הד"ר תיאודור הרצל והבארון הירש    🔗

 

(חליפת מכתבים)    🔗

 

מכתב א אל הבארון הירש.    🔗

(הדאטום חסר).

אדון מאד נכבד!

מתי אוכל להכבד לבקר בביתך? יש את נפשי לשוחח אתך בדבר שאלת-היהודים. אין אני מבקש לא שיחה-עיתונאית ולא מתנת-כסף גלויה או מסותרת. כמדומני, שמרבים כל-כך להטריחך, עד כי נחוץ בכל האפשר להקדים ולהרחיק ממני כל לזות שפתים. חפצי הוא רק לבוא אתך בשיחה מדינית-יהודית, שפעולתה אולי תהיה בזמן רחוק, שגם אתה וגם אנכי לא נהיה עוד בארץ החיים.

ועל כן שאלתי היא, שתואיל לקבוע יום לועידתנו, שתוכל לעסוק בשאלה זו שעה או שתים באין מפריע. מפני עבודתי הרגילה טוב לי לבחור ביום א' לשבוע. לא נחוץ דוקא שיהיה היום הראשון לשבוע הקרוב. הדבר תלוי ברצונך.

מה שבדעתי לעשות, יענין אותך. ואף כי אינני רומז עליו אף במעט, בכל זאת שאלתי הוא, כי לא תראה לאיש בסביבותיך – מזכירים וכדומה – את מכתבי זה. הואיל לנהג בו כבדבר שלא ניתן להגלות.

ברוב כבוד, עבדך

ד"ר הרצל.

 

תשובת הבארון הירש.    🔗

לונדון, 26 מאי 1895.

לדון ד"ר תיאודור הרצל בפאריז.

קבלתי זה עתה את מכתבך פה בעיר שאני אומר לשהות בה שני ירחים. חבל, שלא אוכל, למרות רצוני, לקבוע לך את הועידה, שבקשת ממני. אולי תוכל להודיעני בכתב, מה שאתה רוצה לבאר לי בע"פ, אך תוסיף על המעטפה, שבה תשלח את מכתבך, את ההערה: “ענין פרטי”.

אבקש סליחתך על אשר אשיבך ע"י מזכירי ובשפת צרפת, כי מפני פצע נושן, שידי הימנית נפצעה בשעת ציד, איני יכול להחזיק בעט בזמן ארוך.

קבל, אדוני הנכבד, רחשי כבוד ויקר מאת

מ. לבית הירש.

 

מכתב ב אל הבארון הירש.    🔗

רחוב קאמבון 37, 24 מאי 1895.

אדון מאד נכבד!

צר לי מאד, כי לא יכולנו להועד פה.

לכתוב מה שהיה בלבי להגיד לך, לא נקל הוא. מלבד מקרים חיצונים, שיוכלו לשלוט לרעה במכתב, עוד אפשר שיבולע למחשבתי השואפת לתכלית רמה, בהגלותה לעין תאבי-חדשות, או בהודעה לאנשים, שלא ידעו לשלוט ברוח בינתם. וכל היות ג"כ, שיבוא מכתבי לידך בשעה שתהיה, טרוד בענינים אחרים, ולא תקראהו בתשומת-לב שלמה הדרושה לכך.

אך אם תמצא לנכון להשיבני ע"י מזכירך באיזו מליצה של דברי נימוס, אהיה מוכרח לחדול כלה מכתוב אליך, וזה יוכל, לצערי, לגרום נזק לכלל.

ובכל זאת אכתוב אליך. אך לע"ע טרוד אני יותר מדי, כדי שאוכל – כפתגם ההלצי הידוע – לקצר בדברי. באמת אינני רוצה להלאותך בלהג הרבה ובמשא-ומתן ארוך. עתיד אני, לכשאפנה, להציע לפניך דרך חדשה בפוליטיקה היהודית.

מה שהחלות לעשות עד כה, למרות שנעשה ברוח נדיבה ושעלה לך בדמים מרובים, יחטיא את המטרה והיה ללא הועיל עד עכשיו לא היית, אלא נדיב כפראבודי בשעתו. רוצה אני להראותך את הדרך, שבה תלך בכדי להיות יותר מנדיב.

