תרגום: לאה דיסגני

 

ספר ראשון    🔗

1. מאחר שכל עניין המוטל על ידי הקיסר דורש תשומת לב גדולה מן הרגיל, ומכיוון שהן חוש האחריות הטבעי שלי והן נאמנותי החרוצה מניעים אותי לא רק לשקידה, כי אם גם לאהבת התפקיד המוטל עלי, ומאחר שעכשיו הופקד בידי על־ידי נרווה אוגוסטוס קיסר, שאיני יודע אם הוא יותר שקדן בענייני המדינה או אוהב אותה יותר, התפקיד של [נציב] המים (aquarum officium), [תפקיד] שנוגע לא רק לשירות העיר, כי אם לבריאותה ואף לבטחונה, ואשר נוהל תמיד על ידי בכירי האישים של מדינתנו – הדבר הראשון והחשוב ביותר, להערכתי, הינו להתוודע לנושא שלקחתי על עצמי, כפי שקבעתי לעצמי לעשות גם בעיסוקים אחרים.

2. אכן סבור אני, שאין בסיס יותר בטוח [מזה] לכל פעולה, ושאי אפשר להבחין בדרך אחרת מה שחובה לעשות ומה שאסור לעשות; כמו כן [אני מאמין], כי אין דבר פחות נאה לאדם הגון מניהול התפקיד המוטל עליו על פי הוראות העוזרים – דבר שקורה בהכרח, כל פעם שחוסר הנסיון של הממונה פונה ל[עזרת] הידע המעשי של [העוזרים] הללו, שחלקם אמנם חיוני לביצוע התפקיד, אך הם כמו הידיים והכלים של המבצע […] לכן, כל מה שיכולתי ללקט בנוגע לנושא הכללי, על פי הנוהג שכבר נהגתי במשרות רבות, אספתי בצורה מסודרת ואורגנית לקובץ הזה, אליו אוכל להתייחס כאל נוסחה לניהול המישרה. אמנם, בספרים אחרים שחיברתי לאחר נסיונות מעשיים, הבאתי בחשבון את העניין של הבאים אחרי, חיבור זה [לעומת זאת] יביא אולי תועלת גם ליורשי, אך מכיוון שנכתב בראשית שירותי, הוא ישמש בראש וראשונה להדרכתי והנחייתי שלי.

3. וכדי שלא אראה כמשמיט משהו הנוגע לנושא בכללותו, קודם כל ארשום את שמותיהן של האמות המזרימות מים אל העיר רומא; אחר [אומר] על ידי מי ותחת איזה קונסולים ובאיזו שנה לייסוד העיר הובלה [העירה כל אמה]. אחר כך, מאיזה מקומות ומאיזו אבן מיל נלקחו המים, ולאורך איזה מרחק [המים זורמים] בתעלה תת קרקעית (subterranco rivo), ולאיזה מרחק [זורמים] על גבי קירות נושאים (substructione) ולאיזה מרחק על גבי קשתות (opere arcuato); אחר כך [אתן] את גובהה של כל [אמת מים] ואת [מידות] הווסתים (moduli) והחלוקה הנעשית מהם: איזו כמות מים מזרימה כל אמה אל מחוץ לעיר ואיזו כמות לתוך העיר ולכל רובע, יחסית לספיקתה; כמה מבני קסטלום (castella) ציבוריים ישנם, וכמה [מים] מועברים מהם למבני ציבור, כמה למזרקות נוי [?] (munera) – כך הן נקראות בפי המעודנים – כמה [מים] למאגרים (lacus); מה כמות המים המוענקת בשם הקיסר וכמה ניתן לצרכים פרטיים על פי חסדו של השליט; מהו החוק להובלת המים ולהגנתם, ומה העונשים האוכפים אותו על פי קביעת המשפט, החלטות הסנאט וצווי הקיסרים.

4. מאז ייסוד העיר, במשך ארבע מאות ארבעים ואחת שנה, הסתפקו הרומאים בשימוש במים אשר שאבו מ[נהר] הטיבר, או מן הבארות (putei) או מן המעיינות (fontes). זכר המעיינות נשמר עד היום ביראה ובהוקרה: הם נחשבים למביאי מרפא למחלות הגוף, כמו, למשל, [מעיינות] הקָמֵאנות, [מעיין] אפולו ו[מעיין] יוּטוּרנה. אולם היום זורמים לעיר מי [האמות] אָפִיָה, אָנִיוֹ וֶטוּס [=הישנה], מָרקִיָה, טֶפוּלָה, יוּלִיָה, וִירְגוֹ, אַלסֵיטִינָה, הקרויה גם אוגוסטה, קלאודיה ואָנִיוֹ נוֹבוּס [=החדשה].

5. בימי הקונסולט של מרקוס ואלֶריוס מקסימוס ופוּבְּליוס דֵקיוס מוּס, בשנה ה־30 לאחר תחילת המלחמה הסַמְניטית (312 לפסה"נ), הובלו לעיר מי אמת האפיה על ידי אפְיוס קלאודיוס קְראסוּס הצנזור, שכונה מאוחר יותר ‘העיוור’, אותו אדם שהיה אחראי לסלילת ויה אפיה משער קאפינה עד לעיר קפוּאה. עמיתו למשרה היה גאיוּס פלאוטיוס, שבזכות חקירתו אחר מקורות המים (venae) קיבל את הכינוי ‘הצייד’ (venocis). אבל מכיוון ש[פלאוטיוס] התפטר מתפקיד הצנזור בתום שנה וששה חודשים, לאחר שהוטעה על ידי עמיתו לחשוב שגם הוא יעשה כן, שם אמת המים הנציח רק את כבודו של אפיוס, אשר, לפי המסורת, באמצעות השתמטויות חוזרות ונשנות הצליח להאריך את כהונתו כצנזור עד אשר השלים גם את [סלילת] הדרך וגם את [התקנת] אמת המים הזאת. ראשית אמת האפיה באחוזת הלוֹקוּלים, על ויה פרנאסטינה בין אבן המיל השביעית והשמינית, בדרך מסתעפת (deverticulum), 780 צעדים (passus)² שמאלה. מוביל (ductus) [האמה] נמשך לאורך 11,190 צעדים מראשיתו ועד לסאלינאי, מקום שנמצא ליד השער טריגמינה: ממנו 11,130 צעדים הינם תעלה תת־קרקעית (rivus subterraneus) ו־60 צעדים אמה בנויה על קיר נושא (substructio) מעל פני הקרקע ואמה על קשתות (opus arcuatum) ליד שער קפינה. בסמוך למקדש ה’תקווה הישן' בגבול הגנים הטוֹרקוָואטיאָנים עם האֶפאָפְרוֹדִיטִיאָנים, מתלכדת אליה זרוע של אמת האוגוסטה, שנוספה על־ידי אוגוסטוס כהשלמה לה, במקום העונה לכינוי ‘התאומים’ (gemelli). זרוע זו מקבלת את מימיה בויה פראנסטינה ליד אבן המיל הששית בדרך מסתעפת, 980 צעדים שמאלה, על יד ויה קולטינה. המוביל שלה עובר בתעלה תת־קרקעית עד ל’תאומים', לאורך 6,380 צעדים. מי האפיה מתחילים להתחלק לרגלי מעלת פובליקיוס ליד שער טריגמינה, מקום הקרוי סלינאי.

6. ארבעים שנה אחרי הזרמת מי האפיה [לעיר], בשנת 481 לייסוד רומא (273 לפסה"נ), מניוס קוריוס דנטאטוס, שהחזיק בצנזורה יחד עם לוקיוס פפיריוס קורסור, בחלקו מן השלל שנלכד מפירוס מסר בקבלנות את הובלת מי [נהר] האניו – מה שנקראת היום אמת אניו ה’ישנה' – העירה, בימי הקונסולט השני של ספוריוס קרוויליוס ולוקיוס פפיריוס. שנתיים לאחר מכן נדון בסנט עניין השלמת מפעל המים הזה, על־פי הצעת סדר היום… של הפראטור. אז לפי החלטת הסנט, התמנו לוועדה של שניים לעניין הובלת המים, קוריוס, מי שנתן בקבלנות את המפעל, ופולביוס פלאקוס. קוריוס נפטר בתוך חמישה ימים מאז מינויו לוועדה. [ולפיכך] תהילת הובלת המים נפלה בחלקו של פולביוס. [אמת] האניו הישנה מתחילה מעל טיבור, באבן המיל העשרים מחוץ לשער… שם תורמת חלק [ממימיה] לשימוש תושבי טיבור. מוביל האמה נמשך לאורך 43,000 צעדים לצורך השוואת מפלסים; 42,779 צעדים הינם תעלה תת־קרקעית ו־221 צעדים אמה בנויה על קירות נושאים מעל פני הקרקע.

7. מאה עשרים ושבע שנים לאחר מכן, דהיינו בשנת 608 לייסוד העיר,³ בימי הקונסולט של סרוויוס סולפיקיוס גאלבה ולוקיוס אאורליוס קוטה (144 לפסה"נ), מאחר שאמות האפיה והאניו, בהיותן פרוצות כתוצאה מיושן, מימיהן גם הוטו בידי אזרחים במירמה, הסנט מסר לידי מרקיוס, שבאותו זמן היה פוסק במשפט בין אזרחים כפראטור, את עניין תיקון האמות והשבת הזכויות על המים. ומכיוון שנראה שגידול העיר דרש אספקת מים גדולה יותר, הסנט הורה לו לדאוג להזרמת [מקורות] מים נוספים לעיר ככל שיוכל. הוא שיפץ את האמות הקודמות והביא [העירה אמה] שלישית, אשר מימיה יותר בריאים ממי [האמות] האחרות, ו[אמה זו] נקראת ‘מרקיה’ על שם האיש שבנה אותה. אנו קוראים אצל פֶנאֵסְטאֵלָה שלמרקיוס הוקצבו 180 מיליון ססטרציות למפעלים אלה, ומכיוון שמשך הפראטורה לא היה מספיק ארוך להשלמת המפעל, כהונתו הוארכה לשנה נוספת. בזמן הזה מספרים ש'אחוות העשרה' (decemuiri), בבוחנם את ספרי הסיבילה בעניין אחר, גילו שאין זה מותר להוביל לקפיטול את מי המרקיה, או יותר נכון, את מי האניו – כי זו המסורת המקובלת יותר. העניין הובא לדיון בסנט על־ידי מרקוס לפידוס שייצג את ה’אחווה', בימי הקונסולט של אפיוס קלאודיוס וקווינטוס קאיקיליוס (143 לפסה"נ), ושוב שלוש שנים אחרי־כן הועלה העניין על־ידי לוקיוס לנטולוס בקונסולט של גאיוס לאיליוס וקווינטוס סרוויליוס (שנת 140); אבל בשתי ההזדמנויות השפעתו של מרקיוס רֶקְס הכריעה את הכף, וכך המים הובלו לקפיטול.

(אמת) המרקיה מתחילה בויה ווליריה, באבן המיל ה־36, בדרך מסתעפת, שלושת אלפים צעדים ימינה לבאים מרומא. אבל בויה סובלקינסיס, שנסללה לראשונה בימי נירון הקיסר, באבן המיל ה־38, בצד שמאל, במרחק 200 צעדים, [ניתן לראות] את מקורותיה… תחת… מאבן… עומדים [מימיה] כימה שקטה, בצבע ירוק כהה. מוביל האמה, מראשיתה ועד העיר, נמשך לאורך 61,710.5 צעדים, [מתוכם] 54,247.5 בתעלה תת־קרקעית, ו־7,463 במבנה (opus) על פני הקרקע: ממנו במרחק מה מן העיר, במקומות רבים [בהם האמה חוצה] עמקים, 463 צעדים הינם על גבי קשתות; יותר קרוב לעיר החל מאבן המיל השביעית, 528 צעדים [עוברים] על גבי קירות נושאים ו־6,472 על גבי קשתות נוספות.

8. גנאיוס סרוויליוס קאיפיו ולוקיוס קסיוס לונגינוס, המכונה ראווילה [שהיו] צנזורים בשנה ה־627 ליסוד העיר, בימי הקונסולט של מרקוס פלאוטיוס היפסאוס ומרקוס פולביוס פלקוס (125 לפסה"נ), דאגו להוביל לרומא ולקפיטול את המעיין הקרוי טאפולה מאחוזת הלוקולים, אשר לדעת אחדים שייכת לתחום טוסקולום. אמת הטאפולה מתחילה בויה לטינה ליד אבן המיל העשירית בדרך המסתעפת לימינם של הבאים מרומא [מרחק] אלפיים צעדים… משם הוזרמה לעיר בתעלה (rivus) משלה.

9. אחרי [92 שנה] בימי הקונסולט של קיסר אוגוסטוס בפעם השנייה ושל לוקיוס וולקאטיוס (שנת 33 לפסה"נ) בשנה ה־719 לייסוד העיר, אגריפה, אשר כיהן כאדיל⁴ אחרי הקונסולט הראשון שלו, תפש מקור מים עצמאי אחר, ליד אבן המיל ה־12 מרומא על הויה לטינה, בדרך המסתעפת ימינה לבאים מן העיר [מרחק] אלפיים צעדים, והזרים את המים לתוך תעלת הטאפולה. אמת המים שהושגה [כך] נקראה על שם יוליה על ידי המגלה, אולם המים שוב פולגו לצורך החלוקה כך שנשמר בכל זאת השם טאפולה. מוביל היוליה מגיע לאורך 15,426.5 צעדים, [מהם] 7000 במבנה על פני הקרקע, ממנו בקרבת העיר, החל מאבן המיל השביעית, 528 צעדים הינם על גבי קירות נושאים 6472 צעדים בחלק הנותר הינם על גבי קשתות. לפני ראשיתה של אמת יוליה זורם פלג מים הקרוי קראברה. אותו השאיר אגריפה, אם מפני שחשב את המים לבלתי ראויים [לשתיה], ואם מפני שסבר כי יש להשאירם לבעלי האדמות של טוסקולום: אכן, אלה המים שמקבלות כל האחוזות באזור הזה לפי התור, בחלוקה הנעשית בימים קבועים ובכמויות קבועות. אולם הממונים על המים בימינו לא הפגינו אותה מידה של התאפקות ותמיד תבעו חלק ממי הקראברה לתגבורת אמת היוליה, בלא שיגדילו [בכך] את ספיקת היוליה, אשר מימיה הם שאבו וחלקו ביוזמתם להפקת רווח פרטי. לכן אני הפרדתי את מי הקראברה [מזרם אמת היוליה], ולפי צו הקיסר החזרתי אותם כולם לתושבי טוסקולום, אשר כעת מקבלים אותם, אולי בפליאה מסוימת, מבלי לדעת לאיזו סיבה הם חבים את השפע הבלתי רגיל. אמת יוליה לעומת זאת, לאחר ביטול ההסתעפויות שדרכן נגנבו המים, שמרה על ספיקתה הרגילה אפילו בתקופות של בצורת יוצאת דופן. באותה שנה אגריפה שיפץ את המובילים של האמות אפיה, אניו ומרקיה שכמעט התפוררו, ובתשומת־לב יחידה במינה צייד את העיר במזרקות רבות (Salieutes).

10. אותו האיש, אחרי הקונסולט השלישי שלו, בימי הקונסולים גאיוס סנטיוס וקווינטוס לוקראטיוס (19 לפסה"נ), 12 שנים לאחר שבנה את אמת יוליה, הוביל לרומא גם את מי אמת ‘הבתולה’ (virgo) ש’תפש' באחוזת הלוקולים. אנו למדים שהיום בו לראשונה זרמה אמה זו בעיר, היה ה־9 ביוני. האמה כונתה ‘בתולה’, מכיוון שנערה צעירה הראתה פלג אחד לחיילים המחפשים אחר המים, וכאשר עקבו אחריו וחפרו, מצאו שפע של מים. מקדש קטן שעומד על יד המעיין מציג תמונה [המתארת] את התגלית האמורה. אמת ה’בתולה' מתחילה בויה קולאטינה ליד אבן המיל השמינית באזור של ביצות: המקום מוקף בסכר מצופה בטיח אטים (siguinum) כדי לעצור את המים הגועשים. האמה מתמלאת גם בעזרת פלגים רבים אחרים. אורכה 14,105 צעדים, מהם 12,865 בתעלה תת־קרקעית ו־1,240 מעל פני הקרקע: מהם 540 צעדים על קירות נושאים בחלקים שונים של התעלות, ו־700 צעדים על גבי קשתות. אמות התעלה התת־קרקעית של הפלגים נמשכות לאורך 1,405 צעדים.

11. אינני יכול להבין מה הסיבה שהביאה את אוגוסטוס, שליט כה נבון, להוביל [העירה] את מי אלסיאטינה, המכונה אוגוסטה, שהרי אין בהם שום סגולה: להפך, [מים אלה] אף מזיקים לבריאות ומשום כך אינם מוזרמים לשימוש הציבור בשום מקום. יכול להיות שכאשר הוא התחיל בבניין הנאוּמכיה (=זירת מלחמות מים), כדי לא לגזול מן המים הטובים יותר, [אוגוסטוס] החליט להוביל את המים האלה באמה מיוחדת והעניק את עודף המים של הנאומכיה לגנים הסמוכים ולשימוש [בעלים] פרטיים לצרכי השקייה. למרות הכל, נהוג לחלק ממי האלסיאטינה ברובע שמעבר לטיבר בשעת הצורך, כל פעם שהגשרים עוברים שיפוצים ואספקת המים מצד זה של הנהר נפסקת, כדי לספק את המזרקות הציבוריות. [אמה זו] מתחילה מן האגם האלסיאטיני, על ויה קלאודיה, באבן המיל ה־14, בדרך מסתעפת, ששה וחצי אלף צעדים ימינה. אורך המוביל (ductus) מגיע ל־22,172 צעדים, [מהם] 358 על גבי קשתות.

12. אותו אוגוסטוס עצמו הוביל מקור מים אחר מאותה איכות מעולה להגדלת ספיקת [אמת] המרקיה במקרה של עונות בצורת, העשויות לדרוש תגבורת [בהספקת המים]. [מים אלה הוזרמו] עד תעלת המרקיה באמה תת־קרקעית הקרויה אוגוסטה על שם מגלה [המקורות]. ראשית האמה מעבר למעיינות המרקיה, ועד לחיבורה עם [אמת] המרקיה מובילה נמשך לאורך 800 צעדים.

13. אחריהם גאיוס קיסר (קליגולה), יורשו של טיבריוס, מכיוון ששבע האמות [הקיימות] לא נראו מספיקות גם לצרכי הציבור וגם לדרישת המותרות של האזרחים הפרטיים, בשנה השנייה לשלטונו, בקונסולט של מרקוס אקוילה יוליאנוס ופובליוס נוניוס אספראינטס, בשנה ה־791 לייסוד העיר (שנת 38 לספירה) החל בבניין שתי אמות [נוספות]. את המפעל הזה השלים באורח מרהיב קלאודיוס וחנכו בקונסולט של סולה וטיטיאנוס (שנת 52), בראשון לאוגוסט בשנת 803 לייסוד העיר (שנת 50). האחת [משתי האמות], שזרמה מן המעיינות קאירולוס וקורטיוס, כונתה בשם ‘קלאודיה’, והיא שנייה למרקיה באיכות מימיה. האמה השנייה התחילה להקרא ‘אניו החדשה’, כדי להבחין ביתר קלות בעזרת הכינוי, מכיוון ששתי אמות התחילו להזרים את מי האניו העירה: לאמת אניו הקודמת הוסף הכינוי ‘הישנה’.

14. [אמת] הקלאודיה מתחילה בויה סובלקנסיס, ליד אבן המיל ה־38, בדרך המסתעפת שמאלה [במרחק] פחות מ־300 צעדים, משני מעיינות שופעים מאוד ונאים, הקאירולאוס (תכול), הקרוי כך בגלל מראהו, והקורטיוס. היא מקבלת גם את [מי] המעיין ההוא, המכונה אלבונדינוס, שהינו בעל איכות כה טובה, עד שביכולתו להגביר גם את [אמת] המרקיה בעת הצורך, מבלי שהוספת מימיו תביא לשינוי כלשהו בטיב מימיה. המעיין של [אמת] האוגוסטה הוטה לתוך [אמת] הקלאודיה, מתוך הערכה שאמת המרקיה מספיקה לעצמה, אך (האוגוסטה) נותרה בכל זאת כעתודה למרקיה, במובן שהאוגוסטה תתגבר את הקלאודיה רק במקרה שהמוביל של המרקיה לא יספיק להכיל את מימיה.

מוביל הקלאודיה נמשך לאורך של 46,406 צעדים, ממנו 36,230 בתעלה תת־קרקעית, 10,176 במבנה מעל לפני הקרקע; מהם 3,076 צעדים על גבי קשתות במקומות שונים בחלקה העליון [של האמה], וליד העיר, החל מאבן המיל השביעית, בתעלות בנויות על קירות נושאים (substructione rivorum) לאורך 609 צעדים, ועל גבי קשתות [לאורך] 6,491 צעדים.

15. מי [אמת] האניו ה’חדשה' נלקחים באזור סימברוביום, באבן המיל ה־42 על הויה סובלקנסיס, מן הנהר, אשר סביבו שדות מעובדים של קרקע פוריה, ולכן גדותיו מתפוררות, וכתוצאה מכך, זירמו בוצי ועכור גם ללא השפעתם הרעה של הגשמים. משום כך הוצבה בריכת שיקוע (piscina limaria) [בין הנהר] לפתח האמה, כדי שהמים יעמדו בה במעברם מן הנהר לתעלת האמה (specus) ויתבהרו. גם ככה, כל פעם שיורדים גשמים המים מגיעים לעיר כשהם עכורים.

לאמה זו מתחבר הפלג ההרקולני, שמקורותיו על אותה דרך (הויה סובלקנסיס), באבן המיל ה־38 באזור מעיינות הקלאודיה, מעבר לנהר ולדרך. [פלג זה] צלול מאוד מטבעו אבל בהתערבבו [במי האניו] מאבד את חן זַכוּתוֹ. אורך מוביל האניו ה’חדש' הינו 58,700 צעדים: ממנו 49,300 בתעלה תת־קרקעית, 9,400 במבנה על פני הקרקע, ממנו 2,300 צעדים בחלקו העליון [הינם אמה] על קירות נושאים על גבי קשתות במקומות שונים, ויותר קרוב לעיר, החל מאבן המיל השביעית, 609 צעדים הם בתעלות בנויות על קירות נושאים ו־6,491 על גבי קשתות. אלה הם קשתות גבוהות מאוד, הנישאות במקומות מסוימים לגובה של 109 רגל.

16. השווה נא למבני ענק כה רבים החיוניים [להובלת] מים כה רבים, את הפירמידות הבטלות או המפעלים חסרי התועלת ובכל זאת מפורסמים של היוונים!

17. לא תיחשב בעיני סטייה מן העניין לכלול גם את אורכי המובילים של כל אמת מים, גם לפי סוגי המבנים, שהרי חלקו העיקרי של התפקיד [של ממונה על המים] הינו בהחזקתם, ולפיכך האיש המופקד עליהם צריך לדעת איזה הם [המבנים] התובעים הוצאות כבדות יותר. שקידתי לא הסתפקה בהעמדת כל פרט למבחן עיני, אלא דאגתי גם לעשיית תרשימים (formae) של אמות המים, שמתוכם נראה מקום העמקים וגודלם, היכן [האמה] חוצה נהרות, היכן תעלות האמה בהיותן צמודות לצלע ההר, דורשות טיפול מיוחד ומתמיד להחזקתן ולחיזוקן. מכאן משיגים את היתרון, שאפשר לראות מייד את המערכת כולה, כאילו לפני העיניים, ולנקוט החלטות, כאילו נמצאים במקום.

18. כל אמות המים מגיעות לעיר במפלס שונה (diversa libra) [זו מזו]. לכן יש כאלו המזרימות מים למקומות גבוהים למדי וכאלו שאינן יכולות להגיע לנקודות העליונות; שהרי אף הוגבהו הגבעות בהדרגה משום המפולת [המצטברת] כתוצאה מן השריפות התכופות. ישנן חמש [אמות מים] שגובהן מגיע לכל חלקי העיר, אך אחדות מהן מוזרמות בלחץ (pressura) גדול יותר, אחרות בלחץ נמוך יותר. [אמת המים] הגבוהה ביותר הינה [אמת] האניו ‘החדשה’, אחריה הקלאודיה, במקום השלישי היוליה, ברביעי הטאפולה ואחר־כך המרקיה, למרות שראשיתה שווה למפלסה של הקלאודיה. אבל אבותינו הובילו [את המים] בקו נמוך יותר (humiliore directura), אם משום שטרם למדו את אמנות הפילוס (ars librandi) עד תום, ואם מפני שבכוונה הם השקיעו את אמות המים שלהם במעמקי הקרקע, שמא יוטו [המים] בקלות על ידי האויבים, שהרי אז הם עוד ניהלו מלחמות תכופות עם האיטלקים. אבל כעת במקומות מסוימים, בכל קטע בו המוביל התפורר מתוך יושן, כדי לקצר את הדרך מדלגים על הסבוב התת־קרקעי העוקף את העמקים ומעבירים את המים על גבי קירות נושאים וקשתות.

במקום השישי מבחינת מפלס הגובה נמצאת [אמת] האניו ‘הישנה’, שגם היא יכולה היתה לספק [מים] לאזורים הגבוהים של העיר, לו היתה מורמת על גבי קירות נושאים וקשתות בכל מקום בו תנאי השטח – עם עמקים ובקעות – דורשים זאת. אחרי האניו במפלס באה אמת ה’בתולה' ואחריה האפיה: אלו לא יכלו להתנשא לגובה רב, בהיותן מובלות מסביבות העיר. הנמוכה מכולן הינה האלסיאטינה, המשמשת לרובע שמעבר לטיבר ולאזורים התחתוניים ביותר.

19. מתוך אמות אלו, שש נאגרות בבריכות מקורות (contectae piscinae) בויה לטינה לפני אבן המיל השביעית, שם זרם מי התעלות לכאורה ‘לוקח אוויר’ ומְטֹהָר מן הבוץ. באותו מקום גם נקבעות ספיקתן (modus) על־ידי מכשירי ויסות (mensurae). שלוש מהן, [אמת] היוליה, המרקיה והטאפולה – אשר [פעם], כפי שהסברתי לעיל, הוטתה והוזרמה אל תוך מוביל (rivus) היוליה, ועכשיו מקבלת את כמות [המים המוקצבת לה] (modus) מן הבריכה של אותה יוליה וזורמת בתעלה (canalis) משלה ותחת שמה שלה – שלוש אלו [בצאתן] מן הבריכות נישאות על גבי אותן הקשתות. בהן [התעלה] העליונה היא של היוליה, מתחתיה [תעלת] הטאפולה ואחר־כך המרקיה. הן זורמות [בתעלה תת־קרקעית] עד המפלס של גבעת הווימינאל ומגיעים עד לשער הווימינאל. שם הן שוב עולות על פני השטח. אבל לפני כן מתפלג חלק מן היוליה ליד מקדש התקווה הישן והינו מחולק למבני הקסטלון של הר קאליוס, ואילו אמת המרקיה מזרימה חלק ממימיה בתעלה המכונה הרקולאנית מאחורי הגנים של פאלאס. תעלה זו, העוברת דרך הר קאליוס, אינה מספקת כלל [מים] לשימוש [תושבי] אותו הר בגלל מפלסה הנמוך והינה מסתיימת מאחורי שער קפאנה.

20. [אמת] האניו ‘החדשה’ והקלאודיה [בצאתן] מן הבריכות הן נישאות על גבי קשתות גבוהות למדי בצורה כזאת, שהאניו הינה העליונה. הקשתות של אמות אלו מסתיימות אחרי הגנים של פאלאס ומשם [המים] מובלים בצינורות (fistulae) לשימוש העיר. אבל [אמת] הקלאודיה מעבירה קודם חלק ממימיה למה שמכונה ‘קשתות נירון’ ליד מקדש התקווה הישן. [קשתות] אלו עוברות דרך הר קאליוס ומסתיימות ליד המקדש של קלאודיוס האל. את כמות המים שקבלו מפזרות שתי האמות, חלק בסביבות ההר האמור, חלק בגבעות הפלטין והאוונטין וברובע שמעבר לטיבר.

21. [אמת] האניו ‘הישנה’ [עוברת] לפני אבן המיל הרביעית תחת ה’חדשה', העוברת מן הויה לטינה לויה לאביקאנה על קשתות, ויש גם לה בריכת [שיקוע] (piscina). מכאן, לפני אבן המיל השנייה היא נותנת חלק ממימיה למערכת תעלות (specus) המכונה אוקטביאנית, המגיעה לשכונת הויה נובה ליד הגנים של אסיניוס, משם מימיה מחולקים לאזור ההוא. אבל המוביל הראשי (rectus ductus), המגיע לאורך ‘התקווה’ לתוך השער האסקוויליני, מחלק את מימיו לתעלות גבוהות בכל רחבי העיר.

פרק 22    🔗

תיאור מהלכן של אמות אחדות

23. מאחר שעקבתי בדייקנות אחר היוזמים של כל אמה ותאריכי [פעילותם], וכן אחר מקור [האמות] ואורך מוביליהן והמפלס היחסי שלהן, לא תיחשב בעיני סטייה מן העניין להוסיף גם את הפרטים למיניהם ולהראות מה גדולה כמות המים המספיקה לא רק לשימוש ולסעד של הציבור והפרט, אלא גם לצורכי מותרות; ובאמצעות כמה מבני קסטלום, ובאיזה אזורים מחולקים המים, כמה מחוץ לעיר וכמה בתוך העיר, וכמה מן האספקה ניתנת למאגרים (lacus), כמה למזרקות נוי (munera), כמה למבני ציבור, כמה בשם הקיסר וכמה לשימוש פרטי.

פרקים 24–34    🔗

מידות של הווסתים והצינורות; כללי השימוש בווסתים ובצינורות מגדלים שונים

35. יש לזכור, שכל זרם מים, כאשר בא ממקום גבוה יותר ונופל לתוך הקסטלום לאחר מרחק קצר, לא רק תואם את [ספיקת] הצינור שלו (modulus), אלא אף עולה עליה; אך כאשר [הזרם] מובא מנקודה נמוכה יותר, כלומר בלחץ קטן יותר, למרחק גדול יותר, הזרם מאבד מספיקתו גם בגלל פעולת החיכוך של המוביל (segnitia ductus); ולכן, לפי עקרון זה, יש להתקין מעצור או תמריץ [לזרם] בצאתו מהאמה.

36. אולם גם תנוחתו של הקאליקס (calix, גביע ויסות) הינה בעלת חשיבות. כשהוא מונח ישר ובמקביל למפלס [הזרימה] הוא שומר על כמות המים ללא שינוי; מונח בניגוד לזרם ומופנה כלפי מטה, הוא קולט יותר [מים]; נוטה הצידה מכיוון המים העוברים אותו, ושכוב כלפי מעלה, כלומר משופע לכיוון כניסת המים, הריהו קולט מעט מים ולאט. הקאליקס הוא וסת (modulus) עשוי ברונזה, שמלבישים אותו על פתח של אמה או קסטלום: אליו מחוברים צינורות החלוקה. אורכו צריך להיות לא פחות מ־12 אצבעות, ופתחו [צריך להיות] בעל הקיבולת הדרושה [לכל מקרה ומקרה]. נראה שהמציאו אותו מכיוון שקשיחות הברונזה קשה יותר לכיפוף והיא איננה מתרחבת או מתכווצת בקלות. 

פרקים 37–63    🔗

רשימה של כל הסוגים הקיימים של וסתים וצינורות, ממוינים על פי קוטרם וקיבולם. כל צינור במערכת המים חייב לתאום את המידות המצוינות. עשרה מתוך עשרים וחמישה הסוגים המתוארים אינם בשימוש במערכת המים הציבורית

 

ספר שני    🔗

64. אחרי שתיארתי בפירוט את מה שצריך לומר לגבי הווסתים (moduli), עכשיו ארשום בכמה נאמדה הספיקה של כל אמה, על פי הנתונים הכלולים ברשימות הקיסרים עד תקופת כהונתי, ומה כמות המים ש[כל אמה] סיפקה למעשה; ואחר כך [ארשום] מהי [כמות המים המובלים], לפי הממצאים שאני עצמי מצאתי בחקירה קפדנית, בהדרכתו והשגחתו של הקיסר הטוב ביותר והשקדן ביותר, נרווה.

פרקים 65–73    🔗

הספק האמות: לגבי כל אמה ניתנים הנתונים הבאים: הספק על פי הרישום הרשמי, כמות המים בראש האמה, כמות המים הנכנסים לבריכת האגירה, הספק בנקודת החלוקה, הפסדים הנגרמים מדליפות בצנרת, גניבת מים, הספקת מים לאורך מסלול האמה לפני נקודת החלוקה.

בפרקים 65–73 מובאים המספרים הרשמיים, ובתחילת פרק 74 מביא פרונטינוס את הכמויות השונות לפי המדידות שלו, ובהמשך (ראה תרגום) מסיק את המסקנות.

פרק 74    🔗

הבדיקה שביצע פרונטינוס העלתה, כי למעשה ההספק של כל אמה גדול בהרבה מזה הרשום בפנקסים. בגלל טעות גסה בהערכת הכמויות שנעשתה לקראת הרישום. הבדיקה גילתה גם, שכמות גדולה של מים מוּטָה לשימוש פרטי, אף שהזכיונות ניתנים בהתאם לכמויות המים הקטנות המיוחסות לכל אמה בפנקסים הרשמיים. ובהמשך כותב פרונטינוס:

74.…אין לי ספק שיהיו כאלה שישימו לב, כי במדידות שנעשו נמצאה כמות מים גדולה בהרבה מזאת הרשומה ברשימות הקיסרים. הסיבה לכך נעוצה בטעות של אלה, אשר עשו לראשונה הערכה לא מדויקת [של ספיקתה] של כל אמה. ואינני יכול להאמין, שהחשש מחורב קיץ או מתקופות בצורת הוא שהניע אותם להתרחק כל כך הרבה מן האמת, מפני שאני עצמי, אחרי שערכתי מדידות בחודש יולי, בדקתי ומצאתי, שכמות המים של כל [אמה] הרשומה לעיל נשארת קבועה אחר כך במשך כל הקיץ. אך יהיה הגורם המצמצם מראש [את כמות המים] אשר יהיה, על כל פנים, דבר אחד התגלה, ש-10,000 ‘קווינריא’⁵ נעלמו בדרך, בשעה שהקיסרים מגבילים את הכמויות המוענקות על ידם לפי הספיקה הרשומה ברשימותיהם [לגבי כל אמה].

75. שוני נוסף [בספיקת המים] נגרם מכך, שכמות מים אחרת נכללת באמה בראשיתן של האמות, [כמות] אחרת ולא מעט קטנה [מן הקודמת] בבריכות השיקוע, וכמות קטנה מכולן מתקבלת בנקודת החלוקה. הסיבה לכך הינה הונאה מצד אנשי המים, שתפסתי כי הם מטים מים ממובילים ציבוריים לשימושם של גורמים פרטיים. ויתר על כך, גם מספר רב של בעלי אחוזות, שעל אדמותיהם עוברת האמה, מנקבים את דפנות המובילים, ולכן קורה שהאמות הציבוריות נקטעות בדרכן עבור אנשים פרטיים או למען [השקיית] גנים.

76. הרי ביחס לעבירות מסוג זה אין לומר יותר ובצורה טובה יותר ממה שנאמר על ידי קאליוס רופוס בנאום ההוא, שכותרתו ‘אודות המים’, והלוואי לא היינו נוכחים לדעת, על סמך העבירות [של היום] שכל אותן הפרות החוק נעשות [גם] בימינו באותה חופשיות: מצאתי שדות שלחין, חנויות, אף עליות גג ולבסוף בתי בושת, כולם מצוידים במזרקות (salientes) זורמות ללא הפסק. אכן, חלוקה של מים תחת שם מזויף, במקום מים אחרים, היא בין העבירות הקלות, יחסית לשאר. אולם בין הדברים שדרשו, לדעתי, תיקון יש למנות את מה שאירע בערך בקירבת גבעת קאליוס וגבעת אוונטינוס. [תושבי] הגבעות הללו, לפני בניית מוביל הקלאודיה, השתמשו במי [אמת] המרקיה וביוליה. אבל אחרי שנירון הקיסר היטה את מי קלאודיה ליד [מקדש] התקווה, על גבי קשתות, והובילם עד למקדש של קלאודיוס האל, כדי שיחולקו משם, [שתי האמות] הקודמות לא התמלאו [במים נוספים], אלא ננטשו: שהרי [נירון] לא הוסיף מבני קסטלום, אלא השתמש בקיימים, ששמרו על השם הישן, אף שהמים [בתוכם] השתנו.

77. די כבר נאמר אודות הספיקה של כל [אמה] וכביכול השגת מים חדשים ועל מעשי ההונאה והשחיתות שהיו מסביב לדברים האלה. נותר לפרט – לפי השמות של אמות המים, כל אחת לחוד, ולפי רובעי העיר – את כמות המים המסופקים, שאותה מצאנו מרוכזת ולכאורה בגוף אחד, ויתר על כן, אפילו תחת שמות לא נכונים. אני יודע, שתמונת מצב כללית תיראה לא רק יבשה, אלא אף מסובכת, אך בכל זאת נביא אותה בקיצור עד כמה שאפשר, פן יחסר דבר לנוסחת העבודה כביכול של המשרד. מי שמסתפק בידיעת העיקר, יוכל לדלג על [הפרטים] הפחות חשובים.

פרקים 78–86    🔗

כמויות המים המסופקות מחוץ לעיר לפי פקודת הקיסר ולשימוש גורמים פרטיים, ובתוך העיר לפי פקודת הקיסר, לגורמים פרטיים ולשימוש ציבורי – היינו למחנות, בניינים ציבוריים, מזרקות ומאגרים. הכמויות השונות מצוינות, הן באורח כולל והן בפירוט, לגבי כל אמה ואמה.

87. זוהי כמות המים, כפי שחושבה עד לימיו של נרווה הקיסר, וכך היא חולקה. כיום, הודות להשגחתו של הקיסר השקדן ביותר, כל [המים] שהוטו במירמה על ידי אנשי המים או שהתבזבזו בגלל רשלנות, נוספו [לאספקת העיר], כאילו התגלו מקורות חדשים. ולמעשה שפעת המים כמעט הוכפלה וחולקה בהתחשבות כה גדולה, ששכונות ש[בעבר] שירתה אותן אמת מים אחת, מקבלות [עתה] את [מימיהן של אמות] רבות, כמו, למשל, [גבעות] הקאליוס והאוונטינוס, שאליהן הגיעו רק מי הקלאודיה דרך קשתות נירון; על כן היה קורה, שכל אימת שהתבצע בדרך תיקון כלשהו, גבעות אלו, המאוכלסות בצפיפות רבה, נשארו בלי מים. עכשיו מובילות אליהן אמות מים רבות. ביניהן המרקיה, שהובאה במבנים אדירים מ[מקדש] התקווה עד לאוונטינוס. ובנוסף לכך, בכל חלקי העיר המאגרים (lacus), הן החדשים והן הישנים, קיבלו לרוב כל אחד שתי נקודות מוצא (salientes) של האמות השונות, כך שאם במקרה תצא אחת מהן מכלל שימוש, השנייה תספק [את המים], והשירות לא יימנע.

88. דאגה זו של נרווה הקיסר, השליט המסור ביותר למולדת, מורגשת מדי יום ביומו על ידי [העיר], מלכת העולם וגבירתו, ותורגש אף יותר במישור הבריאותי שלה, הודות לגידול במספר מגדלי המים (castella), מובילי המים (opera), המזרקות (munera) והמאגרים (lacus). ולא פחות נהנים האזרחים הפרטיים מגידול במספר הזכיונות (beneficia): גם אלה שבחרדה שאבו מים בניגוד לחוק, נהנים כעת כבטחון [מן המים המוענקים] על פי זכיונות. אף מי השופכין (pereuntes aquae) אינם נשארים ללא שימוש, ורמת התברואה העירונית השתנתה, האוויר טהור יותר והוסרו הסיבות לאקלים הגרוע, שנתנו לאוויר הבירה שם רע אצל אבותינו.

לא נעלם ממני, כי מן הראוי [לצרף] לספרי תיאור של מערכת החלוקה החדשה; אך כל זאת אוסיף עם פיתוחה. צריך להבין, שאין לרשום את [המפעלים] האלה, אלא כשיהיו מושלמים.

89. ומה [נאמר] על העובדה, כי שקידת הקיסר הקפדנית ביותר לא מסתפקת בכל זה שהוא מעניק לבני עירו, והוא מאמין שתרם סיוע מועט מדי לצרכינו ולהנאותינו בהוסיפו שפעת מים כה רבה, אם לא יעשה אותם טהורים וטעימים יותר? כדאי לעבור בפרט על כל פעולה, שבאמצעותה הוא הגדיל את התועלת של כל [אמות המים], תוך כדי תיקון ליקוייהן של אחדות [מהן]. שהרי מתי עירנו לא קיבלה מים עכורים ובוציים ברדת גשמים, אפילו קלים ביותר? ואין הדבר נובע מכך, שכזה טיב המים במקור בכל האמות, או שצריכים בהכרח לסבול ממגרעת זו כל המים הנלקחים ממעיינות, בעיקר [אמת] המרקיה והקלאודיה והאחרות, שזַכּוּתָן [אשר היא] ללא פגם בראשיתן אינה נעכרת כלל, או מעט מאוד, מחמת גשם, אם רק ייבנו פירים מקורים (putea obtecta).

90. מֵי שתי האמות של האניו נשארים פחות צלולים, כי נשאבים מן הנהר ולעתים קרובות נעכרים גם במזג אוויר בהיר, מכיוון שהאניו, על אף שהוא יורד מאגם צלול מאוד, סוחף מגדותיו הרכות והמתפוררות חומר שמעכיר [את מימיו] לפני בואו לתעלות. [האניו] סובל ממגרעת זו לא רק ב[זמן] הגשמים של החורף והאביב, אלא גם [באלו] של הקיץ, כאשר דרושה למים טהרה יותר רעננה.

91. ואמנם אחת משתי [האמות], דהיינו האניו הישן, שומרת את המגרעת לעצמה, כי מפלסה נמוך מרוב [האמות האחרות]. אולם [זרם] האניו החדש היה מזהם את שאר אמות המים, כי הוא מגיע במפלס הגבוה ביותר והינו שופע במיוחד, לכן הוא משלים את החסר לשאר [האמות]. אבל חוסר המיומנות של עובדי המים (aquarii), שהיטו את מימיו אל תוך תעלת זרימה (specus) לא לו בתכיפות רבה יותר משהיה צורך בהגברת האספקה, גרם גם לזיהומן של אמות שספיקתן היתה מספקת, בעיקר הקלאודיה, שאחרי שהובלה במשך מילין רבים במוביל משלה, בסופו של דבר ברומא התערבבה עם האניו וכך איבדה את סגולתה, עד לזמן האחרון. עד כדי כך [האניו החדש] לא היה לתועלת ל[אמות המים] שהתחבר עמן, שרבות מהן אף צוינו לגנאי שלא כראוי, מחמת חוסר התבונה של מחלקי המים. אני מצאתי, שהמרקיה עצמה, אשר מימיה נעימים ביותר הודות לזהרם ולקרירותם, משמשת לבתי מרחץ, לכובסים וגם לשירותים מכוערים מכדי להזכירם.

92. לכן הוחלט להפריד בין כולן ולתכנן כל אחת כך, שקודם כל המרקיה תשמש כולה לשתייה, ואחר כך הנותרות תוקצינה לשימושים הולמים, כל אחת על פי טיב מימיה, כך שהאניו הישן, מסיבות רבות (כי ככל ש[המים] נשאבים יותר למטה [לאורך הנהר], כך הם פחות בריאים), יוצא להשקיית גנים ולשימושים המלוכלכים יותר בעיר עצמה.

93. אבל לא די היה לשליטנו בכך, שהחזיר על כנן את כמות המים וסגולתם בשאר [האמות]: הוא גם ראה את האפשרות להסיר את מגרעותיו של האניו החדש. אכן, הוא הורה לדלג על הנהר ולשאוב [את המים] מן האגם השוכן מעל הווילה הסובלקאנסית של נירון, שם הינם צלולים ביותר. שהרי האניו, אשר מקורותיו מעל טראבה אוגוסטה, אם זה מפני שזורם דרך הרים סלעיים ומעטים הם השדות המעובדים שהוא חוצה אפילו סביב העירה עצמה, ואם מפני שהוא מפריש את משקעיו [בדרך] בגלל עומק האגמים שבתוכם נכנס, וגם בגלל האפלה שמטיל אליו צל היערות הסובבים אותו – מגיע למקום האמור כשמימיו צוננים וכן זוהרים ביותר. הסגולה המוצלחת הזאת של מֵי [האניו], העשויה להשוות אותם למי המרקיה מכל הבחינות, והעשויה אף לעלות עליהם מבחינת השפע, עתידה לבוא במקום הכיעור והעכירות [של היום], כשכתובת תציג את היוצר החדש, הקיסר נרווה טריאנוס אוגוסטוס.

94. הנושא הבא הינו בירור השאלה, מהו החוק להובלת המים ולהגנתם, [סעיפים] שהראשון בהם נוגע להגבלת האזרחים הפרטיים למידת הזכיון שהוענק להם, והשני – להגנת המובילים עצמם. ב[נושאים] אלה, כאשר חיפשתי בעבר רחוק למדי את החוקים שנחקקו ביחס לכל אמה ואמה, מצאתי אצל אבותינו נוהג שונה [משלנו] בדברים מסוימים. אצלם כל המים חולקו לשימושים ציבוריים וכך הזהיר החוק: ‘אף אדם פרטי לא יוביל מים אחרים מאלה הנשפכים ארצה מתוך המאגר’ – זוהי לשון החוק – כלומר, אלה שעוברים את גדות המאגר: אנחנו מכנים אותם ‘מים גולשים’ (aqua caduca). ואף אלה לא הותרו לשימוש אחר, מלבד בתי מרחץ ומכבסות, והיה הטל (vectigal) [על השימוש במים אלה] על ידי קביעת תעריף לתשלום לאוצר המדינה. חלק מועט [מהמים] חולק לבתיהם של נכבדי העיר, בהסכמת האחרים.

95. באותם החוקים עצמם יש סתירות [בדבר השאלה], לאיזו רשות היתה שייכת הזכות להעניק ולמכור את המים. אכן אני מוצא, שהאישור ניתן לפעמים על ידי האדילים, לפעמים על ידי הצנזורים;⁶ אולם נראה, שבכל עת שהיו צנזורים במימשל, לרוב ביקשו מהם [את האישורים], וכשלא היו, האדילים קיבלו את הסמכות הזאת. מכאן ברור, מה גדולה היתה לאבותינו הדאגה לטובת הכלל, יותר מאשר להנאת הפרט, שהרי [הם דאגו ש] גם המים שנשאבו על ידי האזרחים הפרטיים יתרמו לתועלת הציבור [על ידי תשלום הולם עבורם].

96. אני מוצא [במקורות], שתחזוקתן של כל אמה ואמה נמסרה לפי הנוהג לקבלנים (redemptores), והוטלה עליהם החובה להחזיק מספר מסוים של עבדים בעלי מלאכה (opifices) סביב המובילים מחוץ לעיר, ומספר מסוים בעיר, ועוד על פי סידור כזה, שהם רשמו על הלוחות הציבוריים גם את השמות של אלה שהתכוונו להחזיק בשירות ובאיזה אזורים; החובה לבחון את עבודותיהם היתה מוטלת לפעמים על הצנזורים והאדילים, ולעתים סמכות זו ניתנה גם לקווסטורים, כפי שמסתבר בהחלטת הסנאט שנתקבלה בימי הקונסולט של גאיוס ליקיניוס וקווינטוס פאביוס [184 או 183 לפני הספירה].

97. ומה גדולה היתה הדאגה שאף אחד לא יעז לפגוע במובילים ולשאוב מים שלא הותרו, ניתן להראות בבירור על סמך נתונים רבים, אך במיוחד על סמך העובדה שה’צירקוס מקסימוס' לא הושקה אפילו בימי המשחקים הקירקאנסיים, אלא באישור האדילים או הצנזורים, מצב שעל פי מה שקוראים אצל אטאיום קפיטו, נמשך גם לאחר שהטיפול בעניין עבר לידי מפקחים (curatores) בימי אוגוסטוס. ואמנם שדות שהושקו במי הציבור בניגוד לחוק, הוחרמו. ואם עבד עבר על החוק, אפילו ללא ידיעת אדונו, הוטל [עליו] קנס.

באותם החוקים גם מוסף משפט כזה: ‘אף אחד לא יזהם את המים בזדון במקום שבו הם זורמים החוצה ברשות הציבור. אם מישהו יזהם, יוטל עליו קנס של 10,000 ססטארציות’. משום כך האדילים הקורוליים נצטוו למנות שני אנשים בכל אזור, מבין אלו שהתגוררו בו והיו בעלי אחוזות, ולהעמיד בשליטתם את הוצאת המים [מן האמות] לרשות הרבים.

98. מרקוס אגריפס, אחרי כהונתו כאדיל, [כהונה] בה החזיק בהיותו קונסול לשעבר, היה הראשון ששימש כ’מפקח עד מותו', כביכול, על מפעליו ומזרקותיו. הואיל וכמות המים [ברשות העיר] כבר איפשרה זאת, הוא קבע מה יינתן למבנים הציבוריים, מה למאגרים ומה לאזרחים הפרטיים. היה לו גם צוות עבדים פרטי בשביל האמות, שטיפלו במובילים, במבני הקסטלום ובמאגרים. [צוות זה] הלאים אוגוסטוס לאחר שקיבל אותו בירושה ממנו.

99. אחרי הזמן של אגריפס, בימי הקונסולט של קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פאביוס מקסימוס <11 לפני הספירה>, הואיל והעניין הוסדר עד הזמן ההוא כמעט על פי הכרעת [הממונים השונים] והיה חסר חקיקה מדויקת, התקבלו החלטות בסנאט והתפרסם חוק. גם אוגוסטוס כלל בצו שלו מה תהיינה הזכויות של אלה שנהנו משימוש במים לפי רשימותיו של אגריפס, והעביר את כל העניין לזכיונות שהוא העניק. הוא גם הנהיג את [שיטת] הווסתים (moduli), שעליהם דובר לעיל, ומינה למפקח (curator) על קיום השיטה ותפעולה את מסאלה קורבינוס, ונתן לו כעוזרים את הפראטור לשעבר פוסטומיוס סולפיקיוס והסנאטור הזוטר לוקיוס קומיניוס. להם אושר השימוש באותות שרד, כאילו היו בעלי משרות ציבוריות, והתקבלה החלטת סנאט ביחס ל[הגדרת] תפקידם, כדלקמן:

100. 'הקונסולים קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פביוס מקסימוס דיווחו [לסנאט] בעניין זכויותיהם של המפקחים על המים שהתמנו על ידי קיסר אוגוסטוס בהסכמת הסנאט, [ובעקבות שאלתם] מה ברצון הסנאט לעשות בעניין זה, בעניין זה הוחלט שנראה למליאה הזאת, שהמנהלים את מפעלי המים הציבוריים, כאשר יימצאו מחוץ לעיר בתפקיד, ילווו כל אחד על ידי שני ליקטורים (lictores) ושלושה עבדים ציבוריים ואדריכל אחד, ואותו מספר של מזכירים (scribae), לבלרים (librarii), עוזרים (accensi) וכרוזים (praecones), כמו שיש למחלקי התבואה להמון. וכאשר עוסקים בעניין כלשהו בעיר בתוקף תפקידם, ישתמשו באותם פקידים (apparitores), מלבד הליקטורים. כמו כן תועבר לאוצר, תוך עשרה ימים מיום קבלת החלטת הסנאט, רשימת הפקידים שמותר למפקחי המים להשתמש בהם על פי החלטה זו; ולאלה ש[שמותיהם] יועברו בדרך זו [לאוצר], יתנו ויקציבו הפראטורים של האוצר (praetores aerarii),כשכר, מזונות שנתיים בכמות שנוהגים לתת ולהעביר המפקחים על חלוקת התבואה, ולהם תהיה הזכות לקחת את הכספים הללו ללא פגיעה בזכויותיהם. והקונסולים קווינטוס איליוס ופאולוס פביוס, שניהם יחד או אחד מהם, בהתייעץ עם הפראטורים המפקחים על האוצר, אם ייראה להם, ישכירו את החוזה של הספקת הלוחות, הניירות ושאר החומרים הנחוצים למפקחים לצורכי עבודתם.

101. כמו כן, היות שהמפקחים על הדרכים ועל [חלוקת] התבואה במשך רבע השנה משמשים בתפקיד ציבורי, יתפנו מפקחי המים [לתקופה דומה] לפסוק בעניינים פרטיים וציבוריים'. הפקידים והמשרתים הללו, אף שהאוצר ממשיך להקציב להם כספים, חדלו ככל הנראה מלהמנות עם סגל העובדים של מפקחי המים, שלא עושים את המוטל עליהם מתוך חוסר מעש ועצלות. כן ציווה הסנאט, שבצאתם את העיר, ובלבד ש[נעשה הדבר] במילוי תפקידם, יהיו ליקטורים צמודים להם. לי, בסיורי לאורך האמות, האמון בעצמי והסמכות שניתנה לי על ידי הקיסר עמדו במקום ליקטורים.

פרק 102    🔗

רשימת האישים אשר שירתו כנציבי המים ותאריך השירות של כל אחד מהם, ממסאלה, הנציב שבא אחרי הראשון בתפקיד זה, אגריפס, ועד פרונטינוס.

103. כעת אוסיף [לרשימתי] את הכללים שעל נציב המים לקיים ואת החוק והחלטות הסנאט הנוגעים בקביעת דרך פעולתו. לגבי הזכות לשאוב מים ברשות הפרט, צריך לשמור, שאף אחד לא ישאב מים ללא אישור בכתב של הקיסר, כלומר, מים ציבוריים שלא הוענק זכיון עבורם, ושאף אחד לא ישאב יותר מן הכמות שזוכה בה. כך אכן נאפשר את ייעודה של כמות המים שכאמור הושגה מחדש, למזרקות חדשות ולזכיונות חדשים מטעם הקיסר. בשני המקרים שמירה מרובה צריכה לעמוד כנגד התרמית על כל צורותיה הרבות; צריך לערוך סיורים לאורך האמות מחוץ לעיר בתדירות ובקפידה, כדי לבדוק את הזכיונות; אותו דבר יש לעשות במבני הקסטלום ובמזרקות הציבוריות, כדי שהמים יזרמו ללא הפסק, יומם ולילה. נציב המים מצטווה לעשות זאת על פי החלטת סנאט שזו לשונה:

104. ‘הואיל והקונסולים קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פביוס מקסימוס דיווחו [לסנאט] על מספר המזרקות הציבוריות המצויות בעיר ובמבנים הסמוכים לעיר, אותן עשה מרקוס אגריפס, ושאלו מה ברצונו לעשות בעניין זה, הוחלט שלא יוגדל ולא יצומצם מספר המזרקות הציבוריות הקיימות כיום על פי דיווחם של אלה, אשר הוטל עליהם על ידי הסנאט התפקיד לבדוק את אמות המים הציבוריות ולחשב את מספר המזרקות הציבוריות. וכן הוחלט, שהמפקחים על המים, שהתמנו על ידי קיסר אוגוסטוס על פי הסמכת הסנאט, יפעלו כדי שהמזרקות הציבוריות תזרמנה מים לצריכת האזרחים ביום ובלילה ברציפות האפשרית’. בהחלטת הסנאט הזאת נראה לי שיש לציין, כי הסנאט אסר הן על הגדלת מספר המזרקות הציבוריות הן על צמצומו. הדבר נעשה, להערכתי, מכיוון שספיקת המים שהגיעו לעיר בזמנים הללו, לפני הזרמתם העירה של [מֵי אמת] קלאודיה והאניו החדש, לא נראתה מספקת לחלוקה מוגברת.

105. כל מי שירצה לשאוב מים לשימושים פרטיים, יצטרך לבקש רשיון עבורם ולהציג למפקח אישור בכתב מן הקיסר; אחר כך יהיה על המפקח לדאוג לביצוע המיידי של זכיון הקיסר ולמנות ללא דיחוי אחד ממשוחררי הקיסר כממלא מקומו לשם התפקיד הזה. טיבריוס קלאודיוס היה הראשון כנראה שגייס ממלא מקום (procurator) [לעניין זה] אחרי שהביא [העירה] את האניו החדש ו[אמת] הקלאודיה. את תוכן האישור יש להביא גם לידיעת הפקחים (vilici), שמא אי פעם יצדיקו את רשלנותם או תרמיתם בנימוק של אי ידיעה. ממלא המקום, בשיתוף פעולה עם המפלסים (libratores). ידאג לסימון קאליקס (calix), גביע הוויסות בעל הספיקה שהוענקה, ויבדוק בקפידה את מידת הווסתים שנזכרו לעיל וירשום את תנוחתם, כדי שלא יהיה נתון לשיפוטם של המפלסים לאשר פעם קאליקס בקוטר גדול יותר, פעם קטן יותר, לפי שהאנשים מוצאים חן בעיניהם. אף לא תינתן רשות לחבר ישר לקאליקס צינור עופרת כלשהו, אלא רק צינור בעל אותו קוטר שמסומן בקאליקס עצמו, לאורך 50 רגל, כפי שנקבע בהחלטת הסנאט המובאת להלן:

106. ‘הואיל והקונסולים קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פביוס מקסימוס דיווחו על כך, שאזרחים מסוימים שואבים מים מן האמות הציבוריות, ושאלו את הסנאט מה רצונו בעניין זה, הוחלט שלאף אדם פרטי לא תהיה זכות לשאוב מים מן האמות הציבוריות, ושכל אלה שקיבלו רשות לשאוב מים, ישאבום ממבני הקסטלום, ושיעריכו המפקחים על המים, איזה מקומות בתוך העיר מתאימים לבניית מבני קסטלום על ידי גורמים פרטיים, שישאבו מהם את המים שקיבלו מידי המפקחים מן הקסטלום הציבורי. ולאף אחד מן המקבלים מים ציבוריים לא תהיה הזכות לחבר צינור רחב מקווינאריה, תוך חמישים רגל מן הקסטלום שממנו מובילים את המים’. בהחלטת הסנאט הזאת ראוי לציין, שאין זה מותר להוביל מים אלא מן הקסטלום, שמא ייחתכו התעלות והצינורות לעתים קרובות.

107. זכיון המים אינו עובר ליורש או לקונה או לכל בעלים חדשים של האחוזות. בימי קדם היה נהוג לתת זכות מיוחדת לבתי המרחץ הציבוריים, שהמים אשר הוענקו להם פעם ישארו להם לצמיתות. ככה אנו למדים מהחלטות סנאט קדומות, שמהן הבאתי אחת: עכשיו כל זכיון מים מתחדש עם חילופי בעלי הנכס.

108. ‘הואיל והקונסולים קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פביוס מקסימוס דיווחו על הצורך לקבוע מה הדין להובלת המים מחוץ לעיר ובתוכה לאלה שקיבלו מענק, ושאלו את הסנאט מה רצונו בעניין זה, הוחלט, שהענקת המים תשאר בתוקף – פרט ממה שהוענק לצריכת בתי המרחץ או בשם אוגוסטוס – כל עוד אותם הבעלים יחזיקו בקרקע, שעבורה קיבלו את המים’.

109. בו ברגע שמתפנות זכויות מים כלשהן, מתפרסם הדבר ונרשם בפנקסים, הנבדקים כדי לאפשר הענקת זכיונות פנויים למבקשים. פעם נהגו לנתק מיד את המים האלה, כדי למכור אותם בינתיים לבעלי האחוזות או גם לאחרים. [אולם] לשליטנו נראה הומני יותר, שמא תשלל פתאום [האספקה] מן האדמות, לתת מחילה של שלושים יום, שבהם הגורמים המעוניינים [ידאגו לפתרון אחר]. לא מצאתי דבר בחוק אודות המים המוענקים לאחוזות בבעלות משותפת. בכל זאת, מקיימים נוהג כאילו נקבע על פי החוק, שכל עוד נותר בחיים מישהו מבין אלה שקיבלו [את זכיון המים] במשותף, תזרום לאחוזות מלוא הכמות המיועדת להן, והזכיון יחודש רק כשכל אחד מהזכאים יחדל מלהחזיק בבעלות על הקרקע. מובן מאליו, שאסור להזרים את המים שהוענקו למקום אחר מאותן אחוזות שעבורן הוענקו [המים], או מקסטלום אחר ממה שכתוב באישור הקיסר; אך הדבר נאסר גם באמצעות צווים.

110. ניתנים להענקה גם המים האלה הנקראים גולשים, כלומר אלה [הנובעים] מקסטלום או מדליפת צינורות, אולם זכיון זה נוהגים הקיסרים להעניק בצמצום רב. אבל [חלק זה מן הספיקה] צפוי לתרמית עובדי המים. ומה גדולה הדאגה המתחייבת למניעתה, יהיה ברור מסעיף הצווים שהבאתי כאן.

111. 'רצוני שאף אחד לא יזרים [לרשותו] את המים הגולשים, מלבד אלה שזכו בהם על פי מענק שלי או של השליטים הקודמים. כי הרי צריך שחלק מן המים יישפך ממבני הקסטלום, כיוון שהדבר נוגע לא רק לבריאות עירנו אלא גם לצורך שטיפת הביבים (cloacae).

112. אחרי שביררתי עד תום מה שנוגע להסדרת המים לשימוש פרטי, לא יהיה זה שלא מן העניין לגעת, לשם דוגמה, בכמה מן המקרים בהם תפסנו בעצם המעשה הפרות של התקנות המועילות ביותר. מצאתי שברוב מבני הקסטלום מותקנים גביעי ויסות (calices) גדולים מכפי שהוקצב, וחלק מהם אפילו לא מסומן. כל פעם שגביע ויסות מסומן עובר את המידה החוקית. מתגלה [בכך] משוא הפנים של ממלא המקום שסימן אותו. אולם כאשר [גביע הויסות] אפילו איננו מסומן, נתפסת אשמתם הברורה של כל הצדדים, בעיקר המקבל, אחר כך של המפקח (vilicus). במקרים מסוימים, לאחר שסומנו גביעי ויסות בעלי מידה חוקית, חוברו [עליהם] ישירות צינורות בעלי קוטר גדול יותר; בשל כך המים, שלא היו עצורים לאורך המרחק החוקי, אלא היו לחוצים דרך מיצר קצר, מילאו בנקל צינור רחב יותר [מחובר] בהמשך. לכן יש עוד לנקוט באמצעי נוסף, כל פעם שמסמנים גביע ויסות, כלומר, לסמן גם את הצינור המחובר אליו לאורך כל המרחק, שכלול כאמור בהחלטת הסנאט. כי הרי כך סוף סוף, כשידע הפקח שיש להתקין רק צינורות מסומנים, יחסרו לו כל התירוצים.

113. גם בדבר התקנת גביעי הויסות, צריך לשים לב שיסודרו בקו אופקי, ולא ל[בעל זכיון] אחד גביע נמוך יותר ול[בעל זכיון] אחר גביע גבוה יותר. הנמוך מושך יותר מים; הגבוה שואב פחות, כי זרם המים נתפס על ידי הנמוך. בצינורות מסוימים אף לא הותקנו גביעי ויסות. צינורות אלה מכונים ‘משוחררים’ (solutae) והם מתרחבים ומתהדקים כרצונם של עובדי המים [מבחינת כמות המים הזורמת בהם].

114. יש עוד תרמית נודעת ובלתי נסבלת של עובדי המים: כאשר זכיון המים מועבר לבעלים חדש, הם מוסיפים פתח (foramen) חדש לקסטלום ומשאירים את הישן, ממנו מושכים את המים למכירה. לכן בראש וראשונה גם את זה צריך לתקן נציב המים, כי הדבר נוגע לא רק לשמירה על המים עצמם, אלא גם להגנת הקסטלום, שנפגם אם מנקבים אותו לעתים קרובות וללא סיבה.

115. צריך גם לסלק את מקור ההכנסה ההוא של עובדי המים, הנקרא ‘נקובים’ (puncta). ישנם קטעים ארוכים שונים, בהם הצינורות פזורים בכל העיר וטמונים תחת הריצוף. אני מצאתי אותם פרוצים פה ושם בידי מי שכונה ‘איש הנקבים’ (a punctis), כך שסיפקו מים באמצעות צינורות מיוחדים לכל בעלי העסקים לאורך הדרך; ומכאן נגרם שספיקה דלה הגיעה לשימוש הציבור. מהי כמות המים שנגנבה בצורה זו, אני יכול להעריך על סמך העובדה, שכמות עופרת לא קטנה הושגה כתוצאה מעקירת הסתעפויות כאלו.

116. נותר לדבר על אחזקת המובילים, אולם לפני שאתחיל לדבר עליה, יש להבהיר דברים מעטים על צוות העבדים שנועדו למטרה זו. ישנם שני צוותים, אחד של המדינה והשני של הקיסר. הצוות הציבורי הינו קדום יותר, וכבר אמרנו, שאוגוסטוס ירש אותו מאגריפס והלאים אותו. [צוות זה] מונה כ־240 אנשים. צוות הקיסר נאמד ב־460 איש, ואותו יסד קלאודיוס כאשר הוביל את המים העירה.

117. שני הצוותים מתחלקים לכמה סוגי עובדים: פקחים (vilici), שומרי קסטלום (castellarii), משגיחים (circitores), רצפים (silicarii), טייחים (tectores) ובעלי מקצוע (opifices). אחדים מביניהם חייבים להיות מחוץ לעיר לטיפולים שלא דורשים עבודה מרובה, אבל תובעים עזרה מיידית. האנשים המוצבים בעיר ליד מבני הקסטלום והמזרקות, יקדמו את כל העבודות השונות, בראש וראשונה לקראת מקרי חרום, כדי שיוכלו להעביר סיוע של מים שופעים מרבעים רבים לאזור הנתון בצורך דחוף. את מספר הפועלים הגדול כל כך משני הצוותים נהגו להסב לעבודות פרטיות מתוך משוא פנים או מתוך רשלנות של הממונים (praepositi) עליהם: אני קבעתי להחזירם למשמעת כלשהי ולשירות הציבור בצורה כזאת, שבערב של כל יום עבודה הייתי מכתיב מה יעשה כל צוות, והייתי רושם בדינים וחשבונות מה עשה כל יום.

118. מצרכי המחיה של הצוות הציבורי מסופקים על ידי האוצר, אולם עומס ההוצאה מופחת על ידי ההכנסה מהטלים הקשורים לזכיונות המים. אלה נובעים מאחוזות ומבנים הנמצאים סביב המובילים ומבני הקסטלום, או המזרקות או המאגרים. הכנסה זו, שהינה קרובה ל־250,000 ססטרציות, היתה נעלמת ולא סדירה, ובזמנים האחרונים הועברה לקופתו של דומיטיאנוס, אך הצדק של נרווה האלוהי החזירהּ לעם, ושקדנותו הביאה אותה למסגרת קבועה, כך שיתברר איזה הם המקומות שנכללים במיסוי זה. צוות הקיסר מקבל את מצרכי מחייתו מקופת השליט, המספקת גם את כל העופרת ועלות כל החומרים הדרושים למובילים, למבני הקסטלום ולמאגרים.

119. משום שהסברנו [כבר] כל מה שנראה קשור לצוות העובדים, נעבור, כמו שהבטחתי, לאחזקת המובילים, דבר הראוי לתשומת לב מיוחדת, בהיותו סימן, ואף הסימן העיקרי, לגדולתה של האימפריה הרומית. המפעלים הרבים והגדולים מתפוררים בקצב מהיר, וצריך להחיש תרופה לפני שיתחילו להזדקק לטיפול נרחב, ובכל זאת, לרוב כדאי לנהוג בזהירות ובאיפוק בביצוע עבודות, מכיוון שלא תמיד יש לתת אמון באלה הדורשים בנייה או הרחבה של מפעלים. לכן נציב המים (curator) חייב להיות מצויד לא רק בידע של מומחים, אלא גם בנסיון מעשי משלו, ו[צריך] לא רק להשתמש באדריכלים ממשרדו, אלא לקרוא לנאמנותם, לא פחות מאשר למהימנותם של [מומחים] רבים יותר, כדי להעריך מה לעשות מייד ומה לדחות, ועוד מה יש לבצע באמצעות קבלנים (redemptores) ומה באמצעות בעלי המקצוע השייכים למשרדו.

120. העבודות נובעות מן הסיבות הללו: דבר מה מתקלקל, או בגלל השתוללות של בעלי האחוזות, או בגלל היושן, או בגלל תנאי מזג האוויר העזים, או באשמת ביצוע רשלני של הבנייה, דבר שקורה לעתים קרובות מאוד ב[מפעלים שנעשו] לאחרונה.

121. סובלים קשות מיושן ומתנאי מזג אוויר עזים אותם החלקים של המובילים הנישאים על קשתות או שהוצמדו לצלעות הרים, ומן הקשתות – אלו המועברות דרך נהר. לכן יש לסדר מפעלים אלה במהירות ובהשגחה. פחות נתונים לפגיעה הינם [החלקים] התת קרקעיים, שאינם חשופים לכפור וללהט. והפגמים יכולים להיות מסוג כזה, שאפשר לסדר אותם מבלי להפסיק את הזרימה, או כאלה שלא ניתן לתקן אלא אחר הטיית הזרם, כמו, למשל (התיקונים), שצריך לבצע בתוך ערוץ התעלה (alveus) עצמו.

122. [פגמים] אלה נובעים משתי סיבות: או בגלל הצטברות משקעים, המתקשים לעתים לקרום, מוּצר מעבר המים, או שהציפוי (tectoria) נשחק ומכאן נגרמות דליפות אשר מן ההכרח פוגעות גם בצדי האמות וביסודות. האומנות (pilae) עצמן, שהינן בנויות מטופה (tofus), עשויות לקרוס תחת עומס כה רב. התיקונים בערוצי התעלות עצמם לא צריכים להתבצע בקיץ, שמא יופסק השירות דווקא בזמן בו הינו דרוש ביותר, אלא באביב או בסתיו ובכל המהירות האפשרית, כך שכמובן על ידי הכנה מוקדמת של כל הדברים [הנחוצים] תושבתנה האמות לימים מעטים ככל האפשר. ברור לכל אחד, שיש לבצע את [הטיפול] הזה באמה אחת בכל פעם, שמא יחסרו מים לעיר, אם תוטינה [אמות] אחדות בבת אחת.

123. [התיקונים] שיש לבצע מבלי להפסיק את זרימת המים, הינם בעיקר עבודות בנייה, אותן צריך לעשות בעיתן ובנאמנות. הזמן המתאים לבנייה הינו מתחילת אפריל עד תחילת נובמבר, אולם בתנאי כזה, שמומלץ מאוד להפסיק את העבודה באותו חלק של הקיץ הלוהט מחום רב מאוד, משום שדרוש מזג אוויר נוח כדי שהבנייה תספוג היטב [את המלט] ותתחזק לגוש מגובש; שהרי שמש עזה מדי מזרזת את ההתמצקות של החומר לא פחות מכפור. ואין כל עבודה הדורשת תשומת לב קפדנית יותר מבנייה שצריכה לעמוד בפני המים; יש לתבוע אפוא נאמנות בביצוע כל פרטיה, לפי תקנות שכולם מכירים, אך מעטים מקיימים.

124. סבורני, שאין ספק לאף אחד בדבר הצורך לשמור במצב תקין במיוחד את המובילים הקרובים [לעיר], כלומר, אלה שבתוך המיל השביעי, הבנויים מאבנים מרובעות, מכיוון שהם מבנים עצומים ונושאים כל אחד אמות מים אחדות; ואם יהיה צורך לנתק אותם, [ניתוקם] ישלול מן העיר רוב הספקת המים שלה. אבל ישנם פתרונות גם לבעיה זו: מיבנה ארעי (opus incohatum) נישא עד למפלסו של זה שמוצא מכלל שימוש, וערוץ [חלופי] מובל לכל האורך של המנותק באמצעות צינורות עופרת ומאפשר שוב את המשך הזרימה. ועוד, מכיוון שכמעט כל הצינורות הועברו דרך שדות בבעלות פרטית, ותכנון ההשקעות העתידות נראה קשה, אם לא יסודר העניין גם בעזרת תקנה כלשהי בחוק, וגם כדי שבעלי הקרקעות לא ימנעו את כניסת הקבלנים לתיקון האמות, הועברה החלטת סנאט, שאותה אני מביא להלן:

125. ‘הואיל והקונסולים קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פביוס מקסימוס דיווחו על הצורך לתקן את התעלות (rivi), הצינורות (specus) והקשתות (fornices) של האמות יוליה, מרקיה, אפיה, טאפולה ואניו, ושאלו את הסנאט מה רצונו בעניין זה, הוחלט, שכאשר תתוקנה התעלות, הצינורות והקשתות הללו, שהקיסר אוגוסטוס הבטיח לסנאט לתקן אותם על חשבונו, אדמה, טיט, אבנים. חרס. חול, עץ ושאר החומרים הנחוצים לעבודה זו – ינתנו, ינטלו, ילקחו ויובאו מן השדות הפרטיים, מכל מקום הקרוב ביותר שממנו ניתן ליטול, לקחת ולהוביל כל אחד ואחד [מן החומרים האמורים] ללא פגיעה באזרחים, ולאחר שערכם יאמד על ידי אדם הגון; ולשם הובלת כל החומרים הללו ובגלל תיקון המפעלים האלה, כל אימת שיתעורר הצורך, ישארו פתוחים ומותרים לשימוש דרכים ומעברים דרך קרקעות פרטיות, ללא פגיעה בבעלים’.

126. אולם לרוב פגמים נובעים מהשתוללות של בעלי הקרקעות, אשר פוגעים באמות בדרכים שונות. אכן, דבר ראשון הם תופסים במבנים או בעצים את המרחבים סביב מובילי המים, אשר לפי החלטת הסנאט חייבים להשאר פנויים. העצים מזיקים יותר, כי שורשיהם פורצים את הקירוי (concamerationes) ואת הדפנות (latera). שנית, הם מעבירים דרכים כפריות וחקלאיות בעד מיבנה האמה עצמו. לבסוף, הם מונעים את הגישה לשם תחזוקה. כל הנושאים הללו טופלו בהחלטת סנאט שאני מביא להלן:

127. ‘הואיל והקונסולים קווינטוס איליוס טוברו ופאולוס פביוס מקסימוס דיווחו על כך, שדרכי אמות המים המגיעות לעיר נחסמות בקברים ובמבנים. וניטעים בהן עצים, ושאלו את הסנאט מה רצונו בעניין זה. הוחלט, שמכיוון ש[יש לסלק] כל הפוגע במפעלים הציבוריים, כדי לתקן את התעלות והצינורות, קובע [הסנאט], שסביב המעיינות, הקשתות והקירות ישאר שטח פנוי במרחק חמישה רגל משני הצדדים, וסביב האמות התת קרקעיות והצינורות שבתוך העיר והבנייה הקרובה לעיר, ישארו ריקים חמישה רגל משני הצדדים, כך שאסור יהיה בעתיד למקם שם קבר או בניין או לנטוע עצים; ואם כעת יש עצים בתוך המרחב הזה, ייכרתו, אלא אם כן הינם כרוכים לאחוזת כפר ומסוגרים בתוך מבנים. מפר התקנות הללו ייקנס ב־10,000 ססטרציות על כל הפרה, שמחציתן תינתן כתגמול למלשין, שפעולתו גרמה בעיקר להרשעת מפר החלטת הסנאט הזאת, ומחציתן תועבר לאוצר. המפקחים על המים (curatores aquarum) ישפטו ויבדקו בעניין זה’.

128. החלטה זו של הסנאט יכולה להיראות צודקת בהחלט, גם אם מרחב זה ייתבע רק בטענה של תועלת הציבור. אבל הרבה מעבר לכך, אבותינו, בחוש צדק נפלא, לא הפקיעו מן הבעלים הפרטיים אפילו את האדמות שהיו דרושות לשימוש הציבור, אלא כאשר הובילו אמות מים. אם הבעלים הערימו קשיים על מכירת החלק [הדרוש], נתנו לו את מחירה של כל הקרקע, ואחרי שסימנו את המקומות הנחוצים, שוב מכרו את הקרקע, כך שגם המדינה וגם הפרט ייהנו ממלוא זכויותיהם, כל אחד בתחומו. בכל זאת רבים לא הסתפקו בהחזקת תחומם והניחו יד על המובילים עצמם, על ידי ניקוב הצדדים של זרם המים פה ושם, הן אלה המחזיקים בזכיון מים, הן אלה המנצלים את ההזדמנות שניתן להם מענק קטנטן כלשהו כדי לתקוף את האמות. ומה עוד היה קורה. אילו כל הדברים האלה לא היו נאסרים על פי חוק קפדני ביותר. ולא היה מוטל על המפרים עונש לא קל? לכן רשמתי את לשון החוק:

129. ‘הקונסול טיטוס קווינטיוס קריספינוס… ערך מישאל עם כחוק, וכחוק הצביע העם בפורום לפני דוכן הנאומים של מקדש האל יוליוס ערב הקאלנדאי של יולי [30 ביוני]. שבט הסרגיי היה בראש. בשם השבט סקסטוס, וורו בן לוקיוס הצביע ראשון. כל מי שאחרי קבלת החוק הזה ינקב במודע ובזדון, יפרוץ או יגרום לניקוב או לפריצה של אמות, תעלות, קשתות, צינורות עופרת, צינורות חרס, מבני קסטלום ומאגרים של המים הציבוריים, אשר מובלים העירה, או יגרום לנזקים חמורים יותר כדי שמים אלה או חלק מהם לא יוכלו לבוא, ליפול, לזרום, להגיע, להיות מובלים לעיר רומא, וכדי שבעיר רומא ובאותם מקומות ובניינים אשר הינם או יהיו סמוכים לעיר, ובאותם גנים, אחוזות ונחלות אשר לבעליהם ומחזיקיהם ניתנו או הוענקו או יינתנו ויוענקו מים, [לאותם המקומות] לא יעלו, יופצו, יחולקו, יוזרמו למבני הקסטלום ולמאגרים [המים הציבוריים], הוא ישלם לעם הרומי קנס של מאה אלף ססטרציות. ומי שיעשה בזדון כל אחד מן הדברים האמורים, יידון לתקן, לשפץ, להחזיר, לבנות, לשים במקום [כל מה שניזוק] ולהרוס מייד [כל בנייה לא חוקית] בתום לב, והכל כפי ש[יקבע] כל מי שמשמש או ישמש כנציב המים, ואם לא יהיה נציב מים, אז אותו פראטור שיפסוק בין אזרחים לזרים, אשר נדרש לאלץ [את העבריינים להיענות] בהטלת קנסות, במתן ערבויות, במעצר; ולאותו נציב, או באם לא יהיה נציב, לפראטור תהיה הזכות והסמכות לאלץ, לעצור, להטיל קנס או לקחת ערבות מטעם הסיבה הזאת. אם עבד של אלה [המואשמים] עשה את הדבר, אדונו יחויב בתשלום מאה אלף ססטרציות לעם הרומי. אם נתחם או ייתחם מקום כלשהו סביב האמות, התעלות, הקשתות, צינורות העופרת, צינורות החרס, מבני הקסטלום או המאגרים של המים הציבוריים, אשר מובלים או יובלו לעיר רומא, אחרי קבלת חוק זה, אף אחד לא יקים מנגד, יבנה, יתחום, יקבע, יעמיד, יניח, ישים דבר במקום ההוא. לא יחרוש, לא יזרע ולא יכניס למקום דבר כלשהו, מלבד כאשר יהיה צורך למטרת שיפוץ וביצוע העבודות המוזכרות, [מטרה] שתהיה חוקית על פי תקנה זו. מי שיפר [תקנות] אלו, יחול [עליו] אותו חוק, דין ומשפט על כל פרטיהם ועל כולם, כמו שחל וצריך לחול על מי שבניגוד לחוק זה, יפרוץ או ינקב אמה או תעלה. על פי חוק זה, כלל לא מבוטלת הזכות לרעות, לקצור עשב או תבן או לאסוף זרדים בתחום האמור [לאורך האמות]. המפקחים על המים המשמשים כעת בתפקיד ואלה העתידים לבוא, ידאגו לכך, שבמקום אשר נתחם סביב מעיינות וקשתות וחומות ואמות ותעלות, יסולקו, יוצאו, יחפרו, יעקרו עצים. גפנים, קוצים, דרדרים, סוללות, גדרות, חורשות ערבות, סבכי קנים, במידה שירצו לבצע [את התקנה] לפי מידת הצדקה. ומטעם זה תהיה להם הסמכות לקחת ערבות, להטיל קנס ולעצור [את העבריינים], ויהיה להם היתר, זכות ורשות לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות. על פי החוק הזה, כלל לא מבוטלת הזכות להשאיר במקומם אלה גפנים ועצים שהינם מסוגרים בתוך אחוזות, בניינים או גדרות, והגדרות, אשר המפקחים על המים, אחרי בדיקת העניין, הירשו לבעלים לא להרסן, ושעליהן יהיו כתובים או חרוטים שמותיהם של אותם המפקחים שנתנו את ההיתר. על פי חוק זה, כלל לא מבוטלת הזכות לקחת ולשאוב מים ממעיינות, אמות, תעלות, קשתות, לכל אלה שקיבלו או יקבלו רשות מן המפקחים על המים; כמו כן מותר השימוש בגלגל (rota), בקאליקס ובמכונה (machina), בתנאי שלא יעשו באר או פתח זרימה חדשים’.

130. לא אכחיש [את העובדה], שהעוברים על החוק המועיל הזה, ראויים לעונש המוטל עליהם; אבל היה כדאי, שאלה שהוטעו על ידי הרשלנות ארוכת הימים [באכיפת החוק], יוחזרו למוטב בדרכי נועם. מאוד השתדלנו אפוא, כי במידה שהדבר תלוי בנו, אף לא יוודע שמם של העבריינים. באשר לאלה שאחרי אזהרה [מצדנו] פנו למחילת הקיסר, הם יכולים לראות בנו את הגורם לקבלת החסד. אולם להבא הייתי רוצה, שלא יהיה צורך באכיפת החוק, כי טוב לשמור אמונים לתפקיד, אפילו [אם יעלה הדבר] בפגיעות אישיות.