מנהג של שוטים ומבלי-עולם נהגו האדוקים שבפולניה ובגליציה: את בניהם הם מלמדים תורה ומצוות, רק תורה ומצוות, ומכל משמר הם שומרים עליהם לבל ישכילו “ולא ילכו בדרך הגויים”. ואת בנותיהם הם שולחים דוקא לבתי ספר של הגויים, מלמדים אותן פולנית, צרפתית ונגינה על הפסנתר, רק פולנית, צרפתית ונגינה על הפסנתר, ומכל משמר הם שומרים עליהן לבל תלמדנה גם שפת ישראל ותורת ישראל: – “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”.
ומבלי עולם אלה אינם יודעים או, ביתר דיוק, אינם רוצים לדעת, שסוף בניהם למרוד בהם וסוף בנותיהם – לצאת לתרבות רעה.
– המקום ירחם!…
והמקום אינו מרחם. אין הקדוש-ברוך-הוא טורח לשמור על מבלי עולם. ומעשים בכל יום: הבנים מורדים והבנות יוצאות לתרבות רעה.
על מעשה כזה רגזה עתה גליציה כלה.
משפחת קלוגר דרה בפודגורוזה הסמוכה לקראקוי: אב ואם חסידים אדוקים ושתי בנות, שנתחנכו בבית חנוך של גויים. וכשגמרו הבנות את חוק למודן בבית ספרן, – האחת בת שש-עשרה והשניה בת חמש-עשרה, ברי היה להאב והאם, שיצאו ידי חובת חנוך בנותיהם כראוי, הכל תם ונשלם, ועכשיו הגיע תורן לגלח את שער ראשן ולהשתעבד לבעליהן, ללדת ולגדל לבנים, אשר “לא ילכו בדרך הגויים”, ובנות, אשר תחונכנה בבתי-חנוך של גויים – וגומר, וגומר עד סוף כל הסדר. אבל הבנות עצמן גירסא אחרת היתה להן: לא גלוח שער, לא שעבוד בעלים ולא לידת בנים ובנות אלא – השכלה עליונה ובית ספר עליון…
ותטוש המלחמה. והמלחמה היתה ארוכה וקשה מאד. הרבה כלי זין “יפים” יש להם לאב ואם קנאים אדוקים בשעה שעיניהם נפקחות פתאום לראות, כי בנותיהן מורדות בהם: היו גם קללות, גם מהלומות, גם הסגר בבית ולסוף גם אירוסים שלא מדעת וקדושין שלא מרצון. ואולם הרבה כח וקשיות-עורף יש לה גם לבת ישראל, בתוֹ של עם קשה-עורף, כשהיא מחליטה בלבה לעבור על המכשולים שמניחים לה על דרכה ולהגיע למטרתה. בנות קלוגר עמדו במרדן, זו לא נשמעה לבעלה ונשארה זרה לו כמלפני נשואיה, וזו לא שמה את לבה לארוסה ונשארה זרה לו כמלפני ארוסיה, ושתיהן שקדו על למודיהן. לסוף עמדו וברחו מבית הוריהן לִשְוֵיץ. אז פנו ההורים לבית-דין ודרשו מאתו, כי יְחַיֵב את הבנות לשוב לביתן, משום שעדיין לא בגרו. וכשהודה בית-הדין בזכותם של ההורים, הגישו הבנות קובלנא לבית-הדין העליון אשר בווינא וגם הן משפט, כי תפטרנה מלשוב אל הוריהן שהתעמרו בהן ימים רבים. ועוד דרשו הבנות מאת בית-הדין העליון, כי יחיב את הוריהן לשלם להן מאתים כתרים לחודש, כדי שתוכלנה לגמור את למודיהן בבית מדרש למדעים. ול“כבוד” גדול זכו האחיות קלוגר: סטודנטים עורכים מיטינגים לטובתן, ואחד הדפוטטים היהודים, הד“ר דיאמאנט, חבר הפפ”ס תבע בהפרלמנט מאת המיניסטר למשפטים את עלבונן ודינן.
טפוס זה של הורים, הרודים בבניהם ובנותיהם ואומרים לשלוט עליהם שליטה גמורה, מצוי הוא לא רק בעולמנו שלנו הצר אלא גם בעולם הרחב שלהם. יש כאן רק שנוי-נוסחאות. הנוסחא שלהם היא שמירת המנהגים, התלויים ביחוס המשפחה והמעמד; הנוסחא שלנו היא – שמירת המנהגים, שלבשו צורה דתית. לשם שמירה זו קרבנות נקרבים יום-יום גם בתוך אהלינו שלנו הצרים והחשכים וגם בתוך היכליהם שלהם השטופים אורה. כאן בנים חייבים להיות דוקא יושבי-אוהל ונוצרי-תורה, ושם בנים חייבים להיות דוקא יונקרים מקשקשים בחרבות; כאן משיאים בנות שלא מרצונן ללומדי-תורה, שריאתן צומקת, ושם משיאים בנות שלא מרצונן לבארונים וגרפים, שצמקו בהם כח-החיים ושמחת-החיים.
גם הטפוס של בנים ובנות מורדים מצוי זה כבר לא רק בעולם הרחב שלהם אלא גם בעולמנו שלנו הצר. דור-ההשכלה היה דור של בנים ובנות מורדים; אף דורנו אנו, דור הלאומיות והציונות, הוא דור של בנים ובנות מורדים.
אבל מורדים לחוד ומקללים לחוד. בנות קלוגר לא מורדות הן, כי-אם מקללות אב ואם. בקובלנתן, שהגישו לבית הדין העליון, מספרות האחיות על כל אשר עבר עליהן בבית הוריהן בסגנון גס וציני כזה, שבנות ישראל כשרות לא היו יכולות להשתמש בו. נראים הדברים, כי בבית-חנוכן למדו אותן לא למרוד ולאהוב, כי-אם – לשנוא ולקלל.
ולא לחנם נעשה הד"ר דיאמאנט דורש משפטן של בנות קלוגר בהפרלמנט: מצא מין את מינו. גם הוא לא היתה כונתו רק לתבוע את עלבונן של הנעלבות, אלא ביחוד לדבר בגנות היהדות, לגנוֹת ולקלל.
מגללי אב ואם טפוס חדש הם בקרבנו. ואם קנאים אדוקים מטפוסם של האבות קלוגר מבלי-עולם הם, הרי מורדות מטפוסן של הבנות קלוגר מחריבות-עולם הן.
העולם 1910
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.