אך אל נא תחשבני ליועץ מזמות נבער חדש במינו, אם גם אופן כתיבתי יוצא מעט מדרך הרגילות. מראש הנני מודה, כי אפשר שטועה אני, והנני מטה אזן קשבת לחולקים על דעותי.

בשום אופן לא אקוה, שתסכים מיד לדעתי, מפני שעליך לשנות עוד הרבה את הרעיונות, שאליהן הסכנת עד כה. כי אחת אשאל, אף כי זר אני בעיניך, כי תפנה אלי בכל לבך. בדברים שבע“פ הייתי רוכש לי בלי ספק את תשומת-לבך, אך על-ידי חליפת-מכתבים יקשה הדבר. מכתבי יהיה מונח בין אחרים על שלחנך, ואני חושב, כי יום יום באים אליך מכתבים יותר מדי מאת קבצנים מבקשי-נדבות, נוכלים ורמאים, החיים על חשבון הצדקה. וע”כ אשים את מכתבי בתוך מעטפה שניה ועליה יהיה רשום: מכתבו של ד"ר הרצל. אותו, אני מבקש ממך, תניח מן הצד ותפתחהו רק בשעה שתהיה מחשבתך פנויה וצלולה למדי, כמו שדרשתי זאת לשיחתנו, שלא יצאה לפעולה.

בכבוד רב, עבדך

ד"ר הרצל

 

תשובת הבארון הירש.    🔗

לונדון, 26 מאי.

לאדון הרצל, 37 רחוב קאמבּוֹן, בפאריז.

את מכתבך מיום שלשום קבלתי. יכול אתה לחשוך את הצעתך הארוכה, אם לא ערכת אותה עוד בכתב. בעוד ימים אחדים אבוא לפאריז, לשני ימים, ושם תמצאני ביום הראשון הבא (2 ביוני) בשעה ½ 10 לפני הצהרים, ברחוב עליזה מספר 2.

קבל,אדוני, הבעת רגשי כבוד מאת

מ. לבית הירש

 

שיחת הד"ר הרצל עם הבארון הירש.    🔗

הרצל: פרטי הדברים, שאני בא להציע לפניך, יש מהם שיהיו בעיניך פשוטים ביותר ויש מהם שתחשוב אותם מלאי דמיון למכביר. אולם אך כדברים פשוטים ובדמיונות נוהגים המנהיגים בבני-האדם. מתמיה הדבר – וידוע – מה רוח מדת התבונה, שבה מושלים השליטים בעולם.

והנה בכל אופן שהוא לא חזיתי לי מראש, שאבוא לעסוק בשאלת-היהודים.

הן גם אתה לא חשבת מראש להיות פטרון ליהודים. שולחני היית. עסקים גדולים היו לך; לבסוף הקדשת את עתך והונך ליהודים. כן היה גם אתי. הספרות, העתונות היו אומנותי, ואת היהודים לא זכרתי. אך נסיונותי ומראה עיני, לחץ האנטישמים, ההולך וגדל, אלצוני לעסוק בענין הזה.

כן. זה הוא כח ההרשאה שלי.

מניח אני את תולדות היהודים, שבהן ראוי היה לפתוח את דברי. הכל יודעים אותן. אך אחת עלי להטעים, שבהיותנו זה אלפים שנה מפוזרים ומפורדים, אין לנו הנהגה מדינית מאוחדה. זה הוא, לפי דעתי, אסוננו הראשי, והוא הועיל להותנו הרבה יותר מכל הרדיפות, כי לא היה איש שינסה – לו גם מאהבת מושל עצמית – לחנך אותנו לאנשים. ותהי להפך. נדחקנו אל כל משלח יד ועסק נבזה, כלואים היינו בתוך הגיטו ואכלנו איש בשר רעהו. וכאשר הוציאונו משם, חפצו שנלמד פתאום אל דרכי חיים של חרות.

לו היתה לנו איפוא הנהגה מדינית מאוחדה, שאת נחיצותה אין מן הצורך להוכיח ושנועדה לא בכדי לעשות במחשך מעשיה – הנהגה שכזו אלמלי היתה לנו, כי עתה יכולנו להחל בפתרון שאלת-היהודים, כלפי מעלה, כלפי מטה וכלפי כל הצדדים.

ולפי המטרה, שנשאף אליה בהיות לנו מרכז וראש, יהיו גם האמצעים.

שתים הנה המטרות, להשאר פה או לצאת.

לשתיהן גם יחד נחוץ שיקדמו להן מעשים, העלולים לחנך את העם. כי גם בצאתנו יארך הזמן, עד שנכנס אל ארץ בחירתנו. משה עשה זאת במשך ארבעים שנה. לנו אולי תספקנה עשרים או שלשים שנה. בכל אופן יבואו בינתים דורות חדשים, ועלינו לחנך אותם.

ובשביל החנוך הנני להציע מראש שיטות אחרות ושונות לגמרי מאותן שאחזת בהן אתה.

קודם-כל מחזיק אני את יסוד-הצדקה לבלתי-נכון. אתה הנך מגדל קבצנים. עובדה מצויינת היא, כי אצל שום עם אין מעשי-הצדקה והקבצנות מרובים כל כך, כאשר אצלנו היהודים. ומוכרחים אנו לשפוט מזה, כי שני אלה תלויים וקשורים זה בזה, באופן שע"י הצדקה יבולע לאפיו של העם.

הירש: כן דברת.

הרצל: לפני שנים אחדות שמעתי, כי נסיונותיך ביהודי-ארגנטינה לא הצליחו, או הועילו לרעה.

הירש: התסכים לי, אם אפסיק את דבריך, כאשר יהיה לי מה להשיב עליהם?

הרצל: לא. יותר ייטב בעיני, אם תרשני להראותך את גוף המשא-ומתן שלי. ידעתי, כי פרטים רבים לא יתאימו אל המעשים האמתיים, מפני שלא אספתי עד כה מספרים ועובדות. הרשני לברר רק את עיקרי יסודותי.

יהודי-ארגנטינה שלך אינם מתנהגים כשורה, כפי שספרו לי.

בכל אופן צריך היה להחל בדבר לא כאשר עשית אתה. הנך מוביל את היהודים-האכרים ומושכם אחריך. ובהכרח הם חושבים, שיש להם גם להבא הזכות לקבל תמיכה מידך, וע"י זה לא תגדל אהבתם לעבודה. יהודי מובל כזה איננו שווה במחיר שנתת בעדו. וכמה יהודים בכלל תוכל להעביר שמה? חמשה עשר אלף – עשרים אלף!… ברחוב אחד במגרש ליאופולדשטאט שבווינא מספרם של היהודים גדול ממספרם של אלו.

לא. בדרך ישר לא נוכל בכלל לנהל תנועת המוני-אדם. לפעול בזה אפשר רק בדרך אמצעי.

בכדי למשוך את היהודים אל הכפר, נטל עליך לספר להם הגדה ע"ד עפרות-זהב. בדרך הדמיון נוצר הפתגם הזה: מי שחורש זורע וקוצר, ימצא זהב באלומתו. אמנם קרוב הדבר לאמת. אבל היהודים יודעים, כי זהב זה יהיה אך גרגיר קטן של זהב. וכך יוכלו להגיד לך ביתר השכל: מי שידע לכלכל מעשיו באופן היותר טוב, יקבל פרס, שיכול להיות גדול מאד.

אני חושב, שאי-אפשר להעתיק את היהודים אל הכפרים בארצות מושבותיהם. האכרים ידושו את בשרם בחרוצות ברזל, הקן הראשי, שהאנטישמיות מצאה לה באשכנז, הוא מדינת הסן, שבה עוסקים היהודים מעט בעבודת האדמה.

בעשרים אלף יהודי-ארגנטינה שלך לא תוכיח כלום, אפילו אם האנשים האלה יהיו טובים מאד.

אך אם לא תצלח, תביא הוכחות נוראות לרעתם של היהודים.

דיה בקורת זו. מה לעשות איפוא?

אם נשאר פה, או אם נצא, נחוץ להשביח את הגזע במקומות מושבנו. נחוץ לעשות את בני-עמנו לאנשי-חיל, לאוהבי-עבודה, לאנשים ישרים. ואחרי-כן נצא – אם עוד צריכים נהיה לצאת.

להשבחה זו תוכל להועיל בממונך באופן יותר טוב מאשר עד כה.

תת לקנות אנשים יחידים מישראל, תקצוב פרסים עצומים בארצות שהאנטישמיות שוררת בהן: בעד מפעלים כבירים, בעד מעשים, שיש בהם הרבה מן היופי המוסרי, בעד אמץ-רוח, חרף-נפש, חיי-נמוס, חריצות-ידים באומנות ובמדע, בעד רופא בשעת מגפה, אנשי-צבא, ממציאי סמי-מרפא, המצאות לטובת הצבור, תהיינה מה שתהיינה, בעד כל נשא ורם.

שתים תהיינה תוצאות הפרס, בהשביחו את הכל ובעשותו פומבי לדבר. אחרי שהדבר יוצא מן הרגיל וברכה בו, ישיחו בו הכל. וכן ידעו הכל, כי יש בקרב היהודים אנשים טובים ומה רב מספרם.

התוצאה הראשונה נכבדה ביותר: ההשבחה. לא היחיד המקבל את הפרס השנתי העיקר אצלי. נכבדים בעיני יותר אותם השואפים לעלות למעלה, כדי לקבל את הפרס. ככה יתרומם המצב המוסרי….

הירש: לא, לא, לא! אינני רוצה כלל בהרמת המצב. כל אסוננו הוא זה, שהיהודים מעפילים לעלות למדרגות גבוהות. יש לנו בעלי-השכלה יותר מדי. חפצי הוא לעצור בעד המעפילים בין היהודים, לבל יוסיפו להתקדם במדה מרובה. זה מקור כל השנאה.

גם בנוגע לתחבולותי בארגנטינה לא שמעת נכונה. אמת הדבר, כי בתחלה באו שמה אנשים ריקים ופוחזים, שיותר נעים היה לי להשליכם במצולות-ים. אבל עכשו יש שם כבר אנשים ישרים במספר רב. וחפצי הוא, אם תצליח המושבה, לשכור אניה אנגלית ולהזמין מאת סופרי-עתונים – גם אותך אני מזמין כבר היום – ולעבור אתם יחד לארגנטינה. אמנם הדבר תלוי בתבואת הקציר. אחרי שנים אחדות של יבול טוב יכול הייתי להראות לכל באי-עולם, כי היהודים יצלחו להיות אכרים. אפשר שעל-ידי זה יתנום גם ברוסיה לעבוד את האדמה.

הרצל: לא הפסקתיך עוד, אף כי לא כליתי עוד את דברי. משתוקק אני לשמוע, לאיזו מטרה אתה שואף. אבל באתי לידי הכרה, כי ללא-הועיל אוסיף לגלות לך את מחשבותי;

הירש: אמנם הכרתיך לאיש נבון, אבל רעיונותיך מלאים כל-כך דמיון.

הרצל (קם ממושבו): כן הוא, אבל האם לא הגדתי לך מראש, כי דברי יהיו בעיניך כפשוטים או דמיוניים ביותר? אינך יודע, מה טיבו של הדמיון, וכי רק מגבוה נוכל להתבונן אל מהלכי האנושות הגדולים.

הירש: אין עצה אחרת מלבד ההגרה. הרבה ארצות יש לקנות.

הרצל: כן. אבל מי הגיד לך, כי אין אני רוצה בהגרה? ברשימותי אלה כתוב הדבר. נכון אני להתיצב לפני קיסר אשכנז, הוא יבין את דברי, כי על-פי חנוכו ידע לשפוט על דברים רבי-ערך…

אל קיסר אשכנזי אומר: שלחנו ונצא! זרים הננו, לא יתנונו להטמע בתוך העם, אף לא נוכל להטמע. תן אותנו לצאת! רוצה אני להראותך את האמצעים והדרכים, שאני חפץ להשתמש בהם ביציאתנו, לבל נשאיר אחרינו הריסות כלכליות וחרבּן.

הירש: מאין תקח את הכסף? רטשילד יחתום על חמש מאות פרנק.

הרצל: הכסף? אאסוף הלואה יהודית, שתעלה לעשרה מיליארדים מרק.

הירש: דמיון והזיה! היהודים העשירים לא יתנו מאומה. יצר-לב העשירים רע הוא. הם לא ישימו לב לצרת העניים.

הרצל: הנך מדבר כסוציאלי, אדוני הבארון הירש!

הירש: אמנם סוציאלי הנני. נכון אני לתת תיכף ומיד כל אשר לי, אם גם האחרים יהיו מוכרחים לכך…

שיחתנו זו לא היתה האחרונה. בשובי מלונדון אודיעך.

הרצל: בכל עת שתרצה,

 

מכתב ג אל הבארון הירש בפאריז    🔗

יום שני לחגם, חג הבכורים, 3 יוני 1895.

אדון נכבד מאד!

לבל אשכח איזה דבר, שהייתי אנוס אח"כ לחזור עליו, רשמתי לי את דברי בכתב, לפני לכתי אליך.

בשובי אל ביתי ראיתי, כי עמדתי על עמוד ו', ולי היו ל"ב עמודים. בחפזך לא הכרת לדעת, אלא ראשי פרקים. איפה ואיך תחל הפרחת הרעיון, לא נודע לך.

לא הפסדתי. ראשית, לא קויתי להסכמתך שתבוא מיד, הצעתי לא על מראה עיניך בלבד תתקיים.

אמנם יכול הייתי להשתמש בך כבכח נמצא ממש ונודע, כדי להחיש המעשה. אולם גם אז היית לי רק הכח, שבו הייתי מתחיל את עבודתי. אך יש עוד כחות אחרים, ראשית הדבר ותכליתו הוא, כי יש המון יהודים, שאדע למצוא מסלות בלבם.

העט הזה הוא כחי ועצם-ידי. תלמד לדעת זאת, אם אזכה לחיים ולבריאות – תנאי, שגם אתה בעצמך אנוס להתאים אליו את מפעלך.

אתה הוא יהודי-הכסף הגדול ואני יהודי-הרוח. ועל-כן שונים המה אמצעינו ודרכינו. התכונן-נא, כי לא שמעת עד כה דבר על אדות הנסיונות שעשיתי, יען כי אצלך ואתך היה הנסיון הראשון.

כמובן עמדת לעומתי בהתול קל. לזאת קויתי מראש. בפתח דברי הגדתי לך כזאת. כל הרעיונות החדשים מתקבלים באופן שכזה. נוסף לזאת קצרה רוחך לשמוע את דברי עד סופם. אני מקוה, כי תזכה לראות בחייך את צמיחתם הנהדרה של רעיונותי. אז תזכור את השעה לפני הצהרים בראשון לחג הבכורים, אחרי כי הנך, לדעתי, למרות התולך, איש חפשי ממשפט קדום ונוח לשמוע הצעות רבות-ערך, אף כבר נסית לעשות הרבה לטובת היהודים – על פי דרכך. אבל, התבין לי, באמרי, כי שיטתך מופרכת היא מעיקרה ע"י כל מהלכה של ההתפתחות האנושית? איך תאמר לכלוא את רוחו של קבוץ-אנשים גדול, שישאר על עמדו, ויותר מזה, להסב אותו לאחור? אדרבה, יודעים אנחנו כל תקופה ותקופה, שבה עבר המון האנושי, ממצבו היותר קדום עד הגיעו אל הקולטורה. העליה יהא מתמדת באין מעצור, למרות כל מכשול, ולעולם היא מתקדמת מעלה, מעלה! אמנם כן. יש גם נסיגות לאחור. ואין זו מליצה בלבד. אלמלי קמו אבות-אבותינו מקבריהם, היו משתוממים למראה עיניהם, אולם מי זה יערב לבו להביא באופן מלאכותי נסיגה לאחור, ומה גם כי בלתי-אפשרית היא. החושב אתה, כי אלמלי היתה זו אפשרות, לא היו המושלים והכנסיה מתאמצים להוציאה לפעולה? ומה מאד רבים האמצעים שביד שני הכחות האלה למשול בגופם ובנשמתם של בני האדם? מה המה אמצעיך כנגד אמצעיהם? לא. אם גדולות יעשו, אפשר שיעצרו רגע קטן בעד ההתפתחות, ואחרי כן סערה כקש תשאם.

התדע, כי הפוליטיקה שלך ריאקציונרית היא במדה נוראה – גרועה מזו של המושלים היותר עריצים – לאשרנו אין די כח בידך להוציאה לפעולה.כוונתך אמנם טובה ורצויה, זאת ידעתי גם אני, ועל כן חפצתי להראותך הדרך, בשביל רצונך הטוב. אל תתן את לבך לפנות מאחרי, יען כי צעיר אני לימים. בן שלשים וחמש שנה כמוני היום, יהיה בצרפת ליועץ-הממשלה. נאפוליון הזה – לקיסר.

בלעגך הנימוסי שמת קץ לדברי. ואני עדיין עלול להבהל בשעת השיחה. אין בי עוד האומץ אשר ילך ויגדל, האומץ הנחוץ להסיר מכשולים, להרגיז מרי-רוח ממנוחתם, לעורר נגועים ולהתיצב לפני גדולי-ארץ.

דברתי על אדות חיל-צבא, ואתה כבר הפסקתני, כאשר אך החלותי לדבר על החנוך (המוסרי) למסע. נתתיך להפסיק אותו ובכל זאת כבר בחרתי לעצמי את הצעתי לכל פרטיה. ידעתי, מה דרוש לזאת: כסף, כסף, כסף. אמצעי-הסעדה, צידה לדרך בעד המוני עם רב (לא רק אכילה ושתיה כבימי משה, המשמע), החזקת המשטר, ארגון המחלקות, שטרי-שחרור מיד מושלי המדינות, כתבי-אמנה בדבר הרשות לעבור בגבולות אחרים, חוזה של בטחון עם הכל בנין מושבות חדשים נהדרים;קודם לכל אלה: תעמולה אדירה, פרסום הרעיון ברבים ע"י עתונים, ספרים, מחברות, מטיפים-נודדים, ציורים, שירים, והכל יוצא ממרכז אחד ושואף למטרה ברורה בהבטה למרחקים, ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה.

לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.

האמינה לי, הפוליטיקה של עם שלם – וביחוד אם מפוזר הוא העם הזה בין כל קצוי-ארץ – תעשה רק באמצעים דקים מן הדקים, הפורחים בגבהי מרום האויר. התדע, ממה נוצרה ממלכת אשכנז? מחלומות, שירים, דמיונות. רצועות בצבע שחור-אדום-צהוב. ובמשך זמן קצר. ביסמארק הניע את העץ, ששתלו בעלי-הדמיון.

איככה? האם לא תבין מה הוא הדק ההוא? והדת מה הוא? אמנם רק דבר שבדמיון לוקח את לב האדם, ומי שאינו יודע להשתמש בו, אפשר שיהיה איש טוב וישר ובעל דעה מיושבת וגם עושה צדקות במדה מרובה, אבל למנהיג אנשיה לא יהיה, ושארית וזכר לא יהיו לו.

ובכל זאת נחוץ שיעמדו בעלי-הדמיון שבעם על יסוד בטוח. מי הגיד לך, כי לרעיונותי בעיקרם אין ערך-ממשי בכל פרט ופרט? הפרט, באמת ערכו רב מאד מאד.

היציאה לארץ הבחירה דומה היא במעשה לקבלנות של העתקה כבירה מאד, אשר לא היתה עוד כמוה בעולם המודרני. העתקה זו כוללת את כל הסכום של עסקי בני-אדם, האחוזים זה בזה כידות אופנים במכונה. ובקבלנות זו, כבר בראשית פעולותיה, ימצאו מקום לעבודה צעירינו הרבים, שינהרו אחריה בהמון: כל אותם האינז’נירים, הארדיכלים, הטכניקים, הכימיקים,עורכי-הדין, שיצאו בשלשים השנה האחרונות מתוך הגיטו, בתקותם למצוא לחם חקם ומעט כבוד מחוץ תחת המסחר-היהודי השפל, ועכשו הם נואשים ועומדים להיות לפרולטריון של נאורים באופן מבהיל. אל אלה נקשרנו בעבותות אהבה וחפץ עז להרבות מספרם: כשם שאתה חפץ להמעיטו. בהם אני רואה לעתיד את הכח הכמוס בעמנו, באחת: באנשים כגילי.

ומן הפרולטריים הנאורים האלה אפקיד את ראשי-המטות ואת הלגיונות של תרים, חופרי הארץ, אשר ימצאוה ויכבשוה.

יחד עם יציאתם תבוא מעט רוחה במצב הבינוני של הארצות האנטישמיות והלחץ יקטן.

האינך רואה, כי ארכוש לי לתכלית זו בחדא מחתא גם את הונם, גם את כח-ידיהם של היהודים. וגם התפעלות-רוחם, אם אך יכירו לדעת, מה העבודה הזאת להם?

אלה הם אמנם רק ציורים כלליים, אבל מאין תדע, כי לא בררתי לעצמי כבר את פרטיהם? האם נתתני לכלות את דברי?

השעה היתה אמנם מאוחרת. ואולי חכו לך או שיח ושיג היו לך. אך אי אפשר לשאלת תנועה שכזו, שתהיה תלויה במקרים קטנים כאלה, הרגע-נא, באמת איננה תלויה בהם.

עוד תתאוה להמשיך שיחתנו. מבלי לחכות לך, אהיה תמיד מוכן ומזומן להציע לפניך את ההמשך.

אם תוסיף ההתעוררות שבאה לך על ידי להטריד את מוחך, ואם תאבה לדבר אתי, תכתוב אלי: " בוא ונתראה פנים". זה יספיק ואז אבוא ליום אחד ללונדון, ואם לא יצליח בידי להוכיחך כביום אתמול, אצא מעם פניך בלי רוגז ובטוב-לב כאשר יצאתי אתמול.

התאבה להתערב אתי? אנכי אאסוף הלואה-לאומית יהודית. התבטיח לחתום על חמשים מליון, – אם אני אאסוף את מאת המליונים מרק הראשונים? בגלל זה אשימך לראש.

מה המה עשרה מיליארדים לגבי היהודים? הלא עשירים המה מן הצרפתים של שנת 1871, וכמה יהודים היו אז בין הצרפתים! ועוד גם זאת! הן יכולים אנחנו בשעת הדחק להחל במסע עם מיליארד אחד. כי ההון הזה יעשה פרי בעבודתו עצמה, בהיותו יסוד לבנין-מסלות לעתיד, לאניות-מסענו ולצי-מלחמותינו. בו נבנה בתים, ארמונות, דירות לפועלינו, בתי-ספר, תיאטראות, בתי נכאת, בתי-פקידות לממשלה, בתי-כלא, בתי-חולים, בתי-משוגעים – בקצרה, נבנה ערים ונפדה את הארץ באופן שתהיה לארץ-הבחירה.

ההלואה הזאת תהיה הצורה הראשית של הגרת-ההון. פה הוא הגרעין הכלכלי-המדיני שבדבר. אולי לא למותר יהיה, להעיר פה, כי אוציא כל אלה בּתור פועל מדיני. סוחר אינני עתה, ולא אחפוץ להיות לסוחר כל ימי.

כספם של היהודים נמצא תמיד בשביל הלואות לארץ-הסינים, מסלות ליושבי אפריקה השחורים, לעסקים היותר זרים ומבוהלים, ובשביל היהודים עצמם וצרכיהם המורגשים לנחוצים ורחוקים ביותר לא ימצא כסף?

עד חצי החודש יולי אשאר בפאריז ואחרי כן אסע לזמן ארוך, לצורך הענין. ואני מבקש ממך להסתיר את הפרט הזה וכל מה שדברתי אתך. אפשר שמעשי לעת עתה לא יתכנו בעיניך;וזה ימריצני להעירך, כי כל חפצי הוא שישאר הכל במסתרים.

לבסוף אני מבטיחך באמונה, כי שיחתנו, אם גם לא נשלמה, היתה מענינת, וכי לא נכזבה תוחלתי ממך.

הנני דורש שלומך בכבוד רב, עבדך

ד"ר הרצל