ספינת החלל ‘קוריגן’ וקברניטה המנבל את פיו בליֿ־הרף היו בוודאי מגיעים אל המאדים כמתוכנן, ובלי ארועים מסעירים, אלמלא אתרע מזלם ועל סיפון החללית נמצא אותה שעה סגן שני קריספין מובי, כומר בשליחות קדושה – ומה שחשוב עוד יותר, בעל תכונה מיוחדת במינה. כל זה, בצרוף ערפילית שחורה ונפלאות אחרות, מספקים די חומר לסיפור משעשע ושנון זה, ובו חיצי סאטירה מתעופפים לכל עבר, כולל לעברם של סופרי מד"ב.
גארי ג’נינגס הינו מחבר כמעט אלמוני, שכן מאז סוף שנות ה־60 פרסם רק כעשרה סיפורים, אך כולם מגוונים ושנונים לא פחות מזה שלפנינו, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1977.
* * *
ע"י לייזר־קשר אל:
קולונל ג’ון ב.אובנוקס
כומר חיל־האויר האמריקאי
מרכז נאס''א
יוסטון, טקסס, ארה"ב
כוכב לכת: ארץ
מערכת: סול
גלקסיה: שביל החלב
היקום
כבוד הכומר קולונל אובנוקס:
הפתעה! וברכות מ’קוריגן', ספינת־החלל־שהיתה מיועדת למאדים ושכולכם על הארץ בוודאי כבר חשבתם לאבודה לעולם. כאן בחסותך, הכומר סגן שני קריספין מובי.
אילו חדשות שיש לי בשבילך, אדוני! בשביל העולם כולו! בשביל כל המין האנושי!!!
אך עלי לשלוט בהתלהבותי ולדחות את הגילוי, פשוט כדי שיהיה זה דו"ח עקיב, מפני שאני משדר הודעה זאת לארץ לפי בקשת הקפטן…
לפי פקודתו המצופצפת של הקפטן, “בשם הצפיץ!” זה הקפטן מוסיף, מאחורי כתפי בעמדת הקשר. לא אלכלך את קרן הלייזר בשפתו כפי שהיא. כמו שנהגו לעשות בכדור־הארץ, אצפצף ‘צפיץ’ במקום מילותיו שאינן ניתנות לשידור. עכשיו הוא הסתלק אל צינורות הגמע־לגימה, שם הוא מבלה את רוב זמנו בעת האחרונה, והעביר אלי את האחריות והכבוד לדווח על מסעה המופלא של ה’קוריגן'.
ראשית כל, עלי להסביר מדוע לא שמעתם מאתנו מאז זמן קצר אחרי המראתנו. נראה שמהר מאד הגענו למהירות העולה על מהירות האור, כך שכל מה ששלחנו בלייזר־קשר פשוט עקב אחרינו כמו זנב עפיפון לא־נראה. אבל עכשיו אנחנו במסלול אל כדור הארץ והאטנו למהירות הקרובה למהירות האור, כך שאותות הלייזר־קשר שלנו צריכים להקדימנו “ככדורי תת־מקלע ממטוס עתיק” כמו שאומר הקפטן במונחים לא טכניים. אינני אוהב כלֿ־כך את הדימוי שאני יורה בכדור הארץ האהוב שלי, אבל –
“למה לא, צפיץ?” שוב הקפטן, צורח למקרא התדפיס שלי. “ארץ צריכה כבר להיות מוכנה לכל דבר מקריספין מובי האידיוט!” והוא עוזב ברוגז.
אני שולח דו"ח זה אליך, כומר קולונל אובנוקס – ואמשיך כאילו אני מדבר ישירות אליך – פשוט מפני שאתה היית הנביא רחק־הרואי שגייס אותי למשימה זו. אבל, לצערי, חוששני שאתה כבר מת מזמן, אדוני, ושדר זה מתקבל ע"י כומר מחליף, דורות אחרי זמנך.
הקפטן ניסה, בדרכו המקוצרת, להסביר לי את ההבדל בין מעבר הזמן כאן על ה’קוריגן' לבין מעבר הזמן על ארץ היקרה. מעולם לא הודרכנו איך לנוע במהירות העצומה שהגענו אליה, ולא ציפו מאיתנו זאת. במהירותנו, לפי דברי הקפטן, שעה שהזמן צועד כרגיל כאן בספינה, הרי שבהשוואה אליו השעונים ולוחות־השנה על כדור־הארץ ממש דוהרים. הקפטן הסביר זאת בפשטות רבה כדי שאבין, ולפי מיטב הבנתי הכל נובע מהמצאתו של פרופסור איינשטיין המנוח. יש לשער שננחת בתוך שבטים משתאים של בני־בני־בני־בני־וכו’־נכדינו שלא יֵדעו שום דבר על משלחת ה’קוריגן' – ועל ארץ שאנו, הנוסעים בזמן כמו גם בחלל, בקושי נכיר.
“אם עדיין ישנה ארץ מצופצפת שנוכל לנחות עליה!” שוב הקפטן, משהק.
מעולם לא התחתנתי, אז כמובן שלא אצטרך להציג את עצמי לעדר של בני־וכו’־נכדי מלאי הערצה. אני מזכיר דברים אלה רק בהקדמה לדברי אל “כל מאן דבעי.” כלומר, אל אותו הכומר הצבאי המחליף אותך, כומר קולונל אובנוקס, על דוכן הפיקוד שלך. מכיון שיכול להיות שהוא (אתה) (מי שלא יהיה) מעולם לא שמע על ‘קוריגן’ או על יעדה שמעולם לא הגיעה אליו, או על קריספין מובי זה המשדר כך פתאום מתוך החלל, עלי להתחיל מעט לפני המראתה של הציפור הגדולה שלנו, כדי שניתן יהיה להבין את כל מה שקרה לנו אחרי־כן. מכיוון שנראה שהקפטן נחוש בדעתו להטיל את האשמה (המילה שלו, לא שלי) עלי – ואפילו רוצה, שייערך לי משפט צבאי כמו לו, אם הכבד שלו יחזיק מעמד על כדור הארץ, מוטב שאתחיל לספר כיצד התמזל מזלי להימצא על הספינה הטובה ‘קוריגן’.
אני טוען בענוה שהיה זה ראוי שאהיה הכומר הראשון שיוצב בצוות־חלל. כל חיי מאז נרשמתי לאוניברסיטת־האלוהות של הכנסיה הפרוטסטנטית הדרומית־פרימיטיבית בגורביאן, וירג’יניה, עברו בשירות כנסיית הדרופרים הפרוטסטנטית הנכבדה. למשל, מיד לאחר שסיימתי את האוניברסיטה, נשלחתי להמיר לנצרות הדרופרימית שבט כופר במה שנקרא “ארץ לעולם־לא” שבשממה האוסטרלית, כמה מעמיתי הביקורתיים טענו שהצורה בה טיפלתי במשימה זו החזירה את הנצרות ומקצוע השליחות האצילי חמישים שנה אחורנית. אבל אני קורא לכל מתלונן שרק ינסה למצוא יליד אוסטרלי אחד שעדיין מקיים את המנהגים ומאמין באמונות הטפלות אותן נשלחתי לשרש.
