מבין משפחות האריסטוקרטיה הנוצרית הקתולית ביפו, בלטה משפחת ביירותי. שמה מעיד על מוצא המשפחה בביירות. קברי האחים מישל, אמיל ונג’יב ניצבים בבית הקברות הקתולי בעיר במצב התפוררות, אך פסלי המלאכים עדיין ניצבים על שרידי הקברים. בתיהם של אמיל ונג’יב עדיין ניצבים ברחוב יפת פינת רחוב שערי ניקנור, אך ביתו המפואר של מישל נהרס בשנות השישים, ועל מקומו נמצא מגרש חניה ריק. החזית המפוארת של ביתו של נג’יב מעידה על עבר הבית, והכניסה למגרש החניה הייתה בעבר מבנה החניה של כרכרות המשפחה.

מישל היה בנו הבכור של ניקולה יעקוב ומרי רג’ינה פרג’אללה. הוא נולד בשנת 1861 ובשנת 1888 נשא לאישה את ג’וליה בתו של אנטון ערקתינג’י שהיה בעל הגבעה אליה מוביל רחוב ציונה תג’ר. אמו מריאנה הייתה בתו של יעקוב כיאט, הקונסול הבריטי ביפו משנת 1847. בביתו הגדול ברחוב הצורפים נמצאת היום גלריית שלוש. ג’וליה הייתה אלמנתו של יעקוב ג’לאט, שמשפחתו הקימה את טחנות הקמח ביפו. הגדולה בהן ניצבת עד היום על דרך בן צבי. לזוג נולדו תשעה ילדים, אך כולם מתו לפני מותו בשנת 1932. ג’וליה מתה בשנת 1917, בגיל 51, ככל הנראה מצער על מות בתה האחרונה קלייר שמתה בגיל 14.

מישל היה מהפרדסנים הבולטים ביפו וייצא כחמישים אלף ארגזי פרי בשנה. הם נשלחו לליברפול ואודסה על אניות חברת ‘פרינס ליין’ אותה ייצג ביפו, חיפה ועזה. הוא היה הנוצרי הראשון שמונה בשנת 1903 לתפקיד ראש עיריית יפו, ובשנת 1919 עמד זמן קצר בראש ‘האגודה המוסלמית־נוצרית’ שהייתה הגוף הפוליטי המייצג הראשון בפני השלטון הבריטי. הוא הוחלף בידי עומר אל־ביטאר שהיה קיצוני ממנו בדעותיו והתנגדותו לעלייה הציונית. מישל נבחר בשנת 1923 כנציג נוצרי יפו לקונגרס הפלסטיני השישי שהעביר החלטה למנוע את חיבור החשמל של יפו למפעל של רוטנברג. כמו אלפרד רוק המתנגד הקולני, הם היו מהראשונים שחוברו לטרנספורמטור הניצב עד היום בפינת גן השניים. יצוא החיטה מעזה לבריטניה באמצעות אניות ‘פרינס ליין’ עמד בשנת 1900 על מאה ועשרים אלף ליש"ט, ומישל כתב לדיקסון הקונסול הבריטי בירושלים כי ראוי שהוא ימונה כסגן קונסול בעזה.

מישל ביירותי נבחר לוועדה המייעצת שהוקמה בידי הנציב העליון הרברט סמואל באוקטובר 1920. היא כללה עשרה פקידים בריטיים ועשרה חברים מתושבי הארץ. ארבעה מוסלמים, שלושה נוצרים ושלושה יהודים. ב־9 במרס 1923 פרסם השבועון ‘פלסטין וויקלי’ במדורו על אירועי השבוע כתבה על “דמויות מעניינות”. הוא בחר במישל ביירותי שהיה הדמות הכלכלית הבכירה בוועדה המייעצת. הוא הזכיר דברים שכתב ביירותי אודות ארגון התנועה הציונית שהצליחה להביא לארץ הון של שישה מיליון ליש"ט בראשית שנות המנדט. הכתב קרא לביירותי, אותו ראה כמנהיג מתון, ללמוד מהיהודים ולהגיע עמם להסכם למען טובת הארץ. הוא קרא לו לפנות לידידו הנוצרי עיסא אל־עיסא, עורך העיתון ‘פלסטין’, “שיפסיק לזרוע זרעי אי הבנות, הסתה ואי אמון שלא יביאו לאמון ולקדמה בחקלאות, במסחר ובתעשייה”.¹

באוקטובר 1924 פרסם “סוחר” שלא הזדהה בשמו, מכתב למערכת השבועון ‘פלסטין וויקלי’, והתלונן נגד סוכן האוניות מישל ביירותי על תעריף הפריקה הגבוה שהוא גובה מאניות אותן הוא מייצג. הוא התלונן על כך שביירותי שוכר סירות פריקה ולוקח נתח גדול מהתשלום לבעליהן, כשכל טרחתו היא הזמנת הסירות בלבד והוא מתעשר על חשבון הסוחרים. בתשובתו לכתב העיתון טען ביירותי שחלקו הוא ארבעים ושלושה אחוזים בלבד מהתשלום.² נג’יב ביירותי שימש כנציג חברת הביטוח הלונדונית ‘יוניון’ ביפו. לבחירות למועצת עיריית יפו במאי 1927 הוא התמודד כבלתי תלוי מול סיעת ‘דורשי הצדק’ בראשות עאסם בק אלסעיד, סיעת ‘טובת הכלל’ בראשות יוסף ד’יא אל־דג’אני וסיעת ‘הנייטרליים’ בראשות עבד אל קאדר אבו־רבאח. היהודים תמכו בעאסם בק אלסעיד ולנציגי הנוצרים נבחרו דימיטרי טאדרוס ואלפרד רוק. בשנת 1945 נבחר ג’ורג' בנו של נג’יב, עורך דין במקצועו, לשמש כנציג הנוצרים במועצת בעיר.³

אמיל ביירותי נקרא לעדות בפני וועדת השופט תומס הייקרפט לאחר מאורעות מאי 1921. לדבריו הוא היה מנהל תנועת הרכבות בארץ במהלך המלחמה, ואחריה הפך לסוכן ומייצג של חברת תומס קוק ובנו. הוא הוגלה בידי העות’מאנים למסופוטמיה, וחזר ליפו בדצמבר 1918. הוא תלה את האשמה במהומות שפרצו בהצהרת בלפור, ובהגירה בלתי מבוקרת של גורמים בולשביקים. לדבריו, הפרדסנים היהודים היו יכולים לקבל הלוואות מבנק אנגלו־פלשתינה, בעוד הערבים נאלצו לשלם ריבית נשך. היהודים התארגנו כראוי בעוד שמנגד “לא יכולת למצוא את הערבים מסכימים בינם לבין עצמם, הם תמיד היו רבים ביניהם”. הוא התלונן על העיתונות היהודית המתארת את הערבים “כאנשים חסרי דעת ונוודים”, על קריאתו של נורמן בנטוויץ לערבים להגר למסופוטמיה, ועל זו של זאב ז’בוטינסקי לארגן גדוד יהודי. לטענתו היהודים והערבים חיו בשלום לפני המלחמה והצהרת בלפור, ויכולים להמשיך ולחיות בשלום אם ההגירה היהודית, אליה לא התנגד, תהיה מבוקרת.

אמיל ביירותי היה חבר בלשכת המסחר המשותפת ליהודים וערבים שהוקמה בראשית שנות המנדט. הוא חבר לשמואל טולקובסקי בקריאה לשלטונות לשפר את מצב הנמל שהחלה בו גאות מסחרית לאחר המלחמה.⁴ במרס 1925 מונה בידי הנציב העליון סמואל כחבר ועדה לבחינת מצב הנמל והדרכים לשיפורו. נציגי היהודים היו מאיר דיזנגוף ושמואל טולקובסקי. בעקבות מסקנותיה בוצעו שיפורים בנמל וגם נהרס בית המכס הישן ובמקומו הוקם בניין חדש למשרדי הנמל ומחלקת ההגירה לקליטת הנוסעים. הוא מת במאי 1929 ונקבר לצד אחיו נג’יב תחת מצבת שיש ומלאך מכונף.

האחים ביירותי היו פעילים בכנסייה הקתולית ביפו והיו בין התורמים לבניית כנסיית סנט אנטוני בשנת 1933. שמם חרוט על קירות ההיכל בחזית הכנסייה. הבנים התחנכו בבית הספר הצרפתי סנט ג’וזף של האחים הפועל עד היום, ואילו הבנות בבית הספר של נזירות ‘הלב הקדוש’ בעג’מי. את לימודיהם השלימו באוניברסיטאות באירופה, וכשחזרו השתלבו בחיי החברה הגבוהה של יפו. הבחינות לאוניברסיטת אוקספורד וקיימברידג' נערכו בירושלים, ובאוקטובר 1923 התפרסמו בשבועון ‘פלסטין וויקלי’ תוצאות הבחינות ובהן מופיע אלכסנדר בנו של נג’יב עם ציון הצלחה יתרה בלשון הצרפתית. ביוני 1928 נכתב בשבועון על מותו של נג’יב, “אחד מהתושבים המכובדים ביותר של יפו”.

המשפחות הנוצריות התגוררו ברחוב דבאס, היום שערי ניקנור, ועל גבעת ערקתינג’י מזרחית לרחוב יפת. קשרי הנישואין התקיימו בין המשפחות הללו, וצאצאי האחים ביירותי נישאו לבני ובנות משפחות ג’לאט, זמריה, פיאני, גארגור, ערקתינג’י, טאלמס, חלבי, דמיאני, רוק וגם לנכדתו של אנטואן בשארה טאיאן מביירות שרכש בשנות השישים את השטח עליו בנוי היום ‘רובע יפו’. הנכדה ליילה נישאה בשנת 1946 לג’ורג' בנו של אמיל. בני המשפחה מוזכרים בעיתונות ההיסטורית באירועים חברתיים ומפגשים עם נציגי השלטון שהגיעו ליפו, ובניהם מוזכרים בתחרויות הטניס במועדון הספורט שניצב בעבר בפינת יפת ויהודה מרגוזה.

לאחר מות מישל ביירותי, ובהעדר בנים יורשים, נמכר ביתו המפואר לרוחדאן מוחמד אל־עלמי, בן למשפחה המכובדת מירושלים. המוכר בבני המשפחה היה מוסא אל־עלמי, בנו של ראש עיריית ירושלים פיידי אל־עלמי בשנים 1909־1906. מוסא שהיה משפטן ופקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטי, שימש כעוזר הנציב העליון והיה מהמנהיגים הערבים הבודדים שנפגשו עם מנהיגים ציונים כדי להגיע לפשרה. בין השאר נפגש עם דוד בן גוריון. רוחדאן הגיע ליפו לרגל עסקיו ורכש את הבית. הוא רשום כבעלים בספר המיסים המנדטורי משנת 1939.

בני משפחת ביירותי עזבו את יפו עם שאר משפחות העילית עם התגברות המתח בשנת 1947. כשלא הורשו לחזור ורכושם הופקע, הם התפזרו ברחבי העולם. לאחר מלחמת ששת הימים החלו לבקר ביפו ופקדו את בית המרקחת של פח’רי ג’דאי מול ביתם. בית מישל ביירותי שימש מספר שנים כבית ספר אך נהרס והפך למגרש חניה. בינואר 2014 התקיימו חפירות הצלה בניהול הארכיאולוגים אריולה יקואל ואלי הדד ונחשפו יסודות בית ביירותי וקטעי רצפה עם ריצוף צבעוני בדגמים גיאומטריים.⁵ נחשפו גם שתי מדרגות שהובילו לכניסה לבית וגם המתקן לניקוי הנעלים. מתחת לבית התגלו ממצאים מהתקופה ההלניסטית. השערת החופרים הייתה כי הבית היה בן שתי קומות, ואכן כך הוא היה. הצלם פראנק סחולטן צילם את הבית בביקורו ביפו בראשית שנות העשרים. בצילום האוויר משנת 1949, ניתן לראות כי גג הבית היה מרוצף עם מעקה ושימש ככל הנראה למסיבות האריסטוקרטיה הנוצרית היפואי.