בסיפורה הידוע של עמליה כהנא־כרמון, “נעימה ששון כותבת שירים”, חושבת נעימה ששון: “כל אחד בלבו את הפלא חש. אולם אני, כשאהיה גדולה, אם ירצה השם אדע להביע את הפלא בכתב, את כל הפלאים. אני מוכרחה. אחרת אין חיי חיים”.
תשוקת הכתיבה, התודעה המוקסמת היוצרת דימויים, התאווה לברוא את היקום ואת נפש האדם באמצעות הלשון, ללכוד את השרירותי והחולף ולכונן להם משמעות על ידי יציקתם במילים, השאיפה לשרוט שריטה בבשר העולם, מוכרות לכל סופרת ולכל סופר מילדותם. תשוקת היצירה היא בת־בלי־מין.
לסופרים הגברים יש מסורת ארוכה של טקסטים קאנוניים שנקבעו בתרבות כנכסי צאן ברזל. עם מסורת זו הם מקיימים דיאלוג של קונפליקט או של המשכיות, והיא המעניקה להם, באופן טבעי, את מלוא הלגיטימציה לעסוק בכתיבה.
לעומתם נאלצנו, אני וסופרות אחרות בנות דורי, במשך שנות ההתבגרות והחניכה שלנו, ליצור לנו בפרטיות, כל אחת לעצמה, באופן לא לגמרי מודע אבל עקבי מאוד, קאנון נוסף, אלטרנטיבי, של טקסטים שנכתבו בידי נשים, בצד הקאנון ה"רשמי" שאותו ספגנו וממילא קיימנו אתו דיאלוג. מתוך אותו קאנון פרטי ו"מחתרתי" ציירנו לנו את דיוקן האשה הכותבת.
בילדותנו היו לה פניה של אנה פראנק, ומשהתבגרנו מעט לבשה את פניה אצילי־החיטוב של וירג’יניה וולף, עם מבטה הפקחי, ששום דבר אנושי אינו זר לו. על ידי הזדהות עם דיוקן הסופרת יכולנו לתת, כל אחת לעצמה, במסתרי פקעת הגולם שלה, את הלגיטימציה לעיסוק בכתיבה. לא כתיבה יומנית או כתיבת שירים למגירה ברגעי הפנאי מן המטלות הנשיות, אלא כתיבה שהיא זכוכית מגדלת לבחון דרכה את המציאות ואיזמל מנתחים לחדור אל קרביה. כתיבה שהיא גלימה להתעטף בה ולפלס בעזרתה דרך בעולם. כתיבה כייעוד־חיים וכדרך־חיים, כמקור פרנסה, כמקצוע. רק כאשר בקענו אשה־אשה מפקעת הגולם שלנו והתחלנו לקיים בינינו דיאלוג־של־כותבות גילינו עד כמה הקאנונים הפרטיים־מחתרתיים שלנו דומים זה לזה. זאת, למרות הקשר הרופף בינם לבין הקאנון ה"רשמי", שמשל בתכניות הלימודים של מערכת החינוך הממלכתית, שהתיימרה להיות ליבראלית ושיוויונית.
בכל שנות לימודי הספרות בתיכון קראנו כמה סיפורים משל דבורה בארון, את “נעימה ששון כותבת שירים” של עמליה כהנא־כרמון ושירים ספורים משל רחל, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'. טיפות בודדות בים הגדול של יל"ג־מאפו־מנדלי־שלום־עליכם־ברדיצ’בסקי־ברנר־ביאליק־טשרניחובסקי־אלתרמן־עמיחי־גורי־עגנון־יזהר־משה־שמיר־עמוס עוז־א.ב.־יהושע ועוד ועוד. אפשר היה, מן־הסתם, ללמוד יצירות של סופרות ומשוררות נוספות בין עבריות, כאסתר ראב, אלישבע ויוכבד בת־מרים, ובין מתורגמות כאמילי דיקנסון, ג’יין אוסטין ווירג’יניה וולף, אלא שקובעי תכניות הלימוד, רובם ככולם גברים, בחרו עבורנו כמה סופרות מייצגות וגם אותן שלחו, אחר כבוד, לשבת ב"עזרת הנשים". השיח הספרותי במדינה המתהווה נקבע לפי התאמתו לאתוס הלאומי־הציוני, שהגברים, הלוחמים והבונים, הם מכונניו. הסופרות, שמטבע מקומן החברתי נטו לכתוב על התחום הפרטי – נותרו בשוליים.
אני זוכרת את עצמי, בת חמש־עשרה, שש־עשרה, משוטטת כציידת בין דוכני יריד שבוע הספר, וחוזרת עם השלל: “שירה” של יונה וולך, “ברקיע החמישי” ו"שידה ושידות" של רחל איתן, הרומאנים של סילביה פלאת' ודוריס לסינג, וגם “פחד גבהים” של אריקה ג’ונג. הסופרות העבריות שלפני דורנו מיעטו לתת ביטוי למיניות הנשית, ומשום כך הורכב ה"קאנון" המחתרתי שלנו גם מספרות פופולרית מתורגמת.
בשני העשורים שחלפו מאז, ובמיוחד בעשור האחרון, עברה מפת הספרות בארץ שינוי עצום; הטיפות הבודדות של כתיבת הנשים הפכו לנחל איתן רב זרמים, קולות וגוונים. אנחנו חיים היום בחברה רב־תרבותית. הסופרות הנשים משתייכות לכל מגזרי החברה, והן כותבות מתוך הוויותיהן הנוספות לא פחות מאשר מתוך זהותן המיגדרית; כמו הסופרים הגברים הן כותבות מתוך הרקע הדתי שלהן, כבנות הדור השני לשואה, כבנות הדור השני להגירה מארצות המזרח, כבנות הדור הראשון והשני להגירה מרוסיה. כמו הסופרים הגברים הן כותבות שירה וסיפורת הומוסקסואלית.
בחברה השואפת לשלום ולנורמליות פונה הספרות רובה־ככולה לעיסוק בבעיותיו של היחיד, ובתחום הזה, הפרטי והנפשי, הסופרות הצטיינו תמיד. ועדיין לא עלה בדעת איש, שגם האתוס הלאומי יכול להיות רענן ואקטואלי יותר אם יעוצב על ידי כתיבתן של נשים, בנוסח חלוקת העבודה שהכריזה עליה המשוררת העברית הראשונה, דבורה הנביאה: הגברים – לאסוף שבויים, והנשים – לכתוב את השירה הלאומית. “עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר, קום ברק ושבה שבייך בן אבינועם”. כזכור, דבורה היא זו שתכננה את הקרב, וברק חשש לצאת אליו בלעדיה. מה שמראה לנו, שכבר אז עמדה מאחורי כל ברק איזו אשה חכמה. שירת דבורה נתנה ביטוי למלחמה מן הפריזמה הנשית, באמצעות שלוש הגיבורות שלה: דבורה המנהיגה, יעל, שהכריעה למעשה את הקרב, ואם סיסרא – אמו של החייל המחכה באשנב לשובו של בנה מנחל קישון, שבימים ההם עוד היה נקי, או מלבנון.
ספרות הנכתבת על ידי נשים פורחת כיום – עם התקדמות המתקפה הפמיניסטית ואולי כביטוי המובהק והמוצלח ביותר שלה – גם בארצות אחרות, והסופרות הישראליות מקיימות דיאלוג עם אחיותיהן ברחבי העולם. הן כותבות ביושר ובאומץ על נושאים שלא טופלו עד היום, או שטופלו מבעד למבט הגברי: יחסי בת־אם ובת־אב, התבגרות וחניכה נשיית, מיניות, זוגיות, אימהות, הזדקנות. הן “מגלות יבשות” ומנתצות מיתוסים בני אלפי שנים, ולצורך כך הן ממציאות לעצמן כלים חדשים של שפה וסגנון.
והקוראים – קונים וקוראים. או שמא יש לומר קונות וקוראות. כי בשנים האחרונות רוב הקוראים הם קוראות, והן מזדהות עם קולנו ושואבות ממנו כוח. וחוקרים את יצירתנו באוניברסיטאות, ומלמדים אותה בתיכון. וספרינו רואים אור בתרגום לשפות זרות, ובשנים האחרונות קיבלו פרסי ישראל דליה רביקוביץ' ועמליה כהנא־כרמון.
נערה החשה היום – כמוני לפני עשרים שנה וכמו נעימה ששון – ש"אם לא תצליח להביע בכתב את כל הפלאים חייה אינם חיים", לא חייבת להציב מול עיניה את דיוקנה של אנה פרנק. היא יכולה לראות את צרויה שלו, את מירה מגן ואת דורית רביניאן.
כן, בקענו מן הגולם ואנחנו מרפרפות בהמון כנפיים ססגוניות, אורות צוף מפרח זה או אחר, מחוללות באוויר וממריאות, וכל־כך רבות אנחנו, עד שעין־החמה מתכסה, ורשימת רבי־המכר קצרה מלהכילנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות