אמא שלי אומרת לי להיות כמו כולם. אמא שלי אומרת שיוצא דופן זה רע, אז אני באמת משתדל לחייך כשצריך ולהזמין ילדים אלי הכיתה שיראו את הרכבת החדשה שקנו לי ולהציע להם מהשוקולד שאבא הביא, ואני נורא משתדל לריב על הכיסא של שולה כשהיא מספרת סיפור, ומנסה לריב על מי יהיה ראשון בתור לאוטובוס. אבל אמא לא רואה שחסר לי חלק בגוף.
היא לא רואה שהכיסוי הקשה מתחת לעור שמעל ללב חסר לי. ובגלל שהעור מכסה היא לא רואה שכל מיני דברים דוקרים לי שם. שאפילו דברים שעפים ברוח בגודל של אבק, נכנסים לי לשם ויושבים בערימות שקשה לראות וגורמים מין לחץ כזה שמשפיע על הריאות שמתחת. ואם זה יום עם הרבה רוח זה עולה לי למעלה לגרון, אז לפעמים כשאני צריך לרוץ אני משתדל לרוץ אחורה שחלק ייצא החוצה.
ואס יש ילדים שאומרים לי מופרע, אני חושב שהם בטח מתכוונים ל"מו" של פרה ולא מבין איך הם יודעים שכשאני שומע במושב של אבנר את הפרות אפשר כמעט לראות קפיצות קטנות בחלק הרך ההוא שמעל ללב.
כשאני אהיה גדול אני אבנה מעליו מכסה מפח כמו של האיש של דורותי, עם דלת קטנה ומפתח ואז רק מה שאני ארצה ייכנס לי פנימה. ועל הדלת מבפנים אני אשים מטאטא קטן ויעה שאוכל לעשות שם לפעמים כמו אמא סדר פסח. וכשהמפתח לא יהיה בפנים אסתום את החור עם פלסטלינה – שמה שבטוח בטוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות