתת האליפים, תחת השגחתה הבלעדית של ברכה גואייבה, הלא היא אשתו המסורה של נחום גואייבה, מרכז המטעים. ברכה גואייבה – או ברכה הצרודה, כפי שנקראה שלא בנוכחותה – היתה אֵם הבית של פנימית האליפים היא היתה אם־בית ותיקה ומנוסה. גובהה כחמש אמות ורוחבה קרוב לשתים. כשהיתה עומדת בפתח אחד החדרים, מיד פסקה לנשב בו הרוח. כשהיתה רוקדת הורה במועדון הכפר היה כל הבנין מתנדנד מצד אל צד. אל כפר חושחש הגיעה מיד עם היווסדו ומאז לא חדלה להיות צרודה. היתה אחראית על שמירת הסדר והשקט בפנימיה. בתחילה היו האליפים פוחדים ממנה פחד מות, אך לאחר שלמדו להכיר שמאחורי הצעקות והשרירים מסתתרת אשה רכת־לבב ונרגשת, חדלו לרעוד מפניה ומפעם לפעם אף הרשו לעצמם לעלות לה קצת על הנשמה. “עליה” זו הלכה וגברה ביחוד בזמן האחרון, אחרי שמשה קורץ, המדריך הקשוח, קיבל את אשר קיבל ועזב את הכפר. האליפים נשארו ללא מדריך, הם טעמו את טעם החופש והרשו לעצמם להתפרע ולהשתולל יותר מהמקובל לגבי תלמידי שנה א'. התפרעות זו היא שהביאה בסופו של דבר את אדם פ. לידי כך שיהיה ישן בחדרו נעול נעלים זה הלילה השלישי.

החדר שבו ישן גיבורנו היה צר וארוך. בצדו האחד דלת הפונה למסדרון, ומולה חלון המשקיף על חלקת הרימונים העזובה של הכפר. המיטות, עיקר ריהוטו של החדר, היו מהסוג הפשוט ביותר, עשויות מתכת זויתית עם קפיצי ברזל, בעלות ותק של עשר שנות חריקה, אם לא יותר. המזרונים היו עטויים בד־פסים גס, ובתוכם – וזאת לא היה קשה לנחש – עשב־ים יבש ודחוס, שאי־פה אי־פה הציץ ונדחק החוצה, מבעד לכל קרע. כמויות רציניות של עשב היו משתלשלות בעיקר מצדו התחתון של המזרון הסמוך לחלון. אלה שימשו לדיירי החדר מצבה חיה לזכר הימים ש"שחת", כלבת הכפר השחורה, היתה שוכנת עמם כאן, ומסתתרת מתחת למיטות לבל תתגלה על ידי ברכה הצרודה. ברכה היתה גרה בדירה מיוחדת, הצמודה לבנין הפנימיה, וממנה שלטה על האזור.

חוץ מבעל, בשם נחום גואייבה, היה לה לברכה גם בן־יקר כבן חמש, ערן, השובב המשחית של הפנימיה, וגם יבלת אחת שחרחרה שצמחה על לחיה הימנית ואשר האליפים כינוה בשם המוגזם “הר־תבור”. עדנה, מלכת הכיתה, היא שהחליטה שצריך למצוא לשומה השחורה שם מתאים כדי להבדילה משכנתה, הקטנה יותר, השוכנת על הצואר. היבלת האחרונה, שכונתה “גבעת המורה” לכבוד שמילקיהו המורה לתנ"ך וידיעת הארץ, היתה עלובה בתכלית, והיוותה ניגוד גמור לתבור שעלה כפורח בסביבת האוזן הימנית. כסנטימטר שלם היה גובהו, ומעליו שלש שערות שחורות מסולסלות, שזכו לטיפול במספריה של ברכה כל שבת וכל חג. לא פעם היו האליפים מתערבים ביניהם מי יצליח לתלוש מההר שערה או שתים, אך חוץ מעוזי שוורץ הקטן שנגע פעם בטעות (מישהו דחף אותו) בתבור ובצמחייתו, לא אירע לה לשומה דבר.

"אָדָם פ. הָיָה יָשֵׁן בִּנְעָלָיו זֶה הַלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי"

כנגד זה הצליחה עדנה, חומת השיער ובעלת העינים הצוחקות, לחבר שיר על נוף הארץ. ואף כי לא היה מהמוצלחים, התקבל בהתלהבות בפנימיה. הכל היו שרים אותו, לרבות ברכה, שלא הבינה בדיוק למה שרים דווקא שיר זה כשהיא מופיעה. מתוך שהרבו לשיר אותו לידה, נדבק זה ללשונה והיא היתה מרבה לפזמו לעצמה בבית ובפנימיה מבלי לדעת כלל, שהמדובר בה. ואלה מילות השיר:

"בין הרים כבר השמש מתרוממת

וצריך לקום לעבודה.

התבור מתאדם כאש יוקדת

ושלושה ברושים אומרים תפילה.

אם נתלוש איזה ברוש

יהיה שמח,

זה שוה אפילו נזיפה.

לגבעת המורה כבר בא ירח

בואו נלך לישון שם בסביבה".

זאת היא ברכה הצרודה, וזהו שירה. סילחו לנו אם השתהינו לידם יתר על המידה, אך היינו מוכרחים לעשות זאת משום שלא יתכן להתחיל בסיפורו של פרא־אדם מבלי להגיד מלה או שתים על ברכה, הקשורה קשר אמיץ לכל העלילה מתחילתה ועד סופה, וביחוד סופה…

 

פרק ב' – פרא, יונה תבלול, גם־גם ואזמייש    🔗

אדם פ. ישן על המיטה הקרובה לחלון. הוא שוכב היה על גבו פשוט איברים, כששמיכת צמר קיצית מכסה אותו ואת נעליו. ניכר היה מבעד לכסות, כי נער זה אינו נמנה על הענקים, ואולי נמוך מעט מבני־גילו אפילו, אך כתפיו המוצקות שהציצו מעל קפלי השמיכה, הביעו עוצמה רבה. מצחו היה צר ומקומר מעט בחלקו העליון, כאילו נועד לנגיחות. עיניו היו עתה עצומות וריסים שחורים וצפופים סוככים עליהן. מפניו אחוזי התנומה ניבטה פראות כלשהי, שהודגשה על ידי טור שיניו העליונות, שהיה נושך תוך שינה את שפתו התחתונה. היצור המוצק והמפחיד הזה, אדם פ., הסתיים בסבך שער קוצני שהתרומם מעל המצח, כצמחיית ג’ונגל סבוכה, והיווה אתגר רציני לכל מסרק, שניסה להתמודד עמו. אכן, כמעט לא נמצא מסרק בכפר שהצליח להכנס לתוך הסבך הזה מבלי להשאיר בו שן, או שתים. ולא שינים בלבד ניתן היה למצוא ברעמה אדירה זו, כי אם גם כמה פיסות תבן, או אי אלו חתיכות קש, מסטיק אחד מלפני שבועיים, שיעקב קקטוס הדביק לו לא בכוונה (עף לו מהפה בשעת התעטשות), קצת מספוא וכמה גרעיני חיטה ושעורה גרוסים. מספרים, שפעם יצא לשדה לנוח בצל אילן, צפור אחת ראתה את ראשו וחשבה שלפניה קן אידיאלי לגוזליה, ירדה והטילה עליו ביצה.

הסיפור הוא בהחלט נחמד, חבל רק שאדם פ. מכחיש אותו בכל תוקף. לדבריו לא היתה זו צפור אלא יונה תבלול, תלמיד השנה השלישית, שעבד אתו בלול והשליך ביצה על ראשו לאחר שאדם קרא לו תבלול. אדם פ. אומר שהוא בכלל לא ידע שתבלול לא אוהב כשקוראים לו תבלול, שמע שכולם קוראים לו כך ולא שם לב שקוראים לו ככה שלא בנוכחותו ושבנוכחותו קוראים לו רק יונה, או יונה הגמיל (כלומר, איש כיתה גימל). אדם כעס מאד על הביצה שהתפוצצה פתאום על ראשו וקלקלה לו את התסרוקת, לא שם לב שיונה תבלול גבוה ממנו וחזק אולי פי שנים, פתח את הכלוב הסמוך אליו, ומכיוון שלא מצא שם אף ביצה אחת, הוציא תרנגולת שלמה והטיחה בכוח לעבר תבלול כשהוא מכוון אל התבלול.

איך קרה שהתרנגולת סטתה ממסלולה ועפה הישר אל פניה של שפרה הלולנית? זאת אף אדם לא היה יכול להסביר בשום פנים ואופן, אפילו לא לאמו, שנדרשה כתוצאה מכך לבוא אל חגב המנהל ולהבטיח לו, שאדם לא יעיף יותר תרנגולות או אווזים על שפרה הלולנית, ועל אף אחד אחר בכפר.

כאן אולי המקום לחשוב רגע על הניגוד הגמור שבין היצור הזה לבין שמו. ואי איך אפשר לקרוא למזיק כזה בשם כל כך מחייב – אדם. ואכן, איש בפנימיה כבר לא קרא לו כך. את השם המתאים ביותר הדביקו לו החבריא עוד בתחילת השנה, כשמחנכם ח. שמילקיהו לקחם אל הר הכרמל הקרוב, להראות להם היכן התהלך אליהו הנביא.

אדם התמלא רגשי הערצה לנביאינו הקדומים ולשאר גבורי ישראל, שעלו על ההר וקראו בעל פה פרקים שלמים בתנ"ך. ראה אותם בדמיונו מתרוצצים יחפים בין הסלעים, ואמר בלבו, אם הם יכולים, אז למה אני לא, ביחוד כשהבוהן בנעל השמאלית כל כך לוחצת. חשב ועשה. חלץ נעליו, קשר שרוכיהן אל צוארו והמשיך לצעוד על ההר כמו כולם. כשראו האליפים איך הוא פוסע יחף על הקוצים ומדלג בזריזות על הסלעים הלוהטים, נעצרו לרגע להסתכל בו, ועדנה קראה: “תסתכלו איזה פרא־אדם!” מאותו רגע חדלו הכל לקרוא לו סתם אדם, והתחילו לכנותו פרא־אדם. אחר יומיים נשכח ה"אדם" ונשאר ה"פרא". פרא שמח מאד בשמו החדש, ביחוד משום שעדנה היפה, חלום כל הכפר, היא שהואילה להעניק לו אותו. הירשה לכולם לכנותו כך, אפילו לזאטוטי הכפר ולמנהיגם ערן השובב, בנה יקירה של ברכה הצרודה.

רבים הם הסיפורים על פרא, אך בכוונה בחרנו בסיפור הנעלים התלויות על הצואר, כדי להבליט את הסתירות הרבות באופיו של פרא. על ההרים הקוצניים הריהו מהלך יחף, ואילו על המטה החלקלקה הריהו ישן בנעלי־עבודה זה הלילה השלישי.

כדי להבין מה אילץ את פרא לעלות על מיטתו בנעליו, עלינו להקדים ולספר על התערבות אחת שהתערבו בפנימיה כמה ימים קודם לכן: התערבות בין פרא ובין תלמיד אחד גבוה ומסורק, הקרוי גם־כן או גם־גם (בהתאם למצבי־הרוח של חבריו לכיתה). השנים התערבו מי מהם יצליח לדפוק את ראשו בקיר יותר פעמים. התערבות אולי קצת נואלת, אך הפעם לא פרא יזם אותה, אלא גם־גם בעצמו. גם־גם היה התלמיד הכי חרוץ בכיתה והשם המשונה הזה דבק בו בזכותו של פרא.

זה היה היום הראשון ללימודים. האליפים החדשים הגיעו לכפר ירוקים ונפחדים, נקראו לפגישה במועדון הפנימיה עם שמילקיהו המורה שנועד להיות מחנכם. מר ח. שמילקיהו הציג את עצמו וביקש מכל אחד לקום בתורו ולהגיד את שמו. רצה המקרה וגם־כן עמד בדיוק אחרי פרא, ואחרי שזה קם ואמר: “שמי אדם” קם גם־כן ואמר: “שמי גם כן אדם”. שאל אותו שמילקיהו אם גם־כן הוא שם המשפחה, או שמו הפרטי. אמר גם־כן “זה בכלל לא שמי, אמרתי גם כן מפני שראיתי שיש כבר אדם אחד בכיתה אז רציתי להגיד ששמי גם כן אדם”.

אמר שמילקיהו: “אהה, הבנתי. גם כן הוא בכלל לא שמך!” אמר גם־כן: “נכון”.

וכך הפך שמו והיה ל"גם־כן". רק במשך הזמן, ליתר נוחיות, היו קוראים לו גם־גם, אבל זה, כפי שאמרנו, היה תלוי במצב־הרוח.

מאוחר יותר, אחרי הטיול לכרמל, שבו הפך ה"אדם" הראשון והיה לפרא, ביקש גם־גם לחזור ולהקרא בשמו הקודם “אדם”, אלא שהכל כבר כל כך התרגלו לכינוי החדש, שהתעצלו שוב להתחיל ולהתרגל לשם אחר, ויואב יש, הג’ינג’י הקטן מכפר הס, מצא לנכון ולהסביר לו:

– יודעים שאתה גם כן אדם, אבל גם־כן מצלצל יותר יפה.

אמר לו גם־כן: – אני גם כן יכול למצוא לך שם שיצלצל יותר יפה מיואב יש.

אמר לו יואב יש: – בסדר, תמצא, אז מה?

אמר לו גם־גם: – טוב מאד. מהיום והלאה אקרא לך “אז־מה”.

אמר לו אז־מה: – איזה שם זה אז־מה?

אמר לו גם־גם: – איזה שם זה גם־כן?

אמר אז־מה: – שם שהמורה שמילקיהו בעצמו נתן.

אמר גם־כן: – ולך אני בחרתי את השם אז־מה.

אז־מה דוקא רצה להגיד לו מה, אבל החבר’ה התערבו וצעקו לו:

–די אז־מה! נמאסת! מתי תפסיק כבר לנדנד?

אמר הג’ינג’י הקטן וכמעט בכה: – אני לא מנדנד, אבל אז־מה הוא שם של בחורה.

ענה לו פרא: – מה חשוב אם זה שם של בחור או בחורה, העיקר שאחרי שבוע כולם קוראים לך אז־מה.

– נתערב שלא יקראו לי כך! – אמר אז־מה.

– נתערב שכן! – אמר פרא והושיט את ידו.

התערבו על ככר לחם. מי שיפסיד יהיה מוכרח לאכול לחם שלם, בלי למרוח ובלי מלח, ובלי כלום.

אחרי שבוע בדיוק, רבע שעה לפני ארוחת הערב, התאספו כל האליפים של בית־הספר חושחש במועדון הפנימיה, כדי לראות איך אז־מה בולע ככר לחם שלם¹ בפעם אחת. פרא התנדב לרוץ בעצמו למטבח ולסחוב משם את הלחם. מובן שהשתדל לבחור את הככר הגדול² ביותר, הכניס אותו מתחת לחולצתו ורץ משולהב למועדון.

תחילה היה אז־מה רעב קצת, אבל אחרי כמה נגיסות הרגיש שאינו יכול יותר. המסכן, בצהרים לא אכל כמעט כלום בכוונה כדי שיהיה לו כח בערב לגמור את הלחם, אבל אחר כך, בערך בשעה חמש, כשעבד במטע הבננות, תפס אותו בולמוס כזה, עד שגמר כמעט עשר בננות שלמות. עתה הצליח לנגוס בלחם עוד כחמש נגיסות וכבר רצה לבקש הארכה של שלושה ימים, כאשר באה לו הצלה ממקום בלתי צפוי.

יעקב קקטוס, התלמיד הכי בריא מכל האליפים, הרגיש פתאום שהוא מת לאיזו פרוסת לחם קטנה. היה נדמה לו שאם אינו לוקח משהו לפיו בו במקום, הריהו נופל מת. ניגש וביקש מיואב יש “ביס” קטן.

אמר לו פרא: – השתגעת! הרי זאת היא התערבות!

אמר קקטוס: – התערבות שמיתערבות, אני רעב כמו כלב, היו צריכים לצלצל לארוחת־ערב מזמן.

אמר אז־מה: – נכון מאד. היו צריכים לצלצל לפני חמש דקות. הא לך! והוא משך מתוך בשר הלחם ממשך קטן והגישו ליעקב הבריא.

–אם כך – אמר פרא – אז במקרה גם אני רעב.

אכן, גם פרא היה כמעט מת מרעב. קודם לכן, במטבח, כשסחב את הלחם, ספגו נחיריו את ריחם המשכר של חצילים המיטגנים ברוטב עגבניות, ומעיו המו כחליל רועים מרוב השתוקקות.

אז־מה הפגין נדיבות־לב רבה וכיבד את פרא במנת לחם הגונה. ואחר כך היו כל האליפים עומדים בתור ואז־מה מושך להם ממשכי לחם ומחלקם ברוחב יד. כאן עלינו לספר על תקרית קטנה שכמעט ופרצה.

תוך כדי חלוקה התעורר מחדש תאבונו של הג’ינג’י הקטן, והוא ניסה לכבד את עצמו בנגיסת לחם נוספת. זאת לא יכלו העומדים בתור לשאת והם הסתערו עליו בקריאות חמס:

– חזיר! לא מספיק לך מה שכבר אכלת?

פרא לא הסתפק בקריאות, אלא חטף מידיו של אז־מה את שארית הלחם ונעמד בעצמו לחלק לכל אלה שעוד לא קיבלו. ושוב היה רגע לא נעים כאשר כמה חברים תפשו את פרא כשהוא עצמו מנסה לנגוס מתוך הככר, אבל פרא הוכיח להם, שבדרך זו התכוון רק לסלק את בול המאפיה. קקטוס, שבדק את העיסה שפרא פלט מפיו אישר, כי אמנם מצויים³ בה פיסות נייר, אולם טען כנגד חוסר היחס שבין הבול הזעיר והעיסה העצומה.

מאז אותו יום השלים יואב יש, הג’ינג’י הקטן מכפר הס, עם השם אז־מה, התרגל אליו ואפילו החל מחבבו. נחמה גדולה מצא בכך שאת שם משפחתו השאירו כמות שהוא. גם אם לפעמים היו משתמשים בו ופונים אליו בשמו המלא: “אז־מה־יש” או בקיצור “אַזְמַיֵש”. שם אולי קצת משונה – היה אזמייש אומר לעצמו – אבל לפחות שם של בחור ולא של בחורה.

 

פרק ג' – דופקים את הדלת    🔗

לא סיפרנו לכם את סיפורו של אזמייש והלחם אלא כדי להדגים לפניכם עד כמה היו ההתערבויות בבחינת לחם־חוקם של תלמידי חושחש. לא עבר יום בכפר בלי התערבות אחת או שתים, ותהיה הסיבה אשר תהיה.

ההתערבות החדשה בין פרא וגם־גם נולדה במקלחת. השנים עמדו תחת המזלפים לאחר יום עבודה, ופרא חיכה עד שגם־גם יגמור להסתבן וישאיל לו את הסבון לרגע.

אמר פרא: – לי יש הראש הכי חזק בחושחש. אני יכול לשבור עליו בַלַטָה בלי שיקרה לו כלום. נו, אתה גומר כבר עם הסבון?

אמר גם־גם: – לא חשוב הראש, אלא מה שיש בתוכו. אני רק מסבן עוד את הגב.

אמר פרא: – מה שוה ראש מלא שכל, אם כל אבן קטנה יכולה לפוצץ אותו. הרי סיבנת כבר פעם את הגב.

אמר גם־גם: – ראש שיש בו שכל אינו מתפוצץ.

אמר פרא: – אז בוא נתערב ונראה איזה ראש יתפוצץ קודם. זה כל הסבון שהשארת לי?

אמר גם־גם: – בשבילך הוא יספיק. אתה במילא מסבן רק את הבטן.

ואחר כך החליטו ללכת לדפוק את ראשם בדלת, ומי שיפסיק קודם, הוא המפסיד.

שאל פרא: – על מה נתערב?

הציע גם־גם: – על חבילת שוקולד.

אמר פרא: – רק בנות מתערבות על שוקולד. אנחנו צריכים להתערב על משהו של בנים.

החליטו להתערב על נעלים. נעלי־עבודה כבדות של בנים. מי שיפסיד יצטרך לישון שבוע שלם בנעליו, דבר שבשביל פרא הוא בעצם שום דבר, ורק גם־גם המסכן עוד לא ניסה זאת מעולם.

עד שהשנים גמרו להתקלח כבר ידעה כל הפנימיה על ההתערבות. כל האליפים עזבו את עיסוקיהם ונהרו לשטח התחרות. דלת המועדון נמצאה כמתאימה ביותר לספיגת מכות הראש. שני המתערבים עמדו מולה והפילו גורל לראות, מי ינגח הראשון. מזלו של פרא שיחק לו והוא ניצח. החליק יד על ראשו, ניגש בשלוה לדלת, עצם את עינו השמאלית, וביצע נגיחת צד פתאומית.

“שריף” הוא יאיר גולדברג, תלמיד השנה השלישית, שנקרא לכהן כשופט ההתערבות, קבע שהנגיחה היתה בסדר, וגם־גם נתבקש לבצע את שלו. זה אינו ממהר ביותר, מתקרב בנחת לדלת, מטה ראשו אחורה כעומד לנגח, מחזיר ראשו קדימה, בוחן זמן מה את הדלת, ומכריז: – לא, אי אפשר!

מתוך קהל הצופים, שהלך וגדל מרגע לרגע, בקעו קריאות־בוז. גם־גם לא התרגש מהן, והסביר: – זה לא בריא להעביר דלת מראש לראש, אפשר לקבל כל מיני מחלות.

פרא נעלב, הסמיק, והטיח בפני בן זוגו:

– אני רחצתי את הראש לפחות כמוך! אולי לא סיבנתי אותו משום שקימצת ונתת לי את הסבון אחרי שהיה בגודל של שילינג, אבל לא בגלל זה אתה לא דופק את הראש, אתה פשוט מפחד להפסיד.

קריאות הסכמה ליוו את דבריו של פרא.

– אני לא מפחד – הכריז גם־גם – זה פשוט ענין של נקיון. קולות צחוק ודברי לעג נשמעו לאחר הכרזתו של גם־גם. הכל ידעו, שהילד הגבוה והמסודר הזה מפחד מפני לכלוך וזיהום יותר מכל דבר אחר בעולם. מימיו לא קיבל אפילו שריטה אחת שלא היה רץ אל מרים החובשת. לפני כל ארוחה היה רוחץ ידיו אפילו אם לא היו מלוכלכות, ומחיידקים פחד יותר מאשר מפני כלבי הכפר.

מספרים שפעם, בתחילת השנה, איבד פרא את מברשת־השינים שלו. אחרי שבוע החל מרגיש מין אי־נעימות בפה, וביקש מגם־גם שישאיל לו את המברשת שלו לכמה רגעים.

אמר לו גם־גם: – מברשת־שינים לא משאילים.

אמר לו פרא: – אל תפחד, אני מחזיר לך אותה על המקום.

אמר גם־גם: – זה לא זה. אתה יכול להעביר את החיידקים מהפה שלך לפה שלי, וזה לא בריא.

אמר לו פרא: – קודם כל, אצלי בפה אין בכלל חיידקים, ובית, אני שוטף את המברשת לפני שאני מחזיר לך אותה.

אמר גם־גם: – כמה שלא תשטוף תמיד ישארו חיידקים אחדים שלא ירדו.

ראה פרא, שיש לו עסק עם אחד שמאמין שבאמת יש חיידקים בעולם, והלך ליעקב קקטוס. קקטוס הבריא הוא בחור טוב־לב, הוא דוקא מאמין שבאמת יש חיידקים בעולם, אבל למרות זאת חברות היא חברות והוא אינו מפחד לתת לפרא את מברשת־השינים שלו. מאז משתמשים השנים באותה מברשת “ואם יש כמה חיידקים – אומר קקטוס – שנמצאים יום אחד אצלי ויום אחד בפה של פרא, אז זאת היא כבר צרה שלהם, לנו זה לא מפריע בכלל”.

דברי הלצון וההתחכמויות על חשבון חיידקיו של גם־גם הלכו וגוועו, את מקומם החלו לתפוס דברי דירבון ואיום על חשבון שני המתערבים, שהזעיקו את כל הפנימיה לשוא. את הרגשת הבנות היטיבה לבטא אליפית אחת, קצרת־רוח וקצרת־קומה, שנקראה בשם הציורי עדה־בריבוע:

– אם אתה לא מתחיל לדפוק את הראש שלך, אני הולכת לחדר.

היתה הרגשת חדלון. אם עדה תעזוב את המקום לבטח יזדנבו אחריה גם שאר הבנות, ובלי הבנות ספק אם יסכימו השניים לנגח את הדלת.

– אז מה יהיה? – שאל אזמייש והפנה את מבטו לעבר שריף. עתה תלו הכל את עיניהם בשריף הגדול, שניסה להצטמק במקומו. הכנוי שריף ניתן לו ליאיר גולדברג משום שהיה גדול ושמן ונראה כאדם מבוגר. וכן משום שהיתה לו חגורת־עור רחבה מאד מאד, בעלת שני נקבים מיוחדים בצדה שאליהם – כך היה שריף נוהג להסביר – מצמידים את נרתיק האקדח.

בניגוד לשאר הגמילים, תלמידי שנה ג', שבקושי הואילו לדבר עם איזה אליף, הוכיח שריף דוקא חביבות רבה כלפי התלמידים החדשים. היה אוהב להסתובב בפנימיה שלהם ומרבה לתת עצות. היה מספר איך אפשר לסדר את המורים, מייעץ איך לעשות רושם טוב על המדריכים ולשגע אותם בעת ובעונה אחת, ומרתק אותם בסיפורי אהבה פרטיים שלו. ביחוד היה מרבה לספר איך הציל פעם בחורה ששני בריונים ניסו להתנפל עליה באמצע הלילה, ואיך הבחורה התאהבה בו אחר כך. האליפים היו שותים את דבריו בצמא, רק הבנות האליפיות, לא סבלו אותו. אמרו שהוא נודניק, שאמנם הוא באמת גדול, אבל רכרוכי, שהוא סתם אוהב לעשות רושם ולבלבל את המוח, שפעם תפסו אותו מציץ אליהן למקלחת, ושבכלל הוא לא יודע מה הוא רוצה. מובן שהאליפים התעלמו מדברי הבנות, כי לדעתם, דוקא הבנות הן אלו שלא יודעות מה הן רוצות.

שריף ראה שהכל תולים בו עינים וגרד ראשו במבוכה. הסתכל בגם־גם העומד עקשן ומרדני ואמר לו:

– ובכן, תציע מה לעשות!

אמר גם־גם: – אני מוכן בהחלט לנגח את הדלת, אבל עם כובע על הראש.

קפץ פרא ואמר: – בשום אופן לא. הכובע מרכך את המכה.

אמר לו שריף: – אז תחבוש גם אתה כובע.

אמר פרא: – אני לא צריך. לי יש ראש חזק.

אכן: הכל ידעו שלפרא הראש הנוקשה ביותר בכל הכפר. הוא יכול לקחת סלק־בהמות של שלושה קילו ולשחק בו כבכדור־ראש, עד זוב מיץ. גם כשהיה הולך מכות עם מישהו, היה משתמש בעיקר בשיטת ה"ראסיות", כלומר, מכות ראש. מספרים שפעם נתן לאמנון גלילי ראסיה כזאת בישבן עד שהלז סבל מעצירות במשך שבועיים.

– לא איכפת לי – אמר גם־גם – או שאני מנגח עם כובע או שמבטלים את ההתערבות.

שריף כעס על שני העקשנים המבזים את ההתערבות ורצה להתפטר לאות מחאה. הענינים היו יגעים מאד, ואז קפץ אזמייש הג’ינג’י הקטן מכפר הס, והציל את המצב:

– אם גם־גם מפחד להעביר את הדלת מראש לראש, אז שהוא יכנס למועדון פנימה…

– זהו מה שרציתי להגיד! – קפץ שריף ממקומו – אתה גם־גם תכנס למועדון ותדפוק את הדלת מהצד השני שלה.

כנגד פתרון כל כך פשוט לא היה גם־גם יכול להגיד כלום, והוא נכנס פנימה לנגח משם. פרא ביקש מקקטוס ועוזי שוורץ, שיכנסו גם הם למועדון וישגיחו על גם־גם, שלא ינסה להתחמק דרך החלון. לפי עצתו של שריף, החליטו להתחיל את ההתמודדות מחדש. מה שהיה עד עכשיו לא נחשב. שריף גם הציע, שיגרילו מחדש מי ינגח ראשון, אך לזאת פרא התנגד, הוא זכה ועל־כן ינגח ראשון. שריף ויתר הפעם וההתערבות הגדולה החלה. פרא ניגש לדלת וחזר על סגנון נגיחתו הקודמת. שריף רושם בפנקסו 1:0 לטובת פרא ועובר לתוך המועדון. גם־גם אינו מנסה כלל לברוח, גם אינו מתכונן להרבות בענינים שבטכס, ניגש לדלת, נושף בה בפיו מלמעלה למטה, להרחיק חיידקי טטנוס במקרה שמסתובבים עליה, מטה ראשו אחורה וממלא את תפקידו ב"זְבֶּנג" אחד קדמי. שריף רושם בפנקסו 1:1 ולפני שהוא מספיק לעבור לצד השני, מזדעזעת הדלת ממהלומת־ראש אדירה, ופרא מכריז: 1:2.

שריף מתרעם מאד על פרא שלא חיכה לו, וכדי לעשות רושם על הבנות הוא מבטל את הנגיחה. פרא אינו מתרגש מהעונש ומכין עצמו לנגיחה חוזרת, הפעם בסגנון טוריאדורי. מחליק בלוריתו, מסובב ראשו בתנועת שמונה אצילית, עולה על קצות אצבעותיו, מסתער קדימה ומוריד על הדלת מכת מצח נהדרת. הדלת נעקרת ממקומה ונופלת על ראשיהם של עוזי, קקטוס וגם־גם. הבנות פולטות צריחת־פחדים ועוזי שוורץ, שכמעט התעלף, התעורר מגודל הצווחה ושאל מה קרה?

שריף הרגיע את כולם, אמר שלא קרה כלום, בדק את הצירים ומצא, כי היו רקובים מזמן. החזיר את הדלת למקומה, וביקש מהעומדים מהצד שכנגד, לתמוך בה בידיהם וכתפיהם בכל שעת צורך. אחר הודיע על ניקוד 1:2 לטובת פרא. כאן קם גם־גם והגיש ערעור. לדבריו הדלת שנפלה על ראשו כמוה כנגיחה אם לא נגיחה וחצי, ומצד שני יש לבטל את נגיחתו של פרא, מאחר והדלת שנעתקה ממקומה אבדה את כושר התנגדותה והנוגח כאילו נגח בחלל ריק. שריף מצא טעם רב בדבריו של גם־גם, אך בגלל התנגדות הבנות, לא ביטל את נגיחתו של פרא לגמרי אלא החשיבה כחצי נגיחה בלבד. התוצאה איפוא, ½1: 2 לטובת גם־גם ותורו של פרא לנגח.

מכאן ואילך נמשכת התחרות ללא תקלות מיוחדות, מגיעים לסיבוב החמישי ועדיין קשה לנחש מי יצא המנצח. פרא הוא אמנם בעל הגולגולת הכי קשה בכפר, אך גם־גם ידוע בתור התלמיד העקשן ביותר בכל בית־הספר. האוירה מתחממת ועולה. פרא מנסה סגנונות־הטחה שונים. החל בנגיחת קדקוד וכלה בנגיחת רקה שמאלית תוך קריצת־עין ימנית. לשם העלאת רוח הקרב הוא מלווה את עצמו בקריאות מלחמה כגון: “על האויב, זנק!” או “ראש הך!” או “גולגולת נפץ!” והכל עוזרים לו.

היחיד שאינו נתפס לצהלת המלחמה ונשאר אדיש ומשועמם הוא גם־גם. הוא סתם עומד סמוך לדלת ומכבד אותה במהלומות ראש, הנשמעות אדירות למרות שהן חסרות תנופה. שריף מנסה להלהיב אותו ואומר לו:

– הסתער! הסתער על הדלת, כמו פרא!

אך גם־גם אינו מתרגש ממנו, מסנן בין שיניו שהמסתערים הם הנופלים תמיד ראשונים וממשיך בהקשותיו המקומיות. מי יודע כיצד היתה התחרות מסתיימת, אלמלא ברא אלהים את ברכה הצרודה.

עובדת היתה במטבחה הקטן ושואלת את עצמה בפעם החמישית: “אם ערן שלי יושב בשקט ומסתכל בתמונות, אז מי הוא המרעיד את כל הבית?”

 

פרק ד' – משחק הנעלים    🔗

הדירה של ברכה הצרודה נמצאת באגפו הימני של בנין הפנימיה, בסמוך למועדון. קשה להגיד שהאליפים שמחו שאם־הבית שלהם גרה קרוב כל כך אליהם, אך איש לא שאל לדעתם. שעה שהחלה התחרות היתה ברכה הצרודה עובדת במטבח ומכינה ארוחת־ערב לנחום גואייבה בעלה, שהיה צריך לחזור מהמטעים בכל רגע. ערן, בנה יקירה, ישב לו בחדר האורחים ושיחק במשחק חדש שהמציא, משחק הנעלים.

נועלים על הידים את נעלי העקב הגבוהות של אמא, ודופקים בכל הכוח על השולחן החדש, כדי לראות עד איזה גובה יקפוץ האגרטל. תחילה היתה ברכה שמחה, שערן מוצא לו תעסוקה ואינו נתלה על שמלתה, אך מששמעה את הנקישות וראתה איך אגרטל החרסינה היפה שקיבלה לחתונה מתעופף באויר ונוטה להתרסק, כמעט אחזה השבץ. היא מיהרה לחלוץ את נעליה מידיו של ערן, וחלקה לו סטירת לחי מצלצלת. ערן פרץ בבכי נורא ואיום ולא חדל עד שאמו המסכנה ביקשה ממנו סליחה והבטיחה לו לא לסטור לו יותר, וגם ערן הבטיח להיות ילד טוב ולא לדפוק יותר על השולחן, ביחוד לא מתי שאמא בבית.

ברכה הצרודה חזרה אל המטבח בסיפוק רב. ראשית, משום שיש לה ילד כל כך חכם ויפה, ושנית, מפני שעכשיו תוכל לספר לנחום בעלה, כמה פראי הוא בנו יקירו, כמה קשה היא עובדת ומה רב סבלה. בכלל, בזמן האחרון הרגישה עצמה מסכנה ומקופחת. מאז שהמדריך של האליפים הוכנס באופן מסתורי לשק והוכרח לעזוב, נשארה כל מעמסת הפנימיה על כתפיה ואין איש קם לעזור לה. בהנהלה הבטיחו שבואו של מדריך חדש הוא ענין של יום יומיים, אך יומיים אלה נמשכים כמעט חודש והאליפים הולכים ומתפרעים יותר ויותר.

מר חגב, מנהל המוסד, היה מנסה להרגיעה באומרו:

– סבלנות, ברכה, סבלנות! לא רוצים לבחור את המדריך בפזיזות, רק מדריך יוצא מהכלל יוכל להשתלט על האליפים.

– גם על משה קורץ אמרת שהוא יוצא מהכלל, – אמרה ברכה במרירות.

– לא לא – אמר חגב, הפעם יבוא אלינו קיבוצניק, עודד גורן, מחנך ותיק ומנוסה בעניני נוער. שום אסון לא יקרה אם נחכה לו עוד יום יומיים!…

“אכן, למר חגב לא יקרה שום אסון” אומרת בלבה ברכה הצרודה. מרירות חדשה מצטברת בגרונה והיא פורצת בצעקה היסטרית:

– ערן! תפסיק לדפוק שם!!!

– מי דופק! פסיכית אחת! – מחזיר לה ערן בלשון הפנימיה.

ברכה הנזעקת לחדר, רואה כי הפעם חטאה לבנה. ערן היה יושב לו בנחת ומסתכל בשלוה באלבום התמונות שלה. רק משהתקרבה הבחינה, כי אין הוא מסתכל סתם, אלא גוזר במספריים את תמונות החתונה שלה. ברכה עוד לא הספיקה ליפול מתעלפת למראה עיניה, כאשר רעם אדיר שוב הרעיד את כל הבנין. קפאה לרגע במקומה, אך ברגע הבא זנקה במהירות לעבר פתח היציאה, כשאחריה מזדנבת צעקתו של ערן:

– חכי לי, גם אני רוצה לראות!…

המחזה, שנתגלה לעיניהם של ברכה ובנה יקירה, היה מבעית ומלא הוד כאחת: כמעט כל האליפים היו עומדים במסדרון ושואגים: “על האויב! ראש הך!” עוד השנים עומדים תמהים לפשר התרועה ופרא, הבריון הקטן, נראה מנתר באויר, סב על מקומו תוך קפיצות, מטה ראשו ימינה ושמאלה באצילות של רקדנית מקצועית, ואחר פונה בדהירות קלילות לעבר הדלת, כשקדקודו מוטה קדימה.

– תפסיק עם זה!!! – שאגה ברכה ההמומה. אך פרא כבר היה קרוב לדלת ונגיחתו לא איחרה לבוא.

ברכה תפסה אותו בידו, משכה אותו מהדלת והחלה מתבוננת נבעתת בחבורות שצמחו בראשו. בין כה וכה ואזמיייש, שנתמנה סגן־שופט לשריף (נמאס לו וליאיר לעבור כל פעם מצד לצד) נתן לגם־גם את האות וזה ביצע את נגיחתו הסטנדרטית בלי לנחש את המתחולל מעברה השני של הדלת.

ערן שעמד במקום תוהה ונפעם, לא הבין בדיוק את מהות המשחק, אך נגיחתו המקצועית של פרא מצאה מאד חן בעיניו, והרגיש שהוא מוכרח גם כן להרגיש את התענוג הזה. ניתר וסב על מקומו, רץ לדלת וצעק “ראש, טרח!” והכה בראשו על הדלת בכל כוחו. התשובה מבפנים לא איחרה לבוא. אזמייש נתן את האות וגם־גם הכה מכתו, אף כי התפלא לפשר הבכי הבוקע אליו מהמסדרון.

ערן היה בוכה נוראות. אולי לאו דוקא מהמכה, כמו מעצם ההפתעה. הן פרא נגח בכל כך הרבה התלהבות. למה לא אמרו לו שזה כואב?

גם־גם יצא החוצה למשמע הבכי ונפל ישר לידיה של ברכה הצרודה. ברכה היתה מבולבלת לגמרי. כאבי־ראש כאלה עוד לא היו לה כאן מעולם… בדקה את ראשו של ערן ונרגעה רק אחרי שראתה שחוץ מתפיחה קלה אין לו כלום.

– ניגש עתה אל מרים החובשת – אמרה לשני המתנגחים – אחר כך ישר למנהל ושם תשארו עד שיבוא המדריך החדש. מדריך יוצא מהכלל – הוסיפה בטון מלגלג – נראה איך הוא יצליח לרסן אתכם! בואו!

איש בפנימיה לא אהב ליפול לידיו של חגב. למנהל שלהם היתה סיסמה אחת: “תסעו הביתה ותביאו את ההורים!” מי יודע מה היה בסופם של השנים, אלמלא ערן שהצילם באורח־פלא. השובב הקטן עוד היה כועס על הדלת שפגעה בראשו ולפני שפנה ללכת עם כל החבורה אל מרים החובשת, הצליח להנתק מידי אמו, רץ חזרה לדלת ונתן לה בעיטה הגונה “שתדע לה”. כאן אירע הנס. הדלת, שכזכור היתה מנותקת מציריה, התנדנדה קלות ואחר נפלה ארצה לתוך המועדון ברעש מחריש אזנים.

– יופי – אמר שריף – ערן שבר את הדלת של המועדון.

– לא נכון! לא נכון! – בכה ערן, שאצבעות אמו סגרו על זרועו מחדש, – זה לא אני, זה לא אני…

אך לטענותיו לא היה שחר. הכל ראו איך הוא בועט בדלת. גם־גם ופרא נשמו לרווחה. עתה היו בטוחים שברכה תוותר להם, ולא תשלח אותם למנהל. כך ייטב לכולם. היא לא תספר איך הם נגחו את הדלת והם לא יגלו מי שבר אותה. לפעמים, יש לציין, היתה הבנה הדדית בין ברכה הצרודה לבין האליפים שלה.

 

פרק ה' – “שחת” והכתם על הסדין של ערן    🔗

מרים החובשת מצאה אצל ערן תפיחה קלה בראש וחבורה בבוהן הרגל.

אצל פרא – תפיחות רבות הפזורות כמעט על פני כל שטח הגולגולת.

אצל גם־גם – ראש חלק ובריא ורק אדמומית חשודה בברך הימנית.

שריף השופט היה צריך להחליט אחר כך אם לא היתה כאן הונאה מצדו של גם־גם.

– שום הונאה – אמר גם־גם – פרא נגח בדלת רק את הראש, ואני גם את הברך. בתנאי ההתערבות לא היה שום חוק נגד הברך.

– אבל בראש נגחת חלש ובברך חזק – אמר לו שריף.

– לא נכון – אמר גם־גם – השופט עמד לידי כל הזמן ושמע איך אני נוגח לפי כל החוקים.

אמר אזמייש:

– אם הייתי יודע שאתה מכה בברך לא הייתי מרשה לך.

– זהו – אמר פרא – אתה הפסדת בהתחרות מפני שהתערבנו לראות למי יש ראש חזק ולא ברך חזקה.

אמר גם־גם:

– לא נכון. התערבנו לראות איזה ראש ישמר יותר טוב, זה החזק מבחוץ או זה החזק מבפנים. תשאל אפילו את שריף מה יותר חשוב, מה שבפנים הראש או מה שבחוץ?

– מובן שמה שבפנים. – אמר שריף והתבונן סביבו לראות אם יש מי שמתנגד.

פרא בעצם התנגד. במעמקי לבו הרגיש, כי הנצחון צריך להיות שלו, אך לא ידע איך לבטא את הרגשתו. דיבורים ונאומים היו תמיד הצד החלש שלו.

– אם כך – אמר שריף – ניגש לספירת הנקודות.

מצאו שגם־גם נגח הכי הרבה. תשע נקודות.

פרא שבע וחצי.

וערן הכי מעט, סך־הכל נקודה אחת בלבד.

לילותיים ראשונים היה פרא גיבור הפנימיה. לא היה בן או בת, שלא בא לחדרו בערב להרים את השמיכה ולראות איך הוא ישן בנעליו. שריף הגמיל הפיץ את השמועה בין בנות השנה השניה ואת אלו מביניהן שלא האמינו לקח לחדרו של פרא, שיראו במו עיניהן. המאושרים ביותר בפנימיה היו עוזי שוורץ ויענקלה קקטוס, שגרו יחד עם פרא באותו חדר ויכלו לראות את הנעלים בכל רגע, אפילו באמצע הלילה. פרא עצמו התיחס ברצינות רבה להתעוררות החדשה, שהקיפה כמעט את כל הכפר והזריקה דם חדש לעורקיו, עד שהחליט להתחשב בהמונים, ולשכב במיטה שעתיים מוקדם מהרגיל.

ברכה הצרודה לא הבינה בשום אופן את פשר הנהירה לחדרו של פרא. מובן שאיש לא טרח להסביר לה (“גם לא מגיע לה שתהנה” – היה אזמייש הקטן אומר) וברגע שהיתה נסחפת לחדר יחד עם כל הזרם, היו הכל מתישבים כאילו התכנסו למסיבה, מוחאים כף ושרים את שיר התבור. רק לערן, בנה יקירה, גילו את פשר הדבר, בסודי סודות כמובן, וזה ספג למחרת מכות נאמנות כאשר ברכה אמו מצאה שישן כל הלילה בנעליו. ערן ספג את המכות באהבה אבל לא הסגיר את פרא. הוא רק יבב ואמר:

– למה אם מישהו בפנימיה ישן עם נעלים אז כולם באים לראות, ואם אני ישן אז אף אחד לא בא ורק מרביצים לי בבוקר?

למזלו של פרא, לא העלתה ברכה על דעתה, שערן מסתמך על עובדה קיימת, חשבה שהוא מדבר סתם כך ולפיכך השיבה לו:

– ואיך אפשר לא להרביץ לך, אם אתה לא מסתכל על מה שאתה דורך ואחר כך נכנס עם זה למיטה.

– מה אני אשם – החזיר לה ערן הדומע – אם שחת הכלבה הפסיכית הזאת, עושה את הדברים שלה על המדרכה לפני הבית.

– אתה אשם. כי לא נכנסים עם נעלים כאלו למיטה.

– טוב, אז הלילה לפני שאני אלך לישון אני אנגב את הנעלים.

– לא! – שאגה ברכה הצרודה – יותר לא תעיז לישון עם נעלים, ובתור עונש חינוכי תלך לכבס את הסדין עד שכל הכתם יצא.

ערן דוקא אהב עונשים חינוכיים כאלה, לקח את הסדין לכבס אותו בכיור האמבטיה.

ברכה הכירה לדעת את גודל השואה שהמיטה על עצמה רק כאשר המים הגיעו אליה למטבח, דרך חדר השינה והסלון. לשעתיים תמימות נזקקה אחר כך עד שהצליחה לנגב את הרצפות, לתלות את השטיחים ליבוש, ולמצוא את כל הנעלים שנסחפו בזרם. את ערן כבר לא היה לה כוח לחפש. רק מאוחר יותר נודע לה שאחרי שהוא סגר את הפקק, הכניס את הסדין ופתח את הברז, שמע את פרא צועק שהוא הולך לעבוד במחסן התבואות, ורץ אחריו לעזור לו ולספר לו שגם הוא ישן הלילה בנעליו, ושזה תענוג נהדר.

בינתיים ולפרא כבר היתה דעה אחרת על התענוג הזה. בלילה השלישי חדלו הנעלים לענין את התלמידים, ופרא הממורמר שאל את עצמו למה לו ללכת לישון שעתיים לפני הזמן כמו טיפש בעוד אף אחד לא בא לראות עוד. כמעט החליט ללכת לטעון את טענותיו לפני ועדת החברה, והנה ארע בכפר משהו חדש, שהאפיל על כל בעיות הפרט הקטנות.

 

פרק ו' – רגלים צומחות מתוך ערימת תערובת    🔗

עלם צעיר, כבן עשרים ואחת, לבוש חולצה ירקרקה, מכנסי חאקי קצרים, הופיע בשער הכפר, ונראה פוסע בשבילים. העלם פסע בטוחות, כשסנדליו מתופפים על המרצפת וילקוט הגב הנושא כתובת דיו גדולה “תל־מוץ”, מרקד על גבו. עבר את ההצטלבות המקשרת בין בניני המוסד וחדר־האוכל, לא נעצר והמשיך לצעוד בטוחות לעבר בניני ההנהלה, כאילו היה יליד המקום.

ג’ינג’י הקטן היה עומד ועודר את חלקת הפוליאנטות שלצדי השביל. העלם התעכב לרגע, התבונן בעבודתו, ואחר שאל:

– תסלח לי, אתה יודע אולי היכן נמצא כרגע המנהל מר חגב?

אז־מה יישר קומתו, משך משיכה ארוכה באפו, ניגבו בגב ידו, ובאותה הזדמנות הושיט את זרועו קדימה והצביע על דלת ירוקה בבית ממול.

– אני חושב שהוא שם, בחדרו.

– תודה – השיב העלם, החליק בידו את שערו הצהבהב ומשראה את אזמייש עומד ומתבונן בו, הוסיף – אתה יכול להמשיך לעבוד.

– אה כן, – אמר אזמייש כנזכר, תפש את המעדר והתחיל חובט בקרקע במרץ כה רב, עד כי עקר בטעות פוליאנטה אחת צעירה. למזלו כבר היה העלם בדרכו אל חדר המנהל ולא ראה אותו בכשלונו.

אזמייש מיהר והחזיר את הפוליאנטה למקומה. משסיים את מלאכת השתילה, זקף מעט את ראשו ועקב אחרי צהוב השער שהיה עומד לפני הדלת, מרים מכנסיו ומיישר את חולצתו הירוקה לתוכם.

ברגע שהבחין בדלת הנפתחת ובולעת את הבחור על חולצתו וילקוטו השליך את המעדר ארצה, ורץ כל עוד רוחו בו אל מחסן התבואות. שני זאטוטים, ערן השובב ועוד מישהו, היו עומדים על ערימת שקים גבוהה, ומציצים פנימה לתוך המחסן. עדנה ורבקה העצובה היו יושבות על שקי כוסבא מהעבר השני ולועסות פתיתי חרובים גרוסים.

״לְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָז־מָה נֶאֶלְמָה דֹם, וְהֶמְשֵׁךְ הַקְּרִיאָה אָבַד אֵי שָׁם בִּגְרוֹנוֹ.״

– המדריך החדש הגיע!!! – זרק להן תוך ריצה, בעט בדלת המחסן והתפרץ פנימה להמשיך בהודעתו, אך בפנים לא הצליח להוציא יותר מאשר הברה אחת:

– המד…!!!??? – לשונו נאלמה דום והמשך הקריאה אבד אי שם בגרונו.

מול עיניו התגלה המחזה המוזר והמבעית ביותר, שראה אי פעם בחייו. לו סיפרו לו, לא היה מאמין. מתוך ערימת תערובת גדולה שבמרכז המחסן, ביצבצו שתי רגלים מפרפרות. כאילו מישהו נשתל בתוך הערמה, ראשו ובטנו בפנים ורגליו באויר החופשי. אזמייש הקטן מצמץ בעיניו החומות וחזר ונעץ אותן בזוג הנעלים, המתנדנדות למעלה, בקצות הרגלים. הגם שהיה מופתע ומבולבל מגודל החזיון, לא איבד את עשתונותיו וזיהה את הנעלים ללא כל ספק. היו אלו הנעלים המפורסמות ביותר בפנימיה.

 

פרק ז' – נעליו של פרא    🔗

המנהל והמחנך הותיק מר יהושע חגב היה יושב לו בחדרו הכחול ומשחיז עפרון בסכין־גילוח משומש. מלאכת ההשחזה וחידוד העפרונות נמנתה בין מעט המקצועות בהם הוכיח בקיאות רבה, ולחידודיו יצא שם בכל הכפר. פשוט אהב לחדד ולהשחיז. היה מדבר ומשחיז, שומע ומשחיז, עוזי שוורץ אפילו ראהו פעם אוכל ומשחיז את עצמות העוף, אבל לעוזי היה מאז ומתמיד דמיון מפותח וקשה לדעת מה נכון בדבריו, ומה לא.

ידוע שבנעוריו היה לו לחגב שפם־מברשת ענק שהיה משחיז קצותיו מבוקר עד ערב. אך משעבר למלאכת־ההוראה (קודם לכן היה בעל חנות למכשירי רדיו ומקררים משומשים), רמזו לו במחלקת החינוך כי אין זה נאה למורה לעמוד לפני תלמידים ולגלגל בשפם. חגב הקריב את שפמו על מזבח הקריירה, אך על הסילסולים היה לו קשה להתגבר. עד היום אפשר להבחין לפרקים איך הוא מרים ידו בהיסח הדעת ותופש באצבעותיו את האויר, הסמוך לשפתו העליונה.

עתה היה יושב בחדרו כחול הקירות ועובר על רשימת הציוד שקיבל מחלמיש, המורה לטבע. “החלמיש הזה חושב, שחוץ מחדר הטבע, אין כבר לאן לזרוק כסף בכפר” אמר חגב בלבו, והעביר קו שחור ויפה על: “2 צנצנות כוהל, עם שני נחשים חנוטים. צפע ב־30 ל”י ונחש שחור ב־20 ל"י בלבד".

ליד הקו השחור הוסיף בכתב יד בעפרונו המושחז:

“חלמיש ידידי, צנצנות נא לבקש במטבח, כוהל נא לקחת ממרים החובשת, ונחשים תוכל לתפוש בכפר ככל שתרצה. חגב”.

שבע רצון מעצמו ומהערתו השנונה, התמתח המנהל על כסאו, התנדנד קלות על 2 רגלי המושב האחוריות, והשחיז מחדש את חוד העפרון שקהה במקצת.

נקישה נשמעה בדלת.

בבת אחת היה הכסא ניצב חזרה על ארבעתיו, סכין־הגילוח מונח במקומו הקבוע, ורשימת הציוד פרושה גלויות על השולחן.

– יבוא! – קרא חגב בעוז.

הדלת נפתחה בהססנות ועלם צעיר, ממושקף, ששערו הצהוב יורד חלקות על מצחו, הופיע בפתח. שמט את ילקוט הגב, הניחו לצד הדלת והזדקף.

– שלום, דויד! – קרא חגב והושיט ידו לעבר הבא – נעים לראות, שהבוגרים שלנו עוד זוכרים אותנו. באת לביקור?

– לביקור קבוע. נשלחתי לכאן בתור מדריך. אני עודד. דויד היה יושב ספסל אחד לפני…

– אתה הוא המדריך!!! – נכנס חגב לתוך דבריו מבלי שניסה כלל להסתיר את המיית הבהלה שבקולו – אמרו לי שיבוא אחד עודד גורן, ולא חשבתי שזה אתה. כאן היה לך שם משפחה אחר. גבירצמן, לא?

– גורביץ.

– אה, נכון, גורביץ, ואתה נמצא עוד בקיבוץ שלך בהרי הגליל, מה שמו?

– תל־מוץ, בהרי יהודה.

– כן, כן, בהרי יהודה, נכון, נזכרתי. תשב.

הנער הממושקף הסיט את כסא העץ הירקרק, והתישב מול מנהלו לשעבר.

– אז ככה זה – אמר חגב – עושים טובה והולכים ללמוד בבית־הספר. עושים את המות למורים ולמדריכים. עולים להתישבות בקיבוץ, מתגעגעים לחושחש וחוזרים אליו. התזכור עוד את אימרת הכפר?

– בהחלט, – אמר צהוב השער, ומבלי להמתין פתח פיו בדיקלום, כשחגב מלווה אותו בניע שפתיים: “חושחשים, היו כעץ החושחש ששרשיו עמוקים ובריאים, וענפיו עשויים לקלוט כל הדר מאכל. ביה”ס חושחש מעניק לכם את השרשים והיסוד, אך הפרי אשר תניבו תלוי בכל אחד ואחד מכם. חושחשים, היו לתפוזים!"

– יפה מאד! – ציין חגב משסיים עודד לדקלם את האימרה בשטף ובנשימה אחת. – אז בכל זאת למדת כאן משהו.

– לא רק אני – הצטנע המדריך החדש – כל המשק שלנו מדקלם את הנאום הזה בכל מסיבה כאילו היה שיר, והסיסמה: “חושחשים היו לתפוזים”, תלויה בחדר האוכל ליד: “טוב למות בעד ארצנו”.

חגב היה מרוצה. הוא שבחר את השם חושחש, והוא שנתן לו את פירושו. מעודו לא נשא נאום בכפר, שלא כלל בו את סיסמת התפוזים. בעצם הוא כבר לא היה צריך לדקלמה. ברגע שהיה מגיע ל: “היו כעץ החושחש…” היו ה"דליתים" נתלים במילותיו, אחריהם מעיזים הגמילים והבטיחים, ואחרונים האליפים, המתלהבים אמנם מעצם הרעיון, אך עדיין טירונים מלהכיר את הסיסמה בעל פה.

בפעמים הראשונות היה חגב נעלב במקצת משהבחין בדליתים החוטפים לו את האימרה, אך עד מהרה הסכין עם ההווי החדש, ובסופו של דבר אפילו נהנה כל אימת שהפכו דבריו למקהלה מדברת אדירה בהשתתפות כל תלמידי הכפר.

היתה הפסקה קלה, שבה התבונן חגב אל העיפרון שבידו, ושלח מבטים עוגבים לעבר סכין הגילוח. דקה שלמה נאבק עם יצרו, ויכול לו. הרים ראשו אל המדריך החדש, כששאלה חדשה מוכנה על קצה לשונו, עמד כבר לשלחה החוצה, כאשר ניצת לפתע אור בעיניו. השאלה נבלעה בהתרוממות פיקה אחת, ובמקומה נפלטה קריאת שמחה:

– מצאתי!

– מה? – שאל עודד והתבונן סביבו.

– לא, לא – אמר חגב – אל תזיז את הראש יותר מדי. אתה רוצה להואיל לקום רגע. גש, בבקשה, אל הקיר הזה. כן, תודה, לא טוב. היצמד נא בטובך אל הארון האדום. לא, לא. נסה נא לעמוד ליד הוילון החום… כן, זה מתחיל להתקבל על הדעת. התכופף קצת, לא. יותר מדי. התרומם מעט. כך, זהו…

המדריך מתל־מוץ היה מופתע ביותר, ואלמלא הבחין בארשת הרצינות השפוכה על פני המנהל, היה חושב שהלז מהתל בו. כמה דקות שהה ליד הוילון החום, העשוי בד כותנה פשוט, שבו משובצות נקודות צמר לבנות, ורודות וסגולות.

המחזור שגמר אשתקד, נתן למנהל ביה"ס עציץ יפה למזכרת, ובו מונסטרה ירוקה שסועת עלים. מאז לא חדל חגב מלהתלבט ולחשוב באיזה צבע יצבע את העציץ. חובב צבעים היה, לדעתו יש בהם לעורר חיים ולהביא שמחה ללב. לו בידו היה הדבר, היה מורה לצבוע כל קיר שבכפר בצבע אחר, אך מאחר שלוועדת הנוי של הכפר שבראשה עמדה צפרירה אשתו, היה טעם שונה משלו, נאלץ להסתפק בקירות חדרו ורהיטיו. שערותיו הבהירות של עודד פתרו את בעייתו, הרי צהוב עוד אין לו בחדר. אכן זהו הפתרון המושלם: מונסטרה ירוקה, בעציץ צהוב, על כוננית גבוהה כתומה.

עודד שבור הגב, נתבקש ליישר קומתו ולחזור אל כסאו וחגב המאושר ניסה לאחות מחדש את חוט השיחה שניתק באמצע, בהשפעת כוח עליון.

– אז יש הרבה חושחשים אצלכם בתל־קוץ?

– תל־מוץ – תיקן לו עודד באדיבות – די הרבה. כמעט מחצית המשק.

– יפה מאד – נהנה חגב – והם זוכרים מה שלמדו כאן?

– בהחלט. מרבית מרכזי הענפים הם בוגרי הכפר.

על ידיעה כל כך משמחת לא יכול היה חגב לעבור באפס מעשה, והוא תפש בתשוקה את סכין הגילוח והחל שוחט מחדש את חוד העפרון.

– מדוע, בעצם, החלטת לבוא לכאן? – שאל המנהל חגב, כשהוא בוחן את חוד העפרון על רשימתו של המורה חלמיש, ומוחק באותה הזדמנות מערכה שלמה של תריסר מבחנות.

– זו אסיפת הקיבוץ שהחליטה. אמרו שצריך לדאוג לתוספת של אנשים צעירים וחשבו שאני מתאים להיות מדריך לכוח החדש.

– בהחלט, – אמר חגב, – ואני מקוה שתצליח. סוף סוף אין אנו מלמדים חקלאות כדי שתלמידינו ישארו בעיר. חבל רק שדוקא השנה האליפים הם קשים במיוחד.

– כרגיל.

– השנה הם פרועים יותר מכרגיל. אפילו ברכה אומרת שעוד לא היו לה כאלה.

– גם עלינו אמרה כך. אמרה שגרועים מאתנו לא יכולים להיות.

– כעת יתברר לך שיכולים להיות, ועוד איך.

היתה שתיקה קלה, שלאחריה שאל עודד בקול מהסס:

– למה בעצם עזב המדריך הקודם?

– הרביצו לו.

– לא!

– כן.

– מי?

– האליפים שלך.

– ומה עשו להם?

– לא כלום. לא יודעים אם אלו הם.

– איך זה קרה?

– לילה אחד, כשהיה בדרך לחדרו, תפשו אותו כמה ידים מאחור, הכניסו אותו לתוך שק, סתמו את פיו בסמרטוט, חבטו בו כהוגן, והשאירו אותו כל הלילה על ערימת הזבל של הרפת.

– נו, אז ברור שהאליפים עשו זאת, לא? שאל עודד, ונדמה היה כאילו רעד קל עובר בו.

– לא, עוד לא ברור. הבחור הזה היה סמל־משמעת בצה"ל. אומרים שהיו כמה חיילים שנשבעו להכניסו לשק אחרי שישתחררו.

– נו, אז אלו בטח החיילים, – אמר עודד בהקלה.

– לא בטוח. אומרים שגם האליפים נשבעו לעשות אותו דבר.

– ואת המדריך עצמו לא חקרתם?

– את משה קורץ? בטח.

– נו, אז מה הוא אמר?

– אמר שהבטיחים, ובראשם אחד, יפתח, הם שהתנפלו עליו.

– מה פתאום הבטיחים?

– גם משה קורץ לא ידע. לא היה לו שום מגע אתם כמעט.

– אז למה החליט שאלו הם דוקא?

חגב הרים לרגע ראשו מהעפרון, הסתכל במבט פדגוגי נבון הישר לתוך עיניו הסקרניות של עודד ואמר:

– אני רוצה שתבין. משה קורץ הוא לא אחד פספוס הנופל לקול משב רוח. משה קורץ הוא בחור שמן וגדול שיכול להבהיל במראהו בלבד. איך בחור בריא כזה יכול לבוא ולספר שכמה אליפים רזים וחלשים הצליחו להסתער עליו ולהכניס אותו לתוך שק. במלים אחרות, משה קורץ בתת־הכרתו יודע שהאליפים הם שהתנפלו עליו, אך מתוך רגשי נחיתות שמקורם בתסביך מימי הילדות הוא בוחר להאשים את הבטיחים.

"הַמְנַהֵל מַר חָגָב הֵרִים לְרֶגַע רֹאשׁו, הִסְתַּכֵּל בְּמֶבָּט פֶּדַגוֹגִי נָבוֹן הַיְשַׁר לְתוֹךְ עֵינָיו הַסַּקְרָנִיּוֹת שֶׁל עוֹדֵד וְאָמַר:"

– כלומר, אתה בטוח שאלה היו האליפים.

– במעמקי לבי כן.

– ולא הצלחת לגלות מי מהם?

– ישנו ביניהם אחד שקוראים לו פרא. הוא הבריון שלהם. רק הוא היה מסוגל לעשות זאת.

– אז למה לא חקרת אותו?

– חקרתי. הוא מכחיש את הדבר בכל תוקף.

– ואין לך הוכחות?

– אין – אמר חגב ונאנח אנחה עמוקה – חוץ מזה יש לו בעיות משפחתיות ולא כל כך קל סתם ככה לסלק אותו.

– אסור להתחשב בבעיות משפחתיות – אמר עודד למנהל הותיק והמנוסה – טובת הכפר קודמת לכל.

– אני יודע – אמר חגב ונאנח – אבל אמרתי לך שלא מצאתי שום הוכחות.

– אני אמצא אותן.

–כבר לא כדאי. המדריך ההוא עזב, הענין הולך ונשכח, ולמה לעורר אותו מחדש?

– אני לא אוהב להשאיר דברים תלויים באויר, – אמר עודד, קימץ אגרופיו והעטה על פניו הממושקפות הבעה של תקיפות. חגב גיחך לעצמו. כשהיה צעיר, היה אף הוא בעל בטחון ומרץ כאותו צהוב השער היושב מולו. כיום, כשנוספו לו אי אלו שערות לבנות, ועוד כמה קפלי שומן במתניו, למד להכיר כי אין טוב משקט ושלוה, וכל שאיפותיו הצטמצמו לחלום אחד – לנהל את בית הספר על מי מנוחות, ללא זעזועים ותמורות, ושבעיקר לא יפריעו לו להשחיז את העפרונות שלו.

– יש עוד אילו דברים שאני צריך לדעת? – שאל עודד.

– יש. ודאי שיש, אך תשמע אותם כבר מברכה. היא תספר לך הכל.

חגב קם ממקומו לאות, כי הראיון תם. המדריך החדש ניגש לפתח, רכן אל תרמילו. השחיל רצועה על כתפו הימנית. אמר להתראות, עבר את הסף, ונעצר כהלום רעם.

 

פרק ח' – המפלצת לבנת הגולגולת    🔗

עודד גורן לא נולד אתמול, אף לא היה מאותם ילדי חממה הקשורים לסינר אמא. להיפך, נער שכונה היה ומראשי הסובבים בחוצות. לא היתה מערה חשוכה שלא ניסה להציץ לתוכה, או חורבה מתמוטטת שלא השתדל לטפס עליה ולפשפש בין הריסותיה. לא פעם נתקל בהפתעות מסמרות שער, אך מאז שהוא זוכר את עצמו לא זכר כי נבהל כל כך כמו עכשיו, למראה מפלצת לבנת שער, שצצה מולו פתאום.

היה לה למפלצת, גוף של נער, מכנסי חאקי דהויים, מעליהם בטן שחורה הגובלת בחזה אפור, שממנו תימר צואר הנושא גולגולת לבנה בתכלית. שערותיה המדובללות טבולות בסיד, ופרצופה קמח. אלמלא ארובות העינים והפה הפעור, ספק אם אפשר היה לדמותה לדמות אדם.

עוד הוא תקוע במקומו, והפרא לבן־הגולגולת עשה צעד לקראתו, קפץ קפיצה גדולה באוויר, וצרח צריחת אימים שהורכבה משתי מלים:

– הוא ממושקף!

שניה אחת ארוכה עוד הציצו השנים זה בזה, ופתאום הסתובב הפרא ורץ בצעדי ניתור גבוהים, עד שנעלם מאחורי חדר האוכל.

מר חגב, שהיה כבר ישוב על כסאו, הזדקף לשמע הצווחה ופנה לעבר הפתח.

– מה זה היה? – שאל את עודד החיוור.

– אני לא יודע, – אמר המדריך החדש, – מישהו, פרצוף של קמח, צרח מולי וברח.

המנהל ניגש אל ג’ינג’י אחד קטן שעמד בצד ועדר לתומו בחלקת הפוליאנטות.

– מה שמך? – שאל.

– יואב. יואב יש.

– ראית מי צרח כאן?

– אני לא יודע, – אמר אזמייש ועיניו מושפלות ארצה, – אני כל הזמן עודר כאן.

אזמייש המסכן. קשה היה לו לשקר למנהל, אך ההלשנה נחשבה בכפר לגרועה שבמידות.

– אתה רוצה להגיד, – התערב עודד, – שעדרת כאן כל הזמן ולא שמעת את הצריחה?

– אני… אני… כן שמעתי… אבל בדיוק, כלומר, המעדר שלי נקש באבן, ואני, כלומר, עד שהרמתי את הראש אז…

– אז מה?

– אז לא הספקתי לראות טוב – אמר אזמייש ורצה להוסיף עוד כמה דברי גימגום מבולבלים, אלא שאז נשמעה קריאה חדשה שהצילה אותו.

– למדריך החדש יש משקפיים… – חגב ועודד הרימו ראשיהם והספיקו לראות איך דמותו של השדון הלבן צצה מאחורי חדר האוכל. לרגע עצרה מולם במבוכה, ואחר הסתובבה ודהרה לעבר מחסן התבואות.

– ועכשיו הספקת לראות? – שאל זה שיש לו משקפיים.

– כ..כן – גמגם אזמייש המסכן.

– אז רוץ וקרא לו!

– רגע אחד! – עכבו חגב, ואזמייש שכבר השליך את המעדר מידו, נשם נשימת הקלה – אל תרוץ עוד. המשך לעדור. עודד, סור נא עמי למשרד. שכחתי לספר לך משהו.

השנים נכנסו פנימה וסגרו את הדלת. אזמייש הרים בצער את המעדר והמשיך לעדור בין הפוליאנטות, למרות שהיה מובן לבלוע ככר לחם שלמה, ובלבד שיוכל לשמוע מה המנהל מספר למדריך על פרא. שהרי אין ספק, שהמנהל הבחין שהשדון הקטן בעל הגולגולת הלבנה, הוא האליף אדם פ. המכונה “פרא”. הוא ולא אחר.

 

פרק ט' – פרא עולה על הכוונת    🔗

מר חגב פתח את ארון התיקים האישיים של תלמידי הכפר. פישפש בין אלו הנושאים את האות פ'. מצא את תיקו של אדם פנחסי והגישו לעודד.

עודד היה קצת נרגש. אמנם הספיק לגדול, להיות בצבא, גם בקיבוץ. בכל זאת בעמדו לפני המנהל, לא היה יכול להשתחרר מהרגשתו של תלמיד. קצת היה לו מוזר, שהמנהל מדבר אליו כשווה אל שווה, ועוד מוסר לו במו ידיו תיק אישי מהתיקיה הסודית. עודד העיף מבט בוחן במנהל, להווכח שאכן הלז מדבר ברצינות, אחר התישב ושקע בניירות.

לכבוד

מר יהושע חגב – מנהל

ביה"ס החקלאי חושחש

חוף השומרון.

א. נ.

א. פנחסי נמצא תחת השגחתנו ובטיפולה של הגב' ד"ר שוורץ. נראה שהנער נבון מטבעו, אך בעיותיו המשפחתיות הטביעו בו את חותמן וגרמו לו למשברים קשים, שכתוצאה מהם החל לפגר בלמודיו. מסקנתה של הד"ר שוורץ, שאם יעזוב הנער את ביתו ויעבור לבית־ספר עם פנימיה, תשתפר הרגשתו הכללית והוא יחזור לשווי משקלו הנפשי. אודה לכם אם תקבלוהו למוסדכם לפחות לתקופת נסיון.

בכבוד רב

ו. אביבי (קופל)

לשכת הסעד

נ. ב.

פנינו לכמה מוסדות אחרים אשר סרבו לקבלו. אתם הנכם תקוותנו האחרונה.

עודד הרים ראשו. תקרא הלאה – אמר חגב, ומחק שורה נוספת מרשימתו של חלמיש. הפעם מפת גוף האדם כולל מערכת השרירים והעצמות, ובעפרונו המחודד העיר באותיות קטנות: “למה להוציא כסף על מפה, אם אפשר לדרוש מאיזה תלמיד רזה שיעלה לרגע על הדוכן, וישמש דוגמה חיה. האינך חושב שהדבר יותר יעיל ויותר זול?”.

עודד המשיך לקרוא.

אל הנהלת ביה"ס חושחש

לכבוד מר יהושע חגב!

שלום,

התלמיד א. פנחסי למד במוסדנו כמעט שנה, אולם לקראת סיומה נאצלנו להפסיק את למודיו בגלל פגיעה גופנית במחנכו. יש לציין עם זאת, כי אפשר להבחין בו, לעתים, בניצוצות של תבונה. הוא שואף להתבלט ומתוך כך מזיק לאחרים ולעצמו.

היינו ממליצים לקבלו מחדש לשנה הראשונה.

בכבוד רב

א. קלמרי – מנהל

ביה"ס החקלאי “לימון בר”

– אז באיזו שנה הוא לומד עכשיו? – שאל עודד.

– הוא אליף.

– כלומר, נשאר כיתה.

– כן. אבל אף אחד לא יודע. הוא לא סיפר לאיש. וגם אנחנו העלמנו את הדבר כדי לא לפגוע בו.

– הוא תלמיד טוב?

– קשה לו להתרכז. הבעיות המשפחתיות כנראה מציקות לו.

– אבל הרי לכל אחד מאתנו יש בעיות משפחתיות.

– שלו הן קצת שונות.

– במה?

מר חגב הרים ראשו. תלה עיניו באלו של עודד, ונראה כחוכך בדעתו. אחר משך מידי המדריך את התיק ואמר:

– לא. לא עכשיו. הוא בא הנה כדי לשכוח. למה להעלות אותן.

– אבל כדי לדעת איך לטפל בו, אני חייב לדעת עליו הכל, – התעקש עודד.

ברגע זה נשמעה נקישה בדלת. המקיש לא המתין למענה, פרץ את הדלת, כשהוא אדום כולו, עיניו מזרות אימה, וידיו מתנופפות בסערה:

– אם לא זורקים את הפרא הזה מהכפר עוד היום! – צעק – אני עוזב את הרפת! אני לא מוכן לעבוד אף רגע אחד נוסף עם בריונים כאלה! או הוא או אני! זהו!…

– הרגע, הרגע יהודה! – ניסה חגב להרגיע את האיש המגודל והצועק.

יהודה לא היה מאלה המסוגלים להרגע על נקלה. כמו ברכה הצרודה, היה אחד מראשוני וממיסדי כפר חושחש, ובתור שכזה רבו זכויותיו במקום. עד למלחמת השיחרור היה חבר מושב בגליל, לא הרחק מהכנרת. היה לו משק מעורב של פלחה, מספוא, לול ורפת. בוקר אחד השכים עם שחר, רתם את עגלתו ויצא אל שדהו לקצור ירק. מלחמת השחרור טרם פרצה אך מתיחות ותקריות פה ושם לא חסרו. כשהגיע לשדה, חלפו לידו שלוש כדורים שנורו מהמארב. נשק לא היה עמו. הצליף בחזקה על הסוס שפתח בדהרה ישר לעבר היורים. אלה הופתעו מההסתערות הנועזה, איבדו את עשתונותיהם וברחו הצדה. עד שהתעוררו והחלו לירות מחדש היתה הכרכרה כבר רחוקה, ורק כדור אחד פגע בכף רגלו של יהודה, שהתהפך בתוך העגלה, ושכב כשרגליו למעלה. יהודה נשאר צולע מאז, אך את חייו הציל.

ישנה גם גרסה נוספת לסיפור זה. כלומר, איש אינו כופר בעצם הפציעה, אך יש המספרים אותו בצורה אחרת, והיא שיהודה, במקום לסובב את הסוס ולנוס מהיורים כפי שמחייב ההגיון, היה כל כך מבולבל ונרגש מהיריות הפתאומיות, עד שאיבד את השליטה על הסוס, והסוס הסתער על האורבים, וכך הציל לא בכוונה את עצמו ואת בעליו.

תהיה הגירסה אשר תהיה, הכל יודעים שיהודה הצולע הוא גבר לענין, עושה את עבודתו במסירות שאין למעלה הימנה, אלא שאין לו חוש הומור, והוא נוטה לפעמים להתרתח.

עכשיו היה פוסע אנה ואנה בחדרו הצבעוני של המנהל, וכל כולו לבה פורצת ותאוות רצח.

–הרגע יהודה, הרגע… – המשיך המנהל להפציר באיש הנרגש – חדל להתרגש. מהיום ואילך הכל יסתדר. הגיע מדריך חדש לאליפים.

– כן, אבל אתה לא יודע מה שפרא עולל.

– לא מענין אותי. – קטעו חגב. – מעכשיו זה ענינו של המדריך שלו. תכירו.

– שלום עודד.

– שלום, יהודה! – השיב עודד ולחץ את ידו.

– אז איפה המדריך? – שאל הצולע.

– זהו! – אמר חגב.

– מי?

– עודד.

– עודד? – אמר יהודה הרפתן, ומרוב פליאה שכח לסגור את פיו, והשאירו פתוח כל כך, עד שעורר את סקרנותו של זבוב אחד שנכנס להציץ לרגע.

– מה קרה? – נבהל חגב לשמע גרגורו הפתאומי של יהודה.

– נדמה לי שבלעתי זבוב – אמר יהודה בהרגשה משונה.

– אין דבר – ניחמו חגב – יש לי עוד מספיק אחרים. תצאו ותשוחחו בחוץ.

– ואתה לא רוצה לשמוע מה הפרא עשה?

– לא עכשיו, – התחמק המנהל – יש לי עוד עבודה. ספר לעודד. לשם כך הוא בא אלינו.

מר חגב קם. לחץ את ידו של המדריך החדש, אמר לו בהצלחה, ופתח את הדלת.

השנים יצאו והלכו בשביל הבַּלַטות המוביל לחדרה של ברכה הצרודה.

 

פרק י' – הבנות אינן משלמות    🔗

בדרך לחדרה של ברכה סיפר יהודה הצולע למדריך החדש על המאורע שהסעירו. בימים הבאים אסף עודד פרטים נוספים והתמונה שהצטיירה בעיניו היתה כזאת:

פרא, גם־גם ויעקב קקטוס עבדו במחסן התבואות בהכנת תערובת לפרותיו של יהודה הצולע. וזה סדר העבודה: מטאטאים את משטח הבטון, המוקף שקים המעורמים זה על זה, ואחר מתחילים לשפוך עליו את אשר בשקים, לפי ההנחיות אשר יהודה השאיר להם בכתב. 2 שקי כוסבא, 2 שקי סובין, 1 שק שעורה גרוסה, שק חרובים טחונים, קצת אבקת חלב, קצת מלח, הכל בערימה אחת. אחר כך היה עליהם לערבב את כל החמרים האלה ולהכניסם מעורבים לחצאי שקים. שלוש ערימות כאלה היה עליהם לערבב עד לגמר עבודתם.

אמר גם־גם: למה לערבב שלוש פעמים. בואו נכין את כל הערימה בפעם אחת, ונגמור יותר מהר.

אמרו קקטוס ופרא: – יאללה!

קיבלו השלושה מרץ ורוקנו בפעם אחת את כל המנה, עד כי התרוממה באמצע המחסן ערימה אשר טרם נראתה כמוה. עד כאן הכל שפיר. מותר להם לעובדי המחסן לבחור את שיטת העבודה הנראית להם, העיקר שיסיימו את עבודתם בזמן. אין ספק כי היו השלושה מבצעים את עבודתם על הצד היותר טוב, אלמלא הופיע השטן המדיח בדמותן של עדנה מלכת הכיתה ושל רבקה העצובה.

השתים בעצם לא רצו להדיח איש, סתם ככה עבדו בלול הסמוך, ובאו לזלול קצת חרובים. מה יש, לפרות מותר ולהן לא?

גם־גם רץ והגיש לעדנה חופן מלא. קקטוס גדש את כל כובעו, אחרי שהפך אותו לצד החיצוני הנקי יותר, ואמר אף הוא להגישו לעדנה. אך היא כבר היתה זוללת את אלו של גם־גם, ובלית ברירה הגיש את כל הכובע לרבקה. רבקה אמרה “תודה, שפוך כאן”, ופרשה לפניו את מטפחת הראש הירוקה שלה.

פרא, בניגוד לשני רעיו, לא הסתכל כלל על הבנות. לדעתו הרשמית, הרי בנות כתתו עקומות אחת אחת, ואינן שוות כלום. הוא רק עלה על הגבוה שבין שקי הכוסבא, הסתכל בגאון על הדמויות הזעירות המסתובבות למטה, והכריז:

– כמה אתם משלמים לי אם אני קופץ קפיצת ראש לתוך הערימה?

גם־גם וקקטוס מתלהבים מהרעיון ומציעים: גם־גם שני גרושים, וקקטוס אפילו שלושה. אולם הפעם נתגלה פרא כאיש עסקים מובהק, והכריז:

– פחות מאשר שילינג לגולגולת אינני לוקח.

בין הלקוחות מתחילה לתמר התמרמרות. איזו ספסרות! אפילו אז, כשלגם צלוחית מלאה שמן, לא העז לדרוש יותר מגרוש אחד. אך פרא ממשיך לעמוד על שלו. קקטוס נכנע למחיר, וגם־גם מציע פשרה. הוא ישלם את מחצית המחיר, ויסתכל רק בעין אחת. פרא מקבל את ההצעה, אחרי שגם־גם מצהיר במלה חושחשית שלא יעז להציץ בעין השניה.

נותרו הבנות. אלו מסרבות לשלם, ואומרות שבחורות בגילן, רגילות שהבנים יזמינו אותן.

קקטוס כבר רצה לשלם בשביל רבקה, ולהזמין אותה לשבת לצדו על שק אחד, אבל גם־גם הקדים אותו, ואמר שהוא בחיים שלו לא הזמין, וגם לא יזמין בחורות לקולנוע, או לכל הצגה אחרת. מי שרוצה לראות, שבמחילה תשלם בעד עצמה.

– זהו בדיוק! – אמר קקטוס, והסתכל בבוז על רבקה.

עדנה אמרה “בלי טובות”, ויצאה מהמחסן בראש זקוף, כשרעותה נגררת אחריה ומסתכלת כל הזמן אחורה, לראות אם פרא לא קופץ במקרה.

אבל פרא עוד לא קפץ. עוד שני טיפוסים נמצאו אותה שעה במחסן. ערן, יקירה של ברכה, וגדי החיוור, בנה של מרים החובשת. הללו היו משחקים במחבואים בין השקים, אך מששמעו את הכרזתו של פרא, חדלו ממשחקם ובאו לחזות בזינוק.

פרא התנגד ולא עזרו לו לערן כל תחנוניו. “לילדים עד גיל 16 – אמר פרא – ההצגה אסורה בהחלט”.

ערן התחיל להגיד שגם ליעקב קקטוס עוד אין הגיל של הקולנוע, אבל יעקב הבריא לא נתן לו לסיים את דבריו. תפס אותו בצוארון חולצתו וגררו החוצה, כפי שגוררים חצי שק תערובת. הוא רצה לגרור גם את גדי החיוור, אך זה מיהר לצאת בכוחות עצמו, ואמר לערן: “בוא ונציץ מהחלון שמלמעלה!”

פרא אמנם שמע קריאה זו אך החליט להתעלם ממנה מחוסר סדרנים.

עתה היה הכל מוכן לקפיצת הראש. פרא הסיר את כובעו, חבל ללכלך אותו, פשט את החולצה, אותו דבר, התחיל לספור:

– חמש, ארבע, שלש, שתים ו…

וכבר היה באוויר, ידיו וראשו שלוחים קדימה, ורגליו משוכות יפה לאחור.

זה היה הרגע בו נפרצה הדלת, ואזמייש הקטן פרץ בקריאותיו. את הקפיצה עצמה לא הספיק לראות (וזו גם היתה הסיבה מדוע התנגד אחר כך לדרישתו המופרזת של פרא לשלם לו שילינג מס שעשועים), אך הספיק לראות את רגליו, הצומחות כאילו מתוך הערימה ומפרפרות באוויר.

עוד הוא עומד ותוהה מול המחזה הנדיר, וגם־גם עם קקטוס, חשו אליו משולהבי סקרנות:

– מי בא? מי בא?

אזמייש התעורר מקפאונו וענה כמעט בצעקה:

– המדריך החדש! המדריך החדש! הוא הגיע, בחיי!!!

צעקה זו הגיעה גם לאזניו של פרא, הסתומות בתערובת ובסובין, ועוררו אותו מתדהמת הקפיצה המהממת. כשחיין היוצא מתוך המים, חתר עתה בידיו בתוך הערימה, יצא החוצה ונעמד מול הג’ינג’י הקטן.

עדנה ורבקה שנכנסו בעקבות אזמייש, שכחו את המדריך החדש, ברגע אשר פרא יצא מתוך הערימה, ופרצו בצחוק קולני שסחף אחריו את כל השאר, כולל ערן וגדי אשר באשנב הגבוה. ואכן היה מה לצחוק: גולגולת קמח מפלצתית כפי שהיתה אותו רגע לפרא, קשה לדמיין גם במיטב החלומות. בעיקר הפתיעה הרצינות שהיתה נסוכה מתחת לשכבת הקמח, והעקביות אשר בה הוא חזר ושאל את אזמייש:

– איפה הוא, איפה המדריך החדש? איפה הוא?…

– הוא בחדר המנהל! – הצליח אזמייש לפלוט לבסוף – חה… חה…

– אז בואו נראה איך הוא נראה! – קרא פרא, וכבר היה דוהר ושועט לעבר חדר ההנהלה וכולו שיכחה אחת גדולה. שוכח מאין יצא בזה הרגע, ואיך הוא עצמו נראה. גם־גם וחבורתו לא רצו אחרי פרא, הם תפסו לעצמם נקודת תצפית ליד חדר האוכל, בצילה של הג’קרנדה, סגולת הפרחים, ואילו אזמייש חזר לעדור את הפוליאנטות שלו, בלי להסיר את עיניו מפרא המקומח, הסובב חסר סבלנות, לפני חדר ההנהלה.

 

פרק י"א – הזינוק הרביעי של ערן    🔗

ערן וגדי לא הצטרפו לגדולים, שרצו לראות את המדריך החדש. מדריכים אפשר לראות כל יום, אבל לקפוץ עם ראש בריא לתוך ערימת תערובת, זו הזדמנות שאסור להחמיץ. השנים ירדו מהאשנב הגבוה, נקודת ההצצה, ערן טיפס ועלה על ראש שקי הסובין הגבוהים ושאל את גדי:

– כמה אתה נותן לי אם אני קופץ עם הראש לתוך התערובת? גדי אמר שילינג, וערן קפץ לתוך הערימה בדיוק כמו פרא. ההבדל היחיד היה שבעוד שרגליו של פרא בצבצו החוצה, היה ערן שקוע כולו בתערובת ולא נודע כי בא אל קרבה. חתר כמה חתירות בסגנון של שחיית כלב ויצא על ארבע מתחתית הערימה, כשהוא נראה כאילו יצא מתוך שק של שואב אבק. גדי החיוור רצה גם כן לקפוץ, ואפילו שאל את ערן כמה הוא ישלם לו, אלא שערן החליט שגם הם כמו הגדולים, צריכים בנות שיסתכלו עליהם, והשנים רצו לגנון של הדסה, לפתות את זאטוטי הכפר להצטרף אליהם. לא חלפו כמה דקות, וחלל המחסן התמלא קולות צהלה וצחוק של ענת, ויפעת, ואיציק, וחרמונה, ושתי הרחלות, ודני, ואפילו של דליה החמודה בת הארבע, בתו של יהודה הצולע.

כראוי למי שנושא את התואר, בנה בכורה של ברכה הצרודה, צעק ערן על כל הזאטוטים שישתקו, אחר הורה להם לשבת בשקט על השקים הנמוכים, והוא וגדי חילקו לבנות חופנים מלאים של חרובים טחונים. חופן לכל אחת. רק לבנים לא חילקו. הם כבר גדולים ויכולים לקחת לבד. אחר כך, כשכולם היו יושבים בשורה ולועסים, על ערן על שקי הסובין, ושאל “כמה חרובים תתנו לי אם אני קופץ עם הראש לתוך הערימה?”

– וגם לי? – הכריז גדי ונעמד לצדו.

– את הכל! – צעקה דליה הקטנה וזרקה לעברם את החרובים.

– את הכל! – צעקו כולם וזרקו את שלהם.

בעוד החרובים מעופפים באוויר, היה כבר ערן מונה:

– חמש, ארבע, ו…שלוש!

ובשלוש היו כבר רגליו באוויר, וראשו בקצה הערימה. אחריו קפץ גדי החיוור, ואחריו היו כבר כל הזאטוטים מטפסים על השקים וקופצים לתוך הערימה, עד כי חלל המחסן נמלא אבק סמיך מעופף, ומהאשנבים הגבוהים החל מיתמר מין אד לבנבן.

לזכותו של ערן יש לציין כי הוא היה היחיד שהתמיד לקפוץ על הראש, בעוד כל האחרים סתם ככה קפצו והתפלשו בתערובת, כאילו היתה ערימת חול. את המכה בראשו ספג ערן בקפיצה הרביעית, כאשר כל התערובת כבר שוטחה כמעט על פני כל רצפת המחסן, בגובה של 40–30 ס"מ. ערן פרץ בצריחות נוראות ורץ אל ברכה אמו, שתשמע כמה כואב לו.

יהודה הצולע, שהיה אותה שעה בדרך למחסן, לברר מה פשר העשן הלבנבן הבוקע מהאשנבים, פגש את ערן המיבב ושאל “מה קרה?” ערן הגביר את בכיו פי כמה, הצביע על המחסן וצרח שגם פרא קפץ לתערובת, ולא רק הוא. יהודה לא הבין בדיוק על אילו קפיצות מדובר כאן, אך השם פרא הספיק לו כדי שיעזוב את ערן וירוץ למחסן.

הדרך ממחסן התבואות אל חדרו של המנהל חגב אינה ארוכה ביותר. יהודה הצולע עשה אותה בשתי דקות, וכל אשר אירע שם, עם מי הוא נפגש, ואת מי הוא בלע, הרי אנחנו כבר יודעים.

המנהל חגב עמד בפתח חדרו, עקב אחרי שתי הדמויות שהלכו והתרחקו לעבר חדרה של ברכה הצרודה, והרשה לעצמו לפלוט אנחת הקלה. זה עתה הצליח להשתחרר מיהודה הצולע והמדריך החדש, מבלי שהעמיס על עצמו מעמסה כלשהי. הם כבר יפתרו את בעיותיהם בעצמם. אם לומר את האמת, הרי מר חגב התאווה מאד לדעת מה עולל פרא למרכז הרפת, אך מנסיונו האישי למד, כי מוטב לדעת את הדברים אחר כך, כשהם נשמעים כסיפור שהיה, ולאו דווקא בעודם טריים ומחייבים לנקוט באמצעים הגוזלים זמן וגורמים לטרדה רבה. שיטפלו בדבר אחרים, אמר לעצמו, אסור לו למנהל לטפל בכל פרט ופרט פן יאבד את המעוף.

משנעלמו השנים היפנה מבטו לעבר הג’ינג’י הקטן העודר בפוליאנטות. זה קיבל פתאום מרץ, והחל מנכּש את עשבי הבר במהירות של 20 עשב לדקה.

– הי, שלמה! – אמר חגב.

אזמייש הרים ראשו:

– אלי אתה מתכוון? – שאל אחרי שסקר במבטו על סביביו וראה כי הינו יחידי בשטח.

– כן.

– שמי יואב. יואב יש.

– אה, נכון. התואיל לקחת את הפתק הזה ולמסרו למר חלמיש, הנמצא בחדר הטבע?

אזמייש שמט את המעדר. ניגב ידיו באחורי מכנסיו ונטל את הנייר. היתה זו רשימתו המתוקנת של המורה חלמיש. מכלל הפריטים שהיו רשומים בה נשאר רק סעיף אחד בשלמותו “סיכות אנטומולוגיות לשימור פרפרים – חצי לירה” שמר חגב בנדיבות לבו לא נגע בו, אם כי ידע שאפשר להשתמש בסיכות פשוטות הפזורות בשפע בחדר התפירה. מילא, אמר בלבו, שישמח קצת ושלא יטען שאני קמצן.

חגב סגר את הדלת, וניגש אל שולחנו. הרים תיק קרטון שהיה מונח עליו, והחזירו לארון התיקיה האישית, למדף האותיות “פא”. רצה לסגור את הארון, אך חזר בו. שלח ידו שוב אל התיקיה, ופשפש שוב בין התיקים, הפעם במדף האותיות “גימל”. הוציא תיק ירקרק ותפוח, הנושא את השם “גורביץ עודד”. פתח אותו במקרה בהעתק תעודת הסיום של השנה הראשונה. העיף בו עין, וקמטים החלו צצים במצחו. ליד הסעיף “סדר ומשמעת” מצא את הציון הגרוע ביותר, אשר ביה"ס היה נוהג להעניק: “רע מאד”.

מר חגב פלט אנחה כבדה מלבו, ושאל את עצמו, “אז למה בעצם נתנו לו להמשיך ללמוד אצלנו?” התישב על כסאו, והחל לדפדף בתיק, שמא ימצא בו את התשובה.

נקישה הססנית נשמעה.

– יבוא!

אזמייש פתח את הדלת ביד חסרת בטחון, והגיש בידו השניה פתק למנהל.

– מר חלמיש ביקש למסור! – לחש.

– תודה – אמר המנהל – תודה לך, שלמה!

– יואב – תיקן לו אזמייש.

– כן, כמובן, יואב.

משיצא אזמייש, התבונן חגב בפתק, כשקו דקיק של כעס מתחיל מתפתל ועולה מזוית פיו השמאלית לעבר אזנו.

"האינך סבור – קרא את דבריו של חלמיש – שבמקום להוציא כסף על מורה לטבע, וחדר טבע, יהיה יותר זול לשלוח את התלמידים ישר לחיק הטבע?

שלך, חלמיש".

חגב נטל את העפרון המונח במקומו, לא בדק אם הוא חד או לא, וביד כמעט רועדת מחימה, הוסיף: “אני בהחלט סבור”. ובלבו החליט עכשיו שאפילו את הסיכות האנטומולוגיות לא יתן לחלמיש. שיאסוף אותן בעצמו בחדר התפירה אם הוא כזה חכם.

 

פרק י"ב – עודד השודד    🔗

יהודה הצולע והמדריך החדש צעדו לעבר חדרה של ברכה הצרודה. כמה דקות הלכו שותקים, אך כשהגיעו לעץ הבוהיניה ופנו אל השביל המוליך לפנימיה, נעצר יהודה, והתבונן בעודד.

– מה אתה מסתכל בי פתאום? – שאל צהוב השער.

– גם כשלמדת כאן הרכבת משקפיים? – החזיר הצולע בשאלה.

– רק כשהייתי קורא או כותב.

– זה מה שחשבתי, – אמר יהודה, שלח ידו בתנועה חדה, והסיר מעל אפו של הנער המופתע את משקפיו.

– אכן, בדיוק מה שחשבתי. אתה הוא אותו עודד, שקראו לו עודד השודד.

– זה היה מזמן, – התנצל הצהוב.

– ועכשיו לא קוראים לך כך?

– לא!

– רק עודד?

– לא. רק השודד.

– כחכה… – השתעל יהודה פתאום – חו… חו… חו…

– מה קרה לך? – נבהל השודד – שוב בלעת זבוב?

– לא, טפו!… לא. זה עוד הזבוב הראשון. עד כמה שאני זוכר המשיך משחלף השיעול, – אז אתה הוא זה שניהל את ההתפרצות למחסן האוכל.

– כן, – אמר עודד – אבל זה היה מזמן.

– ידוע לי. הייתם אז אליפים. סחבתם את המפתח מפולה, חדרתם פנימה, גנבתם קופסת סרדינים, תפסו אתכם, ורצו לזרוק אותך מהכפר.

– לא בדיוק, – אמר שודד, – לא סחבנו את המפתח מפולה, אלא לקחנו אותו מהמקום, ולא תפסו אותנו, אלא הלשינו עלינו.

– מענין איך שההיסטוריה חוזרת, – אמר יהודה, – לפני כחודש התגנבו כמה בטיחים למחסן, ושריף הלשין עליהם.

– שריף?

– זה גמיל אחד. היה ענין שלם. הבטיחים רצו להרביץ לו. שמח.

– והרביצו?

– אומרים שכן, ואומרים שלא. אתה יודע, ענינים כאלה משתדלים להסתיר מאתנו. מפחדים מעונש. צריכים כאן מדריך עם יד קשה. אם לא, מי יודע לאן נגיע.

– נדמה לי שהגענו לברכה, – אמר עודד כשקלטו אוזניו הדי יבבות מתובלים בגערות צרודות.

אותה שעה היתה ברכה כועסת כל כך, עד כי היתה מוכנה לתלוש את אזניו של ערן. רק סיימה לשטוף ולנגב את הדירה מהשטפון הבלתי צפוי שיקירה עולל לה, והנה זה בא, מקומח כולו, וממלא את הדירה באבקת רפת ועוד בוכה. תופש קודקודו בידיו ובוכה.

נראה ששעה מוצלחת מזו לא היה עודד יכול למצוא.

– אני אשתגע! אני אשתגע מפרא זה! – צעקה ברכה מול השנים שהופיעו בפתח חדרה – הוא עוד יוריד אותי ביגון שאולה. תראו! רק תראו מה עשה לערן הטוב שלי. תראו איך קלקל לו את הראש. אם לא יסלקו אותו מהכפר, אני לא ממשיכה לעבוד. בכלל, אני לא נכנסת יותר לפנימיה עד שלא יבוא המדריך החדש.

– הנה הוא הגיע! – אמר יהודה ודחף את שודד קדימה.

מששמע ערן את קולו של יהודה, פרץ ביללה מחודשת וחזר וטען שגם פרא קפץ על התערובת, ולמה לפרא מותר ולו אסור. ערן נדבק כל כך לסינרה של אמו, עד כי כמעט הפיל אותה. עודד שכבר הושיט את ידו קדימה, לא ידע מה לעשות בה, השאירה תלויה שניה אחת באוויר, אחר הרימה למעלה, החליק את שערותיו, והורידה בחשאי לצדי גופו.

– שלום ברכה, – אמר בקול מהסס.

נדמה כאילו רק עכשיו ראתהו לראשונה.

– שלום עודד, מה זה, פגישת מחזור?

– לא בדיוק, – השיב, – באתי להדריך.

– כן, אמרה, – יפה. טוב שרואים אתכם לפעמים. באו עוד בוגרים?

– לא. אני יחידי. באתי בקשר להדרכה.

– אה, נחמד. ותשאר כאן לצהרים?

– אני נשאר לתמיד.

– לתמיד, – אמרה, – יפה מאד. תמיד אתם קופצים לרגע ובורחים חזרה למשק. אין זמן, אין זמן. אף פעם אין זמן לשבת ולשוחח קצת עם ברכה. אז באת לתמיד. כן, ככה זה. לתמיד!!! – התעוררה פתאום בחרדה – בתור מה?

– בתור המדריך החדש.

– לא! – זעקה חלושות – אתה? עודד השודד! פורץ המחסן! וחגב יודע?

– כן, הוא שלח אותי אליך.

– נו, טוב, – אמרה בקול רפה, כשהיא צונחת כמטלית רטובה, על הכסא הניצב מאחוריה – אמרו לי “איש חינוך ותיק”. תשב. תשב, למה אתה עומד? תשב…

 

פרק י"ג – פרשת הסרדינים והשק    🔗

עודד גמר לאכול את ארוחת הערב, יצא מחדר האוכל, חלף בין האוכלים, כשלאזניו מגיעות לחישות מכל עבר:

“הנה הוא!” “זה המדריך החדש”, “יקבל את האליפים”, “מסכן”, “יעלו לו על הראש”.

נכנס לחדרו. לבש מכנסים ארוכים, החליף סנדליו בנעלים חצאיות, צחצח אותם⁴ בגרב ישן, שהמדריך הקודם שכח מתחת למיטה, והסתרק. נותרה עוד שעה עד תחילת האסיפה. החליט לצאת לטייל קצת ולהתכונן לקראת הערב הראשון שלו. בשעות הצהרים עלה בידו להפגש עם כמה מותיקי הכפר. כמעט איש מהם לא שכח להזכיר לו את הפריצה למחסן, תוך ציון נקודת ההפתעה, שמכל שפע המצרכים סחבו סך הכל קופסת סרדינים אחת. לא הבינו שכל ההתפרצות לא היתה אלא ענין עקרוני־חינוכי. רצו לחנך תלמיד אחד. בארוחת ערב שכחו להגיש לשולחן שלהם סרדינים. קורה. משהצביעו וביקשו את המגיע להם, התעצל המגיש לרוץ למחסן, ואמר שאין כבר, שתאכלו עוד לבניה. הוא היה בטיח, והם אז רק אליפים. לא יכלו להתווכח אתו. אבל רצו להוכיח לו. סחבו קופסת סרדינים וכמה פרוסות לחם, ובאו אליו באמצע הלילה לחדר שלו, ואכלו מול העינים שלו. ביקש שיתנו לו ביס. קיבל תיאבון בינתיים. אמרו לו “אין! תקח לבניה” התחילו מכות, עד שנשפכו הסרדינים וליכלכו את הצפיות והשמיכות. באה למחרת אם הבית של הבטיחים, ושאלה “מה זה?” אמרו לה מה זה. הלכה וסיפרה למנהל. רצו לזרוק את עודד מהכפר. אמרו שהוא היה המנהיג, ושכל הנתפס בגניבה, אחת דתו הביתה! רצו להפוך אותו לסמל ודוגמה, לבל יעֵזו האחרים לסחוב. באו כמה מורים ואמרו שאי אפשר להחזיר אותו הביתה. הוא כמעט חצי יתום. האבא לא בארץ, האמא עובדת. עוד יסתובב ברחובות, וסופו שיהיה לפושע. בסוף החליטו להמיר את עונשו. הוא לא יסולק, אבל יקבל עונש כזה שיזכור אותו לכל החיים. שללו ממנו את הזכות להשתתף בטיול הגדול לערבה ולאילת. במקום זה ישאר בכפר ויעבוד ברפת. חסרו אז ידים עובדות, והיו מוכרחים לנצל כל כח אדם, כדי להשתלט על העבודות השוטפות. הסכים. היתה לו ברירה? בסוף, יומיים לפני הטיול, קרתה איזו תקרית בגבול. מסתננים ויריות. פחדו מנקמת דם. ביטלו את הטיול, ואף אחד לא יצא. היה צער גדול בכפר, כמעט אבל. רק עודד השודד מאושר. אחר כך התגלה ששודד היה זה שהתפלל, עם מתן פסק דינו, שהלוואי והטיול יתבטל. היו כאלה, שרצו להרביץ לו בגלל זה, אבל אחרים, נבונים יותר אמרו: “אל תאמינו לו, הוא סתם משויץ”. אחר כך התברר שגם על זאת הוא התפלל, שלא יאמינו לו. מעניין.

עודד יצא מבניני המשק, חצה את הלולים והרפת ופסע לעבר חולות הים. עוד שעה, והוא יכנס למועדון של האליפים. ברכה הצרודה תציג אותו לפניהם. הוא יעמוד בצד ויקשיב ברצינות. אחר כך היא תמסור לו את המושכות ותגיד “סע”! כעת השאלה איך יסע? הישתמש בשוט, היצעק “דיו”, או יסתפק במצמוץ שפתיים.

בדיחה כבר היתה לו. נזכר במה שאמר פעם מרצה אחד שבא אליהם לקיבוץ, ומישהו (הוא בעצמו) ניסה להתלוצץ עמו. המרצה הביט בו, בשודד, בשאט נפש ואמר: “אולי תפסיק כבר עם הבדיחות המעוררות רחמים?”.

– משפט כזה, – סבר עודד, – תמיד יכול לעזור. אבל מה עוד יגיד? במה יפתח את דבריו? הרי פגישה ראשונה זו יכולה לחתום את גורלו בכפר. אסור לו להתיחס אליה בזלזול, ביחוד משהסתבר לו מפי ברכה הצרודה, שחניכיו לעתיד הם באמת פרועים יותר מהרגיל.

רק לפני כמה שעות, כשנרגעה מעט מעלילות בנה יקירה, הזמינה אותו לשתות כוס תה בחדרה, ואגב כך סיפרה לו כל מה שביקש לדעת, ואפילו יותר.

היא סיפרה לו, שאין זה מדויק להגיד שהמדריך הקודם, משה קורץ, עזב בגלל המכות שחטף. מכות אלו היו, לדעתה, מנה אחרונה, אחרי שנודע לכל שלמחרת הוא נוסע. רק לא הצליחו לגלות מי עשה זאת. תעלומה. קשה להאמין, שתגיע לכפר קבוצה מחייליו לשעבר, מבלי שאיש יבחין בהם. גם קשה לתאר שהאליפים יעשו זאת. הרי הם כל כך קטנים וחלשים.

הטענה שהבטיחים היו המתנפלים היא כל כך מגוחכת, עד שאפשר למות מצחוק, למשמע הסברה בלבד. לברכה יש גירסה משלה על כל הדבר, אלא שאיש אינו רוצה לקבל את דעתה, מפני שהיא אשה. לדעתה, המדריך עצמו ביים את כל הענין. הרביץ לעצמו בעצמו, נכנס לבדו לתוך השק, השליך את עצמו על ערימת הזבל, ושכב שם עד הבוקר. תשאל למה יעשה זאת? וכי היא חייבת לדעת למה? מה היא, פסיכולוגית? לכל אדם ישנם המניעים שלו. אמרו לה, שזה לא מתקבל על הדעת. אמרה שיגידו משהו אחר, שכן מתקבל על הדעת. לא ידעו.

– ואת השק מצאו? – שאל עודד.

– בשביל מה?

– לדעת אם הוא מקומי. לו באו אנשים מבחוץ להכניסו לשק, היו בטח דואגים להביא אתם את כל הציוד, ולא להתחיל לחפש אותו במקום זר.

– זה נכון, – אמרה ברכה, – אבל אף אחד לא חשב על זה.

– איפה השק עכשיו? – שאל.

– אני יודעת? בטח מתגלגל באיזה מקום.

– חבל, – אמר עודד, – אם הייתי מוצא את השק, הייתי כבר מגלה את האשמים.

– למה לך? – אמרה ברכה, – עבר כבר חודש מאז, והכל שכחו זאת.

– אני יודע, – אמר המדריך החדש, – אבל אני לא אוהב להשאיר דברים תלויים באוויר.

 

פרק י"ד – העסק פיש    🔗

עודד עבר את מסילת הברזל, החותמת את גבולו המערבי של הכפר, התחיל פוסע ושוקע מעט בחולות, כשריח הים חודר ומרחיב את נחיריו. תחושה ראשונה של היסוס החלה מקננת בקרבו ומערערת את הרגשת הבטחון העצמי, שעמה הופיע הבוקר בכפר. ביחוד הפחידוהו אותם סיפורים על הבריון הקטן שפגש בחדר המנהל.

לפי דברי חגב: “ילד מסכן עם תסביכים משפחתיים, וצריך לנסות להחזירו למוטב”.

לדברי ברכה: “חסר תקנה לחלוטין, וחבל על כל יום נוסף שהוא נשאר כאן”.

– אתה יודע. – סיפרה לו ברכה. – באותה שעת תה, בה הסבו ביחד – רק הגיע לכפר, עוד לא פסע את הפסיעה הראשונה, וכבר התנפל על המדריך שלו, קפץ על צוארו וניסה לחנקו.

– מה את אומרת? נפעם עודד ובלי להרגיש הרים ידו ומשש את צוארו שלו – כבר ביום הראשון?!

– כן.

הוא הכיר אותו מקודם?

– לא. הגיע האוטובוס עם התלמידים החדשים. כולם ירדו ממנו והוא, פרא, ירד אחרון, וקפץ ישר על משה קורץ, שעמד ליד הדלת וזרז את היוצאים. אני דרשתי לסלק את הפרחח הזה מיד, אך חגב התנגד. אמר שזאת היתה אי הבנה.

– חוץ מזה הוא הרביץ לעוד מישהו?

– לעוד מישהו? זה לא מספיק? וזה שהוא הרביץ למדריך ביום האחרון?

– אבל את טוענת שהמדריך הרביץ לעצמו.

– טוב, אבל כולם בטוחים שפרא אירגן את הדבר. רק אין הוכחות.

– למה דווקא הוא?

– אני יודעת. אומרים המתחיל במצווה, אז שיגמור. התנפל עליו ברגע הראשון, אז רצה להזכיר לו זאת גם באחרון.

– הוא באמת היה מדריך כל כך נורא? – שאל שודד, הוציא קופסת סיגריות מכיסו והציע לברכה.

– לא תודה! אני לא מעשנת. לדעתי, לא היה נורא בכלל, אבל היה צעיר ללא נסיון. היה רגיל מהצבא לצעוק ולהעליב. רצה להשיג הישגים על ידי יצירת פחד. כמה שלא ניסיתי להסביר לו שלא זאת הדרך, לא השתכנע. אמר שרק יד חזקה הם מבינים. לא הירשה להם לזוז ימינה או שמאלה, ועם פרא היה מתחכך על כל צעד ושעל.

– כמו, למשל?

– למשל… טוב. סיפרו לך כבר על הסדינים הרטובים?

– לא.

– אז תשמע. פרא היה מיודד עם “שחת” הכלבה של הכפר. היה מביא אותה לחדרו, ובלילה היה מעלה אותה לישון על מיטתו, והיא היתה מרטיבה לו אותה.

– וזה נכון?

– כן. המיטה היתה רטובה בבוקר.

– אז המדריך צדק. גם אני לא הייתי מרשה לו להכניס כלב למיטה.

– אבל אתה לא מבין!

– מה יש להבין. מי מכניס אליו למיטה כלב. ועוד כלב מרטיב?

– אבל אתה לא תופס, לא הכלב הרטיב. פרא בעצמו עשה זאת.

– מה???

– כן. לפרא הגיבור הזה היו, כנראה, תסביכים. הוא היה קם בבוקר, צועק על הכלבה שהרטיבה לו, ומגרש אותה מהחדר.

– ולמחרת?

– למחרת היה מביא אותה שוב, מכניס אותה מתחת למיטה שאנחנו, המדריכים, לא נראה – ובבוקר היה כועס עליה לפני חבריו לחדר על שנכנסה אליו למיטה בלי רשות.

– ואיך נתגלה הדבר?

– לילה אחד סגר משה קורץ את הכלבה במחסן הרפת. למחרת היה פרא חולה, ולא רצה לצאת מהמיטה. בא המדריך, בדק לו את החום, ומצא שאין לו. הכריח אותו לקום. לא רצה. משך את השמיכה בכוח, ואז ראה שהמיטה רטובה. צעק לו: “תתבייש לך, להרטיב כמו תינוק”.

אמר פרא: “זה לא אני. שפכו עלי מים”.

שאל אותו המדריך: “מי?”

אמר פרא: “אני לא אלשין”…

ידע המדריך שבכפר לא מלשינים, ואמר: “אני כבר אחקור ואדע”, ובא לספר לי. למזלי, ערן שלי גם כן מרטיב, אז קראתי על זה קצת ספרות. והסברתי את הדבר למשה. הוא דווקא הבין. בערב לקחתי את עוזי שוורץ וקקטוס…

– מי אלו?

– שכניו לחדר. הסברתי להם בסוד את מצבו של פרא וביקשתי את עזרתם. אחר כך דיברנו יחד עם פרא, סיפרתי לו על כל מיני מקרים דומים.

– גם על המקרה של ערן?

– לא, על זה לא רציתי. אתה מבין, ערן כבר גדול, הולך בקרוב לבית־הספר, והוא קצת מתבייש שידעו. אבל לא חסרים מקרים אחרים שקראתי בספרות. ביחד הבטחנו לפרא לשמור את הדבר בסוד.

– ומאז הוא הפסיק?

– מה פתאום?

– אז הוא עוד ממשיך?

– כן, אבל נדמה לי שפחות, ביחוד אחרי שמשה קורץ עזב.

– ובאמת אף אחד מהאליפים לא יודע על זאת?

– מה אתך? איזו שאלה. עוד באותו לילה ידעה על כך כל הפנימיה. קקטוס סיפר בסוד לכמה בנות, ועוזי השביע את הבנים שלא יגלו לאיש. להפתעתי, גילו דוקא האליפים חוש של בגרות, והוא בטוח שאף אחד לא יודע.

– ולא הציקו לו?

– לא. אמרתי לך, בינם לבין עצמם הם דוקא בסדר. כלומר היה אחד שניסה לחבר שיר על “פרא העדין / הכובס את הסדין”. חטף מפרא מכות כאלה, עד שמאז אף אחד לא מעֵז להזכיר לו כלי מיטה, וביחוד לא סדינים. מבחינה זו הם בסדר, דוקא בסדר…

– כן. – אמר עודד ולגם מהתה, – לפחות נקודת־אור אחת.

 

פרק ט"ו – הכושי מסקוטסבורו    🔗

עודד הגיע לים ונעצר. גלים שחורים ארוכים נשאו רעמת לובן בטיסת גלישה ראוותנית לעבר החוף. לרגע העלוה מעלה מעלה, ובמשנהו הטביעוה תוך משק התנפצות ופיזרו תלתליה לאלפי רסיסי קצף עלובים. רסיס אחד, אשר נתקל בשבר סלע, ניתז הישר על לחיו של עודד שהתרחק ופסע צעד אחורה.

הסיפור של ברכה על המיטה הרטובה עורר בקרבו אהדה מסוימת כלפי הבריון הקטן המכונה פרא.

– יש לך מושג איך הענינים אצלו בבית? – שאל בעת לגימת התה.

– בטח שיש לי – השיבה ברכה ובחרה לעצמה ביסקויט מצופה שוקולד – האמא והאבא שלו הם לא בדיוק האמא והאבא שלו. חגב לא סיפר לך?

– לא. נדמה לי שהוא ניסה להתחמק משום מה.

– רגע, אז אולי לא כדאי שגם אני אספר, אתה מבין זה בכל זאת ענין פרטי שאסור שזר ידע עליו.

– אבל אני המדריך שלו, אני צריך לדעת עליו הכל.

– גם משה קורץ היה המדריך שלו ואחר כך עזב.

– מה את רוצה לרמוז?

– שום דבר, רק שאני מוכרחה קודם לקבל רשות מחגב.

– לא צריך. – אמר עודד כשהוא מנסה להסתיר את העלבון שצרב אותו פתאום. – אני כבר אגלה את הפרטים בעצמי.

– מה אתה, בלש? – שאלה ברכה תוך חיוך.

– אני לא בלש – השיב עודד בכל הרצינות – אבל לי יש חוש לפענוחים. אני מבטיח לך שגם את תעלומת השק עוד אגלה.

– נדמה לך. אין אף אחד בכפר שלא ניסה לחקור אותה.

– אבל אני אנסה ואמצא. אני בטוח שהמפתח אליה נמצא בידי פרא.

– כולם היו בטוחים, ומה זה עזר? כשהבריון הזה מתעקש, לא תוציא ממנו כלום.

– הוא לא בריון. הוא סתם מסכן עם תסביכים.

– אתה תשנה את דעתך תוך יום יומיים. המסכן הזה מוכן ללכת מכות עם כל אחד. אני זוכרת איך זרק לבנה שלמה על יונה תבלול.

– מי זה יונה תבלול?

– גמיל אחד. אולי התלמיד החזק ביותר בכפר.

– מתי זה קרה?

– לפני שבועיים־שלושה. גמרתי לנקות את הפנימיה, והלכתי למקלחת להתקלח. פתאום אני שומעת שמישהו נכנס לחדר בלי לדפוק. לבשתי במהירות חלוק ונכנסתי לראות מי הבא. ואת מי אני רואה? כמובן, את פרא, כשהוא מתחיל לרוץ מסביב לשולחן שלי. רציתי להשליך אותו החוצה, שילמד אחת ולתמיד לא להתפרץ ככה אלי לדירה. והנה נפתחת הדלת, ויונה מזנק פנימה עם לבנה ביד, וכולו רצח ואש.

קודם כל נכנסתי בין השנים, והתחלתי להוציא מיונה את הלבנה, אז פרא בא מאחורי גבי ונותן לגמיל הזה, שהוא חזק ממנו פי ארבעה, בעיטה בקרסולו. זה מתחמם ומנסה להכניס לו בוקס מעל הראש שלי. אתה יודע, גם אני לא מהחלשות, אבל בכל זאת אין אני יכולה לעמוד בין שנים, המנסים לרצוח זה את זה. מובן שמי שחטף את כל המכות, הייתי אני, וגם נחום שלי לא היה חוזר במקרה מהמטעים, מי יודע אם לא היו הורגים אותי.

– מה יש כאן?! – צעק נחום, – ומנחום, אתה יודע, כולם מפחדים.

– הוא זרק עלי את הלבנה הזאת! – אמר יונה והצביע על הלבנה, שהיתה כבר בידים שלי, למזלי.

– זה נכון? – שאל נחום.

– כן, – אמר פרא, – זה מפני שהוא קילל אותי.

התחילו השנים להתחמם שוב. זה אומר: הוא קילל, אז זרקתי, וזה טוען, הוא זרק, אז קיללתי. מתוך כך התחיל פרא לקרוא לגמיל הענק שקרן ולאיים עליו שישבור לו את העצמות, והלז מנסה לא פחות ולא יותר להוציא מידי את הלבנה, כדי להסתער מחדש על פרא.

וְהִנֵּה נִפְתַּחַת הַדֶּלֶת וְיוֹנָה־תְּבַלּוּל מְזַנֵּק פְּנִימָה עִם לְבֵנָה בַּיָּד וְכֻלּו רֶצַח וָאֵשׁ.

בסוף הצליח נחום לשכנע את יונה, שיסתלק מהחדר לפני שהוא זורק אותו מכל המדרגות. שאלתי את פרא, למה הוא מתחיל עם בחורים חזקים ממנו, אז הוא השיב שלא הוא התחיל, אלא יונה בעצמו. הוא עבר על ידו בדרך לפנימיה, ויונה קרא לו “פרצוף של קיפוד”, בלי שום סיבה. אז הוא הרים את הלבנה הכי קרובה וזרק עליו.

– אבל הוא יותר חזק ממך! – אמרתי לו, – היה יכול להרוג אותך!

– לא אכפת לי, – אמר, גם הכושי מסקוטסבורו תמיד סבל, תמיד התעללו בו וצחקו עליו, והוא אף פעם לא שתק ותמיד החזיר וענה לאחרים, ובסוף באמת כולם העריכו אותו.

– מי הכושי הזה? – שאל עודד – לומד כאן?

– לא. גם אני לא ידעתי בהתחלה למי הוא מתכוון, אבל אחר כך נודע לי שיש ספר כזה.

– נכון, נכון – נזכר עודד – על אסיר אחד שהיו מרביצים לו תמיד. אז מה היה בסוף, הם השלימו?

– איזה השלימו! רק לפני כמה ימים סידרו אותם בטעות לעבוד יחד בלול. התחילו לזרוק ביצים אחד על השני, ולבסוף העיפו תרנגולות שלמות. גרמו להרס כזה שהיינו מוכרחים לשלוח את פרא הביתה, שיחזור עם אמו, ונתנו לו התראה אחרונה. שאם יביא נזק נוסף, יסולק מהכפר.

– נו, ומאז הוא נרגע?

– היה נדמה כאילו כן, עד היום.

– מה היה היום?

– אתה יודע. ההרס במחסן התבואות.

– זה לא רק הוא.

– אבל הוא התחיל. אי אפשר להעניש את כולם. צריך למצוא את האשם העיקרי.

– אז עכשיו יסלקו אותו?

– זה תלוי.

–במי?

– במדריך החדש.

– בי? – נבהל שודד, – אני רק היום באתי.

– לא חשוב. אתה המדריך שלו. אף אחד לא רוצה לקחת עליו אחריות.

עודד שקע במחשבות, ולא הרגיש איך הים גואה ועולה, ואיך הגלים מעיזים להתקרב אליו. גל אחד אפילו לחך מעט את נעליו.

הכי פשוט – חשב – לדרוש את סילוקו מהכפר. אז הנך יוצר את הרושם הדרוש של מדריך תקיף, שאין להתחכם עמו! אכן – סיכם לעצמו – זה הדבר הפשוט ואולי גם הנבון ביותר.

ברגע זה התפרץ קדימה גל אחד נועז ביותר, וללא אזהרה מוקדמת עלה על רגליו של עודד, שטף את קרסוליו וחזר כלעומת שבא, כשהוא מותיר את כרטיס הביקור שלו ספוג במכנסיו ונעליו של הנער החולם. עודד התעורר מהזיותיו וזינק אחורה, לאחר שכבר לא היה צורך. הרים זרועו השמאלית, התבונן בשעונו מול הירח, שהחל עולה זה עתה, ונבהל. תשע וחצי. האסיפה נקבעה לשעה תשע בדיוק. הרים רגליו ואץ כל עוד רוחו בו לעבר הכפר.

 

פרק ט"ז – סוס ארוך מאד    🔗

אם כי האסיפה נקבעה לשעה תשע, היו מרבית האליפים במועדון עוד בשמונה וחצי. הסקרנות דירבנה אותם. היו סקרנים לדעת על מה ידבר המדריך החדש. הבנים עמדו בחבורה גדולה ליד עלון הקיר שלהם. “חוש־קיר” – יוצא אחת לשבועיים. (העלון יצא בתחילת השנה, ומאז מחכים לגליון מס. 2). עמדו וניסו לנתח את אופיו של המדריך החדש.

הדעה הכללית היתה, שמדריך יותר גרוע ממשה קורץ לא יכול להיות, אבל עם זאת הוא עושה רושם של אחד כל כך מסכן, שבטח לא יחזיק מעמד הרבה זמן.

אזמייש היה אותה שעה האיש החשוב ביותר במועדון. הוא היה היחיד, ששוחח עם המדריך פנים אל פנים. אמר שהלז עשה עליו דוקא רושם נמרץ, ודיבר אתו ממש בתקיפות. אבל איש לא התרשם מדבריו, כי אזמייש הוא כל כך קטן, עד שכמעט אי אפשר לדבר אתו שלא בתקיפות. ופרא אמר:

– עזבו את הפרופסור הזה! מי צריך מדריך ממושקף? בואו נשחק בסוס ארוך.

– יאללה! – אמר קקטוס, שבגלל משקלו הכבד היה זה המשחק היחיד כמעט, שבו נחשב לשחקן נבחר.

– לא כדאי! אמרו הבנות. – כבר תשע, והמדריך בטח תיכף יבוא.

אבל מי מתחשב בדעתן של בנות? מיהרו והתחלקו לשתי קבוצות. באחת: עוזי, פינחס, אז־מה, מוקי, שוורץ וקקטוס. בשניה: פרא, גם־גם, דודו, ראובן, דן הויס וחיים. בתור סבתא העומדת ליד הקיר נקבע, כרגיל, נמרוד שמהיותו ממושקף לא היה יכול במילא לקפוץ. הפילו גורל, והקבוצה של פרא ניצחה.

קקטוס קבע את מקומם של אנשיו, והציב עצמו במקום הקשה ביותר, השני לפני האחרון. המשחק החל. פרא קפץ ראשון והגיע כמעט עד נימרוד “הסבתא”. מוקי הגיע קרוב אליו, ודן הויס שהרחיק קפוץ כמעט התחלק, ועמד להשמט ארצה. טוב שגם־גם מיהר לקפוץ אחריו, עלה על קקטוס וממנו עזר לדן להתחזק. חיים ושלושת האחרונים קפצו אף הם על קקטוס, שכמעט כרע מכובד המשקל, אך הצליח להחזיק מעמד עד “תשע” לפני שנפל.

בסיבוב הבא נתנו לדן הויס לקפוץ אחרון והזהירו אותו לבל יקפוץ יותר מדי ימינה, פן יתחלק שוב. מרוב שנזהר, קפץ כמעט מטר שלם שמאלה, נפל ארצה, והקבוצות נאלצו להתחלף. כשהתחלפו קרה לפרא מקרה לא נעים. לגם־גם יצא בדיוק לעמוד מאחוריו, והנה דימה לשמוע, תסלחו לי, קול רעש חשוד. רצה להוציא את ראשו בבהלה והרגיש, איך ירכיו של פרא לופתות את צוארו, ולא נותנות לו להשתחרר.

כל האליפים והבנות, שעמדו לצפות במשחק, פרצו בצחוק. הסוס הארוך התפרק, והכל הסתכלו בפרא שהסמיק כמו סלק ואמר: “זה לא אני!”.

– אז מי? – צרח גם־גם, שהצליח לבסוף להשתחרר מכלאו והוא אדום לא פחות מפרא – אז מי אם לא אתה! – המשיך – לכולם אתה יכול לספר שלא אתה, אבל לא לי!!!

מילים אלו עוררו את הצהלה ביתר שאת, ואזמייש הקטן זרק לגם־גם:

– אז מה אתה מתרגש, הרי בזה אין חיידקים.

ברגע זה נכנסה למועדון ברכה הצרודה, התבוננה סביב, ושאלה אם המדריך עוד לא הגיע.

– עוד לא! – צעקו הכל, ועוזי שוורץ הוסיף:

– אמרו בתשע בדיוק, ועכשיו כבר תשע ועשרים.

– תשע ועשרה, – תיקנה לו ברכה – תיגש ותראה אם הוא בחדר שלו!

– איננו, – אמר עוזי כשחזר.

ברכה שלחה את דן הויס וחיים לראות, אם איננו במקרה אצל חגב המנהל, אך גם שם הוא לא נמצא. השעה היתה כבר כמעט תשע וחצי. ברכה ביקשה מהאליפים לא להתפזר, והיא יצאה לחדרה לשאול את נחום גואייבה, בעלה, מה הוא מציע לעשות. אולי קרה לעודד משהו. הרי לא יתכן כי יאחר כל כך כבר בערב הראשון.

נחום הציע לה לגשת לערימת הזבל של הרפת, לראות אם הוא לא שוכב שם בתוך שק. ברכה אמרה לו שיפסיק להתלוצץ, אך כשהאריכה לחשוב בדבר, נתקע הרעיון במוחה והיא אמרה:

– אתה יודע מה, נחום, בוא אתי ונציץ לרפתות.

אמר לה: – עזבי שטויות, אני סתם התלוצצתי. את נותנת משהו לאכול, או שאני נרדם בלי אוכל?

אך ברכה כבר לא יכלה להשתחרר מהרעיון הנורא, ולא נחה דעתה, עד שלא נטלה את פנסה הגדול, והודיעה לבעלה, שהיא ניגשת לבדה לרפת. ואם ישאלו עליה, שיגיד שהיא כבר חוזרת.

– בסדר, – הבטיחה נחום שהיה רובץ על הספה עטוף פיהוקים, – אני אגיד.

עודד חצה את פסי הרכבת, ראה את אורות הכפר הקרובים, והגביר את ריצתו על אף נשימתו המתקצרת והולכת. מה יהיה עכשיו? מה יגידו עליו האליפים אם יאחר כבר לפגישה הראשונה? כשהגיע אל סביבות הרפת, הסתבכה רגלו בחוטי ברזל, הקשורים לצרור סמרטוטים, והוא השתטח מלוא קומתו ארצה. כיוון ששכב, החליט כבר להשאר ולנוח דקה או שתים, במילא לא רצה להופיע לפני חניכיו קצר נשימה.

רבץ ככה נושם ונושף בכבדות, כאשר הבחין פתאום ברעש חשוד מאחוריו. הפנה ראשו, ועיניו כמעט הסתנוורו מאור חזק של פנס. שמע צריחה נוראה ודימה שקטר רכבת שועט ומסתער עליו. ברכה הצרודה היתה עומדת מעליו וחונקת צריחתה באגרופים קמוצים. תחילה היתה אחוזת רגשות פחד, אחר כך הפתעה, ולבסוף כעס נורא.

– למה? למה עשו לך זאת? – רתחה – הרי רק היום באת!

– מה עשו לי? – שאל כשהוא משתדל להתרומם.

– הרי עוד לא נגעת באיש! – המשיכה – הן זה ממש טרור!!!

– על מה את מדברת? – שאל משהצליח לבסוף לעמוד על רגליו, והחל מסיר מעל בגדיו את גבבי הקש שדבקו בם.

– על האליפים המטורפים שלך! למה? למה?

– למה מה?

– למה הכניסו אותך? מה עשית להם?

– הכניסו לאן?

– לשק.

– על איזה שק את מדברת? – אמר עודד והיה בטוח שיש לו עסק עם אשה שדעתה נטרפה עליה.

– על השק הזה! – אמרה ברכה והאירה בפנסה על הצרור, שנקלע בין רגליו של עודד והכשילו.

עודד רכן עליו, וכמעט צרח:

– השק! זה השק שהכניסו אליו את המדריך.

– איזה מדריך?

– את משה קורץ, אז כשהתנפלו עליו.

– ואתה לא היית בתוכו עכשיו?

– מה פתאום?

– אז מה אתה עושה כאן על הזבל?

– נשכבתי לנוח, לא בכוונה.

– כאן? – עכשיו היתה זו ברכה שהביטה בעודד כאילו נטרפה עליו דעתו.

– אסביר לך מחר, – אמר בקוצר רוח, – הגידי, כאן השכיבו את המדריך בשק?

– בדיוק.

– וזה היה השק הזה?

– מתקבל על הדעת. רואים את חוט הברזל הקשור אליו.

– וזה שק שהיה שייך לכפר?

– מאין לי לדעת. כל השקים דומים.

– מי יכול לדעת?

– אולי שלמה המחסנאי.

– הוא עכשיו בביתו?

– ואם כן, אז מה? אז תעזוב את האליפים שלך, המתלוצצים על המדריך הדייקן שלהם?

– אוי נכון, – נזכר עודד, – אז מה יהיה? מה נגיד להם?

– אני בטח שלא יודעת, אמרה ברכה. – אולי תגיד לי אתה איך הגעת לכאן?

– אחר כך, – אני רץ לנקות את עצמי. בחייך, הכנסי למועדון וספרי להם משהו. אני כבר בא.

 

פרק י"ז – שיהיה שקט!    🔗

– שיהיה שקט! – צעקה ברכה.

– שיהיה שקט! – צעקו אחריה הכל, והבנות הוסיפו – שה! שה!

המדריך החדש היה עומד לפני הפתח ומשפיל ראשו.

– אני מצטערת על האיחור שאירע מסיבות שאינן תלויות בנו. – אמרה ברכה – אבל אני שמחה להציג לפניכם את המדריך החדש, עודד גורן, שכה ציפינו לבואו.

– מי? – זרק מישהו לחלל.

– עודד גורן – השיבה.

– לא, מי ציפה? – חזר בעל הקול, ועודד הבחין בילד ששערותיו תלתלים ולעיניו משקפיים.

– נימרוד, תפסיק עם זה! – הצטרדה ברכה – אתה תמיד עם החכמות שלך! עברו עלינו שבועיים של חופש והתפרקות, ונדמה לי שכולנו רוצים כבר לחזור לתלם ולבנות לעצמנו חברה בריאה. נדמה לי שאין אדם מתאים לכך יותר ממי שהיה פעם בעצמו חניך הכפר. נכון, עודד?

עיני הכל הופנו לעבר העלם הנבוך, שמלמל משהו סתום מעין תשובה לדבריה.

– לא שומעים! – צעקה עדה־בריבוע.

– לא שומעים! – צעקו אחריה אחרים.

– אז נזמין אותו לשולחן – התגברה ברכה על כל הקולות – ונשמע מה יש לו להגיד לנו.

עודד ניגש בצעדים איטיים אל השולחן. ברכה פסעה לקראתו ולחשה באזניו שהיא מוכרחה ללכת להכין לנחום ארוחת־ערב. הוא אמר לה שהיא חופשיה. הוא כבר ישתלט על החבורה.

– אבל בזהירות – לחשה ברכה – הם קצת נוטים להשתולל הערב.

– תסמכי עלי! – לחש לה עודד בטוחות – לי יש שיטה מיוחדת. אני לא מתחיל לדבר עד שלא משתרר שקט מוחלט.

– אל תחכה מהם לשקט מוחלט – אמרה ברכה – על כל פנים לא היום. הם נרגשים מדי.

– זה יהיה בסדר – הרגיעה עודד – אני מוכרח להתחיל בזאת מהרגע הראשון, אחרת לא יהיה אצלי שקט לעולם.

– שתצליח – מלמלה ברכה.

– אין לי ספקות…

ברכה יצאה. עודד סגר את הדלת וחזר לשולחן. דממה ירדה על החדר, עודד בחן במבט קר וחוקר את עשרות העינים התלויות בו, ולבסוף פלט:

– שלום!

– שלום!!! הריעו לקראתו כמה גרונות שנבלעו בקולות השתקה שה! שה!

עודד המתין שליו, עד כי נפסק הרעש לחלוטין, ואז משאמר לפתוח את פיו, נשמעה צריחתה של רבקה העצובה:

– תפסיק עם זה!

וקולו של קקטוס המיתמם: – מה את רוצה ממני?

מסתבר שעוזי שוורץ היה חובט בה קלות מצד ימין, צדו של קקטוס, כדי שתחשוב שזה האחרון מנסה להתחיל אתה. באולם נעורו קולות ביקורת על עוזי וקקטוס.

– בסדר – אמר עודד – יש לי זמן. אני אחכה עד שיהיה שקט.

עברו אולי עשר דקות. עתים עלה הרעש, ועתים שכך. אלה היו רועשים ואלה מנסים להשתיקם. לבסוף, משנדמה היה כי הנה השתיקה יורדת, נפתחה הדלת ועודד הבחין בנער שמנמן מגודל, הנכנס אל החדר. לבוש היה מכנסי חאקי ארוכים, חולצת חאקי מגוהצת, ולמתניו חגורת עור רחבה מאד. בעל החגורה ניגש אל דן הויס ושאל אותו, אם יש לו איזה ספר לתת לו לקרוא. דן אמר:

– לי אין, אבל נדמה לי שראיתי אצל עדנה מה שאתה מחפש.

ניגש אל עדנה ושאל אותה, אם יש לה במקרה משהו מענין לקרוא. היא אמרה לו שלא יבלבל לה את המוח, ויתן לה מנוחה.

– מה שמך? – צעק עודד פתאום.

הלז התעלם מהקריאה ואמר לעדנה, שאמרו לו בפירוש שאצלה יש משהו מענין. עדנה שלחה אותו, שילך חזרה לאלה שאמרו לו. ועודד המדריך חזר וקרא שוב:

– אתה שם עם החגורה הרחבה! מה שמך?

שריף לא שם לב גם הפעם לקריאה, חזר לדן הויס להגיד לו, אבל אז הבחין כי הכל קוראים: “שריף שריף”, ושאל: “מה יש?”

– שאלתי מה שמך? – קרא עודד בפעם השלישית והפעם גם לצעד לקראתו.

– מה יש? שאל שריף – מה עשיתי?

– מה אתה חושב, שכאן שוק כאן? אתה לא ראית שזאת אסיפה? מי לימד אותך להיכנס בלי רשות?

– אבל ראיתי שסתם יושבים ולא עושים כלום.

– אז תגיד מה שמך!

– יאיר. אבל לא עשיתי כלום.

– זאת אני אחליט. ושם המשפחה?

– גולדברג. אבל מה זה יתן לך?

– יאיר גולדברג, אתה אחרי האסיפה תיגש אלי!

– הוא לא משלנו! – החלו האליפים לצעוק – הוא גמיל!

אני גמיל! – הכריז גם שריף.

– תהיה אפילו המנהל. עכשיו תצא ותחכה לי, עד שאגמור את האסיפה.

– אז אם אני צריך לחכות, אולי אני יכול להשאר בפנים?

– לא. תחכה בחוץ!

– בחוץ חושך.

– אולי לא תתווכח אתי ותצא?!

– אבל למה שלא אתווכח?! – אמר שריף – אם אולי זה יציל אותי מהשיחה אתך.

כמה גרונות בכיתה פרצו בצחוק, ולרגע היה נדמה כי עודד הובס. אך נראה שעודד לא קורץ מאותו חומר אשר בו בנו את הכושלים למיניהם. האליפים שלו כמעט נדהמו. לא פיללו לשמוע מפיו תשובה כל כך מהירה ומוחצת. שלח מבט מלא בוז ושאט־נפש בשריף ואמר לו כשהוא מטעים כל מלה ומלה:

– בחייך, עזוב אותנו כבר עם החוכמות שלך המעוררות רחמים… שריף כמעט רצה לקבור את עצמו. ועדנה אמרה לרבקה:

– יש בו משהו.

רבקה החזירה: – הוא מצחיק בצורה לא נורמלית.

– טוב, – אמר שריף נכנע למבטי הליגלוג השלוחים בו, – אני אצא, אבל אם בעוד עשר דקות האסיפה לא תיגמר, אז אני הולך. קיבלתי רשות לצאת רק לרבע שעה.

– אתה תצא ולא תעמיד לי תנאים – אמר עודד בתוקף.

– בסדר – אמר שריף. הרים ידיו על ראשו כנכנע, מתח מרפקיו לאחור, הבליט חזהו לפנים ויצא בצעדי ריקוד קלילים, שעוררו סערת צהלה כללית.

עודד הלך וסגר את הדלת אחריו. משחזר לשולחנו, הבחין בגלי חיוך החוזרים אל פני היושבים מולו. הסתכל לעבר הדלת וראה איך היא נפתחת, ואיך ראשו של שריף צץ ועולה בה.

– אולי תסגור את הדלת! זעק עודד.

שריף נכנס וסגר אותה.

– תסגור אותה מאחוריך! – צעק עודד.

– הדלת נמצאת מאחורי. – אמר שריף בתמימות מעושה ושאב עידוד מקולות הצחוק הבודדים שהגיעו אליו.

– ובכן תצא עכשיו, תסגור את הדלת ותסתלק לפנימיה שלך.

– ואתה מוותר על השיחה אתי?

– כן. אדבר עליך ישר עם המנהל, והוא ישוחח אתך.

– לא, לא. אז כבר יותר טוב לי לדבר אתך. אני מחכה בחוץ.

– תסתלק! – שאג עודד ודימה שעורקי רקתו עומדים להתפוצץ, – תסתלק ואני לא רוצה לראות אותך יותר.

– טוב, טוב – אמר שריף – אז אל תצעק! אל תצעק!…

שריף יצא, ובחדר לא נמצא אחד אשר לא הביע את דעתו על התקרית. בתוך הרעש קם אזמייש והתחיל מתקדם לעבר הפתח.

– מי הרשה לך לקום? – צעק עודד.

– רציתי לסגור את הדלת, – התנצל אזמייש המסכן שכוונתו היתה טובה בתכלית.

– לא ביקשתי ממך! תשב!

אזמייש התישב נזוף, עודד ניגש וסגר את הדלת בעצמו.

– אני עדיין מחכה לשקט, – הכריז, – עד שלא יהיה שקט אני לא אתחיל…

מיותר לספר שעודד לא התחיל באותו יום. מרוב שניסו להשתיק עצמם, נמשכו הדיבורים עד עשר וחצי, ואז פקעה סבלנותו של עודד, והוא הרים קולו מעל כל הקולות האחרים.

– בסדר. האסיפה נגמרה. תוך רבע שעה אני רוצה לראות את כולכם במיטות. מי זה פרא?

– מה אני עשיתי? – קפץ פרוע בלורית אחד שישב ליד החלונות.

– אתה! – מחר בשבע לפנות ערב, אתה ניגש אלי לחדר!

–אבל מה עשיתי? ישבתי בשקט כל הזמן וחוץ מזה כולם דיברו.

– שמעת מה שאמרתי לך?

– בסדר – אמר פרא – בסדר. שמעתי. תמיד נטפלים רק אלי, רק אלי…

 

פרק י"ח ־ עודד צועק "די "!    🔗

אותו לילה לא עצם עודד עין." איך עשיתי את זה?" שאל את עצמו, כשהוא מסתובב על משכבו שטוף זיעה קרה. עד כה היה בין המפריעים. מעולם לא העלה בדעתו, שזה כל כך נורא לעמוד מהצד השני. לפנות בוקר נרדם וראה בחלומו מה שהתחולל אמש במציאות, אך הפעם עם שינויים קלים לטובתו: 

הוא עמד לפני כיתה גועשת ורועשת, כשמחצית גופו נתונה בתוך שק. שעה שלמה הוא עומד כך ואינו יכול לפתוח את פיו מרוב התרגשות. בתום השעה הוא אוזר עוז, דופק באגרופו על השולחן וצועק “די”! בבת אחת משתררת דממת מות בכיתה, ואז הוא אומר בלשון חדה ועוקצנית כשהוא מטעים כל מלה ומלה:

"יפה מאד. לפגישת הכרות טובה מזו לא יכולתי לצפות. באתי להגיד לכם כמה מלים. רציתי שתכירו אותי, את המדריך החדש שלכם, והנה התחלפו היוצרות. אתם דיברתם במקומי ואני הוא המכיר אתכם. עמדתי כאן בשלוה והתבוננתי על כל אחד ואחד מכם. אף תנועה לא נעלמה מעיני. חשבתם שאיני יודע איך להשתלט עליכם. כמה עלובים אתם. לא הבנתם שבכוונה אני שותק. עכשיו אתם בידים שלי, בשק הזה שהבאתם לי, אני אלכוד אתכם אחד אחד. חה… חה… חה… "

– חה… חה… חה… הוא עוד ישן… – עודד קפץ ממיטתו בבהלה. החדר היה מוצף אור שמש, וכמה ראשים פרועים הציצו אליו מבעד לחלון. התבונן בשעונו ונבהל – “שבע!”. בשש היה צריך לעבורולהעיר את כל הבנים. 

– הסתלקו מכאן –! צרח על שלושת הילדים, שאחד מהם היה יקירה של ברכה. – אמא אמרה לי להעיר אותך – אמר ערן.

– בסדר, אז תגיד לה שכבר קמתי.

התחיל מתלבש במהירות, כשהרגשה טובה מפעמת בקרבו. אמנם אחר לקום, ויתכן שמהומה מתחוללת עתה בפנימיה, ואולי אפילו צוחקים על המדריך הדייקן שלהם, אך בכל זאת חש תחושה נעימה בקרבו. ניסה לחשוב ולמצוא את הסיבה, ואכן נזכר. האסיפה הראשונה אמש, והנאום המרשים שנשא בסופה. איך השתיק את המתפרעים בדפיקת יד על השולחן. איך צעק “די!” ואיך אמר להם בהטעמה: “עמדתי כאן בשלוה והתבוננתי על כל אחד ואחד מכם. אתם בידים שלי”…

זהו, אמר לעצמו, עכשיו הם יודעים שיש להם עסק עם אחד פיקח לפחות כמוהם. שבע רצון מעצמו, הוציא את מסרקו, והחל מסרק את שערותיו הבהירות מול הראי. כשעמד כך מול המראה הקטנה, התלויה על מסמר רופף שבקיר, התבונן ביסודיות בפניו הממושקפות, והחל מרגיש איך הדם מתחיל לקפוא אט אט בעורקיו. רגע, חשב, האמרתי להם זאת ממש, או רק בחלום? בחן את בבואתו, הסתכל היישר לתוך עיניו המסתתרות מאחורי הזגוגיות הקמורות. אט אט ירדה ובאה אליו האמת העצובה.

“איזה מטומטם! איזה מטומטם אתה –! אמר לצהוב־השער הנשקף מולו – איפה היה השכל שלך אתמול בערב? לא יכולת להגיד אז אותן מלים בחריפות ולהפוך את המיפגש הראשון לפגישת נצחון? מטומטם! מטומטם שכמותך!…”

כשהחזיר את המסרק לכיסו, היה שקוע כולו במרה שחורה. יהודה הצולע הזהיר, שהאליפים השנה מסוכנים, וכי הוא צעיר מדי בשבילם. אכן, צדק. אולי מוטב לו לצרור את מעט חפציו ולחזור לתל־מוץ שלו. התישב על מיטתו, אדיש לקולות הצהלה הפרועים המגיעים אליו מתוך הפנימיה. שיצעקו וישתוללו כאוות נפשם. לא מעניין אותו שום דבר. ואז נתקלו עיניו בשק.

לרגע שאל את עצמו, מה השק המלוכלך הזה עושה על השולחן? אך מיד הבריק לו בראשו. הן בשק הזה כיסו את ראשו של המדריך הקודם. הן אמש מצא את המפתח לתעלומת המקרה. בעזרת השק יגלה את זהותם של החובטים האלמונים ויוקרתו תעלה. הוא עוד יוכיח לאליפים שלו, שהוא לא מאלה המשאירים דברים תלויים באוויר. מידיו הקשות לא ימלט איש. זהו זה. לפנימיה לא יגש עכשיו, שלא יגידו" המאחרניק בא! "לפי הרעש יש להניח, שברכה העירה את כולם. הוא ירוץ עכשיו לשמואליק המחסנאי, יראה לו את השק, יגלה מאין הוא נלקח, ובלי בעיות יהיו האשמים בידיו. 

שמואליק החצרן, או המחסנאי, היה כל כך דק ורזה, עד שכל המתבונן בו היה עומד ושואל עצמו, איפה משחילים כאן את החוט. גולגולתו דמתה לביצה, שקצה החד פונה כלפי מעלה. אם היה חובש לפעמים כיפה, לא היה צריך לחזק אותה בסיכה. גם קולו היה חד ומתכתי כקולה של מחט. מספרים שבמסיבת פורים האחרונה הופיע עם יהודה הצולע בדואט, והוא שר בקול כל כך דק, עד שיהודה התחיל להרגיש פתאום דקירות בצד שמאל. לקחו אותו תיכף לבית החולים. פתחו לו את הבטן לראות מה דוקר לו, ובהזדמנות זו ניתחו לו את המעי העיוור. לכאורה, מקרה רגיל של אפנדציט, אך למה בדיוק באמצע מסיבת פורים? לשמואליק מחט פתרונים. 

שמואליק היה ידוע בכפר כדייקן ומסודר ביותר, ולא היה באזור כולו איש בעל טביעת עין חדה כשלו. עודד ידע ששמואליק יזהה את השק בלי בעיות. דפק בעוז על הדלת וחיכה למענה. שמואליק היה עומד אותה שעה באמבטיה, מגבת על צוארו, תחתונים על מתניו, והוא מתגלח. אשתו בתיה ישנה עדיין, ואהוד בנו הקטן, הדומה לאביו כשתי טיפות מים, היה שוכב ער במיטתו ומסתכל בתקרה. – אבא, דופקים בדלת! – צעק.  – רגע אחד, – קרא שמואליק ומיהר ללבוש את מכנסי העבודה שלו, התלויים על הקולב הסמוך. 

עודד דיבר אתו בפרוזדור הקטן אשר בתוך הבית. 

– אני מקוה שלא הערתי אותך, – אמר.  –לא, לא – הרגיעו שמואליק, – רק ניסיתי לחשוב, מי יכול לבוא פתאום מוקדם כל כך. 

– אתה מכיר את השק הזה? שאל עודד ופרש לפניו את השק, אשר במרכזו היתה חותמת בית חרושת לסוכר בעפולה, ובפינתו העליונה קרע קטן. 

– בטח – אמר שמואל חדות, זה שק מהמטבח. מה הוא עושה אצלך? 

– את השק הזה הלבישו על המדריך הקודם של האליפים. – משה קורץ – נזכר איש־המחט, הכניס ידו לשק וגרד מדפנו כמה גרגרי סוכר – אם כך היתה לו לפחות מלכודת מתוקה, אבל אני מבין שלא בגלל זה באת אלי. 

– רק בגלל זה. בעזרת השק אני אגלה עכשיו את הפושעים. 

– איך? 

– פשוט מאד. אנחנו יודעים את התאריך שבו אירע המקרה. יודעים גם מאיפה נלקח השק. עכשיו אני צריך לגלות, מי עבד במטבח באותו יום. אחד מהעובדים האלה, הוא זה שסחב את השק, ואם סחב בטח גם היה בין המשתמשים בו. נמצא את האחד הזה, ונגלה את חבריו.

– למה לך להתחיל לפענח עכשיו דבר שנשכח?

– אני לא שכחתי – אמר עודד – ואני לא אוהב להשאיר דברים תלויים באוויר.

– שתצליח! – איחל לו שמואליק, פנה בסיבוב חד אחורנית, ובתנועה חטופה הרים את ידו והורידה על זוג אחוריים צנומים – זה בגלל שאתה עומד יחף על הרצפה ומקשיב לשיחה של גדולים! 

אהוד הקטן שהופתע מהחבטה הפתאומית, פרץ ביבבה נואשת ורץ כחץ מקשת חזרה אל מיטתו. – איך הרגשת שהוא עומד מאחוריך? – שאל עודד הנפעם.

– כשתהיה אבא – הבטיח לו שמואליק, – גם אתה תרגיש בדברים כאלה. בינתיים, בהצלחה!

– סמוך עלי! – אמר עודד, אימץ את השק אל לבו, וכבר היה רץ אל יוסיפון מנהל המשק. יעיין אצלו במחברת סידור העבודה, וימצא בנקל את שמות עובדי המטבח באותו יום רביעי, היום הקודם לליל השק הידוע. 

 

פרק י"ט – יוסיפון אומר שלא יכול להיות    🔗

מחברתו של יוסיפון, מנהל המשק, צפנה בחובה אכזבה לעודד. את רשימת עובדי המטבח אמנם מצא ללא קושי, אך היו אלו ברובן בנות מהשנה השלישית, וכמה בנים מהשנה השניה, שלפי כל כללי ההגיון, לא היתה להם שום סיבה להתנקם במדריך של האליפים. “צריך לחקור בדבר בכל זאת – הרהר עודד – לא תמיד מתרחשות תעלומות לפי חוקי ההגיון. יתכן כי טמונה פה בעיה מוזרה, שאיש לא העלה אותה על דעתו”.

חדר האוכל הומה. התלמידים נכנסים ללגום כוס תה עם לחם וריבה לפני צאתם לעבודה, או ללימודים. עודד, שהיה בדרכו אל פולה האקונומית, רצה להמנע מפגישות עם האליפים שלו, והלך אל המטבח מסביב, מהכניסה למחסן הפרודוקטים. פולה זכרה את עודד ממקרה הסרדינים, ואף כי חלף זמן רב מאז, עדיין חשה במקצת טינה אליו. מדוע לא יכול לגשת ולבקש, והיה מוכרח לפרוץ דוקא בלילה? גם עודד לא נשא עמו זכרונות נעימים ממנה. הוא הכיר אותה כאשה עסוקה וממהרת, תמיד אין לה זמן ותמיד כועסת. כשהיתה צועקת, היו החלונות נפתחים, התקרה רועדת ושברי טיח נושרים. יותר מהתלמידים ירא מפניה חגב המנהל. מספרים שפעם תפסה אותו מחטט בפחי האשפה של המטבח, רצה לבדוק למה הולך כל כך הרבה לחם לאיבוד. שאלה אותו: "מה אתה עושה שם? הוציא רבע ככר לחם ושאל: “מה זה עושה כאן?” הורידה מיד את את סינור התכלת שלה, זרקה לו אותו בפניו ואמרה: “שלום, תמצא לך אקונומית אחרת!”

חגב רץ אחריה אחר כך עד לשער הכפר, שם נאלץ להאזין לנאומה חוצב הלהבות (אזמייש עדר אז ליד ההרדופים של הכביש ושמע הכל). אמרה לחגב, שהוא לא בן אדם, כי אם ארנק המהלך על שתים, ואם הוא רוצה שהילדים המסכנים, הרחוקים מעין אבא ואמא, העובדים כאן בכפר מעלות השחר, המסדרים לבדם את מיטתם, המתגעגעים אל נשיקת לילה טוב של אם אוהבת (אזמייש כמעט בכה מרוב רחמנות על עצמו) אם הוא רוצה שאומללים אלה יקבלו אבנים במקום לחם, אז שימצא לו אקונומית אחרת. זהו. בסופו של דבר העלה לה חגב את המשכורת, היא לבשה את סינורה וחזרה למטבח, והוא חדל לבדוק את פחי האשפה.

מה לעשות? להשיג היום אקונומית, זה לא כל כך פשוט.

פולה אמרה לעודד שאינה יכולה לזכור, מי עבד אצלה ביום רביעי לפני חודש, אבל אם הוא מעונין הוא יכול לעיין במחברת המטבח, שם רשום הכל.

– את רשימת העובדים כבר השגתי אצל יוסיפון – אמר עודד.

– רציתי רק לדעת אם במקרה הסתובבו גם תלמידים אחרים במטבח.

– אצלי לא מסתובבים סתם במטבח.  – אני יודע – אמר עודד – אבל שמעתי שהבטיחים, למשל, התפרצו פעם למחסן הפרודוקטים וסחבו כמה קופסאות.

– אף אחד לא מתפרץ אצלי למחסן הפרודוקטים – אמרה פולה, אף כי ידעה שאין היא אומרת זאת לאדם הנכון – בכל אופן – מיהרה לתקן את דבריה – מי שמתפרץ, משלם אחר כך ביוקר. את הבטיחים האלה שאתה מזכיר תפסנו עוד באותו יום. 

– מפני ששריף הלשין עליהם.

– מפני ששריף הוא תלמיד בעל מצפון – הציגה פולה את הדברים מנקודת השקפתה – ואני מקוה שיותר אין לך שאלות. 

– לא. רק רציתי לדעת אם את זוכרת מי עבד אז…

– אמרתי לך שתמצא זאת במחברת! – קטעה את דבריו, זרקה לו את מחברת המטבח ורצה אל הפתח לגרש שני גמילים, ששרבבו את אפם פנימה ורחרחו לדעת מה מבשלים להם לצהרים.

לעודד לא היה ענין מיוחד להסתכל במחברת, את רשימת העובדים כבר ראה אצל יוסיפון, ומה יוסיפו לו מלים כתובות? מאפס מעשה דפדף במחברת, הגיע במקרה לאותו יום רביעי ידוע, ושם כמעט נעצרה נשימתו ושעול עז פרץ מפיו. גמילית אחת, חמדה רבינוביץ שנגבה מזלגות לא רחוק מעודד, נבהלה מהרעש הפתאומי, והפילה את מגבת הכלים לתוך סיר המרק. 

– ס… סליחה… –גמגם בפניה עודד ועזר לה למשות את המגבת. אחר התקרב עם המחברת אל החלון המואר, וחזר והתבונן בה שוב. לא. אין הוא טועה. ברשימת העובדים ביום רביעי הידוע נמצא שם נוסף. שם אשר לא היה רשום במחברתו של יוסיפון. שם העובד היה: “אדם פנחסי. א' שניה”.

משנוכח שאינו טועה, לא בשם ולא בתאריך, נשם עודד נשימה עמוקה ואמר לעצמו:" אדם פנחסי הוא הוא פראבעצמו. מצאתי את המפתח לתעלומה". סגר את המחברת על אצבעו התקועה בין דפיה, ורץ אל יוסיפון להוכיח לו את טעותו.

כשחצה את הכביש הראשי של הכפר אירעה לותקלה קצת לא נעימה. כיוון שמיהר קיצר את דרכו תוך ריצה בגן הוורדים, וקפץ אל הכביש מבין שיחי ההרדוף שלאורך שוליו. קפיצתו היתה ארוכה והוא כמעט דרס מכונית פיאט ירקרקת ועתיקת יומין, שקרטעה למזלו באיטיות והספיקה להעצר ברגע האחרון.

תחילה רצה להתנצל, אבל אחר כך משראה שאשה היא הנוהגת במכונית, אסף אומץ וקרא:

– גברת! קודם תלמדי לנהוג בעגלת תינוקות! 

– אני מצטערת! – אמרה האשה שהיתה קצת מבולבלת – לא ראיתי אותך, רק פתאום ככה…

– אז בפעם הבאה תרכיבי שני זוגות משקפיים! – הפסיקה בגסות כשהוא אץ לדרכו. 

– רגע! – צעקה אחריו – אתה אולי לומד פה?

– לא! – זרק לה, כשהוא נעלב במקצת שהעֵזה לחשוב שהוא עוד תלמיד, ואחר כך המשיך לרוץ אל חדרו של יוסיפון, למרות ששמע אותה צועקת: “עוד רגע!…”

יוסיפון פתח מחדש את לוח סידור־העבודה שלו ואמר:" אני מצטער, אבל אדם פנחסי לא רשום אצלי במטבח".

– אז אולי שכחת לרשום אותו – אמר עודד – פולה היא דייקנית, היא לא תרשום סתם. יוסיפון העיף בו מבט רוגז:

–ואני לא כל כך דייקן? 

– לא, לא אמרתי! – מיהר עודד להתנצל. – אבל במקרה זה אחד משניכם טועה. תחפש ותראה, אם כך, איפה רשום אצלך פרא באותו יום. 

יוסיפון לא היה צריך לחפש הרבה.

– הנה, הוא רשום כאן, בלול. הוא עבד אז שבועיים רצופים בלול, עד שהסתכסך עם יונה תבלול, והיינו מוכרחים להרחיק אותו.

– אז מה פתאום פולה רשמה אותו במטבח?

– אני לא אחראי למה שפולה המבולבלת הזאת מקשקשת במחברת שלה… 

– אבל אתה צריך להיות אחראי שלא יתפרצו למטבח ויגזלו לי את המחברת הזאת – אמרה פולה שהתפרצה לחדר במפתיע וחטפה את המחברת מידיו של עודד. 

– נתתי לך להסתכל ולא במתנה! – הפטירה בכעס.

– רגע פולה, תסלחי לי לרגע, – העֵז עודד וביקש – יש לי שאלה חשובה מאד. אצלך רשום שפרא עבד במטבח, ואצל יוסיפון הוא רשום בלול. אחד משניכם טעה. מי? זה חשוב מאד לדעת.

פולה שטפה את עודד במבט קר וצונן, ואחר החזירה עיניה אל יוסיפון:

– ואתה בטח זוכר, שאמרתי לך שאת חמדה רבינוביץ אני לא רוצה במטבח. לנסיכות אין מקום אצלי. 

– אבל איפה אמצא עכשיו עובד אחר? – חזר יוסיפון ותלה את מבטו בעודד.

– אין דבר, אין דבר – מלמל עודד כשראה שפולה אינה מזכה אותו במבט אפילו

– אני כבר אסתדר. אני אשאל את פרא בעצמו. הוא בטח יזכור. הוא עובד עכשיו במטעים, לא? – שאל אחרי שהעיף עין בלוח סידור העבודה. 

– כן, במטעים – אישר יוסיפון ונסוג לאחוריו כדי להתרחק ככל הניתן מפולה.

עודד נשא את רגליו אל חלקת עצי הפרי של הכפר, כשהוא שמח להשאיר מאחוריו את יוסיפון ופולה אשתו, שיפתרו הם לבדם את בעיותיהם. הוא מבכר לא להתערב בעניני משפחה של אחרים. די לו בדאגות שלו. 

 

פרק כ' – פרא מקבל (כמעט) רשיון סוסים    🔗

חבקוק הפרד כופף מעט את רגליו הקדמיות ותלש צרור עשבים רכים, שלמרגלות שיח בננה צהוב־עלים. פרא, פרוע השער, ניצב לידו בתוך המטע, כשמעיניו השחורות נשקף יאוש נורא. קקטוס טוב הלב עמד לא הרחק מהשנים, כשהוא לועס בננה ירוקה וממלמל בצדקנות: “אמרתי לך, אמרתי לך…” 

– מה יהיה עכשיו? – שאל פרא את עצמו.

לפני שעה קלה שלח אותו נחום גואייבה להביא את הפרד והכרכרה אל מחסן המטעים, שליחות אחראית ביותר הנמסרת בדרך כלל רק לתלמידי הכיתות הגבוהות. נחום הזהירו שיסע לאט, שלא יעשה קיצורים, שיעקוף את מטע הבננות. פרא אמר לו שיסמוך עליו, לקח את קקטוס לעזרה והשנים פנו אל האורווה.

כשנשא חבקוק רגליו והחל פוסע בחוצות הכפר, לא יכול היה פרא להתאפק, ואמר לקקטוס, היושב לצדו ומחזיק את סרח המושכות בגאוה:"תראה איך שאני חולף בתוך הבננות כמו הגמילים והדליתים!

אמר לו קקטוס: “אל תעיז! נחום יתרגז. הוא אמר לך לנסוע מסביב!”

אמר לו פרא:" אל תפחד, סמוך עלי! נחום לא ידע מזה כלום". 

– על אחריותך! – אמר קקטוס והרפה מסרח המושכות.

– על אחריותי! – אמר פרא וטפח בבטחון על חזהו. הוא יראה לכל הכפר שהוא עגלון לא פחות טוב מהאחרים, אף כי צחקו עליו ולא רצו לתת לו רשיון סוסים. 

כן, רשיון סוסים… חיוך מר צץ על שפתיו של פרא, כשנזכר איך סידרו אותו הגמילים בהנהגתו של יונה תבלול. זה היה בחודש הראשון לבואו לכפר. הוא נשלח לגן הירק לדלל גזר יחד עם הבנות. אחרי שדילל שתי שורות, התחיל הגב לכאוב לו והוא הלך לבקש עבודה אחרת, יותר גברית. שאלו אותו איזו, למשל. אמר:" סוסים!" אמר שהוא יודע לרתום סוסים ולנהוג בעגלה.

שאלו מאיפה? לא רצה להגיד. התבייש לספר שלמד כבר שנה ראשונה במוסד אחר. אמרו לו שהאליפים לא נוהגים בסוסים, זו זכותם של בטיחים, גמילים ודליתים. אמר שגם הוא רוצה. ראו שהקטן הזה בעל העינים הלוהטות הוא חולה־מושכות כרוני והחליטו למתוח אותו. שאלו אותו: "לייסנס יש לך?

שאל":מה זה?"

אמרו לו שכמו שבעיר לא נותנים לנהוג בלי רשיון נהיגה, אז כאן לא נותנים לאף אחד עגלה בלי רשיון סוסים.

שאל איך מקבלים לייסנס כזה, ואמרו לו שצריך לבקש את הבוחנים המוסמכים מכיתות ב' וג', שיקבעו לו תאריך מבחן.

שאל מי אלה, ואמרו לו: “יונה הגמיל, דודו הגמיל ויפתח הבטיח”.

רץ אליהם לבקש תאריך. דחו אותו מיום ליום, עד שלא יכלו להתאפק יותר וקבעו את השבת הראשונה. בינתיים הלכו לצביה המזכירה וביקשו, שתדפיס להם במכונת כתיבה כרטיסיה כזאת:
 

רשיון סוסים

שם התלמיד………. נשוי/ רווק יש/ אין ילדים

הכיתה… … הגיל הממוצע…… שם האב…….

צבע העינים…. הגובה:… המשקל: לפני/אחרי… המקלחת 

הנ"ל רשאי לנהוג:

א. בכרכרה (כוח סוס אחד)

ב. בפלטפורמה (שני סוסים) 

ג. במריצה (כוח אדם)

ד. עגלת הילדים של שמואליק החצרן להובלת בקבוקים ריקים. 

חתימת הבוחנים המוסמכים: 

1.

2.

3.

כדי שפרא לא יחשוד שזאת מתיחה, החליטו שלא לגלות את התאריך לאף אחד, אולי רק לשנים שלושה, וזה הספיק.

כשהגיע מועד המבחן, היה כמעט כל הכפר באורווה, אפילו האליפיות, ששריף גילה להן את הסוד בסודי סודות, והנהיג אותן בעצמו אל האורווה לתת להן הסברים במקום. הבחינה כללה גם רתימה. עם הישמע שריקת האצבעות של יפתח הבטיח, חייב פרא להתחיל לרתום ולעמוד איתן על הכרכרה תוך חמש דקות.

שריף לחש לעדנה בסוד, שתעביר הלאה, שעל הרסן של חבקוק מרחו פילפל חריף, כדי שתהיינה מוכנות להתפוצץ מצחוק. פרא לא ידע על המתיחה הנוספת הזאת, אך במקרה החליט לסחוב באותו יום כמה פרוסות חלה של שבת, וכיבד בהן את חבקוק לפני ששם לו את הרסן, עם הלחם היה הפילפל אפילו טעים, ושריף היה מוכרח להתנצל לפני הבנות, שבחרו בטעות פרד ממוצא מזרחי. אבל אין דבר, בכתפיות תקעו כמה קוצים, ותיכף יראו איך שהפרד קופץ ומשתולל. אך גם הקוצים הכזיבו, או שנפלו, או נתקעו בתוך הכתפיה, במקום להנעץ בעורו הקשה של חבקוק. פרא עבר את השלב הראשון בהצלחה, ותוך ארבע דקות היה ניצב על הכרכרה והמושכות בידו. 

אמרו לו: “עכשיו תרד לבדיקת עינים”. ירד. עשו חושך באורווה ואמרו לו לעצום עין אחת. עצם. שאלו אותו: “מה אתה רואה?” אמר: “עגלה וסוסים ואני נוהג בה”. אמרו: “טוב. תעצום עכשיו שתי עינים”. עצם. שאלוהו":מה אתה רואה עכשיו?" אמר: “אותו דבר”. התיעצו כמה דקות והודיעו לו: “הראיה שלך בסדר. אתה רשאי לגשת למבחן הטכני”. 

כל הנוכחים מחאו כפיים. פרא השפיל ראשו, ורק בחשאי הציץ לראות אם גם עדנה ביניהם. משהבחין שגם היא בין מוחאי הכף, הסמיק פתאום ומלמל משהו שאף אחד לא הבין. עלה על העגלה עם שלושת הבוחנים המוסמכים, וקיבל את המושכות לידיו. אמרו לו: “סע!” העביר את המושכות לידו הימנית, את השמאלית הוציא שמאלה, הביט קדימה ואחורה, ואמר לחבקוק:" דיו!" הגיע להצטלבות חדר האוכל, האֵט, הוציא שוב יד, סובב את הכף ימינה ופנה. כל תלמידי הכפר היו רצים מצדי העגלה וצוחקים, אך הוא אפילו לא הביט לעברם. על יד בתי המגורים אמרו לו: “יותר מהר!” אמר: “אסור, שטח בנוי”. אמרו: “טוב, תצא מהשער!” כשהגיע לקרבת גן הירק, הגביר את המהירות, אבל נזהר שלא יעלה על 25 ק"מ בשעה.

ואז, כשנדמה היה שהנה הולך הכל למישרים – קרה האסון. ערן של ברכה וגדי החיוור התפרצו פתאום ממחסן גן הירק, השליכו אחריהם כמה קולרבים ירקרקים ורצו מבולבלים ישר אל חבקוק שנמצא בשיא דהירתו. הבוחנים המוסמכים כבר עצמו את עיניהם, גם פרא נבהל, אך לא איבד את עשתונותיו, משך בחזקה במושכה השמאלית, ומנע ברגע האחרון את ההתנגשות הבלתי נמנעת. הבוחנים נתנו לו לנסוע עוד 20 מטר, אחר אמרו לו לעצור ולקחו ממנו את המושכות.

“מצטערים – אמרו לו – לא עברת את הבחינה.”

שאל: “למה?” 

אמרו: “בגלל ערן וגדי!” 

אמר: “הרי לא עשיתי להם כלום”. 

אמרו":זהו זה. היית צריך לצעוק להם – חמורים! עגלון מנוסה צריך לדעת לקלל".

אמר: “איך יכולתי להיות עגלון מנוסה, אם לא רצו לתת לי עגלה?”

התיעצו ביניהם, ואחר אמרו לו: “יש הגיון בדבריך. ניתן לך רשיון סוג ג'.” 

כשראה את הרשיון, הבין שצחקו עליו, קפץ מהעגלה, חצה בתוך קהל התלמידים העומדים וגועים מרוב נחת והלך ממורמר לחדרו. אבל בכל זאת היה כדאי. במו אזניו שמע איך עדנה אומרת: “אין דבר, נהגת בעגלה יופי”. חוץ מזה הגיע שמע המבחן גם אל מרכזי הענפים, ופעמיים כבר קיבל רשות לנהוג בעגלה בעצמו. פעם אצל אריק בענף הנוי, ופעם שניה היום בבננות. וזאת כנראה תהיה גם הפעם האחרונה, כשיוודע לנחום מה הוא עולל, תיגמר הקריירה שלו כעגלון. כמה חבל, הכל היה יכול להסתיים כל כך יפה. חבקבוק⁵ משך את הכרכרה בנאמנות, הכרכרה התפתלה בין העצים, וחלפה את המטע ללא דריסת עץ אחד. ורק בסוף, מטרים ספורים משביל העפר, אירע האסון. חבקוק חלף בין שני גזעי בננות הסמוכים מדי זה לזה, ואופני העגלה נתקעו בהם. פרא אמנם השכיל לעצור את הפרד בטרם יעקור את העצים, אך איך ייחלץ עתה? עלי הבננות הגדולים הסתבכו עם הגלגלים כך, שכל תזוזה אחורה היתה גורמת להירמסות העצים. ואילו נסיעה קדימה – לעקירתם. פרא סובב את העגלה סחור סחור. 

– קח בננה טריה! הציע לו קקטוס בנדיבות.

אך לפרא לא היה כלל תיאבון. כליותיו ייסרו אותו. למה היה מוכרח לחלוף ולהתפתל בין העצים? למה לא היה יכול לנסוע, כמו בן אדם, בדרך המקובלת?   – למה היית מוכרח לנסוע בתוך המטע? – ניסה קקטוס לנחמו ונגס בבננה שפרא דחה – למה לא נסעת כמו שאני אמרתי לך?

פרא לא ענה וקקטוס המשיך ב"ניחומיו": – עכשיו כולם יצחקו עליך שוב ויזכירו לך את רשיון הסוסים.

– מה אתה חושב! – התפרץ פרא, – שלא ידעתי שמנסים למתוח אותי?

– אז למה הסכמת להיבחן?   – סתם ככה. זאת היתה בשבילי הזדמנות לנהוג בעגלה, ואם ערן לא היה מתפרץ ורץ שם פתאום, לא היו מוצאים אצלי אפילו פגם אחד.

קקטוס לא ידע מה להגיד וגם פרא השתתק פתאום, ורק ברק פתאומי שנצנץ וזרח בעיניו, העיד כי צץ במוחו רעיון הצלה. ערן – חשב פרא – זהו. ערן יציל את המצב. הרי אין כמעט יום, שערן בנו של נחום גואייבה אינו מבקש להחזיק קצת במושכות.

–קקטוס! – קרא פרא לרעו –אתה תשגיח על חבקוק ולא תתן לו לזוז, ואני רץ להביא את ערן. 

–בשביל מה? – שאל קקטוס.

– תיכף תראה! – החזיר לו פרא וכבר היה שועט ודוהר בין עצי הבננות ופניו לעבר הפנימיה. 

 

פרק כ"א – התחבולה הצליחה    🔗

פרא מצא את ערן בחצר הפנימיה, כשהוא עסוק מאד בתקיעת ענף ארוך לתוך האדמה. 

– מה אתה עושה? – שאל.

– תפשתי עכבר! – השיב ערן בגאוה. 

– איפה הוא?

– הוא כאן, בחור.

פרא גחן והציץ לתוך המנהרה הצרה, שפתחה החשוך חסה בצלו של בוצין צהוב פרחים. 

– תן לי את הענף – אמר פרא, כשהוא שוכח לשם מה בא – אני אוציא אותו! – והחדיר פנימה את הענף הדק, שהעמיק כדי 20 סנטימטרים ונתקע. 

– המנהרה מתפתלת! – קבע – הבא מהר טוריה!

ערן רץ והביא מעדר ישן, שמצא ליד חוטי הכביסה של אמו. פרא חפר את השטח במהירות. עקר את הבוצין, הגיע לעומק של חצי מטר, אך לא מצא עכבר. מכיוון שהתחיל להתיאש, נזכר כי בא לכאן לשם מטרה אחרת לגמרי. חדל לחפור, השליך את המעדר ממנו והלאה, התמתח ושאל :

– אתה בטוח שהיה כאן עכבר? 

– מאה אחוזים! – השיב הקטן בבטחון – ראיתי משהו רץ רץ ופתאום נעלם.

– אולי זאת היתה לטאה?

– כן, – אמר ערן – אני גם כן חושב.

– היה לה זנב ארוך וגוף צר וחום?

– כן, היא היתה כזאת חומה. 

–אז זאת בטח לטאה. 

– בטח. למה שעכבר שחור. 

– טוב – אמר פרא – בשביל לטאה לא כדאי להזיע כל כך. אני חוזר למטעים. 

– אתה עובד אצל אבא? – התעורר ערן. 

– כן, אני צריך לפזר את הסמוכות עם הכרכרה.

– עם הכרכרה? – קפץ הקטן – אז הבטחת לי שתתן לי לנהוג. 

–אמרתי שכשתהיה גדול אתן לך.

– אבל אני כבר גדול. 

–לא, אתה עוד צעיר מאד.

–כל פעם אתה אומר שאני צעיר ואף פעם אתה לא נותן! – אמר ערן וכמעט בכה.

– טוב – נעתר לו פרא לבסוף – אבל פעם אחת ודי.

– בחיי! – נשבע ערן וקפץ קפיצה גדולה באוויר – ויותר אני לא אבקש ממך אף פעם.

קקטוס עמד במטע לצדה של ערמת קליפות בננות, ורוחו קצרה עליו. 

– חשבתי שברחת והשארת אותי לבד עם הפרד! – קרא לעבר הבאים. 

–סמוך עלי! – אמר פרא. – אין לנו כל צורך לברוח.

– אני, אני נוהג! – קרא ערן אל קקטוס, כדי למנוע מראש כל אי הבנות – אני כן נוהג, פרא הבטיח לי. 

– הבטחת לו? – ?שאל קקטוס. 

– כן! – אישר פרא – רק פעם אחת ודי. 

ואני רוצה שאבא שלי יראה שאני יודע להחזיק בסוסים! – קרא ערן. 

–זה לא טוב – אמר קקטוס – אביך יכעס שנתנו לך לנהוג.

– הוא לא יכעס, אני אגיד לו שאני ביקשתי.

– אתה יודע מה? – אמר פרא – אנחנו נלך למחסן המטעים וערן יבוא לבדו, ואבא שלו, יראה אותו פתאום נוהג בעצמו בעגלה, ולא יאמין.

– כן כן, כן!… צרח ערן בשמחה כל כך גדולה, עד שחבקוק הפרד חדל לרגע ללעוס, ומיצמץ מולו בעיניים אחוזות תמהון.

פרא וקקטוס הושיבו את ערן על העגלה. את חבקוק הסיטו מעט שמאלה אל דרך העפר לכיוון מחסן המטע, ואמרו לערן לספור פעמיים עד מאה, ורק אחרי זה להרים את המושכות ולצעוק: “דיו!” 

ערן, הקודח ומאושר, הבטיח למלא את כל הוראותיהם ואמר להם: “לכו כבר, לכו… אחת שתיים שלוש ארבע…”

השנים נשאו רגליהם בריצה מהירה והגיעו אל נחום גואייבה כל עוד רוחם בם. זה היה עומד בתוך מחסן הפחים הקטן ובורר שקים ישנים המיועדים לכיסוי הבננות. 

– למה כל כך הרבה זמן? – שאל. 

– כי הכרכרה היתה בגן הירק והייתי מוכרח ללכת עד לשם כדי לקחת אותה – המציא פרא. 

– אז איפה היא עכשיו – שאל נחום, כשהוא משרבב צוארו מפתח המחסן החוצה. 

– השארנו אותה מאחורי הסיבוב – אמר פרא, וקקטוס הוסיף – חשבנו שאם אנחנו צריכים לנסוע אל ערמת הסמוכות, אז למה לסחוב אותה עד הנה. 

– השתגעתם! – נבהל נחום – אז בינתיים חבקוק יברח לאורווה.

– אל תחשוש – הרגיעו פרא בטון בוטח – השארנו עליו שומר. 

– את מי?

– ערן! –

– ערן! – צרח נחום – ערן שלי??? 

– כן! התנצל קקטוס – הוא כל כך ביקש.

– אבל הרי הוא לא יודע להחזיק מושכות! 

– הוא טוען שהוא כן יודע – החזיר פרא בתמימות. 

ברגע זה נשמעו שקשוקי אופנים, עם הדי פרסות וצעקותיו של ערן הקטן :

– דיו, חבקוק! שמונים ושלוש! דיו, דיו! שמונים וארבע, שמונים וחמש! יותר מהר, קדימה! שמונים ושש, ושבע ו… אבא! אבא! תראה! 

– כן, אני רואה… מלמל נחום כשהוא כמעט בוכה למראה הכרכרה ושני גזעי הבננות הנגררים על שרשיהם העקורים.

– אני לבד נוהג! אני לבד נוהג! – קרא ערן בשמחה, כשחלף על פני אביו – הויס! הויס! עצור!

אך חבקוק לא חשב כלל לעצור, להפך, פתח פתאום בדהירה והתרחק בדרך העפר. נחום גואייבה נעתק ממקומו ורץ אחרי הכרכרה, יחד עם שני האליפים המלווים אותו בקריאות: – הויס! הויס!… 

כמאה מטר מהמחסן ובמקום בו פונה הדרך בעיקול ימינה, שמעו את גניחתו של עץ שזיף אחד, אחריו את משק יצולי הכרכרה ולבסוף את יללתו הנפחדת של ערן שהועף מהעגלה, ומצא את עצמו תקוע מכווץ בתוך סבך ענפיו של שזיף סנטה רוזה.

עד ששלושת המבוהלים הגיעו למקום, חלפו פחדיו של ערן הקטן והוא צעק להם ממרומי העץ:
– אתם רואים שאני עגלון, שאני כן עגלון. 

– כן, אני רואה – אמר נחום, שנרגע מעט משנוכח, שבנו התקוע בעץ נראה ונשמע בריא כרגיל. עתה עמד וסקר את הבננות הפצועות ואת השזיף, שעצר בגזעו את הכרכרה ומתוך כך קיבל נטיה אלכסונית. הכל היו נרגשים. רק חבקוק, בנה של הסוסה הכושית, היה עומד לו שלוו ורוגע ובורר לו מתוך הסנטה־רוזהעלעלים צעירים ירקרקים.

– למה לקחת את העגלה? – צעק נחום על ערן מששבו אליו עשתונותיו הרגילים.

– פרא נתן לי אותה! – הצטדק הקטן, וניכר כי קצת ירא לרדת מהעץ.

– אבל אמרנו לך לא לנסוע! – אמר פרא.

– לא נכון! לא נכון–! הכחיש הקטן – אמרתם לספור עד מאה ואחר כך לנסוע.

– נכון! הסביר פרא לנחום – אמרנו לו לספור שלוש פעמים עד מאה, כי היינו בטוחים שעד אז נספיק לחזור אליו.

– ובכלל לא חשבנו שהוא יודע לספור כל כך מהר – הוסיף גם קקטוס משלו.

– אבל תראו, תראו איזה בננות יפות הוא עקר לי! – אמר נחום ולטף את צוארה החלק של הבננה השמאלית. 

– אין דבר – נחמו פרא – אנחנו לא נספר.

– לא נספר לאף אחד – הסכים גם ערן ממרומי העץ – רק זה שאני נהגתי בעגלה.

נחום הרים ראשו לעבר התכשיט היקר שלו, התקוע ככדור בין סבך ענפי השזיף, ונד בראשו.

– תמונה יפה מאד! – שמעו פתאום קול זר מאחוריהם.

הכל, חוץ מחבקוק, היפנו מבטם אחורה ונתקלו בעיניו של עודד המדריך, העומד בידים תחובות בכיסים ומתבונן במחזה. 

 

פרק כ"ב – עודד מלמד את פרא לקח    🔗

לפני שעודד הגיע למטעים הפגישו הגורל שוב עם הנהגת המבוגרת בעלת הפיאט הירקרק. עתה ראה אותה יוצאת מתוך המכונית. הגם שאצה לו דרכו, גבר עליו רגש האחריות הטבעי שלו והוא צעק לעברה: 

– גברת! הדשא הוא לא מגרש חניה!

– אז איפה לעמוד? – שאלה נבוכה. 

– חסרים מקומות? – החזיר לה בשאלה והצביע בתנועת יד רחבה על כל הכפר. 

– אולי אתה מכיר במקרה את אדם? – ?אמרה לו – אני מאד ממהרת, ולא יודעת איפה למצוא אותו.

– אני לא מכיר כאן אף אדם! – אמר לה כשהוא שוכח בכלל שאדם הוא שמו הפרטי של פרא – ואני מציע לך, אם את לא רוצה צרות, שתקחי את הטרנטה שלך ותורידי אותה קודם כל מהדשא!

אחר כך רץ אל המטעים והחמיץ את תמונת ההתנגשות עם השזיף בדקה אחת.

– איך זה קרה? – שאל.

– הפרד השתולל – אמר נחום – ותראה מה עולל!

– זה אני! זה אני! – צעק ערן מתוך העץ, נפנף ידיו בהתלהבות והוסיף: – זה אני נהגתי בו. 

כאן אפס כוחם של ענפי השזיף. הם כרעו תחת משאם,השתחוו אל אמא אדמה, וערן הקטן החליק ונשר מהסנטה רוזה כשזיף בשל. בהגיעו ארצה, שלח מבטים בוחנים אל עיני אביו, לדעת לפיהן אם חלף רוע הגזירה, או אם עליו לקום ולנוס על נפשו. עודד ניצל את דקת המבחן הזאת לקידום עניניו שלו:

– באתי לשאול אם אני יכול לשוחח כמה דקות עם פרא.

–מה אני עשיתי? – קפץ פרא ממקומו כעקוץ נחש – זה ערן עקר את הבננות. 

– לא נכון! לא נכון! – ניתר הפעוט – אני רק נסעתי.

– אז אני יכול לקבל את פרא? – חזר עודד ושאל את נחום.

– בבקשה, בבקשה! – אמר מרכז המטע – אפילו לתמיד.

– קקטוס, מה אתה חולם?! אתה רוצה שחבקוק יגמור לי את כל העץ? הובל אותו למחסן! 

קקטוס תפס את חבקוק בן כושית באפסרו, נחום את ערן בצוארון חולצתו, וכל הארבעה פסעו וחזרו אל המחסן. על שביל העפר, בחלקת המטעים, נותרו פרא ועודד עומדים מהמהמים מול עץ שזיף אחד עקום.

– אולי נשב? – הציע עודד והצביע על גוש סלע, שנעקר בשעתו מתוך המטע ונותר בצדי הדרך. 

התישבו. עודד קטף גבעול מזדקן של מטה אהרון ומולל את עלהו דמוי הלב. לא היה לו ספק, שהיושב לידו הוא מנהיג הכנופיה שהתנפלה על המדריך. לא ידע איך לשבור אותו. אם להפציץ אותו בשאלה ישירה:" למה הכנסת את משה קורץ לשק של המטבח?" או לחקור אותו סחור סחור, לגלות סתירות ונקודות תורפה בתשובותיו ולהביאו לידי התוודות. 

סבלנותו של פרא כמעט פקעה. שתיקתו של עודד הפחידתהו. עד כה מנה בלבו עשרים עבירות שעבר, ועם כל דקת שתיקה נוספת נזכר בעוד כמה עבירות. איזו מהן הביאה לכאן את עודד? רק את ענין השק שכח. הן זה היה כה מזמן. כשראה שעודד גמר לרסק את שארית גבעולו האחרון של מטה־אהרון והוא שולח ידו אל תרמילו הסגלגל של ינבוט, לא יכול היה להתאפק יותר ושאל:

– באת אלי עכשיו במקום הפגישה של שעה שבע?

–לא – אמר עודד – אני אחכה לך גם בשבע. 

– אז למה אתה צריך אותי עכשיו? 

– כדי לשאול אותך מה עשית ביום רביעי לפני חודש?

– לפני חודש? 

– כן.

– שום דבר. 

– איפה עבדת? 

– איך אני יכול לזכור? רגע! היו שבועיים רצופים שעבדתי בלול. נדמה לי שזה היה אז. 

– ועבדת רק בלול?

– כן. 

– ובאותו יום רביעי מסויים עבדת גם כן בלול?

– אני מתאר לי. למה? 

– עכשיו אני שואל ולא אתה. תנסה להיזכר. 

– כן, אני זוכר מאה אחוז. עד יום ראשון לפני שבועיים וחצי עבדתי באופן רצוף בלול. הייתי צריך לעבוד חודש, אבל היה לי סכסוך עם יונה תבלול, גמיל אחד לא נורמלי…

– לא ניכנס לזה עכשיו – קטעו עודד. ואם אוכיח לך שבאותו יום לא עבדת בלול?

– אלא איפה? 

– אמרנו שאני שואל ולא אתה. אולי אתה מעוניין לדעת מה עשית באותו יום רביעי בלילה?

– בלילה? – כן, אני יכול להזכיר לך בדיוק. 

– מה?

– אותו לילה – אמר עודד בטון חודר, כשהוא נועץ מבטו בעיניו המושפלות של פרא – אתה והחברים שלך תפשתם את משה קורץ וכיסיתם את ראשו בשק. 

– לא נכון! – קרא פרא כמעט בצעקה. – אני לא תפשתי ולא הכנסתי אותו לשום שק. 

אוֹתוֹ לַיְלָה – אָמַר עוֹדֵד בְּטוֹן חוֹדֵר כְּשֶׁהוּא נוֹעֵץ מַבָּטוֹ בְּעֵינָיו הַמֻּשְׁפָּלוֹת שֶׁל פֶרֶא – תְּפַשְׂתֶּם אֶת מֹשֶׁה קוּרְץ וְכִסִּיתֶם אֶת רֹאשׁוֹ בַּשַּׂק. 

– אז למה אתה מתרגש? – אמר עודד – אז למה קמת? 

– כי… כי… זה… ש.. כולם אומרים שזה אני. 

– אם כולם אומרים, אולי זה באמת אתה? 

– אבל זה לא אני.

– אכן, אגוז קשה – הרהר עודד – אבל אני אפצח אותו. אני אגוז עוד יותר קשה.

– אתה בטוח שאפילו לא עמדת מהצד ולא ראית איך מכניסים אותו לתוך השק שאתה סחבת במטבח?

– בטוח מאה אחוזים. 

– למה אתה משקר? 

– אני לא משקר.

– כל מלה שלך היתה שקר! – הרעים עודד לפי כל כללי "ספריית הבלש המיסתורי".

– אף מלה לא שיקרתי – אמר פרא, ונדמה היה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.

– ובאותו יום רביעי לפני חודש עבדת בלול?

– כן. 

– ולא בשום מקום אחר? 

–לא. 

– אפילו לא במטבח? 

– במטבח גמרתי את התורנות שלי עוד בזמן הראשון כשהגעתי לכפר. 

– ומאז לא עבדת במטבח?

– לא. 

–ואם אוכיח לך שבאותו יום רביעי עבדת במטבח? 

– זה לא יכול להיות. 

– ואם אוכיח לך שחור על גבי לבן, במחברת של פולה, שאתה רשום שעבדת במטבח ?

– אה, כן, – התמוטט פרא –יום אחד באמת עבדתי במטבח.

– אהה! – אמר עודד ולא הצליח להסתיר את נימת הנצחון בקולו – אני שמח שאתה מתחיל לקבל שכל. עכשיו אתה מודה ששיקרת לי?

– לא שיקרתי, עבדתי רק קצת, שעה או שעתיים. 

– לא חשוב – אמר עודד – אבל קודם אמרת שלא עבדת בכלל. עכשיו אתה מבין למה ברור לי לגמרי שאתה היית בין המתנפלים על משה קורץ. 

– אבל לא הייתי. 

– אתה ממשיך להכחיש – אמר עודד כועס כביכול. – אתה שוכח עם מי יש לך עסק. אני מציע לך לגלות את האמת לפני שאגלה בעצמי. ואני אגלה! סמוך עלי! כמו שהוצאתי ממך את האמת על המטבח, כן אוציא ממך את האמת האחרת.

– אבל…

–אל תפסיק אותי. אתה עוד לא מכיר אותי. אתה בטח חושב שאתמול באסיפה לא הצלחתי להשתלט עליכם. זאת הטעות שלך. יכולתי במלה אחת להשליט דממת מות. אבל לא רציתי. לא הייתי מעוניין. בכוונה עמדתי כך. רציתי להכירכם. עמדתי והסתכלתי על כל אחד ואחד. גם עליך…

– אני לא עשיתי כלום! 

– תשתוק! לא שאלתי אותך! אתם עדיין אינכם מכירים אותי, אבל אני אתכם כן. זה היתרון שלי. לכן מוטב לכם להיות גלויים אתי, ואז אני אהיה טוב אליכם. אחרי הכל באתי להיות המדריך שלכם, לעזור לכם, ולא להיפך. לכן אני מבקש ממך בפעם האחרונה להגיד את האמת. למה הכנסתם את משה קורץ לשק? הוא לא היה מדריך טוב?

– אני לא הכנסתי! – חזר פרא בעקשנות.

– טוב – אמר עודד – יותר לא אפציר בך. הערב אתה בא אלי, נכון?

– כן, בשבע. 

– אל תאחר. עד אז אני רוצה שתחשוב היטב. סכנת גירוש מהכפר תלויה מעליך. אם תודה על האמת אני אדאג שלא יסלקו אותך. הבנת?

– כן. זה הכל?

– רגע, עוד משהו – אמר עודד שנזכר פתאום בעוד משהו – הגיעה לכפר אשה אחת עם פיאט טרנטה ירוק, היא מחפשת את הילד שלה, אמרה ששמו אדם. אולי זאת אמך?

– מה פתאום – אמר פרא בטון נעלב – חסרים אדמים בכפר?

– אבל היא אמרה אדם משנה א'. 

לרגע נראה פרא נבוך, אך ברגע הבא התעשת:

–גם גם־גם שמו אדם. 

–ואתה חושב שזאת אמו?

– מאה אחוזים. היא באה אליו כמעט כל שבוע…

היה מין נצנוץ מוזר בעיניו של פרא. גל של חשד נעור בקרבו של עודד, אך הוא בחר להחריש ולא להתחיל לחקור מחדש. קם על רגליו בתנופה קלילה והחל מתרחק מהמקום. 

פרא נשאר לשבת עוד דקה שלמה, אחר הרים מהארץ שזיף בוסר שנשר ברגע זה, וזרק אותו בחמת זעם הרחק לתוך המטע.

– אַי!!! – בקעה פתאום זעקתו של קקטוס מבין העצים – האוזן!!!

פרא ניתק ממקומו ונשא רגליו לעבר הקול. 

 

פרק כ"ג – ההצגה על הזבל     🔗

עודד ישב בחדרו והתבונן בשק.

הגם שיצא משיחתו עם פרא כשידו על העליונה, הרגיש שלא התקדם במאום. אפילו אותו פתח תקוה שהעניקה לו מחברתה של פולה, הסתבר לבסוף כתעלומה נוספת. היה ברור לו שמלכתחילה לא נרשם פרא לעבודה במטבח ורק באמצע היום עבר לשם. אך מדוע? אולי נתפס על ידי פולה כשניסה לסחוב את השק?

עודד חזר והביט בשק. השק הזה בכלל לא מצא חן בעיניו. הרי את הרגלים לא קשרו לו למשה קורץ, אז למה היה מוכרח לשכב שם ליד הזבל עד הבוקר? ואפילו אם ידיו היו קשורות, הרי היה יכול לקום וללכת לאט לאט, או במקרה הגרוע ביותר, להתקדם בניתורים או אפילו בגילגולים על הצד. חוץ מזה היה יכול לצעוק, ואם היתה מטפחת על פיו, אז לפחות היה יכול להיאנח ולהיאנק והקולות היו מגיעים אל הרפתנים או אל שומר הכפר.

פתאום נצנץ רעיון במוחו של עודד: “השאלה לא תיפתר כאן בחדר – אמר לעצמו – אני מוכרח להיות במקום עצמו ובתוך השק, כדי להבין בדיוק איך זה קרה!” 

עודד לא נמנה עם העצלנים. נטל את השק על שכמו ויצא מהחדר בהליכה מזורזת. 

חגב המנהל ישב בחדרו וחיכה לצילצול. בשעה הקודמת, כשלימד תנ"ך בכיתת הדליתים, הרגיש בלחץ מסויים בכליותיו. עתה, כשישב בחדרו בהפסקה, הרגיש איך הלחץ גובר, אך החליט לחכות עד שההפסקה תיגמר והתלמידים יכנסו לכיתות. משום מה התבייש שיראוהו התלמידים הולך לבית השימוש. לבסוף, לכשהגיע הרגע הנכסף והוא קם לצאת, נשמעה דפיקה בדלת. 

ברגע הראשון לא הכיר את הבאה, אך כשאמרה לו שהיא אמו של אדם פנחסי, נזכר, והזמין אותה לשבת תוך כדי הודעה, כי הוא ממהר מאד מאד, כי עליו לסדר ענין שאינו סובל דיחוי, ואם היתה מאחרת דקה אחת בלבד, לא היתה מוצאת אותו.

הגברת פנחסי ביקשה סליחה שבאה מבלי להודיע, אך הבטיחה שלא תגזול מזמנו, אף היא ממהרת מאד, כי היא בדרך לחיפה לפגוש קרובים של בעלה שצריכים לבוא לארץ, והחליטה להכנס לראות מה עושה אדם’לה שלה. אמרו לה שהוא עובד לפני הצהרים במטעים, ושזה די רחוק, אז חשבה שאולי תוכל בינתיים לשמוע עליו איזו מלה טובה מהמנהל, אבל אם למנהל יש ענינים דחופים היא יכולה לדחות את הפגישה לשבוע הבא, כשתחזור מחיפה.

– מצוין – אמר חגב – תוך שבוע אני אגמור את כל הענינים הדחופים שלי ונוכל לשבת ולשוחח ברצינות מלאה, כי לדאבוני הרב קשה לי להגיד שהתנהגותו של אדם השתפרה.

– הוא שוב עשה צרות? – נבהלה גברת פנחסי וקמה אחרי חגב שכבר עמד ליד הדלת, והזמין אותה לצאת לפניו.

– לא, לא במיוחד – מיהר חגב לתקן את דבריו מחשש שמא תתחיל לשאול שאלות ושוב יבצר ממנו למלא את משאלתו הכמוסה. 

– אז מה הוא עשה? אמרה ונעצרה ליד הפתח.

חגב הרגיש שאם לא יפטר ממנה בזה הרגע, עלול עוד, חס וחלילה, לקרות אסון. 

– אני חושש שתאחרי את האוטובוס – אמר. 

– אל לך לדאוג – הרגיעה אותו – באתי במכונית של בעלי. היא קצת ישנה, אבל סוחבת. 

– יפה מאד – אמר חגב – אני במילא רציתי ללכת למגרש החניה, אז אלווה אותך.

– אה, תודה, באמת יפה מאד, אני רק לא יודעת אם היא במקום הנכון. קודם עליתי קצת על הדשא ואיזה ילד צעק עלי, אז נסעתי קצת הלאה, נדמה לי עד הרפת.

– אין דבר – אמר חגב באדיבות כשהוא מחיש את צעדיו – אנחנו כבר נמצא אותה.

– ובינתיים אין כל התקדמות אצל אדם – ?שאלה הגברת פנחסי כשהיא משתדלת לנצל את מעט הדקות שנותרו לה.

– יש הרבה דברים שרציתי לשוחח אתך עליהם, אבל אם את באה בשבוע הבא מוטב שנעשה זאת בשיחה מקיפה יותר. אין לך מושג כמה אני לחוץ בזמן האחרון. 

–אני מתארת לי – אמרה הגב' פנחסי – לנהל כפר כזה זה לא פשוט. איך נגמר העסק ההוא עם המדריך שהלבישו עליו שק?

– כבר שכחנו מזה. זה היה מקרה שקורה פעם באלף שנים. בינתיים יש לנו מדריך חדש.

– כן? – הופתעה הגברת פנחסי – לא ידעתי. אז אולי כדאי שאני אשוחח אתו?

– בהחלט – אמר חגב, אך משנזכר כי הדבר יחייב אותו ללכת עם הגברת ולחפש את עודד, שינה מעט את דעתו – בעצם לא כדאי. הוא הגיע רק לפני יומיים, ועוד לא מיטיב להכיר את אדם. כשתבואי בשבוע הבא, גברת פנחסי, אפגיש אותך עמו. הוא איש נחמד מאד, רציני, וגבר לענין. מבין בחינוך ובעל רצון ברזל. אני בטוח שהוא יעשה מאדם בן־אדם…

ברגע זה נשמעו אנקות ואנחות משונות מכיוון משטח הזבל. השניים היפנו ראשם והבחינו בדמות משונה עטופה בשק הנושא את שם בית החרושת לסוכר. הדמות היתה קופצת ככבולה, מדדה ברגלים סגורות, ופולטת אנחות חנוקות…

– מה זה – נבהלה הגברת פנחסי – עוד לא התירו אותו?..

– לא… – מלמל חגב בפרצוף מחויר – זה מישהו אחר…

–עוד פעם התנפלו–? שאלה האשה הנבעתת. 

חגב לא ענה. בעיניים קמות התבונן בדמות המקפצת קפיצות משונות ונראית כמנסה להשתחרר מתוך השק, בעוד השק לא קשור בכלל.

הַדְּמוּת הָיְתָה קוֹפֶצֶת כִּכְבוּלָה, מְדַדָּה וּפוֹלֶטֶת אֲנָחוֹת חֲנוּקוֹת.

מלא חמת זעם התקרב חגב אל הדמות, תפס בקצה השק והתחיל מושכו. רק זה חסר לו עכשיו, שהאם תחשוב שחניכי הכפר יוצאים כאן מדעתם ועושים מעשי טרוף. כשמשך את המשיכה האחרונה, חשב שהוא נופל מתעלף, רצה לכסות חזרה את הדמות, אבל כבר היה מאוחר. 

– עודד – אמר בקול חלוש – מה אתה עושה בפנים?

– עודד פלט את המטפחת מפיו ואמר מבויש במקצת:

– אני… אני ניסיתי לשחזר לעצמי את ההתנפלות עם השק.

– את מה? – שאלה הגברת פנחסי שלא הבינה מה זה בדיוק לשחזר. 

– שום דבר! שום דבר! – אמר חגב – זאת הצגה. הוא מתכונן להצגה במסיבת הסיום. המשך עודד, אני מצטער שהפרעתי לך! – הוסיף חגב והרים את השק בתנועת פתאום והורידו חזרה על ראשו של עודד.

– אני בעצם גמרתי – אמר עודד שלא השכיל לנחש את כוונתו של חגב, ומיהר להסיר את השק.

– אני מכירה אותו! – נזכרה הגברת פנחסי פתאום – זה הילד שצעק עלי. 

– אני לא ילד – נעלב עודד – אני מדריך כאן.

– מדריך? – התפלאה.

– כן, מדריך של החוג הדרמטי! – מיהר חגב לנסות ולהציל. אך עודד, שעדיין לא תפס את משחקו של חגב, קפץ וענה יחד עם המנהל. 

– המדריך של חניכי השנה הראשונה.  משום מה קלטה הגברת פנחסי דוקא את דבריו של עודד. 

– אתה המדריך החדש של אדם?… – אמרה בקול רפה. 

– תכירו, באמת – אמר חגב שהרגיש שיותר אין לו כבר מה לאבד.

זמן מה פסעו שלושתם שותקים, אך משהגיעו לקירבת המכונית, נעצרה הגברת פנחסי ושאלה את עודד:

– אתה עברת איזו הכשרה לפני שבאת לכאן?

–כן – אמר עודד – הייתי בהכשרת תל־כף של הנוער העובד. 

–לא. אני מתכוונת אם עברת איזו הכשרה פדגוגית. 

–לא – אמר עודד – אבל הייתי זמן מה ראש קבוצה בתנועה וגם קראתי הרבה ספרים. 

– איזה ספרים?

– הרבה. פואמה פדגוגית, מחניים, הכושי מסקוטסבורו, תעלומת המורה לאנגלית, אלף משחק ומשחק…

– מספיק, מספיק – אמר חגב – הגברת פנחסי ממהרת עכשיו. כשתבואי בשבוע הבא, נשב ונשוחח קצת. יש לי הרבה מה להסביר…

אמו של פרא רצתה דוקא לשאול עוד כמה שאלות, אבל חגב כמעט דחף אותה בכוח לתוך המכונית ולא היתה לה ברירה.

לכשנעלמה המכונית בעיקול הדרך, הרים עודד ראשו, כשהוא מתכונן לתת לחגב דברי הסבר נוספים, אך חגב כבר לא היה לידו. עודד מצמץ בעיניו ועקב אחרי הבורח בתמהון. מעולם לא שיער שהמנהל הקשיש וכבד־התנועה מסוגל לרוץ במהירות גדולה כל כך… 

 

פרק כ"ד – פתק בכיתה    🔗

המורה שמילקיהו עמד לפני כיתה א' שניה בביה"ס החקלאי חושחש, ונשא נאום על חורבן הבית בימי ירמיהו הנביא. ספרי התנ"ך היו פתוחים על השולחנות, וכמה תלמידים מהשורות הראשונות התאמצו להקשיב לדבריו. האחרים אפילו לא ניסו להיראות מקשיבים. זו היתה שעת הלימוד החמישית. עד הצהרים עבדו בענפי המשק השונים, בעיקר בגן הירק ובמטעים, ואחרי הצהרים הלכו למלא את מכסת לימודיהם. עתה, בסופו של היום, היו עייפים למדי ונתנו לו למר שמילקיהו להגיד מה שהוא רוצה.

בפינת החדר הרחוקה, ליד החלונות, החליפו גם־גם ונימרוד פתקאות עם קקטוס ועדה־בריבוע. גם־גם התחיל. מצא במקרה פיסת נייר על השולחן, כתב עליה: “מה דעתך על המדריך החדש?” והעביר לקקטוס. זה הראה את הפתק לעדה היושבת לצדו, והיא נטלה עט בידה והוסיפה מלה אחת: “ממושקף”. הפתקה נמסרה לנימרוד שכתב:" אז אולי נמתח אותו הערב?“. קקטוס לקח מעדה את העט ושאל:” איך?". נימרוד הראה לגם־גם את חילופי דברים וביקש את עצתו.

–המתיחה הכי טובה, – לחש גם־גם כשעיניו מישירות מבט אל שמילקיהו, בעוד פיו מוסתר תחת כף ידו, בשיטת פטפוט שהוא המציא בעצמו, – היא להכין לו את “השטיח המעופף” אבל זה מסוכן. אתמול באסיפה היתה לו אמנם בדיחה אחת לא רעה, אבל נדמה לי שבעניני שטיחים אין לו חוש הומור. הוא עלול לסדר אותנו ולמסור אותנו לחגב.

– איפה ימסור אותנו לחגב! – לחש נימרוד כבר משולהב מהרעיון, –לא ראית שאתמול באסיפה לא ידע אפילו להוציא מלה מהפה? ואיך שריף סידר אותו? אני אומר לך שאין מה לפחד, אני אפילו מתנדב בעצמי לשכב מתחת המיטה ולמשוך את השטיח.

נימרוד נטל את עפרונו וכתב באותיות גדולות מתחת ה"איך?" של קקטוס: “השטיח המעופף”. קקטוס קרא את התשובה פעמיים, הראה אותה לעדה־בריבוע בגאוה רבה, כאילו היה זה הרעיון שלו, ולחש לנימרוד “מצוין”. 

– אני לא משתתף בזה! – הודיע גם־גם, אבל איש לא האזין לדבריו, פרט לשמילקיהו, שהדי הלחישה בפינה השמאלית של הכיתה הגיעו לאזניו. אוטומטית הרים ראש לעברו של פרא, וראהו יושב ומחטט באפו, כשעיניו בוהות לחלל. מר שמילקיהו היה מורה מנוסה מאד. הוא הכיר היטב אותם תלמידים המחוללים מהומות, ואחר כך, כשהמורה מסתכל עליהם, הריהם לובשים ארשת תמימות. הוא לא יכול היה לנחש כי פרא הוגה עדיין באותה שיחה ארוכה שהיתה לו הבוקר עם עודד במטעים. 

– פנחסי, תקום ותענה על שאלתי!

– מה?? – הרים פרא ראשו – אלי המורה מתכוון?

– כן. תענה על שאלתי. 

– המורה, אבל אני לא הצבעתי. 

– בטח שלא הצבעת, כי אתה מתלחש כל הזמןולא שומע מה שאני מדבר. אני בטוח שאתה אפילו לא יודע מה היתה שאלתי. בלתי מספיק! 

ברגע זה הגיעה לחישה לאזנו של פרא. גם־גם היה משרבב צוארו ולוחש לעברו: “חלום יעקב”. 

– רגע, רגע. – קרא פרא. – שהמורה ימחוק לי את הציון. אני יודע את התשובה. 

– בבקשה. 

– חלום יעקב – לחש לו גם־גם שוב.

פרא קצת השתומם שגם־גם, אויבו בנפש, משתדל הפעם לעזור לו, אך לא היה לו הרבה זמן להרהורים. הישיר מבטו אל שמילקיהו ואמר בעוז ובבטחון: “חלום יעקב”.

שניה אחת היתה דממה בכיתה, ואחר כך פרץ הצחוק מכל עבר.

– לא חלום יעקב! – אמר שמילקיהו, כשפרצופו אדום מבושה – אלא חלומו של פרא אדם. פנחסי! בזמן האחרון אתה חולם יותר מדי בשעורים. אני אאלץ להביא את הדבר לידיעת מדריכך. אתה תקבל עכשיו לא סתם לא מספיק, אלא בלתי מספיק פלוס. מי בכיתה יכול להגיד לך מה היה יחסו של ירמיהו הנביא אל צדקיהו המלך?

שתי זרועות הורמו.

– אתה רואה? – פנה שמילקיהו אל פרא. יש כאלה המקשיבים ויודעים. בבקשה, עדה.

– המורה, אני רק רציתי לשאול – אמרה עדה־בריבוע – אם אני יכולה לצאת לרגע לבית השימוש?   – לא – אמר שמילקיהו – את יכולה לחכות להפסקה.

– המורה – נעלבה עדה – מה אתה חושב, שאם הייתי יכולה לחכות להפסקה, הייתי מצביעה עכשיו? לכל אחד המורה מרשה לצאת לבית השימוש, ויש כאלה שיוצאים סתם, ודוקא אני, שאני צריכה באופן מיוחד, אני לא יכולה להסביר למורה למה, אבל הוא יכול להבין בעצמו, אז דוקא לי ה…

– טוב, טוב, טוב… – הפסיק שמילקיהו את שטף דיבורה, – תצאי כבר, תצאי. מי עוד הצביע ?אה, כן, אתה, נשמע אותך! 

וגם־גם סקר בצורה ממצה ועניינית את מצבה הצבאי והמדיני של יהודה בימיו של צדקיהו המלך. שמילקיהו הקשיב לדבריו בהנאה גדולה, הביט בסיפוק רב אל כל הכיתה, ולא הרגיש איך פיסת נייר קטנה עוברת מיד ליד, ומעלה ניצוצות בעינים.

בפתק היה כתוב בכתב ידו האלכסוני של קקטוס

היום אחרי ארוחת ערב, כשהמדריך החדש יבוא לבדוק את השיעורים, נחין לו בחדר שלנו את “השטיח המאופף” מי שרוצה להשטטף ולהיות נוכח נוכך בחדר צריך לפנות אלי ולקבל רשותי.
קקטוס.
נא להעביר הלאה ולא לספר לאף אחד.

את פרטי המתיחה המדויקים תכננו נימרוד וקקטוס במקלחת לפני שהלכו לארוחת הערב.

אחרי הארוחה ילכו הכל לחדריהם להכין שעורים. מחובתו של המדריך לעבור בחדרים, לדאוג לשקט ולעזור לתלמידים המתקשים בהכנת השעור. יתנו לעודד לעבור בשלום את אגף הבנות, ואת מחצית החדרים של הבנים. את ההפתעה יכינו לו בחדרו של קקטוס. פרא אמנם התנגד, אבל עוזי שוורץ מסכים, והרוב הוא הקובע. תושבי החדר ישבו ויכינו את שעוריהם כרגיל. על המיטות ישבו האמיצים שבין בני הפנימיה, שנרשמו אצל קקטוס. המדריך יכנס לחדר ויעלה על השטיח הפרוש במרכזו. קקטוס יתחיל להתלונן, שכל הפנימיה נכנסת לחדרו, ולא נותנת לו להכין שעורים. המדריך ודאי ירצה לנזוף באורחים הבלתי קרואים, אבל לא יספיק, נימרוד המסתתר מתחת למיטה, יוציא ידו וימתח במהירות את השטיח. המדריך לא יבין בדיוק מה קורה כאן, רק ירגיש איך רגליו מתמוטטות פתאום והוא מוצא עצמו שרוע על הרצפה לצהלת כל הפנימיה.

– המתיחה הזאת היא שובבנית ונחמדה, – הסביר נימרוד לקקטוס – מפני שהמדריך לא מעלה על דעתו שמישהו שוכב מתחת למיטה, ולא יכול בשום אופן להבין איך נפל פתאום, ביחוד שכל היושבים מסביב אומרים, שגם הם לא מבינים איך זה קרה. שמעו אמנם על כאלה חולי נפילה, אבל לא חושבים שזה זה.

– נכון – אמר קקטוס, – עודד לא יעשה לנו כלום. אולי קצת יאיים ויגיד שילמד אותם לקח, אבל כמו שלשריף לא עשה כלום, כך בטח לא יעשה לנו. ביחוד אם נבטיח לו שמהיום והלאה נהיה ילדים טובים. אז בוא נלך כבר לאכול !

השניים גמרו להתלבש ורצו לחדר האוכל ברוח טובה. 

 

פרק כ"ה – פרא שוטף כלים    🔗

עודד הסתובב בחדר האוכל והשגיח על האליפים האוכלים. חייב היה להשגיח שישבו בשקט, שלא יזרקו צלחות זה בזה, ובעיקר שימלאו שולחנות, פן ישאר מקום ריק והיושבים יזללו את מנתו של הנעדר. גם עודד היה פעם תלמיד הכפר ואת הענינים האלה הכיר טוב מאד. השולחנות התמלאו עתה לשביעות רצונו הגמורה, הוא הסתובב בינותם בשלווה בלי להרגיש בחיוכים העוברים מפה לפה ובקריצות הנזרקות מעין לעין. גם לוּ היה נביא, ספק אם היה יכול לתאר לעצמו איזו מתיחה יפה מכינים לו בחדר של קקטוס. הרהורים אחרים תפשו את בו, חושב היה על השק, ועל הדרך אשר בה יוציא מפרא את האמת.

– הי, שודד!

מישהו טפח על שכמו. היפנה ראשו וראה דמות מוכרת. תחילה לא זכר מאיפה, אך משהחל הלה לחייך, מיד גזו ספקותיו. יפתח. יפתח משכונת הליפטים, השכונה שלו. גר בצריף בקצה השכונה. היה אז ילד קטן וצנום, עם כמה נקודות חן סביב האף ועם פה המקבל צורה אלכסונית בהיפתחו. עתה עמד מולו עלם גבוה ושזוף, נקודות החן כמעט נעלמו ורק הפה האלכסוני נשאר.

– לא הייתי מכיר אותך – אמר עודד – כל כך גדלת.

– וגם אתה – אמר יפתח – היית פעם כל כך רזה.

– אני הייתי רזה? – חייך עודד – הרי אתה היית הפספוס של השכונה.

– אולי אחרי האוכל תבוא אלי לחדר – הציע יפתח. – אני גר בפנימיה של הבטיחים. תשאל על יפתח בץ, כולם יראו לך.

– לא, אני לא יכול. צריך להתיצב אצלי בשבע אליף אחד.

– אז תבוא אחרי זה!

– אני צריך להשגיח על הכנת השעורים… רגע, יפתח בץ? איפה ראיתי את השם הזה?…

– אני לא חורט את שמי על העצים, – אמר יפתח בחיוך.

– לא, לא על העצים. עברתי היום על רשימה אחת, בה היה גם השם יפתח בץ. הרגשתי שהוא מוכר לי השם הזה, אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר מאיפה.

– איזו רשימה?

– זה מה שאני מנסה להיזכר. אה, כן! רשימת המטבח.

– במטבח לא עבדתי כבר חודש.

– אני יודע. זאת היא רשימה מלפני חודש בדיוק. איזה מזל! אתה תספר לי את האמת. כל אחד אומר שהוא לא זוכר.

– על מה אתה מדבר?

– תגמור מהר לאכול. אני ניגש אתך לחדר.

– אבל מה אני צריך לספר לך?

– לא כאן. בחדר. תצטרך להיזכר מה היה ביום רביעי לפני חודש. ישנו אליף אחד שהוא עבד באותו יום בשני מקומות…

וזה סיפור המעשה, כפי שסיפר יפתח הבטיח לעודד־שודד:

"…פרא נמלט.

גמיל אחד רדף אחריו בחימה איומה. איני זוכר מה היתה הסיבה, אבל בטח היתה. פרא הוא טיפוס כזה שיכול להוציא כל אחד מדעתו. לגמיל קראו “יונה תבלול”. השניים מסוכסכים תמיד. יונה חם־המזג רצה להרוג את פרא. פרא דוקא לא רצה למות. רץ בין בניני המשק וניסה להתחמק, אבל ליונה ישנן הרגלים הכי ארוכות בכל חושחש, המרחק הלך וקצר, ועוד מעט היה פרא נופל. ברגע האחרון הגיע למטבח וניסה להסתתר בין ארגזי הירקות. יונה הסתובב בכל המטבח ובלש אחריו. פרא הרגיש שהנה הוא מתקרב למקום מחבואו, ולא ידע לאן לברוח. במקרה מצא באחד הארגזים סינור זרוק, מיהר ללבוש אותו, הרים ארגז תפוחי אדמה ויצא אתו. יונה הבחין מיד מי מסתתר מתחת הסינור, ועמד להסתער על פרא בשאגת נקם. כאן נכנסה למטבח פולה, מושלת המטבח שלנו, בטח שמעת עליה כבר…

"מה אתה עושה כאן? – צעקה על יונה. – הסתלק מיד!

יונה ניסה להסביר לה שהוא רק הורג קצת את פרא וכבר מסתלק. אך זו לא מבינה חכמות, בשעת עבודה לא יהרגו לה אף עובד. “ואם אתה לא מסתלק מכאן, אני קוטפת לך את שתי האזניים!”

יונה הגיבור נבהל מהאיום ונמלט כל עוד אזניו בו. פרא נשם לרווחה רצה לצאת דרך פתח חדר האוכל, אך פולה לא נתנה לו.

– מי אמר לך לקחת את תפוחי האדמה? – צעקה עליו. – אתה לא רואה שצריך קודם לרחוץ את הכלים?

פרא ניסה להסביר לה שהוא לא עובד במטבח, הוא עובד בלול, ורק מתוך טעות נפש טרגית נכנס לכאן. אבל פולה לא נתנה לו לדבר, אמרה לו שקודם יגמור לרחוץ, ואחר כך יגיד מה שיש לו להגיד. עכשיו אתה מבין מדוע רשמו אותו בשני מקומות?

– כן – אמר עודד – שהיה יושב על מיטתו של יפתח בפנימיית הבטיחים,– זה מסביר הכל. השאלה היא רק אם אתה בטוח שכך בדיוק היו הדברים.

– בטוח מאה אחוזים! – אמר יפתח כשבקולו ניכרת נימת עלבון – אני כבר לא מדבר על זה שיש לי הזכרון הכי טוב בכיתה, אבל במקרה הסינור שפרא מצא על הארגז, היה הסינור שלי. יצאתי לרגע וכשחזרתי ראיתי את הרדיפה והצעקות של פולה, ולא היה איכפת לי שפרא שוטף את הכלים במקומי. להיפך, הייתי מבסוט להיות חופשי, להסתובב במחסן הפרודוקטים ולזלול קצת דברים טובים.

– ופרא כבר נשאר במטבח כל היום?

– לא. רבע שעה לפני סוף העבודה ריחמתי עליו והחלפתי אותו.

– ואז בטח היה לו זמן לסחוב את השק הגורלי.

– איזה שק?

– אותו שק שהלבישו על משה קורץ. אתה לא חושב שהוא היה מעורב בענין?

– יכול להיות – אמר יפתח – הוא היחיד המסוגל להתנפל על חזקים ממנו. שמעת איך הסתער על המדריך כבר ביום הראשון?

– כן. סיפרו לי משהו.

– לך סיפרו. ואני ראיתי. הוא קפץ מהאוטובוס ישר על צוארו והפיל אותו.

– למה? הרי עוד לא הכיר אותו בכלל?

– לא יודע למה. הגיע אוטובוס עם האליפים. משה קורץ אמר להם לצאת, פרא יצא אחרון, אז אמר לו לחזור לאוטובוס ולצאת בריצה. אז הוא חזר ויצא בריצה ישר עליו.

– ויתכן שמאז פרא שנא אותו, וחיכה כל הזמן להזדמנות לנקום. חשב שאם יכסה לו את הראש בשק, אז אף אחד לא ידע מיהו המתנפל. לא עלה על דעתו שדוקא השק הזה הוא שיוליך אל עקבות האשמים. אני אמצא אותם ואגלה את האמת.

– למה לך? – אמר יפתח – זאת כבר פרשה ישנה, ואיש לא מעוניין בה.

– אני מעוניין! – אמר עודד. – האמת חשובה מהכל. מה השעה?

– שבע וחצי.

– לא!! – נאנח עודד. – הנה שוב איחרתי. אמרתי לך שבשבע יש לי פגישה חשובה…

לא אמר “שלום”, לא זרק “להתראות”, ורץ לעבר חדרו כל עוד רוחו בו.

מרחוק כבר הבחין בפתק הדבוק על פתח חדרו:

“הייתי, אבל לא היית. אדם פ.”

נכנס לחדר וצנח על מיטתו עייף. מה קורה לו כאן שהוא תמיד מאחר? עצם את עיניו ופקחן שוב בבהלה. האין הוא חולם שוב? הסתכל על החלון, הביט החוצה, וסקר שוב ושוב את החדר הקטן. הרגשה כבדה ירדה ובאה אל לבו. חומר העדות החשוב, המפתח לכל התעלומה, השק – נעלם.

 

פרק כ"ו – השטיח ה"מעופף" מעופף    🔗

עודד חדל מחיפושי השק בחדרו ויצא לעבר הפנימיה. בשעות שלאחר ארוחת הערב, היה עליו לעבור בחדרי המגורים ולדאוג שחניכיו יכינו שעוריהם. אך מאז הגיע, שקע בפרשת השק והזניח את שאר הדברים. עתה חשב למצוא את פרא ולהטיח בפניו את האמת. הן ברור כשמש, כי רק מי שהשתמש בשק יהיה מעונין בהעלמתו. ומי מסוגל להעלימו? מי שהיה בחדר וראה אותו. ומי היה? פרא. אכן, יש להניח שבזאת תסתיים הפרשה. כעת יוכל לפתוח דף חדש בחיי האליפים.

הוא צעד מעודד במסדרון הפנימיה, לא פילל כי חניכיו מכינים לו בינתים הפתעה חדשה, וכי בעוד כמה רגעים יעלה על שטיח מעופף, וימצא עצמו מתגלגל על הארץ, לצהלתם הרבה של כל הנוכחים. עבר והציץ מדי פעם לחדרים. האליפים ישבו והכינו שעורים ברצינות גמורה. אמנם התפלא שלא את כולם הוא רואה, אך סבר שהאחרים נמצאים לבטח במועדון, והחליט לגשת לשם עד תום הסיבוב. כשהגיע לחדרו של פרא, הבחין במין המיה חשודה ובלחישה של מישהו האומר:

“הנה הוא, הנה הוא…”

פתח את הדלת בתנועה מהירה ונכנס. החדר היה מאוכלס עד אפס מקום. התקדם לעבר השולחן, עלה על משהו רך, התחיל לשאול: “מה כולם עושים פה?…” כשהגיע ל"עושים", הרגיש איך הקרקע נשמטת מתחת רגליו. ניסה לחזור לשווי משקלו, אך תנועתו היתה חפוזה מדי, התנדנד שניה שלמה כשיכור, עד שמצא עצמו מתעופף באוויר ומתנגש עם הרצפה. עצבות ירדה עליו, והרגשתו היתה כשל שוער כדורגל שחטף זה עתה גול. המום ומושפל מהצחוק העצור הבוקע סביבו, המשיך לרבוץ על הארץ, מתבייש להרים ראשו.

"זהו זה, – אמר בליבו, – גמרתי את הקריירה. אורזים את הבגדים וחוזרים למשק.

מבעד קולות הצחוק, שמע קולו של מישהו אומר: נדמה לי שהוא חטף מכה הרבה יותר רצינית מזו שהתכוונו…"

ברגע זה צץ בו הרעיון הגדול והגאוני.

עודד המשיך לשכב בלי נוע, כשעיניו עצומות בחזקה, ופניו מעוותות מכאב.

– נו – לחש מישהו – כמה זמן ישכב ככה?

– אולי הוא התעלף? – אמרה בת אחת.

– אם מתעלפים – הסביר לה גם־גם – נשארות העינים פקוחות.

ברגע זה פקח עודד עיניו, כשהבעת יסורים נוראה על כל פניו. ניסה לקום, אך מיד צנח תוך אנקת נכאים איומה. שלח יד רועדת למשש את גבו, והתפתל מתוך כאב.

– נדמה לי שהוא שבר את עמוד השדרה! – מלמל קקטוס הנפחד.

עודד שוב ניסה לקום, ושוב נכשל. בגופו חלף רעד ומפיו נפלטו הברות קטועות.

– תקראו מהר לברכה! אמר נימרוד החיוור שיצא זה עתה מתחת למיטה.

עַצְבוּת יָרְדָה עָלָיו וְהַרְגָּשָׁתוֹ הָיְתָה כְּשֶׁל שוֹעֵר שֶחָטַף זֶה עַתָּה גוֹל.

אזמייש פרץ החוצה בריצה.

– צריך גם לקרוא למרים החובשת! – עקה אחריו עדנה.

וגם־גם הוסיף: – אמרתי לכם לא לעשות את זה!

היתה דממה מלאת חרטה. קקטוס לא יכול היה להתאפק וסיפר בלחש:

– אצלנו בכיתה משכו לילד אחד את הכסא, הוא נפל על הארץ, ועד היום הוא משותק ויכול ללכת רק עם כסא גלגלים…

– אוי!… – גנח עודד נוראות ופניו הביעו יסורים איומים.

עוזי שוורץ ניסה להרים את עודד, אך ברגע שנגע בו פלט עודד צרחה חדה, ועוזי נרתע שלושה צעדים אחורה. ברגע זה נפרצה הדלת, ערן התפרץ ראשון ואחריו ברכה מבוהלת.

– מה קרה כאן? – נזעקה.

– עודד נכנס לחדר – הסביר לה נימרוד – ופתאום התחלק.

ברכה גחנה לעבר הגופה והניחה אזנה על לבה. בשלב זה שכב עודד קפוא ללא תנועה.

– תודה לאל! – אמרה ברכה – הלב שלו עוד דופק. אתם עשיתם לו את “השטיח המעופף”! כמה פעמים אמרתי לכם שזאת סכנת חיים! כעת הוא לעולם לא יוכל ללכת…

רבקה העצובה לא יכלה יותר לעצור בעד עצמה ופרצה בבכי קורע לבבות. קקטוס הטוב התחיל פתאום לקנח את אפו בשרווליו, בעוד גרונו פולט יבבות חנוקות. זה סופם של תעלולים. הרי רק רצו קצת להשתעשע. מי חשב לשבור למישהו את הגב?

– מה עם מרים החובשת? – שאלה ברכה.

– לקרוא לה? – שאל אזמייש.

– עוד לא קראתם לה? – נזעקה ברכה – מה אתם תינוקות?

– מהר לקרוא לה ולטלפן למגן־דוד אדום שיביאו אמבולנס!

אזמייש כבר עמד עם רגל אחת בחוץ כאשר שמע את עודד אומר “לא צריך!”

להפתעת הכל קם עודד בקפיצה קלה, ובעוד כולם עוצרים את נשמתם מול הפלא הגדול, ניגב את אחוריו בשלוה מיכנית ושאל כשפניו עוטות ארשת תמימות מופלאה:

– אולי מישהו יודע מה השעה?

התדהמה היתה כל כך גדולה, עד שאיש לא חשב כלל להסתכל על שעונו, רק ברכה הצרודה הצליחה לפלוט:

– עודד, הכל בסדר?

עודד התעלם מדבריה, התבונן אל אמת ידו ואמר:

– השעה שבע ארבעים וחמש. אתה שם ליד הפתח! רוץ לפנימיה ושלח הנה את כל שאר האליפים. אני רוצה שתוך שלוש דקות כולם יהיו פה! יש לי למסור לכם כמה דברים…

אזמייש הקטן שעמד כל אותה השעה ליד הדלת כשרגלו תלויה באוויר, הורידה סוף סוף ופרץ בדהרה לעבר המסדרון. צעקותיו וקריאותיו הרעידו כמעט את כל הבנין.

– כל האליפים לחדר של קקטוס! לחדר של קקטוס!…

– ובכן – אמר שודד – רציתם לסדר אותי? חשבתם שיש לכם עסק עם אחד שבא הנה ישר מהסינור של אמו?!

איש לא ענה. החדר היה דחוס צפוף עד אפס מקום. אלה שלא הצליחו להכנס, צבאו על הפתח וסתמוהו כליל. בכל מקרה היתה הצטופפות כזאת מעלה מתוכה צעקות “אוי!” וקריאות “זוז!”. הפעם בלעו האליפים קולם, ותלו בעודד עינים מעריצות מהתפעלות. מי יכול היה להאמין, שהבחור הדק והממושקף הזה יצליח להפילם בפח בצורה מיוחדת כל כך? הרי שום מורה, או אפילו מנהל, לא ידע איך להביאם לידי רגשות חרטה ומוסר כליות כפי שעשה צהוב־השער הזה. החדר היה דחוס, אפוא, בתערובת של אנשים, יסורי חרטה ורגשות הערצה.

– היתה לנו אמש אסיפת חברה – אמר עודד בקול מלחש, כמעט בלתי נשמע. – אני דיברתי מעט מאד, אולי שתים שלוש מלים, אבל אתם דיברתם, ועוד איך דיברתם. חשבתם שאיני מצליח להשתלט עליכם, שיש לכם עסק עם יצור הבא אליכם ישר מסינור אמו. לא הבנתם, שכפי שסידרתי אתכם עתה, כן סידרתי אתכם אתמול. כן, הכל מחושב אצלי, פשוט רציתי קודם כל להכירכם. במקום שתכירו אותי לראשונה, אמרתי בלבי, הבה נכיר קודם אתכם. והתחבולה הצליחה. כמו עדת טפשים, חסרי בינה, נפלתם כולכם בפח, ואיש איש מכם הראה לי את כוחו וגבורתו. התבוננתי על כל אחד מכם, ואם כי שמותיכם עדין זרים לי, הנה את התנהגותו ואופיו של כל פרט מכם אני כבר יודע. יותר לא תצליחו לסדר אותי.

דממת ההערצה גברה. עד כה לא חשב איש, חוץ אולי מפרא, ששמע כבר פעם את הדבר, ששתיקתו של המדריך באסיפה היתה מכוונת. אם כך הרי יש להם עסק עם אדם בעל תבונה יוצאת מהכלל, ופשוט צריך להזהר ממנו. מרוב זהירות חשקו הכל שפתותיהם, והשתיקה היתה גדולה.

– עד כאן יש שאלות ותשובות? – שאל עודד, ומיהר להמשיך בטרם יספיק מישהו להרים את ידו, – סיפרו לי עליכם רבות. אני יודע שהתיחסו אליכם קצת בעדינות יתרה, שוויתרו לכם מפעם לפעם, ושאתם החזרתם רעה תחת טובה. אצלי לא יהיו לכם חיים כל־כך נוחים. אני לא נמנה על אלה האוהבים להשאיר דברים תלויים באוויר, לא ירדתי לכאן ישר מהסינור. אם יהיה צורך להעיף מכאן תלמידים, אני אעיף, אבל אלה שישארו יהיו בני אדם.

עודד סקר את אנשיו. איש לא העז לעמוד בפני עיניו, הכל השפילו מבטיהם.

– לפני כחודש – המשיך עודד – הלביש מישהו שק על הראש הבלתי נכון. האשם לא נתגלה עד היום. אחר במקומי היה אומר: “מילא, נו…”. אבל אני לא. אני אוהב לחקור דברים עד היסוד, ולידיעתכם, הנני צועד כבר בעקבות החוטא, בעוד יומיים בדיוק, בשעה תשע ושלושים בערב, אני מגלה לכם את זהותו. יש שאלות ותשובות?

מעין זמזום של התפעלות אפף את החדר. הנוכחים הרימו ראשיהם, הסתכלו זה בזה, אך איש מהם לא העז לפצות את פיו. רק אזמייש הקטן, הדחוק ולחוץ בסביבות הפתח, התחיל מרים אט אט ידו, ספק מתוך רצון להצביע, אם מתוך שהלחצה מעצמה חוצה.

– כן? – אמר עודד.

– אני שמעתי – אמר אזמייש – שאת השק הלבישו לו אנשים שהם בכלל לא מהמקום.

– לא! – פסק עודד. – השק הוא שק חושחשי, והאנשים אנשי חושחש, ומחרתיים תדעו כולכם מי הם. זהו זה. עכשיו, בלי הגה מיותר, כולכם לחדרים להכנת השעורים.

איש לא זע. עדיין המומים היו מתהפוכות החדר ורצו להשאר כך בצוותא.

– מיד! – צרח עודד.

תוך סערת ההתרוקנות, יצאו מהחדר גם תושביו הקבועים, שנזכרו כי זה חדרם רק כשהיו במסדרון.

– אנחנו גרים כאן – התנצל עוזי שוורץ, שצץ בפתח, לצידם של קקטוס ופרא. עודד כאילו לא שמע את דבריהם. עיניו היו כבושות מטה, נעוצות ברצפה, או ליתר דיוק ב"שטיח" שנשאר גלוי במרכזה. אט אט התכופף והרים אותו. היתה עליו חותמת בית החרושת לסוכר.

– איך השק הזה הגיע הנה? – שאל ותלה מבטו בפרא.

– מה אתה רוצה ממני? – אמר פרא המסכן. – אני לא הבאתי אותו.

– אתה היית צריך לחכות לי בחדר, לא?

– כן, הייתי אצלך אבל לא היית. השארתי לך פתק.

– אני יודע – אמר עודד. – לא היתה לך סבלנות לחכות אפילו רגע אחד. לך לשם עכשיו והמתן עד שאבוא.

– אבל אמרת לכולם להכין שעורים.

– לך מיד! – צעק עודד והרגיש איך הוא מסמיק מכעס.

פרא הסתובב ויצא בריצה. שני האחרים נכנסו פנימה על קצות אצבעותיהם. עודד הרים את השק ויצא. ברכה הצרודה חיכתה לו במיסדרון.

– היית נפלא – אמרה לו, – שמעתי הכל. אבל מה פתאום עוררת מחדש את פרשת השק. זה עכשיו יקלקל לך.

– זה לא יקלקל כלום – אמר עודד – אני יודע מי בדיוק נתן את ההוראה להסתער.

– מי? – שאלה ברכה.

– בעוד יומיים – אמר עודד – אם תבואי לאסיפה, אז תדעי ותראי בעצמך.

ברכה נשארה עומדת במנוד ראש, כאילו רצתה להגיד “הוא דוקא בחור טוב, חבל רק שהוא מסתבך בכל מיני הרפתקאות”. עודד פנה ממנה במצח נחושה, יצא את הבנין, חצה את חלקת הרימונים הקטנה, ופסע פסיעות ארוכות לעבר חדרו. מישהו היה צריך להמתין לו שם, והפעם לא רצה לאבדו.

 

פרק כ"ז – חקירות    🔗

בין בנין האליפים לבין חדרו של עודד השתרעה חלקת רימונים מנוונת. פעם היה השטח כולו שייך למטעים ורק במשך הזמן, כשגדל הכפר, התחילו בניני המשק לפלוש אל שטחי החקלאות. חלקת הרימונים הנסיונית, שניטעה בידיו של נחום גואייבה, עוד לא הספיקה להניב פרי וכבר נידונה לכליה. הבנין החדש של האליפים הוקם עליה, מחסן הפירות הסמוך עבר שיפוץ כללי ונועד להיות מקום מגורים זמני של המדריך. עצי רימון אחדים עדיין נותרו בסביבת חדרו של עודד, אך מכיוון שאיש לא טיפל בהם ולא דאג להשקאתם בימי הקיץ, נראו יותר כשיחים מאשר כעצים.

עודד ראה את פרא מרחוק, סובב אנה ואנה בין הרימונים.

– הכנס! אמר לו, ניתר על מפתן חדרו ופתח את הדלת. פרא נכנס ועמד נבוך. ידיו שמוטות עמוק עמוק בכיסיו ושערו פרוע ומדובלל.

– שב! – אמר עודד והצביע על מיטתו. פרא התישב בזהירות על פינתה השמאלית של המיטה, והתבונן במתיחות במדריכו הממושקף המסתובב בחדר סחור סחור בלי להוציא הגה.

– אלף! – זרק עודד פתאום, – הסתערות על צוארו של משה קורץ; בית! הריסת ריהוט על ידי נגיחות; גימל! הכנסת כלבים לפנימיה; דלת! התנפלות עם שק על המדריך! הא! הרס במחסן התבואות של יהודה הצולע; וו! עקירת בננות! זין! חלומות והפרעות בשיעוריו של המורה שמילקיהו; חית! סחיבת שקים ממחסן הפרודוקטים ומחדרי; טית! השתתפות ב"שטיח המעופף"; יוד! אתה הולך בשער פרוע ומלא נוצות…

– זה מהזמן שעבדתי בלול…

– אל תפסיק אותי! – צעק עודד, – ויוד אלף! ה נכנס לתוך דברי אחרים בלי שנבקשת. עכשיו מה יש לך להגיד?

– חצי מהדברים האלה הם לא נכונים.

– טוב, אז נדבר על החצי הנכון. יש לי כל ההוכחות שהיית שותף להתנפלות על משה קורץ. חקרתי הכל ביסודיות. כל העקבות מוליכים אליך.

– אלי? – נבהל פרא.

– כן, אליך! – הטיח בו עודד ברורות,– אתה שנאת אותו יותר מכולם, אתה אף פעם לא פחדת להתנפל עליו, השק שהושם עליו נלקח מהמטבח ואתה עבדת במטבח ביום ההתנפלות. ואם לא די בכל אלה, הנה עשית את הטפשות הגדולה ביותר שלך, בכך שניסית להעלים את השק, ובזאת הצבעת על עצמך במו ידיך.

– לא נכון, זה לא אני סחבתי אותו. אני רק סיפרתי במקרה שראיתי אצלך שק ריק בלי שימוש.

אהה! – אמר עודד ברוב הטעמה.

–טוב, אבל בחיי שאני ביקשתי שלא יקחו אותו, אמרתי שזה השק שלך, אז אמרו לי שבמילא לוקחים אותו בשבילך ולא בשביל אף אחד אחר, כלומר, א… אני…

– די! צעק עודד – תפסיק ואל תמשיך יותר! אתה חסר כל נימוס! תוציא את הידיים מהכיסים ותזדקף.

פרא התישר, הוציא ידיו, ומתח אותן מאחורי גוו. עודד רצה להטיח בו עוד כמה מלים עזות רושם, אך התרגש מדי ופלט רק כמה הברות קטועות ואי אלו משפטים חסרי־מובן. משהרגיש כי אין הוא הולך בדרך הנכונה, חדל, התישב על הכסא היחיד מול פרא, וניסה לדבר אתו בקול רך וחברותי:

– דורשים ממני לסלק אותך מחושחש, אבל אני החלטתי לתת לך עוד הזדמנות אחת. אם תודה כעת באשמתך, אדאג לכך שלא תסולק מהכפר.

– כלומר – אמר פרא בהיסוס – אם אגלה שאני התנפלתי על המדריך, אז אתה לא עושה לי כלום?

– בדיוק. זאת היא ההזדמנות האחרונה שלך להשאר בכפר. התנפלת או לא?

פרא פתח את פיו, עודד שרבב לקראתו את צוארו, משתדל לא לאבד אף הברה. פרא ניסה להגיד משהו אך לשונו הסתבכה בפיו.

– כן או לא? – צעק עודד.

– כ… כ… כ…

– נו! חזר עודד וצעק – כן?

– לא.

עודד קם ממקומו:

– במו ידיך קבעת את גזר גורלך. אתה יודע שמחרתיים באסיפה הבטחתי לגלות את האשמים. אני אגלה! ואז אתה תעוף מכאן!

– אבל אני בכלל לא התנפלתי עליו! – אמר פרא ופרץ בבכי – תמיד תמיד רק אני… רק אני…

– די! – צעק עודד – לא חשבתי שבחור גדול כמוך יכול לבכות כמו ילדה…

פרא ניסה לחנוק את יבבותיו ללא הצלחה.

– תגיד לי עוד משהו – המשיך עודד – למה אמרת לי שהאשה עם המכונית היא לא אמך?

פרא לא ענה, מעיינות חמים היו זורמים אותה שעה מכיסי עפעפיו הישר אל תוך גרונו ומונעים ממנו את הדיבור.

– אה! – קרא עודד שוב כשנימת בוז בקולו – אתה גם כן שייך לאלה המתביישים באמם?

– לא! צפצף פרא.

– אז למה אמרת שהיא לא אמך?

היתה דממה.

– שאלתי למה! – שאג עודד ודפק באגרופיו על השולחן.

פרא הסתובב פתאום וזינק החוצה אל עבר חלקת הרימונים.

– עצור! – קרא עודד שנבהל מהמבע הפרוש על פני פרא יותר מאשר ממנוסתו – עצור! – קרא שוב, ורץ אחריו להשיגו.

פרא הגיע לקצה החלקה והחל שועט לעבר הגבעה היורדת לים. רק למעלה, בצדו השני של התל, במקום בו מתחלפת אדמת הכורכר באדמת חול ים טובענית, הצליח עודד להשיגו ולהשכיבו ארצה בתנופת יד.

נושפים ונושמים התגלגלו שניהם על החולות וצפו חליפות אל אופק הים השחור ואל השמים זרועי הכוכבים.

 

פרק כ"ח – חגב צוחק צחוק היסטרי    🔗

השכם למחרת, עוד טרם שחר, יצא פרא לעבוד ברפת במשמרת ראשונה. היה זה רעיונו של עודד לשלוח את פרא לעבוד דוקא אצל יהודה הצולע, כדי שהלז ישנה את דעתו עליו. פרא הבטיח לעבוד כל כך טוב עד שיהודה יסלח לו, ואפילו ילך לבקש מחגב להשאיר אותו בכפר. החלטה נוספת, שהחליטו השניים על חולות הים היתה, שלאחר העבודה הם נוסעים לחיפה ופרא הולך סוף־סוף להסתפר. שתי החלטות אלו באו בסופה של שיחה ארוכה בה נתגלו לעודד מעט מסודותיו של פרא, ולפרא מאלו של עודד.

– אתה יודע שיש לי שתי אמהות ושני אבות – פתח עודד את פיו שעה שעוד נשפו ונשמו על חולות הים. פרא לא הגיב, אבל עודד הרגיש, לפי נשימתו שנקטעה פתאום, כי הלז מקשיב, ועוד איך מקשיב. עודד סיפר לו על ילדותו, על שכונת הליפטים בה גדל, על הצעקות בבית ועל הוריו שנפרדו בהיותו בן עשר. סיפר על הבושה שאחזה בו, על שנאתו לאנשים, ועל הרגשתו שכל השכונה צוחקת לו. שבוע היה גר עם אביו, ושבוע עם אמו. תחילה אמו התחתנה עם איש אחד סוחר ביצים, ואחר כך גם אביו התחתן, ואותו שלחו לקיבוץ, שם הוצמד למשפחה אחת שהיו לה ארבעה ילדים משלה. “בעצם – הוסיף עודד בחיוך מר – היו לי לא שני זוגות הורים, אלא שלושה”. שם בקיבוץ דוקא התחיל להתאושש, ראה שאיש לא צוחק לו, שאין הוא יחיד בתסביכיו, ובעיקר החל מבחין כי הוריו, אפילו שנפרדו והזניחו אותו, הריהם בכל זאת אוהבים אותו ורוצים בו. “ואחרי שהתחלתי ללמוד בחושחש – סיים עודד את סיפורו – עזבתי את הקיבוץ, וחזרתי להתגורר אצל אמי. זהו, אתה רואה, לכל אחד ישנן הבעיות שלו…”

– כן – אמר פרא, שעד כה לא הוציא אפילו הגה אחד – אבל לאף אחד אין בעיות כמו לי. לי בכלל אין לא אבא ולא אמא.

– ומי האשה שהיתה כאן היום?

– המאמצת שלי.

– אתה ילד מאומץ? – שאל עודד בלי שהצליח לעצור בעד הקמטים שהתפשטו על מצחו.

– כן – אמר פרא – האשה הזאת והבעל שלה לקחו אותי כשהייתי תינוק וסיפרו לי תמיד, שהם ההורים שלי.

– ומי הם הוריך האמיתיים?

– אני לא יודע.

ואיך נודע לך שאלה הם לא הוריך?

– כל החברים שלי ידעו את זה בסוד ואחר־כך סיפרו גם לי כדי להרגיז אותי…

פרא סיפר לעודד הכל בגילוי־לב. עודד ניסה לא להעיק על זכרונותיו ועבר לעניני חושחש. גם כאן סיפר פרא על כל מה שנתבקש לספר, ורק בנקודה אחת לא הצליח עודד לשבור את פרא – בפרשת השק. פרא הכחיש בכל תוקף את שייכותו לפרשה ולמרות שהוכיח לו עודד שכל העקבות מוליכים אליו המשיך פרא לטעון בעקשנות, שאינו יודע כלום.

עודד לא נואש. ידע שבחושחש אין חטא גדול מחטא ההלשנה. ידע שפרא בשום כח שבעולם לא יסכים להלשין על חבריו, ולכן באה הצעתו הערמומית לנסוע לחיפה אחרי העבודה. נעלה מכל ספק שפרא זקוק לתספורת, אך דעתו של עודד היתה מכוונת יותר לאותן שעתיים שישהו יחדיו וישוחחו על דברים של מה־בכך. בטוח היה שבאותן שעתיים של שיחה חופשית, יצליח להביא את פרא לידי פליטת־פה, שתסגיר אותו.

לפני שנסעו השנים לחיפה, היתה לעודד שיחה עם חגב. שיחה שתחילתה כעס ורוגז, וסופה צחוק היסטרי חסר פשר. חגב העמיד פנים זועפות מאד ודרש מעודד הסבר הגיוני לאותה הצגה מטורפת על משטח הזבל. כששמע שעודד החליט ללכת בעקבות כל הבלשים הגדולים ולשחזר את פרשת השק, לא ידע אם לבכות או לצחוק.

– תראה עודד – אמר אחרי שחשב במשך דקה שלמה – ענין השק הוא ענין ישן נושן שקרה לפני שנה. הכל כבר שכחוהו ואין טעם לעורר אותו מחדש.

– הוא קרה לפני חודש – תיקן עודד – ואיש לא שכח אותו.

– אולי מפני שאתה התחלת להזכיר אותו בכל הזדמנות.

– לא אני התחלתי. כולם מצאו לנכון לספר לי עליו, כדי להזהיר אותי, אפילו אתה בעצמך.

– אם כך – אמר חגב – עכשיו אני דורש ממך לחדול ממנו.

– אני לא יכול.

– למה?

– הצהרתי לפני האליפים שאני מגלה מי המתנפלים האלמונים תוך יומיים.

כאן נאנח חגב אנחה עמוקה ואמר כמה מלים באידיש, שעודד לא הבין.

– היתה לי אמש שיחה עם פרא – ניסה עודד להסב את הנושא.

– ולדעתך צריך לסלק אותו? – שאל חגב.

– לא. עוד לא. הוא גילה לי שהוא ילד מאומץ.

– כן אני יודע – אמר חגב – רציתי לספר לך על זה, אבל אחר כך חשבתי שאם במילא מסלקים אותו, אז למה סתם להטריח אותך. נפגשתי בשדה החינוך שלי בהרבה ילדים מאומצים, אבל זה נדמה לי המקרה הקשה ביותר שהיה לי.

– למה?

– בגלל הוריו החדשים, שלא ידעו בדיוק איך להתנהג אתו.

– הם לא אהבו אותו?

– בהחלט כן. אחרת לא היו מבקשים לאמץ אותו, אבל הם חשבו שאם לא יספרו לו שהוא מאומץ, הוא לא יגלה זאת לעולם. זה היה יכול להיות טוב, רק שאצלנו בארץ קשה לשמור סודות. חבריו בשכונה היו מספרים לו מה שהיו שומעים מהוריהם, הוא היה בא הביתה מבית־הספר ואומר: “נכון שאתם כן אבא ואמא שלי” והם ההורים, היו אומרים “נכון” ואז היה הולך מכות עם הילדים שהיו מציקים לו.

– כן הוא סיפר לי את זה – אמר עודד – הוא סיפר לי, שהיה אולי מתגבר על כל הילדים האלה, אלמלא היתה להם בכיתה ילדה אחת שאביה מת פתאום, והמורה שרצה לנחם אותה הסביר לה שאסונה אינו גדול כל כך, שישנם אחרים שאיבדו אפילו את שני ההורים, ובתור דוגמה הצביע על פרא. היא תיכף רצה אליו לשאול אם זה נכון. הפעם פרא הבין שאכן נכון הדבר, ומאז התחילו הצרות. לא רצה ללכת לבית־הספר אל המורה הזה, היה בורח מהבית, התחיל להרטיב במיטה, חדל להתרחץ ולהסתרק, ובכלל עשה הכל כדי להרגיז את הוריו.

– ואתה בטח ניסית להסביר לו, שהוא ילד רגיל, ושאינו אשם בכלום, ושהוריו אוהבים אותו בדיוק כמו בן, נכון?

– באמת נכון. איך ידעת?

– אני יודע הרבה דברים – אמר חגב וגיחך בהנאה – אלמלא היתה לי הבנה פסיכולוגית אינסטינקטיבית, לא הייתי ראוי להיות מנהל.

– ולמה זה לא עזר? – שאל עודד – למה הוא לא האמין לי ולא רצה לקבל את דברי?

– אי אפשר לרפא פצע כה עמוק בדיבורים.

– אז מי ירפא אותו?

– הזמן. במשך הזמן משיכיר שהוא באמת אינו שונה מאחרים, וכי אתה וכל אחד אחר מתיחס אליו כאל שווה, אזי רק יתחיל לקלוט אותם דברים שאמרת לו היום.

– וכמה זמן זה עלול לקחת?

– אני לא יודע. אני רק יכול להגיד לך מתוך נסיוני הפדגוגי העמוק, שהסימפטום הראשון לשינוי מצב רוחו יופיע בתסרוקתו.

– מה? – שאל עודד משום שלא ידע מה זה בדיוק סימפטום, וגם משום שלא הבין למה חגב מתכוון.

– כן – אמר המנהל – הנער הזה סובל משנאה תת־הכרתית להוריו, וכדי להתנקם באמו שהיתה תמיד מסרקת אותו ומשגיחה על נקיון שערותיו, הוא עתה נוטה להפקירן ולגדלן פרא. ביום שיתחיל להסתרק בעצמו, יתחיל גם פצעו להרפא.

עודד צחק בלבו. מעולם לא האמין לפסיכולוגים ולשיטות המשונות שלהם. מה שייך תסרוקת ללב פצוע? בכל זאת, מפני כבודו של חגב לא גילה את דעתו שלו, ורק אמר:

– אם הזמן הוא שירפא אותו, אנחנו צריכים לתת לו את הזמן הזה.

– נכון – אמר חגב – הצרה היא שכאן בחושחש יש לנו כל כך הרבה תלמידים ובעיות, עד שאסור לנו להתיחס בסבלנות יתרה אל תלמיד אחד ולהרוס על־ידי כך רבים אחרים. אתה יודע היטב, שאני הוא האדם שדרש להשאירו, אך מה אני יכול לעשות אם ברכה באה אלי בבכיות כל יום ואם יהודה דורש בתוקף שנסלק אותו.

– כבר לא כל כך בתוקף. אני דיברתי אתו.

– עם יהודה?

– כן.

– ומה?

– בהתחלה באמת לא רצה בכלל לשמוע עליו, אבל אחרי שסיפרתי לו, שפרא הבטיח לעבוד ברפת כל כך טוב, עד שהוא בעצמו ילך לחגב לבקש שישאירו אותו בכפר…

– חה… חה… – פרץ חגב בצחוק פתאומי – ש… שיהודה בעצמו ידרוש ממני להשאיר אותו… חה!… דבר כזה עוד לא שמעתי, חה…

– אבל יהודה הסכים – אמר עודד בטון נעלב.

– בטח שהסכים חה… חה… כי הוא יודע שזה לא יקרה לעולם. חי.. חי.. שפרא חה… חה… ילך חו… חו… כלומר שיהודה חה.. חה…

– טוב, אתה עוד תראה חה… חה… – אמר עודד כשהוא נדבק להפתעתו בבולמוס של צחוק – אתה עוד תראה חה… חי… שפרא המסכן והמפחיד הזה, חו… חו… הוא בחור רציני מאד, חה… מאד רציני חה… חה… ומה שהוא מבטיח הוא יקיים חה… חה… חה…

 

פרק כ"ט – נוסעים להסתפר    🔗

פרא גמר את עבודתו ברפת ורץ למקלחת. הוא היה עייף. יהודה הרפתן נתן לו לבצע את העבודות הקשות ביותר. בתחילה עסק בהוצאת הזבל, אחר־כך בחלוקת החציר לאבוסים, ולבסוף ברחיצת הכדים. נוסף על כך שהה אמש עם עודד בחולות עד מאוחר והבוקר קם בארבע למשמרת הראשונה. כעת נותרו לו כמה שעות חפשיות עד היציאה ללימודים, רק הצרה שהמדריך החדש נטפל אליו והזמין אותו לשיחה נוספת. מה רוצים ממנו כולם?

עודד התבונן בשעונו. עשר ועשרים, ופרא טרם בא. הציץ מהחלון, ולא ראה איש. “ככה זה, – אמר בלבו, – כשעושים טובה למישהו ונותנים לו עוד הזדמנות להוכיח את עצמו”. בעשר וחצי נשמעה נקישה בדלת.

– למה איחרת? – שאל עודד – אני שונא בני אדם מאחרים.

– אני מצטער – התנצל פרא – אבל יהודה נתן לי לרחוץ את כדי החלב רבע שעה לפני סוף העבודה ולא היה לי נעים להשאיר חלק מהכדים בלתי רחוצים. אחרי זה הייתי כל כך מלוכלך, עד שרצתי להתקלח לפני שאני בא אליך.

– אם כבר התקלחת – אמר עודד – אז למה לא הסתרקת?

– מפני שאף אחד כבר לא רוצה לתת לי מסרק, הם אומרים שאני שובר אותם.

– ולך אין מסרק?

– היה לי, עד שפעם אחת לא נזהרתי והסתרקתי.

עודד קם, הכניס את חולצתו למכנסיו, ואמר: “בוא!”

– לאן? – שאל האליף הנבוך.

– לחיפה. שכחת? נוסעים לחיפה להסתפר.

עודד פסע פסיעות ארוכות, כשפרא ההולך לצדו נאלץ מדי פעם לרוץ ולהשיגו. בפינת רחוב הנמל עמדה ילדה ולקקה גלידה ברעבתנות.

– אתה רוצה גלידה? – שאל עודד.

– לא – אמר פרא – אין לי כסף.

– תני לי פעמיים וניל שוקולד – אמר עודד לקיוסקרית זקנה.

המשיכו ללכת, מלקקים.

– נדמה לי, שבפינת הרחוב הבא ישנה מספרה – אמר פרא.

במקום מספרה, מצאו חנות למכשירי כתיבה. המשיכו ללכת מלקקים.

– הי, זה לא שריף? – הצביע עודד על גבו של צעיר, שעמד בתחנת אוטובוסים מעבר הרחוב.

– באמת דומה לו, – אמר פרא ופתאום קפא במקומו – לא. זה לא שריף, זה משה קורץ.

– המדריך? – שאל עודד ונעצר במקומו.

– כן, המדריך שהיה לפניך.

– נפלא! – קרא עודד – מזל מהשמים! הוא בטח יודע מי הכניס אותו לשק. בוא ניגש אליו!

– אני לא מדבר אתו! – אמר פרא ומיאן לזוז.

– אבל אני כן! – אמר עודד, חצה את הכביש, וכמעט ששרף את בלמיה של מונית אחת, שנעצרה בחריקה נוראה במרחק עשרים סנטימטרים ממנו.

– משוגע! מאיפה ברחת? – צעק נהג קרח, בעל שיניים צהובות ויצא מתוך המונית.

– אני באמת מצטער… – מלמל עודד.

– תצטער אצל האמא שלך! – אמר הנהג והרים זוג אגרופים שלובים.

עודד התכווץ אינסטינקטיבית ועצם עיניו, מייחל לבוא המכה המוחצת. משום מה זו התמהמהה ובמקומה שמע צווחת הפתעה. פקח את עיניו וראה את פרא רכוב על גבו של הנהג, כשידיו לופתות את צוארו. עודד קיבל התקפת אומץ לב, והרים את רגלו בבעיטה עזה. הנהג שניסה להתפתל, כדי להשתחרר מהבריון הקטן, הסתובב מעט, והבעיטה העצומה פגעה בישבנו של פרא. פרא לא ידע בדיוק מיהו הנוחת על אחוריו, אך עוצמת הכאב הטריפה את זעמו, והוא חשף שיניו ונעצן בכתפו של הנהג.

בשלב זה של ההתכתשות היו השלושה מוקפים קהל, כשהגברים מנסים להפריד, והנשים צועקות: “אוי”. שלושה גברתנים השתדלו להחזיק את פרא, ושניים אחרים להרחיק את הנהג. בעודד לא ניסה איש להחזיק. ברגע הראשון הוא קצת נעלב, אך לאחר מכן נזכר, כי לפניו שליחות חשובה ביותר. מיהר לבלוע את עלבונו, השאיר את פרא בידיו של ההמון הרודף שלום וחצה את הרחוב. הפעם חצה בהצלחה, אלא שאיחר במקצת. אוטובוס מס' 5 כבר עמד ליד התחנה, ובלע את שארית התור. עודד הספיק לראות את גבו של משה קורץ הנכנס למכונית, ואת הדלת הנסגרת אחריו. ניסה לדפוק על הדלת, אך האוטובוס החל לנוע, והדלת סירבה להיפתח.

– הי אתה שם! אתה! אתה! משה קורץ!… – צעק לתוך המכונית.

משה קורץ הפנה ראשו לעבר העלם הרץ לצדי האוטובוס.

– אלי?

– כן. מי הלביש עליך את השק?

– מי אתה? – שאל קורץ והרים את גבותיו.

– אני המדריך החדש של האליפים! – צעק עודד בקול גובר, כדי להתגבר על המרחק הגדל והולך – מי היו אלה שהתנפלו עליך?

האוטובוס כבר היה רחוק, וכל מענה לא נשמע. המצפון של עודד אמר לו, שאסור לו להחמיץ את ההזדמנות, שניקרתה לפניו בהיסח הדעת. מונית שחנתה ליד הכביש עוררה בו תקווה. זינק פנימה בתנופה וקרא:

– אחרי האוטובוס הזה!

שום תגובה לא באה לקריאתו. היפנה ראשו שמאלה. המונית היתה ריקה. נהגה רץ כמו כולם לראות את פשר ההתקהלות מעברו השני של הרחוב. הזמן היה יקר ואסור להחמיץ אף שניה. עודד ידע שהוא עובר על החוק, אבל לא היתה לו ברירה. עבר למושב הנהג וניסה ללחוץ על כל הכפתורים. מישהו פתח את הדלת ושאל:

– אתה פנוי? – היתה זו אשה באה בימים, וסל ירקות גדוש בידה.

– לא! – צרח עודד. – את לא רואה שלא?

אך הסל כבר היה מונח על המושב, והאשה שעונה עליו. עודד פרץ מהמונית ורץ בעקבות האוטובוס. אם פגש את משה קורץ בנסיבות כל כך מקריות, ובדיוק ברגע הנכון, אות הוא שמהשמים כיוונו את הדבר, ואם כך וודאי יעזרו לו גם משם להשיג את הברנש. זוג אופניים חדשים, שעמדו שעונים על עמוד חשמל, היו בבחינת עדות חיה להרהוריו. לא חשב הרבה, תפש בהגה ועלה עליהם בקפיצה אתלטית ראויה לשבח. הכל היה מסתיים על הצד היותר טוב, אלמלא היה הגלגל האחורי נעול בשרשרת. עודד השתטח על המדרכה, תוך שני גלגולי צנחנים מרהיבי עין, שהסתיימו ברביצה צדדית, תוך פשיטת ידים ורגלים.

– ובזאת סיימנו… – אמר לעצמו בעצב. התעלם האנשים סביבו תוך מתן עצות, החזיר את האופניים למקומם, ומתוך כך העיף מבט יגע לעבר האוטובוס הרחוק – וזיק ניצת בעיניו. האוטובוס עמד בהצטלבות, ממתין לאורו הירוק של הרמזור.

בן רגע שכח את גופו המוכה והחבול, והרים רגליו הארוכות לעבר האוטובוס. הפעם הוא מוכרח להשיג אותו.

נושם ונושף הגיע עודד לאוטובוס ונתלה על חלונו. הצעיר השמן ישב יחידי על המושב – ופניו אליו.

– מי היו אלה שהתנפלו עליך?

– למה לך לדעת? שאל השמן.

– אני המדריך החדש שלהם, והבטחתי לגלות את האמת. האם היו אלה חיילים שבאו מבחוץ?

– לא.

– גם אני חשבתי. אז מי? האליפים?

– לא! הבטיחים!

אורות הרמזור התחלפו. עודד הוריד ידיו ונתן לאוטובוס לנוע. דקה שלמה נשאר עומד תקוע במקומו, כשמחשבות מתרוצצות במוחו.

– לא! – החליט. – זה לא יכול להיות. זה חסר כל הגיון…

תרועת צופרי המכוֹניות עוררתהו מהרהוריו. מעברו השני של הכביש עמד טור שלם של כלי רכב.

– מה יש שם? שאל עובר אורח את רעהו.

– פקק – אמר אחר – מונית אחת כמעט דרסה ילד.

– פרא! נצטעק עודד – השארתי אותו שם לבד.

אחרי כמה דריסות רגליים ודחיפת מרפקים, הצליח עודד להגיע למרכז המהומה. שני שוטרים עמדו שם. האחד החזיק בידו פנקס רפורטים ורשם את פרטיו של הנהג הקרח, והשני לא עשה דבר, רק החזיק בידו של פרא העומד בחולצה קרועה ושערו פרוע מתמיד. שוטר נוסף עמד באמצע הרחוב וניסה להוציא מכונית אחר מכונית מתוך הסבך.

– אסור לי להתערב – אמר עודד בלבו – הנהג של המונית יכול להכיר אותי, ואני מסוגל להתרגש נגד רצוני ולשבור לו כמה עצמות. מוטב להמתין עד שהענינים יסתדרו בעצמם.

תפס לו מסתור מאחורי גבו של גבר בגיל העמידה, והמתין להתפתחות הענינים. אכן, השכיל לעשות. לא חלפו ארבע דקות, ושוטר חדש חצה את הקהל והתקרב למרכז.

– התקשרתי עם המנהל של “חושחש”, – אמר לשוטר המחזיק בפרא – הילד לא שיקר. המנהל אישר שיש להם תלמיד בשם אדם פנחסי. רק לא הבין מה הוא עושה בחיפה. ביקש לשלוח אותו מיד לכפר בחזרה.

 

פרק ל' – האוטובוס הראשון    🔗

עודד ופרא ישבו בספסלו האחרון של האוטובוס העובר דרך חושחש.

– אין דבר, עוד נמצא הזדמנות להסתפר.

– שום דבר לא בוער – אמר פרא, ונראה היה שזה הדבר האחרון שמדאיג אותו. – רק שחגב לא יעשה לי עכשיו עניינים חדשים.

– לא יעשה לך כלום. אני אסביר לו. העיקר שגיליתי את זהות המתנפלים.

– כן? תפשת את משה קורץ? מי הם?

– הוא אומר שהבטיחים.

– הבטיחים? – שאל פרא באי אמונה ופקח עינים משתאות – מה פתאום?

– אני לא יודע. הוא לא הספיק להסביר לי. אבל ידוע שיש כאלה האוהבים להתנפל בלי כל סיבה. סתם ככה, העיקר להתנפל.

– אין דבר כזה?

– למה אין? אני עצמי שמעתי לא מזמן על אליף אחד, שזינק על צואר המדריך שלו, לפני שבכלל הכיר אותו.

פרא פזל אל עודד. למה הוא מתכוון שם? משנפגשו עיניהם, השפיל ראשו ומילמל משהו כעין “זה לא היה בכוונה”.

– איך זה היה?

– עוד בהתחלת השנה – סיפר פרא כשעיניו מסתכלות מבעד החלון אל הנוף המתחלף, – רק הגענו לחושחש, קפץ פנימה שמן אחד ואמר: “חת שתים, כולם מתנדפים מהמכונית!” אני לא יודע למה, אבל כשאומרים לי מלה כמו ‘להתנדף’, אז יש לי חשק ללכת מכות עם מישהו, אבל לא הלכתי, רק יצאתי אחרון. אז הוא צעק לי: “תשתפך יותר מהר!” גם את המלה הזאת אני לא כל כך אוהב. בסוף, כשיצאתי, אמר לי: טוב, עכשיו תתגלגל חזרה למקומך ותצא מהאוטובוס בריצה!“. נכנסתי חזרה, והתחלתי לצאת. הוא ראה שכולם מסתכלים על שנינו והחליט להראות מי הוא. “בריצה!” צעק שוב, – או שאתה חוזר הביתה ואינך מראה פה יותר את פרצופך!”. בדרך כלל כשמדברים אלי על פרצופים, אז אני תמיד נמשך לקלקל איזה פרצוף או שניים. אבל כאן, במקום חדש, לא רציתי ענינים, רציתי להיות בסדר ולשמוע בקול המורים. אז התחלתי לרוץ לפי הפקודה. אז מה? אז הסנדל שלי נתפס בדיוק במשהו שבלט מהרצפה, ומהתנופה עפתי קדימה, ישר במקרה על הצואר שלו. הוא חשב שהתנפלתי עליו והתחיל להרביץ לי, ואחר כך שלח אותי למנהל. היה צריך לשלוח אותי לחובשת, אבל שלח לחגב. המנהל דוקא לא עשה לי כלום, מפני שהורדתי את הסנדל והוכחתי לו לפי הסוליה, שבאמת נתפסתי. אחר כך אמר לי לעמוד ליד כמה ארונות, שאל אותי מאיפה יש לי שערות כל כך שחורות, ובסוף אמר לי שהוא לא רוצה לשמוע עלי יותר. אחר כך, בכפר, כולם התחילו להגיד: איזה גיבור! איזה אמיץ! התנפל על אחד שגדול ממנו. בהתחלה הייתי מסביר שזה לא בכוונה, אבל אף אחד לא רצה להאמין לי. אז חשבתי, שיחשבו שזה היה ככה, אתה מבין?

– כן – אמר עודד – ומה בקשר לנהג המונית. גם עליו התנפלת שלא בכוונה?

– נכון – אישר פרא – באתי להפריד ביניכם. רציתי לטפוח לו על הכתף שיירגע. אבל הוא היה קצת גבוה בשבילי, והייתי מוכרח לקפוץ, ובדיוק כשנגעתי לו בכתף הוא הרים את ידיו עליך. במקרה הם נתפסו בי, ואני התרוממתי יחד אתם. אבל לא רציתי ללכת אתו מכות, רק שמישהו מהקהל, איזה מטומטם, שאם הייתי רואה אותו, הייתי שובר לו את העצמות, נתן לי בעיטה כזאת באחורי, שחשבתי שאני מתעלף, אז התחממתי, וכשאני מתחמם אני לא יודע מה שאני עושה. אתה יודע איך זה…

– ועוד איך? – אמר עודד – גם אצלי זה אותו דבר. הגד לי רק, אם אתה אומר שאתה לא יודע מה שאתה עושה אז אולי התחממת על קורץ ואתה פשוט לא יודע שאתה הוא זה שהכניס אותו לשק.

– אבל הרי הוא עצמו אמר שאלה היו הבטיחים.

– נכון, אבל זה כל כך לא מתקבל על הדעת.

– אז יש לך עוד יום שלם ולילה. כדי למצוא משהו מתקבל יותר.

– אני יודע – אמר עודד ברוח נכאה – הצרה היא שמרגע לרגע אני מסתבך יותר.

עודד הקיש על הדלת הירוקה, דחפה קדימה ונכנס.

– סוף סוף אתה כאן! – אמר חגב והניח על השולחן סכין גילוח שהחזיק בידו – אמרו לך שאני מחפש אותך?

– כן.

– תראה, הפרא שלך כבר עולה לי על העצבים. לפני שעה צלצלו לי מהמשטרה בחיפה וסיפרו לי שהוא השתולל שם. זה באמת עובר כל גבול. החלטתי סופית לסלק אותו מהכפר. אני לא ארשה כאן לתלמידים לעזוב את הכפר בלי רשות.

– אבל אני הרשיתי לו.

– אתה?

– כן. לקחתי אותו להסתפר. רציתי לקרב אותו אלי. חשבתי שאולי בצורה כזאת אצליח להוציא ממנו את האמת.

– איזו אמת?

– בקשר למשה קורץ ולזהות את המתנפלים עליו.

– שוב הפרשה הזאת… – נאנח חגב.

– כן, אמר עודד, – אני לא אוהב להשאיר דברים תלויים באוויר.

– והצלחת להוציא ממנו משהו?

– ממנו – לא! אבל פגשתי בחיפה את משה קורץ והוא סיפר לי שהבטיחים הם שהתנפלו עליו.

– הרי אמרתי לך בעצמי מה שהוא טוען.

– נכון, אבל אם אפילו עכשיו, אחרי שעזב את הכפר, הוא טוען אותה הטענה, אולי זה באמת נכון.

– שטויות – פסק חגב.

– כבר חקרתי. הם מכחישים זאת בכל תוקף, וטוענים שזו עלילה. מה פתאום יתנפלו על מדריך אחר? אם כבר, אז יש להם המדריך שלהם. לא?

– יוצא שלא התקדמתי בכלום – מלמל עודד – והבטחתי לגלות מחר בערב את האשמים…

– זאת הבעיה שלך – אמר חגב – לו היית בא ושואל אותי בעוד מועד, לא היית מגיע לידי כך. אתם הצעירים רוצים הכל לעשות לבד, וחושבים שהזקנים יודעים כלום. אמרתי לך עוד בהתחלה, עזוב את הפרשה. עכשיו אני בעצמי לא יודע מה להגיד לך…

 

פרק ל"א – פרא מתוודה סוף סוף    🔗

השעון המעורר צילצל. פרא קפץ מהמיטה, שלח יד מגששת לתוך האפילה, והתחיל ממשש את פני השעון. עד שמצא את הזיז המפסיק, פסק הצלצול מעצמו.

– אתה מוכרח להעיר את כל החדר?! – רטן עוזי שוורץ – לפחות אל תדליק את החשמל.

– אז איך אמצא את הנעלים? – התנצל פרא וכיווץ עיניו מול האור שהכה את החדר.

– מי אומר לך לחלוץ אותם כשאתה הולך לישון? – שאל עוזי.

– תודה על הרעיון – אמר פרא – אבל הספיק לי שבוע אחד.

– אולי לא תדברו ותתנו לישון? – גנח קקטוס, שהתעורר אף הוא – פרא עובד ברפת, אז כל הפנימיה צריכה לקום אתו.

עוד היה קר בחוץ. פרא חזר לחדר המקלחת והוריד את סוודר העבודה שלו שנשאר תלוי על הקולב. מחלון המקלחת הבחין באור הבוקע מחדרו של עודד. כשיצא ניגש להציץ מה פשר האור. עודד היה רובץ על המיטה בבגדיו. שעה ארוכה התבונן אליו פרא, ואחר פנה לעבר הרפת. כשהגיע סמוך לחצרה, נעצר והחל רק בחזרה, עלה על המפתן והקיש בדלת.

– מי שם? – קרא עודד וקפץ בבהלה ממיטתו.

– אני! – אמר פרא.

– מה השעה? – שאל עודד וניער ראשו לסלק פירורים אחרונים של שינה.

– אחרי ארבע – אמר פרא – באתי להגיד לך שאני הוא זה שהתנפל על משה קורץ.

– מה??? – עודד היה בטוח שהוא חולם. התבונן בשעונו ובלילה הניבט מבעד החלון.

– על מה אתה מדבר? – שאל.

– על השק. אני הוא זה שהלביש אותו על משה קורץ.

– סוף סוף! – אמר עודד, שהיה ער כליל וצבוט מעט בידי עצמו. – אני ידעתי זאת כל הזמן – מלמל – אבל לא רציתי לאלץ אותך לדבר. רציתי שזה יבוא לבד, בדיוק כפי שזה קרה עכשיו.

– אז אני יכול לחזור לרפת? – שאל פרא.

– רגע! – אמר עודד – אני רוצה קודם לשמוע את הפרטים. מי השתתף אתך?

– אף אחד. אני לבד. אבל אני מוכרח לחזור לרפת. אני לא רוצה ענינים עם יהודה הצולע.

– בסדר! – אמר עודד – אני שמח שסוף סוף קיבלת אומץ, ואני מקווה שעד מחר בערב לא תתחרט.

– לא! – שח פרא – זה יהיה בסדר!

פרא יצא, ועודד נשאר יושב על מיטתו. משהו לא מצא חן בעיניו, אבל לא ידע בדיוק מה. חלץ את סנדליו, פשט את בגדיו ונכנס למיטה. כשהיה בפנים, נזכר ששכח לכבות את האור. הרים סנדל אחד וזרקו לעבר המתג, לא פגע! הרים שני – וזרק שוב. הפעם פגע, אבל לא כיבה. קילל, יצא מהמיטה, הלך על קצות עקביו וכיבה את האור.

עודד מצא את פרא רוחץ את השוקת שבחצר הרפת, ומנסה להוריד בעזרת מברשת וחתיכת פח את הירוקת שעלתה בדפנותיה. השעה היתה מוקדמת. השמש העצלה עוד הסתתרה מאחורי ההרים ושלחה קרניים אחדות שיחממו לה את האוויר לפני שהיא יוצאת. נשארו עוד כמה דקות להשכמה, אך עודד לא יכול היה להשאר בחדרו. משהו בסיפורו של פרא נראה חשוד בעיניו. עודד נטל את המברשת המונחת בצד, טבל אותה במי סבון והחל מקרצף את דופן השוקת לצדו של פרא.

– כעת ספר לי בדיוק איך זה היה – אמר לו.

– מה חשוב איך היה? העיקר שהיה.

– חשוב מאד. כי באסיפה הערב אף אחד לא יאמין שהצלחת להתנפל על קורץ לבדך. אני רוצה לדעת הכל בדיוק.

– טוב! – אמר פרא – אם אתה דווקא מתעקש. באותו לילה אחרון שלו, הסתובב קורץ בפנימיה ואמר שלום לכולם. אחרי שיצא עקבתי אחריו עם שק ששמרתי אצלי. כשהגיע ליד הפיקוס שמול המועדון שלנו, התבונן מסביב, ראה שאף אחד איננו, ונעמד על ידו לעשות משהו. זאת היתה בשבילי הזדמנות מצויינת. התנפלתי עליו מאחור, ואת השק הלבשתי ישר על ראשו. הוא כל כך הופתע, עד שלא הספיק להתנגד, נפל על הארץ מבולבל, ולפני שהתאושש מההתנפלות הפתאומית, הספקתי לקשור אותו חזק חזק.

– היה לך חבל מוכן?

– ברור.

– מאיפה?

– מצאתי אותו מתגלגל בין חבילות הקש.

– חבל־סיבים, מאלה שקושרים חבילות חציר?

– כן, בדיוק כזה, אבל בחרתי אחד גמיש וחזק במיוחד.

– ומשה קורץ לא צעק?

– לא. סתמתי לו ביד את הפה.

– וביד השניה קשרת אותו?

– כן.

– ואיך הצלחת לסחוב אותו ביד אחת עד הרפת?

– בעיה? אני יכול לסחוב שק חיטה מלא על הגב.

– זה כשהשק לא מתנגד.

– הוא גם כן לא התנגד.

– הלך אתך מרצונו הטוב?

– כן. אני קשרתי לו רק את הידים. את הרגלים השארתי חופשיות. לחצתי לו עם מקל על הגב, ואמרתי לו “קדימה!”

– וכל הזמן החזקת לו יד על פיו?

– כן. יד אחת על הפה. זה הספיק. היד השניה איימה עליו עם מקל על הגב.

– אה!… – נאנח עודד – חבל!

– למה חבל? – היתמם פרא.

– כי הערב בתשע הבטחתי לגלות מי היו המתנפלים.

– אבל אני התנפלתי. אני, אני…

– עם חבל סיבים של חבילות קש?

– חבל חזק וגמיש.

– זהו. ובשק שנמצא במקום ההתנפלות היו מושחלים חוטי ברזל דקים.

– אהה, נכון – נזכר פרא – בטח שאלו היו חוטי ברזל. כבר עבר חודש מאז, אז שכחתי. בטח שאלו היו חוטי ברזל. הרי מצאתי אותם בעצמי ליד המסגריה…

– די! די! – אמר עודד – תפסיק כבר. מה אתה חושב שאני ילד קטן שאפשר לספר לו סיפורים ולהשכיב אותו לישון? רצית לשים אותי לצחוק לפני האסיפה, שכולם יצחקו לי?

– לא, בחיי שלא! – נשבע פרא – רציתי לעזור לך. חשבתי שעוד כמה שעות האספה, ושלא הייתי רוצה להיות במקומך…

– אל תדאג לי, טוב? – אמר עודד כשנימת כעס מתגנבת לקולו – יותר טוב שתדאג לעצמך!

– אבל מה תגיד באסיפה?

– אני כבר אדע מה להגיד. מה אתה חושב שבאתי הנה ישר מהסינור של אמא?

פרא רצה להגיד “כן”, אבל בלע את המלה בקרבו, ואת עודף מרצו השקיע בדופן השוקת, שהחל משפשפה בעוז כזה עד שכמעט נשחקה מתחת ידו.

 

פרק ל"ב – שריף בארגז הקירור    🔗

פרא הרים את הקלשון הישן של הרפת והפך את תוכו לתוך המריצה. גוש חמים ומעלה אד של זבל פרות נשפך פנימה. הוא הצעיד את המריצה עוד מטר קדימה והחל מטפל ב"גבעת אדים" חדשה. לפני כשעה גמר לרחוץ את השוקת של הפרות, ועתה נקרא פנימה לנקות את רצפת הרפת. מצב רוחו היה עגום במקצת. הצטער שלא הצליח לשכנע את עודד, שהוא אשר התנפל על משה קורץ. כבר לו מאמינים לו כלום כאן בכפר. עד עכשיו, כשטען שלא התנפל על קורץ – לא האמינו. ועתה, שכבר בא והודה שהתנפל – שוב לא מאמינים לו. איך יסתכל הערב בעיני עודד, שעה שהלז יצטרך לעמוד לפני האליפים ולהגיד: “מצטער, הבטחתי לכם אמנם למצוא, אבל עוד לא הצלחתי, אולי בפעם אחרת”…

– על מה אתה חולם עכשיו? – נשמע קולו של יהודה הצולע.

פרא מיהר לתפוס בידית הקלשון המפוספסת. החליקה על פני הרצפה והפכה ריקה לתוך המריצה.

– אני לא חולם – התנצל – חבובה עוד לא עשתה כלום. אז חכיתי קצת, שלא תלכלך בדיוק אחרי שאלך.

– ממש נוגע ללב – אמר יהודה, כשנימת לגלוג בקולו – אז תעמוד ככה כל היום ותחכה?

– לא! אמר פרא – אני… אני… – לא ידע מה להגיד, גמגם עוד כמה מלים ותוך כך תפש במריצה והתקדם עד הערימה הבאה.

– תגיד לי, – שאל יהודה – את ארגז הקירור כבר ניקית פעם?

– לא.

– אז אחרי שתגמור כאן עם הזבל, תקח סמרטוט ודלי ותיגש לשם. אני אשלח את שריף שיראה לך בדיוק איך מנקים.

ארגז הקירור היה אולי הרהיט העתיק ביותר בכל חושחש. בעוד כל משקי הבקר כבר מאחסנים את כדי החלב שלהם בחדרי קירור מודרניים, נשאר המנהל חגב קשור מאד לארגז הישן. “כל זמן שהוא עובד – אמר – לא נמירו באחר. אם היה טוב לפני עשרים שנה, למה לא יהיה טוב גם היום?” אולי צדק חגב, אך לו ידע מה רב היה חלקו של ארגז זה בפיתוח הקללות בכפר, ספק אם לא היה משנה דעתו. הארגז, שאורכו שלושה מטר ורוחבו כמטר, פעל בשיטה הפשוטה ביותר. מחציתו מתמלאת במים קרים, ובתוכם היו טובלים את כדי החלב. הכדים היו מגיעים ישר מהרפת, כשעל תחתיהם דבוקים גבבי זבל, שהיו נמסים במי הארגז, וממלאים אותו במשך הזמן בצחנה מעוררת דמעות. לא לחנם היה מקובל וידוע בכפר, שאת ארגז הקירור מנקים רק אליפים. בטיחים או גמילים המכבדים את עצמם, לא ירצו אפילו לגעת בו.

שריף הראה לפרא איך פותחים את פקק הניקוז של הארגז, ואחר עמד וחיכה עד שהמים יתרוקנו. ריח דליל של צחנה התפשט באוויר, ופרא נסוג שני צעדים.

– אל תברח! אל תברח! – אמר שריף, כשצחוק של זדון מרחף על שפתיו. – בוא, תעמוד כאן ותתרגל, עוד מעט תצטרך במילא להכנס פנימה.

פרא כבש את מורת רוחו ולא ענה דבר.

– איך הוא המדריך החדש שלכם? – שאל שריף.

– חדש. – אמר פרא. – עוד לא מכירים.

– ראית איך סידרתי אותו באסיפה שלכם?

– טוב, אבל הוא הבטיח לסדר אותך בחזרה.

– לא הבטיח ולא אבטיח. אפילו מלה אחת לא אמר למנהל. הוא מפחד ממני, לא ראית? הוא כל כך חלש. באצבע אחת אני משכיב אותו על המקום. שמעתי שהוא צריך לגלות לכם הערב מי התנפל על משה קורץ. חה! חה! יצמחו לי אקליפטוסים על הידים לפני שהוא ידע מה להגיד!

פרא לא ענה. אף אחד לא סבל בכפר את שריף. לאחרונה, אחרי שהלשין על הבטיחים שסחבו ממחסן הפרודוקטים אבד את שארית כבודו בכפר, והוא חש עצמו מנודה.

– זהו – אמר שריף – המים יצאו. קח את הדלי והסמרטוט והכנס לארגז. חה… חה…

– לתוך הסרחון הזה? – נבעת פרא.

– אלא מה חשבת? – אמר שריף כשבעיניו נצנוץ עליז – שמנקים את הארגז מבחוץ?

עיקר הלכלוך הצטבר בקו המים. פרא שפשף ומחק קו זה לפי הוראותיו של שריף הפוקד עליו מרחוק. בפינה השמאלית הצטברה גבשושית שלא אבתה להימחק.

– תשפשף יותר חזק! – אמר שריף.

– אני משפשף – אמר פרא – אבל אי אפשר להוריד אותה בשום אופן.

– אל תספר לי סיפורים – שח שריף.

– בחיי! – נשבע פרא – היא דבוקה לקיר.

– אני אראה לך דבוקה לקיר! אמר שריף, דילג מעל פתח הארגז, דחק את פרא הצידה וניסה ללמדו מקרוב הלכות ניקוי. משום מה היתה הגבשושית דבוקה כה חזק לקיר, עד שאפילו בצפורניו לא הצליח שריף להסירה. – צא החוצה והבא איזו פחית או שפכטל! – ציווה.

פרא שמח לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר צח. רץ אל החצר ומצא ליד השוקת את פחית הניקוי.

– למה לקח כל כך הרבה זמן? – שאל שריף מבפנים.

– כי באו הבטיחים לרפת ועיכבו אותי.

– איפה הם?? – נבהל שריף ועמד לזנק מתוך הארגז. רק זה חסר לו, שהבטיחים יראו אותו, את שריף בתוך הארגז המסריח. איך יוכל לשאת בושה כזאת?

– זוז מהפתח! – קרא וניסה לדחוף את פרא הצידה.

– הם כבר עומדים בדלת! לחש פרא.

– אוי לי! – נאנק שריף וצנח חזרה לארגז, סגור מהר את המכסה. ואל תיתן לאף אחד לפתוח!

פרא מיהר למלא את ההוראה, ושריף נשם לרווחה (דרך הפה), משנוכח שהבטיחים לא הספיקו לראותו. שתי דקות לאחר מכן חש בדפיקות לב, כשהבחין בפס צר של אור החודר פנימה, ובמכסה המתרומם מעט. נצמד בחזקה לקיר ונבהל לשמוע פתאום קול צליל מתכתי מתחתית הארגז. מה זה יכול להיות? קולו של פרא שהגיע אליו בלחש, הרגיעו מעט:

– אל תפחד! – לחש פרא – הם עוד רחוקים, רק ליד הדלת. זרקתי לך את הפחית, ותוריד בינתיים את הגבשושית.

– את הנשמה העלובה שלך אני אוריד תיכף! – רטן שריף, אבל פרא כבר לא שמע, כי מיהר לסגור את המכסה בחזרה.

כעשר דקות שהה שריף בתוך הארגז המחניק. כל הקללות שספגו דפנות הארגז עד כה, היו כאין וכאפס לעומת הקללות שהטיח בהן באותן עשר דקות חשוכות. פעמיים ניסה שריף להרים את מכסה הארגז ולנשום קצת אוויר נקי. בשני המקרים הללו מיהר פרא לרכון וללחוש לו: “הם עוד פה!” שריף מיהר להוריד את המכסה ולהתקפל בקרקעית התיבה. לבסוף התעוררו רחמיו של פרא, הרים את המכסה, ולחש לצרור המצטמק בפינה:

– בסדר, אתה יכול לצאת!

– אתה בטוח שהם אינם? – שאל הצרור בלחש.

– כן – אמר פרא – ליתר בטחון חכיתי שלושה רגעים אחרי שהלכו.

שריף הציץ תחילה החוצה, ומשהיה בטוח שפרא לא מסדר אותו העֵז להתרומם ולצאת.

– איזה מזל! – אמר בהקלה – חסר לי שהיו מוצאים אותי בארגז!

פרא התרחק ממנו צעדים אחדים. ריחו של פגר חתול בן שבועיים היה כאודיקולון לעומת הצחנה שעלתה משריף.

– אל תחשוב שהתביישתי מהבטיחים – אמר שריף והתקרב בלי משים אל פרא – ניקוי הארגז זו עבודה כמו כל עבודה אחרת. פשוט לא רציתי להפגש אתם. הם כאלה חנפנים ולקקנים, שאני לא יכול לסבול אותם…

– שמעתי שהבטיחים התנפלו עליך פעם והכניסו אותך לשק.

– שק? עלי? – אמר שריף – ראית כבר מישהו שיצליח להוריד עלי שק?

– אבל שמעתי מיפתח הבטיח, איך התנפל עליך אחרי שהלשנת עליהם.

– דמיונות של יפתח!

– בוא נתערב. אני מוכן לשאול אותו שוב.

– לא! לא! – אמר שריף ופרא דימה להבחין בצליל של בהלה. – מוטב שיחשבו שסידרו אותי. למה לקלקל להם את מצב הרוח?…

קצת לפני הצהרים, מצא פרא את עודד מסתובב במשטח הזבל של הרפת, כשהוא מחזיק בידו את הזכוכית המגדלת של חדר הטבע, ובודק את טביעות הנעליים הפזורות בשטח.

– מצאת משהו? – שאל פרא.

– עוד לא! – אמר עודד – אני מנסה לעקוב אחרי הפסיעות. הרי לכאן גררו את משה קורץ. אם נגלה פסיעות מתאימות, נוכל אחר כך לעבור בפנימיה ולזהות את המתנפלים לפי נעליהם.

פרא הצטרף לסקירת השטח. תוך כדי כך סיפר על עבודתו ברפת ועל השיחה עם שריף?

– מה?? – התעורר עודד פתאום – שריף טוען שהבטיחים לא התנפלו עליו?

– כן – אמר פרא – ככה הוא טוען, אני יודע…

זיק ניצת בעיניו של עודד: – נדמה לי שמצאתי את פשר התעלומה! איפה יפתח? עוד ברפת? – לא חיכה למענה ורץ לעברה.

– לא! – צעק פרא אחריו – הוא לא שם.

– אבל הוא היה שם עכשיו, לא? הרי סיפרת לי שהוא הסתובב שם עם עוד כמה בטיחים, בדיוק כששריף התחבא בארגז.

– סיפרתי – אמר פרא – אבל בעצם לא כל כך דייקתי. הם לא היו שם בכלל.

עודד נעצר והסתכל על פרא בפה פעור:

– אז סתם מתחת את שריף?

– כן – אמר פרא, והשפיל ראשו – הוא כל כך השוויץ איך שסידר אותך…

צל של חיוך עמד להתפשט על שפתי עודד, אך מיד נזכר כי טרם הגיעה העת לחיוכים. לכן הסתפק בטפיחה עזה על גבו של פרא, והוסיף: “לא ידעתי שאתה כזה ממזר! כל הכבוד!”

פרא הסמיק והשפיל ראשו כל כך, עד שסנטרו כמעט חנק את גרגרתו.

– פרא! – המשיך עודד, – בעזרתך עלינו על הפסים הנכונים. אם התיאוריה שלי נכונה, אז הנצחון בידינו. אני רק מקווה שאצליח עכשיו למצוא את יפתח.

– אני יכול לבוא אתך? – שאל פרא.

– לא, לא צריך! – מר עודד – תבוא בערב למועדון ותשמע את סוף הסיפור יחד עם כולם.

– אם תרצה עזרה – צעק פרא – אז תקרא לי!

– בסדר! אמר עודד, וכבר משך את רגליו הארוכות ורץ אל בתי הפנימיה, לעבר בנין הקומתיים של הבטיחים.

 

פרק ל"ג – המזימה הגדולה    🔗

כאשר נפרצה הדלת, היה יפתח יושב בחדרו ומכין שעורים. אוטומטית מיהר להסיר את משקפיו ולהסתירם מתחת למחברת.

– אתה פה! – אמר עודד, נושם בכבדות וצונח אין אונים על אחת המיטות. – ברוך השם!

– מה הענינים? – שאל יפתח אחרי שנרגע.

עודד היה עוד עייף. – אתה מרכיב משקפיים? – שאל משהבחין בעקבות מצבטים על חטמו של יפתח.

– כ… כן! – גמגם הבטיח הנבוך. – ז… זה רק בזמן האחרון, וגם כן רק מתי שאני קורא. ככה אני דוקא רואה טוב, אבל הרופא סתם מתעקש.

– בסדר, בסדר! – אמר עודד – אין דבר. תתרגל. עוד תתרגל. גם אני לא נולדתי עם משקפיים על האף. אתה יודע למה באתי?

– לא, למה?

– שמעת על זה, שהערב יש לי אסיפה חשובה עם האליפים שלי?

– כן. ושמעתי גם שאתה יודע מי התנפל על משה קורץ.

– נכון.

– מי?

עודד נעץ בו את שתי עיניו החומות. יפתח הביט בהן, אך לא השפיל ראשו. להיפך, המשיך להתבונן בעודד בסקרנות גלויה. – מי? שאל שוב.

– אני אגיד לך! – אמר עודד. – אבל בתנאי שלא תזדעזע.

– מה יש לי להזדעזע?

– במקרה זה, נדמה שיש לך הרבה מאד.

– שטויות! – ביטל יפתח את הדברים. – אני לא מאלה המזדעזעים. מי היה זה?

– בתנאי שלא תספר לאף אחד.

– מובן מאליו. אז מי זה היה?

– אתה!

– אני? – הזדעזע יפתח. – מה פתאום אני?… שמע, בחייך, תפסיק לבלבל לי את המוח! החלטת ללכת מאחד לאחד ולהדהים אותו?

– לא מאחד לאחד, רק אליך!

– אבל הרי אתה לא מדבר ברצינות?

– בכל הרצינות.

עודד הבחין במבטי תמיהה וחשד בעיניו של יפתח. קם, ובלי לדעת למה, ניגש והטיח בפניו:

– אתה! אתה! אתה!

– אבל זה לא נכון! – נסוג יפתח. – אם הייתי עושה זאת, הייתי מספר לך בעצמי.

– אני יודע! – אמר עודד. הצרה שרק אתה לא יודע.

– מה זאת אומרת אני לא יודע? איך אפשר להתנפל על מישהו ולא לדעת?

– פשוט מאד – אמר עודד. ספר לי איך התנפלתם על שריף אז, באותו לילה חשוך, ואספר לך איך אפשר.

יפתח התישב על המיטה לצידו של עודד, גרד בראשו כמנסה להזכר, ואחר החל לספר:

– אני לא יודע אם אתה יודע, אבל פעם רצינו לעשות קומזיץ, וסחבנו ממחסן הפרודוקטים שק מלא שימורים ותפוחי אדמה. שריף ראה את זה וביקש קופסה של אננס. הוא משוגע לאננס. כמובן שלא רצינו לתת לו, אז הוא נעלב והלך, ואחר כך בא אלי המדריך שלנו וגילה את הסחיבה. תיכף הבנו, ששריף הוא זה שהלשין, והחלטנו ללמד אותו לקח. ידענו שהוא אוהב להסתובב בערבים בפנימיה של האליפים. ארבנו לו בחוץ, בחלקת הרימונים, וחיכינו שיצא. היה לילה חשוך והוא לא הרגיש בנו. במקום ללכת לכיוון הפנימיה של הדליתים, התחיל ללכת לעבר הים. הסתננו אחריו בין הרימונים, וכשהיה קרוב לחדר שלך, התנפלתי עליו ראשון עם השק, כיסיתי לו את הראש, וסתמתי את הפה שלא יצעק. לרחמים היתה חבילה שלמה של חוטי ברזל, אז קשרנו אותו חזק, חזק, וסחבנו אותו עד לחצר של הרפת. שם גילגלנו אותו קצת על הזבל, והשארנו אותו על המשטח.

– מאיפה לקחתם את השק?

– בשק שסחבנו את הפרודוקטים מהמטבח.

– הרי אמרו לכם להחזיר אותו, לא?

– את הפרודוקטים החזרנו. את השק השארנו בשביל שריף.

– איך הצלחתם לסחוב את הפרודוקטים מהמחסן? פרצתם?

– לא. זה היה בכלל במקרה. אני עבדתי אותו יום במטבח, ויצאתי לרגע. כשחזרתי ראיתי את פרא שוטף כלים במקומי. נדמה לי שסיפרתי לך על המקרה. טוב. אז לא היה לי מה לעשות, אז במקרה נכנסתי למחסן הפרודוקטים, מלאתי את השק במה שבא ליד, ושילשלתי אותו החוצה מהחלון. אחר כל יצאתי והסתרתי אותו מתחת השיח הגדול הזה עם הפרחים האדומים.

– ואז שריף ראה אותך?

– לא, הוא ראה אותנו אחר כך, כשבאתי עם שמריהו ורחמים לסחוב את השק לחדר.

– ואחרי שהרבצתם לו אז, באותו לילה, למה לא הלך להלשין עליכם למנהל?

– פחד.

– ממה?

– ששוב פעם נלמד אותו לקח.

– ואולי היתה סיבה אחרת?

– איזו?

– שפשוט לא היה לו מה להלשין לפני המנהל.

– למה אתה מתכוון?

– אני מתכוון לזה שאתם לא התנפלתם על האיש הנכון.

– מה??? – נצטעק יפתח.

– כן – המשיך עודד בשלווה – אתם התנפלתם על משה קורץ.

– לא!!! – קרא יפתח – לא יכול להיות. מה הוא עשה לנו?

– לא כלום. עובדה שהאיש שנמצא למחרת ברפת היה משה קורץ.

– זה רק היה מקרה. הרי כולם יודעים, שפרא עם עוד כמה אליפים החליטו להתנקם בו בלילה האחרון לפני שעזב.

– הם רק דיברו הרבה, אבל בסוף לא עשו כלום. חקרתי נקודה זו לפרטי פרטיה. הייתי אצל משה קורץ בעצמו והוא סיפר לי, שאתם הייתם המתנפלים.

– איך יכול היה לדעת, הרי כיסינו לו את הראש?

– אולי פטפטתם קצת והוא הכיר את הקולות?

– אז למה לא הענישו אותנו?

– פשוט, מפני שלא האמינו לקורץ. חגב היה בטוח שהוא בודה את הדבר מלבו, מפני שהוא מתבייש לספר, שהאליפים הקטנים הצליחו להשתלט עליו.

יפתח ישב עתה על מיטתו, ראשו נשען בין שתי כפותיו ופיו ממלמל ביאוש:

– איך יכולנו לטעות? איך יכולנו לטעות?…

– כל אחד היה יכול לטעות במקומך. לפני חודש בדיוק לא היה ירח, היה לילה חשוך, ובחלקת הרימונים החושך גדול פי כמה. אפשר להבחין רק בדמות ולא בפרטיה, ושריף הוא במקרה גדול ושמן כמו משה קורץ. כשפגשתי אותו אתמול בחיפה, הייתי בטוח ברגע הראשון שזה שריף בעצמו.

– מה יהיה עכשיו? – שאל יפתח.

עודד משך בכתפיו: – שום דבר מיוחד. חבל רק ששריף משויץ ומתרברב, שאף אחד לא העז לגעת בו, ושאתם הבטיחים מפחדים מפניו פחד מוות.

– החזיר הזה! – סינן יפתח בשפתיים חשוקות – אנחנו עוד נלמד אותו דרך ארץ.

– תתנפלו עליו שוב עם שק? – שאל עודד בהיסוס.

– כן, – אמר יפתח, וניכר היה כי החליט על זאת בזה הרגע. – זה רעיון גדול. שריף יקבל את השק שלו.

עודד הביט גלויות ביפתח, חיכך שעה קלה בדעתו, ואחר אמר:

– תראה, יפתח, אני רוצה לדבר אתך גלויות. כמדריך, אסור לי להרשות לך לערוך התנפלות כזאת. אך מאחר והמדובר הפעם ביישור ענינים פנימיים שלכם, ומאחר ואני מכיר אותך כעקשן ללא תקנה, אני יודע כי כל מחאותי לא תעזורנה לי, ואתה את שלך תבצע במוקדם או במאוחר…

– בהחלט.

– אם כך – אמר עודד – בוא נעשה הסכם ג’נטלמני.

– מהו?

– אתה מבטיח לי שאתם מתנפלים על שריף בכל העדינות. לא פוצעים ולא בועטים. אינני רוצה בריונות, רק סתם ככה קצת הפחדה, מעין אזהרה ולא יותר.

– טוב, קצת צביטות או סיבובי אוזן עוד אפשר?

– לא! – פסק עודד – המטרה כאן היא לא להכאיב, אלא לבייש. ברור? תמורת זאת אני מגלה לך שהערב אני מזמין את הברנש הזה לשיחה בחדרי בשעה אחת עשרה וחצי בדיוק, ויש להניח שהוא יעבור דרך חלקת הרימונים…

– הבנתי – אמר יפתח – הלילה באחת עשרה אני קורא לחבר’ה.

– אני לא שמעתי כלום! – אמר עודד.

– ברור! ברור! – נענע יפתח בראשו.

– לא, אני מדבר ברצינות – המשיך עודד – לא סיפרתי לך אף מלה, אפילו לא גיליתי לך שהשק הידוע מונח בחדרי על השולחן.

– בהחלט לא גילית לי! – אמר יפתח וחייך את חיוכו האלכסוני.

– להתראות מחר! – אמר עודד בצאתו את החדר.

– מחר בבוקר – ציין יפתח – אבוא לספר לך איך היה.

עודד כבר לא הקשיב לדברים. סגר את הדלת במהירות ובשקט, וחלף במסדרון הארוך.

עודד פגש את שריף בחדר האוכל, בשעת ארוחת הערב והזמין אותו הצידה לרגע.

– אני רוצה לשוחח עמך – אמר לו.

– מה פתאום? – היתמם שריף – מה עשית?

– אתה אולי שכחת – אמר עודד – אבל אני לא. ענין האסיפה. תבוא אלי אחר כך לחדר, אני אחכה לך.

– אבל אני צריך עוד להכין שעורים. יש לנו מחר בחינה בגידול בהמות.

– אני יודע – אמר עודד – תבוא אלי באחת עשרה וחצי, אחרי כיבוי האורות. לא אדבר אתך הרבה. הייתי רוצה לגמור אתך את הענין בצורה חברית, בשפה שאתה מבין. סוף סוף אתה כבר תלמיד השנה הרביעית ולא איזה אליף. אתה שותה משהו?

– אפילו ויסקי! אמר השריף, מתח את חזהו והרים מעט את חגורתו הרחבה.

– ויסקי אין לי – אמר עודד – אבל נמצא כבר משהו אחר שיחמם אותך.

– להתראות! – אמר שריף וקרץ לעודד קריצה רבת משמעות.

– להתראות! אמר עודד והחזיר לו קריצה.

 

פרק ל"ד – עודד דוחה את האסיפה בשעה וחצי    🔗

ברבע לתשע כבר כולם היו במועדון. אפילו ערן הגיע לשמוע מי היו המתנפלים האלמונים. השעה היתה תשע, ועודד טרם בא. אזמייש רץ לחדרו והודיע שהחדר חשוך, ואף אחד לא יודע איפה עודד. התחילו להתערב, אבל לא היה עם מי. עד כה כולם בטוחים, שהמדריך החדש והמוזר הזה לא היה מעז לקרוא אותם לאסיפה, לולא ידע מי האשמים. בתשע ורבע היו מחצית האליפים בעד ומחציתם נגד. בתשע ועשרים, כשאזמייש רץ שוב וחזר והודיע שהחדר חשוך, נשאר פרא המאמין היחיד בעודד. גם־גם התערב אתו על “וידוי אישי בפרהסיה” גם־גם אמר שעודד לא יצליח לגלות הערב את האשמים, ופרא אמר שכן יגלה. מי שמפסיד יהיה חייב להתייצב לפני כל האליפים ולהכריז בפניהם: “אני הטיפש הכי גדול בכל חושחש. נולדתי טיפש וגם אמות טיפש”. בעצם, בשלב ראשון של התערבות הסתפקו במחצית המשפט, אבל גם־גם דרש אחר כך להוסיף את החלק השני שם “גם אמות טיפש וגם נולדתי טיפש”, ופרא הסכים בלי ברירה.

בתשע וחצי הושלך הס באולם. עודד הופיע בפתח.

– שימו לב! אני מצטער שאחרתי קצת, אבל פשוט נרדמתי. חוץ מזה עד כמה שאני זוכר, הבטחתי לספר לכם משהו הערב…

היתה הפסקה קצרה. נדמה היה כאילו עודד מתקשה לדבר, או סתם נושם בכבדות. איש מבין הנוכחים לא ניצל שתיקה זו לרעה, והכל חיכו בסבלנות למוצא פיו. עודד העביר מבטו על פני העינים הנעוצות בו, עד שהגיע לזוג עינים יוקדות, שנראו נוצצות יותר מכל האחרים.

– ערן! מה אתה עושה פה?

– אמא הרשתה לי! אמא הרשתה לי! – התגונן הקטן.

– אבל אני לא מרשה! חזור מיד הביתה!

– לא רוצה… לא רוצה… – יבב ערן.

– פרא, תסלק אותו מכאן!

פרא ניגש אל ערן, הרימו בצוארונו ובמכנסיו והשליכו מעבר לדלת.

– ובכן – חזר עודד ואמר – הבטחתי לגלות לכם משהו הערב, אך לצערי לא אוכל לעשות זאת עכשיו…

המיית לחישות עברה באולם, וגם־גם קרא:

– פרא! תקום ותתוודה!

– שקט! צעק עודד, ובדממה אשר נפלה הוסיף – אינני רוצה שתבינו אותי שלא כהלכה. הבטחתי לגלות הערב את האשמים, ואני אעשה זאת… – כאן הנמיך עודד קולו ועבר כמעט ללחישה – אני יודע בדיוק מי הם המתנפלים. אני רק מוכרח להודות לפניכם, שאפילו אותי הפתיעה ידיעה זו עד כדי כך, שמבחינה טכנית עדיין איני יכול להציג לפניכם אותם, ואני מבקש דחיה של… – וכאן חשף עודד את שרוולו והתבונן בשעונו, כל האליפים הורידו ראשיהם והתבוננו איש איש בשעונו – דחיה של שעה וחצי. בשעה אחת עשרה בדיוק אנו נפגשים שוב במועדון.

– שקט! צעק עודד למרות שלא היה רעש מיוחד – אם אשמע עוד הגה אחד, אני שולח את כולכם לישון ואיני מגלה לכם כלום.

בין רגע היו כל הפיות קפואים וכל המלים חנוקות.

כשאגיד לכם בעוד שתי דקות “חופשים”, אתם יוצאים לחדריכם ומפיצים שמועה, שאני לא הצלחתי לגלות כלום. זה חשוב לי מאד להצלחת המבצע. אחר כך אתם הולכים לחדריכם לנוח, ובאחת עשרה בדיוק כולנו כאן. מפה נצא למקום בו אירעה התנפלות – אמר עודד ולא הרגיש איך הוא מרים קולו מרוב התלהבות.

– יותר בשקט! – לחשה עדה־בריבוע, שהפכה כמעט למלבנית מרוב מתיחות.

– סליחה! – אמר עודד, כשהוא מנמיך את קולו, אך מגביר את להט המלים – אנחנו נסתתר במקום מסויים, ומשם תראו במו עיניכם לא רק את האשמים בלבד, אלא תחזו בכל המחזה אשר אירע כאן בדיוק לפני חודש. אל תשאלו אותי עכשיו איך, אבל משה קורץ יהיה כאן בעצמו, ואותם ברנשים אלמוניים, אשר התנפלו עליו אז, יחזרו ויתנפלו עליו שוב…

המיית השתאות כללית עמדה לפרוץ באולם, אך עודד רק הרים את ידו מעט, וההמיה נחנקה באבה.

– שימו לב – המשיך בקול נמוך, נמוך כל כך, עד שערן המסתתר מאחורי הדלת נאלץ לפתוח אותה מעט, כדי לשמוע יותר טוב – המתנפלים לא יודעים ולא צריכים לדעת, שאנחנו כולנו אורבים בסביבה ועוקבים אחריהם. אנחנו ניתן להם לבצע את תכניתם במלואה…

– אפילו שיכו אותו? – נכנסה רבקה העצובה לדבריו.

– אפילו שיכו אותו! – אמר עודד כשנימת כעס בקולו – אבל הם לא יכו אותו, אני דאגתי לכך, ושוב פעם: אל תשאלו אותי איך, וחוץ מזה שאלות בסוף, ותנו לי קודם לסיים את דברי. זהו עד כאן. יש שאלות?

איש לא העז להרים את ידו, ועודד המשיך: ובכן, אתם נשארים חבויים במסתור, ואינכם יוצאים ממנו, עד שהמתנפלים מסיימים את מלאכתם ומסתלקים מהמקום. גם אז אינכם קמים עוד, אלא מחכים לי. אני אצא אליכם ואתן הוראות חדשות ברור?

– כן! ברור! ברור! – קרא ערן בהתלהבות וקפץ במקומו – אנחנו נתנפל על משה קורץ! איזה יופי!

– אתה עוד כאן? – שאג עודד בקול מאופק – מהר הביתה לישון!

ערן לא חיכה הפעם עד שפרא יגש אליו, ונמלט כל עוד נפשו בו.

– עוד דבר…– אמר עודד – היות ואיני יכול לדעת כמה זמן ימשך הדבר, והיות שמחר בבוקר הנכם ממשיכים לעבוד וללמוד כרגיל, אני דורש מכם לנצל את הזמן שנותר למנוחה, ללכת לחדריכם בשקט, ולישון עד להתחלת המבצע.

– אם נלך לישון – שאל אזמייש – אז איך נפיץ את השמועה?

– לא התכוונתי שתעברו בכל הכפר מחדר לחדר ותפיצו אותה, – אמר עודד – כוונתי היתה שאם מישהו במקרה ישאל אתכם, רק אז תשתמשו בה. ברור?

– ברור! – אמר קקטוס בצואר מתוח והכל הסתכלו עליו.

– נדמה לי שבזאת סיימנו – אמר עודד, אחרי שסקר את פני היושבים מולו – יש עוד שאלות?

גם־גם הרים את ידו.

– אם יש, אז תשמרו אותן למחר! – פסק עודד בקול שאין לערער אחריו. – עכשיו כולכם לחדרים, אבל חת־שתים!

 

פרק ל"ה – שריף יוצא לכייף    🔗

שריף שכב על מיטת הקפיצים אשר בחדרו ועיין במחברת מקושקשת הדנה בבעיות של גידול בהמות. מרבית בני כיתתו ישבו קבוצות, קבוצות והתכוננו בצותא לבחינה שנועדה למחר. בבחינה האחרונה בתנ"ך נחשד שריף בהעתקה ועתה לא רצה איש ללמוד אתו. הבחינות בחושחש התנהלו לפי שיטת הכבוד. המורה היה יוצא מהחדר והתלמידים היו עונים על השאלות ללא כל פיקוח. בעת הבחינה הקודמת, יצא שריף לבית השימוש, חזר והמשיך לכתוב. תחילה לא שמו לב לדבר, אך משהוחזרו הבחינות והוא קיבל את הטוב־מאד היחיד, החלו נזכרים כי הוא שהה בחוץ יותר זמן מהרגיל. ערכו לו בירור פנימי, אך לא יכלו להוכיח כלום, ואם כי יצא זכאי מחוסר הוכחות, נשארה בכל זאת הרגשת אי ודאות כלפיו ואיש לא רצה ללמוד עמו. שריף לא התרגש מיחס זה, היה לו זכרון טוב משל מרבית בני הכיתה, ומעולם לא היו לו קשיים בלימודים.

בשעה עשר, כשגמר לעבור על כל המחברת, נזכר כי היום, אצל האליפים, צריכה להיות אסיפה חשובה. נעל את נעליו והחליט להתגנב מתחת לחלונות ולשמוע מבחוץ מה עודד המדריך העלוב שלהם מספר. להפתעתו הפנימיה שרויה באפלה. הציץ למועדון ומצאו ריק. לאן נעלמו כולם? נכנס לבנין והחל עובר במסדרון הארוך. נדמה היה לו שלמרות החשכה אין אנשי הבנין ישנים. עתים הבחין בקולות לחש, או בצלילי צחוק כבוש. הגיע לאגף הבנות ונעצר ליד אחת הדלתות המוכרות לו היטב, התכופף והציץ מבעד חור המנעול המוכר לו גם הוא. בגלל האפלה לא ראה כלום, החליף עין באוזן. עתה היה בטוח כי מישהו נמצא בחדר. סתם את אוזנו החפשית ושמע בברור קול לחש החוזר ואומר:

– אחת, שתים, שלוש, ארבע… אחת, שתים, שלוש, ארבע… אחת, שתים, שלוש, ארבע…

רבקה העצובה חלצה את נעליה ונכנסה בבגדיה לתוך המיטה. עדנה היתה יושבת ליד השולחן הצמוד לחלון, ומסרקת את שערותיה החומות מול הכוכבים. עדה־בריבוע הוציאה זה עתה את המזוודה מתחת המיטה, פתחה את קופסת הממתקים שאמה הטובה שלחה לה, והחלה למנות אם לא סחבו לה אף שוקולד. הממתקים היו עטופים בנייר שוקולד מבריק, ומסודרים ארבעה ארבעה בטור. בלחש, כדי לא להפריע לאף אחד חזרה ומנתה: "אחת, שתים, שלוש, ארבע…

אחת, שתים, שלוש, ארבע…"

– נו – שאלה רבקה – לא חסר כלום?

– חסר אחד – אמרה עדה – אבל נדמה לי שאני בעצמי לקחתי.

– מה השעה? – שאלה עדנה.

– עשר ומשהו – אמרה רבקה – כמעט עוד שעה שלמה עד ההתנפלות, ואני לא יכולה להרדם.

אכן, למרות הוראתו המפורשת של עודד, לא הצליח איש להרדם. איך אפשר לישון כאשר עוד מעט יוצאים להרפתקה כל כך מיוחדת?

רחש חשוד נשמע פתאום ליד הדלת, כאילו מישהו נגע בידית. בנות החדר חדלו מעיסוקן והטו ראש. הרעש פסק. עדה־ברבוע קמה בשקט מקומה, התקרבה לדלת על קצות אצבעותיה והציצה דרך חור המנעול.

– אין אף אחד – פסקה, ופתחה את הדלת כדי להוכיח את דבריה.

שריף המסכן נפל ישר על צוארה. עדה עצמה, שכמעט התעלפה מפחד, שלחה את זרועותיה ונתלה על כתפיו הרחבות. עמדו כך חבוקים כמה שניות עד שרבקה התעוררה מתדהמתה ושאלה: “מי שם?”

שריף שהיה כל כך מבולבל מהחיבוק הפתאומי של עדה, התחיל ממלמל מלים חסרות שחר, ורק אחרי שעדה הצליחה להשתחרר ממנו, חזרו אליו עשתונותיו והוא החל מסביר:

–… זה אני, שריף. אני, אני, במקרה כאן מחפש את עודד, הוא… הוא הזמין אצלי בירור בשעה אחת עשרה וחצי, אבל יש לי בהמות לגידול, כלומר, בחינה בגידול בהמות מחר ואני לא יודע כלום, אז… אז מה? אה כן. חשבתי שיעשה לי את הבירור מיד, ואלך לישון ואז אוכל לקום מוקדם מאד, בשביל מה? אה כן בשביל ללמוד, כלומר מה רציתי להגיד?…

שריף לא ידע בעצמו מה רצה להגיד. מתח צוארו ימינה ושמאלה, התבונן בעדה בריבוע הניצבת כקפואה מולו והרהר בסיפוק: “איזו הצלחה יש לי, כל הבנות רוצות רק לחבק אותי!”

– בסדר – קטעה עדנה את הרהוריו המתוקים – תלך לך לישון ואנחנו נסביר לעודד שהיה לך עסק חשוב עם בהמות. שלום!".

שריף התקשה לזוז. האליפית הזאת עדנה, בעלת השער החלק הארוך וקול הפעמונים, היתה אחת מחולשותיו הרבות.

– הוא היה צריך לספר לכם הערב מי התנפל על משה קורץ? – נזכר פתאום.

– כן – אמרה רבקה – אבל הוא דחה את הגילוי לשבוע הבא. שלום!"

– לשבוע הבא! – צהל שריף ונכנס שני צעדים פנימה – שלום! תיכף אמרתי שהוא לא יודע כלום.

– אז מה זה מצחיק אותך? אמרה עדה שחזרה למיטתה והחלה לסגור את קופסת הממתקים שלה.

– לא אמרתי שזה מצחיק – אמר שריף ופזל אל ממתק דמוי חבית עטוף נייר כסף אדום – אמרתי רק שאני תיכף ידעתי שהמדריך שלכם לא שווה כלום. מה את מפחדת, מי צריך את הסוכריות שלך, תבואו אלי לחדר, יש לי שק מלא ממתקים.

עדה לא ענתה ורק מיהרה לסגור את הקופסה בתוך המזוודה ולדחוק את המזוודה מתחת למיטה. שריף ניצל את ההזדמנות שהתפנה מקום על המיטה ומיהר לשבת עליה.

– תגיד לי – אמרה עדנה – אתה מתכונן לשבת כאן כל הלילה?

– לא – ענה שריף – רק עד אחת־עשרה וחצי. מה אני אשם שעודד קובע לי פגישה בשעות כאלה.

רחש של אי־נוחיות חלף בחדר. איזה מדריך מבולבל יש להם. איך עודד היה יכול לקבוע פגישה הלילה. הלא עוד מעט הוא צריך לצאת אתם לראות את ההתנפלות הסודית. עכשיו הנודניק הזה יכול לקלקל את הפעולה.

– אולי תלך לחדר ללמוד – אמרה עדנה ברוך – אני מבטיחה לך על אחריותי שעודד לא יעשה לך כלום.

– שטויות – אמר שריף שלא ניחן כלל בחוש להבנת רמזים.

– אין לי כבר מה ללמוד. אני יודע את כל החומר בעל פה. בלילה כזה קשה לשבת בחדר וללמוד.

– אז בואו נצא לכייף! – קראה עדה בהברקה פתאומית.

– יאללה! – התלהב שריף – בואו נלך למטע לסחוב שזיפים.

– תלך – אמרה עדנה – ותביא לנו מחר בבוקר.

– טוב – אמר שריף – אז שמישהי תבוא אתי.

– עדה, תלכי! – אמרה עדנה.

– תלכי את! – החזירה המרובעת במורת רוח.

– אני רוצה להגיד משהו – אמרה רבקה העצובה – אבל בתנאי ששריף יצא מהחדר ולא ישמע.

– אין דבר, אני לא אספר לאף אחד.

– לא מאמינים לך. תצא!

– אבל רק לשני רגעים – אמר שריף וסגר את הדלת אחריו.

– תראו – אמרה רבקה – אני חושבת שאסור לנו ללכת אתו לשזיפים ולחזור. צריך לסלק אותו בכלל שלא יחזור, ושלא ילשין אחר כך על עודד.

– אבל את רואה שהוא נדבק כמו דבק – אמרה עדה.

– זהו – אמרה רבקה – אז מישהי צריכה לצאת אתו ולהשאר אתו כל הלילה בחוץ.

– והיא לא תראה את ההתנפלות? – שאלה עדנה.

– אנחנו נספר לה אחר כך הכל – אמרה רבקה.

– מה זה “נספר לה?” שאלה עדנה – אולי את תצאי אתו ואנחנו נספר לך.

– אבל את היחידה שתוכלו להחזיק אותו כל הלילה.

– כו, כן – אמר שריף ופתח את הדלת פתאום – שעדנה תצא!

– בקשנו ממך לצאת ולא להקשיב – זעמה עדנה.

– בהתחלה באמת לא שמעתי כלום – התנצל השמן – אבל אחר כך התחלתן לריב בקול רם…

פתאום תקף את עדנה הרצון לאלף מעט את השמן המתיהר הזה. לא ידעה בדיוק איך, אבל הדחף כבר אחז בה.

– בוא נצא לכייף! – אמרה לפתע. מתחה את גווה הגמיש, בתנועת חן השליכה את שערותיה על גבה והתיצבה לצדו של שריף.

– כ… כן… כן… באמת… זה זה מה שרציתי להגיד, לעזאזל הבהמות והמדריכים!

אנחנו נצא… נצא לכיף! זהו… שריף מלמל עוד אי אילו שטויות מבולבלות, וכשעדנה נעמדה לצדו פרצופו הסמיק כל כך עד כי נדמה היה שכל החדר הואר פתאום.

– אז הולכים! – אמרה עדנה ויצאה אל המסדרון.

– כן, כן, חכי לי – קרא שריף ורץ אחריה לוהט מתשוקה מוזרה.

– לפחות תסגור את הדלת כשאתה הולך! צעקה אחריו המרובעת והטיחה את הדלת בתנופה עזה.

 

פרק ל"ו – הים האכזר    🔗

אין ספק, שלו היתה עדנה יודעת, ששריף צריך להיות השחקן הראשי בהצגת הערב, לא היתה משתדלת כל כך להרחיקו מהפנימיה. אך עודד שרצה להפתיע ולהדהים את חניכיו, דאג לא להגניב להם אף רמז על תכניתו, ועדנה היתה בטוחה – כמו רבקה ועדה – שלמען הצלחת המבצע היא מוכרחה לסלק את שריף, וראשה חיבל כל הזמן תחבולות.

השניים הגיעו להצטלבות שליד פסי־הרכבת.

– לאן את הולכת? – שאל שריף – השזיפים בכלל בצד השני.

עדנה נעצרה: – אתה רוצה שנסחוב שזיפים? – שאלה.

– כמו כלום – אמר השמן – זה טעם גן עדן. איזה כיף! את מפחדת?

– לא – אמרה עדנה בשממון מעושה – חשבתי רק שאתה הרבה יותר רומנטי…

– מה! כלומר בטח… – התבלבל שריף – מי צריך את השזיפים מי? אתמול אכלתי אולי מאה. הם יצאו לי מהאף. רקובים אחד אחד. רק תינוקות הולכים לסחוב שזיפים. אז לאן נלך?

– אולי לרפת? – הציעה עדנה בהיסוס.

– יאללה!!! – קרא שריף בהתלהבות, אם כי בעצם לא ידע בדיוק איזו רומנטיקה יכולה לצמוח מהרפת.

– אז בוא נרוץ לשם! – קראה עדנה והחלה רצה במעלה הגבעה.

שריף נשאר תקוע במקומו והסתכל נבוך אחרי דמותה הקלילה המקפצת ורצה.

– הי! שם הים ולא הרפת! – קרא אחריה.

עדנה הגיעה לראש הגבעה ועמדה אגדתית על קו הרקיע, כשרוח הים מנפנפת ופורעת את שערותיה הארוכות.

– אם אתה רוצה לרפת – צעקה בקולה המקסים – אז לך לשם, אל הבהמות, אני רצה לים…

שריף עמד דקה כמהופנט, מקשיב לצחוק הכסף שלה ומתבונן בגופה המדלג על סלעים ושיחים בצעדי אילה חננית.

– חכי לי! חכי לי! – נעור מקפאונו והחל מתנשם ועולה כקטר במעלה הגבעה – בואי לים, בואי! – קרא אחריה – מי צריך את הרפת המסריחה!… חכי לי… מספיק שאני עובד שם ביום! איזה סרחון שם ברפת עם ארגז הקרור שלה! ארגז מימי מתושלח… חכי לי! איפה את?…

עדנה היתה כבר פוסעת ושוקעת בחול הרך של הים. ריח אצות חריף היה מתנשא באוויר מלווה ברחש חד־גווני של גלים מנומנמים.

– איפה את? איפה את? – צעק שריף שהיה גולש כבר בגבעה היורדת לים ותר בעיניו אחרי עדנה.

היא לא ענתה. חלצה סנדליה והתקרבה נפעמת לעבר הים הגדול.

– הו, הנה את כאן! – קרא שריף בשמחה משנתקל בה פתאום במרחק כמה צעדים ממנו.

– אז מה את אומרת על הים שלנו? – אמר שריף, מנסה להחדיר לקולו נימת התפעלות נרגשת – את לא חושבת שהוא ממש יוצא מהכלל נהדר…

לא הגיבה, רק מלמלה כאילו לעצמה: – מלא אצות.

– באצות ישנו אחוז גבוה מאוד של יוד – הפגין שריף את ידענותו – ביפאן עושים מהם⁶ סלטים.

עדנה המשיכה לשתוק ואחר כך אמרה כאילו לעצמה: – הדבר הכי טוב בעולם זה להתרחץ בים באמצע הלילה…

– את יודעת מה! – התלהב שריף – בקיץ שעבר התפלחנו כל הכיתה בלילה, התרחצנו ערומים בים ואף מדריך לא תפס אותנו.

– מה אתה אומר? – התפלאה עדנה, ושריף ציין לעצמו בסיפוק שהקטנה הזאת מתחילה להתפעל ממנו. ניסה להתקרב אליה חצי צעד ומשהבחין כי איננה מתרחקת, הרגיש איך חודר אליו האומץ וממלא את לבו.

– מה שאת שומעת – אמר – אף מדריך לא תפס אותנו. זה היה כיף עצום! בכלל בלי בגדים בחושך כזה הרי ממילא לא רואים כלום. ביחוד בתוך המים, חוץ מזה מי שרצה התרחץ עם תחתונים, והבנות בכלל לא התרחצו רק עמדו מרחוק והסתכלו עלינו; אצלנו בכיתה כל הבנות הן זיפתיות אחת אחת.

– איך יכלו להיות ליד הים ולא להתרחץ? – “השתוממה” עדנה.

– זהו מה שאמרתי לך. הבנות שלנו מטומטמות אחת אחת…

– נו, אז למה אנחנו מחכים? – אמרה עדנה ועשתה את עצמה כמתכוונת להסיר את חולצתה.

– אני לא מחכה אפילו רגע אחד! שאג שריף שדמו החל לזרום בעורקיו במהירות מסחררת. בהנף ידים מזורז הסיר את החולצה והגופיה ביחד.

– לא, לא! – קראה עדנה בבהלה אמיתית. – אל תפשוט את הכל!

– בטח שלא את הכל – אמר שריף שנשאר עומד בתחתוניו הכחולים. – את באה?

– קודם שתכנס למים! – אמרה עדנה, שהעֵזה לפקוח עיניה, אך לא להסתובב.

– כמו כלום – צעק שריף – היייי…

עדנה הציצה אחורה והספיקה לראות איך רגליו כושלות בריצתן במים, ואיך גבו הגדול נוטה קדימה ואחר נופל בחבטה כבדה לתוך המים.

– את באה! – צעק שריף אחרי שהוציא את ראשו מהמים.

עדנה עמדה מתלבטת. אמנם ידעה שתפקידה להשאר כאן ולדאוג ששריף לא יחזור לפנימיה, אך מצד שני גם רצתה מאד לראות את ההתנפלות. איך אפשר לתפוש בבת אחת שני צפרים? פתאום נצנץ במוחה רעיון.

– חכה לי במים ואני רצה להביא בגד־ים – קראה.

– לא צריך – צעק – אני לא מסתכל.

– אני מתביישת – התפנקה עדנה – חכה רק חמש דקות.

כשהתחילה לרוץ ועברה ליד חבילת הבגדים של שריף, נצנץ בה רעיון חדש. נעצרה.

– אתה בטוח שלא תסתכל?

– מאה אחוזים! – צעק שריף שלבו החל פתאום דופק בעוז כזה עד שהים התחיל שולח גלים לחוף.

– אז הסתובב! – פקדה עדנה בהחלטיות.

– אַתְּ יְכוֹלָה לְהִתְפַּשֵׁט, אֲנִי לֹא מִסְתַּכֵּל – צָעַק שֶׁרִיף שֶׁלִּבּוֹ הֵחֵל פִּתְאֹם דּוֹפֵק בְּעֹז כָּזֶה עַד שֶהַיָּם הֵחֵל שׁוֹלֵחַ גַּלִּים לַחוֹף.

– אני גם מסתובב, גם עוצם את העינים וגם צולל – צעק שריף. נשם נשימה עמוקה וצלל נלהב במים.

עדנה לא חיכתה אפילו דקה אחת מיותרת. הרימה במהירות את צרור הבגדים שלו והחלה רצה לעבר הכפר. עוד מעט אחת־עשרה, מי יודע אם ההתנפלות הגדולה עוד לא התחילה.

 

פרק ל"ז – הבטיחים מסתערים בעוז    🔗

ברבע לאחת עשרה היו כל האליפים וערן, בנה יקירה של ברכה הצרודה, במועדון. עודד הופיע בפתח וסקר את אנשיו.

– כל אלה הלובשים חולצות לבנות – אמר – ירוצו מיד לחדרם. תוך שתי דקות אני רוצה לראות כאן את כולם בחולצות כהות.

– החולצה שלי טובה? – שאל ערן והצביע על חולצתו הירקרקה.

– מה אתה עושה פה? – נצטעק עודד – מהר הביתה לישון!

– אבל גם אני רוצה לראות! – בכה ערן.

– בשום אופן לא! – אמר עודד, תפס את ערן בזרועו והוציאו למסדרון.

ערן הלך בוכה תמרורים עד חדרו של פרא, הציץ פנימה וראה את קקטוס מחליף חולצתו.

– אולי יש לך חולצה שחורה בשבילי, שעודד לא יראה אותי.

– ומה אמא שלך תגיד? – שאל קקטוס, שפחד מברכה הצרודה פחד מות.

– היא לא תגיד כלום – אמר ערן – היא ישנה כשיצאתי.

– אולי היא תתעורר ותדאג לך?

– מה פתאום? – אמר ערן. היא יודעת שאני כבר גדול ולא צריך לדאוג לי.

– אחר כך תספר לה שאני לקחתי אותך ויהיו לי צרות.

– אני לא אספר. אני לא אספר! – מחה הקטן. – אני רק רוצה שתרשה לי להתחבא מאחורי הגב שלך, שעודד לא יראה אותי. הוא מפחד מאמא שלי כמו תינוק.

– ואחרי ההתנפלות תלך תיכף הביתה?

– תיכף ומיד. רק שאני אראה שהיא הולכת להגמר אני כבר ארוץ הביתה.

– בסדר! – אמר קקטוס הטוב – אבל אם אתה מספר משהו לברכה, אני לא מדבר אתך יותר.

– סמוך עלי! – אמר ערן והושיט ידו מעשה גבר.

השניים לחצו ידים, ומיהרו לרוץ למועדון. כשהגיעו אליו מצאוהו חשוך, ורק הדי נשימות ותנועה העידו כי הוא מאוכלס.

– שימו לב! – בקע בחשכה קולו של עודד – כולם פה?

– כן! – לחש אזמייש בהתרגשות.

– בכוונה החשכתי את המועדון – המשיך עודד. – איני רוצה שאיש בכפר ידע שאנחנו עוד ערים. אני עומד עתה לקיים את הבטחתי. אנו נצא בחשכה ונלך אל חלקת הרימונים. שם אפזר אתכם ליד התעלה החפורה, אתם תסתתרו בתוכה ותצפו על השביל המוביל לחדרי. באחת עשרה ורבע בערך, תוכלו להבחין בכמה דמויות, הבאות מעבר הפנימיה של הבטיחים ותופשות מחסה בצילם של הרימונים. זאת תהיה אותה חבורה אשר התנפלה אז על משה קורץ.

עודד החריש לרגע כדי להבחין ברושם שדבריו עושים על השומעים, ואחר, משלא הבחין בכלום, רק בציפיה רבת מתח, חזר והמשיך בדבריו.

– בשעה אחת עשרה וחצי בדיוק תראו בשביל המוביל לחדרי דמות מוכרת מאוד, אם תסתכלו היטב תכירו בה את דמותו של משה קורץ. אני יודע שהלילה במקרה חשוך, ויהיה עליכם להיעזר קצת בדמיון, אבל נגד זה איני יכול לעשות כלום.

– איך משה קורץ יגיע פתאום לכפר? – הקשה גם־גם בלחש.

– בלי שאלות! – חתך עודד. – אני רוצה לשחזר לפניכם בדיוק מה שקרה כאן לפני חודש. למי שיש שאלות, שישמור אותן עד מחר בבוקר. זהו.

ועוד דבר אחד חשוב שנזכרתי. המתנפלים אינם יודעים, ואינם צריכים לדעת, כי אנחנו אורבים להם. לכן מרגע זה אני אוסר עליכם להוציא הגה מפיכם. אתם הולכים אחרי עד התעלה ומסתתרים בה עד אחרי ההתנפלות על השמן. גם אחרי שכבר קושרים אותו וגוררים אותו מהמקום, עדיין אינכם זזים. אינכם עושים בכלל כלום בלי הוראה שלי. ברור?

– כן! – לחש ערן הנרגש.

– בלי דיבורים, אמרתי! – זעם עודד, וקקטוס מיהר לסגור את פיו של ערן הקטן, לפני שיגיד “בסדר”.

על קצות האצבעות עברה שיירת האליפים את המסדרון, ויצאה מהבנין דרך הפתח האחורי, המוביל לחלקת הרימונים. משהתרחקו קצת מהבנין, התכופף עודד והורה לכל השורה להתכופף כמוהו. התבונן מסביב וסקר את השטח כאשר למד פעם בצבא. הלילה היה חשוך, ללא לבנה, הכפר כבר ישן והאור היחיד שהאיר מעט את השטח, היה האור שבקע מחדרו של עודד. מעתה ואילך המשיך עודד להתקדם תוך זחילה על ארבע, ותוך השגחה שההולכים אחריו יזחלו אף הם. שקט שרר סביב. הכוכבים נראו קרובים מתמיד, אך עדיין רחוקים מלהאיר ולגלות את שורת הישבנים המתקדמת לעבר התעלה. היתה זו תעלה שנחפרה בימי מלחמת סיני, כתעלת הגנה מפני האויב. מאז חצו אותה רגלים רבות, עד שנסתמה מאין משגיח, ולא נותר ממנה אלא תלולית עפר מתמשכת הנקראת תעלת הרימונים. עודד הלך על ארבע מגשש ומחפש אחרי מקום מסתור מתאים, כשכל השורה זוחלת אחריו בזיגזגים חדים. פתאום קפא על מקומו ונצמד לקרקע. הכל נצמדו כמוהו והפנו מבטם לעבר הים. תחילה שמעו רק את הצעדים, ואחר כך ראו את הדמות. דמות קלילה הרצה לעברם ועוד מעט תדרוך עליהם.

– זאת עדנה! – קרא פרא, שעיניו הטיבו לראות באפלה.

– עדנה! עדנה! – קראה רבקה.

– שקט שם! – צעק עודד ועדנה המבוהלת כמעט התעלפה מפחד למראה הדמויות שהתרוממו לקראתה מהקרקע.

– איפה היית? – רגז עודד, ובלי לחכות למענה, המשיך – תסתלקי עכשיו לפנימיה.

– לא! לא! היא בסדר! – התעוררו כל הבנות, אשר עדה־בריבוע סיפרה להן מקודם בסוד איך סידרו את שריף. – היא בסדר…

– לא מענין אותי! – אמר עודד. – אצלי לא יהיו טיולי לילה בלי רשות. לפנימיה!

– אבל אם לא היא, התערבה רבקה, – היה כל העסק מתפוצץ. לפני חצי שעה בא אלינו לחדר…

רחש חדש נשמע פתאום מעבר בתי הפנימיה.

– תצמדי מיד לקרקע! צעק עודד אל עדנה, ובזאת הסתיים הויכוח.

חמש דמיות נראו חוצות את המגרש הסמוך לחלקת הרימונים. עברו אותו בריצה שפופה ותפסו מחסה בצל העצים.

– הבטיחים! הבטיחים! – צעק ערן בחדווה, ועודד כמעט רצה לבלוע אותו חי. איך הגיעה לכאן הצרה הזאת?

הבטיחים, אשר שמעו את הקול הבוקע מתוך הרימונים, השתטחו בן רגע על הארץ ונעלמו מעינם של האליפים. עודד כבש את זעמו בקרבו, והחליט לדחות את מנתו לשעה יותר מאוחרת, אין ספק כי מבחינה צבאית היה שיקולו נכון, אך לו היה יכול לנחש איזו פורענות נוראה עתיד הקטן להביא עליהם, ספק אם לא היה משלחו מיד עם מריטת אוזן ישר הביתה. אך כידוע לא ניחן עודד בחוש נבואי, והודות לכך נשאר ערן לרבוץ יחד עם כל החבורה, צמוד לגופו החם של קקטוס, כשכפו של זה האחרון סוככת ומכסה את פיו לכל צרה שלא תבוא.

השקט אשר חזר לשטח, החזיר לבטיחים הצמודים לקרקע את בטחונם העצמי. אחד מהם השמיע “פס… פס…” ארוך, הם קמו מעמדותיהם, המשיכו בריצתם השפופה עד כי נעלמו בינות הרימונים הסמוכים לשביל המוליך לחדרו המואר של עודד. עודד המדריך נשם לרווחה. עד כה התקדמו הענינים בדיוק לפי התכנית. עכשיו צריך רק הקורבן להופיע, והנצחון בידו.

למרות קרבם של האליפים אל חמש הדמויות, היתה האפלה כל כך רבה, עד כי לא הצליחו לזהותן, ורק משחלפו כשתים שלוש דקות, והם שמעו את קולו של אחד מהם הקורא בלחישה:

– יפתח, נדמה לי שאיבדתי את החבלים בדרך…

וקולו של רעהו הצועק לו:

– אידיוט, תשתוק! שישארו שם!

רק אז זיהו את יפתח הבטיח ואת שמריה החבר שלו.

השעה היתה אחת־עשרה וארבעים. עשר דקות אחרי הזמן המובטח, ושום דבר לא קרה. מישהו מבין האליפים החל נוחר, ספק מתך צחוק, ספק מעייפות. עודד נמלא זעם על שריף. לחוצפה כזאת לא פילל. בפירוש דרש ממנו לדייק. ממי הוא למד לאחר, השמן הזה! מה הוא חושב לו שמחלקה שלמה צריכה לשכב על החול הלח באמצע הלילה ולחכות עד שיואיל לבוא?… לפחות אם היה מודיע מראש שהוא לא רגיל לדייק, אז היתה אפשרות לדאוג שהפעם ידייק, אבל בצורה כזאת? בלי להודיע שום דבר? איך הוא רוצה שיתנפלו עליו? איך? שריף מטומטם שכזה…

ופתאום קרה הדבר. פתאום. אפילו לא הספיקו לראות איך. שמעו רק את צעקתו של יפתח:

– הנה הוא!

וראו איך מתוך הרימונים מתפרצות חמש דמויות ומסתערות על דמות שמנמנה וגדולה, שהחלה משמיעה אנחות חנוקות מבעד מטפחת אשר כנראה סגרה על פיה.

– נו, תוריד כבר את השק! – קרא יפתח שהיה רכוב על האיש ושומר במטפחת גדולה על פיו שלא ייפתח יותר מדי.

– אני לא יכול! – שמעו את קולו של רחמים. – הוא זז כל הזמן וקשה לכוון.

– אז תחזיקו אותו כמו בן אדם! – צעק יפתח בהברות קטועות מהתאמצות, – שמריה, מה אתה עומד כגולם… תרוץ להביא את החבלים!

עודד והאליפים שלו היו אותה שעה עומדים על ארבע, ומתקדמים בלי להרגיש אל עבר ההתכתשות. נראה שהנלכד הוכיח הפעם כוח התנגדות בלתי רגיל, והחמישה עמלו קשות כדי להרגיעו.

– השתגעת?! – שמעו שוב את קולו של יפתח. – אתה הורדת את השק עלי!

מישהו מהאליפים פרץ בצחוק אשר נקטע עד מהרה.

– אני מצטער – אמר רחמים. – אבל תתרחק קצת מהראש שלו. אני לא יכול ככה.

– אתה מוכרח! – רגז יפתח. – אני לא יכול להתרחק, אתה לא רואה שהוא מתחלק לי מהידים?… נו!

סוף סוף ירד השק על השבוי, שמריה חזר עם החבלים שמצא, בדיוק בזמן. קשרו בחפזה את השק סחור סחור, ודאגו שחבל אחד יחדור לפי איש־השק, וימנע ממנו לצעוק, אך לא לנשום. בשלב זה חדל השבוי ממאבקו, ונתן לשוביו לעשות בו כרצונם. הללו תפסוהו משני צדדיו והחלו גוררים אותו, כשרגליו ספק צועדות, ספק נסחבות.

– לא לקום! – קרא עודד, שלא הרגיש קודם לכן איך קם פתאום ועמד על רגליו בניגוד לכל כללי הזהירות, ואיך קמו כל האליפים ונעמדו אף הם מרוב מתח והתרגשות. – למה קמתם? השתגעתם? לרדת! לרדת כולם!

בזה אחר זה כבשו האליפים את יצר הרדיפה שלהם והחלו מתכופפים במקומותיהם.

– ולפני שניגש לראות את המשך הדברים – אמר עודד, – אני רוצה לנתח בכמה מלים את המחזה אשר ראינו זה עתה… מי זה רץ שם?… ערן! ערן, בוא הנה!

– אני רוצה לראות מה עושים לשק! – צעק הקטן.

– בוא מיד או שאני ארביץ לך!

אך ערן היה כבר רחוק, ולא פחד ממכות.

– לרוץ להביא אותו? – שאל אזמייש, שהיה מטבעו מוכן לרוץ תמיד לכל שליחות.

– עזוב! – אמר עודד. – עכשיו כבר לא כדאי להתעסק אתו.

עודד צדק, עתה לא היה טעם לצוד את ערן. הוא רק לא ידע את גודל השואה אשר זאטוט חביב זה עומד להמיט עליהם.

 

פרק ל"ח – דאגותיה של ברכה הצרודה    🔗

ברכה הצרודה, אמו המסורה של ערן הפעוט, התעוררה משנתה בהרגשה משונה של שקט. הדליקה את מנורת הלילה והסתכלה בשעונה. “כבר אחרי אחת עשרה וחצי”, מילמלה ורצתה להתהפך על הצד השני. אך תחושה אימהית נסתרת אמרה לה, שמשהו עם ערן לא בסדר. קמה בשקט ממיטתה, נזהרת מלהעיר את נחום־גואייבה, בעלה הנוחר נוראות, התקרבה חרש אל מיטתו של ערן ונרגעה. הקטן היה ישן במיטה כשפניו אל הקיר, והוא מכוסה בשמיכה עד מעל לראשו. “אני והחששות שלי”, לגלגה על עצמה. ביד אמהית דואגת הסירה מעט את השמיכה מעל ראשו, שיהיה לקטן יותר אוויר, וקפאה. מתחת לשמיכה מצאה את חולצת החאקי של נחום גואייבה, המסודרת בהבלטה מכוונת כדי להטעותה. “הממזר הזה! – הירהרה בכעס. – הסתלק בטח למועדון האליפים! הפעם יקבל את המנה המגיעה לו!” לא רצתה לבזבז זמן על התלבשויות מיותרות, לבשה רק את חולצת החאקי שנמצאה בידה ויצאה בפיז’מה ובנעלי הבית המצומרות שלה לעבר הפנימיה.

המועדון היה חשוך ולא היה בו איש. ניגשה לחדרו של פרא. גם הוא היה חשוך. הדליקה את האור ונבהלה לראותו ריק. הציצה בחדרים הסמוכים – ריקנות. רצה לאגף הבנות וכמעט התעלפה. לא היה איש בכל הפנימיה. החליטה לרוץ מיד לעודד ולספר לו את הדבר. יצאה את הפנימיה, וחשה תחושת הקלה מסוימת כאשר הבחינה, כי לפחות מחדרו של עודד בוקע אור. תוך הליכה הרגישה ברחש חשוד ובלחשושי “פס… פס…”. הסתובבה אחורה וכמעט מתה מפחד. דמות שחורה התנפלה עליה פתאום וסגרה את פיה בסמרטוט. ניסתה להשתחרר ולהיאבק, אך הרגישה כי היא מוקפת מכל עבר. ניסתה לצעוק, אך האיש הדוחף את הסחבה לפיה לא הירפה ממנה אפילו לרגע אחד. ופתאום הרגישה איך יורד עליה שק גדול, ואיך נקשרים חבלים סביב גופה, ואחר, כשהיתה כבר חסרת אונים וחסרת כוח התנגדות, הרגישה איך היא נתפסת בזרועותיה ונגררת מהמקום.

– זהו זה! – אמר עודד לאליפים המתישבים סביבו ומחממים את לבו בעיניהם הגדושות הערצה. – הבטחתי להציג בפניכם את המתנפלים האלמונים, וכפי שראיתם בעצמכם, קיימתי. קיימתי אפילו יותר מאשר הבטחתי – הוסיף כשהוא משפיל ראשו בצניעות. – יכולתי סתם לספר לכם מה קרה, אבל בחרתי בדרך היותר משכנעת, להראות לכם במו עיניכם. בהזדמנות זאת גם קיימתי הבטחה אחרת, שהבטחתי לבחור שמן אחד, לאלפו בינה וללמדו עם מי יש לו עסק. כן, ידידי הצעירים, בנקודה אחת הטעיתי אתכם בכוונה תחילה. לא את משה קורץ הכניסו הבטיחים לשק…

המית השתאות עלתה מבין היושבים ובעיניהם היוקדות צצה השאלה: “את מי? את מי?”

– בכוונה הטעיתי אתכם – המשיך עודד בלי להתחשב בשאלה היוקדת – כי ידעתי שאם אספר לכם, שהבטיחים התנפלו על משה קורץ מתוך טעות, תגידו איך אפשר לטעות ככה? אבל הנה עכשיו אתם בעצמכם הייתם בטוחים שלפניכם משה קורץ עצמו. ואם אתם כך, אז אלה אשר מתנפלים נרגשים ומבולבלים, הם על אחת כמה וכמה אין להם זמן לבדוק את פני הנלכד אם הוא האיש הנכון…

– אז על מי היתה ההתנפלות? – שאלה עדה, שלא יכלה לכבוש יותר את סקרנותה.

– את זאת לא אגלה לכם עכשיו – אמר עודד – את ההפתעה הגדולה ביותר אני בוחר לגלות בסוף. ואני מבטיח לכם כי להפתעה כזאת לא ציפיתם גם בחלומותיכם הוורודים ביותר.

אמר ולא ידע מה אמר.

 

פרק ל"ט – הגיבור בתחתונים    🔗

מכיוון שהיינו עסוקים עם עודד והאליפים שלו, העוקבים במתח אחרי הבטיחים המסתערים בטעות על ברכה הצרודה, חטאנו כלפי חושחשניק אחר והשארנו אותו זמן רב בתוך מי הים הקרים. הכוונה, כמובן, לשריף, תלמיד הכיתה הרביעית, שעדנה אמרה לו להסתובב ולא להסתכל.

שריף הרגיש איך נשמתו הולכת וכלה, אך החליט להשאר עוד כמה שניות במים, כדי להוכיח לעדנה עד כמה הוא צנוע ועד כמה ריאותיו אדירות. המים המלוחים המלחכים אותו סביב, לא יכלו לפגוע באותה מתיקות ענוגה שחלחלה במעמקי לבו – סוף סוף כבש את לבה של היפה בבנות הכפר. כל הדליתים ישתגעו מקנאה. אף אחד לא יאמין שהצליח כבר בלילה הראשון להתרחץ אתה ביחד בים, ואיך שאמרה לו “שריף, אתה לא יודע כמה שאני אוהבת את הים?!” ממש ילדה נהדרת, כל כך עדינה, לא כמו הבנות האחרות היודעות רק לאכול ולשתות.

הוא הרגיש שעוד מעט הוא נחנק, הכריח את עצמו להשאר עוד רבע שניה, ויצא כשהוא נזהר להשאר עם גבו מופנה לחוף. אסור לו להסתובב עדיין, פן תבהל הקטנה ותתחרט.

– נו, אפשר כבר? – שאל.

שאלתו נשארה ללא מענה. היא נורא ביישנית – קבע לעצמו. חיכה עוד כמה דקות מבלי שיתגנב ללבו אף צל של חשד. לבסוף לא יכול להתאפק עוד, קרא בקול: " אני צולל שוב!" והכניס ראשו למים. שקע עמוק, הסתובב, התרומם אט אט והוציא בזהירות עין אחת, כשהוא מנסה להשקיט את מצפונו בכך שממילא הלילה כה חשוך, עד שאי־אפשר לראות כלום. ואכן שריף לא ראה כלום. העֵז והוציא גם את עינו השניה, אך ללא הועיל, זקף ראשו לגמרי, בחן את כל החוף אך לשוא!

– עדנה! – צעק בקול מיואש – עדנה, איפה את?…

רק עתה החל להרגיש כי המים קרים כקרח, וכי הוא רוחץ בים של אצות מחוספסות, מגעילות. שגעון להתרחץ בים כזה – אמר לעצמו והחל יוצא במהירות מהמים. היה קר בחוץ, יותר קר מאשר בתוך המים, וגופו החלקלק הפך לפצירת פלדה מפוספסת. איפה לכל הרוחות הניח את בגדיו? הוא חדל להצטער על עדנה והחל דואג לבגדיו. אולי השאירם קרוב מדי למים, וכשנכנס פנימה גאו הגלים וגרפום. רץ לאורך שפת הים, בולש חליפות את החוף והמים. לרגע דמה לראות את אחת מנעליו מטלטלת על הגלים, הסתער עליה בקפיצת ראש זריזה, הצליח לתפשה בשתי ידיו, אך היה זה פגר עוף בשלבי רקבונו האחרונים. “פוי!” סתם שריף את נחירי אפו “הארגז של הרפת הוא ממש יסמין פורח לעומת הפגר הזה – טפו!…”

המשיך לרוץ על החוף כשהוא בוחן את כל האפשרויות, פרט לזאת שעדנה החליטה להתל בו. הרי הכל התחיל כל כך יפה, הרי היא היתה נלהבת ממנו, ובעצמה הציעה לצאת אתו לים, אז למה שינתה את דעתה ונעלמה. אולי התחרטה ברגע האחרון בגלל האצות? אז מה הוא אשם, הרי בכלל לא רצה ללכת לים, ההצעה שלו היתה הרבה יותר מוצלחת. היו יכולים לשבת עכשיו במטע ולזלול שזיפים נהדרים. גם לא היה רועד מקור וגם לא היה צריך לחפש את מכנסיו. המשיך לצעוד קפוא, כשבלבו מנצנץ זיק עמום של תקוה, אולי עדנה רצה לחדרה להביא בגד־ים, ותיכף תחזור ובודאי תוכל לזכור היכן בדיוק הניח את בגדיו. כשהיא תבוא – הרהר – אז שתתכבד ותכנס בעצמה למים, שיהרגו אותו אפילו, הוא לא יכנס למים מטונפים מלאים פגרים. חלפו כחמש עשרה דקות.

“פחדנית ארורה! אליפית מטופשת ומטומטמת. פחדה לחזור לים, חושבת את עצמה ליפהפיה גדולה. עכשיו שתרדוף אחרי עם לשון בחוץ! מלה לא תשמע ממני יותר! אפילו אות אחת!” כך היה שריף מנחם את עצמו, שעה שטיפס במעלה הגבעה, כשלגופו רק תחתוניו הכחולים וכמה אצות שדבקו בו שלא בידיעתו. חול הים הרך התחלף באדמת כורכר סידנית, ואבני הגיר היו ננעצות בכפות רגליו ומקפיצות אותו. כשהגיע אל גבולות הכפר, נזכר שהוא צועד בתחתוניו והחליט לעקוף את בניני הפנימיה, כדי לא להתקל בבני אדם. מילא, עם הפרות והתרנגולות כבר יסתדר.

ההפתעה שציפתה לשריף, דוקא בחלק זה של הכפר, היתה כל כך גדולה, עד שבבת־אחת נשכחו ממנו כל הצרות האחרונות.

תחילה שמע רק רחש, רחש צעדים ונשימות כבדות. רק אחר כך הבחין גם בדמויות, חמש דמויות הגוררות עמן גוש גדול מכוסה שק. מחזה כזה טרם ראה שריף מימיו. שכח את הסכנה ואת לבושו הזעיר והעז להתקדם לעבר החבורה. הלך בעקבותיה עד אשר הגיע לקרבת המזבלה של הרפת. שם עצרו ועמדו לפוש. עוד שריף עומד ותוהה, אחזתהו פתע חלחלה. בפרוש שמע את שמו בוקע מתוך הכנופיה. התקרב מעט יותר וראה, איך דמות אחת, המזכירה לו מישהו, לא יכול להזכר בדיוק מי, טופחת על הצרור ואומרת: – אז מה, שריף, עכשיו אתה מבסוט?

ומישהו אחר, שקולו דומה לקולו של רחמים משנה ב', מוסיף:

– מה תגיד שריף? יש כאן גברים בכפר?!

– אוי לי! – נאנק שריף האמיתי, שברגע זה החל תופס בדיוק מה ארע – אלה הם הבטיחים המנוולים – מה הם רוצים ממני שוב?

השק החל פתאום לנוע ולהראות סימני חיים.

– אתה רואה, שריף! – אמר יפתח הבטיח – גם בטיחים יודעים לעשות עבודה יפה.

– אני רואה… אני רואה… – מלמל שריף מהצד כששיניו נוקשות מרוב פחד ובגופו חולפות עויתות של רעד.

השק הממולא שעד כה רבץ ללא תנועה החל לנוע מעט כשהברות קטועות מתחילות להתמלט מתוכו. חמשת הבטיחים קפצו ממקומם. ההברות נשמעו כאילו היו בוקעות מגרונה של אשה. איך הגיעה אשה לתוך השק? עוד הם עומדים תוהים ומתוך הצרור הקשור בקעה קריאה שלא הותירה כל ספק בלבם:

– שריף! שחרר אותי מיד!

רחמים, שבחן את הרגלים היוצאות מהשק, זעק בקול נורא:

– אוי, זאת ברכה הצרודה!!! התבלבלנו שוב!

– לא!!! – קרא יפתח ברעד משזיהה לתדהמתו, כי הקול המוכר אכן קולה של ברכה הוא. דמות קטנה שהסתתרה עד כה מאחורי חבילת חציר עזובה קפצה פתאום ממקומה והחלה צורחת בקולי קולות: – כן! כן! זאת אמא! זאת אמא!…

– ערן! – נשמעה נחרת רווחה מתוך השק – ערן אתה ישנו? אך ערן כבר לא היה. מיד אחרי שניתר כחמש פעמים באוויר, פנה דרומה, עשה גלגול ראש אחד ומיהר לרוץ אל עודד והאליפים שלו שיבואו מהר לראות איזה יופי.

ברכה הצרודה החלה להגביר את אנקותיה והתפתלויותיה, הבטיחים הנבוכים החלו מסתודדים ומתלבטים אם כדאי לעזור לה להשתחרר ואחר כך לבקש את סליחתה.

– לא! אמר יפתח – היא לא תסלח לעולם, יותר טוב שלא תדע מי התנפל עליה. בואו נסתלק, היא כבר תצא לבד.

הקשרים המרובים שסחררו את ברכה החלו מתרופפים עם גבור תנועותיה, היא הצליחה להסתובב על בטנה ולהתרומם על ארבע.

– היא קמה! – קרא רחמים.

– לברוח! – זעק שמריה.

החמישה לא חיכו שניה נוספת והחלו נושאים רגליהם לעבר הכפר. שריף וברכה הצרודה נשארו לבדם בשטח, זה מבולבל ונרגש וזו עייפה ומלאת זעם.

– שריף, פעם אחרונה שאני אומרת לך; שחרר אותי מיד! שריף התבונן לצדדים. איך היא יודעת שהוא כאן? בשום אופן לא הבין, שמתוך כך ששמעה את שמו חוזר ונשנה בפי הבטיחים, היתה בטוחה, כי שריף הוא מפקד הפעולה והשאר הלא הם פקודיו. ברגלים כושלות העז השמן להתקרב עד כי יכול היה לגעת בשק.

– נו, אתה פותח? – אמרה משהרגישה בנוכחותו.

– כ… כן – מלמל שריף – רק אל תזוזי. אני לא רואה איפה מתחיל החבל.

שריף לא דייק כל כך – לא בגלל הקושי למצוא את ראשית החבל נתמשכה ההתרה, כי אם פשוט משום שידיו רעדו וקשה היה לו לכוון אותן. גם לבו שלא חדל לפרפר בקרבו לא עזר לו במאום ורק היה מציק לו בהרהוריו הנוגים, הרי הוא ולא אחר שנועד להחבש בשק, חבל שגילו את טעותם. עכשיו כבר לבטח לא ישקטו עד אשר תשיגו ידם, מה רוצים ממנו כולם?…

ברכה כבר הצליחה לקום ולעמוד על רגליה וחיכתה בקוצר רוח עד ששריף יגמור לשלוף אותה. עייפה היתה והמומה מעט. קודם חנקה אותה המטפחת שסתמה את פיה ועתה הזעם. איך העזו לעולל לה כזאת? איפה נשמע בכל העולם שחניכים יתנפלו על אם־בית? ולמה? – כן, שאלה זו הציקה לה ביותר, – למה עשו זאת? מתוך שלא ידעה את התשובה, עצרה את זעמה בתוכה וחיכתה בסבלנות ההולכת וקצרה להתרתה. המראה הראשון שנגלה לעיניה ברגע שהשק החל עולה ומשתחרר ממנה, היו שפעת הכוכבים הנוצצים על קו האופק. עצמה ופקחה את עיניה מחדש. עכשיו ראתה רק את לחיו השמאלית של שריף. לחי עגלגלה ואדמונית. ידעה שאסור לה לעשות זאת, שזהו מעשה בלתי חנוכי, אבל אחרי כל מה שעבר עליה, לא יכלה לעצור בעד זרועה הימנית העבה.

הצליל הדהד כמעט בכל הכפר, צליל נוקב וחודר, כאילו מאה פעמונים צלצלו בבת אחת. שריף ליטף את לחיו, שהיתה עכשיו כחלחלה ומלמל בקול רועד:

– ל… למה?

– בגלל שהתנפלת עלי עם השק!

עוד שריף מנסה להבין מדוע היא מאשימה אותו, וצלילה של סטירה חדשה הדהד מצד לחיו השניה.

– ל… למה? – מלמל שוב ומישש את הדלקה החדשה.

– וזה בגלל שאתה מסתובב בכפר באמצע הלילה בתחתונים! גס רוח שכמותך וחסר בושה! איפה קיבלת את החינוך הזה?…

שריף כמעט והתעלף. איך שכח שהוא חצי ערום… לא חיכה לבואה של סטירה נוספת, גם לא ניסה להסביר. רק חזר על מעשהו של אדם אחד, לפני הרבה הרבה שנים, שגם הוא גילה פתאום, כי עירום הינהו – וימלט. הרים רגליו הכבדות והחל לרוץ כאשר לא רץ מימיו. דילג על חבית מגולגלת, עקף שלולית קפואה, התחלק על גללי בהמה טריים, וכך, כשידו הימנית אוחזת בלבושו האחרון לבל יאבד גם זה, המשיך להניע רגליו ולרוץ לרוץ לרוץ.

 

פרק מ' – הטיפש הכי גדול בחושחש    🔗

זהו! – אמר עודד לאליפים שלו היושבים סביבו קצרי־רוח. יש להניח כי החוטפים הגיעו למחוז חפצם. אנחנו ניתן להם עוד שתי דקות כדי להסתלק מהמקום ואז ניגש לשם בעצמנו, נפתח את השק ונשחרר את השבוי האלמוני.

– אולי תגיד סוף סוף מי זה? – ביקשה עדה אכולת סקרנות.

– לא! – פסק עודד בתוקף – הפתעה זו אני שומר לסוף. נשאר לכם לחכות עוד רגע.

לחכות עוד רגע, עכשיו, כאשר השבוי האלמוני נמצא בתוך השק – איך אפשר? אבל פקודה היא פקודה, והאליפים נוכחו הערב, שיש טעם לציית למדריך החדש. בעוד הכל ממתינים לזמן שיחלוף, גבר עליו יצרו של פרא, לא יכול להתאפק ולחש לקקטוס, אבל בסודי סודות, בתנאי שישבע שלא יספר לאף אחד בעולם, שהאיש שהוכנס לשק, הוא שריף – ולא אחר. קקטוס, מופתע עד לשרשי שערותיו, העביר את הסוד ב"הן צדק" לעוזי שוורץ, ורגע אחרי־כן כבר פעמו לבבותיהם של כל הנוכחים מרוב שמחה והתרגשות. סוף סוף קיבל החזיר השמן מכיתה ג' את המגיע לו. על נקמה מתוקה מזו לא יכלו לחלום. גלי הערצה חדשים נשלחו אל עודד המדריך האמיץ שלהם, ואזמייש נזכר כי גם־גם התערב עם פרא על משהו חשוב, ועד מהרה עברה לחישה חדשה בין האליפים.

אפשר לדעת מה הן הלחישות הללו? – שאל עודד שההמיה הגיעה לאזניו.

– גם־גם רוצה להגיד משהו! – אמרה עדה בריבוע שהיתה, כרגיל, הנועזת מכולם.

– לא, לא עכשיו! – ניסה גם־גם להתחמק.

– מה רצית להגיד? – שאל עודד.

– טוב, אני אגיד! – נשבר גם־גם והשתדל לשלוח מבט של בוז ושאט נפש כלפי פרא, שהסתכל בו כשחיוך נצחון שפוך על פניו. סוף סוף, בפעם הראשונה בחייו, הצליח להביס את גם־גם בהתערבות.

– אני רוצה להגיד… – לחש גם־גם המסכן.

– יותר חזק! – רטן פרא.

– שאני הטיפש הכי גדול בכל חושחש, זהו.

– לא! – אמר קקטוס – יש עוד חלק.

– אבל פרא רצה, שנתערב רק על החלק הראשון – התנצל גם־גם.

רחש של זעם עבר בקהל, ועוזי שוורץ ביטא אותו במלים ברורות:

– כן, פרא רצה להתערב רק על החלק הראשון, אבל אתה דרשת את התוספת. תמשיך!

גם־גם כמעט רצה לבכות. נכון שהוא דרש את התוספת, אבל הרי היה בטוח שפרא הוא זה שיצטרך להכריז עליה. אם היה יודע שהמשפט יפול בחלקו – כלום היה מתערב בכלל? ובכעס קם על רגליו וזעק בקולי קולות:

– גם נולדתי טיפש וגם אמות טיפש!

עודד, שלא ידע דבר על ההתערבות, נבהל מהצעקה הפתאומית, נתמלא זעם על ההפרה החמורה של משטר הלילה, ורעם כלפי הנואם המבויש:

– וזה בהחלט נכון! לא רק נולדת טיפש, אלא נשארת טיפש עד היום! לא מצאת לך זמן אחר לוידויים?

– זאת היתה התערבות… – ניסה גם־גם להתנצל, אך לבו של עודד לא היה פנוי להתנצלויות.

– די! – צעק. – מספיק דיברתם היום… הגיע הזמן ללכת להציל את החטוף, לקום! כולם!

הבקשה האחרונה היתה מיותרת. הכל כבר היו עומדים על רגליהם. ברגע זה נשמעה קריאה חדשה, שעיכבה את עדת הנערים מחדש.

ערן הקטן רץ בין בניני הפנימיה וקרא: – עודד, עודד!..

– שקט שם! – צעק עודד. – השתגעת?!

ערן מיהר לעברו של עודד, ולא יכול לעצור בעד התרגשותו:

– אתה יודע את מי הם הכניסו לשק? את…

– תשתוק! – צעק עודד, שחשש פן יגנוב ממנו ערן את גורם ההפתעה. – תשתוק!

הוא זינק על הזאטוט הקטן והצליח לחסום את פיו ברגע האחרון לפני שעמד לקרוא: “את אמא שלי!”

התאמצותו של עודד להסתיר את הסוד הגלוי, העלתה על שפתי האליפים חיוך חבוי, אך מבלי שנדברו על כך, החליטו, שהם ישחקו את המשחק עד הסוף. הם לא יגלו לעודד שהם יודעים ששריף הוא השמן האלמוני שנלכד בפח וזכה בנקמה הראויה לו. איזו נקמה נפלאה…

בהתמוגגות הכללית לא שמו לב, שערן מצליח מדי פעם לפתוח סדק בין האצבעות הסוגרות על פיו ולצעוק: “אמא! אמא!” היו בטוחים שהוא סתם קורא לאמו, ולא שמו לב לדבר.

ברגע זה התעוררה תשומת הלב אל דמות חדשה שנראתה דוהרת לקראתם. עודד הוכיח חוש התמצאות מידי, לא איבד את עשתונותיו, ופקד: כולם על הארץ!". האליפים ומדריכם, שנצמדו אל הקרקע כיאות לחיילים אמיתיים, הבחינו כי הרץ הוא יפתח הבטיח, וכי פניו מיועדות לעבר חדרו של עודד. בלי להקיש בדלת התפרץ פנימה ונעלם בחדר המואר.

– כלם נשארים במקום! – קרא עודד. – יפתח לא יודע שאנו ראינו את ההתנפלות, ואינני רוצה שידע גם להבא. אינכם זזים מכאן, עד שאני קורא לכם!

הרים את ערן על כתפיו ורץ אל הנער היוצא מחדרו.

– הו, אתה כאן! – אמר יפתח ברווחה כשהבחין בבאים.

– גמרתם? – שאל עודד.

– איזה אסון! איזה אסון!… – ילל הבטיח הצנום ופיו האלכסוני התלכסן כל כך, עד שעודד היטה מעט ראשו בלי להרגיש.

– למה אסון? – השתומם. – הרי עשיתם עבודה נפלאה!

– אבל אתה יודע את מי תפשנו בשק?

– בטח. את שריף!

– הלוואי! – נאנק יפתח. – אבל זו היתה ברכה הצרודה…

– לא!!! – שאג עודד בקולה של לביאה שכולה.

– כן! בכה יפתח. – כשהגענו לרפת וישבנו לרגע לנוח, שמענו אותה מדברת, ואחר כך ראינו, שהרגלים היוצאות מהשק לבושות בפיז’מה הוורודה של ברכה הצרודה.

– כן, כן, בחיי! – צהל ערן שהצליח להשתחרר לרגע.

עודד מיהר לסגור מחדש את הזאטוט והתבונן אל האליפים שלו. תודה לאל. ילדים טובים. עדיין צמודים שם לקרקע, ואינם יודעים כלום על התקלה האיומה.

– בסדר! – אמר עודד וטפח על שכם העומד מולו. – אין דבר. טעות כזאת יכולה לקרות לכל אחד. לך לישון, ואני כבר אסדיר את שאר הענינים.

– אבל אני מבטיח לך, – אמר יפתח, שחש בקצת מוסר כליות כלפי עודד – שאנחנו עוד נתפוש את השריף השמן הזה, ונגרד לו את כל השומן מהעצמות לפני שנשבור אותן.

– טוב, אבל לא עכשיו – אמר עודד שרוח נכאים ירדה עליו פתאום. – לך כעת לישון. עבדת מספיק הלילה, תן גם לי לעשות משהו. לילה טוב!

יפתח הלך. עודד רכן על ערן ואמר לו:

– ערן, אני רוצה לדבר אתך עכשיו כמו עם אדם מבוגר, כדבר גבר אל גבר. אם תבטיח לי שלא תוציא אף מלה מהפה, אני אקח את היד שלי. מבטיח?

ערן נענע בראשו. עודד הסיר את היד. ערן, כיאות לאדם העומד בהבטחתו, מיהר וכיסה את פיו בשתי כפותיו שלו.

– אני רוצה שתבטיח לי עכשיו – אמר המדריך צהוב־השער, והישיר מבטו אל עיניו העירניות של ערן – שמה שתשמע כעת ממני, ישאר סוד שלנו, ולא תגלה אותו לאיש לעולם. מבטיח?

– בחיי! בחיי! – אמר הקטן וכמעט השתגע משמחה. דברים כאלה לא שמע מעולם.

– ובכן – אמר המדריך היגע – קרה אסון מסוים שאתה, ערן, הוא היחיד מבין האליפים שבמקרה יודע עליו. אין לי ברירה אחרת, אלא לפנות אליך כאל איש היודע להיות חייל אמיתי. מה אתה רוצה להיות כשתהיה בצבא?

– אני אהיה צנחן! – אמר ערן בעוז.

– זהו! – אמר עודד. – אז צנחנים אף פעם לא מגלים סודות.

– בטח! – אמר ערן. – צנחנים הם הכי אמיצים, מפני שהם צריכים לקפוץ תמיד. גם אני קופץ בבית מהארון אל המיטה, אבל… ערן עוד רצה להמשיך ולשפוך את לבו, אבל האליפים הרובצים על הארץ לא יכלו להתאפק יותר. תחילה התרוממו, אחר כך פסעו צעד אחד על ארבע, ועוד צעד, עד שמצאו עצמם פתאום מול השניים העומדים ומשוחחים על הצנחנים.

– באיזו רשות באתם הנה? – קרא עודד. – אמרתי לכם להישאר במקום, לא?

– אבל הבטחת לנו שנלך כבר לרפת! – העֵזה עדה לדבר בשם כולם.

רעיון של הצלה נצנץ במוחו המזהיר של עודד. עוד לא אבדו כל התקוות. יתכן ויצליח לצאת בשלום מתוך התקלה האחרונה. לעולם אסור להתיאש.

– בעד זה שהפרתם את פקודתי – קרא בזעם מלאכותי – ובאתם הנה בלי רשות, אני מבטל את המשך הפעולה, ואתם כולכם חוזרים לפנימיה לישון.

 

פרק מ"א – שרים את ההמנון    🔗

נזיפתו החמורה של עודד, והכרזתו כי לא יגשו לרפת להציץ בקרבן, עוררה נהימה של אי רצון. בשביל מה רבצו כל הלילה על הארץ, אם לא נותנים להם לראות את סוף ההצגה?

עודד קרא “הס!” אחד, והרחש פסק.

– הבטחתי לגלות לכם רק מי היו המתנפלים האלמונים, וזאת קיימתי. לא התחייבתי לגלות מי היה האדם, שהתנדב להכנס לשק. פרט זה היה תלוי ברצוני הטוב, ועכשיו שהוכחתם לי שעדיין אינכם יודעים משמעת מהי, אני מוצא לנכון לשלוח אתכם לישון, זהו!

– זהו! – קרא ערן – ורק אני יודע את האמת!

– ערן, תשתוק! – צעק עודד שהרגיש כי הנה רעה גדולה הולכת ובאה, ורץ לתפוש את הפעוט בעוד מועד, – הבטחת להיות בצנחנים ולא לספר כלום?! אם תספר, לא תהיה בצנחנים!…

– אני לא אספר מי זאת היתה… אני לא אספר… – בכה ערן שנלכד ופרפר בידיו של עודד.

– היתה? – שאל גם־גם שקלט משהו, צל של חשד החל עולה בקרבו.

– שקט! – צרח עודד – אינני רוצה לשמוע אף מלה מיותרת.

השעה מאוחרת, ואני רוצה לסכם בשתי מלים את הפעולה. ראינו כולנו הלילה כי אין סודות בכפר, וכל תעלול עתיד להתגלות, אפילו אם לפעמים רק אחרי זמן מה. את מוסר ההשכל תסיקו כבר בעצמכם. זהו. אני לא יודע אם אתם שבעי רצון, או מאוכזבים, אבל זה לא מענין אותי, כרגע איכפת לי רק שתלכו מיד לישון, ושתקומו מחר לעבודה בזמן.

– רגע אחד – אמרה עדנה שנימת העצב המוסתרת שהתגנבה למשפטו האחרון של עודד, עוררה בה תחושת אהדה – בטח שאנחנו מבסוטים. הרי זה היה לילה נפלא!

– ועוד איזה! – הצטרפו השאר שאף על פי שהיו קצת ממורמרים על תהפוכות הרגע האחרון, לא יכלו שלא להודות כי בכל זאת זכו הלילה בחוויה שטרם ראו כמותה. פרא, שהיה המאושר מכולם, גם מפני שזכה בהתערבות, וגם מפני שהוא זה שידע לפני כולם, ששריף המסכן הושם בשק, התגבר על ביישנותו ועל כל שאר הקולות, עלה על אבן, התרומם על קצה אצבעותיו, הרים את ידו הימנית והכריז:

– אני מציע שלכבוד הצלחת הפעולה, ולכבוד עודד המדריך שלנו, שלוש פעמים, האח… ח… ח…

לא הספיק להגיע לסוף ה"האח" ונשאר עם פה פעור. הכל הפנו מבטם. ברכה הצרודה רצה בפיז’מה ובחולצה של נחום גואייבה בעלה, שערותיה פרועות, ובידה צרור אפור הנראה כשק.

– אמא’לה! – צעק ערן והצליח בתנופת פתאום להתחמק מבין זרועותיו של עודד – אמא’לה איך היה שם בתוך ה…

את המשך דבריו לא שמע איש, קולו נבלע פתאום בשאגה אדירה שפרצה מפי עלם ממושקף, ששער חלק וצהבהב היה צונח ומקפץ על מצחו.

– לכבוד אם הבית שלנו – הכריז העלם – לכבוד ברכה הדואגת לנו ביום וגם בלילה! לכבוד ברכה שלא תספר עכשיו לאף אחד כלום. שלוש פעמים “האח!”.

– הידד! – הריעו האליפים בקול מחריש אזניים.

– האח! – הכריז עודד שוב.

– הידד! – ענו הכל.

– האח!

– הידד! הידד הידד!

ברכה לא התרשמה מקריאות ההידד. יותר מדי נסערת היתה מכדי שתשים לב שהן מכוונות אליה. היא המשיכה לחתור לעבר עודד, כשערן כבר מונח בזרועותיה, וכולה כעס, בלבול ותדהמה. אחרי כל מה שעבר עליה, היא צריכה למצוא כאן באמצע הלילה את כל האליפים שלה ערים ומשתוללים? כשהגיעה מול עודד, נאלצה לעצור ולעבור לעמידת דום. האליפים התחילו שרים את המנון חושחש, ואוי לו למי שמעז לזוע. מעצמו התפרץ ההמנון, באופן טבעי, אחרי קריאת ההידד האחרונה. אף כי קשה היה להתלהב ממלות השיר, קשה היה שלא להתלהב מהדביקות והלהט שבהם הושר. ברכה נעמדה דוממת לצדו של עודד ממתינה לסופו של הזמר המפורסם:

חושחש חושחש

הוא הכפר

בחושחש חושחש

נה־ה־ה־דר…

טרלה… לה… לה…

לה… לה… לה…

לה… לה… לה…

בחושחש חושחש

הכי נפלא!

חושחשים חושחשים

הם תמיד הראשונים…

כשהגיעו לטרלה… לה… לה הבלתי נפסק, הרגישה ברכה שאינה יכולה לחנוק עוד את קולה המתפרץ מגרונה, ועל אף קדושת ההמנון סיננה בשפתיים חשוקות לעלם הממושקף הניצב לצדה: – אל תשאל איפה הייתי. הכניסו אותי לשק…

– לא!!! – פלט עודד בחצי פה, כשחציו השני ממשיך לזמזם את ההמנון – טרלה… לה.. לא יכול להיות!

– בחיי! – זמזמה ברכה – אני יודעת מי אירגן ויזם את הכל.

– מי? – שאל עודד כשהוא מרגיש בעוית של רעד החוצה את גופו.

– שריף! – ליחששה ברכה.

– לא! – קרא עודד ונימת הפתעה אמיתית בקולו. – מה פתאום שריף?

– אני לא יודעת. היו עוד כמה שברחו, אבל אותו תפשתי. זה לא יעבור לו בשתיקה.

עודד לא ענה. יותר מדי מבולבל היה משידע מה להגיד. ברכה הצטרפה לשירת ההמנון בלי שתרגיש, ורק משהתקרבו לסיומו של הבית האחרון, החלה שאלה חדשה מתעוררת בקרבה.

– מה אתם בעצם עושים כאן באמצע הלילה? – שאלה את עודד. וכשבושש הלז לענות, ניחשה בעצמה – קומזיץ?

– כ… כן – גימגם עודד – משהו כזה…

– אתה לא חושב שאתה קצת מגזים! – אמרה בקול שהגיע לאזני האליפים שברגע זה גמרו את ההמנון הקדוש.

עודד הרגיש שהוא באמת הגזים, ואפילו הרבה יותר מאשר ברכה מתארת לעצמה, וכדי למנוע את הסערה, שנראתה לו כעומדת לפרוץ מפיה, פנה אל חניכיו ושאג:

– ועכשיו תהיו הראשונים ללכת לישון!

– כבר לא צריך! – קרא פרא, שהיה משולהב יותר מכולם, ושבעוד שעה קצרה עליו ללכת לעבודה ברפת – תסתכלו! – והוא הצביע על שמי מערב.

פס מתבהר של לובן היה נראה שם ליד מרבץ הכוכבים, וקרן אור רפויה ניסתה לפלס לעצמה דרך, בינות קרעיו של ענן מנומנם אחד.

– לפנימיה! – שאגה ברכה, שאותות הבוקר המתקרב רק הגבירו את המתח – אבל חת שתים!

האליפים פנו לעבר הפנימיה כששירת “התבור” בוקעת בעוז מפיהם:

"בין הרים כבר השמש מתרוממת

וצריך לקום לעבודה…"

בחלקת הרימונים נשארו עודד, ברכה וערן הקטן המונח על כתפיה וישן שינה עמוקה שבע תלאות ועלילות.

– אולי נלך גם אנחנו לישון! – הציע עודד בהיסוס.

– לא! – קראה ברכה – קודם נלך לחגב המנהל, שידע מה נעשה אצלו בכפר.

– אבל הוא ישן עכשיו! – ניסה עודד לעכבה.

– לא איכפת לי! שיקום! אני רוצה שעוד מחר יסלקו את שריף מכאן! אצלנו לא יסתובבו תלמידים בתחתונים ויתנפלו על מדריכים…

כשהגיעו לסביבות חדר האוכל, חדל עודד מנסיונות השכנוע וההרגעה שלו ונגרר בלית ברירה אחרי האשה הגועשת, כיוון שידע ששום דבר לא יכול למנוע בעדה מלהתפרץ בסערה אל דירתו של חגב, מנהל הכפר, ולהעיר אותו משנת הבוקר העמוקה שלו.

 

פרק מ"ב – אז את מי מסלקים?    🔗

קורותיו המופלאות של הלילה המבולבל ביותר בתולדות חושחש נודעו לחגב המנהל רק יומיים לאחר מכן. הגורל המתעתע שלח אותו בדיוק בימים רבי־עלילה אלה לשלושת ימי־עיון שגרתיים למנהלי בתי־ספר. חגב ישב בירושלים והאזין יחד עם עוד כמה עשרות מנהלים, להרצאות פדגוגיות חינוכיות מטעם מחלקת החינוך, ולא העלה על דעתו שדלת ביתו בחושחש כמעט התרסקה בוקר אחד תחת לחץ אגרופיה של ברכה הצרודה. טוב שעודד נזכר פתאום, שחגב נסע לירושלים, אחרת מי יודע אם ברכה לא היתה מנפצת את הדלת ומוסיפה, על שפע תקלות הלילה, עוד צרה אחת בלתי נעימה.

מרוענן וחדור רעיונות חינוכיים חדשים, סיים חגב את ימי־העיון ועלה באוטובוס הנוסע חושחשה. באוטובוס הפגישו הגורל עם פולה האקונומית שחזרה גם היא לחושחש מביקור בעיר. המום ונרעש ישב חגב לצידה, והאזין לעלילות ליל חושחש. פולה כמובן הרגישה, שנפלה בידיה הזכות הגדולה להיות מספרת הסיפור הראשונה באוזני מנהל הכפר ולא יכלה שלא להפריז פה ושם, והסיפור שהגיע אליה לאחר שהצמיח נוצות, יצא עתה מפיה כשהוא מרחף על כנפיים של ממש. התמונה שהצטיירה בעיני חגב היתה בערך כזאת:

האליפים ששמעו שחגב נסע לירושלים, הלכו וסחבו תפוחי־אדמה ממחסן הפרודוקטים, ובאמצע הלילה, אחרי שכל הכפר נרדם, התעטפו בסדינים, קפצו מחלונות הפנימיה והתחילו להשתולל בחלקת הרימונים ולהוריד את המכנסים אחד לשני. ברכה הצרודה שיצאה לבושה כותונת לילה לראות מה הצריחות בחוץ, הותקפה על ידי תלמיד אחד, שהיה ערום כביום היוולדו, והוא רץ אחריה והלביש לה שק על ראשה, ואחר כך, בעזרת כמה מחבריו, הצליח, למרות כל מחאותיה לקשור אותה כמו קמח בתוך שק. ברכה הצליחה לתפוס את המתקיף הראשי, אבל פולה לא זכרה אם היה זה שריף, פרא ואולי אפילו עודד־שודד בעצמו.

תאוריה של פולה היו כל כך ציוריים ומבולבלים עד שחגב חדל מלשאול לפרטים, ורק גיבש החלטה נחושה בקרבו. מעתה חסל סדר רחמנות בכפר. הפעם לא יסלח ולא יוותר לאשמים, כאשר ויתר במקרה ההתנפלות על משה קורץ (מר חגב שכח, שבמקרה משה קורץ הוא כלל לא ידע מי היו האשמים). הפעם הוא יוכיח את ידו הקשה! כל מי שהיה לו מגע כלשהו עם מעשה התועבה הלזה, יסולק ויעוף אוטומטית מבית־הספר, אפילו יהיה זה התלמיד החרוץ ביותר, אפילו תקום סערה ציבורית בכל הארץ, אפילו תתפטר הממשלה! לא, הפעם לא יוותר בשום פנים ואופן לא יוותר!

אותו יום יזכר בתולדות חושחש כיום החקירות הגדול ביותר בחייו. בזה אחר זה הוזמנו כל הנוגעים בדבר, לחדרו הצבעוני של חגב ונחקרו על חלקם בהתנפלות.

תחילה שמע חגב את דבריה של ברכה והחליט שצריך לזרוק את שריף מהכפר, וכבר בעצם אותו היום. שום בקשת רחמים לא תועיל לו, מזמן ידע כי הבחור המתלקק הזה הוא טיפוס שלילי ביותר. שיקח את החפצים שלו ויסתלק!

אחר האזין לסיפורו התמים של שריף, שבא לבוש בכמה סוודרים בגלל הצטננות קיצית. זה סיפר לו, בין התעטשות אחת למשנה, על מנהגו לקום לפני עלות השחר ולערוך ריצת בוקר – כי בדעתו להשתתף בריצת התבור ולפאר את שם הכפר – ואיך רץ ליד הרפת ופגש בכמה תלמידים המתנפלים על ברכה הצרודה, ואיך הסתער עליהם, למרות שהיה יחידי והציל את ברכה. כמובן, שהוא יודע מי היו המתנפלים, אבל אינו רוצה להלשין עליהם ולא ימסור את שמותיהם אפילו אם יענו אותו, כי יש לו כבוד עצמי.

חגב הלל מאוד את שריף על אומץ לבו, ביחוד ציין את הערכתו הרבה לעובדה שאינו רוצה להלשין על חבריו, כמחנך הוא רואה סירוב זה בעין יפה, לכן אינו דורש משריף למסור את שמות המתנפלים, אלא מבקש ממנו לתת את תאורם, פשוט כדי שיוכל להבין, איך ברכה לא הצליחה להתגבר על חמישה אליפים…

– בטיחים! – תיקן שריף, ואחר כך נתן תאור כל כך נאמן, שלא חלפו שלוש דקות ובחדר ניצבו במקומו יפתח וארבעת חבריו.

תחילה הכחישו הבטיחים כל שייכות להתנפלות, אך לאחר שחגב הוכיח להם כי אין דבר הנעלם מעיניו החדות, נשברו והתנצלו שהלילה היה כל כך חשוך, שאי אפשר היה להבחין בין זבוב לבין פרה, ונשבעו שאם היו יודעים שלפניהם ברכה הצרודה ולא שריף המלשין, לא היו מתנפלים עליה בכלל.

חגב מיאן להאזין לדברי החרטה והודיע להם סופית, כי הוא מסלקם מהכפר וכי שום בקשה נוספת, לא שלהם, לא של ההורים, ואפילו לא של ראש הממשלה בעצמו, למרות שהוא מכיר אותו והם ביחסים ידידותיים מאוד, לא תועיל להם. שיצאו ויחפשו להם כפר־נוער אחר. או הוא או הם.

כאן נכנס לחדר עודד, שהאליפים מיהרו לספר לו, ששריף הלשין על יפתח וביקש את רשות־הדיבור.

– דבר! – אמר לו חגב, שרוחו שפרה עליו במקצת אחר שמצא את האשמים האמיתיים וגמל להם כגמולם.

עודד תאר לפניו את התגלגלות הדברים והודה שהוא הוא האשם האמיתי שהסית את הבטיחים להתנפל על שריף, והוא בטוח ומשוכנע שאלה, מתוך רגשי חברות, אפילו לא הזכירו אותו ולא ציינו את חלקו בפרשה.

הגילוי החדש הביא את חגב במיצר. הוא הבין, כי הפעם מבחינה מצפונית הוא אינו יכול להאשים את הנערים והוא מיהר לשחרר אותם תוך אזהרה־אחרונה־וחמורה־ביותר. כשיצאו, ביקש שוב לשלוח אליו את ברכה, ומעודד ביקש לשבת ולהמתין.

על בואה של ברכה בישרו כמה צעקת צרודות, שנשמעו פתאום מעבר לדלת. חגב יצא אל הפתח ומצא את ברכה נוזפת בחבורת אליפים רכוני ראש.

– הם הציצו דרך חור המנעול – הסבירה.

– אין לכם מה לעשות! – צעק לעברם – לכו לעבודה!

– עכשיו הפסקת צהרים – ענה לו אליף אחד בעל תסרוק מסודרת, שחגב שכח ברגע זה את שמו.

– אל תענו לי! – צעק שוב – אני לא רוצה לראות איש ליד הפתח! מיד!

האליפים פנו עורף, ברכה נכנסה פנימה בראש מורם, וחגב טרק אחריה את הדלת בדפיקה גברית עזה.

עודד הציע לברכה את כסאו, והוא עצמו התישב על קצהו של ספסל ירוק הצמוד לקיר. חגב חזר אל שולחנו, הוציא מהמגירה סכין־גילוח כחלחל ועפרון מושחז מאוד, והחל משחיזו עוד יותר.

– קראתי לך – אמר חגב ופנה אל ברכה – מפני שדרשת ממני להעניש את האשמים במלוא החומרה, אפילו איימת עלי בהפסקת העבודה אם אוותר למישהו, נכון?

– בהחלט – אמרה ברכה – או שהאשמים יעופו, או שאני אסתלק. הפעם העונש היחיד הבא בחשבון הוא רק סילוק מהכפר.

– אני מסכים אתך בהחלט – אמר המנהל ופניו חמורות למעלה מהרגיל – כעת, אחרי חקירה יסודית והמעמיקה, הוברר לי ללא כל ספקות, שהאדם שעורר את ההתנפלות, אמנם מבלי להתכוון לפגוע בך, יושב אתנו כאן.

ברכה הסתכלה לכל עבר.

– אני לא רואה אף אחד – אמרה.

– הוא יושב על ידך! – אמר חגב והצביע בסכין־הגילוח על עודד.

– עודד? – קראה מופתעת.

– כן – אישר המסכן במנוד ראש – אבל באמת לא התכוונתי אליך. אני פיתיתי את הבטיחים שיכניסו את שריף לתוך שק. הם במילא התכוונו כל הזמן לפגוע בו, אז חשבתי, למה שיעשו זאת בחשאי, בלי שאף אחד ישגיח, הלוא חס ושלום מתוך התלהבות הם יכולים אפילו לפצוע אותו. החלטתי לתאם אתם לוח־הזמנים, כדי שאהיה במקום ואוכל לרסנם בשעת הצורך. חוץ מזה אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל גיליתי שאת ההתנפלות על משה קורץ ביצעו הבטיחים, שרצו להתנפל על שריף ובגלל החושך התבלבלו, ומאחר שהבטחתי לאליפים שלי שאני אגלה את האשמים, רציתי לקיים את הבטחתי בצורה הרבה יותר מפתיעה. חוץ מזה גם שריף עשה ממני צחוק לעיני כל האליפים, ואם הם היו רואים שעברתי על זאת בשתיקה, היו מזלזלים בי, אז רציתי להראות להם שאני לא אוהב להשאיר דברים תלויים באוויר. הכל היה יכול להגמר יפה, לשביעות רצון כל הצדדים, אם ערן לא היה מסתלק מהבית, ואת היית יוצאת לחפש אותו. אני באמת מצטער שבחושך את כל כך דומה לשריף.

– גם אני – אמר חגב – כי עכשיו נאלץ לבקש אותך לארוז את חפציך ולחזור לקיבוץ שלך.

– כן – אמר עודד בפנים מביעות צער – אני יודע, זה העונש המגיע לי ואין לי טענות, חבל לי רק על האליפים שישארו בלי מדריך.

– גם לי חבל עליהם, ביחוד כשנדמה לי שבמשך הזמן אתה מסוגל לרכוש נסיון ולהיות מדריך טוב, כי תפסת את הגישה הנכונה לילדים.

– וגם האליפים כבר אוהבים אותך – הוסיפה ברכה.

– בהחלט – אמר חגב – כשחניכים אוהבים את המדריך שלהם, ולא רק מפחדים ממנו, הם יכולים להגיע להישגים רבים.

– הבוקר – סיפרה ברכה – הם סידרו כולם את המיטות ושטפו את החדרים בעצמם, בחיים שלי לא ראיתי פנימיה כל כך מבריקה. שאלתי מה יום מיומיים, אז אמרו לי, שעודד הזכיר להם שמקובל ויפה לנקות את החדרים בבוקר לפני שיוצאים לעבודה.

– אתה רואה – אמר חגב – יש לך גישה, יש לך השפעה על החניכים, אולי מפני שאתה עצמך היית חניך לא מזמן, אבל לי כמנהל אסור לסלוח. אחרי השתוללות כזאת צריך מישהו לעוף ואתה הוא הראוי לכך ביותר. אני חושב שאף אתה תודה בכך.

– כן – אמר עודד בראש מושפל – בצהרים יש לי אוטובוס כמעט עד המשק.

– אז מה! – נבהלה ברכה פתאום – אז אני אשאר שוב בלי מדריך?

– רק עד שיבוא מדריך חדש. אני אדרוש הפעם אדם מבוגר ומנוסה.

– אבל אני לא רוצה אדם מבוגר – קפצה ברכה – אני רוצה צעיר כמו עודד. רק אחד כמוהו יכול למצוא שפה משותפת עם הפראים שלי. אתמול אחרי הצהרים היה שקט כזה בפנימיה, שהשתגעתי מרוב דאגה, הלכתי לראות מה קרה, וראיתי איך כולם יושבים ומכינים שעורים. בחלומות שלי לא ראיתי דבר כזה. שאלתי את קקטוס איך זה יתכן שכולם מכינים את השעורים כל כך יפה, אז הוא אמר, שום דבר מיוחד, רק שעודד הזכיר להם שעד ארוחת־הערב ישנן שעתיים פנויות, שאפשר לנצלן להכנת שיעורים. שמעת דבר כזה? וכשאני הייתי אומרת להם במשך שבועות וחדשים, חבריא! תכינו שעורים לפני הארוחה, אז זה עזר לי? אני אומרת לך, חגב, אני לא מוכנה להשאר אפילו יום אחד עם הבריונים האלה! אם אתה מסלק את עודד, גם אני מסתלקת!

– אבל קודם איימת עלי שאם אני לא מוציא את האשמים, אז את עוזבת – אמר חגב ביאוש.

– טוב, אבל אתה רואה שהיתה כאן אי־הבנה. אף אחד לא התכוון לפגוע בי. בן־אדם צריך לדעת להיות גמיש לפעמים.

– אבל איך אני יכול להיות גמיש, אם כולם יודעים שכל פעם מתנפלים אצלנו בלילות על מדריכים? איזה פרצוף יהיה לכפר ולמנהלו אם יתברר שאחרי התנפלות מבישה כזאת לא מצאתי לנחוץ להעניש אף אחד.

– אז תעניש את פרא, מספיק כבר לרחם עליו, הוא תמיד היה זה שעורר את כל המהומות בפנימיה וגם הבוקר נראה לי מוזר ומשונה מאד.

– למה?

– אני בעצמי לא יודעת. היה בו משהו כל כך מוזר, בשום אופן לא יכולתי לתפוש מהו.

– טוב, אבל אני לא יכול לקום ולסלק אותו פתאום בגלל שהוא נראה לך מוזר.

– אז תסלק אותו בגלל זה שהוא קם באמצע הלילה והתרוצץ בחוץ.

– מתי?

– אז, באותו לילה כשהתנפלו עלי.

– אבל כל הכיתה השתתפה בזאת.

– אבל אתה לא יכול לסלק את כל הכיתה!

– אז למה דוקא אותו?

– כי הוא המוקד לכל ההפרעות, הוא גם זה שסחב את ערן שלי באותו לילה, וחוץ מזה היו לו כבר שתי אזהרות־אחרונות־בהחלט ואפילו אם כל הכיתה יצאה, הוא לא היה צריך לצאת.

– מה אתה אומר? – שאל חגב ופנה לעודד.

– אני לא יודע. נדמה לי שהוא לא גרוע מכל אחד אחר. בזמן האחרון נדמה לי שהוא אפילו התחיל להשתפר ולהראות רצון טוב.

– יתכן, אבל עד כמה שאני זוכר, היית אתה שדרשת לסלק אותו, עוד ביום הראשון לבואך.

– נכון – אמר עודד – אבל עד כמה שאני זוכר, היית אתה שהתנגדת לכך.

– כן, אבל עכשיו אין לי מוצא אחר. לפעמים מנהל מוכרח להקריב מישהו, למען יראו אחרים וייראו…

 

פרק מ"ג ואחרון – התסרוקת החדשה    🔗

נקישה קלה נשמעה על דלת חדרו של המנהל, ומיד הציץ ראשו של יהודה הצולע.

– הו, סליחה! – אמר משראה את עודד וברכה היושבים לפני חגב – אני רואה שאתה עסוק.

– כן – אמר חגב – עסוק מאוד. רצית משהו חשוב?

– לא, לא במיוחד. סתם עברתי ורציתי לספר משהו על פרא, אבל אולי בפעם אחרת.

יהודה ניסה לסגור את הדלת אחריו, אבל הרגיש משהו מפריע בעדו, הציץ אחורה וראה את חגב המנהל בכבודו אוחז בדלת עוצר בעדה.

– מה קרה? – נבהל יהודה.

– שום דבר – אמר חגב – היכנס! פשוט, באת ברגע הנכון. בוא תשב. אנחנו עומדים לסלק את פרא מהכפר וחסרה לנו עוד סיבה קטנה כדי שנהיה שלמים עם עצמנו. ספר מה עולל שוב? הבחור הזה יביא עכשיו תועלת בפעם הראשונה בחייו. הוא יהיה סמל ומופת ליד החזקה שתתחיל להשליט סדר ומשמעת בכפר. עוד היום יעוף מכאן. ספר מה הוא עשה?

יהודה הצולע היה קצת מבולבל משפע המלים הנמלצות שירדו עליו, אך מיד התאושש בלע רוקו ואמר:

– זה בעצם אולי שום דבר מיוחד, אבל מפני שעודד שלח אותו לעבוד אצלי ואמר לי שיש לו שתי אזהרות אחרונות. אזהרה אחרונה ראשונה מלפני שבועיים, ואזהרה אחרונה שניה מהשבוע, ואמר לי שאם אני אדרוש לסלק אותו – הוא יסולק, אז בעד זה באתי.

– ובאת ברגע הנכון – חתך חגב את דבריו – ספר מיד מה הבריון הזה הרס שוב?

– ובכן – אמר יהודה בניחותא, כשהוא מרגיש את עצמו חשוב – הבריון הזה עובד אצלי ברפת כבר חמישה ימים. מה שעשה ביום הראשון במחסן התערובת, איך הפך ושפך הכל, כבר אתם יודעים, לא?

– יודעים, יודעים! – אמרה ברכה שפחדה פן יתחיל להזכיר גם את ערן שלה.

– ובכן, אחר כך התחיל לעבוד בתוך הרפת. נתתי לו בעיקר עבודות ניקוי והאבסה. מה אפשר כבר לתת לאליף? עבד דוקא בסדר. בא בזמן ועשה כל מה שאמרתי לו. ניקה אפילו את ארגז הקרור, ובאמת לא היו לי כל טענות. עבד אתו שם במשמרת עוד אחד, יאיר גולדברג משנה ג', זה שקוראים לו שריף, וגם רחלה מהשנה הרביעית. טוב, אז אתמול בארבע וחצי בבוקר, דופקים אצלי בדלת, והשומר של הכפר אומר לי, שרחלה שלחה אותו להגיד לי, ששריף לא בא לעבוד, ושהיא לא יכולה לחלוב לבד. רצתי לרפת ואני רואה ששריף איננו ורחלה חולבת באגף אחד, ועוד מישהו באגף השני. אני ניגש ומסתכל – פרא! תפסתי אותו בצוארון ואמרתי לו: “השתגעת!” אמר לי: “אני יודע לחלוב”. אמרתי לו: “תלך תיכף לנקות את החצר, או שאני אחלוב את הנשמה שלך! ואל תעיז לגעת בפרה!” אחר כך רצתי לראות מה עם שריף, וראיתי שהוא מצונן. סיפר לי שהוא נוהג לקום ולהתקלח באמצע הלילה, ואחר כך להתאמן בריצה, בדעתו לפאר את שם הכפר במרוץ התבור…

־ הוא מתקלח כשהוא קם? – שאל עודד שהסיפור נשמע לו חשוד.

– כן, כן, זה יכול להיות נכון – אישרה ברכה – אני זוכרת ששערות שלו היו רטובות עוד.

– בקיצור – המשיך יהודה – ראיתי שהבחור מצונן באמת ושאין לי ברירה אלא ללכת לחלוב בעצמי, למרות שהייתי עייף כהוגן. אני בא חזרה לרפת, ומה אני רואה? פרא יושב שוב וחולב. לא יכולתי להתאפק וכשהרמתי אותו בצוארון, נתתי לו גם – תסלחו לי – בעיטה הגונה בישבן. אמרתי לו לחזור חזרה לחצר ושלא יעיז להראות יותר את פרצופו בתוך הרפת ושמחר אני אגש ואמסור הכל למנהל.

– וזה הכל? – שאל חגב מבלי להסתיר את נימת היאוש בקולו.

– רגע, עוד לא גמרתי – הוסיף יהודה – את העיקר עוד לא סיפרתי. העיקר, אני לוקח את השרפרף וניגש לחלוב את הפרות שהוא כבר חלב כביכול, והנה הן גמורות. אפילו טיפת חלב לא השאיר. פרה ראשונה “חמודה” חשבתי מקרה, במילא אין לה הרבה חלב, אבל אחר כך ראיתי שגם אצל “חושחשית” הוא חלב הכל, וגם אצל “ברכה” אין כלום ואפילו לא אצל “עדינה” הפראית, שלא כל אחד יכול לגשת אליה. פשוט השתוממתי. יצאתי אליו לחצר ושאלתי אותו איפה למד לחלוב. בהתחלה לא רצה לספר, אבל בסוף נשבר וסיפר, שאצלם בקצה השכונה היתה רפת אחת עם שתי פרות, וכשהיה בורח מהבית, היה מתחבא שם, ברפת. פעם כעס על ההורים שלו והסתתר ברפת שלושה ימים רצופים, אכל קצת מהתערובת של הפרות וקצת ממה שהיה חולב מהן בהתגנב. מתוך כך, שגר וישן עם הפרות, התקשר אליהן ואחר כך התחיל לבקר אותן אפילו כשלא היה בורח מהבית ובעל־הבית היה מרשה לו לחלוב, וככה למד…

– כן – אמר חגב – זה סיפור יפה, אבל לא את זה רצינו לשמוע ממך היום. רצינו דברים יותר קשים. מה הוא עשה אחר כך? הפך את השוקת? ניפץ חלונות? רכב על הפר?

– לא – אמר יהודה, מופתע מהקרירות בה נתקבלו דבריו – אחר כך הרשיתי לו ללכת לגמור לחלוב ואמרתי לו ללכת לישון קצת אחרי החליבה. וכשאני חוזר לרפת לפני שעה בערך, אני רואה שהבחור הזה לא רק שלא הלך לישון, אלא המשיך אחרי החליבה לעשות את כל עבודות הנקיון. הוציא את הזבל, פיזר חציר באבוסים והחליף את המים בשקתות. מאז שאני בחושחש, עוד לא היה לי מקרה כזה…

חגב היה מיואש.

– אז מה נעשה? – שאל את ברכה – נסלק אותו?

– בשום אופן! – אמרה ברכה הצרודה – אני תמיד אמרתי, שפרא הוא בתוך תוכו אחד הילדים המצוינים שלנו.

– אבל בעצמך דרשת שנסלק אותו!

– אבל היית צריך לראות את המיטה שלו הבוקר! איזה קוים ישרים! ומדף הספרים? לא יאומן, הוא ניגב כל ספר במטלית. לא היה לי עוד בחיים חניך כזה…

– אבל קודם סיפרת, שהוא נראה לך משונה הבוקר – ניסה חגב להאחז בקש האחרון.

– כן… – זה נכון – אמרה כשנימת תבוסה בקולה – הוא באת נראה משונה מאוד…

טמנה ראשה בין שתי כפותיה, קימטה את כל מצחה מרוב מאמצים להיזכר ופתאום קפצה ממקומה.

– בטח! עכשיו אני יודעת למה הוא משונה! הוא היה מסורק! בחיי!!! זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מסורק…

– מסורק!!! – קרא חגב בצעקה – פרא הפרוע הסתרק? אז התיאוריה שלי היתה נכונה!

– איזו תיאוריה? – שאל יהודה.

– תיאוריה בפסיכולוגיה – אמרה ברכה אשר גם בפניה הביע חגב את אבחנתו לגבי רגש הנקמה התת־הכרתי של פרא.

עודד שתק ולא גילה שבעצם הוא היה זה שאמר לפרא, בין שאר הדברים, שבזמנו היה נוהג להסתרק במסרק הפלדה של הפרות (אחר כך באמת התברר, שפרא קיבל רשות מיהודה להסתרק במסרק של הרפת, בתנאי שירחוץ אותו כשיגמור).

בעוד ברכה מסבירה בלחישה ליהודה הצולע מה זאת פסיכולוגיה מודרנית, קם חגב והכריז בחגיגיות:

– ובכן הבה נסכם את המצב. אנחנו נודיע לכפר שההתנפלות הלילית נערכה מתוך אי־הבנה גמורה וכי אי אפשר להאשים אף אחד, אם כי כל הנוגעים בדבר יקבלו אזהרה־אחרונה־חמורה־באופן־יוצא־מן־הכלל. מהיום והלאה כל מקרה עבירה נוסף, בכוונה או שלא בכוונה, ישפט בצורה החמורה ביותר, והאשמים יוצאו מהכפר ללא כל רחמים או התחשבות. מעתה ואילך תשרור יד ברזל בחושחש.

– והפעם אנחנו לא מסלקים אף אחד? – שאל עודד בהיסוס.

– לא! – השיב חגב בתקיפות – בן־אדם צריך לדעת להיות גמיש לפעמים. כשם שמנהל צריך לדעת להעניש, כן עליו לדעת לסלוח. הפעם אני סולח…

ברגע זה נשמע רחש חשוד מעבר לחלון. חגב ניגש והסיר בתנופה את חבל היוטה האדום המכסה אותו ונשאר עומד קפוא במקומו. כמעט כל האליפים ניצבו שם, עומדים על פיגומים של חביות, סולמות ודוכנים.

– מה אתם עושים פה? – שאג המנהל הנרעש.

במקום מענה נשמע קולן של עדנה ועדה־בריבוע, שכנראה נדברו ביניהן, ועכשיו הכריזו:

– שלוש ארבע!

אוטומטית פרצו כמה עשרות גרונות צעירים ונלהבים בשירה של: “חגב בחור כארז, חגב בחור כארז…”

חגב הופתע כל כך למשמע השיר ולמראה מערכת הפיגומים הגבוהה, ששכח לסלק את הפראים ונשאר עומד כשידו האחת עדיין אוחזת בוילון בחזקה. אט אט החלו פניו הזעופות מאבדות את לבושן התקיף, והחלו לובשות ארשת של נחת והנאה. לרגע אחד אמנם העיבה עננה קלה את עיניו, זה היה כאשר נדמה היה לו שמישהו שר “כברז” במקום “כארז”, אך מאחר והיתה זו פעם יחידה בלבד, הבין המנהל הנמרץ, כי הדבר נעשה בשגגה, מתך הרגל, ולאו דוקא במזיד. וכך המשיך לעמוד ולהחזיק בוילון, כשהרגשתו הולכת ומשתפרת. לא כל יום זוכה מנהל בית־ספר להכרת טובה מפי תלמידיו, ביחוד לא כשעודם תלמידים.

בתוך החבורה השרה משכה את תשומת־לבו דמות אחת, שניכר היה ששירתה בוקעת לא רק מתוך גרונה, אלא גם מתוך לבה, עיניה ואוזניה. ברגע הראשון לא זכר של מי העינים והאוזנים האלה, אך ברגע שלאחריו נדהם: “אלוהים – אמר בלבו – איך עשית את זה? הם לא שיקרו, הוא באמת… הסתרק”.

כך היה פרא־אדם עומד לחוץ ודחוק בין חברי כיתתו ושר כשראשו נקי, רחוץ ומסורק. שלושה רבעים מן השער היו פונים ימינה ורבע אחד שמאלה. ביניהם התפתל שביל ישר ולבן, שהתחיל בקדמת המצח ונגמר בדיוק בקדקוד. את שפעת השיער אשר בשיפולי העורף חיזקו כמה סיכות ראש, שעדנה השאילה לו באופן זמני, עד שיהיה לו זמן לנסוע לחיפה להסתפר.

אוֹטוֹמַטִית פָּרְצוּ כַּמָּה גְרוֹנוֹת נִלְהָבִים בְּשִׁירָה שֶׁל "חָגָב בָּחוּר כַּבֶּרֶז..."

לגמור את הסיפור ככה.