העולם צריך לזכרים ולנקבות, כשם שהוא זקוק לבַשָׂם ולבורסקאי. אבל אשרי מי שבניו זכרים, ואבוי למי שבניו נקבות. וכך עלה בגורלו של אבי להיות בורסקאי. למוהל המובטל שבא לנחם אותו: “בשנה הבאה בסע”ד בן זכר", החזיר אבא: “בתי תהיה תלמיד חכם כמו בן זכר”. בדרך זו גזר אבי, הפמיניסט הבלתי מודע הראשון, את גורלי לטלטולי מיגדר, דיכא את נשיותי הרכה התלותית, וסיבך אותי במלחמת עולם עם המין הגברי השרירי והחלול. חוץ מזה הדביק אותי ברוחניות מורעבת ובנכות מעשית, שהקשו על חיי, וטבע בי שונות, שהשאירה אותי תמיד לבדי, מרוחקת ומבחוץ. על כן כל כך ביקשתי שיצאו בנים מחיקי.
עם סבי ר' שלמה בכלר לא החלפתי מלה מעולם. הוא לא ראה בכלל נכדות, הן היו שקופות. בחצר הרבי מגור היו מתבשרים על הולדת נקבה ב"מַיין דוּס הוֹט גֶעהָאט אַ דוּסְל" – “הזאתי שלי הביאה כזאתי קטנה”. השם של הזאתי הגדולה והזאתי הנולדת היה שם חסר משמעות. ואותו צדיק שתקן, בוצינא קדישא, עסק ימים לילות בתורה, לא מתעניין כלל במשפחתו, עושה שבתותיו אצל שולחן הרבי, גורף את השיריים אל פיו וזוכה בהתעלות הנפש, שיש עימה חסידות שוטה. ישמור אלוהים מצדיקיו. כשפשט הדבר בבני ברק, שאחייניתו האלמנה עומדת להינשא בשנית ובלי חליצה, מיהר ר' שלמה הצדיק ליידע את הרב ולבטל את הנישואים בהיות החתן מן הכוהנים. וכך ישבה אחייניתו, שארת בשרו, רוב שנותיה בארמלותה המתייפחת. מה זה חניוק.
* * *
האדם היחיד המעניין במשפחה חניוקית זו היתה סבתא רחל.
מחרוזות הד.נ.א. שלה היו דומיננטיות, השתלטו על הבנים ועל בני הבנים, הורישו להם חוש הומור, עיניים שועליות, תאוות חיים, מרה אדומה וחוטם ארוך רחב גרם ובשרני. רק אני בלבי ידעתי, שאיך שהיא גלוחת קודקוד, מדהימה בכיעורה המופלג, היא בעצם מדאם בובארי מלודז'. אותם פרפרים בקרביים. אותן כמיהות אסורות מאחורי שמורות העיניים הטרוטות. היא ידעה למה ואיפה צוחקים. ממזרה לא קטנה.
לאחר שהוסמך לרבנות, עזב אבא את חצר גור, עבר לתורה ועבודה, והעלה ארצה את כל הפלג הציוניסטי של המשפחה. אדמת פולין בערה מתחת לרגליים, ככה אבא אמר לי, ולא הזדמן לי לשאול אותו למה התכוון. כמו הרבה שאלות שהחמצתי את שעתן, והיום הן עדיין טורדות אותי באין לי משיב – הפלג החרדי של המשפחה, שעשה כמצוות הרבי הקדוש, נכחד כולו על שלושה עשר ילדיה של דודה מיכלה ושמונת צאצאיה של דודה שיינדל.
* * *
אבי היה איש דק גרם ורפה כוח, אבל הוא סירב לשמש ברבנות שהוצעה לו בשדה־יעקב, מקיים את “שלא לעשות קרדום לחפור בו”. תחילה ניסה כוחו בעבודת כפיים עם תורה, על מנת להפוך את הפירמידה של יהדות הגולה. עבד כרצף וטפסן, הנציח כמה קורות מעוקמות במלט, אבל עד מהרה תש כוחו ונפל למשכב. או אז פירנס אותנו מעבודת פקידות, ובלילות ישב ושנה בעיניים שרוגות נימים אדומות.
אולי מפני שאבא שלי היה רק שלי, בלי להתחלק בו עם אף אחד, כמו אבות אחרים שהם אבא של כמה, היה בעיני איש נאה להפליא. שפתי ארגמן בשרניות, עליהן מחפה חוטם אדירים, ועל מצחו הגיבח נחרשו שני קמטי חשיבה אנכיים של זעף. כמו משה שהוריד את הלוחות בשנית או כמתתיהו ששיפד את היהודי שחטא בחזיר.
הוא היה מיתולוגי. רק אחר כך ראיתי, שהם ציירו עליו קריקטורות ב"שטירמר": השפתיים החושניות הפכו לשפתי ערפד מעלעות דם, האף נעשה אנקולי, והעיניים היוקדות הקודחות הטילו אימה דמונית.
אין פלא אפוא שמעולם לא אהבתי גברים בהירי עיניים ועור, כי גדלתי על ברכיו של אבא, שהיווה מותג של הגזע השמי.
גדלתי על ברכי אבא הוא אך לשון השאלה, כי מעולם לא ישבתי על ברכיו, אצלנו לא נוגעים באבא אף פעם, בשר אל בשר. לכן אולי יש לי רתיעה חזקה מהורים אוהבים המתגפפים עם ילדיהם בני המין השני. ממנו כנראה קיבלתי שאת ילדי הקטנים קירצפה המטפלת. אין בינינו כל גופניות. אני נושקת לבני עד היום רק על המצח בשורשי השיער או על גב היד השעירה. פסיכואנליטיקן יכול היה לעשות מטעמים מהריחוק הפיסי הזה, ואף לתלות בו ארוטיות לאטנטית. מה שלא כל כך רחוק מן האמת, שהרי בעיני שניהם גברים מדליקים, ישמרני האל, כלום אני צריכה בביתי מיני אלקטרות ואדיפוסים ואיוקסטות?
בהיותי ילדונת לא מצא בי אבי כל עניין. חרף כל נאורותו, ידעתי כי קיומי הנחיל לו אכזבה. מעולם לא השתעשע אתי, ואף היום אני בן אדם שלא יודע לשחק ולא אוהב לשחק. תמיד נכמרים רחמי על האנשים היפים, שנאלצים לשחק גולף או לשוט ביאכטות. אני חושבת שהוא מצא לו ניחומים בגורלו של רש"י, שהוליד בת חסרת ערך, אשר העמידה לאביה שני נכדים למדנים מפוארים, את ר' יעקב ורבנו תם, והם שחלקו על סבם בסוגיית תפילין של ראש. לימים הירבה לדבר אתי דברי תורה וסיפר לי אגדות חז"ל, ולימד אותי רמב"ם וחסידות והציב לפני כמופת את ברוריה אשת רבי מאיר, שהיתה בקיאה בהלכות. כבר אז הבחין אבי החכם, כי אכן משהו במיגדר שלי מעוות, שום עניין בריקמה ותפירה, שום עניין בבישול ובחיתול תינוקות. וכל ראשי קודח באחד העם ובובר וכמובן בדוסטויבסקי יותר מכולם. (“אם אין אלוהים, אז הכול מותר” איוון קראמזוב.) ובשבת אחרי מוסף נהג לעתים לקחת אותי לכנסיית הכרמליטיות שעל פסגת הכרמל הנשקפת אל הים. שם התראה עם האב רופאייזן, היהודי המומר, שכל הארץ נרעשה עליו, ואני הייתי מצותתת בשקיקה לשיחותיהם. לא סיפרתי לאיש על פגישותינו, ואני לא יודעת, למה קראו לי כל בני משפחתי משומדת.
בימים הנוראים נהג אבי לעבור לפני התיבה. הוא היה בעל תפילה, להבדיל מחזן אופראי המסלסל בענבל גרונו. אצל בעל תפילה בוכים. ובגלל זה רגלי אינן דורכות עוד על סף בתי כנסיות בימים נוראים, כי כשהייתי קטנה, הוא היה מתפייס אתי אחרי “כל נדרי” בפיזום הרחמני “סלחתי כדבריך” שלוש פעמים. ואז ידעתי, כי אלי הוא מכוון, ועל חטאי הוא מוחל.
והיום אין לי מי שימחל, מה גם שחטאי גדולים ואינם ניתנים עוד למחילה.
* * *
בת שתיים עשרה חגגו לי בת מצווה עם פשט ודרש על פרשת השבוע כבן לכל דבר. ובאותם ימים ממש כבר רפתה אמונתי הדתית, אף שהמשכתי לקיים מצוות עוד שנים רבות. אבא לימדני, שהיהדות שלא כמו הנצרות, איננה עומדת על דוגמות של חשיבה, אלא על קיום מצוות, אז נהגתי כדרכו. רק היום לאחר מותו אני מעזה להודות, כי נקרעתי כליל מעם דת ישראל. בימיו לא יכולתי להעלות על הכתב את חטאי מפחד המלשינים, שירוצו לספר לו מה כותבת יחידתו בעיתון. ורק לאחר מותו הפכתי את התמונה הפרסית התלויה על הקיר של טרקלין ביתי. כשאבי חי נראו בתמונה רישומי פרחים וטווסים. עם מותו הסבתי אותה וחשפתי את גבה, שם מאוירות תנוחות עסיסיות, אוריגינל מהקאמה סוטרה. על כדרכה ושלא כדרכה, כערך מוזיאלי. ימחל לי אבי אדוני, מאלוהים הרי אינני חוששת.
לכל אירוע היתה כניסתו שלטנית ומשרה דומיה. בכל מקום, הוא זה שדיבר. נשים נשבו בדבריו, אך יראו מפניו והגיעו לידי אלם. ולא מפני “אל תרבה שיחה עם האשה, קל וחומר אשת חברך”, אלא משום שאותו דור של נשים חסרו השכלה לא יהודית ולא אירופית, ואבי שנא שיחות טריוויה, לא רכילות ולא סיפורי משפחה וקרובים, ולא התפארות של נאחעס פון קינדר. וגם הגן הזה, כמו גם החוטם של סבתא רחל, לא דילג עלי, ואני כל כך מתענה בשיחות טריוויאליות, על כמה זה עולה, ואצלנו יותר זול, והבן שלי בהייטק, ונכדתי כבר סופרת עד עשר – שיעמום המחץ. ומרגע שהורחב עולמי בכתיבה ובקריאה, נפתח לפנינו עולם משותף והייתי לו בת חבר כחבר. ובכל זאת הגיע אלי מכל עבר הכינוי משומדת, ועל משומדת יושבים וקורעים קריעה. אז למה הם קראו לי ככה?
כל חיי במחיצת אבי היו חיים של מרד וקבלה. בהשראתו הערצתי את רבי מנחם מנדל מקוצק, ומחשבתי נהרה אחריו. אותו קדוש דק כוונה בהתעטפו רוח רעה, קם בליל שבת, כיבה את הנרות ושקע במרה שחורה. זו לא היתה חסידות עולצת, חוגגת, אלא חדה, משספת, נאמנה למילים, ואמיתית עד כאב. לפני מותו לחש הקוצקר “העולם מעופש, ואין לי כוח לנשום בו” (“סנה בוער בקוצק” מאת רבי מאיר אוריין, עמ' 24). מעולם לא הלכתי שבי אחר האופטימיות המפזזת של נחמן מאומן ולא אחר מזמורי חב"ד, ובהגותו של הקוצקר שמעתי את המסרים האחרים, ואז כבר ידעתי למה אני משומדת.
* * *
יותר משהיתה לי אהבה כלפי אבי, היתה לי בילדותי יראה גדולה מפניו. אמא המסורה והדואגת שיסתה אותו כנגדי בגלל עניינים של כלום. “היא לא אוכלת, היא מתלכלכת” הוציאה דיבתי רעה.
ואצלנו היו מכים. כי גם בבית סבי היו מכים. אבל שם הסתובבו בבית חמישה בנים שאחדים מהם ברחו בחשאי מהישיבה. ואילו כל חטאי הסתכמו, בכך ששפכתי מרק על המפה או שהחלקתי על הגדר וקרעתי את הסראפן. הייתי מוכרת את כבודי בזול ומתרפסת בפניה שרק לא תספר לאבא, כל כך יראתי מפניו, ממבט עיניו, משתיקתו המענישה. אבל היא בהתעללות אימהית חסרת אונים חיכתה לבואו וגוללה לפניו את מעללי. אפשר לחשוב. כדי לרצותה ולמען שלום בית הוא היה חובט בי כדרך שחבט בו אביו. ככה הרי התחנך.
אבל אני הרגשתי בתוככי לבי, שאלמלא חשש היה מכהה בה, על מה ולמה היא מטרידה אותו בהבלויות, ואף על פי כן המשיך להלקותני. ולמרות מלקותיו – אותו אהבתי ועליו ריחמתי.
אמי היפהפיה, שמצאה לה את המושלם בבעלים, ידעה רק לנקות ולהדיח, לכבס, לכסכס ולשפשף בידיה היפות, לעמלן את צווארוני החולצות בעמילן כזה ששורט, ולהיות חולנית. והכול בגללי.
האשה המסכנה נדדה בין בתי חולים ובתי הבראה, זקוקה לכל מיני ניתוחים בגללי ובעטיי, רק שאף אחד לא יודע עד היום באיזה ניתוח היה מדובר, משום שבסופו של דבר לא עברה שום ניתוח. היא רק היתה זקוקה לניתוח. האולקוס היה חולי אמין, שתמיד אפשר לסמוך עליו. גם המיגרנה היתה מחלה מזדמנת מובהקת. והפודגרה היתה בכלל חגיגה. בימי הצנע הייתי מגמאת מרחקים כדי להביא לה את הלחם הלבן תמורת תלושי המחלה, ואת החמאה החיונית לחולי אולקוס. אבל במקום לאכול ולהתרפא, היתה מפטמת אותי בחבילות של חמאת תנובה, מגמיעה אותי בארבע ביצים לא חלוטות בשלוק אחד, והכול היללו את האם המופתית והמקריבה, שבתה השטנית אינה גומלת לה אהבה. מי חכם ויידע עד כמה אומללה יכולה להיות ילדות מאושרת. את מפלטי מצאתי בקריאת ספרים ובאריגת סיפורים דמיוניים, ולחברותי נהגתי לספר, שהאשה היפהפיה הזו אינה אמי האמיתית אלא אם חורגת, כי היא עשתה לי במציאות מה שבסיפורים רק אמהות חורגות עשו. הייתי ניגשת לכל אשה נחמדה בעלת עכוז רחב ושואלת:
– את רוצה להיות אמא שלי?
כשעברתי ללמוד בגימנסיה החילונית מתוך אילוצים, לבלבו מופקרותי והתפקרותי בפריחה צבעונית. יום אחד הזמינה המחנכת את אביה של בכירת תלמידותיה, לשיחת נזיפה. במה חטאתי הפעם? חיכיתי אותו ערב רועדת לקראת הקטע הצפוי של הסטירה. אבל הפעם לא היו סטירות. “כבודו,” תופפה המורה בעט הזהב שלה על היומן “בתך היא אנטישמית”: כשלמדנו בכיתה על גירוש ספרד, מצאתי את עצמי מצביעה בהתלהבות, ומעירה למורה שלא היה גירוש יהודים מפורטוגל, כי כל יהודיה המירו את דתם. המורים להיסטוריה, כך המשכתי בעזות מצח, מתעלמים מהמאורעות האלה, משום שהם שמים את הדגש רק על קידוש השם, ומעלימים מאִתנו פרקים לא חינוכיים.
אבל הפעם לא היו סטירות. היות שהאיש הנאור הזה אינו מעניש על השקפות עולם. הוא שפרש לפני את חירות הרוח, שבה אפשר להמריא בלא אזיקים. ומאז חשבתי ואמרתי וכתבתי את כל ההרהורים הנקלים האסורים. ייתכן שגם הוא ראה קצת ממה שראיתי אני, וייתכן שנבעו סדקים גם באמונתו השלמה, שאותם העלים ממני, אחרת מדוע הוסתרו בארון הספרים שלנו הברית החדשה והקוראן.
* * *
עם השנים התקרבנו זה לזה, והתקרבה חשיבתנו. הרבינו לשוחח בסוגיות נועזות. ספר איוב, ארבעה נכנסו לפרדס, אלישע בן אבויה ה"אחר", אוריאל ד’אקוסטא, שפינוזה. לא רק קוצק והרמב"ם. לא יודעת למה, אבל משום מה נטיתי ללקט מן ההיסטוריה והמדרשים את המורדים הגדולים, לאסוף לי אותם, להתיז את דעותיהם, אולי כדי לכונן לי אליבי. הרביתי להצטרף אליו לאירועים ציבוריים, לתיאטרון ולהרצאות של ליבוביץ' וקורצווייל, כאילו הייתי בן זכר. כי אמי – הפעם זה הרגליים – היתה שקועה בצחצוח, נעטפת בצעיף צמר גלותי, דוגרת על מחלותיה ואינה מסוגלת לצאת את הבית. אמי היתה אדם מכונס ומיזאנתרופי, שכן אנשים המתמכרים לניקיון הם מטבעם שונאים את הבריות. כי בני אדם הם יצורים מלכלכים, ולחולי ניקיון כפייתיים יצורי אנוש הם בבחינת פורענות.
אני כשיבוט של אבי וסבתי, יצאה נפשי אל החוצות. להתבולל בין אנשים, לשמוע את איוושתם ברחוב סואן, להאזין לצעדיהם הבודדים בלילות. קולות אנוש, רק לא חיק הטבע. ואז כבר עמדתי על סודו של אבי. הכרומוזומים של סבתא רחל המכוערת.
מאחורי הדרו וחומרתו והמורא שהטיל וההערצה לה זכה, היתה חבויה נפש קונדסית. בסתם יום של חול, באמצע שיעורי הבית שלי, לחש על אוזני: בא לך ללכת לסרט? לסרט?! בטח. באותם ימים יכלו גם בעלי זקנים ללכת לקולנוע, עדיין היתה צנזורה, והמצלמה היתה ביישנית. כך היינו גונבים לנו מדי פעם שעות של אחרי צהריים, ועימו זכיתי לראות את סרטו הראשון של אינגמר ברגמן, סרטו הראשון כתסריטאי, שאין מבקר קולנוע ישראלי שצפה בו מעולם. אז האיש המזוקן והרוחני הזה שדאה בספירות העליונות, נורא אהב קולנוע וגם את “הוואי 05” אהב לראות בטלוויזיה…
עם חלוף השנים נעשינו שני האנשים הכי קרובים בעולם. תאומי נפש, שהדיבור הוא העיסוק האהוב ביותר על שנינו. לא חופי ימים, לא טיפוסי הרים רק לשבת בבתי קפה ולהחליף דעות בענייני דרבנן, משלבים פיסקאות מדברי סארטר, משמיצים אנשי אקדמיה, מלגלגים על קבלה ומיסטיקה, ומצפינים חיוך חשאי קונספירטיבי: תראה על איזו דילמה מתבזבז הגניוס היהודי, אם מותר להטיל מי רגליים בשבת בשלג, שאם כן הרי זה מעשה פיסול ואב מלאכה. הרבינו לדבר סרה בבעלַי השונים, לדון בגירושַי, ולהתבדח על רוב הנחת שאני מסיבה לו: ראו, ראו, שלוש חתונות וכולן מבת אחת. כזה שובב היה אבא שלי, ואיזה צחוקים שהלכו אתו. אין ספק שאישיותו המורכבת והשופעת עיצבה את גורלי ואימללה אותי לא מעט, כי כבר לא עושים אנשים כאלה. ואני ביקשתי לי לשווא כזה בעל.
* * *
יום אחד, ואני עדיין ילדה, גרר אותי עימו לטכניון. חגגו שם איזה יובל. לשולחן הכבוד ישבו המרצים וביניהם ישבה אשה פטיטה ומרשימה, לבושה בחליפה אנגלית ורודה. במנוד ראש אישר אבי את דבריה, ובחושי הנשיים המוקדמים הבנתי שזהו טיפוס האשה שאבי אוהב. פה מפיק מרגליות, מקרינה סמכותיות וטעם טוב. אמי שהטבע חנן אותה ביופי נדיר – שלצערי פסח עלי היתה נטולת כל חוש אסתטי, אשה פרקטית שלא מצאה עניין בקישוט הבית ובפירכוס עצמה. כל דבר יפה צריך בסוף לנקות, אז בשביל מה.
אני שכבר הייתי בוגרת בלזק וזולא, וידעתי מה הם עושים בספרים הצרפתיים, הרהרתי שעם הוורודה הזאת היו חייו טובים יותר. היא מצאה חן גם בעיני, אף על פי כן זכתה אמי שיוכתר שמה בכל הספרים שפרסם אבי, שצוין בכל ההקדשות לכבודה, והוטעם, כי אלמלא עזרתה לא היה הספר רואה אור. אילו שכח חלילה להודות לה בעל פה ובכתב, חייו לא היו חיים. זהו אותו טרור בלתי נראה של המקריבות, מושפלות העיניים, שלא מבקשות דבר לעצמן – רק אבוי אם לא יפצו אותן על אפסותן המושלת. לכן אני כל כך סקפטית לגבי התודות, שמרעיפים כוכבי האוסקר על נשותיהם ואִמותיהם, שאִתן ואליהן הם חייבים לשוב הביתה אחר כך.
האשה בוורוד היתה לי למקור חיקוי. כל כך רציתי להיות טיפוס האשה שאבא שלי אוהב. למדתי בטירוף, ובגימנסיה הפלתי את הבנים שבכיתה על הקרשים. אבל אז החלו מסתמנים הבקעים הראשונים. הזכרים התחילו לככב בחיי, ונתגלתה בי התכונה המקוללת, הנשיות הצרופה. איפה לימודים ואיפה ציונים. עד מהרה התאהבתי בגאון של הכיתה, זה שאתו התחריתי קודם על כל שבריר של ציון במתמטיקה. אני התחלתי אתו, שלחתי לו באמצע השיעור דומדמניות שקטפתי בחצר בית הספר, ומאז לבלבה אהבתנו שלוש שנים תמימות, אהבת רוח וגוף, ואני אפשרתי לו לנצח אותי בפיסיקה – המקצוע האהוב עלי – והעברתי לו פתקים בבחינה כדי שישיג אותי. כאן נכנסה אישיותי לסחרחרת, ועדן החלומות הרומנטיים הכריע את החינוך הגברי שקיבלתי. נשיותי הרכה החנפה והמתחנחנת נחשפה לגדולה שבאהבות. ומעתה ועד עולם, נתתי להם, כל אחד בתורו, לנצח אותי בתחרויות, והענקתי להם את הבכורה, גם כשלא היו ראויים לה כלל. הייתי כותבת למענם את הטקסטים, ומשאילה להם את רעיונותי. האשה שבי כיבתה כל ניצוץ של פמיניזם שאפתני, ששלט בי בעבר. אהוב נעורי הוא היום פרופסור לפיסיקה, ואילו אני, מה אני. נשיותי המפלרטטת ואימהותי הממלאה הביסו אותי.
* * *
המדרשים על סיפור יוסף ואשת פוטיפר הרחיבו בעניין יוסף הצדיק. היפהפה המסולסל והגנדרן דווקא חשק באשת השר המיוחמת, אלא שאז צפה ועלתה כנגדו דמות דיוקנו של יעקב אביו, וגבר עליו יצרו הטוב, והוא מיהר להימלט מפניה בהותירו אצלה את גלימתו. חז"לנו לא הכירו את כתבי פרויד, ועוד לפניו הם הבינו כי אותו בן פורת יוסף המתפקע מטוסטסטרון חמד את האשה הנאה, אבל דמות דיוקנו של אביו, מה שקוראים “אני עליון”, הופיעה לפניו ומנעה ממנו את החטא.
דמות דיוקנו של אבא ליוותה גם אותי כ"אני עליון" כל ימי. ועל כן לא יכולתי לעשות ממש דברים לא יפים, לא הייתי מסוגלת לשקר, או להשתתף באורגיות או להיכנס למיטה עם גבר בלי תעודת נישואים. אבל אותה אשה פטיטה בוורוד והחולשה הממארת שהוריש לי, החולשה אל היפה והאסתטי, הביאו אותי לידי רדיפת ממון. לאחר שניתקתי מבעלי הראשון האמיד, נעשיתי מכורה לעבודה מתגמלת כמו שלושה גברים וורקוהוליסטים. נפשי יצאה למותרות של התקשטות. מצאתי לי אפילו צידוק אצל וולטר הצעיר, זה הרציונליסט והאתיאיסט הצרפתי, שכתב באחת מאיגרותיו כי “המותרות הן הבסיס של החיים”.
את המשיכה הזו אל הלוקסוס קיבלתי כאמור מאבי, שכל חייו צפנה רוחו איזו משיכה לא מוסברת אל האסתטי. מניין לו המשיכה הזו אל היפה? מהעיירה קוּטנוֹ, שכבישיה לא זופתו ולא נסללו? מהחברה החסידית שמגרמת את הבשר והדגים בידיים? מהעוני אליו נולדו כל בני משפחתו? בילדותי לבשנו יד שניה ושלישית, נעלנו נעליים קטומות קצה שסחבנו עימנו שנים אחדות של צמיחה; משמיכות חאקי אנגליות שהותירו חיילי המנדט, תפרו לנו מעילי חורף קוצניים עם ברדס בשביל החורף הירושלמי. אבל בהתבגרי היה אבי הגנדרן עם זקנו המוקפד והבורסלינו קונה לי בגדים מהודרים בחנויות של עשירי הכרמל. וכל זה ממשכורת ממשלתית רזה. הוא שהתיר לי את ההידור שאינו מתאים למעמדנו. אם אני אקנה לי את הפרווה המנומרת, מה תקנה לה אשתו של רוטשילד, צחקנו בצוותא. וקנינו. וכך הפכה הבזבזנות לתכונה שלטת בלא רגשות אשם. למה לך החליפה המכותפת הפריזאית הזו, כלום מחכה לך הערב הנסיך צ’רלס? מניין לך העיניים הגדולות החומדות האלה, מסבתא רחל העלובה הזנוחה וחסרת האהבה?
כשגדלתי והזמנתי את אבי להרצאה שלי, כרבאנז' להרצאות שלו ששמעתי בילדותי, לבשתי חליפה ורודה. תוך כדי דברים שהרציתי על ספרות עברית נתקבל על שולחני פתק מקופל מקהל השומעים. זיהיתי את כתב ידו הדעתני, הוא שירבט על הפתק באמצע ההרצאה, כי הנעליים הירוקות שלי גבוהות העקב הן יפות להפליא. ככה, באמצע ההרצאה על ספרות עברית.
איזה שובב, אבא שלי. פנימיותי חייכה אליו באהבה מעל ראשי המאזינים.
שרק אף פעם לא אחלוט עוף במרק, ולא אקלף בולבוסין ולא אשתפן מפני זכר. אבל להתגנדר – כמה שיותר.
אז ככה אתה אוהב אותי, אבא?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות