לשבת, לתמוך את הסנטר או המצח בכף־יד פרושה ולהקשיב. להקשיב. אני מקשיב. כל־כך הרבה קולות. לסווג. איך ניתן לסווגם. וראיית הקולות האלה ההולכת ומיטשטשת. כמו סרט שיש בו ערפל. גשם.
אבק. שממית רצה־רצה על קיר חשוף שיש בו בקיעים בלתי מורגשים כמעט.
הנה אני ממחזר את האמור על שמיעת הומברט הומברט המוטרף מ"לוליטה" של נאבוקוב (בסרט כמובן).
שוכב בחדרו הומברט הומברט מלא־תשוקות מלא־יסורים. רעש ירידת המים מן הצינור בקומה עליונה אל ה’ניאגרה' ומ’הניאגרה' מסתחררים המים ושוטפים את ה’שיט'. אמרתי ‘שיט’ כי זה אמריקאי.
מוזיקה בטעם טרומבונים. תופים?
התרסקות ענפים בסערה?
לשבת, לתמוך את הסנטר בכף היד: בית, כן בית, מלפני שנים רבות מאוד. ילד הגדל לנער מקשיב לקול אמו השרה: “חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה. בבית השאירו אם ואחות ואשה”.
או “קדרו קדרו פני השמים…”, או “מדן ועד באר שבע מגלעד לים. אין אף שעל אדמתנו שלא כופר בדם. דם עברי רווי לשובע…”.
לשבת. להיות נתמך. זַמָּר ‘ים־תיכוני’ שר על הדמעות השוטפות את הקבר החם.
והקבר תמיד חם. הקבר הארצי.
לאטום את האוזניים. אבל הקולות לא חדלים. למען המולדת צריך למות.
אבא לא יחזור אולי מן העבודה. זה בהחלט לא בטוח.
הילדים גדלים עם “נומי נומי ילדתי, נומי נומי נים. אבא הלך לעבודה…” ולא חשוב אם לא היינו ילדות קטנות אלא ילדים קטנים.
המפוחית שרה “במחרשתי כל אושרי ירשתי”. אבל האם שהיתה דוהרת על סוסים בגליל, בכנען מעולם לא חרשה. היא למדה צרפתית באלייאנס. מעולם לא היתה מאושרת ולא ירשה דבר. רק זיכרונות וסיפורים הורישה. על סוג’וד בלבנון. על מותו של אביה בידי החייל התורכי. על חלוצים אנונימיים.
ובדברה היה קולה עברי ורחוק. רחוק.
כף־יד נתמכת בסנטר. ההקשבה היא בתהודת הראש הפנימית. כל הדברים קיימים. מסובבים פרטי־פרטים של עונג וצער. העבר הוא מעולם לא עבר. הוא הווה. הוא עכשיו.
העכשיו איננו זז. ואני. מה אני.
כָּתַבְתִּי שִׁיר. אוּלַי אֵינֶנּוּ רַע.
הוּא נֶחְבָא בְּמַחְבֶּרֶת הוּא לֹא זָז.
כִּתְבֵי הֶרְצֶל עַל הַכּוֹנָנִית עָמְדוּ בְּשׁוּרָה.
וְסֵפֶר “הֶחָלוּץ בְּרוּסְיָה” אֵיךְ הִגִּיעַ אָז
אֶל אֵם וְאָב שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם מֵעוֹדָם
אֵיךְ הִגִּיעַ לַעֲרֵי הוּלַדְתָּם.
כּוֹנָנִית פְּשׁוּטָה, שְׁחֹרָה, וּבָהּ
גַם סִפְרֵי וַסֵרְמָן, סַנְקֶבִיץ', וְרוֹמֵן רוֹלָן.
וְכֶרֶךְ (סִפּוּרֵי יְלָדִים) כָּרוּךְ מֵחָדָשׁ בְּצֶבַע אָדֹם
כְּאִלּוּ שֶׁהוּא הַמּוֹלֵךְ עַל כֻּלָּם.
תֵאוּר הַדְּבָרִים הַמַּמָּשִׁיִּים. עֵינַיִם בִּתְכֵלֶת מְשֻׁנָּה. תַּפּוּחַ בְּלִי דְּבָשׁ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
כִּי אִי אֶפְשָׁר לִתְפּשׂ אֶת הָעוֹלָם
שֶׁמָּלֵא כְּיָם
כף יד מתאגרפת מתחת לסנטר
הכותב את הדברים האלה יושב אצל שולחן בבית קפה דחוי ובוהה אל מה שנע ועובר וחולף.
התפרקו, התפרקו, מילים, בין קולות הגשם היפה והמכוער, כקולות של מלחמה.
קול מפויח, קול צעקן, הד נרעד.
תרנגול 🔗
בלילה שמעתי קול תרנגול ולא ידעתי האם קולו היה ממשי או היה חלום. למשל עץ. לא תמיד הוא ממשי. הוא יכול להיות גם ממשי אבל נוספו לו דברים שהם מעבר למציאות. חומר שונה?
עלים מכסים אותו. עלים נופלים ממנו. לא חידשתי דבר.
אֲבָל בַּלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי קוֹל תַּרְנְגֹל
כְּמוֹ מְפַקֵד צְבָאִי
וְקוֹל אוֹמֵר לִי: לֵךְ לְשֵׁרוּת בִּטָּחוֹן כְּלָלִי
כְּאִלּוּ אָמְרוּ לִי כַּדּוּר הָאָרֶץ אֵינֶנּוּ עָגֹל
הָיָה אָז רָעָב בָּאָרֶץ וְהָאָרֶץ הִיא אִי
זָעוּם
רְסִיס כּוֹכָב זֶה הַכֹּל
(אֲבָל בַּלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי קוֹל קוֹרֵא קוֹל תַּרְנְגֹל)
וְהוּנְחָה בְּיָדִי פְּרוּסַת לֶחֶם
מִיּוֹם אֶתְמוֹל
חֲלוֹמוֹת מְשַׁקְּרִים?
תְּמִימוּת הוֹלֶכֶת וְנִשְׁחֶקֶת בֵּין
מַשְׁבְּרֵי הַקִיּוּם
מרץ–יולי 2000
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות