ככל שדבריו של ליבוביץ בתחומי הגותו השונים הרבו להתפרסם בגיליונות של “מחשבות”, כך החלה בולטת לעין הדיכוטומיה העוברת כחוט השני בכל מאמריו: דיכוטומיה בין כמותי ואיכותי, בין רשות היחיד ורשות הרבים, בין ערכים וצרכים, בין חיים ותופעות החיים, בין המוח ובעל המוח, בין מחשב וחשיבה, וכמובן הדיכוטומיה היותר מוכרת והיותר פרובוקטיבית, בין מצוות ותוכנן ובין – מה שמכונה בפיו – אמונה לשמה ושלא לשמה.

התחושה המלווה את הקריאה במאמריו של ליבוביץ היא של התבוננות במבנה לוגי־אנליטי מלוטש להפליא, מבנה שכל אבן בו צמודה לרעותה בדיוק מושלם. ומבנה רעיוני זה, יחד עם המבנים האחרים המייצגים את הגותו בתחומים השונים, יוצרים מבנה־על שכל אחד מן המבנים בו צמוד לזולתו בהתאמה מושלמת ובלתי־ניתנת לערעור.

ובכל זאת, למרות ההתאמה המושלמת, קשה להשתחרר מהתחושה העמומה שבכל אחד מן המבנים הללו מסתתרת אבן אחת רופפת, אבן האכילס של המבנה המלוטש, וזו, יחד עם האבנים הרופפות שבמבנים האחרים, יוצרת איזשהו קו שבר, העובר לכל אורכו של מבנה־העל.

וזוהי בעצם מהותו של האתגר האינטלקטואלי הכפול שמציבה חשיבתו של ליבוביץ: הראשון הוא ההתמודדות עם השקפותיו והשני הוא המאמץ לאתר את מקומה המדויק של אבן האכילס. האם היא חבויה באבחנותיו העקרוניות ובקביעותיו הנחרצות, שנועדו לעמוד בקביעותן לעולמי־עד? הרי כל מה שאנו יכולים לומר על הטבע ועל תכונותיה של המציאות נגזר מתיאוריות וממושגים המשמשים אותנו בהווה. מאחר שמושגים נוטים להשתנות עם הזמן ומאחר שתיאוריות ישנות מתחלפות מעת לעת בחדשות, ממילא איננו יכולים להתחייב לגבי העתיד ובוודאי לא לקבוע היום מה יהיו גבולותיה הסופיים של הידיעה. כיוון שכך, נשאלת השאלה מה תוקפן של אותן אמירות נחרצות הקובעות כי המחשב לעולם יישאר בגדר מודל של המוח ולא של החשיבה, כי השאלה הפסיכופיסית היא בעיה שאנו יודעים שלא תיתכן עליה תשובה, וכי אנו מסוגלים להגדיר ולהבין את המנגנונים הפועלים בחיים אבל לא את החיים עצמם ולא את התהוותם.

ומשאלת קיומן ומקומן של אבני האכילס אל קו השבר במבנה־העל הנוצר מחיבור אבני האכילס בתת־מבנים. דומה שקו השבר הוא הדיכוטומיה המאפשרת לחלק את העולם לשניים: האחד פתוח לבחינה ולהכרה מדעית, שכל המושגים בו כמותיים, בהירים, מצויים ברשות הרבים וניתנים להכרעה מלאה ואובייקטיבית; והעולם השני – ערכי, עמום, רב־משמעי, שרוי ברשות היחיד, סובייקטיבי, פתוח לאמונות ולהשקפות שונות ונתון להכרעתו האישית של כל אדם.

וכך, כשם שביום הראשון לבריאה הובדל האור מהחושך כדי להכניס סדר ושיטה בתוהו ובוהו, מאפשרת הדיכוטומיה לבטל את העירוב הבלתי־נסבל מבחינת החשיבה הרציונלית בין כמויות ואיכויות ובין צרכים וערכים.

הפרדה זו בין ערכים וצרכים מאפשרת להצביע על קיום המצוות כשלעצמן כמכנה המשותף הצר ביותר למי שקרויים בפי ליבוביץ בעלי האמונה לשמה ושלא לשמה. כלומר, אלה שאמונתם אינה תלויה לא בהבטחת שכר ולא בחשש לעונש, לעומת אלה הקושרים את קיום המצוות בגמול גשמי או רוחני.

במסגרת מכנה משותף זה של מצוות די לו לאדם היהודי בהגדרת חובותיו בכל הקשור לעבודה, לחיי אישות ולאכילה כדילהסדיר את מעמדו כלפי אלוהיו. כך יכול אדם יהודי זה לעבוד את השם כל ימי חייו בלי להתייחס לתוכנן המוסרי של התפילות ושל המצוות שהוא מקיים, אשר כשלעצמן – כדברי פרופ' ליבוביץ – אין בהן אלא גיחוך.

הודות לדיכוטומיה זו בין המצווה ותוכנה לא מתבקש עובד השם להידרש לשאלות של צדק, חסד, רחמים ומוסר, באשר, לדבריו, כל בעיות האדם וכל הפתרונות שהוא מחפש אינם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, וכל מה שאינו מוגדר ומוסדר על ידי ההלכה גם הוא אינדיפרנטי והוא נתון להכרעתו החופשית של האדם המקבל עליו עול תורה ומצוות.

מטעם זה אין הבדל בין “ואהבת לרעך כמוך” ובין “מחה תמחה את זכר עמלק”, כיוון שמבחינתה של תפיסה זו חשיבותם הדתית של ציוויים אלה הוא לא בתוכנם אלא בסיומת שלהם: “אני ה'”.

השתתת היהדות על קיום מצוות המעוקרות מתוכנן מאפשרת להעביר את השאלה המרכזית, אך הבלתי־ניתנת להוכחה, של ההתגלות האלוהית, לאותו צד של קו הדיכוטומיה המורכב מאמונות ודעות והנתון להשקפתו החופשית של האדם. זאת ועוד, כיוון שהדיכוטומיה משחררת את הקב"ה מכל תפקיד ומכל נוכחות בעולם, היא מאפשרת לעקוף את שאלת “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו” ומותירה אותה לבעלי האמונה שלא לשמה. הללו חיים בעולם לא־דיכוטומי, ולפיכך נאלצים להתמודד עם השאלה הקשה על אודות טיבו של אותו מוסר עליון ושל אותו חשבון חובק עולם המתירים המתת מיליון ילדים חפים מפשע בתאי הגזים.

בעיניו של חילוני כמוני נתפסת דיכוטומיה זו כבעייתית במיוחד משלושה טעמים:

ראשית, אם העדויות על ההתגלות האלוהית המופיעות בכתבי הקודש אינן מהוות ראיה לנוכחות האל בעולם, ואם התורה שבעל־פה איננה הפירוש של התורה שניתנה במעמד הר סיני אלא יצירה אנושית, ואם ההלכה לא שואבת את תוקפה וסמכותה מצו אלוהי, אזי מה שנותר הוא מצוות שהומצאו על ידי בני־אדם, מגוחכות ואבסורדיות כשלעצמן. העובדה ש־80 דורות של יהודים החליטו לבטא באמצעותן את מעמדם לפני השם עושה אותה קוריוז אנושי מעניין, שאפשר למקם אותו לצד החלטות אנושיות מעניינות אחרות בתולדות התרבות, אבל מה להחלטה זו ולקדושה?

שנית, אם איננו צריכים ואיננו יכולים למסור אינפורמציה לקב"ה על צרכינו ועל כיסופינו, ואם איננו יכולים לא לברך, לא לשבח ולא להלל אותו, ואם אין ביכולתנו לדעת אם המוסר האנושי דומה או לפחות מהווה קירוב של המוסר האלוהי, פירוש הדבר שמתקיים אלם תקשורתי מוחלט בין האדם הדתי לאלוהיו, ניכור איום ונורא, המצוי מעל ומעבר לריחוק המתבקש מפרק נ"ה, פסוק ט' בישעיהו, לאמור: “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”. ואם הניכור, האלם והאינדיפרנטיות המוסרית אכן מאפיינים את מעמדו של האדם הדתי כלפי בוראו, מה ההבדל בין תפילה לאל כזה ובין תפילה לקיר אבנים אילם ואינדיפרנטי כמוהו?

שלישית, אם למרות הניכור, האלם והקושי הכרוך בתביעה להתגבר כארי כדי לעמוד בבוקר לעבודת הבורא, מוצא בעל האמונה לשמה סיפוק נפשי בעבודת השם ולא רק חובה שקיבל על עצמו, אות הוא שעצם מילוי התביעות החמורות ועצם מעשה ההתבטלות העצמית בפני השם ממלאים אצלו צורך נפשי עמוק. משמע, גם קיום מצוות כשלעצמן, ללא זיקה לתוכניהן, מספק מאוויים נפשיים של המאמין ובכך הופכת גם אמונתו להיות אמונה שלא לשמה.

אחזור לנקודה שהתחלתי בה, בגיליון 18 של מחשבות. הראיון על מדע ומוסר עסק בשאלת אחריותו של איש המדע לתוצאות מחקרו, וזאת בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגאסקי ואמירתו הידועה של רוברט אופנהיימר כי “הפיסיקאים ידעו את החטא”.

ברשותכם אתייחס לשתי התבטאויות של פרופ' ליבוביץ באותו ראיון: 1) “הממציא או המגלה אינו שולט בתוצאות המצאתו או תגליתו ואף אינו יכול לבלום את ההכרה המדעית מחשש מפני תוצאותיה”. ובהמשך הוא הוסיף: “לעולם אין האדם יודע מראש את התוצאות האפשריות של מעשה שהוא עושה ושיקול התוצאות אף אינו קריטריון של מוסריות. השיפוט המעשי מתייחס למעשה עצמו ולא לתוצאותיו”.

במקום להתווכח עם השקפה זו אציג מקרה שקרה ב־1973. פול ברג, ביוכימאי מאוניברסיטת סטנפורד, עמד להשתיל במסגרת מחקרו את שבעת הגנים של הנגיף 40SV בגופו של חיידק מצוי מסוג קולי. הנגיף 40SV אינו מזיק לקופים שבגופם התגלה, אבל כשמעבירים אותו לתרבית של תאי אדם הם הופכים להיות סרטניים. ברג חשש שחיידק שכיח כמו קולי הנושא בחומר הגנטי שלו גנים של 40SV, עלול לחמוק מהמעבדה דרך מערכת הביוב ולגרום אולי למגיפת סרטן בבני־אדם. נוכח חשש זה הפסיק ברג ביוזמתו את ניסוייו וכינס ועידה בינלאומית של ביולוגים, וזו קבעה כללים ותנאים מחמירים ביותר לביצוע ניסויים של הנדסה גנטית.

אם כן, מקרה זה לפחות מעיד שברג וחבריו היו מודעים מראש לתוצאות מחקרם. יתרה מזו, העובדה ששקלו את התוצאות האפשריות של מחקרם היתה מעשה מוסרי מובהק.

2) “כל הכרה מדעית”, טען פרופ' ליבוביץ, “כפויה על כל מי שמבין אותה ואין היא תלויה לא באישיותו, לא באופיו ולא בסיטואציה שלו בחיים”. ובמקום אחר אמר: “המדע כשלעצמו אינו נובע משום השקפה או אמונה או מגמה”.

אפשר להשיב על טענת ההכרה המדעית הכפויה כביכול על איש המדע בדבריו של אימרה לקאטוש על מעמדן של תיאוריות מרכזיות המאובטחות על ידי חגורת מגן של תיאוריות משניות. חגורת מגן זו דואגת לכך שכאשר ממצא ניסוי סותר את אחד מניבוייה של התיאוריה העיקרית, אין הוא גורם לדחייתה, אלא רק מביא לשינויים ולעדכונים בתיאוריות המשנה.

אבל, דומני שהתשובה הטובה ביותר טמונה בפרשת מאבקו של אינשטיין במסקנות הנובעות ממכניקת הקוואנטים. אינשטיין דחה מכל וכל את ההכרה המדעית הקוואנטית שהיתה אמורה להיות כפויה עליו. מכוחה של תפיסת עולם אינטואיטיבית שהיתה נטועה עמוק באישיותו ובהשקפת עולמו, סירב אינשטיין לאמץ את עקרון הקומפלמנטריות, לפיו הגופיפיות והגליות של חלקיקי החומר האלמנטריים אינן תכונות אובייקטיביות ועומדות מכוח עצמן, כי אם פועל יוצא של החלטת החוקר איזה היבט של החלקיק למדוד ובאיזה מכשיר מדידה להשתמש. אינשטיין גם דחה על הסף את האקראיות ואת האי־וודאות שתורת הקוואנטים נטעה בטבע. אז גם טבע את אמרתו המפורסמת: “אלוהים לא משחק בקוביות”. אבל הרוב המכריע של הפיסיקאים צידד בנילס בוהר שהגיב: “איש לא יאמר לאלוהים מה לעשות”.

שלושים שנה עקב אינשטיין אחר הצלחתה הסוחפת של מכניקת הקוואנטים תוך שהוא מנסה שוב ושוב לערער על תקפותה ועל יומרתה לתת תיאור מלא ושלם של המציאות הפיסיקלית. על כך שילם מחיר כבד. בסוף ימיו היה מבודד בקהילת הפיסיקאים. ב־1954, שנה לפני מותו, התוודה באוזני ידיד: “אני נראה בוודאי כיען הטומן ראשו בחולות של היחסות כדי לא להתייצב מול הקוואנט המרושע”.

נוכח עמידה עקשנית זו על האובייקטיביות של המציאות והדטרמיניזם הפועל בה, של מי שנחשב לגדול המדענים שקמו למאה ה־20 ואולי בכלל, מתעורר החשש שמא הטענה כי ההכרה המדעית אינה תלויה לא באישיותו, לא באופיו ולא בהשקפותיו של אדם לא באה לשקף את מעמדה של המתודה המדעית, אלא לשרת את הדיכוטומיה המאפשרת לפעול באחד משני העולמות שלה ללא קונפליקטים וללא סתירות פנימיות. אבל גם למעשה זה יש מחיר והוא מתבטא בקו השבר העובר לאורכו של מבנה־העל המלוטש.

אני רוצה להביע את תודתי ואת הוקרתי לפרופ' ליבוביץ על הגותו היחידה במינה שאינה חדלה לטלטל אותנו ושאינה מניחה לנו לשקוע בתרדמה של רוגע אינטלקטואלי.