המוזיאון העירוני בעכו, הקיים מזה שנה וחצי, עורך תערוכות המעוררות עניין בין תושבי העיר ואורחיה. המוזיאון מציג עבודות משל אמני העיר, אך עורך גם תערוכות זעירות כוללניות, המנסות להקיף, בתחומים שונים, את העבר ההיסטורי המפואר של ארץ-ישראל, בו תפסה עכו מקום נכבד. המזדמן לכאן בימים אלה יוכל להינות משתי תערוכות נעימות, וכן מן המוצגים הקבועים של האגף האתנולוגי, המוקדשים בעיקר להווי הערבי של העיר, והערוכים בפשטות, בטעם וחן.

תערוכת מטבעות ערי החוף שהושאלה ממוזאונים ואספנים שונים, יכולה לשמש דוגמה לסידור נאות של תערוכה קטנה: המטבעות סודרו במסגרות לתקופותיהן ומקומותיהן, והן מלוות הסברים פשוטים ומאלפים. הכל בצורה המרכזת את התעניינות המבקר בנושא ובמוצגים הזעירים; כל מסגרת מלווה תצלום או ליטוגרפיה, הממחישים את האוירה ההיסטורית. בין השאר מוצג גם פסל זעיר של מיכה, אלת העיר עכו, ה-מחזיקה בידה את קרן השפע, כאותה קרן המופיעה במטבעות העיר ובתקופות הרומית והאוטונומית, כפי שאפשר היה לנחש, רוב המטבעות מתקופת רומא הן – ביחוד מן הערים דואר וקיסריה במרכז, אשקלון, אנטידון, עזה ורפיח בדרום. הערים צור ועכו עשירות גם במטבעות קדומים יותר, מתקופות אלכסנדר מוקדון ובית סלבקוס. מתקופות אלה ישנם פורטרטים מעניינים רבים, ומחזות בנוסח המופיע במטבעות היוונים ובאלה שנמצאו לרוב במושבותיהם באסיה הקטנה ובסוריה.

בבית המרחץ הטורקי שבנה אחמד פחה אל-ג’אזר, המושל שהגן על ה-עיר מפני נפוליון ב1799 – במסגרת מרצפות שייש מקיסריה וקירות עטורי- חרסינה פרסית נאה, – מתקיימת תערוכה של אמני הגליל המערבי. רוב רובם של האמנים באים ממשקי הסביבה, ואילו עכו עצמה זוכה ל"ביקורים" של ציירים רבים, החוזרים חיש-מהר למרכזי התרבות “הגדולים” של ארצנו, בחשבם כנראה שלא על היומי בלבד יחיה האמן. כאן יכול אתה לראות את תמונותיו של עוקשי העקשן והחולם, המשנה סגנון מפעם לפעם, ובכל זאת נשאר העוקשי הותיק, על צבעיו היפים והכנים, על הנאיביות האבסטרקטית והצהובה; של השנים האחרונות; את עבודותיו של אורי רייזמן מכברי, צייר כשרוני, הממשיך לאהוב את הפרות הכבדות והחומות של משקו. זקוק הוא לקצת תיקון, להרגעת הצבעים ולמיתונם ברוך ועדנה: וכן אמנים אחרים: שטיינגולד ויואלי מאילון ניחנו ברעיונות טובים; יעקב שגב מעכו משתדל להיות סורריאליסט, ומפגין צבעים טובים; יחיאל שמי מכברי מציג שתי “צפרים פצועות” מפח-ברזל מולחם, נאות מאד, מונומנטליות וקלילות גם יחד. בין שאר הציירים והפסלים רב מספר החובבים.

מתוך “למרחב”, 6 ינואר 1956

.(מוזיאון עירוני, חיפה)

במסגרת התערוכות החינוכיות ה-נערכות במוזיאון העירוני, התקיימה תערוכת הקרמיקה הישראלית. מטרת התערוכה שיש בה מספר מוצגים מוגבל למדי, היתה להדגים את החשוב ביותר, והמוצגים חולקו לשלוש חטיבות נפרדות: כלי החרס העתיקים, למן תקופת הברונזה המאוחרת (המאה הי"ג לפנה"ס) ועד התקופה הביזנטינית והאסלאמית – אשר עיקאר יופים בצורותיהם הפשוטות, המשרתות את יעודן השימושי; מוצרים תעשייתיים מודרנים; וכן הקרמיקה האמנותית המודרנית, הנבדלת מקודמתה בנסיונה הכנה לפעמים, למצוא ביטוי חדש, צורות חדשות וקישוט מתאים. הדגש הושם במיוחד על הבעיות הטכניות ובעיות הייצור. הקרמיקה התעשיתית הישראלית, כפי שהוצגה כאן, העידה ראשית על העדר בולט של כוח-המצאה, וגרוע מזה, על חוסר גישה נכונה לצורה ולקישוט הכלי. מפעלי “עמק השרון” הראו את הכלים המזדקרים לעינינו מחלונות הראווה של החנויות, אותן צורות שבורות, קישוט אבסטרקטי-דיקורטיבי ללא טעם; הוא הדבר לגבי מוצרי “חרסה” מבאר שבע, מלבד אי-אלה דוגמאות טובות יותר: מפעלי “קדר” טובים יותר, בגלל פשטותם.

עיקר תשומת לבנו נפנתה אל ה-קרמיקה האמנותית" ואמנם ראינו כאן כמה דברים טובים: המעניינים בכולם הם אלה של צבי גלי, האמן היחידי אולי שהסתכלות בכיליו מהנה אותנו הנאה אסתיטית. גלי אינו מהסס להטביע את חותם אישיותו, כפי שאנו מכירים אותה מציוריו, על הכלים. מירה ליבס עדינה מאד בצורה ובגוונים שהיא עוטפת בהם את הכלי; בניגוד לה, כל השאר פשוטים וגסים יותר. נזכיר עוד לטובה את שלי ה. הדויג גרוסמן וחנה צונץ-חרג, את עבודות ג’ין מאיר, שגווניהן הבהירים קרובים מאד ל-צבעי החומר הבלתי מעובד. משל יצחק בן מנחם ראינו עבודות משובחות יותר.

למרחב 6 ינואר 1956

(מוזיאון תל- אביב)

ברשימתנו במדור זה על תערוכת איווט שצ’ופק-תומא, עמדנו על חשיבות ההתאמה בין הצורה והחומר, והנה באה תערוכת צפורה אילין במוזיאון, ומראה לנו אמנית-חובבת המסיחה דעתה מבעיה זו. צפורה אילין עוסקת בציור רק שנים מעטות, והיא אוטודידקטית. ציורה מעיד על טמפרמנט עשיר ונטיה כשרונית, אך בלתי מרוסנת, לצבעים עזים. אולם יותר מכן מאפיינים את ציוריה – מחשבה ורמיניסנסים רבים. הציורים, הבנויים על גוון יחיד ורועש, או על התאמה של שני גוונים, הם דיקורטיביים, ומבחינה זו דומה צפורה אילין לבעלת-הבית המקשטת את דירתה בפרחים והדואגת יותר מכל לאוירתה ולאופיה הקישוטי.

האקוורלים של הולצמן מעידים על מפנה, שהוא בבחינת נסיגה לגבי אמן זה, הנחשב לאחד הפופולריים ביותר בארץ מבין צייירי-הנוף בצבע-המים. הולצמן רואה עצמו – כפי שהדבר קרה לרבים מן הציירים המודרנים החשובים, מאטיס למשל – כאמן “שהגיע”, השולט בעבודתו ורואה אותה כמקובלת וידועה היטב בקרב חובבי הציור. הרגשה זו נוסכת בו בטחון, וגם נטייה לנהוג קולא בעצמו. לכן ניכרת כאן הספונטניות וקלות-הראש של אמן צעיר, עם נטייה לטיפול חפשי ובהיר בנושא: אולם במקרה זה מסתתר מאחורי האמן נסיונו האישי, ואין הוא חוסך ב-אפקטים “אמנותיים”, ומפזר אותם ברוחב יד בתמונותיו. האם רצה הוא לרמוז על כיוון אבסטרקטי ב-ציורו? על כל פנים, בשלב זה אנו תוהים על מעשיו, ומצפים לדבר יותר רציני. אולם לא נסיים מבלי להזכיר לטובה אקוורלים אחדים כמו “עצים על חוף הכנרת” (1) ו"דמויות על שפת הכנרת" (4) המראים שיווי-משקל נאה ואופי אישי בולט.

מתוך “למרחב”, 6 ינואר 1956

(גלריה “צ’מרינסקי” תל-אביב)

צבי ארמן הוא מן הציירים המעלים על הנייר את זכרונות העיירה היהודית בגולה, אם כי זכונות אלה משתקפים אצלו בציור הנוף הישראלי. הוא מציג רישומים אקדמיים בפורטרט ו"נחמדים" בציורי הנוף העירוניים, ואקוורלים בעלי טכניקה חובבנית, שצבעיהם דהים ויש בהם מזיגה בלתי-נעימה של אפור וסגול.

מתוך “למרחב”, 6 ינואר 1956