ליקר והנערץ דוד בן גוריון

 

אמר המביא לבית־הדפוס    🔗

ספר קדום זה, מלפני שמונה מאות שנה ומעלה, הגיע לידי באורח פלא ותמצי לומר: פלא בתוך פלא, שכּן הספר כתוב בכתב־ידו של המחַבּר בעצמו ונשמר כולו בצביונו ובשלמותו, לא חל פגם בּכּתב ולא כהתה עֵין הנייר. מסתבר שהיה תדיר שמור ומשומר כחפץ יקר מכל יקר. וגלגולי הספר מיד ליד, מדור לדור, פעמים מדעת טיבו וערכו ופעמים שלא מדעת – כל אלה פלא על פלא המה.

והספר כולו רצוף מחמדים מקוֹרוֹת־הימים במסעות המשורר האדיר רבי יהודה הלוי לארץ־ישראל במשך שנתים ויותר. תמצא בו רשום בחרט אנוֹש כל אשר השיג את המשורר מן הנחת והשמחה, מן הכבוד והתפארה, ככל שקידמוהו בכל אשר חנה, גם כל אשר עדה עליו במסתרים מיגונות ומנסיונות וכן כל אשר קרה, לטובה או לרעה, לאחדים מבני־לויתו – כל אלה טבועים בחותם אמת וישר, באשר הכותב היה עד־ראִיה “רפיק” (בן־לוָיה) בדרך המשורר מראשית מסעיו מספרד ועד יומו האחרון בירושלים. ומהיות הכותב איש נלבב, יקר רוח ועניו, מעריץ שירת הלוי בכל נפשו ומאודו, קשר נפשו בנפש המשורר וגורלו בגורלו, כפי שתקרא כל אלה בספר וגם תכיר יקרת נפש המחַבּר הזה בנועם אמרותיו ושכל מלוֹתיו, אשריו שהשאיר ברכה רבה לכל הדורות אחריו.

ואני, המביא הספר לבית־הדפוס, ודאי לא שלחתי ידי בּכּתב אפילו באות אחת, זולתי תתי סימני־כתיבה לפעמים, שאינם מצויים בספרים קדומים, לצורך הקלה בדרך הקריאה.

והרי לפניך מכאן ואילך דברי המחַבּר אות באות מלה במלה.

 

הקדמת המחבר    🔗

י’שתבח ה’בוֹרא ו’יתעלה ה’בוֹחר לאדם דרכו אשר בחר בי הקטן בישראל לפי ערכוֹ להילָווֹת ולהיצמד אל רבנו המשורר האלוהי הוא רבי יהודה בן שמואל הלוי בדרך מסעותיו מגרנטה עד בואנו לארץ קדשנו חמדת נפשנו ורשמתי המסעות לסדריהם, לקורותיהם, לפרטיהם, הכל דברי־אמת לאמיתם. נתונים נתונים כהוייתם בקונטרסים־קונטרסים בשעתם. ותא שמא, הקורא, ואחווה לך הדרך, הזמן והצורה כתבתי לפיהם כל פרק וכל שורה. על־פי הרוב כתבתי הדברים בו ביום שקרוּ כדרך שאמרו: תיכף לנטילה ברכה. רק פעמים, מחמת יגיעה בטלטולי נסיעה, דחיתי הכתיבה יום־יוֹמַיִם עד הרגעה. ועתה, כי באנו שבח לאֵל עד הלום ואנו יושבים בירושלים בשלוָה ובשלום, חזרתי ועברתי על כל הקונטרסים מלה במלה, לא גרעתי דבר ולא הוספתי ענין לא כתבתיו בתחילה, אבל נקטתי סגנון הכתיבה לשון המקאמה לא מהיות כוחי גדול בחריזה, רק כי מצא קולמוסי בה אחיזה לכתוב ולסַפּר על רבנו, שהוא מקור השירה והמליצה המזהירה, לפחות בלשון קרובה לשירה. ברם, כתבתי המקאמה פעמים בדרך מדוּיקה שקולה, פעמים בדרך רופפה וקלה, הכל לפי הזמן והענין והלך־הרוח כפי שיש יום עמוּם ויום כולו אור זרוח. והנה צירפתי את כל אלה הקונטרסים לספר מושלם וקראתיו בשם אלה מסעי רבי יהודה הלוי שבח לאל בורא עולם

 

א. בגרנטה    🔗

היינו יושבים לרוח היום בראש חודש ניסן לעת ערבּיִם באכסדרה הגדולה בדיוטה השניה בבית רבנו יהודה, שברחוב רַבּוַת אל אָמיר בגרָנָטָה, מימיננו מורד הגבעה משתפע ויורד על למישור אשר שם הפרדסים ושם גם הפרדס של רבנו בשיפולי הגבעה ומשמאלנו נשקפה גרנטה עילית. לא הרחק מן המסילה, מרוּבּבה בנינים על־גבי בנינים ומאליפה אילנות עבותים ירקרקים, בהירים וכהים, צצים מבין הבתים כעיטורים וקישוטים לעיר תהילה גרנטה.

אותה שעה עדיין לא שב רבנו מהליכותיו בביקורי חולים, רובם גויים וערלים, שאף־על־פי שנודע ברבים, שיוצא הוא בקרוב למסעו לארץ־הקודש – עדיין דורשים וטורדים אותו יום־יום, שסומכים עליו ובוטחים בו. וגם יום־יום מתעכב רבנו בחוץ בשל גמירת חשבונות וקביעת תקנות ויתר ההכנות בשביל המסע.

ובאותן השעות רבים הפוקדים בית רבנו, משתוקקים לישב בחברתו טרם תבוא פרידתו. אותו יום הופיע בין המבקרים בפתאום איש לא צפוי ולא קרוּי, הוא הרב המובהק אַבּוּ סוּלימַן ברוּך אַלמַערוף, איש בריא ובעל־בשר והוא נכבד ובעל־נכסים ותקיף ואיש־מעשים. ויהי לפלא בעינינו בפקדוֹ היום לפתע את ביתנו.

כי זה האיש אַבּוּ סוּלימן, ידיד רבנו לשעבר, היה מן הנוגדים לחפץ רבנו לעלות ציונה והוא מכולם הכי נוגד ומקנטר והיה מתוַכּח עם רבנו בכל עת, ביחיד ובציבור, בכתב ובדיבור והכל כביכול בהגיון וברוב חשבון והזהירוֹ והוכיחוֹ ואמר כי בשגעון ינהג, עד כי מרוב אהבתו בא לידי גנותו וסופו שנתכעס ופסק חברוּתוֹ וזה כשנה לא בא לראותו – ועתה הופיע לפנינו לא קרוי ולא צפוי.

ואני, כל שנזדמנתי באשר הם שם, מתוַכּחים ומתנגחים – לא נכנסתי בדבריהם, כי מי אני ומה אני שאפתח פה לפני גדולים, אבל שמתי לבי ואבין דרכי מחשבותיהם וּמַערכי טענותיהם – והנם כשני קטבים רחוקים מן הקצה לקצה ולעד לא יקרבו זה לזה, מחמת שמחשבות אַבּוּ סוּלימן צצות ועולות מחשבון השעה, או מחשבון הימים או השנים, ואפילו מחשבון התקופות, ואילו רבנו – חשבונו חשבון כל התקופות עד סוף חשבון אחרון. משל: זה מודד בחבל ארוך שיש לו סוף, וזה – בחבל שאין לו סוף. אַבּוֹ סוּלימן רואה יום מחר מיום הוֹוה, ורבנו – יום מחר מיום תמול – ודוק. האחד צופה לדור, והשני – לדורות. אַבּוּ סוּלימן ראִייתו מראשו, ורבנו – ראִייתו מלבו. הוה: זה רואה בעיניו, וזה – בחזוניו. החכם מביט לאחור, והמשורר – לפנים. לפיכך לא ישרה דרך רבנו בעיני אַבּוּ סוּלימן, וכל שחשב, שקרוב להשיג את רבנו, כן רחק ממנו – צפון ודרום הייפגשוּ? והנה פלא מפלאות – סופם שנפגשו, כפי שתראה להלן.

ועתה אסיח לך, הקורא, בדרך הקיצור אותה פרשה ארוכה, כי עוד הדרך רבה לפני, אבל אחשוב מלה בסלע וכמוציא מים מן הסלע.

משכבר הימים, זה חמש־שש שנים, הואיל רבנו בּאר עשתונות לבו בכל עת מסיבּוֹ עם חברים וחכמים, כפי שערכם וכתבם אחר־כך בספרו “כִּתָּאבּ אַל חֻגָ’ה וַדַלִיל פִי נַצְר אַדִין אַדֵלִיל”¹. ומשסבר רבנו במוחלט ובמוגמר אשר אשמים אנחנו בעצמנו באורך גלותנו, שנשינוּ מקור חיינו ונשתקענו בתפוצות פזורינו והיא משוגתנו והיא חטאתנו – היה מחַבּר גם הרבה שירים על אלה הרעיונות והעיקרים וזימרוּם הפייטנים בבתי כנסת ומדרשים וגם צירפוּם ל"בקשות" של שחר למתפללים המשכימים, כגון:

יוֹנַת רְחוֹקִים נַגְּנִי הֵיטִיבִי

וּלְקוֹרְאֵךְ טוּב טַעֲמֵךְ הָשִׁיבִי

הִנֵּה אֱלֹהַיִךְ קְרָאָךְ מַהֲרִי

הִשְׁתַּחֲוִי אֶרֶץ וְשַׁי הַקְרִיבִי

וּפְנִי אֱלֵי קִנֵּךְ לְדֶרֶךְ אָהֳלֵךְ

צִיּוֹן, וְצִיּוּן בַּעֲדֵךְ הַצִּיבִי

דּוֹדֵךְ אֲשֶׁר הֶגְלֵךְ לְרֹעַ פָּעֳלֵךְ

הוּא גֹאֲלֵךְ הַיּוֹם – וּמַה תָּשִׁיבִי?

הִתְיַצְּבִי לָשׁוּב לְאֶרֶץ הַצְּבִי

וּשְׂדֵה־אֱדוֹם וּשְׂדֵה־עֲרָב הַכְאִיבִי

בֵּית מַחֲרִיבַיִךְ בְּאַף הַחֲרִיבי

וּלְאוֹהֲבֵךְ בֵּית אַהֲבָה הַרְחִיבי.

וכן השיר:

יֶאְמַץ לְבָבֵךְ וּמוֹעֲדֵךְ יַחֲלִי

מַה תַּחְשְׁבִי קֵץ שְׁבִי וְתִתְבַּהֲלִי

הִתְגַּבְּרִי, דַּבְּרִי וְשִׁיר חַבְּרִי

כִּי אָהֳלִיבָמָה שְׁמֵךְ וּבָךְ אָהֳלִי

וּבְזִי דְבַר לוֹעֲגִים וְאִם שׁוֹאֲגִים

נֶגְדֵּךְ, לְאַט נַהֲגִי וְהִתְנַהֲלִי.

דּוֹדֵךְ יְעַנֵּךְ וְהוּא אֲשֶׁר יַעֲנֵךְ

הוּא הַצֳּרִי לַכְּאֵב וְהוּא הֶחֳלִי

הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ בְּיַחֲלֵךְ גּוֹאֲלֵךְ

אַל תַּחְפְּזִי תֶּחֱזִי הֲדַר פָּעֳלִי

אִמְרִי לְמִתְאַמְּרִים בְּמֶלֶךְ וְשָׂר

מַלְכִּי קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְצוּר גּוֹאֲלִי

ועוד שירים רבים נמלצים, באמונה ואומן נמרצים, תקוה ועוז מגבירים – ויהי העם כמתעוררים. ויש התאַווּ ואמרו לו נתנה ראש ונשובה לארץ־הבחירה, שם נצפּה לקץ הצפירה. ופעמים קרבו־סובבו לרבנו עלָמים ובחורים וביקשו ממנו דברים וביאורים ועצות ובינות להבין בפתרונות.

ואז, בימים ההם, משהחלו רבים עורגים ומצפים – כמו נעו־זעו אַמוֹת הספּים: חכמים ודיינים, בעלי תורה ושׂררה, החלו מרננים ומדברים ברבנו סרה. ואף־על־פי שכבוד רבנו מרומם בעיניהם מחמת תפארת שירתו ועומק בינתו ורוחב דעתו, היו מפטירים בשפה ויניעו ראש: איכה נכנסה בנועם שירתו הזיה כאילו הוא חוזה־יה וחלילה צפויה סכנה לעם־יה מזו הנהיה והתעיה. והאם לא דיה לנו צרת משיח־השקר משה דרעי, קם לא מכבר ומשך רבים אחריו בהבל ושוא וגרם מבוכה ומהומה בקרב בני האומה.

מן העת ההיא היו נטפלים אל רבנו בכל עת מצוא והיו מתנגחים עמו בסברות ומשמיעים אזהרות – והדברים כמדקרות. ועל כולם עמד ר' סוּלימן ברוך כראש המדברים וראשון למקנטרים, וביני ביני הימים חולפים ועוברים ורבנו הולך ומכין דרכו ורבי סוּלימן מקטרג ומקנטר כדרכו.

ויהי היום, הוא “שבת זכור”, בין מנחה למעריב, אחר דרוּש הרב, ובית־הכנסת “בית ישראל” מלא מזוית לזוית, וגם רבנו ורבי סוּלימן יושבים שם והפייטנים מזמרים פזמונים כרגיל, השמיעו הפייטנים שיר חדש לרבנו, הלא הוא:

יָשֵׁן וְלִבּוֹ עֵר

בּוֹעֵר וּמִשְׂתָּעֵר

צֵא נָא וְהִנָּעֵר

וּלְכָה בְּאוֹר פָּנַי!

קוּמָה, צְלַח וּרְכַב

דָּרַךְ לְךָ כּוֹכָב,

וַאֲשֶׁר בְּבוֹר שָׁכַב

עָלָה לְרֹאשׁ סִינַי.

אַל תַעֲלֹז נַפְשָׁם

הָאֹמְרִים תֶּאְשַׁם

צִיּוֹן, וְהִנֵּה שָׁם

לִבִּי וְשֵׁם עֵינַי,

אֵגָּל וְאֶסָּתֵר

אֶקְצֹף וְאֵעָתֵר

מִי יַחֲמֹל יוֹתֵר

מִנִּי עֲלֵי בָנָי!

אז יתקצף ר' סוּלימן ויתנודד במקומו כמו אש־קנאות אחזה בו ונשא קולו וגעש והפייטנים מוסיפים ורנים בקול עז – ואך כילו הזמרה קם הוא ונחפז ועלה לתיבה ופתח בדרשה (הנה לפניך קיצורה כפי ששמור בזכרוני עיקרה):

שמעו־נא, בית ישראל!

מה היתה לנו כי נערב חולין בקדשים, פזמונים ורינונים חדשים בבית־מקדש מעט? חלילה לנו! הכי מקהלת זמרים הבית הזה? אכן שירי ר' יהודה נעלים וטהורים, זכּים וברים, כל שהם יעוררו רחמים וידברנו תחנונים לפני שוכן מעונים להביא פדות לעם נחלתו, לקרב גאולתו. ברם, אלה השירים פסולים המה מבוא בקהל אדוני, שהם מדברים סרה על ישראל ומעוררים קטיגוריה ומרבים ערבוביה, שמטיחים דברים כלפי מעלה, גם מסיתים עם ה' בשירי־הילולים למעשים בהולים וסופם שיהיו לפוּקה ולמכשול לבית יעקב. הן עת הקץ – מן הנסתרות, והנסתרות לה' אלוהינו. וכתוב: הלא הוא כמוס עמדי, אין איש מאתנו יודע עד מה, רק הוא בעל הבירה בידו הברירה להביא התמורה לעת הנבחרה. וכלום גילו לו משמים לרבי יהודה, שרצון הבורא הוא להחיש הגאולה, שעד כך מטיף הוא להפיכה בהולה ולא חלי ולא מרגיש באחריות הגדולה.

ועוד הוסיף דברים מפולפלים ורמזים כזלזולים.

וכל העם עינם ברבנו יהודה מצפים ומיחלים בנפש סלודה, כי ישיב לאיש השולח עליו גחלי־רתמים – דברים כמתלהמים.

ורבנו קם לאִטוֹ, שלוָה ושקט אִתוֹ, עלה לתיבה ופתח אמרתו:

רבותי, חברי ותלמידי, שְמָעוּ.

אַל תדמו אשר קמתי להשיב מלחמה באף ובחימה, מידה כנגד מידה ברוגז ורעידה. חלילה לי. הן בבית־אלוהינו עומדות רגלינו. וגם שבת היא מלזעוק על חליינו. ואקדים בראש דברי בגלוי ובמפורש: הריני מוחל מחילה גמורה על כל מלה חמוּרה ועל כל דיבור־עלבון המטיר עלי חברי בלא חשבון, באשר ידעתי שכוונתו טובה ורואה לעצמו מצוָה וחובה להזהיר על התקלה על זו רעה חולה אשר אני הצעיר באלפי ישראל ממיט על בית ישראל. ולא אענה חלילה לכבוד מעלתו בצנינים וקנטוּרים רק בדברים פשוטים ברורים. אתחיל במאי דסליק ר' סולימן. אמר לשון לגלוג: כלום גילו לו משמים לרבי יהודה, שרצון הבורא להחיש הגאולה, שהוא הולך ודורש ברבים בבטחה גדולה?

ואני אשאלנו לשון פשוטה: כלום גילו לו משמים לר' סולימן שאין רצון הבורא להחיש הגאולה, שהולך הוא בבטחה גדולה ועומד כמכשול במסילה?

ועתה הטו אוזן, אחי ורעי, לאשמות טפלוּ עלי מיודעי. כתיב הנסתרות לה' אלוהינו – וכלום ידע מי או שמע מי, שאני עיסוּקי בנסתרות? הגיליתי הקץ בצירופים וחשבונות או העליתי סברות וכוונות לגלות קץ הזדונות?

הלא דברַי ושירַי – הם הנגלות, ככל אשר יהמה לבי ועיני כלות. ההבטחתי לעם נסים ונפלאות או התימרתי ונתתי אות? החטא עמי או מֵעל אשר אקרא: מי בכם אלוהיו עמו ויעל?

אין ביני ובין נוגדַי ויריבַי אלא אחת, שהם אומרים: שב ואַל תעשה עדיף, ואני אומר: קום עשה עדיף. למי מן השנַיִם הצדקה והתבונה, הלמצרפים מעשה לאמונה או למחזיקים בבטלה באמונה? והן בבטלה שנים אלף ומעלה ניסינו. בשפלוּת, בחרפה וּברוֹק פנינו כיסינו, נדים ונעים בין בני אדוֹם והגר דורות על דורות דמנו ניגר. בלָהות, זוָעות, חורבנות – אלה חיינו, הלנצח תאכלנו גלות ולא נאמר דיינו?!

לזאת אמרתי נחַפּשׂה הדרך הגלויה הישרה, נשים פעמינו למקום שם השכינה שורה. ולא בגדולות נלך ולא בחפזון ובהלה ולא בבת־אחת, בשאון והמולה. ואיתמר: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעה־קמעה, כל מה שהיא (הולכת) היא רבה והולכת. ואחזור ואשנה ברוּר היטב: ההולך הולך כפי תשוקת לבו, על דעת עצמו. לא משיח אני, אך איש דורש טוב לעמו – ויהי ה' אלוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אמן.

כזאת אזכרה עיקרי דבריו לאזני הקהל. ואולם עוד הוסיף רבנו והעמיק באר לאזני החכמים גדולי התורה מן הכתוב והמדרש וספרי וספרא, סברות והוכחות וטענות ניצחות והיו מלותיו קולעות כחצים למטרה, קולו נישא ברגש ובפניו נהרה, ומראהו כחוזה נושא דברוֹ מפי הגבורה.

ויהי כאשר כילה לדבר עמד כל הקהל על רגליו וקרא: חזק וברוך! חזק וברוך!

וחבורת הפייטנים בתיבה נשאו קולם וזימרו יחד קול עז השיר המהולל לרבנו, חיבּרוֹ לא מכבר על סדר אלף־בית:

אֵלֶיךָ אֵלֵכָה וְעֵינַי לִמְעוֹנֶךָ

בְּלֵב נִשְׁעָן עָלֶיךָ מְשַׁכְתִּיו אֶל רְצוֹנֶךָ²

גֵּר וְתוֹשָׁב בְּאָהֳלֶךָ לִמצֹא חֵן בְּעֵינֶךָ

הֲבִיאוֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ

דְּלָקוּנִי אֲהָבֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ דָּלָקְתִּי

הֱיוֹתִי מִקְּרוֹבֶיךָ מִקְרוֹבַי רָחַקְתִּי

וְאֵצֵא בַעֲקֵבֶיךָ קַל וְלֹא הִתְאַפָּקְתִּי

זְעָמוּנִי עוֹזְבֶיךָ וַאֲנִי בְּךָ הֶחֱזַקְתִּי

חוֹסֶה בְּצֵל שִׁכְנֶךָ לֵאוֹר בְּאוֹר פָּנֶיךָ

טוֹב יוֹם עַל אַדְמַת אֵל מֵאֶלֶף בְאַדְמַת זָר

יְדִידוֹת חָרְבוֹת הַרְאֵל מֵאַרְמוֹן כָּל מִנְזָר

כִּי בְּאֵלֶּה אֶגָּאֵל וּבָזֶה אֶעֱבֹד אַכְזָר

לְךָ לְבַדְּךָ אֲנִי שׁוֹאֵל וְלֹא בְּבִלְתְּךָ אֲנִי נֶעֱזָר

מָעוֹז בִּימִינֶךָ וּמַחֲסֶה לְמַאֲמִינֶךָ וכו' וכו'

ויהי אותו יום שבת “שבת זכור” – יום גדול.

ועתה אחזור לנושאי מקדם, בעת שבתנו באכסדרת הבית והופיע ר' סולימן ברוך לפתע. מדרך הנימוס הסברנו לו פנים והושבנוהו במקום מכובד. והיה מצטער שנעדר רבי יהודה לעת כזו. אז פתח מעצמו ואמר: ודאי תתמהו לבואי לפתע, לא חודש ולא שבת ולא ערב יום־כיפורים לבקש מחילה – אבל אחסוך דברי עד בוא רבי יהודה.

ובעוד אנו יושבים וממתינים לרבנו והמשרת אשר על הבית מכבד האורחים ואלו לאלו סחים כשבת אחים – הייתי אני מהרהר ביני לבין עצמי: שמא (אַל אפתח פה לשטן) לא בא זה עתה אלא לריב עם רבנו על צרת בנו ולזעוק חמס על יגונו, שרבי יהודה הוא הגורם ועליו חרונו ועתה בא לתבוע עלבונו.

ודע, הקורא, שבנו הצעיר יוסף ג’מיל, המהולל בשלושת בניו, נודע כבחור למדן, מעיין ושקדן, גם בתורה וגם בדעה, והוא יפה־תואר ורב־נוֹעם, וזה הבן היה חולק על אביו, בדרך כבוד ובקשת מחילות והצדיק חפץ רבנו והיה מעריץ פעלו ומגדיל מהללו וסר תדיר בקרבתו לשמוע שיחתו. וכן שמענו גם שמענו על ריבות ודברים, שנופלים חדשים לבקרים בין האב והבן בגלל חפצו להסתפח עם רבנו בצאתנו למסענו ואביו מונעו ומוכיחו ומסביר לו כסלוֹ – ועכשיו שמא בא הלז להוכיח את רבנו על מעללו. עודני משוּך אחרי הרהורי והנה צעד רבנו באכסדרה במאור־פנים וחיוך נעים כמשפטו כל הימים – ובראותו את ר' סולימן נתפלא ונעצר כמו עמד במיצר. הביט לצדדיו כשואל בהבטה מה זאת היתה? או שמא ראִייתוֹ לקתה וצל איש רואה כאיש?

וטרם יחלוף רגע כמימריה חייך ר' סולימן ואמר: אַל תתמה על החפץ, ר' יהודה, לא חלמא קא חזית, אנא נפשאי באתי בצל קורתך להתחמם באורתך. ובדבּרוֹ קם והושיט זרועותיו וחיבּקוֹ לרבנו ורבנו עשה כמעשהו טרם ידע מה קרה ליריבהו. ישבו שניהם איש ליד רעהו ופתח ר' סולימן קול טוב ורך: קיימא לן: בעל הבית בוצע. ואולם זאת הפעם עלי הבציעה, שאני האשם וממני התביעה. ברם, טרם אחל דברי אקבל עלי הדין: במוֹתב אלה העדים, הנוכחים הנכבדים, אומר לאזניך כדין: נעניתי לך מחול לי. אַל תזכיר לי דברים מרים דיברתי בחמתי. מקוצר־רוח דיברתי ולא מחכמתי. אודה לפניך, אלופי וידידי, טעות היתה עמדי, שכח־נא כל אשר עבר והיה העבר לעפר. עתה סולימן אחר לפניך (שבח לאֵל לא כאלישע אחר). לב טהור ברא לי אלוהים. זאת נחמתי ושׂמחתי. זכיתי לטהרת לב והיא שהביאתני לענוַת־לב. ברם, יארכו הדברים אם אוֹמַר לצרפם קו לקו מראשם ועד סופם. לא זאת חפצתי. דיי אם אנקוט לשון קצרה להבינך היאך יצאתי לָאורה מן הצרה.

שמעני, רבי יהודה – בכל אלה הימים הרבים מוּנוּ לי הרבה לילות־נדודים. כל שהתוַכּחתי עם בני יוסף ג’מיל ביום – צף ועלה על יצועי בלילה, בהקיץ ולא בחלום. לא נחתי ולא שקטתי ולא ישנתי. שבתי ושקלתי, חזרתי ובחנתי דבר תשוקתך הקדושה. ביקשתי לשים עצמי דיין ושופט לא כבעל דבר ולא כנוגע בדבר. ואז מדי לילה בלילה מצאתי טענות בני ניצחות (והן מכוחך שלוחות). וכך, על משכבי בלילות, קמעה־קמעה, צעד־צעד, ראיתי עצמי כמו עברתי דרך רחוקה־רחוקה. טענותי, נימוקי ותוכחותי הלכו וקטנו, נכשלו ונפלו וטענות בני עצמו וחזקוּ, גברוּ ועלו. ובפרט הטיל עלי כבדוֹ וגם גבר עלי חסדו, באיגרת שערך וּמסרהּ לידי, על גודל רוחך וצדקת תשוקתך. קראתיה ושיננתיה ומצאתי כל מלה זהב משקלה וסיים האיגרת באמרו: אם רבי יהודה קרע עצמו, גלל עוז־קודש תשוקתו, מכל טובו ונעמו ובפרט מבתו יחידתו ומנכדו יחידו, ראוי גם לך, אבא, שתעביר על מידות אהבתך עלי, מפני אהבתי הגדולה לילך להצטרף עמו ולהסתפח בנחלת אבותינו וישמע אֵל ויעננוּ – וכתב עוד ועוד אמרות טהורות מפז יקרות.

ועתה באתי לפניך לגלות דברי לאזניך בטרם אגלנו לבני, הנה נאוּתוֹתי לחפץ בני כי יצא עמך בעזר ה' למסעך. אבל בקשה גדולה אבקש מטוּבך. תן עיניך בנער וקחהו עמך כבנך. באשר תלך ילך ובאשר תבוא יבוא. קרבנו באהבתך ואַל יִרחק מקרבתך. אכן שמעתי וידעתי אשר תמנע עצמך מהיראוֹת כפטרון ואחראי ליוצאים עמך, והשכם והערב תדבר לאזנם, שכל הנוסע על דעתו נוסע ובאמונתו בוטח. אף אני לא אטיל עליך משא בני ועוּלוֹ. לא עליך הדאגה לכל הדרוש לו. בידים מלאות אשלחנו, ברוַח ולא בצמצום, ולא יחסר כל מאום. רק כי תהי עינך עליו בנסעך ובחנוֹתך – וכל אשר יפקוד האֵל עליך יפקוד עליו בגללֶך. אם זאת תעשה לו ויהי ה' עמך ועמו אז יִשלו לבי ולב אמו.

ובדברו כדבר איש תחנונים ראיתי לרבנו מתפעם ומתרגש. ויהי כאשר כילה דברוֹ אחז רבנו ידיו בחיבה ויאמר לו ברגישוּת: מה יקרו דבריך באזני, רבי סולימן. מה גדלת בענוָתך. אשריך, אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים. אשריך, שקיימת בטל רצונך מפני רצון אחרים. וּבהמוֹת לב רבנו עליו חיבּקוֹ ונשקוֹ לר' סולימן והיה חוזר ואומר: כבבת עיני אשמרנו ליוסף, כחותם על לבי אשׂימנו. הן בן גדול הוא לאיש גדול. הסר דאגה מלבך וגול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה.

והיו המסובים מפליגים בדברים על כל אשר שמעו וראו והיו שואלים: מתי עת הנסיעה ומי ומי הנוסעים.

ואחר ימים מספר, כעבור הסערה, פרצה שוב בבית רבנו יהודה גלל מצב חנה, בתו היחידה, כפי שאודיעך מיד להלן, ורבנו שקטה רוחו ושב למסלול יומו, אז כתב שיר משובח לשם הבן יוסף ג’מיל, המתחיל:

רְאֵה שָׁתִיל לְבֵית בָּרוּךְ עוֹלֶה פּוֹרֵחַ

בְּנוֹ גָ’מִיל בְּאוֹן דָּרוּךְ נִגְלָה זוֹרֵחַ וכו'

ויהי אחר הדברים האלה, בו באותו שבוע, קמה לפתע בבית רבנו צרה גדולה לא פיללנו לה ולא עלתה על לבנו ותהי בעינינו כפרץ שנבעה בפתאום בחומה בצורה, הלא הוא שברון־לבה של בתו היחידה, והיה לנו זה השברון לחידה ונפלנו בפחד וחרדה. ואני, תם ונדכא, לא ידעתי אותה שעה, שגם בי תגע אותה רעה וגם אני אשתה מאותה קובעת־לענה ביתר שאת וביתר כאב, כי היא נרפאה בשעתה ואני לא נרפאתי מאותה בְּעָתה, כי בסופו של דבר ראיתי הקץ בשבט עֶברתוֹ, ואמרתי ירוֹד אֵרד שאולה ואבן החידה לא נגולה – –

וכך התחיל אותו ענין:

באותו שבוע, ברדת רבנו בבוקר מביתו לצאת לפעלו ואני הולך עמו ללווֹתוֹ בדרכו, ראינו לבתו חַנה עומדת בפתח ביתה בדיוטה הראשונה כאורבת וממתינה. צעדה לקראתנו ואמרה לאביה: מחוֹל־נא, אבא, היכנס ואדברה אליך. ולי אמרה: גם אתה היכנס, אך אתה צריך שתשמע. אני לבדי בבית, יצחק (בעלה) כבר יצא.

נכנסנו, הסתכלנו בה וראינו פניה נפולות ועיניה אפלות.

פתחה ואמרה: מאחר חצות לילה לא עצמתי עיני ולא מצאתי מקומי בערשׂי באשר לא אדע איכה אפתח פי לסיח ואני נבוכה וחרדה, לא אדע נפשי וגם כבולה לשוני. אך אחת אבקש ממך, אבי, אַל תשאלני מדוע וכיצד, פן אצא מדעתי ואובד ברעתי.

נתבהל רבנו ואמר: מה לך, בתי, מה קרה, יחידתי, אכן אראה פניך חיורים, יגעים, ועיניך תוהות, הגידי־נא מה לך?

חזרה ואמרה: התבטיחני בצדקך אשר לא תשאלני הסיבה ושורש הדבר?

אמר לה: חביבתי, בבת עיני, לא אבין דברך ולא אדע כוונתך, בארי לי הענין בפישוט ובקיצור ואבינה.

החלו עיניה מזילות דמעות והיא מתאמצת ומדברת: סלח לי, אבא, ידעתי כי אגרום לך צער ופחד ודאגה, אבל אַל תשׂימני לכסילה אם העיזותי דבּר כך, בלא כבוד ונימוס, כאחת הריקות. רחם עלי ושמע בקשתי: אַל תסע, אבי, בַּטֵל הנסיעה, אַל תצאו לדרך, עלי החטא והעוון, יבוא עלי אשר יבוא – רק אַל תסע.

אמר לה: מדוע, בתי? מה היתה לך? מה עלה על דעתך?

אמרה לו: אחלה פניך, אבי, לא ביקשתי ממך לכתחילה, אַל תשאלני מדוע ואיך? אַל־נא… אַל תשאל…

אמר לה: אבל הן תדמי, בתי, לשופט, יגזור דין־מוות לאיש בלי הגד לו מה חטאוֹ ומה פשעוֹ, גם לא יתן לו לפתוח פה להגן על נפשו. איכה אֶדוֹם אני ואקבל דינך?

אז אמרה לכרוע על ברכיה ואביה החזיק בה והיא מתיפחת בּבכיה ומתחננת: לא, אבי, לא אדבר… לא אוכל דבּר… זאת לא… לא… אבל האמן לי… אני יודעת, ברור אני יודעת.

כמו ענן־ תוגה ירד על רבנו והיה משתומם ודואב ומחריש.

אז אמר לה: שמעיני, בתי, שמא תחושי כאב מה בגופך או דבר־מה יציק לרוחך? סַפּרי לי, גלי לי ואדעה.

אמרה: לא מיחוש לי ולא חולי עמי, אבל לבי יודע דבר־פי.

חזר ואמר לה: אפשר שמועה רעה שמעת או מראה מדאיב ראית והוא סוד עמך? או אולי חלום רע חלמת ותחרדי?

החרישה רגע ואמרה: כן, חלום חלמתי.

אמר לה בקלוּת לשון: ובכן יש פתרונות לחלומות, השמיעיני חלומך ובעזר ריבוננו אוכל דעת פתרונו.

מיהרה וענתה: לא, לא, זאת אַל תשאל, לא אוּכל…

אמר לה: כלום החלום סוד הוא? הן החלום – חלום. על הרוב החלומות שוא ידברון ופעמים יש אמת כל־שהיא בחלום – אבל אין אדם שומר חלום כשמוֹר סוד.

אמרה: הוא חלום, הוא סוד, הוא אָיוֹם.

אז יתעשת רבנו והיה כמחריש ואחר אמר לה:

התדעי נכונה את אשר תדרשי ממני? האם לא תביני כי הקשית מאד לדרוש, כאילו תדרשי ממני הפיכת יום ללילה, או ים ליבשה. אבל נניח רגע קט כי אמלא רצונך, האם לא תביני כי אז חיי לא יהיו חיים, כי אין תכלית לחיי, עולמי יחשך בעדי והייתי כלא הייתי.

אמרה ועיניה דומעות: ידעתי, אבי, ידעתי, לא דרישה אדרוש ממך, אך בקשה, מתחננת אני לפניך… לא מאהבתך אלי אבקש, כי למען אהבתך לארץ־הקודש אבקש, אַל תסע… חוסה־נא, אַל תסע.

ואני שומע דברה ומשתומם: מה היה לה כי הפך לבה עד כך, הן כל הימים נגלתה לעין כל נבונה ואמיצה. בכל עת מצוא אמרה, אשר נפשה יודעת מאד, שאהבת אביה לארץ־קדשנו גדולה ונשׂגבה מכל אהבות שבעולם והיא עזה מאהבת אב לבניו ולנכדיו. ואף בשעות, שכל בני־המשפחה הרגישו צער ועגמימוּת, כמו ביום שמכר רבנו הפרדס, או ביום שהעביר חדר־הריפוי שלו לידי ר' יצחק הרופא למען חולי בני העדה – באותן השעות שהכל היו נעצבים – קיבלה היא הכל בשקט ובאורך־רוח – ומה גרם לה היפוך גמור כשברוֹן־רוח?

ורבנו חזר ואמר לה: אם כן, אם אַת יודעת הכרח המסע בתכלית, היאך תבקשיני להימנע ממנו? איה המוצא? איפה המפלט?

אמרה לו קול שקט, מתון: אבקש רשותך, אבא, ואדברה ואַל תתנני כאחת הריקות. יִדמה לי יש מוצא. ודאי קשה הוא, אבל הוא מוצא. שקלתי בדבר וחשבתי זאת: דחה הנסיעה, תן כי תעבור השנה, תכלה שנה זו וגזירותיה, נצא לפחות ממזל שנה זו ובשנה החדשה, יהיה רצון, יגזור האֵל חיים וישועה.

ואני יושב בצד משומם ודומם וכל עצמי בפחד ודאבה. ובבקשה עתה מאביה דחיית המסע הייתי נדהם. אמרתי בלבי: הייתכן? האין בבקשתה כמי שמבקש להעמיד השמש דום? אותה שעה עשיתי אזני כאפרכסת לשמוע מה ישיב לה אביה, האומנם יקבל הדחיה? ואם יסרב לה – האומנם יוכל לסרב לה? אבל בהשיבו לדבריה ראיתי את רבנו והוא חכם כמלאך אלוהים. הוא ענה לה גם כרופא לגוף וכרופא לנפש. בלא להתעכב בלשונו השיב לה לשון קלה (ואני בתחילה נפלתי בתמיהה גדולה): זאת אפשר, בתי, אם כי הדחיה קשה מאד, אבל היא בגדר האפשר. עד סוף השנה עוד ששה חדשים כמעט. אם נחכה עד לסוף החורף לצאת לדרכנו – הרי כעשרה חדשים. אכן כבד מאד הדבר, אבל אין זה מן הנמנע. על־כל־פנים נתאמץ ונתגבר וה' יעזרנו. ואולי ירחיב ה' עלינו ויפתח פתח ישועה ממקום לא נודע – ונצא מן המיצר. אבל לך נחוצה מַרגעה ושלוָה. אַל תשׂאי כל דאגה בלבך. אַל תחשבי מחשבות ואַל תיַגעי ראשך בשאלות. השאירי לי המחשבות והדאגות. אַת הרחיקי ממך כל הרהור בזה הענין. תני לימים ויעשו דרכם בשקט ושלוָה. בטחי בה' אלוהינו ובאביך וייטב לך. גם אתן לך שיקוי חשוב מאד, ישקיט דמך וירגיע קרביך, תשתי ממנו שלוש פעמים ביום חצי קוּבּעת. גם אעתיר תפילה לאֵל עליון כי יסיר עצבון מלבך וירגיע רוחך – כן יהי רצון.

וראית אז לעיניך פלא מפלאי נפש האדם, היאך לבשו פניה מיד סבר נאה ועיניה ברקו כמו נדלק בהן שביב אור.

אמרנו לה שלומות וברכות ויצאנו מעמה לשלום. ואני כמבין ולא מבין להסכמת רבנו לדעתה, הייתי חוכך אם אשאל את רבנו אם לאו, והנה פתח הוא מעצמו ואמר: ברור לי מדבריה שראתה חלום מַבעית וקודר כל־כך שיראָה היא אפילו להעלותו על שפתיה. תראה, שגם לבעלה לא גילתה שמץ דבר. לפיכך סבורני, שיש לעשות כל שאפשר כדי שתתישב דעתה עליה ותשקוט רוחה בה.

היינו מהלכים שנינו ברחוב ורבנו מסיח לאִטוֹ כמדבר לנפשו ומטכּס עצה עם עצמו. המשיך דברוֹ ואמר: משום כך שמתי עצמי כמסכים לדעתה ומקבל דברהּ למען תראה בכך כבר התחלת ביטול החלום והעברת רוֹע הגזירה. עכשיו אתן לה משקה, תאמין בו כי תעָלָה ורפאוּת עמו ותשקוט רוחה, ולא יהיה זה המשקה אלא קצת מי־דבש ואבק־צרי כל־שהוא. ואילו היתה מן המאמינות בחיג’אב (בקמיעות) או בלחישות וכדומה, היה טוב לתת לה קלף כתוב משהו, תתלהו על צואריה, אבל יודע אני אותה שאינה רואה חשיבות בקמיעות (אף־על־פי שאמה, עליה השלום, היתה מאמינה הרבה בהן), אבל ננסה דבר מן הדברים. אתה תיעץ לה, כאילו מעצמך, שתקרא כל לילה לפני שנתה שלוש פעמים מזמור תהילים, כגון מזמור פ"ו או נ"ז, שיש בהם תפילה ותחינה להצלת הנפש משבר והַוָה. סבוּר אני שקריאה בתהילים תקבל ברצון ואתה תגדיל ותפליא עליה חשיבות הקריאה, שתקרא המזמורים שנים־עשר לילות, כנגד שנים־עשר מזלות. ודאי תראה בכך תיקון גדול ושידוד מערכות הכוכבים ואפשר תתפייס ותירגע – ותראה חלומות טובים, או ייגלו לנו רחמי שמים וישלחו לה שלום ממקום אחר.

וכן היה. היא קיבלה וקיימה בכל רצונה כל אשר יזם רבנו לעשות והיטיב לחזות.

ורבנו ואני מצפים ומיחלים בקוצר־רוח כי ייגלה בה אות לטובה ורמז לישועה.

ואין מן הצורך שאאריך הדיבור על יסורי הציפיה, שאחזו בי כל אותם הימים ובפרט בלילה השנים־עשר. מערב עד בוקר נדדה שנתי מעיני. ואחר תפילת־שחרית ביקשתי תוֹאנה לעבור לפני חַנה כמו אגב אורחא, אבל היא ענתה לברכת־שלומי כדרכה ותפן לעיסוקה. וראיתי לרבנו שגם הוא ביקש לתהות כלאחד־יד בקנקנה – ומצאהו ריק. ומשראיתי שהוא מחריש החרשתי גם אני והמשכנו מעשינו וענינינו כאתמול וכשלשום וחשבנו שכל העמל והמשאָלה יצאו לריק ולבטלה.

אבל אחר שלושה או ארבעה ימים, ביום שבת דחול המועד פסח כששבנו מתפילת־שחרית, ראינו והנה עלתה חנה אל אביה. אך נכנסה לחדר הגדול ראיתי עיניה צוהלות וכמו בפניה שׂוֹבע שׂמחוֹת.

פתחה ואמרה לאביה: מֻבֵּשְרֵךְּ בִּלְכֵיר (מבשרך בטובה). שמע ריבוני תפילתי. כל לילה אחר גמר המזמור התפללתי ושיוַעתי לאלוהים כי יראני ברחמיו אות גלוי, סימן ברור, לטובה, גם צמתי לפני החג שלושה ימים, שני, חמישי ושני, והנה – השבח לאֵל – שמע תחינתי. אמש ראיתי חלום טוב והוא ממש ניגוד לאותו חלום, ויִדמה לי – תיקון לאותו חלום, תיקון ברור:

סַפּרי סַפּרי, בתי, אמר לה בצהלה, ראויה אשת־חַיִל כמוך לרחמי שמים.

אמרה – הנה כך: היה אולם גדול מאד ואורות רבים דולקים כמו בבית־שמחה. באותו חלום, הראשון, היה חושך ובכי ויללה. אבל בשני להיפך, רק נכנסתי נפלתי באור גדול. והאולם הדוּר, בדומה לאולם בבית ר' צדוק צאחב אשֻרתה (ראש המשטרה). והאולם מלא אנשים, חכמים ונכבדים, וגם עוּלמא (חכמי־דת מוסלמים) וגם כמרים היו שם אלו לאלו מברכים עיד מֻבַּרך (מועד מבורך), ובירכתי האולם פנימה – שלושה מלאכים. כן, מלאכים, כנפיהם מופשלות והם ניצבים דום, וביניהם, בתווך, אני רואה אותך עטוף בטלית שלך ודורש… (לא אזכור מה דרשת) אבל פתאום, כמו שקורה בחלום, היינו נוכחים כמו בבית חתונה או שמחה, ובחדר הנשים – קהל־נשים גדול, מהן רוקדות ושרות, מהן יושבות וסחות. גם אמי היתה בין הרוקדות. אפשר אלו דברים בטלים שבחלום ואולי אין אלו דברים בטלים, ואני בשמחתי שראיתי את אמי ביקשתי לקרוֹב אליה. וכל־כך רחב לבי משמחה, רחב מאד, עד שמעוצם שמחתי הקיצותי.

קם רבנו ונשקהּ על מצחה ואמר בשמחה: שבח לאֵל, שבח לאֵל, חלמא טבא חזית, זה אות מופלא לרוַח והצלה. עתה נוכל לצאת לדרכנו מיד לאחר החג – הוא יום מלאות לי ששים ואחת שנה.

ואני מגודל שמחתי כמו ניטל הדיבּור מפי וחזרתי וגימגמתי שבח לאֵל, שבח לאֵל.

ועתה, הקורא, בוא שתה עמי מקוּבּעת הלענה שתיתי־מציתי אני לתומה.

יום לפני המסע, עת כולנו עוסקים ומתכוננים בסידורים ותיקונים, ניחתה עלי – אללי – חרדה גדולה, מחזות־בלהה. גם אני ראיתי חלום אימת וזוָעות מעורב ומזוג פלאות וישועות. ועם שגם בחלומי צפו ועלו הרבה דברים בטלים ועניני הבלים, אבל גם נגלו כאותות ממרומים פחדים ואימים עם אותות חסד ורחמים. ואלו ואלו כתמרורים גלויים בחללו של עולם תלויים. אז נפלתי במהומות כמו במי־תהומות. ואני ירא ונרעש, דואב ונרגָש מספקות והרהורים ותירוצים וערעורים: האם החלומות שוא ידברון או אות אמת יבשרון? ולמה, למה היתה בי אימת זה החלום? וכל זה ביני לבין עצמי בחניקה וכניעה, כי איככה אדבר ואנו בערב הנסיעה? ביתרני זה החלום לשנַים ואני נופל וגלוי־עינַים, חציי קודר־אָבל וחציי קורן־צוהל ואני מחריש ומסתיר הכל בקרבי וצוחק עם הכל ובוכה בחוּבּי. הייתי בעת ההיא כנר דולק שמאיר ונמס.

ודע, הקורא, אשר איני מפריז בכלל בחזיונות ובדברים. נהפוך הוא: נבצר ממני לזכור הכל, רק העיקרים אזכור – מידה זעירה קלושה מסאה מלאה גדולה. אבל באשר רבו כמו רבו המראות והדברים, הפסוקים והאמרים, אזכיר מעטים מהם, מקושרים מסודרים. ויהי נועם ה' עלי ויעלה חפצי בידי – אחלי!

בחלומי – אנו בני החבורה כולה, ארבעה־עשר במספר, מהלכים ונוסעים אנו ובהמותינו, פרדות וחמורים, בדרך מסענו. עתים נעבור בארץ נושבת בין ערים וכפרים ועתים בדרך שוממה בין הרים, גיאיות ובקעות. ויהי באחד הימים הרבים ההם, נפשנו יגעה ורגלנו בצקה, הגענו מול הר גדול, רם ונישא מאד, והוא כמו משתרע על־פני כל הארץ. וידענו אשר דרכנו עוברת בזה ההר ועלינו לעלות עד רום פסגותיו. ובעודנו מחַשבים דרכנו, היאך נוכל ונעבור בהר הגדול הזה – עט עלינו פתאום, כמו עלה מבטן שאול, חבר ליסטים “מקטעי דרכים”, כולם רוכבים על סוסים פראים ובידיהם חרבות ורמחים ומראה פניהם איום ואכזרי. אז פקדו עלינו בגערות ובזיונות ודחפונו בחודי החרבות לאמור: קומו! חושו! עלו! ההרה! ההרה!

בהולים, חלושים וכנועים מיהרנו ונחל לעלות כאשר צוּוינו, ויש בינינו מהלכים ונופלים ויש מפגרים ונכשלים. והבהמות מתיגעות ומתעכבות והליסטים מאיצים בנו, גוערים ומקללים ודוחפים אותנו בחודי הרמחים. ואיש לנפשו שואל: לאן זו העליה ולמה זאת ההליכה ומה חפץ השודדים מעמנו, הלכספנו יתאווּ או לעשות בנו כלה יאמרו. אבל איש לא יהין לפצות פיו. ורבנו הולך בראש ומפעם לפעם יהפוך פניו ויחונן במבט רחמים את היגעים והנחשלים, אבל בפניו תשכון שלוָה כמו צופן בחוּבּוֹ תקוה.

ויהי לפתע – והיום רד, כמו מיהרה השמש לבוא בטרם עת – ותחשך הארץ. וטרם נדע וטרם נשאל היתנונו עתה לפוּש מעט, ואיך נוכל לילך עוד בחשכה – בן־רגע נשבה על פנינו רוח חזקה, כמו נפרצו־נפתחו אוצרות־רוח אדירים ממקום־סתרם והגיחו לחללו של עולם, והרוחות סוערות ומיללות כמו אלף אלפי חיות שואגות. אותה שעה – בקע נגלה מפאת מזרח בשמים מראה פלאי עד אפסַיִם: כקרני השמש בעבים נמשך־נמתח נהר די־נוּר. כזנב של כוכב שביט ירד מן השמים לארץ ויהי אור, אור גדול שבעתים מאור החמה, ועמוד־האור נע נד כמו בולש־מחפש את ההולכים היגעים – וכל זה רגע כמימריה. ועדת הליסטים מבוהלים־המומים פנו עורף לירד מן ההר והם דוהרים על סוסיהם מדרדרים ונופלים, הם וסוסיהם מתגלגלים כצרורות אבנים. והפלא הגדול מכל פלא – בנו לא נגעה הסערה. הרוחות חלפו־חמקו בינינו ולא זזנו מתחתינו, ניצבים זקופים עמדנו כצוקי הסלעים. אז קמה המהומה לדממה. ובעוד אנו מביטים משתאים איש בפני אחיו והדיבור אין בפיו – עלו ונישאו במרחביה מכל ארבע הרוחות, קולות־רננים מופלאים, נאצלים, לא קולות ממצוקים כי מאראלים. אז הבחנו בקולות אמרים־אמרים, פסוקים־פסוקים, כמו כת פותחת בפסוק מכאן וכת מסיימת את הפסוק משם. ונערפו עלינו האמרים, רבים־רבים, כלהקות בעלי־כנף טסים בהמונים מרפרפים והם בהוד וקדושה חפופים, רגע־רגע ופסוקו, דקה־דקה ואמרתה, עוד זה מזוּמר והנה שני מחוּבר.

ואני איך אוכל ואזכור עשרות־עשרות האמרים שהיו מנסרים בחללו של עולם והוד ופלא לקולם? בשעתם הקשבתי בכל רצוני לחָרתם בזכרוני, ואולם למחרת לא העליתי אלא מעט מהרבה כגון אלה:

עֲלוּ נִפְלוּ, נִפְלוּ עֲלוּ

עֲלוּ עֲלוּ עֲלוּ

נִגלָה נָתִיב, אָבַד נָתִיב

נָתִיב נָתִיב נָתִיב…

זֶה הַיּוֹם, אָבַד הַיּוֹם

הַיּוֹם הַיּוֹם הַיּוֹם…

נָפַל דָּבָר, חָלַף דָּבָר

דָּבָר דָּבָר דָּבָר…

יֶאֶרְכוּ הַיָּמִים, הַיָּמִים יֶאֶרְכוּ

יֶאֶרְכוּ יֶאֶרְכוּ יֶאֶרְכוּ…

עוּצוּ עֵצָה, עֵצָה עוּצוּ

עוּצוּ עוּצוּ עוּצוּ…

אֲנִי אַתָּה, אַתָּה אֲנִי

אֲנִי אֲנִי אֲנִי…

רֹנּוּ בְּכוּ, בְּכוּ רֹנּוּ

רֹנּוּ רֹנּוּ רֹנּוּ…

יֵשׁ סוֹף, אֵין סוֹף

סוֹף סוֹף סוֹף…

ועוד אמרים רבים כאלה וכאלה.

וקמעה־קמעה, בלאט־בלאט, הלך ושקע, כָּהָה וחָשַך, האור הגדול ולא נשארה אלא אורה רפה כאור בין־השמשות. והזמרה נדמה והפליאה נעלמה.

אז הסתכלנו וראינו אשר אנו עומדים בפסגת ההר הגדול ולרגלינו מורד כביר יורד עד מעמקים. והמורד וכל אשר מסביב לנו אדמת־טרשים, אבני־חלמיש, צוקי־סלעים ובתרי־צורים. אחזתני בהלה גדולה וכל עצמותי רעדו. אז אמרתי לקום ממקומי לקרוב אל מושב רבנו כי אדבר עמו, ואשאל דבר מפיו על המראות והזמירות ומה פשר התמורות וסילוק האורות. ויהי בשבתי לשמאלו – והנה לפנינו עולים למולנו שלושה אנשים מוּכּרים במלבושם: אמיר מוּסלמי ושׂר נוצרי משמאל וביד איש־איש מהם חרב שלופה וביניהם איש זקן בעל שׂער, פניו כפני מלאך אלוהים ואזוֹר־עור אזוּר במתניו והוא אחוז בידי השנַיִם כמתחנן אליהם.

ואשמע אז קול רבנו לאזני והיה דברוֹ שקט, חנוך ורך: ידעתי, ידעתי… הם באים להרגני… הנה באה עתי… אני הקרבן למען ישראל… ותהא מיתתי גם כפרה על עוונותי. ואתה אַל תשא קולך ואַל תאבל, הוא, אליהו התשבי, יקחני אחר מותי מעמם.

אז קרבו השנַיִם ובאו מאחרי רבנו, הניפו איש חרבו לקראת רעהו ובלי אומר ובלי הגה הלמו אחת ואחת על צואריו והתיזו ראשו – ואיקץ.

מסתבר פרצה זעקה מגרוני בחלומי והנער אשר על הבית נתעורר ויקרב אלי מבוהל ונפחד ואני נרעד ונדהם, שטוף־זיעה ואחוז־צינה – והדיבּר אין בפי. ישבתי מַשמים עד ששבה אלי רוחי. שלחתי את הנער למשכבו ואני צולל במחשבותי ואובד בעשתונותי.

ובו ביום ובלילה שאחריו העמקתי ועמלתי, הקשיתי ותירצתי, ושקלתי ובחנתי עד שגמרתי בלבי: אֶדוֹם כאבן ולא אוציא דיבור מפי, שכּן אם החלום שוא ידבר – למה אדבר? ואם אמת בחלום דיי שאני יודע, ואם בחרו בי – אוי לאותה בחירה – לגלות לי אלו הנוראות, הייתכן כי אבגוד ואגלה הנסתרות?

והייתי מתאמץ בכל כוחי ומתאזר בכל חילי לגנוז החלום במעמקי לבי, לצפוֹת במר רוחי לימים הבאים – ולבל יכיר איש בשברוני ואסוני מכל וכל.

אבל רבנו הוא לבדו הכיר בי שאין הליכתי בשלום ואין עשייתי כאתמול וכשלשום. מששאלני לפשר דבר – שמתי עצמי ברוב עמל ותחבולה כמתחַפש ומתכּחש ומיתמם והוא החכם, היודע לב אדם, לא הכביד עלי דבר־חקר לבל יביאני לדבר שקר – ויהי כמחריש.

ועתה עלי לסיח לך, הקורא, דברים נכבדים מסרוּם לי חכמי גרנטה לשמרם כסוד כמוס עמדי, מדעתם שנפש רבנו קשורה בנפשי וכל עניניו מוּצאים ומוּבאים בידי. והוא, אם כי חכמי גרנטה, דייניה וגדוליה נאותו בסוף לחפץ רבנו שיצא בשלום למסעו ציונה, עם זאת היו חרדים הרבה לשלומו וראו יציאתו לקראת סכנות כשגגה חמוּרה מעמו. לפיכך קראוני בהסתר דבר במושבם וסחו לי תכלית ענינם, כי אמרו חכמי מצרים הגדולים בדורם וידועים בשמם ובפעלם, שיושבים בשכנוּת קרובה לארץ־ישראל, הם יודעים ודאי מעמד הענינים מצד המדינוֹת ומהצד הכולל. והיה אם לדעתם פתוחות הדרכים ואין חשש סכּנה, יהי השם עם רבנו וחבורתו ויעלו ציון ברננה. ואולם אם חוששים גדולי מצרים שחלילה רעה נגד פני הנוסעים יעשו כל שיוכלו למנוע או לדחות המסע בכל האמצעים כפי ראות עיניהם וה' יאיר עניניהם.

ואני בעזר ה' אגלה לך הכתבים והדברים בשעתם במקומם, כי מסרו לי זולת האיגרות להשלים שליחותי בדברים שבעל־פה.

והנה עם רוב דאגותי ממרירות חלומותי נוספה עליהן שליחות־סתר מפי רבותי. והיה עלי לשאת הכל בסוד, במאור־פנים ובפה בלוּם, כאילו אין בלבי כלום.

וביום היציאה מגרנטה, בשעת־בוקר ראשונה, כל שעברה השיירה ברחובות קריה – המו הרחובות מהמון רב. וברחוב הצורפים וברחוב החייטים עד “שער השורפה” – המולה רבה. רבים הצופים מן החלונות ומן האשנבים ומַזים על השיירה מי־בשׂמים, ורבים, אנשים, נשים וטף, ניצבים ליד פתח ביתם, הגברים שולחים שלומות וברכות לנוסעים והנשים עיניהן זולגות דמעות ובפיהן איחולים ותחינות. ונערים ונערות ואבות ואמות אצים־רצים ונושקים ידי רבנו לקבל מפיו ברכה. ומאחרי השיירה מהלכים מתונים כמה חכמים ומכובדים, בפניהם עצב ושמחה מעורבים והם מחרישים. ואנשים מן הגויים עוברים ועומדים ומשתאים – מה זאת היתה היום ליהודים?

עברה השיירה בסך ויצאה מחוץ לשערי העיר ואני בוכה בקרבי ומפלל: מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלוהים כי עוד אודנו ישועות פניו.

 

ב. אגב אורחא    🔗

יצאנו מגרנטה ביום כ"ח בחודש ניסן דתתצ"ו³ ונמשך כל המסע מגרנטה עד אשביליה, לרבּוֹת חניות באכסניות וטרדות והמתנוֹת – שלושים ושלושה יום. ו"המכּאריה"⁴ אשר עמנו, שנַיִם מוסלמים ואחד בן עמנו, חזקים וחסונים, נושאים סַיִף וסכינים, מחזקים לבּנו במקומות מסוכנים, והם מחַמרים אחרינו ומזמרים “מַוָאליל”⁵ ושירים ומהלכים בשמחה באלו השבילים השוממים כאילו הולכים הם ברחובות קריה הומים.

וכל בני החבורה בבריאות ושמחה, מודים ומשבחים לבורא יתברך על כל יום עובר עלינו בשלום והצלחה ומעתירים תפילה להמשכוּת המסע בלי כל פגע רע. וכולם לבם טוב עליהם כי באור פני ה' ילכון ובזכות רבנו יבטחון. ובפרט הבחור יוסף ג’מיל, שלא זזה ידו מיד רבנו במסענו ובחנותנו ותדיר הוא לימינו ושואב ממעיינו תורה וחכמה וגם שיחה בעלמא ורבנו מחַבּבוֹ על חריפוּת שכלו ונעימוּת דברו וטוּב טעמו.

אבל אני לבדי מהלך ומסתיר עצבוּת שבלבי. ועם שהייתי משתדל ומתחזק להסיח דעתי מהרהורי לבי, אבל אלו המראות בדרכים השוממות בהרים ובגיאיות היו מבהילים דעתי ופורעים בשלומי, שהיו מזכירים לי אותן בעתוֹת שבחלומי. ואף־על־פי שפגשנו לעתים שיירות סוחרים וגדודי חיילים או חבורות עולי־רגל מוסלמים, פניהם קדמה מזרחה לערים קדושות שלהם בארץ־ערב, עם כל זה הייתי מתפחד הרבה באותם הלילות שהוצרכנו ללון באמצע הדרך בשיפולי הרים או בתוך חורבה נסתרה ואנו עדה קטנה, דלה, מצערה, ועל הכל חרדה נפשי מאימות החלום פן תבואנה ותקרינה. חס ושלום.

אולם במשך שלושים ושלושה ימי נסיעתנו עד אשביליה עברנו בכמה ערי מצער, בהן קהילות ישראל קטנות ואזכיר מהן רק שלוש, ראינון מיוחדות בטיבן הלא הן ארכידוֹנה, אסוּנה וכרמוֹנה. וכבר אמרו לנו המכּאריה מלכתחילה שדרכנו עוברת על־ידן ונוכל לשבות שבתותינו בקרבּן.

ויהי בהגיענו לאַרכידוֹניה בשבוע השני ביום השלישי בחשכת הלילה. הובילונו המכּאריה אל אכסניה גדולה אבל פשוטה ודלה. ואך קמנו בבוקר השכּם ראינו והנה חבר אנשים שואלים לנו, שחרדו אלינו חרדה גדולה, יען שמעו דבר בוא המשורר המהולל לפתע בקרב עדתם (ומי הוליך השמועה באישון לילה והדיר שנתם) והאנשים הם: הדיין והשוחט והגבאי ושלושה מנכבדי העדה.

מיד לקחו את בני חבורתנו לאכסניה אחרת טובה ונאה כאורחי הקהילה ואת רבנו וארבעה ממקורביו הביאונו אל בית גביר בעדה. והגביר ירא ה', עניו וטוב־לבב, ונדע מפיו מעמד בני העדה, מלאכתם וסחרם (והם בכלל מאתים נפש, ה' ירבה מספרם), ואין חסר להם דבר זולתי רב על העדה, שמעֵת שנפטר רבם, רב צדיק ומופלא, עדיין לא מצאו רב כמוהו לעדה.

וישבנו בנחת ובשמחה בבית הזה וכל שסח רבנו דבר־אגדה או חידוש בהלכה היה מקשיב בעל־הבית ברוב שמחה ותודה.

ואשר ראינו אחר־כך מהליכות בני העדה הקטנה הזאת, מתוּמתם וטובתם, נעמו לנו מאד, ונדע ונבן אשר יד רבּם הצדיק עשתה זאת, בנטעוֹ אהבת תורת קדשנו בלבם למופת ואות.

וביום החמישי לשבוע באו פני העדה לבית הגביר וביקשו מרבנו שיואיל וידרוש דרוש ביום שבת בבית־הכנסת, כי נכספו הרבה כל בני העדה לשמוע דבר תורה מפי רבנו ורבנו נאוֹת להם בחפץ־לב.

אכן יקשה הדבר ממני להעלות דברי הדרוש לפרטיהם, דברים נחמדים מתוקים כמגדים, אבל אזכור בכללות, שקשר רבנו בדרושו פסוק מפרשת השבוע (אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים) עם פסוק אחר (יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וכו'⁶) ומשך באלה הפסוקים סברות ורעיונות הרבה ושילבם וחיבּרם מקצה ועד קצה בענין גאולת ישראל והיתה מסכת הדרוש כמסכת אורג־אמן שרוקם וּמקשט טלית גדולה בתגים ועיטורים, בקישוטים ובציורים, ואמר, שכל זמן שאין ישראל זוכה בגלוּת זו הארוכה־הכבדה “באיש אחד על העדה”, היינו בגואל ישראל, משיח צדקנו, שיקבץ פיזורינו ויוליכנו קוממיות לארצנו – חובה גדולה על כל אדם מישראל לעשות בעצמו חלק ממעשה הגואל ולוּ קטן כקורטוב, היינו שישא אדם מישראל בגופו ובנפשו כל־שהוא מחבלי המשיח ולא סגי בלבד בתפילה ושיח, אבל יתאזר בעוז לסוֹל במעשה דרך המשיח ויתגבר על תלאות ויסורים לילך לשכון בציון נחלתנו, כי זו הדרך להתחלת פדותנו והיא תביא לשלמוּת גאולתנו.

וכך היה מכוון רבנו בדרושיו ככל שעברנו בהרבה קהילות מישראל קטנות וגדולות לעורר לבבות, לב בנים ואבות, לחשוב מחשבות ולכונן לבם לארץ־אבות, אולי יפול גרעין מדבריו בלב אחד ממאה משומעיו ויעשה פרי היום או מחר.

ובעת הדרוש הרבה מן הנאספים עיניהם מזילות דמע לשמע דברי רבנו, שיוצאים מן הלב ונכנסים ללב.

ובמוצאי שבת בעת שבתנו בשיחה ובבדיחה ראינו אנשים נכנסים ויוצאים, מתכנסים ומתחלשים. ואחר־כך, משישבו עמנו, קם הגביר והגיש כיס ממון ובו ל"ו אדומים (דינרי זהב) כמספר ח"י כפול והמה נדבת כל בית ובית כמעט מבתי העדה, שיקדישם רבנו בירושלים לדבר־מצוָה כראוּת עיניו למען יהא להם מעתה קורטוב זכות בארץ הקדושה. והוסיפו ואמרו על דעת כל הקהילה, שבהגיע רבנו עם חבורתו לארץ־ישראל, אם ישגר להם כתב שיש שם קיום מעט לאדם מישראל מוכנים ומזומנים הם בלי נדר לקום ולעלות לציון.

בתחילה היה רבנו מהסס שיקבל הממון על הספק, באשר הולכים אנו כעת רק ברחמי ה' בלא שנדע עד מה מאשר צפוי לנו שם. אבל מראות רבנו לרגשות לבם נאות לרצונם ואמר יהא מונח הממון על־כל־פנים כפקדון בקופת הגזבר ר' שלום, ויתן להם שובר־קבלה מידו, עד שנעשה מה ייעשה בו.

ומהתרגשות רבנו מהתעוררות כל העדה כולה, שרגשוּ ועשו בלב אחד בשעה אחת, פרש לקרן־זוית וחיבר בשעה קצרה שיר־מכתם קטן העתקתיו בדיואן הקטן הוא השיר המתחיל:

נָאוָה תְהִלָּה בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה

לָעֵדָה בְּאַרְכִידוֹנָה

רָעַד לְבָבָם בְּלַהַט שִׂמְחָה

לָעוֹלִים בְּגִילָה צִיּוֹנָה וכו'

וביום שני בשבת יצאנו לדרכנו וכמו חמישה־ששה מנינים ליווּנוּ כברת־ארץ רבה ונפרדנו מהם ברוב חיבּה.

בו בשבוע ביום החמישי הגענו לתחום העיר אסוּנה, ובקרבנו סמוך לשערי העיר ראינו בצדי הדרך מזה ומזה שני טורים קטנים נערים וילדים ועמהם המלמדים וחבורת־אנשים גדולה ובראשם כמה חכמים צעדו לקראתנו וקרבו אלינו ודרשו בשלום רבנו ובשלומנו. אותה שעה נשאו הנערים קולם ברינה ושרו מזמור תהילים: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וכו'.

והיינו מתפלאים מי הביא להם השמועה על בואנו בו ביום בה בשעה. כלום עוף השמים הוליך את הקול? עד שהסבירו לנו האנשים פשר דבר: שני אסוּניים נזדמנו בשבוע שעבר לארכידונה ושבתוּ שם שבּתם וראו ושמעו הששון והשאון בקהילה. הם יצאו את העיר לפנינו, ביום א', בשיירת סוחרים שנוסעים בזריזות והגיעו יום לפנינו וסיפרו על הדברים האלה לאזני בני הקהילה.

והקהילה באסוּנה קטנה, אין בה הרבה יותר ממאה נפש מישראל. גם העיר עצמה זעירה, אין בה הרבה עסק וסחורה. ברם, אף־על־פי שבני־ישראל מועטים ורובם סוחרים פעוטים, גם הם עשו כמעשה בני ארכידונה והגישו לרבנו סכום ארבעה ועשרים דינרים ואמרו אף־על־פי שהסכום מצער יואיל רבנו לקבל מנחתם למען ציון, שדכתיב: אל ישוב ד"ך⁷ נכלם. ורבנו הגדול שיבּחם והילל מעלתם, שחשוב בעיני הבורא קרבן של עני מקרבנו של מלך בישראל, כדאיתא במדרש רבּה: הקדוש ברוך אמר חביב עלי מלוא קומצו של עני מנחת־נדבה ממלוֹא חָפנַיִם של כהן גדול קטוֹרת סמים.

וזולת זאת, אין עלי להאריך בדברים משבתנו שלוֹשה ימים בעיר הקטנה, שכל שהיה עמנו באַרכידוֹנה כן היה עמנו במקוּצר ומוקטן באסונה.

 

ג. נגע מחלוֹקת    🔗

ביום הראשון בבוקר יצאנו מאסוּנה בדרכנו לכרמוֹנה. יצאו עמנו חברת בחורים אסוּנים והם נאים וחסונים רוכבים על פרדות וּרכָשים, כי אמרו הדרכים משובשים ועשו לנו לוָיה שני ימים ולילה עד שעברנו המקומות החשודים בליסטים ושודדים.

ואחר־כך נתעכבנו שלושה ימים בדרכנו בגלל מחלת שנַיִם מחברינו והגענו לכרמונה ביום השלישי לשבוע באין איש יודע ואין איש רואנו. ואילמלא חולשתם של אותם החולים לא היינו מתעכבים בכרמונה והיינו מזדרזים ויוצאים לאשביליה כי עוד הדרך רב לפנינו. אבל בדיעבד שמחנו כי נתעכבנו בקרב עדת ישראל בכרמונה, הן מחמת שהעיר עצמה נאה והדוּרה, ועם שאינה גדולה ואין בה רק אוכלוסין מעט, אבל דומה היא לכרך במקצת, שכּן רחובותיה מרוצפים וישרים, אם כי רובם צרים, ואילנות גדולים בצדי הרחובות והרבה בתים בה שתי קומות. ונחל מים זורם ועובר לאָרכּה של העיר וממנו מַשקים גנים ושדות שבתוך העיר, ששם מרעה טוב לבּעיר.

ושמחה יתירה שמחנו מהתמהמהנו בעל־כרחנו בזו העדה בגלל מצוָה גדולה שזכינו בה והיתה לנו ולהם לעדה והרי גופא דעוּבדא:

למחרת יום בואנו נזדמן לעת הבוקר באכסניתנו באקראי איש רוכל תושב העיר, הכיר את רבנו משכבר הימים כי היה תושב גרנטה בעודו צעיר. ישב בקרבת מושבנו משמחתו לחזות בפני רבנו והיה מגלגל דברים ומרבה אמרים בלגלוגים וּלעגים על טיבה של קהילת ישראל בכרמונה, כגון שאמר: מסתבר ראשי עדת כרמונה הם מיוצאי ירך קוֹרח בן יצהר, יען אש־ריב בם תבער ותדיר ירבו מחלוקת בזו העדה הפעוטה אפילו על פחות משוה פרוטה, לפיכך העדה קרועה לשני גזרים ואלו לאלו כשכנים זרים וכל־שכּן ראשי הכיתות, שמרבים יום־יום קטטות והם משולים לתרנגולים יהירים, שקופצים זה על זה וזה את זה דוקרים. ראש הכּת האחת שמו יצחק בן פֵרַח שישָתי, וראש הכּת השניה – סלים שמשון אַלְמַרַכְּשי⁸. אבל פרח ידוע בעולם כולו (כך נושא הוא ברמה קולו) שהוא משושילתא דמלכי ישראל (אפשר עלה ונבט מזרע ירבעם בן נבט) והוא צאצא מתושבי ספרד מימי קדם קדמתה, מזה אַלפּיִם שנה מעלה־מטה. ויהי בעלות ספרדה שבטי האשנזים, עובדי אלילים, שפשטו וכבשו כל אישפניה והרבו בה חללים, הנה לפני אבות אבותיו, של אבן שישתי ומשפחותיו, עמדו הכובשים בכבוד והכנעה ולא נגעו בהם לרעה והם מינו את השישתי לראש עדת־יה בכרמונה מאז ומעולם – והיתה זאת לחוקת עולם. אבל בכרמונה מצויים כיום הרבה תושבים, שמוצאם מארצות המערב (אפריקה הצפונית), באו במרבית הימים יחידים והגונים ויהיו בעיני הכרמונים בני הכת היהירה כבני השפחה בעיני בני הגבירה. בתחילה הטו שכמם ונשאו בעוֹל השישתים וגדוליהם, אם כי כל הימים ריגנו באלוֹהיהם, עד שדרך בשמי כרמונה כוכב ביעקב – הוא אלמרכּשי – ומאז והיה המישור לעקוֹב, כי אסף אלמרכשי סביבו כל המערבים ושׂמוּהוּ למושל עליהם, או הוא שׂם עצמו לפה ולמליץ בהם, בין כך ובין כך ותטוֹש המחלוקת בין שני חלקי העדה. המערבים יטענו כי להם המלוכה מחמת שבמרבית הימים עלה מספרם על מספר הקדמונים, והקדמונים טוענים הן זה הרוב בטל ומבוטל לעומת שלטון הכרמונים המהולל. ומיום ליום הלכה המחלוקת וגברה ביניהם ועברה והגיעה גם בין בניהם, שלכל כת “תלמוד־תורה” לחוד ובית־כנסת לחוד – וכדי בזיון וקצף.

ורבנו שמע כל אלה מפי האיש ולבו דואב עליו. אחר שאלוֹ לאמור: האין חכמים ודיינים בזו הקהילה, יעמדו בפרץ להסיר מעליה זאת המכשלה? השיב האיש – יש בעלי־תורה מועטים בין שני הצדדים, שאף־על־פי שאינם מאורות גדולים משתדלים הם ככל שהם יכולים לבער הרע מקרב העדה ולוּלא הם שמכבּים מפעם לפעם האש הזרה כי עתה גָדלה פי כמה הצרה. ויוסף האיש ויאמר: עכשיו, כשייוָדע בעיר דבר בוא מעלתכם, ודאי תבקש כל כת להקדים להחזיק בכנף המשורר לבל יזכה בו הצד הצורר.

הודה לו רבנו על כל הדברים שגילה לאזננו כי נדע עתה את אשר לפנינו.

ואמנם לאחר־מכן נזדרזו ובאו ראשי השישתים אל רבנו. ברם, עם שקיבל פניהם כרגיל וכראוי, הקדים ואמר להם ברור וגלוי: משמעוֹ דבר פירודם וריבם ושנאתם אין חפצו לישב בקהילתם, מוטב ונצא מחר מיד מן העיר הזאת ונשבות בדרך אשר נשבות. אבל נכון הוא להאריך את שבתו, בתנאי שיקבלו שני הצדדים עליהם להתאסף כולם ביום שבת בבית־כנסת אחד וישמעו דרוש שידרוש לפניהם ואחר ישכינו שלום ביניהם. לאחר הצהרים באו שליחים משני הצדדים והודיעו שנאוֹתוּ לדבר רבנו, והשליחים – עֵדים

ויום שבת אחר התפילה נאספו בבית־הכנסת וברחבה הגדולה כארבע מאות איש, זקן ונער ובחור ובתולה, לשמוע הדרשה.

ואף הפעם מן הנמנע שאזכור אני דבריו כתומם, בעוזם וברישומם, בנועם אמרותיו ותוקף תוכחותיו. כשעה בקירוב אָרכה דרשתו, בלשון־הקודש ולשון־ערב נשא אמרתוֹ. ואם מדרך הטבע אהיה גורע מנוֹעם צחוּת מליצתו, אבל לא אגרע מן הדרוש אף מקצת מקצתו ככל כוונתו ותכליתו.

תחילה לא נגע אף נגיעה קלה בענין מחלוקתם ולא דיבר בגנותם, אבל לקח נושא דרשתו ברכת כהנים מפרשת השבוע פרשת “נשוֹא”: כה תברכו את בני ישראל וכו'. וקשר קשרים וגשר גשרים והנעים אמרים במשלים נאים ופירושי מדרשי־פלאים, ואחר עבר לאִטו כחורש באִתוֹ בשדה המחלוקת והקטטות בין שתי הכיתות ושלח דברו נמרץ ונחרץ על מידה אחת דבקה בישראל כספחת, היא המידה הפורה ראש ולענה / העוברת כחוט זה אלפים בשנה / בכל תולדותינו / מראשית היותנו / וגם בתפוצות גלותנו / והיא השמה אותנו למשל ולשנינה / והיא לנו לחרפה ולמגינה / – הלא היא מידת פירוד הלבבות.

כי תנו דעתכם ובינו / מאז היותנו, בעטנוּ ומרינוּ / בכל דור ודור מדון אהבנו / לריב קראנו / אך יצאנו מבור שבינוּ / וכבר המירונו בעגל אלוהינו / ועל מפתן ארץ נחלתנו / נמוג לבנו ברוב בכיתנו / ובלהג הכרזנו ובחרון אַפּיִם / נתנה ראש ונשובה מצרים / ואך קמה המלכות בישראל / זעקנו נבערים: איש לאהליך ישראל / ומאז וכל הימים נפלגנו בארצנו / ובכל ארץ וארץ מתפוצותינו: / יהודה וישראל, פרושים וצדוקים, קראים ותלמודים, וכל מיני שישתים ומרכּשים. לב אחד לא ידענו מעודנו / בנתיב אחד לא יחד כבודנו / כשיכורים נתעה ונלֵכה / עדי הפכנו עם חֵלֵכָה.

וכי תאמרו האין בעמים מריבות מצויות? / הכל האומות לב אחד עשויות? / האין באדום וישמעאל כיתות ושבטים / ילחמו ביניהם ויעשו לעצמם שפטים? / והייתכן כי יהיה לב אחד כל העם? / ולמה נגנה עצמנו כעם לא עם?

אמת נכון הדבר. ריבות־דברים ופילוגים מצויים / בכל המדינות ובכל הגויים / אבל בינינו וביניהם רבים ההבדלים.

הראשון – עם מן העמים / כי יתפלג לימים / עד שפך דמים / לא יגיע לחורבן ממלכתו / לאבדן אדמתו / שרשיו לא ייכרתו / ואוניו לא ייצמתו / ישוב, יפרח, יגדל / וקיומו לא יחדל / ואילו ישראל כי יפול בפירוד לבבות ובליקוי האורות / סופו חורבן, גלות, שפלוּת ובכיה לדורות / כפי שנפלנו פלאים פעמַיִם / ועדיין דרכנו באש ובמים.

השני – ישראל – כל עמי עולם ישׂטמוהו על בלימה / לפיכך אחדות כל בניו היא לו כאויר לנשימה / כל עמי תבל צביון אחד / וישראל בארץ גוי אחד / הם כי יריבו ביניהם, ישובו ישלימו / גם אם ירבו פצעיהם ינוחו יחלימו / כבני משפחה אחת יסלחו גוי לגוי / אבל כולם יאמרו על ישראל: לכו ונכחידם מגוי / ועד שתמלא הארץ דעה את אדוני / יאמר־נא ישראל: אחדוּת, אחדוּת, אחדוּת, בנַי!

השלישי – שונים ישראל מראשיתם / מכל עמי תבל למשפחותם / ישראל בתכלית נברא / לדוגמה נקרא / ישראל משל ומופת לעמים / הוא גילוי רצון הבורא ללאומים / הן לו בלבד הנחיל בסיני ברית כרותה / בה תכלית הבורא בעולמו חרותה / מכל העמים בחר בו יה / ואָצל לו סגולת יֶדע־יה / היא הנבואה נחלת ישראל לבדו / בה יחזה זיק מאלוה, מהודו / כי דתות העמים ואמונותיהם / אך גשר והקדמה הם לעתידותיהם / לעת יגיעו כל עמי תבל לחזון נביא ישראל: ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. על־כן ישראל כי יחטא בשנאת־חינם ופירוד־לבבות / לא הוא בלבד יפול בדבר הווֹת / כי גם יפגע ברצון הבורא בהויה / כי ימשיכו הגויים בהבל וישקעו במאפליה / יוסיפו ילכו בתוהו לא דרך / ורבה רעת האדם וכרע להבל ברך / והיה ככתוב: וכשל עוזר ונפל עזור ונמצא רצון הבורא עזוב ועצור.

ואתם, בני קרמונה, אחַי ורעי / עד מה ידאב לבי וחמרמרו מעי / לשמע דבר ריבכם ופירודכם / האין פעלכם וריבותיכם הוכחה דגושה / שאותה מידה נתעבה קיימת בישראל כמחלה אנושה? / שעד כך תסיחו דעתכם כליל מחרפת גלותנו בין זרים / ואין בעולמכם ובכוחכם אלא פירוד וריב־דברים / ולמה ומדוע שנאה זו על לא דבר / כאילו באו אליכם מים עד צואר / והן על התגודדותכם ותחרותכם תבזבזו אונים והונים / לוּ אותם הקרבתם למעשים נכונים / להחלשת גלותנו והחשת גאולתנו / כי עתה היטבתם לכם ולעמכם / והיתה זאת לכבודכם ולתפארתכם.

ועתה זה דברי אליכם: / אם צדקו דברי באזניכם / ונכנסו מלבי ללבכם / ואם תרצו שמחני וכבדני כחפצכם / קבלו עצתי כחוק וכתקנה / בלא מחלוקת וטענה: / בכל חברה ואגודה בקהילתכם / ישב אחד מהשישתים ואחד מן המַרכּשים / מן הראשונים יהיה הראש / ומן המַרכּשים הסגן לראש / והיו האחדות והאהבה מנת חלקכם / בכל אשר יקום בקהלכם / ובימים המעטים לשבתנו פה יעשו החכמים והדיינים / הסידורים הדרושים בכל הענינים / – ונאמר אמן.

אז יקומו החכמים והדיינים משני הצדדים וקרבו ובאו לפני רבנו ונשקו ידו ובירכם כברכת אהרן: יאר ה' פניו אליכם וישׂם לכם שלום. אז נשבעו מרצונם הטוב והגמור לקבל ולקיים רצון רבנו ככל האמור.

ולא אוסיף עוד דיבורים / ואחסוך אמרים ועיטורים / על השמחה הגדולה / שירדה אותו שבוע על בני הקהילה.

וביום השלישי לשבוע עת יצאנו לדרכנו / רבים מבני העדה, גברים ונשים, יצאו ללוותנו / והיינו כולנו ובפרט רבנו / כמו נשאנו חמדה גנוזה בחובּנוּ / ואני לעצמי ראיתי אות מבשר טוב במסענו / וסימן טוב לשינוי מזלנו.

 

ד. אשבילָיה    🔗

עת יצאנו מכּרמוֹנה לאשביליה לא התמהמהנו בדרך ולא נתעכבנו הרבה בכפרים ובאכסניות, אלא היינו מזדרזים ונוסעים כל הימים, עם שביום אכלנו חורב וקרח בלילה. וכל כך למה? כדי שנוכל לשהות למצער כשבועים ימים באשביליה הבירה המכונה “עיר השירה”. ושם רבים המשוררים והחכמים שהם ידידים ואהובים לרבנו ובודאי תגדל השמחה ותרבה הגילה וכולם יחפצו ביקר רבנו וּלוַאי ונספיק לכבד כל מכבדינו ולשמוח עמם כחפץ לבם ולבנו.

וככל שהיינו נוסעים והולכים היה מסיח רבנו ברגישות וחמימות זכרונות מימים רחוקים, עת התגורר שנים מספר באשביליה, לפני כשלושים וחמש שנה, ואשר מצא בה בראשית בואו עצבון ורוגז מכּילוּת עשיריה וכסלוּת גביריה, וגינה אז פעלם וחרת צלמם בשיר עוקץ כעקיצת עקרב, הלא הוא השיר הנמרץ: “לא האמין אָמוּן עלי תולעת” וכו' ובין הדברים באותו שיר – אמרוֹ עליהם:

הַחוֹשְׁבִים כַּסְפָּם לְעֵץ דַּעַת וְעַל

כֵּן יִירְאוּ לִנְגֹּשׁ בְּעֵץ הַדַּעַת.

אֵיכָה חֲמוֹרִים רוֹבְצִים יוּכְלוּ שְׂאֵת

מַשָּׂא (חָכְמָה) וְהֵם נִמְלְטוּ שְׂאֵת מַרְדָּעַת.

חֶבְרַת בְּהֵמוֹת כּוֹרְעָה תָמִיד לְמוּל

הַקִּיר וְלֹא יוֹדְעָה לְמִי כּוֹרַעַת וכו' וכו'

אבל אחר שהשתקע אז בעיר כתושב ואזרח רבו כמו רבו ידידיו אוהביו ומעריציו אנשי־שם וגדולי־מעלה.

ובחפזנו בדרכנו הגענו לאשביליה ביום ל' באייר תתצ"ו. ועתה לרגל המלאכה הרבה אשר לפני לא אוכל להתעכב ולסַפּר כל הקורות אותנו באשביליה, אשר, כפי שניחשנו, ידידים ורעים רבים סבונו גם סבבונו, ובאהבה וּביקר על כפּיִם נשאונו. ואעלה על הגליון רק זכר היום הראשון בו נפגש רבנו עם ידיד־נפשו מימי נעוריו, הוא אַבּוּ אַיוּבּ שלמה אבן אלמֻעַלֶם⁹.

למחרת יום בואנו לעיר, הואיל רבנו כבּד ראשונה בעתות הבוקר את הרב דמתא, ר' שאול אבן גיאת, ויעל לבקרו בביתו ואנו, ארבעתנו¹⁰, נלוים עמו.

ויהי בשבתנו בטוב ובנעימים בבית הרב, באו לפני רבנו שנים שליחים נשואי־פנים ויגידו לו לאמור: אדוננו אבו איוּב אבן אלמעלם יתכבד להזמין את הדרת כבודו ובני־לויתו לסעודת־הצהרים בביתו. והנה למטה ממתינה מרכבתו לכבוד מעלתו, עת יואיל לכבד את אדוננו בצל קורתו.

שעה קלה לפני הצהרים נפרדנו מהרב ומחבר מרעיו ונסענו במרכבה לבית אַבּוּ אַיוּבּ.

מהרה הגענו לארמון הדור ונאה / וסביבו אילנות עבותים יפי מראה / ובגן ערוגות פרחים בשלל גונים / בין משעולים צרים רצופי־אבנים / לקחונו למעלה ללשכה מפוארה רחבה / שם קידמו פנינו הישיש וביתו ברוב אהבה.

ומי שלא ראה פגישת שני הקשישים / עת ברקו עיניהם בעוז־גיל כאִשים / והם מתחבקים ורוגשים וצוהלים / וזה לזה מודים ומהללים / לא ראה שמחת־ידידים רגישה / כשמחת שניהם באותה פגישה.

ודמות רבי שלמה מיוחדה בטיבה / לא העיבה אור פניו השׂיבה / ואם כי מכבר עבר השבעים / פניו חלקים כפני בן ארבעים / והם כפורחים בטוהר ואודם וגיל / כמכחישים סבל הזמן ונטל הגיל / אכן קומתו בינונית, קצת כפופה / אבל עוד בשׂיבתו שחרוּת רצופה / ואולם נפלאים מכל, זיקי עיניו / כעדים דובבים שפעת מעייניו / בחכמה, בדעה, בהגיון ובעוז המליצה / כמו השׂיבה היתה לו עֶדנה או יקיצה.

והיה אַבּוּ אַיוּבּ שואל ומתוַדע מפי רבנו / על עניני מסענו ועל משאלות לבנו – ואחר החל מספר בשבח ספר רבנו / כתאבּ אַל חגָ’ה וַדליל / פי נַצר אַדין אַדליל / ואמר הן זה הספר לראש רבנו כליל. / והוסיף לפאר ולבאר טיב הספר וטעמו / ולא נתן הישיש להפסיקו בנאומו / עדי גמר שיחו לתומו.

והריני מעתיק לפניך, הקורא, דבריו כתכנם וכצורתם ככל שיעלו היום בזכרוני, אם במקצתם ואם בשלמוּתם.

אמר:

נעלה ספרך זה על ספרי הראשונים / וכן יהיה עד דורות אחרונים / סעדיה וּבֵחיי ואבן גבירול המהוללים / העמיקו הגוֹת בּטבעים ובהגיונות ובמוּשׂכּלים / אבל לא ישוו לך בתפיסת השרשים / הם באו אל הקודש ואתה אל קודש־הקדשים / ספריהם יעידון כי עלו למרומי המחשבה / אבל דרכך חדשה וגם מדרכיהם נרחבה / כי אתה הוספת להיקש ולסברה – אהבה: / כהטוֹף שפתי אוהב נופת לאזני אהובתו / כן תטופנה שפתותיך אהבה לשם יתברך, לישראל ולתורתו.

ואחר הוסיף לאִטוֹ / כקובל בנהי על עתו: / מה אקנא בך, יהודה חביבי, אראה הכל כיום ריק סביבי / כמו התפרקו הימים מעליהם עֶדים / ואורם דועך ממזרח ועד ים / אבל אתה חקרת ושקלת / ובנת וקמת ופעלת / – מה נישאת וגדלת / וכולנו קטנוּ לפניך / מעוצם ומיושר רצונך. / ומגודל רוחך היינו בעינינו כחגבים. / לוּ יכולנו לכת אחריך באוֹרך מלוּוים / אבל פה נישאר דועכים וכבים.

אז היה רבנו כמתחנן לפניו / ואמר באמיתוּת ובבדיחות אחת לאזניו: / לוּ תתיר נדרי נדרתי זה מכבר¹¹ / לא עוד אחַבּר שיר־ידידות כבעבר / כי עתה נטיתי כנהר שירי / כאשר יאתה לך רעי, יקירי / ורוממתי שמך עד לעבים / ותיניתי רוחב בינתך בניב אהבים / ופיארתי עומק ראִייתך לסתרי לב אדם / כפי שתכירם נכונה ותדבר בעדם.

השיב לו הישיש בנחת:

לא, אחא, למעני לא תצא מגדרך / כמו לך גם לי קדוש נדרך / הן ביקשת התעלוֹת, התחַדש / לך בכוחך זה והתקדש / ואני דיי אראךָ במרומי התהילה / מופת ופאר לדור בדרכך הנעלה.

כזאת וכזאת העמיקה השיחה ביניהם / ואנו מקשיבים לכל תג ותג מחמדת ניביהם.

וַנשב באשביליה טו"ב ימים¹² בכל טוב ונעימים. וביום השמונה־עשר באה לנו הבשׂוֹרה: הגיעה הספינה (המכוּנה אַג’דידה – החדשה) לה ציפינו כל ימי שבתנו באשביליה.

ביום המיועד להפלגה קמנו בהשכמה, כי אמרו האניה תפליג בשעת־בוקר ראשונה. עם עלות השחר התפללנו שחרית מקוצרה ויצאנו מן האכסניה, צרורותינו הקלים בידינו ומשאותינו הכבדים על־גבי סַבּלינו. אך יצאנו אל הרחוב והנה לקראתנו חבורה גדולה, כשלושה מנינים, אנשים מכובדים, גדולים ובחורים, באים לקראתנו ללווֹתנו לחוף עד עלותנו לספינה. ועוד ראינו ותמהנו ברדת אַבּוּ אַיוּבּ ממרכבתו צועד לקראתנו בראש קהילתו. ואף־על־פי שנפרדנו אמש ממנו, מבני־ביתו ומכל החבורה – נמשך לבו ללווֹתנו עד לעת ההפלגה. ולא אָבה לעלות במרכבתו, כי רגל ברגל צעד עם רבנו בראש הקהל.

ובעת עלותנו לספינה – עד מה הזילה דמעות מעינינו פרידת הנאהבים והנעימים שנצמדו בחיבוק ובגיפוף כמו לא יכלו הינתק גוף מגוף.

והיה בצאת הספינה מן החוף ובהחל מהלכה בחלקוֹת, שמענו קול רם עולה מפי כל הקהל בתפילת מזמור: יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן וכו' – ולא זזו ממקומם עד התרחקנו מרחב רב בלב הנהר.¹³

 

ה. בלב ים    🔗

והספינה גדולה, אבל גדושה כולה אדם רב, רובם אנשים ומעט נשים וטף, למעלה מששים נפש ערב־רב, מהם מוסלמים, מהם נוצרים, ביניהם סוחרים גדולים בפרקמטיה, במרכולת ובתבלין, רבים עולי־רגל מוסלמים מהכא ומהתם ואנו, שנים־עשר איש מישראל, בינותם.

והמלחים עם רב־החובל קובעים לנוסעים מושב־תחומם בספינה לאיש ואיש כמעלתו וככבודו – לפי גודל כיסו ורוחב ידו. ראשונים במעלה, הסוחרים המכובדים, במושבים מיוחדים, על סיפון האניה לאָרכּה ולרחבּה ואחריהם הבינוניים במדורות השנִיים, והפשוטים והדלים במדורות התחתיים. וקבעו מדור חבורתנו בסיפון סמוך לירכתי הספינה מאחוריה, כולנו צמודים־דבקים סביב רבנו בראש מושבנו. וכל חבורה וכל כנופיה מעמידה על־ידה מיטלטליה, ארגזיה ותיבותיה, ולכל אחת דין ודברים וטענות כי הסיגו גבולותיה. והכל עוסקים ועושים בהמולה ובשאון כמו איש מתחרה ברעהו לצעוק בכל גרון.

חמישה ימים ראשונים ולילותיהם היה מהלך האניה בטוב ובחלקות. בימים שלטה חמה בגבורתה והיינו מצטופפים ומסתופפים בצל המפרשים ותלינו יריעות וסדינים נוספים, לפי משב הרוח במפרשים. ולפנות ערב, משנשבה רוח קלה, נעימה, כל הנוסעים צפים ועולים לסיפון האניה – כעדת נמלים עולה מבטן האדמה. וכדרך שיוצאים הבריות לעת ערב לשוח כן יפוצו הנוסעים בסיפון לשאוף רוח. ורוב שיחם והגיגם על רוח וים ושמים, באין זולתם דבר בין שמים ומים. אבל בלילה הילולא וחינגא באניה. אלו יוצאים בדילוגים ובמחולות ואלו עונים להם בקולי־קולות. ומוסיפים ועושים הילולים עד חצות ולמעלה מחצות, ואין לרגוע ואין לעין תנומה כאילו האניה להם בית־שמחה – והם הקרואים קרובי משפחה. והיינו המומים ויגעים וחסרי שינה ולא ידענו מה נעשה והיאך נעשה וייסכר פיהם. והנה יעקב סרוק הבדחן, אחד מבני־לויתנו, הוא היה בעזרנו בלילות, שבנועם שיחו וחלקת לשונו היה מושכם אחריו כתינוקות אחר רבם – ומשתיקם.

ואיידי דאתינא למימר מילתא¹⁴ על אישנו יעקב סרוק הבדחן – מן הראוי שאעלה לפניך, הקורא, ולוּ בדרך הקיצור, דבר איש ואיש מתשעת בני־לויתנו, היאך ומתי הצטרפו בלב ונפש למסענו.

ואלה הם תשעת חברינו:

בעלי־מלאכה ארבעה. שלושה מהם בני ארבעים – ארבעים וחמש, אחד סנדלר, אחד חייט, אחד חרש־עץ, והרביעי – איש צעיר אורג מרבדים. שנַיִם תגרים בפרקמטיה באריגי בד ומשי ומלבושים. ואיש ואשתו חשׂוּכי־בנים, עשירים ונדיבי־לב – גם הם בני שלושים וחמש בקירוּב. והתשיעי הוא יעקב סרוק הבדחן בחתונות.

ראשונים באו אל רבנו בגרנטה ארבעת בעלי־המלאכה יחדיו וביקשו להצטרף למסע לארץ־הקודש. לקח רבנו דברים עמם בכה ובכה ושב ודיבר עמם למחרת היום ולמחרתו, כדי שיבחן לבם וידע טעמם – עד שלבסוף נוכח רבנו שאהבה חמה בלבם לארץ־אבות והם נכספים באמת ובתמים לשכון ולהשתקע בה ומוכנים הם בכל נפשם ומאודם לעזוב לעת־עתה ביתם ומשפחתם ומלאכתם – והיה כי ימצאו להם בעזר ה' מנוחה ומעמד בארץ־הקודש, איש־איש כפי מלאכתו וכפי יכלתו – אז יסע אחד מהם ויביא אליהם בני משפחתם – ואז מה רבה וגדולה שמחתם! והיה רבנו שומע שיחם וטעמם ורואה לבוֹר לבם ולגודל בטחונם – ושמח בהם כמוצא שלל רב והיה אומר וחוזר ואומר: הן פשוטי־ישראל אלה גדולים הם מכמה חכמים וגדולי־תודה – מי יתן וירבו כמוֹתם בישראל.

אחריהם באו שני הסוחרים מעיר רחוקה מאד, כמאה ושמונים פרסה מגרנטה, וסחו לרבנו, אשר מכבר, זה שנים מספר, נדר חמוּר תלוי על צוארם, שנדרו בכל לשון דנדרי לעלות לציון ולהשתקע בה. ובחרדה וביראה מצפים הם ימים רבים לשעה כשרה כי תבוא ויוכלו לילך לקיים נדרם, ועתה, עת הגיעה לעירם השמועה מנסיעת רבנו שמה – היתה זאת להם בשׂוֹרה גדולה והם מוכנים וסדורים לצאת לדרך (גם הם בתחילה לבדם ואחר־כך יביאו משפחתם) ובהקדם בכל שעה ושם, בארץ־הקודש, – אמרו – סמוכים ושעוּנים המה על אבינו שבשמים ועל רבנו עטרת ראשנו, שבאשר יהי חלקו יהיה גם חלקם ואשר יהיה גורלו יהיה גורלם.

אותם קיבל רבנו ברצון כי אנשי־תבונה ובעלי־דעה המה ואחריות מעשם על עצמם.

והזוג היחיד בינינו הוא הגביר אליהו אלשֵׁיך ואשתו, תושבי גרנטה מעודם. בתחילה לא היו מיודעים לרבנו ולא לאיש מאתנו, כי גרנטה עיר רבתי־עם וגם עדת ישראל רבה וגדולה ולא ייפּלא, שאין יודעים בני העדה כולם זה את זה. אבל מעת שבא האיש ונתוַדע לרבנו, ושב ובא כפעם בפעם אלינו, והכרנו גם את אשתו – ידענו מהותם ועמדנו על טיבם. והן אמת מיוחדים ונפלים שניהם מרבים. הוא בן יחיד להוריו ורק אותו ילדה אמו. אביו היה סוחר גדול, בעל ממון ונכסים לרוב ונודע כגביר בעל יד קמוצה ולא עשה צדקה אלא במידה קצובה. ובעוד הבן ילד קטן נפטר אביו לעולמו. ואמו, בת תלמיד־חכם רשוּם¹⁵, חינכתהו והרגילתהו למעשי צדקה וחסד עד שראתה שההרגל נעשה לו טבע והוא הולך ונוהג מעצמו כפי העטרה שעיטרה לו אמו. ואחר שזכתה והשיאתהו אשה (זו רעייתו אשר עמו, לא יפה ולא כּעוּרה אך נבונה כפי דיבורה), נפטרה גם האם לאחר שנים – ויהי כל עושר הוריו ירושה לו לבדו.

והאיש נראה כמהלך עלי אדמות בלב קל בלא דאגה, בלא עשׂיה ובלא ענין. אבל מסתבר שלא חש עצמו הגביר הצעיר ברע או בכובד על כך, שכּן לוּ היה רצונו – יכול היה לצאת למסעות וטיולים הן במדינה והן מעֵבר לים כדרך הגבירים. אבל, דומה, אין לבו נוטה לתענוגות ולתיורים. תדיר ראוהו הבריות מהלך ברחובות גרנטה, לרוב יחידי ופעמים עם אשתו, עיניו משוטטות בכה ובכה ולבו טוב עליו, כאדם שרואה מראות טובים וחדשים לעיניו, ולא ראו הבריות שיש בלבו משום צער ועגמימות, שעדיין לא ילדה לו אשתו בן אחר עשר שנים ומעלה מעת חתונתו.

משבא אל רבנו והודיע שבחפצו וחפץ אשתו לצאת לארץ־ישראל עמנו, כסבורים היינו, שקָץ הגביר סוף־סוף בדרך חייו, שאין בה לא שינוי ולא תמורה – ובחר במסע לארץ־הקודש, ושמא מתוך מצוה זו יזכה בבן יוצא מחלציו.

ברם, כשהחליף רבנו דברים עמו, ואני יושב על־ידו, – שמענו מפיו דברים, לא שיערנו ולא פיללנו לשמעם, שכּן נמצאנו למדים משיחו, ששמע וידע אל־נכון מהענינים והויכוחים והניגודים, ככל אשר קמו בעיר על־אודות מסע רבנו, בין מצד המתנגדים והרוגנים על מסעהו ובין מצד המסכימים לרבנו ומשבּחים מעשהו. ועוד הודיע לרבנו, שרצונו לעלות לארץ־הקודש אינו חדש עמו ולא מתמול־שלשום, יען מעודו, מילדותו, משתוקק הוא לחזוֹת ציון בעיניו, כפי שנטעה אמו בילדותו חשק והשתוקקות לארץ הקדושה, שכּן אמו, שהיתה מלאה דברי־תורה כרימון, מילאה גם לבו סיפורים ומעשיות מן הארץ הקדושה. וסח לנו, שזכור הוא עד היום, היאך ישבה אמו לילה־לילה למראשותיו וסחה לו על ארץ נחלתנו, כפי שראתה היא עצמה בילדותה את הארץ (שכּן נסעה עם הוריה בילדותה, יחד עם עוד שתי משפחות ממערב, מהעיר פֵס, להשתקע בספרד ובדרכם נסעו כעולי־רגל לארץ־ישראל ושהו שם כחַדשׁיִם ימים). על כך היתה מסַפּרת לו הרבה מה שראתה בעיניה בשעתה בארץ־הקודש, על מערת המכפלה משכן האבות והאמות, על רחל אמנו, על בית־המקדש ועל אבן־השתיה, ומשכו לבו סיפוריה על ר' שמעון בן יוחאי ור' מאיר בעל־הנס ועל עשרה הרוגי מלכות וכיוצא באלו הסיפורים והמעשיות.

ומשביקש רבנו לתהות על קנקנו ושאלוֹ כבדרך אגב, כמה זמן יאבה לשהות בארץ־הקודש, השיב לו לשון ברורה – לא לתוּר שם יתכוון, כי להשתקע בארץ יסע כמחשבת רבנו. לעת־עתה יקח עמו סכום־כסף גדול למדי (גם גמר אומר ליתן ביד רבנו מעשׂר מן הסכום למעשי צדקה וחסד ככל אשר יידרש שם). והיה אם ה' ישפות שלום ויראו מנוחה בארץ, אז יביא את יתר בני משפחתו ומשפחת אשתו וגם נכסיו ימכור ויביא כל ממונו לארץ־הקודש.

ישבנו תמהים ותוהים לשמע דברו. עתה איסתבר לנו, שכל שראינוהו מרחוק משונה ונפלה מרבים, אמת ראינו, אבל לא לגנאי היא לו כי לשבח, שכּן בקרב משפחת הגבירים והעשירים – אפשר יחיד הוא ומיוחד.

ורבנו נתרגש לשמוע יושר דברו וטוב טעמו, אז אמר לו מקצת שבחו בפניו ובירכוֹ הרבה על כוונותיו ורעיוניו והוסיף אמר לו: לכשיזכנו ה' יתברך ונעלה ונבוא ונגיע לארצנו ונחל בפעולות – ככל אשר עם לב הגביר לעשות – אז יבקש רבנו לעשות התרה לנדרו ויחֵבּר שיר לשם הגביר ולפעלו – כן יהי רצון.

ואחרון שבא אל רבנו הוא יעקב סרוק, תושב גרנטה, הבדחן בחתונות. ויאמרו לו: חכַּואתִי (מספר סיפורים), שמרבה דברים בכל עת “ויאכל את הירוק והיבש”. משסר אל רבנו החל כדרכו מגלגל דברו אחת למעלה ושבע למטה והולך ומוסיף. והאיש נמוך־קומה, גבו כפוך קצת כגבו של נושא משא והוא חריף וחד־עינים וזריז כדג במים וכל שיפתח פיו לשיח אם כחוק או שלא כחוק – ימלאו פיהם הבריות צחוק. ויש וידבר דברי־דעת ויש וירבה להג וכל עצמו כמין דבר והיפוכו: הריהו עצוב והריהו עליז, רגע ישיח כחכם, ואחר רגע – כתָם, ופעם יתראה “גאותן” ופעם “ענותן” וידבר צחות ומליצה בלשון־ערב וינעם דברו לשומעים ויערב. וכל שיפתח פיו לדבר – ידבר גבוהה־גבוהה, כאחד חכם קדום או כאחד פילוסוף, ויגלגל דבריו בלי סוף. ומספר אמריו ורעיוניו לא רב והוא חוזר עליהם כל ימיו והופך בהם כמו דולה מבור לא יכלו מימיו.

וראיתי להעתיק בזה מלשון ערב כמה מהם כפי ששמעתיו תדיר חוזר עליהם, כגון:

שמע מעט ודבר הרבה – כן עשה כל ימיך,

– למה יוסיפו אחרים מים על מימיך?

תגנני¹⁶ כי יגעתי וחיפשתי כל ימי ונשארתי עני.

אמרתי לה, כי חיפשתי עצמי ועדיין לא אדע מי אני.

שאלתוּני מדוע תמיד אני מאחר?

כי אני אבי אבות המשיח – לא אחר.

עת אכאב או ארגז – אצחק,

אבל אבכה עת אצחק.

מקנא אני באיש צוחק באמת

ואני לא כן עמי בשום עת.

אמרה קהלת: מוצא אני מר ממוות את האשה.

ואני אומר: מתוק כדבש מוֹת האשה.

וכשבא אלינו לבקש מרבנו לספחו למסענו, ישבנו ושמענו גלגולי דבריו. אמר: זולת אשר מעצמו ישתוקק הרבה לזכּוֹת לעלות לציון יחד עם רבנו, נוסף על כך באה לו אשתו בחלום (שמתה לא מכבר, עליה השלום), וסחה לו, שנודע לה מאחרי הפרגוד, תוך שנה זו יבוא קצו. אבל אם יעלה לארץ־הקודש וישתקע בה יאריך ימים הרבה שם. ועוד אמרה לו בזה הלשון: יעקב יעקב, אַל תנהג קלוּת־ראש בזה הענין אלא הסתכל וחשוֹב הרבה. אם רצונך לבוא מהר אלי – הישאר בגרנטה ובקרוב, בשנה זו, נתראה, כן יהי רצון. ואם אין רצונך לבוא אלי – עשה כרצונך וסע לארץ הקדושה ואני אישאר לבדי כאן כשם שהייתי תדיר שם, עד שתבוא שעתך ונתראה – מי יודע מתי?

רואים אתם – אמר – שהיא, עליה השלום, אשה טובה מאין כמוֹתה, שנזדרזה ובאה וגילתה לו אותו סוד מופלא. אמת, ראוי היה שיישאר למענה בגרנטה, אבל מאידך גיסא – הן רק אתמול לכתה מעמו וכבר תשוב לישב לצדו? האין מגיע לו, שאחר היותו עמה שלושים שנה יהיה חפשי לנפשו מספר שנים?

ומובן – שלהד"ם! (לא היו דברים מעולם). גם לא מתה אשה עליו מעודו. זה שנים רבות, בבחרותו, נתן גט לאשתו והוא ערירי כל ימיו.

לאחר שנתבדחנו מבדיותיו וצחקנו ממהתלותיו – ידע רבנו האמת שצפוּנה בדבריו כי ראה ללבו ולמעמקיו וקיבלוֹ ברצון בחבורתנו.

אלה תשעת הפקודים עמנו, איש־איש לפי טיבו וענינו.

ועתה אשובה לנושאי מקדם – תחילת הפלגתנו בספינה.

משהדריכו הגויים מנוחתנו בלילות והגדילו חינגא והילולות, היינו מחפשים עצה ותחבולה איכה נסיר מעלינו זאת הקללה?

והנה בלילה השלישי, משהתחילו מתהוללים כדרכם, ראינו את יעקב סרוק הולך ומתַחבּר עמם, ויתערב בריקודם ויעש עמם הילולים וכולם יחד משתוללים – בין כך וכך הפליט יעקב סרוק מפיו מאמר ממולח ומפולפל ממאמריו – אז יטו אליו אזניהם ומילאו צחוק פיהם. מיד לאחר ברכה ראשונה זו, ישבו על־ידו כמסובים בסעודה והחל מפיק פיו מרגליות למכביר עדי משכם בלשונו מקשיבים לדבריו – ונמצא מסַפּר להם מעשה לא היה ולא נברא, אבל בכוחו כי רב ולשונו הטובה עליו נשמע כסיפור של ממש והלך והפליג בארחות עקלקלות, זרועות סכנת־נפשות – והפסיק לפתע סיפורו במסיבה על־מנת להמשיכו בלילה הבא.

כן עשה כמה לילות ואגב הוכיחם והתרעם עליהם, עדי פסקו וחדלו הקולות. ואמר רבנו, ראוי לנו שנקבע שכר ליעקב סרוק כשליח־ציבור, כי התפלל ברוב טעם לפני זה הציבור ואינסם על־פי הדיבור.

מאז היה דרכנו בים בטוב ובנעימים.

וְהָאנִיָּה עוֹשָׂה דַרְכָּהּ בַּחֲלָקוֹת / כְּפִי מַשַּׁב הָרוּחַ בְּלִי הַפְסָקוֹת / חֲמִשָּה יָמִים רִאשׁוֹנִים וְלֵילוֹת אַרְבָּעָה / לֹא שִׁנּוּי וּתְמוּרָה לְרָעָה / מֵי הַיָּם חֲלָקִים כִּמְעַט בְּלִי נִיעַ / וְהָאֳנִי גוֹזְרָתָם כְּשַׁלִּיט מַכְנִיעַ / אָמַרְנוּ עַל הַגַּלִּים לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם / אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם / וְאֵין קֶצֶף־גַּל וְאֵין קִפּוּל־גַּל / אֲבָל יָם כִּנְהַר־שֶׁמֶן יִגַּל / וְכִפַּת הַשָּׁמַיִם תְּכֵלֶת בָּרָה זוֹהֲרָה / כְּמוֹ בִּתְכֵלֶת הַיָּם מִתְחָרָה, מִתְפָּאֲרָה / אַךְ לְעִתִּים מִמַּעַל עָבִים צְחוֹרוֹת מִתְעַכְּבוֹת / כַּעֲרֵמוֹת שֶׁלֶג שְׁכָבוֹת עַל שְׁכָבוֹת / בְּצוּרָתָן, בַּלֹבֶן וּבָעֹבִי, לָעַיִן עֲרֵבוֹת / אֲבָל כְּבוֹאָן מִן הָאַיִן אֶל הָאַיִן שָׁבוֹת / וְגַם בְּמֵצַר טַארֶק¹⁷ הָיָה הַיָּם רוֹגֵעַ / אֵין קֶצֶף אֵין מִכְשוֹל וְאֵין פּוֹגֵעַ / וְכֻלָּנוּ תְפִלָּה לְשׁוֹכֵן מְרוֹמִים / הַמְשֵׁךְ חַסְדְּךָ עִמָּנוּ אֵל הָרַחֲמִים.

וְאִם כִּי הַשֶׁמֶשׁ בָּעֲרָה בָּנוּ בְּלֹא חֲדֹל / כְּשַׁלִּיט רַב־עֹצֶם עַל מֶרְחֲבֵי הַיָּם הַגָּדוֹל / קִבַּלְנוּ הַחֹם בִּדְמִי וּבְסֵבֶר פָּנִים / מַה כִּי נָלוֹן עַל יִסּוּרִים קְטַנִּים / עֵת גְּאוֹן־הַיָּם יָאִיר לָנוּ פָּנִים / וְהָיִינו יוֹשְׁבִים צְפוּפִים דְּחוּקִים / בְּצֵל פִּנּוֹתֵינוּ לְחוּצִים רְתוּקִים / מִי בְּנִמְנוּם מִי בְּדִבּוּר מִי בִּשְׂחוֹק־קֻבִּיָּה / וְרַבֵּנוּ עִם יוֹסֵף וְעִמִּי בְּעִיוּן סֻגְיָה / אוֹ יָסִיחַ לָנוּ הִלְכוֹת דֵּעָה וּמֶחְקָר / נִרְשְׁמֵן בְּפִנְקָס כְּשָׁמְרֵנוּ אוֹצָר יָקָר.

כֵּן עָבְרוּ חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֵילוֹת אַרְבָּעָה / בְּשַׁלְוָה, בְּלֹא שִׁנּויּ בְּלֹא תְמוּרָה לְרָעָה.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִׁשִׁי בַּבּוֹקֶר, שִׁשִּׁי לַשָּׁבוּעַ / הֵחֵל נוֹשֵׁב בְּתֹקֶף כְּמוֹ מִסֵּתֶר מַבּוּעַ / רוּחַ הָפוּךְ – מִזְרָחִי – חָזָק וְקַר / עַל פָּנֵינוּ טָפַח וְדָקַר / אָז אָמְרוּ הַחוֹבֵל וְהַמַּלָּחִים / זֶה אוֹת מְבַשֵּׂר רָעָה, אַחִים / זוֹ רוּחַ תְּזָזִית, רוּחַ רָעָה / תִּשּׁוֹב לְפֶתַע בְּעֹז – וְאַחֲרֶיהָ צָרָה.

וּבַעֲלוֹת הַשֶּׁמֶש בְּאֹפֶק שָׁמַיִם / הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם / מֶרְחֲבֵי הַיָּם פֶּתַע נָעוּ־נָדוּ / כְּמוֹ בַּמַּעֲמַקִּים בַּשֶּׁקֶט מָרָדוּ / גַּלִּים קָטִים כִּבְנֵי אֵילִים דּוֹלְגִים / מְשַׂחֲקִים מִתְחַמְּקִים וּנְמוֹגִים / עַד מְהֵרָה גָדְלוּ גָבְהוּ וְעָצְמוּ / הַיָּם לְמֶרְחָבָיו כָּבְשׁוּ וְרָעֲַמוּ / וְהַמְּרוֹמִים בַּעֲרָפֶל נָמַכּוֹ, קָדָרוּ / וּמֵי הַיָּם כַּאֲגַם־רֶפֶשׁ נֶּעֱכָרוּ / עַתָּה הָלְמוּ גַלִּים בְּדָפְנֵי הָאֳנִיָּה / וְקוֹל־שָׁאוֹן מַבְעִית נִשָּׂא כְתַאֲנִיָּה / עוֹדֵנוּ מִשְׂתָּאִים לְקוֹל הַצְּוָחָה / טִיסַת רוּחַ עַל פָּנֵינוּ טָפְחָה / אַחֲרֶיהָ שֵׁנִית, שְׁלִישִׁית בְּלֹא נוּחַ / כְּמוֹ נִשְׁלְחוּ בְּזָדוֹן מִשַּׂר הָרוּחַ / נְבוּכוֹנוֹ, נָמֵס לִבֵּנוּ / סְחַרְחֹרֶת אָחֲזָה רֹאשֵׁנוּ / לֹא עֲמִידָה לֹא יְשִׁיבָה / לֹא אֲחִיזָה לֹא שְׁכִיבָה / אֲבָל פִּיק בִּרְכַּיִם וְטִלְטוּל / וְנִיד מֵעַיִם וְדִלְדּוּל / וְהָאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה חֲבוּיִים / כִּרְמָשִׂים יְגֵעִים דְּווּיִים / וְיֵשׁ עוֹלֶה קוֹל בְּכִי וּתְפִלּוֹת / מִפַּחֲדֵי הַמָּוֶת בִּמְצוֹלוֹת / וְהַיָּם עַד אַפְסַיִם מִשְׁטַח־אֵימִים / גַּלֵּי גַלִּים בְּקֶצֶף וּדְכִי זוֹעֲמִים / אֵלֶּה בְּאֵלֶּה מִתְרוֹצְצִים מִשְׁתּוֹלְלִים / כִּיצוּרֵי־חַיִּים פְּרוּעִים מִתְהוֹלְלִים / וְהַמַּלָּחִים וְהַחוֹבְלִים פְּנֵיהֶם פְּחָדִים / וְהֵם כָּאֳנִיָּה נָעים וְנָדִים.

וְכָל־הַיּוֹם רוּחַ רַבֵּנוּ טוֹבָה אַמִּיצָה / וְעָזַר הַרְבֵּה לַחַלָּשִׁים בִּתְרוּפָה וְעֵצָה.

לְאִטּוֹ־לְאִטּוֹ הָלַךְ וְרָפָה הַסַּעַר / וְחָלַף וְעָבַר עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר / זָרְחָה שֶׁמֶשׁ זוֹהֲרָה בְּכָל הוֹדָהּ / כִּגְבִירָה חֲשׁוּדָה שָׁבָה לכְבוֹדָהּ / גַּלֵּי הַיָּם נְמוֹכִים, עֲנְוִים / כִּנְעָרִים פְּרוּעִים שָׁבוּ שְׁלֵוִים / וְדָמוּ שֶׁמֶשׁ, שָׁמַיִם וְיָם בְּמַרְאִיתָם / כְּשִׁכּוֹרִים נִתְפַּכְּחוּ, נִכְלָמִים מֵחֶרְפָּתָם.

אָז יָשַׁב רַבֵּנוּ וְיִתְבּוֹדֵד בְּפִנָּתוֹ / כָּל הַיּוֹם כָּתַב, זִקֵּק וְהֶאֱרִיךְ לְמַעֲנִיתוֹ / וַיְהִי לְעֵת עֶרֶב כַּהֲתִמוֹ מְלַאכְתּוֹ / קָרָא לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ צְמוּדִים בְּקִרְבָתוֹ / שְׁנֵי פִרְקֵי שִׁיר קָרָא לְאָזְנֵנוּ / וַיִּשְׁבּוֹ בִּיפִי עֻזָּם לִבֵּנוּ / (הראשון, הקטן: הבא מבול ושב תבל חרבה, והשני, הארוך: יועץ ומקים במרום שחקים) הֶעְתַּקְתִּים בְּיָדִי בְּסֵפֶֶר הַדִּיוָאן הַגָּדוֹל / וְהֵם בְּאַרְמוֹן שִׁירָָתוֹ כְּמָעוֹז וּמִגְדוֹל. וּכְמַחֲרֹזֶת פְּנִינִים בּוֹרְקוֹת / בִּשְׁלַל גּוֹנִים דּוֹלְקוֹת / עַל צַוְּארֵי מַלְכָּה יְפֵהפִיָּה / כֵּן רְקוּמָה שִׁירָה זוֹ רִשְׁפֵּי יָהּ.

ואחר שוך הסער – עוד מצאונו צרות רבות ורעות ופחדים ותלאות, תקצר עמי העת עתה לרשמם לפניך. ולא אזכיר, רק אותם ימים עמדנו בלא רוח בלב ים. אז יגענו מיסורי בטלה ועינויי עמידה, כי פסקה הרוח כליל ולא נשבה, כאילו שר של ים גנבהּ. אז היו שנים־עשר המלחים אוזרים חילם, אוחזים משוטם להניע האניה בחוזק־יד. שעה אחר שעה יניעו זרועם ברוב עמל ויגיעה, והאניה תזוז קמעה־קמעה – ובחדול המשוטים אין חיים באניה. והמפרשים תלויים רפים ומדובללים, והאניה ניצבת בלב־ים ככלה עלובה, מרופטה, ברח ממנה חתנה בעת חופתה.

ויש גם התלה בנט הרוח, בגדה, מרדה באניה ובאנשיה ותחת ללוותנו כראוי וכנימוס מאחרי גבנו – קפצה ונשבה מעשה הוללות על פנינו ואנו בעצבות ובשוממות.

ויהי ביום התשעה־עשר למסענו – כמו נתעוררה הרוח לפתע מסיבה נעלמה מדעתנו ותשוֹב בחפץ נמרץ, מַשב מזורז, יום אחר יום מאחורינו, וביום העשרים וששה למסענו הגענו למחוז־חפצנו בארץ מערב, בנמל העיר אַלמַהדיה ביום ט' בתמוז תתצ"ו.

 

ו. אַלמַהדיה¹⁸    🔗

גם באלמהדיה ציפינו ציפיה ממושכה / כי היתה הרוח הפוכה / שלושה שבועות ביקשנו רוח מערב / ונשב ופסק כמו לעג לנו ממארב. ומאַלמַהדיה אניות רבות באות ויוצאות / עם שהעיר קטנה, בת שלוש ריבּוֹאוֹת / ונפש בני־ישראל כארבע מאות / וערבה ישיבתנו באכסניה נאה לתהילה / סמוכה לבית הרב חביב, הדיין בקהילה / וארחנו יום־יום עמו ועם החכמים ידידיו / ושמחנו בדברי־תורה ושבת־אחים יחדיו / והרב חביב בקי גדול בחכמת לשונות / עבר ערב וארם, ועשה בהן חלונות / אטוּמים נעשוּ שקופים בחיבורו המהולל “בארות”; / יתמה כל חכם לסברותיו עינים מאירות / ונשינו עמו פגעי זמן ועולם וחללו / ורבנו חיבּבוֹ מאד וחרת בשיר מהללוֹ / שיר הדוּר וגדול בן צ"ח טורים / ישבח דבר רבי חביב כדבר תומים ואוּרים / שיר המתחיל: מי יעבור לנו לעבר ים / העתקתיו בדיואן הגדול למזכרת עולם.

ועתה אסיח לך דבר פורענות גדולה / השיגתנו באלמהדיה ברוב בהלה.

…וַהֲרֵי אוֹתָהּ פָּרָשָׁה לְתֻמָּהּ / כְּפִי שֶׁאֵרְעָה בְּאֵימָה וּמְהוּמָה:

בְּאַשְׁבִּילְיָה שָׁם יָשַבְנוּ גַם חִכִּינוּ לִסְפִינָה / גַּם שָׁבוּעַ וּשְׁבוּעַיִם לְעֵת חֲנִינָה / וְאָנוּ שָׁם כָּאָמוּר בְּטוֹב וּבִנְעִימיִם, / בְְּשֶׁבֶת אַחִים מְשׁוֹרְרִים וַחֲכָמִים. / וּבְאַחַד הַיָּמִים הָהֵם בָּא אֶל רַבֵּנוּ / אִישׁ תּוֹשַׁב הָעִיר סוֹחֵר פָּשׁוּט בֶּן־עַמֵּנוּ, / בִּנְיָמִין אַל־בַּצְרִי שְׁמוֹ וּסְפָרַד מְכורָתוֹ, / וְבִקֵּשׁ מֵרַבֵּנוּ לְהוֹשִׁיעַ לוֹ בְּצָרָתוֹ. / סָח לוֹ – וְדִמְעוֹ עַל לֶחְיוֹ – אֲסוֹנוֹ: / אָחִיו הַצָּעִיר, לְחֶרְפָּתוֹ וְלִיגוֹנוֹ, / הִתְאַסְלֵם, הָרָשָׁע, מִזֶּה שְׁנָתַיִם יָמִים, / שָׁלַח עֵינוֹ בְּנַעֲרָה מִרְשַׁעַת בַּת־מֻסְלְמִים, / חָטְפָה לִבּוֹ, הָמְמָה רֹאשׁוֹ / וַעֲקָרַתְהוּ מִשָּׁרְשׁוֹ, / כָּשַׁל וַיַּעַשׂ הַמְּזִמָּתָה. / אַךְ נָפַל בְּפַחַד וְאֵימָתָה / מִתִּגְרַת יְדֵי צְעִירֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, / נִשְׁבְּעוּ כַלּוֹתוֹ, לִנְקֹם חֶרְפָּתֵנוּ. / אָז בָּרַח בַּסֵתֶר לְבַדּוֹ מִצְרַיְמָה, / כִּי מָנְעוּ הוֹרֶיהָ רִדְתָּהּ עִמּוֹ יַמָּה, / וְזֶה חָדְשַׁיִם שָׁלַח לִי מִדֻּמִיֵט¹⁹ אִגֶּרֶת, / כֻּלָּה קִינִים וַאֲמָרִים מְמָרֶרֶת, / וְגַם אָמַר עוֹד עִם הַסֵּפֶר, / עַתָּה יִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר / עַל רִשְׁעָתוֹ, כִּסְלָתוֹ וְחֶרְפָּתוֹ, / וּבוֹכֶה וּמִתְחָרֵט עַל חַטָּאתוֹ, / לוּ רַק אֶשְׁלַח לוֹ מְעַט מָמוֹן, / יֵצֵא מִדֻּמְיֵט לְנוֹא־אָמון²⁰, / מָקוֹם לֹא יֵדַע אִישׁ בְּגִידָתוֹ, / וְיָשׁוּב בְּלֵב שָׁלֵם לְדָתוֹ.

אָכֵן, רִחַמְתִּיו וָאֹמַר לְהַצִּילוֹ. / הֵן אָמְרוּ: הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ. / וְאִם אֵין אֲנִי לוֹ, מִי לוֹ? / אֲבָל בַּמֶּה אֵדַע כִּי אֱמֶת בְּפִיו וּבְלִבּוֹ, / וְלֹא יָשׁוּב שַׁנִית עַל קִיאוֹ וְיִמְרֹד בְּרַבּוֹ? / הֵן קָרוֹב הוּא לְלִבִּי וְרָחוֹק מֵעֵינִי. / עַל כֵּן אֵלֵךְ נָבוֹךְ, קוֹדֵר בִּיגוֹנִי. / וְהִנֵּה שָׁמַעְתִי שִׁמְעֲךָ, רֲבִּי, / וְעֵינַי אוֹרוֹ וַיִּשְׂמַח לִבִּי. / כִּי בְמַסַּעֲךָ צִיּוֹנָה תֵּרֵד מִצְרַיְמָה, / וּבְדֻמְיֵט אָחי הַנַּעַר תִּמְצָאֵהוּ שָׁמָּה. / וְלִפְנֵי אֲדוֹנִי אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי: / קַח נָא שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים לְאָחִי, / בִּתְנַאי שֶׁיִּסַּע עִמְּךָ לְאַדְמַת קָדְשֵׁנוּ, / שָׁם יְטַהַר לִבּוֹ כָּלִיל וִיחַדְּשֶׁנּוּ / וְיָשׁוּב לֵאלֹהָיו בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים. / כֵּן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בַּיָּמִים! / זֹאת תְּחִינָּתִי מִלִּפְנֵי הַדְרָתְךָ, / וּמֵאֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מַשְׂכֻּרְתְּךָ, / יְהִי הַנַּעַר עִמְּךָ בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ וְתָבוֹא, / וּבַאֲשֶׁר תִּבֶן מוֹשָׁבְךָ יָשִׂים מוֹשָׁבוֹ; / וְלֹא עָלֶיךָ מַשָּׂאוֹ וְטֶרְחוֹ, / מִמְּלֶאכֶת כַּפָּיו יִמְצָא אָרְחוֹ, / סַנְדְּלָר הוּא וְדֻמְיֵט מְקוֹמוֹ, / יוֹסֵף אַל־בַּצְרִי נוֹדַע שְׁמוֹ, / וְשָׁמַעְתִּי גַם מַעֲלָתְךָ בְּדֻמְיֵט תַּחֲנָתֶךָ. / אֲשַׁגֵּר לוֹ עַתָּה כְּתָב, יָבוֹא לִפָנֶיךָ, / וּמַעֲלָתְךָ בְּטוּבְךָ תָּאִיר לוֹ פָּנֶיךָ, / וּבִזְכוּת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבָּאָה לְיָדֶךָ, / יְמַלֵא הַשֵּׁם מִשְׁאֲלוֹת לִבְּךָ וְהִיא תָגֵן בַּעֲדֶךָ.

אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ: תִּשְׁקֹט נַפְשְׁךָ וְתִבְטַח בְּשֵׁם אֱלֹהֵינוּ / הֵן פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים חובָה עָלֵינוּ, / אַף כִּי זֶה נַפְשוֹ שְׁבוּיָה בְחַטָּאתוֹ / וְנִכְסָף עַתָּה לָצֵאת מִטֻּמְאָתוֹ. וַאֲנִי בְּעֵזֶר בּוֹרְאִי אֶעֱשֱׂה כְּחֵפֶץ לִבְּךָ וּכְחוֹבָתִי, / אֲסַפְּחֶנּוּ אֵלַי וְיַעֲלֶה צִיּוֹנָה בְּחֶבְרָתִי. / וְגַם לְךָ, חֵלֶף צַעַרְךָ וְהִשְׁתַּדְּלוּתְךָ, / יִגְמֹל חֶסֶד ה' כְּטִיב פְּעֻלָּתְךָ. / מָסַר הַמָּמוֹן לִידֵי גִּזְבָּרֵנוּ רַ' שָׁלוֹם, / חָתַם לוֹ קַבָּלָה וְיָצָא לוֹ בְּשָׁלוֹם.

וְאַחַר הִפְלַגְנוּ בָּאֳנִיָּה הַמְכֻנָּה “חֲדָשָׁה” / – אֲבָל כְּבָר דַּיָּהּ יְשָׁנָה וְנִרְפָּשָׁה – וְהִגַּעְנוּ לְאַלְמַהְדִּיָּה אַחַר שָׁבוּעוֹת חֲמִשָּׁה.

וּכְפִי שֶׁסַּחְתִּי לְךָ לְעֵיל הָיְתָה שְׁהִיָּתֵנוּ בְּאַלְמַהְדִּיָּה בְּטוֹב וּבְשָׁלוֹם. בְּרַם בְּאַחַד הַיָּמִים בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב / וְאָנוּ מְסֻבִּים בְּמִשְׁכַּן רַבִּי חָבִיב, / הוֹדִיעַ הַשַׁמָּשׁ לְרַבֵּנוּ יְהוּדָה וְאָמַר: / בַּפֶּתַח אִישׁ זָר יְבַקֵּשׁ לָשִׂיחַ עִם מַר. / נִכְנַס אִישׁ צָעִיר בְּגִיל הָעֲלוּמִים, / לְבוּשׁוֹ וּמִצְנַפְתּוֹ כְּמִשְׁפַּט הַמֻּסְלְמִים, / קוֹמָתוֹ בֵּינוֹנִית וּדְמוּתוֹ פְּשׁוּטָה, / לֹא הֲדוּרָה וְלֹא פְּחוּתָה. / צָעַד לִקְרַאת רַבֵּנוּ וְקָד קִדָּה קַלָּה, / אָמַר בְּלֹא הַקְדָּמָה אוֹ בְּרָכָה תְחִלָּה: / אֲנִי הִנְנִי יוֹסֵף אַל־בַּצְרִי, / וְאָחִי הוּא בִּנְיָמִין אַל־בַּצְרִי.

מִיָד הֵאִיר לוֹ רַבֵּנוּ פָּנָיו, / וְדִבֵּר דִּבְרֵי שְׁלוֹמוֹת בְּשִׂמְחָה לְאָזְנָיו, / וְאַחַר אָמַר לוֹ: הַגֵּד לִי מטּוּבְךָ, / הֵן אַתָּה בְּדֻמְיֵט מוֹשָׁבְךָ, / וְאֵיכָה בָּאתָ הֲלֹם / (בְּחֵפֶץ הָאֵל לְשָׁלוֹם) / וְאֵיךְ יָדַעְתָּ מִמֶּרְחָק עֵת בּוֹאִי הֵנָּה?

אָמַר: מַהֲלַךְ הַסְּפִינוֹת, עֵת תָּבֹאֹנָה וְעֵת תֵּצֶאנָה, / יֵדְעוּ אֶל־נָכוֹן בַּעֲלֵי אֲנִיּוֹת־סְחָר, / וְלִי בְּדֻמְיֵט סוֹחֵר גָּדוֹל, יְדִידִי מִכְּבָר, / שִׁעֵר וְכִוֵּן עֵת תִַּּגִּיעַ אֲנִיָּתְךָ לְאַלְמַהְדִּיָּה, / וְאָחִי כָּתַב לִי הַפְלָגָתְךָ בַּ"חֲדָשָׁה" מַאַשְׂבִּילְיָה. / וְהוֹדִיעַנִי, שָׁלַח לִי שְׁלֹשִׁים דִּינָר בְּיָדֶךָ / וְעַתָּה בָאתִי לְקַחְתָּם בְּתוֹדָה מִכְּבוֹדֶךָ. / אָז הִשְׁתַּהָה רַבֵּנוּ וְהִרְהֵר רֶגַע, / אַחַר אָמַר: אֵיו רָע, אֵין פֶּגַע, / אֲבָל מוּטָב נָסוּר לְחֶדֶר לְעַצְמֵנוּ, / נָסִיחַ לְאִטֵּנוּ כְּחָפְצֵנוּ. / הָלְכוּ לְבַדָּם, אֵין אִישׁ אִתָּם / (אַחַר סָח לִי רַבֵּנוּ כָּל שִׂיחָתָם), / פָּתַח רַבֵּנוּ לְשוֹן זְהִירוּת / וְשְׁאָלוֹ כְּמֵסִיחַ בִּסְתָמוּת: / הַאֵין בְּדַעְתְּךָ, בְּנִי, שֶׁתִּסַּע לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל / וְשָׁם תָּשׁוּב לֶאֱמוּנָתְךָ, בְּעֶזְרַת הָאֵל?

עָנָה לוֹ הָרָשָׁע: וַדַּאי, כִּדְבָרֶיךָ אֶסַּע עִמְּךָ בְּכָל הָרָצוֹן, / רַק אוֹדִיעֲךָ, עַתָּה נִצְרָךְ אֲנִי לְמָמוֹן, / שֶׁנֶּעֶרְמוּ חוֹבות הַרְבֵּה עַל רֹאשִׁי. / תֵּן לִי הַמָמוֹן, אַשַׁלֵּם וְאֵצֵא לַחָפְשִׁי, / אֶגְמֹר עִנְיָנִי וְאָכִין עַצְמִי לִנְסִיעָתֵנוּ, / וְתִמְצָא אוֹתִי אֶצְלְךָ בְּעֵת בּוֹא סְפִינָתֵנוּ.

אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ: רְאֵה, בְּנִי, מִסְתַּבֵּר כָּאן “רֹעַ הֲבָנָה”: אֵיכָה אֵדַע כַּוָּנַת אָחִיךָ נְכוֹנָה, / וּמַה כָּתַב עַל שְׁלשִׁים דִּינָרִים? / הַרְאֵנִי מִכְתָּבוֹ וְאָבִין הַדְּבָרִים.

עָנָה לוֹ הָרָשָׁע: הָאִגֶּרֶת נָפְלָה מִמֶּנִּי, לֹא אֵדַע אֵיפֹה, / וּמַה לְּךָ וְלָאִגֶּרֶת? הֲתַכְחִישׁ, אֵפוֹא, / מַתַּן אָחִי בְּיָדְךָ הַפִּקָּדוֹן? / הַאִישׁ כָּמוֹךָ יִנְהַג בְּזָדוֹן?

עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ: אֵין אַנִי לְךָ אִישׁ מָדוֹן / אֲבָל הֵן תָּבִין הָעִנְיָן הַנָּדוֹן: / בְּשֵׁם אָחִיךָ תִּתְבַּע מִמֶּנִּי דָבָר, / אֶרְאֶה מִכְתָּבוֹ וְאֵדַע מַה סָּבַר.

הוֹסִיף הָרָשָׁע וְאָמַר: אִיעָצְךָ, תֵּן לִי מָמוֹנִי וְנִגְמֹר בְּטוֹבָה, / וָלֹא – אָבִיא עַל רֹאשְׁךָ שִׁבְרוֹן וּדְאָבָה.

אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ: לַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה. / אַתָּה תִפֹּל בְּהַוָּה, / אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יָגֵן בַּעֲדֵנוּ / וְיִנְקֹם מְהֵרָה נִקְמָתֵנוּ.

יָצָא הָרָשָׁע סַר וְזָעֵף, / וְרַבֵּנוּ – חִוֵּר וְיָעֵף / סָח לָנוּ אֲשֵׁר אִיֵּם בְּקֶצֶף הַנִּבְזֶה, / וְנִצְטַעַרְנוּ הַרְבֵּה עַל פֶּגַע רַע זֶה.

וַיְהִי מִמָחֳרָת, בְּעֵת שִׁבְתֵּנוּ / בְּבֵית רַבִּי חָבִיב כְּמִשְׁפָּטֵנוּ, / בָּא אֵלֵינוּ אִישׁ עִתִּי / וְדִבֵּר בְּצַעַר רַב אִתִּי, / לֵאמֹר: הִגִּישׁ הַמְשֻׁמָּד תְּלוּנָה מְקַפַּחַת / לְשַׂר הַמִשְׁטָָרָה הַמְפַקַּחַת²¹ / בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אָחִי מֵאַנְדָּלוּס²² שֶׁדּוֹאֵג לִי, / מָסַר שָׁם שְׁלשִׁים דִּינָר בִּשְׁבִילִי / בִּידֵי אִישׁ נוֹסֵעַ לְאַשַׁאם²³ / וְהוּא מְסָרֵב לְתִתָּם לִי אֶלָּא שָׁם, / בִּתְנַאי שֶׁאָשׁוּב וְאֶתְיַהֵד וְאֶזְנַח דָּתִי, / וַאֲנִי מֻסְלֶם נֶאֱמָן, דָּבֵק בֶּאֱמוּנָתִי, / וְהוּא לוֹ עָווֹן פְּלִילִי, / זוּלַת גָּזְלוֹ מָמוֹן שֶׁלִּי.

עוֹד אָנוּ מְדַבְּרִים וּמִצְטַעֲרִים, / בָּא לְפָנֵינוּ אַחַד הַשּׁוֹטְרִים / וְּלְקָחוֹ לְרַבֵּנוּ לְשַׂר הַמִּשְׁטָרָה. / נִצְטָרֵף אֵלֵינוּ רַבִּי חָבִיב בַּצָּרָה.

וְאוֹדִיעֲךָ הַקּוֹרֵא אַגַּב אוֹרְחָא: / תָּדִיר מִדְּמוּת רַבֵּנוּ כְּמוֹ אוֹרָה זוֹרְחָה, / הוֹד וְהָדָר יָפִיק קְלַסְתֵּר פָּנָיו / וּמַבָּט חַנּוּן וּבָהִיר לְעֵינָיו, / חֵן גְּבָרִים מָשׁוּךְ בְּבַת צְחוֹקוֹ / וְקוֹלוֹ נָעִים וּכְמוֹ דּבַשׁ בְּחִכּוֹ, / וְאַף כִּי רֹחַב דַּעְתּוֹ וְהֶגְיוֹן דְּבָרָיו / יִמְשְׁכוּ לֵב כָּל שׁוֹמֵעַ אֲמָרָיו; / וְכִי יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב אוֹ יֵלֵךְ בִּשְׁבִילוֹ, / עֵינֵי רוֹאָיו תְּלוּיוֹת בּוֹ וּמִשְׁתָּאוֹת לוֹ. / וְכָךְ הָיָה בַּעֲמֹד רַבֵּנוּ לִפְנֵי שַׂר הַמִּשְׁטָרָה וְקָד לְפָנָיו בִּבְרָכָה קְצָרָה. / הֲגַם שֶׁכָּל יִשְׁמְעֵאלִי בַּעַל שְׂרָרָה, / יָרִים אַפּוֹ בְּגַאֲוָה וְיִזְרֹק מָרָה, / הַאִיר פָּנָיו לְרַבֵּנוּ בְּהוֹקָרָה.

אָז יִשְׁאַל בִּתְמִיהָה לְנוֹשֵׂא כֵּלָיו: הֲזֶה הַנֶּאֱשָׁם? / עָנָה לוֹ: הֵן, וְהִנֵּה כְּתָב הָאָשָׁם. / נָתַן בּוֹ עֵינוֹ וּקְרָאוֹ לְתֻמּוֹ, / וְהָיָה כִּמְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. / אָז שָׁאַל לְרַבֵּנוּ: עַל מוֹצָאוֹ / עַל עֵת בּוֹאוֹ / עַל פָּעֳלוֹ / וְהוֹסִיף וְאָמַר: / סַפֵּר לִי עַל פָּעָלְךָ בֶּעָבָר, / וְהַרְחֵב הַדִּבּוּר – אֵין דָּבָר.

אָמַר רַבֵּנוּ בְּעַנְוַת חֵן: אֲנִי רוֹפֵא. / בְּעֶזְרַת הַבּוֹרֵא / עָבַדְתִּי לָרְפוּאָה כְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, / וְעוֹד לִי תַאֲוָה יְשָׁנָה־נוֹשָׁנָה / אָחֲזָה בִּי וַאֲנִי יֶלֶד, / וְעוֹד תִּבְעַר בִּי כְּאֵשׁ פֶּלֶד, / יֹאמְרוּ לָהּ הַבְּרִיּוֹת: מְשׁוֹרֵר, / וְהוּא אִישׁ בְּאַלְפֵי “בָּתִּים”²⁴ יִתְגּוֹרֵר, / כְּמוֹ כָּל אִישׁ בְּבֵיתוֹ שׂוֹרֵר. / וְעוֹד לִי קְצָת יְדִיעָה בְפַלְסָפָה, / כְּחִזּוּק וְתַכְלִית נוֹסָפָה, / לֵידַע הָאֱמֶת עַד סוֹפָהּ / וְאוּלָם עִם זֹאת נַפְשִׁי נִכְסָפָה / לִלְמֹד לָדַעַת עוֹד, לְמַעַן הֱיוֹת / טוֹב לַשָּׁמַיִם וְטוֹב לַבְּרִיוֹת. / זֶה קִצּוּר פֹּעַל חַיַּי עַד תַּכְלִיתוֹ / הִשְׁמַעְתִּּיו כְּפִי פְקֻדַּת כְּבוֹד מַעֲלָתוֹ.

וּבְעוֹד הַכֹּל מְצַפִּים וּמִחְשִׁים, / פָּנָה הַשַּׂר לַחַדַל הָאִישִׁים: / וְזֶהוּ לְנָכוֹן אִישׁ מְדוֹנְךָ, / וְהוּא הַגּוֹזֵל מִמְּךָ אֶת מָמוֹנְךָ?

עָנָה הַזֵּד בְּרִשְׁעוּת: הוּא הוּא! וּמַכְחִישׁ בְּמָמוֹנִי, / כְּדֵי שֶׁיְשַׁבֵּר רְצוֹנִי, / וְדוֹרֵשׁ עֲקִירָתִי מִּדָּתִי, / גַּם יָבוּז וְיִלְעַג לֶאֱמוּנָתִי.

מִשֶּׁהִזְכִּיר אַשְׁמָה זוֹ בְּפַרְהֶסְיָה, / עָלְתָה בִּפְנֵי הַשַּׂר תְּהִיָּה, / נָתַן מַבָּט זוֹעֵם בַּבְּרִיָּה הַבְּזוּיָה / וְאָמַר: אִם כֵּן, זֶה עִנְיָן לְשַׁרְעִיָּה²⁵. / אֵין מִשְׁפָּט זֶה בִּתְחוּם כְּהֻנָּתִי, / עֲלוּ אֶל בֵּית־הַדִּין הַדָּתִי.

יָצָאנוּ בְּפַחַד מִלִּפְנֵי הַשַּׂר, / וַיֹּאמֶר רַבִּי חָבִיב לַמּוּמָר: / שְׁמַע, בָּחוּר, לִדְבַר הִגָּיוֹן. / הֵן תּוֹבֵעַ אַתָּה מָמוֹן, / וּמַה לְּשׁוֹפֵט־דָּת וְדִינֵי מָמוֹנוֹת? / הָבֵא מִשְׁפָּטְךָ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת, / אֶל מַעֲלַת הַמּוֹשֵׁל הָאֲמִיר. / הֵן הוּא שׁוֹפֵט אֱמֶת וְמַחְמִיר. / רַק אַל־נָא תַזְכִּיר עִנְיַן אֱמוּנוֹתֶיךָ. / לָמָּה תוֹסִיף עָווֹן עַל עֲווֹנוֹתֶיךָ?

כִּי חָשַׁשׁ רַבִּי חָבִיב לְסַכָּנָה, / אִם יַשְׁמִיעַ הַמּוּמָר הַטַּעֲנָה, / שֶׁרַבֵּנוּ מִתְנַכֵּל לְדָתוֹ כְּמֵסִית / וְאָז, חָלִילָה, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית. / וְעוֹד, שֵׁהָאֲמִיר מוֹקִירוֹ לַדַּיָּן, / וְסָבַר שֶׁיַּמְתִּיק הָאֲמִיר הָעִנְיָן, / רַק אִם לֹא יַזְכִּיר / לִפְנֵי הָאֲמִיר / טַעֲנַת “הַהֲסָתָה”. / וְהִסְכִּים הַנָּבָל לַהַחְלָטָה, / וְהִסְתִּיר בְּחֵיקוֹ אוֹתָהּ מַזְבָּטָה²⁶.

אֲבָל תַּהְפּוּכוֹת בְּלִבּוֹ חוֹרֵשׁ רָע: / לִפְנֵי הָאֲמִיר חָזַר הָרָשָׁע / עַל דִּבְרֵי מַלְשִׁינוּתוֹ / וְהֶאֱרִיךְ לְמַעְנִיתוֹ. / רָאָה הַמּוֹשֵׁל דְּמוּת רַבֵּנוּ כִּי תִקְרַן / וְהַכָּרַת פְּנֵי הַלָּז תַּעַן כִּי שַׁקְּרָן, / חָשַׁב וְשָׁקַל בְּדַעְתּוֹ קְצָת / וְאַחַר אָמַר בְּרֶמֶז קָט: / זֶה עִנְיָן לְבֵית־דִּין הַדָּת, / הָבֵא שָׁמָּה עֵדֶיךָ / וְהַרְאֵה נְיָרוֹתֶיךָ.

שָׁמַע הָרָשָׁע רֶמֶז אֵלּוּ הַדְּבָרִים / בָּאוּ אֶל קִרְבּוֹ כַּמַּיִם הַמְאָרְרִים, / בַּאֲשֶׁר לֹא עֵדִים לוֹ וְלֹא הוֹכָחָה. / יָרַד לָרְחוֹב וְגָעַשׁ וְשָׂמוֹ כְּמֶרְקָחָה, / וְחֵרֵף וְגִדֵּף וְקִלֵּל וְזָעַק, / וְהָמוֹן רָב סָבִיב נִזְעָק.

אָז עָמַד רַ' חָבִיב בַּפֶּרֶץ / וְדִבֵּר בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן בְּעֹז וָמֶרֶץ: / הֲכִי נִתְּנָה בְּיַד רָשָׁע אֶרֶץ? / הֲיֻתַּן לְאִישׁ נוֹכֵל לִסְחֹר בְּדָתוֹת? / לְהִתְעַלֵּל בִּמְשׁוֹרֵר, בְּרוֹפֵא, בִּגְדוֹל־דֵּעוֹת? / הַאִם בִּלְזוּת שְׂפָתַיִם, בְּתַעֲלוּלִים, / יִתְּנוּ אִישׁ צַדִּיק בִּפְלִילִים? / הֵן זֶה הַמַּאֲשִׁים לֹא רַק בֶּצַע־כֶּסֶף יְבַקֵּשׁ, / חֶפְצוֹ בְּנֵפֶש אוֹרְחֵנוּ לְהִתְנַקֵּשׁ, / כִּי יַעֲלִיל עָלָיו דְּבַר כִּסְלוּת, / כִּי בָּאִסְלָם, חָלִילָה, יִתֵּן תִּפְלוּת. / שׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת הַנִּבֶלָה! / הֲיִשָׂא מֻסְלְמִי נֶאֱמָן זֹאת הָעַוְלָה? / וְאָנוּ עֵדָה בּוֹטַחַת בְּאַלָּה וּבַשִּׁלְטוֹן / וְאַלָּה יִשְׁתַּבַּח יֵרֶֶא וְיִשְׁפֹּט, וְהוּא מְהִיר חֶשְׁבּוֹן.

אָז יִשָּׁמַע קוֹל שִׂיחַ־דְּבָרִים / בֵּין הָעוֹמְדִים וְנֶעְצָרִים, / וְאֵלּוּ לְאֵלּוּ שׁוֹאֲלִים וְעוֹנִים. / וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים, / וַיַהֲפֹךְ ה' לֵב הֶהָמוֹן עַל הַנָּבָל, / וְיִצְעֲקוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: שָׁפָל, / מַה לְּךָ נִטְפַּלְתָּ לְאִישׁ נַעֲלֶה כָּמוֹהוּ / בְּדִבְרֵי שָׁוְא וְתַחְבּוּלוֹת תֹּהוֹ? / הַאִם נִכְבָּד וְחָכָם זֶה יַעֲשֹׁק אִישׁ כָּמוֹךָ? / וְאַיֵה עַדֶיךָ וּכְתָבֶיךָ עֲלֵיהֶם תִסְמֹכָה? אַתָּה בִּכְזָבֶיךָ תִּבְזֶה הָאִסְלָם, / וּמִי אִישׁ מֵבִין יַאֲמִין לְכִסְלָם? / וְאִם כִּדְבָרֶיךָ – עֲלוּ אֶל הַקַּאדִי וְיִשְׁפֹּט / הוּא יָגֵן עַל הָאִסְלָם וְלִבְּךָ יִשְׁקֹט. / רַק חֲדַל לְךָ מִפְּגֹעַ בְּאִישׁ חָכְמָה וּמַעֲלָה / אִם מֻסְלֶם נֶאֱמָן אַתָּה “מַשַאַלָּה”²⁷.

עָלוּ אֶל הַקַּאדִי וְהִשְׁמִיעַ שָׁם טַעֲנוֹתָיו, / וְלֹא הִזְכִּיר, מִפַּחַד הֶהָמוֹן, פִּטְפּוּטָיו. / שָׁמַע הַקַּאדִי וּפָסַק מִשְׁפָּטוֹ: / בְּאֵין עֵד אוֹ אוֹת יוֹכִיחַ הַאֲשָׁמָתוֹ, / חַיָּב רַבֵּנוּ שְׁבוּעָה בֶּאֱמוּנָתוֹ, / שֶׁאֵין כֶּסֶף הָאִישׁ הַזֶּה בִּרְשׁוּתוֹ.

וְאָמְנָם לֹא הָיָה הַכֶּסֶף בִּרְשׁוּת רַבֵּנוּ. / כִּי הָפְקַד בִּשְׁעָתוֹ בִּידֵי גִזְבָּרֵנוּ. / נִשְׁבַּע לוֹ כַּנִגְזָר עָלָיו, וְיָצָאנוּ בְּשָׁלוֹם, / מָשָׁל כְּמוֹ עֲבָרוּנוּ בַּלְהוֹת חֲלוֹם. / הָלַכְנוּ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת וְהוֹדֵינוּ לַה' בְּשִׁבְחָה / וְחִלַּקְנוּ צְדָקָה לְנִצְרָכִים וְהִגְדַּלְנוּ הַשִּׂמְחָה.

וְעוֹד יָשַׁבְנוּ וְחִכִּינוּ לָאֳנִיָּה בְּאַלְמַהְדִּיָּה / וְאַחַר שָׁבוּעַ יָמִים הִפְלַגְנוּ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה / וְהָיָה הַיָּם שָׁקֵט וְחָלָק וְהַהַפְלָגָה חֲלָקָה וּמְהִירָה / וְהִגַּעְנוּ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה בְּיוֹם ט"ו בֶּאֱלוּל דתתצ"ו לִיצִירָה.

 

ז. באלכסנדריה    🔗

לעת הצהרים קרבה־נחה הספינה בחוף. ירדנו כולנו בשלום ומצאנו כל כלינו ואמתחותינו שלמים וטובים. שבח לאל.

אז ניצב לפנינו איש עתי בן עמנו טוב־עין וטוב־לב וטרח עמנו הרבה עד שהביאנו לאכסניה של ישראל קטנה. והכל שלא על־מנת לקבל פרס. ואנו לא הודענו כלל שמנו וכל־שכּן שם המשורר, כי כן ידענו מן הנסיון בערים אחרות – אם גילה אחד העם שם המשורר נפלנו מהרה בשאון ומהומה ולא ידענו מנוחה מאומה. אמרנו נהיה בהרגעה ביום ההגעה ואחר ימים מספר נתוַדעה.

ולמחרת היום בעוד החברים ישנים שנת־צהרים יצאתי בלאט מן האכסניה כדי לילך לקיים שליחותי. ואותו איש עתי (הועדתיו לכתחילה בחשאי) הולך עמי להראותני הדרך אל מחוז־חפצי. והיה הולך ומסיח הרבה כפי טעמו כמו נדרש מעמו על כל שראו עינינו מימיננו ומשמאלנו. וכן עמד ואמר לי – שא־נא עיניך השמימה וראה היאך מהלכים העננים הצחורים גושים־גושים כצבא־מרומים, מהלכים ושוהים, כמו מרמזים רמזים טובים לארץ ולדרים עליה ברחמים. ודע שהם בעצמם רמזים ברורים, דהיינו סימנים גלויים לאקלימו של תשרי המקדים השנה לבוא בארץ מצרים. כי הנה פג החום היום כליל. מזג־האויר רענן וצח. סימן – יום ראשון הוא לעונת החורף הקרובה לבוא, היא העונה הנאה והרכה בארץ מצרים הגדולה. ואתם שבאתם למצרים ביום זה סימן טוב הוא לכם.

ובעוד אנו מהלכים ברחובות ארוכים, מהם חשוכים מהם פתוחים, אבל כולם מלאים ריבּוא אדם ובהמה רבה, עמד האיש ואמר – זה הבית. דפוק על דלתותיו ויפתחו לך. אמרתי לו תודות ושלומות והשיב לי שלומות וברכות והלך. בינתים נפתחה הדלת וכושי שחור כפחם וגלימתו צחורה כשלג ניצב לפני. קומתו גבוהה וראשו גדול, אבל עיניו טובות ורחמניות. אמרתי לו בלשון ערבי – דבר חשוב לי אל כבוד מעלת רבנו אהרן אלעמאני. אפשר יואיל ברוב חסדו שאראה פניו בעת הזאת. אמר לי – לעת כזאת מסיבּים כל בני־המשפחה אל השולחן לטעימה של בין־הערבּיִם ואין ראוי להטרידם. אבל מלשון ערבי צח שדיברת אדמה מארץ אנדלוּס אתה. וכבוד הרב הרוּן מכניס תדיר אורחים מארצות־חוץ בסבר פנים יפות, אף אנשים צעירים בגילך יכבדם ויסעדם. אם כן איפוא היכנס, שב כאן מעט עד שאעלה ואגיד לו. המתנתי כמה רגעים בפרוזדור רחב אסור ברהיטים נאים. לכששב לקחני והעלני במעלות ומבואות ויציעים עד שהגענו לאכסדרה גדולה במקום מושב המשפחה, גברים, נשים, גדולים עם קטנים בן פורת יוסף – כמעט שני מנינים.

עמדתי לפני רבנו אהרן בראש השולחן. הרכנתי הרבה ראשי לפניו וסחתי לו בלשון־הקודש – אחלה פני כבודו, ימחול לי בואי לפניו לעת כזו, אבל שלוח אני לכבוד מעלתו בענין נכבד מטעם רבני גרנטה ונכבדיה ומוטל עלי שאסיח דברי לאזני אדוני ביחידות וגם איגרת בידי מעמם לכבוד מעלתו. הוצאתי מחיקי האיגרת ונתתי לו.

אמר – אם כן תחילה תסעד לבך מעט אחר נעבור למושבי ונסיח ביחידות. עתה שב לימיני.

מיד כיבדוני והטעימוני מגדנות ותופינים ופירות משובחים והשקוני לוֹזיה²⁸ ומיץ־רימונים. ואני, עם שהייתי נפעם ומשתומם מהדרת פני הרב וחמדת הבית הגדול ונועם המשפחה, שבתי קמעה־קמעה כה וכה וראיתי האכסדרה גדולה כערכך חמש־עשרה באמה ורחבּה כמחצית אָרכּה וסביב־סביב לה עציצי־פרחים גדולים עם שלל צבעים, אבל ריח יסמין ופלה²⁹ משיב־נפש ומשביע־לב גובר על כל הריחות ותימלא האכסדרה אותו. ועבד כושי אחר, גם הוא בעל חן, הולך ומקרב במוט ארוך שבידו טבעות חופת היריעות של האכסדרה, יריעות פסים ירוקים ולבנים. ובקצה האכסדרה ראיתי סוכה גדולה וקול שיחה ושאון שמחה בקרב בני־המשפחה.

(האח, מי פילל אותה שעה שעתידים אנו ארבעתנו לשכון בבית הזה שלושה חדשים תמימים בתשואות וגיל בפומבי וגם ביגון ועצב בחשאי – כי האדם איננו יודע מה שיהיה כי כאשר יהיה מי יגיד לו.)

ובעוד אני יושב תוהה־הוזה בקרבי על הגלוי והסתום סביבי נשא קולו בעל הבית ובירך “על המחיה” ואחר לקחני למושבו ליד בית־מדרשו. והחדר גדול רחב־ידים, קרוע חלונות וערוך כסתות וישבנו שם למנוחות.

פתח ואמר – רצונך שתסיח לי תחילה או שאקרא האיגרת בראשונה. אמרתי לו ודאי סבור מר תורה שבכתב קודמת, אף־על־פי שאיני יודע כלל דברי האיגרת, שמסרוה בידי סגורה וחתומה.

פתח האיגרת וקרא (ואני העתקתיה אחר־כך בקונטרס אלכסנדריה) וזו לשונה מלה במלה:

פה עי"ת גרנטה אשר בגולת ספרד

בינו ³⁰ עמי³¹ עשו³²

לכבוד מעלת הרב המופלא דיינא רבא ראשון במעלה לו כתר תורה וגדוּלה ועטרת פייטן לתהילה ה"ה מו"ר בן־ציון אהרן אלעמאני נ"י כיר"א³³

פאר עדת ישורון!

אתאנו לחלות פני כבודו אשר יואיל ויאציל מהודו גם בעצה גם במעשה אם בנגלה אם במכוסה הכל לפי ראות עיניו ולפי חכמת מעייניו כדי למלא משאלת לב אביר משוררינו בחיר פילוסופינו חמדת נפשנו בבת עיננו מורנו ורבנו יהודה בן שמואל הלוי יצ"ו³⁴.

ברם הואיל ותקצר היריעה מהכיל כלל הידיעה וכל פרטי המשאלה³⁵ לתומה בטחנו בנושא איגרת זו בידנו חתומה שיגולל באזני כבודו פרשה זו סתומה.

ושליחנו זה מר משה יהודה אבן סעד אלישמע איש דומה ומשא ומשמע כליל חן וחמודות, טוב שכל ומידות ולו באהבת הלוי עשר ידות ונפשו קשורה בנפשו בעודו נער בשרשו.

ויהי כבוד מעלתו סמוך ובטוח שחפץ לבנו לפני כבודו שטוח ככל אשר יסיח ויפרש השליח בפיהו כאילו מילתא חדא בזה הענין אנן ואיהו.

ויהי נועם ה' עליכם ויכתיר בהצלחה פעלכם למען שלום המשורר חמדת לבנו ולמען שלות נפשנו כיר"א.

חתום:

הצעיר

אלחנן מאיר אדרת יצו"א

מרא דאתרא

הצעיר

אליהו בנימין זכּוּת הי"ו

ראש הועד

הצעיר

יוסף סלימאן אבן עזרא יצ"ו

ראש אב בית דין

הצעיר

אלעזר שם טוב אליקים ס"ט

מזכיר הועד

גמר הקריאה והזקיף ראשו כלפי פתח ואמר דברים בלשון ערבי ודברים בלשון עברי – אראה, בני, דברים שבכתב בזו האיגרת טפלים לגבי תורה שבעל־פה כפי ששמוה בפיך כבוד הרבנים. סתום דברם מדי ולא אבין מה קרה למשוררנו האהוב מה היתה עמו ולא אדע איפוא מה העצה הדרושה מעמי ולמה זה אנוכי כלומר למה דוקא אנוכי, שאני במזרח והמשורר במערב. פתח איפוא פיך ויאירו דבריך.

מיד עניתי לו לשון ערבי – על ראשי ועל עיני מוכן אני שאסַפּר בקיצור בלא חיסור כל הסיפור. אפתח תחילה לאִטי בעזר בוראי בבשורה טובה, שידעתי נכונה אשר תמלא לבכם שמחה עצומה. וזאת הבשׂוֹרה – השבח לאֵל הגענו לכאן שלשום בצהרים בשלום רבנו המשורר רבי יהודה הלוי ושני מלוויו ואנוכי עמם – וכל בני החבורה יחד ארבעה־עשר מספרם.

מה – מה תאמר – קרא הרב בתמיהה ורגישות – רבי יהודה הלוי פה – איהו – איפה מקום תחנתו – והיה מוסיף ומרבה דברים ומשמיע אמרים כמו היה איש צעיר לימים שרוחו קצרה ודעתו קלה לשמע הבשׂוֹרה הגדולה והיה מפציר בי שנקום ונלך מהרה, שהוא בעצמו יצא ובניו ועבדיו עמו ויביאוהו במרכבה אל ביתו אותו וכל הנלוים אליו, כולם יהיו אורחיו.

ואני הבינותי לקוצר־רוחו והתרעשוּת־לבו והייתי מרגיע לרוחו ומשקיט רגשתו כמו הייתי אני המתון הישיש והוא צעיר פזיז. בדבּרי אליו לשון נימוסים הזכרתי לו איגרת הרבנים, שלא כתבו דבריהם באיגרת והטילו עלי לסַפּרם לתומם. הסכים ואמר – שפיר־שפיר תמחול לי שהסחתי דעתי מן האיגרת. אבל אַל תתמה על רגשי ופחזי כעוּל־ימים. אכן כעוּל־ימים אני בשעה זו מהתפעמוּת־הלב מחמת נפילת הבשׂוֹרה הגדולה בפתאום. עתה דבּר ואקשיב בדומיה.

אמרתי לו – אכן לאדוני הצדקה. אבין הרבה לרגשות לבו, שכּן לב משורר ללב משורר ידבר³⁶. ועתה עלי לסיח לאדוני בדבר תכלית מסע המשורר ומחוז־חפצו למען נדע כלכל דברנו כראוי וכיאות.

אמר – כן, בני, ואני בהמוֹת עלי לבי נחפזתי דבּר בטרם אדע מה תכלית מסעו ואיזהו מחוז־חפצו.

אמרתי – ודאי ידוע לכבודכם הרבה מכל אשר חרט קולמוסו בשירותיו הגדולות והקטנות בדבר תשוקתו ועוז חפצו שיקום ויעזוב ספרד ויעלה להר ציון –

מיד השיב לי – ודאי ודאי ידעתי מאד. הסוכן הסופר שלי בגרנטה ישגר לי כל דיואן חדש וכל ספר חדש שיחוּבּר בספרד. זה כשנה או יותר קיבלתי ממנו דיואן חדש לרבי יהודה ובו שרשרת שירים מופלאים וזו השרשרת בעיני שיר השירים אשר ללוי. מה שגיא יפי אותו שיר:

התרדוף נערוּת אחר חמישים

וימיך להתעופף חמוּשים

שירה – מלותיה ניצוצות, אמרותיה אורות וּרגשיה להבות! שבעים ושמונה טורי השירה הזוֹ כמו שבעים ושמונה טורי כוכבים יהלו בשחקים ויאירו חדרי לבי. הייתי מהלך כל הימים ומדובב טוּרי השיר מתחילתם ועד סופם. עד היום יפעמו בדמי, כהדים יגיעו משירת מרומים. אולם מחוֹל, בני, שוב הפסקתיך.

מיד המשכתי ואמרתי – וזה כשנתים ימים גמר אומר המשורר שיקיים נדרו ויעלה לארץ־הקודש וקם ועבר בכמה מערי ספרד ונפרד מאהובים ורעים ואחר שב לגרנטה והוציא עצמו נקי מנכסיו וממקרקעיו, מרביתם מכר ומקצתם חילק לקרובים ותלמידים וידידים ואחר נטש מעונו ונפרד מבתו יחידתו ונעקר כצפורן מן הבשר מנכדו פלח כבדו – ככל שחרט וחקק בשיריו – ועתה עז רצונו לצאת מיד לאחר סוכות לארץ־הקודש אם בדרך הים או ביבשה בלא שאון והמולה.

וראיתי לרבנו אהרן בשיחי הדברים האלו מתאפק הרבה שלא יפסיקני שהבטיח לי שיקשיב בדומיה לקולי. ורק כיליתי דברי אמר בתמיהה גדולה – חייך לא אבין כלל פשר דבריך. על שום מה מכר הכל ועקר עצמו מכל, גם מבתו יחידתו ומנכדו אהובו, כלום כדי שיעלה אדם מישראל לרגל לציון מחויב שינטוש ביתו ויחלק רכושו וכל אשר לו. אכן סתומים הרבה הדברים כפי שאמרו באיגרת הרבנים. הואל, בני, ובאר במפורש הדברים. (ואני דיברתי אל לבי בעצבי – ראֵה גם ראה אין בכל פזורי ישראל, אין גם אחד, ישוה לרבנו בגודל־רוחו ועוז־רצונו ואפילו רבנו אהרן, רב וגדול בתורה ובשירה, יחַבּב ויעריץ געגועי הלוי לארץ הצבי רק כמליצת דברים, נאים כפנינים, על־כן יראה הדברים לא מובנים.)

אבל לאזני רבנו אהרן אמרתי – מחילה רבה מכבוד רבנו לא לאלו הדברים שדיברתי כוונת הרבנים. מוכן אני שאסַפּר לכבודו מיד אותה פרשה סתומה, אבל אלה הדברים שסיפרתי ברורים וגלויים בתכלית: לא כעולה רגל לזמן עראי חפץ המשורר לעלות לציון, כי אם אדיר חפצו שישתקע בארץ־הקודש בקבע ויהי רצון לאורך ימים.

תמה רבנו אהרן ואמר – שישתקע שם? ולעת כזו? עת שועלי עֵשׂו, הצלבנים הרשעים, ימשלו שם? זה שנים רבות־רבות חדלו עולי־רגל יהודים לציון, חדלו. יש אומרים אין בנמצא אף יהודי אחד בירושלים. הנוצרים האכזרים לא יתנו מדרך רגל ליהודי שם. ויש אומרים מעט יהודים, אפשר שני מנינים, נמצאים בכפרים הרחק מירושלים והם מורדפים ומעונים בידי הרשעים ואין יודע מה אמת ומה שקר בשמועות. אבל אחת נכונה בלי תפונה – בימינו כימי דור שלם, אין עולים יהודים לרגל כל־עיקר והייתכן שדוקא פאֵר עמנו חמדת נפשנו ישים נפשו בכפו לעת כזו? ואם גם ייתכן ותגיעו שם בשלום התשכנו שם בודדים וגלמודים בין עקרבים ונחשים? היתחייב בנפשו אדם כמוהו ויצדק? אכן זאת הפעם לא טובה עצת לב המשורר ולא יצדק במשאלתו. לא ייתכן. לא ייתכן. מיד תפסתי לשוני ואמרתי לו – הנה, רבי, הוא הדבר אשר הביאני אל כבודך והם הדברים אשר לא באו באיגרת הרבנים ועלי להשמיעם לאזני כבודך. שם בספרד בגרנטה וגם בקורטבה ישבו על מדוכה זו רבנים קרובים וידידים והשתדלו בדברים ובויכוחים וגם בדברי קנטורים לשנות דעתו ולהניאו מחפצו, אבל הוא בחכמתו ואמונתו ועוז־רוחו הכריע דברם, סתם טענתם. ואָרכוּ ימים רבים הויכוחים. הם, הידידים, הכבידו עליו בכתבים וּויכוחים והקניטוהו בפלפולים והוא השיב להם בשירים וחקרים מהוללים, עדי שבו החכמים ושמו לבם לחומרת זה הענין ואמרו: מחד גיסא היאך נתן לו לעשות אשר לא ייעשה, ומאידך גיסא – היאך נפר אשר לא יופר. כלומר, אמת אשר חפץ המשורר הוא מן הנמנע ואולם גם מן הנמנע כי נמנעהו ממנו. גלוי וידוע לנו יודעי שירתו והבקיאים במשנתו אשר תשוקה זו שבלב המשורר אינה ככל תשוקה עזה בלב אדם, אלא תשוקתו היא עצמותו. היא היותו. היא חיוּתוֹ. והיא אמונתו כפי שגוללה ידו הגדולה בכּתאבּ אל חג’ה ודליל (ושוב הפסיקני ואמר: שמועה שמעתי על הספר ועדיין לא זכיתי לקבלו). ואם סכנה תרחף עליו בתתנו לו ללכת, סכנה גדולה הימנה תשיגהו, חלילה, במנענו אותו מלכת. אם יסע נגד רצוננו, נוכל שנתברך בנפשנו לאמור: נפּלה־נא ביד ה' כי רבים רחמיו, ואולם אם נעצרהו כנגד רצונו הרי אנו עלולים להוריד חייו ביגון שאולה, שכּן אין תשוקתו זו בת יומה או בת שנתה, כי אם ימיה כימיו, תחילתה בתחילתו, צמיחתה בצמיחתו וגידוּלה בגידוּלו. עתה היא כפרי שבשל שאין לו אלא נשירתו. אין קול ואין בת קול אשר ישתיקו ריבוא קולות צועקים ממעמקי נפשו – קום עלה! כזרם עז שוטף במורד כן יזרמו מאוייו ציונה. היהפוך הזרם שטפו?

אי לזאת שׂמוּ החכמים והידידים בגרנטה אל לבם וקבעו אחר שיקול־דעת מדוקדק החלטתם (וגם שיגרו כתבים למקומות אחרים) כפי סעיפים מפורשים אלו שבידי.

הוצאתי הגליון חתום בידי חכמי גרנטה וקראתי:

א. חלילה לנו לרפּוֹת ידי המשורר המהולל ממסעיו בגלל הפחדים והסכנות ולא נבוא עוד אליו בויכוחים וניגודים. הלא רצונו טהור, נשגב, וכוונתו זכה נעלה ואנו כולנו קטונו כחגבים בפני גודל רוחו ועוצם רצונו. לפיכך ברך נתברכנו: צאתך לשלום. ה' עמך גיבור־החַיִל.

ב. אבל נבקש ונחלה פני רבני מצרים וגדוליה ובראשם רבנו אהרן בן ציון אלעמאני, אשר בבוא אליהם ידחו ככל האפשר יציאתו לציון לשעת־כושר טובה ובטוחה מסכנה כפי ראות עינם ועשו כחכמתם.

ג. והיה אם לא יעלה בידם חפצם, שהמשורר יעמוד בתוקף לצאת למסעו במוקדם יראו ויחפשו אפשר ייספחו לעולים מספר אנשים פשוטים וטובים מבני־העם במצרים, יעלו עמם להשתקע בארץ־הקודש להיות שם לעדה קטנה ושבת אחים גם יחד בשממת הארץ ובעצבונה. רק יעשו הרבנים בהסתר ואַל־ייוָדע זאת למשורר, באשר מנסיוננו ידענו שימאן כי ייעקרו אנשים ממקומם בגללו ולא מחפץ לבם.

זה קיצור הדברים ותכלית הענינים לאמיתם הטילו עלי הרבנים לגלותם לאזני אדוני בשלמוּתם.

וכל שהייתי מדבר אלו הדברים ראיתי בפני רבנו והוא תפוס הרהורים כצולל במים אדירים, כמו לא ישמע לדיבורים ונשאר מחריש כמו אין עמו איש ואף אני החרשתי והמתנתי.

אחר שהייה ארוכה זקף ראשו כלפי ונשמע קולו כקול איש עייף ועצב בדבּרו: עתה, בני, אבין דבריך כמעט לתומם. אודה על האמת בגלוי ובפשוט: דיברת ופקחת עיני. עתה אראה הדברים לעמקם. ראיתי ויפג לבי. כגודל הרעיון כן גודל הסכנה. אבל המשורר לא יראה הסכנות והמכשלות. המשורר רק ללבו יראה. אכן גם אנו משוררים “יעני” (כביכול), נראה ונשמע לקול לבנו רק שלבנו קטן לגבי לבו הגדול ואמת שלנו קלילה ורופפה לעומת אמת כבירה ומוחלטת שלו. עת דיברת דבריך ככל אשר דיברת – ונאה דיברת – הרימות פרגוד מלפני עיני ואֵרא כל אשר לי, גם יקרי ועשרי ושירתי ובינתי הכל תפל ודהה ופגום. אכן אמת אמרו הרבנים – כולנו קטונו בפני רוממות רוח המשורר. הוא כליל האמת הפאר והגבורה – הוא המשורר האלוהי! אבל לעת כזו לא אדע לטכּס עצה איכה יימזג המר עם המתוק והטוב עם הרע. עתה נבצר ממני לשקול דבר־דבר לאשורו. כשיכור הלוּם מיין כן הלוּם אני מעוצם השמחה שהוא מצוי אצלנו ואזכה לחזות פניו ולרוות ממעייניו. עתה כל חושי ידחפוני לקום ולהקביל פניו. ברם, עוד אתאפק ואבליגה כי נכספתי לידע מי הם מלוויו ומה טיבם שנצטרפו למסע המשורר ומהו שרמזו הרבנים על כבודך ושמחו וסמכו על נסיעתך עם המשורר. עוד לנו פנאי עד לתפילת־מנחה – הגישה־נא אתה את מנחתך.

אמרתי לו, אליבא דאמת אלו דברים שאין להם שיעור. תרתי משמע. אין להם שיעור שארוכים הם. ואין להם שיעור שאין להם חשיבות באשר אין הם מעצם הענין. אבל אמת ראוי לרבנו לשמעם ולוּ על רגל אחת לשם שלמות הענין. הנה כן: המלווה האחד רבי שלום עזריאל קרוב־משפחה לרבנו והוא נאמן ביתו וגזבר כספו משכבר הימים. כל עניני ממונות וחשבונות מנכסי רבנו – ושבח לאֵל עתיר הוא בנכסים – נתונים־נתונים המה בידי ר' שלום. הוא יודע מוצאם ומבואם וישמור על ממון אדוניו כשמרוֹ בבות עיניו. והוא יודע תורה ומבין דבר. ומעשיו במתינות ודיבוריו בקמצנות, יספּוֹר המלות כמו יספּוֹר מטבעות. ואפשר ינהג בעגמימות כל ימיו מחמת שנתאלמן חשׂוּך־בנים והוא בודד במועדיו, אבל לא זזה ידו מיד רבנו כל שנותיו (גילו כגיל רבנו כמעט) ועתה לא יכול להיפרד מעמוֹ ונספח אליו למסעו בלב שלם ונפש חפצה.

והשני גבריאל ראובן יהודי כשר פשוט וירא־שמים, שמש בית־המדרש של רבנו, והוא גם משרתו לא ימוש מקרבתו וכל שיצא רבנו לעתים לדרך הוא מלווהו כשומר ראש המלך והוא בין הארבעים לחמישים, רחב־כתף ואיש־צורה ולוֹ זרוע עם גבורה. ושמח בחלקו כי המשורר מלכו. ובלי שידע ערך גדולת רבנו יביט אליו כאל מלאך ה' ודבר פיו ימלא כמלאו דבר מלך, אף הוא עזב אשה ובן ושני בנות ודבק ברבנו כי לא יכול להיפרד ממנו.

וכן סחתי לו בקצרה על יתר בני החבורה.

ואחר כלותי שיחי נשתהיתי החשיתי. איכה אסַפּר על עצמי ואגלה טעמי ולא כן עמי.

ואז שמעתי קול רבנו אהרן מדבר אלי כמו ראה מסתרי – שמעֵני, בני, לא יהיה לך בביתך אֵיפה ואיפה כתיב. מדוֹד לעצמך כמו מדדת לזולתך. ואדרבא, הרחב פיך ומלא לבנו מטובך כי ניחשתי מה רב טובך, וכך גם רמזו הרבנים באיגרתם. שמא גם אתה קרוב־משפחה למשורר?

עניתיו לא. לא קרוב־משפחה אני גם לא ראיתי פני המשורר עד לפני כשלוש שנים עד היותי כבן כ"ה. מקום־מגורי ברוזאנוס עיר לא גדולה ולא קטנה, רחוקה מגרנטה מהלך שבעה ימים. מנעורי אהבתי שיר ומליצה. כל שקראתי שיר משובח בלשון עבר או ערב עלץ לבי כמוצא שלל רב. פעם ראשונה – ואני אז כבן ט"ז – קניתי לי דיואן מר' יהודה מועתק בידי סופר מהיר בצבעי־דיו נאים. קראתים, שיננתים ואכלתים כאכול המגילה יחזקאל הנביא והיו בפי כדבש למתוק וכשמש לאור וכחלום לפלא. והיה כמו מלאתי רוח אחרת וארא היקום כולו כמו עדוי עדי־תפארה ואומר אל לבי – אין זה משורר גדול המפליא לחַבּר שיר כי אם שר האומה מפיו ישיר. וכשגדלתי והוספתי דעת ביקשתי עוד שיריו והגיעו לידי תדיר בלי הפסק כמו נבעו ממעיין מתגבר. אז כמו הייתי קסום משירתו ולהוט אחר שמעוֹ. ונכסוף נכספתי ימים רבים לחזות פניו ולהכירו. אבל גרנטה רחוקה הרבה מעירי. ואבי, הגם שיודע אהבה גדולה לשירי הלוי, לא היה לבו למסעות. צורף הוא בזהב ובכסף ובקי בטיב הפנינים וידו צלחה ורוחתו טובה. אבל מרכזו בחנותו ואין לו אלא פינתו. והוא תלמיד־חכם, לימדני תורה ותלמוד והביא לי מורים וידעתי שיר ומליצה ועיינתי בספרי פלספה.

ובחלוף הימים והשנים, עם שבאתי בכלולות וחנני ה' ילדים ועסקתי בסחורה ויצאתי לדרכים – לא רפתה אהבתי למשורר אבל גברה בלבי יותר, כי נוספו לי מפקידה לפקידה שירים מופלאים על שיריו ונוספו כיסופים עזים על כיסופי.

ויהי בהגיע לידי ספרוֹ “כּתאבּ אל חג’ה ודליל פי נצר אדין אדליל”³⁷ קראתיו ולמדתיו וימלאו אותו כל מעייני. וכבוד המשורר נישא מעלה־מעלה בעיני. אז גמרתי אומר לא אנוח ולא אשקוט עדי אסע גרנטה ואחזה אור פניו. אבל איתרע מזלי. באתי לגרנטה – ואני אז כבן כ"ד – אחרי נדוד ועמל, אבל המשורר נעדר מן העיר כי נסע לתקופה ארוכה לטלטיליאן³⁸ לעניני נכסים היו לו שם. וגם ליקח איגרת ממליצה מאת ידידו מחַבּרוֹ מושל העיר הנוצרי לשלטונות ירושלים להטות חסדם לרבנו ולחבורתו.

ועוד חלפו־עברו ימים ואני הוזה כוסף לנסוע אליו לבוא באהליו.

ויהי באחד הימים ההם – זה כארבע שנים – ואני במסעי בעסק סחורתי. רחוק מביתי מהלך עשרה ימים ויותר, הגעתי לעיר ל–סה ובה קהילת־יהודים גדולה ויוגד לי לאמור: אתמול־שלשום יצא המשורר רבי יהודה הלוי מעירנו כי בא ליפרד מידידים ורעים אשר לו פה בטרם יעזוב ספרד לילך להשתקע בארץ־הקודש. נתעצבתי שאין לי מזל לראותו. לוּ הקדמתי יומַיִם וחָיתה נפשי בקרבתו. אז ישבתי בל–סה ואשאב מפי האנשים אשר ראו פניו ודיברו עמו ובאו דרכיהם בלבי כיין הטוב וסיערו רוחי. הייתי כמו אחזתני רוח סערה ותטלטלני טלטלה גבר. לא זו בלבד אשר נכספה וגם כלתה נפשי שאפגוש בו ואשׂבע מהוד פניו וטוּב מעייניו אלא גם מלאתי רגשת הערצה על גודל רוחו כי קם והתגבר כארי והנו רץ כצבי לארץ הצבי ואראהו אז כבחיר האדם. אם כל ימי היה בעיני תכלית השלמוּת בשיר ובהגיון עתה ניצב לפני כמשל ומופת לשלמות הנפש ולאמת, אשר הפך שירת חייו לפועל־אמת. ורגשיו ומאוייו ותחנוניו קמו והיו מעשים, מהלכים וחוקים. לא עוד הם מיטב השיר והמלים כי גם מיטב המופת והפעלים.

אז אכסוף ואערוג ממעמקי נפשי להילווֹת אליו, לדבקה בו, לשמור צעדו באשר ילך ובאשר יבוא, באשר יסע ובאשר יחנה – עד קץ. ברם, הגם אשר עזה אהבתי אליו וגם נכון אני שאעזוב זוגתי וילדי ומשפחתי ונכסי כאשר נטש הוא הכל באהבתו לציון, אבל מי יתנני עשות כל אלה בממש ומי יזכּני בפעלי? אם לא יאמרו לי איש רע ואכזר, לביתו יתכחש כזר – אבל אמור יאמרו לי איש פתי סכל, כולו סר.

ובעודני מהלך בעמלי נבוך בודד ומנוח אין לי – נפלתי למשכב באחת האכסניות בפגע חולי. קדחת ממארת בערה בדמַי וחישבה לקצר ימַי.

הפסיק רבי אהרן שיחי ואמר: בני בני, הלא תראה כי ניחשתי ואמרתי דברים רבים עמך וגם טוּב טעם בדבריך. המשך וסַפּר הדברים לתומם ותברכך נפשי.

אמרתי לו חן־חן, רבי, רק עוד מעט דברים בפי.

ואני באכסניה מוטל בקרן־זוית בחדר קט, לא אוֹכל יערב לחכי ולא משקה ייטיב לבי ואני אובד ברעתי ואין עמי דעתי. אבל רחמי בעל האכסניה נכמרו עלי והביא רופא ושמר מיטתי שבוע ימים – עדי שבה רוחי אלי. ויהי בהחילי להחלים מחליי נתתי דעתי סביבי וארא והנה כל ממוני (סכום גדול ורב) הצרור באמתחתי, תחת מצעי, שכבתי עליו בכל גופי נפקד ממקומו ואין הממון ואין האמתחת זולתי שבר ופחת. זעקתי במר נפשי לבעל האכסניה וירא בעניי וירגיעני לאמור, אשר יחשוד בשכני סמוך לחדרי, איש מוסלמי ממערב החיצון (מרוקו), אשר הכרת פניו תען בו כי אוון ורשע בלבו. הלך וטרח והודיע לשלטונות כי עזב האיש האכסניה זה יוֹמַיִם־שלושה והוא חשוד על הגניבה. והשוטרים והשומרים לא נחו ולא שקטו בעמלם. ואני נשארתי שוכב במיטתי כמו תלוי על בלימה, מצפה וממתין בפחד ואימה אם יעלה ביד השוטרים מה. ואדור אז נדר לאמור: אם ישוב לי ממוני ואקום מחליי – אעלה ציונה ואשתקע שם עם המשורר והיה חלקי עם חלקו וגורלי עם גורלו וחיי עם חייו.

ואמנם באורח פלא, כנס מן השמים, נתפס הגנב בעקיפין כי חטא וזנה עם אשת איש והובא בפלילים ונדון לתליה בשער בת רבים. וממוני הושב לי רובו כפי שנמצא באבנטו טמון בחוּבּוֹ.

אז ידעתי באמונתי אשר ההשגחה חשבה לטובתי ותחלצני מרעתי ותסעדני למלא תשוקתי עקב אהבתי למשורר ולציון גם יחד. ועתה אמרתי אל לבי מי יעמוד נגדי להפר נדרי אחרי אשר שמע ה' תחינתי, פדה בשלום נפשי וישב לי רכושי.

וכן קם חפצי ויהי. גם אבי ואמי בטובם וצדקם וגם אשתי וילדי הנאהבים והנעימים לא הכשילו צעדי ולא עמדו נגדי ולא הכבידו על לבי, יען הבטחתי להם לאמור: והיה בהניח ה' לנו בארץ קדשנו אבוא בעזר ה' ואקח כל המשפחה ציונה ברינה.

ואקום ואיחָפז ואצא ואזדרז לבוא לגרנטה לגלות חפצי ולהכין דרכי. ושם בגרנטה שאר־בשרנו, קרוב רחוב למשפחתנו ר' אלעזר שם טוב אליקים והוא מזכיר הועד (החתום על האיגרת). באתי אליו וגוללתי הענין לפניו. ובהתימי דברי ויהי כמשתומם ויקרא כמתרונן: מה נפלא יום זה מיוֹמַיִם, אין זה כי אם אות מן השמים להשקיט מעט חרדת לבנו על שלום משוררנו, כי הנה נמצא מלווה איש צעיר יקר, נאמן למשורר בכל אונו והוא נוסע מרצונו בתוקף נדרו ועתה ישמח המשורר להיות לו בן־לוָיה במסעו. מיד קם ונזדרז והלך לחבר הרבנים והנכבדים ויסַפּר להם כל הדברים האלה. אותו יום היתה השמחה גדולה במעונם. ואין כלל מן הצורך שארבּה בדברים על כל אשר תהו אז החכמים בקנקני ובחנו כלאחר־יד כל עניני ואז שיבחו רעיוני וחיזקו רצוני.

הפסיק רבנו אהרן דברי ואמר שפתים ישקו, בני, אשריך, אשרי יולדתך. נעמת לי מאד. ויקם ויחַבּקני וינשקני וגם שב ויאמר לי – אבל מנעת טובה גדולה ממני אשר לא סיפּרת דבר מתי וכיצד היתה עמידתך בפעם הראשונה לפני המשורר האם לא רגש לבך מאד? ומה דיברת אליו? ומה דיבר אליך? הלא יקר ונחמד זה הענין, הואל־נא וסַפּר רק זאת ואז נלך לתפילת־מנחה.

אמרתי לו אמת וצדק עמך, רבנו – זה ענין נוגע הרבה ללב השומע. אבל שאלה גדולה שאלת על אותה השעה הגדולה, לא ידעתי מעודי כמוֹתה ואיך אוכל ואעלנה על שפתי. איכה ישיח גבר על אשר אין בלשון ניב לו וכל מלה דלה מהכילו ואם תבטאנו בדברים כמעט תחללוֹ. ואך מעט דמיון לו למה שאמר דוד על יונתן: נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. כי זכור אני היטב, לא המה לבי בבחרותי עת ראיתי ראשונה בחירתי כמו בעת ראותי אותו. האעלה איפוא דברים לאזניך, רבי, על זיו קלסתר פניו – הן מחר ראה תראנו בעיניך או האזכיר עתה קצת־קצת מיקרת שיחו ונועם דברו – הן מחר תשאב, רבי, הכל ממקורו –

אז קם רבנו אהרן ואמר: חן־חן לך, חמד בחורים. בנתי עתה הענינים כולם לפרטם ולטעמם. הלילה, איפוא, אתאפק ואבליגה ולא אטריד מנוחתו ומנוחתכם. אשב עתה ואכתוב לו כתב־הזמנה כפי ששמעתי שמועה מדבר בואו לעירנו, ומחר, אחר שליש ראשון ליום, אשלח ההזמנה והמתינו לנו עד שנבוא להקביל פניו ונקח אתכם אלינו בשמחה ובששון ויתר האנשים ישבו בבית אכסניה קרובה אלינו בשלום.

ואחר תפילת מנחה ומעריב נפרדתי ממנו ברוב חיבה והעבד הכושי השני הביאני לאכסניתנו בשלום וברכה.

 

ח. בימי אורה    🔗

ויהי ממחרת אחר שליש ראשון של יום / ואנו בפרוזדור באכסניה לרוח היום / מול פתח הבית. והמון אדם רב / כחול הים עובר ושב / עם ערב־רב / סוסים, חמורים, עיירים ופרדות / וגמלים טופפים וּבכרות נדוֹת / וגבר ואשה וטף עֵדוֹת־עֵדוֹת / אתה שעה ראיתי את גַהְבָז³⁹ (זה שם העבד הכושי הקטון ראיתיו בבית רבנו אהרן) / נכנס לבית האכסניה מתוּן־מתוּן ונטוי גרון. / ועם שהביט אלי וראַני / שׂם עצמו כלא הכּירני / (ודאי כן צוּוה לבל ישאל רבנו מאין ידעני.) / הראו לו מושב רבנו יהודה / עמד והרכין עצמו בקידה / ואחר פתח ואמר במקוטע:

אני שלוח… בקרכם בטוב ובהנאה… זאת האיגרת… רק אין דבר… (אפשר השתאָה מראוֹת זיו פני רבנו והתנדפה חכמתו / נעלמה בינתו / ונטרפה בפיו מלתוֹ) / עד שמסר לו האיגרת ועמד בשתיקתו.

ורבנו אך נתן בכּתב עיניו / אורו פניו / וכל שהוסיף וקרא שורותיו / עלו חיוכים על שׂפתיו. / גמר הקריאה / ואמר בשמחה ובפליאה / ראו ראו היאך יצא דבר־בואנו בו ביום בפומבי. אמת עוף השמים יוליך הקול בהמריאוֹ / אבל הקול עצמו מי הוציאו / פלאי־פלאים. קראו המכתב ותראו.

נתנו לי המכתב וקראתיו באזניהם:

סֹלּוּ לָרוֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי הַשִּׁיר

גַּם בְּחֵקֶר – דְּבָרוֹ שַׂגִיא וּמַאֲשִׁיר

עַל כֵּן לְכָל־עַמּוֹ אָהוּב וּבָחִיר

זֶה גוּר אַרְיֵה יְהוּדָה קָם כַּלָּבִיא

אֶקְרָא לוֹ רֶכֶב יִשְׂרָאֵל אָבִי אָבִי

כִּי הָיָה לְעַמּוֹ שָׁר וְגָדוֹל כְּנָבִיא

לֹא קָם כָּמוֹהוּ לְעַמּוֹ תְּשׁוּרָה לְהָבִיא

נוֹדָע בְּיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ יְהוּדָה בֶּן שְׁמוּאֵל הַלֵוִי

נֵרוֹ יָאִיר.

אפתח בראש דברי והגיונַי / בברכת ברוך הבא בשם אדוני ואחר – מה רגשה נפשנו / וניתר לבנו / עת הגיעה השמועה לאזננו / זרח אור הלוי בעירנו / והיינו כהלומים / נפתעים והומים / הבהקיץ אנו או בחלום / האומנם יהודה יעלה הלום / גם עלתה על לבנו תרעומת קלה / אכן מאהבה גדולה / היבוא יהודה בזה ויתעלם מעבד ה' אהרן / ולא אָץ לבוא ראות פניו בשמחה וָרוֹן?

ואולם שנינוּ אַל תדון את חברך עד שתגיע למקומו / ודאי טעמו ונימוקו עמו.

ועתה, אחי יהודה, אם מצאתי חן בעיניך / סורה־נא אל ביתי ביתך / אתה ואנשיך / והיית עטרה לראשנו / תפארה לביתנו / וגילה ללבנו.

הלא כה דבָרַי בהערצה אין קץ לה

המצפה ראות פניך בתשוקה לאין תכלה

הצעיר בן־ציון אהרן אלעמאני.

בשה"ג⁴⁰: במטותא יותן מענכם בכתב בידי המביא כתב זה / אם תיאותו כי נבוא לקחתכם אלינו לפני הצהרים היום הזה.

ובעוד אני קורא האיגרת החל רבנו כותב מניה וביה (בלא משקל) הבתים האלה:

אל רבי אהרן הגדול בכהניו / ראש וראשון לחכמיו ופייטניו / אשר תורה וגדוּלה במעוניו / ורבים ועמוקים מכמַניו / והוא בשם ובפועל בן ציון⁴¹ ישמרהו וינצרהו אלוהי ציון.

הֱצִיפַתֵנִי אִגַּרְתְּךָ גַלֵּי גַלִּים אַהֲבָה

נְמוּגוֹנוּ מְלַּהֲטָהּ כְּשַׁעֲוָה בַּלֶּהָבָה

וְעֵינֵנו דָמְעָה מִשִּׂמְחָה נִלְבָּבָה.

אֵיכָה אֲסָרֵב וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל

וְאַהֲרֹן מָעוֹז בַּתּוֹרָה וּבַשִּׁירָה מִגְּדוֹל

וְרַבִּים מַעְיָנָיו יָפוּצוּ לְלֹא חֲדוֹל.

הַאֶאְטֹם אֹזֶן עֵת רַב וְגָדוֹל יִקְרָא

אַרְיֵה שָׁאַג מִי לֹא יִירָא

אַף כִּי צְבִי יֶהֱמֶה קוֹל שִׁירָה.

עֲשֵׂה עִמָּנוּ רַבֵּנוּ אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ

אִם אָנוּ נְעַמְנוּ לְךָ אַתָּה אותָנוּ הֶאֱמַרְתָּ

כֹּה דִבְרֵי אָחִיךָ יְהוּדָה

בְּרֹב שָׁלוֹם וְשִׂמְחָה וְתוֹדָה.

מסרנו הכתב לכושי וילך. ואנו החילונוּ מכינים יציאתנו / אספנו כלינו / וּצררנוּם באמתחותינו / עד שגמרנו / ישבנו והמתנו.

וכמו שעה אחר־כך באו העבדים ולקחו צרורינו / הטעינום על עגלת־משא ואמרו: הנה חכם אהרן ובניו אחרינו.

עודם עושים מלאכתם בזריזות / ראינו רבי אהרן ובניו נכנסים בעליזות / ואך קם רבנו למראהו / צעדו איש לקראת רעהו / והיו מתחבקים / ומתנשקים / מגמגמים / ומעמעמים / קולות ומלוּלים / לשון עברי וערבי בלולים / אהבה וחן כלולים / כי אכן היו מרחוק ידידים נאמנים / מזה עידן ועידנים.

אחר נסוג רבי אהרן קצת לאחוריו / מתבונן בדמות רבנו כצייר בציוריו / ואמר: אף אמנם כאשר דימו לי תארך בכלל ובפרט / כן הוא לתומו כמעט. / שנִיִם בחורים נבוני־דבר / נתארחו בביתי לשעבר / לפני חמש־שש שנים בקירוּב – והם ילידי קורטבה – ידעוך והכירוך מקרוֹב, מהם שאלתי במדוקדק תלי־תלים על מעשיך ועל דמותך וכאשר תיארתיך ודימיתיך בעיני רוחי – כן אֶראֶךָ היוֹם, אחי.

השיב לו רבי יהודה גם הוא: אף אני דימיתי פני אדוני בעיני רוחי / ממש כפי שאֶראֵם עתה נכחי, אם כי דימיתי אדוני כקומתי, בינוני, / והנה גבה ממני הרבה אדוני.

השיב לו רבנו אהרן: כן, זה רק בגוף…

השיב לו רבנו מיד: זה כמעט גידוּף… “מטה אהרן”⁴² שלך בלבד יוכיח גובה רוחך / והוא רק שליש כוחך⁴³.

אמר לו: אמצא חן בעיני אדוני.

ועם שביקש רבי יהודה עוד להשיב / רבי אהרן לא הקשיב. / דומם התבונן בפני המשורר תפוס הרהורים / וּפלט דברים, רוך וחיבה צרורים: / אכן יפה דמותֶך / ורבה יפעתֶך. / עיניך מתוקות חמימות / וכמו אחוזות תנומות / וּבדוק עצבוּת חתוּמות. / אבל קסמים בחיוך שפתיך / יעלימו ויכחישו עצבוּתֶך / וּשׂערך אַל אַשהבּ⁴⁴ צפוף / ישים כולך חן אָפוּף, / בקיצור, עליך אוֹמַר: יפיפית מבני־אדם הוצק חן בשפתותיך.

נתנוֹ המשורר לכלות אמריו וענה לו מתון־מתון דבריו: / שמעתי כל אשר אמרת / ולא אתפלא / הן עמנו מקרא מלא: / הלא אהרן אחיך ידעתי כי דבּר ידבּר… / ואלעמאני בפלפוליו הרחוק והנפרד יחַבּר / ידעתי־ידעתי: רבו בתורה, בשירה ובחכמה כוחותיך / אבל, דומה מידת הגוזמה בכל סגולותיך / כי הנה כל אשר הגזמת ודיברת אלי / ממך לקחת וטפלת עלי.

עלצנו כולנו בצחוק וגיל.

אז יקרא רבי אהרן לבניו ואמר: אלה הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך.

צעדו וקרבו (הבכור ישועה, כבן ארבעים, השני מבוֹרך, השלישי יהודה, הרביעי שמואל והצעיר צדוק, כבן י"ח שנה) נשקו ידי רבנו ובירכם לפי שמם אחד־אחד / בפסוק מתנ"ך נאה וחד.

אז נפרדנו בשלום מבעלי האכסניה והרבו ברכות עלינו / והעבדים יצאו ונסעו על עגלות־משא לפנינו / וכולנו אחריהן במרכבות קלות לאִטנו.

ובבית, באולם גדול, מפואר, קיבלה פנינו אם הבנים / אשה גדולה ובעלת־בינה כפי מראה הפנים. ואך פתחה פיה סחה בחכמה כיודעת ספר / ובירכה את רבנו ואותנו באמרי־שפר (ואמנם אחר־כך ידענו מעלותיה / רבנים גדולים מעיר פֵס היו אבותיה). וכל בני־הבית גדולים וקטנים / בן פורת יוסף קרוב לשני מנינים / ניצבים סביב־סביב מביטים משתאים / כמו יראו דמוּת רבנו כמראה־פלאים.

ישבנו שם עת קצרה. הטעימונו טעימה קלה וּשתיה / ואחר לקחוּנוּ לאגף השמאלי בקומה השניה. / שם קבעו שלושה חדרים נאים בשבילנו / האחד נאה והדוּר לרבנו / והשאר מרוּוחים לבני חבורתנו / (לר' שלום הגזבר, לגבריאל ראובן השמש, ליוסף ג’מיל ולי. ושאר בני החבורה, הגביר אליהו אלשיך ורעייתו ושלושת הסוחרים ובעלי־המלאכה אשר עמנו / התאכסנו בבית אכסניה טובה לא רחוקה מעמנו.) וחדרינו מוּצעים כסתוֹת וכרים / ומרבדים ומסכּים יקרים / ובחדר רבנו רהיטים הדורים / וגם בחדרו גזוזטרה רחבה / רצפתה שיש, עין מרהיבה / ופני הים הגדול מזה ו"הנֻזְהָה" (כיכר, טיול) מזה ובה חורשת דקלים רמים עתיקים / מזדקפים אל על כעדת ענקים. / והכושי הקטן גהבז עומד על סף חדר רבנו / ועושה תמיד דברו גם דברנו.

והיה עם כניסתנו לבית הזה כמו נלקחנו לשלוַת מנוחות / ולשׂובע שמחות / בפרט בעבור עלינו ה"ימים הנוראים" מלוּוים מנהגים נאים עד פרוס עלינו חג הסוכות ובבית – המוּלה וגילה שוֹקקוֹת.

אבל מן הנמנע שאסַפּר ארוכּות / כל אשר עדה עלינו בחג הסוכּות / שאם אבוא לפרוט דבר יום ביומו / (וגם המשך לילו עמו) / לא יספיק קונטרס אחד לתומו. / לפיכך אכלול בפרק הזה מהלך שמונת ימי החג לרבות הלילות / כיומא אריכתא ברוב פאר ומכלולות.

אותם ימי החג ירדנו עלינו כמו בּבוּאָה / מספירה עילאה / נפשנו ידעה נכונה / לא שמחת־חג בלבד כבכל שנה / כי נשמה יתירה בנו קיננה.

וכך היה סדרם של ימי החג: בכל יום בעתות־בוקר ראשונות / החלו באים אורחים חבורות קטנות. / ואותה סוכה רחבה, הדורה, / עדויה מרבדים ופרוכיות לתפארה / דמתה מקום מקודש לעולי־רגל בטהרה. / והבאים – חכמים, רבנים, פרנסי קהילה / ונכבדים וגבירים ידועים לתהילה. ישבו כל שישבו עינם תלויה ברבנו / ואזנם קשובה לכל דיבוּר ממנו. / הללו יוצאים פניהם זוהרים מצהלה / כמו לקחו עמם תשורה אין ערוֹך לה / ואחרים באים / שומעים ורואים / מקשיבים משתאים. / ושוב יישמע בסוכה קול שמחה / מרוב נחת וּרוָחה / אם מחידושי־תורה חמודים / ואם משׂיח־חולין וחידודים / ונימר וגהבז סובבים ומכבדים האורחים / וחוזרים ומכבדים וטורחים / עד סמוך לעת הצהרים. ולאחר סעודת־משמנים / מטוב מעדנים / מיני מינים / דממה ושלוָה בכל הבית בשנת הצהרים.

ובלילות חול־המועד גברה השמחה וגאתה / כמוה עין לא ראתה. / בבית־הכנסת המפואָר שם שמחת בית־השואבה / רבנים ישישים רוקדים בששון ובמשובה / מכוונים כביכול לעשות בלהטיהם / אבל הנרות כבים וכבים בידיהם / ועדיין רוקדים כאֵילים / דילוּגים וניתוּרים קלים / ואם לא יהלכו רגליהם כרצונם / יהגו פזמונים הרבה בגרונם.

שבים מבית־הכנסת – יושבים לסעודת־ערבית כל המשפחה הגדולה. / גמרו הסעודה – החלו ברינה ונגינה בגילה / הבנים המיטיבים נַגן יפתחו וכולם עונים במקהלה. / ורבנו יהודה יש ויפרוש לחדרו רגעים קלים / שב ובידו פזמון הילוּלים / או שיר היתולים / ויש וחיבר פיוט לסוכות כולו קודש מהללים / והוא עצמו מלביש השיר זמרוֹ והוא עצמו מזמרוֹ / והכל קסוּמים מחנוֹ ופארוֹ / כך גאתה השמחה וגברה / מלילה ללילה ביתר תפארה.

וימים אחדים אחר אִסרו־חג נתחדשה עלינו שמחה קלה בלא מחשבה תחילה. ונוכחנו ממנה דבר אשר ידענו כבר כי שמע בוא רבנו בכל מצרים מתפשט והולך. וזה – שהופיע לפתע אצלנו דודו של בחורנו יוסף ג’מיל, אשר עוד בגרנטה ידענו ממציאות קרוב־משפחה ליוסף ג’מיל בעיר דֵמנהוּד הקרובה לאלכסנדריה. ואַבּוּ סולימאן אבי יוסף ג’מיל שמח וסמך עליו כי יהיה ליוסף במצרים שאר־בשר, יהיה לעזר לו אם ייזקק בענין מה לו.

והנה באלה הימים, בעוד יוסף ג’מיל שואל ומבקש איזו הדרך ואיך המסע לדמנהוּד הופיע דודו לפתע וראינוהו נכבד ונעים ואיש־ידידות. וקבע עמנו שאחר שבתנו באלכסנדריה כנפשנו שׂבעֵנו נסע כולנו אליו לשמח נפשו ונפש בני־ביתו בחברתנו. ובאשר דמנהוּד קרובה למצרים והמסע בספינה יוֹמַיִם הבטיח לו רבנו למלא חפצו בעת מצוא.

ובאלה הימים גם ירדה שמחת עולם על ראש רבנו אהרן, עת קיבל תשורה מאהבה מידי רבנו ספרו כּתאבּ אל חג’ה ואדליל – הוא ספר “הכוזרי”. מיד דבק ונצמד רבנו אהרן לספר שלושה ימים בכל עת פנאי. ובכל מושב ובכל סעודה לא חדלה לשונו מתנות שבחי הספר, עָמְקוֹ ועוזו ככל אשר קרא יום־יום בחפזו. ויהי ביום השלישי לעת ערב כהתימו הקריאה – קרב לרבנו, חיבקו בזרועותיו, אמצוֹ ונשקוֹ והיה מדובב: “דברי אלוהים חיים, באר מים חיים”. אכן נבצר ממני להעלות על הנייר כל אשר הוסיף והביע כל אותה שעה שבחים ותיאורים, ורעיונות ואמרים על מכמני הספר וחן לשונו וסגנונו. וראה ראיתי נכוחה כי עלה כפלי־כפלים יקר רבנו בעיניו ואהבתו אליו מפכּה מכל מעייניו.

ולמחרת היום מסר הספר לחמישה סופרים, יעתיקו חמישה טפסים בבת־אחת לשגרם לחכמי מצרים ולראשי העם בקהיר ופוסטאט.

 

ט. בּינתים    🔗

ועתה ראשית כל אסיח לך דברים / יעידו על רגשות־לב יקרים / כפי שיצאו בשעתם מפי רבי אהרן / מהם תכיר עד מה הם לאדם יתרוֹן:

רבי אהרן אהובנו / החפץ ביקר רבנו / נועץ אתי בלילה הראשון לבואנו / (ואחר־כך נועצנו כמה פעמים / כפי הענינים במהלך הימים / ) לידע נכונה מה משפט רבנו במהלך יומו / מה ינעים וירבּה שלומו / החפץ לו בחברוּת ובמושב ידידוּת / או אולי כמשורר יבכּר התיחדוּת או בדידוּת / וכיצד ינהג בחיבור שיר / היש מה במיוחד רוחו יעיר. / הכל שאל למען ידע היטיב למשורר / ויהיה כמו בביתו שורר.

ואני כשנשאלתי על כל אלה מפיו / אמרתי לו: הנה “בלב נבון תנוח חכמה” כתיב. אני בעצמי / הירהרתי ביני לבין עצמי / כיצד אדבר אל כבודו כזה וכזה / והנה אדוני חכם כחכמת מלאך האלוהים וישאלני בעצמו על הדבר הזה.

ואמנם מהתהלכי עם רבנו ימים רבים בגרנטה / כשלוש שנים מעלה־מטה / וראיתי פעלוֹ בקטנות ובגדולות / כל הימים לרבות הלילות / התבוננתי תדיר באורחותיו / וידעתי הרגליו ומידותיו.

בשתי עתים בלבד ינהג רבנו קבע: / עתות בוקר וערב הן לו כטבע / בעתות בוקר ישקע בעיוּן בספרים / גמרא ומדרש ו"ארבעה ועשרים" / גם בספרי פלספה ומדע אחרים / ותדיר לפני נטות היום / יצא לשׂוּח לרוח היום / שאר עתות היום לרפא חולים / וכל יתר צרכי חוּלים / ככל אשר יזמין המקרה עדיו / אם יחידי או במושב ידידיו / אולם מעט יצא עם בן־לוָיה לשוח בשדות / לרוב יאהב הלוך יחידי בדרכים בודדות / (וגבריאל השמש היודע דרכי רבנו מעודו / יכיר עֵת רצון רבנו להלך לבדו / ויצא אחריו בעקבותיו כמטוחי ראִייתו / בלא שירגיש רבנו מציאותו / לשמור צעדו בכל רגע / לבל יקרנו דבר פגע).

ואף אני מחרדתי תדיר עליו / ומנהותי אחר פעליו / למדתי דרכיו וסדריו / ואכיר בן־רגע חליפוֹת מזגו בוֹ / ואשר צפון בחוּבּוֹ / אם לנחת ושלוה או חלילה לעצב ודאבה.

ובחיבור השיר לא יֵדע רבנו סייגים או תנאים / אם ישיגהו רוח השיר – כל עת וכל מקום כשרים ונאים / אם בעתות הבוקר עם הספרים בין ידיו / או לעת טיול עם חבר או בלעדיו / אבל מידה קבועה עמו לפני החילו לכתוב שיר.

לפני החילוֹ לכתוב – יעמוד פתאום תחתיו / כמו כוח נסתר נתן בו אותותיו / אם בהיותו בביתו / אם בעת לכתו / ואז כמו ישכח סביבו / או כאיש אבד נתיבו / וידוֹם שעה קלה או ארוכּה / ויצעד כה וכה כאחוז מועקה / ותשמע אז מפיו הגיים וניבים / יוצאים מפיו חלוּשים נבוּבים / ותוך כדי כך ינעץ מקלו נכחוֹ / ויעביר ידו על מצחו / עבור וחזור חזור ועבור / עד ישאף רוח כמו חמק ממעצור / אז ייחפז ויתחיל לכתוב באשר הוא שם / עומד או יושב, וחורת דבריו ברגשם / אם קטן השיר יתימנוּ בו במקום / ואם גדול – יכתוב עד ערוב היום. ואחר שעות או למחרת / יחזור ויתקן אשר מיהר וחרת.

כל כגון זה דיברתי אֶל רבי אהרן / והוא קיים נשמע ונעשה ברוב רצון / ואמנם היה רבנו ברוב נחת בבואו ובצאתו / כפי שהיה נוהג במקומו בביתו.

ויהי כעבור ימי החג / וגם חלף אִסרו־חג / שב ודיבר רבנו אל רבי אהרן לאמור: / אכן עדוּ עלינו הימים בביתך כמקוטרים במור / ושבענו נעימות ומנוחות בחברתכם / תהי מאת ה' שלמה משכּוּרתכם / עתה שלחוּנוּ לדרכנו ותנו לנו ברכתכם / למה נתמהמה פה לשוא / ונפשנו הומיה ולבנו לציון יתאַו.

ורבי אהרן משיב דברי חן ושכל טוב / אַל־נא תשת עלי חטאת, רבי יהודה אחיטוֹב / כתר לי זעיר / יוֹמַיִם־שלושה למכביר / עדי אָתם שקוֹל וּבחון פרטי מסעך בשמחה / מצד הזמן, המהלך והשלום והבּטחה / הן עלינו לסול לציון מחדש מסילה / יען מכבר חדלה שמה נתיבה ישרה או עקלקלה / ויש לנהוג “סוף מעשה במחשבה תחילה” / ויהא לבך סמוך ובטוח ברצוננו / אשר לא יִיקר כל מחיר עלינו / למלא חפצך המקוּדש עליך ועלינו.

ובעצם אלה הימים קרא לי רבי אהרן אליו בבית־המדרש באין איש עמו שם. פתח ואמר: אף־על־פי שראיתני כל ימות החג טרוד ועסוק במצוַת ושמחת בחגך והרביתי השמחה והגדלתי הגילה לכבוד רבי יהודה, עם זאת לא נפלתי בהיסח־הדעת אף שעה אחת בדבר המסע. על משכבי בלילות הייתי הופך והופך בו, בזה הענין, ומענין לענין – שוב באותו ענין. וגמרתי בדעתי ולקחתי דברים, שתים ושלוש פעמים, עם חבר רעי, חכמים ודיינים, עם אנשי־מעשה גבירים נכבדים וקראתי לפניהם איגרת החכמים מגרנטה וגם סחתי להם כל אשר הוספת והסברת לי וישבנו על זו המדוכה: כדת מה לעשות לעכב המסע עדי יהיה בידנו בטחון גמוּר ובדוּק ועם זה בל נכביד ידנו על רבי יהודה ואַל ניראה בעיניו כמעכבים בידו למלא תשוקתו או כמתרשלים או מחללים, חס ושלום, נדרו, ובאנו סוף־סוף לידי דעה, אשר חובה עלינו לכונן מציאות כזו, שכל־עצמה תהא המתנה, היינו: שההמתנה הכרח היא בזו המציאות. וצפו ועלו בדעתנו חמישה פרקים, היינוּ: חמישה שלבּים למעבר והם מטבע הענין דבר יוצא מתוך דבר. וטרם אקח דברים עם רבי יהודה אמרתי, ראוי שאתה תשמע פרשת־הדברים כולה, שאתה ראשון לאהבה ולדאגה לרבי יהודה ובטוחני שלבך יגד לך אם זו הדרך הטובה, ככתוב: “משכיל על דבר ימצא טוב”. ואלו השלבים לסדרם:

א. כדי לידע דברים נכונים כאמיתוּתם על המעמד בארץ־הקודש, ברצוני לשלוח שנַיִם אנשים לתור את הארץ, אנשים נוצרים מעדת בני חם הם הקוּפטים. יש ביניהם אנשים עשירים עוסקים בסחורה וידם גדולה ולי ביניהם איזו ידידים, היה לי קירוּב־דעת עמם בעסקי ממון ובטוחני, שאם אבקש דבר מהם ימלאו בקשתי בחפץ־לב. ואבקש מהם שיחפשו וימצאו לי שנַיִם מאנשיהם, נאמנים ומביני־דבר יסעו לארץ־ישראל בדרך המדבר (כפי שהזכיר רבי יהודה רצונו לילך בדרך היבשה ולקרוב ולחזות בהר־סיני). המה יראו יתבוננו מצב־הדרכים לאורך המהלך ובארץ יתורו ויראו מעמד הענינים, בירושלים וביתר הערים, וידעו אם מצויים יהודים בארץ ואיפה וכמה, ומה מצבם ואיך קיומם ומה טיבו של שלטון אֱדום בכלל וכלפי בני ישראל בפרט, ואיך עם הארץ ומהלך־החיים בה מצד הסחורה והמעשה והפרנסה. ואסביר לשליחים באר היטב שאין אני מסתפק בדברים בעלמא שיסַפּרו לי, אבל שיהיו הדברים נופלים באמיתוּת ויהיו ככל האפשר מוכחים בכתב מידי אנשים נכבדים או אנשי השלטון. ומהלך השליחים מהכא להתם כערכך חודש ימים ושהייתם בארץ ושובם מהתם להכא כשַנִים חודשים – ונמתין איפוא באורך־רוח עד שובם כשלושה חדשים.

ב. ובשובם – והיה אם יביאו בשורות טובות בדרך החיוב והממש אז נודה ונהלל שמו יתברך ותצא השיירה עם אנשי שמירה לטובה ולשלום והוא ישלח מלאכו לפניכם והיה עמכם, ונישאר תדיר בקשר־כתובים וּשליחים בינינו וביניכם – כן יהי רצון.

ג. ואם – לא יבוא ולא יהיה – לא יביאו בשורות טובות ותהיה הנסיעה שמה בגדר הנמנע, הן ודאי לא יעבור רבי יהודה על מצוַת “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” ולא יאבה לצאת לקראת נחשים. ברם, עם זאת לא נפול ביאוש ולא נעזוב התקוה ולא נראה, חלילה, הדרך לציון חסומה. אבל שוב נשוּב לענין וננסה לאחר זמן דבר, אם במוקדם אם במאוחר.

ד. ובינתים נעמוד בדרגה הרביעית, כלומר: בזמן ההמתנה (אם, חלילה, תהיה התשובה בשלילה) נעסוק עד לעת הרצויה במעשה רב־עליליה. והוא שעלה בדעתי מכבר יִסוּד בית־מדרש תחכמוני בעירנו לבחורים מחוננים בשכל, בכשרון וברגש טוב, ילמדו וירדו למעמקי התלמוד והפלספה וחוקות השיר ודרכי הלשון ושבילי ההגיון. הן יש לנו בקהילה חמישה־עשר – עשרים בחור, בן פורת יוסף, כולם חמד בחורים, כלים מחזיקים ברכה נאים והדורים. וחכמים גדולי־תורה ישמשו מורים לצדקה, וגם אני הצעיר ביניהם. ורבי יהודה יכהן ראש ומורה בשירה ופלספה. וכל הוצאות בית־המדרש חציין על קופת הקהל וחציין עלי, ויהי רצון ובזכות עמידת רבי יהודה ככהן גדול בבית־מדרשנו יזכה לשרת כּלוי בבית־מקדשנו.

ה. ואם אולי לא יטה לב רבי יהודה לזה הרעיון יען יראה בו היסח־הדעת מתשוקתו לציון לא נכביד עליו ולא נאלצהו בזה הענין, ואם אולי יעמוד על דעתו לצאת למסעו, נפציר בו ונבקש בכל לשון בקשה, שיהא מסעכם בתחילה בארץ שכנה לציון בארם־דמשק או אפשר בצור או בצידון, אם יש עוד שם שארית לקהילה יהודית ותהיה ישיבתכם שם ארעית וכל שתגיע שעת־רצון לעלות לציון בבטחה ובשלום תצאו למסעכם ויהי ה' עמכם.

אלה הדברים כפי שהגיתים באלה הימים לרבות הלילות, גם השמעתים לרעַי וחברַי הם המה אנשי־בינות. ועתה גלה דעתך אתה כפי רגש לבך כי לב טהור בקרבך. ואם טוב בעיניך כלל הדברים, אדבר בעזר ה' עם רבי יהודה בניחותא בשעה נאותה.

ואני כל שהיה מדבר עמי אלה הדברים, / מעי המו לו מאהבה בלי מצָרים. / ראֵה ראֵה, אמרתי לעצמי בעת שיחתו / מה גדולה ונאמנה אהבתו / ומה רבה דאגתו לעמיתו / וכמה נכון להוציא גם ממון רב בנדבה / להנחיל לו שלום, בטחון ושלוָה.

משביקשתי להגיד לו אשר עם לבי / רגשתי הרבה ועצרתי דמעתי בחוּבּי / עד שהתגברתי / ואמרתי / יגדיל ה' חסדו על אדוני ועל כל ביתו / כגודל חסדו לרבנו וכגודל אהבתו. / ולעצמו של ענין אראה אלה חמשת השלבּים, מחושבים ומתוקנים / ומטבע הענין וההגיון טובים ונכונים / ואדמה, רבנו יתרצה וייאות לאלה הדברים / בפרט, אקווה, ישמח לענין השליחים הנוצרים / אבל, סבורני, לא יקבל רעיון בית־המדרש / יען בשדה זה כבר חרש / בימי מגוריו בקורטבה הורה לבחורים בבית־מדרש / גמרא, פלספה ושירה וּדרש / אבל פתע פרש מזאת הכהונה / יען תקפהו רוח, כמו ממרום, נאדרי / ותוך שנה־שנתים כתב וגמר ספרו “הכוזרי” / ואז פרק מעליו כל משאיו וכל עניניו / ונתן לעליה לציון כל מעייניו. ועתה דיינוּ שנמתין פה לשנַיִם השליחים / ונתאזר באורך־רוח שנַיִם־שלושה ירחים / ויהי רצון מלפני אל אלוהי הרוחות / שיביאו השליחים בשורות משמחות.

שפיר, שפיר – אמר – כן נבטח באֵל עליון ובינתים נקל לר' יהודה וּלכולכם זמן ההמתנה / ונעבור הימים בגיל, בשלוה וברוח נכונה.

אותה שעה ראיתי דברי רבי אהרן האחרונים / רק כאיחולים ומשאָלה מאת שוכן מעוֹנים / אבל אחר־כך עין בעין ראינו / כל יום ויום באשר פנינו / שמחות וגיל שערך ביד רחבה / והעניק לנו מידו רוב טובה / בטיולים ושמחות וּזבחים / כמעט שלושה ירָחים / כפי שערָכָָם במכוּון בחכמתו / וכונן ענינם בהשגחתו.

ברם, על כל אשר ראינו בבית זה בטובה / בעושר רב, בתורה, ביראה ובנדבה / פגעה בנו גם עת צרה ודאבה / לא פילל איש לה ולא עלה על דעתו / גם בגללה גָבה הר בין רבנו / ובין רבי אהרן ובינינו / והענין מראשיתו עד אחריתו / נראה בעינַי מכוח עליון כמוס בחידתו. אותה מערכה נסתרה וכבירה / (כפי שאסַפר להלן כל־עיקרה) / החלה בה בשעה שהופיעה הגבירה / רוּחִיָה המעטירה / כאחת גלויה וּטמירה / כהיגלות במרומים כוכב שביט / אשר יהל, יפליא ויבעית. / ורוּחיה – יופי, חן ואצילות כלוּלה / בחכמה, בדעת ובלשון צחה מהוּללה / והיא שאֵרה לרבי אהרן מצד אשתו / כפי שאפרט כל דבר בשעתו / והזכרתי הענין עתה רק ברמיזה קלה / דרך שיחי על מעלות משפחת אלעמאני המהוללה.

ועתה אשובה אתנהלה לאִטי / ואפרט כל אשר שמור בילקוטי / מן הקורות אותנו באלכסנדריה בימי ההמתנה / כמשלוש חדשים בענינים גדולים ובתקוה קטנה / ולא אמשוך עטי באריכות דברים / אבל רק בקיצור עיקרי המקרים / כי רבּוּ כמו רבּוּ עלינו הקורות / ברוב תכוּנוֹת, גם קלות גם חמוּרוֹת / בכאן, בדוּמייט, בפוסטאט ובקהיר / כימי שנתים ומעלה פה זעיר שם זעיר / ומי יתן עטי עט סופר מהיר / ואזכה בסיום דברי המסעות כולם / לזכרון בספר לימות עולם.

ואתחיל בראשית הדברים הרבּים / ענין חמשת השלבים:

השכיל רבי אהרן ובחר שעה טובה לפעליו להודיע לרבנו מחשבתו הטובה עליו: / במוצאי שבת אחר ה"הבדלה" והפזמונים / עת הסבו באולם הבנים / החכמים והממונים / לדוּן בצרכי העדה אחר סעודה רביעית כמשפטם / ורבנו והסוחרים והגביר אליהו אִתם / אז ישׂכּיל רבי אהרן וגילגל דבריו בחכמתו / על המסע לארץ־הקודש והכנתו.

בלשון רכה, בכבוד ובאהבה / החל דברו בפרשת־השלבים הרחבה / וּכמי שהולך בדרך־חתחתים בפסיעות קטנות וקלות / פרש רבנו ענין השלבים כמו סולם מעלות / לא יעלה אדם לראש הסולם / אלא אם יעבור ויעלה דרך כולם. / וכל המסובים עונים ואומרים / אלו דברי אמת לכל ניכּרים.

ואכן, שבח לאל, כאשר דימיתי כן היה. הן ידעתי נועם טבע רבנו בקטנות ובגדולות / ביטוּל רצונו מפני רצון אחרים היא ממידותיו הנעלות / לא עיכב תשובתו ולא הכביר מילין / אבל אמר בנחת כמונה טבין ותקילין: / כל הפרשה לסעיפיה טובה ורצויה / זולתי דבר בית־המדרש, שהוא לעצמו רב־תושיה / רק למסענו הוא היסח־הדעת וּדחיה / מוטב נמתין ונצפה לסיעתא דשמיא. / ואחר שאל רבנו מדרך הנימוס לדעתנו בזה הענין / ואמרנו: פשיטא, רצון רבנו לנו יסוד ובנין / ודעתנו כדעתו / ותקוָתנו כתקוָתו.

אז יקום רבי אהרן ויחבק לרבנו וינשק לו / ושפתיו דובבות משאלות־לב וברכות כראוי לו.

ולאחר יומַיִם ראינו בבית תכונה רבה / אמרו: בראש חודש חשון בשבוע הבא / נצא לשני ימים לכפר דַסמים / הוא כפרו של רבי אהרן משכבר הימים / שם נשתעשע בטוב ובנעימים / ברוב שמחות ורננות / גם נשבע מנוחות שאננות / מרוחקים מובדלים מקריה הומיה / רק בשלוַת הַשקֵט ובדומיה.

ברם, הדברים לא נתפסו בדעתנו ולא נכנסו ללבנו / יען לא הסכּנוּ כזאת וכזאת מעודנו. / אולם משעברו עלינו הדברים לתומם בלא חסרון / אֶראֵם ראויים לרשמם בספר לזכרון. אכן ראויים הם לזאת מכמה טעמים / הן מחמת שהדברים לעצמם נעימים והן באשר ראינו עין בעין קסמי עושר והרוָחה גלויים / עדי נקפנוּ לבנו לעתים מחשש “עין הרע” וקנאת הגויים / וגם משמחתנו כי יש עוד לעמנו יד רחבה גדולה / בממלכות הגויים בארצות הגולה.

והנה לפניך הדברים כסדרם:

ביום ראש חודש השכמנו והתפללנו שחרית / ובעוד באופק רחוּפה אוֹרה חוַרוָרית / כל בני־הבית גדול וקטן עבד ושפחה / מהלכים כה וכה בגיל ובשמחה / זה לוגם מטס סֵחלַב בחפזון על רגל אחת / וזה לועס מזונו וקושר שרוך נעלו כאחת / ודמתה תכונה רבה זו כזכר ליציאת מצרים / אבל בחשוָן – טעות גלויה היא כשמש בצהרים / גם תמהנו שכולי האי משתדלים יהודים לראות עולמם בטובה / כאילו עול מלכות־שמים מקבלים עליהם באהבה.

ביני ביני עלו מן הרחוב קולות ודברים / השקפתי מן הקומה העליונה וארא מראות אחרים: / עם הנץ החמה נראו למטה לאורך הרחוב / חבֶל אתונות צחורות המצויות לרוב / כולן עדויות מרדעת ורתמה מכוּבדות.

שאלתי בן־בית מה כל האתונות האלה ברחובנו / ויאמר: הן־הן תובלנה אותנו בשמחה לכפרנו / יען לערי־השדה אין דרך למרכבות / והאתונות צייתניות הן וטובות.

תוך כדי כך מניתין ומספרן עשרים ואחת / אמרתי בלבי: וסימניך “אך” טוב לישראל, וָאֶשׂבּע נחת. / אותה שעה ראיתי את העבדים / נימר וגהבז, יורדים, עולים ויורדים / מטעינים סלי צידה, מחצלות ומרבדים / על שלוש פרדות גדולות, רבדים־רבדים.

ולמראה רוב הכבוּדה והתכונה / היתה גם בנו רוח נכונה / גם ראיתי פני רבנו בחיוכים קלים / למראה התנועה, הבהמות והכלים. והגע עצמך, הקורא, וראֵה בעיני־רוחך זה המחזה: / עמוּד־השחר עולה וברחוב האפל הזה / חבל אתונות עומד דומם כמו הוזה / וכוּשים ושמשים עולים ויורדים, בלא מהומה / שעדיין כל העיר שרויה בתנומה / רק מרחוק תשמע קול המכריזים על סחורתם ברינה / על פת טריה, ביצה שלוקה, ופוֹל וגבינה / ואנו, בני ספרד, עומדים כאן דומם ומשתאים / רואים ואין יודעים מה רואים.

בין כך וכך ירדנו ונתנוּ לאיש ואיש בהמתו. / רבנו בראש עם רבי אהרן ובני ביתו / ואורחים ומזמרים ושמשים בני־לוָיתו. אותה שעה קרב אלי יהודה (הבן השלישי לרבי אהרן) / והוא עמי בכל עת ובכל מקום ראשון ואחרון / זה איש־חמודות / וטוב־מידות / חכם ובקי בהלכה ובמעשה / ויצליח בכל אשר ינסה. / ועוד אודיעך ממנו דבר־דבר בעתו / כפי שידעתיו בהתהלכי אתו / ובעודני צופה ומצפה כי תחל התנועה / גערה גרונית בקעה ועלתה: חָ–עָ! ואמר יהודה: זו קול־צו עז וחריף / מפי מעלת ראש החַמרים התקיף.

וכל הבהמות עקרו רגליהן מהרה / והחלו בדהרות־דהרות ברוב יוהרה.

נסענו שעה קלה בין סימטאות דוממות / עדי יצאנו פתע מחוץ לחומות / היינו עוברים בין שדות ונירים / משתרעים זוהרים כבירים / ומכל עבר זרמי נחלים ואַמוֹת־מים / והמישור פושט והולך עד קצות־שמים / כמו נפתח העולם לעיניך עד אפסַיִם / ואין דבר רק שמים ושדות, שדות ושמים.

משזרחה השמש ועלתה כאַמתיִם ברקיע / והיום גובר ואוֹמר לאוֹמר יבּיע / ראינו מרחוק סימן יִשוּב עולה ומבקיע / אמרו: זהו דסמים כפרנו.

עד מהרה ירדנו אל עמק רב־מידות / והאתונות זקפו אזניהן כיתדות / והחלו על דעת עצמן בריצה בהוּלה / כי הרגישו קרבת תחנותן ודהרו בריצה גדולה.

ירדנו מעל הבהמות ליד גבעה נמוכה / בשיפולה שלושה טורי בתים ארוכים ערוכה / חדר גדול לכל בית ובית לאיכּרי הכפר / והם בתי־חמר טובים למראה, חמישים במספר. / והרחק מהם כמאה באמה / ניצב בית נאה קומה על קומה / וסביבו כמה אילנות זקופים / בין מרבדי דשא ופרחים צפופים. / ויהודה סח: זה בית־מגורים לנו למנוחות / עת נבוא לכאן לנופש ושמחות.

אותה שעה נתאספו ועמדו למולנו / שנַיִם איכרים זקנים וכמה נשים לקבלנו / ואחריהם יצאו הצאצאים המונים־המונים / והגדולים קדים לפנינו בנימוסים ובחינונים. וּלידי יהודה רעי חביבי / סח לי על כל שאראה סביבי. אמר: זה העמק שטחו למעלה מאַלפּיִם פַּדָן / קנהוּ אבא בזול מאד באותו עידן / היינו: לפני עשרים שנה / בשעת־כושר מזוּמנה, / והיה שטוף בוץ־מדמנה וקנה־סוּף למכביר / שמחמת נמיכוּת המקום עומדים המים ואין מעביר / ולפני עשר שנים ומעלה בהיוָלד לי בני הבכור / ואני לא ידעתי ממציאות זה העמק העכור / אמר לי אבא: בוא עמי ונבחן, בעזר ה', מזלך / אם עולה ומאיר כוכבך. / לקחני והביאני לכאן לאדמת המדמנה. פתח מתון־מתון כמסביר הלכה סתומה / היאך עלולה אדמה זו ליהפך לברכה עצומה / וזה קיצור הפרשה לתומה:

אמר, לךְ כנוֹס חמישים כפריים דלים / מאלה שמשוטטים בארץ בטלים / ייכנסו ויחתרו בתוך הבּצה / מקצה ועד קצה / ויעקרו כל הסוּף והשיחים השוטים / ואַל תנגוֹשׂ בהם בשוֹטים / רק תן להם שכר טוב מן הרגיל / כי יעבדו בחפץ וָגיל / ואחר יחפרו בתווך תעלות ארוכּות עד לים / ייקווּ בהן המים לאִטם ומוצאם לים. / ועם שהים רחוק מאד ורבה ההוצאה וקשה העמל לחַפּרים / אבל מובטחני שעתידה זו האדמה ליתן מאה שערים / ולמען ייאותו הכפריים לשאת בעבודה הקשה / הודיעַם והסבר להם שעמך דרך חדשה: / כשתתיבש האדמה משך ימי הקיץ / תחַלקנה עשרים חלקות ובין אחת לאחת חַיִץ / חלקה־חלקה לכל חבורה לעבּדהּ באריסות / באמונה, בתקוה ובעליסות / והאריסות גמרנו וקבענו / מחצית היבול להם ומחצית לנו. / ועוד זאת: בתים תבנה להם קטנים / לכל איכר בית־לבנים / וישלמו מחירם, לשיעורים קלים פעוטים, לזמן ארוך / לא ירגישו בזוזים המעטים. וכך יהיו קשורים לאדמה ולנו באמיתות / כי תהיה להם פרנסה מעמלם וַאחוזת בית לצמיתות / ולבסוף אמר לי אבא:

יהי ה' עמך ותעלה ותצלח משנה לשנה / והכנסת כל שנה מן הכפר חציה לך נתונה / ותרחיב ידך ותפעל כפי שתראה נכונה / ובדברו אלי באמונה ובחכמה / מלאתי רוח רוממה / ואשמע בחפץ־לב עצתו / והחילותי במלאכה למחרתו / והנה, שבח לאל, שלח לנו ברכה מידו הרחבה / הכפר נתאַכלס ונתיפּה והיה למופת ולראוָה / ואמנם עוד שנַיִם עשירים גויים עשו כדוגמתו / אולם לא בכל ענין שוים הם כמוֹתוֹ / ועוד תראה שפעת דשנוּת זו האדמה / והדר־פרדסים וסילונות מים יזנקוּ ברמה.

ועתה, כפי שסיפרתי קצת בשבח יהודה / ראוי שאזכיר דמות יתר האחים ביִחוּדה / ויתוַדע הקורא אל חמשתם / ויכיר כל־שהוא מטיבם ומראיתם / ישועה הבכור חכם ורופא מובהק / כבן ארבעים, איש־שיחה יפליג בה וירחק / בם בתורה גם בתלמוד ובהויוֹת העולם / ויודע אריסטו ואוהב אפלטון ויורד לעומק שכלם / והוא גבה־קומה כאביו וטוב־עינים / מיום בואנו נדבק לרבנו כמו היו לאחד השנַיִם / חצי יום טרוד בריפוּא חולים / רבים בביתו כל יום מיחלים / ויתר היום לא זזה ידו מיד רבנו יהודה / והם ראשי המדברים בחברה והֵדָה והוֹדה / והשני מבורך גבר נעים ושר חשוב / והוא עניו רך־לבב ולבריות אהוב / אור תורה ודעת ישכון בעיניו / ובעת ישיח לאִטו יקלעו כחצים מַעניו / ולשונות ערב ויוָן וטליָאן / שגורות בפיו ויודען על בּוּרין / ויהודה השלישי, שקדמתי והזכרתיו / עוד ישכון עם משפחתו בארמון אביו / כי על־פיו יִשק כל בית אביו / והוא הגזבר והבקי בחשבונות / והמוציא והמביא הסחורות והמטמונות / במאור־פניו וטוב־לבב עינו בכל צופיה / וזוכר הקטנות והגדולות וידיו תושיה / ולא אדע על מה מצאתי חן בעיניו / כי יגדיל אהבתו עלי משפע מעייניו / ואפשר נתקרב אלי באהבה לכתחילה / גלל הערצתו כמוני את רבנו לאין תכלה / יען רבות נכסף לידע הליכות רבנו יהודה / ושאל וחקר כל קו ותג וכל נקודה / מיום דעתי את רבנו בעירו / ואיך היה משכּנוֹ וסדר־יומו ודרך שירו. / והבן הרביעי שמואל ברוּך־אל במעשה ובכוח־דיבור / ישמש בין אביו ובין הקהל ו' החיבור / ויקל מאביו הדאגה לעניים ולצרכי הציבור / וצדוק בן־הזקונים כבן י"ח יכונן צעדו לבאוֹת / והוא שקדן וחרוץ ומידותיו טובות ונאות.

אלו דברים בקיצור על האחים הנעימים / ועתה אחזור לנושאי מקדם לכפר דסמים / לעינינו נשתרע עמק כביר עד אפקי שמים / מקרוב ערוגות־ירק למכביר ונירים רחבי־ידים. / ואמר לי יהודה:

כל אלה לפנינו, נשים וטף, תושבי הכפר / והגברים רבים, שמונים במספר / פזורים עתה בשדות בחרישה וזריעה / ועובדים לרצונם קמעה־קמעה / והם שמחים בחלקם ובעמלם / יען עינם שׂבעה מפרי מעללם / ועוד סח לי יהודה:

שליש העמק הזה נזרע קטניות ודגן / היינו בערכך חמש מאות פדן / וּשלישַיִם נזרע פשתה / זה עתה גמרו זריעתה / והקציר לרוב – שבח לאֵל – כמאה שערים / וימלאו אסמינו כחמישה ריבּוֹא כוֹרים / ומן השדות האלה והלאה – ראֵה לימינם / שם בוסתאן גדול מאד מעצי פרי למינם.

ובינתים קרבנו ונכנסנו כולנו לבית הגדול.

מיד עמדו הבנים והקצו וקבעו החדרים / לאורחים, לבני־הבית, לנשים ולגברים / והבית בן שתי קומות ואגפים לו מכאן ומכאן / והוא טוב למראה ונעים למשכּן / ומראהו בלב שדות גדולים כים / כגוף עומד על משמרתו חי וקיים / ויחסה תחת כנפיו את בעליו / בגיל והרוָחה כמוטל עליו.

אז נפוץ הקהל איש־איש בחדריו / פשט המיותר מבגדיו וכונן סדריו / הנשים בלבוש “הגלאלה” כמחלצה מסולסלה / והגברים ב"גלבּיה" צחורה וקלה / וּפרשה חבורה־חבורה לרצונה לעצמה / מי לשיחה מי למשחק או לחפץ מה / אותה שעה ריח מאפה מחמאה וגבינה / עלה מבית התבשיל ונדף בכל פינה / עד מהרה נקראנו בחדר־האכילה / שהכל הוכן תמול בבית לכתחילה / ואך חיממוּ המאפה שעה קלילה.

ומה נאה זה השולחן הארוך בשבת אחים / אבות ואמות וטף ומזמרים ואורחים / זולתי השמשים קלים וזריזים / רצוֹא ושוב נחפזים / נושאים טעימה או משקה חיש / למלא רצון איש ואיש. / והמזמרים השנַיִם נושאים קולם בפזמונים / יתחרו בסלסולים וקולם כפעמונים / והכל צוהלים: זקן, נער, עלם ועלמה / כי שמחת ראש חודש כאן – קבועה לעצמה / ומתוך שמחה לשמה באים גם שלא לשמה / ואף אנו נהגנו כמנהג המקום / כי אמרנו טוב המנהג מכל־מקוֹם.

ובגמר הסעודה – חזר וּפרש איש־איש לחפצו כגילו / מי בנמנום מי בדיבור מי להרגלוֹ / ורבנו יהודה ורבי אהרן ושני הבנים / מר ישועה ומר מבורך טוענים ודנים / בסוּגיה חמוּרה מבּבא בתרא “בחזקת הבתים” / זה מַקשה זה מתרץ וארבעתם מתחבטים / וישועה עוקר הרים בקושיא אריכתא / ומפריך כל תירוץ וחזקה קושיא לדוכתא / ועלץ ורחב לב השומע קול־תורה בעזוּזוֹ / מרחף ונישא כבת־קול באחוּזה זוֹ / ועצמה המחלוקת ואכלה הלמדנים בכל פה / מחמת מיעוט הספרים והלימוד בעל־פה / וכמו הוסחו הזמן והמקום מדעתם / והוסיפו והאריכו למעניתם / עד שבאו השמשים ואמרו רבותינו / כבר הגיעה עת הצהרים והציבור רעב ועומד לחבטנוּ.

מיד העדה כולה מוּסבּה לשולחן הגדול / ושיחה וגילה וזמרה ללא חדוֹל / ומעדני מלכים עם ריח ניחוחים / ועם תבלין מופלאים בחכּךָ נימוֹחים / וצלחת מובאה וצלחת נלקחה / וכל אחת מקוֹדמה מוצלחה / והזמרים מחַבּרים שירי־כיבּוּדים / לשם גדולי המסובים מיוחדים / ועוז הרינה יעיר כל לב ויסעירהו / והיין הטוב והמיטיב ישמחנו ויבעירהו.

ואחר נועם שנת־הצהרים / ברפות השמש בין־הערבּיִם / יצאנו מן אחורי הבית אל רחבה כבירה. / בתווך בריכת־מים כעין עגולה מאירה / וגן גדול גדוּש פרחים תאוה לרוֹאָיו / וסביב לרחבה ברוֹשים אדירים כשומרי הבית מאחוריו. / פתע זוּנקו אל על סילונות רמים כבירים / בעיגולי־קשת קולחים מזהירים / יוצאים מפינות נסתרות כרסיסי־טל ניתכים / וכמטרות שמים בערוגות הפרחים נשפכים / וסביב הבריכה כסאות ערוכים לשורותיהם מול קילוחי מים העושים בלהטיהם / שמחה ללב וחמדה לעינים מראותיהם.

טרם תשקע החמה יצאנו לשדות / בין ערוגות־ירק בשטח רב־מידות / ערוכות משבצות גדולות צורות־צורות / ונהי בעינינו במרחבי אין קץ כעדת נמלים פזורות.

וכל אותה שעה ראיתי לרבנו באשר הוא שם / עד מה אחזו לו אלה המראות בעָצמם וחידוּשם / וחזיתי ושיערתי מזהרי עיניו / כי המה יהמה שיר במעייניו / עם שלבּוֹ קל עליו ורוחו שלֵוה וטובה / ויסיח כה וכה בגילה ויתבדח במשוּבה / כפי שכל אלה הימים שלוָה ונחת עמדו / אשר בעת הוחלט צאת הקופּטים – לבש סבלנוּת כמדו / והוא נוח לבריות אף כי לרבי אהרן וביתו / כי היה הבית הזה לנו – לבצרון ברוח טובתו.

ואמנם למחר אחר “שחרית” יצא רבנו לבדו / וגבריאל השמש כמשפטו שומר בסתר צעדו / בא רבנו עד אפלולית הפרדס בין אילנותיו / שם יצק שירו והאריך למעניתיו / ולמחרתו בשבתנו ברחבה לרוח היום בהדרו / שמענו מפיו השיר המופלא בהידוּרוֹ. / כל מראות עינינו באלה הימים / חרותים בו בקולמוס־קסמים / גם דברי שבח ותהילה משפע מכמניו / למעלת רבי אהרן וחמשת בניו / אעתיקנו בכאן כולו לאות ולזכּרון / להוד המקום ולכבוד בית אהרן:

לְמֵיטַב כְּפָרִים וּמִבְחַר נְרָדִים

וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים וּמִינֵי מְגָדִים

עֲרוּגָה עֲרוּכָה סְבִיבוֹת בְּרֵכָה

בְּעֵמֶק בְּרָכָה וּמַעְיַן חֲסָדִים

וְרִצְפַּת אֲבָנִים בְּגִנַּת עֲדָנִים

בְּרִצְפַּת אֲדָנִים⁴⁵ בְּחָרוּץ רְפוּדִים⁴⁶

וְנוֹזְלֵי עֲמָקִים לְמַעְלָה מְרִיקִים

לְהַמְטִיר שְׁחָקִים וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים

כְּאִלּוּ מְקַנְּאִים בְּגִשְׁמֵי נְשִׂיאִים

וְעָפִים וְדָאִים וְהֵמָּה כְּבֵדִים

וסֻכַּת הֲדַסִּים וְשׂוֹכַת עֲבוֹתִים

וְתוֹרִים וְסִיסִים וְרֵעִים וְדוֹדִים

וְכֹפֶר וְשׁוֹשָׁן⁴⁷ וְחָדָשׁ וְיָשָׁן

וְנֶפֶשׁ תְּדֻשַּׁן בְּכָל־מַחֲמַדִּים

רְאוֹת מַחֲמַדִּים בְּכוֹסוֹת וְכַדִּים

וְצֶדֶק וּמַאְדִּים אֲלֵיהֶם חֲרֵדִים

מְסִבָּה כְּנֶגֶד חֲמֵשֶׁת בְּנֵי עָשׁ⁴⁸

לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ אֵל חַמֵשֶׁת יְלָדִים

חֲכָמִים פְּלִיאִים לְמוֹעֵד קְרִיאִים

נְכוֹנִים לְכִסֵּא מְלוּכָה עֲתִידִים

וְרָצִים לְהַשִּׂיג לְמַעְלַת אֲבִיהֶם

וּהוּא בָא לְסִינַי וְהֵם עִם רְפִידִים⁴⁹

אֲשֶׁר מַחֲצָבָם בְּמִקְדַּשׁ אֲדוֹנָי

פְּאֵר יִשְׂרְאֵלִים וְנֵזֶר יְהוּדִים

וְאִישׁ עַל דְּגָלָיו לְפִי מַהֲלָלָיו

לְפָנָיו חֲיָלָיו וְיֵצְאוּ גְדוּדִים

קְרָא רַב יְשׁוּעָה לְחָכְמָה וְדֵעָה

וְהָרַע תְּרוּעָה וְיִרְאוּ נְגִידִים

וְלַשַּׂר מְבֹרָךְ לְבַב הָאֲרִי רַךְ

וְתִרְחַב וְתֶאְרַךְ לְשׁוֹן הַמְּעִידִים⁵⁰

וְחֶמְדַּת יְהוּדָה בְכָל־לֵב חֲמוּדָה

וְאֹדֶם וּפִטְדָה⁵¹ בְיָדָיו צְמִידִים

וְנֹעַם שְׁמוּאֵל לְכָל־דּוֹד וְגוֹאֵל

צְבִי הַרֲרֵי אֵל וְחֵן הַיְדִידִים

וְתַעַל עֲדֵי דֹק וְתִגַּע לְצָדוֹק⁵²

וְתָדוּשׁ וְתָדק וְתַרְחִיק נְדוּדִים

צְבִי בֶּן־זְקוּנִים כְּבֶן הַשְּׁמוֹנִים

וְכֻלָּם אֲדוֹנִים וְהֵם כַּעֲבָדִים⁵³

הֲתִתְמַהּ עֲלֵיהֶם אֱמֹר מִי אֲבִיהֶם

בְּנֵי אַהֲרֹן הֵם וְדֲרְכּוֹ לְמֵדִים.

ולא אוסיף עוד סַפּר בכלל ובפרט / כל אשר עדה עלינו בפינה זו יקרת / בארבעת הימים כיומא טבא אריכתא / יום דמה ליום בשמחה ובניחותא / ודיו תיאור יום אחד במעלל / ילמד הפרט על הכלל.

 

י. הגבירה רוּחיה    🔗

ויהי בעצם השבוע לחזרנו העירה / בשורת שמחה גדולה כל בית אהרן העירה / ילדה הגבירה רעיית השר מבורך / בן זכר בסימן טוב ובמזל מבורך / וכמו גֶאה גאוּ בבית גלי־גיל ותודה / לא ידעה המשפחה שמחה כזו מעודה / ותמהנו: מה כל־כך השמחה כפולה ומכופלת? / ונודענו: זה שנים תשע הגבירה עקרה אומללת / והפכו עתה יגון, דמעה ואנחה / לשמחה, נחמה והרוָחָה.

על־כן כל לב יצהל וכל פה ירוֹן / כי הגדיל ה' עשה לבית אהרן.

וּבשבוע הלידה משתה ושמחה בבית הגבירה / ובלילות ישבנו מערב עד בוקר בשמירה⁵⁴ / חבורות־חבורות במשחק, בשיח ובשירה.

וביום מצוַת ברית מילה / עוד רבּוּ הששון והגילה / וכמו אבן מקיר תשמח / וכל עין תגיל ותפרח⁵⁵ / וּבסעודה מסובּים בלא עינא בישא / קרובים וקרואים מנינים חמישה / שני שולחנות באולם בפאר נערכים / וגם שלישי כמוֹתם למוזמנים “נצרכים” / ובראש המסובים שני המאורות הגדולים / רבי אהרן ורבי יהודה מרבבה דגולים.

והנה עודנו בסעודה בהתחלה / לפתע באולם המולת צהלה / עיני הכל צופות למבוא האולם / וּתמיהה וצפיה על פני כולם / וטרם אראה וטרם אבחין מה קרה / ארשת הגיל הלכה וגברה / אבל שמעתי קול ברמה: רוּחיה! אַהלן, ברוך בואך, רוּחיה. / מה טוב, רוּחיה, כי באת / הן אישרתינוּ הבּת!

אז תצעד פנימה דמות הדורה / אשה יפת הוֹד וחן עטורה / עיניה “שקדיות”⁵⁶ פלאי מבט אוצלות / לצדיה שתי ילדות חיננוֹת כיעלוֹת / בנות עשר ושבע ואמן כבת שלושים וחמש / וַיִרב הגיל בבית וכמו הגיל ימש / אז תחלץ חיש מבין האוחזות בה / ותגש אל רב אהרן בראש המסיבה / ואל רעייתו ונשקה ידם כילדה באִבּה / אף הם אמרו לה שלומות ברוב גיל וחיבה / ולפני המשורר הרכינה ראש וַתקד קט / והוא האיר פניו ויודה לה נבוך כמעט / אז ישאלה רבי אהרן כמתפלא: / כלום ידעת מי הוא אורחנו הנעלה?

אמרה:

אֻמאל![⁵⁷] הגיעתנו ב"מחלה"⁵⁷ בשורת בואו לארצנו / עם בוא בשורת הילוד אלינו / ואזכור ימי ילדות רחוקים בבית אבּא / עת שירי הלוי מוּשרים בכל מסיבה / בימי שבת וחג – ולבנו אש לבּה / ואיחפז עתה לבוא לזכּוֹת בשמחה נכפלה / במצוַת “הברית” ובראיון איש המעלה.

נעמו דבריה הנכוֹחים / לאזני שומעיה הנוכחים.

אז צעדה ואמרה שלום לאיש ואיש מן הקרובים / והטיפה לזה ולזה דברים נאים וטובים / עדי קרבה ליהודה רעי ואני בצדו / ידעני אליה ואמר: ידיד המשורר ושומר צעדו. / ותען: אמנם שמענו שמץ מדבר האיש ופעלוֹ / אשרי אדם יעמוד תמיד סמוך למשורר והלוֹ.

תמהתי הרבה לדברה, גם נבוּכותי ואחריש: / מי ומה אני כי הייתי גם אני לאיש?

ואז ידעתי: נודע בוא המשורר בכל ארץ מצרים.

ויהי בהלוך רוּחיה סביב השולחן מעברים / ראיתי לרבנו סח לרב אהרן דברים. / לקחה אזני שמץ משיחם בקול רם / ואדע על מה יסוב דברם. / אמרתי לרעי יהודה / תא שמע סוד שיח רבנו יהודה / רבות שמעתי מפיו גופא דעוּבדא.

וזה קיצור הענין.

ברימון ספרד⁵⁸ באותם הימים ישב רבנו והוא אז כבן ארבעים / במושב רֵעים משוררים ידועים / ודנוּ וסיפּרוּ בשבח היוֹפי / ביצורי אנוש ללא כל דופי. / בדקוּת הקו / ועידוּן התו / ישקוד הבורא ישתבח שמו על פעלו כאמן מומחה יפאר פסלו / עד ישימהו מופת ונס לו. / אז תיכנס לחדר במקרה / אשה יפת־תואר – ברוך הבורא! / השתאו והחרישו כולם, אין מלה בלשונם / והנה פתחה פיה והגיע שיחה לאזנם / שמעו: דבר־כסל ולהג בשפתה תפטיר. / אז פתח רבנו ואמר: “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”⁵⁹ / ובאמת הותרה אז לשונם באין מסגיר וסיימו בכתוב: נזם זהב באף חזיר.

ועתה – אמרתי – זאת סח המשורר לרב אהרן / ואולם לא כן זו הגבירה, אשר יופי לה והגיון.

ואשאל לרעי מי היא ומה קרבתה / כי כל המשפחה צהלה לקראתה. / אמר: זו פגעי חייה קשים מרים. / אספר לאזניך קיצור הדברים: היא בת מִלכָּה אחות רבנו אהרן / ובעל רוּחיה, כּאמל, נודע בגודל לב וביתר כשרון / והיה מבין בתורה ובחכמה / וידו במסחר עושה בעָצמה / והוא נכבד ואהוב במשפחותיו / ב"מַחַלָה" עיר מגורי אבותיו / והוא וזוגתו רוּחיה בפי כל לתהילה / ופתאום – זה חמש שנים ומעלה – שמועה מבהילה / נקטף כּאמל בעלה במיתה חטופה / בא המוות אל ביתו כרוח סופה / מה נורא מצב האשה מזו ההוָה / אז תסע כל המשפחה ל"מַחַלָה" בדאבה / ואחר השלושים כל שניסינו דבר אליה כי תבוא לגור עמנו להקל יגון מעליה / דחתה דברינו ומיאנה / ונשארה עם ילדותיה ביגונה / כי חזקה עמה החלטתה: / לא תהיה לאיש כל ימי היותה / איכה תמיר באחר חמד חמדותיה / גם תוריש בידה אב חורג לילדותיה / וכך היא יושבת באלמנותה / זה חמש שנים ויותר בנאמנותה / אבל יש לה די צרכה בהרוָחה / מרכושה ומשותפות בעסק המשפחה.

אמרתי: האל יסעדה ויתמוך גורלה / בצעדה לבדה אומללה.

ויהי אחר הברית שבנו לבית רבי אהרן / אז עיכבו את רוחיה עד ליום הפדיון / גם נענתה לחפץ המשפחה ברצון.

והיא בלכתה בבית ובשבתה ובקומה / כמו אָצלה סביב לה אור לתומה / מנועם־שיח וטוּב־טעם ויפי־הוד / וידע לה כל הבית יקר למאד / ויום־יום – מה יפוּ פעליה בבקרים בת נדיב / עת תשב עם ילדותיה ל"ברכות", “שמע” ו"אמת ויציב" / והקטנות כיונות זעירות הומיות ורנות / ושפתן צחה והמלות ברורות נכונות / כמו מבינות מוצא פיהן ומתהנות⁶⁰.

ובני־הבית סחו: האם קוראת תורה וגם תבין מעט / ובלשון ערב תקרא ותכתוב כמשפט.

ובהגיע מוצאי שבת בעת “ההבדלה” / זימרו הכל כמשפט פיוטים במקהלה / אז ביקשו מרוּחיה היושבים סביבה / נא תטעים שיר ערבי כבימי אביבה / כי טוב טעמה / ורב עוז קסמה / אז תקום ותטעם בנועם לפי הזכרון / לא שיר ערבי, שיר־חמד לרבי אהרן.

אמר לה רבי אהרן:

היטבת, בתי, הטעֵם השירה / אבל, צר, כי טעית בבחירה / כי מי יבחר שיר מסיג קרוץ / עת לפניו שיר הלוי חָרוץ⁶¹.

אמרה בכניעה: אם הסכלתי – אבקש מן המשורר חנינה / הנה עמי מנזר שירתו פנינה. / עמדה והטעימה בקול חנון, מעתיר, זה השיר:

אֲדוֹנָי, עַד אָנָה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁעֶה

בִּעוּתֶיךָ יַעַכְרוּנִי וְכַיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה⁶²

קָרָאתִי מִצָּרָה לִי מִבֵּין שָׂרָף⁶³ וְאֶפְעֶה⁶⁴

צֹאן מַרְעִיתֶךָ נָפוֹצוּ וְשָׁכְחוּ מַרְבֵּץ וּמִרְעֶה

מְקַבֵּץ נִדָּחִים הוֹפִיעָה! וְהָשִׁיבָה הָאוֹבֵד וְהַתּוֹעֶה.

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה.

רגשנו ותמהנו מזו הפתאומיוּת / מנועם ההגה בעוז וקוממיות / והכל סחו בהשתוממות / מה זו היפעה והרוממות / ורבי אהרן צהל ורבנו עיניו רשפים / כי נסך קולה עזוזים כמעשה כשפים.

אז חזרו והתחננוּ הכל מנפש הומיה: / הבי עוד מן הרון־הרון הזה, רוּחיה. / הרבי טוּבך, הגדילי חסדך, רוּחיה.

אז הירהרה וביקשה מחזור ראש השנה / קמה וכלחן חזן מתחנן קראה לחנה:

יְדֵי רָשִׁים נֶחֱלָשִׁים מֵהַשִּׂיג דֵּי כָפְרָם,⁶⁵

אֲבָל בְּרוּחָם וּמַר שִׂיחָם יְקַדְּמוּ אֶת פְּנֵי יִצְרָם,

עַם נִבְדָּל הוֹלֵךְ וְדָל וְשִׂיחוֹ הוֹ לֵךְ וָרָם

בְּהִוָּעֲדָם בְּבֵית מוֹעֲדָם וּבִגְרוֹנָם רוֹמְמוּת אֵל

לְהַקְדִּישׁ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

הֲלֹא אִם סָף דְּבִיר וָסַף וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים

וּפָרֹכֶת וּמַעֲרֶכֶת וּתְמִידִים וּמוּסָפִים

וְאֵין קְטֹרֶת וְכַפֹּרֶת לְכַפֵּר עַל נִגָּפִים,

קְדֻשַּׁת אֵל בְּיִשְׂרָאֵל לְהִדַּמּוֹת לִשְׂרָפִים

וּמֵעָנְיָם בְּבֵית שִׁבְיָם לְהוֹדוֹת אֵל נֶאֱסָפִים

וְמֵחַיִל אֶל חַיִל יֵלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לְהַקְדִּישׁ אֶת קְדוֹשׁ… וְכוּ' וְכוּ'

אז קרא לה רבי אהרן והרכינה לפניו ראשה. / אמר לה: אשריך, קול אבותיך החזנים לך מורשה. / עתה הגידי־נא עוד מה ותברכך נפשנו.

ענתה: על ראשי, איכה אסרב לעטרת ראשנו. / ובינתים נתנוּ לידה דיואן שירים לרבי יהודה. / ובעוד הכל מתרוננים ומשבחים חנה והוֹדה / הפכה בספר כה וכה כמו תבקש שירה מיוחדה.

אז ניצבה, הצהילה מבטה, חייכה באהבים /

והחלה כדרך בדחנים בחתוּנות ברמזים נלבבים /

בשיר בדחני:

מַה יָפִית, יְפַת הָעָיִן⁶⁶

וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיָּיִן!

הַיָּפָה, אָנָה תֵזְלִי⁶⁷

וּלְאַט עֲלֵי לְבָבוֹת מִשְׁלִי⁶⁸

הַעַל חַטֹּאתָם תִּכְלִי⁶⁹

שֶׁחָטְאוּ בְּמַרְאֵה עָיִן?

נָא הַרְאִי אֶת מרְאַיִךְ

מַה תַּחְשְׂכִי אֶת‑פָּנַיִךְ

בַּל יֶחֱזוּ בָךְ חוֹזַיִךְ

מִמֵּךְ לֹא תִּשְׂבַּע עָיִן.

הֵן לִבְנַת סַפִּיר לֶחְיֵךְ

וּמִתָּאֳרֵךְ עָדִית עֶדְיֵךְ⁷⁰

אֵיךְ לֹא יְאַו לְהַבִּיט יָפְיֵךְ

הַגֶּבֶר שְׂתוּם הָעָיִן?⁷¹

דּוֹדִי, אֲשֶׁר יָעִיר לְהָבִים⁷²

לְכָה נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים

מִיֵּין חִכִּים כִּי טוֹבִים

דּוֹדַיִךְ מִיַּיִן.

שְׁתוּ, דּוֹדִים, וְשִׁכְרוּ רֵעִים⁷³

בְּבֵית נָדִיב מַטַּע שׁוֹעִים

וּבְשִׂמְחַת בֶּן־שַׁעֲשׁוּעִים

הַשְׁקוּ הַנְּזִירִים יָיִן!

והכל הריעו לה וקראו “תחיה, תחיה” בגיל תשואות / כי הטעימה ניבי השיר כפייטן בקצוּבוֹת מופלאות / וחלף ועבר רון קולה בכל־לב וּקסמוֹ / ורבנו עם הוֹדוֹ לה בפיו כטעמו / ידעתי: קרבו יהמה ויבליג על עצמו / ואני משתאה לה: מה נמזג בקולה / (זולתי העוז והרוך וחן כולה) / שכך חדר רוֹנה ללב השומע וביתרתהוּ / כאילו השיר שלה הוא והיא חיבּרתהוּ / אז דימיתי ושיערתי: היא מזגה בו לבבה / היא שרה אשר אבד לה: חסדי אהבה.

מאז שמחו בני־הבית מאד על שמחתה / כי ראו היסח־דעתה מאבלה ואנחתה / והיא בכל־מושב בבית הרוח החיה / לדברה יטו אוזן, לבדיחה או לבדיה / ובקטנות אשר בבית כטעמה הכל קם והיה / ורבי אהרן אומר תמיד מקצת שבחה בפניה / ויתנה מעלותיה הרבה שלא בפניה / ורבנו יש יחרוז עליה ארתג’אלי נאה / יגדיל עליה שבחו והגיל במושב יגאֶה / וכל הימים כמו תנשב בבית רוח נעלמה, קלה / תרמוז לא תרמוז, תלחש לא תלחש מלה / בחינת: אין אומר ואין דברים בכל הבית יצא קולה…

ועתה ישבנו באחד הלילות בהתחרות בחידות / בלשון ערבי ובשאלות־חשבון דקות וחדות / חָדה רוּחיה גם היא כמה חידות / וכמעט כולן במשקל שיר מדודות / הנה אחת מהן משלה / כתרגומה מלשון ערבי בחריזה קלה.

מי עשיר ועני כאחד⁷⁴

לבו ישקט רגע ובשני יחרד⁷⁵

יען יראה רבות ואחת לא יראה⁷⁶

על־כן כאחת יזחל וידאה⁷⁷.

ומלה אחת ויחידה⁷⁸

פתרון זו החידה.

ולא מצאנו כל המסובים פתרונה וכבר חצות / עד שגילתה היא: אל חֵירָאן (איש אובד־עצות) דוק ותמצא במלות החידה מעמד רוחו של האובד עצות (אלחיראן) ובלשון־ערב יפות המלים לא יסוּלה בפז מחירן.

ובתכונה שבאלה הימים והשאון והגיל / איש לא נתן דעתו ולא חש גם קליל / מתעצומות ריגושיו וריחושיו של רבנו יהודה / מהיות עליו דעתו פזורה ונפשו רעודה / אבל אני הייתי כל אותם הימים כבתוך חידה / עד החל הסתום היחשׂף לעינינו. / הן מתעצומות הנסתרות בנפש רבנו / והן מן האהבה העזה נלכד בה בחורנו / יוסף ג’מיל בגבירה רוּחיה הנעלה / ככל אשר נגלה לנו לפתע בפליאה גדולה.

ואולם טרם אסיח על זאת במפורט / אסיים דבר חג הפדיון פרט לפרט.

השמחה החלה שבוע לפני יום הפדיון / והקימו באולם הגדול על איצטבא אפריון / והצהלה גדולה, ורבה התכונה בבית / וביום הפדיון רבו האורחים מחוץ ומבית / חכמים ונכבדים לרוב ואנשי־שׂררה / וגבירות ועלמות עדויות תפארה / ודמות רוּחיה על כולן עולה וזוהרה / וראינו באותם הימים רוח טובה וקלה / פקדה את רבנו והיתה לרוחו הקלה והיה פיו מפיק מרגליות בחכמה ובבדיחה. / ובין האורחים גם ישמעאלים שׂרים נכבדים / עם השר מבוֹרך, בעל השמחה מיוּדדים / [ואיקלע ביניהם אחד פילוסוף מוסלימי לא נודע / והוא מברסלונה שמו מחיה־דין אל רדאע / וסח לרבנו שנזדמן לידו פה חיבורו / כתאב אַל חג’ה ודליל והגדיל שבחו ותיאורו / אבל אמר גם דבר התנקדוּת⁷⁹ ועוקץ על מקורו. / וענה לו רבנו בקיצור בחכמה ובצחוּת / והוסיף: אין זו שעה כשרה להתוכחות / אבל אם רצונו יקבע השיך מעכשיו / שעה אחרת לויכוח ברוח מיושב / ובו במקום קבעו הזמן לפי עתותיו / ולא בא האיש במועדו ונעלמו עקבותיו.]

ויום לפני הפדיון, הבית כמו חג וינוּע / והשמחה גוברת ומפכּה כמו ממַבּוּע / ויהי ביום הפדיון אחר הסעודה והפזמונים / הרעישנוּ רבנו בקצידה⁸⁰ כולה פנינים / קראה בעצמו לפני המוזמנים / ואביאנה פה בשרשה ועיקרה [כי סיפח לה “סוף”, אחר זמן כמשפט השירה / לכבוד רבי אהרן אחר התפייסו עמו / אזכיר הענין במקומו לתומו]:

וזה לשונה:

יְפֵי קוֹל קַדְּמוּ כִנּוֹר לְיָפוֹת⁸¹

וְשָׂרִים אַחֲרֵי נֹגְנִים חֲלִיפוֹת

עֲלָמוֹת לַעֲלָמוֹת נַעֲלָמוֹת⁸²

וְנִשְׁקָפוֹת בְּעַד אֶשְׁנָב וְצוֹפוֹת

בְּתוּלוֹת לָמְדוּ מִבַּת בְּתוּאֵל⁸³

קְדֻשַּׁת טָהֳרַת לִבּוֹת וְגוּפוֹת

אֲבָל כִּי מָשְׁכוּ קֶשֶׁת לְתֻמָּם⁸⁴

וְהָרְגוּ אִישׁ, וְהֵם זַכּוֹת וְחָפוֹת⁸⁵

אֲשֶׁר לֹא שָׁאֲלוּ לִקְרָב חֲרָבוֹת⁸⁶

וְדַיָּם בַּזְּרוֹעוֹת הַחֲשׂוּפוֹת

וְאֵיךְ נָשְׂאוּ צְמִידִים אוֹ צְעָדוֹת⁸⁷

עֲצֵלוֹת מִנְּשׂוֹא עַפְעַף יְעֵפוֹת

וְלוּ נָשְׁאוּ אֱלֵי חַמָּה פְנֵיהֶם⁸⁸

אֲזַי עָזְבוּ פְּנֵי חַמָּה שְׁזוּפוֹת

וְתֹאמַרְנָה יְהִי חֹשֶׁךְ יְהִי אוֹר⁸⁹

בְּאוֹר פָּנִים וּבִשְׁחוֹר מַחֲלָפוֹת

וְכָתְנוֹת כְּאוֹר חֶבְרָה לְבוּשׁוֹת⁹⁰

בְּלֵיל שֵׂעָר כְּלֵיל פֵּרוּד צְנוּפוֹת

מְאוֹרוֹת נָתְנוּ לִבִּי רְקִיעִים⁹¹

תְּסוֹבַבְנָה עֲלֵי כַּמָּה תְקוּפוֹת

וְיֵשׁ לִשְׁגּוֹת בְּרַכּוֹת וַעֲנֻגּוֹת⁹²

וּפוֹרִיּוֹת עֲבֻתּוֹת וַעֲנֵפוֹת

וּפִיפִיּוֹת יְפֵה פִיּוֹת אֲדֻמּוֹת⁹³

עֲלֵי טוּרֵי בְדֹלָחִים רְצוּפוֹת

לְאַט בִּמְשַׂקְּרוֹת וּמְשַׁקְּרוֹת לִי⁹⁴

לְאַט בָּהֵן וְלוּ הָיוּ חֲנֵפוֹת

מְסֻבָּלוֹת בְּתַפּוּחַ וְרִמּוֹן⁹⁵

וְשׁוֹשַׁנִּים וְעָלֵיהֶן תְּרוּפוֹת⁹⁶

וּמָה אֹמַר בְּהוֹד קוֹמָה כְּתָמָר⁹⁷

וְהָרוּחַ יְנִיפֶהָ תְנוּפוֹת

רְאֵה כִּי נִטְרְפוּ לִבּוֹת לְקָחוּם⁹⁸

שְׁאַל הַיְשַׁלְּמוּ אֶת הַטְּרֵפוֹת

וְאִם לָקְחוּ נְקַם צִיצִת לְחֵיהֶם⁹⁹

אֲשֶׁר הָיוּ בְעֵינֵינוּ קְטוּפוֹת

וְכוּ'.

והנשים והעלמות לקחו הבנים הצדה / כי יבארו להם כל דברי ה"קצידה" / שמעו והתהנו, הקשיבו והשתוממו / ושיבּחוּ שם רבנו וגידלו ורוממו / ושבוּ וביקשו ודייקו בשורות ובמלים / ומצאו למי מהן רומזים המשלים / וקבעו והודו כאחת כל הנאספות / שעל רוּחיה רומזות השורות הרצופות:

"וּמָה אֹמַר בְּהוֹד קוֹמָה כְּתָמָר

וְהָרוּחַ יְנִיפֶהָ תְנוּפוֹת"

וכולן סחות בחמימות וצהלה / ורוּחיה אף היא מצרפת קולה / אבל הרואה ראה דוק עצבת בדמוּתה / והיא מתאמצת לסתיר עגמימותה / ובאולם החלו הנרות דועכים וכלים / ובאולם רחפו צללים־צללים – –

ועתה אשוב לאהבת יוסף ג’מיל לרוּחיה / כפי שהיתה כל הימים בלבו הומיה. / ואמנם הרבה שקלתי ודנתי אם אעלה הדברים על ספר או אניחם בגניזה / אבל גמרתי אומר אשר ראויים לירשם למצער בקצרה דרך רמיזה / כי מופלאים הם לעצמם ובשגם נפש רבנו בם אחוזה / ויראו עוצם רוח רבנו וגודל נפשו ורוממות רגשו.

אכן, לוּ יכולתי וכתבתי זו הפרשה בלשון נוטריקון, אבל לפי ההכרח אסתפק בניצוצות כמו משלהבת ניתזות.

 

יא. להטי אהבה    🔗

מסתבר, שבעת הופעת הגבירה רוּחיה בראשונה, נפל כבר זיק אהבה בלב יוסף ג’מיל. אכן לב כולנו נאחז מפליאת יפיה ומהודה, אפס ליוסף ג’מיל הפכה הפליאה מהלומה. משל לאחד הדורך קשתו מול חבורת אנשים, הן כולם אחוזי פחד ואימה אבל באחד יפגע החץ והוא החלל. כן קרה ליוסף ג’מיל.

ואני בתחילה לא נתתי דעתי במיוחד עליו רק ראיתי במושב הנשים קלוּת מהלכיו. אולם לאחר־מכן החילותי רואה מכאוביו: באחד הימים נקלעתי לעת ערבּיִם, קודם מנחה, לחורשת־הדקלים, לא רחוקה ממעון רבנו אהרן, מקום יבואו שם הבריות לשוח לרוח היום. מצאתי שם את יוסף ג’מיל לבדו יושב על ספסל ואין איש לצדו. החל מסיח לאזני דברים בעלמא, לא כאדם שיסיח כדי שגילה דעתו אבל בהיפוּך, כדי שיסתיר דעתו. כגון שאמר לא תחול עין רעה ברבי אהרן, מה גדולה נדיבות לבו ועד מה פתוחה ידו. אמרתי אני: אכן כרוחב לבו כן נדיבות לבו יען לא בלבד בממון ובנכסים עשרוֹ, כי עשיר הוא בתורתו ובחכמתו, לפיכך יֵדע ערכם של מעשים טובים ויגדיל עשות במידה רבה, שהם, המעשים הטובים, פירות העולם הזה והקרן שמורה להבא. על כך ענה לי: אוירא דאלכסנדריה עתה בחשוָן כאוירא דגרנטה בתמוז. הן כבד מאד מזג־האויר בזאת העיר.

תמהתי לדברו והוסיף ואמר: ראיתי שלשום גדולי השלטון נוסעים בעגלות־צב הדוּרות, ולפניהם פרשים רצים זוגות־זוגות. שמעתי אומרים: הם יוצאים לשדות השושנים.

שאִלתיו: היכן הם אלו השדות, הרחוקים הם מן העיר?

החריש רגע ארוך, כמו נאלם וידום ואחר אמר: סח לי גהבז, מעולם לא היתה שמחה גדולה במשפחה כשמחת “יום הברית”.

אמרתי: אבל היודע הוא היכן שדות השושנים?

אמר: ואני ראיתי בעיני אתמול, עת שחטו בבית, בקצה הגן, כבש קטן ליום השבת, ושני אוזים וחמש תרנגולות.

תמהתי והשתוממתי וחזרתי ושאלתי: אבל גהבז יודע איפה שדות השושנים?

ענה בתמיהה: שדות השושנים? איפה השדות… לא ראיתי.

הקשיתי עליו: הן אמרת ראית גדולי השלטון יצאו לשדות השושנים?

אמר לי לשון פסוקה: כן… כן… אבל לא אדע מזה כלום.

אמרתי לו: אני חש בראשי הרבה, הגם אתה חש בראשך?

אמר: לא אחוש כל רע, שבח לאל, אין רע.

תמהתי עליו ושתקתי. אחר אמרתי לו, רצונך נחזור הביתה, שקרובה שעת מנחה.

אמר לי: נַחזור. אלך לאִטי, עייף קצת אני, קשה לי ההליכה ברגל מהירה. לך – ואני אחריך.

אז אבין ואומַר אל לבי: מאשר סח הוא בסתם ובכלל ואת שם רוּחיה לא הזכיר כלל – הוא הסימן, שזה סודו ואותו יבקש הסתירוֹ.

אז נתתי לבי ואבין מנהגו במושב הנשים, שכל הימים ההם לא היה יוצא מן הבית רק שעה קצרה, והיה סובב קצת עמנו בכה או בכה ונחפז ושב הביתה למקומו. בעתות הבוקר, אחר “שחרית”, למד אשר למד עם רבנו או עם רבי אהרן, סח אשר סח עם זה או עם זה, ושב אל מקומו בארמון בחדרו, ועשה לו, אגב אורחא, מהלכים ועיכובים במושב הנשים עם הגבירה עקרת־הבית והגברת רוּחיה. קמעה־קמעה היה מושך שיחו ומאריך שבתו בחברתן ומושך בדברי אגדה ומשל לבָּן, כפי שהיה גדוש בחכמה, בתורה ודעת. וכבר שנה בגרנטה בחכמת הרפואה והפלספה והתכונה ונודע כמעיין חריף בגמרא. ואם שלא נשתבח בלשון המליצה ולא עלה לו חיבור שיר בהצלחה – אבל מענה־לשון היה לו וניכר הגיונו בשיחו. והיה דרכו תמיד כדרך החכם שיודע לכל זמן ועת לכל חפץ, אבל עתה ראינוהו כמו שינה טעמו והסיח דעתו מעצמו. וכל שזימן עצמו במושב הנשים היו דבריו בדיות ובדיחות בלולים, ולשונו כרוח החיה בגלגלים.

ויובן מאליו לא רשוּם אצלי הרבה משיחותיו ולא מקצתן, יען לא שהיתי הרבה, לא אני ולא זולתי במושב הנשים ובחברתן, כי ראינו עצמנו שם אני ואחרים כאורחים לא מוזמנים ודבריו לא למעננו מכוּוָנים, רק רשמתי מן השיחות פעם ושתים בפנקסי וגם נשמר קצת בזכרוני ואתה צא ולמד מן הפרט אל הכלל ותדע טיבוֹ בנקל.

זכורני נסבּה אז שיחת הנשים על אחד גביר קמצן גדול והוא שוכן מול ארמון ר' אהרן. מיד לקח לשונו יוסף ג’מיל ואמר: אסיח לכן מעשה בכילַי. שמעתי על איש חכם גרם טובה גדולה לעשיר כילי, שהמליץ בעדו אצל שליט תקיף והיה מהמלצתו, שהיטיב השר טובה גדולה לכילי. וירך לב הכילי זאת הפעם ויואל לשקול סך שקלי־זהב לחכם מחיר טובתו. ולא אָבה החכם לקבל מתנת ידו. שמע זה הענין הרב דמתא ואמר לאותו חכם כדברים האלה: לוּ לקחת הזהב מן הכילי כי עתה זכר כל הימים טובתך הגדולה, מזכרו תמיד צערו, שהזיל הזהב מכיסו, אבל עכשיו שלא קבלת ישכח הטובה כלא היתה. שמעו הנשים ברוב נחת. ומיד הוסיף ואמר: ועוד שמעתי: רב אחד אמר לעשיר כילי ואכזר, הנה עשרך ייטיב לי מאשר לך. שאלו העשיר: ואיך תבין זאת? אמר לו: הן יש לך נושים וכל שלא ישלם לך נשיוֹ, אתה מתעצב ומצטער הרבה – ואני שמח על זאת.

ומשך עוד והוסיף: אמרו על הפילוסוף דיוגֶן, שמאס בנכסים ולא היה לו רק חבית ריקה יישן בתוכה ובגד בלה כיסוי לעורו. אמר לו אחד העשירים, אני עצב מאוד על־אודותיך מראותי עניך ומחסורך. אמר לו דיוגן: לוּ ידעת תכונת העוני האמיתי כי עתה תתעצב אל לבך על עניך ולא שׂמת לבך אל עניי.

אז אמרה הגבירה רוּחיה: אלו דברי פילוסוף עמוקים ונאים.

וביום אחר שמעתי בגלגל יוסף ג’מיל דבריו על ילדי העברים, שהם פיקחים חריפים. אמר: קיסר אחד ראה מילדי העברים פיקח גדול מאד. אמר לקהל: אשאל לזה ארבע שאלות אם ישיבן כהוגן אכבדהו במנות יפות וכסף תועפות ואם לאו אשרשנו הוא ועמו יחדיו. ענוהו לאמור: אדוננו המלך: הטוב שתעשה לו, אמור לו, אבל הרע שמור בלבבך פן תיטרף דעתו עליו ולא יוכל ענות כפי כשרונו ושכל מליו. אז נשבע המלך לקטן, שאם יענהו על שאלותיו שום רע לא יקרהו וכבבת עינו יחבבהו.

ראשונה – שאלו: מדוע היהודים ירונו וישמחו בתפילתם והאינם נימולים דואגים ונאנחים קמי צלמם ומסכתם וגונחים מלבּם? השיבו הילד: הלא זה אלוהינו חי וקיים אנו שמחים בו ושואלים מאתו בחדוָה, לא כן אלוהיכם כי מת הוא והעומדים עליו צועקים בקול מר וקינים והי.

שניה – מדוע ישראל עניים ודלים לא כן הגויים עשירי עם. השיבו: אלוקיכם מת וירשתם בית נכותו והתנחלתם אותו, לא כן אלוקינו. נצחי הוא ולא ינחילנו בית גנזיו, להכי נקח ממנו אשר ידבנו לבו, כי מי יבוא לרשת את הארי החי? לפיכך נסתפק במועט למדי.

שלישית – מדוע מת מן האומות יהיה בבית שלושה או ארבעה ימים ואחר יקברוהו, והיהודים קבור יקברו כל מת בו ביום ואין טעוּן לינה. השיבו הקטן: עֵשׂו לקח עולם הזה וירשתם אותו והמגורש מביתו ונחלתו תכבד עליו היציאה מביתו ולילך מדחי אל דחי. אבל אלוהינו שׂם חלקנו עולם הבא ומי שיזמינוהו לשם יצא מהר בלי סירוּב ודחיה.

רביעית – מדוע כל הגויים הערלים ישאו נשים מגודלים כמו בני שלושים וגם הנשים מגודלות והנה עם בני ישראל יקחו להם נשים בני י"ג או י"ד שנה וגם הכלה קטנה? השיבו הילד: דע, אדוני הקיסר, כי הבתולה, שגדלה בינינו והיתה עמנו ילדה אלוקים להצר לאדוני אלוקינו, לכן אתם תעכבו בנותיכם להינשא אולי תלדנה עוד אלוקים. לא כן אנחנו, נשיא קטן לקטנה, שלא תלד ביני ביני צרה לאלוקינו, כשם שעשתה הבתולה אֵם אלוקיכם. אז חיבּקוֹ וּנשקוֹ לעוצם פקחותו ושכל דבריו ויצו ליתן לו מבית גנזיו דורונות ותכשיטין וּפטרו בשלום.

כך ובדומה לכך היו דבריו – אלו דברים שאין להם שיעור. בתחילה כל שעברנו ליד מושב הנשים וראינוהו בכלכלתו, היינו בכלכלו את הנשים מאוצר סיפוריו, היינו מתבדחים עמו ועוקצים אותו בלשון. ר' שלום הגזבר היה אומר: הן לוּ יצא לשוק ומכר סחורתו לבריות היה לו רוַח גדול. ורבנו יהודה התבדח עמו ואמר: יקירנו יוסף ג’מיל לא חייש ל"אַל תרבה שיחה עם האשה". באשה אמרו, אבל בנשים ליכא למיחש, שכּן מגיע לכל אחת חלק קטן מן הדברים ואין בכך משום “אַל תרבה”. ואף הוא היה עונה לנו בבדיחה.

ואולם כעבור שבועים ימים ראינו שינוּי מזג וחילוף דרך במושב הנשים. חדל להיות ליוסף אורח בנשים. גם מחברתנו התרחק. וכשישב בשולחן לסעודה היה בדבּרוֹ כמתחמק וענה דבר קל בתשובתו, כדי לצאת ידי חובתו.

ובאחד הימים ההם בא והודיע לרבנו ולר' אהרן שקיבל מידי איש עתי איגרת מדודו הגביר בדמנהוּד, יזמינהו לעת־עתה לבדו, יתארח שבוע־שבועים אצלו וישמחו בני־המשפחה עמדו. ורבנו נאות לו לתומו ואמר לו: אם כך רצונך ורצון דודך – צאתך לשלום ודרוש משמנו בשלומו, רק שלח לנו שורות מידך, נדע משלומך ולא נדאג לך.

ולמחרת היום, טרם נספיק להיוָדע מתי נסיעתו וכיצד תהא דרכו כדי שנצא ללווֹתו הוגד לנו, כבר נסע בטרם בוקר לדרכו. עם זאת לא עלה על דעתנו, דבר וחצי דבר אשר עמו דבר נסתר.

ברם, לאחר ימים – החילונו כבר לדעת ענינו.

והרי הדברים כסדרם:

יצאנו בעתות הבוקר כדרכנו, ר' שלום ואני לאִטנו ונבוא ונשב בצל הסוכות אשר בראס אַטין (ראש התאנים), מקום ישבו בו הבריות לרוח היום. ואך ישבנו למנוחתנו ראינו גבריאל השמש הולך ומתקרב אלינו. ישב לידנו והחל רומז מלים ובדיחות כדרכו. אמר, חמסו עלינו שיצאנו לשוח לבדנו והתעלמנו מעמו. אבל הוא שמר צעדנו ובא אחרינו באשר דברים לו לשיח באזנינו. ולאחר משכו הקדמתו באריכות אמר: התדעו כי נפל דבר בקרבנו והוא עלול להרבות מהומה בלבנו? אמרנו: לא ידענו ולא שמענו. אמר: אם כן האזינו לי ואדברה. נפל דבר בין יוסף ג’מיל והגבירה רוּחיה. הוא סבב־הלך אחריה כל הימים והיא התחמקה ממנו בכל הדרכים. גם שלח לה בסתר איגרת דברים וגילה לה אהבתו והיא דחתהו ממנה וחתכה תקוָתו – ומעצבון לבו ושברון רוחו ברח לנפשו. זאת הסיבה וזאת האמתלה לנסיעתו.

תמהנו הרבה לשמוע כולי האי וסברנו אפשר יגזים גבריאל בדברי־הבאי. שאלנוהו מנַיִן וכיצד נודעו לו כל הדברים האלה? אמר, אני מטבעי עינַי משוטטות בכל העברים. אפשר מהרגלי לשמור על שלום רבנו כל הימים – פקוחות עיני תדיר בסביבתי ואראה הרחוק והנסתר מזולתי. אתם ראיתם הגלוי, היינו עת שבתו תדיר במושב הגבירות – והוא כמסיח להן לפי תומו – ואני ראיתי קומו ושבתו, בואו ולכתו, הכל כאשר לכל, מתחילה עד הסוף. ראיתי כל שנכסף לראות את הגבירה בצעדה כה וכה, באשר תצא ובאשר תבוא, ועינו לא נפרדה מעמה רק כשנכנסה לחדרה, או כשנעדרה מן הבית והלכה לביקוריה עם ילדותיה. וגם אז ראיתיו תדיר צופה מן האשנב לבואה לתת עיניו בה. עם שהיא לא ידעה כי יִצפה לבואה. אבל אני ארבתי לו עת ארב הוא לבואה. כך היה דרכו כל הימים בצאתה ובבואה.

אמרתי לו: מה צורך שיארוב לראותה בסתר מרחוק, הן יֵשב הרבה בקרבתה במושב הגבירות ובעת הסעודות וגם יסיח לה כחפצו ולמה לו ראִיה בסתר ממארבו?

אמר לי: אתה, משה יהודה, תם ותמים בכבשונה של אהבה. לא תדע מנתיבותיה וחידותיה עד מה. הן זה לאהבה סימן ראשון: לא יש לה שׂכל ולא יש לה חשבון ולא תדע מהו הגיון. והן אמנם לא דמיא ראִיה בציבור בשיחה ונימוסים כראִיה לשמה מכיסופים כמוסים. והן האוהב יהלוך על רגליו כשיכור, ראשו מטולטל, עולמו מבולבל ולא חשוּב לו כל העולם רק אהובתו. וידמה לו יראה כל דבר, ועל האמת – לא יראה שום דבר.

מיהרנו לחסום זרם שיחתו והודינו לו על חכמתו בשגעון האהבה, אבל ביקשנו ממנו שיסיח לנו אם ידע או שמע דבר מצד הגבירה רוּחיה, אם ענתה למכתבו או לא ואם ידע מה היה מַענהּ לו, והעיקר מה עם בני־הבית, היודעים הם אלו הדברים או מקצתם ומה דברם ומה משפטם?

ענה גבריאל ואמר: יש דברים נסתרים אדעֵם לתומם ויש דברים גלויים לא אדע טעמם, מחמת שאיני מראה עצמי להוּט לשאול, לחקור ולידע, רק מה שימכרו לי אני קונה. סבורני בני־הבית עצמם לא ידעו דבר מן המכתב, אבל אני יודעו כפי שהיה.

וכך היה:

בלילות לאחר סעודת־הערב, עת אתם תשבוּ עם רבנו ותסיחו בדברי־תורה או בעניני דעלמא, יושב אני כדרכי עם העבדים והשפחות גהבז ומחמוד והשאר אחר התימם מלאכתם. אנו סחים יחד בידידות וחיבה על ענינים מענינים שונים, שהם יודעים ובקיאים במהלכי הבית לפנֵי ולפנים.

ויש ביניהם שפחה אחת – לִבקָה שמה – והיא פיקחה ומבינה דבר. לפני כמה ימים בעת שכיבדה ושטפה חדרינו ישבתי ליד מפתן חדרנו והיינו מחליפים דברים בינינו. מענין לענין הזכירה את הגבירה רוּחיה והיא הגדילה בשבחיה והיללה מידותיה ואמרה, שיש בלבה אהבה גדולה לזו הגבירה וגם רחם תרחמנה, יען מזלה קשור וכוכבה עקוּד והעתירה תפילה, שאללה יפתח לה שערי ישועה. ובתוך שלשלת הדברים סחה לי בחשאי, שהנה גם ליוסף ג’מיל סירבה הגבירה ודחתהו מעמה.

שאלתיה בלשון קלה מי סח לה זאת המעשיה?

אמרה לי שהכל שמעה באזניה מפי הגבירה עצמה בלי שתדע הגבירה עד מה. כיצד? הגבירה ישבה באחד הימים לבדה בקצה הגזוזטרה באגף הנשים, עת נשי הבית כולן הלכו מבעוד יום לענין שלהן. אותה שעה – אמרה – היתה שעת “צלאת אל עצר” (תפילת מנחה). כל הגברים מתפללים. והיא, השפחה, היתה עורכת ומציעה החדרים מאחרי הגזוזטרה והגבירה לא ידע שהיא, לבקה, בפנים. והנה שמעה היא, לבקה, צעדי איש. הציצה מסדק המסך בחלון וראתה יוסף ג’מיל בא לאִטוֹ הלום. הגבירה אמרה לו: קח מטוּבך מכתבך בחזרה. איני יכולה לשמרו ואיני רוצה לקרעו. קחהו־נא. ועוד דיברה עמו כמה דברים ולא יכלה היא, לבקה, לשמעם, יען פחדה להתקרב פן ירגישו בה, אך הגיע לאזנה סוף דבר הגבירה כפי שדיברה נכונה: אתה שערי החיים והאושר לפניך, האל יחליק דרכך. עמד הבחור שחוח כאביון אומלל, אז פנה לדרכו ומהלכו מדולדל וראיתיו חוזר ופונה לבית־התפילה והגבירה נשארה דוממה, בודדה עם צלה.

בשמעי אלו הדברים מפי גבריאל – זכרתי, שאמנם היה יוצא לפעמים יוסף ג’מיל מבית־המדרש שבבית בשעת חזרת “העמידה” והיה חוזר בסופה. ואנו, ר' שלום ואני, תמהנו והשתוממנו, שעד כך תהמם האהבה לב אדם, שיחלל מקום הקודש ויפסול תפילתו למען אהבתו – אה, אה, לא יאומן כי יסוּפּר.

שאלנו לגבריאל: וכיצד אתה סבור שבני־הבית אין יודעים דבר. אמר, אני שאלתי ללבקה כלאחר־יד אם תסַפּר לגבירה הגדולה מה ששמעה וראתה. אמרה “אסתגפר אללה” (אבקש סליחה מהאל) אני שומרת סוד. אני מרחמים שבלבי על הגבירה רוּחיה סיפרתי רק לך להפיג צערי ואתה הלא תשמור סוד. כך היה דברה. גם גהבז סח לי בשעתו פעם ופעמים, שהאדון יוסף ג’מיל שנתו תדד עליו בלילות, ראה ראה העששיות דולקות בחדרו בחצות לילה וגם במוקדם לפני עלות השחר. ואני לתומי שאלתי אז ליוסף ג’מיל בבוקר אם אפשר יחוש עצמו לא בטוב שראיתי בשעה מאוחרה בחדרו אור גדול, אמר לי אין רע… אין רע… השבח לאללה.

והיה גבריאל בעינינו כמגלה רזים טמירים. ומרצוני לקצר בדברים אפסח על כמה ענינים כמו היאך סח בחכמה ובתחבולה לרבנו ולרבי אהרן ולרבנית על חפצו לצאת לדמַנהוּד לשבוע ימים וכיצד מצא שעה קלה מזומנה ולקח פרידה מהגבירה רוּחיה. דיי שאגיד לך, הקורא, שאמנם נסע לדמַנהוּד רק ליום־יוֹמַיִם ושלח איגרת לרבנו והודיעוֹ מטוב שלומו, אבל לאחר שבועים נודע לנו לפתע ששב מיד לאלכסנדריה ושכן בודד וגלמוד באכסניה קטנה, רחוקה הרבה בקצה הקריה.

וכך היה המעשה: באחד הימים ההם יצא רבי ישועה הרופא, הבן הבכור לר' אהרן, לביקור חולה במחלה קשה, והוא אחי שר גדול בשלטון וארמונו רחוק בקצוי העיר. ביקש ר' ישועה מרבנו יהודה שיצא עמו לביקור החולה ויתיעץ עמו על המחלה. יצאנו במרכבה לדרכנו ואני עמם בן־לוָיה לרבנו. הם שהוּ אצל החולה כמחצית השעה ואני והעגלון, והוא בן עמנו, המתנו להם בשער הארמון. לכשיצאו – בעודנו מתכוננים לעלות על המרכבה – נפל מבטי בפתאום באִיש עובר בצד השני לרחוב ופניו דומים לפני יוסף ג’מיל. התבוננתי בו וקראתי בקול: הנה יוסף ג’מיל. הוא עמד כמשתומם ולא יכול להתחמק. קרבנו אליו וראינו פניו חיורים, צנוּמים, מצנפתו קמוטה, אדרתו נפולה ואבנטו רפוי, כמי שבא מדרך רחוקה ודעתו מוּסחה מעצמו ומלבוּשו.

נבעת רבנו וּשאלו: מה לך, יוסף חביבי? מה עיני רואות? החולה אתה או פגע מי או מה בך? מאין בואך וממתי שוּבך?

השיב לו: אין רע. אין רע, רבי. קצת חולשה עמי. רק אין דבר. שלום לי.

אמר לו רבנו: עלה עמנו ונלך הביתה, שם נדברה.

אמר לו: כדבריך אעשה, רבי, אבל תמחַל לי ותנני עתה לילך לבדי.

אמר לו: לבי נוקפני, שמא לא תבוא, או יקרך דבר ויעצור בך.

אמר לו: חס ושלום, רבי. פקודתך שמרה רוחי. בוא אבוא לעת ערבּיִם ולא אתמהמה.

נפרדנו מעמו ונשארנו בצער ובדאגה והיה רבנו מתחבט ומתלבט בשאלות ובתמיהות. מה קרה לנער? איכה נסכלתי ונהגתי עמו בהיסח־הדעת? היאך לא חקרתי ולא דרשתי מדוע כתב לנו רק פעם ולא יסף? מה פגע בו כי נפלו פניו כל־כך? ועד מה ירודים בגדיו ורפויים צעדיו? והן אנוכי ערבתי לנער מעם אביו, מידי יבקשנו מעמי ידרשנו. איכה פיתני וָאָפּת ואסכים לנסיעתו? והן הוא בחור טהור־לב, ישר־דרך, חכם ונבון־לב. ור' ישועה היה מרגיעו בדברים ולא נרגע.

ואני ישבתי במרכבה, מלתי תציק ללשוני ולבי נבוך בקרבי. האגיד אני דבר לרבנו וארגיענו? אולם הרשאי אני לסַפּר סודו של יוסף? ואם אסַפּר האֵיטיב עשה או אולי אָרע יותר? והייתכן שאדבר ואזני ר' ישועה שומעות? הן מוטב שיסַפּר, אם יסַפּר, יוסף ג’מיל בעצמו, ונשמע ונדע מה יהיו דבריו. והייתי בהתאפקות כל הדרך והדרך רחוקה.

לבסוף ירדו ר' ישועה ומשרתו מן המרכבה ליד ביתו ואנו המשכנו דרכנו במרכבה. ועוד רבנו דואב ומסיח צערו לאזני. נעצבתי הרבה לראותו בצערו ובכאבו מחמת סתמוּת זה הענין וזרוּתוֹ. ואיכה יישאר רבנו כך עד הערב במצבו? אז שקלתי בלבי וגמרתי בדעתי, שיש יתרון לענין אם ישמע רבנו הדברים כשלעצמם לא רק כפי שיוסף ג’מיל ידבר בעדם.

אמרתי בלשון הקודש לרבנו (מפני העגלון בן עמנו): אַל יפול לב רבנו עליו מסתמוּת הענין וחידתו. אנו, ר' שלום וגבריאל, יודעים פשר החידה אם כי לא נדעה לתומה. ושמרנו הדברים בלבנו משום “לא תלך רכיל”, וגם באשר לא ידענו מצרת נפשו של הבחור עד כך. גם סברנו ואמרנו “ימים ידברו”, אפשר אשר לא יעשה השכל יעשה הזמן, כעבור הימים אפשר יגוזו העננים והאויר ישוב בהיר.

סחתי לו הדברים לתומם כפי ששמענוּם מגבריאל כרוחם וטעמם.

הדברים יצאו מפי ורבנו שם ידו על כתפי ואמר כשואף רוח בהרוָחה: יאר ה' פניו אליך כאשר הארת לבי. ואם כי זו בעיה קשה ועצומה, אבל קלה היא מחידה סתומה. היום אשב לבדי על זו המדוכה, ואשקול ואבחֵן היאך נצא מזו המבוכה. ולאחר שאשמע דברים מפי יוסף אקרא לכם ואודיעכם אשר יתן אלוהים בלבי.

ושוב אקח מריבוי הדברים מיעוטם ומאריכות הענינים קיצורם.

ראינו את יוסף ג’מיל בצאתו מחדר רבנו אחר שהותו עמו שעה ארוכה ויפן וילך לחדרו.

ומשנכנסנו ר' שלום ואני אל רבנו ראינו מפניו, שלבו שקט עליו קצת עכשיו. מיד פתח ואמר: מאשר שמעתי מפיכם ומאשר גילה לי יוסף דעתו בכאב לבו נוכחתי לדעת בתכלית, כי אחזו לנער להבות אהבה, עזה כמוות אהבה, וכאָמרוֹ: מים רבים לא יוכלו וכו'. לפיכך חובה עלינו לנהוג במצב החמוּר כמי שעולה על הר תלול, יצעד צעד במתינות ויבדוק צעד שני בזהירות, יפנה לימינו ויבקש מדרך־רגל, יביט לשמאלו – אם קרקע מוצק לרגלו. כן נשקול ונבדוק כל צד וצד שבע בדיקות. תחילה נבין ונראה אם ניתנת אהבה זו להתקיים, ולוּ בהתגברות רבה, או שאין כלל שום תפיסה בה.

אולם אם נניח שעלולה אהבה זו להגיע לקיום, הנוכל לאמוֹר בנקל לדבק הזה טוב הוא? הטוב ונכון, שבחור כבן עשרים ומעלה ייקשר לאשה עשר שנים ממנו גדולה? ואיכה יראו הוריו קשר לא שכיח כזה? האם לא תפול תרעומת גדולה עלי שנתתי לנער להיאחז בסבך הזה? אמת שהגבירה רוּחיה יפה בתכלית וגם היא חכמה ונבונת־לב להלל, אבל אלמנותה וילדותיה בעיני הבריות הן מגרעות.

אשר על־כן קודם־כל וראש לכל הכרח הוא לדעת אם כלה ונחרצה מעם הגבירה לדחותו מעמה, כי אז אין עצה ואין תבונה אלא הנסיעה. הן כניתוח, כמעט בטוח, במחלה אנושה, כן הפרידה מאהבה עזה וקשה. הפרידה היא התרופה היחידה, אם כך יהיה עלינו להקדים לנסוע לקהיר מיד בלי דיבוּר וּויכוּח ונמתין שם לשליחים הקופטים באורך־רוח.

ואמנם לבי ידאב עלי מאד ונפשי תאבל עלי כל היום אם נגיע לגזירת הפרידה, לפיכך ננסה כל דרך ונאחז בכל מידה – ככל האפשר.

אותה שעה בשמענו רתת דברו וראינו חרדתו לנער באהבתו – אמרנו בלבנו מה נפלא לב המשורר להבין ולהשכיל לב אוהב סוער. ואולם אני הגבר, בדעתי אחר ימים רבים כל הקורות הנסתרות, עד מה להטו בלב רבנו עצמו רגשיו ומכאוביו, הוספתי והוקרתי גודל נפש רבנו לאין ערוך.

ושוב תמהתי לדברי רבנו בהוסיפו לאמור:

לפיכך רצוני לנסות דבר לשלוח שליח אל הגבירה לדבר אל לבה ולשאול לסוף דעתה.

ואז נפל דבר רבנו עלי במפגיע כשאמר לי: איני מוצא איש ראוי למלא זו השליחות זולתך אתה.

בשמעי דברו שקוּל וגזוּר לא ניסיתי דבר, אם כי קטונתי בעיני כי אקח עלי שידוד מערכה קשה כזו, אבל הן דברו אלי כל הימים כדבר אוּרים ותוּמים – ואיך אשאל ואיך אנסה? החרשתי וקיבלתי.

אז חיפשתי ומצאתי רגע קצר בעמדה הגבירה רוּחיה לבדה והודעתי לה כי תמצא בעצמה מקום מחוץ לבית למסור לה דברים מטעם רבנו באין איש על־ידנו.

בו ברגע ראיתי עיניה נפקחו ופניה נהרו והיא שאלה כמשתוממת: מטעם רבנו יהודה? ומיד אמרה: תמצאני היום לפני הצהרים בבית קרובתי ברחוב פלוני־אלמוני. סורה שמה, אין איש בבית זולתי קרובתי והשפחה אשר על הבית.

בבואי קיבלוני בסבר פנים יפות. פתחה רוּחיה ואמרה: ראֵה פה שלוָה ושקט. האב והבן באים מעבודתם בערב. שב, קח מנוחתך והשמיעני דברך.

אמרתי, אדמה אשר אל־נכון תשערי מהו הענין בגללו נשלחתי אל כבודך כדברי שלמה המלך: בלב נבון תנוח חכמה.

אמרה, אמנם כן, אבל אני לא חָכמה ולא בינה עמי.

שבתי ואמרתי איזו דברי־נימוסים ואחר סחתי לה ככל אשר קרה לבחור יוסף ג’מיל ברחקו מאתנו ואשר הוא ירוּד וחלוּש ולבו שבור. והארכתי למעניתי וסיפרתי הרבה בשבחי הבחור, מידיעתו בתורה ובחכמה, מנועם מידותיו וטיב הליכותיו ואשר רבנו יאהבנו כבנו ודבר הידבקו ברבנו וצאתו עמנו למסענו ועל־אודות אביו, שהוא רב גדול, עשיר ובעל־נכסים ואמרתי בסיוּם, מאשר נוכח רבנו כי נפש הבחור קשורה בנפשה, יבקש רבנו לידע מפיה אם תיאות לבחוּר ותחלצהו מרעה וישוב לחיים ולשלום.

בתחילת שׂיחי ישבה דוממה, לא סימן בפניה ולא רמז־מה אם לסירוּב או להסכמה ולא ידעתי אם דברי לפי רוחה או למורת־רוח המה לה. ואולם ככל שסחתי בפרטות נראו פניה בעגמימות וקמעה־קמעה עלתה בפניה אדמימות.

סיימתי דברי ולא ידעתי נפשי. והיא עדיין דוממה, שקועה במחשבותיה ואני מחריש ומיחל למוצא שפתיה.

אחר פתחתי בלאט ואמרתי, מחילה, גברתי, אפשר הסכלתי עשׂה כי הרביתי דבּר. אבקש סליחתך אם הכבדתי על לבך.

אז שינתה מושבה וכמו התעשתה ואמרה: אין בך אשם אשר הוא, כבודך ביקשת למלא שליחותך לקיים רצון רבך. כל אשר דיברת בצדק דיברת. ואילו אני על זאת אדאב, אשר אני לא אוכל דבר ככל אשר עם נפשי.

ושוב עצרה בלשונה ושתקה.

המתנתי לה עד אם תשוב לדבר. לאחר שהייה גדולה, כמו שכחה מציאותי למולה, שבה ואמרה מעצמה: לא, כי דבּר אדבּר. סבורתני, אפשר מרצון הבורא נזדמנה לי שעה זו למען אדבּר. הן אם יש אחד סביבי, לפניו אוכל לדבּר ככל אשר עם לבבי אתה הנך, אדוני. אתה שליח רבנו, אתה נאמנו, איש־סודו, שומר צעדו – לפניך אגלה כל לבי ולא אחשוש על כבודי. ואתה אַל תתמה ואַל תשתומם אם אדבר כעת לא על יוסף ג’מיל, גם אם אדבר לא כדבר אשה לאזני איש־שיחהּ, יען אחוש בעצמי ואכיר: לפניך, אדוני, כשליח רבנו יהודה, טוב לי לגלות לבי, כי, דומה אני, גדולה אהבתי אותו, את רבנו, מאהבת יוסף ג’מיל אותי.

ודאי עלתה השתוממות פתע על פני ואחזתני פליאה. והיא עצרה בדברה והחרישה, וגם אני משתאה לה מחריש.

ואחר הוסיפה: ידעתי כי תתפלא ותשתומם. אבל שמע לדברי ותבין לרוחי. בעת עמדי לפני המשורר ביום ברית המילה וראיתיו דמותו ושמעתי רגע שיחו – באותו מעמד כמו הממתני בשורה גדולה, נדיבה, וגם מלאתי בו ברגע עצבות מדאיבה. תוך המהומה והשמחה סביבי אמרתי בלבי: הוא מלאכי, גורלי, אשרי, אבל גם שברי ויגוני – מדוע, על שום מה, עלתה כזאת על לבי – לא אדע נפשי. ולאחר אותו היום אדע ולא אדע מה היה לי. לא אדע ולא אבין איכה נשבּה לבי לאהבה איש קשיש, גילו כפול כמעט מגילי, אם כי הדרת תארו תזהר ותנעם מיפי בחור צעיר. אבל גם אדע, כפי שאחוש בכל נטפי דמי, אשר לא רק אהבה נאמנה תמלא לבי, כי אם רוחי וחיי נתונים לו. אדע ואכיר, אשר נכונה אני לתת נפשי כל רגע קרבן למענו.

שוב, דומה, עלה אות תמהון בפנַי והיא הוסיפה ואמרה: אמנם כן, אמת צרופה בפי, ואני מאושרה היום על החסד עשה עמי בוראי, שהביאני לרגע זה, בו אוכל לגלות סוף־סוף אשר כמוס בלבי כל אלה הימים, לאחר אשר נואשתי ואמרתי: קבוֹר ייקברו רגשותי אלה בלבי לעד – והנה באה זו השעה ואולי היא פתח ישועה? רק הבינני, נכבדי: לא אשה קלת־דעת תדבר אליך. בחוֹן בחנתי לבי בסתר־בסתר כל הימים האלה עדי נוכחתי בעצמי: לבי, כל לבי, מוצף אהבה לו, לדברו, לרצונו, אף עד העלותי קרבן למענו.

היא נאנחה מקוצר נשימתה – ושתקה.

נאלמתי דומיה. הממוני דבריה. לוּ סוּפּר לי מפי זר דבר כזה מוזר, לא הייתי מאמין כלל. אבל אזני שומעות, גם עיני רואות ולבי מרגיש – לא חלום עמי.

אולם אחת נבצרה ממני להבין ואותה שאלתיה בגלוי ובמפורש. אמרתי לה: שמעיני, כבוד מעלתך, ואַל “תקחיני” (תאשימיני) כי אשאלך שאלה. אבין אמנם אשר ייתכן ולב אשה יטה לאהבה את רבנו מחמת הערצה גדולה לרוממות שירתו, לרוב חכמתו, ולנועם אישיותו. אבל את, גברתי, אַל תשיתי עלי חטאת אם אשאל: מה שורש אהבתך לרבנו? אם מהערצה אליו, – כלום תכירי אל־נכון שירתו ותדעי רוחב בינתו? התביני לשון עבר כראוי וידעת את מכמניה הפזורים בשדות שירתו ופנינו רעיונותיו הטמונות בשבילי פלספתו? זאת נבצרה ממני להבין.

בלי שהות ענתה: אמת, הערצתי אליו נודעת לי מן המוּסכם, כוונתי לפי השמועה, גם לפי הדוגמה, היינו: לפי המעט שאדע משירתו. אבל אהבתי אליו פנימית היא, לפי רגשי במעמקי לבי. לא פיללתי ולא עלתה על דעתי כי אוהב גבר כאהבתי אותו, ואדמה, אהבה זו גזורה עלי מן השמים. תן דעתך וחשוב על הענינים איך נתגלגלו ועל המקרים איך התרחשו עד לפגישתי עמו פה. הוא כי נטש מולדתו על סף זיקנתו ועבר, כאשר שמעתי, ימים וארצות וטלטלות וסכנות עד חנוֹתוֹ פה בבית דודי, ואני אשר זה שש שנים לא פקדתי את אלכסנדריה ולא עלתה על דעתי כי אפקדנה, כמו רוח נעלמה דחפה אותי ובאתי הנה לא קרואה ולא מוזמנה (מפני ריחוק עיר־מגורי ומדעתם כי לא איאות לבוא – לא ניסו הזמינני) האין כל אלו הגלגולים ערוכים מן ההשגחה העילאית לפי רצונה ולפי מצוָתה? ואתה בעצמך, בבואך אלי בשליחות רבנו יהודה, האין אתה בלא ידיעתך שליח ההשגחה למען אוכל למצער לגלות סוד אהבתי, אשר לא יכולתי גלוֹתוֹ לאיש בעולם ולעולם?

השתוממתי ונתבלבלתי משמעי אשר לא פיללתי.

והיא חזרה לדבריה: עתה אחלה פניך, מלא שליחותך לתוּמה. על־אודות יוסף ג’מיל אמור לרבנו כדברים האלה: יכאב לבי עליו. הוא טוב בעיני ואכבדהו כידיד ומודע והוא בחור יפה־תואר ויפה־נפש, אבל הוא לי ככל גבר ואני נדרתי מהיות עוד לגבר. ואף אם נניח כי הייתי נוטה להפר נדרי כי אז היתה המשפחה כולה נפגעת מפּעלי, כי הנה פה מכשול אחר עמי: דודי ר' אהרן ניסה דברוֹ אלי בעבר וגם כיום על־אודות הבחור שמשון בן אחותו (ראינוהו בימי השמחה בבית בבואו ממקומו בזגזיג) ואם כי אינו יפה בתארו, אבל בחור טוב הוא ונבון, אולם לבי לא יטה כלל לאהבה אותו על־כן סירבתי להפר נדרי והשבתי דבר דודי אחור. ועתה איכה איאות ליוסף עת אדחה את שמשון? אולם למען רבנו, ארגיש בכל דמי, מותר לי להפר נדרי. לאַשר אותו בחַיתו, לנשום עמו אויר עולמו, לשרתו בתכלית המסירות והריחוּמים, לזכות לגמוע ממבוע שירתו כל הימים, להיקסם מהודו ולהתכבד בכבודו, כך כדאי לי לחיות, למען כל אלה מוּתר ונכון להפר נדרי.

השיבה רוחה רגע והוסיפה: ועתה אבקש ממך, הבא־נא לי תשובת רבנו גמוּרה ברוּרה. אם תהא תשובתו לטובה וחסד והייתי המאושרה בנשים עלי אדמות, ואם, חלילה, לא יטה אלי חסדו, הגד־נא לו מראש: סירובו לא יפיל שערה אחת מאהבתי אליו. אוסיף לאהבנו כל חיי במרוחק, במופשט, בדמיון – ואם אמנם ימַר לבי עלי, לא עליו ימַר כי עלי, כי לא זכיתי אני – –

הפסיקה דברה בעצרה דמעתה.

נפרדתי ממנה בברכות ושלומות ויצאתי מלפניה כאיש נאבק שעה ארוכה עם מי שחזק ממנו – ויצא בסופו מנוצח. הלכתי מבולבל, גבי כפוף, ראשי מורכן מן המשא הטעינה עלי הגבירה. רזי לי, רזי לי! איכה אעמוד לפני רבנו ואיכה אדבר? עד מה ישתומם וכמה יתבהל! ואני מהכירי היטב את רבנו, לפי רוך לבו ועוז רגשו, ברי לי אלו הדברים ירעידו לבו וידריכו מנוחתו – ואיכה אהיה אני שליח לדבר־סערה זה?

לא אאריך שיחי במה שהפכתי וחזרתי והפכתי בדעתי לבדי כי התחמקתי מגלוֹת זה הדבר המרעיש גם לרבי שלום הקשיש.

כשנכנסתי לחדר רבנו ונתן עיניו בי אמר לי: הכרת פניך תען בך כי לא הצלחת בשליחותך – הנכונה עמי? מה דברים בפיך, תן ואשמע.

ביקשתי לנקוט לשון קלה ואמרתי: אמת, שליחותי לא עלתה לי, אבל שליחות אחרת עמדי והיא בדומה למי שטען לו בחיטים והודה לו בשׂעוֹרים. תמה רבנו לדברי ושאל: האי מאי, חביבי? הבהר דבריך ואבינה. אמרתי: אכן חייב אני להבהיר הכל כי הטילה הגבירה עלי משא גדול מנשוא.

ישבתי לימינו וסחתי לו דבר־דבר כסדרו, אשר דיברתי אני אליה ואשר דיברה היא אלי. ורבנו מחריש כמשתאה. בכל עת דבּרי עמו לא עצרני בדבר. דומם הקשיב ועל פניו כמו צל ענן. אחר ראיתיו כאשר דימיתי: רוחו תציקהו ונפשו נסערה. קם וצעד בחדר לאָרכּוֹ, מעביר ידו על מצחו כדרכו, כמו יקרע קוּרים בין עיניו נאחזים. לרגעים הגה הגיים קטועים, מגומגמים ושפתותיו דובבות ניבים עמומים. ואחר כמו ניעוֹר וראה מציאותי בחדר – פתח ואמר:

הה, לשברון־לב קשה וָמר / פתח באחד ובשלושה גמר / כלעג הזמן ירד אושר זה על ראשנו / להכותנו תמהון ולהממנו / מי פילל כי גם זה גזור עלינו?

ואחר נדם רבנו וצעד בחדר חזור וצעוד רגע ארוך. המתנתי בדומיה עדי פנה אלי ואמר, רצונו לערוך תשובתו לגבירה באיגרת בלשון־ערב למען תבין דבריו ככל משמעם.

ובינתים היינו נזהרים שלא יתגלה דבר מן הדברים לבני־הבית בטרם עת. וגם ליוסף ג’מיל לא הודענו דבר ורק הוא מראותו עד מה יבין רבנו לרוחו ואשר יטה אליו חסדו – ובאו רחמי רבנו עליו כצרי ללבב.

ואחסוך במלים ולא אזכיר דבר מצפייתנוּ וקוצר־רוחנו גם אני גם הגבירה לאיגרת רבנו. אבל אכתוב לזכרון על ספר דברי הגבירה אחר הביאי לה האיגרת המסוגרה.

כשבאתי אל בית קרובתה למחרת היום, כפי שקבעה לי בשעתה, ראיתי והנה כמו כותרו פניה הילת־אור. מיד פתחה בדברי תודה והערצה לרבנו וביקשה ממני: אנא כתוב אתה בידך אשר אומַר לך כי ברוב רגשותי לא אדע אני ערוך דברי כפי שראוי למעלת כבודו. הוצאתי פנקסי וכתבתי מפיה כדברים האלה:

אמור לכבוד מעלתו: רוממתני איגרתו וכמו שׂמה בין כוכבי שחק מקומי. כן, באמת. אני לא אני עתה, לא אלמנה, לא נכזבה, אבל הייתי בעיני כילודה מחדש. באלוהים כך. אדמה, לא אושרה אשה מעולם מידי גבר כאשר אוּשרתי אני מידו הרוממה. כלהקת מלאכי־מרום מבשׂרי טובות ונחמות לנפש נדכאה, כן היו לי חמישים שורות מכתבו. כי הנה נוּחמתי, אוּשרתי. עצבון־הלב ופגעי הזמן וגם מר המוות לעת יבוא, כמו סר חודם, לא אִיראֵם ולא אֵחת מפניהם. ועל הכל, על כל דברי האיגרת החקוקים כאותיות קודש על לבי, מה עצמו שתי השורות האחרונות בהזילן צרי־תקוה ואמונה בחוּבּי, כי עוד זכה אזכה בחיי לאהבה גדולה. והגידה־נא לו עוד: מפויסה אני ושלוָה כי היה גליון איגרתו כאפריון חוּפה על ראשי.

ואחר ביקשתני להגיד לרבנו בעל־פה: בדבר עצתו שכתב באיגרת שאבחן לבי עד מעמקיו – אולי אוכל הטות חסדי ליוסף ג’מיל – הגידה־נא לו: אצטער מעומק לבי כי לא אוכל עשות כזאת מחששי מפני עלבון ורוגז המשפחה על־דבר שמשון. לולא זאת כי אז ניסיתי למלא דברו, כי דברו אלי כדבר אלוהים.

משקרא רבנו דבריה ככתבם ומסרתי דבריה בעל־פה כמשמעם, נחה דעתו, שקטה רוחו והיה מודה לה' כי הצליח פּעלו בידו. ובדבר יוסף ג’מיל אמר לי אפשר ינסה ויקח דברים עם רבי אהרן עצמו, הן רבי אהרן טהור־לב הוא וזך וישר פּעלוֹ, ההוא לא יראה עוולה וחטא בחסימת דרך חיי האשה בפניה בגלל שמשון? הן ייתכן ותמצא האשה טובתה ושלוָתה עם יוסף ג’מיל.

עת נודעו ליוסף ג’מיל אלה הדברים כמו הציפוהו גלי חדוה ואושר ובהמות לבו עליו אמר לי: עד מה אכסוף ליפול לפני רבנו ולנשק ידיו. והיה מקלס ומרומם את רבנו על גודל לבו וטוהר נפשו.

ואולם, מסתבר, כאן, בחוליה זו, נשברה השלשלת, שלשלת הידידות, בין רבנו ובין רבי אהרן. מאותו רגע, מרגע שבירת החבל – נתפרדה החבילה, נותקו הקשרים ונעכרו הלבבות.

אכן איש לא ידע נכונה ולא שמע מאומה מה דבר נפל בין שני צנתרות הזהב. רק זאת נדע: למחרת היום ראינו לרבנו נכנס אחר מנוחת־הצהרים אל מושב רבי אהרן. איש לא היה עמם שם. לבדם שהו כמחצית השעה, ומשערי, שעתה יגולל רבנו לאזני רעהו פרשת הדברים לתומה, ציפיתי לו בקוצר־רוח לעת צאתו. ואכן ראיתי והכרתי בעברו לאִטו דוק־עצבות מתוח בדמותו.

ובבואנו אחר־כך לפניו אמר בסתם ובמוחלט, שנכין עצמנו למסענו לקהיר באופן נמהר. ואז הבחנו והכרנו, שבין שני הרֵעים גבה הר.

ואחר קרא רבנו ליוסף ג’מיל ודיבר אליו. גם ליוסף עצמו לא גילה רבנו דברים לפרטיהם, אבל הודיעו, שאין עמו לא עצה ולא תקוה לפרוץ זאת המצודה ולא נשארה אלא הדרך היחידה – פרידה.

והיתה מציאותנו בבית יוֹמַיִם לפני הפרידה עגומה, מרירה ומכבידה. ניטלה מלבנו החמימות ומלשוננו האמיתות. כולנו, בני־הבית ואנו, היו דברינו מן השפה ולחוץ. דמינו כמו יד נעלמה הטילה חולין בקדשים ולבנו דואב מיִסוּרים קשים.

והנה יום אחד לפני צאתנו לקהיר הבירה, בא מכתב מרבי חלפון והפכה על פיה הקערה, כפי שתראה הדברים במפורט בפרק הבא. וחל יום צאתנו מאלכסנדריה בתשעה־עשר בכסלו תתצ"ז.

 

יב. הנאהבים והנעימים    🔗

בְּעֵת אָמַרְנוּ לָצֵאת לְקַהִיר בְּמֶרְכָּב מָהִיר / וְהִנֵּה בָא מִכְתָּב מֵרָבִּי חַלְפוֹן אַלְדֻמְיֵטִי בֶּן רַבִּי נְתַנְאֵל / וְלוֹ אָח צָעִיר בְּדֻמְיֵט אֲבּוּ־עַלִי יְחֶזְקֵאל / וּשְׁנֵי אֲחֵיהֶם הַגְּדוֹלִים אֲבוֹת בָּתֵּי־דִין בְּפוֹסְטָט הַבִּירָה. / וְדַע, הַקּוֹרֵא, אֲשֵׁר גַּם רַבִּי חַלְפוֹן רַב וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה / וְהוּא בָּקִי בַּלִּמּוּדִים, בִּפְרָט בְּחָכְמַת הַתְּכוֹנָה / אֲבָל יָדָיו שְׁלוּחוֹת בִּסְחוֹרָה רַבַּת־תְּכוּנָה / סַחְרוֹ מִיָּם עַד יָם אֳנִיּות תְּפִיצֶינָה / וְסוֹכְנִים לוֹ בְּהֹדּוּ, פָּרַס וְקַרְטָכֵינָה / בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה רְכֻלָּתוֹ / וְשַׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם – וְרַבָּה יְכָלְתּוֹ / וְהוּא עַצְמוֹ יֵצֵא לִנְתִיבוֹתָיו וְיִתֵּן בְּמַיִם עַזִּים מַסְעוֹתָיו / אַחַת וְיוֹתֵר מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה / וְלוֹ בְּיַמִּים רְחוֹקִים מְקוֹם תַּחֲנָה / וְהוּא נְדִּיב־לֵב וְרַחֲמָם וְאִישׁ עֵצָה וּתְבוּנָה / יִתְמֹךְ בְּאִישׁ מָצוֹק וְיָדָיוֹ אֱמוּנָה / וּבֵינוֹ וּבֵין רַבֵּנוּ אַהֲבָה בְּלִי מְצָרִים / וְקִרְבַת שְׁאֵר: שְׁנֵיהֶם לְשֵׁבֶט הַקְּהָתִי נְצָרִים / חָלָה פְּגִישָָׁתָם רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁכְּבָר הַיָמִים בְּרִמּוֹן סְפָרַד הִיא עִיר הַחֲכָמִים. / וַיְהִי בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים בְּהִכּוֹן רַבֵּנוּ / לִנְטשׁ סְפָרֲד לַעֲלוֹת לִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֵׁנוּ / וִידִידִים וּקְרוֹבִים הִכְבִּידוּ עָלָיו אַכְפָּם / וְתוֹכָחָה וְעֵצָה הִגְדִּילוּ וְגַם חָרָה אַפָּם / כִּי חֲסוּמָה הַדֶּרֶךְ לְצִיּוֹן וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא. / וּמִי יַעֲלֶה בְּדֶרֶךְ, חָס וְשָׁלוֹם, אֲבַדּוֹן בָּהּ?

אָז יָרִיץ רַבֵּנוּ כְּתָב לְקַהִיר לְרַבִּי חַלְפוֹן / שֶׁנְּהִירִין לוֹ דַרְכֵי מַסָּעוֹת וְהַדֶּרֶךְ לְצִיּוֹן / וְשָׁאַל בַּעֲצָתוֹ בְּכָל הָעִנְיָנִים / כִּי יְקָרִים לוֹ דְְבָרָיו מִפְּנִינִים / וַאֲנִי אָז כְּבָר דָּבֵק בְּרַבֵּנוּ בְּשִׂמְחָה / וְשָׁכַנְתִּי בְּבֵיתוֹ כְּאַחַד בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה.

וְרַבִֹּי חַלְפוֹן תַּחַת עֲנוֹתוֹ דְבָרִים בְּאִגֶּרֶת / הֵסֵב דַּרְכּוֹ סְפָרַדָּה בָּאֲנִיָּה סוֹחֶרֶת / קָבַע פְּגִישָׁתוֹ בִּגְרָנָטָה הַבִּירָה / אַחַר חָדְשַׁיִם בּח' תַּמּוּז ד’תתצ"ד לִיצִירָה / וְאֵין אֲנִי צָרִיךְ שֶׁאֲסַפֵּר בְּשִׂמְחַת פְּגִישָׁתָם / כְּאַחִים אַחַר שֶׁבַע שָׁנִים מֵעֵת פְּרִידָתָם.

בְּרַם, רַבִּי חַלְפוֹן אָמַר לַהֲניאוֹ מֵחֶפְצוֹ / וִיעָצוֹ כִּי יִדְחֶה עַתָּה מַסָּעוֹ לְעֵת מְצוֹא / עַד שֶׁיִבְדֹּק הוּא הָעִנְיָן כְּבַעַל נִסָּיוֹן / וְיֵדַע מַעֲמַד שִׁלְטוֹן הַצְּלָב בְּצִיּוֹן. / וְעִם שִׂיחָם וּוִכּוּחָם בְּנַחַת וְגַם בְּרִתְחָה / הִגִּישׁ לוֹ תְשְׁוּרָה רַבֵּנוּ בְּרֹב שִׂמְחָה / סִפְרוֹ “אַל חֻגָּ’ה וַדַּלִּיל” / סִיְּמוֹ לֹא מִכְּבָר כָּלִיל / וּמִשְּׁלֹשָׁה סְפָרִים הֵבִיא עַתָּה הַמַּעְתִּיק / הֶעֱנִיק אֶחָד מֵהֶם לִידִידוֹ הַוָּתִיק. / קִבֵּל הַסֵּפֶר בְּתוֹדָה וְשָׂם בּוֹ עַיִן קַלָּה / וְשָׁקַע בָּעֶרֶב בִּקְרִיאָה בִּתְשׁוּקָה גְדוֹלָה. / לְמָחֳרָתוֹ הִשְׁכִּים, נֶעְלַם, וְלֹא נוֹדְעוּ עִקְּבוֹתָיו. / שָׁאֲלוּ חָקְרוּ וְאִישׁ לֹא יָדַע, לֹא רָאָה אוֹתוֹתָיו. / חָזַר אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים, בְּפָנָיו נְהָרָה. / סָח: הָלַךְ הִסְתַּתֵּר בְּאַכְסַנְיָה דַלָּה צָרָה / יָשַׁב וְהֵתֵם קְרִיאָתוֹ בְּעִיּוּן וּמַחֲשָׁבָה / וְתוֹךְ כְּדֵי שִׂיחוֹ חִבְּקוֹ נְשָׁקוֹ בְּאַהֲבָה. / אָמַר: רַבִּים פִּילוֹסוֹפִים עָשׂוּ חַיִל וְאַתּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. / רְאֵה גַם רְאֵה תְּקָפַנִי הַסֵּפֶר בְּחָזְקָה / אֳנִי סוֹחֵר שָׁכַחְתִּי בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה / וְנָשִׁיתִי חֶשְׁבּוֹנוֹת וְעִסְקֵי מָמוֹנוֹת / וְנָהִיתִי אַחַר דִּבְרֵי הָעֹז כְּדָרְבוֹנוֹת. / אַגִּיד וְאוֹדֶה: הַצְּדָקָה לְךָ וְטוֹב פָּעָלְךָ, אָנוּ / כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְעֶבְרוֹ פָּנִינוּ / אֶחָד וְיָחִיד אַתָּה שָׁלִיחַ נֶאֱמָן לְעַמְּךָ / רוּחַ ה' דִבֵּר בְּפִיךָ וְהוּא יִהְיֶה עִמְּךָ. / וְעַתָּה אֲשֶׁר נָתַן ה' בְּלִבְּךָ עֲשֵׂה / לֹא אֲנִיאֲךָ, לֹא אֲדַבֵּר וְלֹא אֲנַסֶּה / הָתֵם עִנְיָנֶיךָ וְהָכֵן כֵּלֶיךָ וְסַע / וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רַע. / וְאֲנִי בֵּינְתַיִם אָסֹל בִּרְצוֹן הָאֵל אָרְחוֹתֶיךָ / וְעֵת תָּבוֹא מִצְרַיְמָה עָלַי מַחְסוֹרְךָ, דַּאֲגוֹתֶיךָ.

רָגַשׁ רַבֵּנוּ לִשְׁמֹעַ דְּבָרוֹ / חִבְּקוֹ בְּרֶגֶשׁ מֵרֹב גִּיל עֲבָרוֹ. / אָמַר: הַשֶּׁבַח לָאֵל שְׁלָחֲךָ לְהָאִיר עֵינַי / אַתָּה בְּצֶדֶק תְּחַזֵּק פָּעֳלִי תָּבִין רַעְיוֹנַי / וְהָיִיתָ לִי לְאָח לְרַב / וְכִי אַתָּה לִי – רַב לִי רַב. / וְאוּלָם כִּי תֹאמַר “עָלֶיךָ כָּל מַחְסוֹרִי” / אַל־נָא, אָחִי, יֵשׁ לִי דַי, בָּרוּךְ יוֹצְרִי. / מְנַת חֶלְקִי שָׁפְרָה עָלַי מֵאָז וְעַד הֵנָּה / וְתִמְצָא לִי אִם יֶאֶרְכוּ יָמַי כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

אָז גִּלָּה לוֹ רַבִּי חַלְפוֹן טֶפַח / בְּהִלְכוֹת מָמוֹן וְדִין־סְחוֹרָה וְרֶוַח / וַאֲנִי יוֹשֵֵׁב בְּצִדָּם עוֹשֶׂה אָזְנַי כַּאֲפַרְכֶּסֶת. / אָמַר רַבִּי חַלְפוֹן: מָמוֹן מְזֻמָּן כִּדְיוֹ בַּקֶּסּת / הַנּוֹזֵל פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ וְסוֹפוֹ יָבֵשׁ / וְגַם חֲשָׁשׁ יֵשׁ: גְּנֵבָה, אֲבֵדָה אוֹ אֵשׁ. / וְזוּלַת זֹאת תָּא שְׁמַע, אָחִי, גְּדוֹלִי וּמְה

ֻלָּלִי: / אֶמֶשׁ שְׂעִפִּים וְחֶזְיוֹנוֹת עָטוּ עָלַי כֻּלִּי / הָגִיתִי, חָזִיתִי, כְּמוֹ בְּאַסְפַּקְלַרְיָה מְאִירָה: / בְּרֹב חֶסֶד יָהֵל פָּעָלְךָ בְּאֶרֶץ הַבְּחִירָה. / תְּשׁוּקָתְךָ, עֶרְגוֹנְךָ בְּלַהַט־אֵשׁ בְּגֹדֶשׁ / הָלוֹך וְנְדוֹד לִשְׁכֹּן בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ / לֹא בִּכְדִי לֹא בִּכְדִי, יְדִיד נַפְשִׁי / נִדְרְךָ יֵרָצֶה, אַתָּה תִרְאֶה – זֶה רַחֲשִׁי / לֹא אֵדַע כַּנּוֹת בְּשֵׁם, בְּפֹעַל אֲשֶׁר אֶחֱזֶה / אֲבָל אֶרְאֶה אוֹר בּוֹקֵעַ מִמַּסָּעֲךָ זֶה / וְנֶאֱמַר: לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. / לְפִיכָךְ לֹא לְלֶחֶם, לְבֶגֶד רַק דַּאֲגָתִי / כִּי לְמַעְלָה־לְמַעְלָה מֵאֵלֶּה עֶרְגָּתִי / אֶחְפֹּץ כִּי תִהְיֶה בְּצִיּוֹן בְּנַחַת וְהַרְוָחָה / כִּי תִפְעַל בַּאֲשֶׁר תִּפְנֶה בְּהַצְלָחָה. / כִּי הֵן “הֵם־הֵם הַמְדַבְּרִים” ¹⁰⁰, הֵם־הֵם הַפּוֹתְחִים הַשִּעְרִים / וּבָהֶם הַ"תְּרוּעוֹת" וּבִלְעַדֵיהֶם הַ"שְּׁבָרִים" / עַל־כֵּן עֲצָתִי, הַנַּח סְכוּם מִמָּמוֹנְךָ בִּסְחוֹרָה / יִהְיֶה עִם כַּסְפִּי בְּשֻׁתָּפוּת אֲגוֹרָה לַאֲגוֹרָה / וְאַכְנִיס זֶה הַמָּמוֹן בְּסוּגֵי חֵפֶץ יְקָרִים / וּבִרְצוֹן הָאֵל יָבִיא רֶוַח מֵאָה שְׁעָרִים / וְהָרֶוַח מֵהַקֶּרֶן הַמְשׁ

שֻתֶּפֶת / חֲצִי עַל חֲצִי וּבְרָכָה מְצֹרֶפֶת. / וְהָיָה בְּהַגִּיעֲךָ לְצִיּוֹן בְּשָׁלוֹם וּבְשִׂמְחָה / אֲסַפֵּק לְךָ מֵעוֹנָה לְעוֹנָה חֶלְקְךָ בַּהַרְוָחָה / וַאֲנִי בְּעֵזֶר הַבּוֹרֵא וִידִידַי בַּשִּׁלְטוֹן / אֲצָרֵף אֵלֶיךָ שׁוֹמְרִים מְעֻלִּים בְּאָרְחוֹת הַצָּיוֹן.

וּבְעוֹד יְדִידֵינוּ זֶה מַזִּיל צוּף דְּבָרָיו / נִרְאָה רַבֵּנוּ הוֹזֶה, דּוֹמֵם, חוֹסֵךְ אֲמָרָיו / סִימָן לְשִׁיר יֶהֱמֶה יִתְכּוֹנֵן בְּדָמָיו / וְאָמְנָם מִיָּד פָּתַח וְשָׁר לְכָל טְעָמָיו / בְּעַל־פֶּה, שִׁיר זֶה (אַחַר הֶעְתַּקְתִּיו שֵׁנִית מִפִּיו):

נְדִיב לֵבָב כְּלִיל יֹפִי

קְשֹׁב מִלַּי וְאִמְרֵי פִי

וְדַע כִּי אֵין לְךָ דּוֹמֶה

וְאֵין בָּךְ מוּם וְלֹא דֹפִי

וּמִלֶּיךָ מְתוּקִים לִי

כְּמוֹ יַעְרִי וְגַם צוּפִי

הֲלֹא אַתָּה כְּלִיל רֹאשִׁי

מְיֻדָּעִי וְאַלּוּפִי

וְגַם נַפְשָׁךְ כְּמוֹ נַפְשִׁי

וְכַסְפֶּךָ כְּמוֹ כַסְפִּי

שְׁלַח אֵלַי חֲסָדֶיךָ

וְשִׂימֵם אוֹת עֲלֵי סִפִּי.

בּוֹ בַּיוֹם מָסַר לוֹ רַבֵּנוּ / סְכוּם מָמוֹן בֵּינוֹ לְבֵינֵינוּ / ק"ן דִּינָר בְּמִסְפָּר / לִסְחֹר כַּמְדֻבָּר.

אָז לִוִּינוּהוּ לְדַרְכּוֹ עִם צֵאת הַשְּׁיָרוֹת / וּבֵרַכְנוּהוּ בְּכָל לֵב בְּדבְרֵי נְעִים זְמִירוֹת: / כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לְךָ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ.

וּבְשִׁלְהֵי אוֹתָהּ שָׁנָה הוֹדִיעַ בְּאִגֶּרֶת לְרַבֵּנוּ / עָשָׂה הַמָּמוֹן יָפֶה וְהִגִּיעָה לְכֵפֶל קַרְנֵנוּ.

וְעַתָּה עֵת אָמַרְנוּ לָצֵאת לְקַהִיר / בָּא מֵרַבִּי חַלְפוֹן כְּתָב זֶה מַפְצִיר / וּכְמוֹ הָפַךְ עַל פִּיהָ קַעֲרָתֵנוּ / כִּי הָפְכָה כָּל סֵדֶר מַעֲרַכְתֵּנוּ.

וְזֹה לְשׁוֹן הָאִגֶּרֶת מִלָּה בְּמִלָּה:

פה ביזרטה ר"ח חשון

לשוכן בין בתרי לבבי וחדריו

הוא ומשאלותיו ונדריו,

שליט בחשׂיפי רעיונַי כרועה בעדריו,

מיַמים ויבשות ימשכני אחריו

גדול בּינה ורב שכל בחקריו

יחיד הדור ופלא זמיריו

כבוד שמו ועתרת פאריו

אַבּוּל חסן יהודה הלוי נרו יאיר

מה גדול עצבוני ורב חרוני אשר נגזר עלי לעלות לאֳני למסע נמרץ במפרץ פרס עת הגיעה בשׂוֹרת יקרתך מאלמהדיה וביקשתני לצאת לקראתך לאלכּסנדריה. צר לי צר אשר היה זמני קצר ולא נתנני למלא רצונך לקבל פניך במעוני מעונך, אבל הוריתי לשאוּל אישנו כי יקבל פניך, אהובנו, ולעשות ככל אשר תורנו, ורגלו ברגלך עד בואך לקהיר עירנו.

אבל ישמח לבי אשר בינתים הוּבאת בצל קורתים: למעון החכמה והתורה, הנדיבוּת והתפארה, הוא בית רבנו ומורנו כבודנו ופארנו ר' אהרן אלעמאני, ישמרהו צורו ויחַיהו. ולא אפונה כי עברו עליך הימים בנעימים, השבח לריבּוֹן העולמים.

ועתה זאת להודיעך בענין מסעך, דברים שעלו בדעתי עתה לשמחתי ולתועלתך אתה.

בהגיע כתבי זה לידך קומה־נא אתה וידידיך ושימו פניכם לעיר דוּמייט. שם אחי אַבּוּ־עלי יחזקאל ועמו חבר מרעים, חכמים ושוֹעים, יקדמוך בגיל ושעשועים.

וכי תשאל מדוע ולמה זה המסע פתע שמה? – שמע עתה אהובי הענין בקיצור ובדוּמייט אשׂיח לך יסודו וביצורו: בדוּמייט עסק סחורה לנו: בית־אריגה ליריעות “הדימיאטי” שלנו ויצא להן מוניטין בהודו, בפרס כמו במערב והבאתי עמי ממסעי דרישות גדולות במספר רב והעסק יגדל הרבה וירחב. בחפצי להניח סכום גדול מממונך בזו הסחורה להגדיל הונך.

זה קיצורו של דבר.

על־כן אמרתי: בּוֹאה דוּמייטה ונקח במתינות דברים יחד עם שאר החברים, דכתיב: טוב מראה־עינים, ונשקול הכל במאזנַיִם וגם נקבּע בעזר ה' סדר מסעך למחוז־חפצך בבוא השעה הטובה אמן.

והמהלך מאלכּסנדריה לדוּמייט יוֹמַיִם ותמצאני שמה בעזרת שמים.

אוהבך הנכסף לראות פניך לשתות מי מעיינך

חלפון הלוי

ובו בשבוע יצאנו לדרכנו לדוּמייט. אבל יעצונו לנסוע ביבשה, כי הרוח בים קשה וגם לעתים בוששה.

 

יג. כיסופי גאולה בדומייט    🔗

וְהַמַּסָּע מֵאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה לְדֻמְיֵט / אָרַךְ יוֹתֵר מִפַּעֲמַיִם מֵעֵת לְעֵת / בְּדֶרֶךְ הַמִּישׁוֹר רֻבָּהּ עֲקַלְקַלִּים / וַאֲבָרֵינוּ בַּמֶּרְכָּבָה מְדֻלְדָּלִים / כִּי הִתְנַהֲגָה בִּכְבֵדוּת וּבְטִלְטוּלִים / כְּמוֹ הָיְתָה שָׂרִיד מִמַּרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְעֵדוּת / עַל וַיָּסַר וְכוּ' וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת.

וּלְדֻמְיֵט הִגַּעְנוּ לְעֵת עַרְבַּיִם / בְּתַחֲנַת הַפִּשְׁתָּה רַחֲבַת יָדַיִם / וְשָׁם אָדָם וּבְהֵמָה וְשָׁאוֹן וַהֲמֻלָּה / סוּס חֲמוֹר וְגָמָל וּמְהוּמָה גְדוֹלָה / וְאָנוּ הוֹלְכִים וְנִכְשָׁלִים / בֵּין חֲבִילוֹת וְסַלִּים / עֲדֵי פָּרַשְׁנוּ לְקֶרֶן־זָוִית חֲבוּרָתֵנוּ / שָׁם עָרַכְנוּ צְרוֹרֵינוּ הֵיטַבְנוּ בְּגָדֵינוּ / אָז שָׁאַלְנוּ בְּבַקָּשָׁה אֶחָד מֻסְלְמִי רוֹכֵל / אֶפְשָׁר יוֹדֵעַ אִישׁ אַבּוּ־עַלִי יְחֵזְקֵאל / מִיָּד אָמַר וַדַּאי אֵדָעֵהוּ / כַּאֲשֶׁר יֵדַע אֶזְרָח רֵעֵהוּ / הוּא יְהוּדִי אֲבָל אָדָם טוֹב / הֲלֹא הוּא לְבֵית חַלְפוֹן קָרוֹב.

וְעֵת הִגַּעְנוּ לְבֵית מְאָרְחֵנוּ / הֵרִיעוּ בְּצָהֳלָה לִקְרָאתֵנוּ / וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְנוּ כֵּן תָּמַהְנוּ / רַבִּי חַלְפוֹן לֹא בָא עִם שֶׁהִתְמַהְמַהְנוּ / וְהָיִינוּ בִּדְאָגָה וָצַעַר / כִּי לֹא שָׁלַח כְּתָב אוֹ נַעַר / וְלֹא נֵדַע אַיֵּהוּ / וּמָתַי בּוֹאֵהוּ. / וְאַבּוּ־עַלִי הִשְׁקִיט לִבֵּנוּ וַיּוֹסֶף לֵאמֹר: / אַל דְּאָגָה, אָחִי נוֹהֵג תָּדִיר בְּ"זָכוֹר וְשָׁמוֹר" / כִּי יַתְחִיל דָּבָר לֹא יִשְׁקֹט עַד יִגְמֹר / רַק כִּי פְּרוּשׂוֹת מְצוּדוֹתָיו עֲלֵי יָם וְיַבֶּשֶׁת / וְלוֹ מַבּוֹל פִּעָלִים – וְיֵשׁ לֹא יִרְאֶה הַקֶּשֶׁת.

וּבַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הִכַּרְנוּ דַיֵנוּ / כַּמָּה מַעֲלוֹת לְאַבּוּ־עַלִי מְאָרְחֵנוּ / וְרַבֵּנוּ יְהוּדָה אֲהַבוֹ מֵעֵת רְאוֹתוֹ / וְאָמַר כָּל יוֹם תִּרְבֶּה בְּלִבּוֹ אַהֲבָתוֹ / כִּי הַשַּׂר יְחֶזְקֵאל / טוֹב לַבְּרִיּוֹת וְטוֹב לָאֵל / טָהוֹר הוּא כְּיֶלֶד תָּמִים / וְדַרְכּוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים / וְכָל יְמוֹת שְׁהוֹתֵנוּ בְּדֻמְיֵט כַּמָּה חֲדָשִׁים / רְאִינוּהוּ כְּמֻפְלָא וְנִפְלֶה בַּאֲנָשִׁים / דְּמוּתוֹ נָאָה הֲדוּרָה וְחֵן גְּבָרִים לָהּ / קוֹמָתוֹ גְבוֹהָה “מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה” / מְאוֹר־פָּנִים תָּמִיד עִמּוֹ / וְתַכִּיר בְּשִׂיחוֹ טוּב טַעְמוֹ / וְתִרְאֶה לְבוּשׁוֹ תָדִיר בְּרִשּׁוּל / וְיֶאֱרַע בּוֹ לָרֹב אֵיזֶה פְּסוּל / אִם הָפוּךְ אוֹ עָקֹם אוֹ רוֹפֵף / וְיִצְנַח מֵעָלָיו מָה, כִּי יִתְכּוֹפֵף / וְכָל־עַצְמוֹ כְּאֶחָד פִּילוֹסוֹף אוֹ דַרְוִיש / יַעַן רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֵב הָאִישׁ.

וַיְהִי בַּשָּׁבוּעַ הַשְּׁלִישִׁי לְבוֹאֵנוּ הֲלֹם / וְהִנֵּה הִגִּיעַ רַבִּי חַלְפוֹן בְּשָׁלוֹם / וְאָמַר כִּי נִתְפַּס שְׁבוּעַיִם יָמִים / בְּעֵסֶק חָשׁוּב עִם שָׂרִים רָמִים. / וְנִכְפְּלָה הַשִּׂמְחָה וְגָבַר הַשָּׂשׂוֹן / עֵת עָמְדוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חַלְפוֹן / חֲבוּקִים צְמוּדִים / מְשַׁבְּחִים מוֹדִים / לְשׁוֹכֵן שְׁחָקִים / מְקָרֵב רְחוֹקִים / נִפְרָדִים זֶה אַרְבַּע שָׁנִים / וְהַנּוֹכְחִים רוֹאִים וְנֶהֱנִים.

וְהָיִינוּ בְּבֵית אַבּוּ־עַלִי בְּטוֹבָה וְהַרְוָחָה / כִּי רָאִינוּ גֹדֶל לִבּוֹ וְיָדוֹ הַפְּתוּחָה / וְכָל־מַרְאֵה הַמָּעוֹן הַזֶּה הפְלִיאַנִי / עִם שֶׁלֹּא הָיָה מְפֹאָר כְּאַרְמוֹן אַלְעַמָּאנִי / אֲבָל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוַת חֵן שָׂרְרוּ בַּכֹּל / בִּצְדָקָה וּבְמַתַּן־סֵתֶר בְּאֵין קוֹל.

אֲבָל אָשׁוּב עַתָּה לְחֵפֶץ רַבִּי חַלְפוֹן וְּמַחְשְׁבוֹתָיו / אֲשֶׁר הִזְמִין אֶת רַבֵּנוּ לְדֻמְיֵט לְגַלּוֹת רַעְיוֹנוֹתָיו.

וְהָיָה בְּיוֹם בּוֹא רַבִּי חַלְפוֹן / אָמַר לְשֻׁתָּפָיו בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן / פַּרַשׁ לָהֶם פְּרָט לִפְרָט חֶשְׁבּוֹן מַסָּעָיו / עַד שֶׁהֵתֵם כָּל־עִנְיָנָיו / אָז פָּנָה לְרַבֵּנוּ בְּמַעֲמָדָם / כְּשֻׁתָּפָם וּמְדַבֵּר בַּעֲדָם.

לֵאמֹר:

הַמָּמוֹן מֵאָה וַחַמִשִּׁים הַדִּינָר / אֲשֶׁר הִפְקִיד רַבֵּנוּ בְּיָדוֹ לְשֶׁעָבָר / בְּעֵת הִוָּעֲדָם אָז בִּגְרָנָטָה יוֹמַיִם / עָלָה עַד עַתָּה יוֹתֵר מִכִּפְלַיִם / בִּמְדֻיָּק שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה דִינָר / וְהִגִּישׁ לוֹ הַחֶשְׁבּוֹ ן קַו לְקַו מְבֹרָר.

וְעַתָּה יָעַץ:

יָשִׂים רַבֵּנוּ חֲצִי זֶה הַסְּכוּם בְּבֵית־הַמְּלָאכָה / כְּשֻׁתָּף וְרֶבַע הָרֶוַח לוֹ כַּהֲלָכָה / וְהַחֵצִי הַשֵּׁנִי יַשְׁאִיר שׁוּב בְּיַד רַבִּי חַלְפוֹן / יַכְנִיסוֹ לְעֵסֶק חַלְפָנוּת עִם אַרְצוֹת הַצָּפוֹן / וְרִוְחֵי שְׁתֵּי הַקְּרָנוֹת יִגְדְּלוּ בְּעֵזֶר ה' לְמַכְבִּיר / וְנֶאֶמַר בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר.

וְהוֹסִיף וְאָמַר לְרַבֵּנוּ:

וְפֵרוֹת שְׁתֵּי הַקְּרָנוֹת לְמִחְיָה וְלִצְדָקָה בְּשֶׁפַע / בְּשִׁבְתְּךָ לְאֹרֶךְ יָמִים בְּאֶרֶץ הַיֶּשַׁע / לְכָל אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּלִבּךָ לִפְעֹל וּלְנַסּוֹת / בְּעֶזְרוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת. / רַק יַגִּיעוּ הַקֻּפְּטִים וְנֵדַע עִנְיָנֵנוּ / וּלְפִי דְבָרָם נְטַכֵּס עֵצָה וְנָכִין צְעָדֵינוּ / וְהָיָה אִם טוֹבוֹת יַשְׁמִיעוּ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים / אָכִין הַמַּסָּע בְּעֵזֶר ה' בְּמִסְפַּר יָמִים. / נֵאוֹת לַעֲצָתוֹ בְּתוֹדָה רַבֵּנוּ וּבְשִׂמְחָה / אָז בֵּרְכוּ עַל הַכּוֹס וְהֶעְתִּירוּ לְהַצְלָחָה.

וְאַתָּה, הַקּוֹרֵא, כַּתַּר לִי זְעִיר / וְתִשְׁמַע כֹּל שֶׁמְּצָאָנוּ בְּזוֹ העִיר / מִצָּרוֹת פְּגָעִים רָעִים וּפְחָדִים / וְגַם טוֹבוֹת וּנְעִימוֹת וַחֲסָדִים / מֵהֶם שֶׁקָּרוּ בְּגַלוּי הָכָא וְהָתָם / וּמֵהֶם שֶׁהָיוּ סוֹד בְּשַׁעְתָּם / וְכַיּוֹם, לְאַחַר הַכֹּל, מֻתָּר גַּלּוֹתָם.

וְעַתָּה אָחֵל דְּבָרִי רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן / וְאָתֵם בְּעֵזֶר הָאֵל עַד אַחֲרוֹן:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת דִּבֵּר רַבִּי חַלְפוֹן לְרַבֵּנוּ / בְּהַסְתֵּר דָּבָר בְּאֵין אִישׁ, זוּלָתִי שְׁלָשְׁתֵּנוּ, / אָמַר:

בָּאָה אֵלַי מְשֻׁגֶּרֶת מֵרַבֵּנוּ אַלְעַמָּאנִי / וְתָכְנָהּ שִׂמְחַנִי גַם הֶעֱצִיבַנִי וַהֲמָמַנִי / שִׂמְּחַנִי דְבַר אַהֲבָתוֹ וְדַאֲגָתוֹ לְךָ / אֲשֵׁר תִּכֵּן וְעָרַךְ שְׁלִיחוּת הַקֻּפְּטִים בִּשְׁבִילְךָ / וַאֲשֶר יְצַפֶּה לְשׁוּבָם בְּכִלְיוֹן לִבּוֹ / וָאֶתְעַצֵּב מִשִּׂיחוֹ בְּאִגַּרְתּוֹ וְרֹב עָצְבּוֹ / אֲשֶׁר יַחְשֹׁש כִּי פָּגַע חָס וְשָׁלוֹם בְּמַעֲלָתְךָ / וְלָזֹאת תִּדַּד שְׁנָתוֹ בַּלֵּילוֹת וְיִרְצֶה מְחִילָתְךָ / וְאִם כִּי לֹא אָבִין דָּבָר אֶל מָה יִרְמְזוּן מִלָּיו / הֻמַּמְתִּי כִּי יָכוֹל הַשָּׂטָן בְּמַעֲלָלָיו / לְהַעֲכִיר הַשֶּׁמֶן הַטוֹב בִּשְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב / וְלִגְרֹם צַעַר וּדְאָבָה לְאִישׁ נִשָּׂא בְּמַעֲלוֹתָיו / וַהֲלֹא חֶסֶד פָּעֳלוֹ לְךָ, יַגִּיד תְּהִלּוֹתָיו / וְעַתָּה, אָהוּב, קוּם־נָא וְטַהֵר הַלְּבָבוֹת / עֲשֵׂה כְּחָכְמָתְךָ וּפַיְּסוֹ בְּטוֹבוֹת. / נִצְטַעֵר הַרְבֵּה רַבֵּנוּ / שֶׁגָּרַם כְּאֵב לְאִישׁ חַסְדֵּנוּ / וְחָזוּת פָּנָיו עָנְתָה בוֹ / זוּ רוּחוֹ תָצִיק לְבָבוֹ / קִבֵּל דִּבְרֵי רַבִּי חַלְפוֹן כְּתוֹכָחָה מֵאַהֲבָה / וְהוֹדָה אֲשֶׁר בִּשְׁגָגָה גָרַם לָאִישׁ דְּאָבָה / וּבוֹ בַיּוֹם אַחַר סְעֻדַּת עַרְבִית / כָּתַב לוֹ אִגֶּרֶת בִּלְשׁוֹן עֲרָבִית / וְצֵרֵף לוֹ שִׁיר נָאֶה כְּמוֹדֶה בְּטָעוּתוֹ / וּבִקֵּשׁ בּוֹ מְחִילָה מֵרוֹם מַעֲלָתוֹ.

וְזֶה נֹסַח הַשִּׁיר:

רְאֵה כִּי עַנְנֵי גִשְׁמִי וְטַלִּי

עֲצוּרִים לֹא בְשֶׁלְּךָ כִּי בְשֶׁלִּי

הֲלֹא אוֹדֶה חֲסָדֶיךָ וְאַתָּה

כְּבוֹד יַעְרִי וְכַרְמִלִּי וְצִלִּי

וּבָךְ אוֹרִי וְזִיו שַׁחְרִי וְנֵרִי

וְנֵס דִּגְלִי וּמִגְדָּלִי וְתִלִּי

הֲלֹא אִמָּשְׁכָה אַחַר רְצוֹנְךָ

וּמֹטוֹתַי בְיָדֶךָ וְעֻלִּי

אֲבָל לֹא אֶמְצְאָה מַעֲנֶה וְאֵבוֹשׁ

לְהַקְבִּיל אֶת דְּבִיר קָדְשְׁךָ בְּחֻלִּי

מְאֹד אֶקְטָן בְּעֵינֵי מֵהֲשִׁיבְךָ

עֲדֵי כִי נַעֲשָׂה פַּרְעֹש גְּמַלִּי

וּמַהֲלָלַי מְהוֹלָלִים לְנֶגְדְּךָ

וְאוֹרְךָ תָּהֳלָה יָשִׂים בְּהִלִּי

וְאוּלָם אֶדְרְשָׁה שָׁלוֹם וְאַחֲזִיק

בְּמָעֻזְּךָ וְשָׁלוֹם תַּעֲשֶׂה לִי.

קְרָאוֹ רַבִּי חַלְפוֹן וְרַבָּה חֶדְוָתוֹ / אָמַר אֱמֶת הַגָּדוֹל יֻכַּר בְּעַנְוָתוֹ.

וַיְהִי בַּבֹּקֶר לְקָחוּנוּ לְבֵית־הַמְּלָאכָה / לְהַרְאוֹתֵנוּ עֲשִׂיַּת הַדִּימְיַאטִי בְּמַהֲלָכָהּ / הָחֵל מֵהוֹצָאַת הַפִּשְׁתָּה מִן הָעֲטִיפוֹת / וּסְרִיקָה וּטְוִיָּה עַד הוֹפִיעַ הַיְרִיעוֹת הַיָּפוֹת / וַחֲצַר הַ"וַּרִשֶׁה"¹⁰¹ גְדוֹלָה וְרַחֲַבַת יָדַיִם / וְבְקָצֶהָ בִּנְיָן נָמוֹךְ אָרֹךְ בֵּין שְׁלוּלִיּוֹת מָיִם / וְשָׁם הַרְבֵּה פּוֹעֲלִים לְמַעְלָה מֵחֲמִשִּׁים / רֻבָּם יְהוּדִּים וּמְעַט מִצְרִיִּים וְכוּשִׁים / וּמִבְּנֵי הַיְּוָנִים וְאִיטַלְיִים בַּחֲרשֶׁת וּבַצִּיּוּרִים / וְיִתְרָם בִּצְבִיעָה כְּבִיסָה אֲרִיגָה וּבְסִדּוּרִים / וְעוֹשִׂים מְלַאכְתָּם בִּמְהוּמָה וְזִמְרָה בְּקוֹל רָם / וְהַנּוֹגְשִׂים אָצִים בָּהֶם כְּבִימֵי בֶּן־עַמְרָם / וּבֵרַכְנוּ הַפּוֹעֲלִים בִּבְרִיאוּת / וְהֵשִׁיבוּ בְּתוֹדוֹת וּבְנִימוּס כַּיָּאוּת.

וַיֵשֵׁב עִמָּנוּ רַבִּי חַלְפוֹן / שָׁבוּעַ תָּמִים / וּבִלִּינוּ הַיָּמִים בְּטוֹב וּבִנְעִימִים / בְּמִשְׁתָּאוֹת וּבִקּוּרִים וְשֶׁבֶת־אַחִים / בְּשִׂיחוֹת חֻלִּין וּדְרוּשִׁים מְשֻׁבָּחִים / וְהַלֵּוִי וְחַלְפוֹן מִתְנַגְּחִים וּמִתְלַהֲבִים / בְּוִכּוּחִים וְחִדּוּדִים וּבְרַעְיוֹנוֹת נִשְׂגָּבִים / עֲדֵי הִגִּיעָה שְׁעַת רַבִּי חַלְפוֹן לָצֵאת לְמַסָּע קָצָר / לְאִיֵי כְּרֵתִים וְיָוָן עַד יָם הַמֵּצָר / וּבִרְצוֹן ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ / יָשׁוּב בַּחֲצִי אֲדָר אוֹ בַּסּוֹף בְּעֵרֶךְ / וְאָז יָשׁוּבוּ הַקֻּפְּטִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּבָר / וְנִשְׁמַע מִפִּיהֶם וְנִרְאֶה אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר / וְלִוִּינוּהוּ לָאֳנִיָּה בִּבְרָכוֹת וּשְׁלוֹמוֹת / וְנִשְׁאַרְנוּ מְצַפִּים בְּדֻמְיֵט לִישׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.

וְאַבּוּ־עַלִי הוֹסִיף הַשְׂבִּיעֵנוּ בִּרְכָתוֹ / כְּמוֹ לֹא הֵכִיל לְבָבוֹ עֹצֶם אָשְׁרוֹ וְשִׂמְחָתוֹ / מִמְּצִיאוּת רַבֵּנוּ בֶּאֱמֶת בְּצֵל קוֹרָתוֹ / וְהִרְבּוּ הוּא וּמִשְׁפַּחְתּוֹ וִידִידֵיהֶם / בִּסְעֻדּוֹת וְטִיוּלִים מִטּוּב יְדֵיהֶם / וְכָל־יוֹם עוֹבֵר אָהַבְנוּ יוֹתֵר אֶת אַבּוּ־עַלִי / עַל נְעֳמוֹ וְטוּבוֹ וְעַל שִׁירוֹ הָאִרְתִּגָ’לִי¹⁰² / אָמְנָם הָיָה שִׁירוֹ זֶה מְעַט צוֹלֵעַ וְרָפֶה / אֲבָל כְּשִׁיר־פִּתְאֹם הָיָה קוֹלֵעַ יָפֶה / וְגַם רַבֵּנוּ מָחָא כֵף וְהֵרִיעַ לוֹ / וְעָנָה לוֹ רַבֵּנוּ בְּתוֹסֶפֶת מִשֶּׁלּוֹ. / וְהָיָה שָׁם בֵּין חֶבֶר הַיְדִידִים / גֶּבֶר טוֹב מִמִּשְׁפַּחַת נְגִידִים / גַּם הוּא כְּאַבּוּ־עַלִי תָּם וְיָשָׁר / הוּא אַבּוּ עַבְּדוֹ שִׁמְעוֹן עַמָּר / שֻׁתָּף נֶאֱמָן לְבֵית חַלְפוֹן / וְלוֹ אֲחֻזּוֹת וְהַרְבֵּה מָמוֹן / וְדוֹמֶה הַרְבֵּה לְסוּג אַבּוּ־עַלִי וּלְמִדּוֹתָיו / רַק אֵינוֹ בֶן־תּוֹרָה וְלֹא רַבּוּ יְדִיעוֹתָיו / אֲבָל שְׁנֵיהֶם יִשְׁתָּאוּ לַמְשׁוֹרֵר וְלִדְמוּתוֹ / זֶה בַּעֲבוּר הֲבִינוֹ שִׁירָתוֹ וְרֹב חָכְמָתוֹ / וְזֶה מֵעַמְקוּת רִגְשָׁתוֹ לְפִי תֻמָּתוֹ.

וְכָל־שֶׁסַּחְנוּ בְּחֵפֶץ רַבֵּנוּ לִשְׁכֹּן בְּצִיּוֹן / כֵּן נוֹכַחְנוּ שֶׁהַשְׁנַיִם יַגְדִּילוּ הָרַעְיוֹן / שֶׁכֵּן נִקְשְׁרָה נַפְשָׁם בְּחֵפֶץ רַבֵּנוּ / וְלבָּם דָּבַק בְּאַהֲבָה בְּלִבֵּנוּ / וְאִם כִּי לֹא צִוָּם רַבֵּנוּ בְּ"קוּם עֲשֵׁה" – הֵם מֵעַצְמָם נֵעוֹרוּ לְמַעֲשֶׂה / כְּמוֹ זִיק נִדְלַק בְּנַפְשָׁם / וּבָעֲרָה כָל־אִשָּׁם / וְהֵן זֶה הָיָה חֵפֶץ רַבֵּנוּ מִכְּבָר: / בַּל נִשָּׂא עָלֵינוּ אַחֲרָיוּת דָּבָר / לַעֲקֹר אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ לְצִיּוֹן / אַךְ אִם מִנַפְשׁוֹ יִכְסֹף לְפִדְיוֹן. / וְאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם מַה תַּעֲרֹג נַפְשָׁם לִתְמוּרָה וְלִגְאֻלָּה / וְעֶרֶב וָבֹקֶר הָיָה דְבָרָם בִּטָּחוֹן וּתְפִלָּה / וּלְאָזְנֵי רַבֵּנוּ אָמְרוּ:

אָל תְּקַנֵּן בְּלִבּוֹ דְאָגָה וְאַל יֶהְגֶּה בַמִּסְתָּרִים / בְּעֶזְרַת־הָאֵל שְׁנֵיהֶם עַל יָדוֹ כְּחוֹמַת מִבְצָרִים / לְהָכִין וּלְהָחִישׁ דַּרְכּוֹ לְצִיּוֹן / וְלֹא בִסְפִינָה כִּי בִנְתִיב הַצָּיוֹן / כְּחַפֶץ רַבֵּנוּ לַחֲזוֹת סִינַי בַּקֹּדֶשׁ / וְאִם גַּם הַדֶּרֶךְ תִּמָּשֵׁךְ יוֹתֵר חֹדֶשׁ / וְאִם הַשְּׁלִיחִים הַקֻּפִּטִים בּוֹשְׁשׁוּ פַּעֲמָם / שְׁנֵיהֶם גָּמְרוּ אָמְרָם יִשְׁלְחוּ צִירִים מֵעִמָּם / זְרִיזִים נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעֵי הַמִּדְבָּר / הֵם יִמְסְרוּ מַעֲנֵה שָׁלֵם וּמֻסְבָּר / וְהָיָה אִם יְבַשְּׂרוּ שָׁלוֹם וְיַגִּידוּ טוֹבוֹת / יַעֲלוּ גַם שְׁנֵיהֶם בִּרְנָנָה לְאֶרֶץ אָבוֹת. / וְגַם כַּמָּה מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת הַקְּרוֹבוֹת.

וְרַבֵּנוּ שׁוֹמֵעַ שִׂיחָם וּמִשְׁתָּאֶה לָהֶם / אֵיזוֹ הָרוּחַ עָבְרָה בְּלֵב סוֹחֲרִים כְּמוֹהֶם / הֲזֶה אוֹת כִּי הֵחֵלָּה הָעֵת וּבָא מוֹעֵד / וְעֹז רְצוֹן הַסּוֹחֲרִים הָאֵלֶּה הוּא הָעֵד? / – וְסָח לִי רַבֵּנוּ בַּלָּאט שֶׁלֹּא בִפְנֵיהֶם: / הַפְלֵא וָפֶלֶא שִׂיחָם וּמַעֲנֵיהֶם / לִבִּי לִבִּי לְעֹז אַהֲבָתָם לְאַרְצָם / אֲשֶׁר כֹּה גָדוֹל רוּחָם וְחָזָק מִרְצָם / וָאֲדַמֶּה הֵם הִגְדִּילוּ עָלַי טוּבָם / מֵאֲשֶׁר אִמַּצְתִּי אֲגִי לְבָבָם / הֵם לִי לְנָכוֹן בְּשׂוֹרָה רִאשׁוֹנָה / כְּאַחַר הַמַּבּוּל בְּשׂוֹרַת הַיּוֹנָה.

וְכָל־שֶׁהֲסִבּוֹנוּ בְאַחַד הַמּוֹשָׁבִים / הָיָה רַבֵּנוּ מְגַלֶּה אֲמָרִים נִלְבָּבִים / בִּדְבַר תְּשׁוּקַת יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל / כִּי רַק הִיא תְקָרֵב בִּיאַת הַגּוֹאֵל / וְהָיָה שִׂיחוֹ כְּמַעְיָן מִתְגַבֵּר / תּוֹרָה וְחָכְמָה כְּאַחַת יְחַבֵּר / וַאֲנִי הַקָּטָן אֵיכָכָה אוּכַל וְכָתַבְתִּי / גַּם אַחַת מִנִּי אָלֶף מֵאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי / וְאַךְ מְעַט כְּמוֹ חֹפֶן מִסְּאָה גְדוּשָׁה / אֶרְשֹׁם בַסֵּפֶר מִלָּה מֵאוֹתָהּ פָּרָשָׁה.

כְּגוֹן שֶׁאָמַר:

הֵן יֶאְשֵׁם יִשְׂרָאֵל כִּי נָשָׁה מַחְצַבְתּוֹ / הִיא מְעוֹנַת אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְנִדְבָתוֹ / בִּנְתִיבוֹת גּוֹלָה יְשָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ מִדּוֹר דּוֹר / כִּפְלִיט־עוֹלָם, אֶבְיוֹן, שָׁכַח טִיב מָדוֹר / עַם בִּחִיר אֲדֹנָי, עַם יְסוֹד־עוֹלָם / רֵאשִׁית גּוֹיִים וּמִדַּרְכּוֹ מִשְׁעוֹלָם / וְהוּא בַנֵּכָר עָשִׁיר־רָשׁ, עֶבֶד־שַׂר / צָפוּי לְבַז, לְדָם, מֵאֲסַפְסוּף וּמֶלֶךְ צָר / וְלֹא יֵדַע וְלֹא יָחוּשׁ כְּמוֹ לוֹ לֹא צַר / עַם זָנַח עַרְשׂוֹ, פְּאֵר עֻזּוֹ סְגֻלָּתוֹ / סְגֻלַּת חֲזוֹן־נָבִיא. רֹאשׁ תְּהִלָּתוֹ / עַם יְבַקֵּשׁ גְּאֻלָּתוֹ בְנִיב־שְׂפָתַיִם / וְהוּא רָבוּץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם / הֲיִצְלַח, הַיִמְצָא אִם לֹא יִיגַע? הֵן בַּגּוֹיִים לָעַד לֹא יִרְגַּע / לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי וּבְכָל־נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ / יָקוּם יַעֲלֶה הַר קָדְשׁוֹ, מְקוֹם כְּבוֹדוֹ / הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ שָׁמָּה וְלוּ בִמְתֵי מְעַט / כָּל־יוֹם יִתְנַהֵלָה לְלֹא סֶגֶת וָחָת, / אָז יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה יִקָרֵב הַקֵּץ / וְכָל־יוֹם עוֹבֵר שִׁמְשׁוֹ תַעֲלֶה תָנֵץ. / הֵן אִתְּמַר:

כָּךְ הִיא (כְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר) גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל: בַּתְּחִלָּה קִמְעָא קִמְעָא,

כָּל־מַה שֶּׁהִיא הִיא רַבָּה וְהוֹלֶכֶת.

לוּ יָדַע עַמִּי כִּי זֹאת הַתְּעוֹדָה / אַךְ הִיא תְקָרֵב הָעֵת מִמָּרוֹם יְעוּדָה: / יָבוֹא אֵלִיָּהוּ יְבַשֵּׂר מַלְכוּת יְהוּדָה.

כָּזֹאת וְכָזֹאת הִזִּיל כַּטַּל אִמְרוֹתָיו / וְסָעַר כָּל־לֵב מֵחֲזוֹן בְּשׂוֹרוֹתָיו. / וַיְהִי דְבָרוֹ בְּכָל־בַּיִת וּמוֹשָׁב / לְשִׂיג וָשִׂיחַ, לְשִׂמְחָה וְחֵפֶץ רָב.

עִם זֹאת אַבּוּ־עַלִי וַחֲבֵרָיו / דִּבְּרוּ אִישׁ־אִישׁ בְּאָזְנֵי מְקֹרָבָיו. / אַל יִשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים / בְּאָזְנֵי הַגּוֹיִים הַבּוֹעֲרִים / טֶרֶם תָּבוֹא הַשָּׁעָה הַטּוֹבָה בִמְהֵרָה / וְעַד אָז נְצַפֶּה בַּלָּאט לַשָּׁעָה הַכְּשֵׁרָה.

 

יד. עיכּוּבים    🔗

בכן בתחילה מצאנו ישיבתנו בדוּמייט במנוחה ובשלוַת־לב. ואולם אחר־כך אָרכוּ לנו הימים פה עד שלושה חדשים וגם השיגונו פגעים קשים ומכאובות ועצבונות וגם מחלות ואסונות והיינו בצערים ויגונות.

והרי לפניך קיצור הקורות כהוייתם, כפי רישומם בקונטרס בשעתם:

דימינו, כאמור לעיל, נשהה בדומייט למרבה חודש ימים, כי ודאי ישובו בינתים השליחים הקופטים כי יתמו כבר שלושה חדשים. ואמרנו, אם בחפץ האל יביאו בשורות טובות מבטחון הדרכים ומשלום הארץ, נצא בתחילת שבט לדרכנו לסינַי דרך המדבר ואם גם יארך מסענו כמשוער בערך חָדשיִם אז יעלה ויבוא עלינו חג הפסח בירושלים. אולם אם יידחה מועד צאתנו מפה, הן עלול האיחוּר להביא עלינו חג הפסח במדבר שממון – הייתכן? והנה חולפים עוברים ימינו פה בבטלה ומסענו הולך ונדחה ורבה התקלה. על־כן כבדו עלינו הימים ורוחנו עכורה, הן כל יום חולף הריהו כאבידה אין לה תמורה.

ומשקרב סוף טבת ועדיין עקבות הקופטים לא נודעו, היו רבים מבני דוּמייט והם קרוב לשני מנינים, רובם פשוטים ומיעוטם חשובים, שנתעורר לבם מדברי רבנו, נסתפחו אלינו למסענו וכתבו שמם ברשימת הנוסעים לחיים בירושלים. הם היו באים לעתים ושואלים אותנו תמהים: עד מתי אנו מתמהמהים, תלויים ועומדים באלו הקופטים? הן נוכל שנשלח מפה, מדוּמייט, שליחים נאמנים בדרך קצרה דרך הים בספינה כפי שנוסעים סוחרים ועוברי־דרכים ומגיעים בשבוע ימים לאשקלון, וגם שליחינו יכולים לירד סמוך לאשקלון, מתחפשים ונכנסים לארץ ולירושלים ויהיה לכתם ותיוּרם ושובם למרבה ארבעה־חמישה שבועות ואם תהיה בפיהם בשׂוֹרה טובה נצא מיד אחריהם בשעה טובה ונגיע לציון בשלהי אדר בעזר ה' יתברך. ואם חס ושלום תהיה רעה נגד פניהם – אז נשב ונמתין פה לרחמי האל.

ואנו אַבּוּ עלי וחבר מרעיו היינו חוזרים ומזכירים להם חפץ רבנו לסעת דרך המדבר, לחזות בעיניו הר־סיני, והוא חפץ כמוס עמדוֹ והוא משאת־נפשו מאז יצא למסעו והיאך נתעלם מרגש רבנו ורחשוֹ והוא כצפור־נפשו?

ובעודנו מטכּסים עצות כדת מה לעשות הגיעה איגרת מרבי אהרן אלעמאני בראש חודש שבט ובה תשובה מפורשה מדברי הקופטים לפרטיהם כמוצא פיהם:

אמרו, ראה ראוּ יהודים בירושלים וגם דיברו עם אחדים מהם. מספר כל היהודים, הגברים, תשעה ויש מהם בעלי אשה וילדים להם. ארבעה שוכנים בעיר בתוך החומה והחמישה בכפר סילואן (הוא השילוח), שותלים ונוטעים באדמה בחכירה מן השלטון. ויש גם מוסלמים מועטים מן הצפון, מדמשק ומארם־צובא, באו לירושלים איש־איש בשובם מעליה לחַג' בערי־קדשם – באו ונשארו בה. ומספרם כפול כמעט כמספר היהודים. והשלטון לא ירע למוסלמים וליהודים לא ייטיב. אולם הדרך במדבר סיני – כל הדרך בחזקת סכנה ממציאות שני שבטחים בדוים, שמלסטמים ושודדים השיירות. והם, הקופטים, בדרך לכתם לג’בל מוסה, הוא הר־סיני, פגשו בפליטי שיירה, בני המערב, נוצרים, ונפלה קטטה בין ה"מכּארה" (המובילים) שלהם שהיו בעלי זרוע עם גבורה ונהרגו שנַיִם משני הצדדים, והם, הקופטים, נמלטו על נפשם וחזרו מדרכם והיה שובם בדרך השפלה סמוך לים – בדרך הקצרה. ואין תקוה ואין אפשר לסעת דרך המדבר רק במשמר חיילים – למצער שלושה – מטעם השלטון מפוסטאט הבירה.

אלה הדברים ברורים קיימים ושרירים.

מששמע רבנו אלו הבשׂוֹרוֹת באו עליו כמרורות ונתעצב אל לבו מאד.

ברם, לפתע עלתה־פרחה תקוה בלבנו ממקום אחר. בעצם ימי הבשׂוֹרוֹת הטובות והמרות מפי הקופטים, נכנס אַבּוּ עלי יחזקאל אל רבנו ובידו שני מכתבים הגיעו מפוסטאט הבירה והיה מטיף באזני רבנו ברכות ותקוות לאמור: אַל יפול לב רבנו עליו, נבטח בה', הצוּר תמים פעליו. ושני המכתבים כתובים בידי החכם המופלא רבי נתן בן שמואל, הוא המזכיר לרבנו שמואל הנגיד רבּן לבני ישראל במצרים. המכתב האחד מרבי נתן לאַבּוּ עלי והשני כתוב גם הוא בידי רבי נתן אבל הוא שלוח על־פי צו הנגיד רבנו שמואל לרבנו יהודה.

והנה לפניך תוכן המכתב של רבי נתן לרבנו יהודה.

אל נעים זמירות יהודה / שר האומה, פארה והודה / גדול־דעים בשירה ובסודה / המעלה ב"כוזרי" גאון האומה ויִחוּדה / המעורר האומה ומעודדה / לעלות ציונה כראש התעודה / הלא הוא משוש לבנו / חמדת נפשנו / כליל תפארתנו יהודה הלוי אבן שמואל נרו יאיר.

מאז הגיעתנו הבשׂוֹרה הרוממה דרך כוכב הלוי מספרד ובשמי אלכסנדריה נגלה / רעד לבנו מגילה / ופינו מלא לך תהילה / ושפתותינו דובבות תפילה: / יהי רצון ובמהרה נזכה ונחזה דמותך המאירה / בעירנו פוסטאט הבירה.

ובשולי המכתב כתוב לאמור: גם שמענו מפי רבי חלפון מכוּבדנו יקירנו על פרשת מסעכם ופעלכם וחפצכם ויהמה לבנו עליכם.

ועתה הנה עמי דבר רבנו עטרת ראשנו רבנו שמואל נגידנו, אשר ציוַני במפגיע לשגר לכבודכם הזמנה זו לבוא לשכּוֹן כבוד בעירנו ונשמע דבר־דבר לאשוּרוֹ מכל אשר בפיכם ונדעה מה יש לאֵל־ידנו לעשות למענכם.

ועתה הואילו־נא ושלחו בידי שליחנו, הממתין לכתב תשובתכם

הצעיר נתן בן שמואל

מיד נחפז רבנו והשיב מענה קצר לר' נתן על רגל אחת ואמר על הזמנת כבוד מעלת הנגיד, שבאה כשמן הטוב על הראש וישמח לבנו ויגל כבודנו למעלה ראש, ואנו מוכנים ומזומנים לסעת אליכם רק אנו ממתינים לשוב חביבנו ר' חלפון ממסעו הקצר בזה השבוע כמשוער ונשים יחד לדרך פעמינו לחזות בנועם עטרת ראשנו.

ובסיום חתם לאמור:

כן יגדיל ה' כבוד נגיד ישראל, ויוסיף לו שנות חיים ובריאות כאל וכאל ובימיו ייוַשע יהודה וישראל

כעתירת הצעיר יהודה בן שמואל

ועם שדברי האיגרת על־אודות מסענו מעטים וסתומים היו, אבל אַבּוּ עלי היה שׂשׂ ושמח הרבה מהאיגרת ורגישוּת־לבו הולכת וגוברת כי הנה־הנה באה תקותנו ויצוא תצא דרך המדבר שיירתנו.

תמהנו ושאלנו מה הבטחון? כיצד? ומדוע?

ענה ואמר: הן לכל ידוע אשר מלך מצרים, חאפז, חפץ מאד ביקר רבנו שמואל וכל אשר ישאל ממנו ימלא המלך חפצו כפי שראינו כמה פעמים לעת מצוא. ועתה אם יחלה הנגיד פני המלך לצוות לנו משמר שלושה חיילים לדרך, עד הגבול לארץ־הקודש – הלא מצער היא – ואנו נשלם שכר מלא לחיילים לכל חודש.

אולם שותפו אַבּוּ עבדוּ עמאר חָלק עליו והזכיר תהפוכות המלך ומעלליו, יען ידוע, אין כמלך הזה הפכפך ואכזר ואשר יאמר היום יתכחש עליו מחר.

ואַבּוּ עלי הפריך דברו ואמר: אף־על־פי שהוא מלך קשה ולבו הפוך עליו, אבל גם מלך יתנַכּר במעלליו.

והיו שניהם מַרבּים דברים סתומים, משונים, ואנו שומעים ואין מבינים שיחתם עד שביקשנום ידברו אלינו דברים כהוייתם.

לקח לשונו אַבּוּ עבדוּ ואמר: דיינו אם נסיח לכם פרשה אחת ממהלכי זה המלך והיא מבעיתה ומחרידה, כולה ערוכה שוד, רצח ובגידה.

אמר: זה בקרוב שבע שנים קם אחד מבני המלך, הוא חסן בנו השני, והוא עז וקשה מאביו ויקשור קשר עם השרים לעלות על כסא אביו. וירבה מזימה ויגדל ערמה ברוב תככים ומשׂטמה, עד כי יראוּ השרים מעלליו והליכותיו ויבקשו להכותו נפש ולשים קץ לרעותיו.

אז בא הבן ויבקש מחסה בארמון אביו ויתן לו.

וירגזו השרים וכל העם על המלך חאפז וידרשו ממנו כי ימסור הבן לידיהם, לעשות בו שפטיהם, או כי יסיר ראשו מעליו לעיניהם.

והמלך ביקש והתחנן להם כי יתן את הבן כלוּא במאסר ולא יהיה בידו שלטון כל־עיקר. וימאנו ויאמרו: לא, או אנו או הוא. ואם לא תיאות לנו – גם אתה לא לנו, נגדך נקום כולנו.

ויקרבו השרים ועמם המון אדם רב, כעשרת אלפים מספרם, ויקרבו בין שני הארמונות ויצורו עליהם והביאו העצים והכינו האש להבעיר הארמונות וכל אשר בהם.

ובהיות המלך בצרה גדולה שלח בין כה וכה ויקרא לשני רופאיו המה הרופאים המהוללים, היהודי אַבּוּ מַנצוּר, הוא רבנו שמואל הנגיד, והשני אִבּן קִרפָה הנוצרי. קרא לפניו תחילה את אַבּוּ מַנצוּר ויאמר לו: הכן משקה־רעל יהיה טעמו קל ופעלוֹ חזק עד להמית את הנער מיתה עולמית ולא ייוָדע כי בא אל קרבו סַם משחית.

מיד נשבע לו אַבּוּ מנצוּר בתורה ובחיי המלך, שאין לו שום ידיעה בזה הענין, – היינו בזאת המכשלה – הכנת משקה תרעלה. וישלחהו המלך מעם פניו ויקרא לאבן קרפה ויודיעהו רצונו. הרופא הזה אמר: מיד אעשה כדבריך. גם הוסיף ואמר: המשקה לא ירע לבּשר ולא יגלה שום סימן בדמותו רק יוציא הנער חרש נשמתו.

בה בשעה הכין המשקה וישקה המלך את בנו וימת.

וישלח המלך לעם לאמור: כבר נתקיים רצונכם, לכו שובו לבתיכם. ולא האמינו לדבריו. ויאמרו: עד כי יראה אחד מאתנו בעיניו. וישלחו מביניהם איש גיבור־חַיִל, מֻעַזַם ג’לאל אדין, וייכנס לחדר בו שכב הבן עטוף תכריכין ועל פניו צעיף. הסירו מעל פניו וראם חיורים. ויוצא האיש מכיסו איזמל וידקור אותו בגרונו וברוך גופו ולא נע ולא זע – וכך התאַמת מותו.

ויהי אחר הדברים האלה, כשוֹך חמת המלך על בנו ויינחם על מותו ויצר לו, אז פקד ויוציא את אבן קרפה להורג ויהרסו ביתו ויחרם כל הונו ונכסיו לאוצר המלך ואת אַבּוּ מנצוּר גידל המלך וישימהו נגיד היהודים בכל ארץ מצרים ויעניק לו מתנה גדולה כיד המלך.

ורבנו כל ששמע אלה הדברים הנוראים מן הליכות המלך והשרים, נפלה עגמומית על פניו ויהי כצולל בעשתונותיו.

ואחר היה רבנו כשואל את נפשו לאזנינו לאמור: אחר שמענו דברים כאלו וכאלו מן המלך הזה, היש תקוה שיטה חסדו אלינו לצוות משמר חיילים למסענו? והטוב ונכון הדבר שאנו נכביד על מעלת הנגיד כי יתיצב לפני המלך על הדבר הזה? ואולי, חלילה, ירע לנו ולנגיד תחת להיטיב?

ואַבּוּ עלי סבר, ודאי לא נבקש דבר ממעלת הנגיד בטרם נכתוב על הענין לר' נתן המזכיר. והוא יעשה בחכמתו ויקח דברים עם מעלת הנגיד וידע מפיו אם קשה הדבר או קל ואז יודיענו ר' נתן אם נבקש מאת הנגיד אם נחדל.

ורבנו הסכים לסברתו. ואַבּוּ עלי, מחפצו להחיש מסענו בטרם יחלפו ימות־החורף הטובים ונוחים למסע במדבר – אמר ועשה. בו ביום שלח איגרת במזורז ובמפורט לר' נתן על כל הענין הזה.

ובינתים רבּוּ כמו רבּוּ עלינו בדוּמייט יסורים וצערים, כמו מן השמים שׂמוּ לנו עיכּובים עיקולים והיינו מתנחמים בנפשנו לאמור: כל עכּבה לטובה.

ראשון לעיכובים היה עיכוב ר' חלפון במסעו, שעבר כחודש ימים על המשוער ולא חזר אלינו והיינו בדאגה רבה על ענינו ועל עניננו. ובעוד אנו שרויים בדאגה מעיכוב רבי חלפון בא עלינו שבר וגם אסון.

בלילה באמצע חודש טבת נפלה דליקה בבית־המלאכה לאריגת “הדימיאטי” ואכלה האש כשליש הבית ושליש הסחורה והיה ההפסד רב וגדולה הצרה.

וטרם יפוּג צער זה מלבנו והנה ירד פגע אחר עלינו: אחד משני הסוחרים הנלוים אלינו והם הטובים והישרים בלבותם ותדיר מקדימים טובת זולתם על טובתם, אחד מהם – מר נחום עזוּז – חלה בעיניו, ומחלת־העינים היא אחת ממכות מצרים (וגם רבנו נוּגע בה והיה עצור שבועים ימים בקרן־זוית בחרדה וכולנו אחוזי פחד ורעדה, אבל שבח לאֵל חלף מהר חום הבעירה והעלו עיניו מזור מהרה), אבל מר נחום עזוּז מיום ליום התנפחו עפעפיו ואָדמוּ עיניו וראייתו הלכה וכהתה במשך חָדשיִם קשים ומרים עד שנפל לגמרי בסנוורים [וחשוב ושער מה רבו יסוריו ויסורינו בהיצמדו סגי־נהור וחלוּש למסענו עד ירושלים עיר־קדשנו].

ועודנו עגומים ושבוּרי־לב מאסון חברנו, אהה, כי עלה מוות בחלוננו. מאז שבתנו באלכסנדריה נפל בערש־דוי אחד בעלי־המלאכה מקרב אנשינו וכל הימים הרבים נתן רבנו בו כל מעייניו והרבה לו תכופות סממניו – ולא עלתה לו. ביום ט' בשבט הבאנוהו בדוּמייט למנוחות ואנו ביגונות ואנחות.

ואגב אורחא אזכיר כאן קצת ממצב אנשי חבורתנו בכללם: כל הימים היה ממוּנה יעקב סרוק מטעם רבנו על חבורת אנשינו, לידע מחסורם והדרוש למחייתם, לסייע בידם ולעשות לטובתם. וכל זה מ"הקופה הכללית", והגביר ר' אליהו אלשיך, היקיר שבחבורתנו, הוסיף תדיר מתנת ידו לקופתנו. וחלק מאנשינו, הפשוטים בעם, שלחו במלאכה ידם, ככל שעלתה בדרכם והיה להם די מחסורם לכל חפצם.

ועוד קרה בעצם אלה הימים מקרה לא שכיח בדוּמייט ואף הוא הסיח דעת אַבּוּ עלי ושותפיו וגם דעת רבנו מדבר מסענו והיה בעקיפין גורם עיכוב בעניננו:

כפי שנודע נפטר בדוּמייט, מזה שנה ומעלה, סוחר מוסלמי, שרשו מפרס, ושמו ג’עפר אַבּוּ פַיָאד ומקום מסחרו – חנות גדולה מאד, חשכתה מרוּבּה מאורתה, כוללת כלים מכלים שונים מנחושת, כסף וזהב, רובם ישנים, מהם יקרים מהם פשוטים ועדיי זהב וכסף ותכשיטים, וחפצים מהוללים עתיקים, בזיכים, גביעים ותיקים, וחרבות ופגיונות ושלטי־מגן בלי די ושטיחים ומרבדים מפרס ומדי.

ולאיש שלושה בנים: פיאד, פואד ופרוּז. והתעצמו והסתכסכו הבנים על ירושת החנות, עד שהסכימו יחד למכור החנות כולה כמות שהיא על סחורותיה ובנינה ויחלקו ביניהם הממון חלק כחלק ואז יסעו לפרס מכורתם.

והיה דלאל¹⁰³ עובר כל יום בחוצות דוּמייט מכריז ומזמין סוחרים גדולים לפקוד החנות, יתבוננו בסחורותיה, יעריכו כללה ופרטיה – לקנותה. והקניה – חצי חינם, יבואו מבינים ויראו בעינם.

והיו סוחרים נכנסים ויוצאים ונושאים ונותנים.

בתחילה דרשו הבנים מחירה תשע מאות דינר בכל מכל כל. ולא קפצו קונים ולא שעוּ לקול. עדי הורידו המחיר ועמדו על שש מאות.

ואבּוּ עלי ושותפיו ידעו והכירו, שהקניה במחיר זה עלולה שתביא רוח עצום, אבל היה בידיהם ממון בצמצום. אז נאותו רבי אליהו אלשיך גבירנו וגם רבנו לתת חלקם בשותפות, רק האריכו עם האחים למעניתם במשא־ומתן וקבעו עמם, שהם קונים החנות על תנאי, עד שיבוא ר' חלפון ויסכים גם הוא לקניה – ואם עד סוף שבט לא יגיע חלילה ר' חלפון – תקום על דעת עצמם הקניה.

ובימי הציפיה לר' חלפון הגיעה איגרת־תשובה מרבי נתן לאַבּוּ עלי משם מעלת הנגיד, והאיגרת ערוכה כלולה אמרי חכמה ושפר. ואמר שם עם הספר: על אשר שאלתם בענין הבטחון במסעכם – אין אפשר לשיח על כך בדרך הכתב, אבל התכבדו מכובדים ובואו־נא לפוסטאט. למה יאחרו פעמיכם ועל מה תתמהמהו? היש גורם יעכב בעדכם – הודיעונו מה הוא? אבל ראוי שתרימו פעמיכם ותבואו מהרה אלינו ונגיד לכם באזניכם אשר על לבנו. ואַל תדאגו ואַל תחוסו על חשבונכם, על ראשנו ועל עינינו כל מחסורכם.

ומעתרת דברי האיגרת ברוב שלומות ותשבחות הבינונו הדברים שכתבו במודגש, כי אין להעלות דברים של ממש באלו השאלות והענינים רק בשיחה פנים אל פנים.

אז ישב רבנו וכתב איגרת מהוללה לרבנו שמואל הנגיד והתחיל בשיר:

אם רצון נפשכם למלאות רצוני

שלחוני ואלכה לאדוני וכו'.

ובתוך האיגרת הגדולה הוסיף לאמור:

“ואדוני הנגיד בחסדו, ימחול על כבודו לעבדו כי יתמהמה במעט, ויתנהל לאט ויעכב את ארחו, בעל כרחו, כי נטרד בעסק סחורה, ויקרא שמה עסק כי התעסק עמה ויתמהמה”.

למחרת היום מסרנו האיגרת בידי השליח ובירכנוהו שיהיה בדרכו מצליח.

ולשמחת לבנו הגיע אחר שלושה ימים רבי חלפון.

ואמרתי אני בחפזי בדרך כתיבתי לא אתעכב בתאוָתי לסַפּר באריכות ימי שבתנו עמו בדוּמייט. רק כי הסכים ר' חלפון לקניית החנות וסידרוה וערכוה כהלכתה ומינו שנַיִם פקידים להנהלתה – וביום ג' באדר שני יצאנו חלק מאנשינו, לא כולנו, לפוסטאט.

 

טו. בפוסטאט וקהיר    🔗

היה עלי שארשום, מצד החשיבות ומצד הנעימות, כל שנגלה לנו ממראות הפלא וכל שמצא אותנו מתלאות הדרך בהפלגה הארוכה ביאור־"אַשרקי"¹⁰⁴, ואולם יקצר הקונטרס מהכיל כלל הדברים. ודיי שאזכיר מעט מזער מהוד המראות על הנילוס, מעוצם מרחבי־אפיקיו ומתפארת הנוף עד אפקיו; ואפסח על מחזות־בּינים בעברנו ביבשה ובמים, בין ערי־השדה וכפרים רבים ואשר מצאנו מעדת ישראל ציבורים קטנים במנצורה וטנטה וזגזיג.

ודע, שהנילוס, מעוצם רחבּוֹ ידמה לים ארוך ורחב־ידים והמפליג בספינה עליו יראה שטף היאור ומהירות גליו ועכירות מימיו, כבעל־חי כביר־אדיר יצעה בחפזה, בעצמה ובגאוה כמו הולך לשטוף הארץ ומלואה.

ובעת זריחת השמש ובעת שקיעתו ייגלה לעין הרואה ביתר שאת הוד הנהר ועצמתו. כן ראינו מן הספינה כמה פעמים זריחת השמש במרחבי הנילוס, והיה כאילו סוד־שׂיח למי הנהר, שהם רוטטים ומבהיקים, כאחוזים להבים דקים, גלים אחרי גלים דולקים. וגם ראינו פעמים הרבה השקיעה בלב היאור. אז כמו ישפוך השמש על תבל ומלואה מראות־פליאה. אור־ערבּים מזוג ערפל ירחף בנהר במרחבי אפיקיו וכצעיף דק מן הדק מתוח עד מרחקיו. לעת כזו יידמה לך כאילו השמש והנילוס הם קיימים לבדם ואין תבל ואין יקום זולתם. הם שליטי העולם, יסתודדו בעתות כאל ביניהם ויקבעו גורל היבשה והים וכל אשר בהם.

ויש כמה מקומות אין העין רואה רק גלי מים מזה וגלי דשא מזה. כמרחבי היאור כן מרחבי הנוף רק דשא ומים עד אפסַיִם.

ורבות ראינו ברדתנו לחניה מן הספינה כפרים רבים סמוכים לשפת היאור ובכולם שלל צבעים ממרחבי גנים וכיכרות זוהרים ועד שדות־מרעה כבירים – הם המה האחו לעדרים. ופה ושם המון אדם רב, זקן ונער וטף, על גופם מלבושים דלים קלים, אבל פניהם צוהלים ועל אף רישם, שרים ומזמרים כמו שמחת עולם על ראשם.

ורבנו כל ימי המסע היה נפעם ונרגש משפע המראות במגוּדש ומהיות בעינינו הכל זר וחדש. ורבות אחז בקולמוס ובגליון ורשם קטעי בתי־שיר לזכרון. ועם היגיעה והטורח והטלטולים, סחור־סחור ביבשה וביאור – לא יכול עצור ברוחו ובעודנו בסוף המסע כתב וגמר קצידה מהוללה לכבוד אהובו ר' נתן בן שמואל המתחילה:

הֲפָשַׁט הַזְּמַן בִּגְדֵי חֲרָדוֹת

וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו הַחֲמֻדּוֹת

וְלָבְשָׁה הָאֲדָמָה שֵׁשׁ וְרִקְמָה

וְעָשְׂתָה מִשְׁבְּצוֹת זָהָב רְפִידוֹת

וְכָל־מִזְרַע יְאוֹר תַּשְׁבֵּץ כְּאִלּוּ

נְאוֹת גּשֶׁן בְּחשֶׁן הֵם אֲפוּדוֹת

וּמַרְבַדֵּי נְאוֹת מִדְבָּר חֲטוּבוֹת

וְרַעַמְסֵס וּפִתֹם פָּז רְבוּדוֹת – וְכוּ' וְכוּ'

וששים ושמונה שורות בזו הקצידה המופלאה, מהן בתפארת הנוף ורוממות הבריאה, ומהן בתהילת חכמתו של רבי נתן אהובו, ודומה הקצידה לעטרה שבוצה פנינים כפי עוצם שיר רבנו וטוּבוֹ.

וביום ז' בניסן הגענו לשערי פוסטאט והיא מוקפת חומה גבוהה ועצומה.

אותו יום היה מעונן. והאויר ברכּוּת וּלטיפוּת. ובעודנו ממתינים למרכבה להגיע לבית ר' חלפון ירד גשם קליל שעה קצרה ברציפות. אמרו לנו ר' חלפון ואחרים בני העיר, שהגשם סימן טוב לנו ומזל בהיר, שביום ראשון לבואנו לפוסטאט המטיר ה' גשם וזה רחוק המציאות במצרים ויחשבוהו כמתת־רפאוּת משמים.

ובעת עברנו בחוצות במרכבת־צב לאִטנו, ראינו העיר מימיננו ומשמאלנו והיא כרך גדול הדור ונאה, רחובותיו רחבים ובתיו גבוהים, מהם שלישיים ורביעיים וגם חמישיים. ועם שיש בעיר מקומות הרוסים שוממים, ממלחמות והפיכות משכבר הימים – רובה ככולה יפה ומהוללה ויש שני מראות מיוחדים בעיר והם לה כסימני־היכר: המראה האחד הקמירות¹⁰⁵ הרבות, הרחבות והגבוהות והמראה השני הגנים על הגגות, כאשר לא ראינו בשום עיר מן הערים צמיחת גפנים משורגות ושיחים ואילנות על הגגות.

לעת הצהרים הגענו לבית ר' חלפון והוא מעון לא גדול אבל גבוה שלוש קומות ועמודיו מחוטבים בפיסולים וברקמות. בקומה העליונה, בכמה חדרים, יריעות גדולות בקירות, ציורים וקוים ממהלך הכוכבים והמזרות ותמונות פני ארצות רחוקות וזרות, יען יד גדולה לר' חלפון בחכמת התכונה במדוקדק ובמפורט ויכול הוא שיגיד: נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דפוסטאט. ושם בית עקד ספרים בשני חדרים, בהם כאלף וחמש מאות ספרים, רובם מפז חשובים. וסח לנו ר' חלפון שקל מחירם למעלה מאלף זהובים. בקומה השניה חדרי־המגורים – למשפחה, משפחת אחיו, כי אין לר' חלפון בנים. ובקומה התחתונה השמשים והשפחות.

ודע, הקורא, שכאן אנוס אני לפסוח על כמה דברים ממהלך ימינו בפוסטאט (שהינו בה ששים וחמישה ימים תמימים), שאם אבוא לרשום כל מראות עינינו ורוממות בניני פיתום ורעמסס בעתות תיוּרינו, בפרט אלו האִהִרָאם¹⁰⁶ העצומים ומקדשי האלילים הקדמונים המונים־המונים וכל שהשתעשענו במושבי רֵעים, ידידים ואהובים, הם המה חכמי מצרים ומשוררים חשובים (נודעים לרבנו עוד מספרד בקשרי כתובים), הן יכלוּ גליונות רבים והמה לא יכלו, על־כן אדלג על כל אלה ולא ארשום כי אם דברים קשורים בענין מסענו משא־נפשנו.

למחרת יום בואנו נשארנו כל היום מסובים בערשותינו להניח עצמותינו מטלטולי המסע הגדול, שלושים יום, ביבשה וביאור.

וביום השלישי כבר יצא הקול בין גדולי העיר חכמים, משוררים ונכבדים, מבוא רבנו לפוסטאט. וכל היום לא פסקה רגל הבאים והיוצאים, בפרט מאלה הידידים שהיו רק בשם ידועים ועתה בהיפגשם עם רבנו פנים אל פנים גדלה השמחה בלבבות כמה וכמה מונים.

ובו ביום בהסיבנו באולם לעת ערבּיִם נקרה לעינינו מעמד נכבד ומפואר, כמעט לא יאומן כי יתואר:

קול שאון והמולה עלה מן הרחוב, תחילה מרחוק ואחר נשמע בעוז מקרוב. קמנו כולנו, גם האורחים עמנו, והשקפנו מבעד לחלונות לרחוב. והנה המון אדם רב משני עברי הרחוב ניצב כי השוטרים אצים בהם לפנות הרחוב למרחב. אותה שעה ראינו והנה מקצה הרחוב הולכת וקרבה מרכבה הדורה, לפניה כמה חיילים, שלושה־שלושה בשורה, מהם תוקעים בחצוצרה, מהם דופקים בתופים דפיקה כבירה – ובראשם שלושה פרשים ובידם רמחים. מיד אמרו תושבי העיר: הרי זו מרכבת רבנו שמואל הנגיד בשובו מארמון המלך בקהיר. כי כן משפטו: מדי חודש בחדשו יבקר פעם או פעמַיִם את המלך בלשכתו וידרוש שלומו וישאל לבריאותו, ואז ישלחהו המלך בכבוד וביקר בחזרה לביתו. כן חפץ המלך זה כשבע שנים מאז גידלהו כנגיד על היהודים.

בינתים קרבה הכבוּדה למולנו וראינו במרכבה פתוחה יושב הנגיד במושב לבדו, אדרת־פסים על גבּוֹ, מצנפת תכלת על ראשו, שרשרת־זהב רחבה על חזהו ואחריו יושב רבי נתן המזכיר ושר השלטון יושב לצדו וחרבו שלופה בידו.

והנגיד מניף ידו לשלום לעומדים מזה ומזה הצופים במחזה.

ויהי כעבור התהלוכה לפנינו היינו כמקיצים מחלום ודמעות זלגו מעינינו והיינו מודים לשם יתברך ומכבירים דבר שׂפתים, כי כך דיבר ה' טוב לישראל במצרים. ועל אחת כמה וכמה נרגש רבנו ואולם החריש ועצר דברו בחוּבּוֹ כי כן דרכו עת יתרונן שיר בלבו.

ואמנם בו בלילה התחיל לכתוב שיר ולמחרתו גמר כתיבתו ובו ביום שלחוֹ לנגיד על־ידי שליח נכבד.

ואם כי במשך ימי שבתנו בפוסטאט (וגם קודם־לכן) כתב לכבוד הנגיד תשעה שירים מהוללים, בעת התרוממות הרוח או אחר שיח־דברים וּויכוח, עם זאת אעתיק פה השיר כולו מהיות השיר הראשון בהילולו:

מִבְחַר נְזָרִים לְמִבְחַר מִנְּזָרִים

וְשִׁיר הַשִּׁירִים לְשַׂר הַשָּׂרִים.

הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד

וְרָאָה מֶרְכֶּבֶת שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

וְתֻפִּים וּמְחֹלוֹת אֲשֶׁר סְבִיבָיו הֶעֱמִיד

לְכָל־צַוָּאר רָבִיד וְעַל כָּל־יָד צָמִיד

יֵצֵא בַאֲלָפַיו וְכֵן יִהְיֶה תָמִיד

לְהַצִּיל נִמְסָרִים וְהַתֵּר נֶאֱסָרִים.

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם

וְכֵן זָכִיתָ לִהְיוֹת נְגִידָם

וְצִלְּךָ חֻפָּה עַל כָּל־כְּבוֹדָם

שְׁלוֹמָם בִּשְׁלוֹמְךָ וּמֵהוֹדְךָ הוֹדָם

בְּצִלְּךָ יִחְיוּ עִם גּוֹי מַעֲבִידָם

כְּשׁוֹשַׁנִּים דָּרִים בֵּין הַדַּרְדָּרִים.

הוּא לְעַמּוֹ רֶכֶב וְהוּא פָרָשָׁיו

וְעֵץ חַיִּים מַרְפֵּא יְבַכֵּר לָחֳדָשָׁיו

עַל פַּלְגֵי צֶדֶק יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו

אַשְׁרֵי עֲבָדָיו וְאַשְׁרֵי אֲנָשָׁיו

עוֹד רָד עִם אֵל וְנֶאֱמָן עִם קְדוֹשָׁיו

וּמַעֲשָׂיו נִזְכָּרִים לְלַמֵּד מֵישָׁרִים.

לֵב גְּאוֹנֵי שִׁנְעָר¹⁰⁷ לַחֲזוֹתוֹ יָהִים¹⁰⁸

וְיוֹעֲצֵי מִצְרַיִם אַחֲרֵי פִיו נִנְהִים

כִּי מַחֲשָׁבָיו בְּצֵל אֵל נוֹגְהִים

כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִיש בִּדְבַר הָאֱלֹהִים

מַחֲסֶה וָעֹז לַחֲרֵדִים וּתְמֵהִים

בִּמְעוֹנוֹת כְּפִירִים וְהָרֵי הַנְּמֵרִים.

אֶל כְּנַף הָאָרֶץ שְׂאוּ כָנָף רְנָנַי

וְבַשְּׂרוּ בִסְפָרַד לְאַחַי וּבָנַי

כִּי אֲנִי מְשָׁרֵת שְׁמוּאֵל רֹאשׁ קְצִינַי

וְשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְיָ'

וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי

לְשׁוֹן מַרְפֵּא פְגָרִים וְחַיֵּי בְשָׂרִים.

והשליח הביא בשובו לרבנו מכתב־תשובה כתוב בעצם יד הנגיד רצוף כולו לשון צחות, אמרי נועם ותשבחות. ובמכתב – הזמנה לסעודת־הערב בארמונו החדש לרבנו ובני־לויתו יחדיו.

ובראותנו בערב ולמחרתו הדר הארמון ותפארתו ותואר אנשיו ועבדיו ומשפט סדריו הודינו ובירכנו לאל: ברוך שחָלק מכבודו לשר מישראל.

והיו המסובים בשולחן תשעה מבני־הבית ושנים־עשר אורחים חכמים, דיינים ומשוררים.

ואחר הסעודה, משהסבו על הכסתות הרכות, ושתו מן היין עם מגדנות ומתוקות, העלו זה לעומת זה אמרים מחוּכּמים ורעיונות מבהיקים והיית כמו ראית: לעיניך יעופו ניצוצות דולקים, או כאילו פרץ נחל מעם מושב זה ויפכה בעוז גלים־גלים, דברי תורה, מדע והגיון מהוללים.

ואני הקטן והעני בשכל וּבאמרים, בין אלה האריות והנמרים, הייתי בעליצות רבה באותה מסיבה, שכך אישים גדולים מובהקים בתורה, גם במדע גם בשירה מצויים בארץ מצרים – ואנוכי לא ידעתי.

ואולם רבנו היה בכל עתות המושב, עד לאחר חצות, שׂשׂ ושמח, שח ומשתעשע, ומכביר אמרים כלולי־חן נאדרים, כי ידע כמה מן הקרואים משכבר הימים כידידים ואהובים מהיותם מאז בקישוּרי מכתבים. ובאותו מושב עצמו אָצל לאיש ואיש מהודו כי אמר לזה ולזה בית־שיר אירתג’אלי לשמו ולכבודו ואף כי לכבוד מעלת בעל־הבית הנגיד. בו במקום כתב בית ראשון משיר־אֱזור¹⁰⁹ מהודר מאד המתחיל:

יָרֹנּוּ יָמִים וְעִתּוֹת תִּשְׂמַחְנָה

וְרוּחוֹת נִפְעָמִים יְגוֹנוֹת תַּשְׁכַּחְנָה

וּמִגִּיל־שְׁלוֹמִים אֲנָחוֹת תִּבְרַחְנָה

וּפִיּוֹת נֶאֱלָמוֹת רְנָנוֹת תִּפְצַחְנָה

וְלָעַד מִכָּל־יְקָר בָּא לְפָנַי מִזֶּה

גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה.

ואמנם למחרתו הוסיף עליו עוד ארבעה בתים נחמדים כמתכונת הראשון ושלחו לנגיד.

ומאשר אצה לי דרכי בכתיבתי, אזכיר רק בקיצור מקוּצר עוד מעמד נכבד ומפואר בבית רבנו שמואל הנגיד – הוא סדר הפסח ערכנוהו יחד כהלכתו.

ואני אז הוזה ומהזה לפני זה המחזה: עריכת סדר הפסח בארץ מצרים עצמה. והייתי כל אותו הלילה ברוממות־רוח תמה ומלאתי בטחון ועצמה, שהנה הזמן, המקום והמעמד הזה במצרים, יעידו יגידו בכל אפסי ארץ: מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ואולם כאן, בפוסטאט, מה רבה התמורה חלה לפתע ברבנו יהודה. ומה תמוהים וסתומים היו מהלכיו כל אותם הימים. מיום היצמדי לרבנו ועד אחרון יומו לא ראיתיו ולא שיערתיו יוצא מגדרו וטבעו כאשר היה בפוסטאט עמו. ורק בימים האחרונים לצאתנו מפוסטאט, מקץ חָדשיִם כמעט, ראיתיו שוב כמוֹת שהוא, כגובה רוחו וכעוצם כוחו. אז נתחוורו לי הענינים בעיקרם, ראיתי לתוכם וידעתי מעט מטיבם ושיעורם.

ודע, הקורא, הדברים האלה היו שמורים עמי ימים רבים־רבים בנסתר, כאמרך: “כבוד ה' הסתר דבר”, כי הייתי בפקפוק ובהיסוס אם לגלותם, ואולי כאלו דברים ראוי לגנזם. אבל דנתי בעצמי ושקלתי, טענתי וקָבלתי, ובסוף סברתי: הן אלה הימים, ימי פוסטאט המעטים, גם הם חלק זעיר מעצם חיי רבנו ומענינו והמה כחופן גרגרים מגרנו, הם־הם משלו, נתונים־נתונים המה לו. ואיכה אוכל – אני עפר ואפר – למחותם כליל מספר.

כי הנה אחר בואנו לפוסטאט היה רבנו כמו חצוי ברוחו, בשבתו, בלכתו ובנוחו. שעות נפל בעצבוּת ושעות בעליצוּת. פעם ביקש התרועעוּת ופעם התבודדות. היום לקח לשונו בדברנות ומחר – בשתקנות. והכל במרוּבה ובמוּבלט, דבר והיפוכו במוחלט. רבות פיזר לאישים לא כל־כך מעולים, שירים, מכתמים והילוּלים (לבד שלושים וחמשת השירים הגדולים והקטנים, הנאים והנחמדים, כתב במצרים לידידיו הגדולים והנכבדים). ויש וישב במושב־רעים והעלה מאיזו סוגיה בתלמוד פלפולים בחריפוּת או גילה בענין מדע חידוש אחר חידוש ברציפות. ולמחרתו יש והמתינו לו במושב בני החבורה שעות הרבה עד בּוֹש ולא בא כי נעלם כמו נחבא – ולא נודע מקומו אַיוֹ. ורבי חלפון שאהבו כנפשו וכיבדו בכל מאודו היה תדיר מלמד זכות עליו כי אמר: כן דרך משוררי עליון: רגלם תהלך בארץ בין מצוקים, אך רוחם תרחף בין אראלים במרומי שחקים.

ויותר מכל ראיתי בטבע רבנו שינוי בולט (יען ידוֹע ידעתי היטב טבעו וטעמו בכל עת) כל שנזדמנו במושב רעים וידידים ונמצאו שם גם גבירות ובתולות מבנות הנכבדים, בפרט וידאד בת ר' יהושע הנאה והמהוללה¹¹⁰. אז היה רבנו דוקא מרבה שיחה, אכן ברוב טעם ובדיחה, והאריך למענותיו והכפיל רעיונותיו כמכוון לשומעותיו. בפרט נמשך לב הגבירות הנאוות והמעודנות אחר חידות רבנו חריפות־סתומות־טמוּנות וענו לו בגיל ורננות לשמע הפתרונות.

והתמוה מכל תמוה, שאף בענין המסע במדבר והתקוה הגדולה שקיוינו ממעלת הנגיד כמדובר, גם על זאת חדל רבנו מדבר בעליל כמו הוסח מדעתו כליל. אם כי אמנם בעת מושב־רעים בבית הנגיד בימים הראשונים לבואנו לפוסטאט הודיע מעלת הנגיד אשר ינסה דבר בעזר ה' אל המלך בדבר משמר חיילים בדרך, רק אמר עלינו להמתין באורח־רוח לשעה כשרה כי תבוא, לדבר דברים אל המלך כטוב עליו לבבו. וגם עמי לקח דברים הנגיד בכבודו ובעצמו, עת מסרתי לידו איגרות חכמי ספרד, כפי שעשיתי באלכסנדריה. והארכתי בשיחי עמו על חפץ רבנו ומערכות לבו ומתשוקתו לציון כאש בוערה ומדבר אנשי חבורתנו המצפים למסע במהרה.

אולם לאחר הימים הראשונים, דימיתי, כאמור, כאילו אחזה לרבנו רוח אחרת והיא בעיני כחידה סגורה ומסוגרת.

ואם כי כעבור תקופת פוסטאט, עם שובנו לדוּמייט (כאשר אסַפּר אחרי־כן) ראיתי נכוחה – ניתק רבנו אזיקיו ושב אל עצמו, אל משפטו וחוקיו, כשוב נהר אחר סערה לאפיקיו, עם זאת היתה לי תקופת פוסטאט ימים רבים לחידה: מה זו הרוח עברה בו? מאין סערה זו בחוּבּו? מה הגורם לכל אלה ומה הסיבה?

ואולם ברוב הימים, ושפיר אומר: בקץ הימים, לאחר נפול עטרת ראשנו, באבדן חיי רבנו – אז נגלה לי במעט עיקר סתרי הימים בפוסטאט.

ברם, לשם כך עלי להקדים פה המאוחר למדי למען תבין מה היתה הסיבה?

ואתה הט אזנך ושמע הדברים במיעוטם והשתומם למהותם:

עם שהייתי נושא־כליו לרבנו בכל ימי מסענו (וגם בספרד) כשלוש שנים לא זזה ידי מידו ועשני מרצונו איש־סודו והייתי כעבד נאמן לו ואהבתיו כאב לי ואהבני כבן לו ולא הסתיר ולא העלים ממני קטנה או גדולה וכתביו ואיגרותיו והדיואנים משירותיו – כולם נתונים לשמירתי ולהשגחתי, עם זאת ראיתי וידעתי יש ישב רבנו לעתים (עוד באלכסנדריה) לבדו ויכתוב דברים, לא שירים ולא חיבורים, יען כתב אלה הדברים בעלי־נייר קטנים מיוחדים, לא ארוכים ולא רחבים (כפי שנפל מבטי על שולחנו פעמַיִם באקראי).

והנה ביום המר והנמהר, יום נפל רבנו ביד מרצח ונפרץ ביתנו ושדדו אשר שדדו והשחיתו אשר השחיתו (ככל שאגלה הקורות בשעתן) מצאנו מאותם עלים קטנים, אחדים, פזורים, במדרגות ובגג (וגם דפים אחדים מתוך חיבור גדול מופלא והדור, כפי שאסַפּר ענינו בשעתו). ומאותם עלים קטנים מצאנו אחד־עשר, מפורדים, מקריים (רק שנַיִם צמודים) ואעתיקם כאן לצורך הענין כדמותם וכצלמם, לא כלשונם אבל בתרגומם, כי היו העלים כתובים בלשון ערב, רובם כתב מהיר, אבל תכנם גלוי, בהיר, פעמים בחרוז פעמים ברגיל. ומעט מן המעט מחוּק בו ומתוקן, כמו נשפך דברו מלבו כיין מקנקן.

והנה לפניך בתרגומם, בצורתם, כמו במקורם:

ואמרתי חטפה אהבתי כל בינתי.

הייתי כעלה כסוּח נידף מכל רוח.

אתמול חקרתי לבי בחנתי מצפוני ואמרתי

לאהבתי חסל חוסל ונחסל. אין זאת אהבה אבל

מכשלה. הוא־הוא מעשה שטן. בשבעים ושבעה

דרכים ישלח מלאכיו לקראתי. כרוחות משיבים

ריח בושם ולבו אהבתי. אבוי לי. אפפוני פיתויים

כצוי־הגיון מוחלטים ומדוּחי־שטן היו בעיני

כדברי אלוהים חיים. כולם יתנכלו אותי לאבּד

עולמי לשימני מנוד־ראש בערוב יומי. הוא־הוא

מעשה שטן. כן גמרתי אומר אתמול. והיום, היום

עת חלפה היא עם בוקר לעיני הרכינה ראשה

רגע לפני ואחר אָצלה לי מבט מעיניה כמו אצל

מלאך ממרומים מבוע אושר לי כמותו לא ידעתי

מעודי. אז תרעדנה עצמותי ואשא עינַי אל על

נהפך עלי לבי. אני לא אני. אחר אני, יהודה

אחר. אלי, אלי, למה עזבנתי – באחרית ימי

למה נטשתני. אתמול עוד ידעתי עצמי והיום

אכחיש עצמי בעצמי. אוי לי, סבבוני הרהורים

מבהילים כנחשים על צוארי מתפתלים. כי

ארוצץ ראש אחד וקמו עלי כולם כאחד.

כל יום יפול עלי תקיף ואדיר בְעָצְמו, ומחרו

נורא ואיום מקודמו.

כאש יְפִיחֶהָ הרוח תגבר הלוך ושרוק, כן תאכל

אש אהבתי בי היבש והירוק. ואם נסותני אבית,

אבי, באחרית ימי, עד מה הקשית נסיוני מנסיון

קודמַי. לאיש ואיש יצר רע אחד קבעת ובלבי

שבעים יצרים נטעת.

איכה אעצור כוח, אבי, בזה הקרב ואני הֲלוּם־לֵב

כזאת היה רִמְזָה. לא אוכל עוד החריש. זה

ארבעים יום, לילה ויום, לבי יתקרע מאֵלם

דומיה. הה, לאוזן שומעת מה אכמה. לשיח־

דברים כצמא למים אצמא.

ואולם איכה אפתח פי ואדבר אהבה, איכה

אשא עיני לאיש־שׂיחי ולא תכסני כלימה?

האקח דברים עם חביבי איש־סודי משה יהודה?

הן כמטר־אבנים ירדו דברי על ראשו. לא. לא.

אין לי רק לשיח עם עצמי. על גליוני אשפוך

יגוני. איכה אכבה רשפי אהבתי ואני בדד –

איכה אנוס מכלאי ורגלי בסד. ואיך אסמוך על

מחשבתי ואני שיכור אהבתי. ומי יעלה ארוכה

לי ואני הרופא נגוּע־חולי. אהה, כי לא אוכל

דַבֵּר שיר. שׂגבה אהבתי משירתי. לא קצב

משקלים, לא שׂגב מלים ולא קסם חרוזים אף לא

האם אִיוָה הזמן שׂימני כמוך, אחי משה¹¹¹, אוהב

אומלל, מעוּנה מדולדל, שׂבע אכזב וכלימות,

מהלך בדרכים חסומות, למען עשותנו בכל אחים

תאומים, בשירה, בידידות ובאהבה דומים? לוּ

היית עמי, אחי, אהובי, יקרי, אשר ממך לי

הרבה מאורי, כי אז תמכתני בשברי בגודל

סבלך וניחמתיך במעט כוחי ביגון אֶבלך ותִינינו

יחד כתאומים בני יונה ערופים שירת האהבה

החנוקה האבודה עד סוף הסופים, אבל עתה

גלמוד אני.

וְניע אחד מהוד גוֵך יגבר על נדרַי, אסרַי

ותקוותי ומבט מעיניך שקול כנגד ששים וארבע

שנותי עד לשבש אורחותי וארחות אבותי. עתה

לבי כלב נער פותה בנערים, ובשרי ילהט

כהיותי העז בגברים. בלילה־בלילה חלומותי

אהבה וביום נכלם אבקש פתרונם כבקש אביון

נדבה.

מי עקר לב חכם, ירא אלוהיו, מחזי ויתן תחתיו

לב חומד ועורג. אקרא למי לעזרה ואֵי אמצא

אוזן קשובה. ואיך איחל רפאוּת לי ואין משל

לחליי בגילי. ומה אשיח ומה אביע ומה אתריע

והן לב לא אוהב לא יבין עד מה לב אוהב.

יגעתי מאד. כנפול הלך יגע ליד גדר דחויה

נפלתי לרגליך נאהבה, אויה לי, אויה. עד אנה

עת ישבתי בירכתי הגן לבדי ושקעתי בעשתונותי,

כמו נפתחו השמים לעיני. רעיונות המונים־

המונים חרגו מלבי כלהקות־להקות יונים. ראיתי

העולם והנו רמז לבריאה חדשה, כולה פלאים

אחוזה. לא יגון בעולם, לא זדון, לא פשע, לא

פגע. כמו נשׂאוני כנפי כרובים והוראיתי מראשית

הימים ועד אחרית הימים.

ואומר אל לבי: אכן תעיתי, הסכלתי חשוב. לא

מעשה שטן אהבתי. יען אין בה כל חטא אשר

הוא לא צלו ולא צל צלו. אך בה מן האור הגנוז בכל

הלוֹ. ואין היא מקרה או נסיון אבל היא אור

חזון. ושבתי ודיברתי אל לבי: קום, בן־אדם,

אֱזוֹר חיליך ושפוֹך על מגילת־ספר כשמן חמור

ואזכור אשר חזיתי בחלומי. ניצב אני לבדי

הרחק מאדם העיר על שפת־הים ואין אדם ואין

צפור ואין כל, גם גלֵי הים ינועו, ינודו לי, בלא

קול. פתע ניצב איש לפני. קומתו גבוהה חסונה.

בפניו שלוה ואור ועליו אדרת־עור.

אמר לי שלום עליך ועניתי לו שלום – ואני

בתמהון.

אז יפתח פיו וידבר אלי לאמור:

אתמול שבתי מפדן־ארם. הבאתי את רבקה בת

בתואל בן מלכה ליצחק בן אדוני. ועתה באתי

אליך. ככל אשר תצווני אשמע לקולך.

וָאוֹמַר לו: האין זאת כי שלוח אתה אלי

מאת דוד בן ישי כי ראה ראה בעניי ויחמול

חדשות ונצורות לבני־אדם לאמור: היום קם

בורא כל הארץ מכסא־הדין, גם מכסא־הרחמים

וישב על כסא־האהבה לדון העולם מעתה ועד

עולם באהבה.

יען האהבה היא המידה. אך היא לבדה. בה

יוּמד ובה יוּדן כל מעשה אנוש אם טוב אם רע,

אם בשגגה או בזדון, אם בנסתר או בנגלה,

מהיות כל ההויה ארוּגה ורקומה אהבה וכל

אהבה קדושה היא וטהורה אם אינה מצו אלוהים

אסורה.

כזאת וכזאת אצו־רצו רעיונַי־חזונַי. ארשום פה

רק גרגרים זעירים מסאה גדושה, יכבד ממני

כעת לפרקם מעלי.

אז תָצֵפְנָה דמעות עינַי ואמרתי לעצמי אשריך

אשריך יהודה כי הנה הוערה עליך רוח ממרום

באין איש רואה נחפזתי חמקתי הגעתי אל

ירכתי הגן. נלאיתי. עייפתי. המה לבי בקרבי,

הולם־פטיש בראשי.

ועת פקחתי עיני נבהלתי תמהתי. כבר נטתה

השמש לערוב. כה רב ארכה תנומתי. אז אמרתי

לעלות הביתה דרך הגן וקרבתי למדרגות. והנה

ניצבה לפני נכונה גם היא לעלות. נאנחתי כאילו

תקשה עלי העליה. אבל אנחתי פרצה מלבי

מרוב רגישותי, כי נקרתה לפני כמו ירדה לפתע

ממרומים עטורת יופי והוד שמימיים.

ואמרתי אמירה בעלמא: לפני מדרגות אין

ברירה לרגלים רק לעלות. אמרה מיד: הסליחה,

רבנו, יש ברירה: יש לשים כפות־ידינו לרגליך

ולהעלותך. לוּ יכולתי ועשיתי זאת בכל חפץ

לבי. הורכן ראשי לפניה. נאלמתי דומיה, כי

עלו דבריה לאזני כצלילי כנור עולים ממעמקים

טמירים וישבו לבי שבי ודמי נסערים.

וירא אני מאד פן אפול פעם לרגליה ואשים לבי

לפניה שברים־שברים –

הכרח עלי להימלט על נפשי. חייב אני לצאת

מזה לשבוע, שבועים ימים. אולי לכפר רחוק

מן העיר. אבקש ויתנוני שבת לבדי שם, לא

אראה איש ולא יראני איש. אבחן לבי שם אחת

ולתמיד. אולי אשקוט וירוח לי. ואולם אחר

והאין מן האפשר שהיתה עמי חריגה שכלית

ודעתי לקויה עלי? ואשר אני עושה, ואשר אני

שומע ומדבר וכל אשר יעשו וידברו אלי –

הכל מיסוד השגעון והדמיון?

אולם זאת המחשבה עצמה היא עדה אשר הגיוני

עמי ואין אני בשגעון. לא, לא ליקוי דעת עמי.

אבל אני דבר והיפוכו. הנני חכם וכסיל, צדיק

וחוטא, ישר והפוּך. לבי רחב כעולם ומלואו וצר

כלב התולע במחבואו. רחב – עדי הכיל בקרבו

מערכות עולם חדש וצר עד כאב, מחשש פגיעה

בתורה מורשה. ואולי אזכה וטבלתי במי

הירדן וירפא לבי משברי ורעתי כנעמן שר צבע

ארם מצרעתו. אז גמרתי אומר: יעבור עלי מה

ואם כי אין שומעים שם המפורש יוצא מתוך אלה העלים הקטועים־הפזורים, אפשר, או ודאי, יסובו כולם על שם אותה גבירה, רוחיה, ועם זאת הן נוכחת לדעת היאך גבר רבנו לבסוף על עצמו ונער עצמו מחבלי האהבה ושרף בבת־אחת כפתיל הנעורת בהריחו אש, כל אשר המה בלבו והתרחש, אשר, כנראה, בעת נודע לו לפתע כי נלכד יוסף ג’מיל באהבתו את הגבירה רוּחיה, אז נרתע רבנו ונסוג לאחור, התגבר תקיף ומהיר ויחליט. כאילו אמר: לו, לבחור הצעיר, דין קדימה, לו יאתה, כפי שסיפרתי לעיל פרשה זו לתומה.

ופה בפוסטאט הבן לא יכולתי מה היתה עמו, על מה ולמה כמו רפה עצמו. ואולי ואולי כמו התעוררו בו בפוסטאט חבלי אהבה וגעגועים ותקפוהו יסורים לרגעים – מיפעת הודה של וידאד העלמה היפה והנבונה? אך איש מעמנו לא הרגיש דבר במבורר. איך שהוא, עד מהרה התעשת רבנו והתגבר פה בפוסטאט בעיקר “בעטיו של נחש” ר' עובדיה פרחאת ובגלל ברכתו של ר' חיים סתרי היקר באדם, כפי שאספר לפניך ואסיים יתר הקורות אותנו בפוסטאט עד צאתנו משם לפתע־פתאום במהרה ובחפזון:

ודע, הקורא, לא שהינו בפוסטאט כל־כך הרבה (ארבעה חדשים ויותר) אלא מחמת שהואיל כבוד מעלת הנגיד רבנו שמואל והבטיח לרבנו שיביא דבר מסענו דרך המדבר לפני המלך (לתת לנו לוָיה שנים־שלושה אנשי־צבא) והיינו ממתינים כל הימים באורך־רוח ומבלים זמננו במושבי רעים או בתיורים בקדמוניות מצרים, במקומות קרובים ורחוקים. ורבנו, כפי שהודעתיך, לא הכביד הרבה על כבוד הנגיד למען החיש מסענו ונהפוך הוא: כמו הסיח דעתו מהחשתו.

ויהי סמוך לחג השבועות הודיע מעלת הנגיד כי קרה מקרה פגע לשלטון והמלך חאפז זועם ברוב חימה וסביבו פחד ואימה. וענינוֹ – שבכל שנה לעת האביב תצא משלחת־צבא ממצרים סמוך לאשקלון כדי לבדוק שם הענינים והצרכים והתכסיסים לחיזוק שלטון מצרים שם נגד הצלבנים הנמאסים. והשנה יצאה המשלחת כמשפטה מימים ימימה, אולם עם הגיעה רחוק מאשקלון פגעה בגדוד פרשים צלבנים ונסתכסכו בדברים שני הצדדים עד נפל קרב בין הגדודים והיתה יד המצרים על התחתונה ונפלו מהם כמה חללים וגם שבוּ הפרנקים חמישה חיילים מצריים.

ובחזור המשלחת בכלימה בערה חמת המלך ואין להשיבה והוא זועף ומשתולל יומם וליל באשר חמתו גדולה מיכלתו, כי אין די כוח ודי צבא לו לצאת למלחמה נגד הפרנקים. אולם מהיותו בעל גאוה גדולה וחפץ בעוז ותהילה ישלה עצמו כל היום לשוא, כי יגביר מעתה חילותיו ברוב תוקף ויצא למלחמה על הפרנקים לעת החורף. ומחמת זו הצרה מן הנמנע לבוא אל המלך בבקשה גדולה או מצערה.

ומהיות התקוה אבודה לצאת למסענו לציון דרך המדבר חזרו ועלו כל אותן העצות היעוצות וכל אותן ההצעות המוצעות בפי הידידים והאהובים ר' חלפון ור' נתן ובפי מעלת הנגיד עצמו כפי שעלו בפי ר' אהרן אלעמאני וחבריו באלכסנדריה לאמור: ידחה רבי יהודה מסעו לעת־עתה עדי תעבור הבעתה ויצפה לשעה טובה וילך אז בבטחה, פן חלילה יקרנו אסון אותו ואת בני־חבורתו משיבוש הדרכים או מתגרת הצלבנים והן עליו אחריות גדולה וכתיב: לא תנסו את ה' אלוהיכם וכו'. והרבו שוב אמרים על אמרים. כולם תוכחה נסתרה מצופים ודברי רפיון־לב בהגיון מחופּים וחזרו והציעו כפי שהציעו באלכסנדריה לתת לרבנו כהוּנה גדולה להרביץ תורה וחכמה בבית־מדרש ערוך נאה בסידורים הדורים לחבורה גדולה מחמד בחורים.

ורבנו שמע שיחם כל שעה ואל עצתם לא שעה. פעמים ענה לחכמים כחכמתם ופעמים נשא בדומיה תרעומתם, ואולם באחד המושבים בארמון הנגיד הוגדשה הסאה ובאו מלים עד קצן בעטיו של אדם שחצן הוא ר' עובדיה פרחאת.

וזה הענין בקיצורו:

במוצאי חג השבועות הוזמנו לארמון הנגיד כמנהג פני העדה חכמים, משוררים ומשכילים לשמחת אִסרו־חג בשיחת חולין. ורבנו יהודה ורבי חלפון לא היו בקו הבריאות ושלחו אותנו, את יוסף ג’מיל ואותי, לבקש מחילתם – ויעכבונו במושב וישבנו שם. מענין לענין שוב נאחז בסבך ענין מסענו לציון ורבו הדברים והאמרים והטענות והמענות. פלוני דיבר הגיונות כדרבונות ואלמוני סח על אסונות וסכנות. אכן הכל דיברו על־אודות רבנו בנימוסין ובקילוסין כאהבתם וכהערצתם אותו בכל לבם.

והיה שם בין המסובים אותו אדם ר' עובדיה פרחאת, פגשנוהו לפעמים במושב החכמים והוא אצלם מליץ ומשורר וידבר גבוהה־גבוהה כמו במלכות השיר שורר ואנו קראנו כמה משיריו ומצאנו חרוזיו ומשקליו משוכללים, אבל יבשים ומחושבים בדומה לפסלים מאבן חצובים, שיפה ונאה מבניהם, אך רוח ורגש אין בהם. ברם, לא הקילונו, חלילה, בכבודו ולא דיברנו קטנה או גדולה כנגדו. ברם, יש וראיתי לעתים דרך אגב כעין אותות מרירות בפניו מקנאתו ברבנו, כל שנזדמן עמו במושב, וראה הכל מתפארים ביקרו ויהללו קסמי שירו. אך לא נתתי דעתי על זאת, הן תקרה כזאת וכזאת.

אבל באותו מושב בליל אִסרו־חג, עת הכל דיברו על מסענו אלו דברים שאין להם שיעור, שלח ר' עובדיה לשונו לאִטוֹ, בסלסולים מפולפלים כמגן על כבוד רבנו בהילולים.

אבל דבריו עטופים עקצים דקים ושיקולים קלים וריקים, כגון שאמר כדברים האלה בקרוב:

אתמהה אשר יכבידו כל־כך על רבי יהודה מצאת למסעו והכל ישפכו שיחם לפניו לבל יעפיל לעלות. והרי הוא עצמו שוקל הרבה בדעתו מפני הסכנות הפחדים והתקלות ולפיכך נראה לא ייחפז לעלות, שכּן לוּ רצה באמת בדבר היה קם ויוצא מכבר, כאמרם: אין לך דבר העומד בפני הרצון. ברם, נראה כאילו יחמוד לו לצון, אשר אלינו ידבר על המסע בעוז תשוקה ובהחלטה נכונה ואל עצמו ידבּר זהירות ומתינות על הנסיעה המסוכנה. ואולם שִנינו: אַל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אפשר עתה רוח אחרת עמו, או סיבה נסתרת לטעמו. לפיכך, לפי מיעוט דעתי, אַל לנו להכביד על לבו בעצות ואמרים, לא איש כמוהו זקוק לעצה ולמחשבה מתונה והן הוא בעל העצה והתבונה, חס לנו מהטרידו על כל צעד ושעל. אם רצונו עמו ה' אלוהיו עמו ויעל.

אך כילה האיש להגו היו כל המסובים כמתלוננים על שיחו ושיגו. אולם בטרם יגיעו לידי דיבור שמענו קול חביבנו רבי חיים סתרי, איש נחמד ורב מובהק, שואל מחילה שיגיד מלה קלילה.

ועלי להקדים בכאן כמה דברים על האיש המופלא הזה מי הוא ואי זה הוא והיאך נקשר באהבה גדולה לרבנו וגמר אומר להצטרף הוא ונוַת־ביתו למסענו.

וגופא דעובדא כך הוה: ביום השלישי להגיענו לפוסטאט, אחר מנוחתנו יוֹמַיִם, רבו כמו רבו הבאים להקביל פני רבנו, בעלי־תורה ובעלי־דעה ונכבדי העדה. ובין הראשונים לבאים היה רבי חיים סתרי, איש נמוך־קומה ודמותו נעימה. רבי חלפון קירבו לפני רבנו בכבוד וביקר ואמר: הוא אישנו יקירנו, רבי חיים סתרי, בקי גדול בבבלי וספרא וספרי והוא נכבד ואהוב אצלנו כפלי־כפליִם יען הוא איש ירושלים. והאיש מאד עניו ואיני אומר אלא מקצת שבחו בפניו.

מששמע רבנו שהוא יליד ירושלים, הושיבו לימינו והיה תוהה על קנקנו והיה מקבל פני הבאים וחוזר ומשתעשע בשיחה עמו. ורבי חיים סח לרבנו שהיה תלמיד מעיין בבחרותו בישיבת “תורה אור” בירושלים ויצא למצרים, כבן י"ט שנה, בעניני משפחתו, כמה חדשים לפני הגזירה, לפני נפילת ירושלים בידי הערלים. ומסתמא נספּוּ הוריו וכל משפחתו, כגורל כל עדת ישראל, בידי הצר הצורר. מאז השתקע בכאן ישב על התורה ועל העבודה. אבל כאמור רבנו בשירו, לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, כן יאמר הוא כל הימים: אני במצרים ולבי בירושלים. ככסוף תינוק לחיק יולדתו כן יכסוף לעיר־מולדתו. ציון הגיגיו כל היום מאז בואו הלום.

ואחר שאל וחקר ודרש רבי חיים למהלך מסענו לציון ולמספר בני חבורתנו ורבנו סח לו ככל אשר שאלוֹ ואָרכה לו השעה עם רבנו עד עת הצהרים.

משהלך האיש חזר רבי חלפון וסיפר הרבה לרבנו בשבחיו. אמר: הוא אצלנו יחיד בינינו. הכרנוהו והוא שתקן מטבעו ושפל־רוח בכל משמעו, יברח מפני הכבוד באמת ובתמים והוא עם עצמו ותלמודו כל הימים. פרנסתו בצמצום ולא יבקש רק די מחסורו לבית (שני בניו ושלוש בנותיו כולם נשואים, עומדים ברשות עצמם, והם טובים וישרים כאביהם כי מדמו בדמם). משהגיע לבינה מנינו אותו חבר בית־דין ומזה כמה שנים ישמש אצלנו אב־בית־דין. ומהיותו כל ימיו משכין שלום בין אדם לחברו – וכל־שכּן בין איש לאשתו – מעטים מאד בבית־דינו הגטין בכל אלו השנים. ובכללו כל־עצמו חטיבה בפני עצמו. אכן עמנו יהלוך באשר נלך. אבל, לאמיתו, כמו ילך לבדו, נתון בתוך עצמו וכמו דבר סתר יכּוֹן עמו. ואני, כשלעצמי – אמר רבי חלפון – אדמהו בעיני, כפי עוצם תלמודו ויקרת־רוחו, כאחד תלמיד־חכם מדורות ראשונים, כעין אמורא ירושלמי, או אחד מבעלי הסנהדרין בימי בית שני, כפי שהוא באמת גדוש בתורה ומופלג ביראה.

כזאת וכזאת הגדיל רבי חלפון דברים בשבח זה האיש היקר ביקרים.

ולמחרת אותו יום בא אלינו שוב רבי חיים סתרי לעת ערבּיִם וסח לרבנו לאמור: כל אותו הלילה וכל אותו היום לקח דברים בביתו עם בניו ובנותיו וכל בני־משפחתו וגמר אומר שיצטרף הוא ואשתו למסענו (ובניו ובנותיו יבואו אחרינו אם יצליח ה' דרכנו). אבל הוא ואשתו – אין מעצור ואין מכשול ימנעם מעמוֹד בנסיון עדי יזכו לשכון בציון. ובאשר ילך רבנו ילך עמו, ואשר יגיע לרבנו מן הטוב או, חלילה, מן הרע, יגיע לו. כי כן מעתה קשורים־קשורים חייו בחיי רבנו ואחריתו באחרית רבנו. ואמנם מני אז ואילך אין יום כמעט לא ישבו שניהם יחדיו ברוב או במעט מתחדדים ומצטחצחים בדברי תורה ודעה.

ובאותו ליל אִסרוּ־חג בבית הנגיד היה הוא, רבי חיים, שביקש להגיד דבר באזני המסובים. ואני מדעתי במרוצת הימים את האיש בענוַת רוחו ובנועם שיחו, נתתי דעתי ורשמתי בפנקסי בו בלילה עיקרי דבריו והריהם לפניך בדיוקם. בתחילה פתח וקשר כמה וכמה אמרים מדברי רבותינו, מן הגמרא והמדרשים, בשבח הישיבה בארץ־ישראל וחידש לפנינו רעיונות נחמדים מרובים, נעמו הרבה לאזני המסובים. ואחר עבר ואמר:

מורי ורבותי, כפי שידעתוּני מעודי אמנע עצמי תדיר מריב־דברים. אשנא מַצה ומריבה כדבר־תועבה. ואולם זאת הפעם, לשמע דברי ר' עובדיה, חייב אני שאקיים: הוכח תוכיח את עמיתך. תמיהני הרבה היאך מלאוֹ לבו, רבי עובדיה, להקל דעתו על רבי יהודה עטרת ראשנו. ורבי יהודה הן יחיד בדור, סביבותיו נוגה אור, גדול הוא בתורתו, עצום בשירתו וכביר בצדקת פעולתו. הן שורש נשמת האומה כולה בנשמת רבנו יהודה. כל פזורי ישראל בכף־מאזנים אחת והוא בשניה. יען כל האומה כולה שקועה בתרדמה כבדה והוא האחד באומה קם להעתיר בעדה. הוא המבשר ראשון לציון. כי מה אנו כולנו, כל תפוצות ישראל באשר הן שם, בנים שגלו מעל שולחן אביהם מוּכּי שכחה עמוסי אָשם. זה אלף ושבעים שנה הסכּנו־שקענו בגלות מרה כלענה. כמכושפים נהלוך בארצות תבל, מדמים עצמנו רואים, שומעים ופועלים. ברם, לפי האמת לאמיתה מוּכּי סנוורים אנו, חרשים וכושלים. יען אין ראִייתנו בגלות אלא ראִיה חיצונית ואילו לראִיה פנימית נפשית – טחו עינינו, שחה נפשנו וכאביונים נדדה בעולמנו.

אמנם רבים וכן גדולים שאלו בכל דור ודור: עד מתי? עד אנה? אבל רבנו יהודה הראשון קם ואמר: די, עד הנה! לא בלבד בנועם שיריו ותחינותיו כי בגופו ובנפשו יורנו האמת הגדולה האחת, הלא היא שבירת הגלות. והוא כמופת חי, קם ופרץ חומת הגלות, היום בכוח, מחר בפועל, היום מעטים, בודדים, מחר גדודים־גדודים. וזו הכוונה ללשון הכּפל בפסוק: בית יעקב לכו ונלכה – נלך בכל הדרכים, נלך בכל הזמנים, נלך בכל המצבים.

ואנו זכינו ואור רבנו זרח פה בגבולנו, אבל ידאב לבנו ותדמע עיננו אשר נפל דברוֹ במקומותינו כאבן במצולה, מלבד מתי מספר בדומייט לא קם ולא זע איש במחנה, לא באלכסנדריה ולא בכאן. כולנו תעינו, איש לדרכו פנינו. ואני הקטן בישראל מעֵת שמעי דברוֹ דבקתי באורו, נספחתי לדגלו וכעבד נאמן אהיה לו.

ויהי ככלותו לדבר הוסיף איש איש דברו, מי כמודה, מי כמתוַדה ומי כמברך את רבי חיים ברכת חזק ואמץ, רק אותו האיש ר' עובדיה החריש כנכלָם ומהרה קם ונעלם.

כששבנו הביתה בעת מאוחרה וסחנו לרבנו קיצור הדברים משיח רבי חיים אמר: ברוך הוא וברוך טעמו, אין זאת כי רוח ירושלים תפעמו.

ולמחרת היום גמר אומר רבנו בהחלט: נאסוף כלינו ובעוד יוֹמַיִם־שלושה נשוב לדוּמייט. ואמנם בחפזון, כביציאת מצרים, כונן רבנו צעדיו וערך וסידר עניני ממון שבינו ובין רבי חלפון וקבעו לענינים זכרון־דברים וביום י"ג בסיון עשו לנו לוָיה גדולה והפלגנו בספינה ביאור בדרך באנו בה – וביום י"ד בתמוז הגענו לדוּמייט בשלום.

 

טז. ימי מעבר    🔗

לא אראה מן הצורך, שאספר במפורט מימי שהייתנו ועשייתנו בדוּמייט בפעם השניה, יען היתה ישיבתנו בדרך עראי, אם כי גם היא אָרכה, מחמת המצבים והתנאים הקשים, למעלה משלושה חדשים. לפיכך ארשום רק עיקרי הענינים בכללם בקיצורם.

אף־על־פי שהיו משתדלים הרבה אַבּוּ־עלי וחבריו למצוא אפשרות לנסוע דרך מדבר סיני אם בשיירת סוחרים ותיקים עם שומרים נאמנים חזקים או עם חבורת עולי־רגל מוסלמים, לא היה עולה בידם מחמת שמועות שחוזרות ובאות, משוד ומחמס על שיירות במדבר סיני הרחוק.

ומחמת הדחיה והשהיה בלא תכלית ובלא עשיה, היינו כולנו, כל בני החבורה, בעגמימות וברוח שבורה. והיו איזו אנשים בחבורתנו כמתאוננים קל באהליהם על רבנו, שגרם לאיבוד זמן רב לבטלה במסענו, שהנה חלפה שנה שלמה לבטלה בגלל חפצו לעשות דרכנו דרך הר־סיני. לולא כך, כי אז היינו יכולים לצאת לדרכנו אשתקד והיינו מגיעים לירושלים מכבר. ואף יקירנו הגביר מר אליהו אלשיך היה בין המרגנים בחשאי על איבוד זמן לשוא.

משהגיעו דברים אלו לאזני רבי חיים סתרי נצטער הרבה על כך והיה מבקש שעת הזדמנות לדבר על לב בני העדה, להאיר לבם בזאת השאלה הנכבדה, ודאי לא בנוכחות רבנו יהודה.

והנה אירע, ורבנו יהודה לא היה בקו הבריאות ולא יכול לעלות לבית־הכנסת, מקום היאָסף כל בני החבורה לתפילה. וביום שבת, בעת הדרשה בין מנחה למעריב כמנהג, לקח רבי חיים נושא דרשתו מעלת הר־סיני והעלה חידושים מתוקים, ויפים, לאזני קהל־הנאספים ואחר הוסיף והסביר דברים נעלים כמתלהמים, כלפי המתרעמים, לאמור:

לפיכך, אַל־נא תהא משאלת רבנו יהודה, לחזות הר־סיני בקודש, קלה בעיניכם. אם איש ואיש מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים, יכסוף ויערוג לראות הר־סיני תפארת ערשנו, מקור הוייתנו, ההר הנכבד והנורא על־פני תבל כולה, מקום ירד כבוד יי' והשמיע דברו לעם בחר לו, על אחת כמה וכמה רבנו, המשורר המופלא והחכם המרומם. הן תשוקתו לסיני שקוּלה כתשוקת אלפי רבבות בעם. אכן, דומה אני, נשמת רבנו יהודה עצמה חצובה ממקור טמיר בהר־סיני, שכּן מחשבותיו, הרגשותיו – כפי שערכן בספרו המהולל – כוזרי – שזורות־ארוגות עם מתן־תורה בסיני, הן כהיות השמש מקור חיים ועצמה לכל היקום על־פני האדמה, כן מתן־תורה בסיני מקור חיוּת לישראל כל ימי לכתו על־פני האדמה. ואף הוד שירת רבנו ותפארתה – לא נשמעה כמוֹתה מאז שר תהילות בן ישי – אף היא נובעת מכוח כוחו של הר־סיני. וגם מדבר סיני כולו לכל מסעי ישראל בו, מכורה הוא לנו מימי־קדם. שום אוּלפנוּ, שם עוּצבנו, שם נצרפנו לעם. ואשר נאמר בבואם מרתה: “שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו” – יש לומר על מדבר סיני כולו, שם היינו לעם אשר אלוהים חיים לו.

וגם, רזי לי רזי לי, יש בתשוקת רבנו יהודה להר־סיני מסוד קדושים רבה. אפשר חפץ כמוס בלבו לתיקון גדול, תיקון יסוד עולם. אפשר בעמידת רבנו יהודה מול הר־סיני יתרחשו בעולמות עליונים זעזועים טמירים, מליצים טובים יעוררו סליחות וכיפוּרים, ודינים וגזירות מדורות קדומים ישובו וידונו לחסד ולרחמים. הן זכותו של רבנו כזכותם של ראשונים, מצדיקי הרבים, כעזרא הסופר בשעתו, כרבי יוחנן בן זכאי בדורו, כעקיבא בן יוסף, חמדת ישראל, בפעלו. הם המה סוללי נתיבות חיים לעמם, יוצקי תורת אל חי לעד בדמם. כמותם גם רבנו יהודה האדיר והשלם עד תכלית באמונתו ובפעלו – מופת ודוגמה הוא לעם ישראל כולו.

מי יתן וזכינו לראות בעינינו אותה שעה גדולה, בעמוד רבנו, מאור גדול לאומתנו, לפני הר־סיני מולדתנו.

כדברים האלה הוסיף ומשך בנועם קולו לאטו־לאטו כמי שמושך חוט־זהב מפקעתו.

והיו השומעים עונים ואומרים: אכן נואלנו אשר דיברנו ונכשלנו. מעתה לא נסור מאחרי חפץ רבנו והיה רצונו רצוננו.

אולם עם שהיה עתה לב כל בני החבורה שלם ונאמן לעשות מסענו דרך מדבר סיני – לא עלתה בידנו. שכּן רבנו עצמו חזר בו מעצמו, כי אמר, חלילה לו להביא חיי בני־אדם בסכנה. אמנם הוא לעצמו אפשר נכון היה לשאת נפשו בכפו כדי לזכּוֹת במשא־נפשו, אך חלילה לו מהעלות על דעתו לצאת עם החבורה לקראת סכנת נפשות. לכן סבר ואמר: כיון שלא אסתייעא מילתא להגיע להר־סיני, ניחפז לצאת בדרך קצרה, היא דרך ארץ פלשתים, שכפי שידוע שיירות־תגרים עוברות בדרך המישור עד לארץ־ישראל בשלושים־ארבעים יום ופונות מזרחה־צפונה לארם־דמשק ולארם־צובא. ואנחנו נצטרף לאחת השיירות עם שומרים חזקים נאמנים עד הגיענו לגבול ארץ־ישראל.

ואַבּוּ־עלי ואַבּוּ־עבּדוּ שקדו בזה הענין ובאו בדברים עם שיירת סוחרים ומצאו שומרים חזקים נאמנים ללוותנו עד גבול ארץ־ישראל.

רק ביני־ביני חלפו־עברו הימים וקרבו ימי אלול, על־כן נמנענו מצאת בדרך קשה בנסיעה לא ידועה סמוך לימים נוראים וגמרנו אומר לצאת לדרכנו מיד אחר סוכות הבא עלינו לשלום.

לא היו ימים כבדים עלינו בכל ימות מסענו, למעלה משנתים ימים, כימים אלה בדוּמייט, שהיינו מוכנים ומזומנים לצאת לדרך, ועל־כרחנו ישבנו בקוצר־רוח והתמהמהנו עוד חָדשיִם בערך. עם זאת התגברנו והתאזרנו בסבלנות איש־איש בענינו עד בוא המועד. רבנו ישב יום־יום כמה שעות והמשיך בכתיבת ספרו בלשון ערב והוא كتاب النصائح في لطف الفرائح للاسياد وللافراد لتلاشي السوء والآلام وتعزيز الصدق والسلام (ספר העצות להטבת המידות לשליטים ולפרטים להשבתת הרע והזדון ולחיזוק האמת והשלום). החל בו בשבתנו בדוּמייט בראשונה, ורבי חיים סתרי העתיק ספרי משניות בכתב קטן נאה ומהולל. ובשעות ערבּיִם ובימי שבת היינו מתקהלים כמשפטנו סביב רבנו ורבי חיים והיינו נמשכים אחר חידושי תורה ודברי מדע וגם חידות ושיחות חולין בנחת־רוח ועם זאת היינו סופרים הימים בקוצר־רוח – עד בוא יום הנסיעה בכ"ה תשרי תתצ"ט ליצירה.

ועתה עלי להודיעך, הקורא, אשר בהיוָדע בקהילת דוּמייט מועד יציאתנו אל־נכון נתעורר חפץ גדול בלב רבים חדשים, בהם בחורים וגם קשישים, להעפיל ולעלות עמנו. ברם, רבנו שקל בדבר, סבר ואמר: לוּ ידענו נכוחה אשר טובה ושלום נגד פנינו ודאי רבה השמחה בריבוי העולם לשכון בארצנו, אבל כבר אמר שלמה: אַל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. ולמה איפוא נגדיל ונכפיל עלינו מידת אחריותנו? וזולת זאת נחשוש מפני עין רעה וצרוּת־לב הגויים ולמה נהיה כמתראים? וכך היינו מדברים על לב המתכספים המעפילים: הן אנו, שני המנינים הראשונים, הרינו בבחינת החלוץ, שיוצא לתור הדרך, לידע המצבים והמצוּיים. והיה אם נמצא, בחפץ שמו יתברך, שלום וטובה לפנינו, אז סלולה הדרך לרבים אחרינו. ויהי רצון ובקרוב תשמעו בשׂוֹרוֹת טובות ממעמדנו ויצאתם במהרה בצעדינו.

עם זאת נספחו אלינו אחד סוחר ותיק ושנַיִם צורפים בכסף ובזהב כי היה חפצם לעלות עז ונלהב.

ויהי כל הנפש היוצאת ממצרים עשרים ושלוש נפש. ולבל נהיה כמנקרים עיני עם הארץ בריבוי מספרנו צירפנו חצי מספר אנשינו עם שיירה אחת והחצי השני עם השניה ויצאנו בשקט ובשלוה – וביום השני למסענו נתחברנו יחדיו בערבה.

ואולם המסע הזה מראשיתו ועד הגיענו לבאר־שבע – לא עליכם כל עוברי־דרך. אמנם בחסד אֵל עלינו עברנו כל הדרך בלא שבר ואסון – שבח לאֵל עליון. אבל כל אותם הימים, שלושים וחמישה יום שלמים, היו בעינינו כיומא אריכתא בדרך שוממה־חרבה, אין העינים רואות רק ערבה, כולה לאורך החוף בחול שאין לו סוף. ולא יום אחד לשוננו בצמא נשתה ובלבנו פחד ואימתה, הן מחשש ליסטים ושודדים במעברים צרים ומחרידים והן מפחד בני־לויתנו עצמם, שהיו בחינת ערב־רב, בהם גם תגרים תקיפים וגַמָלים חצופים ורודפי מריבות אַלימים, שבתחילה שמו עצמם כולם טובים ונעימים ועתה בדרך הפכו בריות אחרות, זרות, כפי שהיו מסתודדים ומתלחשים בהמון כמו מתנכלים אלינו בשביל הממון. כי אכן היה עמנו ממון רב והיו מדברים אלינו בלעג ובלשון רמה ואנו בבחינת כרחל לפני גוזזיה נאלמה.

והיינו משרכים דרכינו יגעים ועגומים ימים על ימים, כנושאים על גבנו משא כחול ימים, לבנו דחוק ולחוץ כמו בצבת ועינינו נשואות למרום בתפילה לישע ולמפלט.

וגם רבו יִסורינו ועינויינו כמוספים תמידים לסכנות ולפחדים בגלל המסע על גמלים. באשר מעודנו לא ידענו רכיבה על גמלים ורבים היו בנופלים. ולא עבר יום אחד כמעט עלינו בלא שיפול איש מאנשינו – ורבּוּ יסורינו ומיחושינו. ואם כי הגמל הוא הטוב שבבהמות למסע במדברות, אבל בקומו ללכת ובכרעו לשבת יגער ברוב חלחוּלים ויסרב לבעליו ברוב טלטולים ובין כך וכך יפול רוכבו כלאחר־יד ויצא הנופל פצוע בראש, ברגל או ביד. וכן נפל פעמים מן הגמל הסגי־נהור האומלל מר נחום עזוז והיה מצבו חמוּר ושמרנו עליו כל הדרך עד ששב לבריאותו.

לא אסַפּר במפורט התלאות אשר מצאונו בדרך הזאת ולא ארשום שמות הכפרים והתחנות לא שמענו מעולם שמותם ולא ידענו דבר על־אודותם. ודיי שאכתוב לזכרון יום בואנו לבאר־שבע בכ"ד בחשון. שם נפרדו מעמנו שתי השיירות הגדולות. הן פנו והלכו מזרחה, ואנו – צפונה.

ויהי בהיפרדן וברחקן מעמנו – כמו יצאנו מן המיצר למרחביה ופינו מלא שבח והודיה.

וכל שעלינו צפונה לבוא חברונה, הלכנו שני ימים ולנוּ בכפרים שני לילות. תעינו הרבה בדרכים שוממות מבלבלות.

וכל שעברנו בכפרים וידענו שמם, שדומה לשמם בעברית ככתוב בספר יהושע, כמו קלו מעלינו יגון ואנחה והיינו כהלכים יגעים באו לבין קרובי משפחה. והיינו חשים בדרכנו רוח שלוה מרחפת עלינו. והאדמה סביב לכפרים טובה וברוכה. ראינו שדות־בר קטנים אבל רבים באדמת המישוֹר. ובצלעי ההרים והגבעות כרמי זית וגפן למכביר ותאנה ורימון וחרוב לרוב. בראשונה עת קרבנו לאסמוע (היא אשתמוע) פגשנו באיכרים עובדים בשדות. אז עמדה למולנו חבורה גדולה, כעשרה אנשים, בהם שניִם זקנים ורובם בחורים. והיו מביטים עלינו ומשתאים לנו וכן אנו להם, כי סברנו אין מוסלמים בארץ בשלטון הצלבנים. אבל ראינו מלבושם כאנשי־כפר ערבים, אדרות כבדות על גופם ומצנפות גדולות על ראשם. משקרבנו אליהם ואמרנו להם שלומות וברכות בלשון ערב – קרבו אלינו בשמחה ובחיבה. והיו הם שואלים מפינו דברים ואנו מפיהם. וסחו על מעמדם ושלומם ועל מהלך השלטונות עמם. והבחורים אמרו לא ראו מימיהם “בני־אדם יהודים”, אבל הזקנים האריכו שיחם עמנו על יהודים רבים בני חברון שהיו בחברון מזמן קדמון. מפיהם נודענו על מעמד הכפרים בין באר־שבע וחברון. יש כפרים בעליהם כולם פרנקים ויש כפרים רבים כולם מוסלמים. ואין יד השלטון כבדה כלל עליהם. ונהפוך הוא: קל עליהם המס מן האדמה ומן התבואה מאשר על האיכרים הפרנקים, כי זריזים ומובהקים האיכרים המוסלמים ויבולם טוב ורב מאשר בכפרי הפרנקים. בפרט בכרמי ענבים, שהענבים מבוקשים הרבה על־ידי הפרנקים, יען מרבים הפרנקים “להשליך ענבים ליין” והם ירבו לשתות וגם ישלחו קצת יין ושמן־זית לחוץ־לארץ.

ובדרכנו צפונה יש עברנו ויש נחנו וגם לנוּ בכפרים, ביניהם כרמל ומעֵין (היא מעון) ויוטה וזיף ואחרים.

ויהי ביום השלישי לעת הצהרים עמדנו לפני שער נמוך של העיר חברון והיינו בגיל וחיל כל אותה שעה ועינינו זולגות דמעה.

נכנסנו לעיר והיו באותו רחוב כמה אנשים, כולם פרנקים לפי המלבושים והיו מביטים אלינו ואנו אליהם בדומיה, עד שקרבו אלינו שני אנשים רמים, ומלבושם כאנשים מוסלמים, פתחו עמנו בשיחה בלשון ערב והיינו אנו והם שמחים כמוצאים שלל רב.

והשניִם הם, כפי שידענו אחר־כך, סוחרים ושמעו לשון פרנקית. הם הובילונו למקום אכסניה גדולה סמוך למערת המכפלה, כי כן ידע רבי חיים סתרי שעלה איזו פעמים בימי נערותו לחברון והכיר עתה צוּרת הבנין על מערת המכפלה. והאכסניה רק אולם גדול ומחצלות ומצעות מקופלים וספסלים נמוכים וכמה שולחנות גדולים ומצאנו שם מעט עולי־רגל ערלים.

ובאכסניה שני משרתים, אחד קשיש ואחד צעיר, והיו משמשים אותנו בכל שדרכנו.

כל אותו היום וכל אותו הלילה לא יצאנו מפתח הבית שהיינו משתוקקים לישב וללון תחת קורת גג, אחר שלנוּ חודש ומעלה תחת כיפת השמים, פחד וצער בלבנו וצינה גדולה בגופנו.

ולמחרת היום בשעות־בוקר ראשונות קראוּנוּ אל ארכון העיר (שר העיר) והוא איש כבן ששים. שאלו לגדול שבינינו ונכנס אליו רבנו. משעמד לפניו דיבּר הארכון (בפי המתורגמן) בנחת אליו. שאלוהו על מוצאנו ודרכינו ותכליתנו וענה רבנו לו ככל עניננו – והלבלר כותב בספר כל הדברים והיה הארכון כתמה ותוהה כשידע שאנו כולנו יהודים, אבל לא עיכבונו ושלחונו בשלום ובתמים.

מיד לאחר־מכן היה ראשית צעדנו אל מערת המכפלה. משנכנסנו לתחום המערה סח לנו רבי חיים, שהמקום כולו בעינו, כפי שנשמר בזכרונו מימי נערותו, לא חל שום שינוי בבנין ובשני המגדלים הרמים משני הצדדים. גם הראה לנו המקום למעלה מן המדרגות שהיה בית־כנסת ליהודים מימים קדומים. אבל עתה האולם ריק, לא נשאר שום סימן בו מארון־הקודש ותיבה. אז עמדנו בפתח המערה הסתומה, שמצויים בה למטה ארבעת הקברים של האבות והאמהות ואדם וחוה. גמרנו שם קריאת כל ספר תהילים והיינו בהתפעמוּת וברגישות כל אותן השעות הטובות, כמו קרבנו במחשבה אל תקופת האָבות והיינו בעינינו כנכדים קטנים באו לחזות בעינם סבי המשפחה במעוֹנם.

אחר־כך ביקשנו לעבור ולפקוד הקברים העתיקים הקדושים, שמצויים סמוך לעיר, כגון קבר עתניאל בן קנז וקבר ישי, אבי דוד ואבנר בן נר, אבל לא זכר ר' חיים המקומות והיו בעיניו הדרכים עלוּמוֹת וכל ששאלנו אנשי המקום פרנקים ומוסלמים לא ידעו הגד לנו דבר וחצי דבר בזה הענין.

ויהי ביום השני בבוקר הובילונו השמשים לשוח צפונה מחוץ לעיר והגענו למקום בו חורבות עתיקות ושרידים נאים מאבנים גדולות חלקות ואמר ר' חיים לפי זכרונו אולי זה המקום אלוני ממרא. סמוך לשם הגענו אל שני מעיינות קרובים זה לזה. ראונו שם מוסלמים, שהיו עוברים רכובים על חמורים וסחו לנו: אלה שני מעיינות מבורכים, שם האחד “כַיבַס” ושם השני “עין שרה”, ששם טבלה שרה אשת אברהים בהיותה עקרה וילדה את יצחק. ואמרו: אצלנו, המוסלמים, זאת הסגולה שרירה ונכונה, כי תטבול באחד המעיינות אשה עקרה, תזכה בפרי־בטנה בה בשנה.

שמע יקירנו מר אליהו אלשיך אלו הדברים והיה מגלה לנו משאלת לבו: לוּ יכלה נות־ביתו לטבול במעיינות. אז השתדלנו וערכנו סידור ושמירה שעה שלמה והגבירה טבלה כמשאלת לבה. ומקרה טוב זה גרם לאשה ולבעלה נחת־רוח גדולה.

וחמשת הימים ששהינו בחברון היינו מהלכים כחולמים וראינו עצמנו כקרוּאים למקום שמחה ברוב נחת ומנוחה, הן מעוצם קדושת העיר והן מנועם קלוּת האויר וכן מצד זוך הראִיה מכל עבר במרחביה. ורק היינו בדאגה באלה הימים לחפש לשכור לנו נושאי־אדם¹¹² להמשיך דרכנו ירושלימה, יען הגמלים ובעליהם שכרנום עד חברון ונפרדנו מעמנו ושבו מצרימה – ובחברון היו הבהמות מעטות.

אך משהודענו משאלתנו לכפריים מוסלמים הביאו לנו מכפרים קרובים נושאי־אדם דיינו ועם “מַכַּריה” (מובילים) טובים.

ביום ראשון בשבת יצאנו לדרכנו ירושלימה בשעות־בוקר ראשונות. נסענו לאִטנו בדרך־המלך (והדרך קצתה סלולה וקצתה עקלקלה) ובלבנו – רינה וגילה – ואָרכה לנו הדרך כשש שעות ומעלה.

אחר חצות יום בעוד היום גדול הגענו לארץ־מישור רחבת־ידים והמסילה עוברת בה באמצעה. היינו כולנו בני־אדם ונושאי־אדם עייפים ויגעים מן המסע הארוך.

אותה שעה שמענו קולו של רבי חיים סתרי קורא ואומר: רבותי, אנו נמצאים כאן בעמק־רפאים, זהו עמק־רפאים, והישמעאלים אמרו לו: אַלבּקעה, עוד כמהלך פרסה־פרסתיים נעמוד בשערי ירושלים.

ואחר רגע שמענו קול רבנו מדבר אחריו כקורא מספר שמואל: ופלשתים באו וינטשו בעמק־רפאים. והוסיף ואמר: שימו לבכם, אחי, היאך על־ידי ראיית הארץ עין בעין נטעם באלו המלים טעם נוסף, חדש, כמו נקראן עתה בפעם ראשונה, שהרי עתה עינינו רואות: זה עמק־רפאים כאן ניטשו פלשתים, וה' יעץ לדוד בפעם השניה “הסב אל אחריהם ובאת להם ממוּל בכאים”. עצי־הבכאים אינם, מדרך הטבע קמלוּ ואבדוּ באלפי השנים, אבל עמק־רפאים לעולם יעמוד וזכר־הקורות בו, ככתוב בספר שמואל, לא יסוף לעולם ועם ישראל אבי אותן הקורות, לעולם יכּון – הוא אשר אמרתי: כעין מתן מחדש. אשרינוּ מה טוב חלקנו.

וכל שעברנו בדרכנו בעמק היתה שלוָה גדולה פרושה על ארץ רבה ורחב לבנו מנשימת אויר ירושלים זך וקל בתכלית הקלוּת. ונעלה מן האויר, נגלה לעינינו אור ירושלים, של בין־הערבּיִם, זוהר בבהירות ובצחות לא ראינו דוגמתו באיזו עיר מן הערים בדרך מסענו.

והיינו מזרזים הבהמות ונוסעים בשמחה רבה.

משעברנו כל העמק כמעט, נטתה הדרך אל מורד קטן. וטרם נרד בו להמשיך דרכנו – כמו נבקע לעינינו בקע גדול וראינו מולנו מראה־נוף שכולו הוד. אף רבי חיים סתרי שעמד סמוך לרבנו נתן עיניו למולו והיה דובב בתמיהה – זה המראה לא אזכור… לא ראיתי… אפשר בימי נעורי לא עברה הדרך מכאן. אבל יודע ומכיר אני המראות שלפני. עמדנו רכובים על בהמותינו סביב רבי חיים, שיפרש לנו כל שעינינו רואות.

פתח ואמר: הרי פנינו מזרחה. אלה ההרים הגבוהים הרחוקים, שמשוכים מצפון לדרום, הם המה הרי־גלעד והרי־מואב וקצת מהרי־אדום. זה החריץ הארוך, הרחק לרגלי ההרים, שנראה כשטח כחלחל כהה – הוא ים־המלח. וכאן קרוב לנו משמאלנו חלק מהר־הזיתים ובפסגתו שם בתי־כפר נמוכים, סבורני, בתי כפר ענתות הם, וכאן מימיננו הרי דרום־ירושלים ושם במורד בתי־חמר קטנים הוא כפר השילוח והישמעאלים יכנוהו סילואן. וזה הגיא הצר, שבין הר־הזיתים ובינינו, הוא קצה עמק יהושפט. ושם רחוק בדרום – אַמַת־מים רואות עיניכם, הוא עין רוגל (ועם הארץ יאמרו לו בּיר אַיוּבּ) ורק בעיצוּמו של החורף נראים מימיו. והנה הגיא שמתחת לרגלינו הוא גיא־בן־הינום, וההר ממולנו הוא הר־ציון ובקצהו נראה מגדל־דוד. השקפנו והבטנו ולבנו מוצף שמחה, כמו הופיעו וניצבו לפנינו קרובי־משפחה אהובים, שהיו נעלמים ימים רבים, ידענוּם מעודנו רק בשמותם ועתה הנם לפנינו ביפי מראיתם.

וכל אותה שעה שהיה רבי חיים מכנה בשם כל הר וכל עמק וכל גיא היוּ ההרים הרחוקים, הרי־גלעד והרי־מואב, כעטוּיים אדרת כבירה כחלחלה שקוּפה, דקה מן הדקה, וכוּלה מקצה ועד קצה קיפּוּלים־קיפּוּלים מפוּתלים, אחוּזים אורות וצללים. ומן מוֹרדוֹתיהם ועד פסגותיהם כמו עולָה חרש רננת־תפילה והיא הולכת וכובשת תבל ומלואה.

ורבנוּ צופה ומביט וכדרכו בעתים כאלה ידוֹם ויחריש, ישכח עצמו וכל אשר סביב לו ורק יש והגה־לחש יעלה מגרונו כהרהוּר יחפּשׂ לו מלים בלשונו.

ואני מראותי אותו כאן מול “יפה נוֹף משׂוֹשׂ תבל” עלץ ורחב לבי ודמעת־גיל ירדה עיני, כי שיערתי תעצוּמות־השירה שעתידות ודאי לפרוץ מלבו למראות האלה וכיוצא באלה והייתי דן קל וחומר ואומר: ומה אם באלכסנדריה ובפוסטאט נבעה שירתו בעוז והפליאה כל לב, על אחת כמה וכמה בעמדו לפני מראות־הוד תפארה שבארץ הבחירה.

ולא נעתקנו ממקומנו עד שהזהירנו ר' חיים לאמור: אַל נשתהה יותר פּן נגיע לעיר במאוחר ונמצא שערי העיר סגורים ונעוּלים ונגרום לעצמנו יסורים גדולים.

אז דפקנו על הבהמות והמשיכו דרכן בדהרות דהרות אַבּירוֹת. אבל עד מהרה הגענו למעלה־דרך והבהמות היגעות התנהלו שוב לאִטן ומימין למעלה נישא הר־ציון ומשמאל יורד גיא עמוק ובו בריכה, ואמר רבי חיים היא “הבריכה התחתונה” ולא רחוק מפה נמצאת “הבריכה העליונה אשר לשדה כובס”. וכל שעלינו בדרכנו נגלוּ חומות ירושלים לעינינו.

כשהגענוּ לקצה המעלה היו עדיין פסגות החומות וצלעותיהן מוצפות אור אדמומי של בין־הערבּיִם. ומחוסן החומות הגבוהות ומעצמת המצודות הבצורות רחש לבנו רגש יוהרה, כפי שיתגאו ילדים בראותם לעיניהם מעשים גדולים שעשו בשעתם אבות משפחותיהם.

 

יז. בשערי ירושלים    🔗

בין כך וכך קרבנו סמוך לשערי העיר ונטינו שמאלה במקום פנוי מאנשים. ירדנו מעל הבהמות וכולנו כרענו ונשקנו אדמת ירושלים ועינינו זולגות דמעות מרוב רגישות, מגודל השמחה והזכות, שאחר טלטולים ונדודים למעלה משנתים ימים – סוף־סוף הנה עומדות רגלינו בשעריך ירושלים. בזה היום עשה ה' ד' בכסלו תתצ"ט.

העמדנו הבהמות והמַכּריה וצעדנו בשורה על־מנת להיכנס יחדיו ברגל לעיר ולחפש מיד בטרם לילה אכסניה לנו ו"כאן"¹¹³ לבהמות ולמַכּריה. אותה שעה היו רוכלים במיני סדקית ומוכרי פירות ומגדנות בסוככים וגוננות, אוספים כליהם וסליהם ונכנסים לעיר וגם רבים עולי־רגל ממדינות רחוקות (הכרנום לפי מלבושם) היו מזדרזים ונכנסים לעיר כסדרם.

פנינו גם אנו, רבנו בראש ואנו סביבו, להיכנס פנימה. ובשער עומד חייל נושא חנית, חרבו על ירכו ושלט־המגן שעוּן בשער על־ידו. משביקשנו להיכנס פנימה, חסם לפנינו הדרך בחניתו. לא שמענו לשונו ולא ידענו רצונו וגם הוא לא דיבר רק כמה מלים ולא יסף, אבל היה פונה לעבר העיר פנימה צופה ומביט כממתין למי או למה. ואמנם אחר רגעים מספר בא חייל אחר, נראה לפי מלבושו שמעלתו גדולה מן השוער, וסחו ביניהם. שוב רמזו לנו כי נמתין. עמדנו וחיכינו בדומיה, עד שראינו איש כבן שלושים, לבוש מדי־שׂרד פשוטים הולך ומתקרב. משבא סחו שלשתם יחדיו. אחר פנה האיש ושאל בלשון ערב לרבנו לאמור: מי אתם? מאין באתם?

ענה לו רבנו: יהודים אנחנו, מאַנדלוּס (ספרד) באנו.

אמר האיש: כל־כך הרבה יהודים? איך עלה בדעתכם לבוא לכאן? מה גרם בואכם? מי אמר לכם לבוא?

השיב לו רבנו: סלח־נא בטובך ושמע דברי. מחזות פניך ומניב לשונך נראה כי איש נבון אתה, לפיכך תמוהים דבריך אלינו, כלום נחוצים גורמים מיוחדים או יועצים כדי שבני־אדם יעלו לארץ־הקודש?

– אבל כל־כך הרבה יהודים בבת־אחת לא ראינו מעודנו וזה דבר זר… רצוני – דבר תמוה בעינינו.

אמר לו רבנו: הואל־נא בטובך והגד לנו האין יהודים בעיר־הקודש? כי נאמר לנו מפי יודעי־דבר שיש יהודים בעיר – אם כך מדוע אנו כזרים לעיניכם?

שאל האיש: מי הם יודעי־דבר אלה?

אמר רבנו: שמענו מפי אישים שונים, אבל סמכנו על איש נכבד, פקיד גדול בממלכת ספרד בטליטליאן (טולידו) וגם יש בידי מכתב ממליץ ממנו למסרו לאיש השלטון בעיר.

מששמע האיש לשון־ערב צחה בפי רבנו ודבר המכתב שבידו, לקח גם הוא לשון מתונה ואמר: אכן יש יהודים מועטים בעיר, שמונה או עשרה, לא אדע מספרם במדויק, על־כל־פנים מועטים הם מאד. לא אדע מתי ואיך באו לירושלים. אני מכהן במשרת מתורגמן מזה כשנתים אצל השר הגדול משנה־המלך. אני סירייאני¹¹⁴. מובן, לא אני אוסר כניסתכם. קראו לי עתה מביתי שאדבר אליכם ואתרגם דבריכם לזה הצאבט (הקצין). עכשיו אסיח לו דבריך ואגיד לך תשובתו.

סח לו בלשון צרפת הדברים שנודע מפי רבנו – והאריכו שיחה ביניהם.

בינתים הלכה השמש הלוך ושקוע. האחרונים באנשים היו מזדרזים ונכנסים לעיר. הרחבה לפני שערי העיר נתרוקנה כליל. לא נשאר איש זוּלת בני חבורתנו, עומדים כעניים בפתח בכניעה ובהשפלה.

אז דיבר הסירייאני לרבנו: מעלת הקצין אומר, לא יוכל תת לכם להיכנס. הוא הממונה על שערי העיר ומעולם לא בא המון יהודים רב לעיר־הקודש. עליו להודיע הדבר לשר הגדול, לסַנִשו, על־פי צווֹ יקום דבר. אבל הסנשו אינו כעת בלשכה. הן ירד היום. מחר בבוקר יביא הענין לפני הסַנשוֹ הוא המשנה למלך.

אמר רבנו: היותן לאנשים לשכב כל הלילה על הארץ תחת כיפת השמים, לעת חורף, מופקרים לקור ולגשם? התיעשה כזאת? וכלום עלולים אנו לגרום סכנה לעיר אם נלון בה?

השיב לו המתורגמן: אני מעצמי דיברתי לו כדברים האלה, אבל הוא טען, לא יוכל קחת אחריות כניסתכם על דעת עצמו. ועכשיו בשעה מאוחרה אין לו רשות שילך ויחפש את השר לדבר אליו, שאין זו חובתו ובעוד כמה רגעים חייבים לסגור השערים, כי אין להתמהמה אפילו רגע אחר שקיעת השמש.

והשמש באה. שני החיילים השוערים החלו דוחפים חצי השער הגדול והכבד ואחר ראינו היאך סוגרים אותו מבפנים בוָוים כבירים, שדומים למוטות־ברזל גדולים. בתוך כך ניגש יעקב סרוק אל הסירייאני משכו בדברים אליו קצת מחוץ לשער. עמדו מאחרי גנונה גדולה וסחו יחדיו ולא ידענו מה היו סחים.

בינתים החלו דוחפים חצי השער השני ונכנס המתורגמן. רמזו לנו לרחק מן השער כדי שיוכלו לנעול שני השערים נעילה גמורה. עדיין ראינו בפנים את הקצין והמתורגמן מחליפים דברים ביניהם – עד שנסגרו השערים על פנינו. נשארנו בחוץ עלובים המומים.

ירדה אפלולית שבין־השמשות וקדרו החומות ומלאו הלבבות עצבונות.

אותה שעה נפל מבטי על רבנו. ומתוך האַפלולית נראה לי כמו נפלו פניו בבת־אחת. דומם פרש ליד קיר החומה, ישב על ברכיו, גבו כפוף וראשו מורד. ובני החבורה, שהיו סחים בקול רם, שואלים ועונים זה לזה כאחת – משראו לרבנו יושב בדד תחתיו, נפלה דממה גדולה סביבם. ופתע עברה בי חלחלה. שוב נתעוררו בקרבי פחדים ונוראות שבחלומי.

ובני החבורה, בשבתם דוממים ועגומים, דמו בעיני לבני־משפחה אוננים שמתם מוטל לפניהם. איש־איש ישב תחתיו כפרוש לעצמו כמו נכלם מהביט איש אל פני חברו.

לאחר־מכן קם רבנו והיה מהלך בין האנשים. עמד ודיבר אליהם לאמור: אל יהיו אלה הבזיונות והיסורים חמוּרים כל־כך בעינינו. אכן הגויים האכזרים האלה יאשמו. רשעות היא, עוון ופשע הוא לָמוֹ. אבל – אשמים גם אנחנו. אפשר נענשים ולוקים אנו על חטא, על חטא שחטאנו בהיסח־הדעת, שהסחנו דעתנו שנים אלף ומעלה מירושלים. יען וביען לא יגענו ולא ביקשנו לעלות ולדפוק על שערי ירושלים לפתחם לפנינו, הנה על זאת ועל זאת נסגרו עתה על פנינו. ברם, יושב בשמים יחוּס עלינו ויסלח לכסלנו. נתאזר, אחים, באורך־רוח ונקבל יסורים באהבה עדי תיהפך מהרה רעתנו לטובה.

כך וכך דיבר רבנו בלאט לחזק לב האנשים באותו מעמד. ברם, עד מהרה נפל שינוי במזג־האויר. הרוח הקלה והפושרת שהיתה נושבת כל היום כרוח אביב – הפכה רוח קרה ועזה, והיתה סכנת־נפשות בפרט לזקנים שבחבורה.

ויעקב סרוּק היה עובר כה וכה בקרב החבורה וסח לנו שהוא דיבר עם המתורגמן דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים ללב וגם רומם כבודו של המתורגמן, שהוא, כבן־ערב, ודאי יש בלבו מכּראמַת אל ערבּ (מנדיבותם של ערביים), וביקש ממנו, שהוא ילך אל השר ויעורר רחמיו, שלא יקפח חיי בני־אדם בקור ובצינה על לא עוון בכפם. ונוסף לכל הדברים שדיבר אליו, העניק לו ביזאנטינוֹ¹¹⁵ זהב וגם אמר לו שיחפש אכסניה לחבורה העייפה ונשיב לו כגמולו בעין יפה.

משנשמעו דבריו בקרב המחנה היו הופכים בהם והופכים בהם והיו טועמים בהם קורטוב של תקוה והיו מצפים מרגע לרגע להצלה.

ומחמת שהיינו מצפים בכליון־עינים בלי היסח־הדעת – נדמה לנו שציפּינו עד חצות לילה, אבל לא ציפּינו רק שעתים או קצת יותר, עד ששמענו נקישת ברזל והלמות פטיש, ואחר – חריקת השער, שפתחוהו פתח צר כחמישית הפתח.

יצאו אלינו שלושה אנשים, אחד, דומה, משרת, נושא פנס סגור ובתוכו נרות־שעוָה גדולים להאיר הדרך. השני לבוש מדי־שלטון, הכרנוהו כי הוא הקצין אשר על השער ועמם המתורגמן הסירייאני.

הלכו והתקרבו למקום רבנו ויקם לפניהם. הסתכל האיש בפני רבנו והניע ראשו, רמז לברכת־שלום.

היה הקצין מדבר והמתורגמן מבאר: ובין יתר הדברים שאל לרבנו אם הוא ראש החבורה ואם אמת ונכון יקבל על עצמו אחריות על כל איש ואיש מאנשי החבורה, ולבסוף הודיע הקצין לרבנו, שניתנה רשות לנו להיכנס לעיר בתנאי שנהיה יושבים תחתינו באשר נשב ולא יצא איש ממקומו ולא ייעדר איש מן החבורה בעת שייקראו מחר לפני השר.

אז מנו אותנו אחד־אחד כרועה מונה עדרו ואת חמשת אנשי המַכּריה עם עשרים וחמש הבהמות.

מיד קרב הסירייאני ליעקב סרוק, ואני ויוסף ג’מיל על־ידו (ובין כך וכך התוַדע אלינו האיש בשמו – אסטיפאן) וסח לנו כל שהשתדל וכל שעמל אצל הסנשוֹ עד שקיבל רשות ממנו לתת לנו לינת־לילה באכסניה של עולי־רגל שבמנזר סנטה־קרוּז – ויהי האיש בעינינו כגואל ומושיע שלוח ממרומים ואנו הגדלנו גמולו כגודל פעלוֹ והוספנו לו ברכות ותודות ושילומים.

ובדרכנו לאותה אכסניה, היינו צועדים והולכים בחשכה גדולה בכמה וכמה רחובות, רובם תחת קמרונות, מהם רחובות שיורדים ועולים במדרגות ומהם סתם משופעים כמדרון ומרוב הטיט שבחוצות מימות־הגשמים היינו צועדים אחד־אחד בצדדים עד שהגענו לפני שער־ברזל גדול ורם.

במצור ובמצוק

בתחילה נכנס אסטיפאן למסור מכתב השר לראש המנזר. ואחר כמה רגעים נכנסנו כולנו והביאונו אל אכסדרה גדולה ואחר הדליקו מנורות־שמן מאירות כל־שהן וראינו אולם גדול מעט ובו מיטות רבות: ספסלי־עץ ועליהם כסת וכר וכסות עבה – ספרנו ומצאנו עשרים ושש מיטות ונחה דעתנו אף־על־פי שהמיטות צפופות באולם קטן־מידות. ואסטיפאן הראה לנו בית־תבשיל ליד האולם. מיד העלינו אש, שפתנו סירים שלנו ובישלנו סַחלבּ וזנגויל וסעדנו לבנו בפת־לחם.

כל אותו הלילה לא ידענו שנת ולא מצאנו מנוחה מחמת זרות המקום ובפרט מחמת ריח כבד ורע, ריח גויים, שהיה דבוק באולם והיה לנו למחנק והיינו מצפים כל הלילה לאור היום.

משעלה עמוד־השחר מצאנו קצת מים לנטילת־ידים, נזדרזנו והתפללנו ביחיד איש־איש תחתיו. ומחמת רוח עבודה זרה שבמקום – כל לב מלא עצבות וכל פנים קיבצו פארור.

ויותר מכולם היה אַבּוּ־עבּדוּ מרגן בינו לבין עצמו ורוגז על זולתו על כל דיבור שהוא או על כל פגיעה קלה וגם פיו מלא אָלה וקללה על הגויים הקשים והאכזריים – והכל בלשון־הקודש בפסוקים ארוכים וקצרים.

כשזרחה השמש ראינו לפנינו כיכר גדולה, כמעט מרובּעה, לפני בנין המנזר. ואחר שעה קלה היו כמה כמרים מהלכים כה וכה ברחבה. לא קרבנו אליהם וברוך ה' לא קרבו אלינו. ישבנו כל שעות־הבוקר הראשונות תקועים תחתינו כאסירים במאסר. כשעתים לפני חצות יום בא אסטיפאן ושוטר עמו ולקחנו במנין דרך ארוכה עד שהגענו לקסרקטין רחוק משער העיר דרכו נכנסנו אמש לעיר.

המתנו בחצר הקסרקטין שעה קלה. אחר ראינו למעלה בגזוזטרה של הקומה השניה ניצב אחד שר לבוש בגדי־שרד מהודרים, קומתו גבוהה, זקנו קצת מוארך, ובדבר אליו איש־שיחו היה הוא צופה ומביט אלינו מלמעלה למטה הבטה שבזלזול ושבלגלוג. עם זה ראיתי מאד, שהיה מאריך מבטו על רבנו וחוזר ומביט אליו. שיערנו שהוא השר הגדול הסנשו.

לאחר כמה רגעים נקרא רבנו לבדו שיעמוד לפני השר.

מששהה שם שעה ארוכה (על־כל־פנים לנו נדמה כך) נמוג לבנו מדאגה. היינו כמו ישבנו על גחלים. דמו בעינינו הרגעים לשעות עד שראינוהו שב וצועד לקראתנו ועמו אסטיפאן. מיד אמר כמשקיט אותנו בדבריו: בעזר ה' יהיה טוב, רק עתה עדיין לא נפסק דיננו לחלוטין, מחמת שהמלך נעדר מן העיר (הוא כעת בחוץ־לארץ). לכשיבוא המלך יהי רצון יהי לבו טוב אלינו ככתוב: לב מלך ביד ה'. ואמרו לנו, עתה נשוב למנזר בדרך עראי ואַל נלך כולנו בבת־אחת מחמת עינא בישא, רק חבורות קטנות. והנה האדון אסטיפאן עצמו יטרח וילך עם שנַיִם־שלושה מאתנו ויחפש לנו דירה, כי אין מצויים בתים רבים בעיר להשכיר – ונודה לו תודות רבות.

ואני כי הסכּן הסכּנתי להכיר בפני רבנו הלך־רוחו ככל שצפון בחדרי־לבו, אם לטוב אם, חלילה, לרע – הבחנתי, שאף־על־פי שדיבר אלינו בטוב וברוך – רוחו חובלה בקרבו והשלוָה רחוקה מלבו.

לפיכך כשיצאנו, יעקב סרוּק ויוסף ג’מיל ואנוכי, לחפש דירות ביקשתי לידע דבר לאשורו מפי אסטיפאן, גם ראיתי שאסטיפאן מסביר לנו פנים והיה מגלה לנו בשיחו שהוא מצטער בצערנו (ואמנם, כפי שנוכחנו במהלך הימים, היה לידיד נאמן לנו), לא בגלל טובת־הנאה אלא מתוך שהיינו בשפה אחת ודברים אחדים, ואמרי אינשי: מפתח הלב – הלשון.

בכן, בדרך הליכתנו שאלתיו: למה שהה רבנו אצל השר הרבה? ומה ועל מה דובר שם? היכול לסיח לנו על כך?

השיב אסטיפאן: שהה שם מה ששהה מחמת שהיתה חליפת־דברים בין השר ובין רבכם וגם בין השר ובין הסגן והכותב (המזכיר) בענין איגרת שהגיש רבכם. ואני ביכלתי להגיד לכם כל שדוּבּר שם, כי לא בסוד דיברו וגם טוב לכם שתדעו כל שדובר – מכיון שרבכם לא ידע כי לא ישמע פראנצית.

כזה היה דרך השיחה:

לאחר שהשתחוה רבכם ומסר האיגרת – קראה המזכיר בקול ואני לא הבינותי דברה, כי היתה לשונה לאטיני, אבל הכרתי בפני הסנשו ובפניהם שדברי האיגרת מקובלים על דעתם. לאחר־כך אמר לי הסנשוֹ לשאול לרבכם אם כל בני החבורה באו על־מנת להשתקע או יש שעלו לביקור וישובו למקומם. משהשיב, שהכל באו להשתקע שאל הסנשו ומה יעשו האנשים בעיר, ממה יתפרנסו ויחיו? השיב שיש ביניהם שבעה בעלי־מלאכה, שנים חייטים, שנים סנדלרים אחד נגר, אחד חרש־ברזל, אחד אורג־מרבדים ושנים סוחרים, והשאר – יעסקו בלימודים ובידם אפשרות להתקיים בצמצום.

והשר ציוָה עלי להגיד דברו בדיוק לרבכם, לאמור: אין מחסור בעיר בבעלי־מלאכה ומה גם בסוחרים, אין רצוננו כלל שיבואו זרים להקים תחרות נגד הסוחרים ונגד בעלי־מלאכה שבעיר, לוּ לפחות היו עובדי־אדמה, שהללו דרושים הרבה במדינה.

ורבכם ענה בלשון נאה לאמור: חס לנו לגרום נזק קל שבקלים למי שיהיה. אם העיסוק בעבודת־אדמה ובכל עבודה בשדה רצוי במדינה נעשה ככל שביכלתנו שיהיו עובדים באדמה.

אבל השר השיב לו מהרה לאמור: אַל ידמה בנפשו שזה דבר מוסכם וגמור. רק דרך שיחה אמרתי כזאת. אבל הענין הזה חמוּר מאד. היהודים המעטים שנמצאים בעיר באו אחד־אחד, או שנַיִם־שנַיִם, והם דלים ופשוטים – לא הקפדנו עליהם. אבל אין היתר מפורש לתת ליהודים השתקעוּת בעיר. לא נוכל לעשות כזאת כל עוד לא ניתן צו מהמלך. לכשיבוא המלך נדון, נשפוט ונחליט.

והוסיף השר: אולם, הגד לרבּין, יש להצטער ויש להתפלא היאך הרבין, שנראה אדם בעל־בינה ורופא ופילוסוף ומשורר כפי שרשום באיגרת, לא נתן דעתו ולא חשב מראש על אחרית נסיעתו וגם משך אנשים רבים עמו? הן יציאה ומסע למרחקים בלי ידיעת סוף המסע, רק על־פי השמועה באומדן, הרי היא כיציאה לאסון ולאבדן.

אמר הרבין, באשר מעלת השר יאשימו בקלות־דעת ובחוסר־אחריות הירשהו להשיב דבר?

אמר: הוא מורשה, ידבר.

השיב: עת יצאנו לדרכנו לא היה ספק בידנו, שבארץ־הקודש שוכנים אנשים טובים וישרים, הרי לא לחינם זכו לשכּוֹן בה, ודאי זכות מכריעה נמצאה בידם, על־כל־פנים – אמרנו – האנשים לא יהיו פחות טובים מבכל מקום אחר בעולם – ולא עלתה כלל על דעתנו שיציאתנו לארץ־הקודש היא כיציאה לאבדון.

אז נחפז השר וענה גם הוא דברים סדורים בקצת קנטוּרים לאמור:

ואמנם מקבלים אנו בשמחה וברצון עולי־רגל מכל קצוי עולם ורבים נשארים ומשתקעים בכאן וגם נבוא לעזרתם, אבל לא את אלה שנוגדים למשיח. אלה המורדים בישוּ – הוציאו עצמם מחסוּת המשיח ומרחמיו, והם אשמים ברעה כי תשׂיגם.

אמר רבכם: לא אהין להלאות את כבוד מעלת השר בטענות ובמענות על הדתות בכדי להגן על אמוּנתי, אבל רק משפט אחד אבקש להגיד אם אוּרשה.

הרשה לו ואָמר: אם נתבונן קצת בענין זה נמצא שאין אנו רעים וחַטאים כל־כך ואין אנו ראויים לעונש ולהשפלה, באשר לנוצרים וליהודים יסוד משותף באמונה והוא יסוד גדול, הלא הוא אבי המשיח, כפי שהנוצרים קוראים לו, והמשיח עצמו האמין בו ובתורתו, וגם אנו מאמינים בו והאם על כך ראויים אנו לרעה ולחזוּת קשה?

ענה השר: די בזה. אם יהיה רצוננו בויכוח על הדתות נבקש את מעלת היֶפּיסקוֹפּ (בישוֹף) שלנו בענין זה. עתה לא נתן הסכמתנו להתיר השתקעות יהודים בעיר אלא באופן ערַאי עדי ישוב המלך. עד אז יהיה ענינם תלוי ועומד ומוטב שלא יתראו למדי בעיר ויגורו במפוזר.

ואחר־כך דיברו הרבה ביניהם השר והסגן והמזכיר על רבכם ואמרוּ, שנראה חכם ונעלה וחבל שהוא יהודי, כך אמרו וצחקו, ואחד מהם אמר: אפשר ראוי לנהוג עמם בדרך טובה ורכה כדי לקרב לבם למשיח? וגם על זה צחקוּ – והשר הטיל עלי שאעזור לכם לחפּשׂ לכם משכּן לגור.

הודינו תודות רבות לאסטיפאן על כל אשר הודיענו וביני־ביני הגענו לפני שער עיר בדומה לשער העיר דרכו נכנסנו אמש לירושלים. אמר אסטיפאן: זה שער הנביא דאוּד.

שם, סמוך לחומה ממש, בתוך העיר, ראינו ארבע או חמש חצרות גדולות ריקות מאדם כמעט, מהן בנות קומה אחת, מהן – שתי קומות, אבל אלו ואלו מראיתן עלוּבה מרוב פרץ ועזובה. והפתחים והחלונות חסרי דלתות, אבל סביב־סביב להם פיח עשן מחמת דליקות וידמוּ לפיות פעוּרים, אפלים, מבעיתים, לא יסכּנוּ למגורים כאלו בתים.

ולפני החצרות מגרש רחב וגדול משׂתרע לאורך החומה פנימה עד השער השני שבדרום, כולו עטוף ירק צומח וכמה עצי זית ותאנה מצויים פה ושם. ובקצה המגרש עומדת חלקה גדולה גדוּרה בגפּה של קנים, שם גדלים ירקות וקטניות מינים שונים – ובכל השדה הגדול ירעוּ צאן ובקר וגם חזירים רבים ירעוּ שם.

פנינו לחצרות ונכנסנו לבדוק מה מראה החדרים פנימה והנה ראינום תוכם כברם. טיח הקירות נפוּל בכמה חדרים והרצפות רובן עקורות או רופפות. באיזו חדרים דרים אנשים עניים ואסטיפאן אמר לנו סירייאנים מדלת־העם הם, חכרוּ השדה מהממשלה ומגדלים ירקות להחיות נפשם. והסביר עוד לאמור: החצרות הללו אין להן בעלים, רכוש הממשלה הן. אמנם בתים כאלו אינם ראויים למשכן לאנשים מסוגכם, ואני עצמי מתבייש אני שהבאתיכם לכאן, אפס בעל־כרחי הבאתיכם, כי אין בעיר הזו בתים להשכיר. התושבים כולם בפרט השׂרים והפרשים בצבא גרים בהרוָחה, ארבעה־חמישה חדרים למשפחה, רק דלת־העם רובם מן הסירייאנים ומיעוטם מן המערביים¹¹⁶ יגורו חדר למשפחה חדר למשפחה. ואם יימצא לעתים מי שיסכים להשכיר בית ידרוש מחיר גדול מאד. ואתם הלא זקוקים לשנַיִם־שלושה בתים ואין כדאי לכם לשכור בתים ביוקר עצום כי… מי יודע מה ילד יום… חבל על הממון… ויש עוד מקום בדומה לזה בקצה השני של העיר בצפון, וכפי שיאמרו, שם היתה שכונת היהודים בעבר, אפס כי הבתים גרועים שם כמו פה, אבל יכולים אתם לבחור קצת חדרים מפה וקצת משם ועל־ידי כך תגורו במפוזר כרצון השר.

שמענו דברים אלו ונפלנו בעגמימוּת ובמרירוּת. היאך נחשבנו בירושלים עיר־קדשנו כאביונים וגזוּר עלינו שנגור בקצות העיר כצוענים. עמדנו נדכאים־נכלמים, ואפילו יעקב סרוּק לא מצא דבר בפיו להגיד, לא מליצה ולא הלצה מרוב רוגז ונאצה.

ביקשנו מחילה מאסטיפאן שנטכס עצה רגעים מספר בינינו לבין עצמנו ונדע איך נפיל דבר. דיברנו בלשון־הקודש והיינו מתלבטים בדברים היאך נוכל לקבל עלינו פורענות כזו, לשים משכננו פה, והיאך נוכל לדחות הדבר? מחד גיסא – בני החבורה עייפים ויגעים והם מצפים בקוצר־רוח, שנצא מבין כתלי זה המנזר ונבוא למנוחה ולמַרגעה, וכל־שכן רבנו, שנפשו עליו מרה מאלו העתות בצרה – ואיך נביאהו בין תלי־עפר אלה ובין רועי־חזירים? וכן הגביר אליהו ורעייתו ויתר האנשים האיסטניסים, לא הסכינו מעודם לכזו פחיתוּת־כבוד – איכה יימצאו פה באי־כבוד? ואולם מאידך גיסא, הרי אומר אסטיפאן, אין כאן בתים להשכיר וכל־שכּן שדרושים לנו לפחות שלושה בתים (שיעלו בדמים מרוּבים) ושיהיו דוקא מרוחקים אחד מן השני כדי שלא תחול עלינו עינא בישא. אי המוצא מזאת הצרה?

שקלנו ובחנו הענין לאשורו ולבסוף גמרנו אומר כדעתו של יעקב סרוּק שאמר: פה לא נוכל לגור בשום פנים. זה מן הענינים הנמנעים. ואין לנו אלא לחפש אחר היהודים המעטים, תושבי העיר משכבר הימים, נסיח להם על צרתנו ונבקש מהם שיצרפו אל כל בית שלהם אחד מבני חבורתנו ורק בשביל רבנו והגביר אליהו והזקנים והנכבדים שעמנו – נחפש ונשכּור בית קטן, פשוט, עד אשר יפתח ה' לנו פתח ישועה.

סברנו וקיבלנו והסברנו דברנו לאסטיפאן וביקשנו ממנו שיהיה בעזרנו למצוא מקומם של היהודים התושבים וכן שיחפש בכל רצונו בית קטן בשביל אחדים מאנשינו. ואסטיפאן שראה בצערנו ונצטער הרבה עלינו קיבל עליו לעשות כל שבידו לסדר עניננו.

מכאן ואילך היה מן הראוי שארשום ואכתוב פרט לפרט דבר יום ביומו כל אשר עבר עלינו בירושלים למן היום הזה, הראשון לשבתנו בירושלים ועד היום המר והנמהר, יום השבר והחורבן, יום בו נפל רבנו, עטרת ראשנו ונשבר לבנו. שכן כל ימי שבתנו בירושלים (והם במדויק מאתים ושבעים יום – וסימנך רע) היו ימים גדולים, נפלים מכל הימים ברעתם ובטובתם, ביגונות ובנחמות, בנגלות ובנסתרות ובקטנות כבגדולות, ברם, אין ביכלתי עתה, לאחר עבור כחמש שנים מימי הבעתה, לחזור ולהזכיר, לחזור ולהרגיש, פרט לפרט כל אשר עבר על ראשנו באותם הימים. גם ירא אני מ"רוב דברים" פן אחטא בלשוני ואיכשל בעווני – ולמה אהיה כחוֹתה גחלים על ראשי בידי אני? לפיכך אעלה זכרון הקורות והמעשים בכללוּת וארשום איזו פרקים שיש בהן מן החשיבות ואתה, הקורא, תבין ברמיזה דברים מתוך דברַי ותמחול על קיצור אמרַי.

ואלה הפרקים בקיצורם:

 

יח. עם בעלי זכות ראשונים    🔗

בו ביום ובה בשעה שלח לנו אסטיפאן נער סירייאני – ואחר שעה קלה הביאנו לצפונה של העיר. שם מצאנו ארבעה בתי־אבות יהודים וגם כאן, כפי שסח לנו אסטיפאן, כל הבתים ירודים ודלים. חיפשנו אחר הגברים ומצאנום איש־איש בפינתו ברחובות העיר. שנים מהם רוכלים. טבלה של מיני סדקית תלויה על צואריהם ומהלכים כל היום על רגליהם, האחד בצפונה ובמערבה של העיר, והשני בדרומה ומזרחה של העיר. השלישי עומד בזוית של רחוב, מימינו כד גדול של נחושת ובו סַחלבּ וזנגויל ומשמאלו קערת־נחושת עגולה־גדולה ובה מעשה־אופה ואנשים ונשים, פרנקים ואיטלקים, אוכלים ושותים סביבו ונהנים מטובו. והרביעי מצאנוהו בחנות קטנה לצביעה. נדברנו עם איש ואיש מהם וקבענו עת הצהרים מועד פגישתנו עמם באחד מבתיהם.

נזדרזו ובאו בשעה מוקדמת. מששמעו ענין חבורתנו ומציאות מעלת רבנו (ואחד מהם, איש דמשק בן־תורה מעט, שמע שם רבנו וידע תהילתו) כולם אמרו מלב שמח ונפש חפצה – ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, יש די מקום לנו ולכם, הן אחים אנחנו – ביתנו ביתכם.

וכל שסחו לנו דברים שמושכים הלב מעת בואם, ודרך בואם ירושלימה (תקצר יריעתי מהכילם) היו עיניהם מאירות משמחה על בואנו בפתאום חבורה גדולה – – והיה להם כמו נתחדש דבר בעולמם, כאילו עתה יושבים הם בתוך עמם. גם סיפרו לנו דבר בואם של יתר חמשת היהודים, שבאו ירושלימה לפני כשלוש שנים, שנה אחריהם – והשלטונות גזרו עליהם שיגורו מחוץ־לעיר והיו מתגלגלים בכפרים של סירייאנים וערבים שמסביב לעיר, עד שקבעו מושבם בכפר סילוּאן, הוא השילוח, וחכרו אדמה מהממשלה ומגדלים קטניות וירקות.

אחר הצהרים כנטות היום נלוו אלינו שנים מהיהודים שבעיר אל כפר השילוח. יצאנו את העיר משער האשפות (ועם הארץ יאמרו לו: שער המערביים).

לא אתעכב לרשום כל אשר ראינו והרגשנו בהליכה זו, רק שהיינו הולכים כחולמים, מאמינים ולא מאמינים שרגלינו דורכות על מורד זה, שהוא צלע מהר־הבית עצמו, כפי שראינו בעינינו; ממולנו הר־הזיתים כולו באורה גדולה ואנו בצל ובדרום הר גדול – הר־המשחית ולרגלינו, למטה, נחל קדרון ובשיפולי הר־הזיתים קברים רבים פזורים וביניהם קברים גדולים והדוּרים: יד אבשלום וקבר זכריה הנביא ועוד. והיו אלה המראות, ההרים והגיאָיות, המורדות והעליות, מתחבבים עלינו ומתקבלים עמוק־עמוק בלבנו. ואני כשלעצמי הייתי בדמיון גדול, שאנו ואלה המקומות קרובים אנו בגוף ונפש, שהם ואנו מיסוד אחד, משורש אחד, מעצמוּת אחת, הוה: כבני משפחה אחת. ובכל רגע ורגע בעת הליכתנו היינו נכונים ומזומנים ליפול על פנינו ולקיים בכל לבנו דברי שיר רבנו:

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעֱרָב.

ולא אָרכה ירידתנו עד שהגענו לתחתית הגיא.

מנחל קדרון עלינו כמאתים אַמה בערכם לבתים הקטנים שבכפר השילוח והגענו לבתי היהודים.

יצאו לקראתנו הנשים וילדיהן ונעריהן עמן, שהיהודים גרים סמוכים זה לזה – ונודעו מהן שהגברים עודם בשדה למטה. ירדנו אליהם ומצאנום חמשתם ושני נערים עמם מתכוננים לעלות. ראינום לבושים כדרך אנשים ערביים, אבל מדמות פניהם וזקניהם ומדרך דיבורם עם מלות לשון־קודש נראו כיהודים מובדלים בצורתם, כמין יהודים בפני עצמם, לא ראינו בשום ארץ כמותם.

מששמעו כל שסחנו להם היו מגלים שמחתם כי רבה, והיו מעלים דברי תחנונים לה' בפיהם, שיגן בעדנו ויוציא לאור משפטנו. וגם הם הודיעו חפצם בכל לבם לאכסן מספר חברים אצלם ככל האפשר.

ועם שראינו שיהודים פשוטים הם, לא בעלי־תורה ולא בעלי־חכמה, אבל ראינום כבעלי־נפש, כנועים, חסודים, דיבורם במתינות ומהלכם בעניווּת והיו אהודים עלינו הרבה.

ובעינַי נדמה לי – כעין דוק טמיר חופף על דמות פניהם, כאילו דבר־סוד צפון עמהם, ואפשר מחמת שמתעסקים באדמת ירושלים ומתמזגים עמה בזיעה ועבודה, בשמחה ובתוגה – זכו שמזוג על פניהם כלשהו מאורה ומאוירה של ירושלים ממש: מחן המקום על יושביו. ואכן אחרי־כן במהלך הימים נודע לנו מפיהם שהם מצאצאיהם של “אבלי ציון”. כל ימיהם היו משתוקקים לעלות לציון עד שזכו ונכנסו.

עשרת ימי דאבה

עם שסידרנו תשעה מאנשינו בבתי היהודים בעיר ובשילוח והיו האכסנאים והמאַכסנים שמחים ומרוצים, עדיין לא תמו צרותינו, שכּן נשאר במנזר “היותרת על הכבד”, כלומר, היותר כבוּדים שבינינו: רבנו, רבי חיים ורעייתו, הגביר מר אליהו ורעייתו ואַבּ־וּעלי ואַבּוּ־עבּדוּ והזקן ר' שלום הגזבר ואנו ארבעתנו (יוסף ג’מיל, יעקב סרוּק, גבריאל השמש ואני) כולנו נשארנו במנזר באין נמצא לנו בית לשכירות, והיתה ישיבתנו במנזר כישיבת אבלים, שהיינו מתאבלים על חורבן קדשינו ועל השפלת עצמנו.

ואמנם לא הייתי מתעכב להעלות על הגליון זמן ישיבתנו במנזר, אילמלא נתנה אותה ישיבה אותותיה בכמה מאנשינו ופגעה בגופם ובנפשם כפי שנגלה אחר־כך פה ושם. והריני להזכיר בקיצור־מקוצר, עשרת ימי שבתנו במיצר.

יום אחר יום היינו מצפים בקוצר־רוח ובנפש עייפה לשכור בית ולצאת מן המנזר, יען מיום ליום כבדה עלינו ישיבתנו שם. אמת, שלא פגעו בנו לרעה לא בדיבור ולא במעשה של ממש, אבל בעקיפין הדאיבו נפשנו למכביר. בימים הראשונים היינו מרוצים שלא שעו אלינו כלל ולא דיברו עמנו מטוב ועד רע. אולם כל שעבר יום אחר יום, היינו מרגישים עצמנו ברע מצער וחרפה, שלא זו בלבד שהיינו שם כאסירים על לא חטא ולא יכולנו לצאת לרחובות העיר אלא בפחד, שנים או שלושה יחד, מחמת עינא בישא ולישנא בישא, אלא שהיינו בעיני הכמרים והמון עולי־הרגל מהגויים, כאנשים מוחרמים, נגוּעים או טמאים, שאסורים לבוא בקהל, שכּן פעמַיִם ושלוש שינו מקומנו והקצו לנו חדר אחר קטן יותר בפינה רחוקה שבחצר, שנשארנו מועטים במנזר. וכן, למשל, לא נתנו לנו לשאוב בעצמנו מים מן הבור אבל שנקח מן המוכן בחבית, כאילו ממגע ידענו בחבל או בדלי נטמא או נרעיל מי הבור. וגם גבול גבלו לנו בחבל, שמתחו לפני חדרנו כאַמתיִם בלבד לצורך הליכתנו שלא נלך בחצר לאָרכּה ולרחבּה.

ואף־על־פי שכל אלה ועוד כאלה עשו בלא דיבור ובלא קנטור, אבל בעצם המעשים שעשו בשתיקה, כמו ירקו בפנינו יריקה.

ולמוֹתר להזכיר פרטי־פרטים מימי מגורינו אלה במעון זרים, בין גויים ערלים, בתוספת ריח רע (אפשר מאכילת טריפות ובשר חזיר) שנודף תמיד כסרח העודף, ואין צורך לסַפר על אותם יסורים ועינויים ממציאות אחד־עשר איש (ביניהם שתי נשים) בחדר אחד לישיבה, לאכילה ולשתיה, כל־שכּן בימי גשמים ורוחות עזים, שהיינו סגורים ומסוגרים, ואין בא אלינו ואין יוצא – ודי לך, הקורא, ברמיזה מכל כיוצא בזה.

ואנו, הצעירים שבחבורה, היינו יוצאים פעמים שנים־שנים ומחזרים אחר אסטיפאן ומעתירים לפניו בקשות ותחינות שיעשה כל שביכלתו לשכור לנו בית בהקדם, כי ראינו שהצרה גוברת והולכת ופוגעת בכמה מאנשינו, שחלו ושכבו בחום גדול, ואחרים – קצרה רוחם מצער ותלאה. ביחוד ניכרו אותות הצרה באַבּוּ־עבּדוּ, שמטבעו תמיד היתה רוחו עליו קצרה, ועתה, בימי שבתנו במנזר, היתה גם מוזרה.

בימים הראשונים פעמים היה מתרעם ומתקצף וקובל, ופעמים – גוער בשטן ומקלל. אבל מיום ליום הוסיף שתיקה על שתיקתו, והיה רואה ומביט ומחריש. יש וענה כלשהו אם נשאל ויש ולא השיב לשואלו כלל, כמו היה נתון לעצמו לבדו באין איש על־ידו והגיע עד כך, שבימים אחרונים – שעות רבות ישב תחתיו, שותק וזעֵף ואין מלה בשפתיו. והיינו כולנו רואים יום־יום בשינוי טעמו ומצטערים ויראים לשלומו, ואכן שינוי טעמו נגלה ביותר לאחר יומים־שלושה, לאחר שובנו מהכותל המערבי.

אל כותל המערבי

על־אודות ביקורנו בכותל המערבי – “לא תאמינו כי יסוּפּר”. כמה נכספה גם כלתה נפשנו ימים על ימים כל ימות מסעינו – בימי שנתים ימים – להיראות בכותל המערבי מיד בעמוד רגלינו בירושלים – והנה יום אחר יום עבר עלינו במנזר בהשתוקקות, בהתאמצות ובהצטערות ולא עלתה בידנו להגיע לכותל אלא ביום החמישי לבואנו ירושלימה. יען ביום הראשון לבואנו, כשנלקחנו אל השר, כבר הטיל עלינו מעֵין גזירה קשה, שלא נהלוך ברחובות קריה בצוותא בפרהסיה. וכששבנו למנזר סברנו ואמרנו, מחר נצא מכאן לגור באשר נגור ומהרה נלך לכותל ביחידות ובזהירות. והיה – ששקענו בזה המנזר כמו ביוֵן מצולה. לילך בצוותא לא נוכל. לילך ביחידים לא נדע, כי המנזר רחוק מן הכותל ולא הכרנו הדרך (זולתי רבי חיים סתרי שידע הדרך, אך איכה נטריחהו, זקן ותלמיד־חכם, שילך כשמש כמה פעמים ללוותנו אחד־אחד או שנים־שנים). הוא אשר אמרתי: על ביקורנו בכותל המערבי כבדו מאד צעדינו – לא תאמינו כי יסופר. רק ביום החמישי, כי השתוחחה נפשנו עלינו מכיסופינו למקום־מקדשנו, מצאנו עצה (על־ידי נער סירייאני שלקחנו להראותנו הדרך), ויצאנו אחר הצהרים ארבע קבוצות, אחת נפרדת מחברתה, על־מנת שנימצא כולנו בכותל ונהיה “מנין” במדויק, נקרא ספר תהילים ואחר נתפלל מנחה. הן מעת כניסתנו לירושלים היה ר' חיים סתרי חוזר ואומר לנו בכל עת מצוא: אין אתם יכולים לשער טעמה של תפילה בכותל המערבי עד שתתפללו שם; אמת שבכל מקום קדוש התפילה מסעדת נפשו של אדם ומרוממת רוחו, והוא מניח שתפילתו התקבלה ברצון, אבל תפילה בכותל המערבי תוספת נחת־רוח בה, שאתה בוטח, שתפילתך נתקבלה ברצון וכמעט־כמעט אזניך שומעות קול משק־כנפים שהמלאכים מעלים תפילתך לשמים.

חבורתנו יצאה בשלושה: מר אליהו ונוַת־ביתו ואני – ועמנו הנער הסירייאני. היינו הולכים ויורדים ברחובות צרים ועקוּמים, משתפלים ומתרוממים, ומהיות הרחובות הסמוכים לכותל ריקים מאדם כמעט, היו פעמי רגלינו הולמות בלבנו והיינו אחוזים עצבות וָפחד גם יחד.

משעמדנו לפני הכותל ממש – קצרה נשימתי מרוב רגישותי. הייתי כנדהם למראה עיני. מעודי, מיום עמדי על דעתי, לא חשתי הלמות־רוח כזאת במחזה מן המחזות. כאחת עלצה ובכתה נפשי בי. משל לאדם שרואה אור גדול וחושך גדול בבת־אחת, או שטועם בפיו מתוק ומר כאחד. לעיני אראה הוד ורוממות פרושים על הכותל כמעטה עָצמה. אבל בלבי אראה תוגה גדולה עוטהו מקצהו ועד קצהו, וזו הדומיה הגדולה המרחפת עליו – דמי אלמנוּת היא השוכנת בו למעצבה מאבני תחתיתו הכבירות־הכבדות עד למרומיו, עם שדומה לך שכל אבן ואבן שבכותל – מצבת־זכרון היא לענין גדול, לרמז מופלא, לרעיון נשגב.

ובעודני נרעש ומחריש, צופה ומביט למראה המקום, הייתי מתכסף ומתחנן בכל לבי: לוּ זכיתי ושמעתי סוד־שיח אבני הכותל! הן ודאי אָצוֹר יאצרו אבנים אלו סוד הסודות ופתרון החידות, שַלָמָה עלתה לנו כזאת? למה עם־יה, תפארת עמי עולם, היה לקטון־גויים, לבזוי עמים? ועל מה ולמה ועד מתי וכמה יעמוד הכותל עצמו בחורבנו? כך וכך הייתי שופך לבי חרש לפני הכותל ומסתריו.

באותה שעה התרעמתי פתאום על עצמי, שהסחתי דעתי כל־כך מרבנו. שלחתי מבטי לעבר מקומו וראיתי שראשו כפוף בין שתי אבנים. משזקף ראשו ראיתי פניו – ודאבתי. עיניו היו אדומות מהתיפחו כל העת חרש בבכיו. ברם, בו ברגע כמו ניחמתי עצמי בדמותי בנפשי עוז השירה, או הקינה, האדירה תפרוץ מפיו אחר ביקור זה בכותל. ואשרינו שנזכה בקרוב לשמוע מפיו משא־דברו.

אז נתתי דעתי לאיש ואיש מבני החבורה. רבי חיים סתרי, שפרקו נאה וקולו נעים, התפלל כחזן מובהק בנעימה רכה ומופלאה, ששובה הנפש ומרעידה הלב וניכר שכל האזנים והלבבות משוכים אליו.

ובבקשי לשים עיני על אַבּוּ־עבּדוּ – ראיתיו יושב על אבן גדולה מן האבנים הפזורות ברחבת הכותל, ראשו זקוף למול הכותל, פיו פעור ומבטי עיניו כמו נעוצים בפסגות הכותל – וכל מראהו זר. נתעגם לבי עליו וגמרתי בדעתי שאשים עיני עליו בשובנו למנזר להקל סבלו ככל שאוּכל.

עד ששבנו למנזר קבוצה אחר קבוצה כבר ירד היום. והכל ישבו בחדר והיו סחים איש־איש כדרכו על מראה עיניו ועל רגישות לבו.

אַבּוּ־עלי דיבר לאזני לאמור: אכן בתפילה בכותל יחוש אדם עליית נשמה במידה כפולה ומכופלת, שלא רק פיך ולבך מתפללים, אלא כל־עצמך שקוע בתפילה כמה שנאמר: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וגם נדמה לך, שהכותל הוא המקום הסמוך לשמים מכל מקום אחר שבעולם.

ואַבּוּ־עבּדוּ ישב בספסל בפינה שבחדר בראש כפוף, בדומיה, בלא תנועה. ביקשתי לפתוח לו בדברים, אמר לי: הניחני לנפשי, בחיי אביך, הרף ממני.

לא ידעה נפשי מה יתחולל בנפשו.

בחצר התחתונה או בחצר המטרה

ביום התשיעי לשבתנו במנזר בא אלינו אסטיפאן ובשורה בפיו, מצא בית שאפשר לשכרו אם כי במחיר גבוה מדי. וסח לנו באריכות, שיש סוחר גדול איטליאני, שגר הוא ומשפחתו בחצר גדולה ומרוּוחה ויש לו סמוך ממש לחצר זו חצר שניה, שם מרתפים ואוצרים לסחורות שלו במרכולת ומלבושים וכלים וגם עבדיו ומשרתיו ישכנו שם. ועתה זה כשבועים ימים יצא הוא ועוזריו לנסיעה רחוקה מעבר לים לשנה ומעלה. אשתו וכל המשפחה נשארים בביתם ואילו החצר השניה פנויה ורצונם להשׂכּירה.

מיד יצאנו עם אסטיפאן והלכנו בזריזות. והנה הכניסה לזו החצר – משוּנה, שיש לעבור מבוי חשוּך וארוך כקמרון כדי עשר אַמוֹת. ואם כי בשעת כניסתנו למבוי היה עוד היום גדול – היה שם חושך גדול. ועברנו במבוי לא במראה־עינים כי בגישוש־רגלים. יצאנו מן המבוי לחצר מרובעת, רחבה במקצת, שכתליה גבוהים משלושה צדדים ודומה יותר לבית־אסורים מאשר לבית־מגורים (ואמנם כשבא אחר־כך רבנו שאלו לרבי חיים האין זאת החצר חצר־המטרה? וקראנו לה כך).

ובבית ארבעה־חמישה חדרים מרוּוחים. בקומה הראשונה ובשניה – שלושה חדרים בינונים. והחדרים כולם ריקים אין בהם חפצים, אבל יש בהם כלים ישנים ושברי־כלים – והם נמוכים ומלוכלכים. אולם עם כל החסרונות והמומים לא פיקפקנו ולא היססנו כלל. מיד נכנסנו לגבירה בעלת־הבית ונשאנו־ונתנו עמה והוכרחנו לשלם שכר גבוה לשנה שלמה, שאין משכירים בעיר אלא לשנה.

ולמחרת היום, לאחר שפינינו החדרים והוצאנו מהאשפה והעפר חמרים־חמרים – יצאנו ביום העשירי מן המנזר למשכננו החדש.

ועל כל הפגמים והמומים שבחצר – נמצא יתרון אחד: מן הגזוזטרה בקומה השניה נשקף חלק גדול מהר־הבית. וקבענו החדרים העליונים לרבנו, לרבי חיים ולמר אליהו. ובחדרים התחתונים נסתדרנו שנים־שנים בחדר וגבריאל ונחום עזוז בחדר אחד לטפל בו כל־צרכו וחדר אחד קבענו לבית־תפילה.

כשבועים ימים היינו טרודים בבדק החדרים ותיקון רצפת החצר ויִשור המבוי האפל, כי רבה העזובה בכל פינה. ועם זה היינו יוצאים יום־יום לקנות כל שחסרנו, קצת רהיטים וחפצים וכלים לכל החדרים. אבל לא קנינו אלא בצמצום מצומצם מחמת דאגה ופחד שבלבנו – מי יודע מה ילד יום ומה גזירה תפול על ראשנו, כי זה האיש אסטיפאן היה פוקד אותנו מימים לימים ומגלה לנו כל שמדובר בנו בפי הבריות ובפרט בלשכות השלטונות והיה סח לנו, שיש מקטרגים עלינו ומכים אותנו בלשון לאמור: היאך יינתן לאויבי המשיח להלוך בריש גלי בעיר המשיח ושיהיו מדאיגים לבם של נוצרים כשרים. וכל ששמענו כך וכך רפו ידינו ופקו רגלינו והיינו רואים עצמנו כהולכי־דרך שיושבים בצדי דרכים על כליהם ואין שלוָה בישיבתם ואין מנוחה בשנתם.

ובכל שקנינו והכנסנו לבית, היינו בהיפך מכל בני־אדם, שכל בני־אדם קונים כלים וחפצים מחפץ־לב ומכניסים אותם לביתם בשמחה ובהנאה – ואנו כל שקנינו, קנינו בצער ובדאגה. ברם, איש מאתנו לא העלה בפיו דבר על כך, אבל הסתיר יגונו לבל ירפה לב רעהו (כי מי יפתח פה לשטן ויזכיר גזירות ופורענויות וחרדתן?). אולם לב איש ידע מרת נפש חברו – כפי שאומר המשל: יש דיבור בלא מלה ויש בכי בלא דמעה.

וכן לא אאריך ולא אזכיר אלא ברמיזה, היאך עברו עלינו שמונת ימי חנוכּה בעצבון ובדמעה חנוקה והיינו מתגברים ואומרים: הן העבר אַיִן, והעתיד – עדיין ותשועת ה' כהרף־עין.

 

יט. בחוצות ירושלים    🔗

ועם שהיינו בדאגה ופחד מתגרת ידי הממשלה, היינו משתדלים ומתאמצים להסיח דעתנו מחששות וספקות והיינו יוצאים מדי יום ביומו חבורה קטנה בת שנים־שלושה יחדיו לשוט בעיר לידע מה טיבה ואיך מראיתה ומה סחרה וכיצד עשייתה – ככל שנחוץ לתושב בעיר לידע ולהכיר.

תקצר היריעה אם אוֹמַר לרשום כל ענין וכל מעשה, שראתה כל חבורה בשעתה. אבל אבחר מכל אשר ראינו ונודענו רק עשׂרוֹן־עשׂרוֹן, מה שחשוב כשלעצמו ומה שראוי לרשמו לזכרון, שכּן במשך הימים נזדמנו לנו הרבה מראות־עינים לא הסכּנו ראות כמוֹתם בספרד ובמצרים, יען כל ימינו שרויים אנו בין אוכלוסין מוסלמים, שאנו יודעים לשונם ולהגם ומכירים טבעם ומנהגם ואילו בכאן, בירושלים קרית מלך רב, כל שנזדמן לנו לראות ולשמוע מהליכותיהם ומידותיהם של אלו הפרנקים והאיטלים ויתר המערביים למיניהם נראו לנו זרים מוזרים כדרכי בני־אדם פראים ביערים.

על הרוב היינו יוצאים יחדיו אַבּוּ־עלי ויעקב סרוק, שלמד קצת מלים בפרנקית, ולקחנו עמנו את אַבּוּ־עבּדוּ להסיח קצת דעתו ממרה שחורה שלו.

ויש עמי להזכיר, שיצאנו במלבושים מעורבים, קצתם מזרחיים וקצתם מערביים, כדי שלא תהיינה עיני הבריות משוכות הרבה עלינו. הקטנו מצנפתנו כמצנפות הסירייאנים ובמקום האדרת שלנו לבשנו מעילים ארוכים (קנה בשבילנו אסטיפאן מיודענו).

בתחילה היינו יוצאים בלי לדעת דרכנו כלל, רק הלכנו כדאמרי אינשי: “על שער האל ורחמיו”. ביום הראשון לצאתנו בתהייה ובהייה, שוטטנו בזה ובזה ברחובות קריה ונזדמנו לנו אנשים פשוטים ומכובדים לפי הפנים והבגדים. אולם מצאנו, שאין העיר מרובה באוכלוסין. אבל ראינו ביותר שפעת קלגסין רובם חגורי־חרב ומעטים אחוזים גם חנית וכולם כובע גדול על ראשם. גם פרשים על סוסים אבירים מצויים בכל העברים. ואין רעש ואין שאון משעטת פרסות הסוסים יען קרקע הרחובות אדמה רכה ובה פזורות־תחובות אבנים מועטות ובכמה רחובות מצוי טיט ורפש למכביר ייקוו תחתם מחמת הגשמים ואין מעביר. והבריות עוברות בלאט־בלאט בצדי הרחובות. והרחובות, מהם פתוחים אל כיפת השמים ומהם מכוסים קמרונות נמוכים חשוכים לעינים, שלא כרחובות גרנטה וערי ספרד ואלכסנדריה ופוסטאט, שרובם רחבים וקמרונותיהם גבוהים.

וכל שהלכנו ברחובות ראינו גברים ונשים מהלכים לרוב יחדיו, זרוע הגבר שלובה והדוקה בזרוע האשה ובפרט בחור עם בחורה מהלכים שעוּנים איש על רעהו דרך עגיבוּת לאור היום, כאילו מטיילים בפרדס שלהם לרוח היום. ופגשנו באיזו רחובות על־יד פתח החצר, או במדרגות, שעולים לבית מן הרחוב, בחור ובחורה מתרועעים וצוחקים בקול רם, ראשיהם סמוכים זה לזה כאילו משחקים במחזה – והם כמוכנים ומזומנים לנשיקות וללחיצות בראש חוצות. ואַבּוּ־עלי היה קובל וחוזר ואומר: ראו, ראו כמה קלי־בוּשה הם המין הזה, האם אנשים בעלי תרבות ינהגו במגולה כבמכוסה? הן כמנהג כלבים ברחובות כן מנהגם של אלו הבריות.

ובלכתנו כה וכה, ואנו, בלא יודעים, הגענו לרחובות כולם קמרוניים. וראינו שתים־שלוש חנויות של בשָׂמים ועוד ארבע או חמש של סַרָגים והכרנו שבעליהן מוסלמים הם לפי בגדיהם. “שָלַמנו” לאחד מהם ופתחנו בדיבור בלשון ערב ושמח בנו הרבה כמו היינו מיודעים להם. והם הודיעונו שיש בעיר שבע או שמונה חנויות של מוסלמים.

כשהגענו לרחוב פתוח עלה באפנו ריח תבשילים, כריח שבחנות “עַשִי”¹¹⁷. קרבנו לחנות וראינו בית מטעם¹¹⁸ ואנשים ונשים יחדיו, פרנקים ומערביים למיניהם אוכלים בחשקנות תבשילים שלנו ידועים בתבליניהם¹¹⁹. כמה מן האוכלים יוצאים ונכנסים אחר־כך לחנות של כַמָר¹²⁰, שבעליו פרנקי, ושותים איש־איש כוסו ויש מוסיפים כוס על כוס והם בשמחה ובמשוש.

ובדרך הליכתנו נמצאנו עומדים לפני פתח גדול, רחב ורם, ומראה הר־הבית נשקף כולו, בכל הודו והדרו, לעינינו: משמאלנו בית־המקדש ומימיננו מדרש שלמה וברחבה הגדולה, הצחורה, כמה וכמה ארזים ואלונים וברושים. ואף־על־פי שהיינו רואים מגזוזטרת ביתנו חלק גדול מן המראה הזה, רעד לבנו עתה, שאנו קרובים, בממש ובפועל, כדי פסיעות אחדות מנחלת קדשנו חמדת לבנו ואנו רחוקים ממנה בכוח (תרתי משמע) כת"ק פרסה – ועינינו רואות וכלות.

ויום אחר שבנו ובאנו בזה המקום היפה. אחר יצאנו ופנינו שמאלה וראינו רחוב שיורד במשופע אל רחוב אחר – לא ידענו שם המקום. ירדנו והלכנו כערכך מאתים באמה וראינו פתח כניסה לבית־מרחץ ובאיצטבא. ליד הפתח, יושב בעל בית־המרחץ, מוסלמי לפי מלבושו, שלמנו עליו ונכנסנו עמו בדברים. אף הוא שמח הרבה עמנו ותוך כדי כך הזמיננו שניכנס ונתרחץ בלא מחיר. והיה מפציר בנו ולא עזבנו עד שנכנסנו והתרחצנו.

כשיצאנו חזר והפציר בנו שנשב קצת עמו והגיש לנו “נָביד” (משקה) תפוחים ועָוָאמֶל¹²¹. סח לנו שבא לירושלים מזה כארבע שנים (והוא היה המוסלמי השלישי בעיר) ופתח בית־המרחץ, שהיה שייך למשפחתו משכבר הימים, כשמו הקודם: חמאם אַשיפָה¹²². משפחתו ברחה מכאן, כמו רבים, בטרם יתקרבו לעיר הכובשים הצלבנים. רבים מן הבורחים נתפסו בדרכם בידי האויב, נשדדו ונהרגו ורבים עלתה בידם להימלט לארצות שאם (הצפון). אביו ואמו ובני־משפחתו הגיעו לחלבּ (ארם־צובא) לקרוביהם והוא אז נער כבן עשר. כל ימיו – אמר – היה משתוקק ונכסף לראות את ביתם בירושלים ואת החַרַם (בית־המקדש) ובית־המרחץ שלהם. כך עברו־חלפו שנים עד הגיעו למעלה מגיל חמישים. אז הגיעו שמועות, שמוסלמים שעולים לחג' (לרגל) למכּה, כשחוזרים נכנסים לירושלים והשלטון מרשה לאיזה מוסלמים להשתקע בעיר. גם סחו הבריות שמלך ירושלים הפרנקי פוּלקוֹ לבו נוטה לחסד וצדקה. וכן בא האיש בחזרו מן החג' לירושלים והרשו לו להשתקע כאן ולפתוח בית־המרחץ. ועתה שפרה עליו מנת חלקו, יען המערביים אוהבים הרבה בית־המרחץ של המזרח, שאין להם כמותו בארצם ואין להם בּלָן, שמשפשף הגוף ומלבינו כשלג, וכל־שכּן – אמר – כשהגלב שלנו (הנה חנותו על־ידנו) מגלח בקלוּת ובחלקוּת כל שער הגוף.

והיה האיש מושך ומגלגל דברים הרבה עמנו ואמר, שהיהודים נעלים בעיניו מהגוי הזה, שהם שפלים ומשתחווים לצלב־עץ ולבם עצמו יבש כעץ, לא יראת־אלוהים בלבם, לא אמת בלשונם ולא כבוד במעשם ועל הכל הם עם־נואפים, רודפים מזמוטים ברחוב לעין כל. וגם איש אינו חרד לכבוד אשתו ולא איכפת לו שעיני הבריות תלויות עליה וגם היא תביט אל הבריות כמבטי זונה במעלליה. ועד מה רבה מידת קלונם תשמעו ותיוָכחו מענין הגילוח, היינו גילוח שׂער הגוף. ומעשה שהיה כך היה: כשראו פרנקים במרחץ איזו גברים ערביים, שגופם חלק לגמרי משערות – כפי שגילחם הגלב שלנו – שאלו לפשר הדבר וענינו להם שהגלב, הסמוך לנו כאן, הוא המומחה במלאכה זו. מאז החלו כמה פרנקים להתגלח. ויהי היום, ואחד האדונים שאל את הגלב אחר גילוחו אם יכול הגלב לגלח גם את “המודאם” (הגברת) שלו. השתומם הגלב לשמע אזניו, אבל ודאי נאות לו. והאיש הביא את אשתו ועמד וראה את אשתו שוכבת ערומה והגלב מגלח כל שערות גופה, ממש כל שערות גופה, וכשגמר וראה את גופה חלק וצח שמח ועלץ ושילם לגלב שכר טוב. ועתה אִמרוּ אתם, כלום אנשים כאלה בני־אדם הם? הניתן להאמין, שיש אנשים כאלה במציאות?

משנטתה השמש אחר חצות יום נפרדנו מן האיש בשלומות וברכות. וכל שהלכנו ברחובות היה אַבּוּ־עלי חוזר ואומר במגינת־לב: קנאה בלבי עליהם, על המוסלמים, שאף־על־פי שהם כאן תחת שלטון הצלב, בכל־זאת אין פחד ואין דאגה בלבם. אמת שאין הם מתנפחים ומתגדלים כאן כדרכם, אבל סמוך לבם ובטוח כאילו יושבים הם בארצם.

לאחר ימים אחדים יצאנו שוב אַבּוּ־עלי, יעקב סרוק ואני ושוטטנו בעיר מעברים שונים עד שהכרנו שהובילונו רגלינו לרחובות הסמוכים לכותל המערבי, שכבר הלכנו כמה פעמים יחדים וחבורות באלה הרחובות. ומזג־האויר בראשית שבט היה יפה ובהיר והשמש חמימה כבימי אביב. שם, בתחילתו של רחוב קטן, ישב איש מוסלמי כבן ששים, מבט עיניו רך כמבט איש עניו והכרת פניו תען בו על טוּב לבו. על־ידו ישב על שרפרף איש צעיר כהה־עור כחבשי, והבינונו שהוא עבדו וקרא לו בַרְהוּם. כשעברנו, בלכתנו לצד הכותל המערבי, ושמע דיבורנו בלשון־ערב ראינוהו משתומם ותוהה – ולא דיבר דבר וכשחזרנו ועברנו שנית על־ידו קם לפנינו, ביקש מחילה מכבודנו ואמר: לפי הכרת פניכם ולפי מלבושכם אינכם מוסלמים, ואם כך מה ללשון ערבית בפיכם, אפשר כבודיכם יהודים, או אולי טעות עמי? אמרנו לו לא טעות עמו. אמר: הנעימות ושבע הנעימויות. מיד פתח העבד דלת החצר וישבנו באכסדרה מרוּוחה כולה לשמש פתוחה – וגם היא נשקפת להר־הבית. אז נתוַדע אלינו בשמו: חג' רשיד אלבשיתי והתחיל מושך לשונו ברוב דברים. והנה למרבה התמיהה היה סיפורו של זה דומה ברובו לזה של הבלן. גם משפחתו ברחה מירושלים לפני כיבוש הצלבנים, אבל הוריו נתפסו בידי האויב והרגום, ואך הוא, בדרך נס, הגיע עד דמשק וגם הוא היה מתגעגע ומתכסף כל ימיו לירושלים ואחר טלטולים ונדודים רבים הגיע בחזרו ממכּה הנה והשתקע בכאן, שבח לאל, לבטח.

והוסיף ודיבר מתון־מתון ברחבוּת ואריכוּת, כמי שצמא לדיבור והוא מתהנה הרבה בעצמו מדיבור עצמו.

ובינתים הגיש לנו העבד ברהום שראבּ (משקה), מגדנות וקליות. ואחר שאל האיש לנו, למוצאנו ולתכלית בואנו. ענינו לו מפני ההכרח והנימוס דברים בקיצור. אבל הוא משך כל העת לשונו וסיפר מענינו ושלא מענינו. וגם הוא היה מגנה את הערלים, שהם עם משונה. נלעגים הם וטיפשים כתישים, בזויים וחצופים ככלבים ואוילים כעובדי־אלילים. הביטו וראו – אמר – היאך חיללו והשחיתו את החרַם: את כֻּבַּת אַסַכרָה¹²³ שמוהו פונדק לגברים “החוגגים”¹²⁴ שלהם ואת כּבּת אל אקצה¹²⁵ – לבית־חולים, חציו לגברים וחציו לנשים. וידאב הלב ותדמע העין מראות את הנשים הטמאות רומסות המקום הקדוש – אללה יענישם!

ואחר חזר ואמר: ואני תמיד בשאלתי: היאך אללה ישתבח יביט ויחריש? למה הסתיר עיניו מן המוסלמים וחיזק שורותיהם של אלה הנקלים בעמים? האין זה תמוה וזר? ומה דעתכם אתם, יהודים, בזו “המִצבָּה” (הצרה)? נקטנו לשון קצרה ואמרנו: אלו נסתרות מאת אללה ישתבח ויתעלה, ואנו בני־אדם קצרי־דעת מהבין דרכי אל עליון. דיינו שנדע דרכנו, דרך הטוב והיושר ואילו הנסתרות הוא ישתבח יוצרן והוא יודע פשרן.

משארכה שעתנו נפרדנו מעמו בברכות ושלומות.

מן האזוב ועד הארז

אדהכי והכי עברו עלינו שני חדשים תמימים מיום דרוֹך רגלינו בשערי ירושלים והיינו מוסיפים ויוצאים חבורה קטנה ליום, כדי שנעשה לנו קמעה־קמעה קצת מהלכים בין הבריות. והיינו מעתירים לה' שיקוּים בנו הכתוב: הבאים ישרש יעקב, שנהיה משרישים ומשתקעים בעיר־קדשנו בשלוה ובשלום – כן יהי רצון.

ברם, לא זכינו שתקובל תפילתנו ברצון.

תא שמע, אישי הקורא, ואסיח לך דברים מעצבון לבנו באותם הימים, היאך הטלטולים והנדודים, העלבונות והפחדים, שהיו מוּספים על תמידים, נתנו אותותם גם באזוב אשר בקרבנו, היינו באיש תם וישר כאַבּוּ־עבּדו (כפי שתראה להלן בשברו ואֵידוֹ) וגם בארז עצמו – הוא רבנו עטרת ראשנו. ודאי לא הרי פגמו של זה כהרי פגמו של זה, הצד השוה שביניהם היפגעם בבבת עינם, זה באמונתו וזה בשירתו.

ואשר גרם לנו צער על צער ודאבה על דאבה, בחינת הַוָה על הַוָה, היה דבר בשׂוֹרה לא טובה, שכמעט אבדה לנו תקוה. וזה, שבאותם הימים בא אלינו אסטיפאן מיודענו לעת־בוקר מוקדמת לפתע – וכבר ניבא לבנו דבר פגע. וכשפתח ואמר: אַל תחשבו… לא יש דבר רע… הרגשנו מקולו שרק מן השפה ולחוץ אמר כך. נכנסנו עמו לחדר רבנו וסח לנו כדברים האלה: באשר רואה אני נחיצות להודיעכם כל שאשמע דבר עליכם ועל ענינכם – רק בשביל זה באתי. והנה “קודם אתמול” (שלשום) ביום שבת שלח הבטראק¹²⁶ הגדול מירושלים כתב לסנשו אמר בו בקירוב ככה: היות וראיתי בעצמי באלה הימים חבורות יהודים מהלכים בעיר – ציער לבי הרבה זה המראה. רצוני לידע, האפשר התיר המלך השתקעות יהודים בעיר־הקודש ואנוכי לא ידעתי? ואם המלך לא התיר – מי התיר לאלה כניסתם וישיבתם בעיר? ועוד כתב לו כאלה דברים חמוּרים. והסנשוֹ עשה בכוונה ונפגש עמו אתמול אחר צאתם מן הכנסיה בתפילת־הבוקר. ואני הייתי כעומד מן הצד, קרוב להם קצת. היה מסיח לאִטוֹ על ענינכם ועל האיגרת מאותו השר מטולידו שמצווה¹²⁷ עליכם, ואמר, ש"החכאם" הוא איש זקן משורר ורופא והתיר ישיבתם אך בעראי, רק עד שוב המלך ממסעו, וקרוב מאד שובו, ואז ודאי ייחתך דינכם על־פי מאמר המלך מהרה. והבטראק השיב לו דברים כמתרעם, אבל לא הגיעו דבריו לאזני ולא אדעם.

ואני חושבני – אמר אסטיפאן – המלך יראה משפטכם בעין טובה. המלך פולקו חכם וטוב־לב. אבל החשש הוא מן הארכיבישוף. אם תהיה דעתו קשה, אפשר לא ירצה המלך למרות פיו ולעשות נגדו. ועל־כן באתי להגיד לכם אלה הדברים. וטוב שתהיו בהתאַפּקוּת ככל שתוכלו ולא תצאו ולא תתראו ואללה יפרוש עליכם טובה כרחמיו.

אסטיפאן נחפז ויצא לדרכו ואנו נשארנו כולנו דוממים המומים. אותה שעה ראיתי פני אַבּוּ־עבּדוּ חיורים והחל מגמגם דברים משונים וזרים. ואנו דמינו בעינינו לאנשים מטפסים בחבל ומתיגעים הרבה לעלות על קיר חומה גבוהה ובא אחד וחתך חבלם ושם לריק כל עמלם.

ישבנו תחתינו דוממים כאבלים. אז פתח רבנו כדרכו בדברי נחמה ובבטחון בשם יתברך כדי להקל עלינו צערנו ולחזק לבנו והרחיב לפנינו דברי הפסוק: זאת אשיב אל לבי על־כן אוחיל. והוסיף על הפסוק: חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כּלוּ רחמיו. על־כן – אמר – אַל ירך לבבכם ואַל תחתו, תשועת ה' כהרף־עין וכל הכתוב לחיים בירושלים.

כן היה תדיר הלך־נפש רבנו. ככל שנתרחשו עלינו יסורים, עינויים ועלבונות עמד הוא ברוח שלוָה בדברי חכמה ובטחון כדרבונות, ראִייתו בהירה ואמונתו אדירה. ולא אחת חזר וגילה לנו דברים שבלבו לאמור: אין הוא דואב ומֵצֵר על עצמו, אבל עלינו, על כל בני החבורה צערו, שכּן הוא עצמו טובים לו יסורים וכלימות בארץ־קדשנו מישיבה בנחת וכבוד בארצות גלותנו וכשם שמתוקים יסורים ועינויים שבאים על אוהב בגלל אהובתו, ובלבד שיהא יושב בחברתה וזוכה באהבתה, כך ישיבתו בירושלים עתה. ולא זו בלבד, אלא כמה פעמים אמר לנו דבר בגלוי ובתמים: עתה רב לו. אחר שזכה והתפלש באדמת ירושלים וטעם טעמה של ארץ־ישראל, לא איכפת לו אם תבוא אחריתו מחר או מחרתו. הן עתה שָלֵם נדרו ושלמים חייו, רק לוּ אנו, כל בני החבורה, לוּ באנו אל המנוחה ואל השלוה, לוּ קמה רוח טובה בלב השלטונות להאיר פניהם אלינו ולוּ עברה רוח קנאות בקרב העם בארצות פיזוריו וקם ועשה בלי הרף כל מאמציו, לבוא להתדפק על שערי הארץ באלפיו, כי עתה היה נאסף בשלוה ובנחמה אל עמיו.

ברם, עם זאת, אני שידעתי והכרתי הלך־רוח רבנו בכל תמוּרה קלה שבקלות, ראיתי והבחנתי מכבר, עוד מעת עזבנו את המנזר (ואחר־כך הבחינו גם אחדים מאנשינו) אשר כמו צל קודר יאפיל מאור פניו ויכהה אור עיניו. בתחילה פליאה דעת ממנו מה דבר נפל בסתרי לבו, מה הסוד יסתיר בקרבו. ברם, במהלך הימים, כסדרם ושלא כסדרם, נוכחנו (וגם רבי חיים סתרי סח על כך פעם עמנו), שנפשו תאבל עליו בסתר ברוב תוגתו עקב פרישתו משירתו. כל אותם הימים הרבים ועגומים לא העלה על לבו כתיבת שיר או קינה או תחינה. קסתו וקולמוסו לא היו תחובים כרגיל באבנטו. מונחים היו בקרן־זוית ככלי אין חפץ בו ולא זכרם ולא הזכירם. והרי עתה עיניו תראינה אשר חזה בשעתו בספרד: יפה נוף משוש תבל וכו' – ולא רגש ולא חרד. ובאָמנה מה נאוו הרי ירושלים בהדרם ובהודם, ועמקיה וגיאותיה ברחשי סודם, אף כי רוממות הר־הבית ותפארתו (על אף שבייתו ותוגתו), עם כל זה לא שלח ידו בקולמוס, לא ביקש ולא ניסה וגם, מסתבר, לא רצה. משהבחנו בכך תמהנו, השתוממנו ונעצבנו. ברם, כשלעצמי, אדמה, בנתי לרוח רבנו לתומה. שכּן תדע, הקורא, כולנו, איש ואיש מאתנו, נפגע ברוחו במידה מן המידות ובצורה מן הצורות, מחמת הבזיון והצער השיגונו באלו התמורות. כל איש מבני החבורה קָבַל והתריס בסתר לבו: על מה ולמה גזרו עלינו במרומים אלו הכלימות והאֵימים? הזה גמול עינויינו ויסורינו בטלטולי דרכים זה כשלוש שנים? האם מהיותנו ראשונים מעפילים לעלות לציון דנונו עד כך לחרפה ולבזיון? ברם, כמו אלו הדברים לא הוצאנו מן השפה ולחוץ בבחינת: לבא לפומא לא גלי (זולתי אַבּוּ־עבּדוּ, שנפגע שלומו והיה מרבה דברים ולא כטעמו, כפי שאזכיר להלן דבר־דבר במקומו). ואילו רבנו, שיגונו היה שקוּל כיגון כולנו, באשר כאַב כאֵב כולנו, יד הזמן פגעה בו יותר מאשר בנו, היא פגעה בבבת־עינו – זו שירתו. ואני, הקטן, שתיכנתי רוח רבנו מעודי, סבורני ירדתי לעומק רגשו: הן הויית רבנו לתומה כלולה בשתי מעלות גדולות – באמונתו ובשירתו. אמונתו לעולם לא תיפגע בו כמלוא נימה, שכּן אדיר־אמונה כמוהו לא קם לפנים בישראל זולתי אחד יחיד הוא רבי עקיבא בן יוסף, השני לו במעלה זו הוא רבי יהודה בן שמואל. דוק במחשבת רבנו בספרו הכוזרי ובכל עתרת שירתו ותמצא הסבּר זה נכון עד תכליתו. ואילו השירה, אם כי יסודה ברגש ובהיפעמוּת, עם זאת צרופה לה מחשבה, התבוננות ועמקוּת. ומחשבה עלולה לגרור מחשבה, ורעיון – רעיון ועלול אדם להרחיק ולסטות, להיכשל ולשטות. ורבנו, מסתבר, הדיר עצמו עתה מכל צורת מחשבה, גם משירה, מחשש תעיה. הוה: הוא ברח מן השירה לחסות בצל האמונה. ומי יתכן ויערה עלינו רוח ממרום ונשמע מפיו שירה חדשה. אמן, כן יהי רצון.

ואם כך פגעה רוח נכאה ב"ארז", הוא רבנו, תבין עתה עד מה נפגע ה"אזוב" – אַבּוּ־עבּדוּ חברנו:

אותו יום בבוקר בשמענו הבשׂוֹרה הרעה מפי אסטיפאן – שפל רוחנו ורב עצבוננו, נאלמנו דומיה ונפשנו הומיה – ונשארנו יושבים תחתינו כאבלים. רק אַבּוּ־עבּדוּ אמר כי עלה מיחוש חזק בראשו, קם, פרש מעמנו ועלה על משכבו. ואחר פנינו גם אנו איש לעברו.

לא עלה על דעתנו, שזה המיחוש ילך ויתחזק אצלו והוא ראשית היפּגעוֹ בשכלו. שלושה ימים ושלושה לילות לא פסק כאבו. מבוקר עד ערב לא ירד ממשכבו. פעמים עלה חום גופו ופעמים ירד קצת – והוא מתהפך מצד אל צדו כנטרד ומורדף במיטתו, התאנח והתאנק כנושא משא כבד. וכל שהתקין רבנו תרופות בשבילו, שתה ובלע ולא היטיבו לו. אַבּו־עלי ישב עמו בימים ובלילות שעות על שעות ולא יכול משוך אותו בדברים. יש והחריש שעות רבות כלא שומע דבר ויש והשיב דברים בלולים – תבן עם בר.

ביום הרביעי חדל כאב ראשו והחל מרבה דברים לעצמו ובין שנמצא איש בחדרו או לא נמצא עמו, נמשך שיחו בלי הרף ובלי סדר.

לאחר־מכּן נתן דעתו אַבּוּ־עלי, שכּל שפתח עמו באיזה דיבור, היה דברו בתחילה מתון וכמעט ברור, אך אחר רגעים התבלבלו דבריו ונסתבכו אמריו, משל לאדם שנתקל במכשול בלכתו ונופל על פניו. ותדיר היה נאחז בסבך, בדיבור ידוע, כמי שנתקל במכשול במקום קבוע. וזה היה כשנפל שיחו באיזה אופן שהוא בענין בטחון בקדוש־ברוך־הוא. זה היה מקור פגעו וראש נגעו, שמיד היה חוזר ואומר פעמים אין מספר: לא נשאר לנו בעיניו (בעיני הקדוש־ברוך־הוא) לא ערך ולא חשיבות… עזָבָנו שכָחָנוּ, גירשָנו, כגרש איש אשתו… ידוע ענין זה לאמיתו… כך שמענו מפיו פעמים הרבה באפנים שונים, אם ברגזנות אם במתינות. וכל שענה לאיש־שיחו בתחילה כשורה וכענין היה חוזר שוב על להגי מַעניו כגורס בחצץ שיניו: עזבנו… שכחנו… כגרש איש אשתו גירשנו וכו'.

ופעם אירע שהחל מדבר עמי כדרכו אותם דברים שברים־שברים ואחר שתק שתיקה גדולה כמו נפל פתע בשוחה אפלה ואחר דומיה ארוכה אמר בקול כּנוע: טוב… טוב… יקראוני לדין… יקראוני… וכי אין אני ירא ה'? החטאתי לפני הבורא?.. מה חטאי? מי יגיד לי? ושתק ולא הוסיף דבר. ולאחר־מכן שמענוהו מדבר לעצמו: אַמס (אמש) קראוני… הלכתי… מיד הלכתי… עמדתי לפני הקדוש־ברוך־הוא… והמלאכים… הרבה היו מלאכים… וגם רבי שמעון מנצור (הרב בדוּמייט) היה שם… ראיתיו וראני… ואמרתי להם… הכל אמרתי להם…

– מה אמרת להם – שאלו פעם אַבּוּ־עלי.

– מה אמרתי להם… מה אמרתי להם… – חזר כמה פעמים – זהו הענין… זהו נפש הענין – ולא אמר דבר מאותו ענין.

וכן היתה דעתו הולכת וחשכה עליו והוסיף מלים על מליו. אז נסַבּוּ דבריו על מוחמד ועל ישו ועל משה רבנו והיה כורך שלשתם כאחד ודיבר אחת למעלה ושבע למטה והיינו בדאגה ובדאבון מראותנו עד מה רוחו מטה.

וכעבור שבועים־שלושה נתרכז, יעני (כביכול), דברוֹ במעלת הנביאים. ותדיר שמענו שיחו מחדרו חוזר וחוזר על דברו: האם לא תדעו? האם לא שמעתם? הקדוש־ברוך־הוא אוהב עתה את ישו, גם את מוחמד, פחות קצת את מוחמד, אבל אין אהבתו כלל את משה רבנו – משה רבנו, אויה לי, נשמט הרסן מידו… תועה… תועה הוא בדרך וַעְר (חתחתים)… תועה… תועה… אבל אתמול אני אמרתי לו למשה: הו, משה, משה, לך אמוֹר לרבּך למה תשפילנו עד כך? האם לא נתתי תורתך לישראל בהר־סיני? (ומשהזכיר סיני הרבה דברים מדברים טרופים). והוא, משה רבנו, ענה לי: אמרתי לו לאבי, אנא שמעני, אבי, ולא אָבה ולא שמע לי גם לא ענה לי.

והיה לבנו נשבר מצער כל ששמענו קולו מנסר בחדרו לבדו וידנו קצרה להושיעו מאידו.

 

כ. פתח תקוה    🔗

ואלה הימים, מרים ועגומים, נמשכו כחָדשיִם ימים והיינו יושבי־בית כאסירי־שביה וגם יתר חברינו באשר הם שם לא התראו בקריה. ואשר חסרנו ממזון וצידה היטיבו עמנו איזה שכנים פרנקים, והביאו לנו מעט במשקל ובמידה.

ובינתים חל עלינו ראש חודש אדר ראשון. ברם, איך נרבה בשמחה ורוחנו שבורה, כי היינו במכלאה כצאן לטבחה ודאב לבנו עלינו כי כך יחול חודש אדר עלינו, וכך וכך עלתה לנו בירושלים מקדש היכלנו.

והנה לפתע – ויהי אור:

באחד ימים ראשונים לאדר, לעת־בוקר מוקדמת, אך הנצה החמה, בא לפתע אסטיפאן ועמו חייל פרנקי. פרחה נפשנו כמעט. אך מיד אמר לשון מזורזת ומבשרת: כֵיר, כֵיר אין שא אללה (טובה, טובה ברצון האל). שאל לרבנו והבאנוהו לפניו. פתח ואמר: יש בבית הסנשוֹ חולה חולי קשה (לא אדע מה חליו), הוא בחור כבן עשרים ומעלה, בן אחות הסנשו והוא יחיד לאמו. לפני חודש ימים העלו דרגתו ויהי שר־מאה בגדוד פרשים. ולפני שבועים ימים נסע עם גדודו במקום רחוק במזרח, הקימו שם מבצר בגבול. ושם חלה חליוֹ לפני שבוע וקיווּ שיחלוף הרע ויבריא, אבל הורע מצבו יותר ותמול בלילה במאוחר הביאוהו הביתה. באמצע הלילה הביאו כל הרופאים שבעיר. שלושה הם, שני פרנקים וביזאנטיני אחד. אבל הם מחולקים בדעות. אחד אמר: כאן ניתוח דרוש, השני אמר: זאת טעות בפירוש. והם מתוכחים בינם לבין עצמם והסנשוֹ בצערו מיואש משלשתם. ובטרם יעלה השחר הבהילוני מביתי. הסנשוֹ ציוָה עלי להביא את כבודו (את רבנו) שהוא רופא, יבקר את החולה, אפשר ייטיב לידע מה ייעשה לחולה. והנה למטה מוכנים שני סוסים לכבוד הרופא ועוזרו (כוונתו לי).

אמר רבנו דרך ענוָה כנימוס, מה כוחו לעומת שלושה רופאים והם ודאי מומחים ובקיאים. אבל נכון הוא למלא פקודת כבוד הסנשוֹ. מיד לבש תפילין, אמר קריאת־שמע וחלץ. בזריזות יצאנו לדרכנו.

כשהגענו לבית מצאנו הסנשוֹ בעצמו ממתין בראש המדרגות ולקחנוּ לחדר החולה. לא היה שם אף אחד מן הרופאים. מסתבר, בכוונה שילחוּם כדי שיגלה רבנו דעתו כפי הבנתו.

מיד הראו לרבנו גופו של החולה. בצדו השמאלי בולט כעין זפק גדול כגודל רימון מלא נוזלים, מים או דם או מוּגלה, ובכל גופו כתמים זעירים כמו מעקיצות יתושים או רמשים. וחום גופו חזק מאד.

מיד הורה רבנו מתון ושקט: ירתיחו סיר מים ובינתים יביאו תער של גלבים, יכינו רצועת־בד רחבה ואגן ריק.

משרתחו המים המתין רבנו קצת שיפוג חומם והיה סח עם החולה ועם הסנשו, בתרגום אסטיפאן, על התחלת המחלה ושאלו למקום צאתו ובואו במדבר, ונודע מפיו דבר דבר ככל אשר עבר.

משהפשירו המים רחץ רבנו ידיו בבורית ואחר רחץ יד החולה השמאלית ובזפק לא נגע כלל. אחר־כך קשר ברצועת הבד זרוע־החולה השמאלית למעלה מן המרפק ועצר שם מהלך הדם. העביר רבנו להב התער באש ואחר חָתך חתך קטן כגודל צפורן בפרק העליון של זרת ידו השמאלית של הבחור, מן הצד החיצוני, ומשך עורק ארוך מבפנים בדומה לאטריה ארוכה וחתך את העורק וזרם דם שחור כדיו באגם. ומשהחל דם אדום מטפטף, הוציא קשר הרצועה מן הזרוע – וחזר העורק פנימה. ונפיחות הכדור נתרוקנה ונשאר העור מקומט. אז התיר הקשר מזרועו ובמקום החתך בזרת הניח חתיכת מוך טבולה בשמן־זית וקשרה קשר קל.

הורה להם לבני־הבית לבל יתנו לחולה שום מאכל ושום משקה במשך כל אותו היום עד חצות הלילה ולא יפריעוהו כלל משנתו, שכּן ודאי יישן שעות רבות, אך אַל יחששו כלום על כך, שנת הרגעה היא והחולה ברצון האל יקום מחָליו תוך שבוע או עשרה ימים בריא ושלם. וכשיתעורר משנתו מיד יקראו לו אפילו יהיה בחצות לילה.

מכאן הריני מדלג ופוסח על כל דברי קילוסים והללים מפי הגברות והגברים ומפי הסנשוֹ בעצמו.

כשיצאנו והיינו הולכים לאִטנוּ ברחוב הייתי ברעדה וגיל מכל אשר ראיתי בעליל וברוב רגשי לא מצאתי בפי דיבור המתחיל. ורבנו החכם כמלאך אלוהים אמר לי מיד: סבורני שאתה אומר בלבך כאליהוא שאמר לאיוב: מלאתי מלים הציקתני רוח בטני. אבינך, אבינך, בני. אבל דע, חביבי, שאני עצמי שרוי בהתפעמות והתרעדות יותר ממך. לא בגלל עצם הניתוח, שאין הוא כרוך בדרך־כלל בסכנה, ולא בגלל הצלת החולה, בעזרת ה', שהיא שמחה גדולה לעצמה ואף לא בגלל התקוה שמכאן ייתכן ותצמח לנו טובה, בעזר ה', אבל נפשי נרגשה נפעמה מצירופי שמות וענינים בכל זה המאורע המופלא עם מקרים אחרים, כמו זה ממש, קרו לי בשעתם בספרד. תא שמע: מאז עיסוקי ברפואה, זה למעלה משלושים שנה, לא נזדמן לי פגע־חולי כזה רק פעמַיִם בלבד – וזו הפעם השלישית. וּראֵה והתבונן במצבים ובמקרים באלוּ שלוש הפעמים. הפעם הראשונה חל המקרה בקרטביאן¹²⁸, שבוע־שבועים לאחר שקיבלתי כתב־סמיכות לרפואה מראש בית־המדרש המוסלמי, הרופא החכם אַבּוּ צאלח אל סרגוּסלי, ואני אז כבן עשרים ושמונה, ראשי מלא חכמת הרפואה, ולבי כים שירה, אבל כיסי חיסורי מחסרא, והייתי מחפש סכום ממון להוצאות המסע בחזרה לביתי לטליטליין¹²⁹, וכך נתעקבתי שבוע או עשור מפני המחסור. אז פגשני ברחוב אַבּוּ צאלח ותמה עלי שעדיין לא נסעתי. בין כך וכך, בעודנו מהלכים וסחים, ניגש עבדוֹ של עשיר מוסלמי גדול, ידוע בעיר, וביקש מאַבּוּ צאלח בשם רבו, שיבוא לבית הגביר לבקר את הבן (גם הוא בן יחיד!), שנפל בחולי חמוּר (כמו זה הבחור).

אמר לי אַבּוּ צאלח שאצטרף אליו לביקור החולה. כשקרבנו למיטת החולה ובדק אַבּוּ צאלח גופו ראיתי ממש אותו מראה שראינו היום. ותוך כדי בדיקתו שאל לזמן המחלה ואיפה נגלתה. ונודע שהבחור היה בנסיעת־טיול בהרים כשבועים ימים ולנו פעמַיִם במערות בנקיקי הסלעים. אז סח לי אַבּוּ צאלח שפגע זה “נדיר”. יש מין תולעים זעירות שחורות, שמצויות במקומות לחים במערות וכוּכים ושם התולעת “דַלַם” ועקיצתה אם כי אינה ברעל כעקיצת עקרב או נחש אבל מטילה זוהמה בדם, שמתקרש קמעה־קמעה ומתקווה באחד העורקים על הרוב בצדדים משמאל או מימין. ויש לבחון בעורקים ולתפוס איזהו שמתקרש הדם בו. עמד והורה לעשות ככל שהוריתי היום ועשה ככל שעשיתי היום.

זאת פעם ראשונה שראיתי המחלה וריפּוּיה. אבל אשר יוסיף ויגביר השתוממותי היום, הוא דבר הפעם השניה. הפעם השניה חלה אחר כשלושים שנה בקירוב. כשבאתי לטליטליין לפני כשלוש שנים לקבל כתב־ממליץ לשלטונות בירושלים מאת המושל דון כוסה סרגוסטי (זכור: כינוי משפחתו ככינוי של אַבּוּ צאלח!), שהיתי כמה ימים בעיר, עד שיכין האיגרת. אז נקראתי באחד הימים אל בית המושל דון כוסה, באשר ראש הרועים שלו (כי מקנה רב לו למושל העיר) נפל בחולי ממאיר ואף־על־פי שיש רופאים רבים וטובים בטליטליין – היה רצונו שאשים את עיני על הרועה החולה.

משבאתי אליו – ראיתי אותו מקרה שנזדמן לי עם אַבּוּ צאלח, רק שאז עשה הוא את הניתוח ואני ראיתי ובפעם הזאת אני עשיתיו ועלה שבח לאֵל בהצלחה ובשלום. הוה: כמו רצתה ההשגחה שאעשה בידי את הניתוח הלכה למעשה, כדי שאגיע עתה פה בירושלים, לסוף מעשה, שהוא במחשבה תחילה מטעם ההשגחה. וכל אלו הצירופים כעיטורים מופלאים לזו העליליה הפליאוני־הדהימוני על עלילות־יה.

וגם אני בשמעי כל אלה מפי רבנו השתוממתי ונרעשתי. ואין מן הצורך שאאריך בדברים על השמחה הגדולה של כל בני החבורה, הרחוקים והקרובים, עד שאפילו רבי חיים סתרי, המתון והשתקן, שישב תמיד יחד עם רבנו, שניהם משתקעים בדברי־תורה או בשיחת־חולין – קם עתה ומחא כפיו ושר: מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה, וחזר וקרא בקול רם: הרי משנכנס אדר מרבין בשמחה. ויעקב סרוק, שעתה נפתח מקור בדיחותיו, לא חדל מפשוק שפתיו; כל שכּן עלץ לבו ויגל דברו חברנו יוסף ג’מיל, הבחור הנעים והמשכיל. וכאן ראוי שאזכיר, אשר יוסף ג’מיל, שהוא הצעיר מכל בני החבורה, היה תדיר לבו מלא אמונה וגבורה וגם בשעות קשות ומרות לא נפלה עליו רוחו ויערב לנו שיחו, והיה מטיף כדרך רבנו לתקוות ונחמות. ואם כי חרש־חרש נשא עצבונו בקרבו מזכר הגבירה רוּחיה שחרוּת עמוק בלבו (כפי שסח לי לעת מצוא מהרהורי לבו), לא פסה אמונתו, אשר ברבות החושך והרעה תזרח עלינו שמש תשועה. ואפשר שדוקא הוא, מפאת היותו עוּל־ימים וכל חייו לפניו, צפה תמיד לישע וטוב מקרב מעייניו.

והעולה על כולם בשמחתו כי רבה היה אישנו הגביר אליהו אלשיך. ודע שענינו של הגביר היה מעורר רחמים בלב כולנו. שהנה גילה לנו בצנעה בשעתו, שנעתר ה' לגבירה מאז טבלה בחברון במעיין הטהרה ותהר. וזה החודש הרביעי בהריונה. ומעת נפלה עלינו הבשׂוֹרה הרעה מפי אסטיפאן – היתה שמחת הגביר והגבירה, וכן שמחת כולנו, מהולה בתוגה גדולה.

ואולם עתה בנפול קרן אורה עלינו, תבין עד מה רבה שמחת הגביר והגבירה. ואכן היה רומז לנו על מחשבות לבו להיטיב בימים הבאים מנה אחת אַפּיִם לכל בני החבורה בירושלים.

ואף־על־פי, שעדיין לא נגלה כל שינוי במהלך עניננו, ברם, דומים היינו בעינינו לחבורת אנשים, שנמצא אצלם לפתע שטר בסך ממון עצום על גביר גדול במדינה, שיש בידו לפרעוֹ עד פרוטה אחרונה.

ואמנם כאשר דימינו כן היה, אם כי לא שיערנו פרטי הענינים, טיבם ומהלכם.

והרי קיצור הדברים רק לביאור הקשרים: לאחר שבועים ימים בקירוב קם הֶנרִי (זה שם הבחור) מחָליו בריא ושלם. במשך כל ימי חָליוֹ היה מבקרו רבנו פעם ביום והיה מצווה על מזונו ושתייתו. ובכל עת ובכל מושב שנזדמן להם לבני־הבית, בפרט לאֵם הבחור ולגבירה אשת הסנשוֹ, היו מרבים תודות וברכות ומגדילים שבחים ותהילות לכבוד רבנו ואסטיפאן היה מצוּוה לתרגם כל שנאמר לרבנו מפי איש ואיש מבני הבית.

ובאחד הימים ההם קרא הסנשוֹ לרבנו בבית בחדר מושבו ואסטיפאן על־ידו. וארכה שיחתם שעה ארוכה. שאול שאלו הסנשוֹ דרך שיחת־רעים שאלות משאלות שונות מן החכמות העליונות, תשבּוֹרת והנדסה ורפואה ופלספה, אם כי הודה ואמר, מעודו לא הלך באלה הדרכים הרחוקות ובפרט לא ירד כלל בבארות הפלספה העמוקות ורבנו השיב בקלוּת ובפשטות לשאלותיו לבל ייראה הסנשוֹ בקלקלותיו. ואחר אמר הסנשוֹ, שהוא משתוקק להזמין את רבנו לסעודה גדולה שיערכו מחר בגלל ההצלה הגדולה, אפס כי יודע הוא שלא יוכל רבנו למלא בקשתו זו בגלל איסור הדת. זו רעה – אמר הסנשו – שהדתות הן מקור לפירוד בין אומות ועדות.

ובסוף אמר: כי שום גמול־כסף לא יִשוה לגודל מעשה הרבּין להצלת חיי הבחור, בכל־זאת רצונו שיקוב רבנו שכרו – ככל אשר יִקוֹב – והוא נכון שימלא כדברו. עם זאת – הוסיף מעצמו – יעשה כל שאפשר להוציא צו היתר למציאות החבורה בעיר כשיבוא המלך ותהיה ישיבתם בעיר בשלוה ונחת.

הודה לו רבנו תודה מעומקא דלבא על הבטחתו הנעלה וביקש מחילתו על סירובו לקבל ממון, כי זה כמה שנים נדר שלא יעסוק ברפואה על־מנת לקבל שכר.

שוב שאלו הסנשוֹ: מה רצונו עוד ומה שאלה אחרת לו? ויאמר רבנו רק אין דבר זולתי שלום מעלת הסנשוֹ ובריאותו. והרי אין גמול גדול בשבילנו מן החסד לשכון בעיר־הקודש בשלום ובשלוה, כפי שהואיל מעלתו להבטיחנו ברוב טובתו.

אז יבקש אסטיפאן ברוב נימוס וכניעה, אם ירשהו מעלת הסנשו לומר דבר. ויאמר לו הסנשו – דבּר.

אמר – אבל כפי שאני יודע ורואה גר כבוד הרבּין וחבורתו בדירה דלה וגרועה, לא לפי כבוד אחד רופא וחשוב כמוהו (ואמנם מה צדקו דבריו, שמלבד דלות הדירה וחשכתה – נקעה נפשנו מריח גללי הסוסים, מן האורוה הגדולה הסמוכה לדירתנו, שרבים הפרשים בירושלים. ודומה, מפני הכבוד לא הזכיר אסטיפאן זה הדבר לפני מעלת הסנשו). והוסיף ואמר: אם על כבוד מעלת הסנשו טוב – יצו־נא ויינתן אחד הבתים הנאים הסגורים השייכים לממשלה וכבוד הרבּין ודאי ישלם מחיר השכירוּת כאשר יוּשת עליו.

הירהר הסנשו רגע בינו לבין עצמו ואחר אמר לו: שפיר, צא אתה ופלוני אלמוני ובחרו דירה נאותה בשביל הרבין וקרוביו מבני חבורתו ונקבע סכום־מה לשכירותה.

במעון החדש

וכבר למחרת היום לקחנו אסטיפאן ואיש הלשכה לבית החדש והיינו כמו עלינו מבירא עמיקתא לאגרא רמא, אשר זולת היות הבית נאה, הדור ומרוּוח (על שתי קומותיו) ורצפת החדרים והחצר שיש – ממנו צחור ממנו אדמדם – נשקף הר־הבית כולו מקרוב כמונח על כף־היד. גם נמצאו בבית רהיטים מעט, כמה כרים וכסתות ושרפרפים וכסאות והיינו בשמחה ובצהלה, שבפורים הבא עלינו לשלום יתקיים בנו: ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'. ורק פינה אפלה הקדירה שמחתנו במעון החדש – היא הפינה בה ישב תדיר הסגי־נהור העלוב נחום עזוז ותדיר היינו משתדלים לשיח עמו להקל מעל יגונו.

ובעודנו עושים סידורים ומכבדים ומנקים החדרים ראינו הבית הסמוך ממש לביתנו ונמוך מחצרנו, הוא בית המוסלמי שהתודענו אליו מכבר, הזקן חג' רשיד אלבשיתי. משראונו הזקן ועבדו בּרהוּם מהלכים בחצר למעלה, שמחו הרבה שהבית הנאה הזה נשכר לנו ושנהיה שכנים בטוב ובנעימים.

ובו ביום לפנות ערב עלה אלינו חג' רשיד בידו האחת סל ביצים ובשניה כד דבש כנהוג¹³⁰. ישב עמנו מעט וסחנו על דא ועל הא וקם ונפרד לבל יכביד עלינו בעודנו עייפים ביום הראשון לבואנו.

לאחר־מכן, בכל יום כמעט, היה עולה ושוהה עמנו מעט וברהום מסייע לנו בדברים בכל שאנו חסרים.

משהגיע אדר שני ועבר עלינו חג הפורים בשמחה ובששון היינו בדאגה ובמבוכה על צרכי חג הפסח הבא עלינו לשלום. כיצד נאפה פה מצה בתנור כשר וטהור? ומאין נקח יין לארבע כוסות וכל היין שבעיר נסך הוא בידי הערלים?

שמע פעם חג' רשיד בדברנו באלה הענינים ואמר לאִטוֹ: אדמה, שכנינו, בדבר תנור יש בפי עצה לכם. וסח לנו, שלמעלה ברחוב השני נמצא תנור־מאפה קטן שהיה שייך ליהודי, כזכור לו מימי ילדותו. עתה סגור הוא על מסגר כל הימים. יש די תנורים בעיר. על־כן אמר: עצתי לכם תבקשו מן הממשלה שישכירו זה התנור לכם ותוכלו לאפות בו לחם לחגכם.

ואמנם לאחר ימים עשינו כעצתו. השכירו לנו התנור, ניקינוהו והכשרנוהו תוך שבוע ימים ואפינו מצה בשעתה לכל בני החבורה.

גם מחסור היין בא על תיקונו. לקחנו דברים עם היהודים הראשונים שהשתקעו בעיר ושאלנו: היש להם ומהיכן להם יין כשר לחג הפסח. והודיעונו, שבימות־הקיץ הם “משליכים” ענבים ומכינים יין לכל ימות החגים ולחג הפסח. והואילו ברצונם לחלק לנו מאשר עמם, שיספיק לנו במשורה ובמידה, כוסות קטנות לכל בני העדה.

ועתה עוזב אני כל שעסקנו וטרחנו בהכנות וסידורים בימים שלפני חג הפסח ואיני מסַפּר לך אלא על אותו מעמד מהולל ומהודר בליל הסדר:

הן תשער בעצמך תעצומות השמחה ורוממות הנפש כפלי־כפליִם בעריכת סדר ליל הפסח בתוככי ירושלים. ואני, איככה אוכל ואעלה נעימות זה החזיון על הגליון. הגע עצמך וראֵה בעיניך אולם רחב־ידים טבול באור שלושים וחמש עששיות שמן־זית זך כמספר הגברים המסובים (גם היהודים הראשונים) ובעששיות דולקות מאה וארבעים ושמונה פתילות (כמנין פסח) ושולחן ערוך ומתוקן ככף עגולה צורתו, זקן וצעיר, איש ואשה מסובים לסדר הפסח כהלכתו. ורבנו רבי חיים סתרי אוצלים עלינו שפע חידושי תורה ואגדה גם ליודעי־בינה גם לפשוטי־העדה. והכל עיניהם תלויות בפי רבנו ועיניהם מפיקות זיו נוגה כמו האור בוקע ועולה מבתרי לבם של היושבים במסיבם.

ואין ספק, שבתוקף השמחה וההרוָחה שבליל הסדר חלה תמורה ברוח רבנו ופתח פיו בשיר וזמר. אכן לשם בירור זה הענין לאמיתו ראוי שאזכיר כאן דברים בדיוקם. רוח אחרת היתה עם רבנו עם כניסתנו למעוננו החדש. פורתא פורתא אסתייעא מילתא. כבר בימים הראשונים ראינו בעליל חלף־עבר אותו דוֹק־עצבות כליל, שהיה משוּך ימים רבים בעיניו ועתה כמו נבקעו מבפנים סתרי מעייניו. וכמה פעמים ראינוהו מתחמק ועולה לגג לבדו. וברדתו אחר שעה ארוכה, בין שעודו היה אחוז שׂרעפיו והולך לאִטוֹ כה וכה ומחַכּך כּפּיו ובין שפתח עם זה או עם זה בדברים קלים או חשובים, ראינו בפניו אותה הילה, רכה כבימים הטובים.

וכך היה שבאותו יום ראשון של חול־המועד חיבר רבנו שיר־תשבחה ראשון.

לאחר תפילת־שחרית בטרם יטעם פת־שחרית יצא רבנו לאכסדרה וישב בצל היריעה הצחורה ובידו הקסת והנייר.

לא אָרכה כתיבתו רק שעתים־שלוש, שב ובא אלינו וקרא שיר־התשבחה לפנינו. והוא כעין שיר אזור כתבוֹ לא במשקל רגיל, כי אמר לא יוסיף לחַבּר שיר בירושלים ובארץ־הקודש במשקל הגויים, שהוא בתואר ילדי זרים. ומהיותו השיר הראשון כתבו בירושלים אביא העתקתו בכאן:

יֶעֱרַב לְךָ שִׂיחִי צוּר יְשׁוּעָתִי

יוֹם אֲחַדֵּשׁ שִׁירִי וְשַׁוְעָתִי

יַעַן רִחַמְתַּנִי שָׁכַחְתָּ רָעָתִי

יָדַעְתָּ אַךְ צִדְקָתִי וְדִמְעָתִי

עַל זֹאת אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי טוֹב

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב.

הֵן הַחִלֹּתָ הַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת

הֲבַאתָנוּ הֲלֹם אַחַר תְּלָאוֹת

הָפַכְתָּ יְגוֹנֵנוּ שָׂשׂוֹן, כְּמוֹפֵת וְאוֹת:

הַבּוֹטְחִים בְּךָ לֹא יְחַכּוּ עַד לְאוֹת

וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֵּם טוֹב

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב.

וָתִיק יֶהֱמוּ נָא מַהֵר רַחֲמֶיךָ

וְהָרֵק חַסְדְּךָ עַל כָּל־פְּזוּרֵי עַמֶּךָ

וְכַאֲשֶׁר סְעַדְתַּנוּ מְעַטִּים דּוֹרְשֵׁי שְׁמֶךָ

וַתֵּר וְסַעֵד הֲמוֹנִים מֵעֲמָמֶיךָ

הֵן רַבִּים אוֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב.

דָּרְשַׁם וּפָקְדֵם בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם

דָּגְלֵם בִּגְבוּרָה וּזְקֹף רֹאשָׁם

דִּין צַדִּיק כְּדִין אִישׁ־אָשָׁם

דִּכְתִיב: וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְכָל־לִבָּם וּבְכָל־נַפְשָׁם

בַּל תִּשָּׂא עָווֹן וְקַח טוֹב

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב.

הִנֵּה הִנָּם רִאשׁוֹנִים לְצִיּוֹן

הֵם נָדְדוּ דֶּרֶך יָם וְצָיוֹן

הֲלֹא תָקוּם אַתָּה תְרַחֵם צִיּוֹן

הָעֵז צֹאן תְּפוּצוֹתֶיךָ וְהָבֵא פִּדְיוֹן

לְעַם מְצַפֶּה: וַהֲקִימוֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת־דְּבָרִי הַטּוב

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב.

ואמנם היתה פתיחה זו פתח תקוה, כי שבה הרוח אל רבנו לפעמו בחדוה. וככל אשר קרתה לנו בכל אותם הימים שעת־חיוּת גדולה, הביע רבנו כמקדם שיר־תהילה (ואני העתקתי כל השירות, עשרים ושתים במספר, בדיואן התשבחות, כולן נכתבו בעתות שמחות). ולא היו לנו ימים טובים לא בספרד ולא במצרים כאותם ימי חול־המועד בירושלים. יען וביען עלו כפורחת בלבנו באותם הימים תקוות גדולות וחפץ לעלילות נעלות. כי אזכור אותם הימים אראה עצמנו כחבר אנשים בשבת אחים שותים יינות משובחים ורואים משכרון ענוג וקל משאלות שבלבם כפעלים שרירים וקיימים ורעיונות שברוחם כמעשים גמורים ושלמים.

הגע עצמך וראֵה והבן: אותם ימים חול־המועד היו מאירים עינינו ולבנו בזיו כפול ומכופל: זיו תור האביב, זיו חג הפסח וזיו הר־הבית, עד שמרוב הזיו והזוהר היה מתדמה לך כאילו פלגי אורה יזלו ממרומים על ירושלים.

ובנטות השמש לערוב כמו תחוש בעליל, שאלו השעות בין־הערבּיִם הן לירושלים כעטרת כליל, כאילו הזמן יתמסמס נטפים־נטפים מתוקים, נעימים, וכולם ספוגים חסד ורחמים.

בכל אותם ימי חול־המועד היו פוקדים מעוננו חבורות־חבורות מבני עדתנו כדי לשמוח בצוותא עם רבנו ותוך כך היו מרבים בשיחה ובדברים הגביר אליהו ואַבּוּ־עלי עם הסוחרים והיו מטכסים עצות ומביעים משאלות והוגים רעיונות לימים הבאים לעת נזכה ונשתקע בירושלים.

והנה ביום השלישי לחול־המועד אחר חצות יום נתקהלו במעוננו, בלי כוונה תחילה, כמעט בני העדה כולה. גם הראשונים גם יושבי השילוח באו עם בני־משפחתם, וכולם באכסדרה הגדולה צפופים, ועל פני כל, אור וגיל חופפים. ואף־על־פי שידענו שכל הנפש לבני ישראל בירושלים בקירוּב חמישים נפש – כשראינו רובם עין בעין לפנינו, דימינו כאילו אך זה היום באו אלינו. והיה עולה קול שיחם וצחוקם לאִטם כזמזום דבורים בכוורתן. זה סיפר מקרה פגע שאירע לו, וזה – ענין טוב שנמצא בשבילו. ואחד הראשונים מתושבי העיר סח לנו לאמור: היום בשעות הבוקר השתוקקנו לילך לכותל המערבי. זכור אני סבי שהיה מסיח: כל שישתוקק אדם לכותל המערבי ילך מיד, אפשר ימצא שם המשיח. הלכנו שלושה יחדיו עם “ביתנו” (הנשים) והילדים. בכותל שקט, דממה, גם זבוב לא עף, גם צל לא חלף, עם זאת כמו כל עבר ופינה מלאים מזיו השכינה. ישבנו בשלוָה גדולה וגמרנו התהילים והיינו כמו נתקבלנו בבית סבא בגיל והילולים. כשחזרנו מרוצים ושמחים פגשו בנו שלושה כמרים. עמדו והביטו אלינו כמשתאים ותמהים. פתח אחד מהם וסח לנו לשון פרנקית: מי אתם? האין אתם יהודים?

אמרנו כן.

מיד עיות פניו, רגז ואמר: מאין אתם, מתי באתם.

אמרנו מכבר אנו תושבים בכאן.

חזר ועיות יותר פניו וסח ברוגז לחבריו.

אותה שעה עבר אחד שר־מאה, עמד ושמע שיחם ורגזם, נתקרב אליהם ולחש מה לאזנם – מיד נפרדו והלכו לדרכם.

ולנו אמר הקצין: רק אין דבר… אַל ירע לכם… לכו לשלום לדרככם.

ולא ידענו מי היה זה ועל מה היה זה.

והסוחרים אשר עמנו סחו לנו, שמצאו סוחרים איטלים עוסקים במסחוֹר פרוות ועורות, ומשי ופסים ועוד סחורות. מששמעו שסוחרינו באו מספרד נאותו לעשות עמם שותפות לשלוח סחורות לסוחרים המודעים לסוחרינו בספרד, במצרים ובמערב.

אחר־כך שמענו דברים מושכים הלב מפי אחד האיכרים השילוחיים והוא הנבון ביניהם, יודע תורה ומכובד בעיניהם. אמר – לעתים, לעת־ערבּיִם, יעברו גלחים (כמרים) דרך הכפר, שנים־שלושה יחדיו, לא ידברו מטוב ועד רע אלינו, בדומיה יעברו לאִטם על־ידנו. רק בשבוע שעבר, כשהייתי מהלך לבדי לעת ערב במעלה ההר, בא מאחרי גלח הולך לבדוֹ. פניתי אליו, ראיתיו לא זקן לפי המראה, גבו כפוף קצץ ומראהו נאה. פתח אלי בלשון פרנסית. אמרתי לו ברמז, לא אבין. שאל בערבית, רמזתי לו גם זאת לא אדע. רמז: ומה לשון? אמרתי טליאנו¹³¹. שמח הרבה ואורו פניו. אמר, אף אני איטלי. מרומא אני. שאל: ואתה מאין? אמרתי לו: ממסינה שבסיציליה. זה שלוש שנים באנו לכאן אני ושלושה חברי, נעבוד האדמה ונחיה, השבח לבורא. חזר ושאל: לאיזו כּליסה¹³² תלכו להתפלל? אמרתי לו אנו בני־ישראל, וחשבתי עתה יתכעס עלי ויעזבני. אבל עמד על־יד גדר ואמר המתן לי מעט, שאני עייף מאד, הלכתי הרבה ברגל היום. אני ממנזר סן לזרינו בבית־לחם.

אז חזר ושאל: ומה סיבת בואכם הלום?

אמרתי לו: נכספנו לשכּוֹן בארץ־הקודש והיא ארץ אבותינו מימי־קדם.

אז אמר: תדע לך אני אוהב האומה היהודית. עם שיצא ממנו ישוע המשיח עם גדול הוא, עם נפלא, הוא יחיה לעד, לא ימות לעולם. אאמין יבוא יום והיהודים יאמינו בישוע המשיח. אז לא יהיו נוצרים ויהודים. הכל יהיו יחד, עם אחד, לא נוצרי לא יהודי, עם סלבטורי¹³³. אמרתי לו: אבל היום אין נותנים ליהודים אפילו לבקר בארץ. אמר: כתבו בקשה לפּפּה¹³⁴. אם תרצו אני אכתוב לו. אני קרוב (שאר־בשר) לפפה. ואחר שאלני שאלות הרבה, כגון: אם מוּתר לנו לקרוא הברית החדשה, אם יודעים אנו דברים על ישו ויוחנן¹³⁵ ואם יודע אני תלמוד, אם אוכל ללמדו מעט, ועוד כאלה שאלות וענינים.

ויהי אך כילה השילוחי דבריו קם אַבּוּ־עבדו עמאר מבין חבריו. שכּן בתחילת המושב בא ונכנס בין הקהל, ישב, לא דיבר דבר ולא שאל – לפתע עמד כמכין עתה עצמו לשאת הוא נאומו, מי יודע מה יהיה טיבו וטעמו.

וכאן עלי לסיח לך עוד על האיש ועל צרתו. פעמים הרבה גרם לנו אימה ופחד בליקוי דעתו. כל שעברו עלינו הימים הפך שגעונו חרוץ. וכל ששמרנו עליו לבל יצא וייראה בחוץ, יש והיה מתחמק כהרף־עין לרחוב ותפס בזרוע איש, רחוק או קרוב, והכביר עליו דברים טרופים, קשים כדרבונות, שעלולים לעכור חיינו בידי השלטונות. וכבר סיפרתי לך כמה טרח רבנו לרפאו בשיקויים והשתדל וניסה באפנים רוחיים, כגון שהבאנו מאנשינו מיטיבי זמר ונַגן ירגיעו רוחו ויחדל מזעוק ורגן. גם יש וסח לו רבנו סיפור נפלא שהיה והוא באמת כולו אגדה ודברי־בדיה ודומה, כמו שפרה עליו מעט רוחו. גם מעוננו החדש יִפּה מעט כוחו. בעברו כה וכה במעון ההדור והנאה ולמולנו הוד הר־הבית ויפי המראה, ומשמעו לשיחנו מן השינוי הטוב שחל עלינו – ישב מחריש, מקשיב לשמע אזניו כמו בוחן ושוקל דברים במאזניו, אבל לפתע חזר ושאל דבר אין שחר לו והוא כביכול מותיב והוא מפרק לו. ואולם השאלה והתשובה – שתיהן מחשבה נבובה. ויש וישב שעות ארוכות שקט, דוּמם ופתע צחק צחוק גדול בקול מרומם. וגם קרה שפתח באמת במעשה שהיה, אך באמצע הפסיק והאריך בשהייה ואחר פרץ וגעה בבכיה.

ובאותו מושב בחול־המועד, משכּילה השילוחי דבריו והמסובים סחו כה וכה מכל עבריו, קם אַבּוּ־עבּדוּ ממקומו מלוא קומתו, קרב אל הגביר מר אליהו (ומדוע דוקא אליו, מי ידע דרך רוחו ומעלליו) ויאמר לו: מחול על כבודך אדוננו אליהו והגד לנו אתה: מה נאמר לאלה הגלחים? מה תשובה נענה להם?

שאלו מר אליהו: איזה גלחים?

אמר: אלה שהולכים בדרכים, בעמקים ובהרים ואומרים שישו גדול ממוחמד ואילו למשה רבנו אין עושים כלל חשבון ואפילו אין מזכירים שמו – מה תאמר אתה?

אמר לו בלשון רכה: יא אַבּוּ־עבּדוּ, מה איכפת לנו ולאלה הגלחים? ילכו הם באשר ילכו וידברו באשר ידברו. מה דאגה לנו מהם? אנו – אלוהינו אלוהי האלוהים, אלוהי השמים וכל צבאם והארץ וכל ברואיה. מי מכל העמים כביר אמונה באלוהיו כמונו? למי מן העמים תרי"ג מצוות כמספר רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו? ולמה זה תקח אתה עליך דאגה על משה רבנו? מה נחיצוּת לנביא, שדיבר עם הבורא פה אל פה, שידאג לו איש מן האנשים בעולם הזה?

אבל – אמר אַבּוּ־עבּדוּ כאובד־עצות – מה יהיה על כל העם הזה (רמז והורה בידו על כל הנאספים) אם אין להם “גב” חזק מי יגן בעדם? ומה נוכל עשות למענם? הן הערלים האכזרים חרבם בידם.

השיב לו מיד: אם זאת דאגתך, אַבּוּ־עבּדוּ, הריני אומר לך דברים בטעם ובהגיון, את אשר אעשה אני למענם ולמעני בציון: מיד לאחר החג נהלוך בארץ לכל רוחותיה ונתור ונכיר כל מחוז וכל גליל וכל אקלים. ואז כל שנוכל לקנות נקנה וכל שנוכל לחכור נחכור וכל שנוכל לבנות נבנה. אני וכל העם הזה לא נזוז מפה עד סוף ימינו. אני, בסעד האל, אביא כל ממוני מגרנטה ממכּר נכסי ואביא גם כל קרובי וקרובי קרובי. ותקותי, שכל אשר לי יספיק להנחיל לכל העם הזה שדה וכרם ובית למשכן וחדר למלאכה ויקוימו בנו דברי נביאנו ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח על אדמתם.

הנה זה אשר אחפוץ לעשות, בעזר ה', למען העם הזה ואַבּוּ־עלי גם הוא יעשה עמי ואתה הלא תחפוץ גם אתה להיספח אלינו ונהיה חוט משולש אשר לא במהרה יינתק.

שמח הקהל לאלה הדברים הטובים ממעמקי לב הגביר חצובים. ואם כי על־פי מקרה השמיעם לאזני המבולבל, אבל נראה שהם ערוכים בלבו מכבר בפרט ובכלל – ונפלו הדברים על לב הנאספים כטל חרמון שיורד על הררי ציון.

אותה שעה שמענו קול רבנו קורא ואומר: חזק וברוך מר אליהו יקירנו. שפתים ישק משיב דברים נכוחים.

ומיד המשיך רבנו דברו והיינו כמו שמענו בת־קול מנסרת בחלל האולם הגדול.

ואני בו ביום בערב נחפזתי לרשום דבריו הנחמדים מפז. ואם נבצר ממני לכתבם כלשונם וכחשיבותם אבל תירגמתים מדיבור ערבי כתכנם וכמשמעותם.

אמר: הטו אוזן אלי, אחי אהובי: הידעתם טיב הדברים וערך האמרים סח לאזנינו זה האיש היקר ביקרים. הלא הם דברים חדשים כמותם לא נשמעו באלף שנות גלותנו, אשר ידבר אדם מישראל דברים פשוטים בתכלית הפשטות אבל אמיתיים בתכלית האמיתות, היאך לקרב את ישראל לגאולה והיאך לקרב הגאולה לישראל. הן עצת ר' אליהו היא עצם גאולת ישראל, יען עצתו תשים איש ואיש מישראל כחלק מרצון הגואל, כי באשר יפעל ויעשה כל איש ישראל בארץ נחלתנו, הוא גורם וסיבה להחיש ולכונן גאולתנו.

ואם כיום עדיין אין עצתו פּוֹעַל ומעשה, אבל מחשבה טובה הקדוש־ברוך־הוא מצרפה למעשה. הן המחשבה היא הנשמה לגוף־המעשה. אשרינו שזכינו לשמוע צדקת דבריו ואשריו שהיה כמבשר גאולה באזני חבריו.

ולאַבּוּ־עבּדוּ ידידי כאח לי אענה גם אני מדבר משלי.

פנה לאַבּוּ־עבּדוּ ודיבר אליו דרך לשון ארתג’אלי:

הֵן רוּחַ בִּינָה לְךָ וְלֵב טוֹב בְּקִרְבְּךָ,

וּנְשָׁמָה טְהוֹרָה לְךָ יִתְבָּרַךְ כָּל־אָדָם בְּךָ.

לָמָּה תִקַּח עָלֶיךָ סִבְלוֹת כָּל־הָעָם הַזֶּה?

הֵן לֹא יְהוּדִי רִאשׁוֹן אַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

רַבִּים רַבִּים יְהוּדִים בְּכָל־הַדּוֹרוֹת

רָאוּ רַבּוֹת רָעוֹת וְיָגוֹן וּמְרוֹרוֹת,

הַתְדַמֶּה הֵם לֹא הִרְגִּישׁוּ מַכְאוֹב וְצַעַר

הֵן כָּמוֹנוּ הָיוּ, אִישׁ, אִשָּׁה, זָקֵן וָנַעַר.

אֶפֶס הֵם אַדִּירֵי אֱמוּנָה הָיוּ בְּתוֹרַת משֶׁה

אֱמוּנָתָם מִמֵּעַל לְכָל־רַע אוֹ טוֹב, קַל אוֹ קָשֶׁה.

תִּבְעַר תַּחְתָּם הָאָרֶץ, אוֹ תִרְעַד לְהִמּוֹט,

אֲבָנִים אִם יַמְטִירוּ הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת בָּם שַׁמּוֹת

הַשֶּׁמֶש אִם תִּקְדַּר וְיֶחְשַׁךְ עוֹלָמָם בַּעֲדָם –

אֱמוּנָתָם בְּתוֹרַת משֶׁה בְּעֹז וּבְאַדִּיר

לֹא תִפְחַת מִלִּבָּם גַּם כְּגַרְגִּיר זָעִיר

יַעַן וּבְיַעַן – זֹאת מוּדַעַת לְכָל־בָּאֵי־עוֹלָם –

אֱמֶת תִּתָּכֵן אַחַת, שְׁתַּיִם אֵין לְעוֹלָם.

תּוֹרַת אֱמֶת נִתְּנָה בְּסִינַי לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא.

מִמַּעְיָן זֶה שָׁאֲבוּ עַמִּים אֲחֵרִים, מִקְצָתוֹ אוֹ רֻבּוֹ.

יִמְתַּק לָהֶם חֶלְקָם, יִשְׂמְחוּ, יִתְפָּאֲרוּ בְמַעֲלָתָם,

אֲבָל תּוֹרַת אֱמֶת כֻּלָּהּ, הִיא לְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתָם.

ואחר חזר ופנה אל כל הנאספים, המשיך באותה הדרך, ואמר:

ועתה, אחי ורעי, רוחי תפעמני וכמו יד חזקה תצווני גלוֹת אזניכם אשר אשא בלבי באלה הימים:

בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם, כְּמַרְאֵה־עַיִן וְשֵׁמַע אֹזֶן,

אָחוּשׁ בְּכָל־חוּשַׁי בְּקִרְבִּי אֱמוּנַת חֹסֶן:

אֲשֶׁר שְׁעַת רָצוֹן הִתְרַחֲשָׁה בַּמְּרוֹמִים

וּמִדַּת דִּין הֻמְתְּקָה לְמִדַּת רַחֲמִים

לְקָרֵב הַקֵּץ וּלְהָחֵל בִּגְאֻלַּת צִיּוֹן וְיִשְׂרָאֵל

וְעָלֵינוּ לָסֹל הַדֶּרֶךְ לְצֶמַח דָּוִד הַגּוֹאֵל.

וְזֶה יִהְיֶה בְּעֵזֶר הַבּוֹרֵא, סֵדֶר מִפְעָלֵינוּ:

בְּעֵת יָשׁוּב הַמֶּלֶךְ וְיַטֶּה חַסְדּוֹ עָלֵינוּ,

כַּמֻּבְטָח לָנוּ מִפִּי הַשַּׂר דּוֹרֵשׁ טוֹבָתֵנוּ,

וְתֻתַּר שִׁיבָתֵנוּ לְאֶרֶץ נַחֲלָתֵנוּ –

מִיָּד נְשַׁגֵּר קוֹל קוֹרֵא לְכָל־תְּפוּצוֹתֵינוּ,

לֹא אִגֶּרֶת, לֹא שִׁיר, אֲבָל קוֹל קוֹרֵא יַחֲרִיד,

יַזְעִיק, וּלֵב אִישׁ וָאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל יַרְעִיד,

עֲדֵי יָקוּמוּ רַבִּים רַבִּים וְנָטְשׁוּ אַרְצוֹת פְּזוּרָם

וְיַעֲלוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה לְיִשְׁעָם וְלִדְרוֹרָם.

וּמְגִלּוֹת קוֹל־הַקּוֹרֵא נִכְתֹּב לַאֲלָפִים,

כֻּלָּנוּ, כָּל־מֵיטִיב קֻלְמוֹס נֵשֵׁב יָמִים רְצוּפִים

נִכְתֹּב וָנָפִיץ בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יְהוּדִים שָׁם.

וְגַם שְׁלִיחִים נִשְׁלַח לְעוֹרְרָם, לְהַרְעִישָׁם.

אֲנִי זָקַנְתִּי מִצֵּאת לְמַסְעֵי אָרֶץ,

אֲבָל עַל הַבַּחוּרִים מִשְׁפָּט זֶה יֵחָרֵץ.

אַתֶּם אֲהוּבַי, משֶׁה יְהוּדָה, יוֹסֵף וְיַעֲקֹב

תֵּצְאוּ לְדַרְכְּכֶם וְהָאֵל אַחַר צַעַדְכֶם יַעֲקֹב.

בְּרַם לֹא אֲטִילֶנּוּ עֲלֵיכֶם כְּצַוָּאַת חוֹבָה

לְבַל אֶגְרֹם לָכֶם חֵטְא אוֹ מַעֲצֵבָה

אֲבָל מִצְוַת רְשׁוּת הִיא לָכֶם מֵאַהֲבָה

וּבְעֹז דִּבְרֵיכֶם בְּקִבּוּצֵי יִשְׂרָאֵל בַּאֲשֶׁר הֵם

יִצָּמְדוּ לָכֶם בְּעֹז רֶגֶשׁ שְׁלִיחִים מִבֵּינֵיהֶם

וְיִרְבֶּה חֶבֶר הַשְּׁלִיחִים וִיסוֹבְבוּ אֶרֶץ וָאֶרֶץ

וְיַצִּיתוּ לְבָבוֹת וִיעוֹרְרוּ עָצְמָה וָמֶרֶץ.

וְהָיָה אִם נָחֵל אָנוּ עַתָּה בָרֵאשִׁית

סָמוּךְ לִבִּי – בּוֹא תָבוֹא הָאַחֲרִית.

כדאיתא בירושלמי: אמר רבי חיא לר' שמעון: כך היא (כמו אילת־השחר) גולתן של ישראל בתחילה (זוהרת) קמעא קמעא, כל מה שהיא – היא רבה והולכת, וכן דברי משורר ערבי קדום: אִדֵא רַאַיְתַּ מִן אַלְהִלַאל נֻמֻוֻהֻ אַיְקַנְתַ אַן סֵיֵצִיר בַדְרַן כּאמִלַן (אם ראית הירח בתחילת גידוּלוֹ ידעת נכונה: הושלם יושלם כולו).

התם רבנו דבריו ואנו היינו כחולמים, דימינו כמו ראינו מתוקף ונועם דבריו, פעלים ומעשים עברו לעינינו כמעשי נסים. אז קם רבי חיים סתרי, חיבקוֹ ונשקוֹ לרבנו בחיבה רבה וכולנו הודינו לרבנו מעומקא דלבא. קמנו והתפללנו מנחה ברננה ושמחה.

אותה שעה ראו כמה מחברינו והנשים שישבו בקצה האכסדרה ומחוצה לה שני בחורים מוסלמים, בני המשפחות הגרות בחצרות הסמוכות, שהם מטפסים ויורדים דרך גג האכסדרה שלנו לחצרות אחרות. הכרנו אחד מהם, תופיק שמו, והוא גר בחצר רחוקה קצת מחצרנו. והנשים מבינינו, שישבו בעת היקהלנו בקצה האכסדרה ומחוצה לה, סחו לנו שכל אותה שעה שרבנו נשא דברו היו הבחורים מטים אזנם ושומעים שיחו דרך החלון מעל כיפת האכסדרה.

לא הקפדנו על כך ולא שמרנו את הדבר, כי אמרנו מעשה־נערוּת הוא טפּסם ודלגם מגג אל גג. אולם במהלך הימים הכרנו־ידענו שהיה מעשׂם זה בכוונה תחילה, שכּן שלוחים היו מטעם חבר הבוגדים הזדים שעקבו אחרינו באשר נלך ובאשר נפעל, ואנו בלא יודעים אשר שבתנו בתוך מרמה וסביבנו רשע, חונף וערמה, כפי שיגלו לפניך לקמן אלו הנסתרות לתומן.

 

כא: שכנינו המוסלמים    🔗

ביקורים וּויכוחים

ודע, הקורא, כי אעלה שתי מלים אלו בשפתי תרעדנה כל עצמותי ולבי יהמה וידאב – אללי. אך מוכרח אני שאבליג על כאבי ואסתיר יגוני בלבבי כדי שארשום הדברים והמעשים כמשמעותם בשעתם, שעה־שעה כפי שנקבע בלבנו רישוּמה, פרשה־פרשה לפי זמנה ומקומה.

כבר סיפרתי לך לעיל קצת דברים מהתחלת שכנותנו עם המוסלמים. אמנם תחילתה היתה בטובה ונחת. בעל־הבית שבחצר הסמוכה לחצרנו, חג' רשיד אלבּשיתי, ההוא היה איש טוב דובר אמת והולך מישרים. כל שפקד ביתנו לעתים הכרנו יותר טיבו ודברו ונוכחנו שתוכו כברו. והוא יודע ספר וקורא לעתים, אבל כאחד התמימים, הפשוטים.

וכאן בתחילת פרשת השכנוּת, שהיתה מקור הפורענות, ראוי שאקדים לך מילתא בכללא בדרך מהלכינו עם מוסלמים. מעולם לא היה לנו קירוּב־דעת עמהם, לא בגרנטה ולא בשום עיר בספרד, לא קרבת ידידות ולא חיבת חברוּת, רק היכּרוּת והתרועעות, בעיקר במיקח וממכר ובעסק ובמסחר. ברם, לעולם – אנן בדידן ואינון בדידהון. אנו כל ימינו בסבלנות, בהתאפקות ובדומיה, על דרך חבי מעט עד יעבור וכו' ואף אם יתמהמה וכו' והם – בגאוה וביוהרה כלפי ישראל (וגם כלפי אדום) וכל שידברו אלינו יתנו קולם ברמה, כאילו אנו בני האָמה ותדיר גבם זקוף ומבטם חצוף וגם כשיענו לפריסת־שלום מאתנו כאילו חסד וצדקה יעשו עמנו (ויוצאים מכללא לפעמים אנשי־בינה מביניהם, משוררים, חכמים ודומיהם). ואם כי הכל יודעים ומודים שרבים מישראל בעלי בינה גדולה בכל מדע וחכמה ויראת־שמים בלבנו ואהבה גדולה לתורתנו – עם זאת רואים אותנו בזלזול ואומרים עלינו עיקשי־לב, זדים וכופרים, לפיכך לא נבקש קרבתם ונרחק תדיר מרוב־דברים עמם.

ברם, בכאן בירושלים תחת שלטון אדום – ראינום בכללם נמוכים ורפים וכשנתודענו לאנשים אחדים מהם (ובעיר מצויים כעשרים בתי־אב קטנים) שמחו וצהלו לקראתנו ודיברנו אלינו נעימות ורכות ושתו לנו בחלקות ונהגו עמנו בכבוד, הן מחמת שבכאן יטעמו גם הם טעם שעבוד־מלכות והן מחמת שלשון־ערב שבפינו מחבבת אותנו עליהם כאילו היינו קרוביהם.

כך ראינום בכללם. ואנו בתומנו לא עלתה על לבנו ולא ניחשנו שמץ דבר ממציאות חבורה גדולה, אנשי תחבולה ומזימה, וראשיהם אנשי דמים ומרמה והם מארץ הצפון מארם־צובא ויתרם מתושבי העיר עצמם וחפצם כמוס־סתום עמם לתוּר ערוַת הארץ ורפיונה וכוח שלטונה, צבאה והמונה. אך מכל אלה לא נודע לנו דבר בתחילה, רק במאוחר מדי.

וזה האיש הטוב חג' רשיד הוא היה הגורם לקרב ראשי אנשי החבורה אלינו ועמו באו אל ביתנו. אבל הוא נקי מכל פגע, כי גם ממנו נעלם הרשע, כאשר אגלה לך דבר־דבר בשעתו ובמקומו.

וחג' רשיד זה כל־עצמו תם ותמים ושונה ונִפלה מרבים. הרי לדוגמה: רחוק מאד שתמצא מוסלמי הולך כל ימיו רוָק במדינה ויישאר גלמוד בלי משפחה וזה האיש הולך כל ימיו ערירי ואין בלבו על כך רגש מרירי. אכן הרבה עגמימוּת צפוּנה בסתרי לבו, אבל זו שרשה באלמנותו לא בערירותו, יען לוּ חפץ בבנים היה יכול שיזכה בהם. ונתחבב על רבנו ועלינו מחמת תמימותו ופשטות תפיסתו, ורוב תשוקתו לשיח ולשאול, שבזה כוחו גדול – וכל שנזדמן במושבנו נפתח מעיין דיבורו ושטף ועבר בקורות חייו ברוב נדודיו. ובעיקר היה רצוי בעיני רבנו מהיותו יליד ירושלים וגדל בה עד היותו נער כבן ארבעה־עשרה. ושבוע ימים לפני כיבוש העיר על־ידי הצלבנים – נמלטה משפחתו עם עוד משפחות רבות צפונה ושמענו מפיו כמה וכמה ענינים מאותם הימים אזכירם במקומם בשעתם.

ואין מן הצורך שאעלה על הנייר שפע הדברים ששמענו מפיו, אבל אזכיר בצמצום מצומצם קצת מקורות חייו ותכיר קצת מידותיו ומאוייו. וגם תכירו על־פי דמות דיוקנו (כפי שהיה ארוך פנים, חורורים, מוקפים זקן, רובו לבן וכן רכות מבטי עיניו ועל־כן היה רצוי לעין רואיו).

ומכלל סיפוריו, נדודיו וגלגוליו נתגלה לנו, שראה עצמו נרדף ומקופח בעולמו והוא כדורך כל ימיו בשביל מיוחד לעצמו, יען מחמת רוע מזלו, כפי סברתו (וכפי דעתנו מחמת אבדן אשתו אהובתו), בימי בחרותו, לא מצאה ידו לו, ולא ראה הצלחה בעמלו. על־כן נדד מארץ לארץ וממדינה למדינה והיה מתגעגע ונכסף לעיר־מולדתו ירושלים, אבל כל־אימת שציפה וחזה בדמיונו לשוב לעיר־מולדתו – היה נופל מדחי אל דחי וגם לא עלתה בידו לעשות לו מעמד לא בדמשק ולא בחלבּ ולא התמקם לא בבגדד ולא באספהן עד שנתגלגל לסמרקנד ושם חשך עליו עולמו כי הגיע עד מדרגה תחתונה והיה עני מרוּד כאמור הפתגם: לא יַמלִךּ מן חֻטָאם אַדֻניָה שַיאַן (אין בידו משברי [מהבלי] העולם הזה כלום). ומפחדו לטרוף נפשו בכפו, כפף ראשו ועמד ימים על ימים בקרן־זוית שברחוב ופשט ידו להחיות נפשו. ואחר התגלגל במחנות דרוישים ונסתגף ונחלש, וביגונו ובכשלונו נפל בחלַיִים רעים וכמעט שבק חיים. אך כנראה לא חפץ אלוהים במותו. משהבריא (בדרך נסים ופלאים) ראה עצמו כילוד חדש. על־פי מקרה שלח פעם ידו במסחר והנה הלכו וקלו צעדיו וישרו ורחבו מהלכיו. תוך שנתים־שלוש תפח ממונו וגדל כבודו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. וטרם יאמר לעלות לירושלים נכספה נפשו לעלות לחג'. נסע למכּה ולמדינה ולא שהה שם רק שני חדשים, יען לא נתקבל בערי הנביא בסבר פנים, כי היה האקלים קשה לו כצנינים ונפל כפעם בפעם ב"פחים צנים" וירד לג’דה ואָרכה ישיבתו שם כשנתים ימים.

ובין כה וכה קפצה עליו זיקנה, נחלש וכוחו תש – והוא אז קרוב לששים. אז גמר אומר לעלות ירושלימה. וימים מספר טרם יצא למסעו עבר באקראי בשוק העבדים ועמדו שם למכירה שלוש עלמות טובות ויפות וארבעה בחורים טובים ונאים וכולם קנין שני סוחרים שמנים מגושמים. עמד והביט וראה בפני הנמכרים צער ומרירות לא תראה לעולם דוגמתם בפני בני־חורין. נכמרו רחמיו כמו היו כל אלה אחיו ועלו דמעות בעיניו. והיה עמו כמו אחזו בולמוס רחמים וראה עצמו כחוטא נבזה שופך דמים אם ילך לדרכו וישאיר לנפשם האומללים. עמד וחישב סכום ממונו ושיער אשר דרוש לו כדי מחייתו בימי זיקנתו ואם יארכו עד מאה שנה. מצא, שאין די ממון בידו לקנות את כולם ולשלחם לנפשם, אבל יש ביכלתו להציל מקצתם. גמר ועשה. קנה שלוש העלמות, מסר לכל אחת סכום ממון להחיות נפשן כימי שנה – ושלחן לחפשי. והיה השאון גדול ברחוב ותמיהה וקולות ורוב דברים. והעלמות נושקות ידיו ורגליו ברוב דמעות וברכות ושלומות. ועבד אחד קנה לעצמו, הוא בּרהוּם אשר עמו עד היום.

וברהוּם יושב עמנו בעת סַפּרו הדברים האלה והוא מניד ראשו כפעם בפעם ואומר: כן, באלוהים, כך פעל ועשה. האל ישמרהו ויגמול לו בזה ובבא.

ומדי בואו אלינו למושבנו היה מתחיל משפטו כל הימים בפתיחה קבועה לכל הענינים: כּיף יג’וז (איך ייתכן, איך אפשר) וממשיך ושואל או מסַפּר דברים מדברים שונים, אם קלים אם נכבדים, כגון שפנה לרבנו בבקשת סליחות ומחילות, כי התאַווה לשאול חכם גדול (לאחר ששאל כמה פעמים חכמים מוסלמים – ולא הניחו דעתו): מה ראה הבורא ישתבח ויתעלה, כלומר: מה התכלית, שברא את האיבליס, הוא השֵיטָן, אם, כפי שיאמרו, כדי לנסות את האדם – הן ודאי ייכשל לפניו, כי איככה יוכל בן־תמותה לעמוד לפני כוחו של מלאך? הרי השטן מלאך רע מן השמים – היוכל אדם למלאך? איך ייתכן?

או ששאל, מדוע יגזור הבורא מוות על בן־אדם בדמי ימיו ועל נער ועל ילד? האם (לא יאחזני אללה בדברי) נעלם מן הבורא יגון קרובי המת? ולבם הנקרע לקרעים? הייתכן? ואם לא נעלם (ומן הוַדאי שלא נעלם) איכה ייתכן כי לא ירחם האֵל על יצוריו אשר ימית ועל אלה הנשארים אחר המת והלא שבעים ושבע פעמים נאמר יום־יום: האל הרחמן והרחום – אם כך – איך ייתכן?

וחשבנו שיעמיק לשאול במהות הדתות ויצטרך רבנו להרבות דברים עמו. אבל השאלה העצומה היתה פשוטה ותמימה, קיצורה: היות וקיימות שלוש דתות, התורה והאינג’יל¹³⁶ והקוראן, וכל שלשתן מצוות על האיחוד (אל אחד) ועל התפילה והצום והצדקה ועוד ועוד וכל המאמינים בהן מקיימים את המצוות והחוקות – האין אפשר שיתאספו גדולי הצדיקים משלושת העמים ויכריזו לאזני כל באי עולם ששלוש הדתות אמיתיות ונכונות והן כשלוש אחיות ממקור בשר־ודם אחד, עם שכל אחת תואר־פנים ודמות־מראה מיוחדים לה ובכל־זאת אחת אוהבת רעותה. וכן שלוש הדתות. תמלא כל אחת מהן המצווה עליה כדרכה וכמנהגה, אבל תאהב אחת השניה כאהבת אחיות ואַל תעשינה מלחמות ואַל תרבינה חורבנות ואַל תשחתנה אחת קדשי השניה.

ורבנו היה עונה לתמים כתמימותו והיה ממתיק לו השאלות העצומות והמרות, ביחוד נטה רבנו בחיבּה אליו מעת שגילה האיש בשיחו דבר־מקרה מיוחד בטיבו, שנעם לרבנו מאד.

כשבא אלינו באחד הימים בשעת בין־ערבּיִם מוקדמת, ישב במקומו ופניו נראו לא כתמול־שלשום ודומה אינו שומע ואינו מקשיב לשיח היושבים. גם רבנו ראה בכך. ואחר שאלו: כדומה, ידאב לבך היום, הגידה לנו אם אפשר – מה יחסר לך?

הודה לרבנו ברוב דברי תודה ושבח על תתו דעתו עליו ואמר, שזה עתה שובו ממקום קרוב לחרם (בית־המקדש) מתפילת בין־הערבּיִם. ואם לבו ידאב עליו כל הימים מחילול המקום הקדוש, שהפכו את מסגד אל־אקצה (מדרש שלמה) לבית־חולים וגם החדרים שממולו (עשרה במספר), בהם שכנו תמיד דרוישים מתבודדים ויראי־שמים, הפכום לאכסניה לנשים – הנה היום ראה מראה שקרע לבו. בעברו ליד החדרים שממול המסגד ראה החדר בקצה השורה עשוהו לבית־תבשיל ושם ישבו כמה נשים ליד חזיר שחוט וניתחוהו נתחים־נתחים. באלוהים – אמר – זלגו עיני דמעות וקראתי ביני לבין עצמי: הו לצער, שבחדר הזה בו התגורר האיש הצדיק מחמד אִבּן אל גזאלי – יהיה בית־מטבח לחזירים. איך ייתכן?

שמע רבנו שם האיש שהזכיר והיה כמשתומם. שאלוֹ לחג' רשיד מי הוא זה ואיזה הוא מחמד אל גזאלי?

אמר: הוא אחד חכם גדול, האל ירחמהו, שהיה איש טהור־לב וירא־שמים עצום, אמרו לו: חֻגַ’ת (מופת) אל איסלאם (האיסלאם), ישב אצלנו באותו חדר כשנה או יותר, ידעתיו ואזכרנו נכונה.

מששאלוֹ רבנו ברוב חפץ וענין שאלות משאלות שונות על האיש סח לו חג' רשיד לאמור: כל העת, ביום ובלילה, לא יצא מתחום החרם, רק בכל יום ששי בבוקר השכּם, כפי שהיה נהוג תדיר, היו הולכים בציבור השֻיוך והאַאִמה (הזקנים והחזנים) בתשבחות וזמירות מן החרם לקבר הנביא דאוּד – אז גם הוא היה יוצא בראש הקהל עם החזנים. והכל ידעו שהוא סועד אך פעמַיִם במעת לעת – בבוקר שכם ובעת החשיך היום, סעודה קלה: פת־לחם וביצה או פת־לחם ושמן־זית. הוא בעצמו היה קונה ארוחתו מן הרוכל הקרוב למסגד. ואיזו פעמים – אמר – כשעברתי עם אבי ליד חדרו לעת ערב קרא לי ושלחני לקנות לו ארוחתו.

והזכיר חג' רשיד לרבנו דמותו ותארו לאמור: היה בינוני בקומתו כמוך אבל רזה ממך ופניו שחומים. עיניו קטנות אבל שולחות מבט חד, מבהיק, סביבו.

ואנו, בני־הבית, לא ידענו מדבר האיש זולתי שמו לפי השמועה. משביקשנו מרבנו לידע על האיש ועל טיבו סח לנו דברים רבים, נאים ומופלאים. אמר: הוא בין חכמי המוסלמים יחיד בדורו ואולי יהיה כן בכל הדורות, יען הוא העמיק דעת בדרך האמת יותר מכל פילוסוף מוסלמי אחר ודבקותו ביראת־שמים תמה ושלמה בדומה לדבקות שלנו בבורא. וסח לנו עוד רבנו אשר בזמנו (כעשר שנים לאחר פטירת האיש) היינו מזה כעשרים שנה, ורבנו התגורר אז באליסאנה (לוסינה) נזדמן לפונדק אחד עם איש עובר־אורח, חכם מוסלמי חשוב, תושב בגדד והוא בקי וידען בספרי הגדולים שלהם והוא שמכר לרבנו שנים מספרי אַבּוּ־חאמד אל גזאלי, כן כינוּהוּ לעתים על שם בנו, בסכום־ממון גדול והם אִחיָה עֻלום אדין (החיאת מדעי הדת, ארבעה חלקים) ותַהָאפַת אלפלאספה (מפלת הפילוסופים) אשר לפי עומק תכנם וגודל חשיבותם – לא יסוּלאו בפז. ואותו אורח הראה לרבנו רשימת כל ספריו וחיבוריו של אַבּוּ־חאמד, יגיעו למעלה מארבעים – רובם גדולים בני מאות דפים. וגם סח לו האיש על מידת ישרוֹ וצדקתו וחסידותו של אַבּוּ־חאמד. אמר: לא היה בבגדד, לא בזמנו ולא לפניו מורה חכם נכבד ומרומם כמוהו בעיני כל הבריות. והמלך ושריו ויועציו רוממו שמו והקשיבו לדברו בהלכות דת ודין כלדבר נביא. ועם כל זאת – באחד הימים קם ועזב כל כבודו ותפארתו וכל אשר סביבו ויצא למסעיו בדרך ההתבודדות וההתקדשות ועבר והתגורר בערי סוריה ובעיר ירושלים. ואז, בתקופת התבודדותו, שארכה עמו כעשר שנים, כתב הטוֹבים שבספריו. והנה – אמר רבנו – זכה חג' רשיד בנעוריו והכיר את האדם הגדול בימי מגוריו בכאן. ועוד גילה לנו רבנו שכמה דעות וסברות בחקר האלוהות ובמהות האמונות והדתות כפי שבאו בשני הספרים הנזכרים מצאָן תואמות ודומות למחשבות שהגה בהן מעודו, בעת העמיקו בראשיתו בעיונים פילוסופיים – ושמח על כך שמחה רבה, שכּיון עד כך לדעת גברא רבא.

שמחנו לשמע שיח רבנו וכל־שכּן חג' רשיד, יען נעמו לו שבעתים תהילות המשובּח מפי המשבּח. ואמר מעצמו, שאם כך שמח רבנו לדברים על אַבּוּ־חאמד – יבקש להיזכר בעצמו או יבקש מזולתו מילידי ירושלים (יש שנים מוסלמים כאלה) אם יזכרו דברים כל־שהם מאַבּוּ־חאמד ויגיד לרבנו.

ואמנם לאחר ימים “הביא” חג' רשיד איזו דברים, מהם פשוטים ומהם חשובים, מימי מגורי אַבּוּ־חאמד בירושלים. ואזכור אחד הביקורים כשנראה שוב חג' רשיד זועף ומתרעם על תעלולי הפרנקים בעיר ועל מעשיהם המגונים והיה קובל כמשפטו: איך ייתכן שירדו בלבולים ופורענויות כאלה בעולמו של הבורא – והוא, ריבון העולם, יחריש? איך ייתכן שכאלה מעשים ייעשו בעולם הזה והוא יסבול?

ורבנו היה מתבדח עמו ומפייסו בדברי־הגיון כטעמו הטוב והסביר לו לאמור: דע לך, דודנו חג' רשיד, שאַבּוּ־חאמד המהולל הוא בעצמו אמר באחד מספריו על העולם הזה שהוא הטוב שבכל העולמות, כי אם תאמר שהבורא היה יכול לברוא עולם יותר מושלם ויותר נאה מזה, אבל לא רצה, הרי כאילו אתה אומר שהבורא ישתבח איננו טוב בתכלית הטוב, חס וחלילה, שכּן הרע לבני־אדם בתתו להם עולם פגום ופסוּל. ואם תאמר שאמנם רצה לברוא עולם טוב יותר מזה – אבל לא יכול – האם אפשר לנו להגיד על הבורא, חלילה, שהוא לא יכול? על־כרחך אתה אומר, שהעולם הזה כמות שהוא – הוא הטוב שבעולמות. ואם בעינינו נראה בו מגרעות ורעות ואם בגופנו ובנפשנו נרגיש צרות ומכאובות – אין ראִייתנו ראָיה ואין תפיסתנו הוכחה.

וחג' רשיד יושב ומקשיב כמו תמיד, עיניו פקוחות כעיני ילד תמים ואור רך שרוי על פניו, משמעוֹ, אולי בפעם הראשונה, דברים נאים, מפליאים בעמקותם לא שמע מעודו כמוֹתם.

והיה, מחמת קרבת שכנותנו שביקש חג' רשיד מעמנו לעתים, שיבוא לביקור עמו מי שהוא מקרוביו או מיודעיו להנותו מנועם דבר רבנו וחכמתו. והוא־הוא שהביאו אלינו את אנשי המרמה, היא הג’מאעה (החבורה) הרעה. הם, שידעו שהאיש תם וישר, דיברו באזניו גדולות ונכבדות על רבנו ואמרו אשר משמע שמו וחכמתו ייכּספוּ לראות בהודו ולשמוע שיחתו. ואנו, בבחינת “אַל תמנע טוב מבעליו” – קיבלנום כאורחים בלא יודעים ובלא חושדים.

ומי ומי היו בני החבורה ומה ומה ביקשו מקרבתנו וכיצד ומתי נגלה לנו סודם והיאך נתגלגלה הפורענות על ראשנו עדי נפול עטרת ראשנו – אסיח לך הדברים כהוייתם וכמהלכם לאִטם.

בתקופת ארבעה חדשים למגורינו בבית החדש ביקרו בביתנו שלוש או ארבע פעמים ובפעם האחרונה היתה פגישתנו עמם באקראי במצפה, ליד מצבת קבורת שמואל הנביא, והיה אותו מעמד יחיד במינו, מופלא ונורא – ככל שאפרט ענינו במקומו.

עתה אַַעלה מאותו הקונטרס זכרון הדברים והויכוחים באותם הביקורים, לפי מה שרשמנום בשעתם.

מן הביקור הראשון לא רשמנו דבר זולתי שמם ותואר פרצופם כי היו דבריהם ושאלותיהם בדרך השכיח והפשוט ברוב אמרי נועם וכבוד והוקרה לרבנו. ומן הביקור השני מצאתי רשום:

היום י"ג באייר תת"ק באו אלינו עם חג' רשיד אותם האנשים שבביקור הראשון. ועם שהיינו עייפים ויגעים בשובנו אתמול ממסענו לאיבלין (כך יאמרו הפרנקים ליבנה), קיבלנום בסבר פנים יפות והעלמנו מהם עייפותנו (להלן ארשום דבר נסיעתנו ליבנה לפרטיו, שכּן רבנו השתוקק הרבה לראות זה המקום המרומם).

והרי, קודם־כל, שמם ופרצופם, כפי שסימנוּם בעת ביקורם הראשון: שיך יוסף אַדהבּי, משורר מעיר חוּמס, חג' מוּזפר אִבּן מונקז מן הצפון, חג' עַבּדַלַה עֻוֶידָה, סוחר בשוק החשוך, ושני בחורים, בן הסוחר צובחי והשני תופיק, קרוב משפחה למשורר.

המשורר קומתו קצת גבוהה ומלאה, פניו שחומים, נאים, עיניו – כמו שולחות סביבו מבטים קשים כמתרעמים – נראה כבן ארבעים.

ומראה חג' מוּזפר – דאבה לעינים: הוא נמוך קומה, מלאה וחזקה, וצוארו קצר. עיניו פוזלות, עור פניו כהה ואַפּו קטן וקהה, ובדברו – עיניו זעות־נעות כה וכה ויש כמו פולטים זיקים סביבו – אף הוא כבן ארבעים. השלישי, הסוחר, ראינוהו פעמים בחנותו. הוא גבה־קומה, גבו כפוף. נראה מתוּן ועניו. מראהו כבן חמישים. בנו – דומה לו, כבן עשרים וחמש – יפה־תואר ובהכרת פניו – ערמומיוּת ורוֹע.

ועתה מן הראוי שאעיר אזנך, הקורא, לאשר נגלה לי עצמי בעת העתקת הדברים האלה מן הפנקס, שכּן בשעת השיחות בכל ביקור וביקור לא ידענו ולא ניחשנו מה חפצם ומה תכליתם ומה ימריצם ומה מאיצם לפקוד ביתנו מפקידה לפקידה. אכן בשעתם הרגשנו שדרך שיחתם משונה־זרה ולא ידענו אם זו מאתם דרך התחפשות או כי אָרחם וטבעם בגסוּת.

ואילו עתה, עם העתיקי דברי אותן השיחות, אראה נכונה אשר כאילו דיברו ושאלו בדרך מקרה, כפי מהלך השיחה במושב, ואולם אם תדוק ותתבונן – תבחין שדבריהם ואמריהם ושאלותיהם והפסקם והמשכם – הכל היה מכוּון ומחושב עמם מתחילה וכל שאלה וכל טענה וכל נטיה – היתה לא באקראי כי בצדיה. לא דברי שיחה והגיון ולא דברי־בינה מפי בעל נסיון – לא זאת ביקשו מפי רבנו בשיחותיהם, רק דבר זדון היה כמוס בלבותיהם.

ומה דבר זה הזדון ומה זממו בשיחותיהם בחונף לשון?

אז לא השגנו סוד כוונתם, אבל אחר כל שהתחולל על ראשנו אראה סודם גלוי בשיחותיהם. התבונן ודוק בכל שאלה ובכל תמיהה שהעלו בפיהם היאך כיונו להכשילנו בלשוננו למען הכותנו בלשון לפני המלכות. הם הזוממים וחורשים קשר־מרד נגד מלכות הצלבנים בתככים ולהטים זממו להביא את דיבתנו רעה לפני השליטים, למען הביא שוֹאָה על ראשנו ולעקור ישיבתנו מארץ־קדשנו. ואם כי דברי רבנו תמיד שקולים ובדוקים כפי רוחב דעתו ונועם אמרתו, אבל היא־היא הצרה, רצוני לומר: האמת והצדק שבדבריו היו לצנינים בעיניהם והרגיזוּם והקציפוּם עלינו וזממו לחרוש רעה עלינו לאבדנו.

ברם, עתה אחדל מדבר על הקורות כפי שיענון באחריתן ואשוב וארשום הדברים בביקורים כפי שעברו בשעתם.

באותו ביקור שני גילגלו בתחילה דברים שברגיל. כמו עניני דיומא ודבר מוצאם ומקומם וכן שאלו למקומנו ומוצאנו. ואחר־כך נתעכבו בויכוח ארוך המשורר ורבנו בהלכות משקלי השיר ומקורותיהם והבדליהם ושיבח רבנו את ידיעת המשורר בתורת השיר, עת המשורר היה כמשתומם מעמקוּת רבנו בסעיפי החוקים למיניהם, שבמשקלי השיר לסוגיהם.

אבל האורח השני, הוא חג' מוּזפר אִבּן מונקז – כמו קץ בישיבתו מפני מערכות־המשקלים הכבדות וניכרה בפניו מורת־רוחו על ביטול הזמן בדברים לא נהירים לו ולא חשובים בשבילו. מפעם לפעם היה מבקש ברמיזה קלה שיפסיקו הויכוחים הארוכים – עד שפתח במפורש ואמר: אבקש סליחה מכבוד מעלתכם, עד מתי תשימונו כאנשים בּערים נשמע דברים ולא נבין עד מה מן האמרים? גם דמינו בעינינו לפני שניכם כחבורת עוברי־אורח בחום ובשרב והם צמאים צמאון גדול והנה לפניהם שנים אנשים שותים זה מכדו של זה וזה מכדו של זה ולא ישׂבעו ואל הדואבים הצמאים למים לא ישעו – הכזאת יעשו אנשי חכמה ומוסר?

אמר רבנו: הסליחה, כבוד האורח, הצדקה לך. אכן הגדשנו המידה. גלה איפוא רצונך לאיזה משקה יתאַו לבך ונגישנו לך ככל אפשרותנו.

אמר לו: לבנו צמא למשקה ירווה הנפש, כגון לשיקוי הדעת וההסבר על פעלי אללה, ישתבח ויתעלה, בעולמו, מדוע ועל מה, למשל, השמיט מידי המוסלמים השלטון על ארצות־הקודש (ארץ־ישראל) ומסרו לאלה בני הצלב, הכופרים המושחתים והמשחיתים? ושאלה זו תמשכנו אל שאלה אחרת עמוקה ועצומה ממנה, כי הן ברור בעינינו עד תכלית, כפי אמונתנו ודתנו, שהאיסלאם הוא הדת הנעלה בעיני אללה, ומחמד הוא הנביא האחרון, כפי שבא בקוראן פעמים הרבה, והראיה לכך היא, שהאיסלאם הוא שנתן העוז והעצמה למוסלמים לכבוש ארצות ומדינות מקצה המערב ועד קצה המזרח – ואם כך, היאך עקר, ישתבח ויתעלה, ארץ־הקודש מידי מוסלמים אחר שלטם בה ארבע מאות שנה ונתנה לשלטון נקלה של הנוצרים? האם ייתכן, אסתגפר אללה (אשאל כפרה מאללה), שתפול חרטה בדבר הבורא? ולפיכך סברת כבודך בזה הענין, כחכם יהודי גדול־דעה שעומד מן הצד ואינו נוטה לאחת משתי הדתות, חשובה הרבה, יען היא דעת מחוידת¹³⁷ והיא עלולה להיות, לפי טבעה, קרובה לאמת.

מיד השיב לו רבנו: אחר המחילה הרבה, אראה עצמי חייב לחלוק על כל תפיסתך, יען בכל דבריך מצאתי רק דבר אחד נכון וצודק והוא אשר אין אני נוטה אף לאחת משתי הדתות, אם כי מחשיב אני במידה הגונה את שתיהן, הגם שכוונתי לא במדויק ככוונתך, אבל צדקו דבריך אלה כשלעצמם. אבל בכל יתר דבריך החטאת המטרה. ראשית, כי סברת שחכם יהודי יוכל להשיב לך תשובה נכונה, אבל, לדעתי, היפוכו של דבר הנכון: דוקא בן־דתך משום שנוגע בדבר, היינו, שהדבר נוגע ללבו, עלול ויכול וצריך להשיב תשובה לשאלתך, שכּן, מדרך הטבע, הצמא למים ילך ויחפש מים באחד הבורות או המעיינות ולא יעלה, למשל, בתמר ויטפס בסנסניו, או החולה ילך לבקש תעלה ומרפּא לו אצל רופא ולא אל שופט או אל משורר וכדומה.

ושנית, אין חכם יהודי “מחוּיד” בזה הענין כפי סברתך. הן מוּדעת היא לכל, לכל בני שלוש הדתות, אשר ארץ־הקודש נועדה מפי המיעד לעם מיועד. והנה הארץ הנועדה לעולם קיימת והמיעד הוא הקיים מן העולם ועד העולם, והמיועד אף הוא קיים לעולם כאשר ניבאו נביאינו לרוב. אכן ידוע לי שבקוראן באו דברים אחרים בזה הענין באמרו על בני ישראל: “תִלְכָּ אֻמָה קַד כַלת” (האומה ההיא מכבר עברה וחלפה, לקחה כגמולה ולכם כגמולכם, ולא אתם (המוסלמים) אחראים לאשר היו עושים). כך נאמר בקוראן שלכם. אבל נביא כביר ונפלא, הוא ירמיהו, ניבּא בענין זאת האומה דברים חצובים ממעמקי הנבואה:

כה אמר ה': נותן שמש לאור יומם

חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, רוגע

הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו, אם

ימושו החוקים האלה מלפנֵי נאום ה'

גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי

לפני כל הימים.

ונביאכם כיבד נביאי ישראל והאמין לדבריהם. לפיכך חלילה לנו מהעלות על לבנו אף צל קל שבקלים שתיתכן חרטה בדבר הבורא, אבל הוא מנהיגו של עולם, משנה עתים ומחליף זמנים, וקובע התמורות וסופר הדורות וכפי שיאמר נביאכם בקוראן פעמים אין מספר: “הוא רואה הכל ושומע הכל ויודע חשבון הכל” – ואנו אין בידנו רק למלא מצוותיו, לקבל גזירותיו ולהתפלל לסליחתו ולחסדיו.

ועוד הוסיף רבנו חיזוּק והוכחה לדבריו מכמה פסוקים מן הקוראן.

אז אמר המשורר שיך יוסף: ישלם פיכם, כבוד המורה, ונגיש לכבודכם מרבית התודה על השמיעכם לנו דברים נאים לא שמענו דוגמתם. גם רבה פליאתנו מטיב ידיעתכם הקוראן כאחד המוסלמים היודעים. ואם כי, כפי שנדמה לי, יש עוד מקום רחב לבירורים ופירוטים באלו הענינים, לא נכביד עוד עליכם ולא נוסיף דברים על דבריכם. אם תיאוֹתוּ לנו ולא נהיה עליכם למשא, נמשיך שיחנו בפעם אחרת.

ובעת קומם לילך הזילו כטל אמרים ושבחים על רבנו, ש"התהנו" הרבה מרוחב דעתו ונועם לשונו – והלואי ויזכו ליהנות עוד מטובו, אם נואיל לקבלם כפי שקיבלנום בסבר פנים יפות בפעם הזאת.

ואימנע עתה מהאריך בדברים לאחר הביקור השני – ואזכיר דבר הביקור השלישי כפי שרשומים בקונטרס כל הדברים.

כ' באייר. היום בשעה ג' אחר הצהרים שאל חג' רשיד את פינו אם השעה נכונה ואם נכון רצוננו לביקור אורחים, כי בא אתמול אחיו הגדול של המשורר שיך יוסף בשובו מעלייתו לחג' וגם הוא חכם חשוב מאד ועמו איש נכבד ממכּה – ותשוקתם גדולה לראות את רבנו וליהנות מקרבתו.

נאוּתוֹנוּ להם גם הפעם בלא כל חשש או חשד.

באו שני האחרים ארייאדי, דומים מאד זה לזה, האח הגדול עבדול מועטי רזה מאחיו הצעיר ונמוך ממנו. גם חג' מוזפר אבן מנקז אתם. והרביעי: איש גבה־קומה, כתפיו רחבות, עיניו גדולות, וכל דמותו כבדה וקשה. ובעת ישיבתו, מעת בואם עד לכתם, לא פתח פיו ולא דיבר דבר זולתי מענה קל על שאלוהו דבר, ואמר דברי תודה כי הוגש לו משקה או דבר־מה.

והיה ראש המדברים הפעם האח ארייאדי הגדול. והחליק שיחו אגב אורחא בענין “הגזירה והבחירה” ונשמע דברו בלשון צחה ובשכל טוב ונטה גם רבנו לדעתו וסברתו. ואחר הוסיף האורח וסח אשר סוּפּר לו מפי רעיו על גודל רוחו ומידת טובו וענותוֹ של רבנו ואמר כי ישתוקק גם הוא לשמוע דברים מפי רבנו בענינים “שבטבע האומה היהודית”, ועם שנזדמן איזו פעמים עם חכמים יהודים ושאל לדעתם – יצא בידים ריקות מעמם, אם שדבריהם לא הניחו דעתו או שנמנעו, “אפשר משום מה”, לענות לו כראוי והשתמטו מתשובה בגלוי, ואם ירשנו רבנו לדבר – יודה לו מרבית התודה.

ענה לו רבנו לשון נימוס: כמו הבית, כן הלב פתוח לפני אורחים לעשות רצונם ולשמוע לחפצם.

הקדים ואמר, שלא “יקחוהו” בלשונו אם יאמר דבר אשר לא כן, יען הכרח הוא למבקש דבר שיחפש כראוי ושיעמיק לחטט בסתר כבגלוי, עם שייזהר תכלית הזהירות, שלא יפגעו, אל יסלח אללה, דבריו במשהו.

פתח ואמר: מה יסוד דעתם של היהודים ומה בעצם רגשם, שיהלכו דורות אחר דורות, זה למעלה מאלף שנה, מפוזרים בין הגויים בכל הארצות, משועבדים, נמוּכים וכנוּעים בכל המדינות, וגם, מה רב הצער, שהם לא אהובים ולא רצויים בקרב איזו עמים – מה, איפוא, היסוד יצדיק קיום כזה בעיניהם? רצוני לומר: מה יצדיק בעיניהם עצמם מר גורלם, מהו שיניח דעתם וישקיט מכאובם וירפּה יגונם? ואם תאמר (מה שיקשה לפה לומר), – שאין לבם לגורלם, כלומר: לא יחושו במכאובם ולא יכירו בעלבונם – כי אז תגבר יותר השאלה: מה טבעה ומה טיבה של אומה לא תחוּש בעלבונה ולא תדע כאב יגונה? היאך יוכל עם מן העמים שיחיה במציאות מרה כלענה זה למעלה מאלף שנה? ואם תאמר: אכן חוּש יחושו היהודים בדלות מעמדם אבל אין כוחם בידם שישנו גורלם – אם כך הרי לך עוד שאלה קשה: למה אלוהי אבותם לא יחלצם מגורלם? רצוני לומר: מה דעתם הם על בוראם? מדוע ולמה קבע להם גורל קשה, זר ומוזר כזה, לא קבע כמוהו לשום עם מן העמים על־פני האדמה. ועוד מפליא מאד דברם ויש אומרים (אכן יבדח מאד אָמרם), שהם עם נבחר, הכי זאת מנת־חלקו של עם נבחר? וסיים דברו ואמר: אבקש מחילה מכבודכם אם טעיתי או נכשלתי בלשוני בדבר מן הדברים.

ורבנו, בהשיבו לו דברי־נימוס כרגיל, ראיתיו כמהרהר בינו לבין עצמו רגע קצר ואחר פתח ואמר: בחפץ־לב אענה לכל השאלות, כי כולן ממקור אחד נובעות, והלואי וישביעו דברי רצונכם, אם כי אפשר לא יהיו הדורים בצחוּת־לשון וביפי־סגנון כדברי כבוד השואל, באשר השואל ידע כי ישאל ומה ישאל ואילו אישכם ידע אמנם מה ישיב, אך לא יוכל דעת מראש היאך ישיב. לפיכך בראש לכל חובה עלי להקדים ולומר אשר דברי לא יוכלו להיות קצרים ומעטים כדברי השואל, באשר על־פי הרוב השואל משול לאדם שעומד לפני דלת בבית זר לו ואין בידו אלא לדפוק בידו כמה דפיקות על הדלת – ותו לא. אבל העונה משול לאדם שאחר שנפתחה הדלת לפניו יראה לעיניו אנשים, מראות וקולות, וכדי שיכיר כל אלה הן יידרש זמן פי כמה מן הזמן הדרוש לדופק דפיקותיו על דלת נעולה. על־כן אקח לשון קצרה, יהיה בה יותר רמיזה נכונה מאשר שלמות ופרטות בשאלה הנכונה.

בראש וראשונה אשיב על פרט אחד מפרטי שאלתכם, כדי שאניח מיד דעתכם ואשקיט לבכם מחששכם, שייתכן ואין היהודים מרגישים בעלבונם ואין רואים דלוּת מעמדם, על־כן אקדים התשובה בענין זה ואוֹמַר: לא זו בלבד שהם חשים ודואבים על פחיתוּת כבודם עד מעמקי נפשם, אבל הם לא יחדלו מאז ועד היום מהביע כאבם בדברים נמרצים, ממעמקי נפשם נקרצים, ותראו ספרי־תפילותיהם גדוּשים־גדוּשים, תחינות ובקשות ותפילות נרגשות כלפי אביהם שבשמים על רוע חייתם בגלותם. ואלו התחנונים והרינונים לא ימושו מפיהם בשכבם ובקומם, בלכתם ובבואם, בימי חגם ושמחתם ובימי אבלם ותוגתם, עד שתוכל לאמור, אין היהודים מסיחים דעתם מחרפת רעתם אף יום אחד. ולא אוכל, כמובן, להעלות לאזני כבודכם מריבוי אלו התפילות והתחנונים אלא מועט שבמועט, רק כגרגרים מעטים מסאה גדושה, כגון אמרם (ורבנו שלח ידו ולקח סידור התפילות וקרא מתוכו ישרוֹת וחלקות בלשון ערב צחה ונאה):

ראה־נא בענינו וריבה ריבנו

ומהר לגאלנו גאולה שלמה למען

שמך ­– ברוך אתה ה' גואל ישראל.

וכן:

תקע בשופר גדול לחירותנו ושא

נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד

מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו

ברוך אתה ה' מקבץ נידחי עמו ישראל.

ועוד:

תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת

וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין

ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו

ברוך אתה ה' בונה ירושלים.

וזה:

שמע קולנו ה' אלוהינו אב הרחמן חוס ורחם

עלינו וקבל ברחמים וברצון תפילתנו כי אל

שומע תפילות ותחנונים אתה ומלפניך, מלכנו,

ריקם אַל תשיבנו חננו ועננו ושמע תפילתנו…

ברוך אתה ה' שומע תפילה.

וגם זה:

ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים,

ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון.

חושבני, אשר מאלה התחנונים המעטים יתגלה לכם עומק הרגשתם של היהודים בעלבונם ועוצם פנייתם לריבונם, שיחיש גאולתם.

ואשר שאלת כבודך: מה יצדיק בעיניהם עצמם התמדת השפלתם ואורך גלותם, אכן זו שאלה נכונה, רצוני לומר, היא שאלה טבעית בפי שוֹאלה ואולם לפי האמת לעמקה אין זאת הציפיה הארוכה גנאי ופחיתות ליהודים רק שבח הוא להם ומעלה גדולה. ואראה טוב ונכון שאסביר ענין זה בדרך משל:

למלך גדול בעצמה ובחכמה, שבנו הבכור סר מן הדרך הטובה וארח לחבר מרעים והלך בעצת חטאים. ואביו פקד על עבדיו הגלותו רחוק־רחוק בקצוי ממלכתו והודיע אשר לא ישיבהו לארמונו עדי ייוָכח כי רצה עוונו וסרה מעליו רשעתו ושב לבו טהור בצדקתו.

והבן בגלותו התעשת בדעתו, התחרט מרעתו ונטש אִיוַלתו. במושב רָעים לא ישב ודרך חַטאים לא אהב. והיה שולח לאביו איגרות ומכתבים ימים ושנים והעתיר לאביו בקשות ותחנונים כי יכפר פניו וישיבהו לפניו.

ויהי כי אָרכו הרבה הימים שבו חבריו ורעיו ויסיתוהו לאמור, עד מתי ישב בודד־בודד במועדיו, בלא שמחת רעים ובלא תענוגות ושעשועים והימים עוברים עליו לשוא, כי הנה היה דבר אביו לו אכזב ואבדה תקוה מחייו. האין טוב־טוב – שידלוהו בדברים – כי תשב לידנו ותשמח ותעלוז בחברתנו וחלקך יהיה עם חלקנו?

ויהי מענה הבחור ישר וחזק לאמור: שקר וכסלוּת בפיכם. לעולם לא אפונה כי דבר מלך ואב ישוב אכזב. ואם עדיין לא השיבני לכני אין זאת כי עדיין לא רציתי עווֹני. אבל אדירה אמונתי בצדקו אשר ביום אשוב טהור וזך כחפצו, הבטחתו בוא תבוא.

ועתה מה דעתכם, כבוד השומעים, איזוהי הדרך הטובה והישרה, האם זו בחר בה הבן הגולה או זו כעצת חבר־מרעיו הנקלה?

אמת, ודאי וּודאי, אדונַי, אשר הציפיה הארוכה־ארוכה, דרך קשה היא, מיגעה ומדאיבה, אבל היא דרך גבוּרה וסבלנות, אהבה ונאמנות. וזו גם דרך היהודים. על־כן תראום ילכו וייעפו, ילכו ויתכּופפו מרוב סבלם וכובד עוּלם, אבל לא יאמרו נוֹאָש לעולם.

ואל תטעו לחשוב ואַל תרעו לאמור: כנראה הרעו היהודים עשה מכל הגויים והשחיתו מכל האדם דרכם על הארץ – לכן ירד עליהם הבורא ברוב חימה ושׂמם לחרפה ולכלימה. לא. לא ולא.

אחלי, הטו אוזן אלי ואַל תבינוני כמתפאר בדברי וכמתיהר באמרי, אבל רצוני הסברת הענינים כהוייתם וקביעת הקורות כמהוּתן.

הן כל בן־דת מן הדתות וכל איש אמונה מן האמונות, אם בר־בינה הוא, יודה מעומק הכרתו, אשר האל ישתבח ויתעלה בבראו עולם זה ומלואו, והשמים ושמי־השמים על ריבוא רבבות כוכביהם ומזלותיהם ואת האדם אשר חוּנן בשכל להבין ובלב להרגיש בבראו כל אלה – תכלית היתה לעיניו, תכלית קבועה לתוּמה, שכּן אפילו האדם, דם ובשר, שלעומת בוראו הנו כגרגיר־עפר, לא יתחיל דבר ולא ינסה כלל, טרם יקבע תכלית פּעלוֹ ולעולם לא ירים ידו ולא יצעד צעדו לריק, לסתם ולמקרה, על אחת כמה וכמה עילת העילות וסיבּת הסיבות הבורא יתברך, שידע תכלית וחפץ לפעלוֹ.

והנה אם תכלית בראוֹ השמים וכל צבאם נבצר ממנו לדעת (ואולי אין לאדם להעפיל ולחקור דעת אשר בשמים ממעל), אבל תכלית בראוֹ את האדם – חובה על האדם להשיגה, לדעתה ולהבינה. ואמנם העם היהודי השׂיגה והבינה. מעודנו, מתחילת הוייתנו, מאמינים אנו אמונה שלמה כי התכלית היא – רוממות האדם, כל האדם, והתעלותו למעלת השלמוּת האנושית, עדי יהיו האמת והצדק, היושר והטוהר, מתכונות נפש האדם כשאר תכונותיו. ואמנם באומה היהודית הופיעו ונגלו אישים לא מעטים נושאי התכונות האלה באמת ובתמים – הם־הם נביאי־ישראל המופלאים, למן משה גדול הנביאים ועד האחרון בהם, ואכן נביאים רבים וגם נשים נביאות קמו בישראל, למען היות דוגמה ומופת לעמם, ידבקו במידותיהם וילכו בנתיבותיהם.

והעם היהודי עצמו נבחר על־פי הבורא להיות דוגמה ומופת לכל עמי תבל, רצוני לומר, להראות לכל עמי תבל בפועל ובממש, אשר יכול יוכל האדם להתנשא לדרגת השלמוּת כדוגמת הנביאים ואנו קיבלנו מעודנו ומקבלים כיום ונקבל מחר עלינו שליחות זו ונשאף ונכסוף בכל נפשנו ומאודנו למלאותה ככל יכלתנו עדי נשיגנה בשלמותה. אבל אין אנו על כך ברום לבב ואין אנו אומרים על עצמנו אנו מלח העולם, אנו ואפסנו עוד, אבל אנו אומרים אשר אנו ראשונים בתכלית היעודה לאדם על־פני האדמה, כאמור הבורא: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, עדי יגיעו כל העמים לדרגה הנעלה כדברי הנביא: ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

עתה, אדמה, התברר לכבודיכם אשר פשר שׂאתנו בדומיה ובהשפלה חרפת גלותנו ופשר ציפייתנו הארוכה לעת גאולתנו אינו אלא ציפיה ליום בו נימצא כשרים בעיני בוראנו וראויים לרומם קרננו ולהשיבנו לקדמותנו.

משכילה רבנו דברו, נזדרזו הפעם מסיבת־מה לילך ולא האריכו שבת. וניכר, שהאורח, האח אדהבּי הגדול, הוא שגילה רצונו לקום לילך. ובעת קומם אמרו לרבנו כנהוג תשבחות ומהללים ושלומות ואיחולים ואילו פני האח הגדול נראו כעגומים ובהיפרדו מרבנו ביקש מחילה ממנו, שאפשר “מדד בגודש סאתו” וגרם צער לרבנו בשיחתו והוסיף ואמר, אשר דברי רבנו הנעלים נתקבלו באמת על לבו ואמנם הכרת פניו ענתה בו שדבריו אלה יצאו באמת מלבו.

וכשבאו לאחר שבוע (כפי התאריך הרשום בפנקס בכ"ט באייר) וביקשו אם נרצה מטוב לבנו בביקורם, שכּן הגיעו אתמול לעיר ארבעה עוברי־אורח, ביניהם אחד חשוב, הוא אחי אַבּוּ־חאמד אל גזאלי, הצעיר ממנו. וכפי שסח להם חג' רשיד, מעריץ הרבה כבוד מעלת המשורר אבול חסן (כן שם רבנו בפי בני־ערב) את חכמתו של אַבּוּ־חאמד וחפץ מאד ביקרו ובזכרו – על־כן באו לשאלנו – אולי נרצה בחברתו של האורח אל גזאלי.

אילמלא הזכּירם דבר בוא אחי אַבּוּ־חאמד אפשר היינו דוחים ביקורם באיזו אמתלה, שכּן לא מצאנו נחת־רוח בשיחם ובשיגם, אבל ענין האורח הטה לב רבנו לרצונם וקיבלנום בכבוד כנהוג.

לאחר שיחם כה וכה ביקש שכננו חג' רשיד מאחי אַבּוּ־חאמד עבּדוּל רחים, איש בעל הדרת פנים וטוב־מראה, שיואיל להשמיענו כפי חפצו דבר־מה מחיי אחיו החכם.

בתחילה סח לנו כמה דברים וגדולת חכמתו ורוב ספריו ומן הכבוד והיקר שידעו לו כל חכמי בגדד והמלך ושריו, דברים שידענום בכללם מפי רבנו עצמו, כפי שסח לו אותו סוחר ידען באלסינה. אולם אחר־כך השמיענו במהלך דבריו ענין חדש, כפי שקרה בשעתו בין המלך אַל מוּנסתנצר ובין אַבּוּ־חאמד.

אמר: המלך היה חסיד וירא־אלוהים וקרא יום־יום שעה־שעתים קוראן וגם אהב חכמה ושירה וחיבב משוררים וחכמים וקירבם אליו. כשנתקבל אַבּוּ־חאמד למורה בבית־מדרש עליון בבגדד – קבע לו המלך משכורת גדולה פי שלושה וארבעה מאשר לקודמיו.

ויהי, לאחר זמן־מה, ביום חג בבית המלכות, בא אַבּוּ־חאמד לבקר את המלך. ובדברם שאלוֹ המלך שאלה בענין “הלוח השמור”¹³⁸. פתח אַבּוּ־חאמד וגילה למלך רעיונות ומחשבות נעלים בזה הענין ואָרכו דבריו “שעת־זמן”. והמלך, בשמחתו והתפעלותו מעוצם חכמתו, העניק לאַבּוּ־חאמד בו במקום מתנה נכבדה: ארמון קטן מארמונותיו, למען יגור בו בנועם ובשלוה.

ואולם לאחר שנה או פחות משנה שלח אַבּוּ־חאמד למלך כתב, אשר גמר אומר שיפסיק כהונתו בבית־המדרש ויעזוב ארמונו וכל אשר לו מכל וכל ויסע לאשר יסע.

נצטער המלך לשמע הדבר ושלח לקרוא לו וישאלהו על מה זה ועל מה זה?

ואמר המסַפּר עבּדוּל רחים, אשר מחזרו וספרו פעמים הרבה אותה שיחה בין המלך ואחיו – יזכרנה כמעט בשלמותה:

שאלו המלך: מה הגורם ומה ההכרח הביאוהו לחדול מכהונתו ולעזוב עירו?

ענה לו: פחדו מחיים כאלה שלא יחסר בהם כלום – הוא הגורם.

אמר לו: אם כך החסר בעצמך מהם כל שתמצא לנכון, אם חציים או רבעם ותמשיך בחייך בלא שתפחד, ובלבד שלא תיפרד מעירנו ולא תעזבנו לנפשנו.

אמר לו: הו, כבוד גדולתך, המלך, אין טוב לאדם מאשר ינהג בחייו הטוב בשלמוּת. חצי מחסור או רבע ממנו אינו כי אם פגם ויותר מפגם, באשר אינו לא זה ולא זה, לא שלמוּת בשפע ולא שלמות במחסור.

אמר לו: מה הרע בשלמות בשפע ומה הטוב בשלמות במחסור?

אמר לו: מי שאין לו כלום יש לו הרבה ומי שיש לו הרבה כמי שאין לו כלום.

אמר לו: כיצד? הלא תבאר, המורה, דבריך כי רב בהם הסתום.

אמר לו: מי שאין לו כלום – באשר לא חפץ כלום – לא יסבול כלל, כי לא ידע מחסור, והיש עשיר מאיש לא ידע מחסור מה הוא? ואילו מי שיש לו הרבה לא ייתכן שיהיה לו הכל (רק לאַלה ישתבח יש הכל) והוא ישתוקק ויכסוף, ידאב ויצטער למלא החסר לו, כפי שדואב ומצטער העני שאין לו כלום.

אמר לו המלך: נראים לי דבריך אם כי נדירים הם במציאות. ואולם מה יאלצך לעזוב את בגדד ולירחק מאתנו – כלום לא תוכל לחיות במחסור שלם כרצונך בעירנו?

ענה לו: יאריך אללה ימי כבוד גדולת המלך בעוז ובשלום, בגדד חביבה עלי מאד, וכבוד מלכה תפארת היא לה, לכל תושביה ולי ביניהם. לא ממיעוּט חיבתי לבגדד אצא ממנה, רק להיפך: מרוב חיבתי.

אמר לו: שוב דברך סתום – פרש כוונתך.

אמר לו: מרוב אהבתי לבגדד לא אוכל עשה בה אשר ארצה.

שאלו: מה ברצונך לעשות?

ענהו: לחפש, לתור, לבקש.

שאלו: את מי? את מה?

ענהו: את עצמי.

שאלו: ובבגדד לא תוכל לחפש עצמך?

ענהו: כן, המלך, אבל בבגדד לא אמצאהו.

שאלו: וכי בבגדד גונבים בני־אדם או מכלים אותם?

ענהו: להיפך, בבגדד מחזיקים בבני־אדם ושומרים עליהם. ואדם שמחזיקים בו ושומרים עליו – הרי שהוא בידי זולתו אבל לא בידי עצמו.

אמר לו המלך: רצונך יקר עלי, לפיכך לא אפציר בך לבטל רצונך. ואולם אקווה שלאחר מצאך עצמך או מבוקשך, תשוב ותשים משכנך אצלנו ונראך ונשמח בך, ולוּ מרחוק.

ונפרד מן המלך בשלומות וברכות.

ואחר התימו המסַפּר זה המעשה, מיד לקח לשונו חג' מוזפר מונקז, כמסיח דברו כלפי האורח, בהללוֹ ובשבּחוֹ מעלות רבנו, שגם הוא גדול בחכמה ובשירה ונעלה בטיב מידותיו ונועם הליכותיו, והוסיף והרבה דברים בחלקות על רבנו, שכל שישאלהו השואל שאלה, אם חמוּרה אם קלה, יענה לו בנחת ומתינות בהגיון והתבוננות. וגם עתה – אמר – עודני משתוקק לקטוף פרי טוב מהאילן הזה – כבוד הפילוסוף והמשורר – והוסיף ואמר, אם כי שמע כבר ממנו דברים נכבדים לפני זמן־מה יתאַווה לשמוע עוד חות־דעתו בענין שהוא חשוב לאין שיעור, הוא ענין שלוש הדתות: יהדות, איסלאם ונצרות. רצוני לומר: מה פשר מציאות שלוש דתות? שכל המאמין באחת מהן יטען שהיא “המוּרדה” מאת אללה יתברך, כלומר: בה האמת והיא חפץ האל לבני־אדם. ועתה כל בר־דעת ישתומם וישאל, אם שלשתן מוּרדות, היינו שלשתן אמת – למה שלוש? ולמה רבה המחלוקת ועמוקה השנאה והאיבה בין מאמיניהן? ואם אחת היא האמת איך נדע איזוהי? וכיצד יתן אללה בעצמו, ישתבח ויתעלה, לבני־אדם, שילכו בשתים האחרות בשוא ובכזב? אבל מסתבר, לפי ראייתנו ראִיה ברורה וגלויה, שעל־כל־פנים היהודים הם הטועים באמונתם והם הנענשים על טעותם, כפי שנראם, לדאבון לב, בנמיכות מעמדם ופיזורם ופירודם, בעת שהמאמינים האחרים הם במעלה ובכבוד, בעוז ובשלטון – האין זאת הוכחה ניצחת על חסרון הדת האחת ויתרון השתים האחרות?

וסיים ואמר, אקווה שלא תשיתו עלי חטאת, אם אולי פגע דברי ברגשות לבכם, יען הדורש הדברים לעמקם ולטעמם, הכרח לו כי יתארם ויכנם בשמם אף אם יהיה מר טעמם.

מיד, בלא להקדים דבר, נחפז רבנו לענות לאיש כאיולתוֹ. אמר: שאלה זו ישנה־נושנה היא. ודאי נשאלה פעמים אלף מאז ועד עתה (ואף אישנו הנעים, חג' רשיד, שאלה מעמנו לא מכבר). וכן ודאי ניתנה תשובה לא אחת מפי רבים, איש־איש לפי טעמו. וגם לנו תשובה ברורה וניצחת, יען היא בהירה באור ההגיון כאור השמש ביום והיא, אשר ברור לכל בני־אנוש, כי אמת תיתכן רק אחת, כשם שבעצמים המוחשיים שתים ועוד שתים הן ארבע ולעולם לא יהיו יותר או פחות, וכן אם הלכת במקום ידוע בשעה ידועה בכיווּן ידוע ממזרח למערב, לא ייתכן בשום פנים שהלכת בו במקום ובה בשעה בכיווּן הפוך, ממערב למזרח, וכן בכל ענין ובכל דבר ובכל מקרה, מן הקל שבקלים ועד הגדול בגדולים – אמת הוייתם אחת היא מן העולם ועד העולם.

והיות והבורא יתברך הוריד את תורתו בעצמו על הר־סיני לעיני ששים ריבוא בני־ישראל ובהיות ולא חזר והודיע גלוי להם שהוא מבטל תורה זו – הרי היא האמת האחת הקיימת לעד. אבל גם שתי התורות האחרות ניתנו על־ידי נביאים ולהן ערך חשוב וגדול הקרוב לאמת. ומה תכליתן? כלומר, למה ניתנו גם הן? הן ניתנו לבני־אנוש כהקדמה והצעה לתורת האל בסיני. כידוע לכל, רבים מאד החוקים והמשפטים והמצוות בתורתנו והעמים עובדי־האלילים במזרח ובמערב לא היה ביכלתם כלל לעמוד בקיום התורה הזו ובאו התורות האחרות להכין ולסגל לב העמים לקבלת תורת אל וכל אשר יסתעף ממנה, לעתיד לבוא אם רחוק ואם קרוב.

ואשר תראונו בעלבון מציאותנו, כפי שאנו מפוזרים ומשועבדים בגלויותינו ונהרגים תמיד על קיום אמונתנו – אין זאת כי אם למענכם, למען עמי תבל. וראוי שאסביר ענין זה במשל מגרעין הזרע אשר יפול באדמה: הנה בין אלף אלפי פלאים של הבורא, הן בארץ לכל מספר עצמיה העצומים מספור, והן בשמים ושמי־השמים לכל צבאותיהם ומזלותיהם, נראה פלאות הבורא גדולות לאין חקר בגרעין הנזרע. “תראה יש לאלוהים בנו סוד וחכמה כחכמה בגרעין הזרע הנופל באדמה. ימים מעטים או רבים אחר נפלו בקרקע יהפוך הגרעין רקב, יתפורר, יתמסמס וייראה כאילו קיומו חלף וכלה. ואולם יודעים אנו מאד שחכמת האל בגרעין היא הפועלת ועושה, ולוקחת מן האדמה והמים והזבל כל הדרוש לגרעין והם עוזרים לו לחיותו והיא, חכמת הבורא, תעתיק החמרים ותדיקם ותעבירם מדרגה אחר מדרגה ותדחה קליפותיהם ועליהם ופסלתם עד אשר יזדכך הלב ויהי ראוי לחול בו הענין האלוהי, הוא יצירת הפרי כפרי אשר היה זרעו ממנו. ואותו גרעין מפורר וממוסמס ישוב צמח נובט, עולה וגדל עדי יהיה שיח או עץ אדיר. וכן תורת משה: כל אשר בא אחריה ישתנה אליה להשגת תכליתה, אם כי מראיתה ידחה העין ממנה. והוא אשר אמרתי בראשית דברי, בדתות האומות האחרות, הם הצעה והקדמה למשיח שלנו המחוּכּה אשר הוא הפרי וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד ואז יפארו ויוקירו כל גויי הארץ השורש אשר היו מבזים אותו”.

גמר רבנו דברו ושאל מחילה מעמם כי נטה היום לערוב ועלינו להתפלל תפילת בין־הערבּיִם – ונפרדנו בשלום.

ובעת הביקור ישבו הפעם אתנו יעקב סרוק ומר אליהו אלשיך, שרוב הימים היו מהלכים בעיר לתור ולחפש ענין ומעשה, במלאכה או במסחר, לפי האפשר, בשביל בני חבורתנו. וגם היו עסוקים בלימוד לשון פרנקית, כפי שלקחו להם מורה סירייאני ללמדם הלשון (והיו עושים חַיִל בלימודם וידעו כבר להבין ולדבר כצרכם).

ויעקב סרוק מששמע שיחם וסיפרנו לו מאשר דוּבּר וסוּפּר בעת ביקוריהם הראשונים, אמר: כדומה לי – אין האנשים האלה תוכם כברם, וכמו דבר־סתר יצוק בלשונם ולא אדע מה כוונתם. ראוי לנו – אמר – שנמנע עצמנו מבואם בחברתנו. דיינו בואם עד כה בביתנו.

 

כב. ביבנה    🔗

ועתה אעלה לפניך, הקורא, בקיצור מקוצר, כי המלאכה מרובה והזמן קצר, ענין שהזכרתי לעיל והוא ביקורנו ביבנה בימים ז' עד ט' אייר שנת תת"ק. שכּן, כשהונח לנו מעט בחסד ה' עלינו ויכולנו לצאת ולבוא כחפצנו, הלכנו וביקרנו כל מקום קדוש ונכבד בעיר, בתוך החומה ומחוצה לה. ורבנו היה חוזר ומשמיע באזנינו חפץ־לבו, שיש להקדים לנסוע ולחזות בשלושה מקומות בארץ־הקודש, שהם כפסגות בין רומי הרים, כי שם הופיעו בשעתם אישים אדירים, שעמדו איש־איש בשעתו כעמוד־אש לפני עדתו ועל־ידי עוצם פעליהם כרתו העם מחדש ברית־קודש עם אלוהיהם ובכך סַלוּ דרך חיי העם, היא דרך תורת משה, לעדי־עד – הלא הם:

שמואל במצפה, אליהו בהר־כרמל ורבן יוחנן בן זכאי ביבנה.

והנה נזדמנה לנו בראשונה שעת־כושר לנסוע ליבנה. אישינו מר אליהו אלשיך ורבי חיים סתרי נפגשו ברחוב עם מיודענו אֶסטיפאן ובדרך מקרה סח להם, שהוא יוצא עם הקצין הנרי בשבוע זה לאִיבּלין (ואנו לא ידענו, שכּן יקראו הפרנקים ליבנה), ששם בנה השלטון מבצר־משמר לחיילים, ששומרים באותו מחוז עד לחוף הים – והוא קרוב ליבנה. מתוך שיחתם נתברר לר' חיים, שאיבלין היא יבנה. ואמרו לו לאסטיפאן, שרבנו ואנו כולנו משתוקקים לבקר בזה המקום, שהוא עתיק וקדוש לנו. מיד לקח דברים אסטיפאן עם הקצין הנרי ושאלו: אם ייאות שנילָוה בדרך אחריהם, לא נטריחם ולא נכביד עליהם, רק לבל תאונה לנו רעה נלך בעקבותיהם. הקצין נענה לחפץ לבנו, ואמר, שישמח למלא רצון רבנו.

בו ביום שכרנו בהמות והכינונו צידה לדרך לנו (מנין אנשים) ולשלושה מובילי־הבהמות הסירייאנים, ולמחרתו, עד שיצאנו לדרך, עבר שליש ראשון של יום.

והדרך עוברת בין הרים רמים, קצתם חשופים ורובם נטועים עצי זית וחרוב לרוב. וכל שאנו רואים בדרכנו ר' חיים סתרי מכנה בשם והסירייאנים עוזרים לו, שמזכירים שמות המקומות בלשון־ערב, והם דומים לשמם בעברית. ועת עברנו בתחילת מסענו בין ההרים הרמים, הגענו למוצא. ואלה ההרים הסמוכים לה נגלו לעינינו כבירים במראיתם, שאף־על־פי שאין גבהם עצום ורב (כפי שראינו הרים עצומים בארצות העמים, שראשיהם דומים כמו יגיעו למרומים), בכל־זאת נראים ההרים שעל־יד מוצא שגיאים והדורים, כאילו רוח עילאה תרחף עליהם משיפוליהם ועד פסגותיהם ותחוש מגע זו הרוח בך, בגופך ובנפשך.

ועם שעשינו דרכנו בזריזות ולא שהינו בשום מקום, ירד עלינו היום בכפר גדול יאמרו לו אִשוָע. ואמר ר' חיים כדומה לו, הוא אשתאול, הסמוך לצרעה; וזכוּר הוא, שבימי־ילדותו משפחות יהודים היו מצויות באשתאול. לנו שם באכסניה על אֵם הדרך, שבעליה איש ביזאנטיני קשיש ומשרתו סירייאני מירושלים.

ולעת הבוקר משיצאנו לדרכנו היה מזג־האויר רענן וטוב. והשתאינו לנוף אשר לעינינו, ההר והבקעה בין צרעה ובין אשתאול, שחן קדומים שרוי עליו במיוחד, והוא מזוג עוז והדר כאחד. והיינו בעינינו כשליחים ראשונים, עוברים־חלוצים בערי־ישראל קדומות ופורשים להם ברכת שלום מישראל בתפוצות.

ועברנו בדרכנו כמה כפרים, ראינו בהם איכרים זקנים סירייאנים, שרידים מימי שלטון המוסלמים, וראינו כמה מהם פרצופם שונה ומיוחד מפרצופי זולתם ודמוּ בעינינו לאיכרים קדומים מישראל.

לעת הצהרים ירדנו מן ההר וירדנו אל מישור, היא ארץ פלשתים, והגענו מבעוד יום למחוז־חפצנו – ליבנה.

והמקום כפר פשוט בדומה לכפרים המעטים שראינו בדרכנו לפרקים, אדמתם רוּבּה דגן, אבל עצי־פרי ואילנות מעוּטים בהם ויבנה כאחד מהם. והאיכרים, כפי שאמרו לנו המלווים, רובם פרנקים ומיעוּטם איטלים, ויש ביניהם גם איכרים מוסלמים. ואין בכפר עצמו שום בנין־אבן בעל צורה, רק בתים קטנים, מגוּבּבים, בנויים אבנים גדולות וקטנות בערבוביה, זולתי בנין השלטון החדש, בן שתי דיוטות במבוא הכפר. אבל מול הכפר, רחוק ממנו מהלך רגעים מספר, שם גבעה לא גבוהה אבל גדולה, פזורות עליה אבנים גדולות, ולרוב האבנים הגדולות מראה עתיק, שקצותן שחוקים־עגולים, ושיערנו, אפשר זה מקום יבנה הקדומה, ופה היתה ישיבת רבן יוחנן בן זכאי.

בין כך וכך נטתה השמש לערוב. עמדנו בזו הגבעה לתפילת מנחה ומעריב ובלבנו חדוָה רוממה בדומה לרגישות לבנו בעמדנו בכותל המערבי לתפילה. וראיתי לרבנו כל אותה השעה, והנה פניו מאירים־זוהרים. ומשגמרנו התפילה, ראיתיו יורד מן הגבעה לבדו, נוטה הצדה לאִטוֹ, ושיערתי בנפשי לאמור: שיר יהמה בלבו לעת כזאת.

משהחשיך, פינו לנו בבנין הגדול של השלטון חדר גדול מוצע מחצלות רבות למשכב והאירו לנו בהרבה נרות־שמן זולת נרות־שעוָה רבים שהבאנו עמנו. סעדנו פת־ערבית ואחר ישבנו בחוץ לאור הירח הקלוש ולרוח הלילה כי יפוח, ואנחנו בשלוה ובנחת־רוח עם עייפותנו הרבה מן הרכיבה בדרך הארוכה.

אותה שעה עמדו לידנו כמה מאנשי הכפר, גדולים ונערים, והיינו משיחים עמם ואסטיפאן מתרגם דברם. מענין לענין שאלנום בענין זו הגבעה, אם ידוע להם דבר מקדמותה. אמרו: יש עמנו כאן איש זקן לבית־אב ג’בריל, והזקן למעלה משבעים, הוא יודע דברים קדומים. שאלנו על האיש ועל מקום הימצאו ואמרו: בתוך הכפר ביתו. הלכו כמה נערים, שהו שעה קלה, ושבוּ והביאוהו עמם. והוא זקן גבה־קומה, גבו כפוף מעט, ולא נראה זקן כל־כך. קיבלנוהו בכבוד והיינו מגלגלים דברים עמו, עד ששאלנוהו: מה דברים ומה ענינים יודע מקדמוּת זו הגבעה. אמר: האבות היו מסַפּרים מפי אבותיהם כפי ששמעו מאבות אבותיהם, שכל שביקשו תושבי זה הכפר לבנות בתים על הגבעה הזו – באשר המקום גבוה ונעים וטוב – לא עלה חפצם בידם, מחמת שבלילות יש ויהמו שם קולות־ילל ממַשב הרוחות החזקות והקולות מבעיתים־מחרידים לבו של אדם – ולא יכלו להקים שם משכנים ושבו ונטשו את הגבעה ונמלטו לנפשם.

אמרנו לזקן: הן ודאי במקום גבוה יִשוֹב הרוח מדרך הטבע בחזקה ובפרט בימות־החורף – ומה פליאה בדבר? ומה פחדם משריקת הרוח? הן כזאת וכזאת דרך הרוח.

אמר הזקן: אבל האבות היו מסַפּרים מפלאי זו הגבעה, אשר לא בימות־החורף סערו הרוחות בחזקה, כי רק בתקופת הקיץ. וטבע מַשב הרוחות שם בקיץ לא כטבע הרוחות במקומות אחרים. יען הרוחות לא סערו ולא רעשו כדרך הטבע, כי המו וייללו בדומה לקול בכי בני־אדם, והוא גועה ועולה מכל פאה בגבעה, על־כן יראו האנשים לשים משכּנם בגבעה וחדלו ממנה.

תמהנו לשמע דברי־מסורת קדומים כאלה והיינו מתחזקים בדעתנו, שאכן נורא המקום הזה, ואין זה כי אם מקום יבנה הקדומה ופה עמדה ודאי ישיבת ר' יוחנן בן זכאי. גם ראינו עין בעין, שבטרם יסיח הזקן דבריו, המה לב רבנו לעת ערב למראה הגבעה וכה פעמה בו רוחו בחזקה.

למחרת היום השכמנו עם עלות השחר, נזדרזנו ועלינו לגבעה והתפללנו שחרית עם הנץ החמה. ואחר התפילה עמדנו שם עוד שעה קלה בדומיה מתשוקתנו לאצור ולחתום בלבנו מראה זה המקום, כמי ששואב ממעיין מים מלוא החמת לאורך דרכו.

ובו ביום שובנו הביתה, שימחנו רבנו שמחה רבה עת קרא לאזנינו לעת ערב שיר־מכתם לשם רבן יוחנן בן זכאי וצירף שמו בראש כל שורה. ומהיותו שיר קצר העתקתיו פה כולו:

לשם רבן יוחנן בן זכאי:

יוֹם קָדְרוּ מְרוֹמִים מִדִּין נִגְזָר:

הַמִּקְדְָשׁ יִשָּׂרֵף בְּיַד גּוֹי אַכְזָר,

וְאֵין מָנוֹס וְאֵין מַצִּיל וְאֵין מֵלִיץ בַּפָּמַלְיָה –

דִּין־מָרוֹם אַתָּה בָאָרֶץ הִמְתַּקְתָּ לְעַם־יָהּ:

הָעִיר יַבְנֶה הִצַּלְתָּ בַּחֲזוֹן רוּחֶךָ

הִנְחַלְתָּ לְעַמְּךָ חַיֵּי עַד מִכֹּחֶךָ.

לָעַד יִנּוֹן נֵס יַבְנֶה כְּנֵס שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן

וְלֹא הִיא – מִי הָיָה לָנוּ כְּצוּר מָעוֹן?

יֶשׁ יוֹם וְיַבְנֶה תְקֻדַּשׁ, תְּרוֹמַם כְּעִיר צִיּוֹן.

 

כג. במחתרת    🔗

וכל אותם הימים, ימי אביב נעימים, היינו בטוב ובנעימים, רק היינו מצפים בכליון־עינים לעת ישוב המלך פוּלקוֹ לירושלים כי יאיר לנו פניו ברוב חסדיו. ובינתים תם חודש אייר והיינו מכינים עצמנו לחג השבועות לחג מתן־תורה בירושלים העטורה.

ואמנם ואמנם – חג השבועות בירושלים אָצל עלינו רוממות־רוח לא ידענו כמוֹתה מעודנו. עד חצות היום עברו עלינו השעות בבית קבר דוד המלך בתפילה, בקריאה ובזמרה ורינה, יחד עם כל העדה הקטנה.

ויהי לאחר החג אמרנו, נכין עצמנו למסע להר־הכרמל לבקר מערת אליהו כחפץ רבנו, כי סברנו, בראשונה נזדרז ונזכה במסע הרחוק מאד מירושלים ואחרי־כן, בשובנו משם, נצא לנבי סמואל, הוא בפי הערבים מצפה או רמה אשר לשמואל.

ובין כה וכה, יעקב סרוק ויוסף ג’מיל וגבריאל לא הסיחו דעתם מן הג’מאעה (החבורה) הערבית והיו מתבוננים בהליכותיהם ושומרים עקבותיהם והחלו מגלים שרשי צפונותיהם. והשכיל והיטיב לעשות כחכמתו אישנו יעקב סרוק, שהוא חריף תחבולות ומהיר עלילות, עדי הגיע אחר כמה שבועות אל סוד פּעלם ורוֹע מעללם.

ברם, אם אמרתי לסַפּר אותם מעשים וענינים כפי מהלכם לפרטיהם יארכו מאד הדברים וגם אין הם עד כה חשובים כדי לשמרם בכתובים. אבל ארשום הענין בקיצור בכללו ויובן לקורא וימצא לו.

מעת בואנו לגור במעון החדש בשכנוּת עם חג' רשיד ידע העבד בּרהוּם חיבה יתירה ליעקב סרוק, יען העבד הלז, כפי שהיה טוב ותמים, היה משתאה ומשתומם למעשי־להטים, ניחוּשים ושעשועים כפי שחשׂפם יעקב במושב־רעים, כגון שגילה לו לברהוּם (על־פי חשבון קבוע) מספר, שחשב בלבו והיה כמו עקר המספר מתוך לבו של בּרהוּם, או שניחוש לו ענינים ומעשים מחיי בּרהוּם בעברו (כפי ששמע כלאחר־יד מפי חג' רשיד כלשהו מדברוֹ) – ועוד כהנה וכהנה ערמות ותחבולות. ויהי ברהום שמח כנער קטן ביעקב וישב תדיר בקרבתו והיה מוכן ומזומן לשרתו ושמר תדיר פקודתו.

וכן סבר יעקב וידע, שאין לחג' רשיד כל נגיעה וכל ידיעה בעלילות הג’מאעה באשר תם האיש ומרבה דברים עם כל אדם, על־כן ודאי לא יביאוהו כלל בסודם. ועל אחת כמה וכמה בּרהוּם עבדוֹ, שעולה על רבו בקוצר דעתו. אבל אותו לקח יעקב כגשר־מעבר עדי יגיע למחוז־חפצו, היינו, שיהא משמש לו כמוביל־דרך, כפי שבּרהוּם מעורב עם הבריות ומתחַבּב אליהן לפי טובו ותומו. וכל כוונת יעקב למצוא איש, שיודע דבר החבורה ויהיה מחבריה יודעי סודותיה, שעלול לפתוח פיו לאזני יעקב מסיבה מן הסיבות, או על־פי מפתח שהוא טוב במפתחות, כלומר, על־ידי מתנות ומנחות – וקל להבין. והיה יעקב מהלך עם בּרהוּם כמו לתומו כפעם בפעם כה וכה. וכאיש שמשליך חַכּה במים רבים, מביט ומצפה לדג שיעלה בחכתו, כן היה יעקב מביט ובודק ושוקל באנשים סביבתו – מי יסכון לחפצו, עדי אשר מצא איש כלבבו – הוא אחד ג’ראח¹³⁹, סַפּר, כבן ארבעים, לא טיפש ולא חכים, וחנות לו קטנה בפינת רחוב והאיש נראה דל, קצר־יד וזקוק למַתת־יד – והוא מודע ועמית לברהוּם. לאחר שישב פעם ופעמַיִם בחנותו יחד עם בּרהוּם חזר ובא אליו כפעם בפעם לבדו והיה מקרב קמעה־קמעה דעת הג’ראח לדעתו, וסחב יעקב, בדרך המשל, “מים רבים מכל הנהרות” לרכוש חיבתו – עדי נתידד עמו וסח לו יעקב “סודות” כביכול שלו (לא היו ולא קרו אלא צורך השעה היו), כגון שהוא, יעקב, בסתר נפשו, ובמעמקי לבו, יטה לאמונת האיסלאם והוא חולם עם מחמד פעמים הרבה וכל שיפול באיזו צרה שהיא, יקרא בשם מחמד – ויצא ממנה בטובה ובשלום. וגם מצא יעקב שעה כשרה והעניק לו תשורה, פעם מצערה ופעם יקרה, ובהתחזק הידידות ביניהם הפקיד יעקב בידו סכום הגוּן, שלושה ביזאנטינוס זהב, בתורת פקדון, בינו לבינו בלא כתב ועדוּת רק בנאמנות, דרך ידידות. וכשהגיעו הדברים עד לידי כך, הבין הג’ראח רצונו של יעקב וכשהיה זה שואלו דברים מדברים שונים ענה לו זה דברים נכונים ומכוונים. ומן השיחות והדברים, למקוטעים ולסירוגין, – נפרשה פרשת החבורה על ראשיה וכרעיה לתומה. וזאת תמציתה ותכליתה.

ראשי החבורה פה שבעה המה, כולם שלוחים מן הצפון, שבשלטון האַטבֶּךְ (אמיר מבית מלוכה) עמאד אַדין זַנגי במוֹסוּל. אבל לא כל השבעה באים יחד, אלא שנַיִם או שלושה מפקידה לפקידה ויתרם עושים דברים בין השבטים הבדוים ממזרח ומדרום וכולם מקדשים עצמם לקרוא מלחמה בבוא השעה על ירושלים ולגרש הנוצרים מארץ־הקודש. והשליחים הולכים בין שבטי הבדוים לשדלם לקרב לבם לתכלית המלחמה ולחזק ידם בסוס וגמל ובחרב וחנית לעת נקם כי תבוא בקרוב. ופה בירושלים קוראת החבורה בסוד כמוס לכל גבר ולכל בחור כפעם בפעם לעצרת – יבואו בה החברים והם כל תושבי העיר כמעט, חוץ מן הקשישים ומן הפשוטים. ומקום היוָעדם בסתרי־סתרים מחוץ לחומה בכפר קטן שכל האיכרים מוסלמים – עובדים האדמה בחכירה מידי השלטון. שם ידברו השליחים ויטיפו אמרים רמים לאזני הנאספים ליום נקם ושילם. וגם יחלקו בכל עצרת למספר אנשים מאשר יביאו אנשי החבורה מן הצפון בסתר בערמה כלי־זין, חרב ושלט ופגיון וחנית. ו"החַרַכֶּה" (התנועה) הזאת החלה לפני שנה בקירוּב. והם עשים בזה הענין פסיעה־פסיעה, מתון־מתון בהסתר ובצנעה ובודקים ורואים סביבם בשבע עינים. וגם סח לו הג’ראח בשמחה, שלחבורה שני מרגלים נוצרים לכאורה (אבל הם מוסלמים, שאבותיהם קיבלו בשעתם למראית־עין דת האיסלאם והם נחשבים לסירייאנים), שהם בכהונה קלה בשלטון אבל יודעים לגלות לראשי החבורה דברים ממעמד הממלכה בכל לשכה ולשכה וההכנסה וההוצאה מן המסים והמסחר והאניות והנשק וכו'. ומששאל יעקב סחור־סחור כפי חכמתו מה מעמד החבורה לגבי עדת־היהודים הקטנה, אמר: שנים מראשי החבורה תקיפים וחזקים ובוערים כאש להבה על היהודים שבעיר ויתרם יש מהם קרירים ויש מהם חמימים. והתפאר הג’ראח, שהחבורה יודעת כל שמתרחש ומתחדש בעיר והיא ידעה בואם של היהודים עם המשורר שלהם בו ביום בואם וגלוי לפניהם כל אשר מצאו היהודים פה מן התלאות והמצוקות מצד השלטון וכן מה שהגיע להם מתיקון מצבם בחסד המשורר הרופא שלהם. ויש מבני החבורה מעטים, שדעתם נוטה לטובה ולשלום ליהודים ואילו אחרים והם הרבים ירגזו עליהם וישׂנאום הרבה. וסיפר בחור אחד, שגר סמוך לבית המשורר, אשר שמע ממקום מחבואו מפי המשורר בדברו לאזני בני עדתו כי עתידים היהודים להביא אלפי אלפים מבני עמם לירושלים (וזכרנו, שאמנם ראינו את הבחור תופיק בו ביום בעת התאספנו בחול המועד פסח, בפסחוֹ מגג לגג על גגנו, דרך הגדרות והגגות הסמוכים לחצרנו). אז נשאו ראשי־החבורה התקיפים נאום כולו דם ואש על ביאת היהודים שתקלקל ותזיק לפעולת החבורה ועלולה לסתור ולהכרית תקוַת המוסלמים למלחמה.

כל הדברים האלה קיבל יעקב קמעה־קמעה, פסיעה אחר פסיעה, בטוב טעמו וכוחו מפי איש־שיחו.

לכשהגיע יעקב מבוקשו וידע כל הענין לשרשו – בא וגולל לפני רבנו ולפני אחדים מאנשינו כל אותה פרשה כולה. שמענו, נעצבנו, רגזנו וגם חרדנו אשר אל סַלונים ועקרבים אנו יושבים וכל שהיו באים אל ביתנו כאורחים מכובדים ומכבדים לא היו כי אם חבר חונפים מרגלים בוגדים.

היינו מצפים להקשיב לדבר רבנו – מה נעשה להם על מעללם, הנגלה סודם הם לשלטון ונגמול להם כפעלם או נקח דברים פנים אל פנים עמם להוכיחם ולהכלימם. וכיצד נעשה וכיצד נביט בפניהם אם נפגשם.

ורבנו החריש רגעים ארוכים ואחר היה כמתנער מהרהוריו והשמיענו לאִטוֹ דבריו:

שמעו־נא לי, אחי. אַל נַראה כלפי חוץ כל סימן ואות מכל אשר הודיע לנו חביבנו יעקב. תיתי לו שידע לחפש ולמצוא הגנבים במחתרת ונוכל מעתה להיזהר מפניהם ולעמוד על המשמרת, לבל יקרבו אלינו עוד מכל וכל. אבל אנחנו חלילה לנו לשאת בפינו לא מלה אחת ולא ניב אחד על מזימתם ובגידתם ובל יחד שמנו כלל וכלל בתועבת פעלם. ילכו הם בשפלותם וברעתם עדי יפלו בעצמם בבור יכרו לעצמם. ואנו נבטח בצור ישענו משגב בעדנו כי ייאמר עלינו: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

 

כד. על הכרמל    🔗

ודאי קיבלנו העצה הטובה מפי רבנו ושבנו אל מהלך חיינו. אז החילונו לשאול בדבר נסיעתנו להר־הכרמל, כפי שהשתוקק רבנו הרבה לחזות בהדרו וביערו ומקום מערכת אליהו עם הבעל ונביאיו. גם שמועה שמענו, שלרגלי הכרמל קברי האמוראים: רב אבדימי דמן חיפה וקבר ר' יצחק נפחא ואפשר נזכה ונבקר בקברם. אז ביקשנו לידע כמה רחוקה חיפה מירושלים וכמה יימשך המסע הלוך ושוב ומה הדרך, הבשלום ובמבטחים או, חלילה, יש סכנות ופחדים.

ולא דיברנו על המסע בפרהסיה מחשש עינא בישא, אבל לקחנו דברים עם מיודענו אסטיפאן, שהוא בקי במנהגים ובמהלכים ובחזקת הדרכים. אמר לנו, הדרך אמנם בהשקט ובבטחה, אבל כַיְפַש, היא חיפה בלשון הפרנקים, רחוקה והדרך לא סלולה כולה והיגיעה בה רבה. והמסע על חמורים או פרדות, הליכה וחזרה וחניות ולינות באכסניות, יקח זמן כדי שבועים ימים לפחות. ואף־על־פי שהדרכים בכללן בבטחה, איכא למיחש למקרה־פגע או מחלה, שעלולים להתרחש בדרך רחוקה. על־כן יעץ לנו, שנמתין שנים־שלושה ימים, עדי ישאל ויחקור אם יש תקוה לנו לסעת בשלום ובבטחה עם בני־לויה. ועם כך שאל אותנו: מי ומי ההולכים, אמרנו לו עשרה גברים (שרבנו חפץ ב"מנין" ככל שנלך לתור בארץ ולהתפלל בה).

לאחר יומים בא אלינו אסטיפאן ובישׂר טובה, שביום שני, אחר יום שבת שלהם, יצא סגן גזבר השלטון בירושלים לכיפש ולעכו, הוא ושלושה בני־פמליה שלו, לגביית הכנסות ממסים וארנוניות מן הסחורות ומן האניות וכל כגון זה. ואסטיפאן מעצמו הביא בקשתנו לפני מעלת הסנשוֹ, לאמור: רבנו מעתיר לכבוד השר בדבר תשוקתו לבקר מערת סַן־אֶליאס היא מערת אליהו הנביא בהר־הכרמל. והסנשוֹ הואיל ברוב חסדו ופקד על סגן הגזבר, שאחד מאנשיו יתנהל לאִטוֹ לרגל רבנו ובני־לויתו. וגם מכתב־ממליץ נתנו לנו מן הלשכה אל מושל החוף בחיפה. ואמנם על זאת שמח לבנו ויגל כבודנו כי הגדיל הסנשו חסדו עלינו – ישלם ה' לו כפעלוֹ.

עתה לא ארשום בפרטות מהלך המסע והאכסניות בערים ובכפרים, יען יארכו מאד הדברים, אבל אזכיר בקיצור, על דרך “ויסעו ויחנו”, נתיב מהלכנו כסדרו:

יום שני בבוקר השכם יצאנו מירושלים והגענו אחר הצהרים ליָלוֹ (מסתבר היא אילון, מקום קרא יהושע: שמש בגבעון דום וירח בעמק אַילון והוא עמק לא כביר אבל סביבו נוף נעים). שם חנינו ולנוּ. למחרתו, מילו – ללוֹד והגענו שם לפני חצות יום. נחנו כשעתים ובאנו בערב לג’לג’וּליה (היא ודאי גלגל) – שם לנו. וביום השלישי בבוקר מג’לג’וּליה – לכרכּור, הגענו אחר חצות יום ולנו שם. ולמחרתו ביום ששי סמוך לצהרים הגענו לחיפה.

ושבח לאל יתברך לא היינו עייפים הרבה. נפרדנו מן הפרש שליונו בתודות ושלומות והענקנו לו מתת כפי הכבוד.

מיד יצאו יוסף ג’מיל ויעקב סרק, ששומעים לשון פרנקית כצרכם, אל הראש השליט בחוף הים ומסרו לו מכתב הסנשו, קראוֹ ודיבר להם שלום בפנים מסבירות ואמר שנקח מנוחתנו כחפצנו. מיד ציוה לעושה דברו שיביאנו לאכסניה ויסייע לנו בכל הדרוש לנו וביום ראשון לעת הבוקר יעלה להר עמנו.

לקחונו לאכסניה ובה שתי קומות והיא סמוכה כשבעים־שמונים באמה לחוף הים. שׂכרנו שני חדרים בקצה הקומה העליונה (כי מספר בני חבורתנו עשרה: רבנו, רבי חיים, הגביר אליהו, אַבּוּ־עלי, ושני הסוחרים ואחד השילוחיים, ויוסף ג’מיל ויעקב סרוק ואני. הנשים לא לקחנו, את האחת מחמת זיקנתה והגבירה מחמת הריונה), וחדר אחד למטה לארבעת המַכּרים, בעלי הבהמות.

מיד פינינו וניקינו החדרים והוצאנו הסירים והכלים ונזדרז להכין מזון שלוש סעודות לשבת וערכנו הכסתוֹת והכּרים כפי שעשינו באכסניות הכפרים. והיו בני המקום, ביניהם שני סירייאנים משרתים, במלון, עומדים סביבנו ומתבוננים עלינו משמעם שאנו בני ישראל והם לא ראו מעודם בני־אדם מישראל.

וקראנו לשבת עונג ברב גיל ושלוה והיינו במנוחה גמורה כ"ד שעות תמימות מחשש יציאה והוצאה מרשות לרשות בשבת. וכל היום כולו עבר עלינו ברננת מזמורי תהילים ולימוד במסכת שבת פרקים־פרקים ורק עינינו מביטות מן החלונות ומן הגזוזטראות מראות הדוּרים יפליאו עין רוֹאים. מצד מזרח הררי־הרים משתרעים למרחקים והם כעדויים צעיף דק מן הערפל כהינוּמה כחלחלה, וכאילו שם משכנות שאננים למלאכים טמירים ומן הם והלאה יפרוץ הים מפרץ, הוא אשר אמרה דבורה: אָשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו תשכון. ומצד דרום הר־הכרמל זקוף, רם ונישא עטור תפארה, כי כולו משיפוּליו עד פסגותיו יער אילנות, מהם גבוהים הרבה, מהם נמוכים, אבל מרובים וצפופים ויש גם חלקות ריקות כקרחוֹת בהרות.

ביום ראשון לעת הבוקר כבר בא אלינו שליח המושל רכוּב על סוס. מיד נזדרזנו, לקחנו צידה כלשהי עמנו ויצאנו רכובים שׂשׂים ושמחים אחרי השליח המוביל.

הדרך משוּכה מערבה לרגלי ההר. נסענו כערך שתי פרסאות והגענו לשיפוע ההר. עמד המוביל ואמר: כאן למעלה מערת סן־אֶליאס. אי־אפשר לעלות ברכיבה כי ההר זקוף, צריך לעלות ברגל בהליכה.

ורבנו סבר ואמר: הגם שלא בא זכר מערת־אליהו לא במקרא, לא בתלמוד ולא במדרש, לבד מה שנאמר בספר מלכים, עת ברח אליהו מפני אחאב ככתוב: ויבוא שם אל המערה וילן שם. אבל המערה בהר־חורב ולא בהר־כרמל, עם זאת נעלה ונראה, הן יש שכר פסיעות בארץ־ישראל.

ירדנו מעל הבהמות ועלינו במשעול צר מתפתל בהר. וכל שנעלה – חוג הארץ יתרחב, ובכל סיבוב במעלה – מחזה חדש יתגלה. הרים וגבעות וארץ רחבת־ידים. ונחל־קדומים נחל קישון יחצה ארץ המישור ומראהו כפס־כסף רחב נוצץ יענוד מרבד כּביר, שטוח לרגלי ההרים. ובשוּלי המישור דקלים רמים לאלפים זקופים כחיל־צבא נוטרים על הנוף המופלא מאד.

ובהגיענו למעלה סמוך למערה נגלה לעינינו המפרץ הכביר, כולו בעיגולו, בדומה לעין כחולה גדולה צופיה על ארץ רבה.

וליד פתח המערה בית ארוך קצת ובו שני חדרים גדולים שם ראינו חולים ונכים שוכבים על מצעים יבואו להתרפא במערה. בלילה הם מוכנסים ללינה במערה ובבוקר הם מוּצאים לחדרים. ואיש ואשה מטעם השלטון שומרים על החולים במקום. ועוד סחו לנו אנשי המקום, שהלינה שלושה לילות במערה תעלה ארוכה לכל מחלה. והנכנס נגוע בגופו או ברוחו יצא בריא ושלם כטבע ברייתו ומי שלא נענה לו אליהו לילות שלושה, סימן שמחלתו גזירה חתומה ואין לו תקנה.

נכנסנו לתוך המערה. ארכּה ורחבּה כחמש־עשרה אמה והיא חצובה כולה, קרקעה, קירותיה ותקרתה מסלע אחד ועין הסלע צהוב, בהיר, נקי, רק יש מעט פיח בקירות מעשן המנורות. וראינו בקצה המערה שקערורית גדולה ואמרו זה המקום מושבו וחנותו של הנביא בשעתו וכן גם היום בעת יבוא לפקוֹד מערתו.

ואור שחודר מפתח המערה מאיר מעל חללה והאפלולית נראית כהינומה רכה וקלה ותעטוף גופך ותרומם רוחך. ישבנו על קרשים מונחים על־גבי אבנים וקראנו לאִטנוּ מזמורי תהילים של יום ראשון שעה ארוכה.

וכל אותה שעה ישב רבנו תחתיו ולא נע ולא זע משקעוֹ במחשבותיו. ובהרימו ראשו ראיתי פניו שלוים נוהרים ואור עיניו יקרין כפי שראיתיו פעמים: בכותל המערבי, ביבנה ובקבר המלך דוד. והייתי שבע שמחה מראותי אותו בכך גם עתה.

משגמרנו הקריאה ורבו הבאים המבקרים נפרדנו מן המערה בפעימוּת־לב רבה, כי קשתה עלינו הפרידה. ובצאתנו אמר רבנו: אין זאת כי אם פינת־קודש זאת המערה, שמרוממת הרוח מרגישות טמירה.

ירדנו למטה, רכבנו ולקחנו דרכנו במשעול רחב העולה להר. והבהמות מתנהלות לאִטן ואנו עינינו נשואות כה וכה למרחב. ואיש לא ידבר ואיש לא ישאל מה ומה רק עינינו רואות ולבנו יהמה.

בפסגת ההר שם מנזר־כמרים וקרוב למקום מזבח אליהו והוא כמצבת־אבנים מרובעה שנים על שנים באַמה, תוכה ריק וגבהה בקירוב אַמה. שהינו שם כמה רגעים והיינו משקיפים מפסגת ההר מזרחה, צפונה ומערבה. במערב – הים הגדול, ממזרח – הרי אפרים, וצפונה־מזרחה – הרי הגליל, ומאחריהם, רחוק־רחוק, ייראה גוש כביר צחור נישא למרום ומראהו כעדרי עננים לבנים מבהיקים, זה על זה מגוּבבים – הוא החרמון, טעון שלג־עולמים. וצפונה, מהם והלאה, ייראו קצות הרי הלבנון מבהיקים בשלגם.

ובפסגת הר־הכרמל יש שטח ישר גדול ורחב וכל שפנינו לאחד העברים – נמשכים שרשרות הרים ורכסי הרים וגיאיות צרים בין בתרי הרים וכולם עטויים עצי־יער צפופים עד קצה האפקים, וכל אלה ההרים הם־הם – הכרמל!

והיו עינינו רואות ושפתינו דובבות דברי ישעיהו על הערבה: הוד הלבנון ניתן לה הדר הכרמל והשרון והיינו כמו טעמנו טעם הדר הכרמל בכל חושינו, לא ידענו טעם נוף כמוהו מעודנו.

רחקנו ממקום המזבח, ישבנו לפוש וסעדנו לבנו במזון קל מצידתנו, ורבנו קם והיה מתהלך כה וכה לאִטוֹ. ראינו והנה הוא מרחיק צעדו. קמנו, יוסף ג’מיל ואני, וצעדנו אחריו. פנה לאחוריו וראנו. אמר: אשתוקק בני, לשוּט קצת בהר. הן מראות אלוהים לעיני, נהלוך לרוח היום מעט עדי תפוּש החברה ונחזור. הלך יוסף ג’מיל והביא עמו אחד המובילים ושלוש בהמות עמו (שמא ייעף רבנו) וצעדנו בעקבותיו, רחוקים קצת ממנו – לבל נטרידו מהרהוריו, וקרובים – עדי שמירת צעדיו. בין כך הפך רבנו פניו וראה שאנו אחריו, המשיך דומם צעדיו ונכנס בתוך החורש, הרחיק לכת כמחפש מה והוא שוהה כפעם בפעם ועומד כמי שמצפה ומקשיב, משתאה ומחריש. ואנו רואים ולא נראים, צופים מהלכו ומשתאים, כי היה מהלכו הפעם לא כמהלכו אתמול־שלשום, כי בחפזון נהג. ואנו דואגים לשלומו מחמת עייפותו, אך חששנו לבוא בקרבתו פן נפסיק הלך־רוחו. סברנו וגמרנו: אל נעצרהו, אבל נלך לאִטנו ואַל ייעלם מעינינו. כך הלכנו חרש בעקבותיו, לבנו לרבנו ועינינו לשלל מחזות סביבנו – וארך עמנו הרבה זה המהלך, אפשר כמחצית השעה, עד שהגענו סמוך לחורש אחר והוא גדול כיער עבות. מיד נכנס רבנו בעבי אילניו, כמו היה זה המקום מגמת פניו. נכנסנו גם אנו מרוחקים קצת ממנו – והיינו כמו עברנו אל תחום מיוחד ונבדל. אורה רכה תזלוף בחלל החורש, ואפלוליתו מרובה מאורתו. עטפתנוּ צינה קלה רעננה וריח שׂרף נעים וטוב נדף. ודומיה רבה ושלוה גדולה בחורש כבמקום־קודש. פסע רבנו פסיעות קלות סביבו כה וכה עדי ראינוהו יושב באבן סלע ונשען על חוטר הגזע. דומם ישב, כמו רבץ תחתיו בלא ניע ובלא זיע. עמדנו מסותרים מאחרי העצים והמתנו הרבה רגעים ארוכים. ולא ידענו אם עיניו פקוחות או עצומות והיינו דואגים לשלומו. לאחר־מכן קם בבת־אחת כמתנער, התבונן בגופו כבודק עצמו, ואחר – השקיף סביבו כמבקש נתיבו, וסברנו – עתה מחפש אותנו ורוצה בנו. מיד מיהרנו וקרבנו אליו, הסביר לנו פניו, שראנו נכונים לפניו ושאל אם הרבה ללכת זמן רב וכמה שעות ישב בכאן? (והיו פניו אדומים הרבה כשנים וקולו נמוך ורך אם מחבלי יגיעה אם מחבלי תנומה). משאמרנו לו שהרחיק לכת מעלה־מטה מחצית השעה וישב כאן רק רגעים ארוכים – שאל אותנו בתמיהה רבה: אך רגעים בלבד? האומנם? – אז ביקש רבנו גליונות נייר, לקח קולמוסו מן הקסת וכתב בלא שהייה ובלא מחיקה. לרגעים הפסיק ושהה והיה מעלה מזכרונו דבריו כמי שדולה מבור עמוק מימיו. רשם שלושה־ארבעה גליונות ונתנם לי לשמרם מכל משמר.

יצאנו מן החורש והיה כמתחזק, דיבר על מהלכנו ושאל לבני חבורתנו, אמרנו לו שכל החבורה, מסתבר, עברה כבר לדרכה העירה במורד ההר ממזרח.

רכבנו וירדנו גם אנו באותו מורד.

וכל אשר עבר על רבנו ביום הזה ואשר השׂיגו עד מעמקי נפשו, לא אני אכתוב כי שבח לאל הוא בעצמו כתב באיגרת גדולה לידידו אהוב נפשו רבי אבו אַיוּב שלמה אבן אלמעלם. גם ממציאותנו בירושלים מעת בואנו וגם כל אשר מצא אותו היום הזה ואשר הגה והזה ואשר ראה וחזה הכל כתב מהחל ועד כלה. ומהיות מאד מהוללה זו האיגרת העתקתיה בשלמותה כולה בזה הספר לאות ולמזכרת – תקראנה לקמן לפי הסדר.

ויהי כבואנו לאכסניה בין־הערבּיִם מבעוד יום, היינו יגיעי־כוח מהליכה ומרכיבה.

אבל גם היינו בגיל־לבב ובנחת־רוח ודמינו לאנשים שבו בדרכם מבית־הילולא והם נתונים בעייפות, בשכרון קל ובעליצות רבה.

וכשהתפללנו מנחה ומעריב הנעים רבי חיים סתרי חזנותו לאזנינו והוסיף שמחה על שמחתנו.

אחר־כך ישבנו במנוחה ובשלוָה. ורבנו, עם שהיה מצרף עצמו לשיחנו, ראינו, שעדיין משוך הוא אחר הרהוריו, יש ודיבר אלינו וענה לנו כהלכה, ויש – לא שעה אלינו ולא השיב לדברנו.

ובעודנו מדברים בינינו על דרך שובנו ירושלימה, סברנו שילכו יוסף ג’מיל ויעקב אל סגן הגזבר לשאלוֹ מתי מועד הנסיעה בחזרה. והנה טרם יצאו בא האיש שליונוּ בהר, שלוח מעם האדון הסגן ודיבר אל יעקב ואל יוסף לאמור: הסגן והפמליה שלו חוזרים ירושלימה בדרך־המלך שעוברת בטבור הארץ מזרחה דרך ניאפלס (היא שכם). אם רצוננו אנו לשוב בדרך שבאנו בה, דרך המישור, הנה הוא המלווה יצא עמנו בעת שניכּוֹן לנסוע, ואם רצוננו להצטרף אל פמלית הסגן – היציאה מחר בבוקר אחר שליש ראשון של יום. ואמנם – אמר – הדרך הזו ארוכה יותר ותימשך לפחות שמונה ימים.

שמנו פנינו אל רבנו לשמוע דעתו ורצונו, והשתוממנו מראותנו אותו מחריש, עיניו פקוחות, תמוהות, כמי שרואה מראות פלאות. ואחר היה כמתנער ואמר הגידו לו לאמור למעלת האדון הסגן: נודה הרבה לכבוד מעלתו על גודל חסדו, בחפץ־לב נתכבד לסעת בעקבותיו.

יצא השליח ופנה רבנו כמתנצל לפנינו לאמור: הן שעת־כושר גדולה היא, שנעבור בארץ לאָרכּה ולרחבּה בבטחה גמורה עם אנשי השררה – הנחמיץ הזכות הגדולה?

ודאי הסכמנו לדעתו מלב טוב ונפש חפצה. אז נזדרזנו להכין עצמנו למסע מחר ונודיע לבעלי הבהמות הדברים ונוסף להם שכרם כמספר הימים הנוספים.

עם זאת היינו תאבים ונכספים לדעת מה היתה לרבנו כי נפל לפתע בהשתוממות גדולה וימהר ויחליט ממנו לסעת בדרך הארוכה בלא שייוָעץ עמנו כדרכו בכל משאלה אם קטנה או גדולה, אך נמנענו משאלו בדבר הזה, כי אמרנו אם כך היה רצונו והגיגו ודאי דברים בגו.

ואכן, כשהגיעה השעה וקראנו האיגרת המהוללה שכתבה בשובנו ירושלימה, ידענו נכוחה דבר־דבר לאשורו מכל הקורות אותו באותו יום גדול להלל בעבי החורש בהר־הכרמל. וכל אלה ייוָדעו לך, הקורא, מאותה האיגרת גם ממהלך הדרך בחזרה, שכולה הוד ותפארה.

 

כה. האיגרת    🔗

והיינו כמדושני־עונג בשובנו ירושלימה. כמו לבשו כל בני חבורתנו, ועל אחת כמה וכמה רבנו, שמחת לב וברכת נועם משוטנו בשלום ובשלוָה במרחבי ארצנו משׂושׂ חיינו.

ורבנו – כמו חוּדשוּ אוניו ושפעוּ רעיוניו וגולל לפנינו מחשבותיו ותכניותיו על ענינים ומעשים עלינו להחילם, עם שוב המלך בעוד שבוע ימים או עשׂוֹר ובטחוננו בצור ישענו, שיהיה לבו לטובה עלינו, כן יהי רצון.

ואחר נוּחנו בירושלים שנים־שלושה ימים כתב רבנו האיגרת לידיד־נפשו. והרי העתקה לפניך לתומה:

אל אביר הרועים ואציל בשוֹעים אשר לו התפארת

כלשליט עטרת, גדול בתורה ובאמונה

וידיו בשיר ומחקר אמונה, אהוב נפשנו מחמד

עינינו לא ימוש מלבנו, בו חקוקה אהבתנו

עזה כבימי בחרותנו כבוד מעלת שמו

רבי שלמה

בן כבוד גדולת רם המעלה רבנו יוסף

אלמעלם מאת המעתיר

תפילה עליו לשוכן מרומים יוסיף ימים על ימים,

הקטן באלפי ישראל יהודה בן שמואל.

תהמה נפשי להביע רחשי לאיש שוכן בלבבי וכתשורה לו להביא עשתונותי וצפוּנותי חלומותי וחזיונותי גם כל התלאה מצאתנו והטובה אשר השיגתנו מעת דרכה רגלנו בציון עיר מכלולנו ועד היום הזה כ"ז בסיון התת"ק ליצירה.

הנה בראשית בואנו, רבת שׂבעה לה נפשנו מבוז הגאיונים ולעג השאננים, המה בני שעיר אלופי אדום, ארץ־הקודש לרגלם הדום. והיינו כחודש ימים תלויים ועומדים אם לרחמים ועידודים או לגירוש ולנדודים. ועמדנו בבטחון ובתקוה בגואלנו עדי האיר ישעו עלינו, כי בעזר הרופא חולים, העלינו ארוכה לבן יחיד יקיר מבית המלוכה, מאז עלה קרננו, שבח לבוראנו, בעיני משנה למלך, המגן בעדנו. ובשוב המלך מעֵבר ליַמים בקרוב באלה היָמים אנו תקוה ואמונה באלוהינו כי יאיר המלך פניו אלינו לתת מהלכים לישראל בארץ־קדשנו והיה בהגיע הבשׂוֹרה בתפוצותינו תזרח קרן־אור בחשכת גלותנו.

ולזאת האיגרת גם תכלית נסתרת, איויתיה חקוֹתה בזאת המשוגרת. אם דאגה בלב איש ישחנה אף כי ברכה בלב איש יגידנה. ואם כי רבו כמו רבו ידידי ואהובי, איויתי גלותה לך השוכן בקרבי מחמת כמה וכמה טעמים, האחד: כי זכוּר אני ואתה עת ישבנו צמודים בחדרך ותערוף עלי כמור דברי הדרךָ, גם הגית נכאים על תפלוּת חיינו בגולה וחילחלה בדברך עצבוּת גדולה, לא ראיתי מעודי כלבך לב נקרע ודואב מגודל חרפתנו ומאבל גלותנו. וָאָדור אז בנפשי נדר לאמור: אם אזכה ואראה בציון נחמה, ברוב או במעט, לרפא הנשמה, לא אמנע מאהובי טובי וטעמי; במגילת ספר אפקדנו מכל אשר עמי והיתה לו לשעשוע ולנחמה מעמי. וגם זאת: כי ראה ראיתי דמותך בהר־הכרמל לעיני והן לא לחינם הראוני אותך לפני.

ואמנם אתן תהילה ושבח לבוראי, על כל אשר חזיתי בעין־רואי, מחמודות ירושלים קרית מלך רב, הגם ביד נכרים, והמקדש נחרב, ונועם וטוהר אוירה וקסם זוהר אורה. הן כמו אחת מששים מאור שבעת הימים ירחף על ירושלים משמים רמים, מה גם בדמדומי־ערב ענוגים, עת אפקים ברוך גונים מזוגים, ואמרו: עשרה קבים יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם. ועם שפעת היופי תענוד ירושלים קדושה והוד כפל־כפלים. ורבים־רבים מקומות קדושים, כולם אוירה טמירה גדושים, גם ליד קברי צדיקים, זכרונם לברכה, תעמוד נפעם כלפני שידוד מערכה. כן אחזו לנו הרהורים־הרהורים, עצב וגיל וחזון צרורים, בכותל המערבי וקבר דוד המלך ומערת צדקיהו וחצר המטרה לירמיהו וקבר כלבא שבוע כמעון הדוּר ברוחב גבולו, חצוב מסלע אחד כולו, חוקקי בסלע משכן לו.

אולם עלה עלו על כולמו מראות הכרמל אין דמיון למו, יען המראות אפפוני ויהפכו בקרבי חיוּת, מציאות וחזון, חלום ופיוּט.

ואמרתי, לפניך, ר' שלמה חביבי, אגולל כל שהפעים רוחי והרעיד לבבי.

ואולם זאת הפעם לא על הנגלות / הגם הוד נהדר כלולות, / אערוך לך שיחי / אבל על צפונות רוחי / (אכן, על הוד המראות בארץ הפלאות / אשיר, בעזר בוראי, שירה חדשה כיאות / צורתה, סגנונה משקלה וטעמה / כולה מארץ העברים ורוחה מעמה) / והנה לפניך הכמוסות עמדי, אשר לא נוסיתי ראות כאלה מעודי. ותם אני ולא אדע פשר דבר / מאשר קרה ואשר עלי עבר, אם נפלתי לאור־יום בשעיפּים מחזיונות לילה, או מחולשת זיקנה נהפכו עלי גדולות מטה ומעלה, האם הזיתי או חזיתי בלא יודעים – ואולם הכל – אחוּש – מפלאות תמים דעים.

והנה הקורות אותי בהר־הכרמל, פרט לפרט חרות בלבי כבאיזמל, ותג לתג מצורף, גם הקל בקלים, ואתה רופא, חכם, ובוחן עלילים הכר־נַא למי החותמת והפתילים, אם חזון־שוא ירד עלי מחולשת הדעת או כי יד ממרום איותה בי געת:

עלה עלינו לעת הבוקר לאִטנוּ, בהר־הכרמל חמדת ארץ תפארתנו. ראשונה הגענו למערה גדולה בשם ידועה, היא מערת אליהו הנביא, לפי השמועה, והיא רחבה, גדולה, מסלע אחד כולה, בעיני כל הגויים מקוּדשה, מהוללה, כי תחולל פלאות באנשים נכים, טרופים, יירפאו בלינם בה לילות שלושה רצופים. אמרנו אפשר אמונת־שוא בפיהם ואפשר שמץ אמת בדבריהם. אולם עם שבתנו במערה שעה קלה ירדה עלי בלאט רוח אחרת נעלה: רחב לבי והמה וקלותי וזכותי בעיני, דממה ושלוה סביבי, ובקרבי רצו־אצו רעיוני / כמו מים רבים הציפוני הגיונות, והארות שטפוני עם רוב ערגונות, מעודי לא ידעתי רחשים כאלה פלאיים ונכספתי לקרוא בקול: הגידו תהילתו באיים! וכמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי בלחשי.

משנכנסו רבים מבקרים יצאנו את המערה / וקשתה הפרידה כעקירת טופרא¹⁴⁰ מבשרא / ובצאתי הייתי כגבר עברוֹ יין / ספק אני בדרך או במערה עדיין. / אך שפע נגוהות מנוף מופלא מאד / האירו לעיני מראות רבּי־הוד / ממעלה־הכרמל נגלו עד מרחקים / ותכלת ים זוהרה מול תכלת שחקים / ואדמת מרחביה שאננה תחלום חלומות נצחים / רובצה כבריית־ענקים תחת מרומים צחים / ורומי הרים יביטו מבט־עולמים / על ימים אין קץ חולפים, נעלמים / ורוכסי הכרמל אַלון וארז ענודים / מימיני ומשמאלי ערוכים כגדודים / ואעל הכרמלה ואבוא עד פסגותיו / אשקיפה לכל עבר ואין לראות קצוותיו / לא הר אחד כי הרים בהרים גובלים / לא כרמל אחד הוא כי רבים כרמלים / ויער וחורש בכל צד ופינה / ולכל עֵבר קסם ולכל פינה חנה.

ופתע – לא אדע נפשי – בלבי רגש טמיר / יעיק כעגלה המלאה לה עמיר / וכמו יד נעלמה דחפתני: קום לכה / ואלך דומם כמשוּך בחבל – לא עליך / לא ידעתי דרכי בין חורש וחרשַיִם / הלכתי כאַייל תערוג על אפיקי מים. / עוד העיקה מאד רוח עצב עלי / עדי יגעתי ואומר אֶפּוֹלה לרגלי / והנה לעיני חורש כּבּיר / אילניו נישאים באַדיר / דמי־בית־מקדש בחורשה ואפלולית פזורה / והיא נעלה, נפלאה, מכל אורה / וריחות סתר ישימו באפך קטוֹרה / רבצתי. משעני חוטר־עץ, צלו ליטפני / אז חרש כמו רוח־שפיים אפפני / כמין שיקוי נפלא חדר באברי וגידי / וגם בחכּי טעמו רב עד בלי די / ועתרת צהלה ניתכה בכל עצמותי / כמוה נפלאה לא ידעו כל ימותי / אמרתי תת קולי בשיר־רננים / כי מלאתי רגשות־גיל ואונים.

ואז – אז בן־רגע נפל דבר. פתע הועברתי אל העבר. / סבורני אין ביכלתי ואין בגדר האפשר / ואין בלשון בני־אדם מלים / יגידו מה נתרחש בי שם, בעבי יער הכרמלים / איכה שבתי וחייתי במשך רגעים מקוצרים, כששית השעה משוּערים, / ימים רבים־רבים. וחזיתי, או הזיתי, או חלמתי, מראוֹת ומאורעות, מעשים ופעולות, התפעלויות ודמיונות, מימות ילדוּתי, נערוּתי, בחרוּתי וגברוּתי.

ברם, מן הנמנע כי אנסה ואשוב לרשום הדברים כפי שראיתים באורח מסתרים יען בשעתם קמו החזיונות בדרך הטבעי כמשמעותם, דבר־דבר במקומו קיים ושריר / ומראה אחר מראה עלה ואתי שפּיר / ואילו לאחר אותה שעה נתערבבו ונסתכסכו דברים בדברים ומראות במראות, הגם שרובם בהיר ונהיר עד תכלית אבל חלקם עלה כולו קמשונים, כוסו פניו חרולים. ואמרו: אין חלום בלי דברים בטלים.

ואולם גם כל אותם האירועים והפּעלים, הברורים והנעלים, מן הנמנע שאעלם כולם על הכתב, יען תקצרנה היריעות מהכיל הכל / ואטו כי רוכלא לחשוב ולזול? / אבל מעט מזער אכתוב לך, דרך תרומה / להיות לך לדוגמה / ולא אקפיד לכתוב בחרוז ומליצה, אבל דברים כהויִיתם בלא חציצה.

ראיתי עצמי ילד גדול, כהיותי בטליטליאן, בן תשע, ביום שמחת תורה, שעשוני חתן מסיים וקראתי בעצמי בספר התורה ו"זאת הברכה" בנועם ה"טעמים" כהלכה (והן אמנם כן היה בילדותי, כשעשוני חתן מסיים). ובחזוני־בחלומי הייתי תמה בעצמי: הן היתה עמי כזאת לשעבר, אך לא נתעכבתי בדבר. לאחר התפילה, בעת ההקפות, היתה צהלה רבה. ואחר יצאנו החוצה בכיכר בית־הכנסת הרחבה, מקום מושב הנשים שורות־שורות בחצי גורן עגולה והכל מברכים ושותים מפרי הגפן בגיל והמולה ורבים רוקדים בשמחת התורה תשואות חן־חן לה. אותה שעה מצאתי עצמי נשוא בזרועות אבא, שכוּב כתינוק רך פרקדן בין שתי ידיו, צעד וקרב אל אמי ואמר לה צוהל ושמח ורוגש: הביטי, ראי, סהרה, זה הקטן יאיר חיינו, זה יפאר שמנו, והעבירני בין ידי אמא ושפתיו שופעות ברכות (וכן ממש, אזכור נכונה, היה עמי בילדותי).

ודומה לי אחר זה המראה היה עלי מראה קודם לו בחיי. ומסתבר: אין מוקדם ומאוחר בחלום.

וזה המראה: אני הולך עם שנַיִם מחברי, בהיותנו מתלמידיו של המלמד המהולל ר' שמואל בן עלי הבבלי. והיה לימודנו אחר הצהרים נביאים אחרונים ואז כבר גמרנו ישעיהו וידענו כל פרקיו כמעט בעל־פה. אותו היום אמרנו לפניו בעל־פה פרק ראשון מירמיהו (כך ממש היה גם בחלומי) והוא נתן לכל אחד מאתנו פיסת־נייר לאביו, שישלם לו פרס הפרק, מספר פרוטות כפי טיב דעתו בעל־פה פּרקוֹ – למיטיב לדעת ירבּה, ולממעיט – ימעיט. ולאחר שביאר לנו פרק שני הלכנו הביתה, גבינו החוב מאבינו וקנינו רקיקי־דבש עם שקדים. כל זאת עבר עלי בבהירות גמורה כאשר אני מספר לך.

ושוב אני נמצא במושב־רעים בגרנטה (ואני כבן ט"ו־ט"ז שנה), בבית ר' יצחק אַבּוּ אִבּרהים אבן עזרא, מתעסקים בתחרות בחיבור שיר על הידידות בן חמישה בתים בזמן קצר וקצוב – כרדת הצל מולנו מן הגבעה, מעלה־מטה כמחצית השעה. ואמנם מיהרתי וגמרתי ראשון השיר בעתו. ופלא על כל פלא: אזכור ראשית השיר חיברתיו בחלומי (לא חיברתי כמוהו מעודי):

יַעֲנִיקוּנוּ הַיָּמִים מֵיטַב הַתְּשׁוּרוֹת

שֶׁבֶת אַחִים נַפְשָׁם אַהֲבָה קְשׁוּרוֹת

והשאר נעלם ונמוג.

והנה מראה אחר כמו הועתק מן העבר, מדוקדק בשלמותו, והוּקם בחלום כמו היה החלום הורתו ולידתו: אני באליסאנה שלנו אשר ייאמר לה “עיר היהודים”, ביום עליית המעוז והמגדול רבנו יוסף הלוי בן מיגש על כסא רבו המאור הגדול רבנו יצחק אלפסי ז"ל.

אכן יום גדול כמוהו לא ראתה אליסאנה המהוללה, בבחור רבניה וחכמיה, רובם ככולם, ברבנו יוסף בן השש ועשרים לרשת כסא הרי"ף.

יצאתי מבית רבנו עם הפמליה חמישים חכמים דיינים וגבירים פני העדה. בדומה לכתוּב בנחמיה, ביום חנוכת החומה, הלכו לפני הפמליה שתי תודות¹⁴¹ ושתי תהלוכות מימין ומשמאל לרחוב ולפניהן באמצעו של רחוב שלשלת ארוכה מכמה מאות נערים מגיל י' ומעלה מתלמודי־התורה ומבתי־המדרש וזימרו בלחן נחמד המזמור: ה' בעזך ישמח מלך וכו'.

אחר דרוש ראש אב בתי־הדין דרש רבנו דרוש גדול והפליא לעשות כעוצם יכלתו.

אז עמדתי בתיבה והשמעתי בעל־פה השיר שחיברתי באותו יום:

ערכו כיום רעיוני והודו לה' כי טוב

ראו נא כי אורו עיני ורחש לבי דבר טוב

ונהרו אל טוּב אדוני כי יי דבר טוב וכו'

והנה המראה הנשגב נתחלף או נתערב כהרף־עין במעמד אחר, ביום צרה ואבל כבד, יום עמדנו בשערי העיר טליטליאן עם בחירי העדה והמתנו לשר המפואר בחכמתו, הנודע בצדקתו רבי שלמה אבן פרוצאל לעת שובו ממסעו מטעם המלך אלפונסו ובידי שיר חיברתיו לכבודו לקראו עם הקבלת פניו – והנה רץ המגיד ובישׂר הבשׂוֹרה הנוראה: נרצח השר ממארב בידי ספרדים נוצרים והנה מובא שותת דם במרכבה. ובחלומי קראתי השיר שחיברתי באמת אותו יום מניה וביה לפני קהל האבלים:

זְעַק יַעַר עֲלֵי אֶרֶז וְהֵילֵל

אֲשֶׁר קִוָּה לְאוֹר שַׁחַר וְהֵא לֵיל

אֱמֶת לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי בְטֶרֶם

סְפוֹתוֹ כּי יְמוּתוּן עָשׁ וְהֵילֵל

(ואחר חיברתי קינה גדולה בת מאה ארבעים וששה בית, ראש כל בית אות מן השיר “זעק יער” כסדרם). ולפתע, אחר המראה הזה או אפשר לפניו (לא אדע איך זה ומה זה) נמצאתי עומד אני ובני־לוייתי לפני שערי ירושלים כביום הראשון לבואנו שם בין־הערבּיִם. והשערים נעולים בפנינו ואנו בצער הרבה וביגון ובעלבון מול השערים הנעולים, והנה באין אומר ודברים החלו נפתחים לאִטם השערים עד שנפתחו עד סופם. ושם, בפנים, עומד הסנשו (הוא משנה למלך של ירושלים – כפי שהכרנוהו אחר־כך) ורומז בידו לי ולבני החבורה שניכנס. והמתורגמן (אחד אסטיפאן) עובר ולוחש באזני: הסנשו איש טוב ורחמן, הוא אוהב אמת ומישרים והנה הוא פותח ליהודים השערים.

ודי באלה הדברים, קצרים נבחרים, מכלל חידת הסתרים.

ועתה אגיע אל קץ הפלאות. / בטרם יחדלו הקולות והמראות / והנה לקראתי איש שב, נכבד־מראה / הדור ונאה / ברוב כוח צועה / – זה אתה, אהובי ידידי, / אכן לא טעות עמדי / אתה בעצמך. ובעודני מבקש להתנער מתמהוני ורהיוני / ולהביע דבר בששוני / הנה מאחריך הרחק ממך כחמישים באמה / נגלתה אלי דמות מופלאה מעל האדמה, / כמרחפת בין חטרי העצים. העמקתי הבּט בדמות. הדמות… דמות אליהו הנביא כאשר תואר מראהו ב"מלכים": איש בעל שׂער ואזוֹר־עור אזוּר מתניו, זקנו רחב גדוש. לדמות פניו יפעה. וכל מראהו עדוי הילה דקה שקופה מופלאה.

אמרתי אשתחווה אַפּיִם ארצה מפני המראה הזה כי נורא הוא. ופתע, קול כהד הרעם בהריעו מרחוק (לא קול חזק אבל כקול המון ברעה) וניב ודברים בקול הגדול כמו יחרגו מתוכו בלא חדוֹל. ואעצור רוחי ואקשיב כי אבחין באוזן מלים – והקול קורא בשמי ובשם אבי. ואחר שמעי דברים ואמרים כבהלמות חצובים, הגה־הגה לאִטוֹ, בהפסק, לעצמו, אוֹמר־אוֹמר, הבהיר והסתוּם, ברוחו ובטעמו –

ואלה הדברים:

יהודה בן שמואל הלוי

יהודה בן שמואל הלוי

הקשיבה.

אני

אליהו התשבי

שלוח אליך.

חסדי אֵל

לך אבשר.

היום נשקלוּ

נבחנו פּעליך

בימי חייך

עד היום הזה.

בבוא עתך

נוּחך במרום

בין נביאים

תנאים אמוראים

גאונים צדיקים.

וחֵלֶף

אמונתך תמה נאמנה

באלוהי ישראל

חלף

אהבתך באין תכלה

לארץ הבחירה

חלף

עוצם יגונך

לגלוּת עמך

וחלף

נועם טוהר תהילות שירתך –

נקרע היום

גזר־דין גלות ישראל.

מן יום זה והלאה

גאולת ישראל

לא בידי שמים.

הוסרו תנאים

בוטלו קשרים

נמחו עתים

לא בדור שכולו זכאי

ולא בדור שכולו חייב,

אך בכל דור ודור

גאולת ישראל בידו.

למענך שוּדדוּ

מערכות עולם.

כי בטרם יעלה ישראל

לרום תעודתו

להיות אור לגויים עלי אדמות

יעלה קודם אל נחלת קדשוֹ.

אתה הסיבות כל אלה.

הימצאך פה עתה

חוללה זאת התמורה.

וביום היאספך אל עמיך

כקרבן עוֹלָה תעלה כליל.

אַל תשאל

אַל תחקור

הרשות ניתנה

עד פה.

מן חשכת צלמוות

תחל זריחת

אחרית הימים.

דורות יחלוֹפו

יובלות ינקופו

אז תגיע

אחרית הימים

וגאולת עולמים.

ועתה

קום

התהלך בארץ

לארכה ולרחבה

אות ועדוּת

להישנות ההבטחה

לאברהם אבינו

על־ידך –

כי לך אתננה

ולזרעך עד עולם.

ובבת אחת נפקחו עיני ולא ידעתי נפשי, מקומי וזמני. וראה גם ראה קיום אלה הדברים לאלתר, שכּן בעמדנו לשוב מחיפה לירושלים – ביקשונו אנשי השררה מעצמם ולקחונו עמם והעבירונו מחיפה העיר בנתיבות גדולות, הדורות, ועינינו חזו עמק יזרעאל וטבריה ושכם. אבל על כל אלה אשיר בעזר ה' שירה מיוחדה בבוא השעה הנועדה, כן יהי רצון.

ועתה אחדל ואשים קנצי למלין

ואפרש שלומות וברכות כטבין ותקלין

לך וכל בני ביתך

ולכל צאן מרעיתך.

 

כו. השטנה    🔗

בשובנו ממסענו היה פוקד ביתנו אסטיפאן שני ימים יום אחר יום ולא אמר לנו לא מידי ולא־כלום. רק ביום השלישי, כשסר אלינו לעת ערבּיִם, ישב וסח לנו מתון־מתון, שנשלח כתב־דילטוריה לבישוף הגדול של ירושלים על רבנו ועל חבורתו. בכתב חתומים שלושה מכובדים, שנים פרנקים ואחד איטלי, אבל אמרו הם שליחי המון רב מן האזרחים בעיר, שדואבים ורוגזים על מעללי היהודים. והבישוף כעס כעס גדול וכתב לסנשו איגרת בדרך הלשכה ובה דברי־תרעומת קשים וחריפים למכביר.

כל זה קרה בזמן נסיעתנו לחיפה. והסנשוֹ ציוָה לאסטיפאן, שיזמין אליו את רבנו לאחר שינוח יום־יוֹמים מן הנסיעה. ואסטיפאן מחמלתו עלינו, שראנו בשמחה גדולה מזאת הנסיעה, דחה דברו עוד יום, ועתה – אמר – יואיל מעלת החכם לבוא מחר בבוקר במוקדם ללשכה אל הסנשוֹ, יען ידוע ברור שהמלך יבוא בעוד שלושה־ארבעה ימים.

שאלנוהו אם אפשר שיגיד לנו מה כתוב באותו כתב־דילטוריה?

אמר – כתוב שם, שהחכם שלח אלפים איגרות ליהודים בכל הארצות, שיבואו לארץ הקדושה ועוד כתבו שם, שיש להם עדים ששמעו מפי רבנו דברים נגד המלכות, שאמר, הארץ הקדושה ארץ היהודים ועליהם להתקבץ ולבוא למלחמה נגד מלכות הצלב.

עוד שאלנוהו, וכבוד מעלת הסנשו יאמין לדברי־כזב כאלה?

אמר – על כך רוצה הסנשוֹ לשמוע דברים מפי הרבּין בעצמו (כן יכוּנה בלשון פרנקית רב מישראל) למען יקח דברים עם המלך בזה הענין בהקדם.

משהלך אסטיפאן נשארנו עגומים ומשתוממים. שוב יתנכלו אלינו לגולל עלינו עלילות משונות. על מה ולמה? ומי הם שלושת הסוחרים המבקשים להבאיש ריחנו בעיני המלכות? הן מעולם לא דיברנו מטוב ועד רע עם שום סוחר. וכיצד יאמרו ששמעו מפי רבנו דברי־בלע כלפי השלטון?

אבל יעקב סרוק, אחר שהיה מחריש ומהרהר, פתח ואמר: אני לא אפונה אשר רשעוּת זו אינה אלא פועל ידיהם של הג’מאעה (חבורת המוסלמים). הם זממו המזימה הזו וטמנו רשת לרגלינו להבאיש ריחנו בעיני השלטון, וכל שהיו באים לבקרנו, לשיח כאילו גבוהה־גבוהה בחכמה ובפלספה, לא ביקשו אלא לתפוס את רבנו בלשונו, להוציא מפיו שמץ דבר רע ולהביא דיבּתו רעה לפני הממשלה. ואין הסוחרים האלה אלא שליחיהם או שליחי־שליחיהם בעקיפין, משכוּם לצדם בשוחד ובמרמה. הם, בני־הרשע, הזוממים בסתרי־סתרים מרד והפיכה נגד המלכות, הם מעלילים עלינו במצח נחושה עלילת־מַעל מבאישה. לפיכך סבור אני, אם נראים דברי בעיני רבנו, שיגלה לפני הסנשוֹ הלוֹט מעל פניהם ותיגלה מזימתם, שהם החורשים רעה במחשכים כלפי המלכות – ואנו נהיה נקיים בעיני כל.

שמע רבנו כל הדברים האלה, החריש כמה רגעים, ואחר אמר:

אל־נא, אחי, אַל תיעצבו ואַל ימר לבכם עליכם. בטחוננו אנו בצור ישענו ככתוב: כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. מיד אלך אל הסנשוֹ ואשמע מה בפיו ומה כוונתו ואז אברר ואלבּן בעזרת ה' הענין לאמיתו. אולם לא אעלה בשפתי שם בני הג’מאעה ולא אזכיר דבר על שורש זאת הרעה, אף־על־פי שלכאורה נראים דברי חביבנו יעקב צודקים ונכונים – עם זאת אַל ניחפז אַל נקדים לשפוט שמא נחטא בחשידה בכשרים, גם חלילה לנו שנהיה מלשינים. נחשוב איפוא ונכין צעדינו זהירים, מתונים וה' יוציא משפטנו לאור בקרב ימים.

והיינו כל אותה השעה בדאגה וביראה ממה שעלול לבוא על ראשנו עקב העלילה הנוראה. אמנם נחמה פורתא שכנה בלבנו, שהסנשוֹ מוקיר הרבה את רבנו כפי שמראה לו אותות חיבה ככל שיזדמן לבית השׂר (במשך שלושת החדשים, אחר שנרפא הבחור הנרי לגמרי, נקרא רבנו לבית הסנשוֹ לרפּא את הגבירה עצמה, ופעם שניה – איש אחר מאנשי הבית). ואהב הסנשו לישב עם רבנו והיה מעלה שאלות וספקות בעניני הדתות והאומות ואסטיפאן עומד ביניהם מתרגם דיבּוּר לדיבּוּר ופסוק לפסוק מפי אחד לאוזן חברו. והסנשו עושה אזנו כאפרכסת בתמיהה ובפליאה מכל שישמע מפי המתורגמן. כי, כפי שהזכרתי לעיל, כבוד מעלתו אינו גדול בחכמה ולא ידע הרבה גם בעיקרי דתו ולא מתולדות הימים (רק בדין ומשפט היה מרבה להראות לרבנו ידיעתו ובקיאותו) והיה מודה לרבנו תודות רבות על כל שישמע מפיו חדשות ונצורות.

אבל זאת הפעם גדולה יראתנו מאד מעלילה זו, שעלולה להבעיר חמת הבישוף הגדול עלינו. ויותר מכולם יראתי אני מחמת חלומותי ואותותי, שמתעוררים בלבי כל־אימת שמתרחשת עלינו עת צרה, והייתי במבוכה ונפשי עלי מרה.

וכשיצא רבנו לילך אל הסנשו עמדנו כולנו איש־איש בפתח החדר ליד המזוזות ושפכנו שיח בדמע ותחינה ונאמר לה' מחסנו שיציל מפח יקוש את רבנו.

ועתה אביא לפניך, הקורא, בדרך הקיצור כל שדוּבּר בזאת הפרשה בין הסנשוֹ ורבנו, כפי שסח לנו רבנו הכל בשובו מעמו.

אמר רבנו – משנכנס לפני הסנשו ועמד בהשתחוָה לפניו כיאות, לא היה איש בלשכה אתם זולתי הסנשו ואסטיפאן המליץ בינותם. והסנשוֹ הסביר לו פנים כאתמול־שלשום, גם שאל לשלומו בשובו מנסיעתו.

אחר אמר הסנשוֹ, בטרם יחליט אם יביא ענין האשמה לפני בית־דין בדרך המקובל, רצונו לידע מפי רבנו האמת לאמיתה בשני ענינים בעיקר. ועם שהוא סבור שיש במגילת האשמה דברים שבדמיון והזיה, אבל יש גם דברים קשים יעוררו בלבו תמיהה. והוא, הסנשוֹ, סמוך לבו ובטוח ברבנו שלא יכחיד, חלילה, מלה בלשונו ויגלה לו דבר־דבר לאשורו – אז ידע את אשר לפניו ויעשה כראות עיניו.

שאלתו הראשונה היא: האמת נכון הדבר ששיגר רבנו מכתבים רבים או מעטים ליהודים בארצות שמעבר לים שיבואו המונים־המונים לארץ־הקודש?

והשאלה השניה: האם השמיע רבנו באזני איזה אדם שהוא, דברים נגד המלכות כגון, שיתקבצו היהודים ויעשו הכנות לעלות למלחמה על ירושלים?

השיב לו רבנו דברי־תודה בכניעות וענוָה על תתו אמונה אשר פיו ידבר רק נכונה ואחר הודיעו משפט־משפט לאִטוֹ ואסטיפאן מתרגמו בדיוקו לאמור:

לא שלח שום מכתב לשום אדם בזה הענין, אבל לאזני בני חבורתו אמר לעתים אשר בשוב המלך ממסעו ויעלה משפטנו לפניו (כדבר הסנשוֹ בעצמו בשעתו), אני תפילה ותקוה, שיצא דבר־מלכות מלפניו להתיר ביאת יהודים לארץ־הקודש. אז, אם נזכה לכך, ישלח איגרות לעורר רבים מן עם שיזכו בזכות הגדולה, כפי שמעניק להם דבר המלך, ויבואו לשכּוֹן בארץ־הקודש בחסד המלך. זו האמת לאמיתה.

ועל הענין השני – הן היטיב כבוד מעלתו גלוֹת דעתו שיש בכתב־האשמה דברי הבל והזיה – כי מה יכולת ומה אפשרות, אפילו צל אפשרות, ליהודים, הפזורים בין כל האומות והם משועבדים לכל האומות, כי יקומו לעשות מלחמה? הכי יום אחד יצמחו כנפים לכל היהודים ויעופו כצפרים לבוא לעשות מלחמה? ובמה יערכו מלחמה? ברפרוף כנפים וצפצוף שפתים? מי שמעלה דברי־הבל כאלה על דעתו מעיד על עצמו שאינו שפוי בדעתו.

הנה זאת תשובתו על דברי־השוא. אולם ביקש כי ירשה לו השר להוסיף דבר ואמר: יתר על־כן, לוּ גם נמצאו ליהודים באורח פלא ובדרך נס, יכולת וכוח בממש – לא היו עושים מלחמה כלל. יען אין נפשם ואין חפצם של היהודים במלחמות כל־עיקר, אבל משא־נפשם ותקוָתם, שיכתתו כל העמים לאתים חרבותם, כדברי הנביא ישעיהו, ולא ישא גוי אל גוי חרב וכו'. ואין היהודים מצפים גאולתם בכוח ידם וחרבם, אבל בחפץ אלוה משמים ובצדק הגויים בארץ, כפי שאמר אותו נביא – כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

כשהזכיר רבנו דברים מישעיהו הנביא הטה אזנו השר והיה מקשיב רוב קשב דיבור־דיבור מפי אסטיפאן. אחר שמח הוא מהודעת רבנו שלא שלח שום מכתבים לחוץ־לארץ. אם כך, דבּר ידבר אל המלך על רבנו וחבורתו ותקותו שלא תאוּנה כל רעה לנו ונשב בשלום ובשלוה, ואולם אשר אמר בענין כתב־מלכות כי יתיר ליהודים בואם לארץ הקודש, על זאת לא ידבר כלל ולא יזכיר דבר למלך. על־כל־פנים לא עתה, לא עתה.

ואחר התימוֹ אלה הדברים פתח הסנשוֹ בדברים ארוכים ושאלות הרבה, כגון שאמר – רצונו לשמוע שוב במפורש ובמדוּיק הדברים שהזכיר הרבּין על אותו נביא – מה שמו? מי הוא אותו נביא? ואיזה הספר שכתב בו אותם הדברים? והאם יכול הרבּין להגיד לו אם אותו נביא ידע את ישו המשיח בזמנו? האם הוא מן הקדושים היהודים הקדומים או מזמנים מאוחרים? ועוד שאל לו הרבה שאלות כגון אם קרא רבנו באינג’יל (הוא הברית החדשה) ואם שמע על הקדוש פאול והקדוש פטר? ועוד ועוד. ורבנו משיב לו כשורה, תשובה אחר תשובה, קצרה וברורה, והסנשו שומע מפי אסטיפאן בשביעת־רצון, במאור־פנים ובלב תמים. ולאחר כל אלה חזר הסנשוֹ ואמר לרבנו שירשום בבית על גליון כל הדברים האלה, השאלות והתשובות, לתומן, ואסטיפאן יעתיקם ללשון פרנקית ויביאם בהקדם אליו.

 

כז. ברמה – מצפּה    🔗

משסח לנו רבנו כל הדברים האלה נחה מעט דעתנו ושבה רוחנו אלינו, רק היינו בציפיה כל הימים לבוא המלך, יהי רצון בשעה טובה ובסימן טוב.

ויהי ביום ג' לשבוע לעת הבוקר נשמע הקול: המלך יבוא היום. אז מלאו הרחובות המון אדם רב ויצאו מחוץ לשערי העיר להקביל פני המלך. סמוך לחצות יום ראינו מרחוק במעלה אשר לבריכה העליונה כבוּדת המלך הולכת ומתקרבת. ראשונה עדת חיילים מנגנים בחצוצרות וחלילים ותופפים על תופים גדולים, ואחריהם טורי חיילים ידודון־ידודון ובידיהם חרבות שלופות ורוַח ביניהם ובין גדוד פרשים, כולם עטויי שריון־נחושת ממורט כזהב, בידם האחת החנית ובשניה שלט־המגן ניצב. ועוד רוַח ביניהם לבין פמלית המלך. והמלך רכוב על סוס לבן, שני שרים מימינו ושני שרים משמאלו, נזר זהב נוצץ על ראש המלך ואות הצלב על נזרו – כך חזינו המלך ביפיו.

משהגיעה הכבוּדה לשערי העיר בקע קול חזק מפי העם בלשונם לאמור: יחי המלך, יחי המלך!

והעיר צהלה ושמחה. גברים עם נשים זרועותיהם משולבות ובחורים עם בחורות פניהם משולהבות כולם יחדיו תערובת בלולה.

ולמחרת היום חזר השקט לקריה כאתמול־שלשום.

ואילו אסטיפאן לא נראה כלל בביתנו במשך כל אותו שבוע והיינו כל הימים בחשש ובדאבה על מה ועל מה זאת העכּבה? רק ביום השביעי לבוא המלך בא אסטיפאן וסח לנו לאִטו כדרכו כל פרשת עניננו והאיר עינינו. אמר: שביום השני לבוא המלך כבר סח הסנשוֹ עמו על עניננו מעת בואנו, על השפלתנו וסבלותינו וגם דיבר אליו בשבח רבנו ככל שהכירוֹ וככל שראה ממנו בחכמתו חכמת הרפואה. ואולם בו ביום בא הבישוף בכבודו ובעצמו וביקר המלך בארמונו וגם התרעם על הסנשוֹ לפני המלך על היהודים האויבים הבוגדים ואמר, חובה להביא אותם לפני בית־דין המלכות, ישפטום ויגמלו להם כחטאתם. אז ענהו המלך בחכמת לשון: אף אין שייך לקראם בפני בית־דין המלכות יען אין הם אזרחי העיר, דיים שיעמדו לפני חוקר משפט, או פרקליט העיר והיה אם נמצאו אשמים בבגידה ובשפלות, יגורשו מיד מן הארץ. ואם אולי שקר ענו בהם, נשוב ונחליט אם נגרשם או נשאירם כגרים עד בוא יומם.

כל הדברים האלה נודעו לאסטיפאן מפי לבלר הפרקליט, שהוא ידידו הקרוב לו. וכך עשה הסנשו בחכמתו: מי פקד על אחד פרקליט כי יחקור וידרוש פי שלושת הסוחרים שחתמו שמם על כתב־הדילטוריה וידע מפיהם דבר־אמת לאשורו.

שלושה ימים, יום אחר יום, הזמין הפרקליט לפניו אנשים ככל שהיה שמם קשור בכתב הדילטוריה והגיע מספרם עד תשעה, ונמצא שכל איש הטיל על איש אחר השמועה על אשמת רבנו ואיש מהם לא ראה את רבנו ולא שמע מפיו דבר מן הדברים. גם גילה הפרקליט שלושה מן התשעה שקיבלו שוחד ממון להעיד עדותם, עד שנמצא ביום הרביעי אחד בחור מוסלמי, תופיק ברזני שמו, הוא שורש ראשון, שאמר באזניו שמע דברי רבנו בדברו לבני עדתו. ואמר אסטיפאן: אני הייתי המתרגם בין הפרקליט ובין הבחור תופיק. אט־אט, סחור־סחור, הוציא הפרקליט דברים מפי תופיק מתחילתם ועד סופם וגילה דברי־הכזב אשר הוסיף הבחור בזדון על דברי רבנו ואשר גרע מדברי רבנו לגרום לו עוון וחטא כבד. ואתמול שלח הפרקליט את הבחור לבית־הכלא ויהיה במאסרו עד שיפסקו דינו וענשו.

שוב היתה הרוָחה בלבנו לשמע הדברים והודינו לבוראנו שנתן בלב המלך והסנשו לנהוג עמנו בחסד. ותקותנו בצור ישענו שיצא לאור משפטנו וניטהר כליל מאשמתנו.

אותו יום, י"א בתמוז, גמר אומר רבנו שנעלה אל מצפה או הרמה, מקום קבורת שמואל הנביא, בטרם יבואו עלינו ימי “בין־המצרים” מי"ז תמוז ואילך, שכּן השתוקק רבנו הרבה לחזות זה המקום, והוא בראש ההרים בצפונה של ירושלים.

למחרתו השכמנו לתפילת־שחרית ועם בוקר לקחנו צידה ויצאנו שנים־שנים נפרדים (משום עינא בישא) ועלינו על הר־הזיתים רכובים על חמורים (בלי החַמרים, יען ר' חיים סתרי עמנו, שמכיר וזוכר הדרך בין ההרים).

בהר־הזיתים התחברנו יחד שנים־עשר החברים, נטינו שמאלה דרך הר־הצופים והלאה והגענו כשעתים לפני הצהרים אל ראש ההר, הוא המקום שתושבי הארץ הקודמים אמרו לו: קבר נבּי סמואל. ושם שני חדרים, האחד גדול והשני קטן ממנו, ובו מצבת־קבורה גדולה, גבוהה. ובמקום אין איש. החדרים ריקים עזובים. אין דלתות לפתח ולחלונות, רק בקרקע הרבה צרורות והרבה אבק בכל. נצטערנו הרבה שכך עזוב ומופקר זה המקום המקודש. קראנו עומדים פרקי שמואל בניגונים ומזמורי תהילים ברינונים.

ומהיותנו עייפים ויגעים מרכיבה שעה ארוכה ומחמימוּת השמש החזקה ישבנו למנוחות בצל אחד עצי־הזית הגדולים ולעינינו שלל מראות הדורים מהוללים, הר־הבית והר־המוריה מזה ועמק יהושפט והר־הצופים מזה, והרחק־הרחק במזרח הרי־מואב כחלחלים והרים בהרים מתפתלים עד לאפקים הרחוקים. ודומה אתה כמו נישאים ועולים כיסופים וכליונות מכל העברים ולא תדע היאך כולם אל לבך חודרים.

וככל שנטתה השמש מערבה אחר הצהרים הוסיפה רוח קלה הלוך ונשוב והיינו נושמים לרוָחה הרוח הצחה. ורבנו נושא דברו לאזננו על שמואל הנביא בשעתו, על עוצם פעולתו כנביא גדול במעלתו, ככתוב בתהילים: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם, והיה מושך לבנו בנועם דבריו ובחידושי אמריו. ועל כל ששאלו אחד מעמנו שאלה או פירוש למלה ענה והרחיב הדיבּר כמעיין המתגבר. ונבצר ממני העלות על הגליון עתרת רעיונותיו לעמקותם, כולם מחשבה במחשבה קשורה, יען לא תספיק כתיבתם גם אלף שורה. והיינו שומעים ומשתאים לשיחו, בחינת יערוף כמטר לקחו, לא בלבד מרוחב בינתו ועומק תורתו כי אם מכוח הארתו. אכן, אחרי יום הכרמל, מאז פקדה אותו ברגעים ההם אותה רוח מופלאה, ראינו לעתים כמו חלה תוספת רוח על רוחו. ראינוהו והוא גדול מגדולתו ומופלא יותר בחכמתו. ברוח ענוה גדולה יהלוך כה וכה וראה וחזה, וכמו יכין צעדו, שָלֵו וטהור, אל למעלה מזה.

וכאשר נטתה השמש מערבה קמנו והתפללנו מנחה בנפש שמחה. משכילינו התפילה היה עוד היום גדול. החילונו לאסוף כלינו לאִטנוּ. עד שאנו עושים כה וכה והנה נגלו לעינינו שלושה מאנשי הג’מאעה בשביל בראש ההר, הולכים לאִטם לצד מערב. והם שיך יוסף אדהבי, חג' מוזפר אִבּן מונקז ועוד אחד, הכרתיו ושכחתי שמו. תמהנו מראותנו אותם פתאום בזה המקום. רגזנו בלבנו למראה עינינו וכמו רגש בחילה עלה בגרוננו. חשבנו, מוטב לא נביט לעברם ונַפנה מבטנו מדרכם. וגם הם נראו כמו התפלאו מפּגשם בנו לפתע במקום לא פיללו והיו מדדים והולכים לאִטם. ותוך כדי הליכתם אמר אחד מהם מרחוק: שלום עליכם. ורבנו ענה להם: ועליכם השלום והוסיף ואמר (ואנו מתפלאים ותמהים לדברו): התכבדו, קרבו ובואו. ולנו אמר בלחש: אַל תרגזו, בני. משלוּ ברוחכם ואַל יחר אַפּכם. ובעוד הם מתקרבים אלינו אמר לנו: אדמה ואחוש לא מקרה, ולא לחינם, הביאתם עתה רגלם למקום הזה. יד ההשגחה בזאת אחזה.

ובינתים קרבו למושבנו ורבנו הושיט ידו להם לשלום וישבו ממולו סמוך למעגלו.

הגשנו לפי הנימוס לפניהם משארית הפירות והמגדנות.

פתח רבנו ובירכם שוב לשלום. ועם שפּני אנשינו כולם היו ביובש ובעצבוּת, בפרט יוסף ג’מיל ויעקב צור, נתתי אני עיני ברבנו וראיתי עיניו כמו תוהות וטעונות הרהורים כדרכו טרם יחַבּר שיר או יהגה רעיון להסביר.

מיד קמתי וישבתי, כאילו בדרך אגב, מאחרי עץ־הזית סמוך לרבנו, נסתר מעין היושבים במעגל, כדי שאשמע ואקשיב כראוי, פנקסי הקטן בידי ועטי נטוי, לכתוב מלה במלה מפיו בלא שינוי.

פתח רבנו ואמר: הו, כבוד שכנינו, השלום עליכם בבואכם למושבנו. אַל־נא תראו פגישת־פתע זו עמנו בזה המקום ובזו בשעה כמקרה־פגע או כסימן לא טוב, חלילה. אם כך דעתכם טעות עמכם. לא מאתנו ולא מאתכם באה זו הפגישה. אין בני־אדם בעלים לזמן ולמקום. קובע הדורות ובורא האדמות הוא השליט עליהם. הוא המזמן בני־אדם והמכוון צעדם.

וטרם אגיד לכם אשר יתן אלוהים בפי, זאת אודיעכם, אדוני: האמינו־נא לי בלא שבועה – כל אשר בפי אמת צרופה היא, טהורה מכל שיח תפל ומכל שיג אפל. הנה לפני הופעתכם לפנינו לא חשבתי על־אודותכם ולא ידעתי כי אדבר אליכם, אולם ברגע שנגליתם למולנו, כמו כף־יד טפחה בבת־אחת על חזי והפעימה לבי ואחוש אשר עלי לקרוא לכם ולדבר דבר באזניכם. עתה אדע כי זולת כל אשר נגלה לפני אנשי השלטון מפי העדים על עלילתכם עלינו אראה עתה אני בעיני עוונכם גלוי וברור, חטא כבד חטאתם כלפינו, לא תוכלו היטהר על־נקלה ממנו.

אמר שיך יוסף אדהבי: מחילה מכבודך, איכה תראה ובמה תראה כל־כך נכון וברור וגלוי?

אמר רבנו מהרה: בפניכם. אראה בפניכם תו קודר כאוֹת חתום יורד מתחת לעינכם עד לפיכם. הביטו־נא אתם אל עצמכם.

[ואנו נשאנו עינינו כולנו בבת־אחת אל פניהם, ואף אני הטיתי ראשי מאחרי העץ להביט, ולא ראיתי דבר בפניהם, ואחר־כך ידעתי שגם אנשינו לא ראו דבר.] אולם הם, ארבעתם, הביטו איש בפני רעהו והיו כנכלמים. רגע העמיקו מבטם בתמיהה והרחיבו עיניהם מפליאה – אות וסימן שהם ראו מה. אז שלחו מבטם בזה ובזה כאנשים תוהים, תמהים מזה המחזה. וטרם יֵדעו מה יעשו – חזר רבנו לדברו ואמר: לא יש בכוונתי, חלילה, לגרום לכם עלבון או קנטוּר או כל דבר רע אשר הוא. לפיכך, הבקשה מכם, אַל תפסיקו דברי, אַל תרגזו לדברי, אַל תפקפקו בדברי, עדי אָתם שיחי.

ורבנו עצר בדברו והחריש רגע ארוך. אחר פתח ואמר: לא בא זה התו בפניכם לשוא כי לאות ולקו למען תאמינו: אשר אדבר אליכם לא מלבי אדבר כי מלבכם, מאשר מצוי בכם והוא מטבע עמכם. ואין אתם בזו השעה ובזה המקום לעצמכם אבל סמל ודמות לעמכם.

יש ויש מעלות ויתרונות הרבה לכם, העמים הערבים המוסלמים, באו לכם מעצם טבעכם, טבע שבטי מדבר, ומזכות קדושת דתכם האיסלאם. מוחמד נביאכם נביא־אמת היה. בּשׂוֹרת אלוהים הביא לכם. ראשית אונו, שרשי פּעלו ועיקרי תורתו – אורות ממרום המה. אולם קורות ימיו ומהלך דרכיו – גם אור וגם צל בהמה. הוא נביא לבני־המדבר, נשלח לגאלם מהבלם ולשנותם מכסלם והצליח מסעו והגדיל עשה, עדי נטע אמונת אלוהים בלבבם. אך באחת טעה ונכשל, כי שם יעודו בחרב כסמל ומשל, כאשר תעידו בעצמכם: דין מוחמד בסיף. על־כן רצח ודם קלים בעיניכם מעודכם.

ואולם דעוּ, הבינוּ:

אִי לדת תטיף לרצח!

כהיפך הפחם מן השלג כן הדם מן הדת.

הדם – מתת אלוה, נפלאה מכל פלא, לאדם.

הדם – קדוש־מקודש עדי עד.

הדם – רז מן רזי אלוהים.

הדם – גילוי זיק קט משלהבת אלוהים באדם.

הדם – אות ברית־אלוהים עם כל חי.

הדם – הוא הנפש והנפש יצירת אלוהים.

כי פגעת בנפש – בפועל אלוה פגעת.

והייתכן כי אלוהים יצווה רצח?

זה שקר גדול כעולם ומלואו גדלו.

ואשר בא בספרכם על מלחמות והרג – אַל תתמהו.

אכן הקוראן ספר מקודש אם כי לא מוּרד (משמים).

זה ספר בּשׂוֹרה לעובדי אלילי־שוא.

בין דפּיו אצור קול ממרום, הלא הן ה"סורות המֶכָּאות".

ואולם ברובו הגדול – קול אדם ידבר בו. קול אדם בתומתו ובחולשתו, בכשרונו ובחשבונו, בישרוּתו ובטעותו, גם בזעמו ובנקמו. אבל זה הספר מנת חלקכם, הוא עולמכם, הוא הולמכם, הוא מקורכם; מרוחו קמה רוחכם, מגדולתו עלתה גדולתכם, ממנו צמחו וגדלו גדולי חכמיכם כמו: אלפרבי ואבו עלי אל חוסין אבן סינא, וזה החכם הצעיר מקרטבה הפילוסוף אבולוליד מחמד אבן רֻשד ואדיר החכמים מחמד אבן מחמד אלגזאלי. ואולם יום יבוא, אשורנו ולא קרוב, בו תכירו בעצמכם שורש טבעכם ועוצם טעותכם – אז תינחמו מרעתכם.

וכי תשאלו שוב כאשר שאלתוני פעם ופעמַיִם, אם ככה, על מה ולמה רמה קרן מאמיני האיסלאם וגם גברו וגם עצמו וגם עלו על במתי ארץ ואף מאמיני ישוע גדלו ועשו חַיִל ורחב שלטונם עלי אדמות ואילו ישראל, העם הנבחר, גדועה קרנו ודלה עמידתו והוא קטון גויים ובזוי עמים זה שנים אלף ומעלה?

שמעו מעני עוד פעם אחת על כל אשר שמעתם בעת ביקוריכם:

אכן שנים אלף אות ומופת הן לכל אדם ולכל עמי תבל רק לא לישראל, יען בורא הכל, אשר בחר בנו ונתן תורתו לנו וקבע כרצונו גורל חיינו וגזר כחכמתו יעוּדוֹ עלינו – כל אלה פעל ועשה לא בדרכי אנוש ולא במידות בני־אדם אבל בדרכים ובמידות אלוהיות. ואנו מאמינים אמונה עמוקה ושלמה בדברי מלכנו דוד המשורר באמרו: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. אם כך, לא ארכו עלינו יסורינו ועלבון גלותנו מידי אלוהינו רק יום אחד, יום אלוהים. ואם כי אנו כבני־אדם, בשר ודם, הרגש נרגיש מכאובינו והשפלתנו בימי בני־אדם, אבל זאת גדולתנו וזה כוחנו כי נישא תמיד על ראשנו מידות שמים ממעל בארץ מתחת. זה גורלנו מיד אלוהים, זה יעודנו מחפצו, על־כן נצפה באמונה אומן, בלב שלם ובנפש חפצה ליום המחרת לגאולתנו וגאולת כל עמי תבל. על־כן נחפש ונחקור כל הימים עלי אדמות תיקון מידותינו והטבת דרכנו כדי לקרב גאולתנו וגאולת כל האדם.

ועוד אחת אגיד לכם ואחדל: אם שמתם לבכם לאמרי על יום הבורא, אשר הוא כאלף שנים, דעוּ וזכרו אשר אולי הואיל האל לגדלכם ולרוממכם בראשיתכם יום אחד או שנַיִם לנסיון ולמבחן. ואולם לא לעולם חוֹסן. גדולתכם ועשירותכם וחכמתכם עלולות להתנדף כעשן אם לא תחדלו מהלוֹך ברוּם לבכם ובצרוּת עיניכם גם ביום הבא. תנו לבכם וגוּרו מגורלכם ביום הבא, כי יום לה' על כל גאה ורם.

נדם קול רבנו. נשארנו דוממים משתאים לשיחו כמו היינו חולמים שמעוֹ. הן לא ציפינו לפגישה זו עם משנאינו והוא כאילו קירבם מרצונו אלינו. ראיתי גם אותם נבוכים בשבתם ואחר רגע פתח פיו שיך יוסף לשון מתונה ואמר: אכן יפליאנו זה המקרה מראותנו ומשמענו אשר לא הסכּנו ראותו ושמעוֹ. אכן דברי כבודך נכבדים יקרים, בהם גם טובים גם מרים. אולם אֶתמה אשר הקשית לדבר נגדנו והרבית להוכיחנו כשופכי דמים וכאילו יסוד האיסלאם חתום וכתום בדם ורצח. הכי רק אנו אחזנו בחרב למען אמונת האיסלאם? ועמים אחרים לא עשו גם הם כזאת למען חַזק דתם? ואני אזכור קריאתי משכבר הימים בספר תורתכם ככתוב שם: כי יבואו בני ישראל לארץ הכנענים לא רק יהרסו מזבחותיהם וישמידו מקדשיהם כי אם יכו לפי חרב מקטן ועד גדול ולא ישאירו כל נשמה – ולמה איפוא – הכבדת עלינו עוון הדם והחרב? רק זאת אשאל ולא אוסיף.

אמר רבנו: אמת נכון הדבר. עם זאת יש הבדל גדול ורב בין פועל בני ישראל, על־פי מצוַת אלוהים, ובין פועל מוחמד והאיסלאם אחריו: אנו צוּוינוּ להשמיד ולאַבד עמים עובדי־אלילים, למען הכרית כליל עבודות־אלילים בזוּיות ונאלחות מעל־פני האדמה לעד. זה היה גמול לרשעתם. ואילו מוחמד ואנשיו בשעתם הכו לפי חרב יהודים, עובדי אל חי, הוא האל בו הכיר מוחמד מעצמו ואשר מעַמו, מהיהודים, למד הרבה ולהם חייב הרבה – אותם הכרית כליל. טבח היהודים בערב שבט אחר שבט, – כפי שמסופר, לא בפי איש זר, כי אם בפי איש מוסלמי, כותב קורות ימיכם הראשונים, אבן הִשָאם, – הוא מעשה־זועה לא נשמע כמוהו מימות עולם. על־כן אמרתי תנו לבכם והיטיבו דרככם והיטהרו לקראת היום הבא.

אך כילה רבנו דברו האיצו השנים האחרים ברמיזה בשיך יוסף לקום. עמדו, אמרו שלום חטוף בין שפתותיהם ונחפזו לדרכם.

היינו אותה שעה טעונים שמחה ועצבות כאחת. שמחה – משמענו דברים מהוללים מפי רבנו מרוממים הרוח ומסעדים הנפש. ועצבות – מראותנו פני צוררינו זועפים וכמו לענה ורוש עורפים.

ואני יותר מכולם – הציקתני רוחי ולא ידעתי נפשי, אימה ופחד רחשי וכבד עלי ראשי.

ואמנם מן אותו היום ואילך יצאו הענינים, ענין אחר ענין, דחופים רדופים, כמו נחפזו ממרומים להביא הקץ בקרב ימים.

ראשונה הודיענו אסטיפאן למחרת היום, שיצא דינו של הבחור הזד תופיק למאסר חצי שנה כבול בכבלים, בעוון כזביו ומעלליו בכוונה, שעשויים לגרום בלבולים ומדנים במדינה.

ואחר יומים נתפסו בידי הרשות שלושה מן המוסלמים וביניהם שיך יוסף אדהבי (ויתרם נעלמו ואינם). מהרה הועמדו לפני החוקר ויצא דתם לגירוש מן המדינה.

ובשלהי חודש תמוז בא אסטיפאן ובישר לנו, שהסנשוֹ דיבר טוב למלך על רבנו והואיל המלך כי יובא רבנו לפניו בשבוע הבא.

ועם כי רבה שמחתנו וגברה תקותנו כי בעזר אלוה יאיר המלך פניו לרבנו ותצמח טובת ישע לעניננו – עם זה היה רבנו דואג ומצר ואנו עמו, שתחול עת הראיון עם המלך בימי בין־המצרים, בין תמוז לאב, וחס וחלילה שיעלה מכשול או פגם מן הראיון בימים שבין המצרים. אבל שוב בא אסטיפאן וסח לנו, שהגיעה משלחת שרים מבית המלכות בפרנקיה והמלך יהיה בהתעסקות עמם ולא יקום ראיון רבנו לפני המלך רק אחר שלושה או ארבעה שבועות. אז כמו נגולה אבן מלבנו, נחה דעתנו ושקטה רוחנו.

אבל, אהה, מה תקצר עין אדם להביט ובינת אדם להבין. כראיית הזבוב הקטן כן ראיית האדם. צעד אחד יצעד לתומו ומשנהו נעלם מעמוֹ.

הן אמנם באו ימי בין־המצרים לקצם. בערב תשעה באב, בערוב היום, ירדה כל העדה כשלושה מנינים לכותל המערבי. התפללנו ערבית ומשהחשיך היום ישבנו על הארץ, פנינו לעבר הכותל ועינינו צמודות לספרים ואמרנו קינות לאור הנרות שבידינו. משכּילינו התפילות אמרנו קדיש, נשקנו האבנים ומחינו דמעה מעינינו, פנינו לצאת לדרכנו ושמנו רוַח בין חבורות היוצאים לבל נהיה כמתראים. עודנו עומדים סמוך לכותל והנרות בידינו להאיר דרכנו – חלף־עבר לאזנינו זמזום מחץ ניתר – – – כרע־נפל רבנו על פניו. נדהמנו, הוממנו, רעדה אחזתנו. משהרימונו אותו מעל פניו ראינו חץ נעוץ בחזהו וכותנתו ומדיו טבולים בדמיו. אימה, זעקה, מהומה, מבוכה.

אחר רגע הניע רבנו ידו כרומז לנו מה. נאלמנו. הקשבנו. התישר קצת מנעוַת כאבו. רמז לנו לעזור לו והוא, בעצם ידו, חלץ החץ מבשרו. גבר קילוח הדם. אז לחש מה ונדם. שב ולחש: ברֵיאָה… אין תקומה… הדם יִתם… אַל בכי… אַל אֵבל… הן בכרמל – – – הוּגד לי – זאת… למען… התמורה… הגאולה… אשריני… שכך עלתה לי – – – יום יבוא… וישראל… המונים־המונים – – – שמע ישראל… ה'… אלוהינו… ה' אֶ–ח–ד.

בבת־אחת הורכן ראשו. שעוּן על זרועותינו יצאה נשמתו. נשאנוהו הביתה, כל העדה כולה.

ובבית – פליאה ואימה: הדלת פתוחה, החלון מנוּפץ, חפצים ורהיטים הפוכים, שבורים, ספרים קרועים, פזורים. וארגז־הממון הקטן ריק כולו. חברים אחדים אספו הדפים הפזורים.

לשמע המהומה עלו חג' רשיד וברהוּם. ראו עיניהם – ויללוּ. וחג' רשיד נפל והתעלף. בּרהוּם ושנים מאנשינו נשאוהו לביתו.

בין כה וכה הבחנו – יעקב סרוק ויוסף ג’מיל אינם עמנו.

לאחר שעה ארוכה חזרו וסיפרו: משראו בהוציא רבנו רוחו נחפזו ורצו לבית אסטיפאן ויחד הלכו והודיעו האסון לסנשוֹ. מיד פקדו אנשי השלטון לשמור ולבדוק כל יוצא מכל שערי העיר בבוקר.

ואמנם למחרת היום בבוקר נתפס מוסלמי מתחפש בלבוש רוכל סירייאני ב"שער העמוד".

משהועמד לפני הסנשו, מיד הכירוהו יוסף ג’מיל ויעקב – הוא הוא חג' מוּזפר אבן מונקז. בה בשעה באו אל ביתנו שלושה מפקידי השלטון ורשמו הדברים מפינו כאשר קרו.

אחר הצהרים יצאה כל העדה ללוָיה. ואסטיפאן ושני שרים באו מטעם הסנשוֹ ללוָיה.

בנחלת שדה, מחוץ לחומה, לא רחוק משער נבּי דאוּד, הוא שער ציון, הבאנו לקברות את רבנו מאור עינינו פאר עמנו.

תנצב"ה

י' באב התת"ק.

 

סיום    🔗

אמר משה יהודה אלישמע תושב ירושלים:

זה כחמש שנים גמרתי כתיבת הספר אלה מסעי רבי יהודה הלוי ולא כתבתי סיומו עד היום הזה, יען היינו מצפים כל הימים כימי שלוש שנים לצו המלך, יתיר ויחונן בני עמנו לבוא לשכון בארץ־קדשנו. ואמרתי יהי רצון כשנזכה בכך אסיים הספר בכי טוב, היינו בבשׂוֹרה טובה ובנחמה גדולה לישראל בתפוצות הגולה. ועתה למודעי אני צריך. המלך פוּלקו, נפטר, עליו השלום, כשלוש שנים אחר הסתלקות רבנו ז"ל וימלוך אחריו בלדווין. ומהיות לב הסנשוֹ, ה' ישמרהו ויחַיהו, טוב לעדת ישראל בירושלים היה משתדל כל הימים לדבר טוב על ישראל וקמעה־קמעה הסב לב המלך בלדווין ולב הבישוף הגדול לחונן את בני ישראל בטובה וחסד. ובחכמתו ובטוב לבו עשה והצליח. וזה כשנתים הוצא צו מאת המלך לאמור: מוּתר לעם היהודים לעלות לשכּון בארץ־הקודש רק עשר נפשות לשנה.

ואז כתבנו כולנו, ורבי חיים סתרי עמנו, איגרות לספרד ולמצרים כי הנה התחילה עת לחננה.

ואמנם מוסיפים ובאים שנה־שנה מנין אחד ויותר ואין מקפידים הרבה. ואשתקד בא אַבּוּ סולימאן אבי יוסף ג’מיל ומשפחתו ובת רבנו יהודה ובעלה ונכד רבנו יהודה והגבירה רוּחיה וילדותיה. וזכינו לשמוע בחתונתם בחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, וגם הגביר רם המעלות, הטוב לשמים ולבריות, זכה בבן זכר וקרא שמו יהודה וגם אני הבאתי משפחתי ובית אבי.

הודו לה' כי טוב. ברוך ה' לעולם אמן ואמן סלה.

י"ט באלול תתק"ו.

¹⁴²: הספרדים משתמשים בפסוק זה כרמז למטבעות־הכסף, שהם הם “המדברים”, להם הכוח לפעול ולעשות.