בן שש-עשרה היה כאשר דבקה נפשו בנערה החיננית שגרה בסמוך לבית הוריו. היא היתה צעירה לימים ממנו, ענווה וצנועה, קומתה כפופה במקצת, כדחוּייה ומבוּיישת הילכה בין סִמטאותיהָ של צפת. שניהם ילידי המקום, צעירים שנתבגרו בטרם עת, ינקו את חכמת החיים שלהם בסִמטאות הללו וחרדת הוריהם מְלַוותם תמיד לבל יציצו ויפגעו. אביו סנדלר היה, איש עבודה פשוט וירא שמיים. בשׂכרו הדל דאג להקנוֹת לבנו תורה בתלמוד-תורה. אולם הנער, לא זה בלבד שלימודוֹ לא נקלט בו, אלא אף בעבודה לא חשק ולא גילה שום רצון ונטייה לקנות מקצוע. מַאֲוַויים טמירים הָמוּ בו אל העולם הבלתי-נודע אשר מחוץ לתחומיה של צפת… ואז נִקרתה לפניו הנערה הנאה, אשר עצם היוודעוּתו עמה ללא רשות הורים ופגישותיהם הגנוּזות הרעישו לִבו וכבשו תשומת לבו. ההורים רגשו ורטנו, אולם הוא עמד במערכה שלו, על בחירתוֹ אהוּבתו, על אף התנגדות הורים ודעות מקובלות – ובהמשך הימים נשׂאהּ לאשה.
אולם כיבוש גדול זה בחייו, אשר גם ההורים העניים השלימו עמו, מלוּוה היה מתחילתו נקודה אפלה אחת, שאין למוחקהּ ואין לטשטשה, שאין פֶּשר לה ופתרון. והיא שוכנת עמוק בלבבות, מעכירה ומשפילה את חייהם לאין מוצא. שכן התברר, כי הבעל דְנַן אינו גבר וכי עֲרירוּת היא מנת גורלה של המשפחה הצעירה. לא זוג זה ישאל בעצת רופאים, אם משמים נגזר. והאשה הצעירה, הצעירה מאוד והצנועה לא העלתה את הדבר על דל שפתיה וכמו ויתרה על אהבת הגוף וביתר שׂאת דבקה בבעלה. משָל לאדם המקבל באֵלם ובאהבה שבהכנעה גְזַר עליון. האין זה עונש על הנישואין למורת רוח הוריו? והיא דבקה בו גם על אף המצוקה החומרית הכבדה שהיתה נחלת הבית; כי, כאמור, חסר מקצוע ונטוּל פרנסה היה הבעל, והמסחר אליו פנה – לא האיר לו פנים. סופם ראו עצמם אנוּסים לעקור לחיפה, שאופקי כלכלה לה ובסיס מוצק יותר לקיום.
אכן, משנה מקום משנה מזל – אימרה זו נתקיימה בהם כתוּמה. אט אט השתפר והלך ונתבסס מעמדה הכלכלי של המשפחה. אף לחסכונות הגיעו וגם דירה רכשו לעצמם. החרדה ליום המחר נעלמה. אולם ראה זה פלא, דוקא עתה, ניבעוּ בחומת החיים המשותפים בקיעים וּפרצים – תחילתם דקים מאוד, בלתי-נראים ובלתי-מובנים, שעמקו ורָחבוּ והעמידו בסכנה את הבניין כולו. אם בשנים הראשונות לחייהם המשותפים לא היה נוהג לבלות את זמנו הפנוי מחוץ לביתו, שוקד לשהות ככל האפשר עם אשתו ולהנעים לה את בדידות חייה הגלמוּדים – הרי מעתה נשתנה הדבר תכלית שינוי. ולא זה אף זה: תמוּרות חשודות נראו בו, כאילו גל של רוגז וטינה וקִנטוּר הציפוֹ. ורק באדיקוּתו, אדיקות השִׁגרה, דבק יותר ויותר.
פרוטה לפרוטה הוא אוגר את כספו – וארנקו תופח ועולה. באיזו להיטות הוא יושב שעה ארוכה בלילה סופר ומונֶה, מונה וסופר, את המטבעות והשטרות שצברָם בסחר יוֹמו. אותה שעה, עיניו בורקות, אך אין הוא רואה דבר זולת הכסף, וּודאי שאינו רואה אותה. היא כמעט ואינה קיימת! ובלילה, על משכבו, יטמין את הארנק מתחת לכר, ולא אחת יתעורר, באמצע הלילה, וימשש באפילה, אם עוד אוצרו טמון עמו. ידו קמוּצה וקפוּצה יותר ויותר. בדרך שיושיט אדם צר-עין נדבה לעני טוֹרד כדי להיפטר ממנו, כן ייתן לה, כל ערב שבת, את קצבת השבוע, משָל כאילו כְּפָאוֹ שֵד…
אין היא יודעת עיסוקיו ביום, ואין היא שותפה להָגוּתו בלילה. כמעט שאין בידה להציל דבר מפיו, גם כאשר תעיז, לפרקים לשאולוֹ בקול רפה. לא אחת יסתער עליה ברוגזה יתרה, שביזוּי ומיאוס בה; ואחר-כך יפרושׁ לתפילה, או ימהר לעזוב את הבית כמי שהִכּישוֹ נחש, בבהלה. היא איננה מעירה לו דבר. וכתמיד תשקוד להכין את ארוּחותיו ולהטליא את בגדיו ולכבס לבניו.
אך הנה הגיח האסון הכבד, במפתיע, מצד שלא פיללה ולא שׁיערה. היא עצמה החישה את בואה. רבות מחשבות בלב אדם – ועֲצַת השם היא תקום. כיצד היה בידה לשער את הדבר מראש? והרי היא לא חשדה ולא החשידה. וכסבורה היתה שרק עלבון עֲרירוּתו וכאֵבהּ מכרסמים בו…
אסון שאירע לאחד משכני הבית בו גרו – הוא שחתך בגורלם ושימש מפנה בחייהם. אסון רגיל, מקובל כביכול, שרבים רבים כמותו בעיר, והוא מתרחש במעגל צר של משפחה אחת וביטוּיוֹ, לעִתים, שוּרות מעטות בכרוֹניקָה של העיתונים שאין נותן דעתו עליהם זמן ממושך. בתאונת עבודה נהרג פועל, ראש משפחה, והניח אחריו אלמנה וילדה, מוכי יגון וייאוש ונטוּלֵי כל אחיזת קיום.
כל דרי הבית השתתפו בצער המשפחה שנפגעה, אולם היא היחידה – האשה מצפת – ניסתה להסביר באוזני בעלה, תחילה בדרך של גישושי זהירות ולאחר מכן בדרך של פיתוּי שנימה של דרישה גברה בה, כי יאמצו להם את הילדה היתומה וכי הוא, בעלה, יקבל על עצמו את האפּוֹטרוֹפּסוּת עליה. אפשר כי נאחזה ברעיון זה מתוך געגועיה של חשוכת-ילדים לתינוק, אפשר כי מתוך תקווה סמוייה, כי הילדה המאומצת עתידה אולי להדק את הקשר שנתרופף עם בעלה.
והיא הצליחה במאמצהּ זה. הוא נענה להפצרותיה והיה אפּוֹטרופּוּס לילדה שהובאה לביתם. דבר הלמד מעניינו, כי גם אמה של הילדה, האלמנה, היתה מזדמנת לעתים לביתם. בואה של הילדה משוּל היה בתחילתו לזרם מים חיים שהִשקה שכבות קרקע צחיחה, נָטע בה תחושה של סיפוק-מה ותיקן קמעה את המעוּות שעיוותוּ החיים: תחליף לרגש האִמהוּת והאבהוּת הגזוּל… ואכן, הם טִפלו ביתומה המאוּמצת במסירות ובחיבה.
אסון גורר אסון… עד מהרה נתברר, כי אין הבעל האדוק אדיש ביחסו לאלמנה הצעירה. ויתרה מזו, נתגלה החיזיון המפתיע, כי הקשרים ביניהם לא חדשים הם – וכי אימוּצה של הילדה אף הוא קשור בכך, אם כי האשה היא עצמה אשר יזמה את הדבר. ואכן, כעבור חודשים מועטים, מאז הובאה הילדה אל ביתה החדש, קם באחד הימים והודיע לה גלוּיות וקצרוֹת, כי הגיעה שעתם להיפרד, שכן הוא החליט לשאת לו לאשה את האלמנה הואיל ואין הוא רוצה להישאר עוד ערירי אלא… להקים דור. ולפיכך החליט ליתן לה גט פיטורין. אשה כי לא תקים זֶרַע…
גילוּי זה הדהימה. הָמְמָהּ. כלום נטרפה עליו דעתו לאחר עשרים ושמונה שנות חיי נישואין? כלום העבירה אותו על דעתו האשה הזאת? האם שכח את הקרבתה ואת שנות לכתה אחריו, תוך ויתור והשלמה מרצון על חדוות-החיים והאמהוּת, שנות סבלם המשותף מאז הסימטה בצפת, בה נולדו וגדלו, ועד לימים האלה כאשר שָׁמַן ויבעט? או אפשר ואין זה אלא טירוף-דעת ארעי, חולשת דעת בת חלוף? אולם הוא עמד בתוקף על דעתו ולא הניח כל מקום לספק כי החלטתו – שקוּלה ונחרצת היא, שהבשילה בו מזה זמן ממושך ואין תקווה וסיכוי להסיטו הימנה.
והוא גם לא הניח לה מקום וזמן לשיקולים מרובים.
לא ארכו הימים, קם האיש וארז חפציו, נטלם והסיעם לבית האלמנה. דבקוּתו במצוות לא עמדה לו בדרכו ולא מנעה ממנו לעבור לגור עם האשה שלא נישאה לו כדת וכדין.
עד מה נשתנה! שוּר: כתפיו המלוּכסנות כמו נתיַישרו, גופו דל-הבשר כמו נתעגל וכל תנועותיו זריזות והילוכו אמיץ ותַקיף. עֶדנה היתה לו? והוא מתפלל באריכות ובכוונות כמקודם, מקפיד בקלוֹת כבחמוּרות – לא, הוא לא יצא לתרבות רעה, חשבון מיוחד לו, כנראה, בינו ולבין קוֹנו, חשבון הידוע רק לו בלבד. אשר לבריות לבריות ואשר לאלהים לאלהים.
והאשה, אשתו, בודדה ושוממה בביתה, מאוּבּנת בכאבה, בלא תביעות ומחאות. עִתים, בראותה אותו חולף עובר ברחוב בקלוּת-צַעד שאינה מטבעו, תמהר להצטַנף באחת מפינות ביתה, לבל תראה בו ולבל יראה הוא אותה, ובדרך כלל תימָנע מפגישות ומשׂיחות עם אנשים.
שוממה. שעות תשב סמוכה לאדן החלון, צופה בתנועת האנשים ברחוב במבט בוהה. ורק על התפילה תקפיד – ותפילתה בקול דממה רכה, ובדממה נוטפות דמעותיה החמות, הזַכּות, באין רואים, ובדממה תפרוץ מלבה אנחה עמוּמה, עמוקה, אובדת בחלל… ואז תחזור שוב למקומה הקבוע ליד אדן החלון…
עם הדמדומים היא מגיפה את החלון והתריס. אז תמהר לחנות המכולת הסמוכה לקנות מזונותיה המועטים ליום תמים – ובשובה תגיף את הדלת מאחוריה ותמהר לסעוד את לחם הצַר שלה, שהיא בולעתוֹ בדוחק, ותקדים לעלות על משכבה. ורק עתה מתחילים ייסוריה. אין השינה נדבקת לעיניים שאדמו מבכי. היא מתאמצת להבריח את ההִרהורים המציקים, הטורפים, הכוססים – ואין הדבר עולה בידה.
ובלילות נדודי-שינה אלה הוברר לה לחלוטין כי נשבר כַּדָהּ על המַבּוּעַ, נשבר גם הכד החלול הזה – והעוגן בו נאחזה כל חייה נשמט מידיה. חייה שוב אינם חיים, אין ממש בהם, כי אם צרור זיכרונות נוגים, ומכאן ואילך לא נותר לה אלא ההכרח להבטיח קיוּמהּ לעת זקנה, לקורת גג לראשה ופת לחם. אמנם, בפינה חבוּייה בלב עוד רוֹדֶמֶת שארית תקווה קלושה: אפשר ויחלוף זה “השיגעון” הבלתי-נתפס, ובלילות נדודים היתה מטפחת אותה ומשעשעת נפשה בה. אולם גם זיק זה דעך והלך. במהלך המשפטים שנערכו ביניהם בבית דין הרבנות לא עצרה כוח אלא להיאבק על מכסת התמיכה מבעלה, הבעל בעַמָּיו, שעקר מביתו ונטל את רוב חפציו, שמאס בה והציגהּ כלי ריק; אולם לקבלת גט פיטורין התנגדה. יעשה ככל העולה על לבו, היא לא תיתן ידה לנבָלה, לישיבתו תחת קורת גג אחד עם אשה זרה, ללא חופה וקידושין.
עובדַת התקוממוּתה ומחאתה עוררה עוד יותר את זעמוֹ. הוא החל להציק לה, להִתאנות אליה ככל שהִשׂיגה ידו ולקפח גם במכסת התמיכה הזעומה. בודדה היתה בימים ההם מאוד, שוממה ונגוּעת אבֵלוּת וחולה – והוא הולך מחַיִל אל חיל, רוכש נכסים ובונה לו גם בית; אולם בעצם בוּלמוס הצלחותיו החומריות כמו יָרטָה סָטתה לפניו לפתע הדרך. עננת קדרות העיבה על פניו. חדוותו גָזָה. הילוּכו הטוב כושל – וזקנו מכסיף… מבלי שידע בעצמו מדוע ועל מה – אחזה בו תחושת-אכזבה ומרירוּת ולא הִרפתה. אפשר כי ייסורי המצפון המה שהציקו לו, גם אם לא ביקש לכסות עליהם כלפי חוץ; אפשר כי לסוחר שבו נתברר כי עסק בּיש עשה, שהרס חיים מבלי לנטוע אחרים במקומם; שכן הילד המקוּוה, ה“קדיש” מן האשה החדשה – לא בא. ואז החליט, במפתיע, לשוב לאשתו הראשונה.
אור גדול האיר על עולמה של האשה. היא לא ייסרה אותו אף במילה על כל אשר הרע לה. את שִׁפעת האושר שניתך עליה לא יכלה גם להכיל, כשם שלא יכלה להשׂיג את האסון שאירע לה. והן לרגע זה חיכתה, בהכרה או שלא בהכרה. לא שאלה לפֶשר הליכתו ואף לא לסיבת שוּבוֹ. אולם, לאמִתו של דבר, המֵיתר שנִסדק לא נִתאחה שוב. נראה היה, כי שובו אינו בעצם אלא מעשה שלא בלב שלם נעשה, בלא הכרעת נפש עמוקה. היא הרגישה כעבור זמן קצר, כי לא היה בצעדו זה אלא ביטוּי לייצר-הנקם שפּיעמוֹ, מזימת שְׂטָנים. אך היא השלימה ושתקה – וציפתה לבאות.
אכן, לא יצאו חודשים מרובים והוברר שגם שיבתו אליה לא היתה אלא מזימה מחושבת מראש. הוא השׂכיל לעקוף חוקים וציווּיים דתיים ואזרחיים ולקנות בערמה ובכסף מלא “היתר נישואין”. עובדה זו היתה בחזקת שלב אחרון, סיום לפרשה, שגרמה גם צער להוריו הישישים אשר ליוו את השתלשלות יחסי-המשפחה של בנם בדאגה, בבושת פנים ובצער. אולם גם שכנוּעֶיהָ של האם הישישה ואף האיום להטיל עליו חרם – לא מנעו את הסיום הזה. “היתר הנישואין” בוטל אמנם לאחר שנודע כי בערמה הוּשג, אולם הדבר לא גרם שום שינוי במצב הקיים. הוא חזר עתה לאשתו השנייה – לצמיתוּת. מה לו דת, חוק, דעות מקובלות! וכְדֵי בִּזָיוֹן וָקֶצֶף!
אך כל תִגרת ידו, כל זעמו, זעם המקוּפח, ניתכת עתה על אשתו הראשונה בחֵימה אכזרית. דווקא עליה! אף שזו הלכה אחריו, מנעוריה, בעצימת עיניים, ככִבשׂה אילמת, ומעולם לא הרעה לו ולא עמדה בדרכו, לא מחאה ולא מרדה. ככל שידו מַגַעַת הוא היורד לחייה, מתעלל בה. משפילה. והיא, גם היום, ערירית ונידחַת, מוּכת יגון ורעב, אין בה תרעומת עליו ואין בה שנאה. רק על מר גורלה המר והמוזר, הבלתי-מוּשׂג, תקוֹנן – ועם זאת תצדיק את הדין החמור, דין שמים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.