גיליון זה של “מחשבות” רואה אור ביובל ה־40 למדינת ישראל, יובל המקדים אך במעט את תחילת פעילותה של יבמ בישראל לפני 39 שנים.

במרכזה של חוברת זו רשימה מקיפה על מכניקת הקוואנטים, אולי הרשימה המקיפה ביותר שהתפרסמה עד כה בעברית. מכניקת הקוואנטים נולדה לפני 60 שנה, אבל למרות שהנחותיה אושרו ניסויית פעמים אין־ספור, ולמרות הצלחתה להסביר מיגוון רחב ועשיר של תופעות בעולם הפיסיקה, מסקנותיה מוסיפות להביך את הפיסיקאים ויש בהם המודים שאין הם מבינים אותן. הסיבה היא שהנחותיה המרכזיות נוגדות את ניסיון החושים, את האינטואיציות ואת ההכרות היומיומית שלנו שהבשילו במהלך מיליוני שנות אבולוציה. לדידן של הכרות אלו אבן נשארת להיות אבן בין אם אנו צופים בה ובין אם לאו; עץ נשאר עץ בלי תלות בסוג המכשיר המשמש למדידתו.

מכניקת הקוואנטים מקעקעת הכרות בסיסיות אלו. היא עשתה את הצופה חלק בלתי נפרד מהמציאות הניצפית ושותף פעיל ביצירתה. מסקנותיה המדהימות הביאו את הייזנברג – אחד מאבותיה של תיאוריה זו – לומר כי “האובייקטיביות של העצמים שמחוץ להכרתנו התנדפה בעקבות פיסיקת הקוואנטים”. פיסיקאי דגול אחר, ריצ’רד פיינמן, הוסיף כי עלינו להשלים עם טבעו האבסורדי של הטבע.

התפקיד המרכזי שמזמנת תיאוריה זו להכרתו ולצפייתו של החוקר בקביעת אופיה ובמימושה של המציאות הפיסיקלית, קיבל ביטוי בולט ביותר בתיאוריה האנתרופית לפיה קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה מידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה.

היפותזות אלו עוררו אצל אינשטיין דאגה שמא יטושטש הגבול בין הגישה האובייקטיבית של הפיסיקה ובין הגישה הסובייקטיבית של הפסיכולוגיה. ואכן, עד כמה עולם המושגים של פיסיקת הקוואנטים קרובה למציאות הפסיכית שלנו ניתן לעמוד מספרו של איטלו קאלווינו, “הערים הסמויות מעין”, הנסקר בהרחבה בגיליון זה. מרקו פולו, גיבור ספרו של קאלווינו, מתאר באמצעות הערים המטאפוריות שהוא מסייר בהן בשליחות קובלאי חאן, את האקראיות המונחת ביסוד חיי האדם, בדומה לאקראיות שחושפת מכניקת הקוואנטים ביסוד המציאות הפיסיקלית. כל פעם שהוא נכנס לעיר אלמונית, מספר מרקו פולו לחאן, הוא רואה שם מישהו שחי חיים מסוימים שהיו יכולים להיות חייו שלו אילו בהיתקלו בצומת כלשהו בחייו במקום לבחור ללכת בדרך אחת היה בוחר ללכת בכיוון ההפוך.

מסקנותיה של פיסיקת הקוואנטים כאילו מספקות תשובה לשאלה שמציג החאן למרקו פולו: “ביום בו אדע את כל הסמלים, האם אצליח להיות סוף־סוף אדון של ממש על ממלכתי?” אפשר לעשות פראפרזה על שאלה זו ולהציגה גם לפיסיקאים: ביום בו נדע את כל החוקים, האם נצליח סוף־סוף לדעת באורח סופי ומלא את הטבע? התשובה לשתי השאלות גם יחד היא כמובן שלילית. הן הטבע והן החיים בשלמותם נועדו להישאר לעולם חתומים בפנינו, שכן בשני המקרים הידע שבידנו הוא חלקי. על פי פיסיקת הקוואנטים יש גבול סופי ליכולתנו לדעת את הטבע באורח סופי ומלא. בחיים כמו בפיסיקה, כלשונו של נילס בוהר, אנו עצמנו משמשים גם השחקנים וגם הצופים.

המציאות המורכבת הנחשפת במאמרים אלה זוכה להארה מעניינת גם במאמרים האחרים המתפרסמים בגיליון זה.

הוודאות האבודה של הטבע והאחדות הקוואנטית

לידתה של מכניקת הקוואנטים בשנות ה־20 של המאה הזאת חוללה מהפכה אדירה בפיסיקה ובתפיסתנו האינטואיטיבית את המציאות הפיסיקלית. האי־ודאות המובנית בעולם התת־אטומי קבעה גבול סופי ליכולתנו לדעת את הטבע באורח שלם ומלא. מכניקת הקוואנטים שמה קץ למושג של מציאות אובייקטיבית הקיימת מכוח עצמה. המציאות היא מה שנתפס במכשירי המדידה שלנו והיא משתנה בהתאם למכשיר המדידה שבחרנו להשתמש בו. החוקר עצמו חדל להיות צופה ניטרלי הרושם את ממצאי תצפיותיו בלי להשפיע עליהם. החלטתו מה למדוד ובאיזה מכשיר להשתמש קובעת מה ימצא, ובכך נעשה הצופה שותף ליצירת המציאות. מסקנותיה המדהימות של הפיסיקה החדשה הביאו את נילס בוהר לומר כי מי שאינו מזועזע מהתיאוריה הקוואנטית, אות הוא שלא ירד לעומקה. המחלוקת בין אלברט אינשטיין לנילס בוהר על פישרה האמיתי של מציאות מדהימה זו העמידה את שני האישים הדגולים הללו משני צדדיו של קרע עמוק, בלתי ניתן לאיחוי.

הקוואנטים

המזח – סרט על עולם עתידני ועל חוויית הזמן

קריס מארקר – סופר, פסנתרן וקולנוען – כתב וביים סרטון קצר זה הבנוי רובו ככולו מתמונות נייחות, כעין אלבום תמונות המייצג את זיכרונותיו של גיבור הסרט ואת הזיכרון הקיבוצי של החברה האנושית. הסרט נוצר בהשפעת ההרס שזרעו פצצות האטום בהירושימה ונגאסקי, חורבן שהמחיש לדור שגדל בעקבות מלחמת העולם השנייה כי המין האנושי שרוי במצב של ארעיות. מחברת הרשימה, ד"ר רגינה יערי, מנתחת את ההיבטים התוכניים והצורניים של הסרט.

המזח

המציאות החצויה של המוח

התמחותם של אזורים מסוימים במוח בהיבטים שונים של ההכרה מוסיפה לשמש שדה פורה למחקרים מדעיים. אלה הצביעו על התמחות החצי השמאלי של המוח בתיפקודים לשוניים ובשימוש באסטרטגיות לוגיות ואנליטיות לפתרון בעיות. לחצי הימני של המוח ייחסו שליטה במיומנויות חזותיות־מרחביות ושימוש באסטרטגיה של חשיבה גלובלית לפתרון בעיות. עבודתה של פרופסור דליה זיידל, מחברת המאמר, מטפלת בתחום בלתי מוכר: כיצד הידע על העולם מאורגן בכל אחד משני חצאי המוח.

המוח

בעקבות הערים הסמויות מעין

אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם על תשובה שעיר זו משיבה לשאלה שלך, אומר מרקו פולו לקובלאי חאן – שליטה האדיר של מונגוליה, בספרו המקסים והחכם של איטלו קאלווינו. 55 הערים הדמיוניות שמרקו פולו מסייר בהן בשליחות החאן אינן אלא מטאפורות על החיים, על תכליתם ועל משמעותם. החאן חותר להכיר באמצעות שכלו את החוקים שעל פיהם מתנהלים החיים, ואילו פולו מנסה להסיט את מבטו של החאן מהערים הנשגבות והאידיאליות, לפיכך הבלתי־אפשריות, אל ערים הבנויות מהרגיל, מהפשוט ומהפכים הקטנים של היומיום.

הערים

בין טוסקניני והתזמורת

נאמר על טוסקניני שהיתה לו אוזן מוסיקלית מן המשובחות שידעה ההיסטוריה. פעם אחת הפסיק חזרה עם התזמורת בטענה שנגני הצ’לו ניגנו תו אחד מיותר. הבדיקה הראתה אמנם שאותו תו הודפס בטעות, אבל אף מנצח לפניו לא הבחין בו. בעת החזרות עם טוסקניני היה האולם מתמלא במראות ובקולות מחרידים. הוא היה שואג, שובר את שרביטו, הולם באגרופיו, חובט וקורע את התווים, משסע את מטפחתו, זורק את שעון הכיס שלו על הרצפה וטוחן אותו לרסיסים בעקבו. על יחסי החרדה־הערצה, האהבה־אימה ששררו בין טוסקניני לנגנים בתזמורת – במאמרו של ד"ר מרטין בלום.

טוסקניני

על דברים שאנחנו מבינים שלא ניתן להבינם

לרגל מלאות 85 שנה לפרופסור ישעיהו ליבוביץ נערך לכבודו סימפוזיון באוניברסיטת תל־אביב. מבחינת “מחשבות” ציין היובל קשר בן עשרים שנה עם פרופסור ליבוביץ. הרשימה המובאת בגיליון זה כוללת את ההרצאה שנשא עורך “מחשבות” בסימפוזיון על הדיכוטומיה העוברת כחוט השני בכל תחומי הגותו של ליבוביץ, וראיון שנערך בעקבות הסימפוזיון. בראיון זה נידונו אבחנותיו של פרופ' ליבוביץ על החיים שלא ניתנים להגדרה באמצעות המכניזמים הפועלים בהם ועל הקשר הפסיכופיסי, אותו מונה פרופסור ליבוביץ עם הדברים שאנחנו מבינים שלא ניתן להבינם.

ליבוביץ

איורים: אמי רובינגר

הגוף השחור והטבע הלא־רציף

האנרגיה האלקטרומגנטית, גרסו הפיסיקאים, נפלטת ונבלעת בידי גופים באופן רציף והמשכי. אולם תפיסה זו לא התיישבה עם תוצאות המדידות של פליטת אנרגיה מגוף שחור¹. חוסר ההתאמה הזה הטריד שנים רבות את מנוחת הפיסיקאים שעסקו בחקר תופעות תרמודינמיות, עד שבא מקס פלאנק וב־1900 הציע לראות את תהליך פליטת האנרגיה ובליעתה כאילו נעשה במנות בדידות (קוואנטים) ויסודיות, שלא ניתנות לחלוקה נוספת, במקום בדרך של פליטה ובליעה רציפה והמשכית.

מקס פלאנק

הצעתו המהפכנית של פלאנק סיפקה כלי מצוין לחישוב תופעת הקרינה של גוף שחור ובישרה את לידתה של מכניקת הקוואנטים 25 שנה אחר־כך. עם זאת, פלאנק לא הציע תשובה על השאלה מדוע נעשים חילופי האנרגיה במנות בדידות.

יתירה מזו, לדעת הפילוסוף תומס קוהן, פלאנק לא התייחס למנות בדידות אלה כאל ישויות ממשיות, אלא כאל גורמים סטטיסטיים היפותטיים. אלברט אינשטיין היה הראשון שראה בהם חלקיקים יסודיים וממשיים של כל סוגי הקרינה האלקטרומגנטית, שלימים יכונו פוטונים. לפיכך, טוען קוהן, התואר אבי מהפכת הקוואנטים מגיע לאינשטיין, והתאריך שבו יש לתלות את ראשיתה של המהפכה הזאת איננו 1900 אלא 1905, עת פירסם אינשטיין את מאמרו המהפכני.

קביעתו של אינשטיין חוללה המולה רבתי בקרב הפיסיקאים. פוטון הוא חלקיק יסודי שלא ניתן לחלוקה: הוא יכול להיבלע או להיפלט על ידי חלקיק אחר, אבל לעולם יישאר פוטון. בכך סתר אינשטיין את הקביעה הרווחת כי האור הוא תופעה גלית ורציפה, שהיתה מושכל יסוד בקרב הפיסיקאים עוד משנת 1803, בעקבות סדרת הניסויים האלגנטית של תומס יאנג. ניסוייו של יאנג סיפקו הוכחה נחרצת לאופי הגלי של האור, וביטלו בכך את קביעתו עתיקת־היומין של ניוטון בדבר גופיפיות האור.

גלי האור של יאנג

תומס יאנג

אופיין הגלי של תופעות פיסיקליות שונות מתגלה בשתי תכונות מובהקות: עקיפה והתאבכות. אנו קולטים את דיבורו של אדם גם אם חוצצת בינינו חומה, משום שקולו מתפשט באוויר באמצעות גלים, שמעצם טיבם מסוגלים לעקוף מכשולים. בים אנו מגלים זאת כאשר משני צידיו של שובר גלים נוצרת תנועה של גלים עוקפים. גם כאשר נקרע פתח במרכז השובר נוכל להיווכח בתופעת העקיפה. אמנם, כל עוד הפתח רחב דיו, יעברו בו הגלים באין מפריע (ציור 1), אבל אם נצר את הפתח לכדי שיעור גודלו של אורך הגל (ציור 2), יישבר מבנה הגלים, והם יתפשטו פנימה במבנה חדש, אשר הפתח הצר משמש להם נקודת מוצא (ציור 3).

ציור 1

ציור 2

ציור 3

יאנג הראה, שהאור נוהג בדיוק כמו גלי הים. אם נציב לוח בין מקור האור למרקע ונקרע חלון בלוח, נקבל על המרקע כתם אור בדמות החלון (ציור 4). אבל אם נצמצם את מידות החלון לכדי חריץ דקיק, לא נראה על המרקע פס אור דק, אלא כתם אור רחב (ציור 5), בדומה להתפשטות הגלים דרך הפתח הצר של שובר הגלים.

ציור 4

ציור 5

תופעת העקיפה סיפקה ליאנג הוכחה לטענה שמבנה האור הוא גלי, אבל הוא לא הסתפק בכך ויצא להוכיח את התכונה השנייה: התאבכות.

תופעת ההתאבכות מוכרת לכל מי שהשליך בילדותו אבנים לבריכת מים. כאשר הגלים המעגליים של האבן האחת מצטלבים עם הגלים המעגליים של האבן השנייה, הם מבטלים אלה את אלה (שעה שהשיא של האחד מצטלב עם השפל של השני) או מעצימים אלה את אלה (כאשר שיא פוגש בשיא – ראה ציור 6).

יאנג חרץ בלוח שני חריצים דקים סמוכים זה לזה. והנה, במקום לקבל כתם אור מוגבר או שני כתמי אור גסים מול שני החריצים דוגמת הכתם בניסוי הראשון – קיבל על המרקע פסי אור כהים ובהירים לסירוגין (ציור 7). משמע, האור אמנם מתאבך. הפסים הבהירים מייצגים את הצטלבות השיאים ואילו הפסים הכהים מייצגים את מפגש השיאים עם השפלים.

ציור 6

ציור 7

ניסוייו של יאנג התקבלו על דעת הכל כהוכחה חותכת לאופיו הגלי של האור. ואמנם, כעבור 60 שנה אישר קלארק מאקסוול ממצאים אלה, כאשר איחד את התופעות המגנטיות עם התופעות החשמליות לכדי כוח אחד: הכוח האלקטרומגנטי.

דומה היה שמהותו האמיתית של טבע האור נחשפה באופן נחרץ וסופי, עד אשר “ירה” אינשטיין ב־1905 את אלומת הפוטונים שלו לבריכה הרגועה של הגלים המתאבכים.

קלרק מאקסוול

חלקיקי האור של אינשטיין

למען הדיוק, אינשטיין הציע לירות אלומת־אור לעבר לוח מתכת. ההסבר שהוא הציע לממצא היה מפתיע ומרעיש כאחד. ידוע היה, שכאשר משגרים אלומת אור בעלת אורך גל אחיד (חד־צבע) אל לוח מתכת, היא גורמת לפליטת אלקטרונים מלוח המתכת. השאלה שמציג אפקט מוכר זה היא: אם האור הוא בעל מבנה גלי, צריכה הגברת עוצמת האור, המעבירה את אנרגיית הקרינה לאלקטרונים, להביא בהתאם להגברת מהירות (קרי: אנרגיה) האלקטרונים הנעקרים, בלי להגדיל בהכרח את מספר האלקטרונים הנפלטים. אינשטיין טען לעומת זאת, שאם האור הוא בעל מבנה חלקיקי, אזי הגברת עוצמת האור משמעה מספר גדול יותר של פוטונים באלומה ופירוש הדבר – מספר גדול יותר של אלקטרונים הנעקרים מהמתכת מחמת בליעת הפוטונים, אבל בלי שמהירותם משתנה.

מסקנה זו גרמה כאמור זעזוע עמוק, שכן היא הציבה את הפיסיקה בפני ממצאים סותרים: על פי ניסוי החריצים של יאנג האור הוא גלי, רציף והמשכי; ואילו על פי התופעה הפוטואלקטרית הוא חלקיקי, מנתי ובדיד, כלומר מורכב מפוטונים.

הפראדוקס היה גדול מדי לעיכול, ובמשך שנים מיאנו רבים לקבל את הסברו של אינשטיין לניסוי הפוטואלקטרי. כה עמוק היה הספק לגבי פרשנותו, עד כי חברי הוועדה (שעימם נמנה מקס פלאנק) שדנה ב־1913 על מועמדותו של אינשטיין לחברות באקדמיה הפרוסית למדעים, המליצה על קבלתו בזכות הישגיו המפוארים, למרות מה שהיא כינתה “הספקולציה הלא־מוצלחת שלו בדבר האופי הקוואנטי של האור”. ב־1922 הוענק לאינשטיין פרס נובל. הנימוקים: שירותיו לפיסיקה התאורטית ובייחוד גילוי הממצא הפוטואלקטרי. שנה לאחר מכן, 18 שנים לאחר הופעת מאמרו של אינשטיין, נערך ניסוי שאישר סופית את האופי החלקיקי של האור. ב־1926 זכתה “המנה היסודית של האנרגיה” לשמה הסופי: פוטון.

במבט לאחור יכולה חוות־דעתה הסלחנית של האקדמיה הפרוסית לעורר גיחוך, אבל זוהי חכמה שלאחר מעשה. עובדה היא שמרבית הפיסיקאים דחו את התפיסה בדבר החלקיקיות של האור ואף שמו אותה בגלוי ללעג. “מעולם”, כותב אברהם פייס בביוגרפיה שלו על אינשטיין, “לא נתקלה הצעה לחלקיק חדש בהתנגדות כה עזה כמו זו שהציעה את הפוטון”. אפילו פלאנק, אבי תורת הקוואנטים, הסתייג מהקוואנטיזציה של האור.

ככלות הכל, אם יאנג צדק, והכל קיבלו שכך היה, לא ייתכן שאינשטיין צודק. לומר ששניהם צודקים פירושו לא רק ערעור הפיסיקה והרס השכל הישר, אלא גם שלילת יסוד מוסד של מבנה ההכרה שלנו.

עוד נשוב לתחושה מכאיבה זו על אבדן השכל הישר בעקבות כניסתה של הפיסיקה לעולם הקוואנטים, אבל לא לפני שנציג את הסוגיה השנייה, אשר פתרונה היה בבחינת המסמר האחרון בארונה של הפיסיקה הקלאסית.

אף על פי כן האטום לא קורס

ב־1897 גילה ג’וזף תומסון את האלקטרון. מאסת האטום, גרס תומסון, מפוזרת על פני כל נפחו, בעוד האלקטרונים נעוצים בו כמו שזיפים בפודינג. דגם פודינג השזיפים של תומסון החזיק מעמד עד שנת 1911, שבה הראה ארנסט ראתרפורד כי מאסת האטום מרוכזת רובה ככולה בגרעינו, ואילו האלקטרונים סובבים את הגרעין המאסיבי כמו כוכבי לכת סביב השמש. ההבדל בין דגם האטום לדגם מערכת השמש נעוץ באופי הכוח הפועל בהם. במקום כוח הכבידה הקושר את כוכבי הלכת לשמש, פועל באטום הכוח האלקטרומגנטי, הקושר את המטען החיובי של הגרעין למטען השלילי של האלקטרונים.

ארנסט ראתרפורד (מימין) וג’וזף תומסון

הדגם של ראתרפורד היה צעד חשוב בדרך להבנת מבנה האטום, אבל הוא נשא עליו חטוטרת מכוערת. תנועה במסלול עקום, כתנועת האלקטרונים סביב הגרעין, היא תנועה מואצת, ומהתורה האלקטרומגנטית של מאקסוול נובע כי כאשר מאיצים מטען חשמלי (דוגמת האלקטרון) הוא פולט קרינה אלקטרומגנטית, דהיינו – מאבד אנרגיה.

ומכאן מתעוררת הבעיה: כאשר האלקטרון מאבד אנרגיה, הוא חייב לאזן את האבדן על ידי צמצום מסלולו; ככל שמסלולו מצטמצם – גוברת תאוצתו, קרי: הוא פולט יותר אנרגיה, וכך חוזר חלילה, עד אשר יקרוס לתוך הגרעין וימוטט את האטום. כך בתיאוריה. אך במציאות – האלקטרונים אינם קורסים והאטומים אינם מתמוטטים. והא ראייה: העולם – על מגוון עצמיו וחומריו עומד על תילו ואינו מתקיים כפלסמה של ניטרונים ופרוטונים.

את התשובה לפראדוקס זה סיפק ב־1913 סטודנט דני צעיר, נילס בוהר, שעשה שנת מחקר במעבדתו של ראתרפורד. בוהר הציע לכפות על האלקטרונים באטום התנהגות קוואנטית, כפי שעשו פלאנק לגבי האנרגיה של “הגוף השחור” ואינשטיין לגבי הקרינה האלקטרומגנטית בכללותה. במקום תנועה חופשית ורציפה סביב הגרעין, הגביל הדגם החדש של האטום את תנועת האלקטרונים סביב הגרעין למסלולים קבועים, מעין חישוקים. אלקטרון קופץ מחישוק פנימי לחיצוני כאשר הוא בולע יחידת אנרגיה (פוטון) או להיפך: הוא נופל מרמת אנרגיה גבוהה (חישוק חיצוני) לרמת אנרגיה נמוכה יותר (חישוק יותר פנימי) כאשר הוא פולט פוטון. רמת האנרגיה של האלקטרון קובעת לו אפוא באיזה חישוק יימצא. וכאן חשוב לציין, כי מאחר שלא קיימים חצאי או רבעי פוטונים ומאחר שבליעה או פליטת פוטון מביאה את האלקטרון לקפוץ או ליפול מחישוקו לחישוק אחר, יכול האלקטרון להימצא בחישוק א' או בחישוק ב', אבל לעולם לא ביניהם.

נילס בוהר (מימין) ווולפגנג פאולי

הקוואנטיזציה של האלקטרונים באטום סיפקה אפוא מענה נאות למגוון קושיות, הקשורות בפליטת אנרגיה ובליעתה, לרבות הקושיה המרכזית של יציבות האטום: האלקטרונים אינם קורסים לתוך הגרעין, כיוון שהחישוק הפנימי שמעליו מייצג את רמת האנרגיה הנמוכה ביותר שלהם, שאליה שואפים כל האלקטרונים להגיע. שואפים במשמעות מכנית, כמובן, באותו המובן שרצועת גומי מתוחה שואפת לחזור לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר שלה, קרי: להיות במצב רפוי.

אולם גם הדגם של בוהר הותיר כמה שאלות פתוחות. המרכזית שבהן היתה: אם כל אלקטרון שואף להימצא ברמת האנרגיה הנמוכה ביותר שלו, מדוע איננו מוצאים את כל האלקטרונים של האטום מגובבים בחישוק הפנימי ביותר? מדוע הם מאורגנים על פני כל החישוקים?

את התשובה סיפק ב־1925, פיסיקאי צעיר, וולפגנג פאולי, באמצעות עקרון האיסור הקרוי על שמו.

גם כוכבים אינם קורסים

פאולי קבע ששני אלקטרונים, הזהים בכל תכונותיהם הקוואנטיות, כגון ספין ותנע זוויתי², אינם יכולים לשכון באותו חישוק. הואיל וכך, יכולים אלקטרונים להשתעשע במשחק של כיסאות מוסיקליים ולעבור מחישוק לחישוק – תוך כדי בליעה ופליטה של אנרגיה, אבל בכל רגע נתון לא יימצאו יותר משני אלקטרונים בחישוק הראשון (בתנאי שיש להם כיוון ספין מנוגד), שמונה בחישוק השני, 18 בחישוק השלישי וכך הלאה. מספרים אלה מייצגים את הצפיפות המרבית המותרת בכל אחד מן החישוקים על פי עקרון האיסור. מכאן, אם החישוק הפנימי ביותר תפוס על ידי שני אלקטרונים, מנועים האלקטרונים בחישוק שמעליו לרדת אליו.

לעיקרון של פאולי נודעו השלכות מרחיקות־לכת על מבנה החומר בכל רמותיו: ברמה התת־אטומית, ברמה האטומית וברמה האסטרונומית. ברמה הראשונה – משום שעקרון האיסור תקף גם לגבי כל החלקיקים הקרויים פרמיונים³; ברמה האטומית – משום שהתכונות הכימיות של החומר נקבעות על ידי מספר האלקטרונים בקליפות השונות, ואילו ברמה האסטרונומית מונע עקרון האיסור את קריסת הכוכב בדרך זו: כאשר תהליך הבעירה הפנימית בכוכב מסיים לכלות את המימן, ההליום, הפחמן והברזל, עובר הכוכב שלב נוסף של התכווצות בהשפעת הכבידה העצמית שלו. תהליך הקריסה נעצר בשלב חייו האחרון של הכוכב, מאחר שלחץ הכבידה דוחס ומקרב את הפרמיונים זה לזה עד כדי הפרת העיקרון של פאולי. כתוצאה מכך נוצר לחץ נגדי הבולם את המשך תהליך הקריסה. אולם, אם מאסת הכוכב גדולה מאוד, ימשיך הכוכב לקרוס תחתיו, ותהליך הקריסה יסתיים בהתפוצצות רבתי (סופר־נובה), המפיצה אור רב יותר מאורם של מאה מיליארדי כוכבים. עוצמתה האדירה של התפוצצות זו מצליחה לדחוס את האלקטרונים לתוך הפרוטונים והופכת אותם לניטרונים. ואכן, במקום שהיה פעם כוכב ענק ייוותר בעקבות ההתפוצצות כוכב ניטרונים קטן, בעל רדיוס של קילומטרים ספורים, אך דחוס להפליא: המאסה של סמ"ק אחד של חומר ניטרוני כזה שווה למיליארד טון.

הנה כי כן, שת הקושיות הגדולות – זו של קרינת “גוף שחור” וזו של יציבות האטום – זכו תוך 13 שנה בליבון מלא, הודות להקניית אופי קוואנטי לחומר.

הזהות הכפולה של החומר

הבעיה המרכזית באותה העת נותרה בעינה: השניות המדהימה של האור, כפי שבאה לביטוי בצורה כל כך בוטה בניסוי החריצים של יאנג ובניסוי הפוטואלקטרי של אינשטיין.

עוד הפיסיקאים מתדיינים בשאלה אם האור עשוי מגלים או מחלקיקים, ועל במת הפיסיקה של 1924 עולה נסיך צרפתי צעיר, לואי דה־ברוי, ובמסגרת עבודת הדוקטורט שלו מציג הצעה מדהימה: להחיל את השניות של הפוטון גם על האלקטרון, שהכל הסכימו שהוא ישות גופיפית וחומרית מובהקת. והנה, למרבה ההפתעה, גם האלקטרונים הציגו תכונות גליות של עקיפה ושל התאבכות – ממש כמו הפוטונים. יתרה מזו, התנהגותו הגלית של האלקטרון סיפקה הסבר חלופי מלא להגבלה שגזר בוהר על תנועת האלקטרונים, כגופיפי חומר הנעים בחישוקיהם. במילים אחרות, אם האלקטרון הוא גל, הוא יכול לנוע סביב הגרעין רק במסלולים מסוימים, שהם כפולות שלמות של אורך הגל. את אורך הגל קובעת רמת האנרגיה של האלקטרון. באופן ציורי אפשר לתאר את הדברים כך שזנב הגל האחרון צריך להתחבר אל ראשו של הגל הראשון כדי להבטיח את שלמותו של החישוק (ראה ציור 8). מכאן נובע שהאלקטרון איננו יכול להימצא במסלולי ביניים בין החישוקים, שכן מסלול ביניים כזה אינו יכול להיסגר על ידי מספר שלם של אורכי־גל (ראה ציור 9).

ציור 8 (מימין) וציור 9

בנקודה זו אנו מתוודעים לאחת מאותן התנגשויות בין מה שקרוי בפינו השכל הישר לבין המציאות הקוואנטית. הנוסח שהשתמשנו בו, שלפיו עובר האלקטרון מחישוק אחד למשנהו, איננו מדויק. על פי התורה הקוואנטית אנו מנועים מלומר עובר, מכיוון שממילה זו משתמע שאפשר להתחקות אחר התוואי של מסלול האלקטרון בעוברו מחישוק א' ל־ב', כשם שמצלמה יכולה לעקוב אחר מסלולו של כדור המתגלגל במדרגות, ולא היא. מאחר שהאלקטרון קולט ופולט אנרגיה במנות בדידות (פוטונים), הוא משולל תנועה רציפה והמשכית. אפשר למצוא אותו בחישוק א' או בחישוק ב', אבל לעולם לא ביניהם (ראה ציור 10). התנהגות האלקטרון דומה לזו של רוח רפאים שרגע אחד היא בחדר ובמשנהו איננה. מה קורה לאלקטרון בין לבין, זאת איננו יכולים לדעת. יתירה מזו – איננו רשאים לשאול, כי לשאול פירושו לחזור ולאמץ את עמדתה של הפיסיקה הקלאסית, שהתיימרה לדעת את מסלולו של כל גוף חומרי על־סמך ידיעת מקומו, מהירותו, הכוחות הפועלים עליו והתנאים ההתחלתיים שלו.

ציור 10

כאשר הפיסיקאי ארווין שרדינגר סיים לפתח את משוואותיו המתארות את תנועתם הגלית של עצמים קוואנטיים, רווח לו. הוא האמין שהצליח להחזיר למרכז הבמה את התפיסה הקלאסית של הפיסיקה – ברוח מורשתם של ניוטון ומאקסוול, אשר הבדילו הבדלה גמורה בין גופים חלקיקיים ובין ישויות גליות. הגדרת האלקטרון כגל איפשרה לשרדינגר להשוות את המעבר מרמת אנרגיה אחת לשנייה (הקפיצה מחישוק לחישוק) לשינוי בתנודה של מיתר כינור. לדידו, כשם ששינוי באורך התנודה יוצר צליל אחר, כן שינוי באורך הגל של האלקטרון מקפיץ אותו לרמת אנרגיה שונה, קרי: לחישוק אחר.

קורת רוחו של שרדינגר לא האריכה ימים. נילס בוהר ופיסיקאים חשובים אחרים לא שבעו נחת ממודל הגלים שלו. אם האלקטרון איננו גוף נקודתי אלא משהו המרוח על־פני מרחב הגל, הם היקשו, כיצד הוא מצליח להפעיל מכשירי מדידה, כגון מוני חלקיקים, כאלו היה גוף נקודתי לכל דבר? ולהיפך, אם הוא גוף נקודתי – איך הוא מצליח לגרום לתופעה של התאבכות, כגל לכל דבר? ככל שבוהר התעמק במודל של שרדינגר, כך הלך ואיבד האלקטרון את האיפיונים הקונקרטיים שלו ולבש צורה יותר מורכבת ומופשטת. מורכבות זו גרמה לשרדינגר להצהיר כי אילו היה יודע מראש שלא יצליח להיפטר מהקפיצות הקוואנטיות ה"ארורות" של האלקטרון, לעולם לא היה מכניס את ראשו למיטה חולה כזאת.

עבודתו המדעית של שרדינגר הסתיימה באקורד אירוני. משוואות הגלים שלו נועדו במקורן לאפשר תיאור של חלקיקים קוואנטיים במונחים של גלים, כפי שמקובל בפיסיקה הקלאסית; אבל בדיעבד הם שימשו מנוף לסילוק הראייה הקלאסית מפיסיקת הקוואנטים, מאחר שהן סייעו לבסס את התפיסה הקוואנטית, שלפיה עצמים יכולים להיות גלים וחלקיקים כאחד. במילים אחרות, שרדינגר סייע לנטוע בטבע את האקראיות והאי־ודאות שהוא תיעב מעומק ליבו.

השאלה התמקדה במידה רבה סביב שאלת מהותו של הגל המייצג את האלקטרון: האם הוא מין גל חומרי – כגירסתו של שרדינגר, או שהוא גל רק במובן הסתברותי – כגירסת מקס בורן ב־1926, דהיינו ישות מתמטית ומופשטת לחלוטין, כפי שהיא נוסחה ב־1925 במכניקת המטריצות של ורנר הייזנברג.

מקס בורן

קץ הוודאות וביטול הדטרמיניזם

הצעתו של בורן הנחיתה מהלומה כבדה על התפיסה האינטואיטיבית של המציאות המעוצבת בידי ניסיון החושים. למן בורן, האלקטרונים שוב אינם גופיפים ממשיים העשויים חומר, אלא ישויות מתמטיות. בורן נעץ את המסמר הראשון בארון המתים של מושג הוודאות. הוודאות העקרונית שהיתה לנו בדבר יכולתנו לדעת את מקומו של חלקיק במרחב פינתה מקום להסתברות שהוא נמצא שם.

את המסמר השני והאחרון בארון זה נעץ הייזנברג ב־1927, באמצעות עקרון האי־ודאות שלו. הייזנברג טען שבעולם התת־אטומי אינך יכול לדעת בעת ובעונה אחת תכונות שונות של החומר, למשל את מקומו ואת מהירותו של החלקיק. הואיל וכך, גם אי־אפשר להתוות במדויק את מסלולו של חלקיק, מאחר שידיעת המסלול מותנית בידיעת המהירות והמקום שלו בעת ובעונה אחת. חוסר ידיעה זו נובעת מכך שכאשר מודדים תכונה אחת של החלקיק, משבש הדבר את האפשרות למדוד במדויק את התכונה האחרת שלו.

וורנר הייזנברג

ארווין שרדינגר

לכאורה מוכרת לנו תופעה זו מהעולם המאקרוסקופי. מן המפורסמות הוא, שעצם הכנסת מדחום לכוס מים משנה את הטמפרטורה שלהם. אלא שההבדל הוא, שבעולם המאקרו אפשר לחשב את השפעת המדחום ולנטרל אותה, ואילו בעולם המיקרוסקופי אי־אפשר לקזז את השפעת המערכת המודדת מהמערכת הנמדדת: ממצא המדידה הוא לעולם תוצאה משולבת של שתי המערכות.

סיבת ההבדל המהותי והעקרוני הזה נעוצה באופיים של מכשירי המדידה. כאשר באים למדוד אובייקט שכל גודלו 10 בחזקת מינוס 13 ס"מ ומשקלו 10 בחזקת מינוס 27 גרם, מכשיר המדידה עצמו הוא חלקיק או גל בשיעור גודלו של מושא המדידה. למעשה, אורכו חייב להיות קטן יותר, שאם לא כן – לא “יראה” אותו. אורך הגל של אור רגיל גדול בהרבה ממידות האלקטרונים ולפיכך אי־אפשר למדדם באמצעותו. כדי לראותו יש להאירו בגלים קצרים יותר. וכאן מתעוררת הבעיה: מאחר שאנרגיית הפוטון גדלה ככל שאורך הגל של אלומת האור מתקצרת, הרי בעקבות המפגש בין הפוטונים האנרגטיים לבין האלקטרון, מוסט האחרון ממסלולו ובכך משתבש ניסיוננו למדוד בדייקנות את מקומו ואת מסלול תנועתו.

זוהי המשמעות של עקרון האי־ודאות של הייזנברג: בעולם תת־אטומי אין אתה יכול לבצע מדידה בלי לשבש את המערכת הנמדדת. וליתר דיוק – אתה יכול למדוד, למשל, את מקומו או מהירותו של חלקיק, אבל לעולם לא את שניהם בעת ובעונה אחת, משום שכדי למדוד את מקומו אתה זקוק למכשיר מדידה בעל אורך גל קצר ואנרגטי המשבש את תנועתו, ולהיפך: כדי למדוד את תנועתו עליך להשתמש במכשיר בעל אורך גל גדול, אמנם פחות אנרגטי, אבל בגלל גודלו אין הוא מאפשר לזהות במדויק את מקומו של האלקטרון. מסכם הייזנברג: “כל ניסוי שמטרתו לקבוע את ערכו המספרי של גודל פיסיקלי אחד הופך את ידיעת ערכיהם המספריים של גדלים מסוימים אחרים לבלתי־ודאיים”.

חוסר ודאות זה הוא עקרוני ולא תוצאה של מגבלות טכניות של מכשירי המדידה. לשון אחר – אין שום אפשרות לנטרל את השפעת מכשירי המדידה על האובייקט הנמדד, כפי שיש לאל ידנו לעשות במציאות המאקרוסקופית. בעולם התת־אטומי האי־ודאות מובנית בטבע ולא פועל יוצא של טכניקות המדידה.

המציאות התת־אטומית הציבה אפוא בפני הפיסיקאים עולם חדש ושונה מזה שהכירו. בעולם הניוטוני, ידיעת עברם ועתידם של גופים היתה מותנית בידיעת מקומם ותנועתם ברגע נתון בהווה. תנאי זה אינו תקף בעולם התת־אטומי – כיוון שאיננו יכולים למדוד שני משתנים אלה בעת ובעונה אחת. כדי לעקוב אחרי מסלולו של חלקיק אנו חייבים לדעת בכל רגע נתון את מקומו ואת מהירותו לאורך המסלול. אך, כאמור, עקרון האי־ודאות פוסל ידיעה מלאה ובו־זמנית זו. כל שאנו יכולים לדעת על חלקיק כזה שהוא יצא מנקודה א' והתגלה אחר־כך בנקודה ב'. באיזה נתיב מבין הנתיבים האפשריים השונים עבר, זאת אין באפשרותנו לדעת. את מקום הידיעה המלאה, הנחרצת והאובייקטיבית, עתיד לרשת סוג חדש של ידיעה, כללי ועמום יותר: ההסתברות. מכניקת הקוואנטים יכולה לדבר על הסיכוי למצוא את החלקיק במקום מסוים, אך אין היא יכולה להתחייב שאכן הוא יימצא שם, אם ידועים האנרגיה שלו או התנע שלו. הוא הדין לגבי התרחשותו או אי־התרחשותו של אירוע קוואנטי. המכניקה הניוטונית, אשר באה לתאר את תנועתם של גופים בעולם רציף, ודאי ודטרמיניסטי, הפכה למקורה מיוחד או מוגבל (תקף בעולם המאקרוסקופי) של מכניקת הקוואנטים, העוסקת בהסתברות, באותו המובן שהפיסיקה הניוטונית של מרחב וזמן מוחלטים הפכה מקרה מוגבל (תקף בעולם של מהירויות נמוכות) של הפיסיקה היחסותית של אינשטיין.

כך או כך, שנות ה־20 של המאה העשרים היו פרשת דרכים בתולדות הפיסיקה והציבו גבול חד וברור בפני יכולתנו להגיע אי־פעם לידיעה שלמה של הטבע. פרשת דרכים זו מחזירה אותנו לרגע לדברי ההספד הנרגשים של המשורר האנגלי, אלכסנדר פופ (1688–1744): “אלהים אמר יהי ניוטון – והיה אור”. ניוטון אכן הפיץ אור רב וחזק על העולם, אבל לא חזק דיו כדי להאיר את החוקים השוררים בעולם התת־אטומי. כדי לחדור לנבכיו הנפתוליים של עולם עלום זה, הסותר את אושיות החושים שלנו, נזקקה המאה ה־20 לתורה חדשה, תורת הקוואנטים.

שותף ליצירת המציאות

מבחינה אמפירית לא נמצא דופי בתורת הקוואנטים, ודבר זה העמיק את הפער בין האינטואיציה לפרקטיקה. אינשטיין הגדיר זאת כך: “ככל שהתיאוריה הקוואנטית מצליחה יותר – כך היא נראית מטופשת יותר”. ואילו פרופ' יששכר אונא – ראש החוג לפיסיקה באוניברסיטה העברית – אומר: קשה מאוד להאמין בתורת הקוואנטים, אבל היא מסבירה כל תופעה מתחום הפיסיקה המיקרוסקופית: אבל היא מסבירה כל תופעה מתחום הפיסיקה המיקרוסקופית: תכונות מכניות, חשמליות ותרמיות של מוצקים, נוזלים וגזים; מצבי צבירה, חום כמוס, צבע, צליל, שקיפות ואטימות, חלקות וחיספוס וכדומה. והוא מוסיף: “אין טעם לנסות להבין את הבלתי־מובן. אין ברירה אלא ליהנות מן התוצאות המפתיעות. כך מתנהג הטבע!”

גם למתמטיקה לא היה שום קושי לחיות עם הזהות הכפולה של החומר – חלקיקיות וגליות גם יחד. הקושי היה נחלת התפיסה האינטואיטיבית, מה שקרוי – השכל הישר, אותה תפיסת מציאות שהתגבשה במהלך מיליוני שנות התפתחות החושים וההכרה. מבחינה מתמטית אין שום בעיה בתורה הזאת. אבל באוזני השכל הישר מהדהדת שאלתו של פון נוימן: “קוואנט של מה, של חלקיק, של הסתברות?”. מבחינת השכל הישר, חומר יכול להיות זה או זה, אך כיצד זה וגם זה? 25 שנה אחר כך עוד תוסיף השאלה הזאת להטריד את מנוחתו של אינשטיין. ב־1951, במכתב לאחד ממקורביו, יאמר: חמישים שנות התעמקות לא קירבו אותי לתשובה על השאלה מהם קוואנטים של אור.

על פי תפיסתו של אינשטיין, אין לדבר על האור במונחים של גלים וחלקיקים אלא של תכונות. האור מציג תכונה גלית כאשר אלומתו מרוכזת, ותכונה חלקיקית כאשר אלומתו דלילה. מבחינה זו דומה האור לנוזל: המים מורכבים ממולקולות, אשר בבואן יחד הן מציגות התנהגות סטטיסטית של גל. ב־1927 הציע בוהר פתרון לסוגיה זו באמצעות עקרון הקומפלמנטריות⁴. על פי עיקרון זה, התכונה החלקיקית והתכונה הגלית של החומר הן היבטים משלימים של עצם קוואנטי, אשר בנסיבות מסוימות הוא מתנהג כחלקיק ובנסיבות אחרות הוא מתנהג כגל. המציאות כשלעצמה, קבע בוהר, אינה מכריעה לכאן או לכאן. ההכרעה אם ישות פיסיקלית מתגלה כחלקיק או כגל תלויה בהחלטה שלנו איזו תכונה ברצוננו למדוד ובאיזה מכשיר מדידה אנו בוחרים להשתמש.

אמירתו של בוהר הדהימה. למן המהפכה המדעית במאה ה־17 ביצר לעצמו המדען מעמד של צופה ניטרלי, שאין בנוכחותו ובמעשה צפייתו כדי להשפיע או לשנות את טבעו ואת מהותו של העצם הנצפה. פרפר לעולם ישאר פרפר, בין אם נצפה בו בזכוכית מגדלת ובין אם נמשש אותו באצבעותינו. אמנם, בחירה שגויה של מכשיר מדידה או צפייה כושלת עלולות להביאנו למסקנה מוטעית, אבל אין בטעות זאת כדי לשנות את המציאות. המציאות נהנית מקיום אובייקטיבי. לפיכך, יהיו החלטותינו, נטיותינו ומכשירינו אשר יהיו – פרפר הוא פרפר הוא פרפר. כך גרס המדע מאות בשנים, עד שבא הייזנברג והראה, כי מעשה המדידה משנה את תכונתו של העצם הנמדד. כיוון שכך, אינך יכול למדוד במדויק ובה בעת שתי תכונות קוואנטיות כמו מקום ותנע (התנע שווה למכפלה של מהירות במאסה), מאחר שגם אם תדייק ככל האפשר במדידת תכונה אחת, ישתבש בהכרח דיוק המדידה של התכונה האחרת. יתרה מזו, “מקום” הוא תכונה שאפשר לייחסה רק לחלקיק ולא לגל, שהרי גל תופס קטע שלם של מרחב. לפיכך, איננו יכולים להשתמש באותו מכשיר כדי למדוד גם את גליותו וגם את חלקיקיותו של עצם. עלינו לבחור, ומשבחרנו במכשיר וביצענו מדידה של החלקיקיות, ממילא שיבשנו ללא תקנה את האפשרות למדוד בו־זמנית את תכונתו הגלית. מסקנה: עקרון האי־ודאות של הייזנברג ועקרון הקומפלמנטריות של בוהר הפקיעו מהטבע את הוודאות ואת הדטרמיניזם ועירערו מן היסוד את מושג האוביקטיביות. בפיסיקה החדשה, טוענים הקוואנטיקונים, אין מקום לטענות מסוג “עצם זה הוא כזה וכזה ויש לו תכונה כזאת וכזאת”. כל שניתן לומר הוא: “יש סיכוי שעצם זה הוא כזה וכזה ושיש לו תכונה כזאת וכזאת”.

לפי עקרון הקומפלמנטריות (בשמו האחר: פשר קופנהגן), גם הגליות וגם החלקיקיות של האלקטרון אינן תכונות אובייקטיביות בעלות קיום עצמאי שאינו תלוי בצופה. תכונות אלו הן פועל יוצא של האינטראקציה שלנו, כצופים, עם האלקטרון. לפיכך, לא הדגם החלקיקי ולא הדגם הגלי מהווים תיאור מלא של האלקטרון. האלקטרון, וכמוהו חלקיקים יסודיים אחרים, איננו לא גל ולא חלקיק. כל שניתן לומר עליו הוא שבתנאים מסוימים הוא מתנהג כמו גל ובתנאים אחרים הוא מתנהג כמו חלקיק. כיוון שכאלה הם פני הדברים, חדל החוקר להיות צופה ניטרלי. אם ישתמש במכשיר שנועד למדוד את התכונה החלקיקית, יאלץ את האלקטרון לחשוף את ההיבט החלקיקי שלו, ואם ישתמש במערכת שנועדה למדוד את התכונה הגלית, ימצא שהאלקטרון הוא גל. אין לו כל אפשרות לבנות מכשיר מדידה דו־תכליתי, אשר יוכל להכריע הכרעה אובייקטיבית בין שני ההיבטים המשלימים הללו של החומר. החלטתו מה למדוד היא הקובעת מה יראה, ומה שיראה – לעולם לא יהיה שתי התכונות גם יחד.

במילים אחרות, תכונות האור – כמו גליות או חלקיקיות, לא קיימות בזכות עצמן, אלא בזכותנו כצופים! לפיכך גם אין מקום לשאול אם תוצאות מדידת החלקיקיות עולות בקנה אחד עם תוצאות מדידת הגליות או שמא סותרות אותה, שכן, אלה הם שני ניסויים שונים, שנועדו למדוד היבטים שונים של החלקיק.

הבה נסכם, הפן החלקיקי והפן הגלי מהווים את התיאור המלא של האלקטרון, אבל לעולם לא נוכל לראות בחדות את שני הפנים בעת ובעונה אחת. הווי אומר, הטבע גזר עלינו להימצא תמיד במצב של ידע חלקי.

ציור 11

לפני שאתה אומר נואש נוכח היגיון קוואנטי זה, הבט בציור 11. מהי האמת האובייקטיבית של ציור זה: האגרטל או הקלסתרים האנושיים? מי משניהם אמיתי יותר? האם הציור כופה עלינו הכרעה אובייקטיבית כלשהי? כמובן, לא. שני ההיבטים קיימים באותו הזמן ובאותה המידה: ההחלטה שלך באיזה מהם להתמקד קובעת מה תראה. יתר על כן, ברגע שבחרת בהיבט הקלסתרי, ביטלת למשך זמן המדידה (ההסתכלות) את ההיבט הארגטלי.

זו אפוא התמונה שהשתקפה מפשר קופנהגן: אין מציאות סתם, ניטרלית ואובייקטיבית וקיימת מכוח עצמה; המציאות היא הדבר שנתפס במכשירי המדידה והיא משתנה בהתאם למכשיר שאנו בוחרים להשתמש בו. דבר שאינו נמדד – אינו קיים. “לומר מהי דמותו של חלקיק קוואנטי כאשר לא צופים בו”, אומר מרטין גארדנר, “זה כמו לדבר על דמות המראה כאשר דבר לא משתקף בה”. ואילו הייזנברג אומר: “מה שאנו צופים איננו הטבע עצמו, אלא הטבע החשוף לשיטות החקירה שלנו.” והוא מוסיף: “התיאוריה קובעת במה אנו יכולים לצפות.” זו גם דעתו של בוהר: “תפקיד הפיסיקה הוא לא למדוד מהו הטבע, אלא לקבוע מה אנו יכולים לומר על הטבע.” לפי בוהר עלינו להתייחס למושגים כמו פוטון, אלקטרון ואטום כאל מערכות של יחסים מתמטיים העומדים ביסודן של תצפיות, ולא כאל ממשויות קונקרטיות. דינם של אלה כדין מושג האנרגיה, שאף היא איננה דבר קונקרטי שניתן לממשו, אלא מערכת של יחסים מתמטיים הקושרת תצפיות של תהליכים מכניים.

אם כן, אנו, הצופים, חדלנו להיות משקיפים ניטרלים של הטבע. המחיצה השקופה אך אטומה שניצבה בין הצופה לבין העצם הנצפה במשך כל ימי הפיסיקה הקלאסית ואשר הבטיחה את האובייקטיביות של ממצאי התצפית, התנפצה לרסיסים. הופעתה של פיסיקת הקוואנטים עשתה את הצופה חלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית ושותף פעילו ביצירתה.

בוהר ראה בקומפלמנטריות עיקרון שמשמעותו חורגת מעבר לתחומי הפיסיקה. שכן, הוא טען, בניגוד לדטרמיניזם הפיסיקלי המעקר את הרצון החופשי, יכול האדם באמצעות עקרון הקומפלמנטריות להשפיע על המציאות שנתפסת על ידו ולגאול עצמו מ"ייסורי החרדה" של הדטרמיניזם.

אינשטיין דחה בשתי ידיים נחמה פורתא זו ועמד על כך שלמציאות יש קיום אובייקטיבי. כלום יעלה על הדעת שאבן המונחת על האדמה תחדל להתקיים ברגע שנסובב את גבנו אליה? אליבא דאינשטיין, תיאוריות מדעיות אינן רשומות בטבע, באותו המובן שיבשת אמריקה היתה קיימת גם לפני שקולומבוס גילה אותה, ולפיכך, תפקיד המדען הוא לא לחשוף תיאוריות אלא להמציאן. אבל, מה שנכון לגבי תיאוריות אינו נכון לגבי המציאות הקונקרטית.

אין ספק כי אינשטיין חרד גם למעמדו המיוחד של המדע. שכן, אם הצפייה לא רק חושפת מציאות קיימת, אלא גם משתתפת ביצירתה, במה שונה הפיסיקה מהפסיכולוגיה, אשר בה עצם ההסתכלות באדם משנה את התנהגותו ואת מצבו הנפשי? ואמנם, דומה כי קרה משהו לאותה המחיצה החדה והמפורשת שחצצה בין מדעי הטבע מזה, המתבססים על מדידות אובייקטיביות וכמותיות, לבין מדעי האדם, החדורים הערכות סובייקטיביות ופשרים איכותיים מזה. הפיסיקה החדשה קירבה לפתע את שתי הדיסציפלינות זו לזו. וכשם שבפסיכולוגיה ניסויית עצם עריכת ניסוי לבדיקת הסיבולת של הנבדק משנה את סף הסיבולת שלו, כך מעתה גם בפיסיקה: ביצוע המדידה משנה את המציאות.

אינשטיין המשיך להיאבק – למעשה עד סוף ימיו – בניסיונה המוצלח של מכניקת הקוואנטים להעניק פנים חדשות לטבע, פנים המציגות אי־ודאות ומשוללות קיום אובייקטיבי. מפעם לפעם שלף מדמיונו המבריק והפורה ניסוי מחשבתי שנועד להוכיח שמכניקת הקוואנטים בנויה על סתירה פנימית ולהראות שאין היא תיאוריה שלמה, במובן זה שאין היא יכולה לספק תיאור מלא ומקיף של המציאות. כך, למשל, במהלך ועידה ב־1930, הציג אינשטיין אתגר מחשבתי בפני בעלי עיקרון האי־ודאות. נניח שבנינו תיבה רוויה קרינה, פתח אינשטיין, שבאחד מקירותיה קרוע נקב צר שניתן לחושפו ולאוטמו באמצעות תריס המבוקר על ידי שעון המצוי בתוך התיבה. לפני תחילת הניסוי שוקלים את התיבה ואחר־כך פותחים להרף עין את התריס, כדי לאפשר לפוטון בודד להימלט מתוכה. אם נשקול עכשיו את התיבה, אזי, בעיקרון, נוכל לדעת בעת ובעונה אחת מתי ברח הפוטון ומהי האנרגיה שלו, וזאת בסתירה לעקרון האי־ודאות, השולל ידיעה בו זמנית של שתי תכונות כמו זמן ואנרגיה.

ציור 12

האולם היה כמרקחה. בוהר עצמו התרוצץ בין באי הוועידה כאחוז תזזית, בניסיון לשכנעם שמסקנתו של אינשטיין מוטעית וכי אם הוא צודק, פירוש הדבר קץ הפיסיקה. למחרת סיפק בוהר את התשובה והרוחות נרגעו. פיסיקת הקוואנטים ניצלה. אינשטיין הירפה מהנושא לזמן־מה, ולמרות תחושתו החריפה שתורת הקוואנטים אינה מבטאת את “האמת המלאה והסופית”, גילה גדלות־נפש ראויה לשמה, בהמליצו בפני ועדת פרס נובל בשטוקהולם להעניק את הפרס בפיסיקה להייזנברג ולשרדינגר – מראשי הוגיה של מכניקת הקוואנטים.

ציור 14

משנת 1931 ואילך חדל אינשטיין ממאמציו לחשוף סתירות לוגיות וחוסר עקיבות בתיאוריה של מכניקת הקוואנטים. תחת זאת התרכז בניסיון להראות שהתיאוריה אינה מספקת תיאור שלם ומלא של המציאות הפיסיקלית.

מאמץ זה הגיע לשיאו ב־1935, בניסוי מחשבתי מבריק, שנועד להציג במוקד הדברים את שאלת האובייקטיביות של המציאות. אבל לפני שנדון בו, נציג ניסוי מפורסם אחר, שעשה רבות לביסוסן של האי־ודאות ושל העדר האובייקטיביות בעולם הקוואנטי.

דו־שיח מסתורי בין שני חריצים

ציור 13: פגיעת הפוטונים בלוח הצילום בארבעה זמנים עוקבים

אנו שבים לרגע לניסוי החריצים שערך יאנג ב־1803. יאנג הקרין אלומת אור דרך חריץ שחרץ בחיץ אטום וקיבל על המרקע כתם אור רחב – (עדות לעקיפת גלי האור) ואילו כאשר פתח חריץ שני ליד הראשון קיבל על המרקע סדרה של פסי אור וצל במקום כתם מוגבר – עדות להתאבכות גלי האור. ממצאים אלה הוכיחו שאופיו של האור גלי.

מאה שנה אחר כך, ב־1905, הסב אינשטיין את תשומת ליבם של הפיסיקאים למסקנות הנובעות מהניסוי הפוטואלקטרי, שלפיהן האור בנוי מחלקיקים (פוטונים) ולא מגלים.

אלברט אינשטיין

מסקנותיהם הסותרות של שני הניסויים פתחו צוהר לאחת התוצאות המוזרות ביותר של עולם הקוואנטים.

הגירסה הקוואנטית של ניסוי שני החריצים דומה לניסוי הקלאסי של יאנג: רובה פוטונים, מסך בעל שני חריצים סמוכים ולוח צילום מצופה תחליב, שעליו נרשמות פגיעות הפוטונים בו (ראה ציור 12).

חשוב לציין שרובה הפוטונים איננו רובה צלפים המסוגל להשחיל במדויק כדור אחרי כדור דרך החריצים. הוא בעל דרגת דיוק פחותה – בדומה למכונת ירייה. כלומר, אין באפשרותנו לדעת מראש איזה פוטון יעבור דרך החריץ ויפגע בלוח המטרה, איזה פוטון ייתקל בדופן החריץ ולא יגיע ליעדו ובמקרה ששני החריצים פתוחים – לא נוכל לדעת באיזה מן השניים עבר הפוטון.

כללים אלה תקפים גם כאשר אנו עוברים לירי בודד של פוטונים – פוטון אחר פוטון. אנו יכולים לדעת בוודאות רק שני דברים:

* הפוטון הבודד שנורה איננו יכול לעבור בשני החריצים בעת ובעונה אחת, שהרי אין הוא יכול להתחלק לשניים.

* לא ייתכן מצב (בניסוי האידיאלי) שבו יפגעו שני פוטונים בו בזמן בלוח המטרה.

לפני תחילת הניסוי מכסים אחד משני החריצים ומתחילים לירות לעברם פוטונים בודדים. אחרי שיורים מכסה מסוימת, נוצר על לוח המטרה כתם בהיר, שנוצר מפגיעת הפוטונים שעברו בחריץ ופגעו בלוח. כתם זוהר זה מקביל לכתם הבהיר שהתקבל בניסוי של יאנג מאלומת האור שעברה מבעד לחריץ הבודד. ההפתעה, ואולי מוטב לומר – התדהמה, מזומנת לנו כאשר חוזרים על ניסוי זה, אבל בהבדל אחד: הכיסוי מוסר גם מהחריץ השני. והנה, למרות שגם הפעם עוברים דרך החריץ האחד או השני פוטונים בודדים (בגלל עקרון האי־ודאות אני מנועים מלדעת באיזה חריץ עברו) בזה אחר זה, אין אנו מקבלים על לוח המטרה כתם בהיר גדול וגם לא שני כתמים בהירים מול שני החריצים. לעינינו מתגלה סדרה של פסים בהירים וכהים, המעידים על פעולת התאבכות, משל היו הפוטונים גלים שעברו בעת ובעונה אחת בשני החריצים והתאבכו ביניהם על פני הלוח.

אלא שמשהו כאן לא ברור. ירינו פוטונים בעלי אופי חלקיקי, וההוכחה לכך שהם היו חלקיקים היא הנקודות שהופיעו באזור הפגיעה שלהם בלוח הצילום. והנה, מרגע שהסרנו את הכיסוי מהחריץ השני – מתחילים לקבל על לוח הצילום תמונת התאבכות. דהיינו, עצם פתיחת החריץ השני משפיעה על הפוטונים שעברו בחריץ הראשון ומונעת את הגעתם לאזורים שאליהם הגיעו כאשר רק חריץ אחד היה פתוח. לחלופין אפשר לומר, כי מאחר שירינו פוטונים בודדים בזה אחר זה, אין לכאורה מנוס מהמסקנה שבהגיעו נוכח החריצים נחצה הפוטון לשניים: חציו עבר בחריץ א' וחציו עבר בחריץ ב'. אבל הלא אמרנו שהפוטון הוא חלקיק יסודי אשר אינו יכול להתחלק לשניים!

נוכח מסקנה בלתי־אפשרית זו, אנו חוזרים על הניסוי כששני החריצים פתוחים, אך הפעם נבדוק את מצב הלוח אחרי כל ירייה של פוטון בודד. אכן, לא טעינו: הפוטונים פוגעים אך ורק בתחום הפסים הבהירים (המקבילים לאזורי המפגש של שיאי הגלים בדגם ההתאבכות), ומדירים עצמם מפגיעה באזורי הפסים הכהים (המקבילים לאזורי המפגש של נקודות השיא והשפל של הגלים בדגם התאבכות). אף על פי שהתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, נראה הדבר כאילו כל פוטון שעבר בחריץ אחד התאבך עם רוח הרפאים שלו שעברה במקביל בחריץ השני (ראה ציור 13).

ממאנים להאמין, אנו מכסים את אחד החריצים ומפעילים את הרובה שנית. לא, לא טעינו: תמונת ההתאבכות נעלמת; הפוטונים חוזרים לפגוע באזור כולו ויוצרים כתם בהיר גדול.

נוכח ממצאים מוזרים אלה, אין מנוס מהצגת כמה שאלות נוקבות:

1. כיצד יודע הפוטון, בעוברו דרך חריץ אחד, שהחריץ השני פתוח, ושלכן עליו לנוע לאזור הפסים הבהירים?

2. כיצד יודע הפוטון, בעוברו בחריץ אחד שהחריץ השני סגור ולפיכך הוא חופשי לפגוע בכל נקודה בלוח שמעבר לחריצים?

3. כיצד יכולה להשפיע פתיחתו או סגירתו של חריץ אחד על התנהגות הפוטון שעובר בחריץ השני, בלי שהחריצים מחליפים ביניהם מידע על מצבם?

4. כיצד יכול פוטון בודד העובר בחריץ אחד לגלות תכונה של התאבכות, שהיא תוצאה של מעבר בשני החריצים בעת ובעונה אחת?

משאלות אלה, ובייחוד מהאחרונה שבהן, ברור לנו, שממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם ההיגיון האינטואיטיבי השורר בעולמם של ניוטון ושל אינשטיין. הפוטון נורה מהרובה כחלקיק, אבל בהגיעו נוכח שני החריצים הגלויים הוא משנה עורו ומתנהג כאלו היה גל, ואילו כאשר הוא פוגע במטרה, הוא חוזר להיות חלקיק. אנו מנסים להבין את ההיגיון הקוואנטי שביסוד תופעה זאת, הנבדל מההיגיון הקלאסי בגלל מרכיב האי־ודאות שבו. אילו היו הפוטונים כדורי עופרת הנורים ממכונת ירייה אמיתית, היינו יכולים לדעת בוודאות באיזה חריץ עבר כל כדור, באמצעות צפייה חוזרת בסרט צילום שקלט את האירוע כולו. לא כן הדבר באירוע קוואנטי. אם נציב גלאים ליד כל אחד משני החריצים כדי לגלות באיזה חריץ “באמת” עבר הפטון, נמנע במעשה זה את תופעת ההתאבכות. הצבת הגלאים ליד החריצים כופה על הפוטונים התנהגות חלקיקית, ואנו נקבל על לוח הצילום תמונת פגיעה, המעידה כביכול שרק חריץ אחד היה פתוח. במילים אחרות, האי־ודאות הטבועה במציאות הקוואנטית מונעת בעדנו לדעת באיזה חריץ עבר הפוטון. ואם אנו מנסים להתחכם על ידי הצבת גלאים ליד החריצים, יתגלה לנו רק הפן החלקיקי של הפוטון ולא הפן הגלי שלו. בידינו אפוא לבחור רק איזה חלק של המציאות (הפוטון) אנו רוצים לגלות, ואין אנו יכולים לבחור בידיעה מלאה ושלמה שלה. מעובדה זו, שהמציאות הקוואנטית לעולם אינה מגלה עצמה בשלמותה, נובעת מסקנה רבת־משמעות ועמוקה: הטבע קבע גבול סופי לאפשרותנו לדעת אותו.

עד כמה שמסקנה זו קשה למי שמוסיפים להאמין בעומק ליבם שכל סודות הטבע פתוחים לפני שיכלם, אפשר אולי להשלים עימה. קשה יותר להשלים עם הפגיעה ביסודות התפיסה האינטואיטיבית שלנו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתמונת ההתאבכות של הפוטון: מאחר שלפוטון יש סיכוי שווה לעבור בשני החריצים ומאחר שאין בידנו להכריע באיזה מהם עבר, אנו חייבים לראות כאלו עבר בשני החריצים! אלא שמהנחה זאת מתחייבת גם תוצאה, שכן אם מניחים שעבר בשני החריצים, אנו חייבים לראות על לוח הצילום את תוצאות המעבר המדומה הזה, דהיינו: תמונה של התאבכות. תמונת ההתאבכות המתגלה לעינינו משקפת אם כן הלכה למעשה את מצבה החלקי של ידיעתנו בכל הקשור לפוטון. וכשם שעצם צפייתנו בגוף קוואנטי קובעת איזה היבט של טבעו יתגלה (גלי או חלקיקי), כך אחראי קוצר ידיעתנו העקרונית את מסלולו המדויק של הפוטון, להופעתה של תמונת ההתאבכות על לוח הצילום.

לא פלא ששניות מוזרה זאת של הגופים הקוואנטיים עוררה תגובות מתגובות שונות. בין השאר הילכה בשעתו במעבדות הפיסיקה הלצה, שהפוטונים מתנהגים כגלים בימים ב', ד', ו' בשבוע, וכחלקיקים בימים ג', ה' ושבת. יום א', אמרה הבדיחה, מוקדש לחשיבה על הבעיה.

הפיסיקאי ג’ון וילר משווה את התאבכות הפוטון עם רוח הרפאים שלו לקריקטורה של צ’רלס אדמס, המראה גולש סקי ששני מגלשיו עוברים משני צידיו של עץ הניצב בדרכו ומתחברים שוב מאחורי העץ (ראה ציור 14). לפי פשר קופנהגן, שני העקבות שמותירים המגלשים משני צידי העץ מייצגים שני ההיבטים של גולש הסקי, ושניהם יחד נותנים תיאור מלא של הגולש.

אם כאלה הם פני הדברים, אנו אכן עומדים בפני סוף פרק של הפיסיקה. ההנחה המסורתית, כי מידיעת התנאים ההתחלתיים של מערכת פיסיקלית מסוימת ומידיעת הכוחות הפועלים עליה אנו יכולים לנבא בדיוק נמרץ את התפחותה, אינה עומדת לנו בגירסה הקוואנטית של ניסוי החריצים. אין אנו יודעים את התנאים ההתחלתיים, במובן הקלאסי, של כל פוטון בודד הנורה מהרובה, ואיננו יכולים לנבא באיזה חריץ יעבור.

גם עקרון הסיבתיות ספג מהלומה קשה. מאחר שאיננו יכולים לעקוב במדויק אחר מהלכו של הפוטון, אין אנו יכולים לנבא באיזה נקודה יפגע בלוח ואף איננו יכולים לומר אם מקום הפגיעה שלו, השונה ממקום הפגיעה של הפוטון שקדם לו, הוא פועל יוצא של מסלולו המקורי או תוצאה של סטייה שנבעה מהתנגשותו בשפת החריץ. במילים אחרות, שוב אין ביכולתנו לומר שאירוע מסוים הוא תוצאה של אירוע שקדם לו. בכך קורס תחתיו אחד העקרונות המרכזיים של תפיסת המציאות שלנו: הסיבתיות. ההכרה שמאחורי כל תופעה וכל תוצאה ישנה סיבה, מאפשרת לאדם ולבעלי־החיים בטבע להיזהר נוכח מראות וקולות הקשורים בקשר סיבתי לסכנות. אלמלא קיומו של קשר סיבתי זה לא היתה מתאפשרת תפיסה רציונלית של המציאות. מבחינה זו צדק קאנט. אך תקפותה המדעית של פיסיקת הקוואנטים מוכיחה כי אין להתנות, כדרישתו, את קיומה של ההכרה המדעית בקיומה של הסיבתיות המכנית. בעולם הקוואנטי הקשר הסיבתי בין אירועים בדידים איננו ישיר ובהחלט לא ודאי, כפי שעוד ניווכח בהמשך. בעולמה של מכניקת הקוואנטים קיימת אך ורק סיבתיות סטטיסטית.

כיצד, אם כן, יכול האדם הרגיל להתמודד עם המציאות הקוואנטית המוזרה הזאת, אשר אפילו הייזנברג העיד על עצמו כי מסקנותיה מדירות שינה מעיניו?

פרופ' יוסף רוזן מאוניברסיטת תל־אביב ממליץ לא “לכפות על הטבע את המושגים הנוחים לנו”, אלא “ללמוד ממנו מהם המושגים המתאימים לו”. הטבע מלמד אותנו, הוא מוסיף, שכאשר שני החריצים פתוחים (בניסוי שני החריצים) והפוטון נתפס אצלנו כאלו הוא מתאבך עם רוח הרפאים שלו, אין להיאחז בחלקיקיות אלא בתמונה הגלית.

לדעת פרופ' ישעיהו ליבוביץ, מכניקת הקוואנטים מנסה להסביר בהיגיון דברים שאין להסבירם בדרך הגיונית. פיסיקאי ישראלי בעל מוניטין עולמי בתחום הקוואנטים טוען כי ברגע של כנות מודים גם פיסיקאים מקצועיים, שמצבם אינו טוב מזה של הדיוטות בנסותם להבין את השניות של החומר כגל וכחלקיק גם יחד. ואם אלה פני הדברים, מן הדין לחתום בעדותו של נילס בוהר על המציאות הקוואנטית: “מי שאינו מזועזע מתורת הקוואנטים, אות הוא שלא ירד לעומקה.”

עוד נשוב לשאלה אם המציאות הפרדוקסלית של העולם הקוואנטי היא סוף פסוק, או שמא קיימים משתנים נסתרים, אשר גילויים יחזיר את ההיגיון והבהירות של העולם המאקרוסקופי למציאות התת־אטומית.

נשוב גם לשאלת הדטרמיניזם לעומת האי־ודאות השוררת בעולם הקוואנטי, וגם לפתרון אפשרי של בעיית האי־ודאות באמצעות קיומם במקביל של רבבות עולמות דומים לשלנו, אבל לא לפני שנציג את הניסוי המחשבתי המבריק של אינשטיין, אשר הציב לפני תורת הקוואנטים את הקושי הגדול ביותר שידעה מימיה.

אלוהים איננו משחק בקוביות

הזכרנו קודם את מאבקו הבלתי־נלאה של אינשטיין עם המסקנות הנובעות מעקרון האי־ודאות ומפשר קופנהגן לגבי טיבה ומהותה של המציאות. למרות האישורים התוכפים ומתרבים לתקפותה של תורת הקוואנטים, חש אינשטיין, כדבריו, שהיא עדיין “איננה הדבר האמיתי”. אינשטיין גרס שתיאוריה פיסיקלית צריכה לתאר את הדברים עצמם ולא את הסתברותם. הוא סירב להאמין בעולם נטול ממשות אובייקטיבית, ובמיוחד מיאן להשלים עם קיומן של שרירותיות ואקראיות ביסוד הסדר המופלא המתגלה לעינינו בטבע. “אלוהים”, טבע אינשטיין את אימרתו המפורסמת, “איננו משחק בקוביות”. השמועה אומרת כי בוהר מיהר להגיב לאלתר בהברקה משלו: “איש לא יאמר לאלוהים מה לעשות”.

כאמור, אינשטיין חזר והציג קושיות כדי להראות שתורת הקוואנטים איננה שלמה. דהיינו, שהיא מקרה מוגבל או מיוחד של תיאוריה מקיפה ממנה, כפי שתורת ניוטון היא מקרה מיוחד של תורתו שלו. ב־1931 זנח אינשטיין ניסיונות אלה ודומה היה שהשלים, השלמה שבשתיקה, עם פשר קופנהגן. בדיעבד התברר כי שתיקתו המתמשכת שימשה לו תקופת דגירה לרעיון מבריק שנועד לבחון את אופיים הדטרמיניסטי של אירועים פיסיקליים ואת מהותן האובייקטיבית שת תכונות של עצמים, באופן שאינו תלוי בתצפית ובמדידה. למעשה, הוא רצה להראות את אי־יכולתה של מכניקת הקוואנטים לספק תיאור שלם ומלא של כל הגורמים הפיסיקליים הפועלים במערכת הבודדת. ביסודה של כוונה זו ניצבה התקפה ישירה על עקרון האי־ודאות של הייזנברג. דהיינו, כי בניגוד לעיקרון זה ניתן להגדיר בו־זמנית את מקומו ואת מהירותו של חלקיק.

את הניסוי המחשבתי הזה הגה אינשטיין ב־1935, יחד עם בוריס פודולסקי ונתן רוזן (האחרון מכהן כפרופסור לפיסיקה בטכניון בחיפה. בשנים 1933–1936 היה עוזרו של אינשטיין), והוא קרוי מאז “הניסוי המחשבתי של אינשטיין, פודולסקי, רוזן” (להלן, ניסוי אפ"ר).

המאמר התפרסם ב"פיסיקל רוויו", ב־15 במאי 1935, תחת הכותרת: “האם תיאור המציאות על ידי מכניקת הקוואנטים יכול להיחשב כשלם?” (ראה ציור 15). הניסוי התווה מצב היפותטי של חלקיקים וניתח את ההשלכות הנובעות ממכניקת הקוואנטים על ממצאי הניסוי.

ציור 15

כדי להקל על הקורא את הבנת הניסוי, בחרנו להציגו במונחים של כיווני קיטוב של פוטונים, בדומה להצעתו של דיוויד בוהם ב־1951.

ציור 16

הקיטוב של משקפי פולרויד

גלי האור מתפשטים בתנועה תנודתית והתנודות האלה מהוות את הגל. גל האור עצמו הוא גל רוחבי, כלומר התנודות החשמליות והמגנטיות נעות בכיוון ניצב לכיוון התקדמותי, ואילו הקיטוב אינו אלא כיוון התנודות של השדה החשמלי.

קרני האור הנקלטות בעינינו בעת נהיגה ברכב מורכבות ממגוון של כיווני קיטוב – לאחר שהן מוחזרות לעברנו מהכביש, מזגוגית חלון, מהרקיע ומעצמים שבדרך – דבר הגורם לסינוורנו. למניעת סינוור זה אנו מרכיבים משקפי פולרויד, אשר עדשותיהן חוסמות את גב כיווני הקיטוב ומעבירות דרכן רק גלי אור בעלי תנודה אנכית.

על עיקרון זה של מעבר סלקטיבי בנויים המקטבים השונים: מאחר שהם מעבירים רק כיוון קיטוב אחד, אפשר להציב את המקטב בזווית כזאת, שיסתננו דרכו רק הגלים שקיטובם מקביל לשלו (ראה ציור 16). תכונה זו מאפשרת לכאורה לדעת בדיעבד מה היה כיוון הקיטוב המקורי של אלומת אור לפני שעברה במקטב: אם נחסמה על ידי מקטב אנכי – משמע שקיטוב האלומה היה אופקי, ולהיפך, אם יצאה מצידו השני של המקטב – משמע שקיטובה היה מקביל לכיוון הקיטוב של המקטב, קרי: אנכי. אלא שתיאור זה הוא סכמטי, ולפיכך לא שלם. מקטב אנכי חוסם אמנם כליל את מעברם של גלי אור אופקיים, אבל מאפשר מעבר חלקי של גלים בעלי קיטוב אחר. ככל שקיטובם של אלה קרוב יותר לכיוון הקיטוב של המקטב, יעבור דרכו חלק גדול יותר של אלומת האור. בכל מקרה, אלומת האור שתצא מצידו השני של המקטב תהיה מקוטבת כולה אנכית (קרי מקבילה לקיטוב של המקטב). במילים אחרות, המקטב כופה את כיוון הקיטוב שלו על אלומת האור שעוברת דרכו!

משמעות הדבר הזה היא שאין אנו יכולים לדעת מה היה כיוון הקיטוב המקורי של גלי האור לפני שעברו במקטב, שכן אם הדרך היחידה לעמוד על כיוון הקיטוב של גלי האור היא באמצעות מדידה על ידי מקטב ואם גלי האור מאמצים את כיוון הקיטוב של המקטב (אלא אם כן הם ניצבים או אופקיים לכיוון הקיטוב שלו), אזי אין שום מובן לשאלה מה היה באמת כיוון הקיטוב של האור לפני שעבר במקטב. כל שאנו יכולים לומר הוא, שאם עבר במקטב – משמע שקיטובו היה מקביל למקטב או קרוב אליו.

המסקנה הבלתי־נמנעת מעובדה זו, כך גרס נילס בוהר, היא שכיוון הקיטוב של האור היא תכונה שמקנה לו מכשיר המדידה שדרכו הוא עובר, ולפיכך אין לדבר עליו כעל תכונה “אמיתית”, אלא לאחר שהאור עבר במקטב, נמדד על ידו ונקבע כיוונו. במלים אחרות, מכניקת הקוואנטים שוב מתגלה כמציבה גבול ליכולתנו לדעת ידיעה שלמה ומלאה את המציאות. וכמו בניסוי שני החריצים, ידיעת המציאות שלנו מוגבלת למה שמכשיר המדידה מתיר לנו לגלות. ואם המדידה משנה תוך כדי פעולתה תכונה של הגוף הנמדד, הרי תכונה חדשה זו הנתפסת בתצפיתנו היא היא המציאות האמיתית ואין זולתה.

היו שהישוו מגבלה מוזרה זו לדרקון ענק, שאנו רואים רק את זנבו האדיר מצד אחד ואת מלתעותיו הרושפות מצד שני, בעוד גופו מוסתר מעינינו על ידי גבעה. במצב זה אנו מנועים מלדבר על גופו של הדקון או לשאול אם האש עוברת מזנבו לפיו. אנו רשאים לדבר רק על מה שנתפס בתצפיתנו: על הזנב לחוד ועל הראש לחוד, אבל לא על הגוף – שאולי קיים ואולי לא קיים – המחבר את הראש לזנב (ראה ציור השער).

מעמדים הבעייתי של פוטונים נטולי זהות

ציור 17

עוד אנו מתאוששים מהגבלה משוועת זו של ידיעתנו, וכבר עלינו להיערך לקראת מהלומה כבדה לא פחות על אושיותיו של השכל הישר. הבעיה נעוצה באלומות האור שכיוון קיטובן מלוכסן (45 מעלות) לציר הקיטוב של המקטב. למעשה, אפשר להתייחס לגלים של 45 מעלות כאילו היו מורכבים משני גלים: אחד ניצב ואחד מקביל לציר הקיטוב של המקטב (ראה ציור 17). מאחר שלמקטב אין כל סיבה להעדיף את הגל הניצב או את הגל המקביל, אמנם נגלה כי 50% מאלומת האור בעלת קיטוב של 45 מעלות עוברת ו־50% ממנה נחסמת בו. וגם כאן, לעולם לא נדע מה היה קיטובם הקודם של הגלים שעברו במקטב: האם היה 45 מעלות, האם 100% מקביל לו או אולי רק 80%. מרגע שעברו, הם לוקים באובדן זיכרון מוחלט בכל הקשור לעברם, שהרי ביוצאם הם מקבלים את כיוון הקיטוב של המקוטב.

מנין לנו שאכן כיוון הקיטוב של הגלים העוברים מקביל לחלוטין לקיטובו של המקטב? פשוט מאוד. מציבים אחריו עוד מקטב, בעל כיוון קיטוב זהה לשלו. אם גלי האור שעברו במקטב הראשון עוברים בשלמותם (כלומר – בלי לאבד מעוצמתם) גם במקטב השני, אות הוא שכולם אכן מקבילים לו (ראה ציור 18).

ציור 18

וכאן אנו מתקרבים ללב הבעיה. עד כה דיברנו על אלומת האור במונחים של גל. אבל הלא מניסויים קודמים כבר למדנו שאפשר להתייחס לאור גם כאל אלומת חלקיקים. אם נצמצם את האלומה לפוטונים בודדים, יהיה כל פוטון בעל כיוון קיטוב (תנודה) אופקי, אנכי, או כל כיוון אחר, בניצב לכיוון תנועתו. גם שאר הדברים שאמרנו על אלומת האור חלים על הפוטון הבודד: אין אנו יכולים לדעת מה היה כיוון הקיטוב של הפוטון לפני שעבר (או נחסם) במקטב, משום שבמהלך מעברו הוא מאמץ את כיוון הקיטוב של המקטב. לשון אחר, בכל הקשור לפוטונים בעלי קיטוב של 45 מעלות, לא זו בלבד שהם אינם זוכרים את עברם, אלא גם אין להם כל אפשרות לדעת מראש אם יעברו או ייחסמו על ידי המקטב.

עובדה זו יוצרת את ההבדל בין הפוטון הבודד לבין אלומת פוטונים. שכן, כאשר מדובר באלומה של פוטונים בעלי כיוון קיטוב של 45 מעלות, נוכל לנבא בוודאות גמורה ש־50% מהם יעברו במקטב ו־50% יעצרו, ודאות הנובעת מכך שלמקטב אין העדפות פרטיות, ועל כן מבחינה סטטיסטית סיכויי המעבר או העצירה שווים. לא כן הדבר לגבי הפוטון הבודד. מהיותו יחיד, ומאחר שאינו יכול להתחלק לשניים, אין אנו יכולים לומר עליו שבחלקו יעבור ובחלקו לא, ולפיכך גם איננו יכולים לדעת מראש אם יעבור במקטב או יעצר בו: יש לו סיכוי שווה של 50% לעבור ושל 50% להיחסם במקטב.

הפראדוקס הגדול של ניסוי אפ"ר

עתה, כשפעולת המקטבים וזיקתם כלפי הפוטונים המקוטבים מוכרת לנו, נוכל לעקוב אחר האתגר המחשבתי שהציב ניסוי אפ"ר לפני הפיסיקאים הקוואנטיים, ניסוי שבו ביקש אינשטיין להוכיח שאי־אפשר לתאר את התנהגותה של מערכת פיסיקלית בודדת באמצעות תורת הקוואנטים.

לצורך הדוגמה ניקח חלקיק מסוים, שבעת התפרקותו פולט זוג פוטונים בעלי כיוון קיטוב זהה לשני כיוונים מנוגדים: אם הפוטון העושה דרכו מזרחה הוא בעל קיטוב אנכי, כזה הוא גם הפוטון הנע מערבה. הוא הדין לגבי פוטונים של 45 מעלות: אם למזרחי יש כיוון קיטוב של 45+ מעלות ביחס לציר הכיוון של תנועתם, יהיה גם הפוטון המערבי בעל קיטוב של 45+ (ראה ציור 19).

ציור 19

מאחר שכיווני הקיטוב של שני הפוטונים מקבילים, הרי אם נציב בדרכם שני מקטבים בעלי ציר קיטוב זהה (קרי: מקביל), נקבל בהכרח את התוצאה הבאה: כל אימת שמקטב אחד יעביר דרכו פוטון, יעביר המקטב השני את בן־זוגו.

על־סמך תוצאה בלתי־נמנעת זו, הנובעת מכך שכיווני הקיטוב של המקטבים ושל הפוטונים מקבילים אלה לאלה, גרס אינשטיין שאפשר לוותר בכלל על מקטב אחד ולהפיק את כל המידע הדרוש לנו מן התוצאות המתקבלות מהמקטב השני. בכך רצה אינשטיין להראות, שניתן להשיג יותר מידע על מצבו של הפוטון שלא מדדנו, מכפי שמרשה ההגבלה שגזרה מכניקת הקוואנטים על יכולתנו לדעת. הטעם פשוט: אם הכלל הוא שכאשר המקטב המזרחי מעביר דרכו פוטון, מעביר המקטב המערבי את בן־זוגו, אזי די לנו לצפות בהתנהגותו של המקטב המזרחי או המערבי, כדי לדעת כיצד ינהג המקטב השני. אפשר לנסח את הדברים גם כך: מדידת כיוון הקיטוב של אחד הפוטונים מהווה הלכה למעשה ביצוע של מדידת כיוון הקיטוב של הפוטון השני.

האמנם? כלום שכחנו את מעמדו המיוחד של הפוטון בעל 45 מעלות? בניגוד לפוטונים בעלי קיטוב אנכי או אופקי, אשר מעברם במקטב מובטח מראש כאשר כיוון קיטובם מקביל לשלו, פוטון בעל 45 מעלות אינו נושא בכיסו תעודת זהות מוגדרת: יש לו אותם הסיכויים לעבור במקטב האנכי ובמקטב האופקי, וכבר ציינו ששאלת מעברו או עצירתו במקטב נקבעת באורח אקראי לחלוטין.

כיוון שכך, אפילו עבר הפוטון המזרחי במקטב שלו, אין אנו יכולים להקיש מכך על גורלו של הפוטון המערבי: עדיין עומד בפניו סיכוי שווה לעבור או להיחסם על ידי המקטב שבדרכו. לפיכך, גם אם יתברר בדיעבד שנהג “כשורה”, קרי – בהתאמה לפוטון המזרחי, אין זו תוצאה של חוקיות כלשהי, אלא פרי האקראיות בלבד.

וכאן מתגלים ניבוייה של תורת הקוואנטים בכל מוזרותם: אף על פי שהסיכוי של כל אחד מזוג הפוטונים בעלי כיוון קיטוב של 45 מעלות אם להיחסם או לעבור הוא אקראי לחלוטין ולפיכך לא ניתן לחיזוי, קובעת מכניקת הקוואנטים כי ההתאמה ביניהם לא תהיה אקראית והיא תוסיף להישמר במלואה! דהיינו, אם הפוטון המזרחי יעבור במקטב שלו, יעבור בן־זוגו המערבי אף הוא במקטב שלו, אף כי היה לו סיכוי של 50% להיחסם.

תקשורת טלפתית בין פוטונים?

בנקודה זו, אפשר להניח, היה אינשטיין חוכך ידיו בהנאה גלויה. שהרי מטרת המאמר היתה להראות שהמציאות הפיסיקלית, כפי שהיא מתוארת על ידי מכניקת הקוואנטים, איננה שלמה, שכן היא מניחה שמדידה המתבצעת על אחת משתי מערכות מופרדות, אשר אין ביניהן אינטראקציה (שני הפוטונים – במקרה שלנו), יכולה להשפיע על המערכת השנייה. שמירת ההתאמה בין פוטונים של 45 מעלות, למרות גורם האקראיות, מחייבת להסיק מסקנה בלתי־אפשרית: הפוטון המזרחי “יודע” שהוא עומד לעבור במקטב שלו, והוא נחפז לשדר מידע זה לקולגה שלו במערב, כדי שהלה ינקוט צעדים מתאימים שיאפשרו גם את מעברו במקטב שלו. לחלופין, המקטב המזרחי משפיע באופן מסתורי, בעצם פעולת המדידה שלו בפוטון שעובר דרכו, על תוצאות המדידה של המקטב המערבי.

השכל הישר מתקומם, כמובן, נגד שתי המסקנות גם יחד. אפשר אולי לקבל שהמקטב המזרחי יכול לשנות את כיוון הקיטוב של הפוטון שעובר דרכו, אבל כיצד – למען השם – הוא מסוגל להשפיע על המקטב המזרחי, המרוחק ממנו עשרות מטרים אם לא שנות אור? הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות תשדורת, אבל אפשרות זו סותרת אחד הלאווים המרכזיים של הפיסיקה, אשר על פיו מהירות האור היא הגבול העליון והסופי למהירות מעברן של תשדורות בטבע! מאחר ששני הפוטונים עושים דרכם לעבר מקטביהם במהירות האור, כיצד מצליח המידע שמשגר הפוטון המזרחי לדלוק בעקבות הפוטון המערבי, להשיגו לפני שהוא פוגע במקטב שלו ולהספיק להודיעו אם מותר לו או אסור לו לעבור במקטב?

ואם בכל זאת עומדים אנשי הקוואנטים על כך שיש התאמה, נשאר רק הסבר אחד לקיומה: המידע בין שני הפוטונים עובר באמצעות טלפתיה. אינשטיין היטיב לדעת שהכנסת רוחות רפאים לפיסיקה יש בה כדי לצמרר את גבם של הפיסיקאים. לפיכך הציע להם מוצא משלו, המרומז, למעשה, בכותרת המאמר מיום 15 במאי 1935: “האם תיאור המציאות על ידי מכניקת הקוואנטים יכולה להיחשב כתיאור שלם?”

שאלת הגורמים החבויים

אם עקרון הסיבתיות המקומית⁵ הפועל בפיסיקה אינו מתיר התנהגות מתואמת בין שני המקטבים, יש עדיין אפשרות אחרת, אשר עלתה בעקבות מאמר אפ"ר וטענה לקיומם של גורמים פיסיקליים, שהם עדיין חבויים מעינינו (משתנים חבויים), הפועלים על הפוטונים כבר מרגע התפרקותם מחלקיק האב. גורמים אלה הם הם האחראים לתיאום בין שני הפוטונים המרוחקים זה מזה.

במילים אחרות, השאלה אם הפוטון יעבור או ייחסם במקטב אפשר שהוכרעה כבר בעת יציאתו לדרך ולא – כפי שגורסת מכניקת הקוואנטים – באורך אקראי ושרירותי, בעת מעברו במקטב. משמע, אם מקובל עלינו שהמקטב המזרחי אינו יכול להשפיע בדרך כלשהי על התנהגותו של המקטב המערבי, המסקנה הבלתי־נמנעת היא שהמקטב המערבי יעביר או יחסום את דרכו של הפוטון המגיע אליו, על סמך כיוון קיטוב שהיה טבוע בפוטון קודם. הווי אומר, כיווני הקיטוב הם תכונה אמיתית של הפוטון ואין בידי המקטב כדי לבטלם.

סוגיה זו מיטיבה לבטא את ההבדל המהותי בין חוקי האי־ודאות השוררים בעולם הקוואנטי לבין הוודאות המאפיינת את המציאות האובייקטיבית והדטרמיניסטית של הפיסיקה הקלאסית.

נניח שערב יציאתך לחו"ל הזמנת את ידידך למשחק שח, משחק שהסכמתם לנהלו בתכתובת. בנמל התעופה מוסר בידיכם השופט שתי קופסאות סגורות, אחת ובה כלי לבן ואחת ובה כלי שחור, כדי לקבוע מי מביניכם יפתח במשחק. מוסכם על דעת שניכם, שלאחר 24 שעות תפתחו את הקופסאות. בחלוף יממה אתה פותח את קופסתך ומוצא בה כלי לבן. בו ברגע אתה יודע שצבע הכלי אצל ידידך שמעבר לים הוא שחור. ברי לך מעל לכל ספק שפתיחת הקופסה וצפייתך בכלי המונח בתוכה לא שינתה את צבע הכלי שבקופסתו של ידידך; צפייתך בכלי שלך רק אישרה עובדה שכבר היתה שרירה וקיימת ברגע שהשופט הניח את הכלים בקופסאות.

אי ידיעתך את צבע הכלי שבקופסתך נבעה אך ורק ממידע חסר. לשון אחר, הקופסה הסגורה שהופקדה בידך לא סיפקה תיאור מלא בכל הקשור לצבע הכלי שבתוכה, אבל ידע חלקי זה לא היה בו כדי לשנות את העובדה שצבע הכלי לא השתנה במשך שהותו בקופסה ואף לא בעת פתיחתה.

על־פי תפיסתם של אינשטיין ושל פיסיקאים אחרים, ובהם דיוויד בוהם ובאזיל היילי, זהו המצב גם לגבי כיווני הקיטוב של הפוטונים. הידע המלא לגביהם אינו בידינו לפי שעה ולכן אנו שרויים במצב דומה לזה שבו היו מצויים שני שחקני השח ב־24 שעות הראשונות לפרידתם. לשון אחר, גם במציאות הקוואנטית, האי־ודאות לגבי כיווני הקיטוב של הפוטונים איננה עקרונית ומהותית יותר מאשר האי־ודאות לגבי צבע הכלים; כשם שפתיחת הקופסה לא כפתה על הכלי צבע זה או אחר, כך מדידת הקיטוב של הפוטונים במקטבים לא כפתה עליהם כיוון קיטוב שלא היה להם קודם.

זהו, אם כן, הפח הערמומי שטמנו אינשטיין, פודולסקי ורוזן לרגלי הפיסיקאים הקוואנטיים: או שתשברו שיניכם על סלע ההתאמה הפראדוקסלית בין שני הפוטונים, המחייבת קיומן של תשדורות מהירות מן האור ואולי אף תקשורת טלפתית, או שתודו שמכניקת הקוואנטים איננה מספקת תיאור שלם של המציאות הפיסיקלית. ומאחר שכך, יש להמשיך בחיפושים אחר תיאוריה שלמה ומקיפה ממנה, שתחזיר למציאות הפיסיקלית את הדטרמיניזם והאובייקטיביות שניסיתם לגזול ממנה.

מכניקת הקוואנטים, גרס אינשטיין, היא כלי מתמטי שימושי לביצוע חישובים, אבל אין היא מייצגת באורח נאמן את הממשות הפיסיקלית האמיתית. במילים אחרות, העולם איננו קאזינו המתנהל על פי כללים של אי־ודאות, והשוכן במרומים איננו מכוון את חוקי העולם בהטלה אקראית של קוביות.

האחדות הבלתי־ניתנת־לשבירה של המציאות הקוואנטית

הניסוי המחשבתי של אפ"ר נחת על נילס בוהר ועל עמיתיו כרעם ביום בהיר.

בוהר נטש כל עיסוק אחר שהיה לו באותו הזמן כדי להתפנות לאתגר שהציבו לו אינשטיין, פודולסקי ורוזן. לאחר מאמץ קדחתני מצא בוהר תשובה מספקת. באנחת רווחה אמר לידידו, לאון רוזנפלד: “הם (אנשי אפ"ר) נהגו בחכמה, אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא אם נוהגים נכון”.

תשובתו של בוהר נגזרה מעיקרון הקומפלמנטריות, ששימש אותו בשעתו להבהרת הפרובלמטיות של ניסוי שני החריצים: כפי שהגליות והחלקיקיות הם שני פנים משלימים של הישות האלקטרונית, וכשם שכל פן בנפרד אינו מספק תיאור שלם של האלקטרון אלא רק שניהם ביחד, כך גם אין להתייחס לשני הפוטונים המקוטבים כאל שתי מערכות נפרדות: גם כאשר הם רחוקים זה מזה מרחק של שנות אור, הם מוסיפים להוות מערכת פיסיקלית אחת. הואיל וכך, כל מדידה שאתה מבצע בפוטון המזרחי משפיעה בהכרח על הפוטון המערבי. בעיקרון, מצב הדברים דומה לתוצאות שקיבלנו בניסוי שני החריצים: הניסיון למדוד במונה את חלקיקיותו של האלקטרון הרס את התופעה הגלית שלו, ואילו הניסיון למדוד את גליותו הרס את הפן החלקיקי שלו.

מכאן נובע, שעצם הניסיון לקבוע מראש מהו כיוון הקיטוב של הפוטון המערבי על סמך מדידת כיוון הקיטוב של הפוטון המזרחי, הוא בלתי־תקף ולפיכך פסול. מאחר שאין שום דרך לקבוע מהו כיוון הקיטוב של הפוטון, אלא באמצעות מכשיר מדידה, פירוש הדבר שכיוון הקיטוב איננו תכונה “אמיתית” ו"מקורית" של הפוטון. הפוטון מאמץ את כיוון הקיטוב של המקטב שדרכו הוא עובר. לפיכך, קיטובו של הפוטון הוא מרכיב אחד בתוך מערכת פיסיקלית שלמה, הכוללת את המקטבים, את שני הפוטונים ואת האינטראקציה ביניהם. כל המרכיבים הללו גם יחד הם אחדות אחת שלא ניתנת לפירוק למרכיביה.

חלוקת העולם לאובייקט־סובייקט, שוב אינה תקפה. מרגע שאתה מתבונן במציאות דרך המיקרוסקופ, אתה נכנס לעולם אחר, למציאות אחרת, שהיא מכלול שאינו ניתן לחלוקה.

תשובה זו, סבר בוהר, נוטלת את העוקץ מהפראדוקס שהציג ניסוי אפ"ר. אם שני הפוטונים המתרחקים זה מזה ממשיכים להוות מערכת אחת, אז אין התיאום המתגלה ביניהם דורש הסבר מתחום הטלפתיה ואף לא את קיומם של שדרים הנעים במהירות גבוהה מן האור. למה הדבר דומה? לניסיון לצלם עץ בתנועה. אינך יכול לצלם לחוד את העץ ולחוד את התנועה, המושג “עץ בתנועה” מקבל משמעות רק כאשר שני מרכיביו באים ביחד.

אלא שלא הכל חלק בהסבר זה. בוהר מודה שתיאום הפעולה בין שני הפוטונים הרחוקים אינו עולה בקנה אחד עם עקרון הסיבתיות המקומית. אכן, הוא אומר, עלינו להשלים עם העדר סיבתיות מקומית בסוג כזה של התאמות ולראות בהן חלק בלתי־נפרד מהמהות הפנימית של המציאות הקוואנטית.

אם תקשה כיצד בכל זאת מתקיימת התאמה כזאת, ישיבו לך אנשי הקוואנטים במענה סתום להפליא: כל ניסיון להבין באורח ספציפי יותר את המסקנות הנובעות מהמציאות הקוואנטית איננו פרודוקטיבי מבחינת המדע, באשר הוא מסיט את הפיסיקה לפסים פילוסופיים.

אולם, בוהר עצמו לא התנזר ממחשבות פילוסופיות. קשוב ודרוך כדרכו למשמעויות הרחבות יותר של תורתו, הוא הכיר בבעייתיות של הקשר־לא־קשר בין שני הפוטונים (אם שום שדר פיסיקלי ממשי אינו מוחלף בין השניים, כיצד בכל זאת מתקיים שיתוף פעולה ביניהם?) ובקשר המפתיע בין מעשה הצפייה ובין תכונותיו של האובייקט הנצפה. בוהר גזר גזרה שווה מעולמה האובייקטיבי והדטרמיניסטי לכאורה של הפיסיקה, אל המציאות הסובייקטיבית וחסרת הוודאות של המצב האנושי. אל לנו לשכוח, אמר בוהר, שבדרמת החיים אני עצמנו משמשים גם השחקנים וגם הצופים.

ניצחון הקוואנטים

פשר קופנהגן גזר שהמציאות, או לפחות חלק מתכונותיה, אינה קיימת בזכות עצמה. המציאות היא מה שאנו מגלים באמצעות מכשירי המדידה שלנו. לפיכך הופכת המדידה לפוסק עליון בכל הקשור לתכונותיהם של עצמים קוואנטיים.

אין צריך לומר שהגדרה כזאת של המציאות היתה מרה כלענה לאינשטיין ולחבריו, משום שהיא תבעה להינתק מהמרכיבים האינטואיטיבים היסודיים העומדים בבסיס תפיסתנו את הטבע הגלוי לעין. באזל היילי העיד על עצמו שאינו יכול לאמץ את התיאוריה של מכניקת הקוואנטים, מאחר שכל ימיו כפיסיקאי נעזר באינטואיציה, ואילו תיאוריה זו הציגה לו דרישה אנטי־אינטואיטיבית לחלוטין. אינשטיין עצמו דחה את ההסבר של האחדות הקוואנטית לניסוי המחשבתי שהעלה. בייחוד התנגד לרעיון ששני חלקיקים שהיו באינטראקציה קצרה ביניהם ואחר כך נפרדו והתרחקו מרחק רב ביניהם, מוחזקים עדיין בתורת הקוואנטים כישות אחת ולא כשתי ישויות נפרדות שאינן תלויות זו בזו. “הדבר כה מנוגד לאינסטינקט המדעי שלי”, אמר, “עד כי אינני יכול לוותר על חיפוש אחר הסבר שלם יותר”.

הפולמוס סביב ניסוי אפ"ר ניטש במשך יותר מ־30 שנה והניב מאות מאמרים, עד אשר בא ג’ון בל והציג משפט מתמטי מבריק, שהציע דרך להכריע בין שתי התפיסות. בל התרכז בשיעור ההתאמה בין זוגות הפוטונים – על פי ניבוייה של מכניקת הקוואנטים ועל פי ניבוייהן של תיאוריות אחרות, הטוענות לקיומה האובייקטיבי של המציאות. בל הראה שעל־פי תיאוריות אלו חייב להתגלות אי־שוויון מסוים בהתאמה שבין זוג הפוטונים, כאשר בוחנים אותם בארבעה מצבי קיטוב (שניהם מקבילים, שניהם ניצבים, אחד מהם אנכי והשני אופקי ולהיפך). במקרה של פוטונים בעלי קיטוב של 45 מעלות, טען בל, קובעת מכניקת הקוואנטים ששיעור ההתאמה בין זוגות הפוטונים גבוה בהרבה מהשיעור המרבי אשר המשפט המתמטי שלו מתיר לקיים בין זוגות פוטונים המודרכים על ידי משתנים חבויים. במילים אחרות, בל הראה כי הניבויים של מכניקת הקוואנטים באשר להתאמה בין זוגות הפוטונים אינם עולים בקנה אחד עם הניבויים של משתנים החבויים. וכמו במקרים אחרים של ניבויים סותרים בין שתי תיאוריות, הועברה ההכרעה לתחום הניסוי.

ב־1982 נערך במכון לאופטיקה תיאורטית ושימושית באורסי (ליד פריס) ניסוי מתוחכם, בראשותו של אלן אספקט. ניסוי זה, שרבים רואים בו אחד החשובים והמכריעים בתולדות הפיסיקה החדשה, הראה ששיעור ההתאמה בין זוגות הפוטונים קרוב באופן משמעותי ביותר לניבויים של מכניקת הקוואנטים.

אספקט הציב את המקטבים במרחק 13 מטר זה מזה, משני צידי מקור הפוטונים וחיבר אותם למתגים מיוחדים, המאפשרים לשנות את זווית הקיטוב שלהם תוך 10 מיליארדיות השנייה, בעוד הזמן שנדרש לאור כדי לעבור את המרחק של 13 המטרים המפרידים בין המקטבים הוא 40 מיליארדיות השנייה. בהנחה שכיווני הקיטוב אכן נקבעים כבר ברגע יציאת הפוטונים מהמקור, כפי שגרס אינשטיין, או שקיימים משתנים חבויים המסדירים את הקיטוב ביניהם, הרי שינוי זווית המקטב אחרי שכבר יצאו הפוטונים לדרך יש בו כדי לשבש את התיאום המקורי ששרר ביניהם – אם היה כזה. כלומר, אם שניהם נשאו קיטוב אנכי בעת יציאתם לדרך ואם למקטבים שהצבנו בדרכם היה גם ציר קיטוב אנכי, אזי מובטח מראש לשני הפוטונים מעבר חלק במקטביהם; אבל אם בשעה שהפוטון המערבי נע לעברו שונתה הזווית של המקטב המערבי ממצב אנכי לאלכסוני, נמנעה כל אפשרות של מעבר מתואם ודאי ביניהם, שכן, המקטב המזרחי יאפשר מעבר הפוטון שלו ללא שינוי, ואילו המקטב המערבי נמצא עתה במצב שאינו מאפשר לחזות אם הפוטון יעבור בו או ייחסם בו. ומאחר שניתן לשנות את זווית המקטב בשבריר מהזמן שנדרש לשדר להגיע מהמערב למזרח, הרי גם אם ירצה הפוטון המערבי “להודיע” לבן־זוגו במזרח על מצב המקטב שלו כדי לתאם איתו עמדה משותפת, יפגע הפוטון המזרחי במקטב שלו לפני שיגיע אליו השדר ששלח לו תאומו המערבי. במילים אחרות, הניסוי של אספקט אישר הלכה למעשה שהתיאום בין שני הפוטונים אינו יכול להיעשות באמצעות מעבר של שדרים, אלא אם כן שדרים אלה נעים במהירות גבוהה מזו של האור, אפשרות שהפיסיקה דוחה על הסף. ואם בכל זאת התיאום בין שני הפוטונים מתיישב עם הניבויים של מכניקת הקוואנטים, אין מנוס מלקבל את גירסתה, ששני הפוטונים הללו מהווים מערכת פיסיקלית אחת, למרות המרחק המפריד ביניהם, וכי התיאום נגזר מעצם היותם שרויים באחדות קוואנטית.

זאת ועוד. החלטתו של החוקר־הצופה באיזו זווית להציב את המקטב משפיעה על תכונותיה של מציאות פיסיקלית רחוקה ממנו, בלי שיפעיל עליה כוח כלשהו. מסקנה זו נשמעת באוזנינו כקרובה לאבסורד, ואכן, ריצ’רד פיינמן, מבכירי הפיסיקאים בני ימינו, אומר על תורת האלקטרודינמיקה של הקוואנטים (תיאוריה שעניינה באינטראקציה בין אור ובין חומר והמנסה ליישב את העקרונות של מכניקת הקוואנטים עם תורת החשמל והמגנטיות של מאקסוול), כי מנקודת מבטו של השכל הישר היא מתארת את הטבע כאבסורד, למרות שהיא מתיישבת באופן מלא עם תוצאות הניסויים. “לפיכך”, מסכם פיינמן, “אני מקווה שתקבלו את הטבע כפי שהוא: אבסורדי”.

הוויכוח על ניסוי אפ"ר תם אפוא, אבל לא נשלם. דיוויד מרמין מאוניברסיטת קורנל חילק את הפיסיקאים לשלוש קבוצות, על־פי עמדתם כלפי ניסוי מחשבתי זה:

1. מי שמוטרדים בעטיו.

2. מי שאינם מוטרדים, אבל מנסים להסבירו.

3. מי שאינם מוטרדים ומסרבים לומר מדוע.

ארווין שרדינגר השתייך בו־זמנית לשני המחנות הראשונים: הוא היה גם מוטרד וגם ניסה לספק הסברים. כדי להמחיש את האבסורדיות העומדת ביסוד השפעת המדידה על המציאות, הגה שרדינגר ב־1935 ניסוי מחשבתי אחר, שבמרכזו חתול היפותטי, השרוי במצב בלתי־אפשרי של חצי י חי חצי מת. ניסוי זה נודע לימים בשם “החתול של שרדינגר”.

חייו המושהים של החתול

החתול של שרדינגר

אך קודם שנעסוק בחתול עצמו, נביא כמה מלות הסבר על הפוטון המממש את הקיטוב האופקי או האנכי שלו בעת מעברו במקטב. בדיון על פוטונים בעלי כיוון קיטוב של 45 מעלות ביחס לציר התנועה שלהם, אמרנו שאפשר לראות קיטוב אלכסוני זה כתוצר משולב של שני כיווני קיטוב המולבשים זה על זה: כיוון אנכי וכיוון אופקי. כן אמרנו, כי שני הקיטובים יחד מהווים תיאור מלא של הפוטון. כיוון שכך, הוספנו, כאשר פוטון של 45 מעלות מגיע למקטב אנכי או אופקי, סיכוייו לעבור או להיחסם על ידו הם 50% לכאן או לכאן.

אבל למה בעצם אנו מתכוונים במעבר או בחסימה של פוטון המוגדר כגל? הבה נראה. על פי הפיסיקה הקלאסית, פוטון הוא חלקיק אמיתי, שבעיקרון אפשר לחשב את מסלולו ולוודא את תכונותיו האמיתיות בכל רגע ורגע נתון. לפי מכניקת הקוואנטים, לעומת זאת, הפוטון אינו דבר קונקרטי, אלא ישות מתמטית הקרויה פונקציית־גל והמייצגת “גל הסתברותי”. פונקציית־הגל מאפשרת לחזות את ההסתברות למציאת הפוטון בנקודה כלשהי על פני המרחב שתופס הגל. אגב, היה כבר מי שהשווה את פונקציית־הגל לתודעה האנושית. כשם שמפונקציית־הגל אי־אפשר למקם במדויק את מקום הפוטון, כך גם אנו איננו יכולים למקם את מקום התודעה במוח. אנו חושבים שהתודעה שוכנת במוח, אבל אין ביכולתנו להצביע על מקומה המדויק. פונקציית־הגל איננה מתארת אפוא את הפוטון, אלא מציגה את הידע המוגבל של הצופה על מצבו.

ובכן, מכניקת הקוואנטים דנה בפוטונים של 45 מעלות במונחים של פונקציית־גל, בעלת פוטנציאל של קיטוב אופקי ושל קיטוב אנכי, שרק ברגע שהיא עוברת במקטב מתממש אחד משני מרכיביה, בעוד השני נגוז ומתבטל, כמו חיוכו המפורסם של חתול צ’שייר. עם זאת, מאחר שלפי מכניקת הקוואנטים אין לדבר על הקיטוב כעל תכונה אמיתית ואובייקטיבית של החלקיק אלא לאחר שמודדים אותה, פירוש הדבר שעד לביצוע המדידה, הפוטון שנע לעבר המקטב הוא בעל קיום כפול: אנכי ואופקי. קביעה כזאת קשה לנו כמובן לעכל. עמוק בהכרתנו נטועה התחושה שהקיטוב הוא תכונה אובייקטיבית, ושלחלקיק יש קיטוב מוגדר במרחב ולא רק הסתברותי. אבל האם תחושה זו מייצגת את טבעה האמיתי של המציאות או שמא היא רק מגבלה של אופן חשיבתנו?

העובדה שפונקציית־הגל יכולה לתאר תיאור נאמן חלקיקי חומר הוכחה בניסוי שני החריצים, כאשר פוטון בודד שנורה לעברם יצר תמונה של התאבכות. תמונה מפתיעה זו נבעה מהתאבכות של שני המרכיבים של פונקציית־הגל של הפוטון: האחד היוצא מחריץ א' והשני הפורץ מחריץ ב'. מאחר שאין אנו יכולים לדעת את מקומו המדויק של הפוטון, אלא רק לקבוע את ההסתברות להימצאותו בנקודה זו או אחרת על פני המרחב שתופס הגל (עקרון האי־ודאות), אין אנו יכולים לחזות באיזה חריץ יעבור. לפיכך עומדות לפנינו שתי אפשרויות:

1. להעמיד גלאי ליד כל אחד מן החריצים, כדי לוודא באיזה חריץ עבר הפוטון. אבל בעצם הצבת הגלאי אנו מממשים את התכונה החלקיקית שלו ומבטלים את תכונתו הגלית, ולפיכך לא נקבל את תופעת ההתאבכות.

2. לקבל את האפשרות שלפוטון יש סיכוי שווה לעבור בכל אחד משני החריצים. במקרה כה נקבל על פני לוח הצילום את תמונת ההתאבכות של הפוטון עם “רוח הרפאים” שלו.

נחזור לפוטון של 45 מעלות העושה דרכו למקטב. פעולת המקטב זהה לפעולת הגלאי בניסוי שני החריצים: ברגע שהעביר את הקיטוב האופקי, התבטל הקיטוב האנכי, ולהיפך. יתרה מזו, ביטול אחד משני הקיטובים האפשריים במקטב המזרחי גורמת מיידית לביטול הקיטוב המקביל לו בפוטון המערבי, למרבה פליאתם של כל מי שרואים בשני הפוטונים הרחוקים זה מזה שתי ישויות נפרדות ועצמאיות.

מן הדין לציין שגם אנשי הקוואנטים שותפים לתמיהה זו, אבל אין בכך כדי להסיג אותם מעמדתם. לשיטתם, מאחר ששני הפוטונים היו שרויים באינטראקציה לפי יציאתם, הם מוסיפים להיות מתוארים על ידי פונקציית־גל אחת גם לאחר שהם נפרדים. דהיינו, לדידם שני הפוטונים יוסיפו להימצא באחדות קוואנטית גם כאשר יימצאו משני צידי היקום. לפיכך, כל השפעה של מקטב אחד על הפוטון העובר דרכו, תתבטא לאלתר גם בפעולת המקטב הנגדי על הפוטון שעובר דרכו.

עתה לא נותר אלא לראות כיצד נחרץ גורלו של החתול של שרדינגר על פי פונקצית־הגל המגדירה את קיומו. מכניסים חתול לתא אטום בעל קירות פלדה; בתוך התא מותקן מיכל המכיל חומר רדיואקטיבי, שהרכבו מבטיח הסתברות של 50% כי במשך פרק זמן של שעה יתפרק אחד האטומים שלו. אם אכן תתרחש ההתפרקות, תיפתח שרשרת חד־גדיא על פי סדר זה: האטום ייקלט בגלאי שבתא, הגלאי יפעיל פטיש קטן, הפטיש ינפץ כמוסה המכילה רעל ציאניד קטלני, הרעל יתפשט בתא ויגרום למותו המיידי של החתול.

מאחר שהתא אטום ומאחר שההתפרקות מתרחשת על בסיס אקראי לחלוטין, אין לנו שום אפשרות לחזות, ובוודאי גם לא לדעת במשך כל שעת הניסוי, אם החתול חי או מת. כל שאנו יכולים לומר הוא שבתא קיימים שני המרכיבים של פונקציית־הגל, בעלי סיכוי התממשות שווה: אחד מייצג חתול חי והשני מייצג חתול מת. החתול שרוי אפוא בתא במצב של חיים מושהים, חצי חי וחצי מת, עד שתתבצע המדידה, דהיינו עד שנפתח את דלתות התא ונציץ פנימה. פעולה הצפייה (קרי – המדידה) תביא לביטול אחד משני המרכיבים – מרכיב החיים ומרכיב המוות – ולהתממשות אחד משניהם.

כאמור, שרדינגר ביקש להמחיש את הפגם המונח ביסוד פשר קופנהגן. שהרי ברי לכל בר־דעת, שחתול איננו יכול להיות חי ומת בעת ובעונה אחת. אם אטום אכן התפרק, נפטר החתול במהלך השעה, ובוודאי לא המתין עד שמותו ייקלט בהכרתם של הצופים שפתחו את התא. כיוון שכך, הסיק שרדינגר, תורת הקוואנטים אינה מספקת תיאור תקף ואמיתי של המציאות.

מאז חלפו חמישים שנה, וגורל החתול של שרדינגר עדיין שנוי במחלוקת בקרב הפיסיקאים. זוהי למעשה מחלוקת בין שתי תפיסות עולם: זו של הפיסיקה הקלאסית, הרואה את המציאות כמורכבת מתכונות ומגופים אובייקטיבים הקיימים בזכות עצמם, ללא תלות במכשירי המדידה ובתצפיותינו; ולעומתה התפיסה הקוואנטית, שאינה מכירה בקיומה של מציאות אובייקטיבית, אלא רק בזו המתגלה מתוך המדידות שלנו. אם אכן המציאות התת־אטומית מורכבת מפונקציית־גל המייצגת בתודעתנו חלקיקים, אזי האטום הרדיואקטיבי בתא מוצג במשך כל שעת הניסוי באמצעות שני המרכיבים של פונקציית־גל בעלי סיכוי התממשות שווה: מרכיב של התפרקות ומרכיב של אי־התפרקות. אין אנו יכולים לומר מי מהם התממש עד שלא נציץ פנימה, ולפיכך עלינו להניח ששניהם קיימים במידה שווה של הסתברות. וכאן מזהירים אותנו אנשי הקוואנטים, שלא ניפול בפח של חוסר הידיעה הטריוויאלי המאפיין את המציאות של הפיסיקה הקלאסית.

אילו היה החתול משחק ב"רולטה רוסית" ויורה ברקתו באקדח בעל מספר חסר של כדורים, הם אומרים, היינו יכולים לומר שאיננו יודעים אם החתול חי או מת. אבל זו אי־ידיעה טכנית, הנובעת מחוסר מידע והנטולה כל השפעה על גורלו של החתול. שכן, הצופה, במקרה זה, אך רושם עובדה שכבר התרחשה, ללא כל תלות בהשגתו, בהכרתו ובמכשירי המדידה שלו. לא כן הדבר כאשר מדובר במציאות הקוואנטית. כיוון שהיא מתממשת הלכה למעשה אך ורק בעת ביצוע המדידה, אי־אפשר לדבר על מצבו האמיתי של החתול לפני שצפינו בו. החתול מצוי במצב של הפוטון לפני מעברו במקטב: הוא איננו אנכי ואיננו אופקי, כיוונו נקבע רק לאחר שעבר במקטב.

במילים אחרות, צפייתנו בתא עושה לחתול מה שעשה המקטב לפוטון של 45 מעלות: היא מביאה לביטול מרכיב אחד של פונקציית־הגל ולמימושו של המרכיב האחר.

האם העולם קיים בזכות הכרתנו?

תיאור המציאות במונחי קוואנטים פותח לפנינו תיבת פנדורה. אם ההכרה שלנו היא הגורמת למימוש הוויית החיים או המוות של החתול, אפשר להבין לליבו של הייזנברג, שהכריז כי “האובייקטיביות של העצמים שמחוץ להכרתנו התנדפה בעקבות הפיסיקה הקוואנטית”. יתירה מזו, מדוע עלינו להתנות את המציאות אך ורק בהשגתה על ידי ההכרה האנושית? מה עם הכרתו של החתול עצמו? הלא החתול בוודאי יודע אם הוא עדיין חי. ומה יקרה אם נכניס לתא עכבר? האם הכרתו של העכבר דיה להביא לקריסת אחד משני מרכיבי ההוויה של החתול? במילים אחרות, איזו רמת הכרה דרושה כדי למוטט את מרכיבי המציאות: אך ורק רמת הכרה של בן־אנוש או אולי אפילו של חיידק?

זאת ועוד: האם התנאי הבלבדי לביטול הגל הוא מעורבות של הכרה ביולוגית, או די במדידה באמצעות מכשיר מכני? מה יקרה למשל אם נציב בתא מצלמה המחוברת לשעון? המצלמה תתעד את מותו של החתול והשעון ייעצר ברגע שהאטום יתפרק. כאשר נפתח את התא ונגלגל את הסרט לאחור, נוכל להיווכח שהחתול לא מת בעת פתיחת התא, נניח בשעה 14:00, אלא בשעה 13:37. האין בתיעוד זה כדי לקבוע באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי בהכרתנו את שעת מותו המדויקת של החתול?

מוסיף הפיסיקאי הנודע ג’ון וילר: נניח שהמצלמה שצילמה את האירוע נשרפה מפגיעת מטאוריט, אבל סרט הצילום שרד ואנו רואים על שכבת התחליב שלו כתם שחור שנגרם מפגיעת האטום שהתפרק, דהיינו לפנינו הוכחה בלתי־הפיכה שהאירוע הקוואנטי אכן התרחש בתוך התא. האם פירוש הדבר שנוכחותו של הצופה אינה הכרחית לקריסת הגלים?

ואפשר להוסיף קושיה. נניח שנחליט להציץ בתא לא אחרי שעה אלא אחרי 24 שעות. האם משמעות הדבר היא שרק אז יתבטל אחד הרכיבים של פונקציית־הגל ורק אז ימות החתול בפועל? ומה אם נביא את גוויית החתול לפתולוג והלה יפסוק שהנ"ל כבר היה בר־מינן לפני 16 שעות? האם עדותו לא תסתור באורח נחרץ את קביעותיה התיאורטיות של מכניקת הקוואנטים?

בנקודה הזאת, מתברר, שוררים חילוקי דעות בין הפיסיקאים עד עצם היום הזה. אסכולה אחת גורסת שההכרה האנושית איננה תנאי הכרחי ובלבדי לקריסת הגל, אלא המדידה – בין שהיא מתבצעת בידי אדם ובין שהיא נרשמת על ידי מכשיר כלשהו.

האסכולה האחרת, בראשותו של יוג’ין ויגנר, טוענת כי לא המצלמה, לא השעון ולא המחשב יכולים לבוא במקום ההכרה האנושית, ושלרישומים הנעשים במכשירי המדידה אין שום משקל ומשמעות עד אשר מתקיימת אינטראקציה בינם ובין הכרתו של הצופה האנושי. קליטת מותו של החתול בתודעתו של יצור הרואה, המבין והיודע שהאירוע אכן התרחש, היא המקנה מובן ומשמעות לרישומים. לפיכך, כל עוד ההכרה האנושית איננה מעורבת מוסיפים שני המרכיבים של פונקציית־הגל, המייצגים את שני המצבים האפשריים שלו, להתקיים זה ליד זה.

אלא שהדברים, כמצופה, אינם כה פשוטים. אם נקבל את קביעתו הקטגורית של ויגנר, כיצד נסביר שעובדת מותו של החתול נתפסת בהכרתם של כל הצופים האנושיים באותו האופן? האין בכך כדי להוכיח שהתממשות הגל המייצג את מצב המוות הוא אכן אירוע אובייקטיבי וכי ההכרה ממלאת כאן רק תפקיד של ידיעה בדיעבד, כתפקיד שהיא ממלאה במציאות שמתארת הפיסיקה הקלאסית?

יתר על כן, אפילו נקבל את התפקיד המכריע והבלבדי שיש להכרה, עדיין יש מקום לשאלה שמעלה ג’ון בל: היכן מתחילה המדידה והיכן היא מסתיימת, והיכן מתחיל ומסתיים תפקידו של הצופה? מקשה בל: אם ארחיק את משקפי מעיני, מאיזו נקודה הם יחדלו להיות חלק ממני (הצופה) ויהפכו לחלק מהעצם הנצפה?

לא פלא הוא שקושיות אלו גרמו לבל אי־נחת בולטת. בל מעיד על עצמו, שכפיסיקאי תיאורטי היה רוצה שמכניקת הקוואנטים תהייה תיאוריה “נקייה”. אולם הוא יודע שהחלוקה הפרובלמטית של המציאות בין הצופה מכאן לנצפה משם, בלי שנדע בדיוק היכן עובר קו התיחום בין השניים, אינה מאפשרת לה להיות כזאת.

הבה נלך צעד נוסף. העולם התקיים גם לפני היות האדם. האם פירוש הדבר שאין־ספור האירועים הקוואנטיים שהיו מעורבים בהיווצרות היבשות, הימים, הצמחים ובעלי־החיים היו שרויים במצב מושהה עד להופעת האדם, והוא אשר הביא בכוח הכרתו בבת־אחת לקריסתם ולהתממשותם של רבבות מיליארדי גלים מושהים? ואם כך היה במציאות של כדור־הארץ, האם נכון הדבר גם לגבי התפתחות היקום במהלך 15 מיליארד שנות קיומו? האמנם התממש היקום – על מיליארדי הכוכבים, הגלאקסיות והקוואזרים שבו – רק כאשר נקלט קיומו בהכרתו של היצור הקדם־אנושי הראשון, לפני פחות משני מיליוני שנים? המחשבה כשלעצמה מדהימה. ככלות הכל, גודלו הפיסי של היקום עולה על גודל האדם פי 10 בחזקת 26; די בפער אדיר זה כדי להצביע על אפסות האדם ביחס לקיום. אף על פי כן נוטים הפיסיקאים דיקי וקארטר, באמצעות “העיקרון האנתרופי” שלהם, לחשוב שהיקום יכול היה להיברא רק כאשר היה מובטח כי בנקודה כלשהי בחיק העתיד יופיעו חיים בעלי הכרה ויכולת צפייה. אומר על כך ג’ון וילר: “קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה המידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה”.

עמדתו של דייויד בוהם בסוגיה זו מעניינת במיוחד, הודות לניסיונו ליצור מעין סינתזה בין האובייקטיביות והדטרמיניזם השוררים בעולמה שלה פיסיקה הקלאסית ובין האחדות הקוואנטית המקשרת את האירועים התת־אטומיים – גם כאשר אנו תופסים אותם כנפרדים. בוהם אינו סבור שקיומה של המציאות הפיסיקלית תלוי או מותנה באקט הצפייה של הצופה, אם כי אין הוא נרתע מעצם הרעיון. מערכת היחסים הבין־אישית משמשת לו כדוגמה לתופעה שבה המודעות ההדדית של בני־אדם יוצרת את המסגרת, ובמידה רבה גם את התוכן, של החיים החברתיים. דיוויד בוהם נוטה לראות את המציאות בראייה מכלולית (הוליסטית), מציאות שבה המרחב־זמן והחומר אגודים באמצעות משתנים חבויים, בקשר שלא ניתן להפרדה. כיוון שכך הוא שולל את הניסיון להבין את המציאות כולה באמצעות צפייה ומדידה של אירועים בדידים.

אלוהים או ריבוי עולמות?

אם נעמוד בסירובנו לקבל את גירסתה של האסכולה השנייה, שלפיה כל פונקציות־הגל שליוו את התפתחות היקום לא התממשו עד אשר הכריעה ביניהן ההכרעה האנושית, נוכל לאמץ אחת משתי החלופות:

1. פעולת ההקרסה נעשתה על ידי הכרתם של יצורים נבונים שחיו לפנינו על פני כוכבים אחרים.

2. ההכרה האלוהית, השוכנת מחוץ לעולם הפיסיקלי, דאגה ליישב בעיה זו, כפי שהסדירה את מכלות בעיות העולם למן הבריאה.

על פי התפיסה השנייה אפשר לראות את העולם כאחדות קוואנטית, המיוצגת בתודעה האלוהית בתור פונקציית־גל קוסמית שאינה ניתנת לחלוקה. מנקודת התצפית האלוהית המציאות היא אפוא אובייקטיבית ודטרמיניסטית לחלוטין, ורק אנו, המוגבלים על ידי עקרון האי־ודאות, משיגים את העולם כחסר עקיבות וכנוגד את האינטואיציה שלנו. ואם ההכרה האלוהית היא היא המשתנים החבויים שטרם מצאנו, אזי אפשר שההשגחה העליונה היא התשובה לאמרתו המפורסמת של אינשטיין בדבר הקוביות. אלוהים אכן לא משחק בקוביות, הוא הפוסק והמכריע הגדול, המפעיל את הכרתו לביטול המרכיבים של פונקציית־הגל שמייצגת את העולם הגשמי וההכרתי שלנו.

למי שחשים כי עירוב ההשגחה העליונה או יצורים נבונים שמחוץ לכדור־הארץ בקוואנטים הוא מחיר גבוה מדי בתמורה לעולם דטרמיניסטי, פתוחה דרך שלישית, הקרויה ריבוי העולמות (במובן של יקומים).

תורת ריבוי העולמות היא מחשבה מרחיקת־לכת בניסיונה לשמור על האובייקטיביות של המציאות מפני האקראיות והאי־ודאות שכפו עליה אנשי קופנהגן. ב־1957 הציג יו אוורט את הפשר שלו לאירועים הקוואנטיים המוזרים. כזכור, כל עוד פוטון בעל קיטוב של 45 מעלות לא עובר במקטב, ישותו מיוצגת על ידי שני מרכיביה של פונקציית־הגל, שהם בעלי סיכוי שווה להתממש: אחד כפוטון בעל קיטוב אנכי והשני כפוטון בעל קיטוב אופקי. לשון אחר, כל עוד לא עבר הפוטון במקטב, הוא שרוי בכוח בשני עולמות: עולם בעל קיטוב אנכי ועולם בעל קיטוב אופקי. ורק בעוברו במקטב, מתממש עולם אחד ואילו השני קורס תחתיו ומתבטל.

אוורט דוחה תסריט זה. הוא רואה בפונקציית־הגל דבר אמיתי ולא רק פיקציה מתמטית שנועדה לבטא את ההסתברות למציאת חלקיקי חומר במרחב. אוורט מכיר אפוא במרכיביה של פונקציית־הגל כמייצגים את המציאות הקוואנטית, אבל כופר בהכרחיותה של ברירת האו־או בין התממשות להתבטלות. ומאחר שלשני המרכיבים של פונקציית־הגל, המייצגים את הפוטון, תוקף שווה, אין לנו לדעתו הזכות להכריע מי מהם אמיתי יותר. שניהם מתממשים: זה המייצג את קיומו האנכי וזה המיייצג את קיומו האופקי. בנקודה זאת שלף אוורט את הפן היותר מדהים של התיאוריה: כאשר הפוטון מתממש בשתי הוויותיו, מתפלג בו ברגע העולם כולו לשניים – על מכשירי המדידה, הצופים הבניינים, היבשות, הימים, החיים והחלל. שני עולמות ממומשים אלה זהים ביניהם בכל, למעט הפוטון שהתממש בקיטוב אנכי בעולם אחד ובקיטוב אופקי בעולם המקביל לו.

למותר לציין שזהות זו נמשכת להרף עין בלבד, שכן אירועים קוואנטיים נוספים ממשיכים לפצל כל אחד מן העולמות הללו שוב ושוב, כמו אמבה ענקית המתחלקת בכל מיליונית השנייה. העולם הנתפס בחושינו ובהכרתנו, הוא אפוא רק אחד מני עולמות רבים, המתפלגים ללא הרף ומתקיימים במקביל. הפוטונים שנוצרו בעת התהוות היקום לפני 15 מיליארד שנה, נעים עדיין במרחבי היקום (הם הם קרינת הרקע המפורסמת). ומאחר שההתפלגות נעשית ברמה של פוטונים, אלקטרונים ושאר חלקיקים אלמנטריים של החומר, הרי שבין רבבות מיליארדי עולמות אלה יש הזהים לנו לחלוטין ויש השונים מאיתנו כליל. כך ייתכן, למשל, שאחד העולמות הללו שונה משלנו בכך שנוספה בו כורסה לדירתך ובעולם אחר נטוע ברוש בחלקת ביתך. ייתכן גם כי ברגע זה ממש קיים עולם שבו אינך קורא שורות אלה, אלא שותה קפה, בעולם שלישי אתה מתקלח ואילו ברביעי אתה נם את שנתך. ואם הגענו עד הלום, אין טעם לכחד ממך, כי קיימים גם רבבות עולמות שבהם אינך קיים כלל, אם משום ששרשרת התפלגויות הביאה למותך בתאונה או במחלה, ואם משום שהפריית הביצית שהביאה ללידתך בעולם הזה, לא התממשה באי־אלו מן העולמות המקבילים. זה אולי חבל, אבל לא נורא. אפשר להניח שתסתפק בכמה מיליארדי כפילים. אבל, וזה מצער יותר, אם עולה בליבך מחשבה לערוך ביקור נימוסין אצל אי־אלו מכפיליך – נכונה לך אכזבה; אין שום מגע בין העולמות המקבילים, הם נמצאים אמנם כאן ושם ובכל מקום, אבל הם שקופים זה ביחס לזה מבחינת המידע והתקשורת. ובכן, עולמנו איננו הטוב מכל העולמות האפשריים, נוסח קנדיד, אלא רק אחד מני העולמות הרבים האפשריים.

התיאוריה של אוורט כאלו נלקחה מתוך “הערים הסמויות מעין” של איטלו קאלווינו (ראה מאמר בחוברת זו). במסגרת מסעותיו מטעם קובלאי חאן, מגיע מרקו פולו לעיר פדורה. בטבורה של העיר יש ארמון מתכת, אשר בכל אחד מחדריו כדור בדולח שבו משתקף דגם של פדורה השונה במשהו מפדורה האמיתית ומהדגמים שלה המשתקפים בכדורי הבדולח האחרים. במפת הממלכה של החאן הגדול יש מקום לפדורה ולכל הפדורות שבכדורי הבדולח, אומר מרקו פולו, וזאת לא משום שכולן מציאותיות באותה מידה, “אלא דווקא משום שכולכן הינן השערות בלבד”, באשר הן “מכילות את מה שנדמה היה כאפשרי ובן־רגע כבר איננו כזה”.

הנה כי כן, דומה כי ריבוי העולמות של אוורט פתר את המצוקה הפילוסופית של מציאות המודרכת על ידי אקראיות והסתברות תחת ודאות ודטרמיניזם. כיוון שכל האופציות מתממשות, מכיל סכום כל העולמות מידע מלא על כל חלקיק ועל כל אירוע, ושוב אין אנו אנוסים להשלים עם מצב עקרוני של ידיעה חלקית, שהיא מנת־חלקו של כל עולם נפרד.

ריבוי העולמות פותר, כמובן, גם את בעיית התיאום הפראדוקסלי בין המקטב המזרחי למערבי וגם את חייו המושהים של החתול המסכן של שרדינגר. שכן, על פי אוורט, ברגע שהצצנו לתאו של החתול, פילגנו את העולם לשניים: בעולם אחד אנו צופים בצער בגווייתו של החתול, ובאחר אנו מחייכים בסיפוק למראה החתול החי. כולנו אפוא יצורים בעלי עבר משותף, אך בעלי מספר אין־סופי של עתידים. הכרתנו אמנם מוסיפה לעצב את פניה של המציאות, אך אין בכוחה לבטל את אפשרויות ההתממשות השונות הגלומות בה.

ובכן, בריבוי העולמות שלו ישב אוורט את בעיית הקוביות שכה הציקה לאינשטיין, אבל המחיר ששילם במורכבות עבור השבת הדטרמיניזם והאובייקטיביות לעולם נראה בעיני רבים, מופלג מדי. שהרי אם החומר הממלא את היקום הגלוי למכשירינו מורכב מ־10 בחזקת 80 חלקיקים אלמנטריים, ואם נניח שכל חלקיק עבר פיצול קוואנטי בכל שנייה במהלך 10 בחזקת 10 השנים שחלפו למן היווצרות היקום, הרי מספר העולמות שנוצרו מאז מגיע ל־10 בחזקת 10 בחזקת 17(!).

אין זה פלא, שתורת ריבוי העולמות משכה אליה אש מכיוונים שונים, ולו רק מן הסיבה שאי־אפשר לאשר או להפריך קיומם של עולמות מפוצלים אלה, באשר הם שקופים לחלוטין אלה ביחס לאלה. אוורט, כמובן, דוחה את ההשגות ומשווה אותן להתנגדות שעוררה בשעתו תורתו של קופרניקוס, אשר סילקה את כדור־הארץ ממרכז היקום. אוורט סבור כי גם אנו גדלנו על ברכיה של אמונה קדומה בדבר קיומו של עולם אחר. העובדה שאיננו יכולים להתקשר עם ה"עצמנו" האחרים החיים בעולמות מקבילים, גורס אוורט, איננה תופעה שאין לה תקדים. ככלות הכל, אין אנו מסוגלים להתקשר גם עם האני שלנו בעבר וגם לא עם האני העתידי שלנו ואף על פי כן אישיות העבר שלנו וזו של העתיד משפיעה עלינו ומוסיפה להיות חלק אינטרגלי של האני שלנו בהווה. לדברי אוורט, סך הכול העולמות המקבילים הוא המציאות הפיסיקלית השלמה, כפי שסך הכול של הצירים והגלגלים בשעון מהווה את השעון השלם. כל מעשה שלנו פה משפיע על העולמות האחרים כאלו היה בורג או ציר בתוך שעון ענק.

בכל זאת, האם ניתן – ולו בעיקרון – להעמיד תיאוריה כזאת במבחן הניסוי? אוורט לא מוציא אפשרות זו מכלל חשבון. ניסוי כזה, לדעתו, עשוי להיערך על בסיס מדידת אירוע קוואנטי במוחו של הצופה האנושי או אולי באמצעות מחשב בעל בינה מלאכותית.

הנה כי כן, פתחנו בחתול וסיימנו באין־ספור עולמות המתקיימים במקביל, כאן ועכשיו, וסימן שאלה עדיין מוסיף לרחף על חתולו של שרדינגר. האמת היא, מודים פיסיקאים טובים ומכובדים, שאיננו מיטיבים להבין שאלה זו היום מאשר פיסיקאים של שנות ה־20.

דומה כי סיפורו של סטיבנסון על ד"ר ג’קיל ומר הייד יכול לשמש איור נאות לקושי הניצב לפנינו. ד"ר ג’קיל, איש החוק והמוסר, אינו שולט במטאמורפוזה שהופכת אותו למר הייד הסדיסט. שני מרכיבי הגל המייצגים את ההווייה ג’קיל־הייד בלבדיים, במובן הזה שהם אינם יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת: כאשר שורר המרכיב הג’קילי – קורס המרכיב ההיידי, ולהיפך. לא כך הדבר לגבינו כצופים במציאות. לרגע דומה כי אינשטיין בחר במטאפורה הלא־נכונה: לא אלוהים מטיל קוביות, אלא אנו עצמנו, הממלאים גם את תפקיד השחקנים וגם את זה של הבמאים. שכן, עצם צפייתנו במכשירי המדידה שאנו מציבים על הבמה גורמת להתממשות האופציות השונות במשחק האין־סופי של יצירת המציאות.

הבה נעצור בנקודה זו ונוותר על הדיון בהיבט הקוואנטי של היווצרות היקום. נציין רק, כי בשבר הזמן הזעיר מכל דמיון של 10 בחזקת מינוס 43 של השנייה הראשונה להיווצרות היקום, היתה כל המאסה האדירה שלו (10 בחזקת 50 טון) דחוסה בנפח הבלתי־נתפס במזערותו של 10 בחזקת מינוס 20 מקוטר הגרעין של אטום. מאחר שעקרון אי־הודאות אינו מתיר לנו להתייחס לאפס אנרגיה כאל העדר אנרגיה מוחלט, יכולים להיווצר באופן ספונטני, למשך זמן מזערי ביותר, חלקיק והאנטי־חלקיק שלו בבחינת יש מאין, בעטיה של תנודה קוואנטית בחלל ריק. פיסיקאים אחדים גורסים כי היקום עצמו נוצר מתנודה קוואנטית כזאת. משמע, לא זו בלבד שהורתו של היקום באי־ודאות, אלא שכל חומר הכוכבים והגלאקסיות המאכלסים את מרחבי היקום היה מרוכז בנקודה מיקרוסקופית של חומר, שנוצר מתנודה קוואנטית, יש מאין, בחלל ריק.

הסטטיסטיקה כאמת־על

הבה נשוב אפוא למציאות הלא־ספקולטיבית וה"קונקרטית" של העולם ה"אמיתי" שאנו חיים בו. אבל מהו עולם אמיתי זה על פי תורת הקוואנטים? זהו עולם חדור אי־ודאות, אשר תהליכיו היסודיים נקבעים באופן אקראי ובלתי־ניתן לחיזוי. עולם נטול אובייקטיביות, באשר אנו שותפים ליצירתו בעצם צפייתנו בו, כשם שצוות טלוויזיה המצלם מהומות רחוב תורם בעצם נוכחותו במקום להתפתחות האירוע.

אבל אפשר גם שהאקראיות ברמה הקוואנטית משקפת רק רמה נמוכה של המציאות, כפי שהתנועה האקראית של מולקולות גז במיכל סגור מקבלת משמעות דטרמיניסטית רק ברמה הקיבוצית־סטטיסטית של המולקולות. מיליארדי מולקולות הגז נעות במיכל כאחוזות תזזית, מתנגשות זו בזו, חובטות בדפנות הכלי וניתזות ממנו לכל עבר במחול שדים מושלם, שמונע כל אפשרות מעשית לחזות את נתיביהן. ובכל זאת, ברמה הסטטיסטית של התנהגות מטורפת זו, אנו יכולים לגזור בדיוק נמרץ את הלחץ ואת הטמפרטורה (של הגז במיכל), מושגים שאין להם שום מובן ומשמעות ברמת המולקולה הבודדת.

השאלה המתעוררת היא, אם הרמה הסטטיסטית משקפת את הפן האובייקטיבי והדטרמיניסטי של מה שנראה לנו כמקריות גמורה ברמת הפרט. ואם להמשיך בקו מחשבתו של בוהר, נשאלת השאלה אם החרות שמציע לנו העולם הקוואנטי דומה לחרותן של מולקולות גז במיכל הסגור.

הבה ניקח דוגמה מהמציאות היומיומית. החלטתו של אסיר לברוח מכלאו היא ללא ספק החלטה אישית, שעל פי רוב הסוהרים, ובמקרים לא־מעטים אף האסיר עצמו, אינם חוזים אותה מראש. ובכל זאת, הסטטיסטיקות השנתיות של שירות בתי־הסוהר מצביעות בעליל על מספר קבוע כמעט של ניסיונות בריחה מבתי־הסוהר. כלומר, אף על פי שאיננו יודעים דבר על כוונתו של אסיר זה או אחר מבין אלפי האסירים השוכנים בבתי־סוהר שונים, יש לאל ידנו לקבוע בדרגה גבוהה של ודאות, כי 60 או 80 או 100 מביניהם ינסו לברוח מכלאם במרוצת השנה הבאה. משמע, דבר שהוא סובייקטיבי ברמת הפרט הופך להיות אובייקטיבי ברמה הקיבוצית־סטטיסטית.

ממצא זה מחזיר אותנו מזווית אחרת לשאלת המשתנים החבויים. האם האמת הסטטיסטית היא ביטוי של איזושהי חוקיות המובלעת ברמת הפרט ולפיכך נעלמת מעינינו? הייתכן כי אם נגלה את מהותם של משתנים חבויים אלה יתגלה לנו מקור האובייקטיביות של הידיעה הסטטיסטית, ואז גם יתברר לנו שהאי־ודאות והאקראיות של העולם הקוואנטי הן תוצאה של קוצר ידיעתנו ולא של תכונות פנימיות של העולם?

בהקשר זה כדאי אולי להזכיר, שבשנות ה־20 פירסמו אוסקר קליין ותיאודור קאלוזה היפותזה מרתקת, שלפיה הכוח האלקטרומגנטי הפועל בעולם הנתפס בחושינו, עולם של ארבעה ממדים, אינו אלא ביטוי של כוח הכבידה הפועל בעולם של חמישה ממדים. יתרה מזו, יש הסבורים כיום, כי ניתן לתת הסבר גיאומטרי לא רק לכוח הכבידה (כפי שאינשטיין עשה), אלא לכל כוחות הטבע, בתנאי שנרחיב את היקום מארבעה ממדים ל־11.

כאן אפשר לגזור גזרה שווה ולשאול: אם אמנם תוצע בעתיד תיאוריה מקיפה יותר וכוללת יותר מהתיאוריה הקוואנטית, אשר תוכל להסביר את ההתנהגות האקראית של החלקיקים התת־אטומיים ואת השפעת הצופה על האירועים הקוואנטיים, כלום יתאחדו מחדש המיקרו והמאקרו למציאות לוגית אחת? אל לנו לשכוח כי המכניקה הניוטונית זכתה בשעתה להצלחה כבירה, בכך שסיפקה הסבר מלא לתנועת כוכבי הלכת ולנפילת גופים על פני כדור הארץ. אף על פי כן התבררה תורת ניוטון כתיאוריה לא־שלמה, כמקרה מוגבל של תורה מקיפה ושלמה ממנה – הלא היא תורת היחסות של אינשטיין. האם גורל דומה צפוי גם לתורת הקוואנטים? ימים יגידו. פרופסור נתן רוזן, מכל מקום, אינו גורס כך. בהרצאה שנשא ב־1985, בסימפוזיון על יסודות הפיסיקה המודרנית, הטיל ספק באפשרות למצוא תיאוריה שלמה, במובן שהתכוונו לה מחבריו של ניסוי אפ"ר.

בחיפוש אחרי הכרישזון

אין, כמדומה, דבר נאה יותר מאשר לחתום את הפרשה הקוואנטית בהבזק אישי על שני ענקי הרוח שהיו מעורבים במשך 35 שנים בוויכוח על טיבה ועל מהותה של המציאות: אלברט אינשטיין ונילס בוהר.

המחלוקת העמוקה הציבה את שני האישים משני צידיו של קרע עמוק, בלתי־ניתן לאיחוי, שנשא לא אחת סממנים של טרגדיה אישית – לפחות בכל הקשור לאינשטיין. קרע שגרם סבל רב לידידיו הקרובים, שנאלצו לבחור בין נאמנותם האישית לו לבין הזדהותם עם האינטרפרטציה של בוהר.

מה שהקנה למחלוקת את טעמה המיוחד היה לא רק תכנה המדעי־פילוסופי, כי אם גם שיעור קומתם של שני האישים, אצילות נפשם וההערכה העמוקה שרחשו זה לזה. ב־1920 נפגשו השניים בברלין ובעקבות הפגישה כתב אינשטיין לבוהר: “לא לעיתים קרובות בחיי גרם לי בן־אנוש אושר כזה, בעצם נוכחותו בלבד, כפי שאתה גרמת לי”. ובוהר השיב לו: “לפגוש אותך ולדבר אתך היתה אחת החוויות הגדולות בחיי”. אלא שבהערכה ההדדית לא היה די לגשר על פער העמדות. לא מעט אירוניה אפשר למצוא בעובדה כי דווקא אינשטיין, אבי תורת היחסות, תורה התובעת מאתנו להינתק מהאינטואיציות ומהמושגים היומיומיים בכל הקשור לחומר, לתנועה, למרחב ולזמן, מצא עצמו בלתי־מסוגל להתכחש לאינטואיציות שלו, בבואו לדון באובייקטיביות של המציאות ובשאלת הסיבתיות המקומית.

לידידו, אוטו שטרן, גילה אינשטיין כי חשב על בעיית מכניקת הקוואנטים לא פחות מאשר על תורת היחסות הכללית. חתירתו למצוא תורה פיסיקלית אחת, שתאחד תחת חוק אחד את כוח הכבידה עם שאר הכוחות של הטבע, נעשתה, לדבריו, גם מתוך תקווה שהיא תספק בסיס לפשר חדש לתופעות הקוואנטיות.

אולם, הקשר המיוחל בין שתי התורות התגלה כבעייתי ומורכב הרבה יותר מכפי ששיער. הניסויים המחשבתיים שהעלה לא הצליחו לערער את עקיבותה של תורת הקוואנטים, ואף לא להוכיח את חוסר שלמותה. בעיקר עמד אינשטיין חסר־אונים נוכח הצלחתה הסוחפת של הגישה הקוואנטית בתיאור מכלול גדל והולך של תופעות של הטבע הדומם. ב־1926 התוודה אינשטיין שהוא “מסתכל על מכניקת הקוואנטים בהערצה ובחשדנות”. אך למרות הערצתו הוא הוסיף להחזיק באני מאמין שלו. ב־1950 כתב למקס בורן: “אני משוכנע באובייקטיביות של המציאות, למרות שההצלחה עד כה לא האירה לה פנים”. אלא שידידיו ומוקיריו חשו שהמאבק כבר הוכרע, וכי הגאון הקשיש מנהל מלחמת מאסף חסרת סיכוי. ביטוי לכך נתן הייזנברג: “אין טעם בניסויים חדשים המיועדים להחזיר את האובייקטיביות למציאות”.

ככל שנקפו השנים הלכה ואימצה קהילת הפיסיקאים את עמדתו של בוהר והותירה את אינשטיין בודד ומבודד. פול אהרנפסט, מידידיו היותר קרובים של אינשטיין, פגש את מקס בורן ובדמעות בעיניו הבהיר ששוב לא יוכל להימנע מתמיכתו בעמדתו של בוהר. שנותיו האחרונות של אינשטיין באוניברסיטת פרינסטון עמדו בסימן פרישות מזהירה. באוזני אחד מידידיו העיר אינשטיין, כי הפך בעיני עמיתיו למעין רופא אליל. ב־1945, שנה לפני מותו, התוודה: “אני נראה בוודאי כיען הטומן ראשו בחולות של היחסות, כדי לא להתייצב מול הקוואנט המרושע”.

אינשטיין מת שבע תהילה, אך גם מלא אכזבה ועגמת־נפש. ואף על פי כן, למרות הצלחתה של מכניקת הקוואנטים, השאלות שהציג מנסרות עדיין בחללה של הפיסיקה. שישים שנה אחרי ניסוי שני החריצים חזר והציג באזיל היילי את השאלה המקורית שעמדה במרכזו של אותו הניסוי: “מה בדיוק עושה הפוטון? האם הוא עובר בחריץ אחד או בשניים?”

במאמץ לפייס את מכניקת הקוואנטים עם האובייקטיביות של המציאות, הציעו באזיל היילי ודייויד בוהם סינתזה חדשה, והיא שחלקיק החומר מקבל מסביבתו מידע על מקומו ועל מהירותו. אלא שפתרון זה (הפוטנציאל הקוואנטי) נחשד בוויתור על עקרון הסיבתיות המקומית ובמתן היתר לאותות לנוע במהירות גבוהה מן האור. קהילת הפיסיקאים לא הסתירה את ספקנותה, אך התגובה הפושרת לא הרתיעה את בוהם וחבריו. הוא גרס שעקרון הסיבתיות איננו דבר קדוש וגם לא סופי, וטען שבסופו של דבר תימצא תיאוריה מקיפה יותר, שתאחד את תורת היחסות ואת תורת הקוואנטים. תיאוריה כזאת, העריך בוהם, תוכל לחיות עם אותות מהירים מהאור וליישב את התיאום הפראדוקסלי בין זוגות הפוטונים הרחוקים זה מזה.

במסגרת מאמציו להשיב את המציאות הקוואנטית לחיק האינטואיציה והשכל הישר, מחזיר אותנו בוהם לקו מחשבתו של מורו ורבו. מושגי הפיסיקה, אמר אינשטיין, הם יצירים חופשיים של הרוח. לפיכך, מה שנראה בעינינו ברגע זה כתיאור נאמן של המציאות, אינו בהכרח הפתרון היחיד היכול להסביר את תצפיותינו.

בוהם אף הרחיק לכת מאינשטיין. הוא שב והעלה את שאלות היסוד של המדע ובייחוד את הישענותו הגוברת והולכת על תצפיות וניסויים, הישענות שהתחילה לפני כמה מאות שנים בלבד. הפיסיקה, אמר, לא התחילה עם ניסויים ותצפיות, אלא עם אנשים ששאלו שאלות על הטבע. אלמלא שאלות אלו, לא היתה הפיסיקה באה לעולם. המדע, מאמין בוהם, הוא שילוב של ניסויים ושל פילוסופיה.

וכך, במאמץ הרואי זה להבין את מהותה העמוקה של המציאות, נראים לעתים גיבוריה של אודיסיאה מופלאה זו כאותם עשרת הנוסעים התמהונים בספרו הנפלא של לואיס קארול, The Hunting of the Snark, המפליגים בים כדי למצוא את הכרישזון⁶, אותה החיה הדמיונית שאיש עדיין לא פגש ואיש אינו יודע מהי, שיש הרואים בה סמל לאושר המוחלט, לטוב המוחלט ולמוחלט בכלל.

וכך הם יוצאים לדרך, בפיקודו של רב־חובל המצויד במפה אילמת ובפעמון נחושת, וכל שהם יודעים על הכרישזון הוא שהוא יצור ענק, שאחת מחמש התכונות המגדירות אותו היא “טעם כחוש וחלול, אבל פריך כמו מעיל שהינו צר במותניים”, ושצריך לתפוס אותו באצבעוני תפירה, במזלגות ובתקווה. וכך אכן הם יוצאים לבקשו, עם אצבעונים ובעדינות, עם מזלגות ובתקווה, עם איומים ובחיוכים ועם בועות של סבון.

אך כאשר ביום השמיני למסעם הם פוגשים את הכרישזון, הם מגלים לגודל אימתם שהוא בוג’ום, יצור איום ונורא, שאפשר להתעלף רק מהעלאת שמו, יצור המסמל את קץ החיפושים, את האינסוף.

לידתה של מכניקת הקוואנטים, בשנות ה־20 של המאה הזאת, סימנה את ראשיתו של מסע מדהים בעקבות הוודאות, האובייקטיביות והידיעה של המציאות. לאינשטיין התגלה “הקוואנט המרושע” כבוג’ום איום. מרבית חבריו למסע נטשו את הספינה ופנו לחוף המבטחים של הפיסיקה הקוואנטית, אך לאחדים המסע נמשך והטבע משול בעיניהם לעתים למפה האילמת שבידי הרב־חובל של ספינת הכרישזון. שכן, אם כדברי הולדיין, “הטבע לא רק מדהים יותר מכפי שאנו משערים, כי אם מדהים יותר מכפי שאנו מסוגלים לשער בדמיוננו”, כי אז זקוק המדע לא רק לתצפיות ולניסויים, כי אם גם לפעמון של ציידי הכרישזון כדי לנווט דרכו אל האמת.

הערת סיכום

רשימה זו הסתייעה בעשרות רבות של מאמרים, שראו אור במרוצת השנים האחרונות ב־

New Scientist, Science, Scientific American ו־Discover. כמו כן נעזרה בשורה ארוכה של ספרים שהמועילים שבהם היו:

הבעת תודה

תודתי נתונה לפרופסור יוסף אגסי על שיחתו הארוכה והמעניינת סביב מסקנותיה של פיסיקת הקוואנטים. תודה מיוחדת מגיעה לפרופסורים יוסף רוזן ויששכר אונא על נכונותם לעבור על כתב היד ועל הערותיהם החשובות והמאלפות. למותר לציין שאיש מהם אינו נושא באחריות לתוכן הרשימה.

ד"ר רגינה יערי

“המזח” (La Jetèe) הוא סרטון קצר (29 דקות) שהושלם ב־1963. הסרט הוקרן בסינמטקים בארץ אך כמעט שאינו מוכר לקהל הרחב. הוא הותיר רושם עז על ד"ר רגינה יערי, מחברת הרשימה.

ד"ר יערי, חברת קיבוץ עין־דור, עלתה בנעוריה ארצה מצרפת, למדה תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל־אביב והשלימה תואר שני ושלישי בסורבון. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ב"אלמנטים בניתוח סמיולוגי של וויצק" (מחזהו המפורסם של גאורג ביכנר).

ד"ר גינה יערי מלמדת כיום בסמינר הקיבוצים בתל־אביב תיאטרון וקולנוע, אסתטיקה ודרכי ביקורת.

האיורים למאמר, באדיבותו של הסינמטק בתל־אביב.

1945. סוף מלחמת העולם השנייה. איזה מחנה ניצח? בזאת דנים ההיסטוריונים. דבר אחד ברור: האנושות ככלל הובסה. היא נוכחה לראות מה מסוגל אדם לעשות לאדם ועד כמה קיומה תלוי על בלימה.

מעוצמת הטראומה שעברה עליה נולד במחצית השנייה של המאה ה־20 טיפוס אדם בעל תמונת עולם שונה משל קודמיו. שונתה תפיסת עתיד האנושות, או מה שהורגלנו לכנות “גורל”. כמעט בכל האמונות והתפיסות המטפיסיות נתפס האדם עצמו כיצור היסטורי, משמע, כפרט הוא בן־תמותה, אך כחלק מהקולקטיב האנושי הוא מוסיף להתקיים ולהתפתח כיצור אינסופי. כמעט ביסוד כל ציוויליזציה, פרימיטיבית כמפותחת, ניצב העימות, מפרה מאין כמוהו, בין אימת המוות האינדיווידואלי שלא נתפס על ידי ההיגיון, ובין ההשלמה המרגיעה עם נצחיות הגזע האנושי הצועד משמרות משמרות לקראת עתיד מפויס: אחרית הימים, ימי הגאולה ושינוי סידרי בראשית. אך מאז הטיל מחנה “הטובים” את פצצת האטום על הערים היפניות, התערער הביטחון הזה. למן אותו יום החלה מחלחלת בתודעתנו המחשבה שהמין האנושי חי במצב של ארכה, ושאיש אינו יודע מתי יכול הכל להיגמר פתאום.

מלבד שינוי זה בתודעה, עולה ולא מרפה השאלה: אתה שראית כל זאת, איך יתנהלו מעתה חייך? אלן רנה ושותפיו ליצירה הקולנועית טבעו כינוי חדש לאדם המודרני: “לאזאריאני”. השם לקוח מן הברית החדשה (יוחנן, פרק י"א). לאזאר מת ונקבר בידי אחיותיו מרתה ומריה. כעבור ארבעה ימים בא ישו אל ביתן ומצוות עליהן לגול את האבן. מרתה מהססת ופונה לישו: “אדוני, הנה הוא נבאש, כי זה לו ימים ארבעה”. ואז קורא ישו בקול גדול: “לאזאר, עורה וצא!”. ואכן לאזאר קם לתחייה. אך הוא יצא מהקבר כאיש שטעם את טעם המוות. דבר כבר לא יהיה עבורו כמקודם. כאלה אנחנו אחרי גרניקה, אושוויץ והירושימה, אחרי וייטנאם, ביאפרה, קמבודיה, סבר ושאתילה. איך נוסיף לחיות את חיינו אחרי שחווינו את המוות? בשבילנו, כמו בשביל לאזאר, שום דבר אינו עוד כמקודם.

שתי התחושות האלה, זו שהמשך האנושות נתון בספק וזו שאנו עדים במקומות שונים בימינו לימי הדין, בהם מגיע האדם עד לקצה קיצו של כאב אפשרי, שינו את תודעת האדם במחצית השנייה של המאה ה־20 ואת זיקו לכל הקיים. תחושות אלה אופפות את הסרט “המזח”.

עלילה וסגנון

שדה התעופה “אורלי” שליד פאריס. המזח הוא הרציף המוגבה, מנו צופים במטוסים הממריאים והנוחתים. (גם בצרפתית “מזח” הוא חלקת רציף בנמל המשתלח עמוק לתוך הים, מילה שפירושה המטאפורי הוא מפגש בין אלמנטים היוליים, בין ארץ ושמים, ים ויבשה. למילה הצרפתית Jetèe פירוש נוסף: פעולת הטלה, זריקה).

על המזח הזה נהג ילד, שסיפורו יסופר בסרט, לבוא עם הוריו להתבונן במטוסים היוצאים למרחבים והשבים משם. באחד הביקורים האלה נופל מבטו על אישה בקצה המזח: פשוטה ועדינה, שערה מתנופף ברוח. והנה, תווי פניה מתעוותים למראה גבר הרץ לקראתה וצונח לרגליה. באותו רגע נופלת פצצת האטום. מלחמת העולם השלישית החלה. ההרס הוא טוטאלי העולם כולו נחרב. נותרים שרידי קירות ועיי חורבות. פליטי החורבן אינם מעזים להלך על פני הארץ הנגועה בקרינה גרעינית ומסתתרים כמו עכברושים במחילות תחת פני האדמה.

אנשי המדע של הצד ה"מנצח" מרכזים את כל מאמציהם למצוא דרך להצלת כדור־הארץ. בדעתם עולה הרעיון לשלוח אדם אל “אנשי העתיד”, להשיג מהם תרופות ואמצעים לשיקום החורבן, לבקש מוצא מן התוהו. אך מיהו הנווט שיפלוש לתוך ממד הזמן? איזה סוג אדם יתאים למשימה זו? השלטונות בולשים אפילו אחרי החלומות של השבויים, בחפשם אדם בעל פנימיות עמוקה ודמיון רב, ששמר על קשר כלשהו עם זמנים אחרים. אדם זה הוא הילד הקטן שראינו בראשית הסרט. עתה הוא גבר, לבוש בגדי הצבא האמריקני מימי מלחמת העולם השנייה. הוא משוטט במנהרות החשוכות, מבטו תר אחרי כל הסובב אותו: שרידי פסלים, עדות מאובנת לימים ההם, פרי מעשיהם וחלומם של בני־אדם שהתהלכו לאור השמש, תחת שמיים בהירים. הוא הנווט, ובגופו יבוצעו הניסויים. רופא המחנה מסביר לו את מטרת הזריקות שעומדים להזריק לו: מסע בממד הזמן! הוא מתפתל מכאבים, אך עומד בזה בלי לאבד את שפיותו כרבים מקודמיו. והנה הוא מתחיל לחדור לעבר. הכל סביבו אור, אוויר, מים, ערפילים, נופים, בתים, חדרים, חיות, ילדים. אך הוא מחפש בין כל הדמויות הללו את האישה שעמדה על המזח בהיותו ילד. והנה היא מופיעה, תחילה רחוקה, אחר־כך קרובה ושוב חומקת ממבטו. והוא עומד נפעם מן השפע של העולם הישן, ממה שהוא רואה, מן החומרים שבהם הוא נוגע…

אחרי כל סידרה של זריקות הוא מעמיק לחדור לעולם הישן ההוא. הוא נפגש סוף סוף עם האישה, הם מתוודעים זה לזה ומטיילים בגנים מלאים ילדים. היא כאילו ציפתה לו, היא קוראת לו “רוח הרפאים שלי”. הוא מגלה לה שהוא בא מזמן אחר, מן העתיד. היא מקשיבה, מאמינה לו. כולה קבלה, שלווה. הוא אינו נלאה מלהתבונן בה בשנתה, וכאשר היא מקיצה אט אט נראה לו כאילו אין פלא גדול מזה. והיא מתעוררת, מחייכת כולה רוך, שלמות. בפגישתם האחרונה הם מבקרים במוזיאון ועוברים בין מאובנים ופוחלצים של ציפורים ושלדים של חיות קדומות, כמו חוזים בראשית החיים. לפתע הוא מתעורר, ורואה סביבו את הרופאים ואת אנשי המחנה. הם קובעים שהניסוי הצליח. האיש הוכיח את יכולתו לנוע בממד העבר. עתה הוא יישלח לחיק העתיד.

מתחילה שורה חדשה של ניסויים ועימה מסעות רבים יותר, קשים יותר, ובסופם הוא אכן מגיע ליעדו ומתייצב בפני אנשי המחר. הם קיימים! יפים, צעירים, תכשיט מוזר מוטבע על מצחם. הוא מציג לפניהם את מטרת שליחותו והם מוסרים בידיו אנרגיה שדי בה כדי לחדש את החיים על פני כדור־הארץ. המשימה הושלמה והוא אמור לשוב אל חוקריו; אך עתה, משמילא את משימתו, הוא יודע שהוא נידון לחיסול. גם אנשי העתיד יודעים זאת והם מציעים לו מקלט אצלם, בעתיד המפויס, המנוחם. הוא מסרב ומבקש רק שיעזרו לו לחזור אל העבר, אל נקודת הזמן שבה עמד כילד על המזח באורלי, בתקווה ששם ממתינה לו האישה. ואמנם הוא מוצא את עצמו בגילו הנוכחי בין ההמון המצטופף על המזח, וגם האישה שם, מביטה לעברו, מרימה קווצת שערות שנפרעה ברוח. הוא רץ לקראתה, אך איש המחנה שעקב אחריו יורה בגבו. הוא מרים זרועותיו, מניפן כציפור פצועה ונופל לרגלי האישה שפניה מתעוותות… עתה הוא מבין שהילד של אז חזה במותו שלו כמבוגר. המעגל נסגר, העבר נשק לעתיד.

עלילת הסרט מקורית, אך אולי מקורי ממנה הוא סגנונו. כמעט כל הסרט עשוי תמונות נייחות (Stills), טכניקה הגוזלת את אשליית התנועה שיוצר הרצף הקולנועי של 24 תמונות בשנייה. כל שוט (Shot) הוא רגע מוקפא של הסיפור. ובכל זאת הסרט הוא מאוד קולנועי, הודות לעריכתו המיוחדת: האורך המחושב של השוטים ואופן המעבר מתמונה לתמונה (התמונות נעלמות ברקע שחור או שהן נולדות ממנו בטכניקה של (Fading); יש רגעים שבהם המירקע כולו שרוי באפלה. לפעמים מופיעות התמונות ברציפות ונבלעות זו בזו (Dissolve) ויוצרות בכך אלמנטים בעלי קומפוזיציה ומשמעות. כך, למשל, הופכים משקפי בד האוטמים את עיני המעונה לציפור הפורשת כנפיים לבנות בשוט שבא אחריו. לעתים התמונות המצולמות כל כך דומות זו לזו, עד שנוצרת אשליה של תנועה מקוטעת. רק בשני שוטים בלבד, שמשכם חמש־שש שניות, חוזר הסרט להיות “קולנוע” רגיל: האישה פוקחת עיניים, מסתכלת בנו, נושמת, מחייכת. כאילו שברה את כבלי הזמן והתמקמה בהווה של זמן הצפייה.

האומנם סרט בדיוני?

חוץ מהתמונות הראשונות, מתרחשת העלילה כולה אחרי מלחמת העולם השלישית. מבחינה זו זה סרט מדע בדיוני, שהרי הוא מתאר דברים שטרם קרו והמתרחשים אך ורק בדמיונו של היוצר.

אך הסרט הזה שונה בתכלית מרוב סרטי המדע הבדיוני המוכרים לנו. אלה מעצבים ומתארים את הבלתי־קיים, מנסים להמחיש את הלא־יאומן. במסגרת הלא־יאומן הזה ניתן תפקיד מרכזי לאבזרים, לעצמים: מכונות פנטסטיות, טילים, כלי משחית מתוחכמים, קרני לייזר כל־יכולים, רובוטים ויצורים שונים ומשונים. כל זה מונהג או נשלט בידי יצורים בעלי דמות אנושית המחולקים לטובים ורעים, והמתח בנוי סביב השאלה מי ינצח.

“המזח” הא סרט אחר. הוא סרט “תיעודי” על יום המחר. הכל בו מעוגן בזיכרונות אתמול, בחרדות היום: מלחמה אטומית, קרינה המתפשטת על הכל, רמזים למחנות ריכוז, ניסויים בבני־אדם, ועל כל אלה תלויות ועומדות השאלות הקיומיות: איך נוסיף להיות? מה נותן טעם ומשמעות למאמץ להמשך הקיום האנושי? יותר מאשר אל הדמיון פונה הסרט אל השכל, אל התבונה, ומעורר לעשיית חשבון־נפש.

למרות העתיד המפוקפק וההווה האפוקליפטי, הסרט מקרין אופטימיות, אופטימיות חסרת־היגיון, לא מנומקת, כמתוך ייאוש. ראו, אומר הסרט, מחר ייוולדו ויחיו אנשים יפים, בריאים! יש בסרט ממד מובהק של אנושיות הנוצרת בדרכים קולנועיות שונות ובהם צילומים רבים של ילדים, עם כל הקונוטציות המתלוות להם ובלי שיהיה להם הקשר ישיר לעלילה או לטקסט, וריבוי תקריבים (Close up) על פני אנשים, חלק ייחודי זה של הגוף שבו ממקדים כל גוני הביטוי של האדם.

בעיית הזמן

איך לפרש את הצורה המיוחדת הזאת של רצף תמונות קפואות? האם יש קשר בין הצורה הזאת ובין תוכנו של הסרט? אחד הרעיונות המרכזיים בסרט הוא מסע לתוך הזמן, נושא שכיח בסרטי המדע הבדיוני. אין דבר המעורר יותר סקרנות ותמיהה מאשר ההבקעה לתוך הממד הרביעי: לשוב לעבר ולהתבונן מתוך ידיעה אירונית באירועים העומדים להתרחש, או לזנק לעתיד ולראות מה שאיננו עדיין אלא בגדר חלום או השערה. מארקר מנצל את המסע בתוך הזמן כדי לבחון בדרך קולנועית את יחס האדם אל הזמן.

מהו זמן? משהו שהאדם, ורק האדם, מנסה לתת לו משמעות; ישות אדירה שלא ניתן להבין את ראשיתה ואת סופה. מהות אדישה, שוות־נפש, שלא ניתן לשחדה, שאי־אפשר להשפיע עליה, שנמנע מאיתנו להריחה, לגעת בה, אך היא שרויה בכל. מיום שעמד האדם הראשון מול הטבע, נתפס הזמן ככוח אובייקטיבי המתגלה דרך העונות המתגלגלות ושבות באורח מחזורי; וכגורם להשתנותו, לצמיחתו, להזדקנותו ולמותו של האדם, של החי ושל הצומח. למרות המחזוריות הטבע כולו הולך ונשחק, ומה שחולף לא ניתן להשיב. הזמן מצטייר ככוח משחית, מכלה ומוחק.

אחד מניצחונותיו הכבירים של האדם, תוך זיכוך אימותיו התהומיות, היה “אילוף” הזמן. האדם ביית אותו דרך מה שהוא קורא חגים (שורש שהוראתו היסודית היא הסתובב, עשה עיגול). החגים הם אירועים טקסיים חברתיים שבהם הזמן ה"רגיל" נעצר ומקבל משמעות אחרת, סמלית, המזכירה את הקשר בין פרט־משפחה־קולקטיב ובין העולם. החגים ממחישים את האמונה כי הזמן והעולם ילכו, יסובו, ישובו עד אין קץ.

זמן הטבע הוא מעגלי, מחזורי, אינסופי, אך זמנו של האדם כפרט הוא ליניארי וסופי. עבורו הימים אינם חוזרים, שום כוח אינו יכול לעכב את התנועה המזנקת קדימה עד הגיעה לגמר הדרך, לרגע הסוף, למוות. המיתולוגיה היוונית המחישה זאת במיתוס על האל קרונוס (ביוונית: זמן) שטרף את ילדיו כדי שיישאר אדון היקום. כך היא הציגה את הרעיון שהזמן מכלה את מה שהוא בורא. בימי הביניים אסרה הכנסייה על מאמיניה להיות מלווים בריבית בנימוק תיאולוגי כי הריבית היא הכנסה על משך הזמן שהכסף נמצא אצל הלווה, ואין לגבות כסף על דבר שאינו שייך אלא לאלוהים בלבד! חוקרי מקרא מסוימים קובעים שיום השבת אינו סתם פרק זמן שבו אסורה כל עבודה, אלא שהוא מס בצורת זמן, שביעית, שכל יהודי תורם לאלוהיו.

שינוי דרסטי בזיקת האדם אל הזמן חל במאה ה־19, בעקבות השינוים המהפכניים בתנאי חייו. התפתחות הכלכלה והתעצמות הערים הביאו בין השאר לבניית אמצעי תחבורה מהירים פי כמה מאשר בעבר. האדם התחיל לחוות הרבה יותר תמונות וגירויים באותה יחידת זמן. הוא התחיל לחוש שהזמן רץ, בורח, שהחיים עוברים הרבה יותר מהר.

בצד התפיסה שהזמן הוא אובייקטיבי, התחיל להתגבש המושג של “זמן סובייקטיבי”. לא הזמן כפי שהוא נמדד על ידי עונות השנה או השעון, אלא כפי שהוא נחווה על פי אמת־המידה של החוויה. אנרי ברגסון (1859–1941), הפילוסוף היהודי־צרפתי, הגדיר זאת כך: בזרם התודעה אין תפקידו של הזמן לבלות ולשחוק אותנו או להמעיט מערכנו הפנימי. נהפוך הוא! הזמן מהווה מעין “רחם” שבו אנו מאחסנים מחשבות, זיכרונות, ידיעות והתנסויות. הזמן החולף, הממלא את חיינו תוכן, הוא תנאי לחיים רוחניים מורכבים ומגוונים. הוא מסייע לעיצוב ההווה הניזון ממטען העבר הצבור בנו. אנחנו איננו רק אוסף של הרגעים שנחוו ועברו. אלה שוקעים בתת־מודע שלנו ומוסיפים לקיים שם חיים משלהם. הם מתפתחים, משתנים תוך כדי עימות מתמיד, ומעצבים את מכלול אישיותנו.

את הזמן הסובייקטיבי מכוונים ומדריכים חוקים אחרים מאלה של הזמן האובייקטיבי. הזמן הסובייקטיבי אינו כפוף לסדר כרונולוגי. הוא מקיים מסלול מקביל, שאנו יכולים לנוע עליו כאוות נפשנו לכיוון העבר, אל הזיכרונות, או אל העתיד, אל החלומות. זו מסילת הדמיון. הזמן הסובייקטיבי כפוף לחוויה, וזו מקצרת או מאריכה את הזמן.

שאלה אחרת ששואל ברגסון היא, האומנם האדם חי ביתר עוז את ההווה מאשר את העבר? ואולי מרוכזים חיינו ברגעים שאנו חווים את עצמנו בעוצמה ובשלמות, ובתהליך של ההיזכרות אנו הופכים אותם להווה מוחשי?

הזיכרונות חיים יותר מהחיים עצמם

התמונות היחידות הנעות ברצף הקולנועי הרגיל ב"המזח", הן של האישה המתעוררת אט אט, רואה את המתבונן בה ומחייכת. תמונות אלה שייכות לאותם רגעי חסד ועוצמה חווייתית שנוכחותם אינה פגה! פרוסט כותב: “הזיכרונות חיים יותר מהחיים עצמם”.

השאלה המתבקשת היא מדוע בחר יוצר “המזח” את הצורה המיוחדת הזאת של תמונות קפואות? מה הקשר בין הצורה הזאת ובין נושא הסרט: מסע לתוך הזמן? איך אנו מחזירים לעצמנו את הבעלות על הנכסים שהזמן טמנם בעולמנו הפנימי? דרך תהליך ההיזכרות, הפועלת כמגנט, אנו מעלים מתהום הנשייה למודעותנו את התמונות הרצויות או המתאימות. להיזכר פירושו להיעצר ברגעים מיוחדים בעבר או בנקודות מסוימות שמזמן לנו דמיוננו. להיזכר זה כמו לדפדף באלבום תמונות. ואכן, גיבור הסרט הנע בממד הזמן עושה שימוש בטכניקה של ההיזכרות: תמונות תמונות.

מארקר לא מסתפק בתהליך ההיזכרות האינדיבידואלי. הוא עוסק גם בהיבטים של הזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון הקולקטיבי מורכב מכל מה שקבוצה אנושית מסוימת חוותה, יצרה והגתה בעבר במסגרת מורשתה התרבותית. כמו במקרה של הזיכרון האינדיבידואלי, עבר זה, “זיכרונות” אלה, ממלאים את חיי הקולקטיב תוכן ומשפיעים על עיצוב אופיו ואיכותו של ההווה שלו. בצורות שונות ובאופנים רבים מתממש זיכרון קולקטיבי זה, שהוא תרבות הקולקטיב, כגון בספרים ובציורים.

בסרט “המזח” מופיעים דגמים שונים של פרטים המאוחסנים בזיכרון הקולקטיבי, בהקשר המתאים לעלילה. כאן לא נראים ספרים, משל השמיד הנשק הקטלני כל פיסת נייר. כל שנותר הוא שרידי שיש או אבן, חלקי פסלים ממוספרים ומסודרים לאורך המנהרות החשוכות, שם נחבאים פליטי השואה העולמית. אנו רואים למשל ראש אדם מונח שמוט, המציג רק את בסיסו, שכרויים בו שני נקבים הדומים לשני חורים עקורי עיניים, ועליו כתוב: “ראש שליח של ישו”. זה מה שנשאר, העדות היחידה לדת אדירה שמשיחה עלה על הצלב כדי להושיע את האנושות כולה! מימי הרנסנס נותר פסל חבול של ילד ערום וכרסתן הנאבק בשובבות עם אווז.

בקטעים שבהם מבלים בני הזוג בתחום העבר, משולבים הפסלים השבורים, הפגומים, כזיכרונות שהזמן שיבשם והשחיתם.

גם סרטים הם עדות לזמנים אחרים. ב"המזח" לא מוקרנים סרטים, הם מוזכרים בדרך אחרת, מרומזת יותר. כל החלק המתרחש תחת הקרקע מצולם במרתפי שאיו, הסינמטק של פאריס, שם איחסן לאנגלוא, שהקים את המוסד המפורסם הזה, את כל הסרטים שידו השיגה. במרכז זה של הזיכרון הקולקטיבי הקולנועי של המאה ה־20 בחר מארקר לצלם את סרטו.

פעם נעצרים השניים בגן לפני גזע של עץ סקויה אדיר מידות, שעל מעגלי צמיחתו המייצגים את שנותיו מסומנים אירועים היסטוריים. הגיבור ששב מן העתיד מצביע על נקודה שמחוץ לעץ, ואומר: “אני בא משם!” והאשה ממלמלת שם זר שאינו אומר לו כלום: “היצ’קוק”! הזיכרון שהיא מעלה הוא של הסרט “ורטיגו”, שם נעצרו זוג אוהבים מול חתך דומה של עץ. למעשה, האסוציאציה יותר מורכבת. היא פונה ליודעי תולדות הקולנוע, כי עלילת “ורטיגו” מספרת על גבר הרודף עד טירוף־הדעת אחרי אישה שחומקת ממנו ואובדת לו. היצ’קוק, ורטיגו, חתך עץ הסקויה – כל אלה דימויים, מטאפורות זרות ולא מוכרות לו מתקופתו, אך הם מבנים המשתייכים לזיכרון הקולקטיבי.

על טעם ומשמעות הקיום

גיבור הסרט יודע שהוא חדר לעבר כאשר הוצף אור ואוויר, כאשר ראה ציפורים מתעופפות, חתולים, ילדים המהלכים חופשיים, אנשים, אישה. מה שאיפשר את הצלחת הניסוי היה העובדה שהוא שמר בצורה אובססיבית בזיכרונו תמונה, תמונת האישה העומדת בקצה המזח ומתבוננת מבוהלת בגבר הנופל מת לרגליה! אך מהי אובססיה, אם לא חוסר היכולת להפוך את ההווה לעבר? אובססיה היא תופעה שבה רעיון או תמונה אינם מרפים, אינם נעלמים, מסרבים לפנות את מקומם לרעיונות אחרים, לתמונות חדשות. הזמן נעצר בנקודת הווה מתמשך. האובססיה היא מחלה, באשר היא מפסיקה את הזרימה המאפיינת את החיים. היא קיבעון. אבל במקרה שלנו, תמונה זו שנחרתה בזיכרונו של הגיבור, תציל את שפיותו בעולם שכולו חושך, אימה, טירוף ומוות. ברגע של פיכחון הוא יפקפק באמיתות התמונה שצפן ברוחו: האם אמנם ראה אותה, או שהוא ברא רגע זה של רוך כדי לסייע לו בימי הטירוף העומדים בפתח? דרך הזיכרון האישי של פני האישה הוא חודר אל הזיכרון הקולקטיבי, עולם לא ידוע לו, כי הוא לא נשלח לעברו האישי, אל ימי ילדותו, אל בית הוריו. הכיסופים לאישה במזח מנחים אותו וממציאים לו בסופו של דבר – עבר.

מי היא, מה היא? אישה לא יפה במיוחד, אך פניה הרגישות, הרציניות, הופכות אותה ליחידה ומיוחדת, שאין להחליפה באחרת. היא מקבלת אותו עם הבלתי־מובן שבו, כחלק הכרחי של חייה. הוא קשוב וער לכל תנועה שלה, למבטה, לחיוכה, לקו סנטרה, לעורפה המתגלה תחת השערות שידה מרימה בהיסח־הדעת. הוא אינו נלאה מלהתבונן בה. בשנתה חרד שמא לא תקיץ. אך עיניה נפקחות, מחייכות ומקבלות אותו כמובן מאליו. הם מטיילים, משוחחים, שותקים, ומתבוננים באותם הדברים: עולם של שמש וערפל, ירק ואבנים, בתים, ילדים. הכל נראה כל כך פשוט, יומיומי, בהישג־יד. הפשוט הזה, הרגיל כל־כך, שנסוכה עליו הילה של נוסטלגיה, הוא יסוד האושר.

כאשר אנשי העתיד, הרוצים להצילו מידי רוצחיו יציעו לו לבוא אליהם, הוא ידחה את הצעתם ויעדיף לשוב ולהימצא עם כל מה שחדור משמעות בעיניו, אפילו במחיר המוות הבלתי־נמנע. בזאת בחר אודיסאוס, גיבור האפוס היווני, כאשר קאליפסו, האלה היפה, הציעה להופכו לבן־אלמוות אם יאות להישאר עימה. הוא נשא מבט כמה לעבר ביתו שעשן מיתמר מארובותיו, שם מחכים לו פנלופה אישתו שזה עשרים שנה לא ראה אותה, טלמאכוס בנו שעזבו תינוק והוא עתה גבר, לארטס האב הזקן, משרתיו, כלבו הנאמן… חיים רגילים, שגרתיים, חיים שממד הזמן שולט בהם ושהמוות זוכה בהם להכרה, והוא סירב להיעשות בן־אלמוות.

“המזח”, סרט קצר בשחור־לבן, בתמונות קפואות, עשיר מאין כמוהו.

דליה זיידל (וישנצקי לפני נישואיה) היא פרופ' לפסיכולוגיה וחוקרת מחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת UCLA, לוס אנג’לס, קליפורניה. תחום התמחותה הוא נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית ובמסגרת זו היא חוקרת את פעולת הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך. את עבודתה על חצויי המוח עשתה בהדרכתו של ד"ר רוג’ר ספארו, חתן פרס נובל לרפואה ופסיכולוגיה ב־1981. פרופ' זיידל נולדה בחדרה וסיימה שם בית ספר יסודי. את התואר הראשון עשתה ב־Queens College בניו יורק ואת התואר השלישי ב־UCLA.

דליה זיידל

ציור 1. חתך צדדי (אמצעי) של מוח האדם. התרשים מראה את האגדים של סיבי העצב העיקריים המקשרים בין שתי ההמיספירות: הכפיס (Corpus Callosum), השליבה הקדמית (Anterior Commissure) והשליבה סוס־דג (Hippocampal). אגדי סיבים אלה משמשים כאמצעי התקשורת העיקריים בין שתי ההמיספרות לגבי תחושות, תפיסות, זיכרונות, חשיבה וכדומה.

השימוש בתמונות בחקר המוח

במאה השנים האחרונות תרמה הפסיכולוגיה הניסויית רבות למיפוי תחום הנוירופסיכולוגיה. הניסויים המתוארים להלן עושים שימוש בתמונות. שימוש זה בתמונות כבגירויים מאפשר להגיע למשאביהם החבויים של נבדקים נורמלים מבחינה נוירולוגית (“נורמלים”, כפי שהם מכונים לעיתים באופן מטעה), וכן גם של חולים הסובלים מנזק מוחי, שבעקבותיו נכחדה יכולתם הלשונית או אבדו חלקים ממנה, כגון יכולת הקריאה, או של חולים שעברו ניתוח מוח מיוחד, שהפריד את אזורי השפה של המוח מהאזורים הלא־לשוניים.

אפשר ליצור מבחנים המשתמשים בתמונות בתור גירויים, כך שמן הנבחנים יידרש מינימום של כושר לשוני. בעזרת מבחנים אלה ניתן לחקור, לדוגמה, את חצי הכדור הימני של המוח, אזור קליפתי עיקרי נטול דיבור ודל מאוד מבחינה לשונית, וכן לבחון חולי שתקת (אפאזיה), שאיבדו כמה כישורים לשוניים בעקבות פגיעה בחצי השמאלי של מוחם.

יתרון אחר של השימוש בתמונות בחקר המוח נעוץ בעובדה שתמונות מסוימות מיטיבות להציג את העולם החזותי מאשר מילים.

בעזרת סוגים מיוחדים של תמונות התאפשרה אפוא “תקשורת” לא־מילולית עם המוח והושג מידע בתחומי התפיסה, הזיכרון וההכרה.

מה בין תמונות לשפה?

לכאורה, תמונות ומילים הן קטבים מנוגדים במציאות היומיומית שלנו. אולם תמונות, בין אם מדובר בתצלומים ובין אם בציורים או בדיאגרמות, הן בעלות כללים ומוסכמות משלהן, כגון צללים, צבעים, פרספקטיבות מסוגננות, עובי קווים והרקע הרפרנציאלי, ואלה מעבירים משמעויות לא פחות מהשפה. גם במילים וגם בתמונות קיים ייצוג פנימי של מידע שהמוח יכול לעבדו, והשימוש בתמונות למטרות הסמלה גילו לפחות כגילן של התרבויות מעידן הקרח. השפות הכתובות הראשונות נעזרו בתיאור חזותי של עצמים. למעשה, בני האדם הם יחודיים ביכולתם ליצור תמונות בעלות תוכן סמלי, בעוד אין הם יוצאי־דופן בכל הקשור בהפקת קולות להעברת כוונות ומשמעויות. יוצא אפוא שדברים מסוימים קיימים הן בתמונות והן במילים, כך שניתן להשוות עצמים למילים, וסצינות חזותית ניתן לראות כמשפטים שלמים. על ידי מניפולציות של ארגון סצינות חזותיות ניתן, לדוגמה, לבנות “משפטים” חזותיים המעבירים משמעות שונה וגם – וזאת חשוב לציין – המביעים “תיאור” חזותי של הטבע, תיאור הבנוי מעצמים רבים המקימים ביניהם אינטראקציה. מניפולציות כאלה מאפשרות לפרק את מערכת הזיכרון הסמנטי, אותו חלק של הזיכרון המאחסן את הידע שלנו על העולם והמסייע לנו להפיק משמעות מהסובב אותנו. זה הדבר שנעשה במחקר המתואר במאמר.

ימין ושמאל במוח

המחקר מתמקד בשאלה כיצד מאורגן הידע בשני חצאי הכדור של המוח. שיכבת חומר אפור בעובי שישה מ"מ עוטפת את המוח ומיועדת לביצוע פונקציות מנטליות ברמה גבוהה, כגון הסקת מסקנות, פתרון בעיות, משחק שחמט, כתיבה, דיבור. חומר אפור זה הוא הקליפה המוחית, שהוא חלק מהמוח הגדול (צרברום). המוח הגדול מחולק לשני חצאים (המיספירות): חציו השמאלי הוא ההמיספירה השמאלית וחציו הימני הוא ההמיספירה הימנית. המידע התחושתי והפלט המוטורי נשלטים על ידי החצי שבצד הנגדי. לדוגמה, אירועים חזותיים המופיעים בחצי השמאלי של שדה הראייה עוברים עיבוד ראשוני על ידי ההמיספירה הימנית, ואילו האירועים החזותיים בחצי הימני של שדה הראייה עוברים את העיבוד הראשוני בהמיספירה השמאלית. כדי להבטיח את אחדות התודעה, קשורות שתי ההמיספירות זו לזו באמצעות אגדים של נוירונים המכילים מיליוני סיבים (כ־200 מיליון). באמצעות אגדים מיוחדים אלה, שהם הגדולים ביותר במוח, יוצרות שתי ההמיספירות קשר ביניהן. בקרב כל המיספירה ישנם אגדים אחדים של סיבים המקשרים את האזורים השונים המצויים בה (ראה ציור 1).

ציור 2. מראה מן הצד של המוח וחלוקתו לאונות השונות

יש סימוכין לדעה ששתי המיספירות אלו שולטות על היבטים שונים אך משלימים של ההכרה האנושית. אצל אנשים ימניים ואצל רוב האיטרים, ההמיספירה השמאלית מתמחה בשפה (דיבור, הבנה, קריאה, וכתיבה) ובאסטרטגיות לוגיות או אנליטיות, בעוד ההמיספירה הימנית מתמחה בתיפקודים חזותיים־מרחביים (לדוגמה, אוריינטציה טופוגרפית) ומשתמשת באסטרטגיות חשיבה גלובליות.

יסודות אחדים של כל תיפקוד יכולים לעבור עיבוד על ידי ההמיספירה שאינה מתמחה בכך, אך לא באותה היעילות שבה פועלת ההמיספירה המיועדת לכך. לדוגמה, אפשר להגיע לאוריינטציה טופוגרפית תוך נקיטת צעדים לוגיים מפורטים; זהו תהליך איטי אך הוא עושה את שלו.

סוג זה של חלוקת עבודה קרוי ההתמחות ההמיספרית. בהשוואה לבעלי חיים אחרים, בני־אדם הם בעלי דרגת ההתמחות ההמיספרית הגבוהה ביותר, אם כי יחסית לממדי גופם מוחם אינו הגדול ביותר. גם שפתם של בני־האדם היא המתוחכמת ביותר, והם משתמשים בתמונות בעלות משמעות מופשטת מורכבת. ניתן לשער שבמרוצת התפתחותו של המין האנושי, תהליכים מנטליים שביסודה של המחשבה הסמלית המורכבת הם שהובילו להתמחות ההמיספרית, דהיינו הם הביאו לידי כך שאוסף של תיפקודים המשרתים את השפה התרכז בהמיספירה אחת, בעוד תיפקודים אחרים, משלימים או אפילו סותרים, נאגרו בהמיספירה השנייה.

נותרו עדין נעלמים רבים: כיצד בדיוק מתקיימת התקשורת בין ההמיספירות? “מי” מחליט מתי לעבד את מה ובאיזו המיספירה מן השתיים? מדוע תיפקודים מסוימים מיוצגים בעיקר בהמיספירה אחת והאחרים בשתיהן? האם לגבי כל חוויה קיימת רשומת זיכרון בכל אחת משתי ההמיספירות או שמא קיימת רק רשומה אחת, בעלת נתיבי גישה נפרדים, משני הצדדים? אלו הן רק דוגמאות לסוג השאלות וההשערות שמעלים הנוירופסיכולוגים.

נזקים מוחיים

נזק מוחי גורם סבל רב לנפגע ולמשפחתו כאחד, אך לחוקרים הוא מספק אפשרויות חקירה שלא יסולאו בפז לגבי אופן פעולתו של המוח. במטרה לגלות מהם התפקידים שלהם אחראי כל אחד מהאזורים האנטומיים במוח, עורכים מבחנים מסוגים שונים לאותם חולים אשר מהות פגיעתם המוחית וגורמי מחלתם ידועים בבירור, במטרה לקבוע מהי היכולת שנפגעה.

נזק מוחי מוביל לעיתים למצב קיצוני ונדיר הנקרא אגנוזיה, הנובעת מפגיעה בחלק האחורי של ההמיספירה הימנית או השמאלית. מצב זה מתבטא באובדן המשמעות של מה שהיה מובן קודם לכן, כלומר הוא משפיע על המאגר הסמנטי שבמוח. נזק באזורים שונים של המוח גורם לצורות שונות של אגנוזיה ולתופעות לוואי אחרות, אך האגנוזיה היא היבט ההתנהגות הדומיננטי והמזיק ביותר לתיפקוד היומיומי. אחת הצורות של אגנוזיה היא הפרוזופאגנוזיה (על פי רוב עקב נזק בהמיספירה הימנית), המוגדרת כאי־יכולת לזהות אנשים לפי פניהם בלבד; החולה אינו מזהה אפילו את פניו הוא; הוא אינו מכיר את ילדיו, את אשתו וכל אדם אחר הקרוב לו. דבר זה נכון הן לגבי פנים מצולמות והן לגבי פנים מצוירות. אולם, על ידי התייחסות לתכונות ייחודיות, כגון משקפיים, בגדים, או התיפקוד שהאיש ממלא בחיי היומיום, לומדים חולים אלה לזהות אנשים.

דוגמה אחרת היא הסימולטנאגנוזיה. זו מוגדרת כאי־יכולת לתאר את הנושא של תמונה המציגה סצינה מורכבת. החולה מסוגל לזהות את הדמויות ולנקוב בשמן, אך אינו יכול להבין את מערכת היחסים ביניהן. פגיעה באזורים האחוריים של ההמיספירה השמאלית עלולה לגרום לצורה זו של אגנוזיה. לנפגעים מסוג זה אין בעיית תפיסה וגם לא בעיות בהבנת לשון דיבור. הם אינם סובלים מליקוי מוטורי, מעיוורון, מסניליות, משיכחון (אמנזיה) וכיו"ב. הבעיה נובעת מאובדן קשרים ספציפים למאגר הסמנטי המרכזי, שבו אצור הידע, או מפגיעה במאגר עצמו. ברוב המקרים מניחים שהמאגר הסמנטי עצמו לא ניזוק, משום שהליקויים משתקפים רק באופן אחד: כאשר בודקים את ההבנה בדרך אחרת, לא מופיעים הסימפטומים האגנוזיים המקבילים.

באשר לאגנוזיה, היא עשויה להופיע בצורות חמקמקות שלגילויין נדרש מבחן רגיש במיוחד: (1) עשיית שימוש בתמונות; (2) הגעה למשמעות המועברת באמצעות התמונות; (3) חקירת המבנה של תמונות מורכבות.

מבחן כזה פיתחתי כדי לחקור את ההבנה הסמנטית של סצינות חזותיות ואותו אתאר בהמשך.

ציור 4. תמונה סוריאליסטית שצוירה בהשפעת “האונס” של רנה מגריט. ההמיספירה הימנית של המוח אינה רואה דברים כמו שהם: היא מזהה אותם על פי מיקומם בסביבתם הטבעית. כאשר הוצגה להמיספירה הימנית של המוח התמונה של מגריט, והנבדק בעל המוח החצוי התבקש לציין היכן איברי הגוף השונים, הוא לא זיהה אותם בתמונה. הוא הצביע על נקודה מתחת לצוואר כמקום השדיים, הטבור מתחת להם וכן הלאה. לעומת זאת, ההמיספירה השמאלית של המוח זיהתה נכון כל איבר המופיע בתמונה.

זיכרון סמנטי לטווח ארוך

פסיכולוגים קוגניטיביים – היינו אלה שעניינם בזיכרון, בחשיבה ובתפיסה – מדברים על שרשרת תיאורטית של מאגרים או שלבים שדרכם עוברים הגירויים עיבוד – מהקליטה על ידי החושים ועד לאיחסון בזיכרון. במערכת זו, המכונה “מודל עיבוד מידע”, קיימים שלושה מאגרי זיכרון עיקריים. המאגר הראשון הוא זיכרון איקוני, או תחושתי־חזותי, והמידע בו נשמר בערך 250 אלפיות שנייה. השני הוא זיכרון לטווח קצר והוא יכול לאחסן מידע 20 שניות לכל היותר. המאגר האחרון בשרשרת הוא זיכרון לטווח ארוך, שבו משתמר המידע פרק זמן שבין 20–30 שניות ועד לכל משך החיים. לדעת כמה פסיכולוגים קוגניטיביים, מן הראוי (למטרות ניסויות) להתייחס אל הזיכרון לטווח ארוך כאל זיכרון המורכב משני חלקים עיקריים: סמנטי ואפיזודי. בזיכרון הסמנטי אנו מאחסנים את הידע שלנו על העולם, ואילו באפיזודי אנו מאחסנים את האירועים האישיים.

מאגר הזיכרון הסמנטי מכיל ידע המאפשר לנו לבצע ניתוחים, לקרוא ספרים, לכתוב מחזות, לחצות את הכביש באור ירוק, לדוג, לפתור משוואות, להמציא, לבנות מודלים בפיסיקה תיאורטית, בקצרה – מאגר זה מכיל את התפיסות, האמונות והכללים השולטים בחיינו. אנו מכניסים לתוכו את כל מה שאנו לומדים – ומה שאנו לומדים הוא תלוי־תרבות. על כן, הזיכרון הסמנטי משקף את סביבתנו התרבותית.

הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך נחשב כמקור יסודי של המשמעות. רכישת משמעות נעשית, כך מניחה תיאוריית עיבוד המידע, כאשר נוצר מגע בין מה שאנו קולטים ותופסים לבין מה שכבר אוחסן ונצבר קודם לכן, במרוצת חיינו. באופן זה, בכל אחד מהמאגרים שבשרשרת הזיכרון שתוארה לעיל נוצר מגע עם הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך, כך שהמידע העובר עיבוד ייעשה מובן, כלומר יקבל משמעות.

הזיכרון לטווח ארוך משפיע על קליטת ידע חדש. זאת המחיש בעליל, שנים רבות לפני הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המודרנית, הפסיכולוג הבריטי סר פרדריק בארטלט מאוניברסיטת קיימבריג'. בספר שפירסם בשנת 1932 תיאור ניסויים שהוכיחו בצורה ברורה את קיומה של פעילות־גומלין בין מידע שנרכש מקרוב לבין מידע ישן. בארטלט ביקש מנבדקים בריטים לשמור בזיכרונם סיפור־עם אינדיאני־אמריקני. כאשר היה על הנבדקים לחזור ולספר את הסיפור, שיקפו השגיאות שעשו את הרקע התרבותי שלהם. דהיינו, הם היטו קלות את הסיפור בכיוון הידע שלהם על העולם. ככל שחלף זמן רב יותר מאז נחשפו לסיפור לראשונה, כך הלך והתקרב הסיפור שסופר מהזיכרון למאגר התרבותי של הנבדקים. יתרה מזו: השפעת הישן על החדש ניכרה גם כאשר המבחן השתמש בתמונות.

כולנו עושים דברים מסוג זה, בין אם החומר שיש לזוכרו הוא תמונות ובין אם מדובר במילים. אנו כופים את הסטריאוטיפים והמוסכמות התרבותיים שלנו (המאוחסנים בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך) כל אימת שאנו מעבדים ידע חדש. ואכן, הפשטות אלה המאוחסנות בזיכרון מאפשרות לנו לפרש היבטים של קיומנו. מהו התפקיד שממלאה כל המיספירה של המוח במתן פירוש למידע חדש? האם אונות קליפתיות מסוימות מתמחות בפירוש מידע חדש? איזה סוג של ארגון פנימי בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך מקל על רכישתו של מידע חדש? על שאלות אלה אנסה לענות בהמשך.

המחקר המודרני הוכיח, כי הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך מאורגן למופת. אפשר לחשוב על מאגר זה כעל ארון בגדים. אם נשליך את בגדינו לתוך הארון במקום לתלות אותם, או נתחוב אותם למגירות שונות בערבוביה, לא נוכל למצוא את פרטי הלבוש בנקל. למרבה המזל, “אמא טבע” דואגת ל"מגירות" שבמוח שלנו ביתר יעילות מכפי שאנו דואגים לארון שבביתנו.

הרעיון כי חלל המוח הוא מצומצם ומחייב סדר מוצא ביטוי אצל שרלוק הולמס, בספר חקירה בסגול: “לדעתי, מלכתחילה מוחו של אדם הוא כמו עליית־גג קטנה וריקה, ועליך לרהט אותו על פי בחירתך. האוויל יאסוף את כל הרהיטים והגרוטאות הנקרים על דרכו וכך נדחק החוצה הידע העשוי להביא לו תועלת, או במקרה הטוב מתערבב עם כל מיני דברים אחרים עד כי הוא יתקשה לשים את ידיו עליו… טעות היא לחשוב כי חדר קטן זה הוא בעל קירות גמישים, היכולים להתרחב בלי סוף. אם תסמוך על כך, יבוא היום בו ידע נוסף שתרכוש יתפוס מקומו של ידע קיים. חשוב, אם כן, שעובדות חסרות־תועלת לא ידחקו החוצה את המועילות.”

אחת הסיבות לחשיבותו של הארגון במוח נעוצה בממדיו המצומצמים של המרחב המנטלי. לולא היה הדבר כך, היינו מסוגלים לבצע בעת ובעונה אחת שתי משימות או יותר שאינן קשורות זו לזו. הואיל והמרחב הינו מוגבל, התברכנו במנגנון סינון מסוים, הבוחר את המידע הרלוונטי הפועל על חושינו, כפי שהוכח פעם אחר פעם בניסויי מעבדה. מידע מסונן זה נערם ונאסף אחר־כך יחד עם מידע דומה כדי ליצור מושג או כלל, שאפשר לאחסנו ביעילות כפריט אחד. ואמנם, במצבים פתולוגיים כגון סכיזופרניה, מנגנון הסינון אינו פועל, וה"הפצצה" הבלתי־פוסקת של קלט תחושתי, יחד עם גורמים אחרים, מביאה לידי אינטראקציה חלשה עם הסביבה. דווקא משום שהידע שנאגר מקודם קובע מה אנו קולטים מהסביבה, מבנהו הקוגניטיבי וארגונו בשתי ההמיספירות טעונים חקירה. ידיעת ההבדלים בין שני החצאים ביחס לזיכרון הסמנטי לטווח ארוך תתרום בוודאי להבנת הפעילות העצמאית של כל אחד מהם בתחום הקוגניטיבי, על דרגותיו השונות, במוח תקין.

חצויי המוח

ציור 3. דוגמאות של גירוים חזותיים שהוצגו לבעלי מוח חצוי. כאשר הוצגו פנים ממבט חזיתי, זיהתה כל אחת משתי ההמיספירות את איברי הפנים. לעומת זאת, כאשר הוצגו הפנים בצדודית (א), ההמיספירה השמאלית זיהתה כל איבר ואיבר בעוד ההמיספירה הימנית לא זיהתה אותם. כאשר הוצגה תמונת הפנים הסוריאליסטית, המורכבת מתווי־פנים מעורבבים (ב), זוהו אלה רק על ידי ההמיספירה השמאלית. ההמיספירה הימנית זיהתה אותם על פי מיקומם בתמונה בתור מה שהם היו יכולים להיות בהתאם למקומם בתוך מסגרת הפנים. כאשר תווי הפנים הוצגו ללא מסגרת הפנים (ג), זיהו אותם שתי ההמיספירות נכונה. תוצאות אלה מצביעות על האפשרות המרתקת, כי ההמיספירה הימנית מתמחה באחסנת מידע סטריאוטיפי – במקרה זה, פני האדם – ממבט חזיתי.

כדי לענות בבירור על שאלות הקשורות בארגון שבמוח נזקקנו לראיות מתלכדות מהביצועים של שתי ההמיספירות בשלושה טיפוסים של נבדקים: נבדקים נורמלים, חולים בעלי מוח חצוי וחולים הסובלים מנזק ממוקד באחת ההמיספירות. נבדקים בעלי מוח חצוי הם חולים שעברו ניתוח־מוח יוצא דופן במגמה להקל על מחלת הכפיון (אפילפסיה), אשר עד אמצע שנות ה־60 לא היתה דרך אחרת לרפאה.

בניתוח נקטעו שלושה אגדים עיקריים של סיבים המקשרים בין ההמיספירה השמאלית והימנית: הכפיס (Corpus Callosum), השליבה הקדמית (Anterior Commissure) והשליבה סוס־דג (Hippocampal Commissure – ראה ציור 1). ניתוק ההמיספירות לא גרם לשום נזק גלוי בחיי היומיום, למעט ירידה מסוימת באיכות הזיכרון, אך התבטא בנתק תקשורתי מוחלט בין ההמיספירה השמאלית והימנית.

חצויי המוח מהווים קבוצה קטנה של נבדקים, ורק מעטים מהם זמינים לבדיקה ומחקר, בהשוואה לנפגעי שבץ מוחי, לדוגמה. אולם נבדקים אלה הם מקור לא־אכזב של נתונים על שני חצאיה של קליפת המוח, משום שכל חצי משמש אמצעי בקרה על החצי האחר: שכן שתי ההמיספירות נחשפו לאותו חינוך, שתיהן בנות אותו הגיל ומאותו מין וכדומה. הקבוצה שנבדקה היתה הראשונה שעברה את קיטוע ההמיספירות, והיא הידועה ביותר.

מטרת מחקר זה היתה לבדוק אם שתי ההמיספירות אצל בעלי המוח החצוי מגלות הבנה זהה של תבנית הגוף. כדי להשיב על שאלה זו (ועל כמה שאלות אחרות הקשורות אליה) הצגנו לשתי ההמיספירות בנפרד תמונות של גוף האדם ושל הפנים. שימוש בטכניקה אופטית מיוחדת (עדשות Z שפותחו בידי פרופ' ערן זיידל), איפשר להפנות את הגירויים לכל אחת מן ההמיספירות בנפרד ולפרקי זמן ארוכים יחסית. הפעלת הגירויים גילתה עד מהרה כי כל אחת משתי ההמיספירות מסוגלת לזהות את איברי הגוף בתמונה גם כאשר הם מופיעים כחלקים מתוך השלם וגם כאשר הם מוצגים כפרטים בפני עצמם. אחרי שהוצגה צדודית של פנים (ציור 3א') לכל המיספירה בנפרד, התברר כי ההמיספירה הימנית מזהה פנים רק אם הן מוצגות לה ממבט חזיתי, בעוד ההמיספירה השמאלית מזהה פנים הן ממבט חזיתי והן ממבט צדדי. זהו ממצא מפתיע, משום שזיהוי פנים נחשב כמיומנות של ההמיספירה הימנית. לנוכח תוצאה זו, ובמגמה לחפש מידע נוסף על האופן שבו “העולם” מעובד בהמיספירות, ערכנו מבחן נוסף, שבו הוצג שרטוט יוצא דופן (ציור 3ב') לפרק זמן מסוים לכל אחת מההמיספירות, והנבדק התבקש לזהות את האיברים השונים. התוצאות היו אלו: במקום להצביע על האף המצויר, הצביעה ההמיספירה הימנית על העין; במקום להצביע על האוזן היא הצביעה על המקום שבו אמורה האוזן להימצא, וכן הלאה. לעומת זאת ההמיספירה השמאלית זיהתה כהלכה את כל חלקי הפנים המצוירים. אולם כאשר חסר הציור את מיתאר הפנים (ציור 3ג') זיהתה ההמיספירה הימנית (וכמוה השמאלית) את חלקי הפנים במדויק.

תצלומי עבודתו של הצייר הסוריאליסטי הבלגי רנה מגריט שימשו להכללת מסקנותיו על שאר איברי הגוף (רישם 4 מבוסס על אחד מציוריו של מגריט). גם במקרה זה ההמיספירה הימנית “התנהגה” כאילו השדיים הם העיניים, הטבור הוא האף, וכן הלאה. האיברים בפועל המופיעים ברישום לא זוהו ככאלה. כאשר התבקשו הנבדקים להצביע על השדיים, הם הצביעו על המקום הנכון שהם אמורים להימצא בו, וכך היה גם לגבי הטבור והערווה. לעומת זאת, ההמיספירה השמאלית זיהתה נכון כל אחד מהאיברים.

התוצאות שהתקבלו מובילות למסקנות אלו: (1) ההמיספירה הימנית של המוח תופסת את תבנית הגוף בהתאם לפרספקטיבות המתגלות לעינינו בחיי היומיום, ואילו ההמיספירה השמאלית מזהה את האיבר בלי קשר למיקומו בגוף. (2) הידע על העולם בהמיספירה הימנית עושה שימוש במושגים סטריאוטיפיים של המציאות, ואילו בהמיספירה השמאלית המושגים הסטריאוטיפיים והלא־סטריאוטיפיים משמשים כאחת לעיבוד ידע חדש.

כדי למצוא ראיות מתלכדות ולקבוע אם ניתן להגיע להכללה מן התוצאות, היה צורך לערוך מבחנים נוספים.

מה זכור מסצינות חזותיות?

כאמור, תמונות המראות עצמים בדידים וסצינות המורכבות מכמה וכמה עצמים מעבירות משמעות. דומה שאנו מפרשים את המשמעות הכוללת של סצינות בהתאם לכללים מסוימים ובהתחשב במשמעות של כל אחד ואחד ממרכיביהן השונים. במגמה לחקור את ההשפעה הנודעת לקיומה או להעדרה של עקביות סמנטית על נזק מוחי באזורים ספציפיים הוכנו רישומים המתארים סצינות מחיי יומיום, שבהן כל המרכיבים שזורים זה בזה ויוצרים שלמות, וכן רישומים של סצינות מבולבלות, ללא כל קשר בין מרכיביהן. דוגמאות לכל אחד משני הסוגים הללו מוצגות בציורים 5א' ו־5ב'. סידרה מעורבת של תמונות אלה הוצגה לנבדקים והם נתבקשו לשמור בזיכרונם את התמונות. לאחר מכן נבחן זיכרונם ביחס לפריט בודד שהופיע בכל אחת מן התמונות ולגבי הסצינה בכללה. על הנבדק היה לבחור את התמונה הנכונה מתוך מבחר של תמונות (ראה ציורים 5ג' ו־5ד').

ציור 5. אלה הן דוגמאות לרישומים שהוכנו כדי לבחון את הזיכרון לגבי תמונות אצל נפגעי שבץ מוחי, הלוקים בנזק מוחי באזור ספציפי. כל אחת מהתמונות מייצגת סוג שונה של ארגון סמנטי: (א) דוגמה לתמונה מאורגנת המראה סצינה שכיחה. (ב) דוגמה לסצינה בלתי־מאורגנת. (ג) דוגמה למערך תשובות רב־ברירתי הבוחן את הזיכרון לגבי פרטים בדידים. (ד) דוגמה למערך תשובות רב־ברירתי הבוחן את הזיכרון לגבי סצינות שלמות. במסגרת המבחן הוצגו עשר סצינות ששימשו כגירוי לנבדקים, וכל סצינה הובזקה במשך חמש שניות. עם תום הצגתן של התמונות הראו לכל נבדק מערך תשובות לברירה, והיה עליו להצביע על התשובה היחידה הנכונה. המבחן דרש 20 תגובות מכל נבדק.

הפסיכולוגיה הקוגניטיבית גורסת שהזיכרון מיטיב לפעול ביחס לאירועים שלגביהם קיימת רשומת זיכרון קודמת. פירוש הדבר כי אירוע נתון עשוי להיקלט טוב יותר כאשר בזיכרון הסמנטי לטווח הארוך כבר ישנה מסגרת מופשטת שלתוכה ניתן למפות את האירוע.

זיכרון טוב כרוך אפוא בהבנה, משום שבעקבות ההבנה מושגת המשמעות. במילים אחרות, משמעות נוצרת בעקבות מגע בין מידע שנקלט זה עתה ובין ידע המאוחסן בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך. ידוע זה מכבר כי אצל נבדקים נורמלים, סצינות יומיומיות ומאורגנות זכורות הכי טוב ואילו סצינות בלתי מאורגנות זכורות הכי גרוע. באשר לזכירת הפרטים לעומת זכירת הסצינה בכללותה, עד כה לא היה ידוע על כך שום דבר ספציפי. תוצאותיו של ניסוי זה מאפשרות להסביר תופעות אלו.

כל זה חל על נבדקים נורמלים, שמוחם שלם ותקין. מה בנוגע למי שסובלים מפגיעה מוחית באזורים ספציפיים של קליפת המוח? כדי לענות על כך הוצגו הסצינות האמורות בפני אנשים שנפגעו בשבץ מוחי באחת משתי ההמיספירות של המוח. ביצועיהם של הנבדקים שלקו באונה המצחית (הפרונטלית) השמאלית או הימנית דמו מאוד לאלה של הנבדקים הנורמלים. דבר זה מוכיח כי האונה המצחית בשני צידיה של הקליפה אינה תורמת הרבה לפרשנות הסמנטית של תמונות אלה.

מה לגבי האזורים שמאחורי החריץ הצדדי (Lateral Sulcus) והחריץ המרכזי (Central Sulcus, ראה ציור 2)? בהשוואה לניקוד הכולל של ביצועי הזיכרון בקבוצת הבקרה, הניקוד הכולל המקביל בקבוצה של מי שלקו בשבץ מוחי היה בהחלט נמוך יותר הן בקרב מי שלקו בחצי הימני והן בקרב מי שלקו בחצי השמאלי של מוחם. אולם השאלה שייחסנו לה חשיבות היתה כיצד ישפיע הנזק בכל צד וצד על הזיכרון לגבי ארגון ספציפי של תמונה ולגבי סוג מסוים של מבחן. התוצאות מראות כי ביצועיה של הקבוצה שלקתה בהמיספירה הימנית דמו באיכותם לאלה של קבוצת הבקרה.

בקבוצה שלקתה בהמיספירה השמאלית נתגלה שוני בביצוע של שני הסוגים של ארגון תמונה, בייחוד כאשר הבדיקה נעשתה על תגובות לסצינות שלמות. ספציפית, זיכרונם היה גרוע יותר ביחס לסצינות שלמות המציגות תמונות בלתי מאורגנות. יתר על כן, בהשוואה בין הביצועים של שתי הקבוצות נמצא הבדל משמעותי ביניהן לגבי הסצינות הבלתי מאורגנות אך לא לגבי הסצינות המאורגנות.

התוצאות מראות שהאזור האחורי של ההמיספירה השמאלית, בייחוד האזור הקודקודי (Parietal Lobe) או הקודקודי־עורפי (Occipital Parietal), הינו חשוב לעיבוד עצמים בדידים המרכיבים תמונה שלמה או משפט חזותי. בהקשר של סביבת היומיום שלנו, ייתכן שזהו האזור במוח הנורמלי שבו מעובד המידע החדש שאנו נתקלים בו. מסקנה זו לגבי ההתמחות של ההמיספירה השמאלית תואמת את התוצאות שדווחו לעיל לגבי בעלי מוח חצוי וביצועיהם ביחס לתמונות הסוריאליסטיות. יש לזכור כי אצל בעלי מוח חצוי נבחן כל חצי בצורה ישירה וכי המסקנות נשענות על ראיות ישירות ולא על היקש הנגזר מתוצאה שלילית. אצל בעלי המוח החצוי, כל אחת משתי ההמיספירות היא כאילו חצי מוח שלם, בלתי ניזוק. ואף על פי כן, תוצאות שתי האוכלוסיות מתלכדות ומתיישבות אלה עם אלה וכך מתחזקת תקפותם של הממצאים והמסקנות.

לסיכום, ההמיספירה השמאלית, ובייחוד אזוריה האחוריים, על התמחותה בשפה, עשויה להיות אותו חלק של הקליפה שהוא גמיש, פתוח לתופעות היוצאות־דופן בחיי היומיום ואולי גם החלק היצירתי. זוהי היפותזה מתקבלת על הדעת בהתחשב בגמישות העצומה שבה מאפשרת לנו השפה להתבטא. ייתכן שהמבנה והארגון של הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך בהמיספירה השמאלית מאפשרים לה “להתכוונן” לדרישות השפה, דהיינו להיות גמישה באופן סלקטיבי.

ניסויים מסוימים ניתן לערוך רק עם נבדקים נורמלים. פגיעה מוחית בדרך כלל גוררת בעקבותיה האטה בתגובה. כאשר בודקים אנשים נורמלים, מבזיקים מידע במהירות – 150 אלפיות שנייה או פחות מזה – לחצי השדה החזותי השמאלי או הימני. בהתבסס על קשרים אנטומיים ותיפקודיים ידועים בין העין ובין המוח, אנו יודעים כי ההמיספירה שבצד הנגדי לשדה הראייה המגורה היא המעבדת ראשונה את המידע החזותי (ראה ציור 6).

ציור 6. זוהי דיאגרמה סכמטית של מערכת הראייה. בחלקו העליון יש מרקע ועליו נקודה מרכזית שבה ממוקד מבטו של הנבדק. תמונות המובזקות אל צד שמאל (ש) מגיעות אל ההמיספירה הימנית של המוח, בעוד תמונות המובזקות אל צד ימין (י) מגיעות אל חציו השמאלי. הלק החוטמי של העין הימנית והחלק הרקתי של העין השמאלית (בשחור) מעבירים מידע חזותי להמיספירה השמאלית; החלק החוטמי של העין השמאלית והחלק הרקתי של העין הימנית (בלבן) מעבירים מידע חזותי להמיספירה הימנית.

הובזקו תמונות של עצמים בודדים לכל אחד משני חצאי השדות החזותיים של הנבדקים הנורמלים והם נתבקשו ללחוץ על כפתור כדי לציין לאיזו קטגוריה משתייכת התמונה המובזקת. לדוגמה, כאשר הובזקו תמונות של כיסא ושל שולחן, היה עליהם להחליט אם עצמים אלה משתייכים לקטגוריה של רהיטים. גם כאשר הובזקו תמונות של שטיח ושל כיריים היה על הנבדקים להתמודד עם אותה החלטה. למעשה שני צמדים אלה נבדלים זה מזה: הראשון נחשב טיפוסי לקטגוריה של הרהיטים ואילו השני אינו משתייך לקטגוריה זו.

בניסוי הזה נמדד הזמן שנדרש לנבדק להגיב על צמד סוגי של עצמים, לעומת הזמן שנדרש להגיב על צמד בלתי סוגי. זמן זה פורש כמשקף את המרחק בין המושג שבמוח, המייצג רהיטים, לבין כמה מהעצמים המייצגים מושג זה. קיימות ראיות לא מעטות לכך שאנשים נזקקים ליותר זמן להחליט על השתייכותו של עצם בלתי סוגי לקטגוריה של סידרה טבעית מאשר לגבי השתייכותו של עצם סוגי לקטיגוריה בעלת סדר־על. נמצא כי בהמיספירה הימנית, עצמים סוגיים זוהו ביתר מהירות כמשתייכים לקטגוריה הנתונה מאשר עצמים בלתי סוגיים. למשל, התגובות לתמונות של כיסא ושולחן כמייצגות את הקטגוריה של “רהיטים” היו מהירות בהרבה מאשר התגובות לתמונת הכיריים והשטיח כמייצגת אותה הקטגוריה. לעומת זאת, בהמיספירה השמאלית לא היה כל הבדל בביצוע ביחס לשתי הרמות של הסוגיות.

זאת ועוד: ההמיספירה הימנית היתה מהירה הרבה יותר מן השמאלית בשיוך צמדים סוגיים לקטגוריות שלהם ואילו ההמיספירה השמאלית היתה מהירה בהרבה מהימנית בשיוך לקטגוריות של צמדים בלתי־סוגיים. דבר זה נכון חרף העובדה שלא היה שום הבדל בין שתי ההמיספירות מבחינת הדיוק בביצוע. פירוש הדבר כי הידע קיים בשתי ההמיספירות גם יחד, אולם היה שוני במאגר או באסטרטגיות של שליפת המידע.

סיכום ומסקנות

אחד היתרונות של חקר המוח על ידי בדיקת ההמיספירות נעוץ בעובדה שגישה זו כורכת יחד עובדות אנטומיות ומושגים פסיכולוגיים. ידוע כל כי אחת מההמיספירות מתמחה בתיפקודים שונים אם כי משלימים אלה את אלה. ההמיספירה השמאלית מתמחה בלשון (התבטאות וקליטה) ומשתמשת באסטרטגיות לוגיות ואנליטיות לפתרון בעיות. ההמיספירה הימנית מתמחה במיומנויות חזותיות־מרחביות ומשתמשת באסטרטגיות של חשיבה גלובלית לפתרון בעיות. מה שלא היה ידוע עד כה הוא כיצד הידע על העולם (הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך) מאורגן בכל אחת משתי ההמיספירות.

המבחנים שתוארו לעיל הם חלק מתכנית מחקר מקיפה, החותרת להבנת הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך בהמיספירות השמאלית והימנית.

תיארתי שלושה סוגי ניסויים שבהם שימשו גירויי תמונות לחקר ארגון התודעה במוח. בכל השלושה הושם דגש על האופן שבו פריטים מתייחסים זה לזה כדי ליצור מסגרת שלמה: תווי פנים במקרה הראשון, עצמים המרכיבים סצינה במקרה השני ועצמים המייצגים מושגים שונים במקרה השלישי. השאלה שעניינה אותנו היתה כיצד יעובדו גירויים אלה בכל אחת משתי ההמיספירות.

לאיזו הכללה ניתן להגיע ממבחנים אלה וממבחני בקרה אחרים שערכנו במעבדה? מסתבר שמוסכמות ומושגים שכיחים ממלאים תפקיד מכריע כאשר מידע חדש מעובד על ידי ההמיספירה הימנית. תיאורטית משתמע מכך כי ה"מדפים" וה"מגירות" בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך מכילים עובדות משוננות היטב וכי “הארון” כולל מספר מועט של מדורים. לעומת זאת, בהמיספירה השמאלית ייתכן שהמדפים והמגירות מכילים מיגוון רחב של מושגים, המאורגנים במדורים רבים רב־שכבתיים. שני טיפוסי הארגון עשויים להביא לידי שני סגנונות חשיבה מנוגדים: אסטרטגיית חשיבה “נוקשה” בהמיספירה הימנית ולעומתה אסטרטגיית חשיבה עשירה, גמישה ויצירתית בהמיספירה השמאלית.

מסקנות והשערות אלה מצביעות על הצורך בניסויים חדשים. הן מעלות שאלות רבות שניתן יהיה להשיב עליהן רק באמצעות מבחנים נוספים. לדוגמה, מהי מערכת היחסים היסודית השוררת בין שתי ההמיספירות? שאלות אלה נחקרות עתה. הממצאים שתוארו מתקנים ומרחיבים את האיפיון המקובל של ההמיספירות, בהצביעם על חלוקת עבודה כזאת: המערכת הקוגניטיבית המתמחה בשפה – ההמיספירה השמאלית – מעבדת את ההיבטים החדשים של המציאות היומיומית שלנו, בעוד המערכת הקוגניטיבית המתמחה בהכרה גלובלית, החזותית־מרחבית (ההמיספירה הימנית), מעבדת את ההיבטים המוכרים, הנדושים והקונבנציונליים של המציאות.

על הספר והסופר

בספר מתוארות 55 ערים המאורגנות ב־11 קבוצות והמחולקות לתשעה פרקים. כל קבוצה מורכבת מחמש ערים (פרט לפרק הראשון והאחרון הבנויים מעשר ערים), הנושאות כותרת משותפת (לדוגמה: “ערים וזיכרון”, “ערים ושמות”). כל אחת מן הערים מזוהה בשמה ובמספרה הסידורי בקבוצה (לדוגמה: “ערים וזיכרון” 1. “ערים ותשוקה” 4). הערים הנושאות שם פרק משותף פזורות בין כמה פרקים (לדוגמה: הפרק הראשון ובו עשר ערים כולל את תיאורן של ארבע ערים מקבוצת “ערים וזיכרון”, שלוש ערים מקבוצת “ערים ותשוקה”, שתי ערים מקבוצת “ערים ואותות” ועיר אחת מקבוצת “ערים דקיקות”. הפרק השני, ובו חמש ערים, פותח בעיר החמישית והאחרונה מקבוצת “ערים וזיכרון” ומסתיים בעיר הראשונה מקבוצת ערים חדשות, המכונות “ערי מסחר”).

מבנה זה של סדר יורד נמשך לכל אורך הפרקים, והשאלה המתבקשת היא מדוע בחר הסופר, איטלו קאלווינו, לגולל את סיפורו בדרך זו. ניסיון לגלות קשר תמטי או אחר בין הערים השונות שבכל פרק אינו מעלה דבר. כך גם הניסיון לקבץ את הערים מאותה הקבוצה. הסבר אפשרי שעולה על הדעת הוא שבמבנה כאלו מתמטי זה ביקש קאלווינו להדגיש אחת הטענות המרכזיות בספר, והיא שבסדר, בשכל ובשיטה אין כדי למצות את משמעותן האמיתית והמלאה של הערים שאינן אלא מטאפורות של החיים.

דומה שאיטלו קאלווינו רומז באמצעות גיבורו משהו בכיוון זה, באומרו לחאן כי “לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור כי אם האוזן השומעת”. בעטיו של מבנה זה ובייחוד משום שהערים הן מאטפוריות, ניתן לתפור אותן בסדר שונה ומגוון ולפרש את משמעותן ב־77 פירושים שונים, כפי שמעיד מרקו פולו של קאלווינו בשיחתו עם החאן: “אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם אל התשובה שעיר זו משיבה על שאלתך”.

מספריו הרבים של איטלו קאלווינו (1923–1985) תורגמו לעברית קובץ הסיפורים הנפלא “אבות אבותינו” ו"הערים הסמויות מעין". זהו ייצוג חלקי מאוד של עבודותיו, אבל מובחר ביותר. מהוצאת ספרית הפועלים נודע כי בנוסף על הספר “אגדות איטליה”, שהופץ לאחרונה בחנויות הספרים, ייצא לאור בקרוב ספר מקסים אחר של קאלווינו, ששמו מוזר קצת: “אם בליל חורף – עובר אורח”.

* * *

דבר וסמלו של דבר

את המידע על הנעשה ברחבי ממלכתו מספקים לו שליחיו, “המשמשים לו עיניים ואוזניים”. הללו מדווחים לו בפרוטרוט על נתוני הגבייה, על תעלות השקיה שנחפרו, על דרכים חדשות שנסללו, על פקידי רשות שהודחו ועל כיוצא באלה ענייני דיומא. אך דיווחים אלה דימו את ממלכתו בעיניו ל"מדבר של נתונים לא נתפסים ובני־חלוף, כמו גרגירים של חול". ואילו מרקו פולו, שזה מקרוב בא ועדיין אין הוא שולט באף אחת מלשונות המזרח, מדווח לחאן על מסעותיו באמצעות “תנועות, דילוגים, קריאות פליאה ואימה, נביחות או ציוצים… או באמצעות חפצים שהוא שולף מאמתחותיו”. והנה, דווקא בדיווחיו של מרקו פולו מצליח החאן להבחין “ברקמתה העדינה של תמונה, דקיקה עד כדי כך שהיא מסוגלת לחמוק משיניהם המכרסמות של התרמיטים”. וגם כאשר ירכוש פולו את מכמני השפה, ישמרו לעצמם הנתונים שיביא לידיעת החאן משהו מאותה המשמעות והסמליות שהיתה להם כאשר ביטא אותם ללא מילים.

תכונה זו של נתונים לקנות לעצמם מטען סמלי, מעוררת את עניינו של קובלאי והוא שואל את מרקו פולו: “ביום בו אדע את כל הסמלים, האם אצליח להיות סוף־סוף אדון של ממש על ממלכתי?” והוונציאני משיב לו: “באותו יום תהיה אתה עצמך סמל בין סמלים”.

התשובה הזאת, שהסתום בה רב מן הנגלה, מביאה את הקורא לחפש את פיענוחה ברשמי ביקורו של מרקו פולו בחמש הערים המופיעות תחת הכותרת “ערים ואותות” (ראה בראש המאמר).

בתמרה (ערים ואותות 1), מספר מרקו, “העין אינה רואה דברים, אלא סמלים של דברים”. בתיה עמוסים שלטים מצוירים המודיעים על קדרים, על מרפאי שיניים ועל מסבאות. אפילו רגשות מצוינים שם על דרך הסמל (צמיד על הקרסול מעיד על חדווה). בצאת המבקר מתמרה הוא נושא רשימה ארוכה של שמות שבהם קוראת תמרה לעצמה ולכל חלקיה, אך מהי באמת תמרה, קובע פולו, אין איש יודע.

חוסר הידיעה של פולו מביאה את הקורא לחפש את הסיבה בכוחות עצמו. בתמרה היטשטש אולי ההבדל בין סמלו של דבר לבין הדבר עצמו, בין ממשותו של עצם לבין מטענו המטאפורי. בעולם של סמלים, ורד חדל להיות ורד משעה שהוא נעשה ביטוי של קירבה, מחווה של אהבה, אות של הערצה. עולם העצמים מתרחק בהדרגה מן הקונקרטי אל המטאפורי, מן הישיר והממשי אל העקיף והמדומה; וביציאה זו מן המציאות כשלעצמה אל סמליה אובד הדבר עצמו. סופו של דבר שהאדם יוצא את החיים כשהוא עצמו סמל, כמו פולו היוצא את תמרה, בלי לדעת מהם החיים עצמם.

ניגוד זה בין מראיתם של דברים לבין ממשותם בולט לעיניו של פולו בביקורו באיפציה (ערים ואותות 4). חצרות הארמונות עשויים חרסינה, אבל מאחורי האולם המרכזי המסורג אסורים בני־אדם בשלשלאות לקיר, והם נושאים על גבם גושי בזלת ממחצבה תת־קרקעית. גן של עצי מגנוליה משתקף בלאגונות הכחולות של איפציה, “אולם בתחתית המים” נושכים “הסרטנים בעיני המתאבדות”. מרקו פולו מבקש תשובה לניגודי המראות מפיו של הפילוסוף המקומי, וזה מסביר לו כי “הסימנים יוצרים שפה, אך לא את זו שאתה סבור שאתה יודע”. פולו מהרהר בדברים ומסכם לעצמו שעליו “להשתחרר מן התדמיות שעד כה בישרו לו” את קיום הדברים אשר חיפש, משום שרק אז יצליח להבין את לשונה של איפציה.

אין זאת שבעיית התדמיות העסיקה את פולו בעת ביקורו בססיליה (ערים ללא תחום 4). שם פוגש מרקו רועה הנודד עם עדרו ברחבי הארץ והוא מסוגל לנקוב בשמותיהם של עשרות כרי־דשא שונים, בעוד כל הערים הנקרות בדרכו נראות לו זהות. רק העיזים שלו מצליחות לזהות את המקום על פי העשב הגדל על איי־התנועה, אולי משום שמהיותן משוללות תודעה, אין הן יכולות ללכת שולל אחר סמלים.

ססיליה משיבה אפוא בעקיפין על שאלת החאן, אם ידיעת הסמלים יכולה לעשותו אדון ממש של ממלכתו. משעה שהסמלים קונים לעצמם חיים משל עצמם, יכולה ידיעתם לעשות את החאן, לכל היותר, מניפולטור עליון של סמלים. בעולם זה של סמלים אין תימה שצילו של דבר והשתקפותו חשובים אולי אף יותר מהדבר עצמו. כך בואלדראדה.

העיר ואלדראדה (ערים ועיניים1) בנויה על כלונסאות לגדותיו של אגם. כל שמתרחש בואלדראדה מתגלה בדמותה המשתקפת במים: “תושביה של ואלדראדה יודעים שכל תנועותיהם הן, בו־זמנית גם אותה התנועה עצמה וגם השתקפותה במראה”. עובדה זו עושה את אזרחי ואלדראדה מודעים כל כך לעצמם ולמעשיהם, עד שאפילו בעת התעלסותם הם חושבים כיצד משתקפים מעשיהם במים. “לא ההזדווגות ואף לא הרצח נחשב בעיניהם, אלא חשובה בעיקר הזדווגותן וקטילתן זו את זו של הדמויות הזחוחות והקרות שבמראה”.

זואה (ערים ואותות 3) מנסה להשתחרר משקריותם של הסמלים על־ידי ביטולם. בזואה כל גג שצורתו פירמידה יכול להיות בית מצורעים או בית־מרחץ אך יוצא מכל זה, אומר פולו, “שאם הקיום בכל אחד מאתריה הוא־הוא כל־עצמו, זואה היא מקום של קיום בלתי־נראה”. הקו המפריד בין פנימיותם וחיצוניותם של דברים, מנסה פולו להבהיר בעקיפין לחאן באמצעות רשמיו, רשמים ששניהם יודעים שאינם אלא מטאפורות על החיים, מיטשטש עד כדי כך שהוא מציג לעצמו שאלה: “לשם מה אם כן, קיימת העיר?” וכעבור זמן מה יוסיף: “איזה קו מפריד את תוכה מברה?”

הקורא, אשר שאלה זו מטרידה אותו לא פחות מאשר את פולו, יקשה אף הוא: האם זה הקו המפריד את הדברים מהמילים המתארות אותם? שהרי מהי כוונת החאן בהבעת רצונו להיות “אדון של ממש על ממלכתו”? האם מיליון הפרטים והנתונים שמדווחים לו שליחיו מהווים את “הממלכה” או שאין הם אלא “מדבר של נתונים לא נתפסים וחמקמקים, כמו גרגירים של חול”? וכי אפשר בכלל להיות אדון על עמים, על שטחים, על גבולות? או שאין דברים אלה אלא ביטויים לשוניים גרידא? הקורא חש שקו התיחום מצוי ברובד עמוק יותר. נניח, אומר פולו, שאוליביה (ערים ואותות 5), המשתבחת בארמונותיה המפוארים ובגבירותיה ההדורות השטות לעת לילה בדוגיות, לא היתה אלא חור עלוב המשחיר כולו מזבובים. עדיין היה צריך להשתמש במילים ובמשלים על־אודות הפיח, חריקת הגלגלים וכדומה, כדי לתארה באוזני החאן. ואם ביציאתו מאיפציה הכריז פולו ש"אין בנמצא שום שפה שאין בה תרמית", עתה הוא מגיע למסקנה ש"הזיוף לעולם איננו במילים; הוא טמון בדברים עצמם".

מרקו פולו, המרחיק עד הנידחות שבערי ממלכת המונגולים כדי לדווח על אורחותיה, מאלץ את הקיסר הגדול לרדת באמצעותן לשורשי תהיותיו. שכן, כדברי פולו, “אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם על התשובה שעיר זו משיבה לשאלה שלך”.

התשובה שהוא מביא משם היא שהשקר אינו טמון במילים, אלא בדברים עצמם. הניסיון להפריד בין הדברים לבין המילים המתארות אותם הוא מלאכותי ולמעשה בלתי־אפשרי, שכן לא ניתן לתאר את הממשות שלא באמצעות מילים, מאחר שזו דרכה של התודעה להקנות מובן ומשמעות למציאות. הקשר בין מילים ודברים הוא ממין אותם הקשרים הבלתי־אפשריים והבלתי־מובנים כמו הקשר בין הגוף והנפש, וכמוהו גם הוא אינו ניתן להפרדה ולביטול.

תשוקות עשוקות ממשות

החאן עוקב אחרי פולו, ששב ממסע ארוך בערים, הפורש על רצפת האולם את אוסף הסחורות שהביא עימו. מאופן הצבת החפצים על־גבי המרצפות הלבנות־שחורות ומדרך הזזתם מנסה פולו לתאר לפני החאן את מצב ממלכתו. החפצים המונחים על המרצפות נראים לכאן ככלים על גבי לוח שחמט, והוא מהרהר בינו לבין עצמו: “אם כל עיר הינה כמו משחק שחמט, הרי ביום בו אלמד את כללי המשחק תהיה ממלכתי שייכת לי באמת ובתמים”.

ואכן, בשוב פולו משליחותו הבאה, הוא מוצא את החאן ממתין לו לפני לוח שח ומורה לו לתאר באמצעות כלי השח בלבד את הערים שבהן ביקר. מרקו נענה לו ומתווה באמצעות הכלים שעל הלוח “פרספקטיביות וחללים של ערים שחורות־לבנות בלילות אור ירח”.

החאן עוקב אחר התיאורים המופשטים והוגה “בסדר הבלתי־נראה השורר בערים, בכללים הקובעים את עלייתן, עיצובן, שגשוגן, הסתגלותן לעונות השנה, והתנוונותן לבסוף וחורבנן”. אולם עד מהרה נוכח החאן, שהדמיון בין מערכי הכלים על לוח השח ובין הערים מגיע רק עד נקודה מסוימת. לעתים היה נדמה לחאן, מגולל פולו בשיחה ה־15 את העובר בראשו של השליט הגדול, “שהנה הוא עומד לחשוף איזו מערכת הגיונית ותואמת הנענית לאלפי הניגודים ואי־ההתאמות; אלא ששום דגם לא הצליח לעמוד בהשוואה עם משחק השחמט”. לחאן מתברר שאין בנמצא ערים הבנויות והמתנהגות על־פי ההיגיון והסדירות של משחק השח. כך זורה (ערים וזיכרון 4), “עיר אשר כל מי שראה אותה פעם, שוב לא יוכל לשכוח אותה”. סודה של זורה טמון בסדר המופתי של בתיה ורחובותיה ובדמויות “הבאות זו אחר זו כמו בפרטיטורה מוסיקלית אשר אי־אפשר לשנות או להזיז בה אף תו”. אולם חרף מעלותיה המיוחדות נחרץ גורלה של זורה: “כיוון שהוכרחה להישאר דוממת וזהה לעצמה, כדי שבני־אדם יוכלו ביתר קלות לזכור אותה, התנוונה זורה, התפוררה ונעלמה”.

החאן מתקשה להתרכז במשחק השח. מטרת המשחק חומקת ממנו: “כל משחק מסתיים בזכייה או בהפסד; אבל זכייה במה? הפסד של מה? מהו באמת הפרס?”. כאשר המנצח מסלק מהלוח את הכלי האחרון המגן על המלך היריב, כל שנותר בידו הוא משבצת עץ שחורה או לבנה.

הקורא חש בדילמה של החאן: אם במילים ובסמלים לא, ואם גם לא בסדר ובהיגיון שמייצג משחק השח – היכן טמונה הממשות האמיתית של הערים? פולו מצביע לעבר הקוטב הנגדי של הסדר וההיגיון הצרוף: בחלומות. “ערים, כמו חלומות, עשויות מתשוקות וחששות”, הוא אומר לקובלאי חאן, בהתכוונו אולי לזוביידה (ערים ותשוקה 5). זוביידה נמצאת במרחק שישה ימים ושבעה לילות “משם”. עיר לבנה, “חשופה כליל ולה רחובות מצטנפים סביב עצמם כפקעת”. זוביידה נוסדה מחלום שפקד אנשים בני אומות שונות. בחלום ראו אישה הבורחת במרוצה לעת לילה בעיר זרה, ובעוד הם דולקים אחרי האישה העירומה בעלת השיער הגולש, היא נעלמת מעיניהם באחד הרחובות המפותלים. משהקיצו החולמים יצאו לחפש אחר אותה העיר, וכשזו לא נמצאה להם בשום מקום, התחילו לבנות עיר במתכונת החלום. את סמטאותיה סגרו כך שאם תופיע לפתע לעיניהם האשה המסתורית מן החלום, לא תוכל לחמוק מהם. אולם עד מהרה השתבשה תכניתם של מייסדי זוביידה. הרחובות שנסללו כדי ללכוד את אשת החלומות החלו משמשים את תושבי העיר כדי להגיע לעבודתם, לעשות קניות ולמטרות חולין אחרות, ואט־אט נשתכח החלום מליבם. ומאחר שאנשים נוספים שפקד אותם אותו החלום המשיכו לנהור מכל עבר לזוביידה, וכיוון שכל אחד מן החולים שזה מקרוב באו שינה בתורו־הוא את הרחובות ואת גרמי המדרגות על פי תבנית חלומו – תהו תושביה הראשונים של העיר על הרחובות הנפתחים ונסגרים חדשות לבקרים, ושוב לא הבינו מה מושך את הנוהרים לזוביידה, “העיר המכוערת הזאת, המלכודת הזאת”.

קל לשער שהחאן לא נזקק למוסר ההשכל של זוביידה כדי לדחות את החלום כפשר האמיתי של המציאות הממשית. “בי אין תשוקות וגם לא חששות”, מצהיר החאן, “והחלומות שלי או שהם מורכבים בכוח שכלי או שהם עשויים ביד המקרה”. אך פולו דוחה לאלתר את דבריו במענה משלו: “גם הערים מאמינות שהן תוצאה של פעולת השכל או המקרה, אבל גם בזה וגם בזה אין כדי לשמור על חומותיהן לבל תימוטנה”.

אבל אם כאלה הם פני הדברים, מעלה הקורא שאלה משלו: היכן בכל זאת טמונה ממשותם האמיתית של הדברים? אם לא בסימנים ובסמלים ואף לא בהיגיון ובחלומות, אולי בתשוקות עצמן העומדות ביסוד החלומות, בכמיהות השרויות עדיין במצב היולי, לפני שהספיקו להסתאב ולהפוך לסמלים, בערגות שעדיין קיימות בגדר הבטחות?

הבטחה כזאת היא אנאסטזיה (ערים ותשוקות 2), “עיר שמלחכות אותה תעלות עגולות, זו בתוך זו, ומעליה מרחפים עפיפונים”, עיר הנראית למבקר בה כ"מכלול אשר בו שום תשוקה אינה הולכת לאיבוד ואשר אתה חלק ממנה".

אלא שבשובו מאנאסטזיה מגלה פולו לחאן, שכאשר עוסקים שעות בליטוש אבנים יקרות, “עמלך אשר צר את צורת התשוקה נוטל מן התשוקה את צורתה, ובעוד הינך סבור שאתה מתענג על אנאסטזיה כולה, למעשה אינך אלא משועבד לה”.

פולו יוצא אפוא את אנאסטזיה בכנותו אותה “עיר אכזב”, אך הקורא תופס עד מהרה שבאנאסטזיה לא נאמרה המילה האחרונה על התשוקה. שהרי אפשר שאנאטסטזיה היא עיר אכזב משום שקשרה את גורלה רק בהבטחה אחת, רק בתשוקה אחת, רק בערגה אחת.

מרקו פולו נוסע לפדורה (ערים ותשוקות 4). בטבורה של פדורה ניצב ארמון מתכת, אשר בכל אחד מחדריו שוכן כדור בדולח. בכל אחד מהכדורים רואים עיר כחולה שהיא דגם של פדורה אחרת. “אלה הן הצורות שהעיר היתה יכולה לעטות אלמלא, מסיבה זו או אחרת, לבשה את הצורה שבה אנו רואים אותה כיום”. עתה משמש ארמון הכדורים כמוזיאון העירוני, וכל מבקר בו בוחר בפדורה התואמת את תשוקותיו. אך אין להתייחס לדגמים אלה כאל מוצגים מוזיאוניים, מתריע פולו. במפת הממלכה של החאן, הוא מסביר, חייבות למצוא את מקומן הן פדורה האמיתית והן הפדורות הכלואות בכדורי הזכוכית, וזאת לא מפני שפדורות אלו מציאותיות כמו פדורה האמיתית, אלא דווקא “משום שהן כולן השערות בלבד”, באשר הפדורות שבכדורי הזכוכית “מכילות את מה שנדמה היה כאפשרי ובן־רגע כבר איננו כזה”.

רבבות הפדורות הכחולות הכנוסות בכדורי הבדולח מממשות אם כן את כל התשוקות האפשריות, וכל שנותר למבקר בפדורה לעשות הוא לבחור בפדורה התואמת את תשוקתו. אבל, מהרהר הקורא בינו לבין עצמו, אליה וקוץ בה: על פי מה אתה יודע שהפדורה שבחרת בה אמנם מייצגת את תשוקתך האמיתית?

שאלה זו מתעוררת גם אצל הבאים לדספינה (ערים ותשוקה 3). לדספינה אפשר להגיע בשתי דרכים בלבד: מן הים, באנייה, או ביבשה, על גמל. לרוכב נראים צריחי המגדלים ואנטנות הרדאר של דספינה כמו אנייה שתישא אותו “הרחק ממדבר החולות”, אל נמלים רחוקים שם צופות נשים מחלונות מוארים. ואילו לבא מן הים נראית העיר כגמל הנושא על דבשתו מטען של נאדות יין, תמרים ופירות מסוכרים והעושה דרכו לעבר נאות מים מתוקים וארמונות אשר מחוללות טופפות בהן ברגל יחפה.

דספינה ממחישה אפוא לא רק את טבען היחסי של התשוקות, כי אם גם את מעמדן הבלתי־אפשרי. שכן, אם היא נראית מרחוק כתשובה אמיתית לשתי תשוקות שונות, איך תיראה למי שכבר השתכן בה? והקורא מוסיף ושואל: האם לא תהפוך דפסינה, ברגע שניכנס אליה, לאיזידורה?

איזידורה (ערים וזיכרון 2) היא “עיר אשר לארמנותיה גרמי מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות־ים”; עיר משופעת נשים נכונות לאהבה, עיר של מהמרים וקטטות עקובות מדם. “אכן, איזידורה היא היא עיר חלומותיו: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם עליה הכילה אותו בהיותו צעיר, ואילו לאיזידורה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה”.

על־כורחו מגיע הקורא למסקנה בנאלית: התשוקה איננה בת־השגה, שכן כאשר היא מתממשת, נעלמים הריגושים והציפיות שהביאו ללידתה.

אחדות הזמן

סיפורן של פדורה, דספינה ואיזידורה מציגות לקורא את מורכבותו של מושג הזמן. פולו מסביר ש"ככל שירבה לתעות בדרכו בתוך רבעים לא־ידועים של ערים רחוקות, יותר ויותר ייטיב להבין את יתר הערים אשר נאלץ לעבור כדי להגיע עד שם". רעיון זה, שלפיו משמש העתיד פרשן של העבר, מטריד ככל הנראה את החאן, והוא מציג לפולו שאלה קשה: “האם אתה מתקדם תמיד בראש מופנה לאחור?”. ומיד אחר כך יחזור על שאלתו בשינוי נוסח: “האם המסע שלך מתרחש רק בעבר?”. וכל זה “כדי שמרקו פולו יוכל להסביר, או לדמות לעצמו שהוא מסביר, או כדי שקובלאי ידמה שמרקו מסביר, או כדי שמרקו יצליח סוף־סוף להסביר לעצמו, שאותו הדבר אשר חיפש תמיד, היה משהו שלפניו”.

קאלווינו, אם כן, מצביע על הזמן כעל אחדות שאין לחלקה לשלושה קטעים נפרדים: עבר, הווה ועתיד. אם העבר מפרש את ההווה ואת העתיד, הוא הופך ממילא להיות בשר מבשרם. הזמן נתפס אצל הקורא כאותו הגשר שמזכיר פולו בשיחתו העשירית עם החאן. פולו מתאר את הגשר, אבן אחר אבן, אך קובלאי חאן רוצה לדעת “איזו היא האבן התומכת בגשר”. ומרקו משיב: “הגשר אינו נתמך באבן זו או אחרת, אלא בקו־הקשר שהאבנים כולן יוצרות”. החאן שוקע בהרהורים ולבסוף שואל: “מדוע אתה מדבר איתי על האבנים? רק הקשת היא המעניינת אותי”. ופולו משיב לו: “בלי האבנים לא קיימת שום קשת”.

שיחה זו היא מעין הד לשיחתם השביעית. שם זועם החאן על כי פולו מתאר באוזניו ערים דמיוניות במקום לתאר את ממלכתו המרקיבה, “שמגיפה באושה מחליאה גם את העורבים המנקרים בה”. והוא נושא עליו קולו: “מדוע אינך מדבר איתי על זאת? מדוע אתה משקר לאדונם של הטטרים?”.

ממלכתו אכן חולה, מאשר פולו, אך הלא זאת מטרת סיורו: מבדיקת “עקבות האושר שעדיין ניתן להבחין בהם פה ושם, אני נמצא מודד את מיעוטו”. שהרי, מסביר פולו למלכו, “אם רצונך לדעת מה גדולה האפלה שסביבך, עליך לחדד את ראייתך בתצפית אל עבר האורות המבליחים במרחק”.

דומה כי הדבר שפולו מנסה להסביר הוא שהעבר והריחוק נחוצים לא רק כדי להבין את הכאן והעכשיו. הם הכרחיים גם כדי לדעת מה שעתיד להיות, ולכן הם נעשים חלק בלתי־נפרד מהעתיד. בנקודה זו ברור לקורא שמרקו פולו אינו תופס את יחסי העבר־הווה במובנם השגרתי. העבר, לדידו, איננו דבר־מה נייח המטביע את רישומו על ההווה בעצם נוכחותו בזיכרון. עובדה זו מתבטאת בביקורו של פולו במאוריליה (ערים וזיכרון 5). מאוריליה מציעה למבקרים גלויות ישנות המציגות את חינניות עברה. אולם חן זה מתגלה רק בהשוואה עם מאוריליה העכשווית, המודרנית, חן שלא היה אפשר להבחין בו כשצולמו הגלויות, כשהיתה עיירה פרובינציאלית. יתרונה של המטרופולין הוא בכך, אומר פולו, “שדרך כל מה שהיא כיום אפשר שוב להגות – בגעגועים – במה שהיא היתה פעם”. אולם, הקורא הנזכר באיזידורה יודע שגם געגועים אינם עניין פשוט. כפי שאיזידורה חדלה להיות עיר חלומותיו של המבקר המגיע אליה עמוס שנים לעייפה, כאשר “התשוקות הפכו לזיכרונות”, כך גם הגעגועים למאוריליה הישנה מכילים אותו בזקנתו, כאשר הזיכרונות מקבלים אופי של תשוקות. הקורא מבין מפולו שהעולם גדוש סימטריות, וכי את החיים, כמו את דספינה, ניתן לראות משני כיוונים: פעם מההתחלה אל הסוף ופעם מהסוף להתחלה; פעם כדי לחיות אותם בפועל ופעם כדי לחיות אותם בזיכרון. אולם זאת היא סימטריה לא מלאה, בדומה לסימטריית המראה, המחליפה ימין בשמאל. אולי זו הסיבה לכך שהחיים נראים מההתחלה אל הסוף כה שונים וכה אחרים מהחיים הנפרשים מהסוף אל ההתחלה.

העבר אצל מרקו פולו הוא הוויה חיה ודינמית, המתחדשת בכל רגע מרגעי ההווה והעתיד. “גם כשמדובר במשהו שבעבר”, מסביר פולו לחאן בשיחתם השלישית, “הרי היה זה עבר המשתנה בד בבד עם התקדמותו במסעותיו…”, באשר “כל אימת שמגיע לעיר חדשה, חוזר הנוסע ומוצא עבר משלו, שלא ידע שהוא שייך לו”. לכן, כדי להימנע מגורלה של זורה, אשר הקפיאה את עברה כאילו היתה פרטיטורה מוסיקלית שאין לשנות או להזיז בה שום תו, חייב המסע לנוע ללא הרף דרך תחנות ההווה והעתיד. שהרי בכל פעם שפולו נכנס לעיר אלמונית, “הוא רואה שם באיזושהי כיכר, מישהו שחי חיים מסוימים, או רגע מסוים, שהיו יכולים להיות חייו שלו, רגעו שלו… אילו בהיתקלו בצומת כלשהו, במקום שיבחר ללכת בדרך האחת, היה בוחר ללכת בכיוון ההפוך”.

הואיל וכך, טווה הקורא את חוט מחשבתו, אם כל אחד מן האנשים הנקרים בדרכי היה יכול להיות עתידי־שלי, ניתן לומר על דרך ההיקש, כי כל אחד מהם היה יכול להיות גם עבר אפשרי שלי. ואף זאת: אם כל רגע של ההווה יכול להעניק פירוש שונה לרגע מסוים בעבר, משמע שיש לאדם לא רק מספר עתידים אפשריים כמספר האנשים שהוא פוגש וכמספר הפדורות הכלואות בכדורי הזכוכית, כי אם גם כמספר הזה של עברים אפשריים. ובלשונו של פולו: הנוסע “חייב להמשיך את דרכו לעיר אחרת, שגם בה ממתין לו עבר אחר משלו, או ממתין משהו שייתכן שהיה אי־פעם עתיד אפשרי שלו ועתה הריהו הווה של משהו אחר”. על כן, כאשר החאן שואל אותו “האם אתה נוסע על־מנת לשוב ולחיות את עברך”, ניתן לנסח שאלה זו גם כך: “האם אתה נוסע על מנת לשוב ולמצוא את עתידך?” ותשובתו של פולו: “הדבר המכונה מקום אחר הוא מראה שלילית. הנוסע מזהה את המעט ששייך לו, תוך שהוא מגלה את ההרבה שמעולם לא היה לו ושלא יהיה לו לעולם”.

בדברים אלה מתכוון אולי פולו להצביע לא רק על אחדות הזמן כי אם גם על אחדות ההוויה האנושית. שכן, כדי להבין את חייך עליך לעקוב אחר כל “העתידים האפשריים שלא הוגשמו” המסתעפים מן העבר, עתידים שהם “ענפים מתים” בשבילך, אך חיים לזולתך. ואולי גם זאת: אם כל החיים האחרים שאתה פוגש היו יכולים להיות שלך, אילו בצומת כלשהו בחייך היית בוחר ללכת בדרך שונה מזו שהלכת בה, אזי כל ניסיון לכוון אותם על פי מחשבה מודרכת ומושכלת, כאלו היה משחק שח, או על יסוד תשוקה, כדרכם של מייסדי זוביידה, הוא מעשה נואל, שנידון לכישלון מראש.

הדבר שמרקו פולו רוצה לומר, או שהקורא רוצה לשמוע, הוא שהחיים עשויים מהווה, אשר מהכרעותיו האקראיות נגזר העתיד – אחד מני עתידים רבים אפשריים. מכל מקום, מובנו של עתיד ספציפי זה שהפך שלך מתחוור לך רק כאשר הוא הופך עבר, עבר שהוא עצמו מתפרש ללא הרף בדרכים שונות על ידי רצף רגעי ההווה.

מכאן, מכל נקודה על פני חץ הזמן, הופכים החיים בהכרח למסע אל העבר, כדי למצוא הסבר למשהו שנמצא תמיד לפנים ואשר על פיו ניתן לעמוד על קו החתחתים המנחה את מסע החיים.

מסע במחשבה

ככל שהכרה זו מחלחלת בקורא, ואולי גם בחאן ובשליחו, פוחת הצורך של שני האחרונים לדבר על הערים. אבל המחשבה שבעזרת השכל והחשיבה אפשר להגיע להבנת הערים אינה מרפה מהחאן. כבר בשיחתם החמישית עומד החאן על כך “שהערים של מרקו פולו דומות כולן זו לזו, כאילו המעבר מעיר אחת לאחרת איננו דורש מסע אלא תחלופה של יסודות”. כך מלאניה (ערים ומתים 1), שבה דור הולך ודור בא, אבל האבטיפוס של החמדן, הפרוצה, השיכור וכדומה, לא משתנים, רק שמותיהם מתחלפים. כזאת היא גם טרודה (ערים ללא תחום 2), הזהה לכל עיר אחרת, משל היה העולם מאוכלס בטרודה אחת ויחידה, שאין לה ראשית ואין לה סוף. וכמוה פירה (ערים ושמות 3), המייצגת ערים רבות אחרות, וכמובן זירימה (ערים ואותות 2), שבה טיפוסי האנשים ואופי המנהגים חוזרים על עצמם ומוכפלים כהד. אך טבעי הוא לחאן להגיע למסקנה שאפשר לצאת למסע מחשבתי בערים על ידי החלפתם והזזתם של המרכיבים המאפיינים אותן. הוא מציע לפולו להתחלף ביניהם בתפקידים: הכאן יתאר את הערים שהוא מבקר בהן במחשבתו,ואילו פולו יאשר את זהותן לערים האמיתיות. בשיחתם השמינית חוזר החאן על הצעתו, אולם הערים שביקר בהן פולו “שונות היו מאלה שהגה הקיסר”. החאן מתעקש. הוא מספר לפולו שהגה במחשבתו דגם של עיר המכיל בתוכו “את כל מה שתואם את הכללים המקובלים”. כיוון שכך, כל אחת מן הערים הקיימות יכולה להיות שונה מן הדגם המחשבתי שלו רק במידת ריחוקה מהכללים שבדגם. די יהיה אפוא אם יחזה את היוצאים מן הכלל ויחשב את כל הצירופים האפשריים, כדי להגיע – אך ורק בכוח מחשבתו – לתיאור מדויק של כל עיר אפשרית.

אולם דומה כי פולו מנסה לבטל את האפשרות של מסע מחשבתי בערים על ידי הצגת דגם מחשבתי נגדי של עיר הבנויה כל כולה מהיוצאים מן הכלל. אין זאת כי אם באמצעות הדגם הנגדי הוא מבקש לומר לחאן שאי־אפשר לגזור מדגם מחשבתי את כל הערים הקיימות באותו האופן שניתן להוציא את כל גוני הצבעים מאור לבן, מכיוון שמספר הכללים והיוצאים מן הכלל הוא אין־סופי. עיר אמיתית, נחפז הקורא לסייע בידי פולו, קרובה יותר לדמותה של ארסיליה (ערי מסחר 4), המנציחה את קשרי הדם, המסחר ודומיהם בין תושביה על ידי מתיחת חוטים בצבעים שונים בין בתיה. כאשר סבך החוטים מונע מעבר בין הבתים, נוטשים אותה תושביה ומשאירים אחריהם פקעת חוטים, כעין “קורי עכביש של יחסים מסובכים המחפשים להם צורה”.

מכאן, אפילו יפחיתו או יגדילו בהדרגה את מספר היוצאים מן הכלל מהדגמים המחשבתיים המנוגדים, אי־אפשר להמשיך בכך “אל מעבר לגבול מסוים”, שכן בכך – מסביר פולו – “אשיג ערים שתהיינה מתקבלות על הדעת יותר מכדי שתוכלנה להיות אמיתיות”. לשון אחר, מפרש הקורא את הדברים לעצמו, הן יהיו צפויות וחזויות מדי מכדי להיות אמיתיות. יהיו אלו ערים מלאכותיות, הבנויות כמו משחק שחמט, שמיתארן מוגדר עד אחרון פרטיו בלשון מתמטית, אבל אין בהן תשובה לשאלה החשובה באמת: מהו הפרס על הזכייה.

עיר בלתי־אמיתית כזאת היא אוטרופיה (ערי מסחר 3), “שאיננה עיר אחת, אלא כל הערים”. כאשר תושביה של אחת הערים שבאותו חבל ארץ חשים לאות ומואסים במקצועם, בקרוביהם, במכריהם ובבתיהם, הם מעתיקים את מקום מושבם לעיר אחרת, ריקה מאדם, ומתחילים מחדש את חייהם. ברם, תזוזה זו משולה לתנועת כלים על גבי לוח שחמט ריק. “התושבים שבים לשחק תמיד אותן התנועות עצמן, לצידם של שחקנים שהוחלפו בינתיים הם שבים ומשחקים אותם קטעים ואומרים אותו תמליל… הם פוערים את פיהם לסירוגין, אך תמיד עושים זאת בפיהוקים שווים”.

פולו מנסה להבהיר לחאן שאי־אפשר למצות את תיאורה של עיר על ידי ציון הסך הכל של המדרגות המחברות את הרחובות ושל לוחות האבץ המכסים את הגגות. “לא מאלה עשויה העיר”, מדגיש פולו בבואו לתאר את זאירה (ערים וזיכרון 3), “אלא מהיחסים בין מידות חללה לבין אירועי עברה: המרחק מהקרקע אל הפנס ואל רגליו של הגזלן שנתלה, החוט המתוח מהפנס אל מעקה המרפסת שממול והסרטים אשר קישטו את הדרך שבה עברה תהלוכת הנישואין של המלכה”. והוא מסכם את קטע החג והחול במילים אלה:

“תיאור של זאירה כפי שהיא כיום חייב היה להכיל בתוכו את כל עברה”. עבר שהיא מכילה “כאילו היה רשת קווים של כף יד, והוא כתוב בקרנות הרחוב, בסורגי החלונות, במעקות גרמי המדרגות, במוטות קולטי הברקים” ועוד.

העיר האחת, היחידה והסופית

לעתים קורה שהחאן מתנער מרוח הנכאים והוא מתקומם נוכח תיאוריו הקודרים של מרקו פולו. “ובכל זאת, אני יודע שממלכתי עשויה מחומר הבדולח, והיא מצרפת את חלקיקיה יחד על פי מתווה מושלם”, קובל קובלאי חאן בשיחתו השביעית עם מרקו פולו, “מדוע מתעכבים רשמי המסע שלך רק אצל חזיונות השווא הכוזבים… מדוע אתה מתמהמה בעיצבונות חסרי תכלית? מדוע אתה מסתיר מעיני הקיסר את גדולת גורלו?”. ומרקו משיב לו: “בשעה שעל פי מצוותך, מלכי, מקימה העיר האחת, היחידה והסופית, את חומותיה חסרות הרבב, הולך אני ואוסף את אפרן של כל יתר הערים האפשריות, אשר הולכות ונעלמות כדי לפנות את מקומן לעיר ההיא…”.

אבל היכן הולכת ונבנית אותה העיר אחת, היחידה והסופית, תמה הקורא? את התשובה מספק החאן בשיחתו ה־17. העיר המושלמת מופיעה באטלס שלו, אשר בו “משורטטות גם ערים, אשר לא מרקו וגם לא הגיאוגרפים יודעים אם קיימות הן והיכן…”. האטלס של החאן משמר את מפות כל הערים: “אלה שחומותיהן מתנוססות על יסודות איתנים, אלה שחרבו ונבלעו בחולות; אלה שתהיינה קיימות אי פעם בעתיד ושבמקומן עדיין נפערות רק מחילות מאורות־הארנבות”.

פולו מסכים שהאטלס של החאן מסוגל לחשוף את צורתן של ערים “שעדיין אין להן צורה ושם”. אבל, הוא מוסיף, רשימת הצורות היא אין־סופית. “במקום ששם ממצות הצורות את שונותן ומתפרדות, שם ראשית כיליונן של הערים”.

בשיחתם ה־18, אחרונה, שואל החאן את פולו אם הוא יודע לשרטט את נתיב המסע לארצות אגדיות כמו אטלנטיס, אוטופיה ואוקיאניה, הרשומות באטלס. פולו משיב בשלילה, אך מוסיף כי במהלך מסעותיו בערים השונות די לו לפעמים “בהבלחת אורות בערפל, בשיחה בין שני עוברי אורח הנפגשים בתוך תנועה סואנת”, כדי להקנות לו את ההרגשה שהוא יכול להרכיב מרסיסים אלה את העיר המושלמת. פולו מדגיש באוזני החאן שלמרות שהסיכוי להגיע לעיר זו אפסי, “לא נוכל לחדול לחפשה”.

דבריו של פולו לא מנחמים את החאן, אולי משום שהוא חושד בפולו שהעיר המושלמת שלו היא זו שנזכרה בשיחתם השישית. שם ציווה על מרקו פולו לצאת לעיר נמל שעליה חלם ואשר סירות מרוחות בזפת עוגנות בה וממתינות לנוסעים הנפרדים מבני משפחותיהם. פולו מבין מיד שהחאן חלם על המוות, והוא משיב לו שלא יוכל לשוב אליו מביקורו באותה העיר ולתארה באוזניו, מכיוון שהיא “יודעת רק יציאות לדרך, אך איננה יודעת שיבות”.

החאן מעלעל באטלס מיואש. “הכל לשווא הוא”, הוא מקונן, “אם המעגן האחרון לא יוכל להיות בלתי אם עיר התופת…”. אך תשובתו של פולו מוכנה עימו וכמו הועתקה מ"בדלתיים סגורות" של סארטר: “אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד”. פולו מוסיף עוד שקיימות שתי דרכים להימלט מן הסבל, האחת “לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד”, והשנייה קשה והרת־סכנות יותר: “לחפש ולדעת לזהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי המשך, ולהעניק להם מרחב מחיה”.

שטיח החיים

הקורא מעריך כי בדברים אלה על מצב האדם מנסה פולו לומר לחאן, שהעיר האת והיחידה שהוא מחפש אחריה – אינה קיימת. ערים אמיתיות הן מזיגה של הנשגב והארצי, של היפה והמכוער, של הטהור והמזוהם, של התופת והשמים. הדוגמה לכך היא ראיסה (ערים חבויות 2). החיים בראיסה אינם מאושרים. “ברחובות מהלכים האנשים פוכרים את ידיהם, מגדפים ומחרפים את הילדים הבוכים… עם בוקר הם מתעוררים מחלום רע אחד וחלום אחר מתחיל”. אך גם “בכל רגע יש ילד שצוחק אל כלב”, יש בנאי שקורא אל פונדקאית צעירה המאוהבת בקצין, והקצין מאושר, ומאושר ממנו סוסו שזה עתה דילג מעל מכשול. ופולו מטה אוזן לפילוסוף שאומר: “גם בראיסה, עיר עצבה, עובר חוט לא־נראה המקשר יצור חי אחד אל משנהו לרגע קט ונמוג ושוב חוזר ונמתח… כך שבכל שנייה מכילה העיר האומללה עיר מאושרת בקרבה, שאפילו אינה מודעת לעצם קיומה”. לחיות את התופת, מנסה הקורא להמשיך את קו מחשבתו של פולו, משמעו לחיות בארג’יה (ערים ומתים 4): “מה שעושה את ארג’יה שונה מכל הערים האחרות היא העובדה שמקום אוויר יש בה אדמה. הרחובות מלאים רפש, החדרים מלאים עפר עד לתקרה”. לתושבים כדאי להישאר תמיד דמומים ושרועים, “שהרי ממילא חשוך כאן כל כך”.

פולו ממשיך במאמציו לשכנע את החאן שהחיים הם תערובת ולא גז אציל. הוא מספר לו על אוטאביה (ערים דקיקות 5), הבנויה מקורי עכביש והתלויה על פני תהום בין שני רכסים. ואף על פי כן חשים תושבי אוטאביה בטוחים יותר מתושביהן של ערים אחרות, כיוון ש"הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים".

אולם החאן אינו שואף לביטחון יחסי, ליפה ארעי, לאמיתי חלקי. הוא חולם על “חורשות של עצי רימונים שבשלותם מבקעת את הקליפה”. בהתבוננו “בממלכה המלאה וגדושה אוצרות עושר וסואנת מתנועת כלי רכב… מסובכת במנגנונים והירארכיות, נפוחה, מתוחה, כבדה”, הוא חש ש"הממלכה נמחצת תחת כובד עצמה, ובחלומותיו מופיעות עכשיו ערים קלילות כעפיפונים, ערים מחוררות כתחרות, ערים שקופות ככילות…". פולו מבין שהחאן מעלה מחלומו את העיר לאלאג’ה, עיר שחודי מגדליה עשויים כך “שהירח במהלכו יוכל לשהות פעם על זה ופעם על זה, או להתנדנד כשהוא נתלה בכבלי־העגורנים”. ומוסיף פולו: “הירח, אסיר התודה, העניק לעיר לאלאג’ה זכות יתר נדירה: הזכות לגדול בקלילות”.

הקורא יכול כמעט לחוש באמפטיה של פולו לרחשי ליבו הכמוסים של החאן. הוא מוסיף ומספר לו על ביקורו בזנוביה (ערים דקיקות 2), הבנויה על כלונסאות, ואשר מי שמתגורר בה, “אם שואלים אותו כיצד היה מתאר חיים של אושר, הוא תמיד מדמיין לו עיר כמו זנוביה…”. פולו מתאר לו את אנדריאה (ערים ושמים 5), “שכל רחוב מרחובותיה מסלולו תואם בדיוק את מסלולו של כוכב מסוים”. תושבי אנדריאה חשים עצמם כחלק של השמים הבלתי־משתנים, “כגלגלי שיניים במנגנון דייקני”, ועל כן הם נשמרים מלעשות שינוי כלשהו בעירם ובמנהגיהם. “מכל הערים שאני מכיר”, אומר פולו לתושבי העיר, אנדריאה היא היחידה שכדאי לה להישאר דוממת ללא ניע". אך אזרחי אנדריאה מעירים את אוזנו כי כה מושלם התיאום בין עירם לרקיע, עד כי כל שינוי שחל בה גורם לשינויים במפת השמים. תזוזות הדדיות אלו, אומרים לו, מבטיחות שהעיר והרקיע יישארו מתואמים ביניהם למרות השינויים המתחוללים בהם. כך גם טקלה (ערים ושמים 3), הנלחמת בסכנת התפוררותה על ידי בנייה מתמדת על פי מיתאר הכוכבים; וכך גם פרינציה (ערים ושמים 4) שנבנתה אף היא על פי מפת המזלות, למען “תשקף את ההרמוניה של רקיעי תבל; תבונת הטבע וחסד האלים”. אולם, מוסיף פולו בניסיון עדין להביא את החאן לראייה מפוכחת, כיום פוגשים ברחובותיה של פרינציה פיסחים, גמדים, גיבנים וצאצאים בעלי שלושה ראשים המוסתרים במרתפים. מסתבר, מגלה פולו, שאיצטגניני העיר טעו בחישוביהם ועתה הם ניצבים בפני ברירה קשה: “להודות שכל חישוביהם בטעות יסודם ונתוניהם אינם מסוגלים לתאר את השמים או לגלות שסדרי העולם של האלים הם דווקא אלה המשתקפים בעיר המפלצות”.

אט אט מוביל פולו את קובלאי חאן לראות את האשליה שבניסיון להשיג את העיר המושלמת, למרות שאיננו יכולים לחדול לחפשה. הוא מספר לחאן על ברסביאה (ערים ושמים 2), אשר תושביה מאמינים כי אי־שם מעליהם מרחפת ברסביאה שמימית עשויה זהב טהור וכל כולה מידות טובות ורגשות נשגבים, ואילו תחת רגליהם מצוייה ברסביאה תת־קרקעית, המשמשת פח אשפה לכל הסחי של ברסביאה התיכונה. תושבי ברסביאה מאמינים כי ברגע שידעו לאמץ את ברסביאה השמימית כדוגמה ומופת, יתאחדו שתי הערים ויהיו לאחת. לכן עושים תושבי ברסביאה מאמץ עליון לנתן כל קשר ודמיון עם ברסביאה התת־קרקעית. אך האמת היא, מגלה פולו, שברסביאה התת־קרקעית תוכננה בידי מיטב האדריכלים ונבנתה מהחומרים היקרים ביותר. ברסביאה השמימית, לעומת זאת, גדושה פסולת ושיירים, “כוכב־לכת מתנפנף עשוי מקליפות תפוחי־אדמה, מטריות שבורות, גרביים ישנים… העיר שרק בשעה שהיא מחרבנת איננה קמצנית ואינה רודפת בצע”.

ניסיונו של פולו לנפץ באמצעות השניות הטבועה בערים אלו את כיסופי הנפש האוטופיים של קובלאי חאן מלווה במאמץ להחזירו למציאות המעורבת, שאין בה תיחום בין השמימי לארצי, הארוגים מעשה שתי וערב בשטיח אחד, שטיח החיים.

באודוסיה (ערים ושמים 1) השתמר שטיח שעליו ארוגה צורתה האמיתית של העיר, באמצעות מוטיבים סימטריים בעלי מבנים החוזרים על עצמם. “הכל סדור על פי היחסים האמיתיים שבין דבר לדבר, על פי אותם היחסים החומקים ממבט עיניך שדעתן הוסחה מרוב מהומה, התגודדות ודחיפות”. קל ללכת לאיבוד באודוסיה, “אולם כאשר אתה מתרכז ומתבונן בשטיח, אתה מזהה את הרחוב שחיפשת באיזה חוט שני, תכול או אדמוני…”. ומתברר ש"כל תושב באודוסיה משווה לסדר הדומם של השטיח איזו דמות משלו של העיר, איזו עצבות משלו, וכל אחד יוכל למצוא תשובה כלשהי, או את סיפור־חייו, או את פיתולי־גורלו, מסתתרים להם בין הערבסקות". כאשר נשאל מגיד־העתידות כיצד ייתכן קשר בין שני דברים כה שונים כמו שטיח ועיר, השיב כי האחד מהשניים מייצג את הצורה שהאלים העניקו לרקיע המכוכב ולמסלולים שבהם מתגלגלים העולמות, “ואילו השני הוא השתקפות לא מדויקת של הראשון, כמו כל דבר שהוא יציר־כפיו של האדם”. אפשר להבין מדברי המגיד “שהמתווה ההרמוני של השטיח הינו מעשה ידיים אלוהיות”, אבל ניתן להסיק גם מסקנה הפוכה, “שהמפה האמיתית של התבל הינה העיר אודוסיה כמות שהיא, עם רחובות עקלתונים, בתים מתמוטטים זה על זה, מעלים ענני־אבק, שרפות, צעקות באפלה”.

להתפייס עם התשוקות ועם החלומות

דומה כי מאמצו של מרקו פולו להבהיר לחאן כי לא השטיח המהולל, הארוג לפרטי־פרטיו, הוא המפה האמיתית של אודוסיה ותושביה וגם לא בתיה המתמוטטים והאבק והפיח של רחובותיה, אלא המכלול של השניים, מתחיל לשאת פרי. בשיחתם ה־11 עומד קובלאי על כך שמכל הערים השונות והמשונות נפקד מקומה של עיר אחת: ונציה – עיר מולדתו של מרקו פולו. החאן מביע תמיהתו מדוע לא נזכרה ונציה עד כה.

“בכל פעם שאני מתאר עיר, אני אומר משהו על ונציה”, משיב לו פולו ומוסיף כי ונציה היא לו נקודת־מוצא “של עיר הנשארת תמיד מובנה מאליה”, שממנה הוא יכול “להבחין בטיבן המיוחד של הערים האחרות”, ושרק החשש שמתן ביטוי מילולי לזיכרונות יביא לאובדן זיכרונה של ונציה, מונע ממנו לדבר עליה במפורש.

מהודאתו של פולו תופס החאן כי כל מסעותיו בערים בסמויות מעין לא נועדו אלא להבין את ונציה, למצות את המשמעות של חייו־הוא. וכך קורה שבשיחתם ה־12 מתנסה החאן בהארה פתאומית: אולי כל מסעותיו של מרקו פולו לא היו אלא “מסע דרך הזיכרון?” הרי אפשר ש"כל המילים והתנועות הללו נהגו אולי רק במחשבתו, שעה שהשניים, שותקים ודוממים, מתבוננים היו בעשן מקטרותיהם שניתמר לאיטו"? בשיחתם הבאה מציג החאן לפולו שאלה בוטה: “אינני יודע מתי הספקת לסייר בכל הארצות שאתה מתאר באוזני. נדמה לי שמעולם לא זזת מהגן הזה”.

פולו אינו דוחה שאלה מפתיעה זו, ופותח לפניו אפשרות מפתיעה יותר: “אולי הגן הזה קיים רק בצל־עפעפינו המושפלים ומעולם לא חדלנו: אתה, מלהעלות תמרות־אבק בשדות־קרב, ואני, מלהתמקח על מחירם של שקי־פלפל בשווקים רחוקים”.

למקרא דברים אלה מעלה הקורא מחשבה משלו: כפי שדספינה נראית שונה לבאים מן הים ולבאים מן המדבר וכשם שאירנה (ערים ושמות 5) נראית שונה ליושבים בתוכה ולמי שמשקיפים עליה מעל רכס הרמה, כך, אולי, התכוונה תשובתו של פולו לומר, ש"אולי מכל העולם נותרה רק אדמת־הפקר מכוסה ערימות־אשפה, והגן התלוי של ארמון מלכותו של החאן הגדול. עפעפינו הם־הם שמפרידים בין זו לזה, אולם אין אנו יודעים איזה מביניהם הוא בפנים ואיזה בחוץ".

כוונתו של מרקו פולו בדברים אלה, סבור הקורא, לשכנע את החאן שלמציאות אין קיום אמיתי ואובייקטיבי משלה; המציאות היא זו הנתפסת בהכרתנו. שכן, אם “לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור כי אם האוזן השומעת”, ואם אכן עשויה עיר “מהיחסים בין מידות חללה לבין אירועי עברה”, פירוש הדבר שהיא בנויה מאין־ספור צירופים בין אין־ספור החומרים והאירועים המרכיבים אותה. פולו מנסה אפוא להחדיר בחאן את ההכרה, שהחומרים המרכיבים את הרוחני הם אותם החומרים המרכיבים את הגשמי – אלא שהם באים בצירופים שונים ועם כוונות אחרות. כך קלריצ’ה (ערים ושמות 4), שפעמים רבות נפלה וקמה וכל אימת ששיקמה עצמה מהריסותיה, הציבה לנגד עיניה את קלריצ’ה הראשונה כאות ומופת להוד והדר. ובכל זאת, החומרים המשמשים לבניית קלריצ’ה החדשה הם אותם החומרים שנותרו מקלריצ’ה הראשונה, רק השימוש בהם משתנה: וילונות התחרה הופכים לסדינים, סורגי החלונות המהודרים משמשים לצליית בשר חתול על מדורות ואת כותרות העמודים הקורינתיים מנצלים לבניית לולים. בכל פעם שבונים את קלריצ’ה מחדש דומה הדבר לפרפר הבוקע מתוך הגולם. אולם אין כל ביטחון שאכן קלריצ’ה הראשונה התקיימה, ו"ייתכן מאוד שכותרות־העמודים היו מונחות בלולים לפני שהוצבו במקדשים". דבר אחד ידוע לאשורו: מספר החפצים המשמשים לבניית קלריצ’ה החדשה הוא קבוע; רק הרכבם וצירופם משתנים. “אולי לא היתה קלריצ’ה מעולם אלא תערובת של פסולת דברי־נוי סדוקים, לא תואמים, חסרי תועלת”, אומר פולו.

חיים נכונים אליבא דפולו אסור שיתמקדו במאמץ נואש ובלתי־נלאה לקרבם לקלריצ’ה, או להפכם לעיר סנונית, כמתכונתה של מרוציה (ערים חבויות 3), שבה מעופפים תושביה “כמו הסנונית בשמי הקיץ”. שכן במרוצת הזמן קורה לאנשים שם שהם “סבורים שהם מעופפים, אבל הישג רב הוא אם הם מצליחים להתרומם מעט מעל פני הקרקע…”.

החיים, כפי שאומר פולו בשיחתו ה־12 עם קובלאי חאן, הם פקעת של “עבר־הווה־עתיד, החוסמת את הקיומיות המסוידת באשליית־התנועה: זה מה שתמצא בסיום מסעך”.

בסיומו של מסע זה, כמו בביקורו של פולו באדלמה (ערים ומתים 2), “מגיע רגע מסוים בחיינו אשר בו, בין כל האנשים שהכרנו, רב הוא מספרם של המתים ממספרם של החיים”. בנקודה זו של מסעך, מבקש אולי פולו לומר, אתה מתפייס עם התשוקות ועם החלומות ועם הכמיהות ש"לרגע אחד יכלו להיות שלך ושוב אינן עוד". ובהגיעך לאותה העיר שאפשר רק לצאת אליה אבל לא לשוב ממנה, מגיע אותו הרגע “שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף של השטחים שכבשנו”. זהו הרגע שבו אתה מגלה כי הממלכה האדירה שיצאת לכבוש “הריהי רק גוש מתפורר חסר גבול וצורה שריקבונה באוש”. או־אז אתה עשוי להבין, כפי שהתחוור לפולו בביקורו במרוציה, כי המרשם הנכון לחיים טמון ב"ידיעה אלו מילים לבטא, אלו תנועות להציג…" וכי כדי להתנסות בחיים אמיתיים, “אולי די במבט, בתשובה, במחווה מצד מישהו, די שמישהו יעשה דבר רק לשם הנאה שבעשייה, שהנאתו תהפוך להנאת זולתו”. ברגע כזה, מטעים פולו, “משתנים המרחבים, הגבהים, המרחקים, העיר פושטת ולובשת צורה, הופכת גבישית, שקופה כשפירית”.

אולם התנאי לכך, מעלה פולו אזהרה דקה, הוא שזה "חייב לקרות כאלו במקרה, מבלי שנשווה לו חשיבות יתרה, בלי לטעון שאנו מבצעים משימה בעלת חשיבות מכרעת, תוך שנזכור שבכל רגע עלולה מרוציה הקודמת לצקת שוב על ראשינו תקרה של אבנים, קורי־עכביש ועובש.

או־אז, מסכם הקורא מה שנדמה לו שפולו מנסה להעביר אליו, תדע שכל אשר בידך לעשות, במסגרת הרגע הקצר שאל תוכו נולדת ובתחומיה של אותה ונציה ארעית שאל תוכה נקלעת, הוא כמעשה האלוהים בסיפורו של פאר לאגרקוויסט (The Eternal Smile), כאשר המון הנפשות המתות מתקהל סביבו כדי לקבל ממנו מענה על טעם בדידותם, מבוכתם וחידת חייהם והם זועקים לעברו: אנחנו החיים כשבראת, אנחנו החיים שנאבקו וסבלו וקיוו והתייסרו בייסורי ספק. למה התכוונת כשבראת אותנו? ואלוהים, המתגלה לעיניהם כיצור קשיש השוקד על שיופם של גזרי־עץ, משיב להם: לא התכוונתי לשום דבר. המתים מוחים בקול, הכי ייתכן שלא היתה מטרה לעיניו כאשר ברא אותם, כאשר העניק להם את חדוות־החיים ואת אהבת־הטבע? ואלוהים משיב להם: רק עשיתי כמיטב יכולתי.

* * *

מרקו פולו

ארטורו טוסקניני

מחבר המאמר הוא ד"ר מרטין ה' בלום מהמרכז הרפואי היהודי בלונג איילנד ופרופסור חבר במכון הפסיכואנליטי של אוניברסיטת ניו־יורק. המאמר המקורי כלל ניתוח פסיכולוגי של מקורות הכאריזמה ושל מערכת היחסים המורכבת בין חברי התזמורת למנצח, המקבילה במידה רבה ליחסי הורים־ילדים.

בניגוד לסוליסט הניצב במרכז הזרקורים, טוען ד"ר בלום, שרויים חברי התזמורת באלמוניות כמעט גמורה. מצב זה מכשירם לפתח הערצה בלתי מסוייגת כלפי מנצח כאריזמטי ולקבל עליהם את עליונותו. נכונותם של חברי התזמורת לספוג עלבונות והשפלות מידי מנצח כאריזמטי כמו טוסקניני, מוסברת בכך שיחס כזה משמש להם הוכחה לעליונותו של מושא הערצתם ולמידת קירבתו אליהם.

פרק זה הושמט מקוצר היריעה. הציטוטים הרבים המופיעים במאמר מתייחסים לרשימה ביבליוגרפית של 58 ספרים ששימשו את ד"ר בלום בכתיבת מאמרו.

טוסקניני ואשתו, קרלה דה מרטיני (1900)

יש נטייה לשכוח שטוסקניני לא היה מוסיקאי במובן הרגיל של המילה. הוא לא חיבר מוסיקה ולא ניגן. הוא הביע את עצמו בכך שהדריך, חינך והישרה מרוחו על הנגנים והזמרים שביצעו את המוסיקה. החומרים שבהם עבד, שניתן להשוותם לצבעיו של הצייר או למילותיו של המשורר, היו במישור החברתי. כל אמן מעביר “את המשמעות הטבועה ביסודה של היצירה האמנותית” דרך עולמו שלו “אל מטרתה הסופית, השיכבה העמוקה ביותר בתוך נפשו של הצרכן”. הנגנים והזמרים היו הן הצרכנים והן חומר־הגלם של אמנותו; מעשה היצירה שלו התחולל בשעה שהעביר את חזונו אליהם באופן שהשפיע על התנהגותם, שינה ועיצב אותה. ביצועי התזמורות שעליהן ניצח היו עדות להשפעתו האדירה על כל אלה שאיתם עבד. נהוג לומר שמעולם לא היה מנצח שדרש וקיבל “דיוק שמימי” שכזה מתזמורת, ושהפיק ממנה קשת רחבה כל־כך של גוני עוצמה. “נגניו ניגנו בשבילו כפי שלא ניגנו לשום מנצח אחר”. רק הוא היה מסוגל לרומם לחלוטין, לגרום לכל תזמורת שעימה עבד להתעלות על עצמה… ובכך גילה את כשרונו הגאוני במלוא זוהרו".

שתי תכונות שהיו כרוכות ושלובות זו בזו עמדו ביסוד כשרונו: אישיותו הכאריזמטית וכישוריו המוסיקליים. הכאריזמה איפשרה לו להניע ולעורר את הנגנים ולהעלותם לרמה אמנותית שאליה לא היו מסוגלים להגיע בכוחות עצמם. הוא פתח לפניהם שערים אל חוויות עילאיות רבות התרחשות, מלוות בתחושות גאוה, ביטחון עצמי ואושר. ובו בזמן איפשרו לו כישוריו המוסיקליים לרתום את מצבי ההתעלות הללו להפקת מוסיקה ברמה הגבוהה ביותר.

הכאריזמה, שהיא תכונה מיוחדת של מנהיגות, קשורה קשר הדוק לביטוי הדתי שלה, דהיינו – כישרון שהוא מתת־שמים או כישרון המאפשר לאדם להתנבא או לחולל נסים. התנאים הגורמים שאדם זה או אחר יראה בעיניו כמגלם או כנושא בקרבו תכונות המסמלות את שאיפותינו הנעלות ביותר נחקרו בידי פרויד, במקרו על דינמיקה הקבוצתית.

ילדות כמעט אילמת

הקריירה של ארטורו טוסקניני התחילה בהיותו בן 19 – אחר שבאורח דרמטי הועלה מכיסאו כנגן צ’לו אל דוכן המנצחים בהפקה דרום־אמריקנית של אאידה – והסתיימה כשהיה בן 87, בקונצרט הפומבי האחרון שלו. בין שני האירועים הללו הוא היה המנהל המוסיקלי של בית האופרה לה־סקאלה במילנו, המנצח הראשי של המטרופולין אופרה, מנצחה של התזמורת הפילהרמונית של ניו־יורק, ולבסוף ניצח על תזמורת משלו, התזמורת הסימפונית NBC.

ספק אם אי־פעם תיכתב הפסיכוביוגרפיה שלו. הוא שמר את סודותיו לעצמו, לא השאיר מסמכים אישיים ובדרך כלל לא אהב שיכתבו עליו. עם זאת, פרטים מעטים על חינוכו וגידולו עומדים לרשותנו במקורות שונים.

הוא היה בנו של קלאודיו טוסקניני, חייט נודד. קלאודיו, הילד ה־26 והאחרון של טוחן, ברח מהבית בגיל 13 אחר שפגע פגיעה חמורה בכבודו של אביו כשהטיח ממחטה בפניו. הוא היה טיפוס חולמני, רומנטי, לא־מעשי ובלתי־אחראי. הוא החליט בפזיזות להתחתן, אחרי שהתגייס בסתר בפעם השלישית לצבאו של גריבלדי, ועזב את אשתו מיד אחרי החתונה. קלאודיו עבד בעבודות ארעיות והמשפחה חיתה בעוני מדכא ובבריחות תמידיות מפארמה לגנואה מפני הנושים. רעייתו הפכה עד מהרה לאשה מרירה ורעת מזג, מהירת חימה וקשת לב. את כל כוחותיה השקיעה במאמצים לשרוד בתנאי החיים הקשים.

ארטורו היה הבן הבכור. הוא היה תשוש וחולני, והיה חשש כי לא יישאר בחיים. באחת מאותן תקופות מרובות של פירוד מההורים, שברחו ללא הרף מנושיהם, הוא נשלח אל בית סבתו, אם אמו. הוא התחיל לאכול במדה מספקת כדי להבטיח את הישארותו בחיים. הוא גדל בבדידות, כילד כמעט אילם, ששוטט לו ברחובות המוזנחים שבשכונת הוריו ובאזור מגוריהם של הורי אמו. ארטורו נראה קשיש משנותיו. בממוצע, הוא היה מבלה יותר משישה חודשים מדי שנה בבית סבו וסבתו, ובדרך כלל היתה העברתו לשם נעשית במהירות, באווירה של משבר כספי. אביו נהג להיעלם מדי פעם לימים רבים.

חוויות אלה קבעו את הריתמוס של שנות התבגרותו. ארטורו מעולם לא למד לאכול וכל חייו מיעט באכילה. הוא נהג להתבדח ולומר למקורביו, כי אם ייקלעו למצב של עוני קשה, יהיה הוא היחיד שיידע כיצד להתקיים ללא אוכל. מעולם גם לא למד לדבר בדרכים המקובלות. יחסיו עם התזמורות נגזרו ועוצבו, כפי שנראה להלן, על־ידי מגבלות הדיבור שלו. שלא על דוכן המנצחים, היה בכוחו להאריך במונולוגים, אך לא ידע לקשור שיחה. הניתוק היה קו מאפיין של חייו. שוב ושוב היה מוצא סיבות להפנות את גוו ולהסתלק, באופן פתאומי ודרמטי, ממוסדות, מתזמורות ומחזרות. אופי דומה נשאו יחסיו האישיים; לעיתים קרובות סיים קשר באורח פתאומי וחד והתכחש לידיד שפגע בו. אפילו בביתו הוא היה לא פעם אפוף הילה של בדידות זוהרת, ושיחותיו עם בני משפחתו, שנראו מנודים ומרוחקים, כמו התנהלו דרך מתווכים.

אגואיזם מושלם להפליא

כשהיה ארטורו בן תשע נרשם לבית הספר למוסיקה בפארמה, עיר מולדתו. צעד זה אינו משקף בהכרח שאיפות אמנותיות כלשהן של הוריו. היה זה צעד מעשי משתי בחינות. כתלמיד שקיבל מילגת לימודים, לא זו בלבד שהיה פטור משכר לימוד וזכה במגורים ובאוכל ללא תשלום, אלא אף קנה לעצמו מקצוע. אמנם, מקצוע זה לא הבטיח שכר גבוה, אך מקום עבודה היה מובטח לבוגרי בית־הספר באחת התזמורות העירוניות שברחבי איטליה. ארטורו התגורר בבית־הספר תשע שנים, ואף פעם אחת לא ביקרוהו שם בני משפחתו. אמו תלתה זאת בחסרונה של שמלה הולמת, אף כי בגדיה הדלים לא מנעו ממנה להשתתף בתפילת יום א' בכנסייה, לשם נהג הילד לבוא כדי לפגוש אותה ואת שתי אחיותיו הצעירות. בתום לימודיו קיבל ארטורו עבודה כנגן צ’לו בלהקת אופרה שיצאה למסע הופעות בדרום־אמריקה. כשזנח המנצח את החבורה, ואחרי שסגנו ומנהל הלהקה סולקו בבושת פנים, עלה ארטורו להופעת בכורה. בשובו לאיטליה נעשה מנצח נודד, ושמונה שנים עבד עם תזמורות שונות. בין היתר ניצח על ביצועי הבכורה העולמיים של האופרות הליצנים ולה־בוהם. אמו, שהתלוותה אליו בנדודיו מעיר לעיר, ניהלה פנסיונים קטנים שבהם יכלו חבריו לאכול בלי לשלם. לא ידוע היכן היה אביו באותן שנים.

בגיל 29 נשא אשה. הוריו לא הוזמנו לחתונה, ואף לא נכחו מעולם בקונצרט שלו. עד מהרה נעשו חיי הנישואין שלו סוערים מאד. ארטורו היה רודף נשים, ועבר מפרשיית אהבים אחת לחברתה. הוא ניחן במגנטיות גופנית, ועם השנים הלך וגבר הצורך שלו לכבוש נשים. בעת מסע עם משפחתו, בעוד הוא במיטה עם פילגשו, מת הצעיר שבילדיו ממחלת הדיפתריה בחדר אחר באותו המלון. אשתו כמעט עזבה אותו בעקבות זאת, אך הוא בכה, איים בהתאבדות ושיכנע אותה להישאר. היא ויתרה והמשיכה לשרת אותו. לימים חדל טוסקניני להפריד בין פרשיות האהבים לחיי המשפחה, והחל מזמין את אהובותיו לארוחות בביתו. אחרי הארוחה היה פורש לעיין בתווים, ואת אשתו השאיר לשעשע את המוזמנות.

כאב הוא היה כישלון; לא היו לו לא זמן ולא סבלנות לילדיו (או לנכדיו), והוא התייחס אליהם כאל צעצועים, השפיע עליהם מדי פעם מקסמו הרב לדקות מספר, ואחר־כך היה משלח אותם. הם הופקדו בידי מטפלת, כי את זמנה של אשתו תבע לעצמו. אם אחד הילדים נהג בצורה שלא השביעה את רצונו, היה נמנע מלדבר איתו במשך ימים. בנו שנשאר בחיים היה למעשה נושא כליו, ושתי בנותיו ניהלו חיים שתוארו כ"מוזרים ואפילו איומים ונוראים".

עם אנשים ממעמדו דומה היה שלא היו לו “לא זמן ולא נטייה כלשהי לגילויים של עדינות והתחשבות, ענווה, יחס אנושי ואהבה”. הוא לא היה מסוגל להשלים עם איזושהי התנגדות לרצונו. מי שחלק עליו – יחסיו עמו השתבשו מיד, והוא אף התכחש לקיומו. הוא הפגין “אגואיזם מושלם”.

החזרות כשיא מוסיקלי

ברור היה שהתזמורות שעליהן ניצח תפסו את המקום הראשון בעולמו הרגשי. הוא היה יוצא דופן בין המנצחים – בשנאתו לפרסומת. הוא לא רשם רשימות ביומנים, העניק מעט ראיונות ולא אהב להצטלם. בניגוד לקביעה כי התשוקה להציג לפני קהל היא חלק בלתי־נפרד ממבנהו הנפשי של המנצח, הוא נהנה, מעל לכל, כשניצח בביירוית, שבה התזמורת ממוקמת מתחת לבמה, והמנצח נכנס, עושה את מלאכתו ויוצא – בלי שהקהל יוכל לראותו ולזכותו בתשואות. רק במסגרת ההתוועדות האינטימית שנוצרה בעת החזרות הוא היה מסוגל לבקוע מבדידותו ומסגירותו ולהתעורר לחיים מלאים וסוערים. רק אז היה לאל ידו לתת את עצמו ולהתמסר בכל מאודו להנהגת התזמורת, ורק אז הפיק את מלוא ההיענות מהמבצעים. נגנים מתזמורותיו השונות מאשרים כי “החזרות הן הן שהיו יוצאות דופן… משהו הלך לאיבוד בקונצרטים עצמם”. רמת הביצוע פחתה בחמישים אחוז; ורק האנשים שהיו בחזרות, שעמדו מולו פנים אל פנים, יכלו לדעת זאת… רגעיו הגדולים לא היו בקונצרטים הפומביים; הם היו בחזרות. החזרות היו דבר שלא ייאמן… רק המוסיקאים שעבדו עימו ידעו באמת עד כמה הוא היה גדול".

הוא נתן את עצמו בצורה כה מלאה בחזרות ובצורה כה מועטה בהופעות, עד כי דומה היה כי התהפכו אצלו היוצרות, וכי ההופעות הפומביות לא באו אלא כדי לאפשר לו לקיים את החזרות. רבות מהתנגשויותיו עם חברי הנהלה, שאירעו שוב ושוב במהלך הקריירה שלו, נבעו מדרישותיו הבלתי־פוסקות שיינתן לו זמן רב יותר לחזרות.

טוסקניני עלה לדוכן המנצחים מצויד בשלל מעלות שהיה נדיר אפילו אצל מוסיקאי מחונן. כל הכשרונות שהם תנאי לקיומה של יכולת מוסיקלית היו מצויים בו במידה מופלגת. היתה לו אוזן מוסיקלית – מהמשובחות שידעה ההיסטוריה של המוסיקה בעידן המודרני; הוא היה מסוגל לשמוע כל תו בתיזמור העשיר והמלא ביותר. מלבד זאת ניחן בזיכרון צילומי, שפרוצ’יו בוזוני הגדירו כ"תופעה מיוחדת במינה בתולדותיה של הפיסיולוגיה". בשלב מוקדם של הקריירה שלו טען אחד המבקרים כנגד מנהגו לנצח ללא תווים, בהטילו ספק בכך שאדם כלשהו יכול לזכור בעל־פה אופרה שלמה. טוסקניני השיב בהצעה לכלוא אותו בחדר, שם ישחזר מזיכרונו הכל, “לרבות כתמי דיו, כי כך אני זוכר את זה”. בשלב מאוחר של חייו הוא נשאל במסיבה על סונטה לפסנתר שהושמעה 25 שנה קודם לכן, בתחרות שבה הוא שימש שופט. טוסקניני ניגש אל הפסנתר וניגן את היצירה מהזיכרון, וכל העת הניד את ראשו וחזר בצער, “זה לא טוב, זה לא טוב”. זיכרונו היה כה מופלא, עד כי יכול היה לזכור את סימני ההדגשה בכל דפי התווים של היצירות שעליהן ניצח. הא הכיר כל קטע ביצירות הללו, כאילו הוא עצמו חיבר אותן.

טוסקניני בים המלח (1936)

פגישה של מוסיקאי עם תופעה מופלאה כזאת מביאה אותו בהכרח לשינוי הדימוי העצמי שלו. קשה להתפעל מכשרונך שלך בשעה שמולך ניצב כשרון נעלה משלך: “עם מנצחים אחרים היית מהסס. עם טוסקניני לא היה יכול להיות כל היסוס… רחשת כבוד… כי הרגשת שהאדם הזה העומד לפני הוא אדם עליון”. מצב כזה מביא להידרדרות חריפה בהערכה העצמית, וזו עשויה להוליד תגובה עוינת נגד אותה ישות שהתערבה בחייך (ואכן היו מוסיקאים שגילו עוינות ושנאה כלפי טוסקניני), או להוליך לכך שאותה דמות עילאית תתפוס את מקומה של הדמות האידיאלית ששאפת להיות. המתופף של התזמורת הפילהרמונית של ניו־יורק הגיב פעם על הניסיון לנחמו אחרי שטוסקניני גער בו באחת החזרות: “טוב, אם הוא לא היה צודק, הייתי עונה לו כמו שצריך”.

המוסיקה כהתגלות דתית

טוסקניני הציע את עצמו גם כתחליף של הסופר־אגו. יחיד בין המנצחים הוא תפס את עשיית המוסיקה כאקט מוסרי. “הוא היה ישר מבחינה מוסיקלית וישר עם עצמו”; “הדבר שהרשים את כולנו, ושעליו הרבינו לדבר, היה היושר שלו, השלם והמושלם… הוא נהג לומר לנו, ‘היו ישרים’; ובו עצמו היתה תכונה זו של יושר”. השבח היחיד שהוא היה מוכן לחלוק לעצמו היה ההודאה שהוא מוסיקאי ישר; והמחמאה הגדולה ביותר שנתן לתזמורת היתה: “ביצוע הגון – אפשר לקרוא את זה בתווים”. רבות מתכונותיו האופייניות ביותר של טוסקניני נבעו מחיפושו הבלתי־מתפשר אחר אמת זו; מצמידותו לסימוני הקצב וההדגשים, מעמידתו העקשנית על ביצוע הקטעים הקשים כפי שהם כתובים, ומסירובו להשתמש בהתאמות ובשינויים מקובלים. נגן הצ’לו הראשון של התזמורת הסימפונית של שיקגו, אחרי ששמע לראשונה קונצרט של טוסקניני, הגיש את התפטרותו. למנצח התזמורת אמר: “אני רוצה לנגן עם האיש הזה… כי זוהי הפעם הראשונה שאני שומע יושר ואמת במוסיקה…”.

טעות טכנית נחשבה בעיני טוסקניני לחטא מוסרי, והשימוש במוסיקה להבלטה עצמית היה אף גרוע מזה. זעקת הגערה החביבה עליו כלפי התזמורת היתה “VERGOGNA” (בושה). זמרת סופרן אחת, אחר שהופיעה בלה־סקאלה, שרה בעיירה קטנה והשמיעה את הצליל הגבוה המסיים של האריה שטוסקניני הורה לה להשמיט. כשהוא שמע על כך, אמר לה בקול שבור: “אינני יכול להמשיך איתך. ניסיתי לשאת אותך לכוכבים, אך אין את אלא זמרת קרנבלים”.

ביטחונו נבע בעיקר מאמונתו כי הוא ניחן בהבנה מיוחדת של המוסיקה שביצע. אמונה זו התבססה כנראה על העובדה שהוא היה אחד “ממתי המעט שביכולתם לקרוא ולתרגם לצלילים באוזן הפנימית עמוד של תווים”. בכך הוא דמה לסמטאנה שאמר, “…כשאני מביט במוסיקה הכתובה היא מתעוררת לחיים בדמיוני ללא כל מאמץ והחלטה מצידי. כאילו שמעתי ממש את הכלים והקולות”.

העובדה שטוסקניני יכול היה “לשמוע” תווים כתובים באותה מיידיות שבה גברים ונשים רגילים שומעים בביצועים ממשיים, ללא כל מאמץ, הפך אותו לכעין מיסטיקן חילוני. המוסיקה שהוא “שמע” שימשה לו תחליף פסיכולוגי להתגלות דתית. תחושת הפסיביות, ההרגשה שאתה מופעל בידי ישות המצויה מחוץ לרצונך, אופיינית לחוויות כאלה, המלוות בדרך כלל גם בתחושה כי לפניך דבר ארעי העלול להיעלם, דבר מקודש שאין למששו בידיים, אך אתה חש בביטחון כי באת במגע עימו. בהתנהגותו של טוסקניני ניתן לגלות את תוצאותיהן של כל אחת מהתחושות הללו.

הבעיה המרכזית של המנצח כאמן יוצר היא בעית האינטרפרטציה. למרות מורכבותה הרבה ושכלולה, השיטה המערבית לסימון מוסיקה בעזרת תווים מציגה רק שלד חלקי של המוסיקה שהיא אמורה לתאר. דף של תווים, למען האמת, אינו מכיל מידע במידה מספקת – המאפשרת למבצע לנגן את היצירה על פי התווים והסימונים בלבד. אין כל אפשרות לתת למוסיקה לדבר בעד עצמה, חייב להיות מישהו ש"יעביר את האופן שבו הוא תופס את משמעותם של התווים הכתובים".

הצורה והמשמעות הניתנות לתווים – זוהי תרומתו האישית של המבצע; זהו לב ליבה של פרשנותו; “טוסקניני, שהיה מוסיקאי גדול, קרא בין השורות, וזה היה הדבר שהעניק למוסיקה את החיים שהיו בה בביצועיו”. עם זאת, היה בידו לשכנע את עצמו שהוא מתעלם לחלוטין מהצורך בפרשנות, הודות לחדירתו המהירה והמיידית ליצירה שהוא קרא מן התווים; לדעתו, הוא היה מאזין בלבד. מירקם התווים הכתובים הופיע בהכרתו כמו התגלות דתית אצל בעל אמונה.

ניסיונו לימדהו לראות את עצמו כצינור שדרכו יכולה המוסיקה לזרום מן המלחין אל הנגנים. לעיתים, כאשר זכה בתשואותיהם של הנגנים, אחר שהוביל אותם לביצוע נהדר במיוחד של קטע מוסיקלי, היה מגיב כמעט בכעס: “לא! זה לא אני. זה בתווים… לנגד עיניכם”.

פרט לכך שעסק ביצירותיהם של אחרים ולא שלו, דמתה תחושתו זו לתחושתם של מלחינים רבים החשים אף הם כי יותר משהם יוצרים מוסיקה הם מעבירים אותה. אף כי החוויה המיסטית מיוחסת לעולם הדתי ולתכנים דתיים, תחושה זו חורגת מעבר להם. אנשים רבים, ובכללם מוסיקאים לא מעטים, מסוגלים לחוות חוויה כזאת, שהם עשויים לייחס לה משמעות דתית. בראמס, למשל, טען כי המוסיקה שלו הגיעה אליו “ישר מאלוהים”, והוסיף כי “אט אט מתגלה לעיני המוצר המוגמר”. פוצ’יני הצהיר: מדאם באטרפליי “הוכתבה לי בידי האלוהים… הייתי נתון להשפעה על־טבעית המאפשרת לי לקבל אמיתות אלוהיות”. ריכרד שטראוס דיווח על “דמויות ומראות ברורים ביותר הקשורים לעצמיות גבוהה יותר… זהו צו אלוהים, פיקדון שהופקד בידי לשומרו”.

עמוד תווים ראשון של שיר שהלחין טוסקניני בהיותו סטודנט

קטע ממכתבו של טוסקניני לפוצ’יני (1894)

התנסויות כגון אלו מילאו תפקיד חשוב בחייו וביצירתו של ואנגר, אחד משני המלחינים הקשורים קשר הדוק לראשית פרסומו של טוסקניני. טוסקניני ניצח על ביצועי הבכורה באיטליה של האופרות זיגפריד ושקיעת האלים, והגיע בביצועיו להישגים עולמיים – בלי ששמע לפני כן אף אחת משתי היצירות הללו. בתקופה שבה נהגו מנצחים לנצח או על ורדי או על ואגנר, קריאת הקרב של טוסקניני היתה “גם ורדי וגם ואגנר”. כשהגיע למטרופוליטן אופרה, היה המוסד מחולק חלוקה נוקשה לאגף איטלקי ולאגף גרמני. טוסקניני היה המנצח הראשון שביצע יצירות משני האגפים, ואחרי 40 שנה עדיין היתה יכולת זו שלו לשלוט בשני הסגנונות מקור של פליאה: “במין תפיסה מקיפה, חד־פעמית, הוא היה מסוגל לנצח על אופרה כמייסטרזינגר באופן לא פחות מושלם משניצח על מדאם באטרפליי”.

בטהובן אלוהים, טוסקניני נביאו

אובדן חושים, טראנס, אקסטזה – אלה הם ממאפייניה המרכזיים של האופרה הוואגנרית, והם משקפים גם את המצבים שמהם נולדת המוסיקה אצל ואגנר. חלק ניכר מהאופרה הוואגנריאנית מכוון במודע לחולל בצופה את המצבים האלה. והלא ואגנר העיד על עצמו כי יצר את המוסיקה על ידי כניסה למצב על־חושי, שבו, לדבריו, מערכת מסוג שונה קלטה מציאות בלתי־מוכרת לבני־תמותה. פריצה זו של שערי הסכר של העולם הנגלה, אמר, השרתה עליו מצב של אקסטזה, שרק תחושתו של הקדוש עולה עליו.

אפילו ורדי, היחיד שטוסקניני עצמו כינהו בתואר “מאסטרו”, רמז על יכולתו להגיע לרמה גבוהה יותר של האמת, כאשר ב־1867, בשנה שבה נולד טוסקניני, כתב: “לו רק יכלו האמנים לתפוס את רעיון האמת – כי אז לא היו עוד מוסיקאים פוטוריסטיים או אנשי מאסף, ושוב לא אימפרסיוניזם, או אידיאליזם בציור, גם לא משוררים קלאסיים או רומנטיים; כי אם רק משוררים אמיתיים, ציירים אמיתיים, מלחינים אמיתיים”.

התנסויותיו של טוסקניני עשוהו לאחד מאותם אנשים רבי־השראה, המשוכנעים כי “לא הוא הדובר, כי אם קולו של האלוהים מדבר מגרונו אל בני־האדם”. הוא נעשה לכעין נביא מקראי שהוקדש בסמכות של כוח עליון והמפעיל כשרון כאריזמטי". “כמו משה האוחז את לוחות הברית, הוא ניצב ואמר, זו התורה, לא ממני; בטהובן הוא הדורש זאת”. כשניסה וילהלם מנגלברג להסביר לו מהי הדרך “הגרמנית הנכונה” לניצוח על פתיחה של בטהובן – שלטענתו הוא קיבלה ממנצח שקיבל מבטהובן – ענה טוסקניני בקוצר־רוח שהוא קיבל את התפיסה שלו “ישירות מבטהובן עצמו… מן התווים”. כשניצח על ורדי, היה זה כאילו “ורדי ניצח על תווים של טוסקניני: הזדהות כזאת בין המחבר למבצע לא ראיתי מעולם”, מעיד רוברטו שו.

הסממנים הדתיים של התנהגותו לא נעלמו מעיני הסובבים אותו. לא אחת דימוהו לכומר או לנביא: “בטהובן היה אלוהים, טוסקניני היה נביאו, ואנו היינו חבורת בני הנביאים”, כתב אחד מנגניו. מעריץ מסויג יותר ציין: “לצפות שטוסקניני ישבח את גישתו של מנצח אחר היה בלתי מתקבל על הדעת – כמו לצפות שהאפיפיור ימצא מעלות בדת שינטו”. אם המצב האקסטטי מספק מפלט זמני מעולם הסבל והכאב אל חוויה של שמחה, אחרי כל “עלייה” באה “נפילה”. באותה המידה שמצב הטראנס והדבקות היה המסד שעליו נחו “כשרונותיו המיוחדים במינם כפרשן”, בה במידה היה חשוף לארעיותה של החוויה המיסטית: “כל מי שהתבונן בו מקרוב ראה כיצד הוא עובר בן־רגע ממצב של התעלות למצב של אפיסת כוחות”. האיחוד עם העליון אינו יכול להימשך, ואובדנו כרוך בכאב. ואגנר הרחיב את הדיבור על צד זה שבהתנסויותיו – “המצב האקסטטי של חדירה אל הנסתר שבו שרוי המוסיקאי מתחלף ללא הרף במצב של הכרה אנושית רגילה. ככל שיתנשא המוסיקאי מעל לגבולות האישיות הרגילים, כך תהיה הנפילה מכאיבה יותר”.

זכרה של החוויה הרוחנית נשמר ורודף את האדם המקיץ מחזונו, וחלק נכבד מהפעילות האמנותית מתבטא בניסיון לצמצם את הכאב על ידי מאמץ ללכוד מחדש את הקודם. טארטיני מתאר בחריפות את סונטת “סלסול השטן” שעלתה בחלומו והיתה “כה נפלאה ויפה… כפי שלא יכולתי להעלות אף בדמיון הנועז ביותר שלי”. בהקיצו ניסה טארטיני לשחזר את החוויה וסבר כי המוסיקה שחיבר בדרך זו היתה הטובה ביותר שהלחין אי־פעם; אך הוא מסכם באומרו שהמאמץ היה כישלון: “ההבדל בין זה לבין מה שריגש אותי היה גדול”.

מטעמים דומים, אף פעם לא היה טוסקניני מרוצה לחלוטין מביצועה של אף תזמורת. “הוא סבל מאוד מחוסר השלמות של מה ששמע, לעומת המוסיקה שהתנגנה בחלומותיו”. בחזרות הוא חתר בלי הרף להגיע אל חוויה מסוימת ביותר שלפעמים הגיע אליה, אך מעולם לא הושגה במלואה; “התזמורת היתה לגביו כלי, ותו לא… בין אם היתה זו תזמורת צרפתית או גרמנית או תזמורת שירות השידור הבריטי – כוונתו היתה להפיק מהתזמורת את המוסיקה כפי שהוא שמע אותה מתוך התווים”. בעיני נגני התזמורת “הוא נראה אדם לא מאושר… תמיד חשנו בתסכולו להגיע לדבר מה… מחוץ להישג ידו… חשנו את מצוקתו”. ניצוחו היה “כמעט צעד של ייאוש”, כשניסה לשכנע את הנגנים להפיק “את הדיוק והטוהר של צליל מופשט ששום כלי בעולמנו הפגום אינו יכול להפיקו”.

הואיל וכך, כל חזרה התנהלה “באווירה מתמשכת של משבר”. דומה היה כי עצם חייהם של הנגנים היו תלויים בשלמות נגינתם".

הזעם הקדוש

בשני דברים הסתייע טוסקניני בחתירתו להפקת הביצוע שיספק אותו – בזיכרון אבסולוטי של כל אשר שמע וביכולתו לחוש יצירה מוסיקלית שלמה, “כאילו נוצקה כמיקשה אחת” באוזנו הפנימית ולא כחלקים הבאים בזה אחר זה (אגב, מתיאוריהם של מוצרט ובטהובן מתברר כי גם הם ניחנו ביכולת זו). אחר הכנה שכזאת, “הוא בא אל החזרות בידיעה ברורה של מה שהוא רוצה. היה זה דבר מוגדר ביותר שאותו היה בדעתו להשיג”. טוסקניני מעולם לא עשה ניסיונות בחזרות, כפי שנוהגים מנצחים אחרים. “מנסים חצי דף עד שהם יודעים מה הם רוצים לעשות… ואילו טוסקניני – הקטע המוסיקלי ניצב לנגד עיניו בשעה שהחל בחזרה”.

אם הביצוע תאם את ציפיותיו, אם כל אחד “שפך דם”, דומה היה שטוסקניני עובר למצב של התעלות ואובדן חושים: “הוא נעשה מאובן. הוא היה כמו פרנציסקוס הקדוש במצב של אקסטזה דתית”. הבעתו לא שיקפה בהכרח את אופיה של היצירה המנוגנת; אך שיניו המהודקות, פניו ושרירי צווארו המתוחים, עורו הסמוק, הזיעה, העיניים הלטושות, הפקוחות לרווחה, העידו על מעורבות מוחלטת". התזמורת שיקפה את היסחפותו של המנצח, “כשזה תפס אותנו… זה היה כאילו העננים נבקעו והשמש פרצה מבינותם… כשהכל התנהל כשורה זה היה תענוג עילאי”. כל נגן חש כי הוא לבדו “נושא באחריות להשגת אווירה זו של קדושה שאי־אפשר לתארה במילים”.

טוסקניני בחדר ההלבשה בלה־סקאלה, לאחר שניצח על הקונצרט האחרון שלו בספטמבר 1952 (משני צדדיו – גואידו ואיריס קנטלי)

כשהנגינה נעשתה דרמטית יותר, “דמו עלה, פניו האדימו, סוחף עצמו בשירה, צורח במלוא ריאותיו, כל הוויתו כמו הלכה ונמוגה. ואז, אם משהו היה משתבש, הוא היה משתולל”. בעוד הוא נתון בתוך תוכה של היצירה, הוא היה עלול לחוש לפתע “תחושת זעם ואין־אונים בשל הפערים בין התווים הכתובים, בין הצלילים שבראשו, לבין הצלילים שמפיקה התזמורת”, ודבר זה היה גורם לו להתפרץ בלשון “שפועלי נמל היו מסמיקים לו שמעוה”. כשהנגינה השתבשה הוא “סבל, ממש סבל… קטע מרושל, צליל לא מדויק, כניסה מסורבלת – די היה באלה כדי להרוס את מצב רוחו לשבוע”. טוסקניני התיר לעצמו מידה כזו של חופש רק בחזרות, שהיו סגורות לקהל ולעיתונות. בקונצרטים הפומביים שמר על “איפוק סטואי” ולא הגיב אפילו על שיבושים איומים; “התפרצויות הזעם שלו… היו שמורות לתזמורת”.

באולם החזרות הסגור והאינטימי היו “מראות וקולות מחרידים ונפלאים, לא פחות מסערת ברקים ורעמים”. כל אימת שאכזבתו עוררה בו “את עצבנותו האיומה ואת הרגלו להעליב שוב ושוב את האמנים, את חברי המקהלה והתזמורת, במשך החזרות”, הוא היה “רוטן, שוכח את כל כללי הנימוס, מאבד שליטה, רותח, מקלל, פוגע ומעליב עד אין קץ”. מראהו היה מפחיד, “פניו האדומים – האלימות הזאת – זה היה יכול להרוג כל אדם!”. בשמו של בטהובן, בשם היושר וההגינות, הוא היה מגיע להתפרצויות של זעם שהותירו את האנשים השקטים והמפוכחים רועדים מפחד. “פרצי הזעם שלו היו מעל ומעבר לגערות ביקורתיות של מנצח – הם גבלו בהשתוללות ובטירוף”. בשנות העשרים, כשהוא נתבע לדין בידי נגן שנחבל באחת מהתפרצויותיו, שקלו השופטים האיטלקים את העניין בכובד ראש, ובסופו של דבר הוציאו את טוסקניני זכאי בנימוק של אי־שפיות אמנותית.

הוא היה שואג, שובר את שרביטו, הולם באגרופיו, חובט וקורע את התווים, משסע את מטפחתו, זורק את שעון הכיס שלו על הרצפה וטוחן אותו לרסיסים בעקבו, ובמקרים רבים היה מסתלק מהבמה בהטיחו בנגנים דברים בלשון רחוב גסה ובעגה של פארמה עיר מולדתו, מכנה אותם טיפשים, ליצנים ורוקחים. אחרי שמלאו לו שבעים, כשלדעת הכל התרכך במידה ניכרת, עדיין היה משמיע את “הקולות המפחידים ביותר ששמעתי מעודי”. קולות אלה, “דומה היה שעלו ממעיין… תחילה הוא היה מתקפל, פיו פתוח לרווחה, פניו אדומים כמו היה על סף התקף של מחלת נפילה… ואז היתה נשמעת שאגה אדירה בעוצמה שלא מן העולם הזה”. היה זה כמו “צווחתם האיומה של שוורים בבית־מטבחיים”.

בחרדה מתמדת

הנגנים היו שרויים במצב תמידי של חרדה, לא רק מפני שלא היה ביכולתם לחזות מתי יתרחש אחד המחזות המחרידים הללו; תחושת התסכול גברה כיוון שהיה עליהם להגיב בשתיקה על העלבונות שהוטחו בהם בפרוץ הסערה. כשהוא התפרץ, אי־אפשר היה לדבר איתו בצורה הגיונית. דברי התנצלות רפים אך הגבירו את זעמו. כתוצאה מכך "הוזהרו הנגנים שוב ושוב שלא להגיב, ואחת היא מה גודל הפרובוקציה. היותם מנועים מכל תגובה הגביר בנגנים את המתח הפנימי ואת תחושות החרדה. הפגיעה בכבודם העצמי הגבירה בהם את תחושת האשמה.

על כן הם היו מוכנים, בתהליך של היפוך, לפתח אהבה כלפי הצד התוקף. “אני אהבתי אותו אפילו כשצרח”, העיד קרבוני. הם אפילו התגאו בכך שהם מוכנים לקבל ממנו יחס שלא היו משלימים עימו לו היה מדובר בכל אדם אחר. “לו מנצח אחר היה רק מתחיל לדבר אל תזמורת כפי שטוסקניני דיבר, היו מוחים על כך מיד ומשתיקים אותו”. הם אפילו הרחיקו לכת בהגנתם על התפרצויותיו; משל חשו כי בסובלם את התנהגותו הם גורמים להרגשתו הטובה. “זה בסדר גמור”, היו מרגיעים זה את זה, “זה טוב ללחץ הדם שלו”. לבסוף, הם החלו להיות מודאגים כאשר היה רגוע מדי למשך כמה ימים, ואז, כשבאה ההתפרצות, “נחה דעתנו והוקל לנו”. על חידוש ההתפרצויות הם הגיבו בגאווה, כאילו העידה התנהגותו זו כי הוא אכן שלהם.

כשטוסקניני חזר ללה־סקאלה המחודשת לנצח על קונצרט הפתיחה ב־1946, עברו חזרותיו הראשונות “באווירה של אחווה ורעות מלאה”. הצעירים נשאו מבטי תמיהה לעבר הוותיקים, כמטילים ספק בסיפורים ששמעו עליו. “אך היה זה רק עניין של זמן. אט אט החלו הערותיו של המאסטרו להיות יותר תקיפות, יותר נוקבות ופחות אדיבות; הקריאות “לעשות מאמץ”, התביעות “להזיע” היו נחרצות, מלוות באותה תנועת אצבע מאשימה, ידועה משכבר, ומבטו התחילו שוב לשקוע לתוך עינינו ולתוך ליבותינו”. עד מהרה התלוו לאלה דפי התווים העפים, המטפחות הנקרעות והשרביטים הנשברים. או אז, נזכר הכנר הראשון, “הצעירים חדלו להביט אלינו והיו די המומים… הגיע תורנו לחייך… סוף סוף מצאנו את המאסטרו “שלנו” שוב, בדיוק כפי שזכרנו והערצנו אותו, פחדנו מפניו ואהבנו אותו”.

טסקניני עוקב אחר חזרה של מריה קלאס בלה־סקאלה

כעסם של חברי התזמורת שכך מעט בזכות האהדה שחשו כלפיו. הוא היה כה תלוי בביצוע שלהם, כה רגיש ופגיע למשגיהם, וכה חסר רחמים בביקורתו העצמית; יחסו לעצמו היה קשה אף מפגיעתו בהם. בשעה שהאשים את עצמו אחר קונצרט לא מוצלח היה נועל את עצמו בחדר ההלבשה לשעות ארוכות, מייבב ומיילל מכאב ומטיח את ראשו בקירות. פעם שרט ופצע את חזהו והיה זקוק לחבישה. באחת החזרות אמר כי אין הוא מרוצה מביצועו האחרון ליצירה מסוימת, וסטר לעצמו בכוח על הלחי. הערכתו העצמית היתה פריכה ונתונה כולה בידי נגניו. במערכה השלישית של לה־בוהם הוא כלל במפתיע אתנחתה בניצוחו וגרם לכניסה מוטעית של החצוצרות. הערב כולו היה ניצחון גדול, אך טוסקניני היה הרוס. הוא עמד עצוב ליד דלת היציאה, דמות שבורה, ואמר לנגנים היוצאים, “אתם תלכו הביתה ותשכבו עם נשותיכם כאילו שום דבר לא קרה… אך אני – חיי שלי נגמרו… איך אוכל להביט בפניו של איש אחרי זה? אני גמור”.

גישה זו שלטה בכל החזרות. בשעה שניצח, כתפיו נכפפו במאמץ כמו נאבק ברוח עזה. זרועו השמאלית הפשוטה היכתה מדי פעם באוויר, ואצבעותיו המעוגלות מבקשות ומתחננות כאצבעותיו של קבצן". אחוזי חרדה אמביוולנטית, נכנסו הנגנים למצב של מי שעומדים לפי המרת דת או שטיפת מוח.

טוסקניני גילה מסירות קנאית לעבודתו. הוא היה מגיע בדייקנות, מוכן עד הפרט האחרון לחזרה ונתן את עצמו באורח כה מלא, עד כי הנגנים חשו כי עליהם להגן על עצמם. הוא הרבה להזיע וגער בהם על כי אין הם נוטפים זיעה. הוא אף פעם לא ישב, גם לא בחזרות הארוכות ביותר, מתוך יראת כבוד בפני המוסיקה. נגני התזמורות שעליהן ניצח “לקחו את התווים הביתה כדי להתאמן, ובאו לחזרות מוקדם להמשיך לתרגל”. דבר זה קרה אפילו בתזמורת הפילהרמונית המלכותית של וינה – ושם זה היה בגדר חידוש, ואף על פי כן לא היה בזה די, אם ביקשו הנגנים להישיר אליו את מבטם. “היו בו להט וחיוניות במידה כה רבה, עד כי כל הבעה רדודה, העדר מרץ, התלהבות בלתי־מספקת, עשויים היו כמעט להוציא אותו מדעתו… הוא ציפה למצוא באחרים את הלהט השמימי ואת האנרגיה ללא מצרים שהיו בו”. “הביטו בי! אני נותן הכל – הכל! היה צורח בצרידות, מכה על חזהו באגרוף קמוץ, הביטו בי! VERGOGNA, תתביישו לכם, אתם… אתם!” היה לו צורך להרגיש כי כל אחד עושה ככל יכולתו, והוא רתח ללא הרף על נגניו על שהם בולמים את עצמם. גערות בלתי פוסקות אלו פגעו לבסוף בביטחונם העצמי, “תחילה זה מפחיד אותך; אחר־כך אתה מרגיש אחרת. זה לא בדיוק מפחיד: המצפון מייסר אותך, האם אתה בסדר, האם אתה לא בסדר?”

תחושת האי־ביטחון של הנגנים רק הלכה וגברה ככל שכוחותיו של טוסקניני שפעו יותר ויותר, בעוד כוחותיהם שלהם הלכו ואזלו בעת החזרות שהיו חביבות עליו במיוחד. דומה היה כי הוא עצמו אינו מתעייף לעולם: “עבדנו שעות על קטע מסוים וכולנו כבר היינו סחוטים, ואילו הוא תיכנן חזרה נוספת”. “מישהו אחר היה מתעייף ואומר “מה הטעם?” או “בואו נמשיך”, אך לא הוא; הוא חזר על אותו קטע שוב ושוב ושוב”. הוא היה עומד, “שטוף כולו בזיעה, בחזרות שנמשכו שעות… מריץ את עצמו ומתיש אותנו”. כשהוא הכין את סטאבילה לתפקיד פלסטאף, הוא העביר את כל הבוקר בחזרה על משפט אחד ויחיד:

Due fagioni, un acciuga (שני פאסיונים, אנשובי אחד). ידידה שבאה לבקר את אשת של סטאבילה נדהמת מהחזרות הבלתי פוסקות הללו, ושתי הנשים יצאו לארוחת צהריים ולקניות בשעות אחר־הצהריים. הן חזרו זמן־מה לפני שעת ארוחת הערב, ומצאו את הזמר המותש עדיין עומד ליד הפסנתר ועדיין מנסה את כוחו באותן תשע הברות. “יום החזרה היה יום אבוד; לא יכולת לעשות בו שום דבר אחר”.

במהלך החזרות הארוכות והמייגעות הללו תפתח קשר של אהדה מיוחד במינו. במידה מסוימת התנאים הם שחייבו זאת. כושר התבטאותו של טוסקניני, בשפה כלשהי, היה דל ביותר. בילדותו הוא היה כמעט אילם (כמו ניטשה ואינשטיין), וכמבוגר הוא הביע את עצמו בעיקר ללא מילים; הוא “אף פעם לא הסביר את עצמו בשלמות. הוא העיר כל מיני הערות וצרח, אך לא היה ברור לקראת מה הוא חותר”. כדי לעמוד על כוונותיו הוכרחו הנגנים לסמוך על “כשרונו הטלפתי ביצירת קומוניקציה. היתה זו יכולת שלא נודעה עד כה, כמעט ככושרו של בעל חזיונות לראות את הנסתר”.

היה בטוסקניני משהו שחישמל אותך, עד כי הרגשת שאתה מנגן טובי יותר מכפי שאתה יכול לנגון

לכודים בין דרישות בלתי מתפשרות

הוא הדין בכל הנוגע לשרביטו. לעיתים קרובות נהג טוסקניני לנצח בתנועה סיבובית, כתנועת הבחישה בסיר. נגנים שעבדו אתו נשאלו לעיתים כיצד הם יודעים למה הוא מתכוון. השרביט הבלתי־ברור שלו השאיר פעמים רבות את התזמורת “מגששת בחשכה… בלא לדעת בדיוק אל מה מכוונת תנועת השרביט”. הוא היה מתחנן לפני הנגנים, “אל תסתכלו אל המקל המטופש שבידי! אני בעצמי לא יודע מה הוא עושה. אבל תרגישו – תרגישו מה שאני רוצה. תנסו להבין!” איכשהו, הם הבינו: “קשה היה לאדם מבחוץ להבין; אך אנו הבנו זאת מצוין”. חברי התזמורת נאלצו לסגל את עצמם לתקשורת בלתי מילולית זו – הן של שפת המילים והן של שפת השרביט. “אפילו אחר חמש־עשרה שנה היה עלי לעקוב אחר הבעת פניו בשעה שניצח… וכיוון שהיה בו כוח זה, אתה פשוט הגבת, כמו ידעת בדיוק מה הוא רוצה”. בהתאמצם לפענח את כוונתו, חשו הנגנים כי דבר־מה שב ממנו אליהם; היתה זו תחושה כי משהו תופס ומחזיק ומתמקד בהם. משהו במבטו קצר־הראות כמו סימרר למקומו כל אדם שעליו הוא נפל, בהותירו רושם של “אנרגיה לוהטת” וכן של “כוח ריכוז פראי בעוצמתו”. שלא בקירבת התזמורת הוא נראה פזור־דעת, “עיניו בוהות לחלל הריק”. “רק כשפתח בחזרה”, מעיד אחד הנגנים, “הפך בידודו לאיחוד אינטימי. לפני שהמאסטרו התחיל הוא העביר את מבטו מסביב כדי ליצור קשר – זה היה אחד הדברים המיוחדים במינם – עם התזמורת כולה, לפני שאותו שרביט ייכנס לפעולה”. נגן אחר תיאר את החוויה: “עינינו נפגשו. מעולם לא ראיתי עיניים כאלה – לא לפני כן ולא אחרי כן. הם חדרו בי כמו מסמרים לוהטים”. ומישהו אחר נזכר כיצד הוא הביט תמיד בנגנים… “ואיזה מבט נהדר! הוא היה יכול להמית אותך במבטו זה!”

קשר זה קיבל העצמה נוספת בזכות אוזנו של טוסקניני. “היה זה אחד משלושת זוגות האוזניים המשובחות ביותר שפגשתי בשנים שבהן ניגנתי תחת שרביטם של מנצחים: האחרות היו של מונטו ושל קאנטלי”. הכנר השני של הפילהרמונית נזכר: "ניגנו פורטיסימו בקטע מסוים, והוא עצר ואמר לאחד הנגנים – קלרינט שני או משהו כזה – “האם ניגנת את התו הה? כי אני לא שמעתי אותך”. והאיש השיב: “לא, לא ניגנתי אותו”. הוא ביסס את שליטתו על התזמורת של המטרופוליטן אופרה בחזרה הראשונה, כאשר קלט את נגני הצ’לו מנגנים תו שהועתק בטעות לדפים שלהם, תו מיותר, שאיש מקודמיו לא הבחין בו. יכולת זו לשמוע כל צליל הפעיל לחץ על כל נגן, שהרגיש כי “עליו להיות נוכח בכל רגע ורגע… גם אם העיניים לא ראו אותך, האוזניים שמעו”. התוצאה היתה “שמאה איש חשו במגע הרוחני המיידי הזה”, ודבר זה “לא קרה עם שום מנצח בחמישיים השנים של נגינתי”.

שום נגן לא הרשה לעצמו להתרווח, בהנחה שיוכל לצפות מראש את דרישותיו. טוסקניני נהג לשנות מדי פעם את המקצבים ואת חלוקת המשפטים המוסיקליים, בהצדיקו בלהט את פרשנותו החדשה; ואז, למחרת, היה שוב משנה וחוזר אל המבנה הקודם. דרישתו היתה שכל אחד ינגן כל הזמן מעבר לגבולות יכולתו. “הוא נלחם בכל נגן שסבור היה כי משהו במוסיקה יכול להיות קל”. התפרצויותיו הקשות ביותר אירעו כשנתקף בחשד שחברי התזמורת אדישים ומקבלים הן את היצירה והן אותו כמעשה שיגרה. לעומת זאת, הוא היה עשוי לקבל ביצועים שהיו בהם פגמים טכניים בולטים, באם חש כי הכל שותפים לשאיפתו להשיג את המיטב, וכי כל נגן עושה ככל יכולתו, בנאמנות ובמסירות כמוהו עצמו, ומשקיע את מלוא מאמציו כל הזמן. “השיגרה היא מותה של המוסיקה”, היתה זעקתו. עם זאת, גם אם התאמצו המנגנים בכל כוחם, הוא חש כי אסור לו לשבחם: “Non ce male” (לא רע) היה מעיר.

הנגנים היו לכודים בין הדרישות הבלתי־מתפשרות לבין ההכרה הזעומה שזכו בה. הם היו חרדים, מותשים והמומי יראה. כשפרצופו האדום של המאסטרו מתנשא מעליהם, כמו ירח מבשר רעות, החלו הם עצמם מתנסים בחוויות מיסטיות. וינטרופ סרג’נט, שלפני שנעשה למבקר מוסיקלי ניגן תחת שרביטו של טוסקניני בפילהרמונית של ניו־יורק, הרגיש כי טוסקניני היה בעל “כוח מסתורי אישי שהיה מעבר לתפיסה רגילה”. “הוא היה”, אמר כנר אחר, “כמו מגנט. יכולת לחוש בקווים המגנטיים המושכים אותך”. נגן נוסף מקבוצת המיתרים הביע תחושה דומה: “האש שבו עברה אלינו: חשנו בה יחד אתו… זה קרה פעמים רבות וההסבר היחיד לזה היה מגנטיזם, חשמל”. ועדות אחרת: “היה בו משהו שחישמל אותך עד כי הרגשת שאתה מנגן טוב יותר מכפי שאתה יכול לנגן”.

הרגשות אלו של מיגנוט התפתחו עד מהרה לתחושות של ניתוק. נגן הבאסון הראשון של תזמורת פילדלפיה נסחף עד ששכח להיכנס בזמן לנגינה. הזמרת שמילאה את תפקידה של אווה באופרה מייסטרזינגר, האחרונה שלו בלה־סקאלה, סיפרה על הופעתה: “כל העניין היה כמו חלום. אני זוכרת ששרתי וששיחקתי, אך זו לא הייתי אני. זו היתה רוחו של טוסקניני שגרמה לי לשיר, עם אותן שתי עיניים עמוקות שהיו נעוצות בי כל הזמן – עיניים כה רבות הבעה, עד כי חייב היית להיעשות מצוין גם אם לא היית כזה”.

ככל שהעמיקו רגשות הניתוק, החלו הנגנים חשים חוויות הגובלות בהזיות. בעת חזרה על ניחוחות־לילה, מתוך איבריה, אמר אחד הנגנים: “אני נשבע שהרחתי את ריחות הבושם ולא רק אני”. הנגנים והזמרים נעשו גם נוחים להשפעה, הרבה מעבר למקובל. רוברט שו מספר כי בעקבות תנועה אחת של טוסקניני נעשה הצליל של מקהלתו עמוק ורחב יותר. זה נראה לו כ"דבר מדהים שמעולם לא קרה עם מנצח אחר". וזאת, כיוון “שצליל קולי, כשהוא בגושים של שישים איש, נשאר מה שהוא; אינך יכול לשנות את איכותו בתנועת יד. אך עם טוסקניני, הצליל השתנה”.

עכשיו אני יכול למות

במצב זה התנסו הנגנים בתחושה של קלילות והתעלות: “עם מאסטרו טוסקניני היו לך כנפיים”, “הוא גרם לך לרחף. הוא הגשים את הבלתי אפשרי”. אחד הכנרים תיאר את חזרתו הראשונה עם טוסקניני אחרי חזרות אחרות עם ארתור רודז’ינסקי, שהיה אז מנצח־עוזר: “חשתי שאני נמשך בכוח לתוך מערבולת של צלילים – כל כוחותי וכישורי, כל כולם, נקראו ונדרכו להתממש. חלקיקי נשימה, שרירים ודם, שלא נעשה בהם שימוש לפני כן, נסחטו מתוכי. הרגשתי, יותר מששמעתי, כמעט באי־אמון, את הצלילים החדשים סביבי. ההיתה זו אותה מוסיקה שעל ביצועה טרחנו בשקידה ימים ארוכים? כמו ספינות שנעקרו ממקום עגינתן בים סוער נזרקנו והיטלטלנו, נענים למחוות הקפדניות והתובעניות הללו. באיזו שמחה חדשה, חריפה, ניגנו!” תחושות הנאה אלו הלכו וגברו עד כי הנגנים חשו כי “הם לוקחים חלק בפולחן חי, רוטט ומשולהב”. אחרי חזרה כללית על המייסטרזינגר בזלצבורג היו התזמורת, המקהלה והזמרים כה נרגשים, עד כי אחרי שהורד המסך והועלה שוב להשמעת הערות אחרונות לא זע איש: כל מאה האנשים שעל הבמה, אנשי התזמורת שמתחת לבמה, וכל העוזרים והעובדים שמאחורי הקלעים – כולם קפאו במקומותיהם. כולם עמדו שותקים, המומים, כמעט כפסלים, פרט לדמעות שזלגו מעיניים רבות.

מעמדים כאלה היו רגעי שיא בחייהם של רבים מהמשתתפים. אחרי אותו רגע הם חשו אותם כאבים שחש המיסטיקן בשובו למציאות. “זה היה נורא; כי אחרי זה לעולם לא היינו יכולים ליהנות ממנצחים אחרים”. מאריה קאניליה מספרת: “אחרי ארבע ההופעות אמרתי לו, מאסטרו, מצידי, הערב יכולה הקריירה שלי להסתיים, כי הגעתי לפיסגת שאיפותי”. אפילו מרסל טאביטו המהולל, נגן האבוב הגדול ביותר של אמריקה והיחידי שלימד בעת ובעונה אחת את כל כלי הנשיפה, הגיב אחרי הופעת אורח עם טוסקניני במילים: “עכשיו אני יכול למות”.

אך טבעי הוא שאדם המסוגל להשרות רוממות רוח שכזאת הושווה לאלוהים. “הוא היה אל… זוהר וכביר כוח”. “חשת כי אתה… במחיצתו של אל”. נגן הבאסון של התזמורת הפילהרמונית של וינה, שנמלט מאירופה אחר הכיבוש הנאצי, חזר לבקר בווינה שלאחר המלחמה. הוא התיישב בין חברי התזמורת, לצידו של נגן ותיק שעמו ניגן בעבר תחת שרביטם של כל גדולי המנצחים באירופה. התזמורת ניגנה את חלקה באופרה שלומית, וכשמעל הבמה הושמעו המילים “הוא אדם קדוש… הוא ראה את אלוהים”, רכן הידיד ולחש “גם אנחנו ראינו את אלוהים”. למותר היה לציין למי היתה כוונתו.

אט אט חשו הנגנים כי את מקום ההנאה מן המוסיקה תופסת ההנאה מהחוויה שבעשיית המוסיקה. החזרה נעשתה חשובה יותר מן הקונצרט עצמו, לנגנים ולמנצח כאחד. הקשר שנוצר והתחושות שעורר קשר זה – נעשה לדבר החשוב מכל: “ניגנתי עם מנצחים רבים – מנצחים גדולים – פורטוונגלר, וואלטר, קלמפרד… עם כל אחד היו רגעים גדולים… אך הייתי אומר שהחוויה העמוקה ביותר היתה עם טוסקניני”. “גדולתו הוכחה לאו דווקא בהופעות אלא… בכל מה שהרגשנו… בתחושת הקשר החם וההדוק שפעמה וזרמה בינינו”.

תזמורת ומנצח השתלבו ונארגו לאחדות אחת, שבה כל צד סיפק את הדרוש ליצירת מצבים אקסטטיים בצד השני. מבין השניים, טוסקניני היה הצד היותר שקוע בתוך עצמו והיותר תלוי בזולת. מאחר שכשרונותיו איפשרו לו להזדהות באורח מלא עם המחברים שאת יצירותיהם ביצע, יכול היה להרשות לעצמו לנקוט עמדה תקיפה, בטוח באמונתו כי ביקוש האמת יכול להוליך אך ורק לאישוש חזונו. נחישות אמונתו בעצמו העלתה לחישות על גן־עדן, הבטחות כניסה לסדר גבוה יותר של יופי ושלמות, הצעות להאלהה – אם הוא עצמו יתקבל על ידם כהתגשמות האידיאל. טוסקניני עודד פיתויים אלה בכל דרך אפשרית שיש בה כדי לערער את שליטתו העצמית של הפרט ומותירו פגוע וקל לשליטה. הוא טרח בלי הרף לעצב את הנגנים כשלוחות רחוקות אך לא מופרדות של אישיותו הוא, המשמשות בכך גשר אל אותו בטהובן דמיוני שהיה בעצם טוסקניני עצמו. מששולבו במערכת כזאת, שוב לא יכלו הנגנים לפעול באורח עצמאי. הם ויתרו על עצמאותם כדי להתמזג בתוך מעגל של אחדות. בתמורה ניתנה להם גישה למצבי התעלות, אשר בשיאיה הם היו מודעים לכך כי בהתמסרותם הם משיגים דבר־מה נשגב, עילאי. בכך שוויתרו על עצמיותם הם נעשו, באורח פרדוקסלי, יותר הם עצמם, מאחר שעתה היה בידם להגשים אידיאלים שנשאו בלבבם.

תמיד הם חשו כי בהתמסרם לו הם מזינים אותו. בלא שידעו את הפרטים, הם הרגישו כי ילדות עשוקה פגעה בו, וכי אי יכולתו ליצור קשרים קרובים כמקובל גרמה לו לפנות אל קשרי העבודה כצעד נואש של בריחה מכאבו ומזעמו. החסך שלו גרם לו להקרין אווירה של דאגה אימפרסונלית מבחינת המבצע, אך קשורה באופן הדוק לביצוע; דבר זה דמה בדיוק להתנהגותו של אב שיציבותו הנפשית תלויה בעידוד התפתחותו של ילדו המחונן. נגניו, שתרמו לו את הסיפוקים שלמענם הוא חי, ידעו כי הם חשובים לו יותר מאשתו, מילדיו, מאהובותיו ומקהל המאזינים. הם טיפלו בו וריפאוהו בנאמנותם, שלא ידעה גבולות: בלימוד ובתרגול לפני החזרה, ובמחויבות מלאה במהלכה. באווירה זו של דאגה לטובתו ולרווחתו, הם הגיבו בשביעות רצון לתביעותיו הטורדניות, ובתחושת אשמה כאשר טעות שלהם פרקה אותו מהגנותיו האקסטאטיות והטילו אותו לתוך אותה יורה רותחת של זעם, שמפניה ניסו להגן עליו. הוא היה בעליל שביר הרבה יותר מהם והיה עליהם לחזקו ולעודדו כדי שיוכל להנהיגם. בשמשם לו כתווך למצביו האקסטאטיים, הם הבטיחו לעצמם את החומרים הדרושים להם. מה שהתפתח בשני הצדדים היה סוג מוזר של אהבה.

18 בפברואר 1957, ארונו של טוסקניני מוסע בפיאצה דלה־סקאלה במילנו

ישעיהו ליבוביץ. תצלומים: איל יצהר

85 שנות חיים הן לכל הדעות יובל שראוי לחגוג אותו. לא כל שכן כאשר מדובר ביום הולדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ. את הרעיון לציין את יובלו בסימפוזיון לכבודו הגו והוציאו לפועל פרופ' אסא כשר – יו"ר האגודה הישראלית לפילוסופיה, וד"ר שלמה בידרמן – ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב.

הסימפוזיון התקיים ב־3 בפברואר השנה ובמסגרתו הוזמן גם עורך “מחשבות” לשאת דברו (ההרצאה במלואה, “קו הדיכוטומיה”, מתפרסמת כאן בנפרד).

הקשר הראשון בין “מחשבות” לפרופ' ליבוביץ נוצר בגיליון 18, שראה אור באוגוסט 1966, בראיון איתו ועם הסופר אהרון מגד על מדע ומוסר. היתה זו הפעם הראשונה ש"מחשבות" פתח את שעריו לנושא שאינו קשור במישרין לפעילותה העסקית של החברה. התגובות לראיון הביאו להרחבת החלק הלא־עסקי בגיליונות הבאים של “מחשבות”, עד שהוא קיבל את מתכונתו הנוכחית ככתב־עת הדן בנושאים שונים ומגוונים בתחומי המדע, ההגות והאמנות.

פרופ' ליבוביץ לא הסתפק בזכות ראשונים, ועד מהרה הפך אורח קבוע ב"מחשבות". מעל עמודיו פתח בפולמוס מרתק עם פרופ' יהשע בר־הלל המנוח על אפשרויותיו ומגבלותיו של המחשב האלקטרוני כמודל של המוח ושל החשיבה, הציג את הבעיה הפסיכופיסית, הבחין בין מכניזמים הפועלים בחיים ובין החיים עצמם, ותיאר את הזיקות בין “מדינה, עם ואדם”.

מעורבותו של ליבוביץ ב"מחשבות" הגיעה לשיאה ב־1979, כאשר שימש יחד עם פרופ' אסא כשר כעורך־עמית של הגיליון החגיגי של “מחשבות”, לרגל 30 שנה לפעילותה של יבמ בארץ.

מאחר שאורך ההרצאה בסימפוזיון הוגבל לעשר דקות, נפגשנו עם פרופ' ליבוביץ בביתו לשיחה משלימה בשאלות הקשורות בהתהוות החיים ובבעיה הפסיכופיסית.

פרופ' ליבוביץ מבחין אבחנה חדה בין מכניזמים הפועלים בחיים (כגון: כושר השכפול, חילוף החומרים, המוטציות, המערך התורשתי) ובין החיים עצמם. בנקודה זו נאמנים עליו דבריו של הביולוג הצרפתי קלוד ברנאר (1813–1878) כי החיים ניתנים לאיפיון בקטגוריות פיסיקליות וכימיות, אבל הם אינם ניתנים להגדרה בקטגוריות אלו. ליבוביץ גורס שכפי שאין להבין את תיפקודה של מכונה מהכרת התהליכים הכימיים והפיסיקליים הפועלים בה, כך אין להבין את מכלול החיים מתוך המכניזמים השונים שפועלים בהם. מבחינה לוגית, טוען פרופ' ליבוביץ, אין להגדיר מכלול פונקציונלי באמצעות מרכיביו. ההיפך הוא הנכון: המכלול הוא הקובע את המשמעות הפונקציונלית של כל אחד ממרכיביו. במילים אחרות, משמעותם של מכניזמים אלה מתבררת מהבנת תכנית הפעולה שהם מבצעים, תכנית שאינה רשומה ואינה מיוצגת במכניזמים אלא במכלול הקרוי האורגניזם החי.

כיוון שתכנית הפעולה היא מהותה של תופעת החיים, ביקשנו מפרופ' ליבוביץ לחזור 3–4 מיליארד שנים לאחור, לזמן הופעתן של מולקולות הדנ"א הראשונות ב"מרק" הקדום של מולקולות אורגניות אשר החלו נוצרות באופן ספונטני בהשפעת ברקים, רעמים וקרינות אלקטרומגנטיות. יכולת השכפול הפוטנציאלית של אותן מולקולות רנ"א ניתנת להסבר ולהבנה על יסוד מבנה הבסיסים שלהן והתהליכים הכימיים המתרחשים בהן. מבחינה זו לא היה הבדל עקרוני ביניהן לבין המולקולות האורגניות האחרות שגדשו את הימות והאגמים הבראשיתיים. אולם, אפשר שהשינוי המהותי במעמדן חל כאשר נספח להן הקוד הגנטי של שני אנזימים, אשר בלעדיהם לא יכול להתבצע שכפול הרנ"א וגם לא תפירת החומצות האמיניות המרכיבות את שני האנזימים – במהירות ובדייקנות הדרושות כדי לאפשר לתהליכים אלה להתממש בתנאי הסביבה הקשים ששררו אז. דומה כי מאותו הרגע קיבל הרנ"א משמעות חדשה: הוא הפך ממולקולה היכולה להשתכפל למולקולה המכוונת לבצע תכנית שכפול.

ליבוביץ: אינני רואה בדבר הזה תכנית. השכפול הוא תוצאה של מכניזם שגלום במולקולות של הרנ"א, ותוצאת השכפול היא שייווצר גוש גדול יותר של הרנ"א. אין בזה התחלה של חיים, אלא התחלה של תהליך כימי שנשאר תהליך כימי. השאלה הגדולה של החיים נשארת בעינה: כיצד מהגנוטיפ (מערך הגנים של האורגניזם) נוצר הפנוטיפ (מכלול התכונות הגופניות).

מחשבות: מהו, אם כן, אותו מבנה אורגני ראשוני שניתן להגיד עליו כי הוא מבנה חי?

ליבוביץ: אתה מתכוון לתא הראשוני?

מחשבות: לא. אני מתכוון למשהו שנוצר זמן רב לפני התא, לאותו מבנה אורגני המציג בפעם הראשונה תכנית פעולה של אורגניזם חי.

ליבוביץ: אבל אנחנו איננו מכירים חיים שאינם תאים. זהו כל העניין!

מחשבות: מה דינם של נגיפים?

ליבוביץ: אף אדם לא יאמר על נגיף שהוא חי. נגיף הוא חומר דומם בדיוק כמו מלח בישול, והוא אחת התופעות התמוהות של התא החי. התאים מייצרים נגיפים כמו שהם מייצרים נוגדנים.

מחשבות: אפשר לראות בנגיף טפיל העושה שימוש במנגנונים של התא כדי לשכפל את עצמו.

ליבוביץ: הנגיף הוא פסיבי לחלוטין בתהליך הזה.

מחשבות: תלוי מאיזו זווית מסתכלים: מנקודת מבטו של הנגיף הוא אקטיבי מאוד. הוא חודר לתא וכופה עליו לייצר את החומר הגנטי שלו – לרבות המעטפת החלבונית. התוצאה היא שנגיף אחד נכנס לתא ויוצאים ממנו אלפים רבים. האין תהליך זה מייצג תכנית פעולה מובהקת?

ליבוביץ: מה שאתה מכנה תכנית הפעולה של הנגיף אינה אלא תכנית פעולה שגלומה בתא החי. התכונה המשונה והבלתי־מובנת הזאת של התא לייצר את החומרים של הנגיף, כאשר זה נכנס לתוכו, איננה מסימניה של ראשית החיים אלא שלב מפותח ביותר, שבו החיים רכשו את התכונה לייצר נגיפים.

מחשבות: נחזור אם כן ברשותך לשלב הקדם־תאי שפתחתי בו. נאמר כבר שמבחינה כימית אין הבדל בין מולקולת הרנ"א למולקולות האחרות, גם כאשר היא מכילה את הקוד הגנטי של שני האנזימים. אבל בכל הנוגע להכרתנו נוצר מצב חדש: הצירוף של הרנ"א ושני האנזימים המאפשרים לבצע הלכה למעשה את השכפול ואת הרכבת החומצות האמיניות, נתפס בתודעתנו כמבנה בעל מגמה של הישרדות והתפתחות, ומזה נובעת המסקנה שהחיים אולי אינם דבר אובייקטיבי הרשום בטבע, אלא צירוף מסוים של מכניזמים הנתפס בתודעתנו כתכנית פעולה ולפיכך כחיים.

ליבוביץ: אני חושב שהערת הערה חשובה מאד, אבל דומני שקאנט כבר אמר את זה ב"הביקורת השלישית". אין אנו רשאים לומר בוודאות שעולם החיים ועולם הדומם הם שני עולמות שונים, אבל אנחנו יכולים לומר בוודאות שאנחנו תופסים את עולם החיים אחרת מאשר את עולם הדומם. בשעתו הבעתי דעה שהאנטיתזה איננה בין העולם הדומם ועולם החי, אלא בין הפיסיקה והביולוגיה. עובדה היא שאני אינני יכול לחשוב על החיים באותן הקטגוריות שאני חושב על עולם הדומם. כלומר, בעיית החיים היא בעיה של ההכרה.

מחשבות: אם כך ברור מדוע מהגדרת המכניזמים הפועלים בחיים לא נובעת הגדרת החיים. שהרי תכנית הפעולה של המכניזמים היא מערכת יחסים מסוימת הנתפסת אך ורק בהכרתנו כתכנית פעולה. אפשר להמחיש זאת בדוגמה מתחום אחר. אם ניקח אבן חול שהגשמים והרוחות גילפו בה צורה אסתטית יפה להפליא, ולו האסתטיקה היתה נתפסת בתודעתנו כנתון ראשוני ומרכזי של החיים כמו הקיום עצמו, היינו יכולים לשאול גם עליה את השאלה שאתה נוהג להציג לגבי הזיקה בין המכניזמים הפועלים בחיים לבין החיים עצמם: מה מקנה לגרגרי החול ולמנגנונים המכניים של הגשם, הרוח, הקור והחום, את תכנית הפעולה האסתטית של הפסל.

ליבוביץ: ההבדל בין זה ובין החיים הוא שפעולת המנגנונים האקלימיים לגבי הפסל האסתטי הוא מקרה חד־פעמי, ואילו בחיים אנו רואים חוקיות שיוצרת מגנוטיפ מסוים פנוטיפ מסוים, והדבר חוזר על עצמו מיליארדי פעמים ותמיד אותו דבר. זאת אומרת, כאן אני רואה שמתגשמת תכנית, ואילו במקרה שהבאת אינני רואה תכנית, הדברים פשוט קרו. אנחנו איננו יכולים לומר כיצד נוצרות צורות של גוף ושל האיברים שלו מתוך מערך הגנים (באשר הגנים מכילים רק את הקוד ליצירת חלבונים ואנזימים – מחשבות). וכאן אני רוצה להצביע על הפלא הגדול של דברי קאנט, אשר לא ידע על התהליכים המתרחשים בכוכבים ולא על הכימיה שביסוד האבולוציה, ובכל זאת אמר שאנו יכולים להסביר את מבנה גרמי השמים, אבל לא מדוע עלה צומח לאורך ולא לרוחב. וזו גם משמעות דבריו של שפמאן (אמבריולוג גרמני, 1869–1941) על מעמדנו בין שני עולמות: מצד אחד אנו רואים שכל זה מתרחש במסגרת תהליכים פיסיקליים ומצד שני אנו רואים שמוגשמת תכנית. אולי אנחנו שוגים בכך ואולי קיימת סיבתיות לדבר הזה, אבל אין אנו רואים אותה.

מחשבות: אתה נוהג להביא את משל האוטובוס, שלפיו ניתן להגדיר הגדרה ממצה את החומרים שמהם בנוי האוטובוס ואת פעולת השריפה של המנוע, אבל אין בכל ההגדרות הללו כדי להסביר מדוע נוסע האוטובוס בקו תל־אביב–חיפה. דהיינו, תכנית הנסיעה היא פרי החלטתו של הנהג ואין הא נובעת מהחומרים ומהמנגנונים של האוטובוס. אולי ניתן לומר באופן אנלוגי שאת תפקיד הנהג בטבע ממלאות הברירה הטבעית והמוטציות, כיוון שהן מעניקות בדיעבד לאותה מולקולה ראשונית של רנ"א את כיוון התפתחותה ואת סיכויי הישרדותה.

ליבוביץ: אין שני המקרים דומים. במקרה של הרנ"א ייווצר בסופו של דבר גוש גדול של רנ"א שילך ויגדל.

מחשבות: לא בהכרח כך. אם מביאים בחשבון את פעולת הברירה הטבעית על המוטציות המתחוללות בגוש הרנ"א ועל המיזוגים שהוא מתמזג עם קודים של אנזימים חדשים, היא יכולה להביא להתפתחות ממברנה סביב גוש זה של רנ"א ובכך להעניק לו יתרון ביחס למולקולות רנ"א האחרות, בתחרות על מקורות האנרגיה של הסביבה. בכך גם תיפתח הדרך להיווצרות התא הראשון.

ליבוביץ: אינני מכיר שום מכניזם כימי שיכול ליצור ממברנה. אין הדבר הזה כלול במושג של תהליכים כימיים.

מחשבות: אתה מתכוון לכך שצורת הממברנה לא רשומה במידע הכימי של החומר הגנטי?

ליבוביץ: כמובן. אני אינני רואה את המעבר מכימיה להתפתחות של האורגניזם, ואני שוב מפנה אותך לדבריו של קאנט על עלה העשב.

מחשבות: ובכל זאת אנו יכולים לתאר לעצמנו שתהליך כזה או דומה לו קרה בפועל.

ליבוביץ: אני אינני מדבר על הצד האמפירי אלא על הצד הקונצפטואלי. מבחינה קונצפטואלית לא ברור לי כלל מה זאת אומרת שממכניזם כימי נוצר איזשהו מנגנון. מה לעשות, ככימאי אינני מבין מה פירוש הדבר שמערכת מסוימת של ריאקציות כימיות גורמת לכך שעלה עשב צומח לאורך ולא לרוחב.

מחשבות: אבל אינך שולל את האפשרות שכך התרחשו התהליכים שהביאו להופעת התא.

ליבוביץ: המושג של ראשית החיים לא קיים בכלל מבחינתו של החוקר המדעי שעוסק בחיים. חיים אנחנו מכירים אך ורק כדבר שהולך ונמשך.

מחשבות: ואף על פי כן, אנחנו מניחים שהחיים התחילו באיזשהו מקום ובאיזשהי נקודה בזמן.

ליבוביץ: זה כל העניין! השכל מחייב שצריכה להיות התחלה.

מחשבות: נראה שכאן באה לידי ביטוי אחת מאותן קורלציות שאינן נתפסות בחשיבה הרציונלית, דוגמת הקשר הפסיכופיסי.

ליבוביץ: קח תורה שנמצאת היום באופנה, תורת האידנטיות, האומרת שאין דואליזם פיסכופיסי אלא שהתהליכים הפסיכיים הם הם התהליכים הפיסיולוגיים. גם כאן נשאלת השאלה במה זה מתחיל. כאשר תא הזרע מתמזג עם הביצית וכל אחד מהם תורם לתא המשותף 23 כרומוזומים, האם כלולה בתא הזה מציאות פסיכית? זה כמובן אבסורד, במובן זה שאני אינני מבין למה אני מתכוון באומרי שבאותו תא יש נפש. ובכל זאת, כעבור חמישה חודשים העובר מתחיל להרגיש ולהגיב על קולות ועל כאבים, ואין כל ספק שהוא בעל מציאות פסיכית. אז במה זה התחיל?

מחשבות: כלומר, אין אנו יכולים לזהות בגופנו אלא רק מנגנונים פיסיקו־כימיים ובכל זאת יש בנו נפש.

ליבוביץ: ובכל זאת יש לנו כאב שיניים. כידוע הכאב איננו עובדה פיסיקלית ובכל זאת כואב לנו.

מחשבות: השאלה היא אם נבצר מאיתנו להבין את הקשר הפסיכופיסי משום שהוא בעיקרון איננו ניתן להבנה, או משום שעדיין אין בידנו תיאוריות להבנת הקשר הזה.

ליבוביץ: ב־2500 השנים האחרונות פותחו תיאוריות שונות לבעיה הפסיכופיסית וכולן התבררו כניסיון להסביר דבר שאנחנו מבינים שאיננו יכולים להסביר אותו.

מחשבות: האם אפשר להקיש מכך שהבעיה לא תיפתר גם ב־2500 השנים הבאות?

ליבוביץ: התשובה היא שאנחנו מבינים שאי־אפשר להסביר את הקשר הזה.

מחשבות: כל עולם החשיבה והרגש הכלול במושג מציאות פסיכית נידון להיעלם עם מות הגוף, למרות שלא חלים עליו חוקי החומר, האם דבר זה לא נתפס לך כאחד האבסורדים של הקיום?

ליבוביץ: כמובן, זהו האבסורד הפסיכופיסי. ויטגנשטיין כבר אמר שאין אנו מכירים את התופעה של המציאות הפסיכית אלא בהקשר לגוף החי. מה שחדל להתקיים הוא הגוף שמתקיימת בו מציאות פסיכית. אבל, אם המציאות הפסיכית עצמה חדלה להתקיים – זאת אין אנו יודעים. זה כל העניין. אני, שיש בי מציאות פסיכית, פוסק להתקיים ברגע מותי. ואם יאמרו לי שהמציאות הפסיכית מוסיפה להתקיים אחרי המוות, אשיב שאינני מבין את פירוש הדבר הזה. אינני אומר שהדבר בלתי־אפשרי, רק זאת שאינני מבין את הדבר הזה.

מחשבות: אם כל עולמך השכלי והרוחני נעלם אחרי מותך, לשם מה להשקיע מאמץ כה גדול כדי לרכוש ולצבור נכסי רוח?

ליבוביץ: אין לנו מושג אם יש משהו מעבר לחיים. כל שאנו יודעים הוא שנתונות לנו 70–80 שנות חיים, והשאלה היא מה אנחנו עושים איתם, איזה תוכן אנו יוצקים בהם. אחד יאמר שהתוכן הוא בעשיית מעשים טובים, השני יאמר שהתוכן הוא בעשייה למען המולדת, השלישי יאמר שהתוכן הוא בגילוי איזושהי אמת מדעית והרביעי יאמר שהתוכן הוא בעבודת האלוהים או בכתיבת שיר יפה. אין כל אפשרות להשוות תכנים אלה ולקבוע מי מהם שווה יותר. זו בעיית הערכים של החיים. אין קריטריון שלפיו אפשר לקבוע מה עדיף. כל אדם קובע לעצמו את השווה בעיניו יותר.

מחשבות: מה הערכים השווים בעיניך יותר?

ליבוביץ: השאלה היא אם אדם יכול בכלל להכיר יותר מאשר בערך אחד. ברגע שיש יותר מערך אחד, יש אפשרות שהם יימצאו בקונפליקט. למשל, ניקח סיטואציה שבה אדם יכול להציל את חייו – שהם ערך בעיניו – אם יבגוד במולדת, שגם היא ערך בעיניו. אינך יכול לדעת מראש איזה מבין השניים עדיף בעיניך עד שלא תיקלע בפועל לסיטואציה כזאת ותיאלץ להכריע בין השניים. לכן אני מפקפק אם בסופו של דבר יכול אדם להחזיק ביותר מערך אחד.

מחשבות: אתה בעצם אומר שאדם יכול להחזיק בכמה ערכים, אבל אחד מהם שווה יותר.

ליבוביץ: אני אומר שיש סיטואציות שבהן אפשר להכיר רק בדבר אחד כערך. יכול להיות ששום אדם אינו יכול לדעת מהו הערך העליון שלו עד שאינו עומד במבחן אמיתי. לכן נאמר אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

מחשבות: האם עמדת במבחן אמיתי כזה?

ליבוביץ: אינני מודע לכך. בכלל, אני חושב שאדם איננו מסוגל לעשות אנליזה עצמית. מה דעתך?

מחשבות: אני מניח שהדבר אפשרי עד נקודה מסוימת.

ליבוביץ: העניין הוא שיש בדבר הזה הרבה הונאה עצמית. אני יכול להאמין בכנות שבסיטואציה מסוימת אנהג בדרך מסוימת, אבל לא אוכל להיות בטוח עד שלא אתנסה.

ככל שדבריו של ליבוביץ בתחומי הגותו השונים הרבו להתפרסם בגיליונות של “מחשבות”, כך החלה בולטת לעין הדיכוטומיה העוברת כחוט השני בכל מאמריו: דיכוטומיה בין כמותי ואיכותי, בין רשות היחיד ורשות הרבים, בין ערכים וצרכים, בין חיים ותופעות החיים, בין המוח ובעל המוח, בין מחשב וחשיבה, וכמובן הדיכוטומיה היותר מוכרת והיותר פרובוקטיבית, בין מצוות ותוכנן ובין – מה שמכונה בפיו – אמונה לשמה ושלא לשמה.

התחושה המלווה את הקריאה במאמריו של ליבוביץ היא של התבוננות במבנה לוגי־אנליטי מלוטש להפליא, מבנה שכל אבן בו צמודה לרעותה בדיוק מושלם. ומבנה רעיוני זה, יחד עם המבנים האחרים המייצגים את הגותו בתחומים השונים, יוצרים מבנה־על שכל אחד מן המבנים בו צמוד לזולתו בהתאמה מושלמת ובלתי־ניתנת לערעור.

ובכל זאת, למרות ההתאמה המושלמת, קשה להשתחרר מהתחושה העמומה שבכל אחד מן המבנים הללו מסתתרת אבן אחת רופפת, אבן האכילס של המבנה המלוטש, וזו, יחד עם האבנים הרופפות שבמבנים האחרים, יוצרת איזשהו קו שבר, העובר לכל אורכו של מבנה־העל.

וזוהי בעצם מהותו של האתגר האינטלקטואלי הכפול שמציבה חשיבתו של ליבוביץ: הראשון הוא ההתמודדות עם השקפותיו והשני הוא המאמץ לאתר את מקומה המדויק של אבן האכילס. האם היא חבויה באבחנותיו העקרוניות ובקביעותיו הנחרצות, שנועדו לעמוד בקביעותן לעולמי־עד? הרי כל מה שאנו יכולים לומר על הטבע ועל תכונותיה של המציאות נגזר מתיאוריות וממושגים המשמשים אותנו בהווה. מאחר שמושגים נוטים להשתנות עם הזמן ומאחר שתיאוריות ישנות מתחלפות מעת לעת בחדשות, ממילא איננו יכולים להתחייב לגבי העתיד ובוודאי לא לקבוע היום מה יהיו גבולותיה הסופיים של הידיעה. כיוון שכך, נשאלת השאלה מה תוקפן של אותן אמירות נחרצות הקובעות כי המחשב לעולם יישאר בגדר מודל של המוח ולא של החשיבה, כי השאלה הפסיכופיסית היא בעיה שאנו יודעים שלא תיתכן עליה תשובה, וכי אנו מסוגלים להגדיר ולהבין את המנגנונים הפועלים בחיים אבל לא את החיים עצמם ולא את התהוותם.

ומשאלת קיומן ומקומן של אבני האכילס אל קו השבר במבנה־העל הנוצר מחיבור אבני האכילס בתת־מבנים. דומה שקו השבר הוא הדיכוטומיה המאפשרת לחלק את העולם לשניים: האחד פתוח לבחינה ולהכרה מדעית, שכל המושגים בו כמותיים, בהירים, מצויים ברשות הרבים וניתנים להכרעה מלאה ואובייקטיבית; והעולם השני – ערכי, עמום, רב־משמעי, שרוי ברשות היחיד, סובייקטיבי, פתוח לאמונות ולהשקפות שונות ונתון להכרעתו האישית של כל אדם.

וכך, כשם שביום הראשון לבריאה הובדל האור מהחושך כדי להכניס סדר ושיטה בתוהו ובוהו, מאפשרת הדיכוטומיה לבטל את העירוב הבלתי־נסבל מבחינת החשיבה הרציונלית בין כמויות ואיכויות ובין צרכים וערכים.

הפרדה זו בין ערכים וצרכים מאפשרת להצביע על קיום המצוות כשלעצמן כמכנה המשותף הצר ביותר למי שקרויים בפי ליבוביץ בעלי האמונה לשמה ושלא לשמה. כלומר, אלה שאמונתם אינה תלויה לא בהבטחת שכר ולא בחשש לעונש, לעומת אלה הקושרים את קיום המצוות בגמול גשמי או רוחני.

במסגרת מכנה משותף זה של מצוות די לו לאדם היהודי בהגדרת חובותיו בכל הקשור לעבודה, לחיי אישות ולאכילה כדילהסדיר את מעמדו כלפי אלוהיו. כך יכול אדם יהודי זה לעבוד את השם כל ימי חייו בלי להתייחס לתוכנן המוסרי של התפילות ושל המצוות שהוא מקיים, אשר כשלעצמן – כדברי פרופ' ליבוביץ – אין בהן אלא גיחוך.

הודות לדיכוטומיה זו בין המצווה ותוכנה לא מתבקש עובד השם להידרש לשאלות של צדק, חסד, רחמים ומוסר, באשר, לדבריו, כל בעיות האדם וכל הפתרונות שהוא מחפש אינם אינדיפרנטיים מבחינה דתית, וכל מה שאינו מוגדר ומוסדר על ידי ההלכה גם הוא אינדיפרנטי והוא נתון להכרעתו החופשית של האדם המקבל עליו עול תורה ומצוות.

מטעם זה אין הבדל בין “ואהבת לרעך כמוך” ובין “מחה תמחה את זכר עמלק”, כיוון שמבחינתה של תפיסה זו חשיבותם הדתית של ציוויים אלה הוא לא בתוכנם אלא בסיומת שלהם: “אני ה'”.

השתתת היהדות על קיום מצוות המעוקרות מתוכנן מאפשרת להעביר את השאלה המרכזית, אך הבלתי־ניתנת להוכחה, של ההתגלות האלוהית, לאותו צד של קו הדיכוטומיה המורכב מאמונות ודעות והנתון להשקפתו החופשית של האדם. זאת ועוד, כיוון שהדיכוטומיה משחררת את הקב"ה מכל תפקיד ומכל נוכחות בעולם, היא מאפשרת לעקוף את שאלת “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו” ומותירה אותה לבעלי האמונה שלא לשמה. הללו חיים בעולם לא־דיכוטומי, ולפיכך נאלצים להתמודד עם השאלה הקשה על אודות טיבו של אותו מוסר עליון ושל אותו חשבון חובק עולם המתירים המתת מיליון ילדים חפים מפשע בתאי הגזים.

בעיניו של חילוני כמוני נתפסת דיכוטומיה זו כבעייתית במיוחד משלושה טעמים:

ראשית, אם העדויות על ההתגלות האלוהית המופיעות בכתבי הקודש אינן מהוות ראיה לנוכחות האל בעולם, ואם התורה שבעל־פה איננה הפירוש של התורה שניתנה במעמד הר סיני אלא יצירה אנושית, ואם ההלכה לא שואבת את תוקפה וסמכותה מצו אלוהי, אזי מה שנותר הוא מצוות שהומצאו על ידי בני־אדם, מגוחכות ואבסורדיות כשלעצמן. העובדה ש־80 דורות של יהודים החליטו לבטא באמצעותן את מעמדם לפני השם עושה אותה קוריוז אנושי מעניין, שאפשר למקם אותו לצד החלטות אנושיות מעניינות אחרות בתולדות התרבות, אבל מה להחלטה זו ולקדושה?

שנית, אם איננו צריכים ואיננו יכולים למסור אינפורמציה לקב"ה על צרכינו ועל כיסופינו, ואם איננו יכולים לא לברך, לא לשבח ולא להלל אותו, ואם אין ביכולתנו לדעת אם המוסר האנושי דומה או לפחות מהווה קירוב של המוסר האלוהי, פירוש הדבר שמתקיים אלם תקשורתי מוחלט בין האדם הדתי לאלוהיו, ניכור איום ונורא, המצוי מעל ומעבר לריחוק המתבקש מפרק נ"ה, פסוק ט' בישעיהו, לאמור: “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”. ואם הניכור, האלם והאינדיפרנטיות המוסרית אכן מאפיינים את מעמדו של האדם הדתי כלפי בוראו, מה ההבדל בין תפילה לאל כזה ובין תפילה לקיר אבנים אילם ואינדיפרנטי כמוהו?

שלישית, אם למרות הניכור, האלם והקושי הכרוך בתביעה להתגבר כארי כדי לעמוד בבוקר לעבודת הבורא, מוצא בעל האמונה לשמה סיפוק נפשי בעבודת השם ולא רק חובה שקיבל על עצמו, אות הוא שעצם מילוי התביעות החמורות ועצם מעשה ההתבטלות העצמית בפני השם ממלאים אצלו צורך נפשי עמוק. משמע, גם קיום מצוות כשלעצמן, ללא זיקה לתוכניהן, מספק מאוויים נפשיים של המאמין ובכך הופכת גם אמונתו להיות אמונה שלא לשמה.

אחזור לנקודה שהתחלתי בה, בגיליון 18 של מחשבות. הראיון על מדע ומוסר עסק בשאלת אחריותו של איש המדע לתוצאות מחקרו, וזאת בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגאסקי ואמירתו הידועה של רוברט אופנהיימר כי “הפיסיקאים ידעו את החטא”.

ברשותכם אתייחס לשתי התבטאויות של פרופ' ליבוביץ באותו ראיון: 1) “הממציא או המגלה אינו שולט בתוצאות המצאתו או תגליתו ואף אינו יכול לבלום את ההכרה המדעית מחשש מפני תוצאותיה”. ובהמשך הוא הוסיף: “לעולם אין האדם יודע מראש את התוצאות האפשריות של מעשה שהוא עושה ושיקול התוצאות אף אינו קריטריון של מוסריות. השיפוט המעשי מתייחס למעשה עצמו ולא לתוצאותיו”.

במקום להתווכח עם השקפה זו אציג מקרה שקרה ב־1973. פול ברג, ביוכימאי מאוניברסיטת סטנפורד, עמד להשתיל במסגרת מחקרו את שבעת הגנים של הנגיף 40SV בגופו של חיידק מצוי מסוג קולי. הנגיף 40SV אינו מזיק לקופים שבגופם התגלה, אבל כשמעבירים אותו לתרבית של תאי אדם הם הופכים להיות סרטניים. ברג חשש שחיידק שכיח כמו קולי הנושא בחומר הגנטי שלו גנים של 40SV, עלול לחמוק מהמעבדה דרך מערכת הביוב ולגרום אולי למגיפת סרטן בבני־אדם. נוכח חשש זה הפסיק ברג ביוזמתו את ניסוייו וכינס ועידה בינלאומית של ביולוגים, וזו קבעה כללים ותנאים מחמירים ביותר לביצוע ניסויים של הנדסה גנטית.

אם כן, מקרה זה לפחות מעיד שברג וחבריו היו מודעים מראש לתוצאות מחקרם. יתרה מזו, העובדה ששקלו את התוצאות האפשריות של מחקרם היתה מעשה מוסרי מובהק.

2) “כל הכרה מדעית”, טען פרופ' ליבוביץ, “כפויה על כל מי שמבין אותה ואין היא תלויה לא באישיותו, לא באופיו ולא בסיטואציה שלו בחיים”. ובמקום אחר אמר: “המדע כשלעצמו אינו נובע משום השקפה או אמונה או מגמה”.

אפשר להשיב על טענת ההכרה המדעית הכפויה כביכול על איש המדע בדבריו של אימרה לקאטוש על מעמדן של תיאוריות מרכזיות המאובטחות על ידי חגורת מגן של תיאוריות משניות. חגורת מגן זו דואגת לכך שכאשר ממצא ניסוי סותר את אחד מניבוייה של התיאוריה העיקרית, אין הוא גורם לדחייתה, אלא רק מביא לשינויים ולעדכונים בתיאוריות המשנה.

אבל, דומני שהתשובה הטובה ביותר טמונה בפרשת מאבקו של אינשטיין במסקנות הנובעות ממכניקת הקוואנטים. אינשטיין דחה מכל וכל את ההכרה המדעית הקוואנטית שהיתה אמורה להיות כפויה עליו. מכוחה של תפיסת עולם אינטואיטיבית שהיתה נטועה עמוק באישיותו ובהשקפת עולמו, סירב אינשטיין לאמץ את עקרון הקומפלמנטריות, לפיו הגופיפיות והגליות של חלקיקי החומר האלמנטריים אינן תכונות אובייקטיביות ועומדות מכוח עצמן, כי אם פועל יוצא של החלטת החוקר איזה היבט של החלקיק למדוד ובאיזה מכשיר מדידה להשתמש. אינשטיין גם דחה על הסף את האקראיות ואת האי־וודאות שתורת הקוואנטים נטעה בטבע. אז גם טבע את אמרתו המפורסמת: “אלוהים לא משחק בקוביות”. אבל הרוב המכריע של הפיסיקאים צידד בנילס בוהר שהגיב: “איש לא יאמר לאלוהים מה לעשות”.

שלושים שנה עקב אינשטיין אחר הצלחתה הסוחפת של מכניקת הקוואנטים תוך שהוא מנסה שוב ושוב לערער על תקפותה ועל יומרתה לתת תיאור מלא ושלם של המציאות הפיסיקלית. על כך שילם מחיר כבד. בסוף ימיו היה מבודד בקהילת הפיסיקאים. ב־1954, שנה לפני מותו, התוודה באוזני ידיד: “אני נראה בוודאי כיען הטומן ראשו בחולות של היחסות כדי לא להתייצב מול הקוואנט המרושע”.

נוכח עמידה עקשנית זו על האובייקטיביות של המציאות והדטרמיניזם הפועל בה, של מי שנחשב לגדול המדענים שקמו למאה ה־20 ואולי בכלל, מתעורר החשש שמא הטענה כי ההכרה המדעית אינה תלויה לא באישיותו, לא באופיו ולא בהשקפותיו של אדם לא באה לשקף את מעמדה של המתודה המדעית, אלא לשרת את הדיכוטומיה המאפשרת לפעול באחד משני העולמות שלה ללא קונפליקטים וללא סתירות פנימיות. אבל גם למעשה זה יש מחיר והוא מתבטא בקו השבר העובר לאורכו של מבנה־העל המלוטש.

אני רוצה להביע את תודתי ואת הוקרתי לפרופ' ליבוביץ על הגותו היחידה במינה שאינה חדלה לטלטל אותנו ושאינה מניחה לנו לשקוע בתרדמה של רוגע אינטלקטואלי.