לאורי ארליך שנתקדש על משמרתו בירושלים.

המעשה, גם הטוב ביותר מבחינת התועלת והברכה אשר בו לפרט או לכלל, אינו ניתק למעשה מוסרי אלא אם כן זו הבאת הטובה והתועלת לזולת היתה כוונתו של עושה המעשה הזה והוא לשם כך עשהו. לא תמיד אמנם אפשר, ולא תמיד אנו צריכים, לבחון את המניע הפנימי, אולם הערכתנו במקומה עומדת: רק המעשה שיסודו אינו בקשת הטובה־העצמית – רק הוא טבוע בטביעתה של מוסריות; ובמידה שמניעים על־אנוכיים צרופים שולטים באדם והם שמכוונים את פעולותיו, במידה זו עולה הוא להיות אישיות מוסרית.

וכאן נפתח הויכוח הישן ההוא על האדם, הויכוח שבין אלוהים והשטן:

– “השמת לבך על עבדי איוב? – – איש תם וישר – וסר מרע”.

והשטן – הוא שׂם גם שׂם לבו, אלא שהוא מחייך בחיוכו השטני:

“החינם ירא איוב את אלוהים? הלא אתה שכת בעדו” – –

החינם? – לא! חנם אין! המעשה הטוב, הצרוף, מעשה אדם שאינו בא אלא לשם הטוב בלבד ואין בו שום פנייה עצמית מאיזה צד שהוא, הוא דמיון כוזב. כל עלילות האדם, חתירותיו ונהיותיו – להן, לכולן, בסופי כל הסופות, רק מקור אחד, מניע אחד ותכלית אחת: הלא הוא האדם בקרבתו לעצמו, האדם לגופו־לנפשו, האדם באנוכיותו, זו שמתאפרת בכל מיני איפורים ומסתתרת בכל מיני חביונים והיא ביסודה אחת. אחת בכל עיטופיה, צורותיה וגלגוליה.

* * *

– “אולם שלח נא ידך וגע אל עצמי” –

בספר איוב שלנו, בכתבי־קדשו של עם ישראל, מסתיים הויכוח בנצחונו של אלוהים, כלומר בנצחון האמונה באדם. אך ב"ביבליה של השטן" יש בודאי נוסח אחר לסיפור הזה. על כל פנים אין ספק, כי בהתחדש יום התיצבותם של בני האלוהים לאחר כל מה שעבר על איוב ולאחר כל זעקותיו וטענותיו הנאמנות, ואלוהים פונה שוב אל השטן בשמחת הנצחון הסופי: “השמת לבך?” – השטן נשאר בשלו ומחייך את חיוכו המוּכר: כן! אמת! איוב־האדם לא רק שמדוי גופו ויסוריו הגדולים לא הביאוהו לידי הסתגרות או משנה־הסתגרות בסוגר עצמו, סוגר אנוכיותו, אלא, להיפך, מכאוביו האיומים כמו הבקיעו כליל את שריון הוייתו האישית־הפרטית, והוא, מתוך צערו שלו כמו גבה והתנשא אל מעבר לעצמו, להיות נושא ענותם ועלבונם של כל המוכים והנענים, ויהי הוא להם לפה לקונן קינתם ולתבוע עלבונם כולם. והוא הן גם מוכן לקבל את יסוריו באהבה, מוכן לנשק את החרס שבו הוא מתגרד, ובלבד שידע שיש טעם ויש צידוק ויש חשבון לכל ענות־עולם ומעוות־עולם זה. כן! אמת! אך… לו, לשטן, שאלה אחת בזה, רק אחת:

– הרי כל אותם הנענים והמוכים וקשי־היום התפלשו בעפרו של עולם גם ב"ימי חרפו" של איוב, גם כשבניו שלו עוד “הלכו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו גם לשלושת אחיותיהם לאכול ולשתות” – ומדוע לא קם איוב אז ולא בעט במזבחו? מדוע לא ניתכו אז שאגותיו לתבוע עלבון הכל ומשפטם? ורק בבוא הרעה אליו, אל נפשו – “תגע עדיך” – רק אז: “למה יתן לעמל אור חיים למרי נפש?” רק אז: “מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך?” – – והאם אין זאת אומרת שוב כי – לא! לא חנם! לא חנם איוב התם הולך תמים עם אלוהים, משכים ומעלה עולות, ולא חנם קם איוב־האדם ונעשה מלאכם־מליצם של דכאי־ארץ להרגיז עליהם שאול ושמים. איוב המורד זועק ובוכה על עיוותו של עולם, דורש צדקו של עולם, אך כלום מצעם של כל “מרחבי עולם” הללו אינה אַמַת־האפר האחת שבה מתפלש הוא, אינו זה השק שהוא “תפר עלי גילדו” שלו שרגע, על גופו הוא שמַק? וכלום זעקתו האחת הנאמנה, זעקת בשרו שלו הכואב עליו, כלום לא היא היא שמנסרת בכל זעקות־העולם ומשפטי־העולם שלו – היא האחת, בכל עקיפיה? – – “שלח נא ידך וגע אל עצמו”…

לא! השטן לא נכנע. הוא בשלו. ויש להודות שמאז ההתרחשות בארץ־עוץ נעשו תחת השמש דברים ומעשים שהשטן בעצמו לא היה יכול להעלותם על דמיונו השטני, והם כוח בהם להוכיח לאלוהים גופו, כביכול, שבויכוח זה על האדם צדק לא הוא אלא השטן. ולא עוד אלא שהאדם עצמו, האדם הנאור הן קיבל זה כבר לא את דעתו של אלוהים, כי אם את חות־דעתו של השטן דווקא על האדם, ושאלת הכפירה השטנית “החנם?” היא היא שבהנחת־היסוד שלה הלא נעשתה למושכל־ראשון בחקר כל עלילות האדם, שרשיהן ומניעיהן תמיד.

ובכל זאת ואף על פי כן: אנו לא את משפטו של השטן על האדם נקבל כי אם את המשפט האלוהי על איוב כי אכן “חנם, גם חנם!”…

ונזכור: שאלתנו אינה אם פועלים או לא פועלים באדם כל מיני יצרים רעים: ודאי שהם פועלים! ושאלתנו גם אינה אם עצום הוא באדם עקרון האהבה־העצמית או לא עצום: הוא עצום! – ולו גם הבכורה הטבעית, הראשונית. אולם בדברנו על מוסריות הרי אין אנו מתכוונים כלל להעדרם של אלה, ואף גם לא לחוסר־האונים שלהם ביצוּר האדם. אדרבה, הלא רק מהם ובהם מתגדרת המוסריות: כי כשם שהצדק המתגלה במשפט אין מקום לו אלא אם כן שני צדדים־יריבים “נגשים אל אלוהים”, כך כל עצמה של המוסריות והפעליותיה הרי אינם אלא במסה ובמריבה שבין האנוכיות על כל תקפה באדם וכל שוּקה ואוותה בו ובין התביעה הנשמעת לו גם היא מתוכו־מעצמו לויתור. ורק פעולותיו ויחסיו של האדם, הבאים כתוצאה של ההתנצחות הזאת בו, כתוצאת בחירתו הוא הרצונית והכרעתו שלו לצד כיבוש אנוכיותו, לצד הויתור וההתעלות עליה – רק פעולותיו ויחסיו אלה של האדם זכות להם להיזקף על חשבון מוסריותו.

וכאן היא השאלה: “ויתור, התעלות” – האמנם יש כאלו – ובאמת ולטוהר, רק לשם הזולת, רק לשם הטוב, לשם הצדק, ללא שום חשבון פרטי מאיזה צד שהוא? האמנם יש ביצור האדם הכושר הסגולי הזה להשתלף מעצמו, מאנוכיותו, מתעצומת שלטונה הטבעית בו, כבכל החי, ומהשתרגותה רבת־האנפין ורבת־הצעיפים בכל כיווני־מעשיו וסתרי־פניותיו? ובקיצור: “החנם?”…

אך מה היא ההוכחה שיכולה לבוא כאן לאַמת, להכריע?

הואיל והדיון אינו על הנגלות, על הטוב הכרוך במעשה, כי אם על הנסתרות, על המניע הפנימי, על הכוונה, הרי שום הוכחות אינן, ואי אפשר שיהיו, זולת עדותו של האדם גופו מתוך הסתכלותו־העצמית הפנימית. ההתוַדעוּת וההיוָכחות העצמית הנאמנה – היא ההוכחה האחת האפשרית כאן. ואף זאת: הואיל והדיון פה אינו על מספר בני אדם, אם רב או מעט, כי אם על עצם צלמו של האדם, על מציאותו או אי מציאותו של כושר מסוים בטיב האנושי, הרי שאם ישותו של זה הוּכחה אפילו ביצור אדם אחד־יחיד בעולם – הוּכחה בזה מציאותו של כושר כזה, של אפשרות כזו ביצור האדם בכלל, כי גם מאידך גיסא: אילו לא נמצא בתוך כל מין האדם תחת השמים אלא קין אחד־יחיד שמקנאה שפך את דמי אח – מציאותו של כושר איום זה בתוך היצור־האדם כבר אושרה. ולפיכך, בעניננו פה, עלינו לגבות עדות מאתנו, ורק מאתנו־עצמנו בסתרי צפונותינו.

ולגביית העדות הזאת – נהיה כנים עם עצמנו כאשר נהיה, ויהי סיכומו של חשבוננו המוסרי עם נפשנו עגום ודל כשיהיה – האמנם מוכנים אנחנו לעמוד ולענות בנו כי אפילו פעם אחת לא אירע בכל חיי־האדם שלנו מאורע אישי זה, שעשייתו או אי־עשייתו של איזה מעשה נחרצה לא על ידי נימוק פרטי־תועלתי באיזו צורה שהיא, לא מתוך חשבון אנוכיי ישיר או עקיף, קרוב או רחוק, כי אם מתוך שיקולה של הכרתנו המוסרית והכרעתו של הרצון הטהור לעשות את הטוב באשר הוא טוב ולסור מן הרע באשר הוא רע? האמנם לא התרחש דבר כזה בחיי־האדם שלנו, אף לא פעם אחת? ועצם התוגה הזאת שמתעוררת בלבנו בהעמידנו לפנינו את השאלה הזאת, עצם זו כבישת־הפנים שלנו בפני עצמנו, זו הכלימה והרהורי התשובה הצובטים ומייסרים ותובעים – האם הם גופם אינם אומרים כלום בזו גביית העדות שלנו על האדם, על אשר הוא מוכשר להיות ומשום כך גם קרוא ונתבע נכסף להיות?

אך אולי נוח ששאלתנו תתנסח באופן זה:

– כל בני האדם שמיום עומדנו על דעתנו ידענום ונדעם, ואנחנו אתם וביניהם חָיינו וחיים, וכל בני האדם שעל צדקתם ואמיתם, על מסירת־נפשם והקרבת־חייהם סוּפּר לנו בכל עם ועם כלשונו ובכל דור ודור בסיגנונו – האם אנחנו נעמוד ונוציא עליהם משפטנו כי, לאמיתו של דבר, אף לא אחד יש ואף לא אחד היה ביניהם מעולם, אף לא אחד, אשר בידו שעה אחת, מעשה אחד של עקידת האנוכיות, לכינות ולתום, ולהכרעתו של הרצון המוסרי הטהור ללא שום פנייה אישית? הנוציא משפט זה על סמך הסתכלותנו הפנימית בנו, על סמך ידיעתנו את האדם מתוך הידיעה החיה, הבלתי אמצעית? ולהיפך: האם לבנו בנו לא יסלוד כולו ממשפט כזה, לא יתקומם לו כהתקומם ללעז זדוני, ללעז מנאץ, מביש ומשפיל?

ולבנו זה כמה דוקא הומה הוא תמיד, כמה מתרפק על אלה הסיפורים שבכל עם ובכל דור על גבורי־הרוח באדם, שוכחי תועלת־עצמם ושלום־עצמם ומוסרי נפשם כעולת טוהר על הטוב, על הצדק, על האמת – כמה מפעימים סיפורים אלה תמיד את לבנו בנו, כמה ישתלהב בהם ויתרונן! ואם כולנו גם נחליט במחשבתנו המנתחת, ואם כולנו גם נכריז ברוח־פינו שכל אלה הדיבורים והסיפורים אשר מעולם על בני אדם כובשי עצמם לרצון מוסרי טהור, ללא שום פנייה פרטית שהיא, אינם כולם אלא דברי אגדה חזיוניים, הרי עצם היווצרותן של אגדות כאלה באדם ומרוחו של האדם ועצם זו התרוננות לבנו מהם תמיד – זו הרי לא היתה אפשרית כלל לו לא היה לסגולה הנפלית הזאת של עקידת האנוכיות, המתגלמת בגבורים החזיוניים הללו, שורש במהותנו האנושית, לולא היתה נתונה בנו, ולוּ ככושר כבול ונצור הבוכה ממעמקינו ומבקש בנו על עצמו, על גאולתו־התממשותו בחיינו.

ואני חוזר ומזכיר ששאלתנו אינה על הכמות, על היחס המספרי, אם למ"ד וא"ו ואם לא למ"ד וא"ו; כי אם: מה מטיבו של יצור האדם ומה לא מטיבו, מה אפשר שיתרחש בתודעתו וברוחו של האדם ומה אי אפשר. ובזה – אם גם כל בני הגזע האנושי החיים על פני כדור הארץ, כולם חסר אחד בלבד יעמדו ויאמרו: “כל פעליו הרצוניים המחושבים של האדם הם רק למענו; ובסוף־סופם מתנמקים הם כולם ונחתכים בו רק מתוך אנוכיותו באלפי פניה ופניותיה”, ואם אני, אותו האחד הנותר – אם אני מתוך הבחינה וההוכחה האחת האפשרית כאן, מתוך ההתודעות וההיוכחות העצמית הבלתי־אמצעית, אעמוד ואעיד קבל שמים וארץ: “נר אלוהים, נר הרצון לטוב באשר הוא טוב, לצדק ולאמת באשר הוא צדק ואמת – נר זה דולק באדם, מאיר בו! אורו אמנם פתוך בחשרת יצרים, נטיות ורדפים אנוכיים השתים תמיד עליו לבלעו ולעותו, אך הוא נתון וזרוע כזרע כושר להיעלוּת ולהזדרחות בכל טהרו ועצמאותו, והוא בישותו זאת עובדה בשבילי כעובדת עצם חיי, כעובדת עצם היותי יצור־אדם תחת השמש”, אם אני, בידיעתי־בהיוכחותי הנאמנה הזאת, אעמוד אחד בכל היקום – בי ועל ידו אני האחד כבר הוכרע כל הויכוח הזה ביחס לכל מין האדם, ומעתה לא אני, כי אם כל אלה אשר עליהם נאמן משפטו של השטן ש"חנם אין" – הם מעתה הנתבעים! הם מעתה המחויבים להשיב איכה יעמדו יכחשו באדם לומר לו: לא הוא. איכה, ובשלמה? ומה כוחם של כל התשובות וההסברים העיוניים כאן, מה כוחן ומה ערכן של כל אלה תיאוריות־הכפירה על ה"אין והנמנע", בשעה שאותו ה"אין" מזדעק מכל עומק ישותו של יצור־אדם, ולוּ רק אחד־יחיד, מזדעק בהרגשת כל הערך, כל הכבוד וכל הסיפוק־העצמי האנושי: “הנני! אני ישני! אני מציאות!”

– “סיפוק… הרגשת הסיפוק העצמי”… וזו מה היא? ואמנם, הן גם המעשה המוסרי הטהור ביותר הוא, גם הוא עשייתו הרי לא תצוייר כלל בלי זו הרגשת הסיפוק העצמי באדם העושהו ומקיימו, והרי אם כן שוב אותו המקור, אותו המניע בצורותיו והסתעפויותיו השונת¹: “אנכי!”… סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב".

וכאן, ראשית כל, עירבוב ואי־הבחנה בין ההנאה, הסיפוק אשר הוא עצם הרצון, עצם כוונתו ומגמתו ובין מה שמונח ומקופל, או “בא בעקב” ממילא, כטבעו של דבר. אדם נקרה על שפת הנהר ורואה אלמוני נאבק עם שבולת ששטפתהו, והוא משליך נפשו, קופץ המימה ובהסתכנות חייו מושה ומציל. סיפוק עצמי – חוית חדוה מאירה פנימית ודאי שישנה כאן. אך כלום היא שהיתה כוונת המעשה? כלום לשם השגתה מסר האדם נפשו, סיכן חייו?

והשנית: כאן אי־הבנה בעצם זו הרגשת הסיפוק למהותה ולתכנה. בשטף המלים והניבים שלנו אנו מביאים לא פעם לידי מכנה משותף דברים שהם שונים זה מזה תכלית שינוי. במעשה האנוכיי – הסיפוק־העצמי המכוּון בו הוא סיפוקו־העצמי של האדם מאשר בא לו, מאשר הוא השיג וקיבל לגופו, בשבילו. ואילו במעשה הטוב המוסרי, במעשהו של זה אשר חרף נפשו ומשה והציל – כאן לא רק שהסיפוק־העצמי אינו, כאמור, מכוָנת המעשה, ממטרתו, אלא שהסיפוק העצמי הכרוך בו “כטבעו של דבר” היא קורת־רוחו של האדם מאשר עלה בידו למנוע אסון מן הזולת, מאשר על ידו הוּשב אל האור, אל החיים, זה האחר שנאבק עם המות. כלומר: הרגשת הסיפוק העצמי הכרוכה בעשיית המעשה הטוב־המוסרי הוא סיפוק רוחו של האדם ממניעת הרע והצער מן הזולת, או מהבאת השמחה וההנאה לזולת, ויהי זה פרט או כלל. ונמצא, איפוא, שהרגשת־הסיפוק העצמי הלזו היא גופה הנה התאשרותו של זה הכושר אשר לאדם לחרוג מסוגר אנוכיותו אל ה"לא אני", אל הזולת – אותו לתפוס ולהרגיש ולחיות כחיותו ממש את עצמו־נפשו. ובחריגה זו דוקא ומתוכה מרגיש האדם תמיד חדות התבטאותו ונצחונו של היסוד־האנושי בעיקר מהותו, ערכו וכבודו.

כי בויכוח הישן ההוא על האדם, על צלמו ומהותו, אכן צדק לא השטן! כי באומנה מסוגל הוא היצור־האדם לעשות את הטוב וגם לתת עליו את נפשו – חנם, גם חנם…