בין החדשות שבאו לעולם עם הציוניסמוס המדיני אפשר לחשוב גם את זאת: כי יש לנו עתה ציוניסטים שלא מבני ישׂראל.

“הבת ציון” הקודמת לא היתה מסוגלת לעשׂות לה נפשות מאומות העולם. בשביל להמָשך אחר איזו תנועה קולטורית צריך להבינה, ובשביל להבינה צריך ללמוד הרבה, וללמוד כל הדרוש להבנת היהדות הרי לא הכל חפצים אפילו בין היהודים, ואיך אפשר לדרוֹש כזאת מבני עם אחר? – היו אמנם גם “חובבי ציון” נכרים, אך אלה (מלבד איש אנגלי אחד ידוע) גם חבּתם היתה “נכרית”, ותחת לתת ידם לישוב ארץ ישראל על ידי היהודים, הלכו ויסדו שם מושבות ושאר דברים טובים לעצמם…

לא כן הציוניסמוס. אומה שׂנואה ובזויה מבקשת לעזוב את שׂונאיה ובוזיה וליסד לה מדינה מיוחדת – תנועה מדינית כזו מובנת לכל איש אירופי בלי הכנות יתרות. ואין לתמוֹה איפוא, כי נמצאו כה וכה אנשים נלבּבים מבני העמים, אשר המראה הנהדר הזה משָכם אחריו כל-כך, עד שהיו גם הם עצמם ל“ציוניסטים”.

ואולם עד כה היתה רק מציאות ציוניסטים כאלו ידועה לנו, על פי עדים או בדרכי-ההיקש, מבלי שנראה פעלם אפילו במשהו. הנה, למשל, בבזיליא, בשעת סגירת הקונגרס, נודע לכּל מתוך דרשת-ההסגר של הראש, כי נמצאו בין החברים שלושה נוצרים. ומתוך שישבו בין החברים ולא על המַעקה מלמעלה בין הזרים, למדנו, כי ציוניסטים הם. או הנה הקרדינל ווֹגהן האנגלי, העיד עליו אחד הציוניסטים, שכשבא אליו ושאלהו מה משפטו על הציוניסמוס, השיב לו בחן ובכבוד: איני יודע. ובשביל זה נתפרסם בין הציוניסטים כ“חד מן חבריא”. וכדומה עוד.

אך עתה נתגלה עוד ציוניסט נוצרי אחד, השקול כגד כולם, מפני שאינו מסתפּק בשתיקה המתפרשת כהודאה, כי אם משתדל באמת לעזור לתנועה זו כפי כוחו.

הפרופסור הימַן מבזיליא ישב כל ימי הקונגרס דוקא על המַעקה מלמעלה, וכעדוּתו בעצמו, לא התוַדע לאיש מן החברים, כדי שיוּכל לשפוט על הענין בלי משׂא פנים. וכה עבר הקונגרס, ואיש לא ידע אותו, ושמו לא נזכר לתהלה מעל הבימה. אך הוא שב לביתו בלב מלא רגשות ורעיונות חדשים. ומכיון שבא לידי הכרה, שהציוניסמוס הוא “הדרך לפתרונה המוחלט של שאלת-היהודים”, נגש מיד אל העבודה, לפרסם את הדבר בעולם, וכתב והוציא מחבּרת יפה וטובת-טעם, המפיצה אור על כל צדדי הענין יותר הרבה ממחבּרותיהם ומאמריהם של הציוניסטים העברים¹.

ד"ר הרצל אומר במחבּרתו על דבר הקונגרס, כי פעמים שהוא משתוקק להמָצא מחוץ לגבול התנועה, כדי לדעת באיזו צורה היא נראית להעומדים מבחוץ. כמדומה לי, שמחבּרתו של הימַן מסוגלת ביחוד לכך, להראות להעומדים בפנים – וכל ישׂראל הרי עומדים “מבפנים”, אם כאוהבים או כאויבים – מה צורת התנועה הזאת כשמביטים עליה מן החוץ, מנקודת מבטו של בן עם אחר ובעל דת אחרת.

כבן עם אחר, מבקש הוא לדעת קודם כל, מה תתן התנועה הזאת להעמים האחרים ששאלת-היהודים מציקה להם. הוא אינו מעלים עיניו מן המכשולים הרבים, המונחים על הדרך, ויודע הוא, כי לא היום או מחר תוָסד מדינת-היהודים וכי גם בהוָסדה לא ילכו כל היהודים למדינתם. רק ממזרח אירופה חפץ היה להעביר כמיליון יהודים לארץ ישׂראל, ויִתרם ישארו באירופה, כמקודם. ובכל זאת רואה הוא בזה פתרון שאלת היהודים: פתרון מוחלט – לכשתוָסד המדינה, ופתרון חלקי – מיד. כע עיקר סבּת האנטיסמיטיסמוס המערבי הוא, לדעתו, מה שהיהודים נדחקים אל תוך החיים הלאומיים של עמי- הארץ ורוצים להחָשב כבנים גמורים לעם ועם, להתחרוֹת עם שכניהם בכל מצקעות חיי החברה והמדינה על יסוד הזכויות שנתנה להם האֵימַנציפּציא, מבלי שׂים על לב, כי סוף סוף לא יוּכל “הגוף הלאומי” לסבול במנוחה את ההרגשה התמידית, כי איזה עצם זר לו כבש מקום בקרבו ופועל פעולה עצומה על מהלך חייו העצמיים. אבל על ידי התפשטות הציוניסמוס בין היהודים אפשר לקוות, כי הם עצמם, בבואם לידי הכּרת לאומיותם המיוחדת, יהיו יותר “צנועים” ביחס לחיי הארץ שהם יושבים בקרבּה, ויבינו מדעתם, כי למרות זכויותיהם הכתובות בספר, אין להם זכות מוסרית לבקש שווּי-גמור בכּל, עד המשׂרות המדיניות והחברתיות היותר חשובות. ואז ממילא תבּטל הסבּה הראשית המולידה את השׂנאה והקנאה בלב עם הארץ, ושאלת היהודים תחדל, לפחת, במקצת. – ואולם אחר אשר יגיע הציוניסמוס למטרתו ומדינת יהודים תוָסד, אז יבוא הפתרון המוחלט לשאלה זו. כי בהמצא מדינה כזו בעולם, תהא רשות לכל שאר המדינות לדרוש מאת “יהודיהן”, שיבחרו באחת משתי אלה: אם להכּתב בין האזרחים במדינת היהודים ולהחָשב בארץ מגוּרם כגרים, ואז יבּטלו מאליהן כל הזכויות של האֵימַנציפּציא, ומשפט אחד יהיה בכל ארץ ליהודים ולכל שאר הזרים הבאים לגור בתוכה; או שישארו אזרחים גמורים בארץ מולדתם, ואז עליהם יהיה להתבולל בעם הארץ התבוללות גמורה, להרוס עד היסוד את כל הגדרים המבדילים בינם ובין יתר האזרחים – מילה, שבּת, אִסוּרי מאכל ומשתה וכו' – כדי שברבות הימים יתבלעו באמת באברי “הגוף הלאומי” ולא יצערוהו עוד בזרוּתם: “אשכנזי מהוּל” הוא דבר שאין הרוח האשכנזית סובלתו…

וכבעל דת אחרת, מרגיש הוא יותר מן הציוניסטים היהודים את כל עוצם השאלה של קדוּשת הארץ, ובצדק הוא מעירם, שלא יהא הדבר קל בעיניהם… אבל מצד אחר הוא חושב, כי גם בלעדי זה לא תוּכל מדינת-היהודים להוָסד אלא אם כן יעזבו היהודים תחלה את “היהדות התלמודית”, אשר לא תתן להם לחיות ולהתפתח בתור עם חפשי, ויבנו את מדינתם רק על יסוד “הקולטורא החדשה”, הקשורה בהכרח, לפי דעתו, ברוח הדת הנוצרית ולא תצויר בלתה. ועל כן שׂמח הוא מאד על כי ראשי התנועה נראים לו כרחוקים מן “היהדת התלמודית” וקרובים יותר ל“הקולטורא החדשה”, כי באופן שאפשר לקוות, כי בהוָסד המדינה, תקבּל היהדות צורה נאותה לדבר, ובני כל הדתות הנוצריות יוכלו למסור בידה שמירת קדשיהם וכל יתר עניניהם בא"י. וכה לא יעמוד גם הדבר הזה לשׂטן על הדרך…

עוד הרבה דברים יש במַחבּרת הזאת המוכשרים לעורר מחשבות רבות, וראויה היא על כן שיקראוה בני כל המפלגות בעמנו, ביחוד בארצות המערב. המתבוללים ימצאו בה ציור נאמן ממצבם החברתי ויראו איך ה“אחרים” מביטים על “זכויותיהם”; הרבנים בעלי “התעודה”, המלמדים “תורה” בגולה לכל העמים, ישמעו הפעם דעת “תלמיד” אחר חשוב על דבר ערכם ופעולתם; וגם הציוניים, אשר המחַבּר מַרבה בשבחם, יוכלו ללמוד ממנו דברים שונים, שלא עלו, כנראה, על לבם עד כה…