א 🔗
נפתלי זעירא שמע פעם אחת בילדותו מעשיה זו:
מעשה בעני, שפגש בחכם אחד וקבל לפניו על עניו, אמר לו אותו חכם: “יש בכרכי הים עשיר אחד, שיש לו ממון קורח ואוהב שעשועי אכזריות. נותן אלף דינרי זהב למי שמסכים לתת לנקר את עינו וכמו כן בעד קיטוע אצבע של ידיו או של רגליו ושאר אבריו. רצונך שתלך אליו?”
מעשיה זו שמע נפתלי זעירא פעם אחת בילדותו, ומאז היה אומד ומעריך את נכסיו לפרקים תכופים: שתי עיניים שני אלפים; עשר-עשר אצבעות עשרים אלף; שתי אזניים, חוטם ולשון, הרי עשרים ושישה אלפים דינרי זהב.
כשהיה רואה עוור, היה מנענע עליו בראשו ואומר: “עשרים אלף מנכסיו של זה הלכו לטמיון.”
נפל אביו למשכב, חלה שנה תמימה, שמע אותו כואב וקובל, מצרף הוצאות ריפוי ושבת ממה שהיה יכול להרוויח אילו היה בריא, ופוסק ואומר: “יותר מאלף רובלים אכלה מחלתו.”
נאנח הקטן בחשאי לאמור" “עין אחת הלכה לאיבוד מנכסי אבא.”
אחרי פטירתו של אביו, חלתה אמו ואכלה יתר הפליטה.
וכשנשאר נפתלי יתום מכל הצדדים, נשאר עזוב וגלמוד, בלי אח ואחות, בלי דוד וגואל. בירושה נשארה לו רק דירה שכורה, ששעתה לא כלתה עדיין.
זה היה לו היום הראשון של צער רב, בשעה שאין ממי לתבוע ואין לפני מי לקבול.
נעשתה שנואה עליו הדירה שנתרוקנה, שהיא מצערת כל-כך ומוצצת בתוך הלב ומכה באיזה פטיש נסער על הצדעים, עמד ויצא לחוץ.
נפגש בנער נושא סל מאפה למכירה. עמד והריח בו.
והנער האדון השליט בסלו מונע ממנו בצרות-עין את ריח המאפה ואומר לו: “יש לך קופיקה? הב לי, והא לך כעך.”
קופיקה? מהיכן לו קופיקה זו? כשהיתה אמו בחיים, היתה נותנת לו לפעמים פת-לחם וקופיקה לקנות לפת לפתו. עכשיו כשאין פת-לחם, קופיקה זו מה היא?
והנער בעל-הסל עקשן גדול. בלי קופיקה לא יתן כעך.
בלע נפתלי רוק חמיץ ודוקר לתוך גרונו, והביט אחרי הסל הנפלא, ההולך ונבלע בחללו של המרחק.
מאז נשתנו ערכיו. התחיל מעריך את עיניו ושאר אבריו לא בדינרי זהב, אלא בקופיקות, באותן הקופיקות שקונים בהן כעכים וכל מה שיש בו להשקיט את הרעב.
והרעב מציק, מציק בחשאי. ואותו הפטיש הנסתר רודף אחריו גם ברחוב ומכה על צדעיו צוק צוק.
עלה בדעתו של קטן זה לשאול מבני-אדם את הדרך לכרכי הים למקום ישיבתו של אותו עשיר. אפשר שימכור לו להלז עין אחת במחיר הרבה קופיקות שתספקנה לו להרבה הרבה ימים?
אלא שנתמלא למפרע רחמים על עיניו. דמעותיו התחילו נושרות משם ועפעפיו זזות ורותתות, כאילו מריבות העינים זו בזו, כל אחת אומרת: אני אשאר ואת תלכי לניקור.
העלה בדעתו להחליף עין ביד. את השמאלית ישאיר להנחת-תפילין וכשיזכה, ואת הימנית ימכור.
בין כך ראה חנווני זקן אחד נושא שני קונסות של סוכר על כתפיו, והוא מתאנח ומתיפח תחת משאו.
נצנץ במוחו רעיון הגון. הפסיק לו לזקן את הדרך ואמר: “רצונך, סבא, אני אשא את המשא לחנותך, ואתה תתן לי בשכרי קופיקה.”
“ניחא,” ענה הזקן שמח.
נשא נפתלי את המשא למקומו, קיבל בשכרו קופיקה ופת-לחם הוספה על שכרו.
חג היה יום זה לנפתלי. הוא אכל לשובע וקופיקה נשארה שלימה בכיסו. ולא עוד, אלא שמצא לפניו עסק טוב: הרי יכול הוא לבקש בכל יום זקנים מסובלים במשא, יעשה להם שירות ויבוא על שכרו.
חביבות נעשו עליו עיניו וכל אבריו. דומה עליו, כאילו נס נעשה להם וניצלו מניקור וקציצה.
וחשובות נעשו אצלו הקופיקות. הקופיקה, זוהי תריס בפני הרעב, מחר כל מום-רע.
התרבו אצלו הקופיקות קימעא ובחשאי. כשם שהרעב היה מצער בחשאי, כך הקופיקות מנחמות אותו בחשאי.
כמדומה לו, שהוא כבר אינו בדד. הרי צלצול של פרוטות נשמע מתוך כיסו.
וקשה היתה עליו הוצאות קופיקה יתירה מכיסו, כניקור-עין. וכשראה בני-אדם בזבזנים, התרעם עליהם והחליט בלבו, שאלו הם בוודאי מקרובי אותו העשיר בכרכי הים, הקונה עינים ואברים לניקור וקציצה.
יצא נפתלי פעם אחת לבקש זקנים טעונים משא. נזדמן לו בר’קי בר-גלות עם עגלתו הקטנה.
הנערים קוראים לבר’קי זה, שפרנסתו על עגלתו, בר-גלות, מפני שכך דרכו: מעמיס הוא על עגלתו פירות ממה שקנה אצל האיכרים ביום-השוק, הולך ודוחף אותה העגלה ברחובות, בשווקים, אצל החדרים ובכל מקום שילדים מצויים שם ומכריז: “תפוחים, אגסים – אתרוגים שבגלות, שזיפים מתוקים – תמרים שבגלות, תאנים שבגלות, רימונים שבגלות, שקדים שבגלות. קנו, ילדים, משכו וקחו.”
כך קוראים לו הילדים. אבל הגדולים קוראים לו “בר’קי סגי-נהורא,” מפני שעיניו התחילו כהות מזקנה, וליצנים שבין מכיריו קוראים לו חשוך-בנים, מפני שאשתו השניה, מכיון שילדה שלושה נוספים על חצי-תריסר של הראשונה עליה השלום, עמדה מלדת.
אמר לו נפתלי: “רצונך, ר' בר’קי, אדחף את עגלתך, ואתה תתן לי קופיקה בשכר דחיפתי.”
העמיד עליו בר-גלות עינים כהות, בחן אותו בראיה ואמר: “קופיקה בשכר דחיפה ודאי שאתה שווה, אבל אלמלא היית רעבתן, הייתי נותן לך עשרים ליום ובלבד שתגן בעיניך על פירותי מפני הילדים החטפנים.”
“רעבתן, כיצד?” תמה הקטן. “לזלזל בדבר, שיכולים למכרו ולקבל עליו קופיקות?”
“מוטב,” הסכים בר’קי, “הרי אתה מקודש לי ולעגלתי בעשרים קופיקות ופת-לחם די צרכך ליום.”
“וקופיקה בשביל הדחיפה,” הזכיר הקטן.
“וקופיקה בשביל הדחיפה.”
התחיל הקטן מרוויח עשרים ואחת ליום, שכר עינו וידיו. הוא קיבל פעמים פת-לחם ופעמים סעודה גמורה על שולחנו של בר’קי. ובר’קי קיבל ממנו הטבה, איזו שירויות שאינן מנויות ואינן עולות בחשבון עבודה.
נעשה דחק בכיסו של נפתלי, כבר אין צלצול מטבעות עולה משם. אנוס היה להחליף פרוטות ברובלים.
שמח הקטן ובטחונו בהונו הלך והתחזק. אבל ההצלחה, מכיון שהיא מראה פנים צוחקות לאדם, הרי הוא צריך לקבל את חלקו גם בבגידותיה ותמורותיה.
באחד הימים יצא נפתלי לחוץ, ולא נראתה עגלתו של בר-גלות.
רץ לביתו של אותו זקן ומצאו יושב בטל ועצב.
“ר' בר’קי, היכן עגלתך?”
"הוי, חביבא!? ענה לו הלז בדמע, “היום יום השוק. האיכרים ודאי שהביאו פירותיהם למכירה, ואני אין לי במה לקנות.”
“ומעותיך היכן?”
“מעותי? מעולם לא היו לי מעות, ינוקא. הייתי לוקח בהלוואה חמישה רובלים אצל אחד משכני, משגיח על המלבן של ר' אפרים קשט. הרובלים לא היו קניינו של אותו משגיח. גם הוא עני. מכסף בעליו נתן לי בהלוואה, ואני הייתי קונה, מוכר, משלם ומרוויח מחיית ביתי, ושוב לווה, ושוב משלם. עכשיו נעשה ר' אפרים, לא-עלינו, בעל-שמיטה, והמשגיח צריך היה להשיב כסף בעליו בחשבון. קטן אתה, אינך יודע מה זו שמיטה, ואינך מרגיש עד כמה מסוכן הדבר למשגיח עני, כשאינו מחזיר כסף בעלים במלואם. אבל סופו של דבר תבין שעגלתי נתארמלה. לא תצא היום, ואתה לא תרוויח את קופיקותיך, ואני לא אמצא פרנסת ביתי.”
נתמלא הקטן רחמים על עצמו ועל הזקן המטופל.
נצנץ רעיון במוחו.
“ר' בר’קי, אני אלווה לך חמישה רובלים.”
“ויש לך?”
“עשרים.”
“ברוך אתה לי, ינוקא. והווי יודע, הרי יתום אתה. איני חפץ לקחת ממך את כספך בחינם. אשלם לך בעד כל רובל קופיקה לשבוע.”
רקד הקטן מתוך שמחה כגדי. מעכשיו ירוויח שוב עשרים ליום, קופיקה לדחיפה, חמש קופיקות לשבוע, ולא עוד אלא שהזקן הטוב ימצא שוב פרנסת ביתו.
שוב התחילה עגלתו של בר’קי בר-גלות להראות סימני חיים, ומאז נעשה נפתלי מעין בן-בית אצל בר’קי הזקן ורגיל אצל בניו, שכולם היו בעלי-קומה ומסובלי-בשר, העניות הבריאה ואימצה אותם להכעיס, והוא היה זעיר וכחומש אחד ביניהם. לפיכך קראו לו נפתלי זעירא.
טוב עשו, שהסבו לו שם-לוואי, מפני שבבית כזה של בר’קי חשוך-בנים חזקה שכבר יש בין טפליו אחד ששמו נפתלי, ואם תמצי לומר אין לפי שעה, לא הורעה חזקתו של סגי-נהור זה לזכות עוד את העולם בזבד חדש, שיקראו שמו בישראל – נפתלי.
ב 🔗
בר’קי בר-גלות היה אחד מאותם ההדיוטים למחצה, שחושבים להם זכות להתאונן על הוריהם, שלא נתנו להם להתחנך על פי רצונם. לפי אמונתו של בר’קי באותם הכשרונות שנראו בו בילדותו, יכול היה להיות אפותיקר או אפילו דוקטור, אילמלא עיכבו הוריו בדבר.
ומה שקלקלו בו הוריו, השתדל לתקן בבניו.
כל זמן שהיו קטנים, היה מבריח אותם מעל עגלתו ומונע את עצמו מלהשתמש בהם שימוש כל שהוא. וכשנעשו גדולים, היו הם-גופם משתמטים מלעזור לו במשהו.
שכר-לימוד לא היה משלם הרבה בעד בניו. עגלתו לא הספיקה למותר זה.
וזהו, לפי דעת בר’קי, מותר גמור, מפני שלא השכר עיקר. מי שיש לו תשוקה ללמוד, התורה חוזרת אחריו. כלום הרבה שילם אביו בעד אותו המקצת שהוא רכש לו בילדותו, בין עברית, בין גויית?! הלואי שלא היה מעכב בידו.
העיקר הוא השפעת אב. קצת מוסר. הוי, מוסר מוסר! “יסר בנך,” כך כתוב בתורה.
ובימי שבתות ומועדים היה רגיל להגיד דברי כיבושים לבניו ולעורר בהם תשוקה-לדעת על פי דרכו.
"הוו יודעים, טפליא, תורה, טוב סחרה מכל סחורה; הגיעו עצמכם: סוחרים? סתם סוחר רמאי, קונה בזיל-הזול ומוכר ביוקר, ונשבע בחרמות, שעולה לו גופו ביוקר, וסופו של דבר, הבריות שונאים אותו, ואינו מוציא שנותיו עד שהוא משמט ונעשה עני.
ולהיות עני זהו עסק ביש. הקדוש-ברוך-הוא יגן עליכם מפני צרה זו. הרי אני אביכם קצת סוחר לכאורה. קונים אצלי, לדוגמה, ליטרא אגסים. אני עומד ושוקל. הוסף אגס, הכף מכריעה לרעתי; נכה אגס, לרעתו של הקונה. ומה אני עושה?"
משפיל הוא את קולו ולוחש:
"אני מניע את הכפות לכאן ולכאן ו-ו-ומרמה.
וסופו של דבר, אני עני.
שמא תאמרו מלאכה? כל מלאכה היא קבצנות בזויה ורמאות. כלום ראית מימיך חייט שיעמוד בדיבורו?
תאמר עשירים? ראשית, לא כל אדם זוכה שימותו עליו הורים עשירים וישאירו לו ירושה. עשיר מישראל דרכו לשמור את בריות גופו במאכל, במשתה וברופאים מומחים והוא מאריך ימים, עד שעולה בידו לאבד מעותיו בחייו בענין רע.
ושנית, מכיון שהם עשירים, הרי הם ברובם בעלי-נשך ואין להם חלק לעולם-הבא, והכל שונאים ומבזים אותם, עד שמשמטים להם את כספם וסוף-פסוק.
הכול רמאים בזויים, ובכול יש רמאות וקבצנות.
מה שאין כן תורה.
הרי לך דוקטור. נכנס הוא לבית חולה, שוהה שם איזו רגעים, דופק, בוחן, רושם, מקבל רובל בחשאי ויוצא. ולא עוד אלא שהוא מזומן לחיי עולם-הבא. אם מסייעים לו מלמעלה, הרי הציל נפש ממיתה.
או קח לך אפותיקר. נכנס אתה אליו בגילוי ראש, מושיט לו פתקא מתוך דרך-ארץ, מיד הוא רומז לעוזריו, לפטם, לרקח מיני עשבים שנמכרים באכסרה, בקבוק, פקק, פתיל. מקבל הוא ממך רובל, קורטוב פחות או יותר, ואתה יוצא לך. וגם לו יש חלק לעולם-הבא, מפני שפיקוח-נפש נוגע בדבר. זה לא אגסים ותפוחים. אילו היה מחליף עשב בעשב, היה הורג נפש.
תורה, תורה, אני אומר לכם, טוב סחרה מכל סחורה.
והבנים היו בנים מקשיבים, ויראים היו מאד מפני אותה העניות, שאבא מרמז עליה בכל פעם והרי לפעמים תכופות היו טועמים טעם אותה העניות בחוש שעל שולחן אבא. ולא נשארה להם ברירה אחרת אלא ללמוד.
ומי יודע איזה דרך נכנסים ניצוצי חמה לתוך טמוני החול להפוך רגבים לאבני שוהם. הוא היודע באיזו דרך נכנסה השכלה לביתו של מוכר פירות זה, מאחר שלא שילם בעדם שכר מורים. הנה גנבו מאצל הנערים הלומדים, קימעא מזה, קימעא מזה. ספר לימוד אחד בא להם במתנה, ואחר שאלו ולא החזירו. זה רכש לו איזה ידיעה בחשבון, זה בדקדוק הלשון, זה בגיאוגרפיה. למד זה עם זה, עד שגדלו ויצאו לעיירות אחדות, והיו שם למורים ומתלמדים, כמו שנהוג, וכך נשארו באמצע הדרך, המוביל מאוהל העניות להיכל הדוקטורות. כלומר, נשארו שקועים בהוראה ומלמדות לכל ימיהם. להוציא את הצעיר יוזיף ברקוביטץ' פרוכטמאן, שזכה להיכנס כעוזר בבית האפותיקה שבעיר.
ויציאתם לא עשתה רושם בבית בר’קי, לא לרעה ולא לטובה, מפני שבין כך ובין כך לא עזרו לאביהם בשום עזר, והמקום שאצל השולחן לא נשאר פנוי, מפני שעד שיצא אחד הגדולים, התגנב קטן אחד מבין הקטנים ונעשה גדול.
כך גדל נפתלי זעירא בבית בר’קי הדחוק, המלא תורה ובנים. רואה היה אותם מטיילים צפופים בחדר, נפגשים ונתקלים זה בזה באורך ובאלכסון.
“אימעניטעלני, רודיטילני, דטלני (*מונחים בנטיות השם ברוסית). דינגי דיניג, דינגס (*דיאנגי (כסף בנטיה).”
“שם מספר הוא חלק-דיבור מתחלף במספר, במין, בנטיה.”
במידה שיגדל האחוז יקטן המספר."
“היהודים הם עם תגרני עוסק בנשך.”
ובין כך מושיט זה האחרון את ידו לתוך סל אגסים, שהונח לפי שעה בחדר, לוקח אגס, ממלא את לוגמיו לועס ושונה:
“היהודים הם עם תגרני עוסק בנשך.”
ונפתלי זעירא מקשיב בסקרנות מתוך קנאה נכנעת וביטול-היש.
“זוהי אמת, שהיהודים הם תגרנים, עוסקים בנשך. בין שהם לוקחים, בין שהם נותנים נשך. הרי אני, בר’קי, ושאר בני ישראל.” אלא שתמוה בעיניו, מה ענין זה לאכילת אגס שמחירו קופיקה? הרי זה עובר על בל-תשחית.
אבל להם הכול מחול. הם עתידים להיות אנשים אחרים לגמרי. הם לא יהיו עוסקים בנשך.
אילו היו הוריו קיימים, היה גם הוא בוחר לו להיות דוקטור, ולא היה עוסק כלל לא בדחיפת העגלה ולא באותן חמישים קופיקות נשך, שהוא מקבל בכל שבוע לחמישים רובליו המפוזרים בין הרבה לווים.
מרגיש היה את עצמו עלוב, והצדיק על עצמו את הדין.
“אלה יהיו אנשים אחרים לגמרי. אמת, לאה?”
כך היה מסיח לפעמים עם לאה הלבנונית, נערה חורגת זו שהביאה עמה שרה, אשתו השניה של בר’קי, נכסי מלוג לביתו של זה.
“אמת,” הסכימה לאה.
לאה היתה מסכימה תמיד לכל דבריו.
ג 🔗
שרויה היתה שרה באלמנותה עם בתה הקטנה, לאה, ומתפרנסת מן המחט. תפרנית היתה וכך למדה גם את בתה לעסוק בתפירה. מתפרנסת היתה לא בדוחק, אלא באלמנות.
כלום תכלית היא לשבת כך בארמלות? תינח, כל אותן השנים שהיתה לאה קטנה, אבל כשתגדל מה תהא עליה? מי ישיאה לאיש? אין חבוש מתיר עצמו, על אחת כמה וכמה אחרים.
עד שבא בר’קי מעיירה קרובה, והתקרב אליה לשם שידוך.
והיא מצאה את הדבר רצוי והגון מכל הצדדים. ראשית הרי הוא זקן בערכה, וחזקה שלא תלד שוב. ושנית, הרי ביתו מלא בנים; אפשר שאחד מהם ישא את לאה. ושלישית: איך שיהיה, יהיה אב ללאה שידאג לה.
עמדה ונישאה. והיא אינה מתחרטת.
בטבעה של שרה להשתקע בחשבונות. מי נותן יותר לצרכי הבית, מחטה שלה או עגלתו שלו. ובאמת כל אלו החשבונות למה הם? כלום כשתמצא את חלקו חסר, תמלא לו? או שמא להיפך, יתן לה תוספת כתובה? מרגישה היא גם בלי חשבונות, שמיום שנכנסה לכאן אין עבודתה מתברכת כל-כך. אפילו את החצי אינה מרוויחה ממה שהיתה רגילה להרוויח. כך דרך העולם, אשה בפני בעלה – נר בפני אבוקה.
היא אינה מתחרטת, אלא שמסקנה אחת ממסקנותיה בשעת נישואין נמצאה פלסתר. רואה היא עכשיו, שאין זיווגה של לאה בבית זה. אלה הם בנים אחרים לגמרי. לא מחומר זה, הם מלומדים.
הם גבוהים ממנה בערך. גם בר’קי כנראה, הוא מערך אחר. אמת היא מה שאומרים בני-אדם: “זיווג שני אינו אלא שותף לקערה.”
ולפיכך עמדה והבדילה את עבודתה שלה.
תרוויח לה לעצמה. אפשר שתקבץ לה אתחלתה של נדוניה.
גם לאה מרגישה עצמה בבית זה כמו מחומר אחר.
נערה לבנונית זו, אף-על-פי שאמה אמרה לה, שבר’קי נעשה לה אב ושכל אלו הם אחיה, בכל זאת מרגישה היא עצמה זרה בבית זה. יש איזה חייץ מבדיל בינה ובינם כשם שחלקה באמא יותר גדול משלהם, כך חלקה באבא קטן וקלוש. יש לה חלק שווה עמם בקערה, בין כשהיא מלאה בין כשהיא חסרה. וכל חוץ זה הרי היא בריה לעצמה זרה-קרובה היא בכאן.
וכשנעשה נפתלי זעירא בן-בית, נוסף לשם עוד זר-קרוב אחד. תיתי לה, שמצאה שם קבוע ליחוסם של שניהם בבית זה. היא ונפתלי הם שני זרים-קרובים בבית מלא אחים.
והבית כמנהגו נוהג. נפתלי דוחף בעגלה, לאה תופרת פעמים לעצמה, פעמים מטליאה בגדי האחים. והאחים מטיילים צפופים בחדר ומשננים על-פה: “דינגי דיניג דינגם.” ולאה ונפתלי מתפרנסים לפעמים מן הפירורים של השכלה הנופלים מן האחים. הוא קיבל מהם חשבון “חילוף מטבעות ופרוצנט,” והיא גנבה קימעא היום, קימעא מחר. אלפא-ביתא, צירוף, קריאה, כתיבה במקצת, כבר קוראה היא בקושי ספר רוסי. כשנושא הענין בספר הוא נער ונערה, היא מבינה את התוכן בנקל.
ומרגישה לאה את ביטולה בבית זה ומתקרבת אל נפתלי.
ושניהם מביטים מתוך קנאה אחרי האחים המטיילים לאורך החדר.
“אלה הם אנשים אחרים,” זוקף הוא אצבע כלפי צדעו ולוחש ללאה, “אמת?”
“בידוע,” נאנחת הלזו.
“הקופיקה היא היא עין האדם,” מסיח הוא בה שוב בדברים שאינם מן הענין, “בלי קופיקה – בלי נשמה! יודעת את אתה מעשיה בעשיר שבכרכי הים?”
אלא שהם מצאו דרך יותר קצרה לעשות קופיקות. הם יהיו אפותיקרים ואפשר דוקטורים.
הגיעי בעצמך, יש לי כבר יותר מחמישים רובל."
“באמת? והיכן הם?”
מרכין הוא את ראשו מסמיק ולוחש:
“בנשך הם נתונים.”
ד 🔗
וגדול נעשה בין כך קטן אחד מקטניו של בר’קי, שלא מצא את התורה טוב מכל סחורה. לבו פנוי יותר לחוויות העולם. הריח בו אביו שיש בו נשמה הדיוטית, עמד ולקחהו לעגלתו. נדחף נפתלי זעירא ממקומו הקבוע והלך לבקש לו מקום אחר.
נכנס לו לשלמה החנווני הזקן ואמר לו: “רצונך, סבא, שאהיה משרת בחנותך?”
“ובקי אתה בענייני חנות?”
“בקי? איני יודע כלום. אבל כל מה שתצווה עלי אעשה.”
הסתכל בו אותו זקן ואמר: “רואה אני בך, שאתה צעיר ישר. רבותא הוא עכשיו לאדם צעיר שיכריז על עצמו: איני יודע כלום, אבל אוהב אתה עבודה?”
“עבודה בשכר?”
“פשיטא.”
“הן.”
“אם כן עדיף אוהב עבודה מידען-עצל. הישאר בחנותי.”
“ומה שכרי?”
“חמישים לשנה ומזונות.”
“כיצד, רובלים?”
“ואלא מאי, אדרכמונים?”
הצלחה כזו לא ראה בחלום.
ומכיון שנשאר בחנותו של שלמה הזקן ונעתק לגמרי מביתו של בר’קי, נודע לו, שכשהיה שקוע כל אותם הימים אצל עגלתו של זה, לא היה זה אלא בזכותה של לאה.
רק בשבילה הוא מתגעגע עכשיו אל בית בר’קי.
בשעות הפנאי הוא יושב ומהרהר או בצירופי הונו עם הנשך, או בלאה.
ומיד כשהוא פוטר מעל עצמו את כל עבודותיו, הוא ממהר לבית בר’קי, ויודע הוא שימצא את לאה עומדת וממתינה לו בפתח.
ולאה, פעמים שמתרבה עליה העבודה, ואז יושבת היא שקועה על מחטה, ומרוויחה כסף בשפע ואין לה פנאי לקרות בספריה השאולים.
אז היא שמחה לקבל את פני נפתלי, לנוח עמו מעבודתה, ומסיחים הם זה לזו. הוא מסדר לפניה חשבון הונו המצוי והעתיד לבוא יחד עם הנשך והפרוצנט של הנשך, והיא מצרפת לפניו את רווחיה של שבוע זה ושבוע הבא עם ה“אתחלתה” שלה. ושניהם מוצאים ענין רב בשיחתם, ושניהם שמחים, בין בשיחתם ובין בשתיקתם.
ופעמים שמתמעטת העבודה אצל לאה. מתרבים עליה לילות של נדודים וימים של שיעמום. ואז היא קוראה הרבה בספריה השאולים, וכשנושא הספר הוא נער ונערה, היא מבינה מה שמבינה, ואת השאר היא משערת ומצרפת. ויוצאה היא לעולם אחר, עולם עדין, אציל, עולם של דוקטורים ואפותיקרים.
ואז קשה עליה חברתו של נער זה האדוק אל הרובל. מפהקת היא ושמחה, כשהוא נפטר מלפניה.
תיתי לו לנפתלי, שימי עבודתה של לאה מרובים על ימי השיעמום.
ה 🔗
ולאה אינה יודעת, אם היא “יפה כחמה” ו“ברה כלבנה,” אלא שאחיה יוסף ברקוביטץ' התחיל לוחש באזניה כזאת לפרקים תכופים. תמוה שנפתלי לא אמר לה כזאת מעולם.
יוסף ברקוביטץ' מספר לה הרבה דברים מצויינים. תולדות ההון, אקספלואטציה, צמצום הרכוש, עתידות הפועל.
תמוה שהוא נטפל אליה לספר עמה. מרגישה היא צער של התבטלות, כשהוא מספר עמה.
ופעם לחש באזניה דברים… שהיא מתביישת להרהר בם.
ופעם עשה מעשה מגונה. דומה לה, שכתם נשאר מאז על הלחי.
אבל הוא אמר, שיש לו הזכות על זה.
“האומנם? הוא, ונערה חשוכה ועניה כמוני?”
ואין שכרו הדל של יוסף ברקוביטץ מספיק לו לקנות ספרים ולנסיעות תכופות אל הבחינות. לווה הוא לפעמים אצל נפתלי זעירא על חשבון עיסקא ופעמים אצל לאה בחשבון גמילות-חסד “לכשירחיב.”
צרכיו מתרבים, הלוואותיו מתתכפות. מתחילה היה קשה עליה לסרב; ואחרי כך, פעמים שלא יכלה ופעמים שלא חפצה לסרב, נעשה חסר ב“אתחלתה” של לאה.
ורעיון הגון עלה בלבה. אילו היה לה די כסף, היתה קונה לה מכונת-תופרים והיתה מרוויחה יותר ולא היתה צריכה לסרב ליוסף בשעת דחקו. סוף-סוף הרי הוא… הרי הוא אח.
ונפתלי נעשה יד ימינו של שלמה הזקן. טרוד הוא כל היום בין בעבודות החנות ובין בחשבונות ההקפה. מזג טוב הוא זקן זה. כשהוא מוצא את משרתו נאמן וכשר לפניו, הוא עושה לו להלז נחת-רוח ומשליך עליו את כל ענייניו. כביכול, איני חושש לך, “רק הכסא אגדל ממך.”
ולאורתא הלך נפתלי לחצרו של הפריץ שבעיר לעשות עמו חשבון לסכום ברזל, שקנה זה מחנותו של שלמה ולגבות את המגיע.
וכשחזר לביתו נזכר בדרכו, ששכח הפריץ לנכות חמישים רובל דמי-קדימה שנתן למפרע.
בא לפני הזקן וספר לו בתמיהה.
נתן בו הזקן עין ואמר: “מציאה כשרה. הרי שלך לפניך. או שמא יש ברצונך – חלק כחלק.”
“כיצד?” תמה זעירא, “הלא החשבון אינו כך.”
“ואלא מאי?”
“לפי החשבון הרי אותם החמישים צריך להחזירם להפריץ.”
חייך הזקן ואמר: “משטה הייתי בך, זעירא. לנסותך חפצתי. אשריך שבר-יושר אתה. עכשיו מה חפצך ממני? נפלה המצווה בחלקך, לך וקיים השבת אבדה, שיש בה קידוש-השם.”
הלך נפתלי שוב לחצרו של הפריץ, וכשחזר הלך שלמה לקראתו. שאל אותו:
“מה אמר הפריץ?”
“כלום. אלא שנתן לי עשרה במתנה.”
“ואתה קיבלת?”
“כלום שוטה אני, שלא אקבל כשהלז נותן? ולואי שיתן גם מחר.”
הניע עליו הזקן בראשו ואמר: “נער ישר אתה, אלא… חבל.”
עלה לו לנפתלי באותו לילה מקרה, שכל כספו היה מזומן בכיסו, כאילו התקבצו מעצמם כל הרובלים כדי להצטרף עם העשרה החדשים, שבאו לו מתוך היסח-דעת. הרגיש נפתלי צער ושמחה בבת-אחת. צער בשביל שתי מאות ועוד שמונחים בכיסו בעקרות ועינם מולידים קופיקות; ושמחה על שסוף-סוף כשהוא מכניס ידו לתוך כיסו הוא ממשמש בכל הונו בבת-אחת. נתמלא לבו רגש יותר מדי. רץ ללאה להריק קצת מעל הלב.
ולאה עבדה כל היום ומקצתו של הערב, ולא קראה זה מכבר בספריה, לפיכך היתה שמחה לקראתו.
אלא שהיא אוהבת טיול בחוץ והוא אוהב יותר שיחות שבבית, תחת גג וכותלות. החוץ הוא הרחוב. לא נברא החוץ אלא למשא ומתן.
ולבנה יפה צפה ברקיע ודמדום נעים שרה באויר, ורוח קריר וכל מה שלאה אוהבת. ביטל רצונו מפני רצונה והלך לטייל עמה.
והשעה היתה מאוחרת, והמקום היה מקום שאין רגלי בני-אדם מצויות.
נראתה לו לאה בשעה זו יפה, נוחה, קרובה.
נתמלא עליה לבו רגשות צורבים. ולואי שתשתוק, כמו שהוא שותק וילך עמה כל הלילה.
אבל היא אינה שותקת. וכשהיא מדברת נעשים רגשיו יותר צורבים, יותר ממלאים ודוחקים.
הוא עמד על מקומו. חפץ הוא לומר לה איזו מלה. אבל, לא! אין הוא רגיל במלים. לעשות איזה דבר הוא חפץ. דבר גדול-גדול, כמו זה שהוא מרגיש עכשיו בלבו.
לאה… לאה.
הוא עמד והוציא את כל קומץ מעותיו, והכניס לידה של לאה.
“כסף… הכול… הא לך.”
ומיד נעשה ריווח בלבו.
אלא שהוא מרגיש נחת-רוח, שקשה לו לעמוד בה. מתבייש הוא.
עמד וברח לביתו.
ובביתו על משכבו, שלא בפניה, ובהרהורים שלא לאור הנר נקל היה לו להרגיש את כל העונג של העובדה.
ולמחר בבוקר, כשפתח חנותו של שלמה, נכנסה אליו לאה בחטיפה ומתוך דעה מבודחת.
“יחידי אתה?”
“יחידי? הרי את עמי, לאה. מה השכמת היום?”
“כלום. לא יכלתי לישון. מוטב שאתה יחידי בחנות. הבאתי לך את הכסף.”
“כלפי מה?”
“כך.”
“לאה.”
“אבל, חביבא, אתה אינך יודע, כשהכסף אצלי הוא שרוי בסכנה.”
“טעמא מאי?”
“יוסף ברקוביטץ'… הוא צרכן תמיד. היום יותר מאשר בכל יום. הכסף… אתה אינך יודע. אני אומרת לך, קבל בחזרה.”
“בחזרה?”
“קבל את הכסף, שאני נותנת לך.”
והוא הרגיש את הדבר לעומקו. ובאותה שעה נעשתה עליו יותר אהובה, על שהיא יודעת מידת זהירות בכסף, וחפץ היה שישקע השמש ויהי לילה, וירוץ תיכף אחריה לביתה. הרי בין-כך אינו מקבל היום קופיקות על מעותיו. יום זה אינו יום.
וקודם שיצאה פנתה אליו ואמרה:
“אם יכול אתה להלוות לי חמישים לצורך קניית מכונה, מוטב.”
“להלוות? כיצד? על חשבון עיסקא?”
“תינח על חשבון עיסקא.” מגמגמת לאה ומסמיקה.
“טוב ויפה. הא לך.”
קיבלה לאה את החמישים ויצאה לה. ושמחת נפתלי מרובה היום. ממשמש הוא בכיסו, וכסף נתן ללאה, ולא עוד אלא שכסף זה עושה פירות.
ו 🔗
והמכונה בחדרה של לאה מרעישה עולמות לילה ויום ומכניסה. ויוזיף ברקוביטץ' מוציא. ונפתלי זעירא בא בכל לילה לביתה. ולאה פעמים שהיא שמחה בו, פעמים שהיא מתמרמרת ושופכת עליו קיתון של חימה.
והוא מקבל על עצמו את חמתה באהבה, אף-על-פי שאינו מרגיש כל-כך ברור את סיבת כעסה עליו. מסתמא כך ניחא לה שתכעס; וכי מה איכפת לו? הרי זה רוע לב לאדם, שאינו מזמין עצמו לחברו בשעה שצריך לו להלז איש שיכעס עליו.
מספרת היא לו מתוך ספריה ומתוך שיחותיה עם יוזיף ברקוביטץ', שהכסף הוא דבר נמאס, מביא תגרה לעולם וצער ועלבונות.
“כיצד?” הוא תמה, “כסף מביא צער? כסף?”
כועסת היא עליו ופוסקת: “הדיוט אתה, אדם של קופיקה.”
אפשר צדקה בזה.
ושוב מספרת היא לו על איזו שותפות, שעתידה לבוא לעולם.
וזה נוח לו. בחפץ לב היה מקבל לו לשותפים את שלמה החנווני ואת יוזיף ברקוביטץ, כשיהיה אפותיקר, ולואי שיסכימו גם הם.
ומספרת היא לו באיזו שאלת הפועל, ועוד שאלות.
ולו יש רק שאלה אחת לשאול הימנה, וזוהי שאלה שכל חייו תלויים בה.
שאלתו קצרה ופשוטה, חפץ הוא לשאול הימנה: “יפה אני לך שאהיה לך לבעל?”
אבל ירא הוא לשאול, מפני שהיא כעסנית.
חסל סידור העגלה לבר’קי הזקן. כל ימיו רימה, עשק, גזל, גנב, ניענע בכפות המאזנים, גידל דוקטורים ואפותיקרים לעולם, עד שהצטנן, עלה בלילה על מיטתו, ובבקר לא קם. חולה מסכן הוא.
שמא רננו אחריו, שהוא מרבה כל-כך בנים לעולם, הרי הוא בדד, עזוב במיטתו, ואין מי שיסעדהו בחליו.
נפגש יוסיף ברקוביטץ בנפתלי והתנפל עליו בבקשות.
"זעירא, הרי אתה משלנו. אבא מוטל עזוב. חרגתא ולאה, הלא ידוע לך, עסוקות בעבודה. צריך לו איש שישב אצלו.
ולב נפתלי נשבר בקרבו על אותו זקן, ויודע הוא, שיוסיף ברקוביטץ אינו יכול לעזוב את בית-האפותיקה ולשבת אצל אביו. הרי בית-אפותיקה אינו חנות.
ומבין הוא, שקצת חוב מוטל עליו בזה, אלא שקצת קשה לו. הוא מקבל כבר בשכרו אצל שלמה החנווני מאה לשנה, שני רובל לשבוע. כשיעזוב את החנות לשבוע, ינכה לו זה שני רובל, ומי יחזירם לו?
“יוזיף, רצונך, רובל לשבוע תחזיר לי?”
“בשביל מה?”
“כיצד… בשביל ישיבתי אצל אביך.”
“אבל יודע אתה שאין לי.”
“אין לך? אזקפם עליך בחשבון עיסקא.”
“ניחא.”
נכנס נפתלי לבית בר’קי ולא מלא שבוע. שוב נשארה שרה מותרת לכל העולם. בר’קי הזקן נסתלק מן העולם.
ז 🔗
ובין כך הגיע העת ליוסף ברקוביטץ לנסוע להאוניברסיטה ולשהות שם עד שישוב אפותיקר גמור.
ואז כמעט שנתקלקל יחוסו הטוב של יוסיף ברקוביטץ לנפתלי זעירא. הוא דחק בו, שילווה לו שוב עשרים וחמישה להוצאות-הדרך.
מתחילה סירב נפתלי. קרא עליו הלז: אדם של פרוטה, קופיקה חיה.
קיבל על עצמו את הדין, אלא שהלז הולך וקובל: “בשלך לא אוכל לנסוע.”
נפל עליו לבו. אחריות כזו לא יכול לקבל על עצמו. הרי בשביל עשרים וחמישה שלו יאבד אפותיקר בידיים.
נעתר לו, אלא שחפץ לזקפם על חשבון עיסקא.
נכנסה בשעה זו קליפה באותו יוזיף וחפץ להראות הקפדה יתירה על כסף שלעתיד לבוא. התעקש על אותה עיסקא.
ויתור זה קשה היה על נפתלי. בשלמא להעמיד עשרים וחמישה משלו בספק סכנה, הרי הוא מציל אפותיקרן לעולם. אבל להניח מעותיו בלי עיסקא, הא כיצד? מוטב שישמע עשר פעמים “קופיקה חיה,” ולדבר זה לא יסכים.
ומכיוון שאחד היה צריך להיות נותן ואחד מקבל, ניצח הנותן את המקבל, והסכים יוזיף על העיסקא. קיבל את הכסף ונסע לדרכו.
ונפתלי, מכיון שנכנס לבית בר’קי, לא יצא משם שוב. קיבל הוספה, שכר-מזונות, אצל שלמה החנווני ונעשה דייר קבוע בבית האלמנה, ושניהם שמחים ומרוויחים זה מזה. הוא אינו מדקדק עמה על טיב המזונות, והיא הוזילה לו קורטוב ממה שקיבל שכר-מזונות משלמה החנווני.
יש לך עסקים טובים בין בני-אדם, מהרהר נפתלי, מעין “זה וזה נהנים.” אלא שצריך לחזור אחריהם.
ויוזיף כותב מכתבים תכופים ללאה. בכל פעם הוא קורא לה לואי חדש, פעמים “יונתי,” פעמים “פרידתי,” פעמים סתם “אחתא.” והמכתבים כתובים מזה ומזה. ובכל מכתב הוא מעירה על ספר חדש, שתקרא בו, ובסוף המכתב יש הערה: “מורגש צורך בכסף.”
ומכונת-התופרים של לאה יותר שהיא עובדת בה, יותר מעשית מומחה לדבר. אין ללאה פנאי לקרוא בספרים. דיה שהיא קוראה מכתבי יוזיף. כל מכתב ומכתב הוא כעין ספר.
ופעם מצא אותה נפתלי שקועה בקריאת מכתב ודומעת מתוך שמחה, נטפל אליה לדעת מה זה.
התחילה קוראה באזניו מתוך המכתב געגועי יוזיף אליה.
שמע נפתלי והשתומם.
“יש לך בני אדם,” הוא מהרהר בלבו, "שיכולים… לקרוא כל דבר בשמו. הרי זה ממש, כאילו היה יוזיף זה בתוך לבי. כאילו שמע הרהורי וחלומותי ו-ו-הצער שבלבי.
ואפשר, מי יודע? אפשר כל הגברים מרגישים בשווה.
אבל לא ההרגשה עיקר. צריך לדעת איך לקרוא את זה שאתה מרגיש."
והיא קוראה, והוא שומע, ודמעות זולגות מעיניו.
“נפתלי גם אתה בוכה?”
נכלם מפניה וברח.
באותו לילה הרהר בדבר:
“אילו הייתי יודע, שיוזיף אוהב אותה כל-כך…”
“ודאי שזהו לה אושר גדול. הרי אפותיקרית תהיה.”
“מפני מה לא למדתי להיות אפותיקר?”
ומאז התחיל מביט על לאה מתוך דרך-ארץ; גמגם בלשונו בדברו אליה בין לשון “אתם” ולשון “את.”
וכשעלו על לבו זעזועי אהבה, סלד בהם וגירשם מתוך לבבו.
"לא ידעתי, לאה, התנצל פעם אחת פתאום מתוך שיחה, “לא ידעתי אם יוזיף ברקוביטץ אוהב אותך כל-כך.”
“ומהיכן אתה יודע, עד כמה הוא אוהב אותי?” חפצה לאה להתלוצץ קצת.
“האני לא אדע?” מי שאינו יודע ואינו מרגיש, אבל אני… אני יודע. אני מרגיש".
התחילו דמעות נוזלות מעיניו.
פרץ צחוק מלא מפי לאה. נכלם מפניה וברח.
ח 🔗
ומכתבים הגיעו ומכתבים פסקו, וכשפסקו פסקו לאורך ימים.
לאה הצטערה בצער-געגועים ונסיונות של פקפקנות בבטחון לב אוהב.
לפרקים תכופים היא יושבת עגומה ובוכיה.
קשה צערו של נפתלי מצערה: אין הוא יכול לראות את לאה בוכיה.
כמה בוערת בלבו תשוקה למחות דמעותיה מעל לחייה, אלא שהוא סולד בה, בידו ממש.
ובאחד הימים נכנס לחדרה ומצא אותה נבוכה. פניה הכסיפו, שפתיה רותחות, ועיניה תועות לכאן ולכאן.
“מה לך, לאה?”
היא הוציאה מחיקה מכתב.
“מיוזיף ברקוביטץ?”
“הן. הלוואה קטנה הוא מבקש.”
“וזה הכל?”
“במכתב רצוף עוד איזה דבר.”
“מה?”
“הא לך, פתח וראה.”
“זו מהי? תמונה?”
“זו תמונת כלתו. ההלוואה נחוצה לו להכנות…”
לא גמרה את דבריה. בכי פרץ מגרונה.
הרבה ימים אחרי כן לא יכול לדבר עמה. היא ישבה בודדה ועגומה. הספידה את זה שמת בשבילה.
מת? לא! זה שלא חי מעולם בשבילה.
וכשהתפייסה עם מה שכבר עשוי, הצטננו הגעגועים במקצת, ועל מקומם באו צער ועלבון.
כיצד הלז הקל בה כל-כך? כאילו אינה אלא מין חומר בלי הרגשה?
קשים נעשו עליה הספרים, המכתבים וכל מה שיש לו איזו שייכות אל יוזיף בקרוביטץ.
מרגישה היא צורך לשפוך את לבה לפני נפתלי. צריך לה שותף לצער.
צריך לה איזה גבר שיילחם על כבודה, לפחות שלא בפניו של הלז. קללות, חרמות, בזיונות צריכה היא לשמוע על חשבונו של הלז.
ובלילה לאור לבנה פגומה טיילה עם נפתלי ושפכה לפניו את כל מה שהעיק על לבה.
ואז היתה שעת-הכושר לנפתלי, שיפתח גם הוא את לבו ויזכה בחלקו.
מוכשרת היתה בשעה זו להאמין באהבתו של איזה אדם אליה, להעריך אותה האהבה במחיר גבוה ולפנות לו מקום בלבה שנתרוקן.
והוא אמנם הרגיש בזכות שיש לו. אלא שקודם-לכול השתתף בצערה, הרים אגרוף כלפי “חלל” זה, שאינו בכאן וקרא:
“אותו יהיר! אותו חלל! לפחות יחזיר לך כל כספך בצירוף העיסקא.”
נדמה לה ללאה, שהוא… שהוא הלווה אותה ליוזיף ברקוביטץ לזמן ועכשיו הוא תובע עליה עיסקא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.