אחרי שנת־שבתון שבהחלט הגיעה לי, נשלחתי על־ידי המפקדה המסיונרית של הדרופרים כיועץ רוחני לכוחות השלום (כוש"ל) של האו"ם במדינה הקטנה אל־אבדון במרכז אמריקה. מדינה זו היתה חצויה שנים רבות על־ידי מלחמת אזרחים פוליטית, אך באותו זמן נרגעה למין שלום שבאפיסת־כוחות. אני מצטער לומר שמאמציהם של טובי־הכוונות שם הציתו מחדש את העימות – הפעם כמלחמה הדתית עקובת־הדם ביותר מאז מסעי־הצלב. אחרי שאני ואנשי הכוש"ל גורשנו בבושת־פנים, פרשה אל־אבדון מהאו"ם, ממרכז אמריקה, ומחצי־הכדור המערבי, ולפי מה ששמעתי באחרונה, המלחמה הדתית עדיין בעיצומה שם. היו כאלה שאמרו “בראשו של מובי יהי זה.” אך אני מפנה את תשומת לבך לכך שמעולם לא היתה עוד מלחמה פוליטית באל־אבדון. מאז התערבותי בזמן הנכון, כל מלחמות האזרחים של מדינה זו הן על רקע דתי. אותו נסיון נפל ריפה את ידי (כך נראה לי אז) במשך זמן מה. למרות זאת, ביקשתי מראשי הדרופרים חל"ת שהם העניקו לי כמעט בשמחה. כמו בעל־חיים פצוע המחפש את מאורתו, זחלתי לארץ ממנה באו אבות־אבותי: וירג’יניה בימי ההתיישבות. אנו המובים – תוכל לחפש בספרים – באנו מאזור גותי קודר למדי באנגליה בשם טרנסילוונשיר. אך הגעתי לשם ומייד נודע לי, שלפי מסורת אגדות הילדים. הייתי בן־חסותו האבוד (בעצם, שמעולם לא חשדו בקיומו) של סנדק טוב לב1. לרוע מזלי, במקום שאקבל את שלושת המשאלות, או הממלכה עם נסיכת־חלומות, או מה שאמורים לקבל מהסנדק, מצאתי עצמי מסובך בשרשרת מקרים די מביכים. נאלצתי לברוח מאנגליה תחת שם בדוי וערפילים כשהעיתונים הצהובים יותר של לונדון פרסמו ללא רחמים את תלאותי הטרנסילווניות תחת כותרות קידוש־לבנה כמו: “סיפורו של הסנדק האמיתי!”
אבל לא התכוונתי שסיפורי ישמע כמו רשימת כשלונות ואכזבות. למרות שאני טוען, כנגד כל גינוי, שכל מבצעי הרוחניים הצליחו במוקדם או במאוחר, עלי להודות שבאותה עת הם לא קידמו את הקריירה שלי בכנסיה. אבל, כמו נסיונות איוב, הם שמשו לחיזוק אמונתי, מסירות ורוחניותי.
העדות הראשונה שהגעתי לדרגת טהרה שלא העזתי אף לחלום עליה נראתה כאשר, ללא כוונה, הלכתי לצפות בסרט פורנוגרפי במחשבה שהיה זה סרט תיעודי על שפות ולשונות (שמו של הסרט היה “שפתות־אם”). לפני הסרט, כמובן, ניגנו את “הדגל עטור הכוכבים”, וכאשר, ביחד עם שאר הקהל, נעמדתי דום לכבוד ההמנון הלאומי. נשארתי עומד. כלומר, קמתי. ואז התרוממו רגלי ולהפתעת הסדרנים והקהל, ריחפתי עד תקרת האולם, מקום ממנו לא יכולתי לראות מאום מהסרט, שעלה לי שבעה וחצי דולר, כולל מס־עינוגים.
באותו זמן בערך נתבקשתי על־ידי הרמים ממני בדרג לפרוש לבדידות, לטובת נשמתי ולצלילותי. בעצם, הם אמרו לי לפרוש למשך זמן בלתי ידוע (“אל תתקשר אלינו…”) למנזר המרוחק ביותר השייך לכנסייתנו. בצייתנות ובמלוא ההכנעה הלכתי לשם – לבדי, ללא פרוטה, ללא מצרכים או לבוש זולת הבגדים בהם עמדתי בפניהם (גלימת הכהונה השחורה המשומשת והמבריקה ביותר שלי). נושא עמי רק את התנ"ך המאושר על־ידי הדרופרים ואת משקפי. זה היה כל רכושי עלי אדמות.
ושם מצאתני, כומר קולונל אובנוקס: מלוכלך ומזוקן, נזיר בן המאה השלישית, חי בבקתת קש נידחת בעלת חדר אחד, תקוע מתחת לראשים המדכאים של הרי סופרסטישן2 של אריזונה. כשבאת בג’יפ התכול־רקיע שלך, היווית ניגוד בוהק למדבר האפור־חום שמסביבי. כומר צבאי של חיל־האויר, עונד על מדיך הכחולים־כרקיע גם את עיטי הכסף וגם את צלבי הזהב, נראית כמו ליגיונר רומאי נוצרי המסייר במוצבים המרוחקים של הממלכה.
“מובי, איך בשם שמיים אתה מתקיים כאן?” היתה, כזכור לי, הערתך הראשונה כשלחצנו ידים.
“אני מנסה,” אמרתי, “לחקות את אליהו בעת גלותו ליד נחל כרית. אריזונה מלאה בעורבים”. הקשתי באצבעותי ועורב נכנס בצייתנות דרך חלוני היחיד וחסר הזכוכית ושמט את ארוחת הערב שלי על שולחן הקרשים.
אתה לטשת עיניך, כמעט שהקאת, ופלטת, “אבל העורבים הביאו לאליהו בשר ולחם. ספר מלכים בפירוש אומר זאת. ההוא הביא לך מצה ותולעת!”
“טוב, איזה סוג אחר של לחם היה יהודי תשבי טוב כמו אליהו מסכים לאכול? ואיזה סוג בשר אחר מכיר העורב? לו יכלתי לשלוט באוכלי־נבלות, כי אז…”
אתה היבטת בי – מוכה תמהון, אני חושב, וקצת נבחל – כשאכלתי (בעדינות, ליהנות מכל פרור). ואז אמרת, “זאת הסיבה שחיפשתי אותך, האח קריספין. תוארת בכל מיני תאורים, החל כמטורף וכלה כעושה־נפלאות מתנזר, וכבר הגידו בגת ובשרו בחוצות אשקלון, כן, וגם ביוסטון, בטקסס, שם אני היועץ הרוחני לנאס”א.
פערתי את פי וכמעט איבדתי את התולעת. “אמרת יועץ רוחני למה?”
“אמרתי נאס''א, לעזאזל! סוכנות החלל האמריקאית! אסטרונאוטים וכל זה.” התנצלתי על בורותי, ולאחר רגע הוספת, בזהירות, “אני מבין שאתה מרחף לעיתים.”
“לעיתים לא־נוחות ביותר,” אמרתי בענוה. “הרי סופרסטישן שמעלינו מלאים מחפשי זהב זקנים ומטורפים. כשאני מרחף בסביבה הם חושבים שאני איזה קופץ חדש על מציאותיהם, פשוטו כמשמעו. עד עכשיו, נפצעתי רק קלות.”
אתה היבטת בי שוב למשך זמן־מה, ואז אמרת ברצינות תהומית. “אם דברים אלה אמת הם, האח קריספין, יתכן שאתה פסיכוקינטי, בדיוק סוג האדם שהוטל עלי לחפש.”
“ודאי שיש לי שגעונותי הפרטיים,” אמרתי בקשיחות, “אני שפוי בדעתי בדיוק כמוך, קולונל אובנוקס. אם לחיל־האויר אין מה לעשות בימינו חוץ מלחפש מטורפים לכלוא. אני יכול להציע תריסר מחפשי זהב זקנים ואוהבי שליפות –”
“אינך מבין, ידידי. כוונתי שאתה על־חושי אמיתי.”
“לא,” אמרתי, מחייך בסלחנות לשמע שטות זו. “לא. איני שייך לשום כת מוזרה. פרוטסטנטי דרומי־פרימיטיבי טוב ומוצק כולי. איש כמורה מוסמך בדיוק כמוך, כומר קולונל, אדוני.”
הורדת את כובעך התכול־רקיע עטור סרטי־הזהב לרוב, ופרעת את שערך בפיזור נפש. בידך, אני מתכוון, לא כמוני.
“כלום זה באמת יכול להיות?” מלמלת. “האם באמת אתה כל־כך קרתני, מובי, שמעולם לא שמעת על תפיסה על־חושית? על פ”ק – קיצור של פסיכוקינסיס? על המחקרים בפסי ובפאראפסיכולוגיה?"
הודיתי שהייתי, לצערי, בור ועם הארץ בשטחים אלה. אתה, בטוב לבך, התחלת להסביר ברמה של כתה א' מה זה פ"ק, תפיסה על חושית, וכו', למרות שלא הבנתי באמת עד לאחר זמן רב.
“לדוגמא,” אמרת, “אם האדם עומד אי־פעם לכבוש את החלל – לא רק מערכת השמש – עליו למצוא דרך לנוע במהירות העולה על זאת של האור. שום דלק או מקור כח ידוע לא יכול לעשות זאת. רוב האנשים חושבים שזה לא יכול להיעשות בשום פנים. אך אלה החושבים כך טועים. ישנו דבר אחד ביקום – כאן על הארץ, בעצם – שנע מהר ממהירות האור. כלום תדע מהו?”
“חסד אלוהים!” קראתי בנאמנות
“נו, טוב, גם זה, כמובן,” אמרת, קצת נבוך. “סלח לי אם אני נשמע כמו חסיד של המטריאליזם. אבל ישנו עוד דבר המסוגל לנוע מהר מן האור. זו המחשבה.”
חשבתי על המחשבה. “אני חושב שאתה צודק.”
“סופרי מדע־בדיוני ופנטסיה,” המשכת, “חקרו שנים את האפשרות שאדם מחונן במיוחד יוכל להניע רכב־חלל בכוח המחשבה בלבד – על־ידי פ”ק – ובמהירות החשיבה. כמובן, סופרים אלה הם מטורפים. ספלרג’ן, אוזמוב, מקרינדולס, ג’נקינס, כולם. אבל עכשיו נאס''א לקחה את העניין מבין אצבעותיהם הרפות של אותם חדלי־אישים נוטפי דיו."
“כלומר חדלי־האישים צדקו כל השנים האלה?”
“אוה, אלוהים הגדול, כמובן שלא!” נחרת בבוז וצחקת בצרידות. “עלובי־הנפש הללו כתבו סיפורת דמיונית. המדענים שלנו מתעסקים בעובדות. בנאס”א, הם מטפלים בפאראפסיכולוגיה לא ברעיונות בעלמא אלא ברדיו־טלסקופים, מחשבי יב"מ, מיקרוסקופים אלקטרוניים, מומחים מהמרכז המדעי של ראנד. במו עיני ראיתי מחקר בן תשעה־עשר כרכים שנאסף ע"י ראנד – סודי ביותר, אז אל תגלה שהדלפתי.
המסקנה של אותו מחקר יכולה להאמר, לחסר־המומחיות שכמוך, פשוט כך: “אין זה בלתי אפשרי שבן אדם הנחון ביכולת פ"ק יוכל להניע בחשיבה ספינת חלל דרך שנות־אור של חלל, במהירות הלא־ניתנת־לחישוב של המחשבה.”
“אל אלוהים!” אמרתי בכנות. “פריצת־דרך אמיתית של הדמיון המדעי הפורה! אבל איפה אתה, אדוני, בתור איש־דת, נכנס לזה?”
“נו,” אמרת, שוב קצת נבוך, “לנאס”א יש ארגון ונוהל די קשיח. אתה יודע, כל הקופסאות הקטנות הקשורות בקוים. עד שהחליטו לאיזה קופסא להכניס את הפאראפסיכולוגיה. הם תקעו אותה זמנית בתוך ‘תורת הנסתר והעל־טבעי’, וכמובן זה התחום שלי."
“כמובן. אז אתה מחפש מישהו בעל כוחות פ”ק?"
“אני חושב שאני יכול לומר בבטחה שכל מדינה מתקדמת במשפחת האומות האטומיות מחפשת מישהו כזה. הכל בסודיות מוחלטת, כמובן, אבל כבר שמענו על כמה הצלחות קטנות פה ושם.”
“בחייך!” אמרתי בכנות.
“לדוגמא, הודו. נתנו להם חמרים לבניית תחנת כוח גרעינית, והם השתמשו בהם לבניית פצצה במקומה. אבל המדענים במכון הבודאטומי לא יכלו ליצור מרעום שיפעיל אותה. מאדאם גנדי אבדה את סבלנותה, כרגיל. היא מלאה את המתקן בצואת פרות קדושות והוא התפוצץ כשגורו בשם כדרי בת’אוח באניות זימר עליו מאנטרות.”
“באמת!” אמרתי בכנות.
“ישראל שילחה את מאחז־העינים ההוא שלהם בלוויין כדי לראות אם יוכל להשפיע על מסלולו בכוח פ”ק. הוא הצליח – כל כך הצליח עד שהוא עדיין שם. נראה כאילו הוא נע במסלול המשרטט צורת מזלג עקום. הישראלים משתגעים בנסיונות לחשב פעולת סילוני הדף לתיקון הסטיות."
“מה אתה אומר!” אמרתי בכנות.
“מצרפת שמענו שאיזה ישועי חכם עומד על סף ייצור סגסוגת לבניית נחירי־פליטה של מנועים רקטיים שתאפשר את תידלוקן של החלליות במים קדושים. הישועי קורא למתכת החדשה שלו הַלֶלוּמינוּם.”
ביאוש שאלתי, “האם כולם מקדימים אותנו?”
“אינני חושב כך.” וחייכת כמו בהקדשה, כומר קולונל אובנוקס. “יש לי הרגשה שנאס''א כבר מצאה כוח פ”ק חזק מכל אלה ביחד."
"מותר לך לגלות לי?''
“רשמית יהיה עליך לקבל סיווג למידע ‘סודי־ביותר’ כדי לדעת על גילוי רב־ערך זה, אבל אני מאמין שתקבל אישור ויוודע לך בבוא הזמן. המדובר הוא בך, קריספין מובי.”
כל הדוחות על שהייתי ואימוני בנאס"א ודאי עדיין נמצאים שם, לא משנה כמה זמן אינשטייני עבר על יוסטון, כך שלא אספר על תקופה זו בפרוטרוט. קיבלתי דרגת סגן בחיל־האויר וענדתי בגאוה את כסף־הזהב של דרגתי על מדי התכולים כשמיים. כמובן, לא היה עלי לעבור את האימונים המפרכים של כל אסטרונאוט מוסמך, מכיוון שהיה לי רק דבר אחד לעשותו בטיסה, ויכולתי, תיאורטית, לעשות זאת גם לוא רותכתי לתוך גוף החללית. את רוב אימוני עברתי כשאני לומד איך ללבוש ולהפעיל את חליפת החלל המגושמת שלי, בעלת המוני הרוכסנים, הכניסות והיציאות, וכן הלאה. מה שהפריע לי ביותר היו שקיקי־הפסולת המוצנעים בתוך החליפה.
כשקיבלתי את הצבתי הראשונה, ב’קוריגן' הנוסעת למאדים, מחיתי על שנשלחתי לכוכב־לכת־הקרוי מארס, על שם אליל. אך אתה, כומר קולונל, הסברת לי את חשיבות היותי על הספינה.
“פשוט הבא את הספינה בבטיחות למאדים. הנחת אותה בשלום, וכאשר תיגמר משימת המחקר, החזר אותה בשלום ארצה. הספינה כבר מתוכנתת, כמובן, אך אנחנו נעקוב כל מילישניה מכאן, לראות אם ומתי יגבור כח הפ”ק שלך על המחשבים. אנחנו ננתק אותם לפעמים כדי להעמידך במבחן אמיתי. בעצם, זה מה שזה: מבחן לכוחותיך. אם תצליח, תהיה המפקד במשימתך הבאה."
שאלתי בתקוה, “לא יהיו לי גם תפקידים כמורה בנוסף לכך?”
"הייתי אומר ששאר הצוות יהיה עסוק מכדי להיזקק ליעוץ רוחני. ואנחנו יודעים, לפי רובוטי ‘ויקינג’, שלא תצטרך לקבור או להטביל שום מאדימנים במסע. לא, במסע זה עליך להתרכז בכל רגע שאתה ער בקואורדינטות־חלל אלה – מיקום המטרה של המאדים. במסע חזרה התרכז במערכת קואורדינטות אחרת זו, כדי לחזור לארץ. שנן מספרים אלה, נערי. ואז, אחרי ההמראה, חשוב עליהם, כתוב אותם, שיר אותם אם תרצה. שוב ושוב, ללא הפסק. עשה זאת, סגן מובי, ושום דבר חוץ מזה!''
בנקודה זו נתת לי שני גליונות נייר מכוסים שורות של אותיות, מספרים, וסמלים מתימטיים. את כל שאר זמני בנאס"א העברתי בקריאתם, קריאתם שוב, שינונם לעצמי וחזרה עליהם, מעולם לא הייתי טוב בחשבון.
משימתי היתה כה סודית־בתכלית שאפילו לא הוצגתי לשאר הצוות עד שהתאספנו בכן השיגור של ה’קוריגן'. הקפטן, טייס מחוספס של נחתי־האויר לשעבר, שאג מייד, "כומר, בשם אלהים?!''
“בדיוק” מלמלתי.
“ספינת חלל זקוקה לכומר מצופץ כמו שהיא זקוקה לאלבטרוס מת. כמה אתה שוקל, מובי? לא משנה, רק הכפל זאת במקדם מהירות־הבריחה. ואז הסתלק.”
“פקודותי כאן, המפקד”.
“צפץ את הצפיץ המצופץ! מה ידביקו לי בפעם הבאה? שופט כדורת ומשחקי ניחושים מאיזה בית מרגוע של בורשט? תן לי לראות את הפקודות המצופצות האלה!”
“הרגע, קפטן. אני קולונל אובנוקס,” אמרת, נחלץ לעזרתי. “הפקודות של סגן מובי חסויות ואסור לך לראותך עד ש’הקוריגן' תימצא בדרכה.”
כשהקפטן עדיין מצפצץ בכעס מאחורי בכניסה, עליתי לספינה ומצאתי את מגורי – או ‘גליל השינה’ שלי – שבו מקום רק להכניס את גופי עטוי חליפת־חלל, את דפי הנייר הבלויים של הקואורדינטות שלי, ואת תנ"כי שאין לוותר עליו. הגליל שלי נמצא ליד מסלק־הפסולת שאינו נעים לריח, שלתוכו כולנו זורקים את שקיקי הפסולת האישיים שלנו. לא אתאר את שאר הצוות, מפני שלכל אחד מהם ישנה בדיוק אותה אישיות דינמית ורבגונית כמו לאבק. מלבד הקפטן, הטיפוס בעל־האופי היחיד היא אשת־הצוות היחידה שלנו, גב' ממל. היא רשומה כ’תזונאית הספינה' ותמיד מכניסה את ראשה בקסדתו לגליל השינה שלי ושואלת “רוצה לשתות משהו, ברווזי?” אבל מכיוון שמזוננו היחיד הוא הבחיל הנתעב (36 טעמים. אף אחד מהם אינו ברווז), הנפלט אוטומטית מצינורות, אני מניח שלגברת ממל יש תפקידים נוספים. אם כך הוא, הם מעולם לא הוסברו לי, כמו שלא הוסבר לי תפקידו של רוכסן אחד מסויים בחליפתי.
בספירה לאחור ובהמראה לא קרה שום דבר מיוחד לפחות כך אני מניח. כדי למנוע הפרעה לריכוז הפ"ק שלי וגם מפני שהקפטן אסר עלי לצאת מתאי, שכבתי בגליל השינה שלי, מדקלם ומשנן ומעבד את אותן קואורדינטות של מאדים. לא לי הוא לעלות לסיפון. לא לי הוא להביט במרקע בהערצת התהומות האפלים של החלל והניצוצות הזוהרים של אבק־הכוכבים של אלוהים, ובהרגשה שהייתי קרוב לרקיע השביעי ככל שיכול בן־תמותה להיות קרוב אליו. נשארתי כלוא בתאי ועקבתי אחר מהלך הטיסה דרך מערכת קשר־הפנים של הספינה. שמעתי את הרמז הראשון שמשהו השתבש כשהיינו קצת פחות משמונה שעות מחוץ למסלול ההיקפי, בדרך ליעד.
קול הקפטן: לא קולטים את הפיקוד המרכזי?
לכל הצפיצים והצפיצות! איך זה יכול להיות, ספרקס? 3
קולו של ספרקס: הצפיץ יודע, המפקד. כל המערכות במצב חמש־חמש, כל האורות ירוקים אבל קליטה ירדה לאפס־אפס, ואני חושש שבמרכז לא קולטים אותנו גם־כן. יכול להיות שאנחנו איכשהו, אה, מחוץ לטווח התיקשורת.
קפטן: מחוץ לטווח? שמונה שעות אחרי היציאה? על מה, בשם הצפיץ, אתה מדבר? נאס"א עדיין קולטת אותות מבֵֶּחוֹן מצופץ קטן שנשלח ב59', והוא בטח מעבר לשבתאי עכשיו.
ספרקס: המפקד, יש רק הסבר אפשרי אחד, אם כך. אתה תחשוב שאני שתוי אם אומר זאת, אבל יתכן שאנחנו נעים מהר יותר מהאותות.
קפטן: אני מקוה שאתה שתוי ספרקס. אחרת אתה מטורף על כל הראש. נעים יותר מהר מאותות רדיו, מכ"ם ולייזר הנעים במהירות האור? עד להודעה חדשה, הגמע־לגימה מחוץ לתחום כל הקצינים הנמוכים בדרגה!
החזרתי את תשומת לבי למלמול מספרי כמו קתולי הסופר את חרוזיו וניסיתי להחניק חשד קטן שפתאום התגנב לראשי. האם המבוכה על הסיפון נגרמה בגלל שעשיתי את עבודתי טוב מדי? נו, היו לי פקודות, ולא היה זה עסקי לערער עליהן. המשכתי לספור את חרוזי – כלומר קואורדינטותי – ביתר דבקות מאשר קודם, בנסיון לגרום להיפנוזה עצמית או משהו כזה ולשכוח את חוסר־הנוחות הגובר. הזמן חלף.
קול הקפטן: הסתכל על המרקע המצופץ! מה עושה שם קאנופוס! טי בריבוע, חתיכת צפיץ שכמוך, לאן אתה מטיס אותנו?
קולו של טי־בריבוע: גם אני לא יודע. המפקד. אני מבטיח לך שאנחנו בדיוק במסלול הנכון. הבעיה היחידה אה, היא שלא היינו צריכים להגיע לנקודה זו במסלול אלא בעוד ארבעה חדשים.
קפטן: אני אמרתי שהגמע־לגימה מחוץ לתחום! אתה שיכור?
טי־בריבוע: לא, המפקד. עד כמה שאני מצליח לפענח את זה, אנחנו מאיצים מאז שיצאנו מההקפה ואנחנו עדיין מאיצים. אני לא יודע איך עשינו את זה – ואני לא יודע איך לומר לך זאת, המפקד – אבל איכשהו עברנו את מהירות האור. לומר לך את האמת. אני מצפץ מפחד. אבל לא גמעתי לגימה.
קפטן: אז הרענונים של גב' ממל הרקיבו את המוח שלך. שום דבר לא עובר את מהירות האור?! עד להודעה חדשה, גב' ממל גם כן מחוץ לתחום!
עכשיו באמת הייתי מודאג, עד כדי כך שלא צייתתי לפקודות המפורשות שקיבלתי. בכוונה סילקתי מעל פני את דפי הקואורדינטות וחדלתי להתרכז בהן. זה עשוי לעזור לתקן את הנזק. כדי להסיח דעתי מהמספרים, התחלתי לקרוא בתנ"ך הנאמן שלי. אבל הפסוקים שנקרו לי לא היו מעודדים במיוחד, וקולות מהקשר הפנימי התערבו, יותר ויותר מרוגשים ומבוהלים כל הזמן.
ישעיה: כולנו כצאן תעינו.
קפטן: איפה אנחנו בשם הצפיץ עכשיו, טי־בריבוע?
יהודה: כוכבים תועים הם אלה, אשר להם שמור שחור־האפלה לעולמי־עד.
טי־בריבוע: לפי התכנית היו דרושים ששה חדשים להגיע הנה, המפקד, אבל הנה מאדים על המרקע.
מלכים ב': והמנהג כמנהג יהוא בן־נמשי כי בשגעון ינהג.
ספרקס: קיויתי שהמפקדה תנסה להחזיר אלינו אותות ממאדים, אבל אינני קולט אפילו ציוץ מצופץ!
לוקס: כי לא ידעו את אשר הם עושים.
קפטן: זה חייב להיות חלום־בלהה ואפילו עוד לא המראנו. הספינה עדיין על כן השיגור ואני בוודאי ישן. הנזירה הזאת מופרי או מה־שמו! תנו לי את הפקודות החסויות שלו! זוזו! (צליל של ניירות נפתחים) ישו האדיר בבוקר!
כשהקפטן השתמש בהתבטאות דתית במקום הצפיצים הרגילים שלו, ידעתי שהוא באמת מרוגז. וכשהוא שאג בכוח כזה שהרמקול שלי ניתק ממקומו, “קריספין מובי לסיפון מייד!” ידעתי שחשדי היה אינטואיציה אמיתית. או אולי תפיסה על־חושית.
“תפיסה על חושית, בשם הצפיץ!” נבח עלי הקפטן על הסיפון.
“אתה חשבת אותנו אל המאדים?”
“ולנחיתה כמובן, כן, המפקד,” אמרתי בהכנעה.
“אידיוט מטומטם שכמוך! נחיתה? אנחנו עומדים להדוף את מאדים לתוך מסלולו של פלוטו! טי־בריבוע, כמה זמן יש לנו?”
“שבע־עשרה דקות עד ל…התנגשות.”
“מובי”, אמר הקפטן בשקט רצחני, “אינני יכול לבזבז אף רגע מזמן זה על הריגתך בידי הערומות. ‘עסקים לפני תענוגות’ הוא המוטו שלי. אם אתה הכנסת את התחת הקולקטיבי שלנו לצרה הזאת, כדאי לך להתחיל להוציא אותו משם. חזור אל הצלוב שלך או הכלוב שלך או מה שלא יהיה, ושנה את הכישוף שלך. חשוב שנוסט ממסלול ההתנגשות! חשוב הטיה! יש לך שבע־עשרה דקות!”
“שש עשרה דקות, המפקד,” אמר טי־בריבוע.
מיהרתי בחזרה לגלילי, אומלל כאיוב – “פחד קראני ורעדה ורב עצמותי הפחיד: ורוח על פני יחלף ותסמר שערי בשרי” – ודפדפתי בלא משים בתנ"כי. התפללתי קטע מתהילים, “שמעני כי נכונתי לעצור,” בחרתי עמוד סתם ונעצתי בו אצבעי.
רות: אל־תבואי ריקם אל־חמותך
עלי להודות שאמרתי, “לעזאזל.” חוץ מהצלחת־המעופפת הראוותנית של יחזקאל, אין הרבה בתנ"ך בנושא ספינות־חלל, ואינני זוכר שום דבר בנוגע להכוונתן. קראתי באיוב: “ומי ישיבנו” ובקינות: “השיבנו אליך אדוני ונשובה.”
קפטן: (מהרמקול התלוי): הוא כבר לא נקודה אדומה קטנה על מרקע, הוא הופך דיסקית מצופצת אדומה, וגדלה במהירות!
תהילים: אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק. (נו, אלהים, התפללתי ללא קול, אם בנת עד עכשיו, אנא המשך להקשיב!)
טי־בריבוע: תשע דקות. בשום פנים.
תהילים: כי מלאכיו יצוה־לך לשמרך בכל־דרכיך: על כפים ישאוך פן־תגף באבן רגלך.
גב' ממל: הוא כבר כמו צוק! כל המרקע! זהו זה! שלום לכם, כל ברווזוני! אני מתה כנקבה שהגיעה להגשמה, אישה חופשית!
מתיו: הצילנו מכל רע
ספרקס: חכו! הביטו! עכשיו הוא זז קצת הצידה!
שמות: שלח את־עמי.
מקהלת הצוות (באושר): ניצלנו! הנה הצד האפל! החטאנו את מאדים! שלוש קריאות הידד לקריספין מובי!
קפטן (ברצינות): מסלק־הפסולת לקריספין מובי! הביאו את השרץ הצפיצי הזה לכאן!
למזלי הרוחות נרגעו קצת עד שזחלתי בחזרה לסיפון. כשהקפטן נחר, “למה ניכנס עכשיו, מובי! נתנגש בכוכב־השביט של האלי?” הזהיר אותו הנווט, “אתה צודק, המפקד, זה עלול לקרות. אולי מוטב שנשמור את הכשרונות של, אה, הסגן, במצב שמיש.”
“יקח הצפיץ את כשרונותיו,” נהם הקפטן שבעצמו היה, אם לומר, לא שמיש, בגלל הגמע־לגימה. “הסבר את עצמך, טי־בריבוע.”
“אני מעריך שלפחות אנחנו בזוית למישור האקליפטי, כך שלא נתנגש בשום כוכב־לכת או ירח במערכת השמש. אבל אנחנו עדיין מאיצים, המפקד. נוכל להיתקע בתוך כוכבי־לכת, אם ישנם כאלה, של, נאמר, סיריוס או אלפא קנטאורי.”
“גם־כן נווט אתה,” נחר הקפטן בבוז. “איפה שלא נהיה, שני הכוכבים האלה הם בכיוונים מנוגדים זה לזה ממאדים.”
“זה לא בדיוק העניין, המפקד,” אמר לו טי בריבוע. איפה שלא נהיה, במהירות שאנו טסים בה, ועם תמרוני ההתחמקות האלה, אין לי מושג."
“יש לך המחשבים המשוכללים ביותר שנאס”א יכלה להשיג."
“אבל הם תוכנתו לפי מערכות הכוכבים כפי שהן נראות מהארץ ומחלליות קודמות. אנחנו נמצאים במקום שאף־אחד ושום־דבר מעולם לא הגיעו אליו. הבט, המפקד!” הוא הצביע על המרקע, שהראה את השמיים השחורים זרועי הכוכבים שלפנינו. “לגמרי לא מוכרים. עכשיו הבט כשאעביר למצלמות האחוריות.” טי־בריבוע לחץ על כפתור והמרקע הפך שחור לגמרי. “אנחנו מקדימים את האור מכל מערכת מוכרת־בכוח שם מאחור. אי־אפשר לראות שום דבר במהירות הזאת, חוץ מהכוכבים ישר לפנינו. אין לי שום דרך למצוא את מקומנו או לתכנן מסלול חזרה לפני שנחזור לנקודה ממופה בחלל.”
הוא הסתובב ולטש בי מבט זועם, ביחד עם הקפטן, גברת ממל, ספרקס, דאמפרס (מהנדס הטיסה) וכל שאר אנשי הצוות.
“כל מה שיש לי הן שתי מערכות קואורדינטות,” אמרתי בחוסר אונים. “אחד לארץ ואחד למאדים.”
“והם בהחלט לא שוים צפיץ,” אמר הקפטן. “המספרים שיש לך למאדים הם הקוארדינטות למיקומו בעוד שישה חודשים. אתה הבאת אותנו אליו תוך שעות. רק על־ידי כך שחשבת מאדים, מאדים, מאדים. עכשיו כדאי לך ללכת לחשוב משהו אחר, לכל הצפיצים.”
כן, המפקד מה לחשוב?"
“קודם כל, האטה למהירות הרגילה של ה’קוריגן'.”
“לא, המפקד, סליחה, המפקד,” אמר דאמפרס. “אנחנו כבר במרחק שעות־אור מפינת הגלקסיה שלנו. אם נאט כאן ונסתובב, נגיע הביתה בערך בשנת 2000001.”
“אי אפשר,” חרצה גברת ממל. “יש לנו בֶּחִיל רק למקסימום שמונה־עשרה חודש.”
“תודה לאל על זה!” נאק הקפטן. “הייתי מעדיף לאכול את הבידוד החיצוני בין כה וכה. אוקיי, מובי, אתה מבין את המצב בדיוק כמו כל אחד מאתנו. אתה תחליט למה להתפלל ולפ”קות. ריצה למערכת השמש ואז האטה. חזרה לנורמליות. התערבות ההשגחה. תבחר לך. רק הוצא אותנו מהצרה הצפוצה הזו או שאדחף לך מצבורים של שמונה־עשר חודש של בחיל בצינור הפסולת שלך!"
אתה מבין את בעייתי, כומר קולונל אובנוקס. האחריות להצלת ה’קוריגן' וצוותה נחה על כתפיו העדינות והנפולות של עבדך הנאמן. מכיוון שלא ידעתי מאומה על פיזיקה, אסטרונאוטיקה או אסטרונומיה, החלטתי שמכל הברירות שנתן לי הקפטן, התאמתי ביותר לפ"קות ל’התערבות ההשגחה'.
אחרי־כן נשארתי בגליל השינה שלי, למרות ששנתי היתה מיוסרת, ונאלצתי לסלק מדי פעם את גברת ממל, שהיתה נחושה בדעתה להבטיח שאהיה ניזון היטב כדי שאוכל לעמוד במשימתי. לפחות כל השאר השאירו אותי לנפשי – בעצם, הם החרימו את כל קצה־הספינה שלי כמעט מתוך אמונה טפלה – כך שיכולתי לקרוא בריכוז מלא בספר ההדרכה החללי היחיד שהיה ברשותי: התנ"ך שלי, זאת אומרת. מתחתי קו תחת כל התייחסות קלה ביותר העשויה לעזור, והתרכזתי בה.
התחלתי בהטלת האשמה למצבנו על מי שצריך – ולמרות ש… וסלח לי, כומר קולונל אובנוקס המנוח היקר, זה כולל אותך – בציטוט ממכתבו של פאולוס לעברים: “בתמים, לו חשבו על הארץ ממנה באו, כי אז יכלו לחזור שמה. אך עתה רוצים המה בארץ טובה יותר, בעיר שמימית…” והוספתי, מתהילים: “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת: מה־אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקדנו” קיויתי שוידוי צנוע זה על זה שאפתנותו היהירה של האדם תשיג לי אוזן קשבת שם למעלה לבקשות שאליהן הפניתי אז את כל תשומת ליבי. מתהילים: “זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו” ושוב מתהילים: “ה' שומר את גרים” ויוהן: “ועתה תראו כי־יפתח הרקיע” והתגלות: “ראו כי שער נפתח בשמים והקול אשר שמעתי אמר־לי: עלה ואראך דברים…”
“תביא את התחת שלך הנה, מובי, והסתכל על זה!” נשמעה שאגתו של הקפטן, בפעם הראשונה מאז כמעט התנגשותנו במאדים.
המרקע נצנץ וזהר עם יותר כוכבים מכפי שראיתי עליו אי־פעם בבת אחת, בהירים ומרהיבים בשלל־צבעים. אודם, אחלמה, ספיר וברקת. רק אלה שלפנינו נשארו במקומם. השאר חלפו־עברו על פנינו משני צידי הספינה נפרדים לימין ולשמאל בסנוור מסחרר של צבעים, שהזכיר במשהו את המסע הפסיכודלי באותו סרט מדע בדיוני עתיק, ‘1002’. זה היה יפה מעבר לכל דמיון, אך לא האמנתי שהקפטן הזמינני הנה רק כדי ליהנות מן הנוף.
“אנחנו נעים עוד יותר מהר מאשר קודם,” אמר בקרירות. “אבל סוף סוף אנחנו יודעים לאן. הבט במרכז המרקע.”
היבטתי במרכז למעלה, בין המון כוכבים קטנים שדמו למלמלות הנוגהות של זוהר־הצפון בכדור־הארץ, זרח כוכב אחד תכול־ירקרק מבהיק במיוחד. בדיוק מתחתיו, כמו כתם דיו של מבדק רורשך על המרקע, היתה ריקנות שחורה נעדרת, כוכבים בצורה כללית של ראש וצואר של סוס.
“הכוכב הבהיר הוא זטה ממערכת אוריון. הוא נמצא מרחק אלף ושש־מאות שנות אור מכדור הארץ. זאת אומרת תשעה קוינטיליון, ובערך ארבע־מאות קוודרילון מילין – בקרוב של טריליון או שניים לכאן או לשם. לא הייתי אומר שאתה מצליח ביותר בנסיונות להביא אותנו הביתה”.
שאלתי בחולשה, “אנחנו טסים לכוכב הזה?”
“לא בדיוק. תבחין שכוונת המסך נמצאת על מתחת זטה אורניום, על הכתם השחור הריק ההוא – תופעה המוכרת לאסטרונומים, סגן, כערפילית אפלה. זאת נקראת לפעמים ערפילית ראש־הסוס.”
לשם־שינוי הוא לא נשמע מאשים אבל חשבתי שכדאי לומר מהר, “מעולם לא כיוונתי אותנו לשם, המפקד. מעולם לא שמעתי עליה בכלל.”
“ישנן כמה תיאוריות,” המשיך כאילו לא אמרתי דבר, “על מה היא בעצם ערפילית אפלה. אחדות מהן הינן מטורפות ביותר. אחת אומרת שערפילית אפלה היא בעצם חור בחלל, שנוצר במותו של כוכב גדול, שהתכווץ, קרס לתוך עצמו, ושאב את החלל אחריו. כל גוף זר המתקרב אליה ימשך גם הוא כמו קיסם עץ במערבולת. לאן? איש אינו יודע.”
בלעתי, ותהיתי איפה טעיתי בכל תפילותי ופ"קרותי.
“אחרים אומרים שערפילית אפלה היא גם חור בחלל, וגם מין דלת המובילה אל רצף אחר, אל יקום של אנטי־חומר או יקום מראָה לזה שלנו, יהיה הדבר אשר יהיה. אסטרונומים שיחקו ברעיונות משוגעים כאלה כבר מאות בשנים. אנחנו עומדים להיות הראשונים לגלות מי צודק. לא שאי־פּעם נוכל לומר להם. לא שאי־פעם יהיה לנו איכפת באמת.”
הוא נשמע כל־כך עייף ומיואש שאמרתי, כמעט בדמעות, “המפקד, לא היה לי כל קשר לזה. אני חשבתי על הצלתנו, לא על סופנו. אינני יודע לאן אנו הולכים ולמה. קפטן סטורמפילד, אני נשבע בשם שמיים.”
ולשמיים, ולגן העדן, לשם אכן הלכנו.
בבקשה, אל תקטע אותי תהא מי שתהיה שם ליד לוח־הפיקוד על כדור־הארץ, זו אינה מתיחה; עכשיו אתם כבר בטח רואים או קולטים את המקור המרוחק אך המתקרב־במהירות של אותות אלה. וזה אינו טירוף; הקשב לי ואוכיח לך זאת. אני, קריספין מובי – ביחד עם שאר הקוריגנאוטים – ביקרתי בגן העדן.
כמובן, טעיתי כשאמרתי לקפטן סטורמפילד שלא היה לי כל קשר להגיענו למקום בלתי סביר זה.
כשעסקתי בכל הפ"קיה שלי והתחננתי ש"יפתחו שערי רקיע" וכן הלאה, רק התכוונתי “הוצא אותנו בבטחה מהחלל ארצה” – והשתמשתי ב"רקיע" במקום “חלל”, אתה מבין, מפני שהמילה “חלל” אינה מופיעה בתנ"ך אלא במובן של אדם מת. אפילו לא חשבתי על זה שהכל־יכול יקח את דברי כפשוטם.
לקח לנו קצת זמן, למען האמת להבין לאן הגענו.
כפי שחזה הקפטן, ‘הקוריגן’ נכנסה לתוך אותו חור אפל ריק, מכוער ומפחיד, בין הכוכבים. המרקע, כפי שחזה הקפטן נעשה שחור כמו מבטי האיבה ששלחו בי אנשי הצוות כשחיכינו לסופנו. ואז האטה הספינה מרצונה־היא, וראינו על המרקע כוכב בגודל ובוהק כשל השמש שלנו, וכן כוכב־לכת מקיף אותו, שיכול להיות כדור הארץ הירוק עטוי־העננים שלנו. ללא הוראות ממני או מהמחשבים, ירדה ה’קוריגן' לכוכב־לכת זה אט־אט ועברה את תהליך הנחיתה המסובך. כשנעלם האבק שהעלו הרקטות שלנו, באמת חשבנו שבדרך נס – או אולי פיתול בזמן־חלל אכן חזרנו אל כדור הארץ.
מפני שהספינה נחתה במרכז ערבה אפריקנית, ארץ־עשב בהירת שמיים, עם הר הקילימנג’רו בדיוק כמו מהגלויות, נראה באופק. במרחק לא רב מן הספינה, כפי שראינו כשיצאנו, רעו עדרי חיות רבים, לא מוטרדים מרעם נחיתתנו. היו שם גירפות סועדות, זברות לוחכות, ואם היה זה כדור הארץ, כי אז באמת היה קימוט בזמן – עדר טריסרטופים פרה־היסטוריים, כמו קרנפים מגודלים אבל הרבה יותר מפחידים, להקות של אפיורניס פרה־היסרטורי, כמו היען אבל גבוה מפני פי שלוש. ואז, כדי להוסיף להרגשת האנאכרוניזם, טייל אלינו בדשא אדון רזה, מכנסי חאקי קצרים, חולצת ספארי, כובע־סיירים מיושן, ופאות זקן בסגנון ויקטוריאני. הוא בא הישר אלי ואמר: “הכומר מובי, אני מניח?”
יכלתי רק לבלוע בהפתעה בשהוא סחט את ידי והציג את עצמו במבטא סקוטי ברור. “שמי ליוינגסטון, לשעבר מגלאזגו ואוג’יג’י.”
“הליוינגסטון?” פערתי את פי, “כומר דוקטור דויד –”
“אוך, כן, המסיונר האבוד מזמן.” הוא חייך בבישנות. “זה אני. בקשו ממני לקבל אתכם בגלל שהייתי פעם עמית שלך. וזה צריך ל’יות מפקד הטיסה ש’ך המבריק? ברוך הבא לגן עדן, קפ’ן סטורמפילד.”
הקפטן, לשם שינוי, לא ידע מה לומר בדיוק כמוני. רק גברת ממל הצליחה לצייץ, “גן עדן?! זה גן העדן?”
“כן, זה גן העדן שלי,” אמר החוקר המנוח בצניעות, “תמיד שמח בו, הייתי והנני.”
“זה גן־עדן נחמד מאד, אדוני,” אמרתי “אבל… אה…”
“איפה שערי הפנינים?” שאל ד"ר ליוינגסטון ועיניו נצצו. “פטרוס הקדוש ורשימת הנבחרים שלו? הם בטח על אחד מכדורי־הארץ האחרים. 'תם יכולים לבקר אם 'תם רוצים, ולהתקבל כמו שצריך. ללבוש הילה וכנפיים, ולנגן בנבל לעולם ועד או בלהקת רוק.”
“כדורי־ארץ אחרים?” שאל ספרקס. "אז גן־עדן הוא נחיל של כדורי־ארץ חלופיים?
“בדיוק בש’יל שיהיה לכולם מה ש’ם רוצים בתור אושר תמידי. 'תם יודעים. וכל התקופות השונות שהם באים מהן. למשל אפריקה כאן, זאת שלי, מהזמן שלי וההעדפה שלי. יש אחת פרהיסטורית מסוכנת באמת בשביל כאלה כמו אידי אמין. אוך, בטח, בשביל להימנע משעמום נצחי הנשמות הזכאיות באמת ואפילו כמה מהחיות,” הוא הצביע על להקת האפיורניס “מסתובבות לפעמים.” אבל אל תפחדו, כולכם תקבלו את גן העדן בו תרצו או שמגיע לכם. יש כאן הכל, על כדור ארץ זה או אחר, מהשולחן העגול של המלך ארתור ועד זה של אלגונקין."
“כולנו נשמח לסייר במקום, ולראות את כל השרותים, אדוני, כמובן,” אמרתי “אבל חוששני שהסמכויות ירצו שנסתלק במהירות האפשרית.”
"למה? שאל סתמית "מדוע שלא תישארו לתמיד?''
“אה…” לא יכולתי לחשוב על דרך לומר זאת בעדינות. “נו, אנחנו לא מתים.”
הוא משך בכתפיו. “אתם כאן. הרי תגיעו לכאן שוב, בסופו של דבר. למה לעשות את הסיבוב הארוך הזה? תתמקמו לכם ותהנו.”
“זה יהיה מאד לא־רגיל,” אמרתי בחמיצות. “ללא תקדים. לא נשמע כדבר הזה. לפי כל מה שאי־פעם למדתי – ואני חושב שאני יכול לדבר גם בשם דתות אחרות מלבד זו שלי – אנחנו בני־התמותה צריכים למות בכבוד כדי להיות זכאים לבוא הנה. אותו דבר ודאי קיים גם לגבי כל סוג חיים אחר ביקום של האל הטוב.”
ד"ר ליוינגסטון הביט בנו בטוב־לב ומעט עצב. “מאז שלחתם את החלליות ‘ויקינג’ ומצאתם שאין חיים על המאדים, ואף פ’ם לא היו, בטח התחלתם לחשוד…”
“שאין שום חיים מלבדנו במערכת השמש,” הודה הקפטן. “אבל בהתחשב באינסוף שאר הכוכבים וכוכבי הלכת שלהם…”
“לא, קפ’ן סטורמפילד. כל אחד מהם נעדר חיים בדיוק כמו המאדים. לא תמצאו אנשים סגולים או אנשים ירוקים קטנים בגן־עדן.”
וברכות הוסיף: “בכל היקום, רק כדור־הארץ מקולל במוות.”
לרגע כולנו נאלמנו דום.
“אוך, טוב. עכשיו, כשאתם יודעים שכל בני־הארץ יגיעו הנה,” סיכם הכומר הדוקטור, “ו’תם יודעים ת’דרך, אתם יכולים להתחיל שרות חלליות לכאן. תצילו את כל אלה שמתפחדים למות.”
“זה ירוקן את הארץ לגמרי,” מלמל טי־בריבוע, והוסיף, “חוץ מכמה עקשנים, אולי.”
“זו בדיוק התכנית האלוהית,” אמר ד"ר ליוינגסטון, שוב מהמם אותנו. “האם חשבתם שזה מקרה, או” – הוא הסתכל אלי – “חוסר כשרון שהביא אתכם הנה? אבל שטויות! די בזה. תרצו בוודאי להתסכל בגני־העדן שלכם ואולי לראות כמה אפשרויות טעימות אחרות. יהיה לכם ליווי צמוד של י.ה.” לכל אחד מכם
“ישו הנוצרי בכבודו ובעצמו!” קראתי בהתרגשות
“לא, זה לא סביר, ברוך הוא. יחידת הפרסום. חברה צעירים ונלהבים אחד אחד, כל אחד מת לעשות יחסי ציבור לגן העדן הפרטי שלו.”
ובכן, זו היתה אכזבה. אבל ראינו הרבה גני־עדן מפתים (או כדורי־ארץ שונים ומשונים), כולנו ביחד וכל אחד לחוד, ופגשנו הרבה אנשים חשובים. גב' ממל עשתה הרבה רעש עד שהעניקו לה ראיון עם “גב' מרי הבתולה.” ואם אתם חושבים על כך, על הטכניקה כלומר – מרי הקדושה היא האשה היחידה מכל הנשים בהיסטוריה הזכאית לקרוא לעצמה “מיז”. אנחנו נפרט ביתר אריכות מה שראינו בשיחות על כדור הארץ. אני רק אדווח על שיחה שניהלתי עם ד"ר ליוינגסטון, שבטוב לבו נהג כמלוי האישי (אלהים יצילני ממאיצים ברומידים? ובמאביטים) בגן־העדן הפרוטסטנטי הדרומי־פרימיטיבי הנבחר שלי, זה עם כנסיות לבנות ונקיות, יום־ראשון של קייץ תמידי וכסאות נדנדה על המרפסת, עוף צלוי ותה עם קרח ורפרפת האלוהות, מונופול ומונוגמיה ומונוטוניה, וכל שאר הדברים שאנו הדרופירימים כל כך אוהבים…
“נו, אם אתה שואל על התכנית האלהית,” אמר עמיתי המסיונר המפורסם. “ארץ והחיים והאנושות היו רק ניסוי, והוא התפקשש. אל תעשה פרצוף; 'תה לא יכול להכחיש את זה.”
“לא אדוני. אלהים יודע שהעולם בצרות. איפה בדיוק טעינו?”
''לא טעיתם. אלוהים טעה." נבהלתי מחילול קודש זה ועוד בגן־עדן. הייתי בטוח שיכה ברק… אבל הכומר הדוקטור המשיך, לא מוכה וחסר הכנעה. “שתיים ממילותיו בעמוד הראשון בפרק הראשון בספר הראשון בתנ”ך הקדוש: ‘פרו ורבו’. זה היה בסדר כשאמר זאת לשבט עלוב וקטן של בני ישראל, אבל כשכל האנושות לקחה זאת כתורה משמים, כדור־הארץ המסכן נדון למוות, מלחמות על מרחב מחיה, מלחמות על פירושים דתיים, מלחמות על מזון. יותר מדי אוכלוסיה, יותר מדי ייצור, יותר מדי ניצול של אמצעים. זיהום אויר ושחיתות וכל השאר. לכן, בסופו של דבר, וכמעט מאוחר מדי, התכנית האלוהית היא להפיץ את הארץ לעזאזל."
"להצפיץ את הארץ?"
“נו, להפיץ, לפזר, לדלל אותה. להביא את בני־הארץ לכאן, למקום בו אין מוות אבל אין גם לידה.”
“אתה.”
“אני?”
“והגילוי שתישא עמך בחזרה. שלא צריך למות כדי להגיע לגן־עדן. ההגבלות הוסרו, השערים נפתחו. יהיו כאלה שיעדיפו להשאר על כדור־הארץ, כמו שאמר הנווט שלכם, אבל יהיה להם מספיק שכל לא להתרבות כמו קודם.”
“אני מקווה כך,” אמרתי בחום. “שהרי, כלום אינך מבין, אדוני, שאלה שישארו הם אלה היודעים בלבם שילכו לגיהנום, לא גן־עדן. כדור הארץ יהפוך מושבת־אסירים, מיושב רק בחוטאים ופושעים וכיוצא בהם.”
“תגלה לעולם את האמת – שאין שום גיהנום.”
“מה? אתה מתכוון לומר שאטילה, טורקמדה, היטלר – כולם כאן?”
“כן. כל נשמה באה לגן־עדן. אבל כל נשמה מקבלת את גן־העדן המגיע לה. שווה בנפשך אחד כמו אטילה ללא הונים להנהיגם, היטלר שהינו צייר, לעולם ועד. גן־העדן לא שווה אם אינו צודק בתגמוליו. אפילו על הארץ, האח קריספין, אמור לי, האם תוכל לחשוב על גיהנום גרוע יותר מסנט־הלנה או סאן קלמנט?”
לא יכולתי לענות. אמונתי טולטלה ונלחצה. לא נופצה, אני מקווה באדיקות, אף פתאום הבנתי שכל מה שאמר הדוקטור הטוב4 חייב להיות אמת לאמיתה.
“פטרוס הקדוש,” המשיך, “כרגע מסריט על מיקרופילם את כל רשימת הנשמות שלו. אתה תפיץ אותה בכדור־הארץ, כך שכל איש, אישה וילד חיים ידעו את מעשיהם בימים שנותרו להם, וסופם של ימים אלה. רובן יבחרו בשירות החללית בלי היסוס. חברך מה’קוריגן', הבחור דאמפרס, כבר בחר להשאר. הוא שמע שבמסעו הבא יעמוד ליד דליפה ממיכל חמצן נוזלי ויהפוך לגוש קרח. כל השאר חוזרים, נאמר לי. אז… אם אתה מוכן, האח קריספין…”
פרופסור מפוזר בעל שיער ושפם לבנים ומאד לא מסודרים, שנעל זוג נעליים שמאליות, אחת חומה ואחת שחורה, התעורר למשך זמן מספיק כדי לחשב לי את הקואורדינטות שיחזירונו לכדור הארץ – “רק תסכור, מופי, פנקודה הסאת שמסומנת באיחס אתום אתה מפסיק לתהור ומאיט!” – ואת הקואורדינטות שיביאו את ה’קוריגן' וספינות אחרות לגן העדן שוב. שוב ושוב.
כולנו, הקוריגנאוטים, חוץ מדאמפרס, עדיין נמצאים על הספינה במסע הזה חזרה, ורוב האחרים מכריזים על רצונם לקבל את הכבוד להיות צוות־השרות. רק הקפטן חוזר מצוברח (ושיכור), מכריז שזו חובתו לעמוד למשפט צבאי בגלל שלא ביצע את משימתו המקורית. טיפש. הגדלתי וקראתי כמה מרשימותיו של פטרוס הקדוש, וקפטן אלי סטורמפילד יעוטר יותר מכל גיבור בהיסטוריה האנושית…
אוי לי. כרגע הוא התעורר מתחת לגמע־לגימה והוא רוטן אלי. כמעט שהגענו לנקודה המסומנת באיקס האדום המצופץ, והגיע הזמן שאתחיל להתרכז בתמרוני הכניסה לאטמוספירה. אסיים במהירות.
כפי שאמרתי, קראתי כמה מהמיקרופילמים של פטרוס, אם כי (בכוונה) לא את העמוד הכולל את “ימיו האחרונים וגורלו של קריספין מובי.” ד"ר ליוינגסטון ודאי צדק כשחזה פינוי מכדור־הארץ לגן־העדן. אבל יהיו כאלה שיבחרו לחיות ולמות על כדור־הארץ השונה והחדש שיבוא אחד מהם אהיה אני.
אם העולם של אתמול, דל־התקוה והאמונה. היה זקוק למיסיונר מסור, כי אז עד כמה יהיה עולם המחר – הריק מצרות ותעלולים – זקוק להמשך נוכחות של
עבדך הנאמן
קריספין מובי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות