(גלריה צ’מרינסקי, תל־אביב)

תערוכתו הראשונה של ברטסמר בן העשרים ושתיים מפגינה בגרות רגשית יותר מאשר הכרה בעולם פנימי עצמאי. אין הוא נעדר כוח דמיון, וחבל שהוא מתפשט על פני שטחים כה שונים ומנוגדים. חניך הסטודיה לציור של אבני, תלמידו של אייזנשר לתקופה קצרה, דומה שברטסמר מיהר להשתחרר מכל משמעת, והרי הוא נתון להשפעות שונות: החל מזו של שאגאל, ממנו הוא שואב את השראתו בתמונות בעלות הלך־רוח פיוטי יותר, וכלה בזו של יוסל ברגנר, אם כי ה"ילדה" שלפנינו פחות טהורה מבחינת הביצוע, וכבכל חיקוי – וכאן יש אמנם חיקוי יותר מאשר השפעה גרידא – מובן הדבר, אך אין בו כל הצדקה לאמן. וכאן צפונה סכנה לא־מעטה לאמן צעיר: מאחורי רישומיו וצבעי־המים שלו, הפשטניים למדי, אין עדיין כל רקע, כל נסיון מקצועי שירשה ציור כה חפשי, וכשאמנותו של אמן “חפשית” יותר – מלאכתו גם קשה לאין־ערוך.