ידיעה קטנה בעתונים משכה עליה את עיני. בפּאריז נמכרה עתה בפומבי מחרוזת של מרגליות, שלקחו במחירה את הסך המופלא, שכמעט לא יאָמן: מיליון ומאתים אלף וחמשה אלפים פרנק. הסך הזה הוא היותר גדול, ששולם עד היום הזה במחיר רביד של מרגליות. אמת, רביד זה יפה ונהדר מאין כמוהו: ארבעה חרוזים לו בני 240 מרגליות ומשקלו 325 גרעינים, שהם בערך 192 גרמיסים. פּאַריז, עיר המרגליות והאבנים היקרות מאין דומה לה, מתגאה עתה על הרכוש הזה, שנכנס לתוך רשותה, יותר משהתגאתה מימיה על תמונת “מונה ליזה”, שהיתה תלויה בהיכל הלובר שלה ושעלתה גם היא לרכוש מצוין והגון. סוף-סוף הן לא היתה זו אלא תמונה על גבי הבד של איזה ליאונארדו דאַ ווינצ’י, וזו היא מחרוזת של מרגליות, מרגליות ממש. ומחרוזת זו עולה על כל אחיותיה, שהלכו לפניה עד עתה. מחרוזת המרגליות של הפרינצסה מתילדה נמכרה במכיר 855,000 פרנק, וזו של השלטן, שנמכרה גם היא בפומבי, הביאה בשכרה 920,000 פרנק, וזו של פולובצוב, שנמכרה בארבעה חלקים, הביאה במחיר ארבעת חלקיה יחדו את הסך 1.003,000 פרנק. ואולם המחרוזת, שנמכרה בשבוע זה, עולה על כלן. ולא עוד, אלא שהיא מצטינת לא על-ידי איזה מעשה אמן של משבצת יפה, כי אם על-ידי המרגליות שלה כשהן לעצמן. את המרגליות מעריכים, כידוע, לפי המשקל, באופן שקובעים את המחיר בפרנקים לפי המספר המרבע של המשקל. אם משקלה של מרגלית הוא, למשל, 15 גרעינים, אז יהיה מחירה 15 x 15, שהם 255 פרנק. אלא שהמרגליות היפות והזכות והמשובחות יקרות שבעתים, שאז תעלה לפעמים המרגלית בת 15 גרעינים גם עד 25 פעמים 15 x 15 ויהיה מחירה לפי זה 5625 פרנק…

ולמה אני מטפּל כל-כך בידיעה זו, עד שנעשו חביבים עלי גם פרטיה ופרטי פרטיה? משום ידיעה נוספת קטנה שבאה בצדה: כל המוחות הגדולים שבפּאריז מתעמלים ומתיגעים עתה לדעת, מי הוא המוכר את האוצר הגנוז הזה. מי שיש לו תכשיט כזה ברשותו, מן הדין הוא שיהיה זה איש נודע ומפורסם. אלו, למשל, הייתי אני בעליו, בודאי שהייתי גם אני נודע ומפורסם קצת, חפץ כזה אינו נגנז מתחת לסינר. יודעים אותו למקטון ועד גדול, כמו שיודעים גם את בעליו. ואולם הפעם הזאת לא הועילו כל החקירות וכל התחבולות. רק דבר אחד הוברר: המרגליות הן מרגליות מזרחיות. ועתון אחד מוסיף: “האם אפשר פרט זה יוביל אותנו אל הדרך הנכונה? האם יוקח הכסף הזה לצרכי מלחמה חדשה?”

ובכן: מלחמה, מוכרים מרגליות בשוק, והכל בכדי שתהיה האפשרות בידי בני-אדם טהורי לב ומקולטרים לכרות ראשים של איזו אלפי בני-אדם אחרים ולבוסס את פגרים בטיט אשר בחוץ. קולטורה היא קולטורה, ולצורך זה מתפרקות נשים עדינות ורחמניות את נזמיהן ואת מרגליותיהן ואת אבניהן הטובות. אומה קטנה, נאמר, למשל, הבולגרית, כשמתעוררת אצלה פתאם התאוה להרוג איזו אלפי אבות של ילדים קטנים ואיזו אלפי בעלים של נשים רכות, כמו שמתעוררת התאוה באדם לאכילת איזה ביפשטקס, וכסף אין לה בכדי שתוכל למלא תאוה זו, אז היא מביאה מחרוזת של מרגליות יקרות לפּאריז ומוכרת אותה בפומבי, וחוזרת אחרי-כן לביתה בשלום ומתחילה – ליור בכלי-תותח כבדים על אדריאנופול.

ועוד ידיעה שניה, שהובאה בעתונים, עשתה עלי רשם: השולטן מוחמד החמישי, מאחרי שדרוש גם לו מעט כסף, בכדי שיוכל להגן עוד איזה זמן על אותם האבות של הילדים הקטנים ועל אותם הבעלים של הנשים הרכות, שלא יפלו כזבובים ביום חורף קר, עשה מעשה רב. נתן בעבוט את כסא המלכות שלו, זה כסא הכליפים, ולקח לו בהקפה בו סך חמשת מיליונים ליטרות טורקיות. אם נעשה את החשבון, כי סך זה הוא בערך 50 מיליונים רובל, אז נשתומם על הרכוש המופלא, שיכול כסא כזה להביא, כשנתן אותו בעבוט. אין אני יודע אף כסא-רבנות אחד, שהיה יכול להתחרות עמו בזה אפילו במקצת מן המקצת. אבל מי שראה בעיניו כלי-חמדה זה באוצר המלכות של השולטן, לא ישתאה ולא ישתומם עוד. אותם מיליארדרים באמריקה, שנתנו את הכסף בעבוט זה, לא הגדילו לתת יותר מדי, אלא, אדרבא, המעיטו. ואולם אוצר המלכות הזה מלא עוד מיליונים אשר לא יספרו גם מבלעדי הכסא ההוא. הן בכלל בית אוצר זה אין דומה לו לעשר בכל המדינות שבעולם. אם יתחילו להוציא משם חפצים, בכדי לתתם בעבוט על יד המיליארדרים באמריקה, מובטחני כי עוד עדן ועדנים יעברו. עד כי עד כי יוכלו עמי הבלקנים להכניס בהחלט את הקולטורה לתוך קונסטנטינופול.

ואולם מכל הידיעות האלה עושה את הרשם היותר עמוק הידיעה השלישית: הכרוז שהכריז הקומנדנטו שבאדריאנופול, שוקרי-פחה, בנוגע אל הדבר, שהוא חושב לעשות. כמו רעמים יורדים עלינו הדברים. במדינות של קולטורה, כמו למשל במדינות הבלקנים וביתר הארצות הנאורות שבאירופה, אין יודעים כלל סגנון כזה. סגנון כזה ידעה רק הביבליה. הכל בלי אמצעי, כמעט פרא, וטבעי עד בלי תכלית. ובאמת מזכירים הדברים הנוראים רגע אחד את הנביאים. הלא כה יאמר בכרוזו: “הנה אנכי בא ואעמוד על נפשי כל-עוד אשר יהיה איש-צבא אחד עמי. ואת האחד הזה, את האחרון, אקח ואורה בו בעצם ידי ואל האויב לא אסגירנו ואני נשבעתי: חי אני כי את ארבעים אלף הבולגרים, הנמצאים עמי במבצר, אהרוג לפי-חרב כלם ולא ישאר מהם אחד ברגע הראשון אשר יבקע האויב לבוא העירה!” – בעתות של דפלומטיה אלו, של מלים מתוקות תמיד כדבש ומעשים אשר יקפיאו את הדם בתוך הגידים, יהיו דברים פשוטים כאלה למשיבי-נפש. מי יודע, פרא כזה, כאותו הקומנדנטן שבאדריאנופול, אפשר שאין הוא יודע שום לצון והוא נכון באמת לקים את דברו ולחכות עד מות איש-צבאו האחרון ולמותת אחרי-כן ארבעים אלף אנשים בולגרים.

את הכרוז הזה הוציא שוקרי-פחה יום אחד קודם שהתחילה המלחמה מחדש. האם קוה ברגע האחרון עוד כי ישמעו הדברים הנוראים האלה עד לב אירופה ועד האנשים אשר גורל חיים רבים כאלה ומות רב כזה בידם ורגש אדם יתעורר גם סוף-סוף ולא יתנו למלאכים המשחיתים להפוך ארץ לבית-מטבחים ולטבוח רבבות אדם כטבוח בהמות? מסופקני מאד. הן סוף-סוף קומנדנטן כזה איננו אשה מצרה. אדם כזה איננו ברתא פון זונטר, עד שיוכל להאמין כי על-ידי כתיבת ספרים טובים אחדים ומאמרים יפים אחדים ומליצות לוקחות-לב אחדות תחדל המלחמה מקרב הארץ. אינני מאמין כי איש בריא במוחו יאמין עוד בזמן הזה אפילו רגע אחד באותו “ישר הלב” המהולל של אירופה. אירופה עסוקה יותר מדי בחיי אצילות, עד שתוכל לשים לב לדברים קטנים כאלה. צרפת הנאורה הולכת כל היום, ולפעמים גם בלילה, בראש הציויליזציה ואין לה פנאי לקום ולמנוע פראי-עמים אחדים מלהניף גשם של דמים. אנגליה הנאורה שומרת כל היום, ולפעמים גם בלילה, על המדות הטובות של האדם, על הצניעות ועל הפרישות ועל הדברים שבין אדם לאשתו וכדומה, ואין לה עת ומועד להתיצב בפני אונטוריסטים אחדים הבאים לגזול גזלות לעיני השמש. אשכנז הנאורה שומעת כל היום, ולפעמים גם בלילה, לדרשותיו של מלכה האדיר הדורש בשבח השלום תמיד, ואין לה אפילו רגע אחד פנוי להעמיד לסטים מזינים אחדים על מכונם הנכון. וגם יתר הארצות הנאורות עסוקות יותר מדי אם במשפטים מצוינים ואם בסדור שאלת בתי-הספר ואם בסדור שאלת הסוחרים, ובכלל נשמרות הן לנפשן מעודן מלהתערב בעניניהם הפנימיים של עמים אחרים. אירופה הנאורה אינה יכולה למנוע את המלחמה.

הוי, אירופה נאורה זו! כן, ינסה נא אחד להעלות על השלחן את שאלת השחיטה הנהוגה אצל היהודים, אם לא מכל העברים יבואו מיד כצפרים עפות לצעוק חמס על אותה האכזריות הגדולה, שאינה נותנת, פשוט, לבן-אדם הגון לישון. ינסה נא אחד להטריד זבוב על גבי הכותל או להניף שוט על סוס עצל, אם לא מכל העברים תצמחנה מיד חברות חדשות של “צער בעלי-חיים”, בכדי למחות בכל תוקף ועוז כנגד מכת-לחי זו על פניה של הקולטורה. ינסה נא אחד לדרוש דרשה יפה על-דבר השלום, אם לא מיד יקומו כל יקירי האאג הנחמדים לתת לו את פרס השלום של נובל חלף כל הדרשה הטובה. אבל אותה שפיכות הדמים בטורקיה, שאינה פוסקת זה חדשים ושנית – מי ישים לב לדבר קטן כזה?

ולו לכל-הפחות היה להם אומץ-הלב להסיר את האפר מעל עיניהם ולהגיד בפה מלא כי הם בעצמם הם העומדים מאחורי הפרגוד הזה ומנהיגים את כל דברי המלחמה האכזריה הזאת!

זיק התקוה האחרון לשלום כבה. הבה ואשלח את ידי אל הטלגרמה האחרונה של עתון-הבוקר שלי. ירא אני. כמה בני-אדם נהרגו במשך כ"ד השעות האחרונות? כמה אלמנות חדשות נוספו? כמה יתומים?