היה פעם חזון ציוני של השתלבות במרחב, בקרב שכנינו הקרובים והרחוקים, במזרח התיכון ולאחר מכן – באסיה ובאפריקה. היו לחזון זה סיבות שונות. משה שרת, למשל, הדגיש את היותנו חלק מיבשת אסיה ואחד מעמיה, החוזר אל מקורות חווייתו. גולדה מאיר רקדה הורה באפריקה המתעוררת לעצמאות. היא עשתה, כמובן, הרבה יותר מלרקוד, אבל הריקוד היה הרבה יותר מעשייה גרידא, שחשבון של תועלת בצידה.
היו,אהבות נעורים" של המדינה הזאת לקראת או-נו מבורמה ואנקרומה מגאנה ורצון אמיתי לתת להם ולא לקחת. להיות אור לגויים, כפשוטו. להעניק להם מנסיוננו בפיתוח חקלאי, בבריאות, בקואופרציה, בבינוי ובשיכון, בחינוך מקצועי למבוגרים ונוער ואחר כך באימון צבאי בנוסח הגדנ“ע והנח”ל והקמת יישובים. להפיץ השכלה ודעת. לעזור להם לעזור לעצמם. ללמד אותם את תורת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח תנועת העבודה בישראל.
היה זה צירוף של היפה עם המועיל. היה בכל אלה גם רצון עז לפרוץ את ההסגר והחרם של מדינות ערב, להשתלב במרחב הרחוק, בפריפריה שלו, אם לא ניתן לנו להשתלב במרחב הקרוב. מכאן “ברית הפריפריה” הצבאית- מדינית-חשאית עם תורכיה ואירן המוסלמיות, עם אתיופיה ולאחר מכן גם עם מדינות ערביות רחוקות כמו מרוקו וסודאן. וגם עם מדינות אחרות מעמי ערב והאיסלם אשר המגעים איתן טרם פורסמו.
מיותר כמעט לומר שהשמאל בישראל, או לפחות הזרם המרכזי בתנועת העבודה, ראה בחיוב את הפעילות הזאת של השתלבות במרחב, גם אם היו הסתייגויות, ספקות וקשיים לא מעטים בקשרים עם כמה מהמדינות ועם שליטיהן המתחלפים. הימין בישראל שלל בתוקף את “העבודה הזרה”. מה פתאום גולדה מאיר רוקדת הורה בגאנה, ליגלגו.
בינתיים התחולל היפוך מוזר במדינת ישראל, בתנועת העבודה ובשמאל הישראלי על כל גווניו. יגאל תומרקין אומר על בקשותיו של שר החוץ הליברלי לסיוע ישראלי קונסטרוקטיבי: מה זה עסקנו? מי צריך את זה? שאלה נאה לסוציאליסט, למי שמטיף לשלום עם הערבים, למי שמאמין וצריך לדגול באחוות עמים, בעזרה לזולת, בסולידאריות בין-לאומית, בהשתלבות ישראל במשפחת הארצות המתפתחות, במרחב הקרוב והרחוק, שהיא שואפת להיות חלק ממנו, בטוב וברע. פעם היו אומרים שישראל אינה רוצה לקבל סיוע (לפחות מן השפה לחוץ) ועוד יותר מכך, אינה רוצה לתת סיוע. החזון הציוני-סוציאליסטי החדש הוא להיות עם לבדד. לא להתערב בקרב הגויים. לא לקבל ולא לתת.
יש כמובן סיבות לא מעטות ל“אנטי-חזון” זה. היו הרבה אכזבות, והיו כשלונות. הסיוע לא עלה יפה במקרים רבים. החרם הערבי גבר על הסיוע הישראלי. המשטרים בארצות המתפתחות ושליטיהם רחוקים מלהיות דמוקרטיים בנוסח אירופה וסוציאליסטים בנוסח התנועה הקיבוצית. יש שם הדחות והפיכות צבאיות. מאברים ומעשי רצח, דיכוי ומאסרים המוניים. הם רחוקים מלהיות כמונו – הם לא חברה המתאימה לנו. לא צריך להשתלב בקירבם ושכמותם – באפריקה, באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון. וכמובן שלא בקרב המרונים והפאלנגות והדרוזים והשיעים וכל יתר הלבנונים, הרוצחים איש את רעהו, צריך להסתלק מהר מכל ארצות אמריקה הלטינית ואפריקה הבלתי-דמוקרטיות ולנתק מגע עם שליטיהן. על אחת כמה וכמה שצריך להיחלץ מהבוץ הלבנוני הרווי דם. לחזור הביתה. לנעול היטב את כל הדלתות והחלונות ואז נגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה.
אבל מה עם הפלשתינאים? הם נמצאים בתוך הבית או בקירבתו הסמוכה. בפניהם אי-אפשר לנעול את הדלתות והחלונות. עם המתונים שבקרבם, כמו למשל “האגודות הכפריות”, אסור לבוא במגע. הם “קוויזלינגים”. עם פלגי אש"ף השונים אי-אפשר לבוא במגע. הם לא יותר טובים מהלבנונים. גם הם רוצחים איש את רעהו וארגון אחד את יריבו, בשירות הסורים, הלובים והעיראקים, כאשר כולם יחד וכל אחד לחוג אכולים שנאה עצמית הדדית, המשליכה את עצמה גם על הזולת, גם עלינו. איך נוכל לעשות איתם שלום אם אין הם מסוגלים לעשות שלום בינם לבין עצמם?
מסתבר שהכמיהה העזה לחזור הביתה אל המנוחה והנחלה מובילה אותנו בחזרה אל דרך רחוקה יותר וארוכה יותר. חזרה מן ההשתלבות במרחב האכזרי והמכוער, כמו שהינו, היא חזרה מן החלום הציוני על החזרת העם היהודי אל הקיום הארצי-הממלכתי-הצבאי-המדיני-הכוחני המעוגן במציאות הגיאוגרפית וההיסטורית, כמות שהינה. זוהי רתיעה מהמחיר הכרוך בהגשמת החלום הציוני – מחיר של מלחמות, כיבושים, בריתות מדיניות מפוקפקות עם העמים השכנים, למידת מידותיהם המגוונות. כפי שסופר בתנ“ך על מלחמות השופטים, המלכים ובריתותיהם והשתלבותם במרחב ועל ההוקעה של נביאי ישראל שקראו אל השופטים והמלכים בשם אלוהים לסור מדרכם הרעה. החלום הציוני במקורו היה – החזרה של עם התנ”ך אל ארץ התנ“ך. המציאות היתה, כידוע, אחרת. העם היהודי חדל מזמן להיות עם התנ”ך. בחלקו הגדול הוא כבר התבולל, או שחיפש לו מקלט מפוגרומים ומאנטישמיות עם תנ“ך או בלעדיו. בחלקו האחר הוא לא היה “עם התנ”ך” אלא “עם שולחן ערוך” ומצוותיו. עם גלותי מסוגר בתוך עצמו בין כותלי הגטו, או ה“שטעטל”, מנותק מן הגיאוגרפיה וההיסטוריה, בתוך חומות שהלכו והתערערו עד שנפרצו ועלו באש בשואה.
וזה מחזיר אותנו אל ההתחלה, אל “החזרה בתשובה” הציונית ולא רק הדתית. מי שסולד מההשתלבות במרחב והמחיר הכרוך בה, מחזיר את עצמו אל חומות הגטו. מי שסולד מהתנ“ך – מטפח את אווירת הכמיהה אל הירידה, כהמשך להתבוללות, או אל “השולחן ערוך” בנוסח “נטורי קרתא” ו”אגודת ישראל" האנטי-ציוניות ואל “החוזרים בתשובה” הדתיים, שגם הם כמו היורדים אינם אלא עריקים מהחזון הציוני והגשמתו.
7.9.83
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.