אם נבחן את המלה “יצירה” או את המלה “יצירתיות” לא נוכל שלא להודות כי האסוציאציה הראשונה שעולה על דעתנו קשורה לדבר מה ייחודי, נשגב, נדיר, המעורר בנו לעתים אף קינאה סמויה בדבר אותה יכולת או כשרון מבורך.
יתרה מזאת, לא אחת נוטים אנו לשייך את המושג יצירתיות עם המושג אמנות. אך למעשה, במחשבה שניה, נגלה כי המילים יצירה ויצירתיות נגזרות מאותו שורש, י.צ.ר. – ושתיהן מצביעות על אותו כוח בלתי נשלט, פורץ, הגלום באדם מעצם טבעו ומיום היוולדו.
מה משמעותה של אותה סתירה בין מרכיביה האמיתיים של היצירתיות לבין תפיסתנו אותה? מדוע איננו רואים את היצירתיות כדבר הנובע בראשיתו מהיצר שבתוכנו? מדוע איננו רואים כי היצירתיות היא כוח הגלום בכל אחד מאתנו כשם שכולנו משופעים ביצרים? מה מונע מאתנו וכיצד נוכל, כחברה וכפרטים, להביא את עצמנו לתפוקה יצירתית גדולה יותר? על שאלות אלו ועל אחרות אנסה לענות במאמר זה.
בכל אדם, אם כן, יש כוחות יצירה ומקוריות גדולים עמם הוא נולד, אלא שההבדל בין אנשים טמון במידת המודעות שלהם לכוחותיהם אלו. לא בכדי טענו פרויד ורבים מעמיתיו חוקרי הפסיכולוגיה, כי אמנים, סופרים, ואנשים בעלי מקוריות רעיונית מאופיינים במודעות רבה ליצרים שלהם, ועוסקים פחות בהדחקתם.
דומה כי לא ניתן ללמד יצירתיות במובנה הקונוונציונלי של המלה “למידה”, שכן לא מדובר ברכישת מידע אובייקטיבי זה או אחר. המונח הראוי יותר לשימוש בבואנו לדבר על יצירתיות יהיה חשיפה – שכן היצירתיות והיצר המניע אותה אגורים עמוק בתוכנו. האתגר הוא להשכיל ולדעת כיצד לחשוף אותם ולהוציאם החוצה. נמשל הדבר לפסיפס מרהיב ביופיו המכוסה בשכבות רבות של חול ואבנים. בל נשלה עצמנו כי משימה קלה היא. לאחדים מאִתנו אותן שכבות של ‘חול ואבנים’ מייצגות חסמים מעטים ולאחרים אלו הן שכבות של קיבעונות ומסגרות נוקשים שהתפתחו במשך שנים. מטרתנו היא אפוא – להבין את החסמים הקולקטיביים והסובייקטיבים שבהם אנו לכודים ולאתר את התנאים האולטימטיביים לשחרור היצירתיות האצורה בקרבנו.
דומה כי מכל קשת האוכלוסיה, ילדים הם הקרובים ביותר לקשר עם החושים והיצרים שבהם. הם מאופיינים בספונטניות, פתיחות, העזה, דמיון, הסתכנות וחקירה בלתי פוסקת. זאת ועוד, הם נוטים לא פעם להביך אותנו כמבוגרים בפעולות פרובוקטיביות. הם אינם מפחדים לנסות, לטעום, לחוש, לגעת, לברר ולשאול ללא הרף (חשוב לציין כי ילדים מתקשים בהפנמת המלה ‘פרובוקציה’ שכן זו מתקיימת רק כאשר אנו עושים דבר מה שאינו עומד בקנה אחד עם הנורמות והכללים של החברה, התרבות, והזמן בהם אנו חיים. כל עוד לא קיימת הפנמה של אותן מסגרות – אין מה לשבור). דומני כי היינו מוכנים כמבוגרים ‘לשלם’ הרבה כדי להחזיר לעצמנו אפילו מחצית מתכונות אלו. לא פלא שאנו מקשרים פעולות יצירתיות רבות עם עולמם של הילדים. כיצד, אם כן, אנו מאבדים אותן תכונות טבעיות החיוניות כל כך של עולם הילדים? פיקאסו הגדיר היטב את התעלומה כשאמר: “כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך יישאר אמן כאשר הוא מתבגר”.
אם נערוך ניסוי פשוט ונושיב מבוגר מול כלי נגינה אקזוטי שלא ראה מימיו, נראה כי הצורך שלו לנסות לנגן בו יהיה קטן מאוד. הוא ינקוט בכל אמצעי הזהירות ויעבור זמן לא קצר עד שייתגבר על הרתיעה שלו ויפיק צליל כלשהו. אם הדוגמה הזו נראית מוגזמת במידת מה, הרי שגם אם נבקש ממבוגר לנגן בכלי מוכר לו כפסנתר, התוצאות לא יהיו שונות במידה ניכרת. הביישנות, החששות ורגשות המבוכה יעלו על כל יצר טבעי וחבוי להתנסות בנגינה. לעומת זאת, אם נערוך אותו ניסוי עם ילד – התוצאה תהיה שונה לחלוטין. ילדים לא יחששו לנגוע בכלי, לנסות להפיק ממנו צלילים ואף לאלתר בו תוך דקות מספר. יתרה מכך, הריכוז, אובססיית ההתמדה והנחישות להמשיך ולהתנסות בכלי תופיע כמאפיין עקבי אצל רוב הילדים.
* * *
דומה כי לעתים קרובות מדי אנו נוטים, כמבוגרים, לראות את יכולת ההבכה, הפרובוקציה וה’נדנוד' המאפיינים ילדים, כתכונות שליליות שיש לרסנן במהרה ולהוקיען. אין ספק כי בחברה מערבית תקנית יצרים בלתי מרוסנים מובילים להרס רב יותר מאשר ליצירה. אך האם עלינו לרסנם לגמרי? האם לא ניתן לראות בתכונות אלו גם פן חיובי והכרחי ליצירתיות, קטן ככל שיהיה? האם ריסון ה’נדנוד' אינו גורר בד בבד ריסון יצר החקירה ושאלת השאלות החיונית כל כך לפיתוח החשיבה, הדמיון והידע? אין זה מפתיע כי המלה הפופולארית ביותר בקרב ילדים עד גיל שש היא: למה? בעוד שהמלה הפופולארית בגיל מבוגר יותר היא: ‘ככה’…
הפסיכולוג מסלאו (1954,Maslow) יצא בקריאה מפתיעה, אך מאלפת, כבר בשנות החמישים: הוא טען כי אחד התנאים החשובים ליצירתיות הוא היכולת להיות במצב של מבוכה. זו אמירה מביכה אמנם, אך חשובה ביותר, כיוון שהיא מחזקת את ההבנה שיצירתיות מתרחשת מחוץ לדפוסי חשיבה, או ליתר דיוק: יצירתיות מתרחשת כאשר אנו שוברים דפוסי חשיבה קיימים, או מאחדים דפוסים קיימים עם אחרים שמעולם לא חוברו קודם לכן. מהו דפוס – אם לא מערכת הגנה, ומהי מבוכה אם לא חוסר משאבי הגנה וכיסוי? שהִיה במצב של מבוכה כרוכה בחוסר ידיעה ובחוסר ודאות הגוררים עמם בהמשך גם חוסר ביטחון. כמבוגרים אנו נוטים לקשר ידיעה עם כוח ושליטה. אדם שאינו בקיא בנעשה ואינו אוגר באמתחתו תשובות לשאלות ‘קשות’ נחשב פעמים רבות מדי לחלש בחברה המערבית של שנות האלפיים. מכאן שהמבוכה נתפסת בתודעתנו או בתת הכרתנו כחולשה שצריך להכחידה ולא כפתח להטלת ספק ביקורתי בידוע ובמוכר.
