העובדות הרבות המתוארות בתורה מסביב לפרשת ירידתו של יוסף למצרים ועד לעלית בני ישראל ממנה מוסרות תמונה חיה ואמיתית על הארץ הזאת בתקופה הקדומה ההיא, וחיי האומה שישבה בה. תאורי התורה הציוריים והמלאי חיות והתגליות הארכיולוגיות למיניהן המשלימות ומאמתות את הנמסר בתורה על השתשלשלות המאורעות, מאפשרים רקונסטרוקציה רחבה של התרבות כפי שהיתה קימת במצרים של אז.

אופיה של האומה המצרית ודמותה עוצבו בעיקר על ידי הגאות והשפל של הנילוס הגדול המשקה את אדמות הארץ, שלא יורד בה כל גשם במשך השנה. לכל אורכה ורחבה של הארץ נחפרו תעלות השקאה על מנת להביא את מי הנילוס לשדות האכרים. זריעת השדות בוצעה בעודן מוצפות מי הנילוס. על פי שטה מקורית ויעילה, האכר עבר על שדותיו בסירה קטנה ופזר את הזרעים על המים. עדרי בקר שהובלו במיוחד דרך השדות הצניעו את הזרעים בטלפיהם בתוך האדמה הרטובה. פעולת הקציר בוצעה בדרך כלל באמצעות מכשירים פרימיטיביים, מגל עשוי ברונזה ועוד. התבואה אוכסנה בערים מיוחדות ששמשו אסמי תבואה מלכותיים “ויקבץ אל כל אכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן, אכל בערים אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה” (בראשית מ"א, מ"ח), מחוץ לתבואה גדל האכר גם כל מיני ירקות והנהר ספק דגים למכביר: “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים” (במדבר י"א, ה'). מצב החקלאות היה תלוי כפי שהוסבר לעיל בשטפונותיו העונתיים של הנילוס. בשנים שלא עלה הנילוס על גדותיו במדה מספקת שרר רעב בארץ. בכתובת מענינת שנמצאה על קבר של אציל מצרי אנו קוראים בין היתר:…כשבאו שנות רעב, חרשתי את כל שדות הכפר עד לגבולותיו הדרומיים והצפוניים, והחזקתי את אנשיו בחיים, וספקתי להם מזון. נתתי לאלמנה כמו לזאת שיש לה בעל, לא העדרתי פני גדול על קטן בכל מה שנתתי, אחרי כן באו שוב (שנות) “נילוסים גדולים”, עשירים בתבואה וכל הדברים…

בדרגה חברתית מעל לאכרים הפשוטים עמדו האצילים “הרוזנים” ששלטו שלטון מוחלט בערים הבצורות ובכפרים שמסביבן ולעתים אף על מחוז שלם. השלטון המרכזי במדינה היה מרוכז כולו בידי המשנה למלך שלידיו נמסרו התפקידים החשובים ביותר של נהול כל עניני המדינה. סמכויות כאלה נמסרו ליוסף מידי פרעה “ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים” (בראשית מ"א, מ"ד). על תפקידיו הכלליים של יוסף כמשנה למלך מסופר בקצור נמרץ בבראשית מ"א, מ’–מ"ב: “אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך”… “ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים”. ידיעה מפורטת על פעולותיו של המשנה למלך במצרים אנו מקבלים מתוך כתובת בקברו של רה־מי־רע המשנה של טחותמס השלישי (1502–1452 לפני ספירת הנוצרים) ממנה, מתברר, תוך אמות מוחלט, של מה שכתוב בתורה כי המשנה היה ממונה על ביתו של פרעה, עבדי ארמונו, פקידיו. מתפקידי המשנה למלך היה גם לפקח על כל אוצרות המדינה ומקורות המזון שלה שהיו מתחלקים בהתאם להחלטותיו והוראותיו. המשנה למלך הווה גם את האינסטנציה המשפטית הגבוהה ביותר בכל ארץ מצרים, מחוץ לפרעה, ואולי לכך התכון הפסוק “רק הכסא אגדל ממך”.

טכס מסירת המשרה הרמה הזאת על ידי פרעה התבטא בעקרו במסירת טבעת פרעה לתוך ידו של המשנה למלך, תוך ידו, דוקא, ולא על אצבעו.

“ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף”… (בראשית מ"א, מ"ב). על אחדים מהציורים שנמצאו לאחרונה מתואר המעמד של מסירת הטבעת על ידי פרעה על כף ידו של אחד משריו. מסירת הטבעת לא הוותה איפוא מתנה בעלמא אלא שמשה אותו להענקת סמכות רשמית, וטבעות דומות נמסרו על ידי המלך לכל פקידיו ושריו הגבוהים. בקברו של אחד הפרעונים נמצאו לא פחות מ־2000 טבעות מסוג זה. מנהג דומה של טכס מסירת סמכות על ידי טבעת היה קיים גם אצל מלכי בבל ופרס (דניאל י', י"ז; אסתר ח', ח'). בגדי השש שהלבישו את יוסף: “וילבש אותו בגדי שש” (בראשית מ"א, מ"ב), היו המלבושים הרשמיים של המשנה למלך והשׂרים הגבוהים במדינה. כמו כן שמש רביד הזהב על צוארו של המשנה למלך אות כבוד מיוחדת מיד פרעה: “וישם רביד הזהב על צוארו” (שם). בתמונות רבות שנשתמרו בתוך קברות השרים מתוארים טכסי מסירת הרביד בהרחבה רבה כנראה תוך מגמה להנציח את המאורעות ההסטוריים האלה שהיתה להם חשיבות פוליטית יוצאת מהכלל.

מרכבת פרעה וסוסיה היו מקושטים ברוב הדר ופאר בכסף וזהב. אולם גם למשנה למלך היתה מרכבת סוסים משלו שהיתה אות וסמן לשררה ומלכות: “וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו” (שם). המנהג היה להוסיף למשנה למלך בזמן מנויו למשרה רמה זו שם נוסף: “ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח”. כבוד גדול נתן ליוסף על ידי פרעה בתתו לו לאשה את בתו של הכהן הגדול המצרי, כהן און. כונת פרעה היתה, ללא ספק, לחזק את מעמדו הפוליטי של יוסף העברי בתוך מצרים על ידי נשואים אלו שקשרו אותו למשפחות הכהונה המיוחסות ביותר של המדינה: “ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה” (שם).

כת הכהונה היתה בעלת השפעה רבה מאד בתוך ארץ מצרים. מספר הכהנים היה עצום וההיררכיה של משפחות הכהונה דמתה לזאת של המלוכה. הכהנים העסיקו צבא גדול של פקידים, משרתים ועבדים על מנת לעבד ולנהל את רכושם וכן את קרקעותיהם הרבים שהקיפו כשליש מכל שטחה של מצרים. אדמות הכהנים היו פטורות ממס בנגוד לרכושם של כל אזרחי המדינה ככתוב: “וישם אתה יוסף לחק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחמש רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה” (בראית מ"ז, כ"ז). כשעלה מלך חדש על כסא המלוכה במצרים נהגו להוסיף לו על שמותיו, שמות ותוארים חדשים לזכר המאורע החגיגי וכאות כבוד מלכותי. תוארי המלך היו בדרך כלל בין השאר גם “אדון שתי הארצות” או “מלך מצרים העלית והתחתית”. לעובדה מענינת זו אולי מרמזים הפסוקים בתוך התורה הקובעים כי יוסף כמשנה למלך שלט על כל מחוזות מצרים. “ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים” (בראשית מ"א, מ"א), ועוד שם: “נתון אותו כל על ארץ מצרים” (שם, מ"ג). ואותן ההדגשות מופיעות גם בפסוקים מ"ד, מ"ו שבאותו הפרק. המלך פרעה השתמש בשני כתרים. בבקורו במצרים העילית נהג להופיע בכתר המיוחד של מחוז זה אולם בהופעותיו הרשמיות והפומביות במצרים התחתית שם על ראשו את כתרה של ארץ זו.

מלך מצרי חדש נהג לבנות לעצמו ארמון מלכים מיוחד ובדרך כלל לא השתמש בארמון אביו. מענינת העובדה שארמונות מלכי מצרים לא נשתמרו עד לימינו, חוץ מזה של רעמסס השלישי מהשושלת העשרים. הסבה נעוצה בעובדה שרוב בניני מצרים מחוץ למקדשיה ובניני פאר אחרים, הוקמו מלבנים שהתפוררו בנקל. עבודות הבניה וכן הכנת החמרים והלבנים בוצעו בעיקר על ידי העבדים. “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים” (שמות א, י"ד). “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס” (א, י"א) וכן שמות ה', ב'. “לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים… ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם”: אולם עבדים הועסקו גם בעבודות אחרות במשק המדינה: “ובכל עבודה בשדה” (שם). המצרים היו נוהגים לחנוט את מיתיהם. אולם מנהג זה התפתח רק בשולשלות המאוחרות יותר. ימי החניטה אצל מתים רמי מעלה היו ארבעים יום וימי ההספד שבעים יום. “ויחנטו הרופאים את ישראל, וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים ויבכו אותו מצרים שבעים יום” (בראשית נ', ג’–ד'). המתים החנוטים הושמו לתוך ארונות: “ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים” (שם, כ"ו).