דברים יא יא.  ↩︎

בהמשך שם: ‘וללמדך שלא כדרכי בשר ודם דרכי מקום. בשר ודם קונה לו עבדים שהם זנים ומפרנסים אותו אבל מי שאמר והיה העולם קונה לו עבדים שיהא הוא זן ומפרנסם’.  ↩︎

נסיון למחקר מונוגראפי יש לראות בחיבורו של ר' פטאי, המים: מחקר לידיעת הארץ ולפולקלור ארצישראלי בתקופת המקרא והמשנה, תל אביב תרצ"ו. ראה שם הפרק על הספקת המים, עמ' 80–84, ומילון המונחים שם, עמ' 161 ואילך.  ↩︎

היינו מעיין חדש, וכל שכן ישן. ראה תוספות שם, ד"ה מעין. תנאי זה מצוי רק במסורת שבתלמוד הבבלי, ואינו במקבילות הארץ ישראליות; כך גם אין הסכמה בין המסורות השונות על מספר התנאים.  ↩︎

ברייתא בבבלי, בבא קמא פא ע"א. ובכך עדיפים בני העיר (הציבור) על בעל הקרקע ממנה נובע המעיין, ושימושם במים קודם לשלו. בתלמוד הבבלי (פא ע"ב) נדחתה דעתו של רבה בר רב הונא המחייב את בני העיר לשלם לו תמורת המים, ומכאן שבני העיר הם למעשה בעלי המים. השווה פירושו של ר' יהונתן הכהן מלוניל לבבא קמא, מהדורת ש' פרידמן, ירושלים תשכ"ט, עמ' 227. על מערכת הקדימויות בחלוקת המים ביחס לזרים ולבהמתן, ראה: תוספתא, בבא מציעא יא לג-לז (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 397, שורות 25–31), וכן בבלי, נדרים פ ע"ב.  ↩︎

תוספתא, בבא מציעא יא ח (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 395, שורה 16); ירושלמי, בבא קמא ו, ג ע"ג ועוד.  ↩︎

מסורת זו, אשר על פי פתיחתה – ‘תנו רבנן’ – היה מקום לייחסה למקור תנאי, מיוחסת על פי הדיון הנלווה בתלמוד הבבלי, לאמורא ארץ ישראלי מן המאה השלישית, ר' יהושע בן לוי. עם זאת, ספק אם יש לראות בעשרת התנאים הללו מסורת היסטורית; יותר יש בהם משום הטעמה הלכתית לסדר חיים טבעי, מקובל. לצד אלו מודגם בשתי אנקדוטות השימוש הציבורי במעיין העירוני של העיר ציפורי. לבירור שאלה זו ופרטי התנאים השונים והמסורות אודותיהם, ראה: נ' עמינח, ‘תקנות יהושע בן נון’, שנתון המשפט העברי, ח־ט (תשמ"ב–תשמ"ג), עמ' 301–327. וראה הומרוס, אודיסאה, 7, 129–131 – על מעיין בשימוש בני העיר כמתת אלוהים.  ↩︎

ראה פירושו של בעל הערוך, ספר ערוך השלם. מהדורת י"ח קוהוט. וינה 1926 (מהדורת צילום) (להלן – ערוך השלם, מהדורת קוהוט), ערך: קרנה, מעיין, בריכה. ובמילונם היווני של Liddle & Scott, ערך ’κρήνη‘ מבואר כמונח כולל למעיין, באר ונביעה (ואין בו משמעות של בריכה העשויה בידי אדם). והשווה גם: ש' קרויס ב-

Griechische und Lateinische Lehnwörter im Talmud Midrasch und Targum, Berlin 1899, p. 565

[להלן – LW] ואצל J. Levy, Wörterbuch über die Talmudim und Midraschim, Berlin, 1924 (להלן – לוי, Wörterbuch). ‘קרונה’ בהקשר שלפנינו – מעיין העיר. לדעת ד' שפרבר הצורה היוונית של המינוח שלפנינו בלשון חכמים הינה κροῦνα῀' ראה: Greek and Latin Words in Rabbinic Literature, שנתון בר אילן, טז–יז (תשל"ט), עמ' 24. צריך לומר שמונח זה ציין בעולם ההלניסטי את ‘בית המעיין’ כמונח הכולל את מתקני המים הצמודים למעיין בהם מתקני רחצה ועל כך F. Glaser, Antike Brunnenbauten (KPHNAI) in Griechland, Oesterreichische Akademie der Wissenscaften, philosophisch-historische klasse Bd. 161, Wien 1983, pp. 165–175  ↩︎

בבלי, מגילה ל ע"א-ע"ב. במעשהו ביקש לבטל בפועל את הצומות לזכר החורבן. מעשה הקשור כפי הנראה בתקוות משיחיות ששררו ביחס אליו בקרב בני דורו, ולתדמיתו העצמית של רבי. על כך מ' אברבך, ‘חזקיהו מלך יהודה ורבי יהודה הנשיא: הקשרים המשיחיים’, תרביץ, נג (תשמ"ד), עמ'  ↩︎

1. אם אכן היה קרונה של ציפורי מעיין העיר, אפשר שמעשהו של רבי במקווה מים ציבורי – כמעיין, לא היה עומד אולי במבחן ביקורת, כביקורתו למשל של פרוקופיוס במאה השישית על מנהגם של בני העיר היירופוליס (Hieropolis) שעל הפרת לרחוץ ולכבס במעיין העיר Buildings, II, 11, 17 (Trans. H.B. Dewing), Loeb Classical Library, 1940, p. 161

ירושלמי, כתובות א ו, כה ע"ד. השווה: בבלי, כתובות יד ע"ב פרשה מורכבת זו של מעשה אינוס בעונת הרחצה במעיינות נדונה בהרחבה מחדש על ידי ד' הלבני, מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד לסדר נשים, תל אביב 1968, עמ' קמו ואילך. וראה גם ש' ליברמן, ‘תיקונים למאמר בקרונה של ציפורי’, סיני, נה (תשכ"ד), עמ' דעח–דעט ושם הע' 3. עדות על רחצה ציבורית, במעיין, מצויה בפי רבי, ראה: תוספתא, עירובין ה כד (מהדורת ליברמן. עמ' 116; מהדורת צוקרמנדל, עמ' 147, שורה 26). ידוע גם כי מעיינות שימשו את עולי הרגלים בדרכם לעיר. ראה, למשל, הסיפור על נקדימון בן גוריון מעשירי ירושלים המבקש הלוואת מעיינות מים לעולי הרגל, בבלי תענית יט ע"ב. וראה גם להלן בעניין הבארות, הערה 76. אין צריך לומר שמעיינות חמים דוגמת חמת טבריה או חמת גדר שימשו את הציבור לבילוי, רחצה ומרפא. אודות האחרונה ראה, למשל, בהקשר להלכות שבת בבלי, שבת קט ע"א ועדותו של אבי הכנסייה אפיפניוס (המאה הד') אודות בני הנשיאים 30 Panarion, Haeresis, ותרגומה העברי של פרשה זו ז' רובין, קתדרה, 26 (תשמ"ג), עמ' 108–109. עדויות נוספות ודיון ראה אצל א"ש הירשברג, ‘מקומות המרפא בארץ ישראל’, התקופה, ו (תר"ץ), עמ' 215 ואילך.  ↩︎

קווים לתולדות ההתפתחות הטכנולוגית של מערכות המים היווניות רומיות מתעלות חצובות ואמות המסתייעות בהפרשי גבהים ועד לאמות משוכללות ששרידיהן נראים גם כיום, ראה: K.D. White, Greek and Roman Technology, Ithaca 1984, pp. 157–173  ↩︎

המשל מובא כתשובה לשאלת המדרש, מדוע לא הובאו עשרת הדברות בראשית התורה.  ↩︎

עיר.  ↩︎

מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו, ה (מהדורת הורוביץ־רבין, ירושלים תש"ל², עמ' 219).  ↩︎

היינו ערי המקלט (לרוצחים בשגגה. שש ערים במספר: שלוש בארץ ישראל המערבית ושלוש בעבר הירדן). ראה שם, הלכה ב.  ↩︎

בנוסח שבירושלמי: ‘מביאין לשם’, היינו אמת מים. וראה פירוש רש"י, שם. מסורת זו חסרה בנוסחי מדרשי ההלכה לספרי במדבר ודברים, ורק בנוסח שבספרי מסעי עם פירוש רבינו הלל, מהדורת קולודצקי, ירושלים תשמ"ג, עמ' 288: ‘…מגיד שלא היו שם [בערי המקלט] אלא שווקים ובית המחיה’. המונח האחרון פורש על ידי רבינו הלל: ‘היינו מקום מים’. ואפשר יש לכך זיקה למסורת מתוך קטע גניזה של מדרש תנחומא ילמדנו, שפירסם ל' גינצבורג, גינזי שכטר, ב, עמ' 111, על ראמות גלעד: ‘א"ר אבא בר כהנה למה נקרא שמה ראמות גלעד שיש לפניה שתי בריכות של מים’.  ↩︎

תוספתא, מכות ג ח (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 141, שורה 16); בבלי מכות י ע"א. והשווה לנוסח הירושלמי, מכות ב ז, לא ע"ד.  ↩︎

בתנחומא (וכן בשאר מקבילות) המאמר אנונימי, ונוספה הארה: ‘בטכסיס מלך בשר ודם הביא הקב"ה עליהם את המכות’.  ↩︎

τάξις היינו סדר, וכאן סדרי מלחמה.  ↩︎

פסיקתא דרב כהנא, פרשת ויהי בחצי הלילה, יא (מהדורת מנדלבוים, ניוארק תשכ"ב, עמ' 132). השווה: פסיקתא רבתי יז (ויהי בחצי הלילה) (מהדורת מ' איש שלום, ירושלים תשכ"ג, פט ע"ב); שמות רבה טו כז; תנחומא בא, ד (מהדורת בובר, ניו יורק תש"ו, עמ' 40); ילקוט שמעוני, וארא, רמז קפב ועוד. הנמשל הוא מכת דם. והכוונה כאן לסכירת אמת המים המובילה מים לעיר. ראה בובר בתנחומא, שם, הערה כ, מביא גירסאות אחרות: ‘שובר אמת המים’. ומכאן, שאמת המים הנזכרת בספרי דברים, פרשה כג (מהדורת פינקלשטיין, ניו יורק תשכ"ט², עמ' 239) שאין למשוך מימיה מעציה של עיר במצור, הינה דוקא אמה חקלאית.  ↩︎

ראה בקצרה: A.H.M. Jones, The Greek City from Alexander to Justinian, Oxford 1940, pp. 214–215 ובהערותיו, עיין עוד להלן בערך מהלך האמה אל העיר ובתוכה אודות פרונטינוס הממונה על מערכת המים ברומא. ידיעות אפיגראפיות מארץ ישראל (מן התקופה הביזאנטית) המלמדות על אחריות מינהלית זו ועל תחזוקתן של האמות סוכמו על ידי B. Lifshitz, ‘Notes d’Epigraphie Greque', Revue Biblique, 70 (1963), pp. 255–257 . בירושלמי, מעשר שני ה ד, נו ע"ב נזכרים ‘איסתוננסין’ ככל הנראה άστυνόμοι פקידים עירוניים שהיו אחראים בין השאר גם על מערכת המים העירונית (בורות ובארות וניקוז), ראה ג’ונס, שם.  ↩︎

הכוונה לאמת המים של העזרה שבמקדש, שהיתה מנקזת את שפכיו ומימיו אל עמק הקדרון. ראה, למשל: משנה, יומא ה ו. או שמא זו אמת המים שבאה מעין עיטם וסיפקה מים למקדש. ראה להלן, ערך ירושלים, בראשיתו.  ↩︎

משנה, שקלים ד ב; ירושלמי. סוטה א ו, יז ע''א (בשם רבי)` בבלי, כתובות קו ע"ב. הלשכה היתה מקבלת את תרומותיה שלוש פעמים בשנה. ראה: משנה, שקלים ג א. אין מקבלים מן הנוכרים תרומות לאמת המים וכו' על ידי המקרא: ‘ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים’ (נחמיה ב כ). ראה: ירושלמי, שקלים א סוף הלכה ה ו; מו ע"ג. על הלכה זו ראה הערה של ד"ב רטנר, אהבת ציון וירושלים, ירושלים תשכ"ז (מהדורת צילום), עמ' 6. על גביית כספים מן הציבור לצרכים אלו, ואף משכבות אוכלוסייה שבדרך כלל פטורות ממיסוי ועשייה ציבוריים (כיתומים) ידועה הוראה מן התלמוד הבבלי, בבא בתרא ח ע"א (שאין לה מקבילה ארץ ישראלית): ‘רב פפא רמי כריא חדתא איתמי’ [= הטיל חובת השתתפות בכריית בור/אמה חדשים על יתומים].  ↩︎

תוספתא שקלים א ב (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 173, שורה 22). קרי באדר שהרי בראשון בו ‘משמיעין על השקלים’; מכריזים בכל ערי ישראל שיביאו ישראל שקליהם, שכן חייב כל אדם ליתן מחצית השקל למקדש בכל שנה. ראה: משנה, שקלים א א.  ↩︎

במשנה, מועד קטן א ב נאמר ‘מתקנין קלקולי המים’ [= במועד]‘, ונתפרש הדבר (בבלי, שם ה ע"א) שמותר לא רק לחטוט, היינו לנקות את מתקני המים (בורות שיחין ומערות = ביבין) ואמות המים, ממה שהצטבר בהם במהלך החורף ומפריע למהלך המים בהם, אלא אף לחפור לצורכי הרבים, לצורכי מי שתייה. והשווה תוספתא, מועד קטן א ג (מהדורת ש' ליברמן, עמ' 366), ובביאור הארוך שם, וכן הערת ח’ אלבק בהשלמות לפירושו למשנת מועד קטן. המקרים שהובאו בבבלי, שם ד ע"ב היתרו של ר' ירמיה לבני סכותא למעברא נהרא טמימא או בירושלמי, שם פ, ע"ב היתרו של ר' ירמיה לבני סכותא (שבעבר הירדן) לתקן אמתם במועד, מייצגים את היתר התיקון במובילי המים. לעומת זאת, נראה היתרו של רבי אשי לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בורניץ (בנ"א בירם שבבבל) בקרבת העיר סורא, כהיתר לחפירת אמת מים לעיר. וכך נתפרש הדבר על ידי הראב"ד, הובא בפסקי הרא"ש שם. אולם בפירוש ר"ש בן היתום למועד קטן מהדורת צ"פ חיות, ברלין תר"ע, עמ' 13 נתפרש הדבר כהסרת מכשולים בלבד. אשר לזיהויים של המקומות ראה בערכם אצל A. Oppenheimer, Babylonia Judaica in the Talmudic Period, Wiesbaden 1983  ↩︎

במסגרת תיקון המקוואות משכו אליהם גם אמות מים. ראה תוספתא, שם ב.  ↩︎

ראה קטעים מחיבור זה המובאים בתרגומם לעברית בקובץ זה.  ↩︎

בבלי, מגילה כט ע"א. השווה: מסכת שמחות יד א (מהדורת היגער, ניו יורק תרצ"א), עמ' 204. בנוסח שבמסכת שמחות: ‘אין מוציאין אמת המים בין הקברות’ (בנוסחים אחרים לבית הקברות). וכבר הראה ש' ליברמן, בביקורת על תרגום המכילתא דר' ישמעאל לאנגלית מאת י' לאוטרבך (פילדלפיה תרצ"ה), קרית ספר, יב (תרצ"ה-תרצ"ו), עמ' 55–56, שנוסח ‘בין הקברות’ הוא נוסח ארץ ישראלי, ונוסח ‘בית הקברות’ הוא נוסח בבל. ולפי שכל הברייתא עוסקת לכאורה בכבודם של בתי הקברות, ניתן לפרש את שתי הגירסאות באופן מקביל. זו שבבבלי כוונתה שלא להעביר את אמת המים בבית הקברות על מנת להשקות שדה שבסמוך, או אולי לצורכי העיר. ראה, למשל: בית הבחירה לר' מנחם המאירי (מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשכ"ב, עמ' קד). הגירסה שבמסכת שמחות מתפרשת אולי על אמה המנקזת שופכין או מים ממקום אחר אל בית הקברות או דרכו. היבט נוסף להלכה זו ראה להלן בערך ירושלים, הערה 39.  ↩︎

היינו שמושכת מים מן הנהר, נכנסת בחצר מצדה האחד ויוצאת מצדה השני.  ↩︎

משנה, ערובין ח ז. השווה: תוספתא, שם סוף פ''ט (מהדורת ליברמן, עמ' 25). בהמשך: ‘אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה י’ טפחים בכניסה וביציאה' שאם לא כן הרי היא נדונית כרשות אחת ואין לטלטל ממנה לחצר שהיא רשות אחרת ואם עשו לה מחיצה בטלה היא לחצר. וראה חילוקי הדינים בתשובות הגאונים, שהובאו על ידי ב"מ לוין, אוצר הגאונים לערובין – חלק התשובות, ירושלים תרצ"א, עמ' 68, והערותיו של ש' ליברמן, שם, בביאור הארוך, עמ' 436–437.  ↩︎

תוספתא, עירובין ז ג (מהדורת ליברמן, עמ' 127; מהדורת צוקרמנדל, י ד, עמ' 151, שורה 9). דרכן של אמות מים להיות בעלות עומק עשרה טפחים ורוחבן ד' טפחים והריהן כרשות היחיד לעניין הלכות שבת (ועיין שם בהמשך). אולם ראה: בבלי, מועד קטן ד ע"ב: ‘ומתקנין את המקולקלת במועד… שאם היתה עמוקה טפח מתקנין אותה ומעמידין אותה על ששה טפחים’ ובפירוש רש"י שם (מהדורת א' קופפר, ירושלים תשכ"א, עמ' 8), ד"ה ומתקנין: ‘אמת המים רחבה אמה ועמוקה אמה ועל שם כך נקראה אמה… באמה בת ששה טפחים’. השווה לרש"י בבא קמא נ ע"ב, ד"ה דדלאי. אולם אמות המים היו קרוב לוודאי עמוקות ורחבות מן השנוי לפנינו, כפי שעולה מן התיאור בבבלי, שבת קכח ע"ב (אודות בהמה שנפלה). לדעת ש' ליברמן, בביאור הארוך, שם, עמ' 441, מדובר בהלכה זו באמה שחפרוה עבור מי גשמים ואינה מושכת מים מנהר, כמו גומא הנזכרת באותה הלכה.  ↩︎

בנוסח שבתוספתא: ‘חמש גינות’, או גנות בנוסח הירושלמי נזיקין (כתב יד אסקוריאל מהדורת רוזנטל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 80) ומכאן, שלפנינו אמה חקלאית, או בשימוש חקלאי. דרך השימוש המתוארת כאן הינה השקיה או שימוש במים בדרך של מילוי מתקנים או הצפת השטח העליון תחילה, ואחריו בדירוג כל החלקות האחרות.  ↩︎

שכן בעליה מעוניינים, שהמים יגיעו אליה ולא יישארו בעליונות; ולפיכך, מחויבים לתועלתם לסייע בתיקון העליונות. אולם אין בעלי העליונות צריכים לסייע לתחתונה בתיקון קלקולה, שכן הם מעוניינים שהמים הרבים ייוותרו אצלם. וכעין זה (אף כי יש להיזהר בהשוואה) ביחסי שכנים במיבנה עליון ותחתון ראה: ירושלמי, בבא מציעא י, יב ע"ג. וראה ש' ליברמן, ‘ספרו של יוליאנוס מאשקלון “חוקי פלשתינה ומנהגיה” ‘, תרביץ, מ (תשל"א), עמ’ 415–416.עוד על הסדרי חלוקת המים מאמת המים לבורות הפרטיים שלאורכה ראה: משנה, גיטין ה ח. השווה תוספתא, יבמות ד ד (מהדורת ליברמן, עמ' 11; מהדורת צוקרמנדל, עמ' 244, שורה 19) ‘בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון אם קדם השני ומלא הרי זה זריז ונשכר’ וכו’. וסוגיות הבבלי והירושלמי בגיטין, ועיין בביאורו הארוך של ליברמן, תוספתא כפשוטה, יבמות, עמ' 26.  ↩︎

ירושלמי, בבא בתרא א ד; יג ע"א אולם השווה: תוספתא, בבא מציעא יא כא (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 396, שורה 23).  ↩︎

היינו מקום טבילת הכוהנים. ראה ירושלמי, שם.  ↩︎

ירושלמי, יומא ג, מא ע"א. על הפרשי הגובה בין עין עיטם לעזרה ראה: בבלי, יומא לא ע"א. עין עיטם (בערבית: עין עטן) מצוי בסמוך לבריכות שלמה. תיארוכה של האמה התחתונה שהזרימה מים למקדש, נדון בהרחבה בידי י' פטריך, ‘אמת המים מעיטם לבית המקדש והלכה צדוקית אחת’, קתדרה, 17 (תשרי תשמ"א), עמ' 1–23; ולדעתו, יש לראות באמה זו אמה חשמונאית. מסורת בידי חכמים מייחסת את החרבתה של האמה לסיקרים בימי המרד הגדול: ‘אמת המים באה מעיטם, פעם אחת עמדו הסוקרים והחריבוה, והיה אחד מהם נוטל את בנו והולך לאמת המים מבקש לשתות ולא היה מוצא לשתות והיה התינוק מדבק לשונו אל אמת המים הה"ד דבק לשונו יונק אל חכו בצמא’ (איכה ד ד)‘. איכה רבה, ד ד (מהדורת ש' בובר, וילנא תרנ"ט), עמ’ 144. וזו כנראה אמת המים שהיו מתקנים אותה משיירי הלשכה (לעיל, הערות 26, 27). במימי אמה זו לא נעשה לכאורה שימוש לצרכים פרטיים, כעולה מן המימצא הארכיאולוגי מן העיר העליונה בירושלים. ראה: נ' אביגד, תגליות ברובע היהודי בירושלים, תקופת בית שני, ירושלים תשל"ו, עמ' 9, 10, 13.  ↩︎

משנה, ידים ד ז. סיכום מסורות חלוקות אלו ופירושן הובא בהרחבה על ידי פטריך (לעיל, הערה 38), עמ' 14–11.  ↩︎

תוספתא, עירובין ו כה (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 150, שורה 16 בשינויים). לדעת ליברמן, בביאור הארוך, עמ' 436, אין מדובר כאן באמה הבאה מן הנהר, אלא בחריץ מלאכותי שחופרים בני אדם על מנת שיתמלא מי גשמים.  ↩︎

ההלכה עוסקת בדלייה מרשות אחת [אמת המים] לרשות אחרת [הבית = רשות היחיד] שהיא אסורה בשבת. יש לציין, כי בהלכה החיצונית הקדומה, כזו שבספר היובלים ב, כט; נ, ח. ננקטה גישה חמורה יותר. השווה עוד להלכה שבמגילת ברית דמשק ו כד (מהדורת רבין. אוקספורד 1958, עמ' 55), ולכל העניין ראה: Lawrence H. Schiffman, The Halakhah at Qumran, Leiden 1975, pp. 102–104  ↩︎

בכתב יד ערפורט [= צוקרמנדל] – טראפליס; ובכתב יד לונדון – טרבליס. וכפי הנראה יש לזהותה עם טריפולי שבלבנון, ונקראה גם אטרבוליס, ובה הורה ר"ש בן לקיש הלכה. ראה: ירושלמי, שבת ג ז, ו ע"ג. ראה: ש"י ראפפורט, ‘אטריבוליס’, ערך מילין, פראג תרי"ב, עמ' 29; A. Neubauer, La Géographie du Talmud, Paris 1868, p. 298  ↩︎

בכתבי יד ערפורט ולונדון – רבן גמליאל. וראה ביאורו של ליברמן, שם, לפסקו של רשב"ג.  ↩︎

במשנה, שם ח ז לא נזכרת ציפורי כלל. על אמה זו ראה: ש' קליין, ארץ הגליל, ירושלים תשכ"ז, עמ' 93; צ' צוק, ‘אמת המים של ציפורי’, בקובץ זה.  ↩︎

תוספתא, עירובין ו כו (מהדורת ליברמן, ניוארק תשכ"ב, עמ' 26; מהדורת צוקרמנדל, עמ' 150, שורה 20). ולפיכך לא נעשו המים רשות לעצמם (היינו כרמלית), ולכן לא נאסרה דלייתם בשבת.  ↩︎

היינו ῥοή– זרם מים, נהר. ראה מילונם של Liddle & Scott בערכו, וכאן הכוונה אולי לאמת העיר. וראה ‘איירא’, ערוך השלם, מהדורת קוהוט, וכן Wörterbuch של לוי, בערכו. אולם לדעת ל' גינצבורג בהערותיו לערוך השלם של קוהוט, ש' קרויס, תוספת ערוך השלם, וינה תרצ"ז, עמ' תכד, מקור המלה הוא סורי, ופירושה יורה, וכאן יורת בית המרחץ של ציפורי. וכמותו פירש ש' ליברמן, קרית ספר, יד (תרצ"ז–תרצ"ח), עמ' 223.  ↩︎

ירושלמי, מועד קטן א ב, פ ע"ב. על פי תקנת יוחנן כהן גדול, לאסור עבודה שאינה צורך המועד בחול המועד. ראה משנה, מעשר שני ה טו. השווה: משנה, סוטה ט י; תוספתא, שם סוף פי"ג, ובביאורו הארוך של ש' ליברמן, שם, עמ' 747–748.  ↩︎

Castellum ראה במילונם הלטיני של Lewis & Short והוא מבנה – בריכה או מגדל, בו נאספים מים הבאים מאמת המים וממנו יוצאים צינורות או תעלות המחלקים את המים בכיוונים שונים. וראה ביאורו של ש' קרויס ב־ LW שלו, עמ' 556. השווה עוד למובא ב־ Castellum (3). Pauly-Wissowa Realencyclopädie der classischen Altertumswissenschaft, Bd. 3. 2 (1899), Col 1758 (להלן: PW-RE)  ↩︎

לפי ש' ליברמן, תוספת ראשונים, ד, ירושלים תרצ"ט, עמ' 17, הגירסה העיקרית: ‘המחלק’ (או המקלח).  ↩︎

נשתמרה גם גירסה אחרת, ‘בברכין’, גירסה המקויימת על ידי ד' שפרבר בהסתמך גם על בחינת תיאוריו של ויטרוביוס והמימצא הארכיאולוגי מן העיר פומפיי. ראה: ד' שפרבר, ‘מחקרים בריאליה תלמודית’, ב, סיני, צד (תשמ"ד), עמ' רלג–רלו.  ↩︎

לדעת הרמב"ם (צוין על ידי ליברמן, שם), הלכות מקוואות, ו, ד, השאלה היתה, אם טובלין בקסטלין עצמו אם לאו. וראה ביאורו של הכסף משנה, שם.  ↩︎

היא עציון גבר שלחוף ים סוף. ראה: ש' קליין, ספר הישוב, ירושלים תרצ"ט, בערכה. וראה דברי ג' אלון, ‘צוואתו של רבי מאיר’, ארץ ישראל, א (ספר שובה), ירושלים תשי"א, עמ' 131 ואילך. (=מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב תשכ"ז, עמ' 320–328)  ↩︎

תוספתא, מקואות ד ו (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 656, שורה 20). בהלכה שלאחריה בתוספתא מעיד ר' אלעזר בר' יוסי, כי הלכה זו [בעניין קסטלין] ‘הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הורית’ וכו'.  ↩︎

ראה חילופי הנוסח, שם. והחילוף העיקרי: קרסטל [κάρταλλος] – כלי מעין סל או דוד. ראה תרגום השבעים למלכים ב, י ז.  ↩︎

ויקרא רבה, יט ב (מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשי"ד, עמ' תיח), ומקבילות מדרש שיר השירים, ה יא; דברים רבה, ח ג; מדרש שמואל, ה ג. הנמשל שם על תלמוד תורה.  ↩︎

ר' אסי פעל במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה.  ↩︎

כך הוא הנוסח בכתב יד ליידן. הכוונה כאן למגדל המים של טבריה. ראה: ש' קליין· ארץ הגליל, ירושלים תשכ"ז, עמ' 97–96, אולם י' לוי ב־Wörterbuch, בערך ‘קסטלין’, מבאר: מצודה.  ↩︎

ירושלמי, עבודה זרה ג, א, מב ע"ג. יש להוסיף כי ברשימת העיירות האסורות [החייבות במעשרות ובשביעית] שבתחום צור, המצויינות בכתובת ההלכתית שנתגלתה בבית הכנסת של רחוב צויין מקום בשם ‘מזה היא קסטלה’, ראה: י' זוסמן, ‘הכתובת ההלכתית מעמק בית שאן’, תרביץ, מג (תשל"ד), עמ' 88 ואילך, ושם עמ' 126, 127, הערה 263. לדעת ש' ליברמן. הכוונה כאן לא לקצרה [=Castra, מבצר], אלא למקום הקרוי על שם מגדל המים שבו. ראה: ש' ליברמן, ‘לכתובת ההלכתית מעמק בית שאן’, תרביץ, מה (תשל"ו), עמ' 62–63.  ↩︎

מקווה מים חפור ומטויח. ברוב המקרים מובא בהקשר לשימוש חקלאי. לפנינו מובאה מן הבבלי, ובה מצוין המונח כמתקן קיבול למים בצמידות לבית מרחץ, האוגר בתוכו את מי המרחץ.  ↩︎

הברייתא משתמשת במונח זה, המבאר למעשה את לשון המשנה שם, המקבילה לה: ‘בין כך ובין כך לא מכר לו את המגירות [האוצרות] של המים’ (וכן לשון הירושלמי, שם ד, טו ע"א). על הבריכה כמונח מקביל למקווה או למתקן הרחצה שבבית המרחץ גופו, ראה: בראשית רבה, יב (מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 376) וכן משנה, מקואות ו יא.  ↩︎

ברייתא בבבלי, בבא בתרא ז ע"ב.  ↩︎

= σωλήν. ראה במילונם היווני של Liddle & Scott. השווה לפירושים בערבית וסורית, שהובאו על ידי י"נ אפשטיין. פירוש הגאונים לסדר טהרות, ירושלים תשמ"ג², עמ' 119. הסילון הינו צינור (או שפופרת, חוליה), תעלה, הדומה לאמה ונועד למטרות שונות. וראה עוד ‘סלן’, ערוך השלם, מהדורת קוהוט. לדעת י' ברנד, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים תש"ג, עמ' שעט–שפ, השימוש בו היה מגוון, אף כי בדרך כלל שימש להעברת שפכים מן הבית לביבים, או להעברת מים לבתים ממערכת מרכזית, זאת, מלבד שימושים בחקלאות ובכלים שונים. בחיבור עברי (אולי מארץ ישראל?), כנראה משלהי המאה הרביעית, נזכר בפעם היחידה גם המונח ‘פסוכורופורון’ [=ψυχοροφόρον, ראה במילונם של Liddle & Scott בערכו], הוא צינור נושא המים הקרים. ראה: מ' מרגליות, ספר הרזים, ירושלים תשכ"ז, עמ' 84 (רקיע ב', שורה 63) ובמבוא, עמ' 4–3; וראה עוד להלן, הערה 65 על מעשם של אנשי טבריה.  ↩︎

הכוונה למערכת ניקוז, שבאמצעותה עוברים המים מרשות היחיד לרשות הרבים, דבר שנאסר בשבת [כאשר המים עוברים באופן ישיר], ראה משנה, עירובין ח ט–י. והשווה לדברי ר' יסא בירושלמי, שם: ‘הדא אמרה סילון העומד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבע [שהוא למעשה רשות היחיד] אין שופכין לתוכו מים שמתגלגלין ויורדין [מפני איסור העברה מרשות לרשות]’. לפיכך יש צורך שהסילון יהיה בעל נפח מסוים (סאתיים = כמות צריכתו של אדם ביום, כ־26 ליטר). ברם ר' מאיר מתיר, אף על פי שהסילון נקוב והמים יוצאים ממנו לרשות הרבים, כפי שנתבארו דבריו לדעה אחת בירושלמי, שם, הדומים לדברי ר' אלעזר בן יעקב: ‘ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת’. אולם ראה הערותיו של ליברמן, תוספתא כפשוטה. מועד – הביאור הארוך, עמ' 429־430.  ↩︎

תוספתא, עירובין ו יח (כתב יד ערפורט = מהדורת צוקרמנדל, עמ' 146, שורה 25; מהדורת ש' ליברמן, עמ' 123). השווה: ירושלמי, עירובין סוף ח, כה ע"ב.  ↩︎

תוספתא, עבודה זרה ה ו (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 469, שורה 30). השווה: בבלי, שם יב ע"א. ובשינוי קל במסכת עבודה זרה ([כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק], מהדורת ש' אברמסון, ניו יורק תשי"ז, עמ' 21). היינו, סילון המביא מים לבתים כנראה מן האמה או הקסטלין שבעיר. בהמשך שם, יב ע"ב; מאי סכנה, עלוקה שמותר לחלל בעטיה את השבת (השווה פירוש ר' חננאל שם, ‘ערקא’, וכן בערוך השלם, מהדורת קוהוט, ערך ‘ערקא’). סכנה זו נובעת הן מפני שהסילון פתוח בסופו והן בשל אופן השתייה ללא שימוש בעזרת היד. וראה דברי רש"י שם, ע"ב ד"ה ‘משום דבעי למיתני’, והשווה לדברי הברייתא שם: ‘לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים ולא בפיו ולא בידו האחת… מפני הסכנה מאי סכנה סכנת עלוקה’. יש להעיר שהמעשה שעשו אנשי טבריה, בהביאם ‘סילון שלצונין לתוך אמה שלחמין’ בשבת (משנה, שבת ג ד), אינו מעשה של מהילת מים כלל, אלא הכנסת חוליה של צינור הפקוקה משני צידיה ובה מים קרים, לתוך אמת מים חמים על מנת לחממם. ראה ביאור הר"י בתוספות, שבת לט ע"א, סוף ד"ה ‘מעשה והביאו’. אין לראות באמה זו אמה שבאה מחמי טבריה, שכן מן הסוגיה שם עולה בבירור, שהדיון לדעת רב יוסף נסב על מים שהוחמו על ידי אש. ועיין: ד' הלבני, מקורות ומסורות: באורים בתלמוד לסדר מועד מסכת שבת, ירושלים תשמ"ג, עמ' קז. תיאור אגדי של סילונות המעלים מים מתהומות מובא בילקוט שמעוני לתהילים, רמז תשמד.  ↩︎

בור בלשון המשנה הינו כרגיל בור מים. וראה הערת י"נ אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים, ירושלים תשכ"ב, עמ' 239. בדרך כלל היה הבור מטויח בסיד, למנוע את חילחול המים מתוכו.  ↩︎

ההלכות שבמשנה נסבו על דין עירוב תחומין ביום טוב; וכוונת הדברים, שתחום ההליכה לממלא מן הבור הוא כרגלי בעליו של הבור, וכן בהמשך.  ↩︎

היינו בור הרבים, ומוליכין המים 2000 אמה לכל רוח. והוא בור שידוע עליו שהוא של רבים, דהיינו יצא קול [=שם] שהוא של רבים. ראה: ירושלמי, עירובין ב ד, כ ע"ב, ושם נמנים ההבדלים שבין בור הרבים לבור היחיד באשר למעורבות הציבור בתקינותם וזמינותם.  ↩︎

בור שעשו עולי בבל באמצע הדרך עבור עוברי דרכים, ובעיקר לעולי רגל. ואף שבמשנה, מידות ה ד, נזכר ‘בור הגולה’, ויש אשר זיהו ביניהם, הרי שיש לקבל את הנחותיו של ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, ב, חלק ראשון, תל אביב תרפ"ט, עמ' 98, כי הכוונה לסוג של בור, ולא לבור מסוים.  ↩︎

משנה, ביצה ה ה. או מפני שבור אחרון זה הוא הפקר לכל, או מפני שהוא בור שכולם שותפין בו. וראה: בבלי, ביצה לט ע"א. ובתוספתא, בבא קמא ו טו (מהדורת צוקרמנדל,עמ' 355, שורה14): ‘בור שבאמצע הדרך הרי הוא של עולי בבל [משותף לכל] עד שתיודע לך שהוא של אנשי אותה העיר’. השווה: משנה, נדרים ה ה.  ↩︎

בור שהיה בלשכת הגולה, מן הלשכות שבעזרת ישראל שבמקדש. ראה: משנת מידות ה ד. והשווה עוד: תוספתא, ביכורים א ה (מהדורת ליברמן, עמ' 287; מהדורת צוקרמנדל, עמ' 100, שורה 11). על מיקומה המדויק ראה ליברמן שם, בביאור הארוך, עמ' 829.  ↩︎

ראה הערותיו של קרויס (לעיל, הערה 69). בחלק מן הנוסחים חסר מ’בור גדול'. ראה הערת ד' הליבני, מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד סדר מועד מסכת עירובין, ירושלים תשמ"ב, עמ' רסט, הערה 1 (נוסחאות בפירושי הראשונים). על פי נוסחאות אלו ואחרות מכתבי יד של המשנה, יש לתקן הנוסח שלפנינו: ‘וממלאים מבור הגולה בגלגל בשבת ומבור הגדול… ביום טוב’. וראה כעת פירוט הנוסחאות והבירור אצל י' שוורץ, ‘באר הקר, בור חקר והחקרה הסלבקית’, קתדרה, 37 (תשרי תשמ"ו), עמ' 4–5, 11, והערה 39.  ↩︎

ראה להלן, הערה 97.  ↩︎

ראה ביאוריו של ליברמן בביאור הארוך, עמ' 468. י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים 1957, עמ' 332 זיהה בור זה עם החקרא שבמגילת תענית, בעיר התחתונה של ירושלים, ולכל העניין ולזיהויו של הבור עם החקרה הסלבקית שהיתה בירושלים ראה אצל שוורץ, לעיל, הערה 72.  ↩︎

משנה, עירובין י יד. השווה לנוסח התוספתא, שם, ח כב (מהדורת ליברמן, עמ' 138; מהדורת צוקרמנדל, עמ' 154, שורה 12): ‘אין ממלאין מבאר הקר ביום טוב וגו’ '.  ↩︎

בור, חפירה ראה ערך ‘שח’, ערוך השלם, מהדורת קוהוט. וכן ראה: י"נ אפשטיין (לעיל, הערה 66). על הבייר שמלאכתו, לפי דעת רוב המפרשים, היתה לחפור בורות, ולפי מיעוטם – לחלק את מימיהם לכל דורש, ראה: מ' איילי, אוצר כנויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש, תל אביב תשמ"ד, עמ' 38.  ↩︎

בירושלמי (שם) נחלקו, אם במשנה נמנו מי שהיו בדורו של התנא, או שמא כשירי כל דור ודור והאחרונים כונו בשמות הראשונים. ראה דבריו של י' בער, ‘היסודות ההיסטוריים של ההלכה’, ציון, יז (תשי"ב), עמ' 41.  ↩︎

משנה, שקלים ה א. וראה הסוגיה בירושלמי, שם, מח ע"ד. בתוספתא, שקלים ב יד (מהדורת ליברמן, עמ' 210; מהדורת צוקרמנדל, עמ' 177, שורה 2), אין שמו מופיע. בירושלמי נאמר, שהיה נחוניה יודע היכן מקורותיהם של המים ובאיזה מקום ראוי לשומרם. השווה לנוסח ולביאורי הראשונים לירושלמי שקלים (מהדורת א' סופר, ניו יורק תשי"ד, עמ' 58). חלק מן הראשונים פירשו, שמעשיו של נחוניה נועדו למען עולי הרגל, לספק להם מים ולהקל עליהם. אולם יש שפירשו זאת דווקא בהקשר למקדש וטהרת הלויים. ראה הערתו של מ' איילי, ‘ההתיחסות הערכית למלאכה בספרות חז"ל’, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ד (תשמ"ב), עמ' 54, הערה 264.  ↩︎

מדיני נזיקין (=נזקי בור).  ↩︎

תוספתא, בבא קמא ו ה (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 354, שורה 27) ובנוסח שונה מעט בבבלי, שם, נ ע"א. בבבלי הובאה ברייתא, המספרת כי נס אירע לבתו, שנפלה לבור גדול (השווה: ירושלמי שקלים, לעיל). ועל זה הוסיף ר' אחא: ‘אעפי"כ מת בנו בצמא’. על אדם נוסף שהיה עוסק בחפירת בורות שיחין ומערות בירושלים בדורו של ר' יוחנן בן זכאי, ראה: קוהלת רבה, ד יז. ועוד על מלאכה זו ועושיה ראה אצל איילי (לעיל, הערה 76), עמ' 40. מלאכה זו נתפשה בעיני חכמים כמעשה חסד, ועל כן המליץ רב חסדא [אמורא בבלי מן המאה השלישית] למי שגזל ואינו יודע ממי גזל, ‘יעשה צורכי הרבים בורות שיחין ומערות’. בבלי, ביצה כט ע"א ומקבילות. יש להעיר, כי בידיעות אפיגראפיות על מפעיליה של רשת המים הציבורית או מתקניה נתכנו אלו בשם μηχανάριος ומתקני המים μηχανή. ראה בכתובות ממתקני המים בנגב ובקיסריה שפירסם מ' שוובה, ‘כתובת יוונית על מתקן השקאה בדרום ארץ ישראל’, ידיעות החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה, ט (תש"ב), עמ' 89–93; 'A Jewish Sepulchral

.’ Inscription from Caesarea Palestinae' .Israel Exploration Journal, 1 (1950/1), pp. 52 ff, וכן אצל ליפשיץ (לעיל. הערה 23).  ↩︎

= Nympheum,νυμφαιον. מיתקן מים ציבורי – מזרקת מים בעלת מיבנה ארכיטקטוני מפואר, וכמותה נמצאו מן התקופה הרומית המאוחרת בסביבת ארץ ישראל, בעיקר בערי עבר הירדן גרסה (= ג’רש), בוצרה ואחרות. ראה סיכום אצל י' צפריר, היסטוריה של ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי – ב: הממצא הארכיאולוגי והאמנותי, ירושלים תשמ"ד, עמ' 76–80. אודות טטרהנימפון [נימפיאון מעוטר בארבעה סטווים] שבנה הדריינוס בירושלים ראה בעדות הכרוניקון פסחלה 434.Olym. 244, ed.I. Dindorf, Bonn 1832, p ואין לפרש בסתם כפירושו של בעל מוסף הערוך – בריכת מים. ראה ‘נמפיון’, ערוך השלם, מהדורת קוהוט. אולם ראה קרויס ב־ LW, עמ' 364 ולדידו זהו Springbrünnen, והשווה לוי, Wörterbuch בערכו. על צמידותו של מיתקן זה למקדשים, על מערכת המים אליה היה קשור, עיטוריו ומיקומו ראה מאמר סיכום: E. Polaschek, ‘Nymphaeum’, PW-RE, Bd. 17.1 (1937), Cols. 1517 ff. אולי לדבר מעין זה כיוונה התוספתא, עבודה זרה ו ה: ‘מעיין היוצא מבית עבודה זרה’ וראה להלן, הערה 82 (ובסעיף על אמות המים). ראה עוד ג’ונס (לעיל, הערה 25), עמ' 349, הערה 8. וכעת גם N. Neuerburg, The Architecture of Fountains and Nymphaea in Ancient Italy.Ph. D. Diss., New York University 1960, pp. 7–14 (בירור נרחב על המושג נמפאון במקורות היווניים והלטיניים).  ↩︎

תנחומא, משפטים ח, קב ע"א לנמסינן אולם בדפוס וירונה, לנמפיון הובא בערוך השלם, ערך נמפיון. השווה: שמות רבה, לא ג ושם הלשון גיפיון; נוסח שיש מקום לקיימו. ראה: ד' שפרבר (לעיל, הערה 10), עמ' 28. יש לקשור למושג נימפאון את המסופר בבבלי, עבודה זרה נח ע"ב: ריש לקיש איקלע לבצרה… חזא מיא דסגדי להו עובדי כוכבים ושתו {במקור נדפס “ורשתו” – הערת פב"י} ישראל ואסר להו אתא לקמיה ר' יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר [=בעודך עטוף במעילך חזור והשב (להם)… מים של רבים אין נאסרין רבי יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן משום ר"ש (= רבי שמעון) בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין], לכל העניין ראה דבריו של Gerald J. Blidstein, ‘R. Yohanan Idolatry and Public Privileges’, Journal for the Study of Judaism, V (1975), pp. 155–158  ↩︎

פסל חלול, אשר מפיו זורמים המים (מעין מזרקה).  ↩︎

בכך עובר על לא תעשה של ‘לא תעבדם’ (שמות כ ה) ראה משנה, סנהדרין ז ו. השווה רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ג, ו. וראה דבריו של ש' ליברמן, יונית ויונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 252  ↩︎

תוספתא, עבודה זרה ה ו (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 469, שורה 29). נוסח שונה מעט ומקוצר ראה: בבלי, שם, יב ע"א. ראה גם נוסח כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק (לעיל, הערה 65). והשווה לנוסח המובא על ידי הרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, ג, ח: ‘פרצופות המקלחות מים בפני עבודת כוכבי’ '.  ↩︎

חלקים מ־1177.Papyrus London No בציון ספרות נוספת CPJ (Corpus Papyrorum Judaicarum), II, Cambridge Mass. 1960, No. 432, pp. 220ff.; Papyrus Oxyrhynchus No. 2244 (The Oxyrhynchus Papyri, ed. B.P. Grenfell, A.S. Hunt and other). על המתקנים השונים המאוזכרים בסעיף זה ככבולין ועוד,

ראה: 1973T. Schioler, Roman and Islamic Water Lifting Machines, Odenese. על מציאותם של בורות ומתקני מים בצמידות לבית הכנסת תעיד גם מציאתה של כתובת בית הכנסת מן השילוח כתובת תיאודוטוס בן וטינוס בתוך בור מים R. Weil, ‘La cité de David’, Revue des Etudes Juives, 70 (1920), pp. 30–34

דיון מסכם לתופעה ראה כעת ר' רייך, ‘בית הכנסת ומקוה הטהרה בארץ ישראל בימי הבית השני, המשנה והתלמוד’, בתוך בתי כנסת עתיקים – קובץ מחקרים בעריכת א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט, ירושלים תשמ"ח, עמ' 205–212.  ↩︎

מערכת שאיבה ידנית, בסיוע גלגל; ראה ‘גלגל’, ערוך השלם, מהדורת קוהוט וכן י' פליקס, החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 333 ואילך (וראה לעיל, הערה 72).  ↩︎

מפני שמטריח על חברו שברשותו הבור. והשווה: משנה, בבא בתרא ה ו.  ↩︎

תוספתא, בבא בתרא ב טז (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 401, שורה 15). בויקרא רבה. יח ב (מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשי"ד, עמ' שצח–שצט) מובאת דרשה על הפסוק ‘ונרוץ הגלגל אל הבור’ (קהלת יב י). ‘תרין אמורין חד אמר כאילין גליליא דציפורין’ [נוסח אחר – גלגלייה]. ש' קליין, ארץ הגליל, ירושלים תשכ"ז, עמ' 149 מבאר, כי הכוונה למיתקן שאיבה ידוע בציפורי, וכמותו פליקס (לעיל, הערה 87), עמ' 335. וביאור זה לא נתקבל על דעת מרגליות. וראה גם תוספתא, עירובין ח כב (לעיל, הערה 75) ‘אין ממלאין מבאר הקר בגלגל ביום טוב’.  ↩︎

מערכת שאיבה מורכבת מגלגל ודליים העולים אל הבור. המערכת הונעה בדרך כלל על ידי בהמה ונודעה גם בשמה הערבי Sāqīya. ראה ‘אנטל [=ντλονᾰ], ערוך השלם, מהדורת קוהוט. וכן במילונם היווני של Liddle & Scott, בערכו. על המערכת ושימושה ראה: י’ ברנד, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים תשי"ג, עמ' לט–מ; פליקס (לעיל, הערה 87), עמ' 336 ואילך.  ↩︎

בנוסחים אצל הראשונים – נידלין. ראה הערת ש' ליברמן, תוספת ראשונים ד, ירושלים תרצ"ט, עמ' 15.  ↩︎

בשיטת שאיבה זו נעתקו המים ו’נתלשו' ממקורם, ולפיכך נחשבו מים שאובים הפוסלים מקווה, ראה: משנה, מקוואות ב ד.  ↩︎

תוספתא, מקוואות ד ב (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 656, שורה 13).  ↩︎

ויקרא רבה, לד ט (מהדורת מרגליות, ירושלים תשי"ד, עמ' תשצב). השווה: שמות רבה. לא יד; מדרש הגדול לבראשית, א יז (מהדורת מרגליות, עמ' מה). לפנינו תיאור דרך פעולתה של האנטיליא, הנמשל נסב על עשירות ועניות.  ↩︎

הקילון הוא משאבת הדלייה באמצעות מנוף, ביוונית κήλων; ואינה בריכה, גומא, חריץ או אפילו אמה, כפי שסברו כמה מן הגאונים והראשונים שפירשו פסקה זו. ראה, למשל: י"נ אפשטיין, פירוש הגאונים לטהרות, ירושלים תשמ"ג², עמ' 121, ‘קילון’; וכן בהערת ח' אלבק בהשלמותיו למשנת מועד קטן. במיתקן זה רווח השימוש לצורכי השקיית השדות. ראה אודותיו בפירוט אצל פליקס (לעיל, הערה 87), עמ' 328 ואילך.  ↩︎

משנה, מועד קטן א א. ובתוספתא שם, נוסף: ‘אפילו מן הבריכה שנתמלאה בקילון’.  ↩︎

לדעת פליקס (לעיל, הערה 87), עמ' 340, יש לזהות מכשיר זה עם ה־ κοχλίας המזוהה כ’בורג ארכימדס', ובכינויו הערבי Sādūf (ראה אודותיו בתיאורו של ויטרוביוס 10,6–5,((De Architectura, LCL מיתקן שאיבה, שחלקו התחתון משוקע בשיפוע המים, ועל ידי סיבובו של הבורג שבתחתיתו המים היו עולים בזרם ישיר ללא ניתוקם מן המקור. אודות מכשיר זה, מעלותיו ומגבלותיו הטכניות ראה: J.G. Landels, Engineering in the Ancient World, Berkeley 1978, pp. 59–63  ↩︎

תוספתא, מקוואות ד ב (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 656, שורה 14). אין למים אלו דין של מים שאובים, שהרי המים עולים בזרם רצוף, ללא ניתוק מן המקור, ולפיכך אין המקווה נפסל בעטיים. וראה פירוש הרשב"א בשער המים המובא על ידי ש' ליברמן (לעיל, הערה 91), אין אזכור נוסף של מיתקן זה.  ↩︎

לדעת פליקס (לעיל, הערה 87), עמ' 344, יש לזהות מיתקן זה עם גלגל שאיבה המונע בכוח המים, היא ה’נעורה' (=nā’ūra או Noria). מבחינה לשונית, אפשר שיש לקשור מלה זו, כפי שעשה ש' קרויס (ב־LW עמ' 10), למונח היווני ’καταρρακτης‘ – מפל מים או מהפך מים, הנגזר מהוראותיו של הפועל καταρρήγνυμι, וראה מילונם היווני של Liddle & Scott, בערכו.  ↩︎

ירושלמי, מועד קטן א א, פ ע"ב. שאלת ר' אלעזר היתה, האם יש לאסור את השימוש במיתקן זה מפני הטרחה שבהפעלתו?  ↩︎