* * *
אחד החסמים המהותיים כיותר בעולם החשיבה של החברה המערבית הוא הפחד מטעויות. לא נחדש באבחנה כי אנו חיים בחברה תחרותית, הישגית ותועלתנית השואפת בעידן זה של האלף השלישי למצוינות, שלמות ביצועים, ומעל לכל – לתוצאתיות. אנחנו מחונכים להשיג תוצאות בדרך הקצרה, החסכונית והמהירה ביותר. הבעיה מתעוררת כאשר אט אט אנו מפנימים מאפיינים אלו כערכים וכמודלים חד משמעיים להצלחה. אם נשכיל להתבונן בהתנהגותם של ילדים, נבחין כי הפחד מאיבוד שליטה, משגיאות או מטעויות כמעט שאינו קיים, שכן ילדים אינם נוטים עדיין להיות שבויים בתבניות ובדפוסי חשיבה קבועים העוצרים את ביטויי הקומוניקציה הראשוניים. הם עסוקים עדיין במלאכת שאיבת מידע ובמילוי דפוסי חשיבה. ההתנסות, התעיה והטעיה הם המנחים את מעשיהם ומתווים את דרכם. אין הכוונה כי נפריז ונתיילד מחדש, אך דומה כי רק ייטב אם נאמץ לנו כמה תכונות חיוניות מעולם הצעירים. מעניין לראות כיצד מטפלים – בתרבות העסקים היפנית, הנודעת בקשיחותה, בדייקנותה ובמהימנות תוצאותיה – באדם ששגה. בניגוד אולי לציפיותינו כי יפוטר או יורד בדרגה, התרבות היפנית ממנה את העובד שגרם לטעות לראש הצוות האחראי על תיקונה. מדיניות זו עולה בקנה אחד עם התפיסה היוריסטית שאינה רואה בטעות משגה, כי אם – הזדמנות להתנסות חדשה ולבחינת אפיקים נוספים.
טטטט מוסיקאי הג’ז הנודע, מיילס דייויס1, נהג לומר: Do not fear mistakes. There are none. נזכור כי איננו ‘עושים’ טעויות. ‘הטעות’ נחשבת לכזו רק מתוך שפיטה סובייקטיבית רטרואקטיבית לאחר מבחני הזמן, אך לעולם אינה מתרחשת בזמן התהוותה הרגעי. אין כוחה של טעות אלא לאחר מעשה וראִיה לאחור. אם נחזור לעולם החשיבה המערבי, נראה כי יש בכוחנו ללמוד מעולמם של הצעירים ולאפשר לעצמנו מתוך לגיטימציה רצונית, את חופש החוויה והתעוזה. את מקום ההטפה להימנעות מטעויות צריך למלא החופש להתנסות ובמקום ללמד את הדור הצעיר לא לטעות, צריכים ללמדו כיצד לנהוג בשעת הפתעה, כיצד להתמודד עם החדש ולקבל את הבלתי צפוי.
לא רק הפחד מטעויות משתק את היצרים שבתוכנו. גם אופי החשיבה המערבי בעידן הטכנולוגי תורם לעיבוי החסמים היצירתיים. אנו חיים בעידן בו המידע מתעדכן במהירויות שיא המכפילות עצמן מדי חודש בחודשו. הצורך בהדבקת הפערים ובהשלמת החסר גורם לרבים ליהפך לצרכני מידע בלתי פוסקים. לרוב אנו נוטים להתמקצע, למיין ולהתבצר בתחום ממוקד על מנת להקל על המשימה. מבלי משים, אנחנו נוקטים בחשיבה ריאקטיבית (תגובתית) המלווה בעודף שיפוטיות: נכון/לא נכון, צודק/לא צודק, יפה/לא יפה, טוב/רע וכן הלאה. המציאות כמעט מחייבת אותנו לנקוט בדרך בוררת זו, אך בד בבד היא גורמת לנו להגיב יותר ולייצר הרבה פחות. אנחנו מלאים במידע – אך חסרים ידע ותובנה.
המושגים הללו של טוב/רע, נכון – ושאינו נכון, אינם מוצאים את מקומם בשיח היצירתי. אלו מושגים המרמזים על קיומה של אפשרות אחת בלבד הקבועה מראש. הייחודיות של היצירה היא בחוסר שלילתה את קיומו הלגיטימי של השונה והאחר. היא ניזונה מיכולת הפרשנות האישית ומהידיעה כי איננו חייבים לשים פעמינו בידוע, בנכון או ברצוי. יחד עם זאת, יכולים אנו אף יכולים, להשקיע ברכישת כלי ההתמודדות לאותן שעות של מצוקה ובפיתוח ראִיה כוללת שתסייע לנו בשינוי דפוסים ובפתרון בעיות.
האימה הגדולה ביותר היא לא החסמים עצמם אלא העיוורון המסמא בהדרגה את עינינו מראִיה ביקורתית את עצמנו, כדברי הפילוסוף ההודי, יידו קרישנמורטי: “האדם הבור אינו האדם חסר ההשכלה, אלא האדם שאינו מכיר את עצמו”.2 אנו מסרבים להבין ולהכיר במחיר העצום שאנחנו משלמים על מנת לזכות בהכרתה ובאישורה של החברה למעשינו. אנחנו מסרבים לבחון את תופעות הלוואי של התועלתנות הבלתי פוסקת ואנחנו מסרבים להכיר באותו איד דחוק, או באותו ילד קטן שבתוכנו הרוצה ליצור, לפרוץ ולהעז.
בעשורים האחרונים אנו עדים להופעתם של אגודות וארגונים רבים לפיתוח הסובלנות ההדדית. בחינה יסודית מורה כי הדבר אינו מקרי או אופנה חולפת. הצורך בפיתוח שיח תרבותי, בפיתוח סבלנות וסובלנות הדדית חשוב היום לאין ערוך. אנחנו עדים לתופעות חריפות של אלימות פיסית ומילולית. אנשים מתקשים להבחין בין הכרת דעותיו של היריב לבין הסכמה להן. יותר מאשר בהבעת דעותיהם שלהם, עסוקים הם בשלילת היריב ובהפרכת דבריו. הבלבול והמתחים בעיצומם. אך לא ייפלא הדבר. דפוסי החשיבה הנוקשים נותנים אותותיהם. התבצרותם של אנשים בעמדה אחת ויחידה ללא השארת פתחים לביקורת ולהטלת ספק עצמית חזקה מתמיד.
כיצר נוכל לכבד את דעותיהם של יריבינו בעוד אין אנו מעניקים לגיטימציה למכלול דעותינו שלנו? כמה מאתנו מסוגלים לחיות ‘בהרמוניה’ עם מכלול דעות ללא החלטה ודאית? ההבנה כי הדחקתן של התנגדויות פנימיות טבעיות אינה רצויה היא המפתח לקבלה אישית, ולצידה הידיעה כי אין אמת אחת ודאית ונכונה, היא היא המאפשרת סובלנות שראשיתה ביחסי אדם עם עצמו. לא בכדי אחד המאפיינים הבולטים של אנשים יוצרים הוא הקשר התוך אישי. אלה אנשים שיש להם קשר טוב עם עצמם. ודומני כי לא אטעה אם אומר כי אנשים בעלי קשר כזה טומנים את הגרעין ליצירת קשר בין־אישי בריא יותר.
אמנים, ובמיוחד מוסיקאים, יודעים היטב כי אין דרך אחת לביצוע יצירה מוסיקלית. אנחנו עדים ליצירות רבות ומפורסמות המתנגנות בעשרות ביצועים מוקלטים. כל ביצוע שונה בעוד התווים אותם תווים. יתרה מזאת, כל נגן מקצועי יודע כי לא יהיה נכון לנסות לשחזר את הופעתו המעולה שהתקיימה יום קודם. אמנות היצירתיות לעולם אינה שחזור. השחזוור שייך למלאכת האומנות בעוד שהגדוּלה שביצירתיות היא ההתנסות והעשיה המתחדשת תוך סבלנות וסובלנות לטעויות ולתעיות. אין אנו יכולים שלא להזכיר אותו מורה המלמד זה עשרים שנה ומתרברב בקביעותו עתיקת היומין. האם אכן אותו מורה מלמד עשרים שנה, או שמא הוא מלמד שנה כפול עשרים? האם הוא נתון ליצירת החדש או לשחזור קבוע ושעתוק הישן, המוכר והבטוח?
יצירתיות אינה עוסקת בבטיחות. היא עוסקת בהסתכנות, בחקירה מתמדת ובקשר רצוף עם צרכים ויצרים. הפעילות האקטיבית היא אחד מתנאיה ההכרחיים, שכן היצירתיות אינה טמונה בעשוי אלא בעשיה. הצורך האנושי בהסתגלות ובהתקבעות נובע מן הצורך הטבעי במילויים של דפוסי חשיבה. אך בד בבד עם רכישת ידע ומילוי דפוסים עלינו לאפשר חשיבה ביקורתית פתוחה לבחינה מודעת ומעשית של טיב התבניות והדפוסים הנרכשים.
נזכור כי הן היצר והן היצירה מבטאים רצונות, מאוויים וכמיהה לסיפוק ולהגשמה עתידית. הכיוון הוא תמיד מזרחה ולעולם לא מערבה. הפנים אל העתיד ולא אל העבר. האויבים הגדולים של היצר והיצירה הם אובדן האון, האדישות, הייאוש וההשלמה. בל נשקוט על שמרינו, ונחרות בלבנו את מלותיו של סנקה: “לא מפני שהדברים קשים איננו מעזים. מפני שאיננו מעזים הדברים קשים”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות