נקודת מבט חדשה ומפתיעה על היחסים הצפויים בין יצורי אנוש ונוכרים מעולמות אחרים, מוצגת בנימה סרקסטית למדי בסיפור זה, שנכתב בשנת.1971
ג’יימס טיפטרי הבן, הינו כינויה הספרותי של הסופרת האמריקנית אליס ב. שלדון, ילידת 1915, פסיכולוגת במקצועה. שמה האמיתי נחשף רק בשנת 1977, אחרי שפרסמה במשך כעשר שנים בשם הבדוי, ואפילו אלה שידעו שזהו שם־עט היו משוכנעים שהמחבר הוא גבר. למרות שרבים מסיפוריה עסקו בנשים ונשיות. הסיפור ‘והתעוררתי…’ הוא אחד הידועים ביותר מפרי עטה, של אליס ב. שלדון והוא נכלל באנתולוגיה של סיפוריה ושמה ‘עשרת אלפי שנות־אור מן הבית’, שראתה אור בשנת 1973.
* * *
הוא עמד, שקט לחלוטין, ליד אחת מדלתות השירות, לוטש עיניו בבטנה של ‘אוריון’ אשר ריחפה מעלינו. הוא לבש מדים אפורים ושיערו האדמדם היה מסופר קצר. חשבתי שהוא אחד ממהנדסי התחנה.
זאת היתה טעות. עיתונאים לא־שייכים בהחלט לחלקים הפנימיים של ‘ההצטלבות הגדולה’. אבל בעשרים השעות הראשונות שלי שם, לא מצאתי שם הזדמנות לצלם ספינת־חלל נוכרית.
הסתובבתי כדי שהוא יוכל לראות את התווית שלי – ‘תקשורת עולמית’ היה כתוב עליה – והתחלתי לדבר על “מה זה אומר לאנשים היושבים בבית ומשלמים בשביל כל זה.”
“אולי הדבר הפך לשיגרה בעיניך, אדוני, אבל אנחנו חייבים לחלוק איתם –”
פניו התכווצו ומבטו עבר דרכי.
“הפלאים, הדרמה,” אמר בקול חסר גיוון. עיניו התמקדו בי. “אתה טיפש מוחלט.”
“האם תוכל לומר לי אילו גזעים באים, אדוני? אילו רק יכולתי להעיף מבט –”
הוא סימן לי שאתקרב אל עמדת־התצפית. הייתי אסיר תודה כאשר התאמתי את עדשות המכשיר לאורך הגוף הכחול שחסם את שדה־הראייה. מעבר לו יכולתי לראות את הספינה השחורה־זהובה.
“זוהי פורמן,” הוא אמר. “ישנה ספינת משא מעליה בצד השני, ששמה ‘ארקוטורוס’. אין הרבה תנועה עכשיו.”
“אתה האדם הראשון שהסכים לומר לי שני משפטים שלמים מאז שאני כאן, אדוני. מה הן הספינות הקטנות הצבעוניות האלה?”
“פרוקיאנים,” משך בכתפיו. “הם תמיד בסביבה. כמונו.”
הצמדתי את פני אל המכשיר והסתכלתי. הקירות רעדו. אי־שם למעלה פרקו הנוכרים את מטענם אל הגזרה הפרטית שלהם ב’ההצטלבות הגדולה'. האיש הציץ בשעונו.
“אתה עומד לצאת, אדוני!”
העווית־פניו יכלה להתפרש באופנים רבים.
“מאין אתה בכדור הארץ?” שאל אותי בקולו הקשה.
התחלתי לספר לו ולפתע גיליתי כי הוא שכח לגמרי שאני לידו. עיניו שוטטו אי־שם, וראשו נד לאיטו בתוך מיסגרת הדלת.
“לך הביתה,” אמר בקול עבה. ריח חזק של חלב היכה בנחירי.
“היי, אדוני!” נגעתי בזרועו; היא היתה אחוזת רעד. “התאושש, בן־אדם…”
“אני מחכה… מחכה לאשתי. אשתי האהובה,” הוא פלט צחוק קצר ומכוער. “מאין אתה?”
שוב אמרתי לו.
“לך הביתה,” מילמל. “לך הביתה ועשה ילדים כל עוד זה אפשרי.”
אחד הנפגעים הראשונים של ג.ר., חשבתי.
“זה כל מה שאתה יודע? שוטים,” קולו היה כמעט צריחה.
“מתלבשים בסגנונות שלהם. ‘חליפות גניבו’. ‘מוסיקת אאולילי’. הו, ראיתי את צוותי־החדשות שלכם,” התנשף. “מסיבות ‘ניקסי’. משכורת שנתית תמורת ציפן. קרינת גאמה? לך הביתה. קרא היסטוריה. עטים כדוריים ואופניים –”
הוא התחיל להחליק מטה במחצית ג’י. מקור האינפורמציה היחיד שלי. נאבקנו מתוך מבוכה; הוא לא הסכים לקחת אחת מגלולות־ההתפכחות שלי, ולבסוף גררתי אותו לאורך הפרוזדור לספסל במעגן הטענה ריק. הוא הוציא מכיסו קופסת־ואקום. כאשר עזרתי לו, לפתוח אותה הופיעה דמות בלבן בפתח.
“אני יכול לעזור, כן?” עיניו התגלגלו ופניו היו מכוסות פרווה מנוקדת. נוכרי, פרוקיאני! התחלתי להודות לו, אבל הג’ינג’י הפסיק אותי.
"הסתלק מפה! החוצה!''
הייצור התרחק ועיניו הגדולות מלאו דמעות. האיש קירב את הקופסה לאפו ונשם עמוקות. שוב הביט בשעונו.
"מה שעה?''
אמרתי לו.
“חדשות,” הוא אמר. “מסר מהאנושות מלאת־התיקוה. מילה על הנוכרים הנחמדים והחביבים האלה, שכה אהבנו.” הוא הביט בי. “אתה המום, מה, נער־חדשות שלי”
ידעתי מי הוא. מוכה שנאת־זרים. קשר של הנוכרים להשתלט על כדור־הארץ.
“אה, אלוהים… זה כל כך לא חשוב להם.” הוא נשם שוב את החומר, כתפיו רעדו והוא נרגע. “לעזאזל עם ההכללות. מה השעה, אמרת? בסדר. אספר לך איך זה נודע לי. בדרך הקשה. בעוד אנחנו מחכים לאישתי היקרה. אתה יכול להוציא את הרשמקול מתוך השרוול. השמע זאת לעצמך פעם… כשיהיה מאוחר מדי.” הוא ציחקק. קולו השתנה; היה זה קולו של בעל־תרבות. “האם שמעת אי־פעם על תמריץ סופר־נורמאלי?”
“לא,” אמרתי. “רק רגע. סוכר לבן?”
“קרוב למדי. אתה מכיר מסבאת ‘ההצטלבות הקטנה’ בדי.סי.? לא. אתה הרי ממוצא אוסי, כפי שאמרת. טוב, אני מברנד בארן, ונברסקה.”
הוא התנשם, כאילו היה עליו למצוא את דרכו בנפשו המסוכסכת.
"הגעתי במקרה למסבאת ‘ההצטלבות הקטנה’ כשהייתי בן שמונה עשרה. לא, חזור. לשם לא מגיעים במיקרה, כפי שאתה לא לוקח את המנה הראשונה שלך ככה, במיקרה.
"אתה הולך אל ‘ההצטלבות הקטנה’ משום שחלמת על זה, השתוקקת לזה, אספת על זה כל פירור של מידע, שם, בברנד בארן, עוד לפני שצמח לך שיער למטה. אם אתה יודע על כך ואם לא. אחרי שאתה יוצא מברנד בארן, אין לך ברירה ואתה לא יכול שלא להגיע ל’הצטלבות הקטנה', ממש כמו שתולעת־ים לא יכולה להגיע לירח.
"היה לי רישיון חדש לשתיית משקאות בכיסי. השעה היתה מוקדמת. היה שם מקום. ‘ההצטלבות הקטנה’ איננו בר של שגרירות, אתה יודע. יותר מאוחר גילית לאן נוהגים לצאת הנוכרים רמי המעלה. ‘הרייב החדש’, ‘המסך’ שליד המארינה בג’ורג’טאון.
"והם הולכם בעצמם. הו, לעיתים רחוקות הם עורכים חילופי־תרבות עם זוגות של נוכרים אחרים או עם אנשים מסויימים – האחווה הגאלקטית, אתה יודע.
“‘ההצטלבות הקטנה’ היתה המקום שאליו באו אנשים פשוטים, פקידים ונהגים, כדי להתפרק מעט, וביניהם גם סוטים, ידידי. אלה שמסוגלים להכנס עם בני־אנוש. למיטה, כוונתי.”
הוא ציחקק ונופף באצבעו בלי להביט בי.
"אה, כן. ב’הצטלבות הקטנה' קיימת אחווה גאלקאטית לילית, כל לילה. הזמנתי… מה? כן, מרגאריטה. לא העזתי לבקש מהמוזג שימזוג לי ממשקאותיהם של הנוכרים, שהיו מוסתרים מאחורי הדלפק. היה אפלולי בפנים. ניסיתי להסתכל לכל הצדדים בלי למשוך תשומת לב. אני זוכר את אלה בעלי ראשי־העצם הלבנים, הליראנים. ואיזו ערימה של צעיפים ירוקים, אותה חשבתי ליצור מכופל מאיזה מקום. לכדתי כמה מבטים אנושיים בראי הבר. עוינים. לא הבנתי את המסר, אז.
"לפתע נדחק אלי נוכרי. לפני שהספקתי להתאושש מהשיתוק שאחז בי, שמעתי את קולו:
“אתה הוהב כדורקל?”
"נוכרי דיבר אלי. חייזר, יצור מכוכב אחר. דיבר אלי.
"הו, אלוהים, אין לי זמן לכדורגל, אבל הייתי מודה אפילו במשיכה לקיפולי־נייר, לכל דבר, רק כדי שהוא ימשיך לדבר. שאלתי אותו על ענפי ספורט שמקובלים על הפלנטה שלו, ועמדתי על כך שאשלם עבור משקאותיו. הוא התחיל לפטפט על איזה מישחק שלא הייתי טורח למענו. כן. ואני הרגשתי כי יהיו צרות עם היצורים האנושיים שהיו מולי.
"ופתאום באה האישה ההיא – נערה, בעצם – והיא אמרה משהו בקול גבוה ולא נעים, והיא עשתה את צרכיה ביד שבה אחזתי את הכוס. שנינו הסתובבנו בעת ובעונה אחת.
"אלוהים, אני יכול לראות אותה עכשיו. הדבר הראשון שהיכה במוחי היה איזו הרגשה של אי־התאמה. היא היתה שום דבר – אבל הייתה נהדרת. שונה. מקרינה.
"הדבר הבא שאני זוכר זה שקיבלתי זיקפה אדירה רק מהתבוננות בה.
"התפתלתי כך שהמעיל שלי יסתיר את הדבר. המשקה שלי נשפך, וזה נעשה גרוע עוד יותר. היא הסתכלה במשקה הנשפך ולחשה משהו.
"התבוננתי בדמות וניסיתי להבין מהו הדבר שפגע בי. דמות שיגרתית, על הפנים נסוכה הבעה חמדנית. עיניים כבדות, רוויות. כל כולה אמרה מיניות. אני זוכר שגרונה הרטיט. היא אחזה ביד אחת בצעיף שלה, שהחליק וחשף את כתפה. ראיתי שריטות. הבנתי מייד שיש להן איזו משמעות מינית.
“היא הסתכלה באיזו נקודה מעלי, ופניה דמו לצלחת מכ”ם ריקה. אז היא השמיעה קול ‘אהההה’ ארוך, שלא היה לו שום קשר אלי, ואחזה בזרועי כאילו היתה זו ידית אחיזה. צחק. האישה אמרה: ‘סלח לי’, בקול נלעג ונעלמה מאחורי גבי. הסתובבתי בעקבותיה, כמעט מפיל את ידידי הכדורגלן, ואז ראיתי כי כמה אנשי סיריוס נכנסו פנימה.
"היתה זאת הפעם הראשונה שבה ראיתי אותם כשהם בשר ועצמות, אם אפשר לומר כך. האלוהים יודע שהשתדלתי לזכור כל צילום־חדשות, אבל בכל זאת לא הייתי מוכן. הגובה הזה, הדקות האכזרית. אותה התנשאות נוכרית. גונם היה שנהב־תכול. שני גברים בחליפות מתכת מבהיקות. ואז ראיתי כי יש איתם אישה. היה לה חיוך רפה, קבוע, על שפתי־העצם שלה, חזות מעודנת, וגוון כחול־שנהב.
"הנערה שעזבה אותי הובילה אותם אל שולחן. היא הזכירה לי איזה כלב ארור שרוצה שתעקוב אחריו, ראיתי גבר אחד שהצטרף אליהם. איש שמן, לבוש בגדים יקרים, משהו מעוות בפניו.
“המוסיקה התחילה והייתי צריך להתנצל באוזני הידיד הזועם שלי. ואז הופיע רקדנית־הסליס וכך החל המסע שלי בגיהנום.”
הג’ינג’י שקע בתוך רחמים עצמיים במשך כמה דקות. משהו מעוות בפניו, חשבתי; כן, זה מתאים.
הוא נרגע.
“תחילה, אמסור לך מה היתה התצפית היחידה שלי במשך כל הערב. אתה יכול לראות זאת גם כאן, ב’הצטלבות הגדולה', תמיד אותו הדבר. חוץ מהפרוקיאנים ישנם רק בני־אדם בחברת נוכרים, נכון רק לעיתים רחוקות נוכרים מתחברים לנוכרים אחרים. והנוכרים אינם יוזמים לעולם. בני האדם הם המעוניינים.”
הנהנתי, אבל הוא לא דיבר אלי. בקולו הורגשה השפעת־הסמים.
“אה, כן, הסליסית שלי. הסליסית הראשונה שלי.”
"הן לא בנויות כהלכה מתחת לאותם מעילים שלהן, אתה יודע. ויש להן רגליים קצרות. אבל הן זורמות כשהן הולכות.
"אחת זרמה אל אור הזרקורים, עטויה במשי סגול עד לרצפה. יכולת לראות רק מפל של שיער שחור ומעין ציציות מעל פני־עכבר צרות. היא היתה אפורה, אבל הן באות בכל הצבעים. פרוותן דומה לקטיפה רכה, ורק הצבעים משתנים בצורה מדהימה סביב עיניהן, שפתיהן והמקומות האחרים. איזורים ארוגניים? הו, בן־אדם, אצלן זה לא עניין של איזורים.
"היא התחילה לעשות מה שאנחנו מכנים מחול, אבל זה לא מחול. זאת ההתנועעות הטבעית שלהן. כאילו, נאמר, הן מחייכות אלינו. המוסיקה גברה וידיה חגו לעברי, תוך שהן מניחות לגלימתה להיפתח אט־אט. מתחת לזה היא היתה עירומה לגמרי. הזרקור התמקד על איבריה הנחשפים. זרועותיה ריחפו לצדדים ואני ראיתי עוד ועוד.
"היא היתה מכוסה כולה בציורים מדהימים, ואלה התפתלו ללא הרף. זה לא דמה כלל לכתובות קעקע או ציורי גוף. הכל היה חי. מחייך, זאת מילה מתאימה. כאילו כל הגוף שלה חייך בצורה סקסית פיתה, משך, קרא, מילמל, קרא אלי. ראית אי־פעם ריקוד בטן מיצרי קלאסי? שכח מזה – אין מה להשוות בין זה ובין מה שכל סליסית מסוגלת לעשות. וזאת היתה ממש בשלה.
"זרועותיה נעו אל־על ואותם קוים מפותלים בוהקים בצהוב־לימון פעמו, התכווצו, רטטו, זעו, אותתו בצורה מגרה, מזמינה במידה שלא תיאמן. בוא אלי, עשה לי זאת, עשה זאת עכשיו ועכשיו וכאן ועכשיו. לא יכולת לראות שום דבר נוסף – רק עוית פה מרושעת. כל גבר אנושי שבאולם היה נותן הכל כדי לחדור אל הגוף הלא־ייאמן הזה. אני מתכוון שזה היה ממש כאב. אפילו הנוכרים האחרים התבוננו בדממה, חוץ מאחד מאנשי סיריוס, שהתווכח עם המלצר.
"אני הייתי המום לגמרי לפני שהיא הגיעה למחצית ההופעה… לא אשעמם אותך עם מה שקרה לאחר מכן. לפני שזה נגמר היו כמה התכתשויות ואני יצאתי החוצה. הכסף שלי נגמר בלילה השלישי. היא נעלמה למחרת.
"לא היה לי אז זמן לגלות יותר על חוג הסליסיות, תודה לאל. הגילוי בא אחרי שחזרתי לקמפוס והתחוור לי שאתה חייב להיות בעל תואר באלקטרוניקה של מצב מוצק אם אתה רוצה להתקבל לעבודה על פלנטה אחרת. הישגתי את זה, וכך הגעתי לפי שעה, רק עד ‘ההצטלבות הראשונה’.
"הו, אלוהים, ‘ההצטלבות הראשונה’. חשבתי שאני בשמיים – הספינות של הנוכרים באות אלינו, וספינות־המשא שלנו יוצאות אליהם. ראיתי את כולן, חוץ מן המיכליות, שהן באמת יוצאות דופן. אתה יכול לראות רק אחדות מהן במחזור אפילו כאן. וגם חלליות האיירה. לעולם לא תראה דבר כזה.
"לך הביתה, בחזרה אל ברנד בארן שלך…
"כאשר ראיתי את האיירנית הראשונה, עזבתי הכל והתחלתי לרוץ אחריה, כמו כלב רעב ומתנשף. ודאי ראית את הסרט. כמו חלומות אבודים. האדם מאוהב והוא אוהב את מה שנעלם… זה הניחוח, לא תוכל לשער זאת. ביזבזתי המון אשראיונים כדי לשלוח ליצור את היין שהם מכנים דמעות הכוכבים… מאוחר יותר גיליתי שזה היה זכר. זה לא שינה כלל.
“אתה לא יכול לקיים איתם יחסי מין, אתה יודע. אין שום דרך. הם מתרבים על ידי אור או משהו כזה. איש אינו יודע בדיוק. יש סיפור על אדם שאסף שתי איירות וניסה. הן פשטו את עורו. סיפורים…”
הוא התחיל לתמוה.
“מה בקשר לנערה מהבר? האם ראית אותה שוב!”
כאילו חזר מאיזה מקום מרוחק.
“הו, כן. ראיתי אותה. היא עשתה את זה עם שני הסיריאנים הללו, אתה יודע. הזכרים שלהם עושים את זה בזוגות. אומרים שזה שיא השיאים של מין לגבי אישה, אם היא יכולה לעמוד בפגיעתם של אותם זיזים. אין לי מושג. היא דיברה איתי פעמיים אחרי שהם גמרו איתה. לא יכלה לעזור עוד הרבה לגברים. היא קפצה מהגשר ברחוב פי… הגבר, ממזר עלוב שכמותו, ניסה להחזיק בכלבת־סריוס הזאת לעצמו. כסף עוזר, לזמן מה. אין לי מושג מה היה בסופו”.
הוא הציץ שוב בשעונו. ראיתי את הרצועה הבהירה שעליה היה פעם השעון, ואמרתי לו מה השעה.
“זהו המסר שאתה רוצה להעביר לכדור הארץ? לא להתאהב לעולם בנוכרים?”
“לא לאהוב לעולם נוכרים –” הוא משך בכתפיו. “כן. לא. אה. אלוהים. אתה לא מבין? הכל יוצא החוצה. שום־דבר אינו חוזר, כמו הפולינזים האומללים. קודם כל, אנחנו הורסים את כדור הארץ. הופכים חומרי גלם לטינופת. סמלי מעמד נוכרים. רשמקולים, קוקה קולה ושעוני מיקי מאוס”.
“טוב אז יש לדאוג למאזן הסחר. זהו המסר שלך?”
“מאזן הסחר,” הוא גילגל את המילים בלעג. “האם גם לפולינזים היתה מילה לכך? אתה לא מבין, מה? ובכן, למה אתה נמצא כאן? אני מתכוון אליך, אישית. כמה בחורים כמוך טיפסו –”
הוא קפא במקומו לשמע צעדים. פניו מלאי התיקווה של הפרוקיאני הופיעו מעבר לפינה. הג’ינג’י נזף בו והיצור נעלם. התחלתי למחות.
“אה, הטיפשים אוהבים את זה. וזה העונג היחיד שנשאר לנו… אתה לא יכול להבין, בן־אדם? כאלה אנחנו. כך אנחנו נראים בעיניהם, לממשיים שביניהם.”
“אבל –”
“ועכשיו אנחנו מקבלים את ‘הנעת ה־סי’ הזולה וכך נהיה בדיוק כמו הפרוקאינים. למען התענוג לשמש כקופי־מטען וצוותי צמתות. הו, הם מעריכים את תחנות השירות הקטנות והמשוכללות שלנו, אנשי הכוכבים היפים. הם לא זקוקים להן, אתה יודע. בשבילם זו רק מין נוחות משעשעת. אתה יודע מה אני עושה כאן, עם שני התארים שלי? מה שעשיתי ב’הצטלבות הראשונה'. מנקה צינורות סמרטוט. לפעמים אני מגיע לידי החלפת שסתום.”
מילמלתי משהו; הרחמים העצמיים החלו להכביד.
“מרירות? בן אדם, זוהי עבודה טובה. לפעמים אני יכול לדבר עם אחד מהם.” פניו התעוררו לחיים. “אישתי עובדת בתור… אה, לעזאזל, אתה לא תבין. עשיתי כל מה שאפשר היה כדי לזכות בזה. להגיע לכאן. לראות אותם. לדבר אליהם. לגעת מדי פעם באחד מהם. ומדי פעם, לעיתים רחוקות, למצוא אחד שהוא מספיק נמוך, מספיק סוטה שירצה לגעת בי –”
קולו נלחש אך לפתע התגבר שוב.
“וזה מה שיקרה לך!” הוא הביט בי. “לך הביתה! לך הביתה ואמור להם לעזוב את זה. לסגור את הנמלים. לשרוף כל נוכרי שכוח אל לפני שיהיה מאוחר מדי! זה בדיוק הדבר שהפולינזים לא עשו.”
“אבל ברור ש…”
“אבל ברור לך, לעזאזל! מאזן הסחר – מאזן החיים, בן אדם. אינני יודע אם שיעור הילודה שלנו יורד, לא זאת הנקודה. אך נפשנו דולפת החוצה. אנחנו זבים דם עד מוות!”
הוא נשם עמוקות והנמיך את קולו.
“אני מנסה לומר לך שכל זה הוא מלכודת. קיבלנו את הגרוי העל־אנושי. האדם הוא אקסונגאמוס – כל ההיסטוריה שלנו איננה אלא דחף ממושך אחד למצוא את הזר ולעבר אותו; או להתעבר על ידו. זה נכון גם לגבי נשים. כל דבר שונה – צבע שונה, אף שונה, תחת, כל דבר – האדם מוכרח לדפוק או לפחות לנסות עד מוות. זהו דחף, אתה מבין? זה טבוע בנו. כי זה עובד יפה כל עוד הזר הוא יצור אנוש. במשך מיליוני שנה זה איפשר את מחזור הגנים. אבל עכשיו פגשנו נוכרים שאי אפשר לדפוק אותם, ואנחנו עומדים למות בנסותנו לעשות זאת?… אתה חושב שאני מסוגל לגעת באישתי?”
“אבל –”
“שמע, אתה יודע, אם אתה שם לציפור ביצה שדומה בדיוק לביצה שלה, אבל גדולה ויפה יותר, היא תזרוק את הביצים שלה מהקן ותדגור על הביצה המזוייפת? זה מה שאנחנו עושים”.
“אתה מייחס חשיבות רבה למין,” ניסיתי להסתיר את קוצר הרוח שלי. “זה מעניין; אבל הסיפור שרציתי לשמוע –”
“מין? לא, זה הרבה יותר עמוק.” הוא שפשף את מצחו, מנסה להתפכח מהשפעת הסם. “מין הוא רק חלק מהעניין – יש עוד. ראיתי מיסיונרים של כדור־הארץ, מורים, אנשים שהמין מהם והלאה. המורים סופם לעסוק במיחזור פסולת או דחיפת ציפנים, אבל הם לכודים. הם נשארים. ראיתי פעם גברת מבוגרת ונאה שהיתה משרתת של ילד קושבארי. ילד מפגר – בני מינו היו בוודאי זונחים אותו ומניחים לו למות. והזקנה היתה מנקה את הקיא שלו כאילו היה מים קדושים. בן אדם, זה משהו עמוק, משהו טמון במעמקי נפשנו. אנחנו בנויים כך – לחלום על מה שמעבר. על החיצוניים. הם צוחקים לנו. להם אין דבר כזה.”
מהמסדרון השני עלו רחשי תזוזה. האנשים החלו להתקהל לארוחת ערב. היה עלי להיפטר ממנו ולגשת לשם; אולי אוכל לדבר עם הפרוקיאני. דלת הזזה הוסטה ודמות התקרבה אלינו. בתחילה חשבתי שזהו גבר, אבל היתה זאת אישה שלבשה קליפת־גוף מגושמת. היה נדמה לי שהיא צולעת קצת. מאחוריה ראיתי את הקהל המצטופף לארוחת הערב.
האיש קם לקראתה. הם לא החליפו ברכות.
“התחנה מעסיקה רק זוגות נשואים, החיים באושר,” אמר לי בצחוקו המכוער. “אנחנו מעניקים… תמיכה זה לזאת.”
הוא נטל אחת מזרועותיה. היא הניחה לו שיסובב אותה, בלא שתביט לעברי. “סלח לי על שאיני עורך ביניכם היכרות. אישתי עייפה קצת”.
ראיתי שאחת מכתפיה היתה מצולקת בצורה גרוטסקית. “אמור להם,” אמר, פונה ללכת, “לך הביתה ואמור להם.” ראשו התקרב אלי והוא הוסיף חרש, “והתרחק מהדלפק של מסירטיס, או שאני אהרוג אותך.”
הם נעלמו במיסדרון.
החלפתי סרטים במהירות, עיני לא זזה מן הדמויות שחלפו דרך הפתח. לפתע הבחנתי בשתי צורות ארגמניות הדורות בין היצורים האנושיים. הנוכרים הראשונים שלי! סגרתי את הרשמקול ונדחקתי בהמון מאחוריהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות