תוכנו של הסיפור נרמז בכותרתו, ועניינו במשפחת חלוצים שפגעה בה מחלת-הנפש החמורה, הנפוצה – וסופה גברה עליה באימוץ כוחות הנפש וסגולות החיוב וניצלה מִתמוּטה.
א. חיה רעה וטורפת…
שלווה עמוקה נסוכה בבוקרו של שבת על השכונה. האנשים המקדימים כל יום לעמלם בעיר הסמוכה וממהרים לתחנות האוטובוסים בעוד ערפילי השחר עוטים את היקום המתעורר, שקועים עתה בשינה, מאחורי תריסים מוגפים. נָדמה גם המיית ילדים ותינוקות בה ספוג, כרגיל, חלל השכונה מן השעות המוקדמות של הבוקר. ציוצי ציפורים רוננות מנסרות את האוויר בנתרן בִּיעף מענף לענף ומעץ לעץ – ומעבר לדיוּנות החול הצהבהב, הזרוע סִדריות קרחות, נישא שאונם החדגוני של גלי הים הגדול אשר בסמוך, אשר רוח שחרית קלה מלַטפתָם ומסַלסַלתם… כי נדם שאון אדם והמונו, ואתה מאזין לשירת הבוקר רבת-הקולות-והגוונים של הטבע, בשַחֲרו של יום קיץ, בשכונה השלווה.
עיניו עצומות, אך לבו ער, שכוב על הספה הנמוכה יהושע באומן. מאזין לקולות הבוקעים מעֲבָרים. מאזין לקולות הבוקעים מנִבכי נפשו. קווי-אור חוַורורים מסתננים דרך סדקי התריסים ורקמת הוילון החוֹפה עליהם ונפרשׂים על הסדין הלבן בו הוא מכוסה, על הקירות, על הרהיטים. בזרועותיו – רעייתו, נושמת קצוּבות בשנתה, נודפת חמימות. שׂער ראשה המפוזר משתלשל בנחת על לחייה החיוורים שסומק קל פורח בהם, ומן החדר הסמוך עולה נשימתם השלווה של שלושת ילדיו, אהובי נפשו. דומה עליו, שאף היא, רעייתו, כמוהו, כולה שלוות רוח – שלווה שלא כמצוי ושלא כרגיל; שלוותו של אדם שנאבק בגלים זֵידונים, סוערים, פרועים – ועתה נחלץ מהם ומאֵימתם ולחוף מבטחים הגיע, והוא נושם מלוא חזהו אוויר שדות נרחבים, רועֲפֵי ביטחון-חיים ואמונת-חיים…
היא, הרעייה החולה, השׁינה השלווה יפה לה ועדוּת בה למנוחת-נפש, להרגעה פנימית-רוחנית. ואף הוא, יהושע באומן, סופג עתה כמו לתוכו הֵדי נשימתם של ארבעת הנפשות היקרות לו, שהם חלק מחייו, כל חייו, ועליהם הוא נותן נפשו והרגשה של סיפוק-מה כובשת לִבו: סיפוקו של אב שעלתה בידו, במאמצים עליונים, לגונן על ביתו מפני זלעפות גורל מר, לחלצם מסכנות חמורות ולהבטיח לבני הבית קן ומקלט. הוא מותח את איברי גופו הלֵאים מעמל לילות השבוע, מעִצבוֹנם וזעפם, לילות עמלו במאפייה העירונית הגדולה, בין שׂקי הקמח ועיסות הבצק והתנורים הלוהטים – והמולת העובדים הרבים שהוא חולש עליהם… הוא מבקש להסיח דעתו מעם ימות השבוע ולילותיו ולרוות את השעות המועטות של רוגע ונחת וחדווה עצורה תחת קורת גג ביתו. הוא טובע נשיקה קלה במצחהּ של הרעייה, נשיקה שהבעת תודה בה כביכול לגורל שהיטיב עמו, שעשה חסד עמו, מחבקהּ ענוּגות אל לבו כאחד המְאמץ את אושר חייו שהצליח להציל מציפורני אויבו האיום, והאויב – הסְכִיזוֹפרֶניָה.
*
כן, הסְכִיזוֹפרֶניָה.
בארבעים שנות חייו, שמחציתם עברה עליו בנדודים רבים בגולה ומחציתם עברה עליו בנדודים רבים במולדת, לא שמע יהושע את שֵׁמַע המונח הנורא הזה; ואם גם נתקל בו, אולי, עם קריאה בספרים, הרי שלא נתן עליו דעתו במיוחד. קל וחומר שלא נתקל בו, בחיזיון הקודר והזועם, רב-הפנים-והגילוּיים, הכלול במונח זה, לא בחיי אחרים ולא בחוג משפחתו – עד שפרצה, לפתע, לביתו, כחיה טורפת, כסערת-בראשית עצומה שאחזה בחייו בשיניה האכזריות – ולא הרפתה. אפס, התמיהה הגדולה היא, שהיא, הסכיזופרֶניה, תחת גג ביתו שָכנה, במחיצתו הקרובה ביותר; בפינתהּ אָרבה כל הימים – והוא לא שׁיער ולא פילל דבר מציאותהּ. ועל כן כה רבה וגדולה היתה תדהמת האפתעה של הופעתה בחייו.
אין שיעור לכוחות ולמאמצים שהוא, יהושע באומן, חלוּש הגוף והאופי, שבַע העמל והמצוֹק, שיקע במערכה המרה והנואשה שנכפתה עליו “לפתע” בצוהרי חייו; את כל כישרונו וסבלנותו, את כל כוחות נפשו ודמיונו, גייס ומתח ודָרך למאבק בחיה הרעה הזאת וקיבל על עצמו מחיר כל ויתור. כאַגְמוֹן2 כפף ראשו. איש לא עמד לימינו. שום נשק לא היה בידו מחוץ לשאיפה העזה שכבשה אותו כליל, שהיתה תוכן חייו ומלוא שאיפתו ומאווייו – לנצח את המחלה הבלתי-מנוצחת; לא להשלים עם האסון, להציל, להציל. להציל את הרעייה החולה במחלת-הנפש, מבלי דעת מקורותיה ושורשיה ונפתוּליה ושיטות ריפוייה. בודד עמד במערכה נואשת בלתי-שווה ונטולת סיכויי-הניצחון, כשהוא מוותר כליל, כליל, על חדוות חייו המעטות, על רצונותיו ותשוקותיו האישיות – ורק תפילה אחת בלבו: לא לכרוע, להחזיק מעמד על משמר ביתו וילדיו הרכים, לדחות ככל האפשר את ההִתמודדות המכרעת בינו ולבין הסְכיזוֹפרֶניה, להרוויח זמן – להציל כל הניתן להציל ממַלתעוֹתיה המורעלות והמסוכנות…
כי עקשנית, עיקשת ונוקשה כסלע היא הסכיזוֹפרֶניה. עמוק עמוק תְקַנן בנפש, בתאי המוח, בעצבים. כשורשי היַבּלית הרעה תיאָחז-תִילפֵת בהם. רבים מוזרים ועִקשים תסביכיהָ ונפתוליה. הֲיש תרופה נגדה? היש אמצעי לבלום בו את השתוללותה של הסְטיכְיָה3 בחיי הטבע הקוסמי – את נחשולי הסערות בימים ואת זלעפות האש על הררי הגעש ואת השיטפונות הגואים ואת גושי-הענק של השלגים הגולשים מהררי-עַד, שכל עצמם אינם אלא מרד עז כביכול, מרד פרוע וחסר-תכלית נגד היציבות וההיגיון וסדרי-הטבע הקפואים וחוקיו? ואף שהסכיזוֹפרניה כטרוּפה בסערות המתרחשות בחיי הנפש של האדם – הֵעז לעמוד מולה פנים-אל-פנים והוא עצמו תמה, לא אחת, מנַין לו הכוח הרב להתמודדות נועזת זו. אכן, לא אחת כָּשל כוחו ונתרופף כושר עמידתו; לא אחת נתייאש ועוד מעט והיא – החיה הפרועה וחסרת-הרחמים תזנוק ותשתלט גם עליו; לא אחת וכמעט כרע נפל שדוּד ומובס תחת עָקַת כאבו וצערו וייסוריו, אך זיק מועט, מועט, של חיים ותקווה גבר ברגע האחרון, על שפת תהום-החרדות ממש, נתלהט והאיר – בסופו של דבר – בחשכת חייו. אכן, נתקיים בו אשר אמרו קדמונים: אפילו חרב חדה מונחת על צווארך, אל תתייאש מן הרחמים…
ב. פועל בודד בעיר
קליטתו של יהושע באומן בארץ לא קלה היתה, ולא במהרה נכבשה לו כדי מזיגה טבעית ומושלמת של אדם עם נוף ארצו ועם הליכות- חייה, היא המזיגה המובנת מעצמה של אדם עם ארץ הוּלדתו ומולדתו. מאחוריו ביתו המסועף בוארשה היהודית ומשפחתו הגדולה הימנו – תנועת הפועלים היהודית, שאת נשימתה הגדולה והרחבה נשם ובמערכותיה עמד ולה נתן מלוא חֶמדת נעוריו. מאז נתרושש הבית וירד מנכסיו, ועליו, הבכור, בן הרב, המשכיל, שלא הִסכּין הורגל לעבודת כפיים, שׂוּמה היה עליו לסייע לקיומו כשוליית-אופים; מאז הצטרף, והוא רך לימים, אל הנערים והנערות שמרדו במלכות ובמשטר ועצם המרד כיין המשכר את החושים, המבליע את כל הרצונות האישיים ומכניעם – נכון לעינויים ולמאסר וליתן נפשו וחייו על מזבח שאיפתו הגדולה, שהיא בָרה בעיניו וקדושה ואין בִּלתה.
חיה עומדת לעיני רוחו החצר הדחוקה ברחוב פאַוויאַ, בשכונת העוני והדלות של היהודים ושם, במרתף האפלולי הגדול, שתִמרות עשן סיגריות מתאבכות בו והמולת-תמיד שואנת בו – האגודה של עובדי האפייה היהודים. בה הם מצטופפים, ערב-ערב, לדיוניהם ולכינוסיהם. כאן, באגודה, נטושה מערכה כבדה בין שני הזרמים – בין הקומוניסטים היהודים לבין אנשי ה“בונד”; ובשולי המחניים מעטים – והוא הצעיר עמם – הללו שצֵרפו לדגל האדום את חלום התכלת של אביב האוּמה העברית ותחייתה. תהומות עמוקים כרויים בין המחניים, תהומות של איבה ומלחמה, אך אחד הוא שוט המצוקה המונף על הכול– ואלוֹת השוטרים הפולנים, המתפרצים לא אחת, אל החצר הזאת וסוגרים עליה סביב, וממטירים מכות, מכות, ללא הבחנה, ללא רתיעה, בתאווה אכזרית – הלא בפועלים, ביהודים, במהפכנים שנואי-נפשם הם מכים, בבניהם החורגים של פולין…
יהושע באומן מבקר באגודה. פועל בין פועלים. דחוק ודחוּי בין הרבים, העורכים שביתות והפגנות והנלחמים על תוספת שׂכר ועל קיצור יום העבודה, על זכויות של פועל ותנאים של עבודה. הם פועלי-האפייה, המשבּירים לחם לכול, מקיימים בעוני ובדוחק את משפחותיהם וחולמים על מעט הרווחה לאשה ולילדים ומשקיעים, לא אחת, חסכונותיהם הדלים בטיפה המרה להשכיח עוניים ומְרוֹרות חייהם. אך הוא, יהושע, כבר פילס לעצמו דרך חדשה.
רק מרחק מועט ממקום משכנה של אגודת פועלי האפייה, בקומה השלישית של הבית אשר בפינת הרחובות גאַנשאַ - נאַלאֵווקי, שוכן סניף “החלוץ”4– והוא חבר בו ולו נשבע אמונים. דומה עליו, כי כאן, במחיצת הנעורים המתפרנסת בכיסופי-עתיד, טובלת רוחו במים זכים ומפליגה על אֶברי חלומותיה לעולם שכולו אור… בין האגודה של פועלי האפייה ברחוב פאַוויאַ לבין סניף “החלוץ” אשר ברחוב גאַנשאַ צמח ועלה ובגר. שניהם כבשו לבבות. הדליקו שלהבות מרד ומחאה. הסעירו דָמיו. כשני מזבחות התובעים קרבנם, קרבן עולָה. אך עתה משניהם נעקר, ואל תוך מציאות חדשה הוטל; חדשה ביופיה ובקשייה, בתקוותיה ובחרדותיה, חדשה על אף ערגתו אליה ימים רבים ובבדידותו הגדולה של פועל צעיר שזה מקרוב עלה.
המכתבים הראשונים אל הבית, אל האם האלמנה ואל האחים והאחיות מעלימים את המתרחש בלבו, את קשייו וייסוריו וספקותיו. הם, המכתבים עצמם, כגשר המקשרוֹ עם הקרקע אשר מתוכו עקר עצמו וכאב העקירה עודו עומד בו – והגעגועים צובטים… עשרים שנות חיים, עשרים שנות חייו הראשונות, השאיר שם, ובהם עצורים אוצרות של פעילות ועשייה, קשרי מלחמה וקשרי אהבה, וחליפות השנה על כל חמוּדותיהם חרותים בנפשו: טיולים באביב בשבילי יערות האורן הרוגעים העוקפים את וארשה וההפלגות על הויסלה בקיץ ומשחקי-השלג בחורף… ומתוך רִקמַת עשרים השנים הללו ניבטות אליו דמויות אחדות של נערות צעירות. כל אחת מהן חן נעורים לה. כל אחת שבתה את לבו. אך במכתביו לזו שקנתה שביתה אחרונה בלבבו הוא מבקש לשַקע מלוא ערגתו לאשר היה ואיננו עוד, לאשר היה נטול-תקווה וחסר-תוחלת ואילו עתה נראה לו באור שונה. כאילו נשתכחה כל מנת ייסוריו ועלבונותיו וּודאות היא בו, כי בבואהּ אליו, ותוקל עליו מעמסת הבדידות וטעם חדש יהיה לחייו כאן…
בסניף “החלוץ” פגשהּ לראשונה ושם נקשרה נפשו בה, מבלי דעת למה ומדוע. שתקנית היא ופעילה מאוד וצניעות מרובה, עצורה, ענוותנית, מורשת ביתה, בית חרדים, עמדה בה. הליכתה אל חוג הנוער הזה לא הליכת מקרה היתה. אף שבַּת-הכּרך היא וגידוּלו, אורותיו לא סינוורוּהָ וכה שונה היא מבנות גילה כמחפשת תוכן סמוי, שמים גנוזים. רצינות היתה בכל מעשיה והליכותיה – וחתירה מכוונת לעיקר, למטרה, לתוכם של העניינים. סמוך להצטרפותה אל “החלוץ” יצאה אל חוות ההכשרה המרוחקת וגם שם – המעוּלה בעובדות, המסורות והנאמנות. אין עבודה שתקשה לה. תמיד דרוּכה ליתן מכוחה לזולת. ואכן, אפשר ורצינוּתה זו, שציינה גם את ראשית קשריהם, היא שכבשה לבבו. בה סמך ובטח וככל שידו הגיעה עשה וטרח להעלותה ארצה אליו.
עשרים שנה עברו מני אז…
הוא זוכר שמחתו בבואה אליו, פועל בודד בתל-אביב. בחדרו הדל ברחוב הירקון, אל מול גלי הים המצטחקים, קבעו דירתם.
ארון עץ פשוט וספה שטוחה; שולחן ושרפרפים אחדים; המזוודות שהובאו מעבר לים ופְּרימוּס5 בחדר הצר הסמוך, ספק מטבח ספק פרוזדור – והרי כלי דירה לזוג החדש. מעתה שוב אינו מרבה בישיבה במסעדת הפועלים הקוֹאוֹפֵּרָטיבית ברחוב ברנר וגם ממעט לבקר באסיפות ובישיבות ובבתי הקפה ולשוטט עם חבריו בשבילי הארץ. מעתה הוא, יהושע באומן, אב לילד צעיר, בנו בכורו, ובונה ביתו יחד עם רעייתו ומושך בעול – ואין העול קל…
היא, הרעייה, אינה מהלכת בגדולות וכאז כן עתה ידיה עסוקות תמיד בעבודה. ורצינית ושתקנית היא כשקועה בעולמה המיוחד לה. הוא זוכר כיצד, בבוא שעתה ללדת – אף לא העירה לו דבר, ועם בוקר, בתקוף עליה צירי לידה קמה ותיסע לבית החולים בילינסון – ושם ילדה לו את בכורו.
אפס, ברבות הימים – חוסר העבודה בתל אביב נתן אותותיו והצרכים בבית רבו – השמיעה אף היא, האשה המסתפקת במועט והמאושרת-כמו בגורלה, טינות וקובלנות. את הקירות כבר סיידתי – היא טוענת ליהושע – אך הספה הזאת, ספת הרווקים שלך, כיצד תיסכּוֹן עוד? ושמלות שהבאתי כבר נִתבּלו. והַאין מן הדין לקנות לילד עוד חליפת צמר? אפס, דומה עליו, כי לא זה עיקר התלונה. כי לא על קשיי הקיום והדוחק היא קובלת, אלא על שאיפתה הכמוסה שלא באה על תיקונהּ – שאיפת העשייה והפעילות שנכבלה בכבלי אשת-איש ומטבח… אחיותיה אשר בקיבוצים להן חיי-חברה ושמחות-ציבור ואופקים רחבים – והיא בודדה ואינה מוצאת את נפשה…
ואז עברו אל המושבה הגדולה ביהודה.
ג. גלגולים
הפרדס היה מרכז עולמם ומרכז חייהם בזמן ישיבתם במושבה. לכאורה נדמה היה כי כאן באה האשה אל המנוחה ואל הנחלה. מה אהבה את הפָּנוֹרמה השלווה על רחובותיה המאובקים וחסרי הצורה. קשה יותר היתה ההסתגלות על יהושע. קשה אמנם העבודה בפרדס, כפוף על הטוּריה בעידור, אך קסם מיוחד בה. בין טורי העצים הנמוכים המניבים פרי זהב, מָשוּל לאחד חופר מטמונים במכרה עמוק, מכניע תחתיו את האדמה שקשתה, עוקר את עשבי הבר, מְעַגל את הצלחות להשקאה – להזרמת פלג המים הזכים והרגשה סתומה בך, כאילו גם אתה שותה יחד עם העצים הצמאים לרוויה. כאן נשם יהושע את נשימתם של האדמה ושל הצומח ובמותחו איבריו הלֵאים, עם הפסקת העבודה, והוא משתטח בצֵל, דומה עליו כאילו חיבק את זו האדמה הטובה וספג ריחותיה ודממתהּ. בנוף העבודה יומם בפרדס ובמשמרות-הלילה בשבילים אפלים על גבולות המושבה, נתמצתה ונתיַיחדה לו ארץ-ישראל – המושבה הירוקה במרכזה. שדות סביבה וחורשות עצי זית ופרדסים וערבים רכובים על חמוריהם, משׂרכים דרכם בעצלתיים ברחובותיה והאשה, החבילה על הראש, מפסעת מאחור…
ואף היא, רעייתו של יהושע באומן, כאילו מצאה כאן פורקן לסוד חייה – הפוגה לתרעומת הכבושה. מה שמחה כשניתן לה לשלוח ידיה בעבודות השדה, הילד בסמוך לה והיא מְתַלֶלֶת6 שׂיחי תפוחי אדמה, או קושרת זמורות גפנים בכרמו של האיכר ועושה בחריצות שלא כמצוי כל עבודות ביתו. ודאי היתה שמחה לשׂכר עמלה, בו תקל על קיום הבית, ומה טובה הרגשה זו לאשה האוהבת. אך אפשר וטובה לה גם העבודה מטעם אחר, שהיא מסיחה דעתה מהִרהוּרי-צְדָדִין. אפשר וזו הדבֵקות בעבודה, העבודה תוך דבקות, היא, במקרה זה, מעין ריפוי מן הטבע למחלה סתומה… והיא כבר קנתה בכסף שׂכרה הראשון מפה חדשה לשולחן ואף חליפה לילד וגם לקחה – בתשלומים לְשִעוּרים– בד לתפור לו, לבעלה, חליפה…
וכאן, במושבה, עם המצוקה הגדולה של חוסר העבודה והתלות המתמדת בפרדסָן – נתעוררה בהם השאיפה להתיישבות.
ודאי, אף ההתנחלות העצמית על הקרקע שנראתה להם באותם הימים פסגת מאווייהם, היא כמשא הכבד שמעל לכוחותיהם להרימו. מעל לכוחותיה של משפחת חלוצים נטולת אמצעים וכל ציוּדהּ – השאיפה ונכונות העבודה וההסתפקות במועט. אך האיר להם מזלם והם צורפו אל ארגון הפועלים החקלאים שהִתעתד לעלות בקרוב על אדמתו בגליל התחתון. מכאן ואילך מילא עניין זה, ההתיישבות הצפויה, את כל חדרי מחשבתם ולבם.
חג גדול היה בחייו של יהושע יום העלייה לקרקע– הנה אף הוא, הנער הפשוט מוארשה העיר, אח לחלוצים ולמתיישבים, בחירי העם; שוב לא נָאֶה דורש אלא נאה מקייםואדם השלם עם עצמו ועם מצפונו. מעתה שוב לא יהיה שׂכיר יום, לא במאפייה בעיר ולא בפרדס במושבה – מעתה אדון יהיה לעצמו ועצמאי לחלוטין בעבודתו.
הרי השטח הגדול, המבוּתר, המשתרע למרגלות גבעות, בינות לכפרים ערביים – ובו חלקת מישור רומזת. כאן יבנה ביתו ומִשקו, עליו קיומו ובו עתידו ועתיד ביתו. יום יבוא והילדים ילכו אחריו בתלם, אחרי המחרשה, צהלם ושׁאונם יהדהדו פה בין עצים שיגביהו צמרתם – והרעייה תטפל בגינת הירק ובלוּל. ופרחים מסביב, שקוּיֵי טל בְּקָרים ונשוּקי קרני-פז… רחוק המקום מעיר ולא קרוב ביותר אל המושבה הסמוכה, הרדוּמה, רק עשרות אחדות של משפחות נאחזות בו. ועצי-הזית הזקנים הבודדים תמהים למראה האנשים הצעירים שנזדמנו לכאן ולתכונה ההומייה…
הקשיים כה רבים, רבים – הֲיש צורך לעמוד עליהם? אין בית ואין תאורה ואין אספקת מים ואין תקציב ואין - - ועתים מתעוררים געגועים לעיר הגדולה, לחברותא של ידידים ומכרים, לים התכלת המלחך שוליה של תל-אביב, לאסיפות הרועשות, להצגות קולנוע ולהופעות התיאטרון – והם פורצים ועולים ככל שגוברת מצוקת הבדידות כאן. שם, בעיר ובמושבה, באסיפות ובעיתונים, מרימים על נס את מעשה החלוצים. ואילו הם עצמם, הללו המטיפים גבוהה גבוהה, אינם מֵעיזים לוותר על נוחיות חייהם – ותפארתם על מעשים לא להם. אך עם זאת מרגיש יהושע, כי יום יום מתעמקים והולכים הקשרים הקושרים אותו למקום הזה וגוברת אהבתו אליו, משָל הוא שולח בו שורשים כצמח וכעץ… הן כה רבה הזיעה בו הוא מרווה כל שַעל אדמה כאן, ורבה האהבה והחרדה בה הוא מלווה כל צמיחה ונביטה.
אך בעצם המערכה הלוהטת של כיבוש הקרקע, שגם היא, רעייתו של יהושע באומן היתה שותפה נאמנה לו בכל כוח מסירותה, הופתע לפתע על ידי דרישתהּ - תחילה בקול רפה, כמִתבוששת, בהערות-אגב, ואחרי כן בתביעה גוברת והולכת – לצאת מן המקום הזה, הנתון בראשית צמיחתו והיא עוד טעוּנה אורך רוח רב, ולפרק את השותפות של ברית החלוצים הבונים חיים חדשים. צער רב גרמה לו דרישתה זו, ולבדו אין בידו, כמובן, להמשיך בדרך החיים שבחר בהם והמעשה שמיטב מאווייו קוּפלו בו. קול העיר הגדולה, כור מחצבתהּ, הוא שנתעורר בה – כך יישב לעצמו את סוד המפנה שחל בה, אם כי היא עצמה ניסתה להסבירו ביחסי שכנים לקוּיים ושאר גורמי-חוץ כיוצא בהם. לא אחת עטתה את פניו בושה וכלימה וראה עצמו עריק מן המערכה, בוגד בשאיפת חייו… פורק התחייבות קדושה ומפירהּ. כיצד שומטים המלאכה באמצעהּ עוד לפני שהניב עץ הפרי הראשון את פריו? כיצד הורסים בידיים את התקוות המרובות שנקשרו בשדות ובלול ובעֶגלה אשר הרפת בשבילה עודה בבניינה? אך מדרישתה שתָכפה למד יהושע, כי אכן נגזר עליו שוב לאחוז במקל הנדודים…
ובארץ – אווירת ערב מלחמת העולם. לאן ילך עתה ועמו שני ילדים רכים? אל העיר המסוערת שמתיחות בה וקשיים בה ושוק שחור? לאן ישׂא חרפתו וגעגועיו? אימת המלחמה פרושׂה כעב ענן חורש רעות. צלב הקרס הולך מחַיִל אל חיל. חודי שִריוניו חודרים לערבות הוולגה, ללב הקווקז – בוֹאכָה ארצות ערב והודו; נופלות-כורעות מצוּדות, נפרצות חזיתות, והקוֹרפּוּס האפריקאי זוחל כנחש בואכה ארץ הנילוס. גם הקשרים עם המשפחה בוארשה שובשו ונותקו – מי יודע מה עלה להם שם?
אז עלתה בדעתו הצעה חדשה, הצעת ביניים: הוא ישתקע השתקעות-ארעי, כדייר, באחד הכפרים המבוססים שליד העיר הגדולה. בו תתגורר משפחתו בשעת חירום זו, ואילו הוא יעבוד בעיר ויום-יום יחזור אליו.
ואכן, הם נשתקעו בכפר, אצל משפחת מתיישבים, ואפשר ובכך ניטל מעוקצהּ של עקירה.
ד. בכפר ביהודה
ישוּבה על מדרגת אבן לרגלי ביתה המסותר בשיפולי גבעה, בלב ירק צוהל ועטור עצים מלבלבים, הקבילה פניהם, בבואם לכפר, אשה ותינוק על זרועה. בסמוך לה ישב הבעל שקוע בספר. היתה שבת. שלוות-חן אצילה נסוכה מסביב. כאן איווּ להם מושב ארעי.
לא זר היה לו ליהושע הכפר הזה. הוא ידע את חבריו, את לִבטי התיישבותם ואף את עניניהם האינטימיים של רבים מאנשיו. רובם פועלי מושבה ותיקים בארץ ובעבודה – עם חלק מהם עבד יחד לפני שנים בפרדסים ויחד עמהם המתיק סוד בלילות שמירה. במאמציהם העצמיים הִפרו את חלקות החול הקטנות. שנים קשות עברו עליהם. תקציב לא היה. מחירי הירקות ירודים. נדודים אחר עבודות חוץ מכניסות – ועָקַת חובות ורִיבּית קצוצה. סימני השנים ההן חתומים בפניהם. אפס, עתה האירה להם השעה. כי גבר הביקוש לתוצרת ועלו המחירים וסימניה הראשונים של הרווחה עלו בחלונותיהם. הרָווח גם ללב האדם?
ערב צונן ירד על הכפר לאחר חורב היום. השדות הרדומים נושמים בושׂם משכר. ריחות פריחת עצי ההדר, אורנים וברושים נודפים מרחוק. אורות מנצנצים מלוּלים מוארים. שקשוק מַמטרות. איכרה כִבדת-צעד סוחבת ערימת תלתן ירוק. אחריה מזנב הילד עם דליי-החליבה. בשביל חול עולה עגלה רתומה לפּרד עמוסה קני תירס ירוק.
הדייר החדש, יהושע באומן, מלטף במבטי החיבה את השדות הטלולים, סופג ריחותיהם, חושיו פתוחים לקליטת השלווה רבת-הקולות. הֶמייה נוגה מאוד עולה ונישׂאת אליו משדה האפונה האפלולי אשר בסמוך ומִתנַגנת בלבו… לפני כמה שנים היה הדבר? והוא מהלך אז על פני שדות מוריקים שלהם, בעיבּוּרהּ של וארשה. שקיעת סוף קיץ. עץ ערבה בודד בדרך. אגם חלום, בו מסתלסלים ורוטטים שׂרטוטיהם העדינים של ענפים ודשאים. במשעולים משׂרך דרכו עובר-אורח – רוכל יהודי. התרמיל על הגב השחוּח. מיוגע ועטוף אבק-דרכים. צינה קלה. ירח בהיר שט במרומים המכוּכבים. הרוכל היהודי – ואולי זה יהושע באומן עצמו – שַׁח מתכופף אל חלקת האפונה העסיסית, לרוות צמאונו. בסמוך – בית הפָּריץ ובו – הילוּלא וחינגא. האיכרים והאיכרות חמומי היי"ש רוקדים ושרים, שרים ורוקדים. אפשר ישיג פינה להניח בה את עצמותיו הלֵיאות לשעות הלילה? אולם, בו ברגע, מן המארב, מסתערים עליו השְקָצים7 ומשַׁסים בו את כלביהם. הם מכים בו. הם עולבים בו.
הן זה גדלי! גיבורהּ המופלא של אליזה אוז’שקובה8, הסופרת בת פולין מ“על גדות הניאמאן”, שגם בימי מצוֹק לעַמהּ ארגה חוּטי חסד למושפלים שבמושפלים על אדמת מולדתה. הֲיחוּשו ילדי הכפר הזה ביהודה את המיית שדה-האפונה ההוא ואת סודו הכמוס של הרוכל היהודי בנֵכר? והַאין גם הוא, יהושע באומן, בחזקת נודד חסר-בית – וביתו בוארשה בלב השואה – החותר לחוף?
יושבת האיכרה על מפתן ביתה והוגה במִשקהּ, במשפחתה, באורח חייה. רכה בשנים היתה בבואה לארץ הזאת, ולִבטי עקירה והתנזרוּת מעולמות אחרים לא ידעה. העבודה היתה כל חייה. בקלות נקנתה לה. ממקום עבודתה האחרון בנהריים באה אל המושבה ביהודה, וכאן פגשה במי שהיה אחרי כן בעלה – ויחד הלכו להתיישבות. הוא שעסקן היה, המשיך גם הלאה בתפקידיו, ואילו כל עומס המשק וגידול הילדים רבץ עליה – וגעגועים אל הבעל שרוב זמנו במרחקים, בעיר, וקוצר רוח ומתיחות נפש של אשה כמהה לבעל נעוריה. את רוב זמנה שטף הכפר במנגינתו המפכּה תדיר, היא מנגינת החיים והעמל שאין לו גבול, מעליית החמה ועד לצאתה ברשות השדה והגן, הרפת והלוּל. מקץ שנים מעטות פרח המשק וישגשג – ובפניה רבוּ הקמטים ושערה נזרע שׂיבה.
עתה, עם בוא הדיירים החדשים, גברה מתיחותהּ עוד יותר. ילדיה מקנאים ביהושע באומן החוזר יום יום לביתו – ועמו חדוות חיים. והאשה החדשה – אורח חייה נוח יותר. אינה משועבדת כמוה למשק וחופשית יותר לטיול ולעיון בספר. על שום מה עקרו ממקום התיישבותם, על שום מה נטשו את מִשקם וביתם? – כך הוגה האיכרה. אך אין היא יודעת, כשם שאין איש בכפר היודע, כי הדַיירת החדשה אכולת סְכיזוֹפרֶניה היא וחשדות, ספקות וקנאוֹת בלי מניין משַלחות בה את שיניהן. ונהפוך הוא: היא מקנאה באיכרה הותיקה, שבית לה ומשק וקרקע יציב וקיום מובטח – דבר לא תחסר. שתי נשים המקנאות זו בזו.
וכאשר יקרה לא אחת בתנאים אלה נמצאה גם השלישית – המסַכסכת, הניזונה-כמו מפירוד לבבות. הלא היא העסקנית, שתמיד עובד אצלה פועל שכיר, והיא אצה בערבים לעיר, מפוּרכסת ומצועצעת – נטע זר היא בכפר. אך היא המשׂיאה עצות ומשבשת יחסים. אורח חייה קל ולשונה קלה ממנו – מה אין היא עושה לסכסך בין השתיים?
לא יצאו ימים מרובים והאווירה בבית היתה דחוסה, מעיקה ומשפילה ויהושע באומן, בשובו בערבים לבית, שׂבע עמל חייו בעיר ורוגזָם, כמעט ולא מצא מקום לעצמו. הנה הוא עושה לפייס את הנשים, מספר להן מחדשות העולם ומהמִתרחש במערכות המלחמה ומה חושבים שם, בעיר הגדולה, על המאורעות; הוא מעתיר תשוּרות על ילדי בעלת הבית, משחק עמם, מבלה עמם; הוא מנסה לפזר עננים של רוגזות וחשדות. ולא אחת הוא מייסר את רעייתו, שראוי לה לא להסיח דעתה שאך דיירת היא בבית זרים ושעל כן חובה עליה להחשוֹת, להבליג, לא להיענות להתגרוּיות ולפגיעות אמִתיות או מדומות. כלום הוא, בעבודתו בעיר, אינו קופץ לא אחת שֹפתיו – ומַחשה. האם לא אחת הוא נסוג ומוותר לחוֹרפיו ומשׂנאיו חינם? ודאי, אילו אפשר היה לעקור מן הבית הזה והיה זה הפתרון הטוב והרצוי. אך לאן ילכו עתה, עם הילדים, והמחסור בעיר רב והכול חוששים להפצצות ואמצעים אין?
בלילות מוּדרֵי-שינה הוֹגֶה הוא, יהושע באומן, ברעייתו שבגללה אנוס היה לזנוח את ראשית מִשקו בגליל התחתון ומתמלא כעס וזעם עליה, על כי היא מוסיפה קושי על קשייו – וכל מקום שהוא נקלע לשם עמה אין הם יכולים, בעֶטייה, להיאחז בו; ועל כי אין בכוחה להתיידד עם בני אדם, שכולה מלאה זיזים וחידוּדים שאינם מניחים התקרבות הדדית ותדיר קוּבלנות וטרוּניות בפיה. מדוע לא תבין למצב המיוחד בו הם נתונים? מדוע תתעקש על זוּטות, תיעלב חיש מהר, דרוּכה להתמודד ולריב – והרי היא עצמה תביעותיה כה מוגבלות ומסתפקת היא במועט וכמעט ואין לה צרכים אישיים מיוחדים וכל הגוּתהּ בילדים? עִקשוּת כאן? ליקוי רוחני כאן?
ולא פסקה גם העָקָה המוסרית אשר בשאלה שלא ידע עליה תשובה: מדוע נשללה ממנו זו השלווה הטובה, שהיתה משׂאת נפשו עוד בוארשה, לזֶרֶת קרקע, קרקע זעירה, וגינה ועץ וערוגות פרחים ולהקת תרנגולות? והילדה הקטנה אשר לו שואלת: אבא, מדוע אין לנו אפרוחים? והבכור המבקר כבר בבית הספר רואה את חבריו במִשקי הוריהם ורק הוא אין לו כול. הוא כבר מרגיש שהקרקע בוערת תחת רגליהם, שאין הוריו רצויים כאן, שמבקשים להיפטר מהם, אף שאין אומרים זאת בפה מלא. והוא קורא בעיתונים על גלֵי ההעפלה ושומע את הקריאה המנסרת בחלל: “כל בית לפליטי גולה”…
הגיעו הדברים כדי כך, שעצם הישיבה בכפר היתה ליהושע באומן ולבני ביתו עֲקידַת-קֶבע. הוטרדה שמחת-חייו. שׁחה קומתו. הוא בוש בפני תושבי הכפר. בפני עצמו. בחשאי הוא מהלך, לבל ירגישו בו – ואימת הגירוש תלויה מעל לראשו. מבלי שירגישו בו הוא חומק, בשבילי-עקיפין, בצאתו עם בוקר לאוטו הנוסע לעיר ועם שובו לעת ערב. ורק הילדים ממלאים חלל הבית בצהלת חדוותם ומוסיפים להתרועע עם ילדת בעלת הבית, גם לאחר שזו מלבינה את פני אִמָם ברבים ושופכת דָמֶיהָ…
וסופם עקרו גם מכאן אל הפרבר העירוני הגדול, אל הדירה בשכונת העובדים; וכאן חזר יהושע באומן ונכנס לעבודה במקצועו הישן – מנהל עבודה במאפייה הקוֹאוֹפֵּרָטיבית הגדולה.
ואז באו המהלומות החדשות אשר הנחיתוּ עליה, האשה נגועת הסְכיזוֹפרֶניה, נסיעותיו לחוץ לארץ.
ה. בחוץ לארץ
החמורה שבהן היתה הנסיעה האחרונה, נסיעה לשנה תמימה.
יהושע באומן, פועל המאפייה הפשוט לשעבר ועתה מנהל המשק בקוֹאוֹפֶּרָטִיב לאפייה, נבחר למילוּי שליחות ציבור חשובה ביותר בחוץ לארץ. הוא, יליד הכְּרך, לא נתפעל ולא נתבטל בפני אירופה, ומן הרגע בו דרכה רגלו בכרך הגדול צלל כולו בפעולה ובתפקידים ודומֶה, קומתו גבהה מאוד מאוד וצמחה יחד עם משׂא האחריות שהוּשׂם עליו. ימים ולילות נתון היה ברִתמַת העניינים. ודאי, לא חסרו קשיים ואי-נעימוּיות והפוגעת שבהן, אולי, עצם היחס לשליחים ולשליחות שקרנם ירד. אך מי יטיל דופי ביהושע באומן שאין לו עניין ואין לו חיים זולת תפקידו ואורח חייו טהור והוא משׂכיל ליישב הֲדוּרים, לוותר ולהבליג למען העניין, למען מטרת השליחות, למען האמון שרחשו לו; לא יִפָלא, איפוא, שנפש רבים נקשרה בנפשו.
אך עם כל אלה לא שכח יהושע את רעייתו ואת ילדיו. יתרה מזו: גברו ועמקו הגעגועים אליהם, הציקו וצבטו. הוא היה מרבה במכתבים אליהם, במִשלוח מתנות וחפצי-מזכרת. דאג להם מרחוק לבל ידעו מחסור. גילה עניין בכל פרט מפרטי חייהם בארץ. ולא אחת היה הוגה ברגעי-התיַיחדוּת עם עצמו, כי מאוד היה מאושר באושרם, אילו היו הם עמו, לידו, בזה הכרך, נהנים ממראותיו המושכים עיני תיירים ומעצם שינוי זמני בתנאי חייהם ובאווירתם. והעיקר: הרי זו בחזקת הזדמנות אחת ויחידה, אולי הזדמנות בלתי-חוזרת לרעייה, שכל חייה שַלשלת אחת של מאמצים ועבודה ועמל ודאגות, למעט נופש ומרגוע, מילדוּתה. זה עתה עזבה את כותלי בית הספר העממי – וכבר הלכה לעבודה, לסייע להורים במלחמת הקיום וכלכלת המשפחה רבת-הילדים. נכונות העזרה לזולת, לכל נצרך, פיעמה בה תמיד. הוצאות הדרך מוארשה לארץ-ישראל – פרי זֵיעתהּ ועמלהּ. לא רצתה להעמיסם על כתפי אביה. ומן הרגע בו דרכה רגלה על אדמת ארץ-ישראל לא פסקו ידיה מן העבודה בכלכלת ביתה ובטיפול בילדים, בשדה ובפרדס, ועבודתה בכל מקום בהתלהבות, בשֶטף של רצון סמוּי לשִכחה עצמית, עד כלות הכוחות. האם אין היא זכאית למעט נופש ומרגוע?
אך כל המאמצים שידעה אותם כל שנות חייה בארץ היו כאין וכאפס נוכח העבודה והעול והאחריות שרבצו עליה עתה – לאחר צאתו של יהושע לחוץ לארץ – הם עלו על כל המשוער, גם על כושרהּ לשׂאת בקשיים ויכולת הסבל של האשה המלומדת בעמל מנעוריה. עשרים וארבע שעות היממה לא הספיקו לה לסידור העניינים שהעיקו עליה במשׂאם ובמרכזם – שלושה ילדים רכים, מהם האחד תינוק הזקוק לטיפול מיוחד ומשק הבית ומשק העזר ליד הבית ועוד ועוד. והכבד מכל: הבדידות (אף זה אחד מן הגילוּיים אשר נתפּענחוּ ליהושע במאוחר: הקושי של התחברוּת, התידדוּת והתקשרוּת עם מכרים וידידים; הבריחה מן הציבור, מהמולת הרבים, מהחברותא; הנטייה המופלגת להתכנסות עצמית בתוך תוכה שהתפתחו כתכונות-אופי מציקות – מגילוּיי מחלתה הרדומה בה היו רסיסים מן הסלע המאוֹרָר של הסְכיזוֹפרֶניה).
כן, לעניין מעמדה הנפשי בזמן העדרו של יהושע ראוי לצרף את השכנים ואת ידידיו. הללו, בשגגה ושלא במכוּון, הכאיבו לה, פצעו אותה ופגעו בה קשות. דייה היתה מילת בדיחוּת על כך שהוא, בעלה, ודאי שכחהּ ומבלה עִתותיו בנעימים בכרך הגדול; דייה היתה עקיצה שמקורה אולי הקנאה או השִגרה – כדי להסב לה ייסורי-נפש ממושכים, כדי להצטייר בדִמיונהּ בציורי בְּעָתָה ותוֹפֶת במורא-סיוּּטָם.
מה נבער מדעת היה אז, סומא וחרש כאחד! הרי לדוגמא זה צרור התשוּרות ששיגר לה ולילדים באמצעותה של מַכּרה אחת – רווקה זקנה וחולנית שנסעה לראות את קרוביה בארץ-ישראל – האם פילל, שתשורות אלו יגבירו ויחריפו את מצוקת רוחה, יצמיחו כנפיים מוּפלָגות לחששותיה-חשדותיה, יחמירו את מחלת נפשה? עוד זמן רב, גם לאחר שנִתנדפה במידה רבה הסכיזוֹפרניה וניטל עוקצהּ המסוכן, חזרה ושאלה לזו הגברת, בת הכרך האירופי, המפוּרכֶּסֶת והמְצוּיֶצֶת9 שהביאה לה לפני שנים את התשורות; חזרה ותהתה על כל פרט בלבושה ובהתנהגותה; חזרה ושאלה (ותמיד בדרכי עקיפין): הַאין הוא שומע עליה, הנכונה השמועה כביכול שהיא בארץ ועומדת – או עמדה להינשא לו, ליהושע, והַאין הוא מקבל מכתבים ממנה. ובכלל: האם לא נתכוון אז להָתל בה?
הדימוי הזה, שהכול מבקשים להתל בה, לא נתן לה מנוחת נפש. שנים רבות הוסיפה גברת זו לטרוד מנוחתה – אך אז, כאשר נזדרז לשגר באמצעותה את התשוּרות לביתו לא ידע דבר וחצי דבר מהמִתרחש בחיי נפשה; לא שיער ששׂכרו יצא בצערו.
הם עמדו בקשרי מכתבים הדוקים ויהושע ידע, שהיא כורעת בעול כבד מנשׂוא, אף שמעולם לא קָבלה ולא התלוננה ולא הציעה לו שיחזור לארץ. עדינת נפש היתה. גְאֵיוֹנָה, גֵאה ועצורה. רק בין השיטין של מכתביה היה מבחין, שאכן קשה לה, קשה מאוד וכי במסירותה לילדים, שאינה יודעת מידה וגבול, היא מקפחת חייה ושמחת-חייהם. הלילות ודאי נתונים למחשבות עליו, לחרדותיה לו, ואולי לקנאה המכרסמת וכוֹססת (מה שִטחי וקלוש ועלוב הוא הפירוש הזה – הקנאה – למצוקות נפשה של האשה הנגועה בחולשת-הנפש). ואין לה במי להיוועץ, עם מי להחליף דברים, ואין ידיד נפש שיעמוד לה בעֲטוֹף עליה רוחה.
במכתביו מייעץ לה יהושע, בין השאר, לקבל עזרת עובדת לבית, לשלוח את הילדים הגדולים יותר לקַיטנות-קיץ ועוד כיוצא באלה עצות מרחוק, שאין בכוחה ואין בידה לקיימן מחמת חולשת רצונה ועייפותה ותחושת נחיתוּתהּ. הוא משתדל לנחמה ולעודדה: הן אין היא יחידה שבעלה נמצא במרחקים; הן רבים השליחים כמותו ובארצות רחוקות יותר ולתקופות-זמן ממושכות נשלחו; ונשי המגוּייסים – האם הן מתאכזבות מן החיים ומתיַאשות? הַאין הוא קשור במשפחתו ומסור לה והוֹגה בה תדיר? אך מעולם אין הוא מקבל תשובה כהלכה ולעניין לשאלותיו ולהצעותיו. קשה לו, כמעט בלתי-אפשרי, להבין את תשובותיה והסבריה. הוא מייחס זאת, במידה רבה, ללשון פולין בה כתובים מכתביה ושאינה נהירה לו במידה מספקת ולכתב ידה שקשה עליו פיענוּחו. אך הרגשה מעוּּמעמת מרה גוברת והולכת בו, שכתיבתהּ מעידה על איזה בלבול-חושים בלתי-מובן ובלתי-מושׂג. מה יעשה?
ודאי, אילו היה בידו או אז היה נוטש את שליחוּתו לאלתר – וחוזר לארץ. אך ההתחייבוּת הציבורית הכבדה, שלמענה נשלח ושאיננה סובלת דיחוי ואשר אך זה מקרוב החל לטרוח בה, לטפחהּ ולפתחהּ – ובהצלחה – איך יְפִירֶנָּה, איך ימעל בה ויִנְטְשֶנָּה? האם לא יהא מוחזק כאחד שניצל את הציבור והוליך שולל את שולחיו?
ואז העז לבקש משולחיו את אשר לא היה מעז בתנאים אחרים, היינו – לסייע לו בשיגור משפחתו אליו. הוא יקמץ משׂכרו ומלַחמוֹ ויקיים את בני ביתו. ואפשר ועבודתו תהיה גם פורייה ומושלמת יותר, אם משפחתו תהיה עמו יחד. ולאמִתו של דבר – במה ניפלה הוא מאחרים, שאינם עולים עליו במעמד ובתפקיד ובאחריות, מהם המנצלים שליחוּתם להנאת עצמם וכולם משפחותיהם עמם?
בקשתו נענתה בחיוב – ומכאן ואילך נוסף לה, לאשה המטופלת בדאגות וביגיעות, גם הטיפול בסידור תעודות נסיעתה. שבועות רבים וארוכים כיתתה רגליה מן השכונה המרוחקת והנידחת אל הפקידים הממוּנים על סידור תעודות-המסע בעיר; ממשרד למשרד התרוצצה, בלהט השמש, לא חסכה מאמצים ועמל (ובשעות העדרהּ מן הבית התרוצצו הילדים באין דואג ברחוב) – אך לא עלתה בידה. הם, הפקידים, לא גילו קוֹרֶט קמצוּץ של הבנה ושֶמץ של וַותרנות; גם שולחי בעלה לא ראו לסייע בידה סיוע של ממש; קושי פורמאלי טפל שׂם לאל את תקוות חייה לנסוע ולהצטרף אליו.
אפס, בין כה וכה הגיעוֹ מברק דחוף, חתום בידי שני גיסיו, בעלי אחיותיה, מברק אזעקה לאמור:
“חלתה קשות ועליו לחזור לאלתר”.
לא באמון יתר התייחס לדבריו של המברק הזה. הן רק לפני ימים מועטים קיבל מכתב ממנה… אפשר ואין זה אלא אמצעי לנתקו מתפקידיו שאין הם בקיאים בהם – ולהחזירו לביתו. אך אנשים אשר בחברתם ועמם עבד – הם דווקא נחרדו מאוד. הם סברו, שרק מרוב מסירוּתו ואחריותו אין הוא שׂם אל לב את דבריו של המברק. אז טילגרף אל שולחיו בארץ תוכן אותו מברק שקיבל והניח בידיהם את ההכרעה. אם אמנם כך המצב עליו לחזור לארץ – נענה.
ויהושע המריא לביתו.
ו. פגישה לאחר ניתוק
ליל עלטה היה – וחרדות בלבו של יהושע. לילה צונן במרומים, אך בסמוך למנועים הגדולים של האוירון רב החום וטִרטוּרם מחריש אוזניים. כל שעות הטיסה על פני מרחביו האפלוּלים של הים התיכון לא עצם עין. בזה אחר זה גמא את כוסיות הקוניאק בו ביקש להרגיע רוחו המסוערת, הצופה לפגישה עם הרעייה והילדים. בימים האחרונים, מאז הוברר לו שאמנם הוא חוזר לביתו ועד לרגע עלייתו על האוירון – לא ידע מנוחה מהי. טרוד היה בחיסול ענייניו המרובים; על פני חנויות התרוצץ כדי לרכוש באחרית כספו תשוּרות לבני ביתו, כולו דרוּך לפגישה הממשמשת ובאה. כולו חרד לה – ועד לרגע האחרון ממש המשיך במילוּי תפקידו. דבר לא נעדר.
מכורבל במעיל הפרווה החם נחת – עמוס מזוודותיו – בשדה התעופה בלוד ועבר את הביקורת לשלביה. כל רגע מיותר של עמידה בתור ארך לו לאין-סוף. ועתה אצה המכונית על פני הכביש המוצף אור שמש שחרית, חולפת על פני המקומות המוכרים לו (שכה חסרו לו שם, בנֵכר, ועתה אין לו עניין אף לחוֹננְָם במבט) – ומשם אל ביתו בשכונה המרוחקת.
ביעף פורצת המכונית אל הסימטה הרוגעת – ועיניים סקרניות מלוות אותה לאורך הדרך. השגיח בה אחד מילדיו של יהושע ולקול קריאת-החדווה-וההפתעה שלו: “אבא”! - נראו בשער הבית הלבן, בינות לשיחים המגודלים של הגדר החיה, דמויות של שלוש נשים: היא, הרעייה, ולידה שתי אחיותיה…
חיבוקים. גיפופים. חליפות דברים קצרים. אין יהושע מבחין בשום דבר חמור, חשוד, שלא כמצוי. מה אירע, על שום מה הזעיקוהוּ? הגיסות מחייכות ושותקות. גם הוא שותק. אף היא, רעייתו, שעסוקה היתה אותה שעה, דומה, בכביסה, מחייכת ושותקת. הבעה של שׂובע רצון נסוכה על פניה. רק שאלות ספורות לה, שאלות שבשִגרה – לשלומו, למהלך הטיסה. ובינתיים פותחים את מזוודותיו של הבא וכל אחד זָן עיניו בתשוּרות הרבות – ובינתיים מתכנסים שכנים ומַכּרים לברך את האורח ששב –
אלא שהוא, האורח עצמו, ראשו עליו כבד ופטישים הולמים ברַקוֹתיו הקודחות מרוב עייפות ומתיחות. הוא נסמך אל הספה, זו הספה עליה ישן שנים עם אשת חיקו – הספה הארץ-ישראלית שהיא מרכזוַ של הבית גם ביום וגם בלילה – כולם יצאו עתה את הבית. היא נסמכת לידו. שותקת. מצפה. הוא לוחצהּּּּּ בחום רב. שני גופות נצמדים בלהט תשוקה. הם מתיַיחדים בעיניים עצומות, בלבבות סוערים. ואחר כך הוא נרדם –
משנתעורר… והספיק למצות את חדוות הפגישה עם הילדים ועם כל הקרובים לו; וגם לאחר שחזר לעיסוקי יומו ולעבודתו הרגילה במאפייה, לא שיער ולא פילל ולא ניחש את אשר נתרחש בביתו בזמן העדרו ממנו. היא, הרעייה, לא הזכירה שום דבר מיוחד – וגם בה, בהֲליכותיה ובדיבּורה, אי-אפשר היה להבחין שינוי כלשהו. רק מזמן לזמן העירה, כבדרך אגב, כי קשה היה לה לבדה, בחודשי העדרו עם הילדים הקטנים. ורב היה עול הטיפול והדאגה לבית והמחלות שפקדו אותם. אולם היא לא ראתה לנכון לכתוב לו על כל אלה ולצערו. גם איש זולתה לא העיר את אוזנו על הסערה שנתחוללה בנפשה – סערת הרוח העזה והטרופה והפרועה שטלטלה אותה והתעללה בה באכזריות כה מרובה במשך חודשים.
רק כעבור זמן רב סוּפר ליהושע, נרמז לו, כי בחודשים המרים ההם היתה מהלכת כסהרוּרית, אחוזת עֲוִוית שִגיוֹנות וחֶזיונות בַּלהוֹת יומם וליל, מדוכאת עד עפר, עטופת אֵלם יגונהּ. וכך, דרך דוגמה, נתרקם בתודעתה הפצועה, תודעה-חסרת-תודעה, ציור-החרדות, שהנה הוא, יהושע, אינו כלל במרחקים, כי אם משוטט הוא בסמוך לביתה ואחד חפצו – לגזול ממנה את הילדים…
וחרדה מוזרה זו לא סתרה את החרדה האחרת, שהיתה מחליפה מפקידה לפקידה, שהנה שם, במרחקים, בכרך האורות והתענוגות, כבר עזבהּ לאנחות, אלמנה חיה, מנוּדה ומבוזה – והוא עצמו ודאי מתעלס שם באהבים. הצלחתו בחיים עולה כפורחת. אפשר הוא שׂר מדינה או יותר מכך… ומה צורך לו בה, האשה העובדת, המיוגעת תמיד, הכורעת תחת משא חייה ודאגותיה ואין לבה לתפנוקים ולתמרוקים?…
נמצאו שם שכנים וקרובים, מהם שרחשו לה חיבה ואהדה ובקשו שלומה והבינו לרוחה, אשר הסבירו לה – בכוח ההיגיון והשיכנוע והשידול – שאין אחיזה לחששותיה ואין יסוד לחשדותיה; להרגיעה ביקשו, לזרוע אור בחשכת עולמהּ, להקל ייסורי סבלה; ואפשר כי אמנם הצליחו לשעה קלה במאמציהם; היא האזינה-ולא-האזינה לדברים – ושתקה. שקוּעה תדיר במחשבותיה היא. בחזיונות החרדה, בהגוּתהּ שדִמיונהּ עיצבה אותה. אך לא יצאה שעה קלה – ושוב חזרו ופקדו אותה הדִמיונות והשִׁגיונות, והיא כמוּפקרת, ללא כוח התנגדות עצמית, לשיניהם המכרסמות בלא הרף…
אך התמיהה הגדולה היא, שעם כל זאת החזיקה מעמד ובחירוף נפש שמרה על הילדים וגם – על אף הדוֹק, המַעֲטה הכבד שירד והאפיל על הַכָּרתהּ וכושר שיפוטה, שיקעה, כאמור, מאמצים נואשים בסידור דבר נסיעתה אליו, מאמצים שלא הצליחו לגבור על הקשיים הגדולים מהם, על רִשעות אדם ונוקשות פקידים. אולם יהושע לא ידע על כל זאת, ודימה בנפשו כי הגיסים אשר קראוּהו טלגרפית לחזור לאלתר לא ביקשו אלא להקל על רעייתו את עומס חייה וייסורי הניתוק. ודאי, גם זו משאלה הראוייה להערכה, אך אֵימתהּ של הסכיזוֹפרֶניה טרם תתגלה אליו.
ז. נסיעה שניה לחוץ לארץ – ואכזבותיה
והנה נדרש שוב – אחרי הפסקה קצרה – לחזור לחוץ לארץ, להמשך שליחותו ותפקידיו שלא נמצא להם גואל. עתה – גמר אומר בנפשו – שוב לא יסע לבדו, את רעייתו וילדיו יקח עמו; יבקרו גם הם בארצות החדשות, יהנו נפשם בנסיעה בים ובטיולים במחוזות חדשים, ינוחו מעמלם ומדַחקם – ויהא זה להם פיצוי על המצוקה שנתנסו בה.
אך מרה הֵתל בו הגורל! חודשים אחדים נקפו עד ליציאתם המשותפת לחוץ לארץ. אמנם הזעזוע שעבר עליה עם שובו כמעט ונטל את חומרת המחלה לבלי הַכּר, אך עם התכוּנה לקראת הנסיעה אשר משאלות כה טובות כָרך בה, דווקא עם התכונה לנסיעה שרבים היו שמחים לה – שוב נתגלו סימניה של הסכיזוֹפרֶניה. יהושע לא ראה בהם גילויים של מחלת-נפש, של חולשת רוח, כי אם חששות טבעיים מפני הבלתי-נודע, מפני השינוי הצפוי, סימנים להבנה מוגבלת וכיוצא בהם. נדהם היה מן השאלות המוזרות, חסרות-שחר-וטעם שלה (וזו הצורה בה נהגה לבטא חששותיה וחשדותיה שלא היה להם קץ וסוף) והיה עונה עליהן עתים בהסבר שקט ומיושב, עתים בריטוּן של רוגז והתרעמוּת, על כי היא מפרשת לרעה כל מעשה טוב שלו וכל מגמה וכוונה רצוייה. אך חזקה היתה האמונה הנטועה בלבו של יהושע, כי הנסיעה והשהייה בחוץ לארץ יגמלו לה טובה. האנשים שם גם הם מפצירים בו שיחזור, ודאי ידאגו לאִכסון משפחתו ולצרכיה והיא והילדים לא יחסרו דבר. ובכלל, האם לא נוצרו קשיים ודאגות, כדי להתמודד עמם ולהַדבּירם?
והשעה המקוּוה הגיעה. אין לומר שנסעה בשמחה, בהתרגשות רבה, בדומה לאנשים רבים השמחים ליציאה לחופשה למקומות חדשים, הצמאים לחוויות, לאופקים בלתי-נודעים, לבילויים. האנשים שנזדמנו לה היו מעירים (מי מתוך קנאה ומי מתוך דאגה לה), שאין טעם לנטוש בית ולנדוד למרחקים, ודאי שלא הוסיפו לשלוות רוחה. ועם זאת לא האמינה עד לרגע האחרון, גם לאחר שישבו על מזוודותיהם הארוזות, שאכן היא נוסעת, שאין הוא מהַתֵל בה, שאין הוא לועג לה. רגשות חצוּיים היו רגשותיה. ובעִמקי נפשה החל להתרקם חשש חדש ומאוּיים – ששום עובדה ושיקול הגיוני לא עמדו נגדו – שהנה כל הנסיעה הזאת אינה אלא פח מוקשים שנפרשׂ לרגליה כדי להיפטר ממנה, לגזול ממנה את הבית ואת הילדים, והעצבות המֵלַנכּולית10 לא סרה ממנה גם בהיותה מטופלת בסידורים הרבים של ערב נסיעה… וגם בעומדם על סיפונה של האנייה הישראלית – גשם הסתיו מטפטף משמים עוטי-קדרוּת על הרציפים עוטי-הערפל של נמל חיפה – רגעים ספורים לפני הפלגתהּ… האמנם גם אני מפליגה? – שאלה.
אך עצם ההפלגה באנייה וחוויותיה החדשות, דומה, בלעו במידת-מה ולשעה קלה את תשומת לבה ודעתה. לא קל היה דבר הנסיעה ליהושע בלִווית שלושת הילדים, מהם האחד תינוק רך, קשיים שרק סייעו להִצטַדְדוּתהּ ולמיעוט קשריה עם הנוסעים. כובד עופרת היה נסוך בתנועותיה, דוֹק של עצבות פרושׂ על כל ישוּתה והֲליכוֹתיה, ומועט עניינה בכל מראות הדרך בים, בה מתקדמת האנייה אל עבר עיר הנמל הגדולה בים התיכון – מרסיי. ורק הילדים מפזזים ומרקדים, סובבים על הסיפונים ובכל פינה מפינות האנייה, מעוּרים בכל המתרחש בה, מיודדים עם גדולים וקטנים, גומעים כל דבר חדש הנקרה להם בחושים פתוחים… זה להם מסע הבְּכוֹרה בחייהם לעולם הגדול…
לאִטה נכנסת האנייה, כמגששת, עם שחר, למקום עגינתה בנמל, בינות לאוניות-משא-ונוסעים גדולות מוּדגלות בדגלי אוּמות שונות. הנוסעים מצטופפים על הסיפון לחזות בנוף העיר החדשה, החבוּייה מאחורי חומות של מחסנים ומשׂרדים. הכול דרוּכים לקראת סידורי הביקורת האחרונים של השלטונות.
המזוודות בידיהם, הילדים עמם, יורדים יהושע ורעייתו אל הרציף ההומה. תמו הסידורים בנמל והם יוצאים אל העיר, בה עליהם לשהות יום תמים עד לצאת הרכבת בלילה, לפאריס. יום תמים!
ההמוּלה באזור הנמל מרובה, בְּליל טיפוסים ודמויות בתנועת תדיר, תַּגרים ורוכלים, בתי קפה ובתי מרזח – אווירתו של נמל בינלאומי גדול. הם מטיילים קמעה ברחובות הסואנים, ואחרי כן יושבים לפוש בבית קפה פתוח אל הרחוב ההומה. אך היא, הרעייה, מתקוממת: אין בכוחה לשאת בשאון הזה, ישיבת בית קפה אינה לרוחה… ושוב הם יוצאים לשוטט ברחובות, התינוק נישא כל הדרך על זרועותיו של יהושע, ושוב מתיישבים לפוש, לאחר שהעייפות אוחזת בהם, על ספסל בסמוך לתעלה העוברת בעיר…
חלפו השעות המייגעות, חלפה ההצטופפות בבית הנתיבות הגדול, ההומה, השוקק אדם רב; והנה הם ישוּבים, סוף סוף, בתא הקרון הגדוּש – המזוודות לרגליהם ומעליהם – והרכבת נושמת בכבדות וגומאת באפילה מרחקים ואצה לקראת עתידם הקרוב.
יהושע אינו עוצם עין. הוא מנגב את הזיעה הסמיכה מעל מצחו וצווארו. עליו כל טורחהּ ודאגותיה של המשפחה וגם של הרעייה, הנשׂרכת אחריו, באדישות ובלֵאוּת. צפיפות ודוחק בקרון, התינוק כבר נרדם על זרועותיו, הילד הגדול צמוד אל החלון, נועץ עיניים בחלל הנע כסרט, דרך חורשות, נהרות, כפרים, גשרים זרוּעֵי אור כסף ירח. השעות חולפות באִטיות כִּבדַת-נשימה. עוד שעה, עוד שעה ויפציע השחר – על יערות ושדות נרחבים – מה נרחבים – עמוּסי קמה בּשֵלה, על כפרים ובקתות, ערים ועיירות המִתקַלפים מִקרוּם החשיכה, קדימה, צפונה, אל הבירה. שמש הדרום שהאירה וחיממה אתמול – נעלמה, וערפִלים עוטים את פרברי החרושת של פאריס, שסימני הרס המלחמה עוד עומדים בהם, ואת תחנות הרכבת ההוֹמיות בלִבה של הבירה. בשחר כהה, עוטה אפלולית סתיו רטובה, הם יוצאים מן הקרון, מותחים את האֵיברים הרדומים-מיוּגעים וממהרים, במכונית הדוהרת, אל המלון אשר הוזמן בו בשבילם מקום בעוד מועד.
*
החום הנודֵף ממיתקני-החימום החשמליים עומד בפרוזדוֹריו הארוכים, הצרים והאפלים של המלון ובחדר הגדול בו השתכנה משפחתו של יהושע באומן. ניקיון מטופח ומצוחצח בכל פינה – ושלווה. סוף סוף, דומה, הגיעו אל המנוחה, אחר טלטולי הדרך המייגעים ואחרי טלטולי הנפש המרובים, ועתה יפתחו פרק-חיים חדש.
המלון – באחד מרובעי הפאר של פאריס הוא שוכן, בצֵל עצי הערמון, בשדרות ויקטור הוגו השקטות, האצילות – אחד הרדיוּסים היוצאים מן המרכז, ממעגל כיכר האֶטוּאָל (הכוכב) ששער הניצחון במרכזו, ואווירה של עדנה ורוֹך חופפת עליו. לא הרחק מכאן, בינות לשדרות וגנים רחבי-אופק, מוליכה הדרך אל חורשת בּוֹלוֹן, שאף כי עציה ערומים עתה ונשוּרי-עלים וכולה שקועה באפלולית טחוּבה - מה טוב לשוטט בין שביליה וחופי אגמיה. בערבים ובלילות העיר כמִתעוררת לחייה התקינים כביכול. בתי הקפה והמסעדות מסביב גדושים מבקרים רבים – דומה פאריס “כולה”, מהודרת ומפוּרכּסת, מתכנסת בהם, לוגמת משקאותיה, מסֵבה בנחת ליד ארוחותיה הדשנות. הדלתות והחלונות מוגפים, חום מחניק מהביל נודף מבפנים, התזמורת מנעימה נגינות – ורק בחצרות, בירכתי בתי-הקפה ההדורים, משכנות העוני של משפחות הפועלים והמעמד הבינוני הדל, שהם כעולם מופרש לעצמו, שחלק אין לו במנעמי החיים… ואי-שם, על רשת הסורג הערומה הבנוייה במרצפת הרחוב, מעל לרכבת התחתית, שׂרועים קְלוֹשָארים, נודדים חסרי-בית… אך ההידור מסביב, תאוות החיים וההנאה בולעת הכול, מחרישים שוועות האֵלם של העוני והמחסור…
לא זמן רב ארכה ישיבתה של משפחת יהושע באומן בסביבה זו, ולא זמן רב ארכה מנוחתה במלון זה, בו ניתנו לה כל צרכיה. מיד לבואם צלל יהושע בעבודתו ובתפקידיו, והרעייה עם הילדים נותרו לבדם ימים ולילות, באפס מעשה, סגורים בין כותלי המלון. באפס מעשה – אפשר וזה מקור אי-המנוחה אשר התעוררה בה בתוקף רב; באפס מעשה – נוכח גודש העשייה שלו, בישיבות ובנסיעות ובעבודה רבה, רבה; באפס מעשה - עם הילדים הרועשים, המתפרצים כגוּרים צעירים, ילידי היער החופשי, שהורגלו להשתולל ולנוע כחפצם במרחביו. ועתה נכלאו בכלוב צר, אמנם ככלוב פז הוא, אך על כל צעד ושעל איסורים וגדרים: אסור לרוץ ואסור לקפוץ ואסור להרים קול וקל וחומר לשיר ולשחק ולצהול כאשר הִסכינו התרגלו – שהרי דברים אלה עשויים להרתיע את דייריו של המלון, רובם תיירים שוחרי-מנוחה, או בני צרפת שאינם מחבבים ילדים ושאוֹנם והמוּלתם, הנחים רוב שעות היום עייפֵי תענוגות לילוֹתיהם. אך מה יעשו הילדים – ואין בידם לישב באפס מעשה, וחברים אין להם בעיר הזאת ולא בית ספר ולא מגרש משחקים; והילד הרך הסתגלותו קשה פי כמה והוא לוקה במֵיחוּשים רבים למְגִינַת לֵב לעָגמַת נפש אמוֹ שאין בידה לנוטשוֹ אף רגע לעצמו…
בעל-המלון, היהודי מפליטי גרמניה, אדם אדיב הוא – חיוך תמיד נסוך על פניו, נכון תמיד לשירות לקוחותיו. רבים הישראלים המתגוררים במלונו, והוא כבר מורגל בהם ובהֲליכותיהם, שקַלי תנועה ודיבור הם. אך המשפחה הזו על שלושת ילדיה, השוהים יום תמים בין כותלי בית מלונו וממלאים חללוֹ – על אף האזהרות וההפצרות והשידולים – בשאונם ובצחוקם ובמשחקיהם ובשיריהם – שאנֵי11. איך ישׂא טורחָם? אכן, גדול הסכום שהוא נוקב תמורת שירותיו, אך האם יפסיד את לקוחותיו בגללם?
היא, הרעייה, מטלפנת לא אחת מן המלון אל יהושע במשרד עבודתו, ובדיבורה הוא מבחין מן הקושי המעיק עליה ומעין טרוניה על כך, שרגילוּתהּ לעבודה ולתנועה כמו נתקפחה כאן, והיא צמודה תדיר לילדים וכה מעט מזמנו הוא נותן להם. דווקא כאן, בעיר הגדולה, מכבידה מאוד הבדידות וגם יַתוּש החשד שוב עושה שמות בלִבה… היכן הוא עושה כל שעות יומו ולילו? ורק לעתים רחוקות מאוד, בלילה, היא נחלצת בכל זאת לשעה קלה אל בית הקפה הסמוך “מונטה קרלו”, המוצף אורות, שם הוא נועד מזמן לזמן לישיבותיו – מתיישבת לבדה בסמוך, כנוּסה בתוך עצמה, עוקבת אחריו, ועד מהרה היא חוזרת לילדים.
לא יצאו ימים רבים והוברר ליהושע, ששוב אין ישיבתם במלון זה יפה להם מבחינות רבות ושונות, לרבות היוקר הרב שאין לאל ידו לשׂאת בו ושאין הוא נכון להטילוֹ על שכם שולחיו. כספי ציבור הם – והוא חס על כל פרוטה. ואז החל בחיפושיו אחר דירה אחרת.
איך משׂיגים דירה מרוהטת בפאריס למשפחה “כבדה”, מרובת ילדים, והיא גם שלא מאזרחי הארץ? אין לשער ואין לתאר את הקושי שבדבר. משפחות מרובות ילדים של אזרחי צרפת אף הן מתנסות בקשיים דומים. להן דואגות העיריות והממשלה. הן מאורגנות באיגוד מיוחד. מי ישׂיג ייסוריו של יהושע, שאנוס הוא לעזוב את חדרו במלון וכל מאמציו וטיפוליו להשיג קורת גג לבני ביתו עלו בתוהו? הוא טרד מנוחתם של חברים ומכרים וידידים, עקב אחר עיתונים המפרסמים מודעות על השכרת דירות וחדרים, כיתת רגליו בחברות תיווך, נשׂא ונתן עם מתווכים למיניהם – וחרס העלה בידו. באין ברירה אנוס היה לעבור אל “החדרים המרוהטים” אשר באחד מהם התגורר בשהותו בפאריס לבדו, לפני חודשים, ברחוב הסמוך לשׂדרות מֶקְמָהוֹן, באותו הרובע.
*
הרי “בעלת הבית” – הרווקה הזקנה, אך שופעת-המרץ-והפעילות, היא השוערת הדואגת לסדר ולניקיון והיא המנהלת המטפלת ברישום דיירי הבית ובגביית תשלומיהם בשביל בעל הבית המתגורר בעיר-השדה וקיומו על הכנסות אלו.
שונה דין “חדרים מרוהטים” מדינו של מלון, שתשלום המגורים בהם נמוך יותר ובו אתה רשאי גם לבשל ולהתקין את ארוחותיך ואף להתגורר תקופה ממושכת יותר. והדיירים? – הרי האלמנה הצרפתיה שקיומהּ על קצבת בעלה המנוח ותענוג חייה הכלב והחתול אשר עמה, חיבתה נתונה להם וטיפולהּ בהם כתחליף לטיפול בתינוק יוצא רחמהּ. והרי משפחת הפליטים היהודים, שקיומה דל ועלוב, המאחרים לקום בבוקר ואין יודע מה מעשיהם כל היום, ורק לעת ערב ייראו משוטטים ברחובות קִריָה. בסמוך להם זוג אחר – אחיות-רקדניות המופיעות באחד הקבּרטים, ורוב שעות היום הן עושות בשינה ובהכנות למלאכתן לילה… וגם, כמובן, בודדים, אורחים בני יום, עוברי אורח מזדמנים לכאן; אך רוב הדיירים, כאמור, תושבי קבע, עייפֵי חיים, אוהבי עצמם ומכונסים בתוך עצמם, ללא קשרים ושׂיג ושׂיח הדדיים – מי יָהִין יָעז להפריע מנוחתם? האם הילדים תוססי-החיים למשפחת יהושע באומן והם גם אינם ילידי צרפת?
לאחד החדרים האלה נתכנסה משפחתו של יהושע באומן. שתי מיטות-עץ רחבות סמוכות זו לזו, התופסות את רובו של חלל החדר – והרי מקום משכב לארבע נפשות וספת-ישיבה ביום; ובפינה – מיטה-עריסה לתינוק. בסמוך לחדר – מטבח של דל“ת על דל”ת, כיריים, ברז רחצה. על מנורת שמן מבשלת האשה ארוחותיה, עושה במלאכת הכביסה ובשאר עבודות משק ביתה. אמנם הדוחק כאן רב, אך קוסמת התקווה שכאן יזכו במעט מנוחה, ששוב לא יטרידוּם ולא יציקו להם, ומה גם שאין קופצים ידם ומפזרים דמי-שירות ודמי-שתייה ביד רחבה.
ברם, נתברר שלא היתה זו אלא תקוות-שוא. כי שוב פקדה את משפחת יהושע באומן פרשת הקשיים והייסורים שקדמה, שאילצתָם לעקור גם מכאן. לאן ללכת עתה? לאן? על אף מאמציו והשתדלוּיותיו לא נראה לו, ליהושע, סיכוי כלשהו. גם היא, בעלת הבית, אף שטובת הנאה היתה לה מישיבתם אצלה ושהבינה למצבם – טרחה לא מעט בהשגת מקום מגורים, אך גם בידיה לא נסתייע הדבר. והדיירים הקבועים של “החדרים המרוהטים” אינם פוסקים מלאַים, כי ייאלצו לנטוש את חדריהם ולא יגורו בכפיפה אחת עם זו המשפחה הטורדנית, הרעשנית… רב היה צערו של יהושע ורב ממנו צער הילדים, שניטלה מהם חירות התנועה והמשחק והחברות… זו הנאתם, זו מנוחתם, זו החופשה שהובטחה להם! הֲכך מבלים ימיהם שאר שליחי המדינה עם משפחותיהם?
וגם ממקום זה עקרו ועוד נגזר עליהם, עד לשובם לישראל, להתגלגל פעמים אחדות מדירה לדירה – ועל שתים מהן נייחד בזה את הדיבור.
*
האחת – ובה אולי זכתה משפחת יהושע באומן בקורטוב של מנוחה והרחבת הדעת, שָכנה בבנין-מידות סמוך למגדל אייפל וארמון שָאיוֹ, מוקף רְחָבוֹת מגוּדלות עצים וקסמה של פאריס עיר האורות והגנים נסוך עליה. נוף פלאים נפרשׂ לעיניהם מן הגזוּזטרה הנרחבת אשר בדיוטה הרביעית. הדירה – קִניינו של אחד, רווק אמיד, ששהה בארצות-הברית והעמיד עליה מנהל שהשׂכירה לדיירים. וטבוע בה אורח חייה הנצלני והבזבזני של האצולה מימי מלכי צרפת הכובשים הגדולים; גודש של עיטורים ופסלים ותמונות-אמנות וריהוט מותרות בחדרים-האולמות, שהיו ודאי עֵדים למשתאות-הילוּלים. רק באקראי נזדמנה לכאן משפחת יהושע באומן, במחיר מאמצים נואשים ובתשלומי טָבין וּתְקִילין12 – ואף על פי כן לא היתה ישיבתה בה ישיבה מאוּששת כחוק; שכן המנהל הממונה על הדירה (והמתווכים ששָרצו סביבה) שאָצוּ לנצל את הזדמנות יציאתו של אחד הדיירים שהתגוררו בדירה זו כדי לגרוף לעצמם רווחים – הוליכו את יהושע שולל, אף שקיבלו, כמקובל במדינה זו, מתנות ומשקאות לרוב.
באפלת הלילה חמקו נכנסו, יהושע ובני משפחתו, לדירה זו, עוד לפני שנתקבל האישור הרשמי מאת הממונים על הדירה. האחרונים לא החמיצו למסור על כך לשלטונות, ויד אחת עשו עם השומר-השוער – שאף כי בידיעתו באו לכאן וגם דְמֵי-לא-יֶחֱרַץ13 קיבל כדַת, לא היסס להציק אף הוא לדייר החדש. יהושע הסביר לשלטונות את מצבו ותנאיו, הוכיח כי סילק תשלומיו כנדרש וכי אף הממונים מוכנים להניחו בדירה זו אך הם נוקטים אמצעי לחץ וסחיטה. השלטונות, כלומר, אגף מטה המשטרה הממונה על פיקוח על נתיני חוץ, אמנם הבינו למצבו וידעו את האמת לאשוּרה, אך לא התחייבו לעמוד לימינו.
אפס, על אף כל אלה, הרי בזמן ישיבתה הקצרה בדירה זו נשמה המשפחה קמעה לרווחה; הנוף המפואר שמסביב והשכנים אצילי הנפש – ובכללם משפחת יועץ המדינה הכושי, זו המשפחה נדיבת-הלב שעמדה לו ליהושע, בצַר לו, לא אחת – הִשרו מרוחם הטובה על הרעייה. גם העובדה ששני ילדיה הגדולים יותר החלו אותה שעה לבקר בבית ספר – הפיג מעט מעָקַת רוחה, מדכאונהּ, מיסורי נפשה. היתה הקלה פוּרתא, הקלה מעטה. אך כאמור, לא זמן רב ניתן היה לה ליהנות ממעט הרווחה והמנוחה, כי ידוֹע ידעה, שעוד מעט אנוסה תהא ליטול את מקל-הנדודים ולנוע אל מקום-מגורים חדש ושוב להירשם בתחנות-המשטרה ושוב להתחיל מחדש. ואכן, משטרת פאריס, האׂגף לפיקוח על אזרחי-חוץ, היא שאילצתם לכך.
ח. שֶבר ושִבָּרוֹן
והם עקרו למקום מגוריהם החדש, האחרון בפאריס – והוא היפוכו של קודמו, וכאן גם בא עליה, על האשה, הזעזוע הנפשי החמור ביותר. עתה, מתוך מרחק של זמן ומקום בָּרי לו, ליהושע, כי עצם תנאיה החיצוניים של הדירה עשויים היו להחמיר ביותר את מצב רוחה, לדַכּאוֹ ולעַכרו. אולם אז, בשעת מעשה, לא תיאר לעצמו ולא שיער זאת; אז עוד לא עמד על המתרחש בחיי רוחה – וישיבתם האחרונה בסביבה ההדוּרה ובדירה המרווחת שהרחיבה מעט דעתה והִשרתה עליה רוח טובה הסיחה דעתו מחומרת מצבה; כל סטייה בדיבורה ובהתנהגותה, כל רוגז וקנטור היו בעיניו בחזקת חיזיון חולף שאין לייחס לו משמעות מיוחדת. והֲכִי היו לו ברירה ומוצא אחר, הן גם את הדירה הזו השיג במאמצים-לא-יתוארו – ובלעדיה היכן הם באים?
בסימטה נידחת, ב“סיטה” – מבוי סתום בסמוך לכיכר הרפובליקה, מאתים רגל אורכה ועשר רוחבה, עמדה שורה של בתי-עץ ישנים, נטולי-אוויר וקורט של נוחיות – ללא שירות מים ובית-כבוד ושאר צרכים ראשוניים בהם. רב כאן הלכלוך והזוהמה, שאון העבודה בבתי המלאכה הזעירים, שכבות העשן והפיח מצטברים והולכים על הקירות. אור היום כמעוּבּה כאן, ופיסת שמים דחוקה ניבטת כמבוּיישת בין שתי שורות הבתים. שיכורים, מנאפים, זונות ושאר טיפוסים חשוכים שורצים כאן תמיד. הדירה עצמה – משפחת מהגרים יהודים מפולין שגורשה להשמדה בימי גדול הצוררים היטלר גרה בה בשעתו. עתה נותרה רק הבת האחת (גידוּלהּ וחינוכהּ ביערות עם הפרטיזָנים, בִּיוֵון ברֶפֶש הכְּרך הגיעה לפִרקהּ, ללא תורה ועבודה) – שזכתה בדירה ובחלק מרהיטיה שנִקנו במשיכה14 בידי השכנים לאחר שהִתדיינה ארוכות בעַרכָּאות. היא גרה בחדר אחד של הדירה, ואילו את האחר השׂכירה עתה, בכסף תועפות, למשפחת באומן.
היתה כאן הצפיפות רבה – והדיכאון רב ממנוּ. הללו שהתגוררו כאן שנים ארוכות אפשר הסתגלו לתנאי מגורים אלה, לרעש התדיר, לזוהמה, לעשן ולפיח – ולמכּת העכברים ששרצו כאן בהמוניהם, בעליית הגג הסמוכה, ושאי אפשר היה להיפטר הימֶנָה. אך אין ספק, שפגיעתם של כל התנאים האלה באשה חלושת-הרוח קשה היתה.
ונוסף על כך – בעלת הדירה עצמה. היא העלמה שהתגוררה בחדר הסמוך, שימיה עברו עליה באפס עבודה ודאגה, בהִתפַּרכּסוּת מתמדת, בטיפוח שׂערה ופניה וציפורניה וכל כיוצא באלה – ולילותיה, כל אורח חייה והליכותיה ומושׂגיה – כמהלומה כבדה לאשה, שדומה היה עליה כאילו נפלה לתוך תהום אפלה, מאיימת…
אפלה היא התהום ואֵימים מהלכים בה… היא, הרעייה, הִרבתה עתה להציג לו, ליהושע, כפעם בפעם, שאלות משאלות שונות, כאילו בדרך אגב וללא כוונה מיוחדת – אך הצד השווה שבהן שבכולן ארב החשד הגדול, האיום, המטורף: אין זאת אלא שבכוונה מראש הביא אותה עם ילדיה לכאן, למאוּרה ארורה זו, ואחד חפצו לשאת לו לאשה את זו העלמה המפורכּסת והמִתחַנחנת והקורצת לו, והמַמתיקה עמו ודאי סוד ונפגשת עמו במקומות-סתר…
שום שידול, שום הוכחה, שום הסבר לא עמדו לו. אף מיעוט מגעהּ וקשריה עם העלמה. אף יחס ביטוּּלו אליה וגם העובדה שהיא, הרעייה, ידעה יפה מה מלאכתו והיכן הוא מצוי בכל שעה משעות היום. היא לא שעתה גם לכך, שכל מי שנזדמן לה ואשר בפניו השׂיחה את טענותיה-חששותיה-חשדותיה שׂם אותם לאל, ולא אחד טען כנגדה:
הא כיצד? הא כיצד? בעל הרוצה לנטוש את אשתו וילדיו יביאם אל בית אהובתו? הזו היא האהובה, שכה רבים מאהביה ואין לה עניין כלל ביהושע? שום טעם שבהגיון ובהסברה לא עמדו, ולא הפצרות הילדים ותחנוניהם, הילדים שניחשו את המתרחש ועקבו בחרדה אחר אמם הנאנקת בייסורים ומהלכת שחוחה וקודרת כצֵל ואינה נענית לבקשותיהם ואינה שועה אליהם כמעט. כאן, בסימטת-הזֶרֶת, הזעירה המאוּסה, ניטל על יהושע למַצות את כוס התרעלה עד תום. מֵלַנכּוֹליָה כבדה ירדה על רעייתו ועל ביתו – וכובד העופרת באיבריה ובתנועותיה גבר עוד יותר. שוב נפרשׂ דוֹק ערפל על מבטה, דעך ברק חיים אחרון בעיניה, שקועה בתהומות האפלים של הגוּתהּ. נתעצמה חשדנותה המסוכנת בכל אדם, שכל המזדמן לביתם או הנקרה להם, חשוד במתן יד לקשר הנרקם נגדה (זו הגדרתה היא עצמה), חשוד בשותפות לשלל המזימות שזוממים נגדה ומגמתן – לנַשלהּ ולהורישהּ, לרושש אותה בחייה, לגזול ממנה את בעלה וילדיה ולהניחה כאן, בנֵכר, אומללה ובודדה לאנחות ולאבדון.
על אחד מחבריו של יהושע שעמד לימינו מרגע בואו לחוץ לארץ – הסתערה פעם בצעקה היסטרית:
מה רצונו מחייה, מה הֵרֵעה לו שראה לפרוץ אל תוך חיי משפחתה ולקפחם?
האיש נבוך ונדהם, לא הבין לפשר הדברים – ושתק.
לא אחת היו דין ודברים בינה לבין העלמה, בעלת הדירה, על רקע זה של חשדנות חסרת-אחיזה-ויסוד, אך האחרונה שלא ידעה ולא השׂיגה את המתרחש בלב האשה האומללה, סבורה היתה, כי רק קנאת-נשים שעיניה גדולות היא המדברת מתוך גרונהּ. כי כוח בלתי-רציונאלי אפל היה בגילויים אלה, כוח שאין להיאבק בו בדרכי ההוכחה וההסברה שלא תמיד הם יפים גם לגבי אנשים בריאי-רוח-ונפש – הֵיאַך לעמוד נגדו?
הַבֵן הבין יהושע, כי השאלה העיקרית היא, כנראה, כיצד לעורר את אמוּנו ואמונתו של האדם נגוע חולשת-הרוח, שהרי אפשר ובהם פֶּתח לתקוות הצלה; אך גם אילו ידע את מפתח-הזהב לסוד נפשה, כיצד יעשה זאת והוא בנֵכר, עמוס חובות ותפקידים ואין בידו יכולת להתמסר לה כהלכה וגם ליתן דעתו לילדיו אהובי-נפשו. אין אדם היודע את המתרחש בחייו, אין יודע את ייסורי-הנפש בהם הוא מתייסר, ועתים הוא נפתה גם להאמין שהכול יעבור בשלום; שהרי מי כמוהו, האדם הקרוב לה ביותר יודע, שאין שחר לחשדותיה ולחששותיה. אבל האמת היא, כי לעיניו רק התוצאות הנוגות של התרחשות שאין בידו לרדת לעומק גורמיה ומניעיה. דומה, הכזיב שִׂכלו, בגד בו רצונו הטוב – הברכה שהוא מבקש להביא לה הופכת קללה.
הנה הוא יוצא, לעת ערב, עם הרעייה והילדים לטיול מועט. הוא שמח שיש בידו להוציאם מחדרם הקודר, מן הסִמטה המאוּסה, לבלות עמם יחד שעה קלה של קורת-רוח. אדיר חפצו להוציאה מן הכלוב האפל אל הרחוב, אל האנשים. אך היא מסרבת לצאת מן הבית. קל וחומר שאין דעתה נתונה לביקור בקולנוע או בקונצרט. איזה חשש פנימי בלתי-מובן עוצרהּ ובולמהּ בכוח. הילדים מפצירים בה, משתוקקים הם לטייל קמעה בכיכר הרפובליקה הסמוך, השפוך אור רב ותוסס חיים ותנועה, לבקר בסוּכות הגדושות הפתעות ולהסתכל בדוּכנים שמשחקים רבים עליהם ולהסתובב בקרוּסלות… בקושי רב, מתוך התגברות פנימית הראוייה להכרעות גדולות ולאחר מאבק פנימי היא גוברת על רפיון רצונה ונחלצת מכַּבלֵי הגוּתה החולנית-המֵלַנכּוֹלית – הם יוצאים. היא שותקת כדרכה. הם מטיילים לאִטם. הנה הם מְסִבִּים ליד בית קפה פתוח – טועמים מן המשקה המוגש. ביקשו הילדים להאזין לתזמורת המנגנים, לחזות בלוּדר המפגין את מופתיו לקול צחוק הקהל. אך ראה זה פלא: היא, האשה, “בטוחה”, כי כל הקהל השופע לתוּמו צחוֹק רק ממנה יצחק, לה ילעג, וכי בכוונה מראש הביאהּ לכאן, כדי לשים אותה ללעג ולקלס בעיני הבריות… ורבים ממין זה הדברים, רבים לאין ספור. מה לא עשה לעמוד בפֶּרץ, לנחמהּ ולעודדה, לרכוש את אמונהּ ולפזר את קדרות המלַנכּוֹליה שעָטתה אותה בסוּת כבדה, מַעֲטה כבד – וללא הועיל.
*
ובאחד הלילות הגיעו הדברים לשׂיאם המחריד – הוא לא ישכחם לעד, אם כי עוד רבות וארוכות נגזר עליו להיאבק בזה השֶסַע הפסיכולוגי, בסְכיזוֹֹפרֶניה, עד שהִדבירהּ (או דיכאהּ) – לעד לא ישכח אותו לילה.
קדם לו, ללילה זה, מקרה מוזר. מקרה? הרי צירופם של “מקרים” רבים, סיבות ותוצאות, תוצאות שהיו לסיבות, כולם שורשם נעוצים במחלה, אף שלא אחת אתה נוטה להסיח דעתך מכך ודן את החולה לכף חובה, מתרעם עליו, מתמרמר ואף מגיב בחריפות, כאילו לא תפסת ולא ידעת שאין זו כלל אשמתו – שעצם המונח אשמה אינו הולם אותו וכי לא אדם במובנו המקובל ובמושׂגיו הרגילים ובאורח תפיסתו האנושי הוא העומד לפניך, אלא גילוי נפשי שהוא מחוץ לכל הנורמות הללו. בלכתה פעם עם הבת הקטנה לרושמהּ בגן הילדים – אף זאת לאחר שדיבר ארוכות על לבה והכשירהּ לכך, במגמה להקל מקצת עומסהּ ותלוּתהּ כל הימים בילדים וצמידוּתהּ לדירה הקודרת – אבדו לה בדרך כל תעודותיה שהיו ארוזות בנרתיק עור וכן טבעת הנישואין וחפצים אישיים אחרים שלה. טבעת הנישואין! האין כאן מזימה נעלמה להפר את ברית נשואיה?
אך עיקר הצרה – התעודות. עתה היא גם ללא תעודות, ללא שארית המגן, בעיר זרה, רוחשת סכנות על כל צעד ושעל, בינות לאויבים ולחשודים (מי אינו באויביה, במי אינה חושדת?) הרי “ברור” שאין יד המקרה בדבר הזה! בָּרי לה, שאין זו אלא מזימה אפלה שרקמוּהָ השְׂטָנים מְשׂנאֶיהָ. מעתה גם המשטרה באויביה. שכן בידוּעַ מה צפוי לה לאשה זרה בנֵכר והיא חסרת תעודות: האם לא יגרשוּהָ לאלתר מן המדינה?
לא היה גבול לייאושהּ, לא היה שיעור למַר רוחה. במצוקתה נאחזה בכל מיני שיגיונות וצללים. הרי, לדוגמה, האדם שעמד לידה וליד הילדה, שעה שאבדו לה התעודות עם עלותה לאוטובוס העירוני – האין הוא מַכּרוׂ של בעלה ממקום פלוני אלמוני?.. לטענותיו של יהושע, שאין שחר להשערותיה ושאילולא הילדה לא היתה מאבדת חפציה, דבר העלול לקרות לכל אדם היא משיבה, שאף על פי כן היא עומדת על דעתה; היא בטוחה בכך, שהאלמוני החשוד הוא שארב לה וגזל ממנה את הנרתיק על התעודות וטבעת הנישואין אשר בו…
באין מוצא החל בפרשת חיפושים וטיפולים כמקובל במקרה מסוג זה – פרשה מייגעת ונפתלת, ושוב כל הודעה וחתימה כנדרש חשודה בעיניה, מלוּוה חרדות ועינויים ואֵימים – וסופה קבלת תעודת השהות הזמנית כתחליף לתעודה שאבדה בפְּרֵפֶקטוּרָה, היא מרכז המשטרה.
התינוק הקטן על זרועה – הלך עמה יהושע לקבל את התעודה. היא חתמה על קבלתה כחוק. משם חזרו אל ביתם, לחדר המגורים העלוב. שתקה. לא פסקה לבחון את התעודה לכל צדדיה. האם שוב לא פרשׂו רשת לרגליה? אחרי כן הרבתה לשאול לכל פרט, כחשוב כטפל, מאשר ראו עיניה וקלטו אוזניה וליתר דיוק – מאשר נדמה היה לה שראתה או שמעה – עם סידור הפורמליוּת בשעת קבלת התעודה. ושוב: הכול תמוּהַ בעיניה, חשוד, צופן סודות ומזימות. כי קֶשר קשרו כנגדה, כנודע, והוא, יהושע – במרכזו של הקשר הזה, אף שמעולם לא נקבה בשמו במפורש ולא הכאיבה לו במישרין; ואם כי קשה עליה ליישב את החשדתהּ אותו עם יחסו הטוב והעדין, עם מאמציו להיטיב עמה, עם התנהגותו המסורה עד תום וגילוּיי חיבתו – הרי על אף זאת כל מעשה חיובי ודיבור טוב וגילוי של יחס נאה אף הם חשודים, ואין היא רוחשת להם אמון. האין כאן מקור הקוֹנפליקט הפנימי, שורש הכפילוּת המסעירה את רוחה ונפשה, היינו סיבת הסְכיזוֹפרֶניה החוצה את הנפש והרגשות? – ואותו לילה באה ההתפרצות האיומה…
היא לא עצמה עין. תחילה לא שם לב לכך, שהרי שנתה הוטרדה ממנה, כרגיל, ולא היה בזה משום חידוש בעיניו של יהושע. ודאי, גם עייפה היא וחלשה, סבר, וחיזוק בריאותה אחד התנאים לחיזוק רוחהּ (אכן, לימים הסביר לו רופא אחד, הוא הרופא היחידי אליו נזקק, כי אין כל קשר בין מצבה הגופני לבין מעמדה הנפשי; וכי אין כלל חשיבות לכך, אם ינהג בה יחס של אדיבות ורכות ואהבה, או להיפך; אך המציאות בה נתקל וניסיונו הפריכו הנחות אלו; לימים נזדמנה לו גם יצירתו החשובה של הפרופסור ה. ברוּךּ15, שאחד מעיקריה הוא תפקידו של הגורם המוסרי בריפוי – וזו אישרה לו את צדקת הנחותיו הוא). לילותיה לא היו, כאמור, שקטים כלל ועיקר; מיעוט השינה, החשדות התמידיים, החרדה והפחדים שלא הרפו, שפָּרו ורָבוּ, ציורי-הסיוט המבהילים – כל אלה הוסיפו לעייפותה ולחולשתה; הגבירו את האדישות, המֵלַנכּוֹלְיָה, הקדרות. אך אותו לילה גברה חרדתה במיוחד; כמה וכמה פעמים ניתרה מעל יצוּעה, נטלה בידיה את התעודה החדשה, תחליף הֵיתר-השהות, עיינה בה וחזרה ועיינה, בדקה כל תג ותג בה, כל חתימה – גם את חתימת עצמה – ולפתע פרצה בזעקת-תמרורים…
…עתה אני יודעת ברורות, עתה נתגלה לי הכול ושוב לא יעלימו ממני. לא היתר-שהות היא התעודה אשר חתמתי עליה, אלא תעודת הגט. עתה ברור לי הכול – יִבבה. בדרך זה ביקשו הכול להיפטר ממני, אשה אומללה, להמיט עלי את השואה הזאת – והתייפחה בבכי גדול…
לא היה מעצור לדמעות. הילדים התעוררו בחרדה, בכו, טענו לה, שאין אבא זומם, חלילה, רעות עליה, שהוא דואג ונאמן לה ולהם. אף יהושע התחנן והסביר ושידל והרגיע – וגם איים בקול שבור וכאוב:
- הפסיקי את דיבוריך אלה, השומעות אוזניך אשר פיך מדבר? חוסי, רחמי על עצמך ועל הילדים, על ילדיך את, שהרי סופך בית חולים לחולי רוח… התאזרי, התחזקי, התגברי – אני מבקשך ומפלל ומתחנן לפניך, הצילי – קרא בקול רועד. אל מצפונהּ שיוֵוע, אל רגש האֵם שבה התפלל, אל האדם שבה קרא קריאות נואשות (גם עתה, עם ההתפרצות החריפה של הבלתי-רציונאלי אשר בה עוד הבהבו, באור חלוש, זיקים של מצפון ושׂכל ורגש) – לילה שלם נמשך הדין ודברים המר והנמהר הזה.
אך אז הובהר לו לחלוטין, שאכן הגיעה השעה לשובם לארץ - יהי אשר יהיה! שיבה זו – האמין – סופה להבריאהּ, להניח לרוחה ולהחזיר לה, אולי, את האיזון הנפשי, לעודדה ולסייע לה לסילוק חששותיה וספקותיה אחת ולתמיד. הן עצם הנסיעה הביתה, עם הילדים, תשמש הוכחה חותכת, כי לא זמם נגדה רעות, לא נפרד ממנה, לא גזל ממנה את הילדים ולא נמלט עם אהובה בוגדנית… כך האמין יהושע, כך רצה להאמין.
ט. בדרך לארץ ישראל
ואכן, לא יצאו ימים רבים והם עקרו, סוף סוף, מדירה אומללה וקודרת זו – לאחד המקומות בעיבּוּרהּ הנאה של פאריס, בסביבות בָּאלוֵוי ומשם – אל הדרום שפוך האור, ששמים נרחבים פרושׂים עליו, ליד גבול שוויץ, לשבועות מעטים של מרגוע, ערב שובם לישראל.
קדמו לכך טיפולים רבי-יגע למיניהם, קדמו לכך גם מסיבות רבות-הוקרה שחבריו ערכו לגמר פעולתו-שליחותו; היא, דומה, נרגעה קמעה, אך כמקודם הוסיפה ללוות כל צעד שלו בחשדנות ובאי-אמון מעליבים ומדכאים. צריך אדם להיות מצוּייד בסבלנות-סֶלע כדי שלא להגיב בחריפות ובתקיפות, שהרי מָשוּל אתה לאחד שעלוּקה מוצצת בלא הפסק דָמיו על לא עוול בכפיו, לשמור על כבודה, להשיב לה בנחת וביישוב הדעת, להבליג ככל האפשר – ועם זאת לשׂאת גם במשא הפיסי של הדאגה למשפחה בטלטולי הדרכים בנֵכר – וגם לדאוג למעט נחת רוח ובילוּי-זמן לילדים. ומה תענוג גדול לילדים מסיורים וטיולים במקומות חדשים!
ואכן, יהושע לא חסך עמל וטורח, כדי לבקר עם בני ביתו, בכל שעה פנויה וכשרה, במקומות הרבים הראויים לביקור במדינה: ביערות ובגנים, בארמונות ובמוזיאונים, בהצגות ובתערוכות. עיקר כוונתו הייתה, כמובן, פיזור עצבותה ועצבנוּתה של האשה ולעורר בה עניין בנושאים כלליים, דבר העשוי לסייע לה להתגבר על חולשתה ולהשתחרר מהגוּתה המֵלַנכּוֹלית. אהה, כי מאמצים לאין שיעור שיקע באלה הביקורים והסיורים, בהכנות אליהם ובביצוּעם, כי לא על נקלה נעתרה – וכל יציאה מדל"ת אַמוֹתֶיהָ כרוכה היתה בהתגברות על היסוסיה ומעצוריה הפנימיים. ודאי לא היה שמץ של הפלגה בדבריו של יהושע כאשר היה טוען לה, לא אחת, במאמצים של כיבוש לבבהּ, כי את כל אשר לו מוכן הוא ליתן במחיר שלומה ומנוחתהּ; ואילו נתבע, או אז היה בלי היסוסים מסכים שיכרתוּ לו יד או רגל, שיפחיתו ממִניין שנות החיים שנועדו לו ובלבד שייטב לה, ובמילא – לבית, לילדים…
והנה הם בדרום, יחד, בבית אבן בודד, משכּן קיץ בלב עמק גדול מוקף הררי-עַד, שהועמד לרשותם על ידי אחד מידידיו של יהושע לתקופת שהותו שם. הוד טבע נסוך מסביב כחלום-פלאים. מדרונות זרועי יערות עבותים, כפרים שלווים, אגמים חולמים, מעיינות מרפא, שדות עצי אגוז, שבילים רוגעים בלב שדות ירוקים ופרחים, פרחים… ובלילה מנצנצים אורות בין העצים, רומזים מן החווֹת הזרוּעות בהרים, ושלווה עמוקה רגועה וחלוּמה עומדת בכל העמק הנרחב. בסמוך לכאן, בין עצים רמי-קומה ואדירי-נוף, ארמון לשעבר המשמש עתה משכן למוסד חינוך והכשרה לילדים מאפריקה הצפונית בדרכם לארץ ישראל. נעורים ועליצוּת רוננים במוסד הזה ובמשק החקלאי סביבו. עם ילדי המוסד סעדו בני משפחת יהושע, בהם דבקו, בחברתם בילו את השבועות האחרונים עד לצאתם באחד הלילות – מלוּוֵי אהדת חברים וידידים וחיבתם – אל תחנת הרכבת המוליכה חזרה, אל עיר הנמל הגדולה בים התיכון, אל האנייה הישראלית המפליגה משם לחופי ישראל.
שהות קצרה זו בדרום – ולא נאריך בתיאורהּ – השפעתה טובה היתה על האשה, אך לא כדי הבראתה הגמורה (הֲיש הבראה גמורה ומוחלטת לאשה, לאם, בגיל העמידה, במחלת-רֵצִידִיב16 זו?); ולא נאריך גם בתיאורי הדרך חזרה שאף כי היה בה, בלא ספק, הוכחה חותכת לעובדה שהנה הם חוזרים, כולם יחד, לביתם בארץ ישראל – לא הספיקה כדי עקירת החשדות מלִבה ותעתועי דמיונה. עד לרגע ירידתה מן האנייה בחוף ישראל לא האמינה כלל, כי אכן גם היא חוזרת וכי הוא, בעלה, עמה ועם הילדים – לביתם המשותף. כל מעשה, גם זה הנוגע במישרין לקידום הנסיעה וכל הכרוך בה – נתקל כמאז ומתמיד, בחשדות ובחששות התמוהים והמוזרים ביותר. וגם במכונית בה חזרו מן הנמל בחיפה אל הבית, לא פסקה להציק לעצמה ולזולתה: הַאמנם לבית הם חוזרים, הזו הדרך המוליכה אליו?
י. עוד נפש פועלת
וכאן המקום להזכיר עוד נפש פועלת במעגלהּ של דרמה זו, נפש שנשתַלבה – לפרק זמן מסויים – במעגל חייה של האשה, והוסיפה גודש של קדרות ומשקע של מרירות ואכזבה בעולמה.
הוא היה בחור צעיר כבן עשרים וכמה, מחניכיו של יהושע בחוץ לארץ שלעלייתו לארץ ישראל סייע, והבטיח לו לאכסנו בביתו עד לסידוּרו הקבוע. בשנות האֵימים, והוא עוד ילד, נכלא במחנות-ההֶסגר-וההַשְמֵד; בעינויים, בהשפלה, במצוֹק ובסכנת כְּלייה עברו מיטב נעוריו. בבואו לפאריס, לאחר השיחרור, מצא קורת גג אצל קרוב משפחה, ומלוּמד ניסיון חייו החל לחתור – בכל כוח אך ללא הצלחה יתירה – כדי לקנות לעצמו בסיס קיום. הַאמֵן האמין כי בבואו לארץ ישראל, ויפתחו השערים לכל מבוקשי לִבו; ומה גם שהוא, יהושע, נציגה של ארץ ישראל בחוץ לארץ הבטיח לו נאמנה לסייע לו בכל אשר בידו.
בחיפה נפגשו – המשפחה החוזרת והצעיר, העולה החדש, ויחד חזרו לביתם. כסבור היה יהושע, ששהותו של הבחור הצעיר הזה תחת קורת גג ביתו (וביחסה הנאה אליו של רעייתו לא הטיל ספק) – יחד עם עצם החזרה לבית במולדת, יצטרפו יחד בחוויה מרגיעה, מעודדת ומנחמת שתחזק את האשה הסובלת. כי מה מעודד יותר – מאשר היכולת להביא עידוד לזולת? אך מרה היתה אכזבתו וטעותו.
הוברר, כי שהותו של הבחור בבית הזה, בדומה לכל דבר שהעלה בזיכרונה את היותה בחוץ לארץ (דבר שיהושע נמנע היה מלהזכירו), השפעתו שלילית ומדכאת היתה. ומה גם שהצעיר דְנַן, אף שהיה עד לכל המתרחש בבית וראה את האשה מוכת הצער והסבל בייסוריה שלא העלו אֲרוּכָה – לא נתן כלל דעתו לכך; הוא היה מנצל את הבית לטובתו ולהנאתו ככל שהשׂיגה ידו, מָשָל כאילו חבוּ לו חוב וכאחד העושה בשלו עשה ברשות זולתו, כבן יחיד התובע מכֻּלֵּי עָלְמָא, מכל העולם, והוא עצמו אין הוא נתבע לשום דבר.
ובמוחה של האשה החל להצטייר ולהתגבש סיוט חדש: אין זאת אלא שבן מאומץ הוא של יהושע, שבא לרשת את מקומה ואת ביתה ואת ילדיה! שכן אחרת כיצד יתכן הדבר, שהוא, בעלה, יציע את משכּבוֹ על הרצפה ואילו הבחור הצעיר ישכב על מיטתו הרְפוּדה? ודאי שטוב לב הוא, אבל עד כדי כך? והבחור עצמו עשה כל שהיה בידו לחיזוקו של החשד.
יהושע הבין למצב, אף התקומם נגד הצעיר, אשר הפָּרָזִיטִיוּת, הטַפִּילוּת, היתה חלק מישוּתו ותאוות ההנאה עיקר גדול בחייו, אך הן לא יגרשוֹ מן הבית! כמה יגיעות יגע במילוי צרכיו ובסידורו בעבודה, אך הוא דחה הכול. מה לו עבודה כשהיא, הרעייה, פורסת לו מלַחמהּ ומשרתת אותו – גם בשעות דיכאונה החמור ביותר, גם כאשר טיפת מים אינה באה אל פיה ולילות שלמים אינה עוצמת עין. המתרחש נגע גם ללבם של הילדים, אך כולם לא העירו דבר. עד שבא הזמן ויהושע רמז לו, לבחור, שהנה מן הראוי לו שיחפש לעצמו מקום מגורים אחר, נוח יותר, הן עיניו הרואות האשה דועכת מיום ליום והדוחק גדול – איך תשׂא האשה החולה גם את טורחוֹ ומשׂאו? ודאי, אין עינו צרה במזונותיו שהוא אוכל על שולחנו ולא בשאר צרכיו שהוא מספקם, אך מצבה הן חמור ומחמיר מאז שובם מחוץ לארץ…
יא. אֲפֵלת המֵלַנכּוליה
אכן, אשר לא יָגוֹר בא לו. היא שקעה צללה לתהומות מחשכים של מלַנכּוֹליה מוחלטת, של התרופפות רוחנית וגופנית, של התנדפוּת כל רצון חיים וכושר עשייה – על אף דבקותה בילדיה לא היה לאל ידה לעשות דבר גם למענם וגם בראותה אותם במחסורם ובמצוקתם – לא שעתה אליהם. ואין צריך לומר, שלא התערבה בין הבריות. מרוב נחיתוּת והתבּטלוּת עצמית בוֹשה להראות פניה לפני שכנים ומכּרים, לשוחח עם אנשים, ומה גם לטרוח בכל הדרוש לקיום הבית שירד מטה מטה – ועד משבר הגיע. אוכל כמעט לא בא אל פיה. שעות ארוכות היה יהושע גוחן לידה, מפציר בה ומתחנן לפניה שתשים כפית תה או חלב אל בין שפתיה הצרוּבות ולא אחת ניסה לעשות זאת בכוח. אך היא היתה יושבת בלא ניע, בעיניים בוהות ותוהות נעוצות בחלל, שקועה במחשבות-לא-מחשבות, כאילמת וכנזוּפה, ולא היתה שועה גם להפצרות ילדיה.
עתים, תוך התעוררות קצרה, או בלילות כאשר שכב לידה, עוקב אחריה בלב חרד ומגפף ומלטף איבריה, היתה מבקשתוֹ בקול שבור לבל יזניח את הילדים, שידאג להם; שכן עם כל התמוטטותה הנפשית המוחלטת לא פסה דאגתה להם, והַבֵן הבינה מה צפוי להם, אם היא תכרע ביום מן הימים. ופעם – בשעה של ערפּול גמור של ההכרה – נתעוררה משנתה בחרדה ו“קובלנה” בפיה:
- מה ראה לשרוף את הילדים חיים, מה רצונו מהם?
הוא לא ענה לה לדבריה, אך ביקש להרגיעה ובלבו חשב, שאין זה אלא הֵד משובש של חרדתהּ לילדים נוכח מצבה היא. היא הבינה גם למצבה, תלתה את קולר אחריוּת שִברונה בקשיי חייה המרובים מאז עלייתה לארץ, בחוסר תשומת לב מספקת מצדו אליה כל השנים – וטענה אף שלא טיפלו בה ואין מטפלים בה כעת, שהרי מצויות ודאי בימינו תרופות שבידן להציל בני-אדם. היה זה קול תחנונים חלוש של אדם המבקש שיעשו להצלתו, ואין הוא יודע, כי תנאי ראשון להצלתו הוא נכונוּת עצמו ומאמצי עצמו להבריא. היא לא ציינה במפורש את חולשת דעתה, אך ניכר היה מדבריה שאין היא מעלימה עין ממנה. היא זכרה כל פרט מעברהּ, מחייה המשותפים עמו, עד לדִקדוקים הדקים ביותר, משָל כאילו עתה נזרע עליהם אור חדש – מצבים משכבר הימים כאילו קמו עתה לתחייה בחיי רוחה. ועם כל הקוּבלנוֹת היתה מוסיפה, שהיא מלאה הוקרה ליהושע על כל אשר עשה ועושה למענה, מעריכה את רוב מאמציו למענה, אך לגבי דידה החיים עצמם כל טעמם פג ועניין אין לה בהם – מוטב, איפוא, שתסיימם ולא תהיה טורח על כתפי זולתה - - -
והשיחות הללו אחר לילות-העבודה במאפייה, שעברו על יהושע בנשימת עָמָל רצופה ומתוחה – גם לאחר שהבחור עזב את הבית! המכונית המביאה אותו עד לפתח ביתו רועשת עם כניסתה לרחוב השקוע בשנת, בדְמי-של-לאחר-חצות. הוא פותח בשקט את דלת הבית, אך היא עודה ערה, מחכה לו. לילה לילה – ותירוץ חדש בפיה. דאגה לו. חרדה לו. ייסורי מצפון יסרוּהָ שמא הֵרעה לו, שמא הכאיבה לו בדיבור פה ולא הניחו לה להירדם. מה טרח, מה רגז, מה התחנן לפניה לבל תצפה לו, ערה, עד לבואו. הן זה גורלם של פועלי אפייה, בדומה לזה של עובדי לילה רבים, והרי למוֹתָר הוא להסביר לה מה רב הערך הנודע כיום, בשנות הדוחק והשוק השחור המשתולל, להבטחת הלחם בזמנו לעובדים. הן היא קראה ודאי (מה טרח להמציא לה עיתונים וספרים, לעוררהּ לקריאתם, להעירה על נושאים שונים) את התלונות על טיב הלחם שנתפרסמו בעיתונים. ומי יעמוד בפֶּרץ אם לא המאפייה הקוֹאוֹפֶּרָטיבית הגדולה?
וכך שוטפת שיחתם על אף השעה המאוחרת, על אף העייפות הנסוכה באיבריו. יהושע גובר על קורי השינה הנאחזים בעפעפיו, מתאמץ לשלוט ברוחו ולהשיב לשאלותיה. הוא כבר למד להקדים ולספר לה – כדי למנוע שאלות טורדות ומציקות – שאין הוא משתהה דקה אחת מעבר לשעת גמר העבודה; הן היא היודעת שאין הוא מבקר בנשפֵי-חשק-וריקודים, שאין הוא שׂם בכוס עינו ולא במשחקי קלפים חלקוֹ. ובכלל, מה צרכים ומה משאלות לו זולתי אושרהּ ואושר הילדים? אמנם, קשה העבודה בלילות, בסמוך לתנורים הלוהטים, בהמולה המתמדת, במחסור הקמח, ביחסים שהם לעתים מסוכסכים, אך גם צד של חיוב בה; היא מניחה לו שעות חופשה רבות ביום (אויה לה, לחופשה זו!), שאז הוא נמצא עמה יחד, מסייע לה ככל שידו מגעת ועומד לימינה בימים קשים אלה של חרדות מלחמה ומָצוֹק, בל תעמוד יחידה במערכת הקיום הקשה. איזהו עשיר ומאושר ומכובד – הוא מסביר לה – כל המסתפק במועט, כל השמח בחלקו. אין לקנא באחרים, אין טעם וצדק בקנאה, שהרי כל אדם ומנת ייסוריו המיוחדים. העיקר, שחיינו טהורים והוגנים – ובעמלנו המשותף אנו מקיימים את הבית והילדים. אל הַטְעָמַת הדגשת יסוֹד השותפוּת הזאת וערכה בקיום הבית ובחינוך הילדים – חזר לא אחת ושיננוֹ רבות באוזניה, להניח דעתה, להרים חשיבוּתה בעיני עצמה.
והן לא אחת היא העידה על עצמה:
- יודעת אני, כי פוקדים אותי מזמן לזמן רעיונות תפלים, דמיונות אוויליים ורגעים של חולשת דעת ורצון. מה אעשה ואין בכוחי לגבור עליהם?
הנה היא מאזינה לפרקי מוסיקה ושיר ברדיו (מה טרח שתאזין להם, האמין בהשפעתם הטובה) – צלילים ערבים, מרגיעים, שופעי חסד. האזיני – אומר לה יהושע – לשיר הזה: אַ יידישע מאמע, ומפליג תוך כדי כך במשמעותו של מושג זה וכל כוונתו להעמידהּ על אחריותהּ היא כאם לילדיה ולביתה – וממילא לעצמה. ראי – הוא טוען לה – משפחתך כמשפחתי עלו בלהבות, נִכרתו בידי זֵדים – נפש לא נותרה. רציפות משפחותינו נותקה. ואנו כאן, בארץ הזאת, מבראשית התחלנו, משָל לרוֹבִינְזוֹנים17, משָל לגיבורי “ברכת האדמה”18. בידינו ובזֵיעתנו הִשׂגנו כל אשר לנו, למען הילדים, למען עתידם. הוא כאילו משׂיח לפניה את הגוּתו, אך מגמתו, כמובן, להחדיר בה הכרת אחריות וכבוד עצמי, שהם מן היסודות הבונים אדם, אדם חולה קל וחומר.
אך כל הסברה וכל מאמץ לא הועילו; המצב החמיר והלך לאין יֶשַע, לאין תקנה.
יב. המרד בעֲצַת רופא
הרופא אשר אליו נזקק וממנו ציפה ליֶשע ולרווחה - איכזבוֹ כליל, עוד ידובר ברופא זה ועתה רק נעיר, כי פעם רמז לו, ליהושע, כבדרך אגב, כי המחלה הממארת הזאת – הסְכיזוֹפרֶניה – אפשר ותיעלם מעצמה בעבוֹר רעייתו את סף “הגיל המסוכן”; אולם עד אז נותרו לה, לאשה-האֵם, יותר מעשר שנות חיים; והילדים קטנים ורכים, ילדים-ציצים, העולים כפורחים מבלי דעת האסון אשר פּגעָם – איך לקיימם עד אז? האם לא יתמוטט ביתו, וילדיו האם לא יתיַתמוּ בחייו אם יציית לו, לרופא, ויזדקק לאותו האמצעי אשר כה התקומם נגדו, ואשר גם רבים וכן טובים יעצוּהו לנקוט בו, היינו: להכניס את רעיית נעוריו לבית חולים לחולי רוח.
היֹה הדבר בעיניו כאילו נגזר עליו לקפח במו ידיו את חייה ואת חיי ילדיו; היה ברור לו, לאין ספק, כי ברגע כניסתה בשערי המוסד ההוא – אבודה היא לתמיד, ושוב לא תצא ממנו; וגם לאחר שעמד פעם ופעמיים – בשעות של ייאוש מוחלט לעשות מעשה זה, נרתע ברגע האחרון ממש; וכאשר הוקל שוב מצבה קמעה גמלה בו ההחלטה הנחרצת: זאת לא יעשה; במו ידיו לא יקבּרֶנָה חיים אלא אם כן יכבה כליל זיק תקווה אחרון, לאחר ייאוש…
אכן, בהחלטתו זאת הִמרה דעת רבים. גם קרובים וידידים, רובם דורשי שלומו וטובתו ובכללם אחות רעייתו (האהובה פחות עליה) ומיעוטם, שחששו לתמוּטתוֹ של הבית אשר האֵם, יסוד היסודות שלו, לקתה כה קשה וביקשו לאחוז הרע במיעוּטו. הוא הִמרה את דעת כולם, ורק לקול לבו ומצפונו וללַחש האִינטוּאִיציָה והאמונה הפנימית שלו בלבד שעה, ואין צריך לומר שהִמרה את דעת הרופא ההוא, בעל הסמכות המדעית הגדולה.
אכן, גם אל הרופא ההוא בא באמצעות אחות רעייתו, האהובה פחות עליה מנעוריה. היא, האחות, הכירה אותו סמוך לעלייתו, לאחר נדוּדי שנות המלחמה, מוינה, עירו של פרויד שם יצק מים על ידי תלמידיו, דרך ברית המועצות והמחנות בגרמניה – שלאחר-הצורר-הנאצי. נמוך קומה, רעמת שׂיבה עוטַרתוֹ ועיניו שיפודי-אש לוהטים נוצצים. אליו בא יהושע עם רעייתו ואחותה לביקור. קצר היה הביקור וקצרה הימנו השיחה – שאלות ותשובות שגורות כמעט. ואחר-כך פסק:
עמוקות חדרה בה הסְכיזוֹפרֶניה, ואין מוצא אלא בית החולים לחולי רוח.
אין לחשוש מפני בית החולים הזה – המשיך והסביר (הוא עצמו שימש תחילה רופא בו). שיטות הריפוי חדישות הן - עיקרן הטיפול הסוציאלי וההשפעה החברתית-הרוחנית (בדיוק בימים ההם נתפרסם באחד העיתונים מאמר בנושא זה, על שיטות הריפוי החדישות והישׂגיהן; כמה דיבר ללבו של יהושע מאמר זה, כל שורה שבו, כל ביטוי שבו). ודאי, נוקטים גם באמצעִי פִיסיוֹ-תֵירָאפִּי, היינו בשיטת הלם החשמל הנוטל כמו בבת-אחת את כוח הזיכרון ומחזיר את החולה לאיתנו. אך לעולם אין וודאות בתוצאותיו. הוא עצמו, לאחר שבדקהּ, אין בידו להבטיח רפואה שלימה, כשם שאין זה מן הנמנע, שגם מחוץ לכותלי בית החולים – בתנאים מסוימים נוחים – תחלוף המחלה מעצמה. אך זו עצתו הנאמנה, זו החלטתו הנחרצת – להכניסה לבית-החולים, וזולת זה אין בפיו דבר ואין לו עצַת בֵּינַיים ולא תרופת-ארעי כנגד מיחושי הראש התדירים ונדודי השינה ושאר חֶזיונות-הלוואי…
משהֵעז לחזור – בקול נדכא, קול-לא-לוֹ – ולשאול, מה טעם לנתק אשה זו מבעלה ומילדיה ולהעבירה לבית החולים, אם אין כל וודאות בהצלחה, השיב וריטוּן חילחל דבריו:
- כבר מורגל אני שפַּציֶינְטִים מטוּפלים יראו עצמם בקיאים ממני, חכמים ונבונים ממני, אך אני איני כועס, איני רוגז עליהם. ודאי שאין ודאות בריפוייה, כשם שאפשר והמחלה תחלוף אולי מעצמה גם ללא טיפול רפואי וללא השגחה מיוחדת – חזר והטעים; אך הוא, בתור רופא, תפקידו להזהיר: גם האחוז של אי-צלילות-הדעת אשר בה עלול, ברגע של התגברוּתו, לגרום אסון; עלולה החולה ברגע של האפלת תודעתהּ, לשחוט ילדיה, לשלוח אש בביתה… האִם “רוטשילד” הם שיְקַיים את רעייתו בביתו ויבטיח לה סעד ופיקוח מתמיד ונאמן כדרוש לה וטיפול קֶבע? האם יקבע לה מקום בארמון וישׂכור לה מטפלות – הִיתל – והוא אינו אלא עובד במאפייה, עובד בלילות ומיוגע בימים… ועיקרו של דבר: אין הוא, הרופא, רוצה ליטול על עצמו את האחריות, חובתו להזהיר…
כזאת היתה הדִיאַגנוֹזָה האבחנה, אך יהושע, כאמור, מָרד בה ולא ציית לעצת המומחה.
והוא חזר עם רעייתו לביתו – הוא חזר אל הקרב הממושך, הנואש, מצוּייד בעקשנות, בסבלנות, בנכונוּת סֵבל לעמוד עד הסוף בהתמודדות עם החַיה הרעה, בהתמודדות האדם – עם הגורל.
יג. עם לידת הילד השלישי
רק עתה, לאחר שהוברר לו, ליהושע, כי אכן דבקו בה, ברעייתו, גילוייה החמורים של מחלת-הנפש, כאילו נזרע אור חדש על כל שנות חייהם המשותפים עד עתה; מאז הכירהּ, לפני שנים רבות בחוץ לארץ, דרך כל גלגולי חייהם במולדת, ועד למעמד הזה. הוברר לו (אשר סיפרה האחות לרופא ואשר העלימו ממנו עד עתה), כי בנעוריה, והיא כבת ארבע-עשרה – חמש- עשרה, נתגלתה אצלה חולשת-רוח וחולשת-דעת; הוריה שנחרדו עשו מיד, ככל שידם השׂיגה, למנוע את התרחבותה של המחלה והחמרתה; הטיפול הרפואי פעל את שלו, אך נראה שלא עקר כליל את המחלה שנעוֹרה עתה – לאחר עשרות בשנים – מחדש וביתר עוז. בעמקי הנפש נותרו, ודאי, שְיָרֶיהָ, שורשי-יַבּלית זעירים סמויים מן העין, הנלפתים באין רואים ביסודות החיים, מבצבצים ועולים לאחר כל עקירה ומסתערים אל כל פורֶה ומֵניב – לכָלותו.
רק עתה הבין את התנהגותה המוזרה במקרים רבים ושונים; רק עתה תפש והשׂיג, כי היה בידו – אילו ידע זאת מראש – לחזק בה את כוחות ההתנגדות למחלה, ביתר עידוד וסעד ואהבה, ולא היה מתרעם על זרוּת הליכותיה התמוהות, הבלתי-מובנות לעתים; כי גורלה של הסְכיזוֹפרֶניה היה אולי במידה גדולה, ואולי מכרעת, בידו, ביחסו הוא אליה ובהתנהגותו הוא עמה. אולם הוא לא ידע דבר על קיום המחלה. לא אחת פצעהּ והכאיב לה ושׂרט ברקמה העדינה והענוגה של חיי רוחה – וגם אם צדק בריבו עמה, האם לא הֵרע לה? ואפשר כי מאמציו העל-אנושיים עתה, תוך הקרבה עצמית מוחלטת, לתקן ולרפא ולהיטיב עמה, אינם אלא – אולי בלא-יודעים – מגילוּיי תגובתו של המצפון המוחרד המבקש תיקון ופיצוי… אך האם היתה זאת אשמתו שלא העירו את אוזנו על אשר נתרחש עמה, לפני שנים רבות, הן בחזקת עיוור היה ששׂמו לפניו מכשול…
אילו ידע, אפשר והיה נוהג עמה אחרת גם אז, כאשר הרתה לו בשלישית את בן-הזקונים היקר והחמוד אשר עליו, ובעיקר עליו, הוּנפה עתה חרב השכול והיַתמוּת. כמה מאמצים שיקע אז בניסיון להסביר לה, שאין בידם לכלכל ולחנך ילד שלישי אלא אם כן יקוּפחו שני הילדים שקדמו; והעיקר, שאין הדבר בכוחה היא לגדל שלושה ילדים ולספק מלוא צרכיהם. אך היא עמדה בכל תוקף על דעתה והחלטתה – את פרי רחמהּ לא תשחית, לא תְכַלה חיי אדם בעוּבּרם, אף טיפת חיים כביכול. הן עצם הריונה, רצונה ללדת עוד ילד ממנו היה, במידה מכרעת, פרי חששותיה – תולֶדֶת מחלתה – שיום מימים יעזבֶנָּה, ואפשר כי בדרך זה תִקשרוֹֹ אל עצמה. כי מה חֵפץ לו, המשׂכיל והמצליח בחיים, באשה הפשוטה ומעוטת-ההשׂכלה? הנחיתוּת שאכלה בה חיפשה אחיזת-עגינה, מָגן ושריון. והיא נלחמה על פרי בטנהּ והתנגדה – גם כאשר רגז וכעס ואיים לעזבהּ – לסלק את הזרע המַפרה.
ופעם, במצוקת רוחה, קמה ונסעה אל אחת מאחיותיה אשר בכפר (האחות האהובה עליה מימי ילדותה) – וימים אחדים לא חזרה. יהושע נסע אליה – ושוב נתגלגלו הדברים בנושא הזה. שניהם טענו טענותיהם, מבוּיישים קמעה, באוזני האחות. ודאי שהיה יסוד של הִגיון חסר-פְּניות בדבריו; ודאי שהיה יסוד של אמת נפשית עמוקה בדבריה; אך לעמק השווה לא הגיעו.
משעזב, לפנות בוקר, את הכפר, ממהר לאוטובוס בדרכו העירה, ליווּהו על הכביש שני זוגות עיניים חרדות, בהוּלות, תמהות קמעה, כשואלות: ובכן, הידוע לך, כי גורלה בידיך? היא, הרעייה, שתקה כדרכה, כמִתבַּטלת בפניו, כונסת בתוך עצמה את מְרי לִבה ומְרי שׂיחה (אכן, היא היתה מרבה לשתוק, אולם לא אחת, בעיקר בלילות – עם שובו של יהושע מן המאפייה, היתה היא מתלוננת וקובלת על מיעוט דיבורו הוא עמה, על שאינו מספר לה מעיסוקיו ומשׂיח לפניה מענייניו ומכניסה בסוד ידיעתם, על שאינו קורא לפניה מן הספרים בהם הוא קורא ותמיד שקוע בניירותיו וכה מעט נותן דעתו עליה). שתיקתה ומבטה על הכביש באותו בוקר ליווהו שנים רבות – דוּמם נשׂאם בנפשו.
בבוא שעתה ילדה, בכאבים רבים, כאבי גוף ונפש, את הילד השלישי. כאז, עם הולדת הבכור, לא הכבידה על יהושע ולא תבעה ממנו דבר. לעת ערב כיבדה את הבית, הניחה ארוחת ערב ליהושע – ותיסע לבית החולים. במעמד מכּרים וידידים מועטים נימול הילד, בבית החולים הפרטי ליולדות, בשכונה, ומשם הביאהּ לביתו וטיפל בה ברוב מסירות – ושום שינוי של ממש לא הבחין בהתנהגותה. אותה האם השקוּדה על ביתה, שביתה וילדיה תמצית חייה, והוא שוב לא העלה על דל שפתיו את טינתו.
אבל עתה שוב אין ספק בידו, כי התנהגותו אז, בשעת הריונה, שתקוות כה רבות קשרה בו וסִלסַלתָן וטִיפַּחתן בדִמיונה, היה אחד הגורמים הקובעים בהתעוֹררוּתה מחדש של הסכיזוֹפרניה. ושעה כשֵרה לה, למחלה זו – התקופה שעם הלידה השלישית.
יד. בהִתמודדוּת עם הגורל
אך את העבר אין למחוק. הוא כתוב בכתב של דם ודמעות במגילת חייו. אולם גם עתה, עם החמרת מצבה של האשה הוסיף יהושע לעמוד במִרדו והתקומם נגד הפתרון המוּצע, המאוּשש לכאורה על אַדנֵי ההיגיון והניסיון– בית החולים לחולי הרוח. הובלתהּ למוסד זה היתה בעיניו כהוֹבלת אדם אומלל ומוכּה-גורל לבית השחיטה ממש. אפשר – כך סבר– לא תסרב ולא תתנגד ותלך אחריו בעיניים עצומות ככל אשר יורה לה, אך דווקא חולשת רצונה ושִברונה הגבירו עוד יותר את התנגדותו. בָּרי לו, שהוא לא יעמוד בזה, כשם שבָּרי לו, ששוב לא תשוב משם. לא אחת נִקווּ בחשאי בעיניו דמעות נוכח האפשרות הזאת, משָל כאילו אנוס היה לקָברה חיים…
כל מקורות רחמי-האדם, כל מהות האדם אשר בו בנקודה אחת זו נִתקפלו, במְרִי נגד החלטתו של הרופא ובנכונוּתו לשאת בגורלו דוּמם עד תום. הרהורי אשמה עצמית כססו בו. גם אם חטאתי ופשעתי – כה התייפח בעמקי לבו – מה אשמו הילדים הרכים האלה, שהיַתמוּת נגזרה עליהם, ובשחר חייהם חשך עליהם עולמם? הן כְּליה וניווּן צפויים להם אם אמנם אנוסה תהא האשה לבלות אחרית ימיה בבית חולים זה. הוא לא יחזיק מעמד בכוחות עצמו, לכלכל את הבית ולדאוג לצרכי היום יום של הילדים ולספק מחסורם ולשַמש גם אם אוהבת ודואגת – ומה גם שעליו לעמול קשה בלילות, בקוֹאוֹפּרטיב לאפייה שהוא מהאחראים להנהלתו ועל העבודה בו קיוּמו וקיום ילדיו.
היו אלה ליהושע שבועות מרים מאוד, חסרי תקווה ותוחלת, חסרי מוצא ותושייה. שום זיק אור לא נסתמן באופק חייו, שום סיכוי של מוצא וישע. אבוד, הכול אבוד! רק נס בלתי-צפוי, בלתי-מובן, בלתי-מושׂג עשוי אולי לחלצו מן התהום האיומה, האפלה, אך הנס בושש לבוא! חרד היה באותם הימים להניחהּ רגע לבדה, עם הילדים, ויותר חרד היה להניחה לבדה בלילות, עם צאתו לעבודה – והיא מתפּתלת בייסורי רוחה ושיגיוֹנותיה משתוללים במוחה והיא מחטטת בפצעי עצמה וצפוייה, כדברי הרופא, להתפרצויות בלתי-שפויות שסכנה בהן לעצמה ולזולתה. והן הרופא אמר לו בפירוש, שאין להניחה לבדה עם הילדים, כי היא עצמה זקוקה לטיפול-קבע – שיאכילוּהָ וישקוּה וילבישוּה ויעמדו לימינה…
משכָּלו כל הקִצִין, משאזלו כמעט כליל כוחותיו ועם זה אָפַס כל סיכוי לשינוי לטובה; הבית צנח ירד והעזובה נערמה בכל פינה ואימת המפולת הגמורה עמדה בה; הילדים התפלשו ימים תמימים ברחוב, מוזנחים ומורעבים, באין דואג, הבין יהושע, כי חָשך עליו עולמו – ועליו, באין ברירה, להיכנע לעצת הרופא. מעם כל הילדים, מחמדיו, לא ייפרד; את הגדולים שבהם יקיים עמו יחד ככל שתשׂיג ידו, רק את בן הזקונים הרך, הטעון טיפול אימהי שלם – אותו ישתדל לסדר במוסד.
אך כיצד מטפלים בהכנסתה של האשה לבית החולים ובסידורו של התינוק במוסד, ובידו אין אף לזוז רגע ממנה ומן הבית שכל עומסם רובץ עתה עליו ורק עליו? והטיפול הזה הן כרוך בסידורים מרובים, וגם מקום פנוי בבית החולים אין ויש לחכות זמן ממושך עד שיתפנה. עמד יהושע והביא את אשתו עם הילד הקטן אל אחותה הנשואה של אשתו אשר בכפר – ולוּ גם לפרק זמן קצר – עד שיעלה בידו להכין את דבר העברתהּ לבית החולים.
יהושע נשאר לבדו עם שני ילדיו הגדולים יותר ונחלץ, בקדחתנוּת, להסדר ענייניו הכאובים. הקושי העיקרי שעמד בפניו – הוא הקושי להתגבר על עצמו, על רִפיונו הפנימי, על היסוסיו. הוא אימץ את כל כוחות רוחו, ניסה להרגיע עצמו, להֵעָגן בחובת האחריות המוטלת עליו לגבי האשה והילדים. בתוקף רב נלחם בתחושת הבושה שפִּעפעה בו. מה בושה היא– טען לעצמו – מחלה היא, אסון, טרגדיה – ועליו להילחם באסון כל עוד הנשמה בקרבו ולא לכרוע.
משבא אל הפקיד הממונה על סידור העניינים הכרוכים בהעברה לבית החולים – נעתקו המילים מפיו. דמעות חנקו את גרונו. הפתק הדרוש בכיסו (היא היתה מרבה לחטט בכיסיו ולעיין בניירותיו), חמק חזר יהושע, חיוור כסיד, לביתו. מעתה שׂומה היה עליו לחכות לקבלת הודעה מבית החולים על היום בו יתפנה מקום בשבילה.
בסופו של אותו שבוע נסע בלב שבור – עם הילדים המבוגרים יותר, לבקרהּ. הוא מנסה להעמיד פני נוסע רגיל, לכבוש בלבו את הרגשותיו, לטשטש כל סימן לצער הגואה בתוכו. רק לעתים, מבלי משׂים, צונח ראשו בין כַּפָּיו, עיניו נעצמות – ויבבה גדולה אילמת מתייפחת בקרבו. האוטובוס ממהר בכביש, לידו הילדים שאינם מרגישים במתחולל בקִרבו – שמחים וצוהלים. הנה התחנה הסופית, מכאן ואילך מרחק של מאתיים פסיעה אל הבית. הילדים רצים אצים קדימה, לפגוש את אמם ואחיהם הקטון, ואילו הוא מפסיע בכבדוּת לאִטו, עמוס צרורות ותשוּרות, עמוס דאגות וחששות. אך ראה זה פלא! הוא לא רצה להאמין למראה עיניו, מה רב השינוי שנתחולל בה במשך השבוע האחד הזה, עד לבלי הַכר! אפשר השפעת הסביבה היא, אפשר השפעת האחות האהובה עליה מנעוריה, הנאמנה עליה, שחיזקה בה את רצון החיים, אך עובדה היא – שמים שנִטהרוּ לאחר סופה איומה! משמַע, יש נקודת אור, יש נקודת חיוב, יש נקודת אחיזה בחיי הנפש שלה שממנה פתח תקווה. אולי יהיה שׂכר לעקשנותו ולמסירותו?
אילו אפשר היה להניחה זמן ממושך יותר בכפר, אפשר והיה זה מוצא ופתרון. אך האחות עצמה חלושה ומטופלת בילדים רכים ועמוסה עבודה רבה – איך תיטול על עצמה תוספת עול? הוא, יהושע, לא יציע לה זאת, אלא אם כן תתעורר לכך בעצמה. גם היא מבינה שיש הצלה לאחותה, רוצה בכל לִבה בישוּעתהּ – ושלא בדומה לאחותה השנייה התנגדה היא כל הזמן להכנסתה לבית החולים, היינו לדרך ההִתנגדות הקלה. היא לא אמרה נואש. היא עודדה גם אותו. עיניו הרואות: עצם המגע עמה היה לאשתו לטובה. אך הנה בא הוא עם הילדים - ועם בואם נתעורר בה, באשה החולה, הרצון לחזור לביתה; שוב אין היא זקוקה, לדבריה, לשום טיפול ועזרה – עצם העזרה היא לה כאות נחיתוּת וחולשה – היא תחזור, כך היא טוענת, ותדאג לכול, כאשר היה מימים ימימה.
טו. רְצִידִיב19
והם חזרו. ודאי שחל שיפור גדול וחשוב במצבה, אך אין לומר, כמובן, שחזרה כליל לאיתנה, לשלמות הנפש. עם זאת לא היה גבול לשמחת לבו ולאושרו של יהושע, והרגשה חדשה החלה כובשתוֹ, הרגשת אדם שניצול מתְמוּטָה מוחלטת, ורבה היתה הכרת החסד על מעשה ההצלה הגדול של ביתו ושל הילדים. אולי ירחם – חשב – וסרה מעליו הרעה הגדולה הזאת, ולוּ רק עד לזמן בו יגדלו הילדים ולא יוּפקרוּ לשינֵי השְׁכוֹל ולרחמי הזולת! עתה יפיק מעצמו כל קורט של כוח ומאמץ, יאמץ עצמו עוד יותר, כדי לסייע בידה להתקדם ממחוז הסְכיזוֹפרֶניה אל מחוז החיים התקינים, ואולי לא ייאלץ לחזור שוב ולהֵעגן באותו עוגן מאויים אשר הרופא הציעוֹ לו.
אך לא זמן רב ארכה שמחת לבו של יהושע. לא יצאו שבועות מרובים ושמֵי חייו נתקדרו שוב חַשרַת עבים חורשי רע, זועפים, מאיימים כאשר לא ידעם עד עתה. בשׂורה רעה בישׂרו לו עבים אלה, שֶבר מלא ניבאו לו. שוב חזרה וביתר שׂאת נעוֹרה הסכיזוֹפרֶניה, המפלצת הארורה, שאין תרופה לה ואין כלי נשק להילחם בה, שוב היא מתנכלת לו ולביתו בחֵימה שפוכה, ללא רַחם, נטולת טעם, חסרת פשר. אהה, כי היו אלה ימים לאין שׂאֵת, רווּיים תוגה וצער ותחושה של אובדן מוחלט, ימים של מאבק שעה שעה עם הייאוש, עם השכול, עם האימה, תוך מאמצים לקיים את הילדים ולגונן עליהם – ועם זאת להוסיף ולהצניע את האסון מן הרבים, לבל יבוּלע קודם כל לה, לאשה מוכת הגורל עצמה, שעד עתה לא העלה בפניה על דל שפתיו את מחלתה, ולהיפך: לא פסק לנחמהּ ולעודדה ולהאיר לה פנים ולהסביר, שאין לך אדם שאינו לוקה במֵחוּשים שונים וסופו שגובר עליהם באימוץ הרצון ובאמונה ובאהבת החיים ובתִגבורת כל כוחות החיוב והטוב.
הרי אמו שלו – נוהג יהושע לספר לה – מה ייסורים ולא נתייסרה בהם, ואף על פי כן לא נשבר כוח-החיים הכביר ששכן בגופה הדל! וכבר ראינו חסוני-גוף שנשברו במהלומות גורל, ואילו חלושי-גֵו שעמדו במצוקות החמורות ביותר, שְׁמַע מִינֵהּ20 – גדולה יכולתם של כוחות נפש להדביר חולשות רוח ואופי. והן בה – הוא מוסיף וטוען לה - צפוּן מכל הטוב הזה: אהבת האֵם ותחושת האחריות וסגולות אדם תרוֹמיוֹת – מסירות ונכונות הקרבה וצניעות ויושר. אפשר אלה הם תנאים מוקדמים ומסייעים להתגברותה על מחלתהּ – הוא הוגה.
אך הפעם, כאמור, הכזיב הכול. כנֵר דעכה, לעיניו, יום יום, שלד עצמוֹת היתה שכל שׂריד חִיוּניוּת נסחט ממנו, שהֶעלתה עצמה על מוֹקדֵי ייסורי רוחה – ומה רבו הפעם הדיבורים התפלים, הבלתי שפויים, הבוהים והמעורפלים, שעל אף הכול היה קשר פנימי חלוש ביניהם. אין היא נותנת דעתה על כל הנעשה סביבה, אין היא נענית לילדיה, מקרן זווית אחת בחדר תפסע אל קרן זווית שנייה, קודרת, מהורהרת, מֵלַנכּוֹלית, אצבעותיה מגרדות עד זוב דם, בשיער, ברַקות. גירוד חולני זה סימן מובהק היה למִתחהּ העולה של הסכיזוֹפרֶניה. אלה שראוּהָ בכך אף הם נואשו הפעם – שוב אין תקווה, חרצו משפטם, ובקושי עצרו דמעה. יש מי שמרחם עליהם, ולעת ערב פותח חרש הדלת ומביא עמו קדירה ובה מעט תבשיל חם לילדים… יש המנסה להאכילהּ בכוח כף מרק, להחיות נפשה. אך לכול ברור, לא זה בלבד שפסו תקוות לרפאהּ, להשיבה לאיתנה בבית, אלא אף לקיימהּ פשוטו כמשמעו: כל התנאים הדרושים לכך חסרו. הוא, יהושע, אין בידו לעמוד בכל אלה – והילדים שאינם מבינים פשר התנהגותה המוזרה של האם – תובעים את שלהם, מציקים בלא הרף, מתייפחים – והם מוזנחים ועזובים לאין דואג. ודאי, גם הם עוזרים ככל שידם הקטנה מגעת לאב הנאבק במערכה הכבדה, אך ילדים הם ואין לנתקם כליל ממִשחקיהם ומלימודיהם. והחמור מכל: אין להניחהּ לרגע לבדה; אין היא מדברת אל איש; אין היא פותחת דלת הבית לדופקים עליה; בר מינן חי, צִילו של אדם, הוא המהלך בבית, צל של אם ועקרת בית, צל קודר…
ויהושע שבתקיפות כזאת עמד במלחמה נגד מסקנות הרופא ועצת ידידים ובני המשפחה להסגירה לבית החולים לחולי נפש, החל מתמוטט, כורע… הפעם ברור אף לו שצדקו הללו; שוב אין הדבר בגדר ריפוי בלבד, אלא של הצלה ממש. אמנם כל הקשיים הקודמים קמו לפניו מחדש וניצבו כהררי-עַד שאין לגבור עליהם. אך ההכרח ברזל יֵרוֹעַ21– וההכרח בעל אמצאות הוא.
משונה, אילו מחשבות וציורים מוזרים החלו לצוף ולהתרקם במוחו בלילות ובימים ההם… כך וכך יחלק יומו וזמנו - לאחר שהאשה תהיה בבית החולים – בינו לבין שני ילדיו “הגדולים”. כל אשר לו ימכור כדי למלא מחסורם, חייו מכאן ואילך קודש להם ללא שִיוּר, שעליו יהיה לשמש להם גם אבא וגם אמא. אחת לשבוע יקחם עמו לביקור בבית החולים, התשוּרות וצרור הפרחים עמו, בשביל האם הכלואה ומנותקת מן העולם, המצפה להם, המשתוקקת להם על אף מחלתה. כך וכך ישוחחו… הוא ינחם את הילדים, עוד מעט ותחזור לאיתנה… ויעצור בכי לבבו בקרבו. דווקא עתה, נוכח הסיכוי של הניתוק מעם הילד הרך, בן הזקונים, שאותו יהיה הכרח לסדר לאלתר אם בבית פרטי ואם במוסד, נמלא לבו רחמים רבים אל הפעוט הזה, רב החן, המלא תסיסת חיים, ואשר טרם ידע גם לדבר כהלכה. הוא נזכר בידידו אשר נתגרש מעם רעייתו, ילדיו מתחנכים במוסדות שונים והוא עצמו נלבּט במשברי חיים רבים, אך החרדה לילדים והדאגה להם קיימוּהו.
והרי האשה הזאת… לא אחת תחייך אליו. גדולה היא ממנו בשנים, בודדה… אפשר תאוֹת לו, לבוא אל ביתו, כדי לסייע לו בנשׂיאת העול הכבד של קיום הבית והדאגה לילדים? האם ישיב אהבה אל חיקהּ? ואֵם חורגת – האם תדאג לילדים? דמויות נשים שונות מצטיירות במוחו. כיצד יחיה יחד עם אחת מהן, ולא הרחק מן הבית שלו בשכונה (הה, אילו אפשר היה, לפחות לעקור מביתו, להחליפו על כל הזיכרונות הכרוכים בו, על כל התקוות והצער והאכזבות המרות כלענה, שבכל קיר בו ובכל זֶרֶת אדמה סביבו, בכל עץ ובכל צמח שידיו טפחו, אצוּר זכר עברוֹ המשותף עמה) – מרחק של קילומטרים מועטים תימצא היא, אשת נעוריו, כלואה בבית החולים השוכן סמוך על הכביש, חבוי בצל פרדסים ואשר הוא (עם הילדים) ייסע כפעם בפעם לבקרה שם… איך יעז להציץ לתוך עיניה… והן היא הרי גם עתה, על אף מצבה החמור והנואש, מבינה למתחולל בה וסביבה, מבינה וחשה במתרחש. הן הדבר הזה יעמיק את כאבהּ ויחריף את סבלה, יבסס את חשדותיה ויַמחישם (יהושע נזכר משום-מה בספרו של אמיל זולא “כיבוש העיר פלאססאנס”, שגיבורו האדם הבריא ומוּכּה הצער הובא ביד המקרה וחוסר הזהירות וההבנה, אל המוסד לחולי רוח – ולאין תקנה). אַיֵה המוצא מכל הסבך הזה? דומֶה, בבדידותו, בתנאיו שלו, אין מוצא ואין פתרון – דבר זה הוברר לו לחלוטין. עם כל גילויי האהדה וההשתתפות בצער של קרובים וידידים, לא ייָמצא אחד שיגלה נכונות הלכה למעשה וייחלץ להגיש עזרה של ממש; בבהירות אכזרית ראה עתה בפועל ממש עד מה “קרוב אדם לעצמו”…
נותר, איפוא, השער האחד – אל המוסד לחולי נפש, אשר גם הכניסה לתוכו כרוכה ברוב טיפול ומאמצים, מבלי להגוֹת כלל בסידורי חייו לאחר מכן. קיצורו של דבר: באו מים עד נפש… נכזבו התקוות, נכזבו המאמצים. התברר, שאך מקסם-שווא צייר לעצמו ואשליות-אֶפַע22 (לא-כלום) טיפח. עם כל החמרה במצבה, עם כל גילוי חדש של התערפלוּת הכרתהּ, חיפש את מניעיו וגורמיו. כי רבת אפתעות היא הסכיזוֹפרניה ופרוּעה דהרתהּ. האין, דרך דוגמה, יד מזג האוויר החם בשינוי שחל לפתע? או, אולי, גורם חיצוני אחר, גורם חולף ביסוֹדו, הוא שהחריף את המצב? לא היה קץ ומִניין לשיקוליו. אמנם שום עצה והדרכה לא נתן לו הרופא שקבע את אבחנת מחלתהּ; אך האשה הזקנה, העובדת הסוציאלית המנוסה, מרת לילי צדיק, היא שאמרה לו פעם, כבדרך אגב: דע, כי הרבה תלוי בך… ונחרתו הדברים בהכרתו של יהושע. בכוח האהבה והמסירות ביקש לכבוש אותהּ, לעוררה לחיים ולעורר בה כוחות חיים. אך היא, אף שראתה התנהגותו והעריכה מסירותו – לא הוכרעה, לא נכבשה. היא אהבה אותו, כתמיד, באהבה אילמת, עמוקת רגש, כלילת מסירות, אך עם זאת כל מעשה שלו, כל מגמת מעשה, כל צעד וכל דיבור שלו שוב היו חשודים בעיניה וכוונות רעות ייחסה להם – והרי עצם הדבר הזה היה מן הביטויים המובהקים של מחלתה.
והמחלה הגיעה עתה, דומה, לנקודת השפל שבה. הכול אבוד, אבוד…
יום אחד – הילדים לא היו בבית – ויהושע דימה כי הוקל לה קמעה והיא גם לא נתרפקה עליו, כתמיד, ולא הפצירה לבל יעזוב את הבית, – מיהר ויצא את הבית לשעה קלה לרגל עניינים דחופים; אך מה נדהם בשובו – ולא מצאהּ. אמרו שראוּהָ מהלכת יחידה, בין גבעות החול השוממות, בואֲכָה חוף הים. שטוף זיעה שוטט עד הלילה, נבוך ומבוהל, בחיפושים אחריה. משיצאו הכוכבים עיכבוֹ אחד השכנים והכניסו לביתו: שם שכבה נטולת כוח מאז הצהרים… השכן שנגע מצבה ללבו אספהּּ לביתו ואסף את ילדיה עמה.
כל אותו לילה שמר יהושע ליד מיטתה, ומאז נזהר לצאת את הבית אף לשעה קלה ולהניחה ללא השגחה. ואת ילדיו הגדולים יותר היה מבקש בצנעה – בקול שבור וברמזים חנוקים – להשגיח על אמם, שעה שהיה יוצא בערבים לעבודתו, במאפייה בעיר. אך המצב החמיר מיום ליום.
טז. המִפנה המקוּוה
יום אחד עמד וכתב מכתב אל שני גיסיו, מכתב-אזעקה בנוסח שהם כתבו לו בשעתו, בהיותו בשליחות בחוץ-לארץ. הם נזדרזו ובאו יחד עם נשותיהם ובלבם החלטה לקחתה, בדומה לפעם הקודמת, מן הבית ולהסיעה אל ביתה של האחות המקובלת עליה.
היא עצמה לא ידעה לומר הן או לאו ולהחליט בדבר, אם כי רמזה, כי ברצונה לנוח קמעה. היה הכרח להלבישה, לארוז חפציה, להסיעה עם התינוק הקטון. אפשר סבורה היתה כי מאחזים את עיניה, ולאמִתו של דבר מביאים אותה אל המוסד לחולי רוח, אף שאיש לא העלה את הדבר על דל שפתיו. בחוץ חיכתה המכונית והילדים ניתרו סביבה כעדת ציפורים עליזות. כבר ירד הלילה, הכול מאיצים בה – כבר מחשיך, לא נספיק להגיע, הזדרזי. היא שותקת. נעה בכבדות מרובה. באין רצון. כאחד המוּבל לגרדום באונסו. ורק בהיפרדה מיהושע, דובבה חרש:
- הנתראה עוד?
הוא נשקה וליטפה:
- ודאי, ודאי, בעוד ימים ספורים אבוא אליך, לכפר, לביקור, עם הילדים.
…המכונית שניתרה ביעף היתה בעיניה כֶּלֶא נע האָץ אל האבדון. ארוכה הדרך ושרוּייה באפלה. לאן תמהר? כל רגע – נצח. לאן מובילים אותה? לא, אין היא רוצה לנסוע יותר. היא תצא מן המכונית, באמצעה של הדרך, ותחזור. איך? אין מענה. הילד בזרועותיה נרדם מזמן. והיא באחת: אין ברצונה להמשיך נסיעתה זו אל הבלתי-נודע, אל התהום האיומה, כלומר אין היא מאמינה שאכן אל בית אחותה היא נוסעת. אין היא מאמינה באומרים לה, שרק לטובתה ולמען מנוחתה הוציאוּהָ מן הבית. ובכלל, מי בקשם לעשות זאת, מי הזמינם לבוא? היא אף מנסה להיאבק במעט הכוח שבה – ושוב צונחת מיואשת ובאין אונים, בויתור גמור, על מושבה.
אצה המכונית בכביש הצפון, עוקפת את מרגלות הכרמל, אל הבית השקט אשר בכפר, הרוגע בצל אילנות ושיחים. והרי היא להפתעתה הגדולה – בבית האחות, בבית הטוב, שרוחש לה אהבה ומסירות…
ומשם חזרה, כעבור שבועות אחדים, לביתה – אדם חדש לחלוטין. כבמטה קסם הוּסר דוֹק הערפל שעטפהּ. חלפה כמעט כליל, הסכיזוֹפרֶניה. האם חלפה לתמיד, האם עברה את נקודת השיא והמשבר? איך להסבירּ ואיך ליישב את זה הפלא, את נס החיזיון הזה?
ודאי עוד היא משוּּלָה בעיניו של יהושע לזכוכית דקה עדינה ורגישה הטעונה זהירות בכל מגע – אך עם זאת היא עתה בחזקת אדם חדש וגם רעייה לו ואֵם לילדיה.
יהושע עושה את חשבון חייו:
באימוץ כל כוחות נפשו הצליח למַגר את הסתערוּתה של החיה הרעה, שהתנכלה לו ואיימה בכְליה גמורה. שום תרופה ושום אמצעי לא ניתנו לו לנקוט בהם. יחידי עמד במערכה הנואשה, מצוּייד בסבלנות-אין-קץ; ויחידי עליו לעמוד גם להבא על המשמר, דרוּך וער תמיד. על כתפיו החלושות שלו, החלוץ מוארשה, שׂבע העמל והצער, שׂׂם הגורל את זו המעמסה הכבדה – את העמל המייגע בין תנוריה הלוהטים של המאפייה ואת הדאגה יום יום ושעה שעה לאשה, לילדים, לביתו בירכתי השכונה שהוא מוקף עצים ופרחים. הילדים הגדלים – הם יבוּל חייו, - הם לו משען ומשענת; הילדים הגדלים – הם גם לה הקלה ונחמה. והוא כעומד ומגונן על כולם מפני ערמתהּ וזעמה של הסְכיזוֹפרֶניה הטורפת, שאמנם מִפרקתָה נשברה, אך היא ודאי אורבת במחשכים ומחכה לשעת הכושר שלה.
עומד אדם על המשמר – ותמצית חייו מקופלת בעמידתו זו.
אדם שנלחם בסְכיזוֹפרֶניה וניצח.
-
סְכיזוֹפרֶניָה– הפרעה נפשית קשה, שבה יש פגיעה ביכולת להבין ולפרש את המציאות. היא מתבטאת – בדרך כלל –בהזיות, בתעתוּעי דִמיון, בהפרעות בהתנהגות ובדרך החשיבה [ההערות מאת דוד בן מנחם]. ↩
-
אגמוֹן – צמח מים, גדל בבִיצוֹת, ובגְדוֹת נחלים: “הֲלָכוֹף כְאַגמוֹן ראֹשוֹ”? (ישעיה נח ה ) – אבן–שושן. ↩
-
סְטיכְיָה – [אצל היוונים הקדמונים] הכוח האדיר של איתני הטבע (אש, אוויר, מים ואדמה), שאינו בשליטת האדם (אבן–שושן). ↩
-
“החָלוּץ” –תנועה של צעירים יהודים בגולה (בארה"ב ובאירופה וכיוצא בזה) לפני הקמת המדינה, שהכשירו עצמם לעלייה לארץ–ישראל, לעבודה ולהתיישבות ולטיפוח השפה העברית. נוסדה בארה"ב ב–1917. ↩
-
פְּרימוּס – מכשיר לבישול על נפט. ↩
-
מתַלֶלֶת – עורמת תִלים של עפר סביב שׂיחי תפוחי האדמה, כדי ליצור גוּמות. ↩
-
שֶקֶץ (שְקָצים) – כינוּי לנער של גוֹיִים. ↩
-
אליזה אוז'שקובה (1910–1841), סופרת פולניה. מועמדת לפרס נובל ב–1905. לחמה לעצמאות פולין, לשוויון אזרחי ולזכות האשה בפולין הפיאודלית לעבודה ולחינוך. ביצירתה “על גדות הניאמאן” (1888) היא מתארת את חיי האיכרים המשועבדים לאצולה ואת היהודים המבוּזים. הכירה מקרוב את חיי היהודים, ובכמה מספריה גיבורי הסיפור הם יהודים. ↩
-
מצוּיֶיצֶת – שיש בראשה ציצית [קווּצַת] שׂערות, כמו ציפור מצוּייצת. ↩
-
מֶלַנכּוֹליָה – דיכאון, מצב נפשי המאופיין בעצב, פֶּסימיוּת, ייאוש ואיבּוד עניין (מילון אריאל המקיף). ↩
-
שָאנִי (ארמית) – שונה הדבר. ↩
-
טָבין וּתְקִילין – כסף מזומן. ↩
-
דְמֵי “לא יֶחְרַץ” [ על פי שמות יא ז: “ולכל בני ישראל לא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לשוֹנוֹ”] – כינוּי בדיחה עממי לשוחד, מַתָּן בסֵתֶר למישהו כדי שיַעֲלים עיניו ולא יעמוד למכשול בפעולה העומדת להיעשות (אבן–שושן). ↩
-
קנה במְשִיכָה – [על פי קידושין א ד] רכש לו דבר–מה על ידי הַעֲברה אליו והַחְזָקָה בו, שהיא הסימן למתן תוקף חוקי לקִניין (אבן שושן). ↩
-
אחד הפרקים בספר שכותרתו “יהדות צרפת” ליעקב ישראל פינק, פאריס תשי"א הוצאת ‘מחברות’ – דן בשיטת ריפוי ובתורת הריפוי של הפרופסור ה. ברוּךּ H. Baruk ] ] בתחום מחלות הרוח. ↩
-
רְצִידִיב (recidivus) –הישָּנוּת של תופעה (בעיקר שלילית), כמו מחלה שחלפה וחזרה שוב (מילון אבן שושן). ↩
-
הכוונה לגיבורֵי הספר “משפחת רובינזון השוויצרית”, פרי עטו של John D. Weis (1818–1743). ↩
-
“ברכת האדמה” – ספרו של הסופר הנורווגי Knut Hamsun (1859–1952). קנט המסון זכה בפרס נובל לספרות. ↩
-
ראה הערה 16. ↩
-
שְמַע מִינֵהּ (ארמית– לשון התלמוד) – שְמַע ממנה, הַסֵּק מדבר זה (אבן שושן). ↩
-
אך ההכרח ברזל ירוֹעַ – ברזל ישבור, ינפץ: “תְרועֵם בְּשֵבֶט בַּרזֵל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם”(תהלים ב ט). ↩
-
אֶפַע – אֶפֶס, רִיק: "הן אתם מאַיִן ופועָלכם מאֶפַע (ישעיהו מא כד). ↩
מִג’מוֹסין לגבעת עמל
א.
שביל חול צהוב מוליך במעלה הגבעה, מתפתל בעֲקַלָתון, חוצה חורשת עצי-אורן, שדות-בוּר וּואדי נרחב כלוֹע חרוך שמימיו חרבו ותחתיתו שורצת לטאות, חרקים ויתושים הפושטים בסביבה. אתה מטפס בשביל העולה ורואה, למטה, את הכביש ההומה וסואן כנהר בתנועתו התדירה, הוא כביש תל-אביב – פתח-תקוה, כעוֹרק-חיים הפועם ללא-הפוגות, ומעברו פושטת רמת-גן והיא כמִתחבאה מאחורי שׂדרות הברושים ועצי הנוי וכנוּסה בדממתהּ ובזרם חייה היא. ובאופק – כתמים של ירוק ולבן, שכונות בתי-מגורים מנוּקדות בגנים, פה ושם מתנוססת ארובת בית חרושת והיא פולטת טבעות-עשן, המסתַלסלות אל על ונמוֹגות באור השקוף. מאחורי הואדי משתרע מישור מבוּתר, מקומט, מגודל עשבי-בר, חצוי בכביש החול, העולה אל שלשלת גבעות ויורד אל הכפר הערבי הגדול לשעבר – ג’מוסין.
ציבורים ציבורים רובצים כאן במפוזר, בלא סדר ושיטה, לצדי שביל חול ושׂדרות עצים עתיקי-יומין, חצרות ובתי-מגורים מעוּטֵי-צורה ומוּשחתֵי-דמוּת וצריפי-פח ועץ וּבלוקים, וביניהם בנייני-זֶרֶת, בנוּיי עץ ולבנים, פּחונים ורפתות ואוהלים. פה ושם עוד שׂרדה החצר הערבית על ערמות גללי-הצאן והמַתבּן וכוּכים למיניהם סביביה. כל יחידת-מגורים גדוּרה נעולה, משָל ביקש כל אחד מתושביה להִצטַנף בתוכה, נכון לגונן על עצמו ורכושו מפני סכנת פלישה או שוד. ובעלי חיים רוחשים בכל אשר תפנה – עזים המלחֲכות חתימות עשב קשורות אל מוטות גדר ולהקות תרנגולות וברווזים וברבורים. פה ושם משקשקות ממטרות ומתיזות מים על ערוגות שזה מקרוב נזרעו וירקות-בית ושתילים ירוקים מבצבצים מתוך אדמת החמרה החומה הכחושה. ניכר, ללא מסורת וללא ניסיון הן הידיים שעמלו וטיפחו את הגינות הללו שעירבוב בהן של גידולים וזנים, עירבוב הטבוע בדמות הישוב הזה כולו.
עַם רב דחוק בג’מוסין הנטושה, שהיא כבת-חורגת, מעין ארץ הפקר שזה עתה באו עליה המנצחים לאחר שכבשוּהָ וכל אחד חטף מכל הבא אל היד… פועלים היוצאים לעבודת-יומם לשכונות הסביבה, בכבישים או בבניין או במפעלי חרושת אשר ברמת-גן ובתל-אביב רַבָּתי, רצענים מטליאים, חייטים ונגרים ושאר בעלי מלאכה ואוכלוסיה מנוּמֶרֶת של רוכלים ושאר בריות ללא מקצוע מסויים ובעלי משלוחי-יד מפוקפקים; ישוב שקם עם המהומה של שלהי מלחמת השחרור, שטרם נתייצב ונתגבש, ללא סייגים וסדרים, ללא דמות וצורה, ללא שלטון וסמכות, כל אדם כאן הוא אדון לעצמו; שהרי כל אדם כאן על דעת עצמו בא ותקע יתד ונאחז בכל שנזדמן לידו, בין בשׂריד בניין שמצאוֹ פנוי, דירת אדם, רפת או דיר, מחסן או סככה ובין בפיסת קרקע עליה נטה אוהל והציב גדר סביבו. כל אחד כאן חושש מפני חברו שמא חורש הוא מזימות לנַשלוֹ, כל אחד כאן דואג לעצמו וטורח בהִתערוּתו במקום ללא כל קשר, שׂיח וָשׂיג עם שכניו. ילדים משוטטים ברחובותיה של ג’מוסין ככלבים וחתולים עזובים, חשׂופי עַכּוּז, מגואלים – ילדי אשכנזים ותימנים וספרדים, רובם עולים חדשים, ומיעוטם ותיקים, וכולם אמונה נטועה בהם ששעת הכושר המזוּמנה סוף סוף באה להם ומעתה גם הם עתידָם לפניהם. וכולם כאחד החלטתם נחרצת לא לזוז מן המקום, שהרי סופם של השלטונות העליונים להכיר בהם בתור ישוב ולספק את צרכי הציבור שלו ולספחוֹ לתחומיה של תל-אביב הנבנית והולכת ופושטת אליהם; ואם אמנם ייגזר עליהם אי-פעם לעקור מכאן – טָבִין וּתְקילין, כסף טוב, ישקלו להם, שהרי בינתיים הם מְשַקעים כאן עמל ואמצעים בהתקנת המגורים ובשיפוצם ובשיבוּחם וכיוצא בזה – ובמדינת ישראל אין מנשלים אדם מקִניינו. אפס, בינתיים רבה הזוהמה ורבים ההפקר וההתרוצצות בישוב-בָּבֶל זה – ושמי תכלת נפלאים, עמוקים פרושים כחלום רחוק על אוכלוסיה חורגת זו שנאחזה כאן בציפורניה ממש וירשה מן ההפקר…
בירכתי ג’מוסין, שהיא ספק כפר וספק עיירה נידחת, בתוך הכיעור והטשטוש, מתנוסס בית-מידות החולש על הסביבה, עטור עצי נוי עם הכניסה לתוכו והוא קרוּי בפי האוכלוסייה בית המפקדה, שכאן שכנה, בימות מלחמת השחרור, מאז בריחת הערבים מִפקדתהּ של אחת מיחידות צבא ההגנה לישראל. בבית זה התגורר בשעתו מוכתר הכפר, אפנדי עשיר עם נשותיו, ומאחוריו – בוסתן עצי הגויאבה בני השישים-שבעים, רחבי-הגזע ומסועפי-הנופים ובאר קטנה באמצעו ומַתבּן ורפתות בנוּיי-בּטון, סככות ומחסנים. עתיר נכסים היה האפנדי שמָלך כאן בחדרים רָמֵי-התקרה, שזגוגיות חלונותיהם וקירותיהם צבועים בשָׁשַׁר זול ופרוזדור ארוך קבוע בין דלתותיו הנרחבות הנראות כשְעָרים– וגם הוא בין הבורחים שנמלטו על נפשם. עתה דרות כאן משפחות אחדות, חדשות בנופהּ של ג’מוסין.
הרי החלוץ הותיק, משה מנדלסון ורעייתו וילדתם הקטנה וכינוּיו בין שכניו ומכריו משה הג’ינג’י. נמוך-קומה ורחב-כתפיים, גולגוֹלתו הגדולה ועורפו כיְציקה אחת, שערו כעין הפשתן שהצהיב ופניו זרועים בהרות-שמש כתומות, צעדוֹ אִטי, כבד ומאוּשש, צעדו של פועל פרדסים ופועל בניין ותיק, מתיישב לשעבר באחד המשקים הצעירים משם עקרוּהו מלחמת העולם הראשונה וההגנה ומלחמת העולם השנייה ומערכות עצמאות ישראל. מאז שלח ידו בעבודות לעת מצוא ועתה נתייצב במקצוע הריצוף. הוא מראשוני המתגוררים בג’מוסין ובבית הזה, בית המפקדה, בשניים מחדריו השתקע ופינה בפרוזדור הארוך, האפלולי משמשת לו מטבח. בחדר סמוך אחות אשתו, הרווקה, ושתיהן זה מקרוב עלו לארץ מאחד מַחנות-המעבר לפליטי השואה באיטליה – מן הניצולים השׂרידים. בשאר חדריו של הבית וכן ברפתות אשר בחצר השתכנו משפחות אחדות של עולים חדשים.
לא במקרה נזדמן לכאן משה הג’ינג’י, שכאן, באחד מחדריו של בית המפקדה שירת בצבא ההגנה לישראל בשנות המלחמה כממוּנה על מחסן נשק. ערב ערב, בתום יום עבודתו בעיר, היה ממהר לכאן, רכוב על אופניו, עוד אבק המלט וכתמי סיד וטיט על בגדיו ופניו, אל מקום השמירה המוצנע, אל מחסן הנשק, שם עברו עליו לילות רבים, ארוכים, במילוּי נאמן של תפקידו. ועם שיחרורו מן הצבא, בתום הקרבות, העביר לכאן, באישור מפקדו, את מטַלטליו המועטים מחדרו הדל אשר בעיר, את ספת הרווקים אשר לו וארון- עץ, מזוודות אחדות עם בגדים וצרורות ספרים – והרי הוא אזרח של הישוב הנטוש ג’מוסין, הוא גבעת-עמל.
ב.
לאחר ישיבה של עשרות שנים בארץ זכה, איפוא, גם הוא, משה הג’ינג’י, בדירה משלו. תחושה מיוחדת במינה שלא ידעהּ מימיו, תחושת הקִניין והקבע והאזרחות, פקדה אותו, את הנודד בארץ אחר העבודה והמשנה מקומות ישיבתו חדשים לבקרים. האין הוא ראוי לכך אחר העמל הרב ששיקע כאן, בארץ, בפרדס ובבנין, בכיבוש עבודה ובכיבוש קרקע, אחרי שירותו בהגנה ובצבא? חבריו, החיילים המשוחררים, זכויות שונות להם, אך עדיפים ממנו הנָכים ובעלי המשפחה. אך הואיל והערבים ברחו, נטשו רכושם ובתיהם, זכה כל הקודם בירושתם ובכללם גם הוא, הפרוֹלֵטָארִי האמִתי, שלא השכיל לחסוך לעצמו קִניינים ונכסים, אשר הארץ לא העניקה לו מקנייני החומר אף שהעניקה לו הרבה בתחומים אחרים.
עתה, בשובו ערב ערב מן העיר לג’מוסין, חלקה של הדרך רכוב על אופניו, חלקה מפסיע בשביל החול העולה מן הכביש תל-אביב – פתח-תקוה וחוצה את הואדי השכוּב כנַחש פעור פה – הוא יודע, כי מרובה העבודה המצפה לו בביתו החדש. תוספת קניין – תוספת טורח. שוב לא ימהר למקלחת – כי אין עוד חיבור מים לבתים בג’מוסין – להתנער מן הזיעה והאבק שדבקו בו בשעות עבודתו ביום, ללבוש חולצה לבנה ומכנסי חאקי נקיים וללכת לסעוד לבו במסעדה הקוֹאופֵּרָטִיבית ברחוב ברנר, כדרך פועלי הבניין הרווקים אחר יום העבודה, ולפגוש רעים וידידים, להיכנס ללשכת העבודה ולשׂוּח אחרי כן על שפת ימה של תל-אביב. עתה רבה המלאכה המצפה לו בביתו, היינו בהתקנת הסידורים ההכרחיים למקום מגורים – סיוד ושיפוץ, קביעת שמשות ותיקון שברים שונים, הכנסת אמבטיה ועוד כיוצא באלה. ומלבד זאת יש לטפל גם בהכנת השטח אשר נפל בחלקו לזריעת ירקות ופרחים – וזו לו הפעם הראשונה, למשה הג’ינג’י, בחייו, לעַבּד חלקת אדמה משלו; ואת בוסתן עצי הגויאבה הסמוך לחדרו, המניב פרי למכביר אלא שעתה צמא ומוזנח הוא, יש לגזום ולהכין צלחות-השקאה ולהשקותם בדליים ולעקור את עשבי-הבר שפשטו כסַפַּחת בין העצים - עיסוקים לרוב לאדם שנַחֲלה גדולה, אך מוזנחת מאד, קמה לו לקִניין!
ועוד טעם נכבד לו, למשה הג’ינג’י, לטרוח בסידור דירתו ומשקו – הלוא היא תקוותו, שעוד מעט ותבוא אליו, מאחד המחנות לפליטים אשר באיטליה, זו שיחד עמה יבנה בית ומשפחה. ושעל כן עליו להזדרז בהתקנת קן-המשפחה החדש.
הוא זוכרהּ יפה זה שנים רבות כאשר ביקר, לפני מלחמת ההַשמדה, מלחמת העולם השנייה, בעיירת הולדתו בפולין. יעלת חן הייתה אז וקסמי אשה נסוכים עליה, חוּשניות וצניעות-תוֹם בכפיפה אחת. כפעם בפעם הוא מוציא מנרתיק ניירותיו את תצלוּמהּ – ועצב חרישי עולה בלבו. הרי שפעת השער הבהיר העוטר את פניה הרחבים, המחייכים תמיד, אפהּ הקט החטוב להפליא וזוג עיני תכלת גדולות שופעות אהבה וטוב, דומה חום נעורים ורעננוּתם נודף מן התצלום הזה. עד לפרוץ המלחמה טרח בהבאתהּ אליו, ולשם כך אף נסע לפולין, אך לא עלתה בידו. ואז באה המלחמה ותפריד ביניהם בחוֹמות-דָמִים. בהיותו באיטליה, חייל עם חיילי ארץ-ישראל במלחמה נגד בְּכוֹר הצוררים היטלר, לא פסק לשאול ולחקור לגורלה – וחרס העלה בידו. אך בשובו מן החזית נתקל, דרך מקרה, בשמה שצוּיין באחת מרשימות הניצולים יוצאי עיירתו. אכן, הפרטים התאימו: חווה ש"ץ, ילידת לוּדמיר אשר בווהלין, והיא מצוייה עתה באיטליה עם אחותה הצעירה ממנה, באיטליה אשר זה מקרוב חזר משם!
לא יצאו ימים מרובים והוא הצליח, בדרך של מכתבים, לזהותה ולהתקשר עמה. ויתרה מזו: אהבתם – אהבה ראשונה לשניהם ניעורה עתה מחדש, שלהבת בהירה, מושכת, קוסמת על אף (ואפשר בכוח) הפרידה מאונס הממושכת והכאובה. שעה ארוכה הוא מסתכל בתצלומהּ כמבקש לעמוד על סוד חייה וניסיונותיה בשנים המרות שחלפו. וראה זה פלא: לא דהה יופייה ולא פג חינהּ ולא נתנדפה רעננותה, אף שחוּט דק וענוג של צער מתוּח-כמו במבטהּ והוא כמבקש לצוּדוֹ מן התדפיס האילם. כיצד עמדה בייסורי המלחמה והגיטו ומחנות ההסגר - ולא נתמוטטה ואפשר גם חוּשלָה וחוּסנה, והיא שומרת לו אמונים, בכך אין הוא מפקפק כמלוא הנימה. כאז בעיירה, אַ מויד אַ ברען היו מכנים אותה, את בת העם הפשוטה, בריאת הגוף וישרת הנפש. והוא, משה הג’ינג’י, השתקן מטבעו, בחור הישיבה לשעבר, המרבה לעיין בספרים, מפליג בשירים ומנגן בגיטרה, נושא בלבו אוצר של חלומות ואחד מהם: העלייה לארץ-ישראל. על סף יציאתו מן הישיבה היה וערב הכרזת המרד שלו נגד אורח חיי העיירה ונגד המשטר, כאשר הכירהּ לדעת וכאשר קסמה לו, והוא עורך טיוליו הראשונים עמה, הטיולים הגנובים והמתוקים בחריפות הפתעתם ביער הסמוך לעיירה. זכר הפגישות הללו עוד חרות בלבו, ארוּגים בנעוריו, בדמויות ביתו. פלג זך מבהיק מושך מימיו בשלווה בֵינות לשיחי היער – פלג הנעורים… על אבן הם ישוּבים, ספר בידו – וגיטרה. משב רוח קלילה מסלסלת קווּצות שערה הבהיר ובבוּאתהּ משתקפת בגלים הבהירים מהם. הוא שר את שירו של ז. שניאור –
געגאנגען איז חווה’לה
שטיל און צופרידן,
צעלאזן די גאלד-בלאנע האַרץ…
הלכה חווה’לה
רגועה ושמחה
בעוזבה את לב-הזהב התועֶה…
ומלווה עצמו בצלילי-הכסף של הגיטרה. שלווה מסביב – ונהרה, ואושר עולם נוהר עליו. אז הוא שם את הגיטרה על הדשא הטלול – מתקרב אליה ומנשקה בעצימת עיניים – נשיקה ראשונה. לבו פועם בקרבו, נבוך, בוש קמעה בפני עצמו, בפני העזתו, הוא ניסוֹט במקצת, שניהם מסמיקים.
אז הוא נוטל את הספר, דומֶה “די ווילדע צילקע” לז. סגלוביץ וקורא לפניה וקורא… על הילדה השובבה, שנערי העיירה חולמים עליה…
שנים חלפו מני אז – גלי דָמים עלו, הציפו את העיירה, את משפחתו, הכל נעקרו מן השורש, גם מחבר הספר איננו עוד. אוּדים מוּצלים מן השריפה הגדולה עודם עשֵנים, בפזוריהם, בברית המועצות, בפולין, במחנות הפליטים בגרמניה ובאיטליה – ובכללם היא חווה ש"ץ – בחירת לבבו.
משה הג’ינג’י ממשיך בעבודתו לאור הנר בהתקנת דירתו – ודומה את עצמו הוא מתקין לקראת הפגישה עם חווה’לה, לקראת חיבוּרו עמה לעד, שהוא בעיניו כתיקון גדול לעוול שנגרם להם על-ידי כוחות אויבים ועוינים שכה הרעו להם. רציפותה של אהבתם – על אף כל שנתרחש בשנים האחרונות – האין בה משום מחאה לוהטת נגד הניתוק והסכנות שריחפו עליהם, פיצוי-מה לגעגועיהם; לה שעמדה על עֶברי פי תהום וחַרבו המרוטה של מלאך המוות מתנופפת מעליה פעמים אין-ספור; והוא שעמל וקדח ורעב והגן ונלחם ואכזבות רבות כירסמוּהו, אך תום רוחו ויושרו בעינם נשמרו.
שני ציפורים שנעקרו מקן חלומותיהם הרענן, שני ציפורים שסופות עולם שטפו וסחפו אותם, ועתה הן עומדות להיפגש תחת שִׁמשהּ החמה של ארץ-ישראל, ולבנות לעצמם קן חדש כאן, בג’מוסין, בבית המפקדה.
ג.
שתקן וצנוע, ישר דרך ופשוט-הליכות הוא משה הג’ינג’י. אין חלקו עם התובענים בעלי המרפקים. תמיד עומד בצל, מכונס בתוך עצמו, רצינוּת ביחסו לענייני ציבור ולשאיפותיו חותָמוֹ, חוסר פדוּת הבדל בין מעשה לדיבור סימן היכר שלו. כל ימי שבתו בארץ שיתף עצמו בחוויות הזמנים ותהפוּכוֹתיהם שנחרתו עמוקות בלבו ובחייו. ראשון לכל קריאה וצַו. דומה, לעולם אין הוא כועס, זועף, מתמרמר. לא ששָפרה נחלתו ואין לו עילה לקוּבלנות, אלא שנכונוּת פועמת בו תמיד למחילה ולסליחה, ללימוד זכות על זולתו, להבלגה ולויתור על כבודו.
כזה היה כל השנים. אפס, בזמן האחרון, מאז תום המלחמה, הוא מרגיש והנה מרירות כוססת, מציקה וקודרת גוברת והולכת עליו. האם עייפות חיים היא זאת הנותנת אותותיו בחייו, או הגיל הגוזל ממנו את הסגולות החלוּציות לשאת בעול תוך שמחה ללא תביעה להנאה או לכבוד, הנוסך בקרבו את המִמסָך העירוב העכור של האדישות המרפה ידיים המלוּוה באהבת-עצמו אנוכית-קטנוּנית, המתעוררת במאוחר ומבקשת להדביק ולפצות את ההנאות שהוזנחו והוחמצו; או, אולי, מאותות הזמן היא – זה הזמן שלאחר המלחמה, והוא משעות הכושר לכל מיני חומדי בצע ושׂררה, לחנֵפים ונבלים? אם כה ואם כה, הללו שידעו את משה הג’ינג’י תמהו למהפכה שנתחוללה בו, שעקרה אותו מעולם התמימות הטובה והציבה אותו, פנים אל פנים, אל מול עולם של נוכלים ובריונים וטַפּילים, הניזונים מהישגיהם של אחרים, מזיעתם ומדָמם, תאוותנים הפושטים ידיהם לקטוף לעצמם ברעבון לא-ידע-שׂובעה את כל בִרכת העצמאות אשר גם הוא, משה הג’ינג’י, תרם למענה כמיטב יכולתו ולמעלה מיכולתו.
האם הייתה לו טובת הנאה כלשהי ממלחמת העצמאות? לעיניו חולפת שורה שלימה של חברים ומכרים, שביתם נתמלא מ“שלל” המלחמה, אך הוא, בידיו לא דבק מאומה, אף “מזכרת”. רבות ראה במערכות הדמים, אך זכר פגישתו הראשונה עם כפר עקוּר לא יימחה ולא יטושטש. פארדיס… כך היה שמו של אותו כפר בסמוך ללוד. בערוב יום קיץ לוהט הוסע לשם, בשבילי עפר מַעלי-אבק, בינות לפרדסים ובוסתנים, לשמירה. היה זה זמן מועט לאחר כיבוש הכפר, ועל יחידתו של משה הוטל לקיים את השמירה במקום. היחידה נפרסה לעמדותיה ולתפקידיה, ואחר כך ניתנה חופשה מועטת לאנשים, שפשטו מיד בחצרות ובבתים… עוד עשֵנות הבקתות העזובות וכפעם בפעם פורצות להבות ממַתבּנים וערימות גללים יבשים, מגגות וממחסנים… חמור הרוג מוטל בצדי הדרכים, יונים מבוהלות משוטטות מגג אל גג, כלבים מזי-רעב טרוּטֵי-עיניים נביחתם אימה… הבחורים משוטטים בבתים העזובים, שמים ידם על כל הנקרה להם, אף שהכפר כבר נבזז על ידי קודמיהם. משה רואה קבוצה של בחורים, אבוקה דולקת בידם, אש זרה בעיניהם, והם אצים מבית לבית ומחצר לחצר ושולחים באש כל שידם משׂגת – לרבות עצים ושיחים… מי הם? בחור מוילנה, מן הפרטיזנים לשעבר וצעיר מבגדאד ו… והם מקושטים, כגיבורים, שִלטֵי-מלחמה: עַבָּיות וסכינים ו…
משה הג’ינג’י מסתכל במתרחש לעיניו ולבו נחמץ בקרבו. הוא מנסה דברים לאחד מן החבורה: מה ייתן ומה יוסיף לכם הדבר הזה אשר אתם עושים? בין אם יישאר הכפר בתחומי ישראל ובין לאו – פסול הדבר שאתם עושים, וצר על העצים שגידולם נמשך שנים… ושם, במורד, מסתכלים הערבים באש העולה מכפרם… אך הללו פורצים בצחוק, כמו דברי טירוף אמר להם, מסתכלים בו רגע במבט של בוז ושאט נפש כאומרים: מי שׂמךָ עלינו להטיף לנו מוסר, ונפנים לדרכם. משה נזכר במערכות איטליה, באיכרים שחרשו וגזמו גפניהם באזור הקרבות, בין החזיתות; והוא נזכר איזו חרדה פיעמה את החיילים היהודים אשר בחורף, בהציק להם הקור, עקרו קורות של בית עזוב להדליקם במדורה…
המלחמה נסתיימה – ומשה יצא ממנה עשיר בחוויות ובניסיונות, אך עמידתו דלה ועלובה והוא כבר כבן ארבעים, אך שוּר: הטורפים והדורסים והבוזזים למיניהם עולים כפורחים. אחד מהם, אפשר מן הטיפוסיים שבהם, הוא אינג’ינר שור, המהנדס.
ד.
אינג’ינר שור – אין משה הג’ינג’י יכול להגות את שמו בלי שתֹאחז אותו חלחלה, וכל אסיפה בה מופיע האינג’ינר בנאומיו חזקה על משה שיוקיר רגליו ממנה, כל מאמר שלו מעורר בו שאט-נפש. עצם קיומו של האינג’ינר ממאיס עליו את החיים.
לראשונה נתקל בו ברומא, כאשר עשה שם עם חיילי החטיבה היהודית הלוחמת. הוא ידע, כי זה מקרוב עזב האינג’ינר את מחנות-ההשמדה, ובחיצוניותו והליכותיו לא נבדל תחילה מן הרבים שנתנסו בעינויים אלה כמוהו. בגדיו מרוּפטים, נעליו קרועות, זקנו מגודל והוא מהלך נסמך על מקל. האביב עמד ברומא, עצי הערמון העלו ניצה ירוקה. סימני הכיבוש, הרעב, ההשפלה עוד ניכרים בה – וכבר פורצים בחוצותיה מצהלות שמחה…
כאָבֵל בין חתנים הילך האינג’ינר ברחובות האלה, לכאורה משוחרר אך, דומה, לא משוחרר לעַד מהזוועה שפקדה אותו. מאחוריו – לא רק שנות עינויים אלא גם זִכרם של אשת נעוריו וילדיו שנכרתו בשואה. ברחובות האלה עצמם שוטט, לפני שנים, והוא אז סטודנט צעיר. ועתה? – לא שנים חלפו מני אז, דוֹרות שלמים נקפו במעגל תנועתם לאחור, ואוקינוס של דם ודמעות וחורבן משתרע בינו לבין ימי בחרוּתו.
רבים מחוזרי המחנות והיערות שנזדמנו לאיטליה טרם ידעו את אשר יעשו מחר-מחרתיים, כנבוכים עמדו בשערי המציאות החדשה, ובעיניים חדשות בחנו אותה. לא ידעו, לא השׂיגו מה יעשו באושר הגורל שירד עליהם כמו לפתע, כשַי ממרומים לאחר שנות-ציפייה ארוכות מאוד; עוד לא הבהירו לעצמם את עוצֶם התמורה שנתרחשה או, אולי, משום שכה הבחינו והרגישו במעבר המכריע, לא הוברר להם, לְמה הוא מחייבָם. שלא כן הוא, האינג’ינר הצעיר יהושע שור, אשר כבר במגעו הראשון עם העולם שמחוץ לגדרות-התַיִל נשתלהבה בו בעוז – בעוז-שלא-כמצוּי - תאוות-חיים עזה וחריפה: לרווֹת ממַנעמי החיים שבעתיים, ולנצל את כל אשר לא היה לאל ידו לנצל בשנות כִּלאוֹ ומאבקו עם נוגשׂיו, לנצל עד תום – ולוּ גם במחיר שיעבודם ודיכוּיים של אחרים, ולוּ גם בדרכי הונאה ומרמה – כל אפשרות וכל הזדמנות, כדי להגיע לדרגות גבוהות של השפעה ושׂררה, של רווחה ומותרות, של כבוד ועושר, ויותר מאלה – לספק את תשוקת השליטה, לרדוֹת באחרים כפיצוי לימים ולילות שבהם שלטו ורָדו אחרים. התשוקה השתלטה עליו, להטה בו בלא הפסק, בכל אשר יפנה וילך, בכל מעשיו והֲגיגיו בהקיץ ובחֶזיוֹנותיו לילה. ואכן, החלטה נחושה גמלה בו: על ראשי חיים ומתים יפסע, כלשון הפתגם, ובלבד שיקיים תאוותו. ודאי, רבים כמותו נתנסו בייסורים בעֵמק הבָּכָא של המחנות, אולם בעיניו הוא הוא הקדוש ואין ראוי ממנו לכתר של כבוד וגדוּלה. התשוקה הזאת הייתה לו מטרה, יעוּד. העובדה, כי חסרו לו הכוחות והסגולות הדרושים להשגת מבוקשו, עוד הגבירה יותר את תאוותו והחלטתו הנחרצת לנצל את… המַרטִירוֹלוֹגיָה שלו.
וכך אירע, שהמדוּכא והמעוּנה מאתמול החל לארוג בסתר חייו הפנימיים את חלום השליט של מחר…
משה הג’ינג’י שמע עוד ברומא שמְרַננים אחרי מעשיו והתנהגותו של האינג’ינר בגיטו ובמחנות, אך ברור היה לו, כי לא עליו לדון אם אמנם עמד האיש בניסיונו המר בשנות האיבה וההשפלה. גם מאמציו לטהר כל שהתרחש וללמד זכות על התנהגותם של יהודים מפוקפקים בשנות השואה חשודים היו, אך מי הוא, משה, שלא עמד בכל אלה ויטול לעצמו את כתר השופט? אך דבר זה ברור לו למעלה מכל ספק: אינג’ינר שור מנצל בלא בושה את אימת השואה עד תום – לטובת עצמו, מנצל רגישותם העמוקה של האנשים לאסון אוּמתם. ואכן, הוא היה מִני אז – כלשונו של המשורר עז-הביטוי – “סוחר בעצמות אחיו המעוּנים, סוחר בגיטו”…
יהודים בארץ-ישראל ובתפוצות תאבים מאוד לדעת מה התרחש בשנות הדמים בארצות הכיבוש. רבים מבקשים צוֹרי ומַרפּא לרוחם במעשי גבורה ועמידה על הנפש של… האחרים. והוא, אינג’ינר שור, מספק מבוקשם ביד נדיבה. ובאין מעשים של “גבורה”, לא יחסרו תחליפים… פחדנות וחנופה חוּברו בו יחד וצביעות לאין שיעור ומגמתה – לטשטש כל פצע וללמד זכות על כל השלילה, אשר, לצערנו, ליוותה את חורבן עמנו – וממילא גם על עצמו, ולשים עצמו פה לרבים, לרבים שאינם עוד, נושא צוואתם ושליחותם אל אלה ששׂרדו בחיים. האין הם חבים לו, ל“סופר השואה”, את אשר חב העם לקהילות שנכרתו?
האינג’ינר משכלל שיטות פעולתו בהתמדה ותוצאותיה שוב אינן מוטלות בספק: עסקנים וסופרים בעלי שם כי יזדמנו לרומא, האינג’ינר אץ אליהם לראיון ולעולם לא ישכח להזכיר, לכל אחד לפי דרכו, כי ביום פלוני, בגיטו או במחנה, העלו הכּלוּאים ערב מותם את זִכרו של הדובר עמו ברוב הערצה; ברגעי חייהם האחרונים אף ציטטו דבריו והוא, העֵד החי, מעיד עליהם… ועל עצמו. השומע מאזין ברוב דריכות והתרגשות, מאמין ואינו מאמין, אך דרכו של אדם שהוא נפתה להאמין… לב מי לא יתרגש למשמע דברים מסוג זה וכיוצא בהם? מאליו מובן, שאין האינג’ינר שור שוכח לעולם להַבריח לחַבר דברים על רוב חשיבות עצמו ורוֹם ערכוֹ העצום ופעליו בימים ההם.
והוא השׂכיל, בכושר ארגון להפליא, לרכז סביבו ידידים רבים, נושאי שמו על שפתיים ברוב הערצה. והוא השׂכיל לדחוק עצמו גם לחברת עורכים וסופרים, כאחד שתביעת הנִספים הקדושים בפיו – ומי יסרב לו? עיקר כתיבתו – זיכרונות, ועיקר זיכרונותיו צמוד לתאריכי מאורעות ולדמוּיות אישים: יום חג ועצרת או, להבדיל, יום הקשור באחד מפרקי השואה – בא האינג’ינר ומפרסם קטע מן הספר, הספר האחד של התעודות שאגר במשך שנים, ויְגיעָם של אחרים בו, ואשר דאג לתרגומו ללשונות הרבה ואשר עשה לעריכת מסיבות לאין-מספר לרגל הופעתו; אדם נודע-שם כי יזדמן לרומא לביקור, או כי יָחוג יוֹבלוֹ, שוב יוציא האינג’ינר קטע מתוך ספרו ויקשרוֹ בשמו של האורח. ואז החל לקצור, לאט לאט, כדרך איסטרַטֵג נבון וזהיר, את קציר תהילתו – ולא זה בלבד…
תחילה, בתקופה הראשונה שלאחר השחרור, הלך בדרך הרגילה של פשיטת-יד. לא הוא בלבד נהג כך באותם הימים: כספי ציבור זרמו אז לעזרתם של קרבנות השואה. המהנדס שור מחזר על פתחי מוסדות, יהודים ושאינם יהודים, ותובע אמצעים והקצבות לצרכי העבודה הגדולה שלו בתחום מחקר השואה, וסִפרותהּ. אין הוא נרתע גם לפנות אל עשירים ונדבנים באשר הם. קופות וארנקים נפתחים לפניו לרווחה. סכומים גדולים מצליח האינג’ינר לשלשל לכיסיו, אך עם זאת אין הוא פוסק להעמיד פנים של אחד קרבן אומלל ומסכן, אחד משארית הפליטה ומדגוּליה, חסר-כל וטעון רחמים, אחד מקהל קדושים אשר שׂר ההיסטוריה הישראלית הצילוֹ בחסדו למען ישמש פה למיליונים… ללא רתיעה עשה את השואה מָקור להתעשרוּת, לפרסומת, לכיבוש עמדות (ואילולא האימה שבדבר רשאים אנו לומר: עשה אותה מקצוע) והמקצוע מחייב יחסי-שלום עם כולם, לא לעורר התנגדות, להסתגל, להחניף…
לימים היה לאישיות נערצת במחנות הפליטים באיטליה וגם מחוצה לה, ורק מעטים עמדו על טיבו וידעו שאין תוכו כבָרוֹ - יותר מהם ידע הוא עצמו דלוּתו וכזבוֹ, אך ההונאה והערמה היו לו לימים טבע שני. עד למלחמה יהודי אלמוני היה אשר חוץ מתחומו המוגבל לא ידע עליו איש; ואילו עתה אדם מכובד הוא ומוניטין לו ברחבי היהדות – ועוד מעט וּשמו יתפרסם גם בקרב אומות העולם. כמה יגיעות יגַע, כמה מאמצים ויזמה שיקע כדי לזכות בבת-צחוק מאת מנהלי רדיו או עורכי עיתונים שיאוֹתו להזכיר שמו – ובהבלטה – בהזדמנות זו או אחרת. וגם בכך הצליח. במִרמת חנֵפים, בטיפוח קשרים, בניצול תמימותם של הבריות. והנה, כבודו עולה וממוֹנו מתרבה…
ואז החליט לשאת אישה. אישיות מכובדת, עסקן מצליח, סופר של שארית הפליטה – מי צעירה בישראל ותסרב לו? בחוּשו המפותח הבחין מיד בה, בזו שעתידה הייתה לקשור גורל חייה בחייו. רווקה זקנה הייתה, עובדת שקדנית וחרוצה, שאָגרה פרוטה לפרוטה במשך שנים, ועתה היא מאושרת לבוא בצל קורת גואלהּ. ואף הוא מצא מבוקשו – אשת חיִל רבת פעלים, נכונה לתמכוֹ ולסעדוֹ בכל מזימותיו ותאוות גדלוּתו.
ימים לפני נישואיו, שגם עליהם השתדל, כמובן, להכריז ולפרסם ברבים, כיתת רגליו מאיש לאיש וממוסד למוסד וטרח לבל יסיחו דעתם, חלילה, מלברכוֹ ביום שמחת לבו, שכן מי עוד כמוהו ראוי לכך? בפה תבע, במלוא הפה. במערכת של עיתון אחד לא עצר כוח אחד העובדים ובשפה רפה הביע תמיהתו על זו דרך התביעה בפה – ומאז הוקיר האינג’ינר רגליו ממערכת זו. סלוֹח לא סלח לאיש-ריבו ועד היום הוא נוטר לו איבה. תהליך הגדלוּת כי יאֹחז בגבר… והכריעוֹ.
טקס הנישואין נערך במלון מפואר וברוב-עַם – והאינג’ינר טרח בארגונו עד לפרטיו האחרונים - ובמרכזו נאומו הרגשני, כדרכו, על הזכות הגדולה של אחד השׂרידים אשר ההשגחה בחרה בו לשמש חוּליית-קשר בין העולם שנכרת לבין דורנו, שהוא כה כפוי-טובה לשׂרידיו הניצולים…
יחס מיוחד, מעמד בכורה, זכויות יתר תבע לעצמו גם במקום עבודתו, אלא שכאן נתרחשה לו תקלה קלה: באותו מקום עצמו עבד עוד אחד משארית הפליטה, אדם בְּרוּך-כישרון ורב-פעלים. הלה העיב על האינג’ינר והעמידו בצל בעצם קיומו ושיעור קומתו. ופתע התברר לרבים שהאחר – הוא הוא הראוי להוקרה ולהערצה ולחיבה, אף שנחבא אל הכלים הוא ונפשו סולדת מהִתפארוּת-שווא ולא כל שכן מפִּרכוס עצמִי, התגַנדרוּת, ומאִרגון פרסום לעצמו. ושעל כן לא ייפלא, כי בין השניים לא שׂררו יחסי-אחווה… ידידותם מתחילת הפגישה עם השחרור נִתנדפה והלכה, במידה שיצירתו ומעשיו של האחר רוקנו מתוכנהּ – בלא כוונה מיוחדת – את האגדה אשר הוא, אינג’ינר שור, הצליח לרקום סביבו בעמל כה רב.
מִשהרגיש כי מהותו האמִתית נחשפת קמעה קמעה וחששותיו להתבדותהּ של האגדה גברו – החל טורח בעלייתו לארץ-ישראל. לפתע פתאום החלו שומעיו באסיפות קולטים זמירות חדשות מפיו, שאין איש-שארית-הפליטה רשאי לשבת על אדמת אירופה… בכיסו היה מזמן אישור-כניסה לארצות-הברית, אלא שהוא ויתר על סיכוי זה, כי כבר הכין לעצמו בינתיים מקום ומעמד בארץ-ישראל – כיצד הכינם פרשה לעצמה היא ולא נעמוד עליה בזה.
הוא עלה לארץ – והארץ בריתחַת קיבוץ הגלויות סמוך להכרזת העצמאות. הוא עלה וכֶתר של אחד סופר מטובי שארית הפליטה על ראשו. עוד בדרך “תיכנן” את פרשת בואו: כך וכך מסיבות, קבלות פנים, פגישות עם עיתונאים, הכרזות, נאומים. את תצלומיו הכין מראש, עוזרים וידידים גייס, עד לפרט האחרון התקין את תכניתו במדוקדק.
ואכן, הוא השׂכיל להסב לעצמו תשומת לב הציבור והעיתונוּת ולהשיג את אשר לא השיגו רבים וטובים – לזכות באמון ובהערכה, בתהילה ובמעמד מכובד. כמה צחק אז בלבו לחבריו ולמקורביו בחוץ לארץ, אשר ידעוּהו במערומיו: עתה ידעו כי אין כמוהו מוכשר לקנות את לב הקהל! מה לי יושר ותבונה, מה לי זכויות וכישרונות – אחיזת עיניים והונאת הבריות כלי הנשק המעולים ביותר הם, הנשק הסודי לכיבוש עמדות כבוד וממון ושׂררה.
משה הג’ינג’י רואה את האינג’ינר חותר ללא-לֵיאות לקראת מטרתו שאין לה גבול וסייג. הוא רגיל בסוג זה של דַבּרי-ציבור, אך הדבר המרתיח דמו הוא, כי בכוח הגיטו היהודי שנִכרת בידי זֵדים מטפס אינג’ינר שור בשלבי הסולם, כדי לקצור קציר רב לעצמו. ודאי לא מעטים הם היודעים צביעותו של האינג’ינר, אך מי יעז למרוד בה?
סמוך לעלייתו לארץ נזדמן האינג’ינר לג’מוסין, לבית מיוּדעו, החייל המשוחרר משה הג’ינג’י. משה כבר ידע על בואו מן הפרסומים המרובים בעיתונים, מהמסיבות והנאומים למכביר. הוא ידע, כי האינג’ינר המשופע בכספים ובנכסים מוסיף להעמיד פנים של דל ואביון, הטעון עזרה וסעד, של איש-רוח-ומוסר עתיר-זכויות.
הם יושבים בבית המפקדה בג’מוסין, הריק עדיין מתושבים והאינג’ינר מסביר לו, למשה, כי הצורך הדחוף לו בשעה זו היא - דירה. ודאי, מן הדין ומן היושר הוא, כי מדינת ישראל תיתן לו במתנה דירה נאה, תבנה לו ארמון על שפת הים, בו יוכל לחיות במנוחה ובשלווה, לכתוב ספריו וזיכרונותיו ולשרת את הארץ ועוד. אבל בלית ברירה היה נאות לקבל, לעת עתה, דירה גם בזה הפרבר הנידח…
בשיחה משתתף גם מפקדו לשעבר של משה בצבא הגנה לישראל. זו לו הפעם הראשונה לראות בעיניו אישיות מפורסמת זו. המפקד מאזין לשיחה, מרחיב זוג עיניים תמוהות אל מול הדובר התובעני ושואל:
אינג’ינר שור, במחילה מכבודו, מה הוא סח? הן לא נעלמה ממנו מצוקת השיכון, החורף והגשמים ממשמשים ובאים, רבבות עם משפחותיהם שוכנים באוהלים ובצריפים – ואין לדעת מה יהא עליהם? הוא מוכן, לפנים משורת הדין וסדרי התור לסייע לו בהשגת אחת הדירות המעטות שנבנו זה מקרוב, שרבים קופצים עליה, כמתכונת דירתו שלו, היינו שלושה חדרים עם מטבח ונוחיות ומסביב לה חלקה זעירה שאפשר להשביחהּ ולגדל בה פרחים וירקות ולנטוע עצים.
מה, מה הוא סובר, המפקד? – משסעו אינג’ינר שור בנהימה. האם הוא ישפיל עצמו וירד לגור אל אחד הפרברים ויעסוק בגידול ירקות? היֹה לא תהיה! לדירה מפוארת הוא זקוק, ששה חדרים, לפחות – האחד לקבלת קהל, השני לצרכי עבודתו, השלישי לקבלת אורחים, הרביעי – הַמעטות זכויותיו לעם ישראל? אפס, כי גדולה מהן השליחות ששׂוּמה עליו למלא למען העם בעתיד.
אין המפקד עוצר יותר ברוחו, קם על רגליו, מהלך בעצבנות על פני החדר, נושך שפתיו בשיניו. אחר כך הוא נעצר, אוחז בידו בקצה השולחן, מתכופף קמעה כדרך הנואמים, ואומר:
אם כן הדבר, אינג’ינר שור, אין טעם להמשך שיחתנו… אודה שאיני מורגל בדיבור מסוג זה… וזעם עצור בדבריו.
אינג’ינר שור עזב את החדר וחזר למלון, בו הוא סמוך על שולחן הציבור. אולם לא ארכו הימים והוא השיג מבוקשו. ועתה הוא מן העסקנים המכובדים בקרב העולים החדשים ושמו הולך לפניו כראש ודואג להם, המטיף להם הסתפקות במועט וחיי פשטות וצֶנַע - - -
אינג’ינר שור הוא כיום אחד מ“שבעת טובי המדינה” – וידו מושטת, ללא הרף, לכתרים-לא-לו. הֲייפלא, איפוא, שמשה הג’ינג’י מלא מרירות וזעם?
ה.
עלם רך היה משה הג’ינג’י עם עלייתו לארץ, שופע תקוות ושוחר טוב וכוחות-נעורים תוססים מרטטים בו. תמיד מן הראשונים בעבודות הקשות, בין בעידור בפרדס ובין בבניין, ושמחת חיים שלווה מפכּה הומה בו, שמחה היודעת ליהנות מלוא החזה מהנאות-שעה חולפות כתינוק המאושר מִמציאה פעוטה. אך עתה, לאחר שנקפו שנים רבות והוא ברווקוּתו עומד ושלא כרבים מחבריו החיילים המשוחררים עוד לא בנה בית לעצמו ולא נטע כרם, התחיל מרגיש והנה העייפות גוברת ומשתלטת עליו.
תחילה הִתריס כנגד עבודת הפרדס. ודאי, מצויות עבודות קשות יותר מן העידור, אך אחרי יום עבודה, כפוף על הטוּריה מתחת לענפי העצים הנמוכים והסבוכים, הוא מרגיש, לא אחת, חולשת לב ופיק ברכיים. שמונים בוֹרות הם, לפחות, תפוקת יום עבודתו. לחם, חלבה ותפוחי זהב עיקר מזונותיו כל היום. וטוב לו. אך שנים עוברות והעייפות גוברת, והגיעה השעה והוא התמרד נגד הטורייה – ועבר לעבודת הבניין, שנקנתה לו בקלות יתרה. הוא התמחה בריצוף, אך שוב עברו שנים ושוב הוא מרגיש, כי קשה לו לעמוד גם בעבודה זו. אחרי שעות ארוכות של קביעת המרצפות, שוב בכפיפה, פוקדים אותו פיק הברכיים וסימני החולשה. כמה זמן עוד אֶסכּון ואוכל לעבוד בריצוף? – הוא שואל את עצמו.
בדרך הטבע מתחיל משה לחפש אפשרות להיאחז באומנות חדשה, קלה יותר. פקידוּת? לא, זו אינה לטעמו. לא חולה הוא שיהא אנוס להיזקק למלאכה קלה מעין זו. והאם שערי הפקידות פתוחים לרווחה לפניו, לפניו שאין הוא נמנה עם שום מפלגה ואין חלקו עם העסקנים ויתרה מזו – מאז שובו מן החזית הוא מלא ביקורת על הסדרים במדינה, ביקורת שאין הוא מעלימהּ ומטשטשה, כיצד ייתן ידו למנגנון? אפשר יעבוד בליטוש יהלומים או יצטרף לקואופּרטיב, אך הוא דבר הכרוך בהשקעות ואין הפרוטה מצוייה בכיסו. ואפשר במקצוע הדפוס? כן, לדפוס נודעת לו חיבה יתירה, חיבה ותיקה למילה המודפסת ולספר, שהרי תמיד היה משה הג’ינג’י, על אף מיעוט הכנסותיו, רוכש ספרים ברצון ובאהבה. ודאי, חודשים אחדים יש ללמוד אומנות זו ולתקופת המעבר להתנזר משׂכר, אך חייל משוחרר הוא וזכאי לסעד מטעם מוסדות החיילים המשוחררים בלימוד המקצוע.
ומשה הג’ינג’י יושב על שרפרף, לפניו מכונת הסידור, מכונת הדפוס הגדולה, הנודפת חום, הבולעת מטילי עופרת ופולטת שורות יצוּקות – אצבעותיו נעות במהירות, מתקדמות על המנענעים – ודומה עליו, כי הוא כובש והולך את אחד מסודות הבריאה… באמצע לימודו בא המפנה הגדול בחייו.
מאז הגיעוֹ המכתב הראשון ממנה, מחווה, מן המחנה לפליטים באיטליה ותצלומה בו – והוא אחוז אי-מנוחה רבה. בשעת עבודתו במכונת הסידור אצבעותיו קופצות חיש מהר וכל חושיו דרוכים לכיבוש אומנותו החדשה וישיבתו על השרפרף כעל גחלים; בתום העבודה הוא ממהר על אופניו לג’מוסין, להמשיך בהתקנת דירתו ושאר סדרים וצרכים הכרוכים בבואה הצפוי בקרוב של חווה, הכרוכים בחיי המשפחה שלו לעתיד. כל פרוטה משׂכר עמלו קודש הוא למטרה זו, שהרי היא, המשוחררת ממחנות הריכוז והעולה ממחנות הפליטים, ודאי תבוא בחוסר כל, עורה לבשׂרה, וכל מחסורה עליו. בשעה מאוחרת בלילה הוא מוציא את התצלום ששיגרה אליו ושעה ארוכה אינו גורע עין ממנו, וכולו תמיהה אחת על כך, כיצד נשתמרו חן יופייה ועדנת פניה השמנמנים וזו הרעננות החיה המרטטת בעיניים המציצות כפרחי הדגן התכולים בין שפעת תלתליה שעֵין הקמה הצהובה המבשילה להם… על יצועו בלילות הוא עורך תכניותיו והוגה בפרטי חייו בבָּאות, אשר שינוי כה גדול עתיד להתרחש בהם. ועם חווה עומדת לבוא גם אחותה הצעירה ממנה, שיחד התנסו במוראות השואה ויחד ניצלו מן המחנות והוא, משה, זוכרהּ בעודה ילדה רכה בשנים, מדשדשת יחפה עם בנות גילה בסימטאות העיירה הרחוקות… עתה ודאי גם היא, על אף גילה הצעיר, ניסיון חיים רב על עלבוֹנותיהם וייסוריהם לה, ובדרך הטבע הוא, שגם מחסורה – מכל מקום בימים הראשונים – עליו.
והן באו, האחיות, לארץ, שגואל וקרוב אין להן בה זולתי משה הג’ינג’י, כשם שהן היו גם לו הנפשות הקרובות והיקרות בחייו, בבדידותו, עוד לפני בואן. הוא, המנוסה בעול, שמח לקראת העול הזה הצפוי לו, שמח לקראת האפשרות שגם הוא ישא בדאגה ישירה לזולתו, והוא נכון להרים את המשׂא הזה למען יקל גם לו.
בנמל חיפה נפגשו עם רדתן של האחיות מן האנייה בלחיצות-יד, בנשיקות, בחילופי-דברים קצובים, משָל כאילו לא ציפו זה לזו שנים ארוכות, שנות ניתוק מאונס ודָמים וחרדות, משָל כאילו לא הייתה הפגישה חסד ונס.
מאזור הנמל הם יוצאים, שלושתם, אל חיפה העיר. הן בולעות את המראות החדשים הנפרשׂים לעיניהן בין ים להר, ומשה הממעט בדיבור כאילו הותרה לשונו והוא משתף עצמו עמן ברשמיהן ומספר ומסביר. לפנות ערב הם סועדים במסעדת הפועלים – ומשה הוא, כמובן, המזמין והמארח והדואג. ומשם, באוטובוס האחרון, ימהרו לתל-אביב, בוֹאכָה ג’מוסין, אל קורת הגג שהוא השׂכיל בעוד מועד להתקין למענם.
חיש חולפת התרגשות הפגישה, ועל אף השינוי הגדול שחל בחייו של משה הג’ינג’י, דומה שלא חל כל שינוי בהם. ודאי, הוא עתה בעל משפחה ובדידותו נעלמה והוא מזדמן לעתים עם רעייתו לבתי מכרים וחברים ומבקר עמה בהצגות; ודאי, עתה יש גם לו בית ואדם שדאגתו פרושׂה עליו ונפש אהובה ומסורה, - אך חייו זורמים באפיקם הקבוע, השקט, כאילו בשולי דרך המלך, כמעט שאין מרגישים בהם. משה הצנוע והשקט, השתקן והנושא בעול, והיא רעייתו נושׂאתוֹ עמו יחד, היא שחֶרדת הימים עברו הניחו בה רישומים עמוקים ואין לבה לבזבוזים וכל דאגתה למשק ביתה ואף כבר יצאה לעבודה לסייע בקיום הבית. אך ציפייתו הגדולה היא לילד העתיד לבוא ואשר יהיה המשך חי למשפחותיהם שנגדעו בשואה. משה הג’ינג’י נושא את סודו היקר בחובו, שתיקתו כאילו עמקה עתה יותר, ורק לאחיו הבכור אשר בארצות-הברית הוא מבשר את הדבר במשפטים מועטים.
כן, אחיו השׂריד האחד למשפחתו והוא לא ראהו זה שנים רבות, מאז היגר מן העיירה אל מעבר לים. מחומר אחד קורצו האחים – אנשי עמל, שתקנים, מסתפקים במועט, צנועים ולשניהם לא האירה ההצלחה פנים. האח אשר בארצות-הברית מקיים בדוחק עצמו ורעייתו, ילדים אין לו, ועתה הוא שמח בשמחת האח אשר בארץ-ישראל, מעודדוֹ ופורס מרווחיו הדלים לשלוח תשורות לילד אשר יבוא לעולם…
אבל, אכזבות רבות עוד פקדו את משה הג’ינג’י, אכזבות העשויות לשבור גם בעלי אופי ורוח מחוּשלים ומחוסנים מוּקשים ממנו.
ו.
דווקא בקשה שבאכזבות, החמורה בצערהּ ובייאושהּ, עמד בקלות יתר. היא באה עליו כאפתעה מבהילה, כאסון בלתי-צפוי, כחֶתף מאוּיים.
קרבו ימיה של חווה ללדת ומשה מהלך כחולם, כולו ציפייה דרוכה. הוא מלטף בעיני חיבה את כרסהּ התופח, המתמזג בגופה הרחב, המשופע, כבד-התנועה. בעיני רוחו הוא רואה אותה והנה היא, האם, חובקת בן, גומלת לו את הפיצוי הגדול בחייו, המשך לחיים שקיפחו הצורר הנאצי בעיירה הרחוקה, המשך לעצמו. בשלווה מתוחה הוא מחכה לשעה המקוּוה, הברוכה, שהיא בעיניו כפלא. גם הוא, משה הג’ינג’י, לאחר שנים ארוכות של בדידות ורווקות, עתיד להיות אב, לטעום חרדותיו ותקוותיו של גידול בן אשר משוּבתו וצהלתו תמלא בקרוב את חלל הדירה הנידחת, בג’מוסין. רוב בני אדם יודעים אהבה ומקימים משפחות ומולידים ילדים, אך בחייו של כל אחד חוזרת ההתרחשות של הטבע כולו וכל אחד משַקע בה מעושר נפשו הוא ומפֵּאר דמיונו. והאם מן הצורף להוסיף, כי האושר קורן עתה בהווייתהּ של חווה, אשר ראתה את חֶרמשוֹ של מלאך המוות בתנופת קצירוֹ ופעמים רבות עמדה פנים אל פנים מולו; ואילו עתה נופץ חרמש הדמים לרסיסים והיא, הניצולה באלף אלפי ניסים בלתי-מובנים לה לעצמה, עתידה להיות אם לילדהּ בּר-בטנהּ, בשר מבשרה ורוח מרוחהּ – האם חלמה על כך שם, בציפורני ארץ הזוועות והכלייה?
עם כל דריכותם חשש סמוי מלווה את ציפייתם הקורנת, הדרוכה, הממעטת בדיבור: הֲיעבור הכול בשלום? פעמים, בלילות נדודי-שינה, הירח מציץ מבעד לחלון הגבוה של חדרם בבית אשר בג’מוסין ויללת תנים רעבים פולחת את חלל הדומי, הם מחליפים דברים על ההכנות ההכרחיות לקליטתו של הנולד, על צרכיו הדחופים, אף ששניהם כבר עשו את הדרוש.
הה, אילו הייתה אמא בחיים – היא אומרת – אמא שלא זכתה להוליך את בתה בכורתה לחופה ולשמוח בשמחתה!
וברגעים אלה הם מרגישים עצמם עוד יותר בבדידותם – ומתקרבים זה לזו. הוא מלטף מַחלפוֹתיהָ הארוכות וטובע נשיקה במצחה… ואחר כך הם שוכבים פקוחי-עיניים וערֵי-חושים, כמאזינים לדפיקות הלב, כמאזינים לשוועת העוּבר בכרסהּ…
והיום המקווה בא.
משה הג’ינג’י מהלך במסדרון הארוך של בית החולים “הדסה” בתל-אביב, מכונס בהרהוריו, דרוך ומתוח, מנגב את פלגי הזיעה המכסים אותו, עוקב אחר כל תנועה של הרופא והאחות. ודאי, לידה ראשונה היא, אך האומנם אצל הכול הלידה כה ממושכת? אין הוא יכול להציל דבר מפי האחות המטפלת, ורק מבטיו האילמים ילווּהָ, מבטי תחנונים והתרפקות. דומה עליו, ששמע את צעקותיה ואנחותיה של חווה, האם לא היו אלה חבלי הלידה, ייסוריה האחרונים, ייסוריה המקוּוים? הוא שומע את דפיקות לבו המפרפר בקרבו, נשימתו מחישה קִצבהּ, זיעה מציפה פניו.
השעה כבר מאוחרת, רק כפעם בפעם חולפת על פניו, באין אומר ודברים, דמות לבושה לבנים ואינה נותנת דעתה עליו. אור-חשמל קלוש זרוע על המסדרון הארוך, ואנקות עמומות עולות מן החדרים הנעולים אשר באגפיו. החיים והמוות שוכנים כאן, תחת בית החולים, בשכנות קרובה, כנאבקים בלא הפסק על גורל האנשים והנשים אשר הופקדו בו…
דחוק באחת הפינות שרוי בצל שחור, יושב משה הג’ינג’י, כדבוק למקומו, ראשו מורד לפניו, עיניו השטופות דם מרוב לֵיאות ומתיחות נעצמות. יש ויתעורר לפתע, בזיע חרדה, יסתכל סביביו כשואל עצמו מה לו כאן, בבית-החולים הגדול הזה, באמצע הלילה – ושוב תגבר הליאוּת, ושמורות עיניו הרוטטות – יורדות יורדות…
לפתע נתאושש, הביט סביביו והרגיש ביד רכה הנוגעת בכתפו. הדמות לבושת הלבנים ניצבת לפניו, והיא מדברת בקול חרישי, הוא שומע ואינו שומע:
…נעשה כל שדרוש, כל שאפשר, אך אי אפשר היה להציל. לידה קשה, קשה מאוד הייתה, לפני זמנה. תאומים היו, שני בנים, אך טוב שלא אונה כל רע, ליולדת… יתאושש ויתחזק… עתה הוא יכול לראותה בחדרה, שם, אך עליה עוד להישאר בבית-החולים לצרכי ריפוי, כשבוע ימים, עד שתעמוד על רגליה… גבר צריך להתגבר…
משה הג’ינג’י מרגיש והנה עולמו מחשיך עליו כליל, עולם של אכזריות בלתי-מובנת, שגזל את היקר שבחלומותיו, שני בנים, שני בנים שילדה לו, והם נטרפו לפני שנולדו, לפני שראה אותם. אין יֶשע, אין תושייה, אין תקווה מול הגורל המתעלל וצונף בבת אחת, בנחשול של צער, העשוי להטביעךָ, להכריעך, לפוֹררך. אך משה לא כָּרע. לא זעק, לא פרץ בבכי.
איך קרה הדבר? – שאל בקול רפה, הרי הריונה לא הופרע בשום תופעות מדאיגות…
זה מקרוב אירע מקרה דומה בלידה ראשונה לעולה חדשה, לאישה שבאה משם – אמרה ונחפזה ללכת. ואכן, הרופא טוען, אפשר והסיבה לכך נעוצה שם במחנה השמָד…
והנה יושב משה הג’ינג’י לידה – ואין מילים בפיו. אינו יודע מה עליו לומר במצב זה, כיצד לנחמה ולעודדה, והוא עצמו טעון ניחומים ועידוד. הוא יושב על שפת מיטתה, ידה בידו, ראשו שח, יגון רובץ על פניו העוטים דיכאון. אי מזה עולה הֶמייתו החרישית של רך שנולד; במיטה אחת גונחת אישה באחוֹז בה צירי הלידה. חיים ומוות, אנחות גיל ומכאובים. הוא רואה את חווה נושמת עמוקות, מנמנמת, שותקת אף היא. הוא רואה אותה כנועה כמותו, כמשלימה עם גורלה, כמשלימה עם יגונה הגדול ודומה עליו, לא בבית היולדות היא, אלא בבית קברות, והוא וחווה משתטחים על קברות בניהם הרכים שלא זכו להם…
הדמות הלבושה לבנים קרבה אליו בצעד חרישי.
…אין להפריע מנוחתה – היא אומרת – עליה להחלים. הגיעה שעתו לילך…
הוא יוצא כנזוף, מבויש, ככורע לארץ תחת נטל יגונו. מן הרחובות הסמוכים של העיר השקועה בשינה עולים קולות בודדים – זוגות המאחרים בנשף, דמויות מטושטשות חולפות, שומר מקיש במַפתחותיו ופנס בידו מציץ בשערי חנויות ובתים. משה ממהר באופניו, בצידי דרכים, אל חדרו בכפר ג’מוסין, אל החדר אשר הבדידות שוב תעמוד בו…
כל יום המחרת נשאר משה בחדרו, צמוד לספה, שקוע בהרהורים על ההתרחשות האחרונה. לפנות ערב הוא קם, יוצא חרש אל החצר, עולה על אופניו ורוכב העירה. באחד בתי-הקפה, בפינה דחוייה, הוא גומע קוניאק וקפה. ואחר כך הוא חוזר לרִבצו. שוכב – ונרדם.
עם שחר הוא קם, שוטף הרצפה, מביא סדר בחדר, רוחץ פניו, מתלבש – ויוצא העירה. עוד יגון עמוק, שעקביו לא יימחו, רובץ עליו, אך הליאוּת כאילו נסתלקה והלכה – וגמישות תנועה לו, שאין הוא מורגל בה. באחת מחנויות הפרחים הוא קונה זר פרחים גדול ובחנות אחרת – חבילת מִגדָנות ועוגות. משם הוא ממהר אל בית-החולים, לחווה.
והנה הוא יושב שוב, סמוך אל מיטתה, תשוּרותיו על השולחן הקט אשר לידה. הם מחליפים משפטים ספורים קטועים, כמעט אין הם מדברים באשר התרחש בחייהם. באולם הנרחב בו שוכבות היולדות – אבות מקושטים מבקרים נשותיהם שילדו להם, כל אחד צוהל בקול, מתייחד עם שמחת לבו – ורק הם, שעולמם חרב, ששיכּלו ילדיהם באִבּם – שותקים, כי עצום ונוקב הכאב ואין לו מַבּע, דוממים.
- מה נשמע בבית? – הוא שומע את קולה המבוייש.
- הכול בסדר – הוא עונה, כאילו לצאת ידי חובה.
- בעוד שלושה ימים אצא מכאן – היא ממשיכה.
שתיקה.
- מחר אני חוזר לעבודה – הוא מעיר כבדרך אגב.
- גם אני אחזור לעבודה בשובי לאיתני – היא אומרת לאחר הפסקה.
ובשובם לחדרם, כעבור ימים אחדים, חזרו גם חייהם הקודמים לתקנם. הם כמעט ואינם נוגעים בשיחותיהם באשר עבר עליהם, שקוּדים בעיסוקי יומם ובעבודתם, הוא בבית הדפוס ובגינה והיא בבית החרושת. ורק ארשת צער נסוכה על שׂחוקם, לעתים, כאשר יזדמנו לביתם ידידים בודדים וצל שחור, דומה, מעיב על החדר, צל אילם..
אפס, הם השלימו עם גורלם, עם מר גורלם, השלימו – והמשיכו.
ז.
צער חדש משכיח את קודמו.
האם פילל משה הג’ינג’י, כי גם אחותה הצעירה של חווה, אשר מאז עלייתהּ קירבהּ וסייע לה ודאג לה לא פחות מאשר לאשתו – כי היא תגרום לו אכזבה כה מרה?
תחילה גרה בחדר שהִקצה לה בדירתו ועל שולחנו סעדה וכל צרכיה עליו כבת משפחתו. לימים נישאה גם היא לאיש, פועל בניין, אשר בנה לעצמו, על שטח הפקר בסמוך לדירתו של משה – ובסיועוֹ – חדר מגורים.
משה טוב-הלב ודאי היה נוהג כך גם בכל אדם אחר שהיה מזדמן אליו ונזקק לסעדוֹ, קל וחומר באחות רעייתו. ואין הוא משׂיג, בשום פנים, כיצד קרה הדבר, שהיא, האחות הצעירה, הייתה אוייבתָם ממש, זרה ורחוקה להם ונתונה לענייניה היא בלבד. כיצד ניבע זה הפֶּרֶץ בין האחיות ששנים של גִלגולי-עינויים, מאז פרוץ המלחמה ועד למיגור הצורר הנאצי ועד לעלייתן לארץ לא הפרידו ביניהן? האחות הצעירה לא פסקה להִתאנות לבכירה, הציקה לה, מיררה את חייה – וגם לאחר שפקד אותה אסונה לא פסקה מכך.
ראשיתו של הפֶּרץ בקטנות, כמעט בהיסח הדעת:
אין בידה לעשות את קניותיה של חווה, ואין רצונה להישאר בחדרה ולשומרו עם ערב, שעה שאחותה ובעלה יוצאים לסידוריהם; ובכלל, גם לה חיים משלה… אין היא רוצה באַפוֹטרופסוּת, אין היא מכירה טובה לאיש, ובכלל נמאס עליה עולמהּ תמיד בקרבתה של אחותה… האם במחנה-ריכוז היא עתה, האם לא אנשים חופשיים הם, וראוי לה, לכל אחת מהן שתחייה את אורח חייה כפי שנראה לה, כאוות נפשה…
אפס, החמור מכל היתה הבגידה שבגדה בחווה אחותה הבכירה, כשנתנה יד למזימותיו של השכן, המתגורר בחדרי הדירה הנותרים בבית המפקדה בג’מוסין.
כאשר משה הג’ינג’י מדבר באדם זה נעשה בשׂרו חידוּדין חידודין. חַיה שפרצוף אדם פרצופהּ, ערמת שועלים ערמתוֹ ושיני הנחש שיניו. מה מתרחש בנפשם של בני אדם מסוג זה – שואל משה – שההִתעללות בזולתם תענוג הוא להם, שייצר הבּצע מסנוֵורם ומשַכּרם, שאין בעולמם דבר אשר ירתיעם מהשגת תאוותיהם. אין הוא, משה, יכול לסלוח לעצמו, שבעצם ידיו הביא את הצרה הזאת אל תחת קורת גג הבית, אליו הגיע בזכות היותו חייל משוחרר. כיצד יכול היה לשער, שזה האדם קטן-הקומה וכחוש- הבשר, שעיניו כעיני הדג חסרי מבּע וצבע, המתקשה בדיבור ואף הוא מפליטי זוועות הנאצים, הוא ורעייתו, יגרמו לו עינויים וייסורים כה מרובים, יבַזוּהו ויקַללוּהו וירדו לחייו ויציקו לו ולחווה ככל שידם מגעת, וידם ישלחו בכל אשר לו. המוּפקרים, שערכי חברה ומידות מוסר מהם והלאה, אבק אדם מושחת כליל, בִּריון ופרוּצה שחברו יחד לדחוק רגליו מזוֹ הדירה וכל אשר סביבהּ ככל שתשיג ידם – וכל האמצעים כשרים – אף שהוא, משה, הוא שהביאם לכאן ופרס להם מחלקו. הם הם אשר הביאו את משה הג’ינג’י, אשר מעודו לא נגע “בזבוב על הקיר”, לידי הרמת ידיים, שעה שלא עלה בידו, הסבלן, לעצור עוד ברוחו, מִשמצא אותם עולבים בחווה ומסתערים עליה. מכותיו הפליא בהם: הוא נאנק תחת מהלומות ידיו של משה, ידי פועל בניין כבדות ונוקשות וגרמיות, ולצעקותיו נזעקה רעיית השכן והטילה במשה מכל שבא תחת ידהּ. משנזכר משה בהתנגשות זו צף ועולה דמו במוחו ופניו מסמיקים ומשתלהבים מרוב התרגשות, מרוב חרפה. אכן, גם בו דבקה השִפלות, ודאי את גבול הייאוש עבר אם עד כדי כך הגיע…
עתה ברור לו לחלוטין, שסבלנות שגילה עד עתה ואורך רוח ונכונות להבליג ולוותר ומאמציו לשכנע ולהסביר ורצונו ליישב כל תוֹאנה וכל התגרות בו בדרכי כבוד והבנה הדדית לא נתפרשו אלא כחולשה ועודדו ליתר תוקפנות ופגיעה בו. ועוד יותר צר לו על חווה שלו, שנתייסרה כה רבות בשנות מלחמה וכליאה במחנות המוות ואת ילדיה שיכּלה בעודם ברחמהּ, ועתה עליה לעמוד גם במצוקה זו – ושניהם בודדים ומבודדים – רחוקים מן העיר ומידידיהם, בלִבו של ישוב נטוש ומסוכסך זה.
אך עם כל אלה ברור לו, למשה, שהוא לא יוותר ליריבו הבּריון ולאשתו הפרוּצה; הזעם שנִתגבּש ונתחַשל בקרבו היה כפלדה קשת-העורף והחלטה נחרצת בו לא לסגת, להשיב למחָרפיו המשתוללים בפראות ומבקשים לדוחקו וּלרִשתו ולעמוד בשער בעוז – ולוּ גם תעשה גיסתו, אחותה הצעירה של חווה, יד אחת עמם. הוא איש ההגנה הוותיק, החייל המשוחרר משתי מלחמות עולם אנוס עתה לעמוד במערכה בזוּייה זו, אך עמוֹד יעמוד בה, בכך אין הוא מטיל ספק ולאור יוציא צִדקוֹ.
מרה האכזבה כלענה, צובטת וכוססת בנפש, טורדת את חדוות החיים ומרעילה באֵרות חיים; אך יש אשר, בהמשך הימים, תהיה כוח מחשל אופי ומגַבּש רצון ומעורר למאמצים ונוטע תקוות חדשות תוך כדי המאמצים לגבור עליה, להדבּירהּ ולעוקרהּ. אכזבות רבות נחל משה הג’ינג’י, אך לא נכזבה תקוותו בחיים, ייצר החיים ואהבת החיים הפשוטה, המוכרחת, הטבעית המפעמת אותו. והיא שעמדה לו.
ח.
אכן, היא עמדה לו.
חייו זורמים שוב במסלולם הרגיל. עם שחר הוא רוכב כדרכו על אופניו אל מקום עבודתו בבית הדפוס, ושעה קלה אחריו יוצאת גם חווה אל מקום עבודתה בבית החרושת. יש והם נפגשים אחר עבודתם, נפנים יחד לעיסוקים שונים, עִתים גם לביקור בהצגת תיאטרון או קולנוע, עתים לביקור אצל אחד הידידים משכבר הימים. ואז מתברר, כי אמנם לא גדולים המרחקים בארץ הזאת, אך כה נדירות הן הפגישות בין ידידים, שכל אחד שקוע בטרדותיו ובחיי משפחתו הוא, קל וחומר אם הוא בשיכון או בשכונה נידחת. אך לרוב הם ממהרים לחזור לדירתם, שהרי עליהם לטפל בבוסתן עצי הגויאבה ולעבּד את החלקה הסמוכה.
עיבוד החלקה הוא עתה עניין גדול בחייהם. היא, חווה, האישה בעלת החוש המעשי ששנות ישיבתה במחנות לימדוּהָ לאגור פרוטה לפרוטה והחדירוּה פחד-תמיד מפני הקיום, טורחת בכל שתיל של עגבניות או כרוב ושוקלת בדעתה את תמורתם בכסף, ובבוא עונת ההבשלה היא משווקת אותם בחנות המכולת הקטנה אשר בג’מוסין. ואילו הוא, משה הג’ינג’י, נהנה הנאה מרובה מעצם העבודה בגינה, למראה הצמיחה הירוקה המלבבת מסביב, למראה ערוגות הירקות הנובטים על צורותיהם השונות והפרחים למיניהם ולצבעיהם וארגזי המַשתלות. הוא כבר סידר, במו ידיו, רשת צינורות-השקאה, אך אין עדיין חיבור מים וכמו הערבים שגרו כאן לפניו, הוא משקה ערוגותיו בדליים, אף צמח לא נעדר – ורואה ברכה בעמלו, ברכת נפש עמוקה. שעה ארוכה הוא עומד בשטח ואינו גורע עין מן הצמחים אשר, דומה, מדברים אליו, כל אחד בלשונו וכל אחד שר לו את שירו…
ובחצר שׂרד מחסן פחים גדול, מלא בקיעים וסדקים ופרצים, שתולעים ועכברים שרצו בו לרוב בערימות הזוהמה והצחנה. תבונת ידיים למשה הג’ינג’י וחיבה יתירה נודעת ממנו לעבודה במִשקו הזעיר, וכל שעה קלה הוא עוסק בו. עתה, לאחר שהתקין את המחסן, סְמכוֹ במוטות וסתם את הבקיעים, הוא ניצב על סולם, מברשת הסיידים בידו, והוא מסייד את קירות הפח המפוּייחים. אחר כך הוא אוסר מלחמה, מברשת ברזל בידו, בערימות הזוהמה, מנקה ומחטא וגורף ומטאטא ומתקין את המקום לפרגיות שהזמין. מה תשמח חווה לטפל ביצורים חיים אלה, בהזנתם ובגידולם ובבוא השעה גם בהדגרה. שהרי מאז לידת-הכֶּשֶל כמעט ואין היא מגלה עניין בכל המתרחש במדינה ובחיי הציבור בה ובהֲוָויות העולם; שקועה היא ראשה ורובה בחוג משפחתה הקטנה, בדל"ת אַמות של ביתה, ועתה… היא עוד חוששת לגלות את סודהּ לו, למשה, אך ברור לה שעתידה היא להיות אם, ושוב תקוות וחרדות גואות בלבה.
ועם התקרב שעתה ללדת אירעה לו, למשה הג’ינג’י, תאונה קשה.
בדרכו יום אחד מן העבודה פגעה אבן בראשו וחבטה אותו קשה. אחד אלמוני הטיל אותה בו. הוא צנח מן האופניים ונחבל קשה. שעה ארוכה מוטל היה, שותת דם, בשוחה, עד שנתאושש ובקושי רב שׂרך רגליו חזרה לביתו. ספק לא היה בו, כי שכנוֹ יריבו הוא אשר ארב לו והתנקש בו. בדמדומים גם הבחין בדמות נמוכת-קומה מתנועעת מרחוק בין שיחי הסִדריות ודומה כי אוזנו גם קלטה את רסיסי צחוקו, צחוק לאֵיד…
הרופא שהוזעק קבע שבר חמור בגולגולת ופקד להעביר את משה לבית החולים.
עתה שוכב משה באחת המחלקות של “הדסה” בתל-אביב, שם שכבה לפני חודשים אשתו בלידת הכֶּשל שלה. הוא מתהפך על מצעוֹ בכאבו הצורב, פטישי-אש הולמים ברקותיו בלא הפסק, אך יותר מייסוריו הגופניים מדאיבים אותו ייסורי רוחו ומציקה לו השאלה המרה שאין הוא מוצא לה תשובה:
מה, סוף סוף, הֵרעתי לו, שהוא כה יורד לחיי?
ימי הגיוס, המתיחות, המערכה חולפים במוחו בזה אחר זה. ימים של עבודה על הפיגומים או בהנחת מרצפות, ולילות בבנין הערבי הנטוש בג’מוסין, בשמירה על הנשק, בטיפול בו, בחלוּקתו, לילות ארוכים אחוּזי דריכות ומתיחות, ומחנות של יתושים פושטים מן הואדי הסמוך ומנַקרים ופוצעים ומציקים ללא חָשָׂך… בזכות כל אלה הגיע לפינה משלו, ממנה פָּרס גם לשכנוֹ. ובכלל, למי הֵרע הוא, משה הג’ינג’י, בכל שנות חייו בארץ הזאת, למי גרם עוול? מדוע, איפוא, באה עליו כל הרעה הזאת? האם מן המחנות הביא עמו שכנוֹ הרשע את ארס הנחש המפעפע בו תדיר – והן מצויים רבים, יוצאי גיטאות ומחנות, אשר חיידקי תקופת האיבה וההשפלה לא דבקו בהם…
והוא מרגיש ששִפעת חָרון גואה ועולה בלבו והזעף מתחשל ומתקדר כחַשרַת נקמות מוחצת, מסַנוורת, גועשת, כובשת, תובעת שילומים בעד העינויים והביזיונות, בעד עלבונה של חווה… הוא מרגיש-כמו זרועותיו הקצרות, הכבדות, הנוקשות מכות באויבו נפש, במחַרפוֹ, בעֲלוּקת הדָמים הזאת – בלילה אפל, באחת הפינות הנידחות של ג’מוסין יארוב לו – וייפרע ממנו…
והוא צונח מרוב התרגשות, אין אונים, על הכר, כולו עטוף יגון, בושה, צער…
אך לא יצאו ימים מרובים ותאוות-הנקם שחילחלה במשה ואכלה בו והציפה הזיותיו, שעה שהיה מוטל קודח וכאוב, כאילו נתנדפה כליל. אכן, רבים הם המשַעשעים נפשם בתקוות נקם באויביהם שתַגמול בו לחולשת עמידתם בפני המתנקשים בהם; אך נדמה לו, למשה, כי לא בסיפוקהּ של תאווה גבוּרת אנוש, ועתים עדיפה ממנה ההבלגה השקוּלה. ושעל כן סבור הוא עתה, שלא ימדוד לו, לנבל זה, במידה שמדד לו. אך השאלה הקדוּמה רשע וטוב לו אינה מרפה ממנו, ואין בידו פיתרון לה וחוסר הפיתרון מַרבּה מבוּכתו ומבוכתו מעַנה אותו ואין הוא יודע את נפשו… אך בָּרי לו, שהוא לא יטמא ידיו ולא מן המארב יבוא על אויבו, אך הַזהֵר יזהירו על כך, כי בא הקץ להתעללות ושוב לא ייתן את עצמו למִרמס… וגם לתחנת המשטרה ברמת-גן ימסור הודעה על אשר התרחש, ומה גם שחווה בהריון, ושוב הוא צופה בחרדות ללידה…
כי אין הוא, משה, יחיד שנפל קרבן לרשעים, כי רבים הרשעים, החנֵפנים, המנצלים למיניהם, אשר על כתפי חבריהם ובתוקף נסיבות חיים שונות, עתים מקריות, עלו לשׂררה ולגדוּלה… ומה בעצם שאיפתו שלו, החייל המשוחרר, החלוץ הוותיק, אם לא מעט טובה בחייו ומעט טובה ביחסי-אדם… ולמה נחלץ הוא למערכות, נכון להַעֲרות דָמיו להקריב חייו, אם לא על מיגור הרוע והרשע? האם נשא עיניו לעושר ולכבוד, לשרביט מושלים ורוֹדים, האם שׂם בכליו שלל מלחמות? נפש האדם הבוחלת במרמה ובהונאה ובשחיתות, הנפש – העורגת לטוהר ולטוב, המאושרת באושר הרעייה ובצחוק התינוק, בזריחת שחר מפציע על חלקת גלי הים הרוגעים ובצמיחת הנבטים בגינה, נפש האדם הפשוט הכמהה לרעוּת ולאחווה ולשמחות קטנות, המבקשת להיטיב עם זולתה, להתמזג בכלל האנושי הגדול, בשאיפות הנצח, בעֶרגות-הנצח, בפלאי היקום, לקדם את הטוב ולהרבות את האור…
מי עוד כמוהו, החייל המשוחרר, החייל שנכון היה ליתן נפשו הוא ועם זה לסכן את חייו בהצלת חבריו לנשק בקרבות, מסוגל לעמוד על נפש האדם בסתירותיה ובנפתוליה כביכול? הן הוא היה עֵד ושותף לרצח החיים במערומיו, והוא היה עֵד לאחוות החיים העמוקה ביותר. אהה, כי מרה אכזבתו, האכזבה המחללת קדשים, שצער בה ועלבון בה ועינויי נפש בה…
אך בעוד הוא נתון להגוּתו המרה הופתע מביקור בלתי-צפוי. האין בביקור זה משום רמז לפתרון מצוקת רוחו?
אתמול בא אליו, לבית החולים, לבקרו חברו משכבר הימים, עוד מן ה’חדר‘, נתן. חייל משוחרר אף הוא ונָכֶה. שואת מלחמת העולם השנייה העיפה אותו, כעָלה נידף בסערת סתיו, למרחבי ברית המועצות. שנים רבות לא ראה אותו, ובנשימה עצורה האזין עתה לדבריו, שהם כפרישת שלום מעולם רחוק רחוק ועם זה כה קרוב לו, כחלק מישוּתו הוא. שעה שהמוני החיילים עמדו בחזית, נאנק גם הוא, נתן, עם כל העם ועם המוני הפליטים, במצוקת נפשו בעורף. כל משפחתו נשמדה בידי הצורר הנאצי והוא כולו לוהט בתשוקת-הקרב-והנקם באויב המרושע והשפל, עד שמבוקשו ניתן לו כאשר נתארגנו הגדודים הפולנים על אדמת ברית המועצות. נתן מספר במפורט כיצד מצא דרכו אל נקודות-הגיוס-וההיערכות של הגדודים אשר פילסו לעצמם דרך, יחד עם הצבא האדום, בגלי אש ודם, אל אדמת פולין. הוא שמימיו לא נמנה עם גיבורי החַיל, שסלד מפני הגיוס לצבא פולין לפני פרוץ המלחמה ומוכן היה להטיל מוּם בגופו ובלבד שלא ללכת לקְסַרקְטִינים שלהם – היה עתה מופת בגבורה, בנכונות הקרבה ולהטהּ. נתן, חניך ה’חדר’ ובחור הישיבה, היה מחלוצי הלוחמים, הסַיירים, הכובשים. מכותיו הפליא באויב הנתעב. פעמים נפצע. טרם הגליד פצעוֹ האחד, טרם נתאושש מן הפגיעה האחת, ושוב הוא אץ בשמחה אל שדה-הקֶטל.
באחד הקרבות נשאר מוטל בשדה פתוח ואש האויב כמָטר הסוחף מעליו ודומה פסה כל תקווה לחייו, כי פִצעו לוהט כאש ומדיו רטובים בדמוֹ החם, השותת… אך מן השמים עמדו לו. מי זה מסכן את חייו להצילו, מי זה הזוחל אליו בבְרַד הכדורים והפגזים? החובשת היא מן הפלוגה הרפואית, הנוצרייה, בִתו של בעל האחוזה הפולני, שאף היא במִתנדבֵי הגדודים. על כתפיה סחבה נשׂאה אותו בזחילה, אל בית החולים הביאה אותו, נטול הכרה ונטול אוֹנים, את פצעיו חבשה וכאם בבנהּ יחידהּ טיפלה בו. אכן, אחוות הקרב השוררת בצבאות חדוּרי חזון ונושאי דגל חירות, מיסוד האצילוּת האנושית העליונה נחצבה. אחוות- הקרב חזרה ונתגלתה פעם נוספת, שעה שהיא, החובשת הנוצרייה, נפצעה קשות במעברות נהר הוויסלה, באחד מצומתֵי-ההכרעה האדומים מדם המלחמה – ואז אץ הוא, נתן, תוך סכנת נפשות, וחילצהּ ממוות ודאִי וסעדהּ ככל שידו הגיעה. שבועות ארוכים שכבה בבית חולים צבאי, באזור החזית, ולאוזניה מגיעים הדי יריות והתפוצצויות מוארשה העיר, בה סוער המרד של הפולנים – ודועך…
ושוב, בשלישית, בהתחדש ההתקפה של הצבא האדום והגדודים הפולנים מחלוּציו על מעברות הוויסלה – והנה הם על אדמת פולין, מערבה לנהר, רודפים אחרי האויב המרושע, המובס, שכוחו עוד עמו, קדימה, אל עבר מאוּרת מבצרו על אדמת גרמניה. וכאן, דווקא כאן, כוּתרה יחידת חיילים קטנה של גדודוֹ והחובשת בתוכם, צפוייה לכלָייה או לשבי – למוות או לשבי על אדמת המולדת המשתחררת צעד אחר צעד, על מפתן החירות והניצחון הנכספים. הוא, נתן, עוד שׂרידי הפצעים בבשרו, התנדב למבצע נועז ומסוכן שהפתיע את האויב וחילץ את רובה של היחידה המכותרת. האין הוא אחד מפרחי החסידים ששיתפו עצמם במלוא לַהֲטָם במרידות פולין במאה התשע עשרה, “למען חירותנו וחירותכם”, האין הוא אחד ממְגוּייסיו של המפקד היהודי ברק יוסלביץ'?
אין מן הפליאה בכך, ששני לוחמים אלה נתקשרו בקשרי-אהבה-וחברות. אפשר ודבר זה היה גם מובן לאביה, בעל הנחלאות הפולני, ששֵמַע מעשי בתו הגיע גם אליו והוא בא אל החזית, לבקר את בתו, אשר לא ראה אותה זה שנים. הוא מבין לרוחה ולרוח הזמן – כה יטען אליה – אך את ברכתו הוא לקשר זה ייתן רק אם בחיר לבה ימיר דתוֹ ושניהם יישארו בפולין, שכן יחידה היא לו, המשך למשפחתו והיא מיוּעדת לרשת נכסיו. אך נתן ובחירת לבו סירבו. סירבו – והמשיכו, בשוֹךְ הקרבות, את דרכם, ועתה – עיניו של משה הרואות – עד ארץ ישראל באו…
משה מסתכל בפני הדוברים עמו – עוד מלבלבים בהם הנעורים, אך עמָל שנים וייסוריהם וסכנותיהם העמיקו בהם את חֲריציהם הבלתי-נמחים. חיילים משוחררים הם כמותו מחזית החירות הגדולה. משה עוצם רגע עיניו והרי לפניו חברו משכבר הימים – חבוש כובע יהודי זעיר שחור, פיאותיו המסתַלסלות יורדות על חיוורון לחייו, קפוטה שחורה ארוכה חגוּרת אבנט לגופו, כאחד מפִּרחי כוהנים קדומים, במַהֲרוֹ לישיבה או לבית הכנסת; ולידו – הפולנייה תכולת העין, זקופת-הגֵו, בהירת השיער, שעֵינָם הבהירה של שדות הדגן המצהיבים-מבשילים בסוף קיץ באחוזות אביה עומדת בה והיא כפרח שנתלש מאדמתם… וכאשר מסתכל משה בזוג היושב בסמוך לו, זוג החיילים המשוחררים, נמוגים והולכים מכאוביו ואכזבותיו וצערו, והוא שוכח את שכנו היורד לחייו ופרשת ההתגוששוּת עמו – וטוב לו, טוב לו, ותחושה של הכרת טובה מפעמת אותו, שאף הוא זכה להיות בלוחמים, בקטע אחר של החזית המשותפת…
ט
משה הוא אב לבת. רכה הילדה ורב הטיפול בה. ומשה שותף לעול בשעותיו הפנויות, לפני עבודתו ואחריה. וטוב לו. גם הגינה פרחה בינתיים, הותקן בה חיבור המים והאדמה שצמאה זמן רב רוותה מים רבים והניבה יבולים למכביר, ערוגות הירק ובוסתן עצי הגויאבה הזקנים משופעים פרי. ותרנגולות מקרקרות סביב לבית. וגדייה פועה. טעמו של משק חקלאי וריחותיו עומדים בעיבּוּרה של ג’מוסין, באחוזתו הזעירה של משה הג’ינג’י…
עם הדמדומים הם עוסקים, משה וחווה, במשקם הזעיר. הוא מוריד את הגויאבות הבשלות ועורמן בשק, והיא מוציאה את הירקות מן הערוגות. בסמוך להם, על משטח של מחצלת פרושה על הדשא, משחקת התינוקת. עם ערב תלך חווה למכור את הפירות והירקות בחנות המכולת, סלים עמוסים עמה, שמלת בד לגופה ומטפחת צבעונין לראשה, כאחת איכּרה אי-שם בפולין המביאה תוצרתהּ אל השוק… ורק בשעה מאוחרת, ג’מוסין כולה שקועה בתרדמה, יעיין משה, לאור מנורת הנפט, בספר.
כן, בספר. כי רבה חיבתו לספרים ובכל הזדמנות הוא רוכשם. עִתים חווה מייסרת אותו על הפזרנות היתירה, אך הוא, משה, מרבה ידידים-ספרים, מטפל בהם, מתייחד עמם בסדקי-הזמן הפנויים שלו, אם בשעה מאוחרת בלילה או עם שחר, לפני צאתו לעבודה בעיר. ואם אין מזדמנת לו עבודת-ארעי בריצוף, שהכנסה צדדית עמה, הרי גם השבת אף היא קודש לספר, ובייחוד בימות הגשמים, שאז ג’מוסין כמנותקת מן העולם, עטופה שמים קודרים-אפורים הרובצים ומעיקים עליה והואדי מתמלא מים ואגמים קטנים נקווים בחריציה ובשוּחותיה של האדמה המבותרת.
אולם ביַרחי הקיץ הלוהטים ימהר משה, עם רעייתו ועם הבת, אל הים. הים הוא לו יותר ממקום מרגוע, להדחת הזיעה מגופו ספוּג עמל השבוע, הים מצמיח לו כנפיים אל עולמות חדשים, הוא חורג מעָקָתָהּ של ג’מוסין הקודרת ועל כנפי דמיונו הוא שט למרחקים קסומים..
כי יכרע בנטל העיר הגדולה ונפשו תִיעף למשׂא יחסֵי-אדם – ותִגבר בו הכמיהה אל מרחבי האינסוף של הים, אל הבדידות הגדולה, אל ההתמזגות עם מעיינות התום והפלאים של הטבע אשר לא חולל… הים הוא לו כלֵב אשר פעימתו – נצח; כהר געש אש לַבָּתוֹ – לא שָׁככה; כשיר חירות וגיל – לא יפסק, ומה טוב לו, למשה, בשעות אלה, כשהוא נישא בזרם הגלים אל תוך הים, תהומות חשוכים אגדיים תחתיו ויריעת שמים בכל עירום יופיָם פרושׂים מעל, והוא בלב הטבע האדיר, בן החורין, שלא הייתה בו יד-אדם, שהוא עצמו קורץ ממנו… צחוק גלים וגלי צחוק מתנפצים אל החוף ושפעת צבעים להם ומנגינות קסמים. ולילות-כסף-וכיסופים לו, לים, וקשה לו למשה להינתק מן החוף גם לאחר שכוכבי ערב כבר רוטטים בו. ודממה ענוגה, כובשת לבבות – ומשה שבוי בחבליהָ. האם לא יאֹהב את הים על כי הוא לו המחאה הגדולה נגד החירות שנכבלה, חירות הטבע והאדם, נגד יופי הבראשית שחולל, נגד מחנק החומר המוצק, נגד השירה שסולפה, נגד קיצוץ כנפי הרוח והשאיפות?
על החול הזהוב משחקת ילדתו הקטנה, משתַכשכת במים, בונה מגדלי חול… לידה שכוּב משה, מבטו דבוק בה, מלטף הוא כל איבר בה ודומה, באשכול געגועיו הוא דבוק… הוא נושם עמה יחד, צומח עמה יחד, ויחד עמה חוזרת אליו ילדותו הרחוקה שחלפה לבלי שוב, הוא טובל בזוך שַחרוֹ שהוּעב, והדים רחוקים יתנגנו בלבו. ופתאום מתברר לו, כי… גם לו היו אבא-אמא, שתמיד הבינו לו וסלחו לו, ששמרו לו אמונים תדיר גם כאשר רחק מהם, מה רחק. חומת ביטחון היו לו, מגן ומבצר בסערות ובזלעפות סכנה וחרדה ומגדלור בל-יימוֹט של חכמה ואור. הוא מרגיש, והנה הוא בשבי הילדה הקטנה, אחוז בחבלי אהבתה – האין זו אהבת עצמו? לא אחת הוא נסחף בצהלתה ובמְשוּבתהּ בעוד לבו נחמץ מצער, אך היא עתידו.
וטוב לו עתה, לחוף הים, בקרבת הילדה, והוא כמרחף על פני הגלים המרטטים ונסחף במנגינתם ומעבר לו – בעולם הרחוק – ייסורים ואכזבות…
הבית במעלה הכרמל שקוע בדומי ועטוף ירק אילנות. שלווה ענוגה מסביב. עם הדמדומים, דומה, מתמזג הבית והולך עם צלע-האבן של ההר בגוש של דממה אפלה – ורק ממרחק מנצנצים אורות מן הקריות ומן האניות העוגנות בנמל בפסיפס של אלפי עיניים דולקות. נדם רחשם של בתי המלאכה וחנויות ומשרדים נידחים, מבוּישים המרטט בשעות היום. נוּסַח בֵּיניים, שמכלל כרך יצא, ולכפר לא הגיע חוֹתָמו טבוּע כאן, והוא עומד בין הר לים. עתה, עם לילה, מוגפים הדלתות והתריסים, ובית האבן כנבלע באפילה, אך באחד מחדריו דולק עד שעה מאוחרת אישון בודד, חלוש, המסתלסל דרך שִפעת עלי הבַּדים של האילנות, הפורסים כפותיהם אל הכרמל.
אשה בחדר לבדה. שולחן קטן, צנצנת פרחים חיים בה – “דומם”. על ספת-הקטיפה כריות רקומות צִבעוֹנין. ניקיון מטופח ורוח טובה שרויים כאן. ליד הקירות מדפים גדושי-ספרים וכתבי-עת ברוב לשונות, בני זמנים ופָנים שונים…
אך מה להֶמיַת הנפש הנעוֹרה בךְ כאן, בחדר זה, שנועד כמו לשלוות נזירים ואוהבים מתייחדים בעולם? אפשר והאשה תמירת הקומה, הישוּבה מהוּרהרת בפינה, שערותיה מכסיפות ועיניה דולקות בברק נעורים וחן אצילוּת נסוך עליה – היא היא המשיטה אותך על ספינת געגועים רחוקים, על גלי האהבה שלא באה על תיקונה, או אולי צרוֹרות הספרים הרבים הם המעירים בזיכרון את החדר ההוא, האפלולי-אפרוּרי ועולמות צער וייסורים בו ושכינת-קדושה לבושה בגדי עַם פשוטים מהלכת בו וזִכרו שמור בך מימות נעוריך ושׂרידי אמונתם כמִקדש בלבך. שם בפינות מוצלות נתייחדו דוֹרות עם הספר, נתעלוּ וחיו עמו והוא שאָצל עליהם מאורו. עתה ניבטים אליך ספרים אחרים. כפרפרים עתירֵי-צבעים-וגוונים המעופפים בינות לעצים עמוקי שורש, אדירי גזע ורחבי נוף - ופורחים…
הנה הספר הקט הדוּר ההוצאה וסִלסוּלי כסף עוטרים את קטיפתו הירוקה; הנייר המשובח בהיר וקשה, עטור קישוטי ציצים וגַבּוֹתיו מוזהבים – אוסף שירי היינה. חדווה ונועם העניק לה. במימיו הזכים-צלולים חתרה במשוטי דמיון נעוריה. צעירה הייתה ונאה, שופעת חיים והומור – והעולם, דומה, פתוח לפניה ברווחה: לֵך וּכְבוש! וקֶאלן עיר גדולה וקדומה, היפוכה של עיירת הוּלדתה בירכתי רומניה אותה נטשה לפני שנים והיא ילדה רכה בשנים. כאן מצאה משפחתה מקלט מחמת המציק. כאן סיימה את חוק לימודיה ונצטרפה – בכל חום נפשה ותומהּ – לתנועת הנוער הלאומית.
תנועה זו – דופק מוסרי מפַעמהּ. מבין דפי הספרים מציצות חוברות רבות שעטיפותיהן הבהירות דהו מזמן: Der Jude (“היהודי”) בלשון אשכנז. השפעת עורכהּ של הבמה הספרותית צָררה סחפה גם אותה, והיא כבר עלמה ושאיפות גדולות מסעירות אותה והיא כבר מבחינה בצללים המלווים את אורות-הרְמִייה של הכּרַך הגרמני ואת ייצרי הרשע המפעפעים ומכרסמים בו מתחת למעטה השׂובע והשאננות. הֲיש מטרה נעלה לעלמה שוחרת טוב מחידוש פני החיים וחייה בכלל זה? היא סיימה את חוק לימודיה ונאחזה בתפקיד שהיה, ברבות הימים, חלק מישוּתהּ ומנפשה – העבודה הסוציאלית, שכן היה בה, בעבודה זו, מרצון ההתמַכּרוּת למען נִדחֵי-גורל, מוּכּי-גורל.
לימים נתווספו כתבי-עת וספרים שנענו מהם, לבַת הכרך, הדים לסערות החברה, לייסורי אדם, למָצוֹק חלכאים ונדכאים, להריסות חיי משפחה; והרי הם מוטלים עתה כאן, על מדפיה, ערימות ערימות, מעוּכים ומשׁוּפים ובלוּיים, מרוב עיון ושימוש – כפירות הבשלים עמוסי כובד-חיים חֲמַרמַר… ביתה מעוגן בקרקעה של האזרחוּת צמוּקת הנפש וקצוצת-הכנפיים אשר תאוות-הבצע והנאת-החיים אופקיה, אך היא, אוזנה קשובה לצער האדם ולקולות הבוקעים מפרברי הפועלים של קֶאלן… ובפרברים – דוחק ודגלים. מסבּאות וויכוחים. והאדם במצוּקתו הוא לה כמזכרת עוון, ככְוִויה לוהטת כאות דֵרָאון – איכה תשָׂאֵם?
והנה מחייכים לעומתה – מעל המדפים – ספרים פיכחים ומפוכחים, שמעולם לא לָנה בעמקי סוּגיותיהם ולא עצרה כוח לעמוד באש הגוּתם. המדע בכבודו ובעצמו, והוא ניצב על הבסיס האיתן של הכורח ההיסטורי. הן קאלן זו אשר בחבל הריינוס ערישׂת הוּלדתם של אבות הסוציאליזם היתה, הן כאן נלבַּט בייסורי רוחו ובבדידותו “רַבָּן הקומוניסטים”, משה מנדלסון, מחברו של “רומי וירושלים”. מכל קרן רחוב עולה באוזניה צהלתה המנסרת של הפיכּחוּת המלעיגה: הַשלימי, הבת הנאה, עם הקיים, סַחֲטי מאשכּולותיו כל יין תענוג, הפיקי הנאות בטרם באה העת; אין שחר ואחיזה למשׂאת-נפשך ולחלומותיך, שכולם ישׂא הרוח, משָל לאניות-נייר אשר ישיטו הילדים על הנחל – בבוא הסערה ותִטרפֵן. הסערה – חוסר העבודה ההמוני, משבר המשטר, המלחמה ועמה מיליונוֹת של קרבנות ונכי גוף ונפש. החומר והתענוג – הם המסד והם הבניין ובִלתָם אין. מה ערך ומה בצע במאמצי היחיד – כך לָאטוּ-לחשו הספרים…
הם מוטלים, הספרים, על מדפיה כחיילים שנוּצחו בשדה הקרב… מהם שלא התחילה או לא סיימה קריאתם. עם כל הכוונה הנאמנה שפיעמה אותם, עם כל מאמצם לִלפוֹת את יסודות ההוויה – הרגשה הייתה בה, שיש בהם משום התעלמות ממציאות חַיָה, דוחקת ומשַוועת; ממצוקה שאין לדחות את פתרוֹניהָ ולוּ לשעה; מנשים ומילדים מוּכי-גורל המשַוועים למזור ורחמים; מגברים הזקוקים לחיזוק האמונה בטוב ובעתיד. בדיני נפשות עסקינן… מה בּצע בהַפיכות ובתוכניות – לָאט קול בקרבה – בלא האדם החדש? האם כוֹפין גאולה כתורת ישראל הר כגיגית?..
בסמוך לספרים אלה מעורמים אחרים, עטיפות צִבעונין להם, רומאנים קלים ופוחזים, באמצעותם חתרה למסתרי האהבה ותהפוכותיה ולחיי המשפחה שלה עצמה בבוא שעתם. אולם אלה בוששו משום מה לבוא. כל חברותיה, מִשפּרחה נשיותן, בנו בית לעצמן – גבירות כבוּדות הן לבעליהן הפקידים, הסוחרים, בעלי הבתים, ורק היא בבתוליה נשארה. לא שלא חמדוּהָ צעירים, אולם היא לא דבקה בגבר. האם חששה לתמוּטת עולם הרוח שלה?
כקרחת בלב יער כן מצוייה במדפיה חלקה ריקה וסביבה שׂרועים ספרים וכתבי-עת בערימות פזורות… שנות משבר פקדוּהָ, שנות מְרי וּמרד. שוב לא עצרה כוח להשלים עם ההתרחשות סביביהָ. רחובותיה הסוערים של קאלן להטו תחת כפות רגליה. מה לה ולהם? אשה צעירה הנִלבּטת בפתרון בעיות הדוֹר והיא תוהה על נפשה ועורגת לתיקון, כאשר יצפה המפליג בימים לתוך מרחבי הערפל ללכוד זיק אור באופק הרחוק. משוּלה היא בעיני עצמה כאחד העומד מול שערי עתיד נעלם – ומפתח אין. היא ששיקעה כוחה וזהב-רוחהּ בעבודת העזרה הסוציאלית, שעצתהּ וסַעדהּ נתונים לכל מוכה-גורל ומר-נפש, עומדת נבוכה אל מול מצוקת-נפשה שלה.
בפתח היער מיתמר ועולה אילן זקוף המולך על סביביו. אילן בודד וגאה בצערו. כאילן זקוף זה, היהיר ומתבודד, ניצב הספר הזה, עטיפתו בהירה ופשוטה, בו מקופלים כל חייה בשׂיא תוחלתם – ואכזבתם. זה הספר שלו – חיבוּרוֹ, זה האושר הגדול שלה שהיה מפולת. קבר חייהם המשותף.
צעיר לימים היה, מחונן כישרון ויקר סגולות. בן למשפחת טובים בעיירה בליטא. בעל נפש וקוּלמוס הסופרים שלו בו סילסל פרקי הומור וידיעות ההווי עינג רבים רבים. “שלום עליכם הליטאי” - זה כינוּיוֹ… האם העלו הקוראים על דעתם, כי בלב מחברם-אהובם מקננת-אורבת האיומה במחלות – השחפת. והשחפת היא אשר דחפתוֹ מקֵן הורים בעיירה אל הרי שוויץ ואגמיה, שם ביקש מרפא לגופו הצעיר אכוּל-המאֵרה.
וכאן, בעיר המרפא, ששלג נצחים מבהיק על פסגותיה בתפארת עולמים, נפגשו; בנשף של סטודנטים יהודים בו נשמעה הרצאתהּ והוא קרא מיצירותיו. אצילות ונדיבות פיעמה את ראשית קשריהם – והם טרם ידעו כי קשרָם הגורל לעד.
בפגישותיהם ביקשו להסיח דעתם מעם המחלה הקודרת – ודאי, סופו להבריא, ואז ימשיך את חוט יצירתו והיא תסייע בידו ותסעדוֹ. הֲיש משענת נאמנה מן האהבה? לא קשרי חסד היו אלה אלא קשרי-שותפות, עבותות הזהב של אהבת אדם שסייג אין בהם. ובבוא השעה ויִטעו את שתיל חייהם בארץ עתיד ישראל.
לא יצאו חודשים מרובים והם באו בברית הנישואין וחזרו ונשתקעו בקֶאלן, בבית הוריה. היו אלה המאושרים בימיה. אף עננה קלה לא הֵעיבה אותם… טוב הוא הבחור ונפשו זכה וישרים הליכותיו. אִם כאלה בתוכנו – הרהרה – וראויים החיים ויש עתיד לטוב. השחפת נשתכחה-כמו. ואם גם יעלה לעתים זִכרה, הרי שתהדק יותר את דבֵקוּת האהבה ותזַווג את תחושת האשה בהִתמכּרות האֵם והאחות. אין זאת כי אם גורל צר-עין מבקש להעמיד במבחן את אהבתם ואושרם, בריתם הנאמנה ודבקוּתם…
אותם הימים, ערב עלייתו של בְּכור הצוֹררים באשכנז, שקועה הייתה יותר מתמיד בתפקידה. צלב הקרס זורע אור-בלהות. אִם האהבה דרכהּ להתרכז בנושאיה, דרכה של האֵיבה לפשוט כעשב השוטה בגן הפורח ולכָלות כל חלקה טובה – ומה קשה עקירתו! רבו מחוסרי-היֶשע בקרב היהודים, הנעלבים והעלובים, מחוסרי התעודות כחוק ונטוּלי הקיום והלחם והמיואשים. בחזקת אֵם שימשה לרבים; מעיר לעיר, מנציגות חוץ של מדינה אחת לשניה, תמיד בדרכים, דרוכה למעשי הצלה ועזרה. הֲיש דבר נעלה מן החווייה של העזרה לזולת והעמידה לימין טרוּפי נַחשוֹלים, היש עוד כחסד השירות לאדם המעוּנה, לילדים שחַשׁרַת סכנות מצטברת מעל לראשם – ולרֵע היקר מכל יקר? והן כל ימיה כמהה נפשה להתמכרות-עד-תום לסובלים…
אולם את השחפת אי אפשר היה להוֹנות. הַראית אורו של נר דועך, אוסף שארית יניקתוֹ, משתַלהב רגע באור בהיר להפליא על מנת לדעוך שוב בגסיסה אִטית בלתי-נמנעת? מה רבו מאמציה להקלת סבלו! כל כושר יכולתה ואהבתה שיקעה בכך, בטיפוח אושרה, בהמשכתו, ולוּ עוד שבוע, עוד חודש. נפתה הלב להאמין כי עתיד הנר הגוסס לגבור על חולשתו, האמנם יעלה הכורת על אילן רך וטוב זה – והם כה צעירים ותאבי-חיים-ומעשים והעתיד רומז להם – הסיוט החוּם הנאצי פושט ומאיץ ומחייב למשנֶה מאמצים בעזרה ובהצלה והיא ככוֹרעת בעומס עבודתה ודאגתה - -
בודד מוטל הספר על אחד המדפים. עמוק נעוץ הכאב בלב. הפצע לא יגליד ולא יעלה אֲרוּכָה. את ספר כתביו הוציאה היא לאור, אחר מותו, בטורח רב. זה כל שנשתייר אחריו. לוּ, לפחות, ילדה לו, לוּ חיבקה לו בן, או אז אפשר והוקל לה, והן גם טעם חיי-משפחה לא ידעה עמו. שם, על אדמת המרצחים הטמאה כרו לו קבר, ערב עלייתם לארץ תקוותם הזורחת. וגם בלבה כרתה לו קבר אפל – ונעוריה בתוכו. זה שנים היא נתונה בו, בקבר זה, בסמוך לבחיר לבה, בהגוּת יומהּ ובחלומות לילותיה, בבדידותה, מיאנה הִנַחם, מיאנה.
חמש עשרה שנים תמימות והיא אחוזה בזִכרו. ואפשר כי בכוח זה היא מחזיקה מעמד. ואפשר כי אור אהבתה שכָּבה בחייה החיצוניים מוסיף להאיר לה ולחממהּ בחיי נפשה. היא קראה את איגרותיה של רוזה לוקסמבורג פעם ופעמיים, הַאם לא ניזונה גם היא בשנות כִּלאה בזיכרונות עברהּ? קמטי הצער שהעמיקו חריציהם בפניה לא עקרו את חן נעוריה שנבלו בטרם עת, לא עקרו את חזוּת התמימות החלוּמה הנסוכה על פניה של העלמה בין סַלסלֵי הכסף העוטרים אותם… וגם כאן, בארץ ישראל, כל ישותה בעבודה הסוציאלית, בהושטת סעד למעוּנים ונדחים, ובעיקר לילדים הטעונים רחמים. דומה, כל חייה וחִיוּניוּתהּ בנקודה אחת זו נתעצמו.
בפאתי המדפים מוטלים ספרים חדשים אחדים, ספרי לימוד הלשון העברית, מנוקדים. בשעותיה הפנויות, בערבי הדממה המוֹלכים בפרבר אשר בצלע הכרמל, היא שקודה עליהם. אי שם סוערת קרית העמל, צפירות אניות פולחות את הדומי. בין חורשות הכרמל מטיילים זוגות. צלילים נוגים עולים באוזניה – ובנות צחוק שובבות. אך היא סגורה בחדרה, בעצמה, צמודה לספר. לרחשי עולמהּ על אושרו ועצבונו, עולמהּ שלה. ויש אשר גם – לעתים – תיטול לידיה את הקובץ הקט של שירי היינה ותפליג על גליו הפזיזים ותחייה מחדש את ימי נעוריה בקֶאלן, את העולמות היפים ההם שארגה בזהב-רוחה ואשר נשרפו באִבָּם… ואפשר כי חיוּת הזיכרונות ההם מוסיפה להפרות את פעליה כאן, במולדת, לתוכה צמחה.
עומדים הספרים על מדפי-העץ, ספרים-עולמות, ספרים-תקופות – ונימין סמויות נמשכות מהם אליה. הספרים הוֹרו, ניתחו, חקרו, סיפרו, שרו, תיארו, עודדו והלהיבו – אפס כי, לעומקו של דבר, לא עצרו כוח לעקור את הרע, לרפא את שברון הלב, לחשוף את פֶּשר סערות החיים ותהפוּכותיהם ועתידוֹתיהם, לא גאלו את האדם הסובל, את האדם כמֵהַ-הגאולה. כגלי הים המסתערים אל החוף כן הסתערו אל מצודות ומבצרים – ויסוגוּ. צוֹרי לא היה בהם למצוקתה בהִשתוֹחֵח עליה נפשה. וגם את מפולת חייה לא מנעו… והיא מכונסת בעצמה ובעבודתה.
ופעם, פעם אחת, נשתלהבה בה אש זרה, מקסם אשלייה, בעצמַת בראשית. באחד מלילות החורף שטופי הגשם נזדמן לביתה ידיד. אפילה כבדה רבצה ברחוב, בַּדי העץ רעדו מול החלון והגשם הקיש בסלעי הכרמל. החדר שפע אור שליו וחמימות עגומה עמדה בו. בכל מהותו ודמותו הזכיר לה את בעלה המנוח – ולבה זע בקרבהּ. היא יודעת אותו משנות האוניברסיטה, שארח לה ואת ידה ביקש. ארוכות שוחחו – והיא מלטפת במבטיה את טורי הספרים, שכל אחד מהם ריח לו וזיכרון מימים שונים בחייה – ומאזינה לשׂיחוֹ. הייתה שעה מאוחרת והסגריר בחוץ גבר. אפילה ודומי סביבָם. הוא מנשק את לובן גופה, מחבקהּ בעוז, והיא דבקה בו בכל חום נפשה. שיכורה ולא מיין – וחלשה, וישוּתהּ כנְמוגה והולכת…
עם בוקר הפציעה שמש צעירה, קרעי עננים פזורים שטו למרחקים. שותקים יצאו לדרכם. זינוק זנקה אל עולם שבאשליה, אל עולם שבגד בה, ועתה היא חוזרת למציאות… שכן הֵיאָךְ תיפרד מחמש עשרה שנות חייה, בהן היא קשורה בו וממשיכה לחיות עמו בזיכרונותיה? למוּדת ייסורי נפשה גברה על אשלייתה – והשלימה. ולא יָספה. ושוב היא יושבת בערבים בחדרה, בודדה, עם משׂא זיכרונותיה – אל מול מדף הספרים. בערב שלאחריו ישבה וקראה בשירת רחל:
בֵּין שׁוּרוֹת עַרוּגוֹת וּתְּלָמִים נַעֲרָה תָּבוֹא,
הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ.
הִיא מַזָה רְסִיסֵי חַיִים. אַף גִבְעוֹל בְּצָמְאוֹ
לֹא נִשְׁכַּח לֹא נִטַשׁ.
אוּלַי לִסְלוֹחַ לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ,
אוּלַי – לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?
(רחל, “בגינה”, פתח-תקוה, תרפ"ג)
הן השורות הללו כאילו למענה נחרזו, מלִבה נחצבו, ממהוּתה נקרצו.
כל חייה מַזָה רסיסי-חיים והיא עצמה כנְטוּלת חיים וטעוּנה רחמים גדולים…
ספרותנו החדשה – מחוץ לסיפורו של אשר ברש “הנשאר בטולידו” – כמעט ולא שאבה נושאים ודמויות מעולמם רב-העלילה של יהודי ספרד עד לגירוש.
אפס, דומֶה, כי עז הוא הדמיון במַרטירוֹלוֹגיָה1 ובהתפוררות החברתית-רוחנית של הגיטו הנאצי, על אף ריחוק הזמן ושוני הנסיבות, בין תקופת ספרד הנוצרית לבין ימי רב-הצוררים היטלר.
“אהבה בצל הצלב” – חציבת-מקור, סיפור היסטורי מועט, אך נאמן לאווירת תקופתו ולמקורותיה.
עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ2 – זה דוֹרוֹ של שְמָד3.
א. ליבוּטֵי אהבה
לאִטה צונחת שמש רווּיית אש אל מעבר להרי קשׂטיליה. קרניה חובקות את השדות הירוקים אשר בעמק הנרחב, מנשקות פרחי-הבר הצבעוניים הזרועים באֲפָרים, מפזזות בין עלי עצים עבותי-ענף, מלטפות גליו הזכים של נהר טאחו, נרתעות, דהות, גוססות. ציפורים מתעלסות מנעימות שיר, מנתרות, נחבאות אל קניהן.
עדרים אחרונים של צאן ובקר שותים ליד הנחל. רועיהם לידם, מאיצים בהם, אל הכפרים המפוזרים פה ושם. נבחת כלבים מרחוק – ופעיית כבשים. ובאופק – כקצות חניתות שלופות אל על, ראשי המגדלים, אשר לכנסיות הנוצרים בטולידו העיר.
עם הדמדומים כמעט ולא תבחין בעלמה יעלת החן, החומקת בסמוך לנחל. מבטי הרועים מלווים גזרתה הדקה, תמירת הקומה. מי היא זאת ומה לה, לאשה הזאת, הלבושה כאחת השפחות הישמעאליות, במשכנות הרועים המרוחקים לאן תמהר לעת כזאת? הילוכה והבעת פניה אומרים גאון פנימי ועדנת אצילות טבועה בהם. דמות מסתורין היא, הרועה המוזרה הזאת, המהלכת בודדה באפָר, לא נזירה ולא בת רוזנים – כאחת מציפורי הנשף אשר יחלפו על פניך, לפתע, בשדות הרוגעים המבושׂמים, ולא תדע מאין באה ולאן תעוף והיא נעלמת בלב האפלה עטוּיית הסודות והנגינות. עוד מבטיהם האחרונים של הרועים ילווּהָ, בחשד מהול חרדה, וכבר הם מחישים צעדם ומתרחקים, מתרחקים…
בחורשה הקטנה, ליד קרחת העצים, היא נעמדת. האפר מגוּדל עשב גבוה, יבש, ריחני ונשימתו כנִמסכת בנשימת נעוריה הגועשים. כאיילה דרוכה עלי עין תצפה מבעד לעצים בכיוון אל העיר, אשר משם עומד לבוא בחיר-לבה רכוב על סוסו הקל.
הלא היא אינס לבית דון אברהם וידאַל, מסוחריה הנכבדים של בירת קשׂטיליה, ושמה הולך לפניה בחן יופיה, בהשכלתה, בנימוסיה – חֶמדת בחורי טולידו. לאביה, הגביר הנודע שיצק מים בנעוריו על ידי גדולי הדור בתורה ובמוסר (ובסתר התייחד עם ספרי הקבלה), מפאר היִחושׂ היהודי בספרד, שעושר וחכמה ותורה חוברו בו יחד, חנויות גדולות לממכר אריגים וסַחר הצמר שלו – שלוחותיו עד לפְלַנדרִיָה4 ולאיטליה יגיעו. כל ימות השבוע שטוף הוא בעסקיו, ורק בסופו של שבוע יבוא לשבות עם ביתו, עם אמהּ הכבודה דוניה מרים ועמה, הבת היחידה; ואפשר כי עתה, בערוב יום ששי, והוא כבר חזר ממרחץ היהודים, לבוש בגדי האטלס והמשי, פניו קורנים ומזהירים, אף שדוֹק טמיר של עֱנוּת פרוש על קמטיהם וניצוצות אור וצער מבליחים בעיניו. הנה הוא צועד אל בית הכנסת המפואר – רבים המברכים אותו, יהודים ונוצרים, ומלווים אותו במבטי כבוד אך גם קנאה. ויודעת היא, אינס, כי על אף ריבוי עסקיו וענייניו, הרי עמוק עמוק בלבו הוא נושא את חרדתו ואת אהבתו לה, לבתו אהובת נפשו – האין הוא הוגה גם עתה בה ושואל לה?
שַעט מהיר של סוס ניתקהּ מרשת הגוּתה, וכבר הוא עומד לידה, דון פדרו גונסאַלֶס, העלם בחיר לבה. בן גילה הוא, עוד לא מלאו לו עשרים שנה, אך כבר יצאו לו מוניטין בטולידו, בין הנוצרים והיהודים כאחד, והשפעתו כקִסמו, קסם הנעורים תאבי-החיים ושטופי-התענוגות. הנה הוא, לידה, קושר סוסו אל העץ, כובע אביר ספרדי לראשו, פוזמקאות לבנות לרגליו, כולו צַחצָחות – ונדן הכסף אשר לחרבו מבריקה, מבריקה…
שעה ארוכה הם חבוקים יחד, כשנַים שציפו זה לזו זמן רב, כשנים שטמנו אהבתם מעין הקנאה הבוערת-הזועפת של הבריות, ועתה הם מתייחדים, בלב העמק, ופעימת לבבם כפועַם הנחל המשתכשך סמוך להם, ורחש אהבתם נבלע בשירת האביב הפורח והמבושׂם אשר סביבם.
הוא מוריד מעל אוכף סוסו אדרת צמר גלוּלה, שוטחה על העשב הרך ומתמתח אפרקדן, ראשו בחיקה, ידיה מלטפות שערותיו. הם יושבים דמומים – ורק הד נשימתם עומד בחלל הצלול. כוכב בודד מנצנץ מבשר בוא הערב. אורות מאירים ממרחק, משכונת היהודים בטולידו, שם מוארות מנורות בבתים ומודלקים נרות שבת.
“אינס!” – הוא לוחש לה, אינס, התדעי מה יקרת לי, מה נעמת לי, מה עצמה כמיהתי אליך? – אני המנצח בתחרויות האבירים, אני המפורסם בתכסיסי קרבות ובאומץ לב ללא-רתיעה – כה קטונתי עתה, לידך, היפה בנשים. כתינוק הרך ליד אמו, כה חלש ודל אני אל מול אהבתי הגדולה החזקה אליך. אינס, הן כה אהבתיך… אינס, מדוע תעני נפשי? עד מתי, עד מתי – הן זה לי שנה תמימה מאז נקשרתי בך לאהבך ונפשי לא תדע מרגוע, דבוקה בנפשך לעד, העוד לא הגיעה השעה כי תאזרי עוז ותקומי ותלכי אחרי…
ראי, מה דלה השכונה, שכונת היהודים, כאבֵלה תעמוד בתוך העיר השוקקת סערות חיים וגיל. סרה תפארתה של קשׂטיליה היהודית. מה לך שֶבת בה – ועולם גדול ויפה וחופשי לפנינו, עולם של כבוד ועושר ורוב תענוגות. האין את חוטאת לעצמך, לנעוריך, לאביב הפורח הזה הקורא באלפי קולות וצלילים אל האור! אינס, הגידי לי את אשר עם לבך, אל נא תכסי מעִמי דבר, עני לי, אַת יונתי התמה, מה אהבתיך!
לאחר שתיקה ממושכת היא נענית לו:
– אכן, נעמו לי דבריך, פדרו הטוב, ואני ידעתי יקר-רוחך ואהבתך הטהורה. אף אני, ידוֹע ידעת, אוהבךָ פדרו, בכל לבי ומאודי. אך שכונת היהודים הזאת, השכונה בת מאות השנים, היא היא העומדת עדיין ביני לבינך, היא החוצצת בין אהבתנו – איך אֶעקרֶנָה מלבי ואנטשֶנָה, ואזנח את הורי אשר להם אני תקוותם הגדולה ומאור חייהם?
בשכונה הזאת – היא ממשיכה כעבור רגע קל – עמדה עריסתי, בה גדלתי, אווירה נשמתי, עם ילדי אומניה וסוחריה גדלתי, שמחותיה היו שמחותי וסבלותיה סבלי, ברטט חרדותיה חרדתי – עזור לי פדרו, לנתק כבלַי, להפיל החציצה, לצאת אל המרחב, אליך, אליך… ולבי מלא חרדה סתומה…
– הוא אשר דברתי – יענה לה פדרו – החרדה חרדת-שוא היא. מה לך כי תחששי? הַמעטות הבנות אשר הֵמירו מרצון ונישאו לאנוּסים5 ואף לנוצרים נאורים, טהורי לב וישרי דרך? או אולי מחֵרם היהודים הקנאים תחששי, או שמא ידירו אותך הוריך מירוּשתך? אֵל אחד בראנו, יהודים ונוצרים ואנוסים, שמש אחת תחמם הכול, שִׁמשה של ארץ קשׂטיליה היפה – ואחת ונצחית האהבה. אך הנעורים חיש מהר יחלופו, האם לא נחטא חטא ללא-כפרה, אם נקפחם במו ידינו? ראי, מה טוב שִבתנו יחד, לבדנו, תחת כיפת השמים העמוקים הנפלאים האלה בדמדומי הערביים, בין שיחים ואילנות, באביב הקשׂטילי הקוסם שנוצר כמו לשמחה ולאהבה! ראי, כשלהבת הזכה אהבתנו, כאש המאירה כל חשכה, היוקדת וממיסה כל מתכת קשה – גם לבבות שקָשו ממתכת – וכובשת מחיצות וחציצות.
אינס, אינס! הוא אומר לאחר הפסקה קלה – אם אמנם כה חזקה אהבת הוריך אליך, הן בשמחתך ישמחו ובאושרך מאושרים יהיו ובטוב לך ייטב גם להם. הן גם אביך, דון אברהם וידאַל הנכבד, מעורה בין העירונים והסוחרים העשירים, מקובל ורצוי עליהם ועל אבות העיר והקוֹרטֶס.
-ועל הֲמָרָתֵך – המשיך – תכסה אהבתנו הטהורה, היא לה תשמש מחסה ושִריון. היא תפתח לנו שער לארמון האושר ותסיר כל חשד מלִבות הנוצרים הקנאים. האם לא תדעי, כי רבים גם האנוּסים אשר כטובי הנוצרים ייחָשבו ומשׂרות רמות במלכותם של פרדיננד ואיזבלה יתפסו, בצנעה ישמרו מצוות אבותיהם ובלִבם יחממו ניצוצות מורשתם… כי מה היא הַהמרה אם לא המחיר אשר רבים משלמים – ורבים מהם עתידים עוד לשלם – בעד הרשות והזכות לחיות חיי חופש על אדמתה של ספרד היפה, אשר קנאים חשוכים השתלטו עליה?
– אכן, יקירי – אמרה אינס ורעד קל בדבריה – זה הדבר המהווה מקור חרדתי – המחיר הלָזֶה… מי היודע מה המחיר עוד נדרש כולנו לשלם, היושבים בתוך החומות ומחוצה להם? עתה כי רווח להם למלכים הקתולים סופם להיפרע מכולנו, מיהודים ואנוּסים כאחד…
– אינס, מחמד לבי – שיסע אותה – למה נכביד על עצמנו, למה נעטה קדרוּת על שמינו הבהירים ולא נייחל לטוב? הן מוטב כי נרווה עסיס החיים בטרם כמלוּ ונעשה כל שבידנו לקידום החירות והאחווה. שום יד עויינת לא תשיג אהבתנו, ושום סכנה לא תרתיעֶנָה. גם מוֹקדֵיהם של האִינקְביזִיטוֹרים לא יוכלו לה…
– פדרו הטוב, פדרו אהובי – אמרה ונצמדה אליו, בנשיקה, בעיניים עצומות, בנשימה עמוקה. מר לי כי נולדתי בשכונת היהודים, גם אם עושר ונכסים נפלו בחלקם של הורי, איך אחיה בקרב נוצרים וידיהם מגואלות בדם נקיים וצביעות ושחיתות ואכזריות לא תדע שׂובע – וגם הטובים שבהם לחולשתנו ילעגו ולשונם יחרצו לנו, אם בגלוי ואם בסתר? פדרו אהובי, עוד דבר עלי לגלות לך, דבר המעיק על רוחי ואשר זה זמן רב ביקשתי לספרו לך, ורק עתה החלטתי שוב לא להעלימו ממך.
– הזוכר אתה את משה אבולעפיה, הוא ראש סוכניו של אבא במסחריו, העובד עמו זה שנים ואבא מכבדו ומוקירו הרבה. כי סוחר מוצלח הוא, חריף מוח ורב כשרון וקשרים רבים לו במדינות ספרד וידו רבה לו גם בתלמוד וגם בחכמות הגויים – וקנאתו אלי לא תדע גבולות? מבטיו ילווּני תמיד בבואו לביתנו בערגת-צימאון, ואפשר כי כבר היו דברים בינו לבין הורי… לא אחת התחמקתי ברחתי ממבטיו, שהם כשִיפודים הלוהטים בבשר ומסוכנים מהם… קשה עלי קנאתו – מקנאתם של בחורים רבים.
– תמימה את אינס הטובה, כבשׂה תמה אינס שלי. האם אני, מתִפארת אבירי טולידו, אחשוש מקנאתו של אחד סוכן אריגים ולוּ גם בשֵירות אבא שלך יעבוד? אשַסעֶנוּ אם בדרכי יעז לעמוד, ידי תשׂיגנו, ידי החזקה. אַיֵה הכוח, אינס, אשר יעמוד בפני אש האהבה והנאמנות – וחרב אבירים נוקמת? חזקי, אינס, הבי לי ידך, תני לי הבטחתך, כי עם פגישתנו הקרובה תגברי על אחרון חששותיך, על אחרון ספקותיך המכרסמים כתולעת, ויחד נסלול הדרך אל אושר עתידנו המשותף. ודעי – הוא אומר בהטעמה – כי אחת הדרך אליו ואחרת אין, ושבעתים ימתק לנו אושרנו לאחר שנדביר המכשולים שנערמו על דרכנו. אינס, אינס, השבעי לי!
– אני אוהבך פדרו, לעד אוהבך, יהיה אשר יהיה. אך הן לא אעשה דרכי במַחשך, במחתרת, ואפשר כי עוד מחר, בשבת, אקיים שיחה גלויית-לב עם מורי אבי, השיחה אשר לה אני מתכוננת זה מזמן… והיא כה קשה עלי, כה קשה… אפשר יבין לי, אפשר ירחם יחוס עלי, על בתו יחידתו.
כבר ירד הלילה על שדות קשׂטיליה כאשר רכבו באפר הטלול, במשעולי כרמים וגנים, חזרה בדרך לטולידו. דממה עמוקה, ורק שעטוֹ הקצוב של הסוס הדוהר נמזג בקריאות של ציפורי לילה בהולות.
בסמוך לחומות הם יורדים מן הסוס. פרידת-אוהבים ממושכת. הוא פונה לעבר העיר והיא – כמכוּנסת בתוך עצמה, חומקת ממהרת, מסביב לבית הקברות היהודי העתיק, אל סימטאותיה של השכונה אשר מלכוּת שבת שורה עתה עליה ואורות רבים מאירים מחלונותיה.
דרכיהם נפרדות – האם יתאחדו?
ב. ערב שבת בטולידו
בחיוך סלחני מקבילה פניה, בבואה לביתה, אמה, דוניה מרים. מנורות-הבדולח שופעות אור רב, ונרות שבת דולקים בפמוטי-כסף. נוצצת הנחושת הכבדה אשר לארון בו ניצבים, טורים טורים, ספרי ש"ס ומוסר ומפרשים, מאירה הקטיפה הרכה אשר לכסאות הנרחבים. השפחה טורחת בעריכת השולחן המשופע מאכלות ובקבוקי יין גרנדה מתוק עומדים עליו. נוצצים הגביעים והצלחות וכלי הכסף. הכול מחכים לבואו של דון אברהם מן התפילה. והיא עצמה, דוניה מרים, לבושה שמלת חג, עדיים ותכשיטים עליה, ואף ששערות לבנות מלבינות בשחור שׂערה – יופיו העָרב, השׂבע של הפרי הבשל עומד בה. מה רב חינהּ של הכלוּלה בנשים עתה, כולה אומרת הוד מלכוּת, קסמי האשה והאֵם מזוגים בה.
– עלי בתי לחדרך, לבשי בגדי שבת ועשי פניך – היא פונה אל הבת. עוד מעט ואבא יחזור עם אורחיו מבית הכנסת, וישמח לראותך מסֵבה עמנו ליד השולחן.
אינס מתרפקת על אמה ומנַשקתה. מבטה צמוד אל נרות השבת הדולקים – אך דמיונה מסיעה על כנפיו למרחקים… האֵם לוחצת אל עצמה את הבת – ושותקת. שותקת והוֹגה. במה תהגה אֵם עבריה בשעה זו, בטולידו, ולה בת יחידה כלילת חן שהגיעה לפרקה?
קול פסיעות מדוּדות בדומית הערב מבשׂר בואם. שלושה גברים הם. הרי דון אברהם, גבה הקומה וחסון הכתפיים, מגבעת שחורה רחבת שוליים לראשו, לבוש מעיל משי שחור ואבנט רקום כסף; מבעד לשפעת שער ראשו וזקנו ניבט זוג עיניים גדולות – חכמה ואש בהן. אחריו צועד שֶפִי משה אבולעפיה, אברך צעיר, פאותיו הקצרות מסתלסלות על לחייו המגוּדלים זקן קצר, סוכנו ועוזרו הראשי של דון אברהם הוא, אשר חזר היום מנסיעה לסָרָגוֹסָה בעסקי בעל הבית שלו. צעיר לימים הוא, אך גופו השמן ופניו העגולים אשר הסומק עומד בהן וחיוך ערמומי קל שפוך עליהם, משַווים לו דמות של בעל בית צעיר, מצליח בסַחרוֹ ומרוצה מעצמו. והשלישי, הוא רבי יונה נאווארה, מן החסידים הצנועים, רם קומה וגמיש גֵו – עור ועצמות, חִוורון פניו כמִתמזג בפאותיו ובזקנו שעֵין הפִּשתָן הבהיר להם, ומבטו כמרחף בעולמות עליונים עוטי-סוד…
חמישתם מסובים ליד השולחן, חמישה עולמות, כל אחד שקוע בהרהוריו. עד שקם דון אברהם ממקומו מקדש על הכוס, לימינו מרים ולשמאלו אינס, הבת, והיא כשושנה הפורחת ודומֶה היא המאצילה מחינהּ על כל המסובים. משה אבולעפיה מעיף עליה מבטי-קנאה-וחשק חטופים.
דון אברהם וידאַל רואה-ואינו-רואה חליפת מבטים זו. הוא מספר, כבדרך אגב, מרשמי נסיעותיו ופגישותיו עם יהודים ונוכרים. הכול מסתכלים אליו ומאזינים לדבריו. שותקים. ורק משה אבולעפיה, יצרף, כפעם בפעם, דברו – וביראת כבוד יסתכל באדונו. אפס, אין עניין בדברים, האמוּרים כאילו לצאת ידי חובה…
אך הנה תמה סעודת השבת. תמו הברכות. נרות השבת דועכים. שלושת הגברים מפליגים בזמירות- שבת –
יה רבון עלם ועלמיא,
אנת הוא מלכא מלך מלכיא…
גם מבתים סמוכים נישאים סלסולי-זמר. שרה העֵדה בדבקות, שרים סוחרים ובעלי מלאכה ומלווים ברִיבית, שכולם התנערו מעסקי החולין, הכול מְעָרים יוצקים בשיר מחאתם נגד מחַרפיהם ומעַניהם, את ערגתם לעולם שכולו טהרה וקדושה, את אמונתם בייחוד ישראל ובעֶליוֹנותו על הגויים סביב. הם שרים שירתה של שבת קודש שחוברה בידי גֵר צדק –
יום זה מכובד מכל ימים,
כי בו שבת צור עולמים – – –
והם יודעים, כי בזה הרגע מאוחדים עמם, בלב ובמחשבה, המוני הקוֹנבֶרסוֹס6 אשר נאנסו והועברו על דתם ואמונתם בכל מדינות ספרד, ונפשם כָּלה להתאחד עם אחיהם, עם צור מחצבתם… וגם המקובלים ודורשי הסוד אשר במרחבי קשׂטיליה7 ויהודי ספרד כולה אשר תחת כתר המלכים הקתולים ויהודי אשכנז וצרפת, ערב ותוֹגַרמָה, וכל בית ישראל אשר בגלוּת אֱדוֹם וישמעאל מקיימים עתה שַבּתם קודש…
– יום זה מכובד מכל ימים..
והוא גם המעלה כבודם בעיני עצמם.
כבו הנרות. דרך החלון ניבטת יריעת שמים מכוֹכבים. דוניה מרים ואינס פרשו מזמן לחדריהן. אף השפחה סיימה מלאכתה. דומיה בבית. משה אבולעפיה, שחזר זה עתה מסָרָגוֹסָה, פותח הראשון וקולו מהלך חרדות מתוך האפלה:
-ברשותכם מורי ורבותי אפתח ואספר על הדברים הנוראים אשר קלטה אוזני בסרגוסה. רעה היא השמועה – הוא ממשיך – מרה היא השמועה אשר אני מביא עמי מסרגוסה, אשר קהילתה כבר שתתה מָצתה את קוּבַּעַת כוס התַרעֵלה והדמים8 עד תום. מפי יודעי דבר, המקורבים אל ראשי הנזירים הפרַנצִיסקָנים בעיר נמסר בוַדאות שאין להטיל בה ספק, כי בית הדין של האִינקְבִיזיציה מתקרב והולך אל טולידו, לאחר שהעלה באש את משכנות ישראל בערי השדה ובכפרי המדינה. הנה אני רואה – מורי ורבותי – את תהלוכות הצלב, הנה אני רואה את האש פושטת וקרבה אלינו, מלחכת את בתינו ומשפחותינו, היא מבשׂרת לנו שוד ורצח ואֵימים וניסיונות גדולים…
ולאחר הפסקה קצרה: בסגֶוֹביָה מטילים פחדם חִתִּיתָם “הנזירים היחפים” הצמאים לדם אדם. להבות אש אני רואה מעֲבָרים, ואין פודה ומציל… גוברת חוצפתו של ההמון אשר סביבותינו, גוברים גלי זעמו, והוא כמצפה להזדמנות לשַלח בנו חִצי אַרסוֹ… אלהי אברהם יצחק ויעקב עמוד לימיננו…
נחרדו המסובים לשמע הדברים. צל כבד קודר יורד על הבית. עָקַת דומיה. ממרכז העיר מגיע הד מעוּמעם של מצהלות שיכורים מאחרים בנשף…
עונה ואומר דון אברהם:
– ואף על פי כן לא כקַטָלוּניָה, אַרַגוֹן וּוַלנסיה זו מלכוּתנו קַשׂטיליה, ולא כשאר משכנות הארץ טולידו הנודעת לתהילה בחכמת שׂריה ויועציה, היושבים במועצת העיר והקוֹרטֶס9 שרבים בה הנוצרים הנאורים, ועוד ידנו רבה לנו כאן, בעיר זו, שמאות בשנים אנו גרים בה והאַלג’מָעָה10 שלנו קדמה אף לכיבוש המוסלמים11. גם הקוֹנבֶרסוֹס בעירנו לא יהיו כצאן לטבח יוּבל – ורבים ידידיהם ובני בריתם. נבטח באלוהי ישענו שלא יעזבנו הפעם, במי נבטח זולתו?
הפסיק רגע, כנמלך בדעתו, והמשיך:
– ואף על פי כן עוד לא נגזר עלינו גזר החרב והשְמָד. טולידו שקיבלה לפני דורות את האַלקַלָה-דֶה-הֶנַארֵס, מגילת החוקים ושִוויון-הזכויות, טולידו עירם של יוסף בן-עזרא ויהודה, ששימשה עיר מקלט גולָה וּפָדתה פליטי חרב ושבויים, טולידו נֶזר ועֲטָרה עירם של גדולי גלוּת ספרד ורבניה – האם לא תעמוד לה זכותם הקדושה?
– אך מה נעשה בבוא יום פקודה וצרה – חוזר ושואל משה אבולעפיה – בקול נדכּה. מה נעשה ושוב לא ירצו בכופר כסף ובשֵרוּתינו ובמִסינו, ואת כל אשר לנו ידרשו, את כספנו ודמנו ונפשנו, להשׂביע יצרי הדמים שלהם ותאוות הביזה והקנאה והנקם של ההמון?
החסיד ר' יונה נאווארה, אשר ישב כל אותה שעה שקוע בהרהוריו, עיניו עצומות וראשו מתנועע אט, סופק כפיו והוא כמדבר אל עצמו:
– מה הדברים האלה? מה הדברים אני שומע? אהה כי בא האות אל כל בית ישראל בספרד, אשר גָאה ועלה ביִחוּס ובעושר ובחכמה ובמעלות הגויים, וכל אלה לא עמדו לו בבוא יום פקודה. ברבות עווננוּ צנח ירד מעמדנו עד שפל המדרגה, ועתה ישׂא המון העם הנאמן גם הוא בצרה. וכבר אמר הרב הקדוש ר' יוסף אלבו12, שכמעט נתיאשנו מן הגאולה חס ושלום, ושבנוּ במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלוּת הזה עם דַלוּתנו ושִפלותנו. וגם כי כלה ונחרצה הרעה הגדולה אלינו, אל תתיאשו מלקוות אל השם בסיבת רוב העוונות, כי אין עתידים ליגָאל מצד זכויותיהם כי לא יספיקו לכך, אבל הגאולה מעִמקי הצרות תהיה על צַד החסד בלבד… לאחר שאנחנו בתכלית השִפלוּת והדלוּת עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכים לקבל החסד היותר גדול שאפשר… שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.
סיים. עצם עיניו. נתכווץ במקומו. ראשו וגופו רוטטים כבתפילת חרש.
וכך שטפה שיחתם עד חצות עד שפרשו למשכבם.
כל אותו לילה נדדה שנתו של דון אברהם. השמועה המחרידה אשר הביא עמו סוכנו משה אבולעפיה מסָרגוֹסה היתה כאישור לשמועות הרבה שקדמו לה, על המזימות הרבות שזמם ראש מועצת האִינקְבִיזיציה, רב הצוררים תומאס דֶה טוֹרקֶמַדָה, על טולידו. לבו אומר לו, כי גדול האסון המתרגש לבוא וספק אם עושרו יעמוד לו, שהרי דוקא עושרו הוא המלַבּה ייצרי שנאה ונקם. כאן, בטולידו נולד, כאן ייסד חנות האריגים שלו, סחר עם הכפרים בסביבה, שנה שנה קנה צִמרם, קשר קשרי מסחר עם בירת אַרַגון סרגוֹסה ועם סוחרים שמעבר לים… רב הכסף שהכניס לאוצר העיר והמלכים במִסים ובאַרנוֹנִיוֹת ובשוחד… מעמודי התווך של האלגַ’מָעָה הוא, מראשי הנדבנים בקהילה והתומכים בלומדי תורה ובנזקקים. יחד כרך אמונת אבות ותורת ישראל עם חכמת יוון, אך מעולם לא בִּיכֵּר את השפחה על פני הגבירה, עושר וגדוּלה מַסד ביתו.. ועתה, הבת הגיעה לפרקה, מתרגשת ובאה הסופה, סופת הדמים, מה תביא לעדת ישראל בטולידו, מה תביא לביתו?
הבת… רק עתה, דומה, נזכר בה, וכברק בליל אופל האיר הכּרתו. הבת… בנים אין לו והיא יורשתו, המשך ביתו. לא לחינם קירב אליו את האברך משה אבולעפיה, הכניסוֹ בסוד עסקיו, שיגרו בשליחויותיו. אך היא, הבת, הפנתה פניה מעליו ועומדת במִריה… הבת – מה רבו ענוּיי נפשו בגללה, מה עצמה חרדתו לה לעת כזאת.
במצוקת נפשו הוא קם מעל יצועו ובצעדי חרש מתקרב למשכבה של דוניה מרים. היא, שניחשה הרהוריו, שציפתה לו, זעה חרש הצִדה – לבה ער ועיניה פקוחות.
עד אור הבוקר נסבה שיחתם על אינס, הבת היחידה, ורק עתה מגלה לו דוניה מרים, כי זה שנה מחזר אחריה האביר הצעיר, האנוּס דון פדרו גוֹנסַאלֶס ונפשה של אינס כבר נקשרה בו. אין בידה ואין בכוחה לעצור בעד הבת – היא מוסיפה. היא חוששת לה מאד. וכל פעם שהיא חומקת מן הבית לפגישה עמו – לבה בקרבה יהמה ויחרד לשובה. כה ענוגה היא אינס, ודון פדרו מחזיקהּ בחבלי קסמיו. היא נמשכת אל חברת האבירים ההדוּרים, המתרוננים במשוּבות13 צהלם, אל תחרוּיותיהם ונשפי החשק שלהם.
הדוּר ונעים הליכות הוא פדרו, אשכּוֹל אבירי קשטיליה, וכסף לו ורוב כבוד נפל בחלקו. אך לבה לב אֵם ינחש לה, כי הזיווג הזה סכנות מאוּיימות בו, הוא הקץ לביתם, חרפת עולמים למשפחת דון אברהם וידאַל, בין שהיא תַמיר חס ושלום, ותלך אחריו, ובין שהוא יתגייר וילך אחריה… גם היא, כבעלה דון אברהם, סבורה, שאינס היתה מיטיבה לעשות, לוּ בקולם שמעה, לוּ נאותה להתקשר במשה אבולעפיה, שהוא טוב ורצוי להם. אך הבת במִריה עומדת, וכל ההפצרות בה – קול קורא במדבר.
נדדה שנתו של דון אברהם אותו לילה, ועם עלות השחר קם – יגונוֹ בלבו והחלטה גמלה בו.
ג. במערת המקובלים
אך סיים ברכת הבדלה וסיים עד מהרה פת ערבית במוצאי השבת, מיהר דון אברהם ויצא את ביתו.
– עניין לי בכפר סמוך – אמר לדוניה מרים.
העגלה הרתומה לשני זוגות סוסים חוצה מהר רחובותיה של טולידו השוכנת עלי גבעות סלעים, דוהרת במשעולי שדות ובשבילי יערות מגודלי דשא. כבר הניחה מאחוריה את “מבצר היהודים”, חצתה הגשר על פני נחל הטאחו והיא מתקדמת אל עבר ההרים. אין דון אברהם יודע במדוייק המקום אליו הוא חותר להגיע, אך הוא יודע כי כאן, בהרים, הם מצויים, והחלטתו נחושה: עוד הלילה הזה ימצא אותם. חשיבות גורל לפגישתו זו.
חצות. ירח כסף שט בשמי קשטיליה המופלאים. בשׂמי פרחים ושדות ועצים נודפים בחלל. אף סימן חיים ויִשוב. לא אדם ולא בית. שלוות הוד. דומיית-רזים – ועגלה משתַכשכת ושַעט פרסות סוסים…
ככל שהם קרבים והולכים אל מדרונות ההרים, כן יהמה לבו של דון אברהם בקרבו ומתיחותו גוברת. באחד מעִקולי הדרך הוא מצווה על העגלון לעצור. כאן ירד, ישאר, ועליו, על העגלון, לחזור לעיר. עשרים סולידים הוא נותן לו שכר טרחתו ומשביעו, לבל יגלה לאיש כיוון נסיעתו. העגלון טומן שכרו בכיסו – וממהר לחזור.
לרגע קל נעמד דון אברהם ליד אגם קטן, אשר כסף הירח ניגר עליו ובוהַק סודי מופלא לו. ציוריהם האפלים של העצים אשר מסביב מסתלסלים על פני המים, ברטט אילם. צועד דון אברהם, אוזניו דרוכות ועיניו תרות אחר אות חיים, דורך בין שיחים ועשבים שקוּיי-טל, אל עבר החורשה המטפסת על המדרון אשר ממולו. לפתע הוא עוצר צעדו, לבו פועם בקרבו, אגלי זיעה על מצחו – קול מזמור עולה באוזניו, כתפילה בציבור, כזִמרת מלאכי עליון, עוד מעט ומראה שלא כמצוי יתגלה לפניו:
נרחבת היא המערה בלב ההר, המגודל שיחים ועצים, וזרועה חלקי סלעים ואבנים. מדורה של ענפים יבשים מהבהבת באמצעהּ וסביבה – עטופי טליתות לבנות – הם יושבים, כל אחד שקוע במגילת ספר… כד גדול של מים ניצב בפינה. פתילות-שמן קטנות דולקות, ושני נרות ליד ארון קודש תקוע בסלע… ועֲדַת מקובלים.
שעה קלה הוא עומד במרחק-מה, מרותק למקומו, צופה אל המערה, ואין הוא מרהיב עוז בנפשו לחַלל הִתיַיחדוּתם ולהפריע מזמור שׂיחם. גם איש, דומה, לא הבחין ולא הרגיש בו. אך סופו שהוא אוזר אומץ, נדחף בכוח השליחות שנטל על עצמו, מתקרב בצעד מתון אל פתח המערה – וצונח יושב על אבן.
משנִתאושש מצא עצמו מוקף עדַת מקובלים סגפנים, משָל למתים שקמו מקבריהם, שערם פרוע ועיניהם יוקדות. אִיסיים קדוּמים במדבר יהודה14… האחד מגיש לו ספל מים צוננים. נוטל דון אברהם את הספל, מברך ולוגם לגימה עמוקה.
הרב המקובל רבי שבתי קלוֹנִימוּס ניצב לידו – קומתו הנמוכה כשָחה לארץ, זקנו הלבן כמִשתלשל ומתמזג בלובן טליתו ועיניו לוהטות לוהטות. ר' שבתי שם יד רכה חלושה על כתפו הרחבה של הגביר דון אברהם, חסון הגוף, שהוא עתה כילד המתרפק על אביו – ושואל לאחר שעה קלה בקול רפה:
– מה הוא הדבר אשר בגללו נזעקתם ובאתם לכאן, בשעה זו, דון אברהם וידאַל?
רעדה קלה חולפת באיבריו של דון אברהם. הוא שותק, כאילו ניתקו הדברים מפיו – ומבטו צמוד בר' שבתי. אחר הוא לוגם עוד פעם מספל המים הצוננים, מוחה הזיעה מעל מצחו, פולט אנחה חרישית ואומר:
– בשליחות גדולה באתי אליכם. ר' שבתי קלוֹנימוּס, לשאול בעצתכם באתי, לשמוע חוות דעתכם…
המקובלים בפינותיהם, מהם שקועים בהגוּתם ביחידות, מהם כנוּסים בחבורות קטנות בעיון בספר הזוהר וספרי סוד, דומה, עוצרים רגע נשימתם. אורות-אישונים של נרות דולקים מבליחים בין השיחים. בחוץ מתלחש החורש הרדום, ומבעד לפתחה הגדול של המערה נשקף ירח קסום, חולם… ודומי. ודריכוּת עמוקה עוטה סודות. והתייחדות שלימה של האדם עם עצמו.
– ר' שבתי – ממשיך דון אברהם – לא אעלים מכם כי צער רב נצטערתי על ששטוף הייתי כל ימי בענייני החומר והחולין ולא נתתי דעתי לטהרת הנפש ולתיקון ביתי. מן השמים לא סייעו בידי. אוזני הערֵלה לא קלטה דברי המוכיחים הגדולים אשר קמו לנו, לעדת ישראל בקשטיליה ובטולידו – ובסוד שׂיחם של גדולים כהרב דון טדרוֹס בן יוסף הלוי אבואלעפיה והרב דון יעקב הכהן והרב דון משה בן שמעון מבוּרגוּס ור' יוסף ג’יקטיליה ור' יצחק בן שלמה בן סהולה ור' משה שם טוב די ליאון והרב הגדול שקינא קנאת השם צבאות נ"ר ר' יונה גירונדי – רק מעט באתי. ועל כן כָּלה ונחרצה הרעה אלי ואל ביתי – ועוד לפני שפגע הרע, חלילה, בבית ישראל כולו, הוא כבר אורב לי מבית, מצד בתי היחידה, אויה לי אב אומלל…
– אכן, כי הדין עמכם – אומר ר' שבתי לאחר שתיקה ממושכת. – מבית באה אלינו הרעה, כי פרוצה סוכת דוד ומלאה סדקים ובקיעים, בורות מים חיים נטשנו ובא הרעל בעצמותינו. אומה זו שמן השמים המליכוּהָ השפילה עצמה עד עפר, אור הרמייה של היווני, מקסם השוא והמַדוּחים של ישמעאל ואֱדוֹם15 לקחוּהָ שְבִי… ורב השבר, כי היה בן המלך עבד לעבדים, לרדיפת בצע ולתאוות בשרים ולנימוּסים זרים ומאוסים… כי עשתה העבודה הזרה והעבדוּת הזרה שַמות בבית ישראל אשר בספרד. שרשא קדישא וגזעא דקשוּט16 נתפתה להבלי השטן האדומי הבזוי, לטומאת לילית17…
עוצם ר' שבתי עיניו – מרים זרועותיו מעלה וממשיך בהטעמה של דבקוּת:
– ואין לנו תקווה אלא בגואל, המלך המשיח, והוא מְהַשנֵא עִדָנַיָא וזִמנַיָא מְהַעדֵה מַלכין וּמהָקים מַלכִין18. ואין לנו תקנה עד שתקום מַלכוּ דִי לעָלמִין לא תִתְחַבַּל19… גואל ישראל, משיח צדקנו, הושיעה נא, הושיעה עמך הנתון בצרה גדולה, כי באו מים עד נפש…
אי מזה, מכפר חבוי בין ההרים, נשמעת לפתע קריאת תרנגול. עדת המקובלים הבולעים בצמא דברי רבם כמו נרתעת ממקומה. חבורות חבורות חזרו שקעו בפינותיהם, ברחבי המערה, ותפילת תיקון חצות החלה קולחת שופעת, נישׂאת על משב הרוח הקלילה של ליל-הקיץ, כקינה גדולה על החורבן, אב לחורבנות…
דון אברהם שותק שתיקה ממושכת, כמאזין לנבכי לבו המסוער, כמבקש לעכל עד תום הדברים ששמע והמראות שראה.
-תמימים וישרים דבריכם – ר' שבתי – הוא אומר אחר הפסקה ממושכת. – רבות חטאנו, עוינו, פשענו. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועתה אנו נתונים בגלות בתוך גלות, בשִבְיָה בתוך שִביה. אך ברשותכם, ר' שבתי קלוֹנימוּס, אומר עוד דבר בעניין זה. מכם ר' שבתי שנתרחקתם מחבלי העולם הזה ומשאוֹנו והמונו, שנִתעמקתם בתורת הסוד והגאולה, העוסקים בסיגוף ובטהרה, מכם לא אעלים דבר אשר עם לבי. ובקול חזק המשיך:
– האם לא הבחינו אבותינו הקדושים עצמם בין דברים הכתובים בתורה, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות ועכו“ם וקללת השם ושפיכות דמים, ובין החוקים והמשפטים אשר יצר הרע משיב עליהם ועכו”ם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחֲליצת יְבָמָה20 וטהרת המצורע ופרה אדומה ושׂעיר המִשתַלֵחַ21 - מצוות שמחייבות רק את ישראל ושבע מצוות בני נוח שכל אדם מחוייב לקיימם? ואף זו, ר' שבתי, האם אדונים אנו לעצמנו, בני חורין, מיום שגלינו מעל אדמתנו ואנו שלוּלים וסחופים ודווּיים, מעונים ובזויים?
– תמיהני עליכם, דון אברהם, תמיהה גדולה, – משיב ואומר ר' קלונימוס. – האין אתם רואים, כי ניסיון הוא גלותנו, ניסיון גדול הוא לנו. ולא בכדי מתרגשים עלינו הצרות והייסורים. ונשוב אל השם – ללמדך שאנו נענשים בכל יום והגלות מתחזקת עלינו, והצרות בכוונה גדולה ואינו בא דרך מקרה וחייבו אותו התולָדות וחייבה אותו ההשגחה העליונה והוא כשלב לא נמנע אל הגאולה ואל כסא המשיח. אל לנו, חלילה, לערער אחר מִדותיו. וי להם, לטפשיא דלא ידעו ולא מסתכלן בחכמתא, אמרי דהאי עלמא אזיל במקרה וקב"ה לא אשגח עלייהו22… וי להם לנפשם אשר הלכו אל בארות נשברים ואל “היווני אשר החשיך עיני ישראל בזמננו זה”.
– העֶרֶב-רב, דון אברהם, הערב-רב הוא בעוכרינו, כדכתיב בספר הקדוש רעיא מהימנא. הערב רב, הנגידים בעם, המתרשלים בתורת ה', הבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות ומורדים בקונם, הנותנים לתלמידי חכמים שׂכר זעום, דור דרְשָעים, רמאים כנחשים ועקרבים, וכל הזונין והנואפין, בני לילית כמים הזדונים; וי לישראל שנבלעו בערב-רב אלה הם עשיו וישמעאל ושבעים שׂרים, שהם כולם בשלווה ובעושר וישראל בצרה ועֲניוּת, ובגלל זה וי לעולם, כי נבלעו בעִרבוביא…
– מי אני ומה אני – ממשיך ר' שבתי בענווה – כבר קדמוּני גדולים וטובים ממני וכבר הִפליא מכותיו בעל “הקָנֶה והפְּליאָה”23 בעשירים שאינם מכבדים התורה ועל זהבם גאוותם, ומתהדרים על העם ומקפחים עלוּביו ויתומיו ופשוטי העם הנזהרים בקלות כבחמוּרות: “המתפארים להיכנס בבית הכנסת בקומה זקופה ומקשקשין באזוֹריהם ובסכינים היפים והכיסים המלאים דמים” וחמתו שפך גם על “הרבנים הגדולים בעלי הזקן וגָסֵי הבטן בעלי גאווה ועזוּת, שמרבין בגִטין ובחֲליצות ומקבלים שכר בעד תורתם ומצאו היתרא למכור התורה”. וי לי, וי לנפשיה! חרב הם מביאין לעולם, חרב לבית ישראל – הם מאריכים את הגלות ומעלים הגזירות…
– ודע, כי כאשר יתעוררו העשׂבין מכבלי הכפור והחורף, כן יתעורר מעָקַת הייסורים הגואל, כי קרוב עת הזמיר, קרוב הנס…
פסים תְרוֹגים-תכלכלים נראו מפציעים באופק, בוקעים מאפלת הליל, מבשׂרים את עלות השחר. גובר והולך ציוצם של ציפורים כרינה העולה מבין עצים ודשאים רחוצים בטל. השחר המתנער הכובש מבקיע למרום –
משפשף דון אברהם עיניו האדומות מיגע ואי-שינה, כבולע לתוכו מראות הנוף, ואומר:
– השחר עוד מעט עולה, ר' שבתי קלונימוס… השחר בא באש ובדם… לא עוד נותר לי זמן הרבה… ועתה שמעו-נא לדברי, עוד רגע קטן, ר' שבתי קלוֹנימוּס, כי רבה צרת נפשי והיא כציפור הלכודה בפח יוֹקשים [ציידים]24 נִלבֶּטֶת בצַר לה. אתם היודעים, ר' שבתי, כי היתה דלת ביתי פתוחה תמיד לכל נצרך וידי פתוחה כל חיי ליתן צדקה ולהושיע – ועתה חסר ישע אני עצמי, וגם כי נסחפתי בזרם העכור – תורת ישראל במְעָי ואמונתי כאש עצורה בלבי.
– בנים גדלתי ורוממתי… - הוא ממשיך באנחה. – בת יחידה לי, מחמל נפשי, בבת עיני, חמדת חיי. ועתה משהגיעה לפרקה שׂם בה עינו אחד אביר משלהם… וי לי, וי לי, כי דעתי נטרפת עלי… והשמועה כבר יצאה בארץ, כי בית הדין אשר לאִינקְבִיזיציה ימח שמה עומד לעלות על גלילותינו… אויה לנו, כי נגזרנו – –
– על הדיבור הזה אזהירכם – הרים קולו ר' שבתי – הרי רק בגופנו נגזרנו ורוחנו ואמונתנו אין להם שליטה ונגיעה בהם… כאשר לא היתה להם שליטה על נִשמות הקהילות הקדושות באשכנז ובצרפת שנהרגו ונחנקו ונטבחו ונתלו ונֶאֶפנוּ25 ונגררו ונקברו חיים ונתייסרו בעינויים קשים על ייחוּד השם… על כן עֲלָמוֹת אהבוּךָ – זה דורוֹ של שְמָד…
נתקרב אל דון אברהם, חיבקו ביד חלושה, הציץ לתוך עיניו במבט של רחמים – ואמר:
– ואשר לשאלתכם בעניין הבת, דון אברהם, שאלה גדולה היא וצרתכם – צרתי, וצערכם גדול מִני ים. אך חזקו ואמצו, כי מהשם יצא הדבר, כי כוונה גדולה גם בדבר הזה, כי בניסיון גדול הועמדתם. אל נא תיראו ואל תחתו ואל תרתעו. גם כי עצם מעצמכם ובשר מבשרכם היא הבת היחידה, שִמרו אמונים לקדוש ישראל. הכול צפוי בדור זה, אך הרשות נתוּנה ועליכם המצווה לעמוד בשער ואל יכמרו רחמיכם – הרים קולו ואמר – כי לא רחמים הם, כי אם אכזריות, כי משוּלים אתם, הגם בדרך אחרת, לאברהם אבינו אשר הוביל את בנו יחידו לעקידה. כל המציל נפש אחת מישראל מן השְמָד כאילו הציל עולם מלא. כגודל נִסיונכם גדולה תהא זכוּתכם. חזקו ואמצו, דון אברהם, ויהא השם בעזרכם.
סיים דבריו ברוב התרגשות, ודומה הגיע עד אפיסת הכוחות. כבו הנרות – והשחר כובש היקום בעוז ושופך זרם אור ונהרה על החורש הירוק, הצוהל, הבשׂום – וטוהר הרקיע ככיפה עליו. המקובלים דחוקים בפינותיהם, זה בסמוך לזה, ראשו של האחד בחיק רעהו, מהם נרדמים ופיותיהם פעוּרות, משָל כבשׂים שחוּטים, מהם הרועדים-כמו בנִמנוּמם נים-ולא-נים…
ושוב נשמעה קריאתו החדה של השֶכוִי…
קם דון אברהם, מותח מלוא קומתו ואיבריו היגעים, שואב מלוא חזהו נשימה עמוקה מן האוויר הצח.
– דחוקה שעתי, ר' שבתי – הוא אומר – ועלי להיפרד מעליכם. היו לי דבריכם הטהורים כצוֹרי וכמרפא לנפש נכאה. אין ספק בי, כי שוב לא אחמיץ לקדש שם שמים בשמחה… יהא לבכם סמוך ובטוח, ר' שבתי…
בצעדים אִטיים, מדוּדים, מלווהו ר' שבתי עד לפתחה של המערה.
לפתע נעצר דון אברהם על עומדו, כמשתהה, כחוכך בדעתו, ואחר שם ידו לתוך כיס מעילו, מוציא מתוכו שקיק מלא סולידים ואומר:
– לא מתת בשר ודם היא זאת, חלילה, כי כל אשר לי מִשלו הוא… חוב גדול אני חב לו, ר' שבתי… יטול נא מעט הזוּזים האלה לשמן למאור, לפַת לתלמידים… שלום עליכם, ר' שבתי, שלום עליכם, שעתי דחוקה מאד ועוד רבה הדרך לפני. שלום עליכם…
בלחיצת ידיים, באין מילים – נפרדו.
השמש עלתה.
ד': האנוּס מבקש יד הבת
במחסן האריגים הגדול אשר לדון אברהם וידאַל בטולידו רבה התנועה. סמוך לפתח נתון דון אברהם בשיחה עם קבוצת סוחרים מערי השדה מלקוחותיו הקבועים. בפינה אחרת של המחסן רכון סוכנו, משה אבולעפיה, על גבי ניירות ושטרות, ועוסק בחשבונות עם אחד המשרתים, מן הממונים על מחסן הצמר הגדול אשר בקרבת מקום; שכן דון אברהם עוסק זה שנים גם בסחר הצמר, היינו קונה את הגיזה מהאיכרים אשר בסביבות טולידו, בין במשקל ובין “על הכבשׂ”.
שלא כדרכו לא יצא היום למסעיו. מאז ביקורו האחרון אצל ר' שבתי קלוֹנימוּס חלה בו תמורה נפשית חמורה, שלא על נקלה אפשר להבחין בה. דומה, הקמטים על פניו עמקו ומבט עיניו נעשה אפור-דהה יותר. הוא לא גילה לאיש דבר על ביקורו זה, אך בלבו החליט להישאר מעתה בביתו, ליד משפחתו, להקפיד יותר על צום שני וחמישי, להדק קשריו עם ראשי העדה – לעמוד על המשמר. איך ינוד למרחקים ובית-דין האינקויזיציה עשוי כל יום להיכנס בשערי טולידו, ואז אולי יזדקקו לו בעצה ובמעשה? והעיקר: איך יניח את רעייתו ובתו לבדן לעֵת כזאת?
דון אברהם שקוע לכאורה בעסקיו כמימים ימימה, אך רבה החרדה בכל חדרי לבו. לצלצול פעמוני הכנסיות הקורא למאמינים לתפילת יום ראשון נענה בקרבו – יותר מתמיד – רֶטט פנימי חריף. צלצולם טורף שׂיחתו עם העומדים לידו, מבלבל מחשבותיו. אור שמש אביב שפוך על העיר, על החלונות הנרחבים, נוסח ונציה, על המוני הנוצרים המטיילים ברחובותיה – עירונים וכפריים, סוחרים ובעלי מלאכה, אבירים ומשרתים. אך בלבו של דון אברהם – חשכה גדולה, אבֵלה קודרת. שוב אין בו ספק – שלא בדומה לרבים אחרים הנוטים להשלות עצמם בשווא, כי אסון גדול מתרגש לבוא על עדת היהודים בטולידו ועל ביתו בכללם. שהרי השכל הפשוט אינו סובל את ההנחה, כי רב-הצוררים טוֹרקֶמַדָה יִשָחקוּ עצמותיו26 בבריחי ברזל, המחריב באכזריות נוקמת ועיקשת את קהילות היהודים בספרד יניח דווקא לטולידו! “המלכים הקתולים” ספק אם שוב יגנו על היהודים, “נכסי האוצר”. הֵיאַך יסבלו קיוּמם לאחר שאיחדו את המדינה תחת שרביט מלכותם, דיכאו המוסלמים, גברו על אויביהם וביססו מעמדם? הֵיאַך יעמדו בפני גלי השנאה והקנאה הגואים בכפר ובעיר, במעמדות ובכמורה, ומחפשים פורקן ועוגן ליצרי נקם אפלים? אין חסד ואין רחמים לפני הצלב המנצח!
יודע דון אברהם, כי רבים ודאי יתפתוּ ויָמִירו, אך הֲיַצילו נפשם ועורם? הללו עוד יעמיקו את תהום האֵימה והאסון. הם עצמם לא יִנָקו, לעולם לא ירכשו את אֵמון הצלב, ועל היהודים ימיטו שואה. רק מעטים יחזיקו מעמד ויקדשו כבוד עמם ואמונתם בגויים. חומה פרוצה בית-ישראל…
עוד הוא שקוע בשיחתו עם הסוחרים בעסקי יבוא אריגים, מחירים ושיווק; עוד הוא נתון בסבך ההִרהורים הקשים שאינם פוסקים מלטרדוֹ - ושעט סוס נשמע בסמוך לפתח. אביר ספרדי הדוּר יורד מעל סוסו, ונכנס אל החנות. היהודים אשר בתוכה נרתעים קמעה, מפסיקים שיחתם, עוקבים אחריו במבטים אִלמים.
– הַאתה הוא דון אברהם וידאַל הנכבד? – שואל דון פדרו ומושיט ידו.
– כן, אדוני, מה מבוקשו ביום ראשון בשבוע?
– לא עסקי מסחר הביאוּני הלום, כי אם עניין רציני ביותר והוא נוגע גם לי וגם לאדוני. הֲנוכל להתייחד לשיחה קלה?
הסוחרים היהודים מחליפים ביניהם מבטים, ולאִטם מתחמקים מן החנות ו“שלום עליכם” חרישי על שפתותיהם. חיוך עולה על פניו של דון אברהם, חיוך של תמיהה – מה לו לאביר הצעיר הזה אצלו בשעה זו?
– יישב אדוני – הוא אומר בנחת – אוזני קשובה לדבריו.
– אפשר ואין הוא משער כלל בעניין מה באתי אליו, דון אברהם הנכבד – אל-נא יפחד ויחשוש, חלילה, אין כל רע באַמתַחתי. אפשר והגיע אליו שמי – דון פדרו גוֹנסַאלֶס אני.
כהרף עין נתחוור לו הכול. הוברר לו, לדון אברהם וידאַל, כי ראשית הניסיון כבר באה. מן השמים מבקשים לנסותו – האם יעמוד גם בניסיון הגדול, הבלתי-נמנע, הצפוי ומתקרב? הוא מתאושש מיד (רק המשרת, משה אבולעפיה, נתכווץ במקומו וכאילו קפא אליו, אוזניו קשובות, קשובות…), זוקֵר קומתו החסונה ועונה בספרדית רהוטה:
– כן, אדוני, מי לא שמע על דון פדרו גוֹנסַאלֶס, מפֵּאר אבירי טולידו בירתנו? מאד אשמח לארחוֹ תחת קורת גג ביתי.
– כבוד רב הוא לי, כבוד רב – עונה לעומתו דון פדרו בחיוך. ועתה אגש לעניין עצמו, ואפשר כי גם שמע על כך משהו, המדובר הוא בבתו, העלמה הכבודה אינס…
עתה החליט דון אברהם לצאת לקרב גלוי, ושוב לא לדחות לרגע את ההכרעה. אין מקום להתחמקות, כל דחייה סכנתה מרובה. הוא נזכר בביקורו האחרון במערת המקובלים, ודבריו של ר' שבתי קלוֹנימוּס הולמים ברַקוֹתיו כפטישים מלוהטים. הגיעה שעתך לקדש שם שמים, דון אברהם – הוא שומע קול פנימי בלבו – אל תחשוש ואל תחרד ואל תִסטה ימינה או שמאלה, כי בנפשך הדבר!
– כן, כן, שמעתי הדבר, דון פדרו – הוא מְשַסְעוֹ – יליד טולידו אני, ואת כל המשפחות הותיקות בעיר אני מכיר, וגם את אביו המנוח של אדוני, מי שהיה מנכבדי קהילתנו, ידעתי בחייו. ועל כן עמו הסליחה, אם לא אעלים ממנו גם אני דבר, באשר ציוותה תורתנו מדבר שקר תרחק, קל וחומר בעניין שהוא בדיני נפשות. ישמע נא לי אדוני, דון פדרו האמיץ, ויקבל גזר-דיני באומץ-לב וביושר:
– לעולם, כל עוד רוחי בי, לא אשלים עם נשואי בתי יחידתי עמו – הוא אומר וקולו רועד אך תקיף. – ולא משום שאין הוא רצוי ומקובל עלי. אדרבא, רק טובות שמעתי עליו כל השנים. ואני מעריך מאד את אהבתו הנאמנה והכנה לבתי, שהיא כל חיי, אך מה זעומה וחלושה היא אהבת הצעירים לעומת אהבתנו הגדולה לעַמנו ולאמונתנו, גם אם יעלים אלוהי ישראל פניו מאתנו בשעה זו, גם אם ימר לנו גורלנו עתה עד מאד. כל עוד רוחנו בנו לא נבגוד באהבה זו, שהיא גורלנו וסוד קיומנו וטעם חיינו, דורות שלמים קידשוּהָ בחייהם ובמותם ולא הֵפרו בריתהּ…
– השמועה רווחת, כי בית-הדין של האִינקְבִיזיציה קרב והולך גם לשערי טולידו. אך הדבר הזה אשר אתה מבקשו – קוֹם לא יקום – סיים דון אברהם בתקיפות שאין לערער אחריה. – אני ואשתי, דוניה מרים, החלטתנו נחושה לקבל דין שמים ולקיים נפשותינו בגן עדן באספקלריה המאירה הגדולה לעדי עד, על קידוש יָחיד חֵי העולמים… יהיה אשר יהיה: אנחנו לא נמיר בתָלוּי… ועד תום נילחם בבת היחידה אם, חלילה, תבגוד… אל קנא ונוקם אלוהי ישראל.
ובנעימה נוחה יותר, שתחנונים סמוּיים בה, כאָב המייסר בנוֹ, הוסיף:
– עוד צעיר לימים אתה, אדוני, והעתיד לפניך, רבים שכמותך מן האנוסים השׂיגו רבות, רוב עושר ותהילה, במדינות מלכינו רבי-החסד, אל-נא תמיט שואה על משפחתנו, על בִתי – ואולי גם על עצמך. הַמעט בנות מיוּחָשׂות, עשירות ומשׂכילות ונאות בין הנוצרים, אשר תשמחנה להעניק לך אהבתן?
– אל-נא באפך, דון אברהם – אומר דון פדרו אחר הפסקה קצרה, והוא נרגש עד לעמקי נפשו. עמך הסליחה אם גרמתי לך, שלא ברצוני, צער. חלילה לי לרצות באסון ביתו ובתו. הוא היודע, דון אברהם, מה עולל הצלב לכולנו, הוא היודע כי באוֹנסֵנוּ הֵמָרנו ורבים מתוכנו מוסיפים לקיים קשריהם עם בני משפחותיהם ועם היהודים בכלל ולקיים המצוות ועיקרי האמונה. אל נא ידון את הרבים לכף חובה. הנכון הוא, כי מצויים בתוכנו שהיו לרוֹעֵץ לעדת היהודים, נחשי-ארס זוממי רע, אך נכון הוא גם כי הרבים רואים עצמם שותפים בגורל ובאמונה עִם ישראל.
– ידעתי כל אלה – משסעוֹ דון אברהם – אך אני וביתי, וזאת הטעמתי לפניך בבהירות גמורה, לא נשלים. לכתה של בתנו עמך, אדוני, על אף מידותיך הטובות והנאות, על אף רום-יִחוּשׂךָ ומעמדך– תהיה לנו כבגידה שאין לה כפרה! יום יבוא, חלילה, ואינס תעשה מעשה זה – יום אבל יהיה לנו, בגדינו נקרע ועל הארץ נשב ונֶאבל אחריה כאשר נאבל אחר מת, וניתן ידנו לנָדוֹתָה ולהחרימה ומנְכָסַי אדירֶנָּה… דוקא בשעה זו של ריבוי הסכנה והחרדה, דוקא עתה ניהרג ולא נעבור ועד מיצוּי הנפש נקדש השם… לא נשלים, לא נשלים… אמר כמדבר אל עצמו.
סיים, שם כפות ידו בשער ראשו, גחון על הדלפק, מהורהר ודומה, – פניני דמעה הזהירו בזויות עיניו. דון אברהם, הגביר הגדול בעַמָיו, רב העסקים והעשייה והמרץ, בוכה…
לאחר שעה קלה נגע בו דון פדרו נגיעה קלה בקצה אצבעו, ואמר:
– יירגע נא, אדוני, דון אברהם, הן לא באתי, חלילה, לכפות עליו דבר… כל מבוקשי לא היה אלא להסביר לו המצב, בכנות וביושר לבב, לא הולכתיו שולל, לא נזקקתי לפרשים אִלמים כאשר ינהגו אחרים בימינו לגזול ממנו בתו בכוח. אך עליו, דון אברהם, לדעת, כי גם נפש בתו קשורה בנפשי והכרעתו תגרום גם לה רוב סבל וצער וייסורים… ישקול-נא, איפוא, אדוני, עוד הפעם לפני שיגזור…
– ועוד דבר אבקשו לשמוע ולדעת, דון אברהם, לפני אשר אעזבנוּ, יאזין-נא ויתן דעתו ולבו לדברי. הן הוא יודע, עד מה מעריך אני את דעתו זו הגורמת לי צער רב והתנהגותו שאיני משלים עמה, ולעולם לא אסלח לו בלבי. אך ישמע-נא לי עוד זו הפעם ויאמין לי –
והוא גחן אליו ושפתיו לחשו חרש לאוזנו של דון אברהם:
– כאשר הִטפתי לבִתו שתָמיר ותלך עמי, לא להציל כבשׂה תועה התכוונתי. רחוק אני מן הנזירים ומן הכמרים ועויין בלבי את הכנסייה ושלוּחיה. אני רק לטובתה של אינס התכוונתי, לשלומה, לעתידה. כוונתי היתה המרה למראית-עין, כמובן. ואני זה מזמן גמלה בי ההחלטה, כי בבוא שעת הכושר ואתגייר, לצוּר מחצבת הורי אחזור, ואולי גם אצליח לנטוש את אדמת קשטיליה אשר כה אהבתי והיא היתה לי אם חורגת זועפת מִתאַנֶפֶת - ולהגיע אל אדמת הקודש, לכפר עווני ולרצות חטאי, ועתה אולי באה לי שעת הכושר. הה, לוּ ידע, דון אברהם, המֵיצר בו אנו נתונים, אנו האנוּסים המכובדים, בחברת הנוצרים, אהה כי אין מבין לרוחנו ולנפשנו… אל-נא יחשוד, דון אברהם, כי גם אם צעיר עודני לימים, תאוות הבשׂרים וחמדת גֵו האשה הם המעבירים אותי על דעתי… נישואים עם עלמה קתולית לזרא המה לי ופירושם האחד: חיים כפולים לתמיד והסוואת תמיד כפוייה של הרגש המפעם בלב…
האם ידחה דון אברהם גם ידו של גֵר, של חוזר בתשובה בלב שלם?
שקע דון אברהם בשתיקה חמורה ממושכת, אשר לא היה בה כדי לכסות על סערת רוחו ולהעלימה, ואחר אמר:
-אני חוזר, דון פדרו הטוב, אני חוזר בהחלטיות:
אל-נא תשים עצמך ועצמנו בסכנה גדולה. אביך הוא שהביא אותך לטבילה, ואתה עצמך עוד לא נתנסית בעינוּיים גדולים, ואדם שאין בידו לכבוש ייצרו ורגשותיו – איכה יעמוד בניסיון עליון ואחרון? דון פדרו, חובה עליך, אדוני הצעיר, לוותר. וויתור זה ייזקף לזכותך, בו תיבחן. דון פדרו, עקור את אינס מלבך… אין רחמים בדין…
קם דון פדרו ממקומו, מתקרב בצעד כושל לעבר דלת היציאה, ושפתיו ממללות:
– אכן, הצדק עמך, דון אברהם. אין רחמים בדינך, אין רחמים…
שעט מהיר של סוס מתרחק אל עבר הכרך. נתמזג בצהלת המוני הנוצרים ביום ראשון, בצלילי פעמונים, בתרועות ובנגינות… ובלב ההמולה הגדולה ניצב, כמגדלור מורם מעל לנחשולים זועפים גועשים – האב היהודי דון אברהם… והוא עצמו הֶיתז של סלע אשר שום נחשול לא ימיסוֹ ושום אש לא תתיכוֹ…
ה': אֵימת השואה
באחד מימי מאי 1485 בא האות.
אחד המחזר עם מרכוּלתו על פני הכפרים הביא ראשון את השמועה, אשר פשטה כאש אוכלת בקמה היבשה: בית הדין של “המשמרת הקדושה”, האִינקְבִיזיציה, בית דין הטומאה, כבר נמצא בדרכו לטולידו.
ואכן, לא ארכו הימים – והם עמדו בשער, שורה ארוכה של עגלות וקרונות-כרכרות, רתומות לסוסים, חופות-קטיפה עליהן וחלונות קטנים קבועים בהן – חוליות שומרים מזויינים מלפנים ומאחור. בסמוך לשערי העיר נעצרת השיירה, כל הפמליה יוצאת מן העגלות, ובעיר כבר מזעיקים פעמוני הכנסיות את הירֵאים, נאמני המשיח הנוצרי, לקראת יום הדין על המִינים, הכופרים, למיניהם.
התהלוכה צועדת לאִטה – חדורה הרגשת כבוד-עצמה וחשיבות שליחותה. בראשה אב בית הדין. מצנפת הֶגמונים גבוהה לראשו, כסוּת צחורה על מעילו השחור הארוך, צלב זהב בשמאלו וספר התפילות בימינו. ואחריו – חברי בית הדין, כמרים ונזירים פרַנצִיסקָנים ודוֹמיניקָנים. לבלרים ופקידים ושַׁמשים, שומרים ושוטרים. ארוכה התהלוכה, היא פוצחת בשירי דת. הפעמונים מצלצלים. המונים צובאים ברחובות, מציצים מן החלונות ומן הגזוּזטראות, מגלים ראשיהם ביראת הכנעה, מהם הכורעים על ברכיהם ועושים את סימן הצלב על חזיהם ומהם המנשקים שולי בגדיהם של אבות הכנסייה. התהלוכה צועדת קדימה. הפעמונים מצלצלים.
הבהלה בשכונת היהודים – אין לתאר. חרדים אבות ואמהות, זקנים וטף. אין מטילים ספק בגזר הדין הצפוי, כי הגיעה שעת השְמָד והעינויים. רבים העושים כבר חשבונם, כיצד ינהגו בהתדפק השואה בדלת ביתם. רבים הוֹגים בבריחה. לאן יברחו – והאש מעֲבָרים ואיבת הגויים כנחשולים גואים? לאן יברחו – עם הילדים והטף ומעט הרכוש?
נגידי העֵדה מטכסים עצות – הֲתעמוד להם עתה השפעתם, ידידותם של גדולי החברה הנוצרית, כופר כסף? ובמשכנות האנוּסים, שעליהם ודאי יוּתך הזעם לראשונה – יש הרוקמים בסתר תוכנית נועזת: להתנקש בחייהם של דייני האִינקְבִיזיציה ולשתקהּ.
אין יודע מה ילד יום, מה זומם הנחש שבא לטולידו, איך יבצע זממו. צִלו של הצלב מעורר ייצרי תאווֹתיהם הרדומות של ההמונים, מסעיר הרוחות, זורע בלהות, משנה סדרי חיים, חודר לכל בית…
רבים המצטופפים עתה בבית הכנסת היהודי הגדול, המפואר. חייטים, סנדלרים, צורפים, טובעי מטבעות, מלווים בריבית, חַלפנים, סוחרים, חנוונים, נגידים, מוֹכסים, רבנים ודיינים. הם נעלו חנויותיהם, עזבו אצטבּאוֹתיהם בשווקים, נדָמה העבודה בבתי המלאכה. מחֶברות גמילות החסד באו לכאן, בלי שנקראו על ידי מישהו, פשוטי עַם ולומדי תורה, נגידים ודלת העם. נשים מתייפחות בעזרת הנשים. כתליו המעוטרים של בית הכנסת המפואר שהקימוֹ הסוכן העליון של המלך דון שמואל הלוי מטולידו בשנת 1357, דומה בוכים אף הם…
החזן קורא בספר תהלים והקהל קורא אחריו – רבים ספרי תפילה בלשון קשטיליה בידיהם –
לָמָה ה' תַעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַעֲלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה /
בְּגַאֲוַת רָשָע יִדְלַק עָנִי /
יִתָּפְשוּ בִּמְזִמות זוּ חָשָבוּ /
כִּיּ הִלֵל רָשָע עַל תַּאֲוַת נַפְשוֹ /
ובֹצֵעַ בֵּרֵך נִאֵץ ה'…
העדה קוראה בפסוקים הקדומים, בוכה, מפללת ומתחננת. מבקשת על תשועת הנס – הקָצרה יד אֵל מלהושיע? ויש המבקשים שיעמוד להם הכוח לקדש השם, והצד השווה שבהם תחושת האבדון, דבקות בגורל ישראל, התרפקוּת על שׂר האומה –
מַשְׂכִּיל לְאָסָף, לָמָה אלֹהים זָנַחְתָ לָנֶצַח,
יֶעְשָן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ, זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם,
גָאַלתָ שֵבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיוֹן זֶה שָכַנְתָ בּוֹ –
על הבימה עולה הרב, קול בוכים קולו, והוא קורא לתפילה ולתשובה ולצדקה המעבירין את רוע הגזירה, הוא קורא לצום ובוטח בצור ישראל, הצור תמים פָעלוֹ, שאין לערער אחר מעשיו.
אחריו נושא דברו דון אברהם וידאַל – שוב לא הגביר החכם, השופע גאון ובוטח בעצמו. שוּר, מה שחה קומתו, שערות שׂיבה רבות פשטו בזקנו והוא עטוף טלית צחורה – העם הנאסף כאן לא שמע זמן רב כדברים האלה:
גדול הוא הניסיון הצפוי עתה לעדה כולה, כולה – הוא אומר, – ואל נא יבטח אדם בהוֹנו ואל ישלה עצמו כי הרעה תִפסַח על בית. ואשר אמר המשורר האלוהי ר' יהודה הלוי זכרונו עדן, כי היהודים בכל ארצות נְפוּצוֹתיהם הם סגוּלות המלכים והשׂרים27 אדונֵי הארצות – הרי לזמנים אחרים נתכוון, לזמנים אשר עברו ושוב לא ישובו – כי הפקירוּנו המלכים אשר במשך דורות רבים נסתייעו בנו, משענת קנה רצוץ לנו ביום שואה כל דורשי שלומנו. בימי שלטונם של המלכים הקתולים כבר חרבו קהילות רבות על אדמת ספרד, נגזר הגירוש על יהודי האַרכִיהֶגמוֹנִיוֹת28 בסביליה ובקורדובה, הובדלו היהודים והמוסלמים מן הנוצרים, נתמנוּ אִינקְבִיזיטוֹרים מטעם הרשות ובכללם הצורר הגדול שְחִיק עצמותיו, הנזיר (fraile) של המנזר הדומיניקני סנטה קרוּס בסֶגוֹביָה והוא גם הקוֹנפֶסוֹר (confesor), כוהן מְוַודֶה, של המלכה – שנתמנה אינקביזיטור עליון על כל המלכויות והארצות של פרננדו ואיזבל. יידע העם אשר לפניו, יידע ויתן אל לבו.
דון אברהם מעלה עתה את פרשת המשפט הגדול בטוֹרטוֹסָה29, אשר זקני הדור עוד זוכרים רישוּמו החזק. גדולי ישראל בספרד אז עמדו אל מול צוררי הכנסייה והאפיפיור בראשם, והמשוּמדים-המוּמרים – חוֹד המחץ שלהם, הם ביקשו להשמיץ תורתנו ולסַלפהּ ולכפות הודאות שקר - אך שלוּחי ישראל עמדו בכל אלה. הם לא נפלו בעיני עצמם. אחת לאחת מַעֲלה דון אברהם על נס את דמויותיהם של ר' זרחיה הלוי, ר' מתתיהו היצהרי, ר' אסטרוק הלוי, ר' משה אבן עבאס, ר' יוסף אלבּו – היכן הם כיום, בטולידו, האישים בעלי שיעור קומה ועוז נפש, גיבורי הרוח האלה שלא נתפתו ולא נכנעו ולא נבהלו – שואל דון אברהם, והוא מזכיר את דבריו של ר' אסטרוק הלוי, שהיה בידו ללַמד זכות על ישראל באוזני צורריהם ואמר בין שאר דבריו –
יש לדון אותם – את היהודים – לכף זכות בשל אומץ רוחם ועמידתם על דעתם בנאמנות, על שאינם דואגים לנכסי העולם הזה ואינם מִתפַּחדים מצרה ועמל. כך אמר. האם בידינו לחזור ולומר הדברים האלה גם עתה? רבים מהורינו קידשו השם בגזרות הגדולות האחרונות בשנת קנ“א (1391) – והוא מעלה את זכרו של ר' יהודה בן בנו של הרא”ש30, שהוא ובני משפחתו ורבים מהטובים בעם עלו אז על המוקד; אך רבים גם – אויה לנו – היו בבוֹגדים, תיפח רוחם!…
– וחמורה מאד – ממשיך דון אברהם – מַכַּת המוֹסרים והמלשינים אשר עלתה כצָרַעַת הפורחת בגופנו ואכלה כל חלקה טובה בעדת יהודי ספרד. גם המלשין לא יינקה… את בשרו ועורו לא יציל ביום עֶברה ופקודה. אך על העם כולו יטיל שואה, על אמהות וטף ועל תורתנו הקדושה… ולמלשינים אל תהא תקווה – הוא קורא בהטעמה ( הֲידע, השִׁיער, הפִּילֵל אז, בעומדו על הבימה, כי יד המלשין תהיה גם בו ובביתו?).
יודע דון אברהם, כי בית-הדין של “המשמרת הקדושה”, האינקביזיציה, עומד לכפות שוב על הרבנים, שיכריזו בבתי הכנסת בחֵרם ובנִדוּי, שכל יהודי היודע על אנוּסים שומרי מסורת – חייב להסגירם. היֹה לא תהיה כחרפה וכנְבלה הזאת בתוכנו – מכריז דון אברהם וידאַל. על דעת תורתנו הקדושה ועל דעת הקהל אני מכריז – ניהרג ולא נעבור ולא נסגיר לטומאה אף נפש!
לעיני רוחו עולה דמותו של האביר הצעיר, האנוּס דון פדרו, המושיט ידו לגזול ממנו את בתו-יחידתו. הוא לוהט בכעסו ובחזוֹנו, אך עם זאת הוא… חרד לו. הוא מוכן להיאבק עמו, אך אל יקרהוּ, חלילה, הגורל, ליפול בידי הטורפים הצבועים.
הקהל מתפזר לאִטו, בדומיה, על פני רחובותיה של טולידו אשר אֵימת הצלב מרחפת עליהם.
טולידו הנוצרית זועמת, סוערת, צוהלת. מבטי קנאה שלוחים אל בתי היהודים, אל חנויותיהם ורכושם, קנאת-אש גועשת למראה משכנות-הפאר של האנוּסים העשירים. תאוות-הנקם-והחמס בוערת, תוססת ברחובות. והמַטיפים אינם פוסקים מלשפוך שמן אל תוך המדורה היוקדת…
בכנסייה הגדולה על שם פרנציסקוּס הקדוש מצטופף המון עַם, רבים בתוכו גם האיכרים מכפרי הסביבה ורבות הנשים עם ילדיהן. הכול צופים אל המַטיף, שכולו קנאת הנצרוּת המחוּללת והמוּשפלת, אשר המִינים-הכופרים והיהודים, המוסלמים והמכשפים, השֵדים והאנוּסים חברו יחד להתעלל בה, לכלותהּ, להרסהּ. ליד המַטיף, פֶּסל גדול של הצלוּב, ראשו בזֵר קוצים, עיניו – סבל ורחמים… בשם הצלוב הוא בא לעורר את עַם ספרד תמים-הדרך ושומר-האמונה. את עם ספרד הגאה והאביר, ששפך דמו על שחרור הארץ מן המוסלמים, לעוררוֹ הוא בא נגד הזאבים הטורפים שפרצו אל העֵדֶר, המבקשים לטרוף אותו, על בשרו ונפשו, לחבּל בשֵׂיוֹת התמימות ובגְדָיוֹת הרכות. אין הכנסייה יכולה עוד לחשות ולהסתכל באפס-מעשה אל מול הסכנה הגדולה… ובייחוד אין העם הפשוט31 יכול עוד לחשות, שהרי את דמו הם מוצצים בריבית ובשוחד יסַמאו עיניים ופַת לחמם יגזלו…
והגרועים שבכולם – ירעים קולו – הקוֹנבֶרסוֹס אשר הטבילה לא שינתה נפשם והם מחללים האמוּנה ומגדפים המשיח ומרמים הנצרוּת. הרי כל חכמתם היא – להיוָולד ולמות, וכל השאר הוא לעג וקלס… הרי רק למראית עין המירו, למען יזכו בכל טוב העולם הזה, ובסתר הם שומרים אמונתם לדתם הקודמת ועל אמונתם החדשה ילעיגו ויחללוּהָ. איך נישא ואיך נסבול כל אלה? –
קוּמה עַם-הנוצרים, השחיזה חרבך, חרב גבורה ונקמות, קומה לטהר אדמתך ונשמתך, כי רבה הסכנה לנו ולילדינו…
ליד המַטיף פסל גדול של הצלוב, ראשו בזר קוצים, עיניו – סבל ורחמים.
ו': מצוקת נפשו של מלשין
תוגה גדולה מרחפת על שכונת היהודים בטולידו…
רפתה התנועה ברחובות, נאלמו רבים מבתי המלאכה, שבתה תנועה בחנויות, אצטבּאוֹת הרבה של חנוונים וחַלפנים נתרוקנו. חרדה מציצה בקרן כל רחוב. מבטים אילמים מיואשים תָרים אחר מוצא, אחר ישע והצלה. לבבות הומים, פועמים, סוערים, אמהות מחבקות ילדיהן ברחמים גדולים, אבות מלטפים במבטי חרדה בניהם שגדלו להם.
בחדרו אשר בעלית הגג מתייחד זה היום השני האברך משה אבולעפיה. שערותיו סתוּרות ובגדיו פרועים ועיניו אדומות מנדודי שינה, טרוּפות, מבוהלות. הוא מהלך הנה ושוב, מפינה אחת של החדר לשנייה, עִתים יציץ מעבר לחלונו אל השכונה אשר דומית-אֵלם עומדת בה, ושוב יחיש צעדו, כבורח מן האש; עִתים יתעכב על עומדו, יאחוז בשערות ראשו כמבקש לתולשם ברוב ייאושו, ושוב יטיל עצמו על המיטה ובכי עצור חונק גרונו.
אילו נזדמן אדם לחדר זה אותה שעה והִטה אוזנו אל ההברות המבוהלות הנפלטות ללא סדר וקשר מפיו של משה אבולעפיה, או אז היה קולט הברה אחת, הברת-מפתח, החוזרת ונִשנית מגרון חרוּך: אינס… אינס…
מה מוזר הדבר, דוקא עתה הוא רואה אותה בכל חן יופיה וכולו להט ערגה חסרת-אונים אליה. קומתה התמירה הענוגה הגמישה – ואלה מחלפות השׂער המסתלסלות שכה נכסף ללטפן, והעיניים הצוחקות תמיד, המושכות בחבלי-קסם, השופעות טוב ואהבה, הפנים המאירים, הנאים, החטובים להפליא, השדיים המלאים, הקורצים, וזה הגוף – כולו מחמדים… אינס, אינס, מדוע בגדת בי, מדוע חשך עולמי, מדוע הלכת אחר זה האביר?
מחזות בלהה ירדפוּהו ללא הפסק. הנה היא מנַשקתוֹ ומחבקתוֹ. הוא פושט בגד האבירים, מוריד את חרב הכסף ומטילוֹ לארץ, ודומה הוא שומע צליל המתכת מהדהד על תנוך אוזנו… עתה הוא גוחן עליה, כובשהּ, מתייחד עמה, משביע רעבון דָמָיו בה, מטמאהּ ומחללהּ… אינס הרכה, אינס האצילה, שולל הולכה אחר הזולל והסובֵא, המבלה עולמו, הנואף הנְמִבְזֶה הלָזֶה… ובו מאסה. חודשים ושנים טיפח חלומו, מיטב תמצית נפשו שיקע בו, כל תקוות חייו וחלומותיו – ועתה נתנדף הכול, נמוג כעשן…
הוא, האביר הנבל הזה, שלשונוֹ חלקות ומראהו צַחצָחוֹת, הוא האשם באסונו, הוא שהעביר גם אותו – את האברך הצנוע והשקט משה אבולעפיה – על דעתו… הוא שהביאו לדבר עבירה, לאיומה בעבֵירות, למַלשינוּת… כי לא עצר כוח לעמוד באלה הייסורים, כי את כל זעם נקמתו ביקש להַערות לצקת על דון פדרו, כי כאש עצורה להטה בעצמותיו הקנאה יומם וליל…
מאז הלכה אחריו קדר עליו עולמו. דמותה של אינס ריחפה לפניו, גם בעיסוקיו יומם וגם בבדידות לילותיו. ועתה הוא היה גם אחד מן המחבלים בכֶרם השֵם… ואין לו תקנה. תקנה אין לו לעַד. הוא שהמיט השואה גם על חפים מפשע, על אינס בהֶריוֹנָה ועל מיטיבו ואיש חסדו, דון אברהם וידאַל. אין לו תקנה, ואין לו חלק לעולם הבא. כל מעשיו הטובים כלא היו ותפילותיו כלא נשמעו. בגלל צל של חיי העולם הזה קיפח חיי עולם, חיי נצח – שְאוֹל חָטָא32.
מה יאמר דון אברהם וידאל בהיוודע לו דבר ההלשנה וההסגרה? מה יאמרו כל יודעיו ומכיריו? אין האינקבִיזיציה מגלה לעולם את מַלשיניהָ, אך האם לא יוודע הדבר? ואם לא יוודע, הֲיעצור הוא עצמו כוח לשמור הסוד האיום? אם כה ואם כה מאוס ובזוי יהיה בעיני היהודים, אך שבעתים מאוס ובזוי הוא בעיני עצמו. משה אבולעפיה מתפתל בייסוריו, מתייפח חרש, מטיח ידיו בחזהו – וצונח על הספה הלום צער וכאבים.
דמויות שונות של מוֹסרים ומלשינים עולות לנגד עיניו, מתעללות בו. הוא נזכר באשר שָנָה ולמד בימי נעוריו ובחרוּתו, את הדרשות בבית הכנסת, את השיחות בלילי שבתות ובמוצאי שבתות בבית אברהם וידאַל. הוא יודע, כי עוד הנשר הגדול, הרב משה בן מימון כתב בהלכות חובל, כי “מעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוֹסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור המוסרים בידי העכו”ם להרגם ולהכותם ולאסרם לפי רִשעָם". מה מאושר היה אילו ניתן היה, גם עתה, לדייני ישראל לדוּנוֹ ולהסגירו להורג לגויים… בנפש חפצה היה מקבל גזר דינם… הן המעשה אשר עשה הוא, בימי חרדות אלה, אין דומה לו בחומרתו, בשִפלותו, לא רק בממונם של ישראל חיבל, גם בנפשם מָעל ופשע, חמור מעשהו ממעשה המוּמר, בֶּגֶד ותועבה הוא… שלוּחי השטן, חוקרי האינקביזיציה, ודאי לא יסתפקו בקרבנותיו אלה, ודאי יוסיפו לסחוט ממנו ומהם בצִמאוֹנם בל-ירוֶוה לדם אדם, לדם ישראל…
בגד ותועבה… בגד ותועבה… הוא מתייפח בבכי עצור, חסר-אונים, חסר-תִכלָה, מתפתל כולו בעווית-ייאוש.
ושוב הוא מתנער, קם מיצועו, וברגלים כושלות מהלך דומם על פני החדר. הוא ניצב שעה קלה ליד החלון ומסתכל בעיניים בוהות אל השכונה – מאזין אל ההמולה העולה מרחובות הנוצרים והיא כהולמת בפטיש-אש גדול ברַקותיו… ושׂפתותיו תלחשנה אינס… אינס… היכן את אינס? מה שלומך ומה גורלך, יונה פצועה ועזובה, מי נותן דעתו עתה עליך ודון פדרו נלחץ במלחצי-הברזל במרתף האינקביזיציה ואביך זנחך, עזובה מאֵל ומאדם את – גם אם יפגשֶנָה, הישָׂא עיניו אליה? האין היא הוגה עתה בדון פדרו הנתון כבר בציפורני המוות, האין היא שומעת אנקת גניחותיו שעה שמענים אותו במים ומַלקים גֵוו ומְאַפנים אותו?
אינס… הוא קורא לה ועיניו עצומות ונפשו הומה בקרבו. אינס, בת ישראל הכשרה והנאה, הטובה והיפה, בואי אלי, בואי אחבקך, כי נתון אני בשִביֵיך עד כלות חיי, כי אהבתיך, מה אהבתיך… בואי אלי, חמדת חיי… חוּפתנו נציב בבית הכנסת ושמחתנו נחוג בבית אביך, הגביר דון אברהם וידאַל המכובד, ועֶרשׂנו נציע – מה חשקתיך… סלחי לי חטאי הגדול, הנורא…
הוא שוכב והוזה, מכורבל ומצוּנף, שטוף זיעה. הזיות מתרוצצות במוחו. הנה הוא יוצא בשליחות דון אברהם וידאל למסעות רחוקים ובעסקיו, ובשובו – מתנות-יקר לך, אינס, מלוֹא האַמתַּחַת33 – הבאתי – וערגת-נפש… וילד לנו יוולד, נכד ראשון לדון אברהם ולדוניה מרים… אינס, כשושנה הפורחת הבשׂומה, הדוּרה משי וזהב, אך אין כבוֹשׂם בשׂרהּ, כמחמדֵי אהבתה… אינס… והוא נלחץ אל יצוּעו ברעד-עוִוית, נושך שפתיו עד זוב דם…
ופתע:
נקישות מגפיים במדרגות ודפיקות חזקות הולמות על הדלת – נפרמו קוּרֵי הזיותיו… משה אבולעפיה נתאושש קמעה. נחרד. רגע קם ועומד מבלי נוע, מאזין, מהסס. הדפיקות תוכפות וגוברות. סחרחורת הומה בראשו וגרונו ניחר. בבת אחת טולטל אל תוך המציאות האכזרית. הדפיקות גוברות, מתחצפות, מסתערות, עוד מעט ויפרצו הדלת. הוא ניגש לאט, מזיז הבריח – פותח הדלת. שלוּחי בית דין האינקביזיציה לפניו, חמוּשים, חיוך עורמה על פניהם, תאוות-רציחה בעיניהם:
משה אבולעפיה נקרא להעיד לפני “המשמרת הקדושה”, וכבר הם אוחזים בו וגוררים אותו אחריהם. אין מניחים לו שהות ונופש…
משה אבולעפיה נקרא להעיד לפני בית דין האינקביזיציה.
ז': עינויי חקירה
ב-24 במאי 1485 הכריז בית דין האינקביזיציה בטולידו על “תקופת החסד” – שהות של ארבעים יום ניתנה לנוצרים החדשים, הקוֹנְבֶרסוֹס, לבוא ולהתוודות על עווֹנותיהם. כן פורסמה פקודת חסד34 נפרדת המבטיחה לקבל בסתר את הנכונים להתוודות. מצלצלים פעמוני הכנסיות ותהלוכת כמרים ונזירים ופקידי האינקביזיציה, מתופפים ומחצצרים בראשה, עוברת ברחובות הראשיים של העיר וגם בשכונת היהודים, ומכריזה על מעשה החסד והוראה לתשובה ולוידוּי. משעברה התהלוכה נשתררה דומיה כבדה, דומית-ציפייה, דומית-אבל.
אך איש לא פנה אל בית הדין החשוך. לא הועיל גם החֵרם אשר הדרשנים בבתי הכנסת, בנוכחות סופרי המלך, הטילו על כל היודע דבר על האנוסים, שיגלהוּ לבית דין הכנסייה. שלא בדומה לקהילות אחרות, לא נמצאו בשבועות הללו בקרב יהודי טולידו מתנדבים מרצון בשֵירות האינקביזיציה.
בניין בית הדין של “המשמרת הקדושה” כבר הותקן, בינתיים, והותאם לתפקידו: חקירת הפושעים והסוטים, שיפוטם והוצאה לפועל של גזר דינם.
על ככר נרחבת, בסמוך לבית היִראָה שלהם, מתנוסס מושב חבר השופטים עצמו. הרי הבמה הגבוהה שלהם, רמה היא ונישׂאת, כיפת צִבעוֹנין רקומה חוֹפָה עליה ממעל, איקוֹנין קבועים בה ודגלי הצלב הירוק מתנופפים מעליה לרוח היום. במרכזה, על כסא רם, יושב האינקביזיטור הגדול, מסביב לראשו הילה. מתחת לו, על היציע, חברי בית הדין ובסמוך להם פקידים וחוקרים, היועץ המשפטי (asesor), התובע הרשמי (fiscal), מזכירים וכמרים, שומרים ושוטרים. למטה, על היציע הצדדי, דרגשי-גַרדוֹם לנידונים – ושרשראות-ברזל קבועים בהם. כמרים, נזירים, שוטרים חמושים מסביב. מאחורי בית הדין – מרתפי הסוהר והעינויים ובסמוך לו – מקום האוטו-דה-פֶה (35auto-da-fe).
השתיקה הקודרת שרבצה-העיקה על כל אזור בית הדין – הופרעה לפתע. התעוררות רבה, משָל זרם חשמל זיעזעה את האוכלוסיה המסתופפת בצלב הירוק. לאחר החקירות הראשונות, המלוּות עינויי גוף מחרידים, מובא עתה לדין הנאשם הראשון בטולידו: דון פדרו גוֹנסַאלֶס.
הנה הוא צועד לעבר מדרגות היציע, שח תחת עָקַת משׂא ייסורי גופו ונפשו, אחוז חִיל ורַעד וסימני העינויים חרותים עמוק בפניו ובאיבריו. בסמוך לו כומר לבוש-שחורים המשדלוֹ בלחש להתפייס עם הכנסייה. הכול מסביב – מבטיהם צמודים אל הנאשם, זעם ושנאה וצִמאון-דָמים בעיניהם. עד עתה הילך בקִרבם, במרומי חברת הנוצרים, בתענוגותיהם לקח חלק, אך בסתר לעוֹג לעג להם, ואת מערכות הנוצרי חירף וגידף. דמו בראשו!
– האם מודה הוא, דון פדרו גונסאלס, בעוונו החמור – חוזר ושואל התובע-החוקר מרוּם מושבו.
שתיקה ממושכת כבדה. התובע המנוסה במלאכתו חוזר בשקט ובהטעמה על שאלתו. אין הכנסייה מודרכת – הוא טוען ומשַדל – אלא בכוונות טהורות, אין מגמתה אלא הצלת נפשו וגאולתה והרחמים נר לרגליה. הן ייטיב לעצמו – דון פדרו – אם יודה, אם לא ינסה להעלים דבר משלוּחי דין הצדק עלי אדמות שאין דבר נעלם ממילא מעיניהם, אם יכנס לשער הפתוח של החסד והסליחה.
הנאשם שותק בעקשנות אדישה. דומה, כבר נתייאש מהצלה. אחד שהופל במהלומה אכזרית ממרומי מגדל לשאוֹל תחתיות – והוא עוד המום שִׁברו הנורא.
התובע ממשיך שידוליו, אלא שאיומים ברורים בדבריו הפעם הזאת:
– את הכנסייה, הרואה הכול ויודעת הכול – הוא קובע – אין לרמות ולהוליך שולל, והשתיקה העקשנית של הנאשם רק מאשרת ההאשמות הכבדות אשר כבר נערמו לחובתו הן על ידי הוֹדאות עצמו והן על ידי עֵדים מוסמכים, שאין הכנסייה נוהגת, כמובן, לגלותם. גם בלאו הכי – מטעים השופט ופונה לעבר הקהל – כבר הוכיח ניסיונה הגדול של “המשמרת הקדושה” במדינות ספרד, כי האנוסים בגדו וכיחָדו ורימו. יודעת האינקביזיציה, כי טולידו היא מבצר גדול וחזק למִינוּת בתוככי ספרד הנוצרית, המאמינה במשיח, והנאמנה לו. יודעת היא כי כאן שורצת מחתרת גדולה, חלקה מזויינת, של הקוֹנְבֶרְסוֹס, כי רבו הסכנות הטמונות כאן לאמונה הנוצרית ולעם הנוצרים בממלכה כולה. הכנסייה לא תִיסוג מן המערכה, היא תבָער את קן-הצִפעונים הזה באש ובברזל. כאן מרים התובע קולו ופונה שוב במישרין לנאשם:
– הֲיעֵז הנאשם להכחיש, כי הוליך שולל נערה יהודיה, הביאה לביתו והיא כבר בהריונה?
– היָעז הנאשם להכחיש – הוא ממשיך – כי זמם התנקשות בחייהם של חוקרי “המשמרת הקדושה” ושופטיה ואף השתתף בניסיון לאִרגון ההתנקשות הזאת? הַיגָלה מי הם שותפיו, מי הם הקונברסוס שעמם עמד בקשרים?
– היעז הנאשם להכחיש, כי היה מנוי וגמור עמו – כדי להשיג את מבוקשו, את אשתו היהודיה – אף למול את בשרו וכי הודה, במו פיו, בנסיבות הידועות לבית דין קדוש זה – שהוא שומר אמונים לדת ישראל וקשור בה ומקיים מצוותיה בסתר, ורק למראית עין הוא נושא שמו הנוצרי ומסתופף בחברת אבירים נוצרים ומעמיד פנים כאחד מנאמני אדוֹננו הצלוּב?
– בית הדין – מסיים התובע – רוצה בהודאת הנאשם עצמו, אף כי הוכחות ועדויות מרשיעות למכביר בידו. הוא רוצה בתקנת נשמתו. בית הדין רוצה במשפט צדק ורחמים. מִשנֶה חשיבות למשפט זה, שהוא ראשון בטולידו. בית הדין רוצה, שמשפט זה ישמש לקח ואות אזהרה למִינים ולאנוּסים הרבים, שיעוֹררם לוידוי ולתשובה ולהתפייסות עם הכנסייה. בית הדין רוצה, שהפְּרוֹטוֹקולים המדוייקים והמהֵימָנים של החקירה הזאת יועברו אל הוד קדושתו האפיפיור ברומא ואל המלכים פרדיננד ואיזבל. בית הדין רוצה בגילוי האמת המלאה, בחישוף מוחלט של הבגידה והסכנה!
הנאשם, ראשו מורד, שומע ואינו שומע, נתעורר קמעה, הרים עיניו אל התובע. עיניים רבות מלוות אותו מכל עבר: היָעז להכחיש? הֲיוֹדה?
– בית דין נעלה – פותח הנאשם החבוש בקול רפה – שמעתי טענתו של התובע ועם זה שמעתי את גזר דיני בדבריו. ואני יודע שאין לי הצלה וישע. אך שתיים רצוני לומר בזה, ברשותכם: לא אני לבדי הוא העומד עתה לפני כֵּס משפטכם. גם אשתי הענוגה, הרכה, עומדת ברגע זה לדין ועוּבָּרָה בכרֵסָה והיא ערב לידתה – והיא והוולד לא חטאו ולא פשעו. הֲינָתן לי, לפחות, עוד לראות, ולוּ פעם אחת, את הוולד אשר הבאתי לעולם?
ואחר הפסקה קלה המשיך:
– שמעתי דברי התובע, בקשותיו ומשאלותיו, ועלי לשקול אותן, לעיין בהן, לסדר מחשבותי, לרענן זכרוני. אני מוכּה ושבור, אך רבים מיסורי גופי – ייסורי נפשי וחרדתי הגדולה לאשתי ולילד אשר טרם נולד – האם גם אותם תרשיע הכנסייה? ואני אבקש בענווה עמוקה, כי לא יאונה להם כל רע, לפחות עד לידתה. אם אדע זאת ואוכל לפשפש במעשי וברעיונותי, ואערוך תשובותי לכל השאלות אשר נשאלתי.
סיים. נתכווץ על עומדו, מיוגע ורצוץ. מצפה להכרעת מעניו (לחש-רחש עבר בקהל כרוח המכה בגלים) והם, השופטים, דומה שלא פיללו לדברים אלה – רגע קט נדהמו ונבוכו. אז קם התובע, החליף מילים מועטות עם השופטים, וכולם יצאו – להתיעצות קצרה – אל הבימה הגבוהה מעבר למחיצת מסך-הקטיפה.
כעבור שעה קלה יצאו. הכול דרוכים למוצא פיהם, ורק הנאשם, דומה, אדיש ומיואש, ראשו שח, רגליו כושלות, שרשראות הברזל הכבדות מושכות איבריו המעוּנים לארץ.
בית הדין של “המשמרת הקדושה” החליט להחזיר את הנאשם למאסרו למשך חודש ימים, כדי לסייע לו לגלות מלוא האמת על חטאו נגד הכנסייה ופשעוֹ באמונה.
וכבר הוא מובל, בליווּי משמר מזויין, רגלִים ורוכבים, אל הצינוק.
– יבוא העד! – מכריז אב בית הדין.
יהודי גבה-קומה, ראשו מורם, צעדיו מדודים, מתקרב אל דוכן העדים: דון אברהם וידאַל. שוּר: מה אמיצה, מה גֵאה, מה בוטחת עמידתו, עתה, פנים אל פנים נוכח דייני הכנסייה, אשר הכוח והשלטון בידם, נוכח כל הנאספים אשר שנאה עמוקה לוהטת בקרבם אל כל גזע היהודים והאנוּסים אשר יצאו מקרבם. הוא לבוש פֵּאר, שערו עשוי וחיוך קל על שפתיו ודומה – אור זורח על מצחו הרחב, הרם. הַאין הופעתו מטילה מבוכת-מה בשופטים, שהורגלו לעמידה של השפּלה והכנעה מצד קרבנותיהם?
– דון אברהם וידאַל – פונה אליו אב בית הדין – אתה נדרש להעיד עדוּת-אמת לפני משפטה של “המשמרת הקדושה”. אתה היודע מה עונש צפוי לכל המוסר עדות שקר לפני בית דין זה. ואתה, כיהודי מאמין בדתו, גם לא תרצה – כך אקווה – לשקר. על כן אנו פונים אליך מזו הבמה הרמה ושואלים -
– הנכון הוא הדבר, כי בפגישה עם המוּמר (converso) דון פדרו גוֹנסַאלס, הודה זה לפניך, כי רצונו למול את בשרו וכי שומר הוא בסתר מצוותיה של דת ישראל ומקיים מִנהגוֹתיה, והוא הודה בכך שעה שביקש הסכמתך לנשׂואיו עם בתך? והיודע אתה, כי בפקודת המלכים והכנסייה ובהתאם לשבועה ולחֵרם החלים על כל היהודים, חובה עליהם לבוא ולגלות, מרצונם הם, את אוזני “המשמרת הקדושה” את כל הידוע להם על הקונברסוס, וכי עונשים חמורים ביותר, כדי שריפת חיים והחרמת כל הרכוש צפויים על העלמת האמת?
שומע דון אברהם את השאלות-התביעות-האיומים הנִתכים על ראשו, שוקל כל שקלטו אוזניו ועומד על כל האחריות הגדולה אשר הוטלה עליו לפתע. הן שום אדם לא נכח באותו מעמד, אז בשעת השיחה שהתנהלה בחנותו בינו לבין דון פדרו. – אין ספק, איפוא, שמאסרו של דון פדרו והזמנתו הוא עתה כעֵד במשפט זה הם פְּרי הלשנה נפשעת – אך מיהו המלשין אשר הביא את הצרה הגדולה הזאת על ביתו ואשר הוסיף שבר על האסון אשר פקדוֹ בלֶכֶת הבת ממנו? – ואז, בן רגע, הוּחוור לו הכול. בן רגע נִתבררה לו החידה האיומה אשר הציקה לו בלא הרף במשך זמן רב. אכן, פוענחה החידה! בבת אחת צפה ועלתה לעיני רוחו דמותו של משה אבולעפיה, סוכנוֹ וחניכוֹ, מאחורי הדלפק אשר בחנותו, שעה שהוא נתון היה באותה שיחה חורצת-גורל עם פדרו. הוא זוכר את מבוכתו הגדולה של משה אבולעפיה שעה שנודע לו דבר עזיבת הבת, את דבריו הסתומים-המוזרים, את כל התנהגותו ואת התמורות שחלו בו מאז התרחש המאורע – והכול מתמזג ומצטרף ומתגבש בוַדאוּת בלתי מעורערת אחת, מזעזעת ומאוּיימת כאחת.
הוא, משה אבולעפיה, אברך המשי, שהיטיב עמו כל השנים, הוא הוא שהִלשין, הוא ולא אחר הסגיר את דון פדרו, ויחד עם זה הסגיר את כל ביתו ואת הבת - לידי המרצחים… כל חמת זעמו נגד הבת אשר ביקש – לשוא – לעוקרה מלבו, כל מאמציו להשכיחה מלבו, לקבל את הדין – כאילו נתמוֹגגו בבת אחת. רחמים גדולים, רחמי אב מוכה-גורל, שהציץ אל תוך תהומות הבגידה והמוות, נכמרו עתה על הבת היחידה והאהובה, האומללה והשבוּייה. אין זאת אלא שזיכּהוּ האלהים בבַת שעלתה כפורחת בחן-נשים, כשושנה הבשׂומה הקוסמת השובה לבבות – כדי להעמידו בניסיונות שונים ועד למבחן זה, נוכח פני התַליָינים באִצְטלוֹת של שופטי-צדק…
– מה בפיו, דון אברהם? – עקרוֹ מהרהוריו קול השופט.
– אין אני מכיר ואין אני יודע את דון פדרו – כבוד השופטים – ורק פעם אחת שוחחתי עמו. שום שׂיח ושׂיג לא היו לי עמו מעודי. לא נעלם מכם, כי הוא נמשך אחר בתי, כאשר ינהגו צעירים שעה שהם מוּכים סנוורי האהבה הארצית – ואין נותנים דעתם לקול הוריהם… והוא מעשה שנעשה במצב של שיכרון החושים המערפל את ההכרה הצלולה והשקולה… ואיך נתבע אחריות מאדם על אשר עשה בשעה כזאת?
– אין הכנסייה באה לשאול בעצתך, דון אברהם וידאַל אשר לדרכי שיפוטהּ ויסודותיו. הכנסייה גובה ממך עדות, וחובתך להשיב ולהעיד ולא להעלים דבר מפנינו – אין נסתר מעיני הכנסייה–
– אשר אמרתי, אמת הוא – חוזר ואומר דון אברהם. – עשרות בשנים גר אני בעיר הזאת, כאן נולדתי וכאן גדלתי ובניתי ביתי, עם יהודים ונוצרים עסקתי, יודעים אותי בקוֹרְטֶס ויודעים אצילים וּגְרַנדים[^36} ופקידי העיר והמלך והאיכרים בכפרים אשר מהם נהגתי לקנות, שנה שנה, צמר צאנם – ועוד לא העידו בי, כי רמיתי ושקרתי – אמר בתוקף רב והמשיך:
-יהודי נולדתי ויהודי אמות, ועזיבתה של בתי היתה לי הכבֵדה במהלומות אשר ירדה על ראשי… ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך… כי חָלק לי אלהים גם מטובו וגם מזעמו, ולא אערער אחר מעשיו…
– דון אברהם! – משסעו אב בית הדין – האמנם סבור אתה, כי אנו עוסקים בזה באחד הויכוחים על אמת הדת אשר התנהלו על אדמת ספרד? אין אמת האמונה הנוצרית נתונה לדיון, לא כאן ולא בשום מקום ולא בשום זמן. וכבר נאמר באותם הויכוחים, כי גם אתם, היהודים, בגלוּתכם, מְרַדפים את המִינים שלכם, אך רבה אהדתכם לקוֹנבֶרסוֹס ורבים ממנה השפעתכם עליהם ומאמציכם הבלתי-פוסקים להחזירם לחיק אמוּנתכם הקודמת, אשר אותה זנחוּ…
– ואף זאת כבר צויין באותם הויכוחים הגדולים36 – המשיך – זו אֵיבתכם ללא-פשרה לנוצרים ולנצרוּת וחתירתכם תחתיה, וזאת הוכח גם מתורתכם ומן התלמוד… הה, לוּ בידכם הכוח, כי אז מן השורש הייתם עוקרים אותנו בשׂנאתכם ובקנאתכם… הן לא אחר מאשר יהודה הלוי, הוא אשר שׂם בפי הכוזרי בתשובתו לחבר:
– כן הוא, אילו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו…
– הצדק עמכם, כבוד השופטים, לא כאן המקום ולא זה הזמן לויכוח. והדין עמכם, כי קרוֹא נקראתי להעיד – ואני חוזר ונשבע באמונתי, כי אך אמת אמר פי, שאת דון פדרו איני מכיר ואת מעשיו והתנהגותו לא אדע… מאז הביא את בִתי תחת גג ביתו לא ראיתי את שניהם אפילו פעם אחת, לא רציתי עוד לדעתָם ולהכירם…
נשמע שעט סוסים והמולה עולים מצד הכניסה לחצר בית הדין. שומר מזויין ניגש אל במת השופטים, עושה את סימן הצלב, כורע על ברכיו, קם ולוחש על אוזנו של אב בית הדין.
– יבוא לכאן – פסק השופט בתנועת-יד.
והנה הוא מובל, העד הבא, בליווּי משמר מזויין, כבול, אל דוכן העדים. פניו הצמוקים של משה אבולעפיה חיוורים כסיד ועיניו האדומות שקועות עמוק בחוריהן, עוד מעט, דומה, ויכרע תחתיו באפס-כוח… ברגע בו הבחין בדון אברהם נתרעד כולו – ועווית אחזה כל גופו… דון אברהם אף לא העיף מבט לעברו, ניצב על עומדו, דרוּך ונוקשה, כובש סערת רוחו, צערו ועלבונו ומצוקתו שאין להם ניב ואין להם ביטוי –
משה אבולעפיה נתאושש-כמו, לפתע, נזקף קמעה, וכולו רועד ומפרפר החל מכה על לוח לבו ושפתיו דובבות:
– חטאתי, עוויתי, פשעתי…
עיניו עצומות ושפתיו דובבות שׂיח-חרש ואין איש שומע דבריו… ואז קם, ובקול-לא-לוֹ, שגבר והלך וסער הוא קורא:
– אני האשם! אני האשם! כבוד השופטים, צַווּ להדליק המדורה, ללַבּות אש גדולה גדולה, צלוּני חיים על שלהבותיה! אני האשם! אני האשם! לא דון פדרו ולא דון אברהם ולא הנפש הטהורה מרת אינס, שכולם טהורים הם וצדיקים ואין עוול בכפם, אני הוא האשם, אני הוא החוטא. יהא דמי כַּפָּרתם… השׂטן הוא אשר השׂיאָני, לכדנִי ברִשתו, שיעבּדני. ואין לי תקנה, תיפח רוחי… הנה אני בידכם, כבוד השופטים והדיינים, עשו בי כעולה על רוחכם… שוב אין טעם לחיי – ומה טעם למותי, ובעולם שכולו אמת אתן הדין לפני שופט עליון, שופט צדק… ובזעקה קורעת לבבו סיים:
שמע ישראל ה' אלהינו ה' א – ח – ד!
סיים – וצנח.
אב בית הדין פסק לכלוא את משה אבולעפיה בצינוק מבודד. על דון אברהם ציווה לחזור הפעם לביתו והוסיף, כי מנוי וגמור עם “המשמרת הקדושה” להוציא דין אמת, היא לא תניח לשום חוטא להתחמק ממשפטה הקדוש.
הקהל שצָבא כל אותה שעה בחצר בית הדין ועקב בנשימה דרוכה אחר מהלך החקירה, החל זורם – כנְחיל דבורים מסוער – אל עבר היציאה. פה ושם נשמעו הדים של חילופי דברים סוערים רוגשים, פה ושם נתכווצו אגרופים זועמים תאבי-נקם ודמים. בדמיונו המשולהב של ההמון נצטיירה תמונת קֶשֶר המזימה הגדולה אשר קשרו היהודים והאנוסים נגד הנצרוּת הבינלאומית ומִבצָרהּ בספרד, תמונת בלהות…
ח': התרת הנדר
אך יצא דון אברהם את חצר בית הדין – וכנָס מן הדליקה מיהר לביתו. לבו הומה בקרבו בעוז, פטישים הולמים ברַקותיו, כמעט ואין הוא נותן דעתו לשאון העיר עם התקרב הערב, למכרים שנפגשים לו בדרכו. הוא יודע: העיר אחוזת שִכרון דָמים מזה וחרדות מזה – ואיומי השְמָד וההַשְמֵד מרחפים על האנוסים והעֵדה כולה, העדה הנתונה ככִבשׂה מוקפת עדר זאבים, בבדידות ובחוסר אונים. וכבר נחרץ הדין. רבות שמע על מוראות האינקביזיציה, אך זו לו הפעם הראשונה שניצב במישרין מול דייניה וחוקריה, מול צלב הדמים שאינו יודע רַחם, שהוא הוא המסית ומשַׁסה ומלבּה ייצרי המונים והוא גם שליחָם. ואין פשרה במערכה הזאת לחיים ולמוות. השבח לאל, שלא כרע, שלא נכשל בלשונו, שלא נִתפתה. ודאי עוד יידרש “להעיד”, ודאי עוד “ייחקר”. יודע הוא את הפתגם הרווֵח בין הבריות: יכול אדם שיצא מן האינקביזיציה ולא ישרף, אך אי-אפשר לו שייצא משם ולא יחָרֵך…
והוא מחיש צעדו. דוניה מרים מחכה לו בציפייה מתוחה – איך יגלה לה את סוד הבגידה של משה אבולעפיה, שהיא חָמדה אותו כבעל לבתה וטיפלה בו וכבן אימצה אותו? אך החמור מכל עניין הבת, אינס, שאין הוא מעלה שמה על שפתיו והוא כאילו שכחהּ ועקרה כליל מלבו, אך אין שַוועָתה פוסקת מלהסעיר נפשו… אינס… אינס… מה לך, האומללה, הֲתעמדי במכות הגדולות אשר הגורל היכה אותך, – הוריך מתכחשים לך, ובעלך במַלתעות פּריצי-חיוֹת ואת עומדת ללדת?
בדממה הוא נכנס לביתו – נר דולק על שולחן. דוניה מרים שכובה על יצועה, עיניה דומעות. דומית אבל עוטה הבית. השפחה מתקינה פת ערבית.
הם סועדים. שותקים. דון אברהם מבקש להתגבר על סערת רוחו.
נחקרתי בעניין פדרו – הוא עונה לה קצרות – ואותו לא ראיתי – הוא מעיר, כבדרך אגב. רואה דוניה מרים שקשה עליו הדיבור – ואינה טורדת עליו בשאלות, רק מבטיה ילווּהו בחרדה עמוקה, כמבקשים לקרוא מעל פניו את המתרחש בלבו.
לאחר תפילת ערבית הוא לובש מעילו, זוקף קומתו, ארשת פניו לובשת רצינות של ערב הכרעה חמורה. הוא ניגש אל דוניה מרים, מבקשהּ להיכנס עמו לשיחה קצרה, לחדר הסמוך.
– דבר לי אליך, מרים – הוא אומר בקול שבור, שוב לא אוכל שׂאתוֹ לבדי, קשר נורא חונק צווארי ואין מתיר, רעות ינבא לי לבי… מי יודע – הוא ממשיך – כמה זמן עוד הותיר לנו אלהים על האדמה הזאת, מה יהא בסופנו… אך לא זאת דאגתי בזה הרגע… בראש דאגותי עתה – שמעי אלי מרים – היא, היא, אינס… היא עומדת ללדת, מי יודע מה לה עתה, היש עומד בצַר לה, ופדרו דועך בצינוק האינקביזיציה…
– עשה כל אשר בידך – אמרה מרים ופרצה בבכי, – אלהי ישראל יעמוד לימינך. עשה להצלת הבת והוולד אשר טרם ראה אור חיים… נכדנו הראשון, אויה לנו, נכדנו אשר עוד לפני צאתו לאוויר העולם כבר פקדוֹ האסון… יבבה. חוּשה דון אברהם, חושה – ואני עמך, לכל אשר תקראני אלך, וכל אשר תטיל עלי – אעשה… דון אברהם, רחם על בתך יחידתך… יקר כל רגע… כוחותי אוזלים ונפשי יוצאת לראותה… אויה לאֵם אשר בתה מתה עליה בחייה, אַיֵה המקוֹננות לקונן על צערה?
– רק חזקי ואמצי – דוניה מרים – הוא אומר לה ברוֹך, כן מן השמים מייסרים אותנו ובניסיון כפול ומכופל מנסים אותנו. אַל בְּכוֹת ואל סָפוֹד – דוניה מרים – כחָנה שהקריבה שבעת בניה נאמץ אמונתנו… אני, האב ששיכל את בתו בעודה בחייה, יוצא עתה בשליחות הצלתה, שהיא כבר כמו שנִתאלמנה מבעלה… חזקי, דוניה מרים, ואולי עוד יאיר אֵל פניו גם אלינו.
דון אברהם ממהר ויוצא, כולו דרוך לשליחותו, בצעד מזורז, משָל לאחד שמשׂא כבד הורד מעל כתפיו, משָל לאסיר ששוחרר מכלא ממושך והוא אץ אל החופש… הוא מרגיש מעיין של מרץ ואומץ המפַכּה בקרבו באוֹן; אף שמאורעות החודשים האחרונים נחרתו עמוקות בגופו ובנפשו, הקמטים במצחו הרחב עמקוּ והשׂיבה פשטה בשערו, הרי עוד אוצר של כוחות נפש חבוּי בו והוא ניזון מן האמונה, מאי-הכניעה, מתחושת הצדק הבלתי-מעורער, מן המחאה הגדולה נגד שחיתוּת הגויים ורִשעוּתם…
ואף זאת יסביר לאיש-אמוניו, אליו הוא ממהר עתה, לרב המקובל ר' שבתי קלונימוס:
הצלת נפש אחת מישראל, אף שחטאה ופשעה, קל וחומר אשת אנוּס והיא לפני לידתה – האין זו נקמה גדולה בעולם הרֶשע הצבוע, בעובדי עבודה זרה המבקשים לעקור את כֶּרם ישראל? והוא יבקש כי יתיר לו נדרוֹ אשר נדר לבלתי ראוֹת עוד את הבת, ולבלי לבוא עמה במגע ולהַדירה מכנסיו, שהרי הוא עצמו – מי יודע אם כבר לא נטמנה לרגליו רשת האינקביזיציה, ואז תופקר היא, אינס, לחלוטין, וכל אשר לו, עמל שנים רבות, יוחרם לאוצר המדינה…
בדרכים אלו עצמן מיהר, לפני חודשים אחדים, אל ר' שבתי קלונימוס; האביב בעצם לִבלוּבו ושירת הצומח והחי פיכּתה בשדות וביערות. עתה קצוּרים השדות ורוח סתיו זועפת מכה בבדי העצים, בעלי השלכת, מעיפה שערות זקנו… אז עוד פרחו התקוות ועתה, עתה אפשר וכבר נגזר מלמעלה וחובה להיכון אל פרידת הנשמה מן הגוף, לשוּב הנשמה אל מקורהּ הטמיר, העליון, הנצחי… עננים בשמים כרודפים זה אחר זה, כגלי ים נִגרָש37 [נסער], וקצה ירח – ואפלולית מסביב… מתי תאיר, אֵל, משכנות עַמך סגוּלתך השרויים באפלה ובצרה גדולה?
המיית הכרך מתנדפת, מתרחקת, נמוגה… דומיה. רוח צוננת משתוללת. רוח באֲפרים. היוּכל איש לברוח מזעם הגורל ולהימלט ממנו? אפשר כי פעמי המלך המשיח מתקרבים ובאים, אולם… ואין הוא מֵעז להעלות על דעתו ועל דל שפתיו הרהור זה המבקיע לעצמו, בעקשנות, דרך להכרתו:
הייתכן שהמלך המשיח יבוא וישראל חֶלקוֹ כבר יעלה בלהבות וחֶלקו יפול ברעב ובמחלות ובעינויי גוף ונפש… המשיח… מה רבו הוויכוחים בין גדולי ישראל על אדמת צרפת ואשכנז וספרד אשר לבואו ואשר לשליחוּתו ואשר לקֵץ הימים… אם כגִירסתם של גדולי הקבלה ואם כגירסתו הארצית, המעוּרטלת מכל סַממני נסים ומופתים, של המימוֹני38…
צינת הלילה חודרת בעצמותיו של דון אברהם, החשכה גוברת, הרוח מייללת, סוערת, מזנקת בחלל. מעבר לאגם, סמוך למדרון ההר המוכר לו, שוכן הרב הקדוש רבי שבתי קלוֹנימוס עם עדת חסידיו. דומה, שירתם-תפילתם עולה באוזניו מרחוק…
הוא מחיש צעדו, מעילו הארוך נאחז בין שיחים עבותים ורגליו נתקלות בין שברי סלעים ואבנים, מוֹעדות בשוּחות, הזיעה מכסה גופו, הרוח מְצַלפת בפניו. אך עם זאת הוא מרגיש רווחה גדלה והולכת פושטת בקרבו ככל שהוא מתקרב והולך אל מטרתו, שהרי עוד מעט ויגוֹל לפני הרב את פקעת ההתרחשות האיומה של החודשים האחרונים, הרב יסייע לו בהפגת ספקותיו, והעיקר – אולי יתיר נִדרו… והתרת הנדר תפתח לפניו השַער למעשה ההצלה הגדול, הדחוף…
שלא כפי ששיער מצא דון אברהם את עדת המקובלים במצב של התעוררות רבה, שטופים בשיר ובזמר, כל עצמותיהם תֹאמרנה… בירכתי המערה, מכורבלים במעילים ובשמיכות, מתדפקים אל שערי הסוד, מפליגים על כנפי השיר אל עולמות שכולם טוהר והוד, המדורה דולקת כאז, שופעת אור וחום מסביב והרוח, דומה, אוחזת בכנף הזמירות ובורחת עמן למרום.
פושט דון אברהם מעילו הכבד, מנגב זיעתו, מתיישב על אבן בסמוך לאש – מחכה עד שניגש אליו ר' שבתי קלונימוס ואחריו עוד אחדים מן העדה ומקבילים פניו ב“שלום עליכם”. אותו רגע שוכח דון אברהם את מטרת בואו לכאן הפעם – הַאין הוא עתה בסוד המחפשים פֶּשר לכל המתרחש עתה בשבט יהודי קשטיליה, התוהים על גורל האומה כולה, והאנוּסים בכללם… אכן, קדמו להם לאנוסי ספרד האנוסים במדינות אשכנז וצרפת בתקופת התוֹעים – אך הקהילות שם מבוּצרות יותר היו באמונה והם גם לא היו בהמונים גדולים כאלה. הגויים הרשעים מתאנים להם. אין דון אברהם נוטה לקטרג עליהם, שזעם הרשעים ניתך עליהם עתה בכל עוזו, אך אין הוא מעלים גם את מורת רוחו על כי לא עצרו כוח לעמוד בניסיון ופתחו פתח לעוד חֶזיונות מרים כלענה – המַלשינוּת… הן עצם השם מַלשִׁין - להַלשׁין (malsin –malsinar) כבר היה מוּנח מקובל גם בשפת הערֵלים (הספרדית), מַקל חובלים העושה שַׁמות בבית ישראל…
– אל נא באפך – עונה לו ר' שבתי קלונימוס בנחת – כי לא בהם האשם. ולא הם הסיבה הראשונית… השׂרים והנְגידים והשוֹעים בעם הם הם אשר פרצו לראשונה השער; וגם הרבנים והמוכיחים אשר ביקשו לפרש התורה והאותות והמופתים שלא כפְשוּטם ולזַווגם עם תפיסת עולמו של היווני… ולא יסולח גם למימוֹני אשר נִטעֵי כפירה נטע בעַם… הן הוא אשר אמר ואַל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בהם דברים אלו… והוא לא נתן דעתו על כך, שהתורה, כל אות וכל תג בה, מגוּלה בהם ומכוּסה בהם, פְּשָט ודְרָש, רֶמֶז וסוֹד… וחלוּשי הדעת נאחזו במורֶה (מורה נבוכים לרמב"ם) ומצאו בו צידוק לכפירתם… וכבר הפריכוּהו רבים והרב הגדול חסדאי קרשקש נ"ע39 ואחרים – וארוכים הדברים…
נח קמעה, כנמלך בדעתו, והמשיך:
ואשר לאנוּסים, דון אברהם, הוא אשר אמרתי:
לא סיבה ראשונית הם אלא תולדה. אבות אכלו בוסר ושִנֵי בנים תכהינה… היודע הוא כי גם בנו של רבנו גרשום מאור הגולה יצא לשְׁמָד בזמן הגזירה, ואף על פי כן הכריז הרב חרם על כל מי שיזכיר לאנוסים מעשיהם?
נתכופף אל ארגז עץ שהיה מלא ספרים וקלפים ומגילות. פשפש בו והוציא מתוכו כתב-יד. לאור הנר הבהיקו לעיני דון אברהם התיבות: עקידת יצחק40. צמרמורת עברה בגופו… הקורא הרב המקובל הרהוריו הכמוסים ביותר? – פתח רבי קלונימוס בשער צ"ח והתחיל קורא בו:
אף על פי שנתערבו בגויים ההֵמה לגמרי, לא ימצאו ביניהם מרגוע… כי הם יחרפו ויְבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למִתיַהדים… ומה עתה בזמננו זה אשר עלה עשנם השמימה בכל מלכויות ספרד ובאִיֵיהם ושלישיתָם שֹרף האש הנה, שלישיתם יברחו הנה והנה להיחבא והנשאר בהם יחיו בפחד גדול ומוֹרָך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם –
קיפל ביראת הכבוד את כתב היד, שם אותו בארגז העץ והמשיך:
– שמעתי דון אברהם על הקורות אותו ועל משפטו של דון פדרו… ועל בתו יחידתו אינס אשר הלכה אחריו ונִתעבּרה ממנו והיא עתה בצרה ובמצוקה גדולה… יתנחם, דון אברהם, יתחזק, כי הכול בידי שמים וסוד כמוס בכל המעשים וכוונה עלוּמה… ודע, כי כבר פסקו חכמים אשת אנוּס כבת ישראל ואנו חייבים בהצלתה…
– ומה כי תלינו עליו, ר' אברהם וידאַל? – ערוֹך החופה כדת, ושוב אין פְּסוּל, ואזכירכם בזה, ר' אברהם, כי ב“איגרת הקודש” ששלח הרב הגדול… הרמב“ן ז”ל לאחד החברים בעניין “חיבור האדם אל אשתו, כדי לזכות בבנים הגונים”, כבר בואר –
שאין הדבר כמו שחשב הרב המוֹרֶה ז“ל במורה נבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המִשוּש הוא חרפה לנו… חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני. החיבור הוא קדוש ונקי… וכל אדם שיֹאמר כי בחיבור יש גנאי וכיעור חלילה וחס… השי”ת ברא הכול כפי שגזרה חכמתו ולא ברא דבר שיהי בו גנאי ולא כיעור… כשיהי החיבור לשם שמים אין טהור ונקי למעלה ממנו… בזמן שאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה, שכינה ביניהם.
– רבי, רבנו הקדוש – קרא דון אברהם – ולא עצר עוד כוח להבליג על הדמעות… ר' שבתי קלונימוס, אב שבור ורצוץ עומד בזה לפניו אשר נדר נדר לנדות את בתו ולהרחיקה מעל פניו ולהדירה מנכסיו… קריעה קרעתי ושבעה ישבתי ושמהּ לא עלה על דל שפתי… ועתה היא בצרה אחרונה, היא והוולד אשר בכרֵיסהּ ולשונות האש של הטומאה כבר פושטים אל בשׂר בעלה… עוד מעט ועלה באש השמימה…
– הצלה… הצלה… קרא ר' שבתי קלונימוס. זה הדבר… גדולה המצווה… יחוּש נא ר' אברהם להצלתה. מחר עם שחר, ברצות האֵל, נתיר נדרו…
ועוד לפני עלות השחר יצאו לדרך, בעגלות, אל הכפר הסמוך מוֹנְטָלבָּאן.
הרֶמץ שבמדורה דעך, הרוח יללה בשדות הפתוחים, שחר קלוש הפציע מבין לעננים קודרים. איכרים נבוכים הציצו מבעד לחלונות ביקתוֹתיהם על עדת היהודים השועטת:
לאן ימהרו, מי ירדף אחריהם?
השַמש המנמנם בבית הכנסת פתח להם הדלת. נתיישבו על ספסלים בארבע פינות הבית, הרב ר' שבתי קלונימוס עלה על הבמה, התעטף כולו בטלית לבנה, לידו דון אברהם. עדת המקובלים קוראת מזמורי תהלים בהתלהבות… והם לא הרגישו משהִתמלא בית הכנסת יהודים שהשכימו לתפילתם…
בכוונה עמוקה ולוהטת כזאת כבר לא התפלל זה זמן רב, ר' אברהם וידאַל, כאשר התפלל בבוקרו של אותו יום בבית הכנסת הבנוי עץ ולבנים, בכפר מוֹנְטָלבָּאן, בעדת המקובלים היהודים פשוטי-העם. דומה, מלִבו נחצבו הדברים האלה, דומה כל מְרי נפשו ותקוותו הוערוּ לצָקוּן הלַחַש41 -
“…אתה ה' לא תִכלָא רחמיך ממני, חסדך ואֲמִתְךָ תמיד יִצרוּני: זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם הֵמה… אֵל נקמות ה‘, אל נקמות הופיע: הִנָשֵׂא שופט הארץ הַשֵב גמוּל על גֵאים: לה’ הישועה על עַמְךָ בִּרְכָּתֶךָ סלה: ה' צבאות עִמנו, מִשׂגָב לנו אלהי יעקב סלה… ואני בחסדך בטחתי, יַגֵל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גָמל עלי.”
תמה תפילת שחרית. עומד הרב ר' שבתי קלונימוס על הבמה עטוף טליתו, (השַמש פותח ארון הקודש), לידו ר' אברהם וידאַל, והוא קורא בהטעמה רבה:
“שִמעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או קוֹנָם או חֵרם, שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, או נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקים, ובשם הוי”ה ברוך הוא… ושואל ומבקש אני ממעלתכם התרה עליהם, כי יראתי פן אכשל ונלכדתי חס ושלום בעוון נדרים… ואני מתחרט על כל הנזכר, בין אם היו המעשים מדברים הנוגעים בממון, בין מהדברים הנוגעים בגוף, בין מהדברים הנוגעים אל הנשמה, בכֻלְהון (בכולם) אני מתחרט…"
והרב ר' שבתי קלונימוס יענה אחריו:
“הכל יהיו מותרים לך, הכל מחוּלים לך, הכול שרוּיים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירוּת ולא חרם ולא אִסור ולא קוֹנָם (שבועה לאיסוּר) ולא נידוּי ולא שַׁמְתָא ולא ארוּר. אבל יש כאן מחילה סליחה וכפרה. וכשם שמתירים בית דין של מטה כך יהיו מוּתרים בבית דין של מעלה.”
ושוב ישמע קולו של ר' אברהם:
“הריני מוסר מודעה לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל הנדרים וכל שבועות ונזירוּת ואִסורין וקונָמוֹת וחרמות והסכמות וקבלה בלב שאקבל עלי בעצמי…”
ואחר כך כל העדה יאמרו שלש פעמים בזה הלשון:
“כולם מותרים לך. כולם שרויים לך. כולם מחוּלים לך. כשם שאנחנו מתירין בית דין של מטה, כך יהיו מותרים בבית דין של מעלה, ולא יעשו שום רושם כלל וכל הקללות יתהפכו עלינו לטובה ולברכה כדִכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך.”
לאִטו מתרוקן בית התפילה, ממהרים היהודים לעיסוקיהם ולמלאכתם. בשבילי שדות המוליכים אל היער חופזת עדת המקובלים – ובדרך המלך העולה אל בירת קשׂטיליה אצה מרכבתו של דון אברהם. ואף שטיפת מים לא באה אל פיו זה שעות רבות, אין הוא נענה להפצרת בעל הפונדק לפוּש אצלו קמעה ולשתות כוס חמין. כל רגע יקר לו עתה מפז. שלוּחי מצווה אינן ניזוקין – היש מצווה גדולה מזו שהוא נחלץ לה עתה?
דוהרת המרכבה ודון אברהם רואה לעיני רוחו את אינס, את אינס שלו, שהִתנכר לה, שהוסיף מכות על המכות שכבר ניתכו עליה, אב החוזר בתשובה אל בתו יחידתו האומללה, בשׂרו ודמו, להצילה ברגע האחרון… אכן, שוב היה לאב והיא תהיה לו לבת, ברצות האֵל…
ט': אבא!
בסמוך לביתה של אינס, בשכונת האנוּסים המפוארת, נתעכבה המרכבה –
אין הופעתו של יהודי בזמנים אלה מן התופעות השכיחות כאן, והיא עשויה לעורר תשומת לבם של מרגלים ומלשינים. אך פיקוח הנפש הגדול דוחה כל ספק וערעור מלבו של דון אברהם.
הנה הבית הגדול, בית עשירים, וחלונותיו רחבים ועיטורים וקישוטים מפארים אותו. עיניים חשדניות מלוות את היהודי גבה-הקומה העולה במדרגות הבית. אין הוא יודע מקום דירתו של דון פדרו, רגליו עוד לא דרכו כאן, אך חוש פנימי סמוי מדריכוֹ.
לאִטה נפתחה הדלת – דומיה בחדר הגדול. על בהונות רגליו, בחשאי, כחתול המתגנב, נבהל ונפחד, עיניו תרות, מחפשות את אוצר חייו האבוד. אנקה עמומה עולה באוזניו. הוא נרעד. אינס… אינס המתהפכת בחבלי צירי לידתה, ואין אדם לימינה.
הוא פותח דלתו של חדר סמוך – והנה היא שכובה גלוּלה, בייסוריה, כתונת אחת לגופה, שערותיה סתוּרות, עיניה עצומות למחצה… נאנקת… ליד מיטתה הוא שח, כורע, חובקה ולוחץ פניו אל פניה… הדיבר ניתק ממנו… רק מילה אחת הוא שומע, כזעקת קובלנה איומה והיא עתה מנגינה ערבה, אנחת הצלה ופדוּת, היא המילה לה נכספו שניהם במשך חודשים ארוכים של פרידה ויגון:
– אבא!…
זרם חם של דמעות שוטפות עיניה… והיא צונחת אין אונים על מיטתהּ…
דון אברהם מכסה בתו בשמיכה, ממהר לשפוֹת את הסיר ולחמם מים, חוזר אליה, מרגיעה, מלטפה, מה מאושר הוא עתה לידה, ליד הבת האבודה שמצאהּ מחדש, מה מאושרת הבת שמצאה את אביה.
כעבור שעה קלה מזדמנת לבית השפחה הנוצרית. במקרה נזדמנה, בחרדה לגורלה של אינס, אף שהביקור כרוך בסכנת נפשות. דון אברהם מטכס עמה עצה בדבר העברתה של אינס לביתו. כיצד אפשר לעשות זאת בעצם היום, איך להפקיר הבית? והוא מבקשה, שתמהר ותזעיק לכאן את דוניה מרים – והוא ישאר עם אינס עד שתלד, ואחר כך יוציאה מכאן לביתם. ואכן, עם ערב כרעה ילדה, בייסורים גדולים בן-נכד לדון אברהם ולדוניה מרים, שלא זזו מעם מיטתה.
משנרדמה בלילה, התינוק לידה, לחש דון אברהם – פניו קורנות ומאירות – לעבר מרים:
– ועתה עלינו למהר ולקחתה מכאן, אלינו, אל צל קורתנו. היודעת את, דונה מרים, כי מעתה שוב אנו הורים לבת – וזקנים לנכדנו? ובעוד ימים אחדים יש להכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו…
אך דוניה מרים שקועה בהרהוריה והיא בוכה במר נפשה:
הכך תיארה לעצמה את עתיד בתה אינס מחמד נפשה, שאינה יודעת כי בעלה שחשב להימלט מגורלו – אבד, אבד לבלי שוב… והנה התינוק הזה, נכדם הראשון יתום הוא מלידתו. אכן, כי לא נכדם בלבד הוא, כי אם גם בנם, והם הוריו…
דון אברהם מנחמה, מעודדה:
– יש לברך השם על הנס הגדול, להתחזק ולהתאמץ, כי רבה מה רבה האחריות הרובצת עתה עליהם… ה' לקח וה' נתן, ואנו וכל בית ישראל בידו אנו…
אך אין להם שהות ארוכה לשיחה, כי רבה המלאכה ושניהם טרודים בה.
והיולדת, דומה, כוחות חדשים כמו הוערו לתוכה, ואין היא יודעת לפרש את אשר נתרחש עמה. תינוקהּ לידה והוא יונק חלבה, אך היכן הוא דון פדרו, מאז נלקח לחקירה אליהם… היכן הוא?
דון אברהם מנחמה:
– הוא יחזור לאין ספק, בכפר סמוך הוא מתחבא עתה ושולח לה מיטב ברכתו… אך אין שהות לשיחות, כי דוחקת השעה…
עם ערב הם עוטפים את אינס בבגדים חמים, אורזים כל הניתן מן הבגדים ומן החפצים, עוטפים התינוק – וממהרים להתחמק מן הבית הזה, מן השכונה הזאת, אל ביתם, בו נולדה להם אינס, אל הקן ממנו נדדה הציפור ועתה היא חוזרת אליו, לאחר שניצלה מזלעפות-מָגוֹר, והתינוק בזרועה…
נושבת רוח סתיו מרה, אצה העגלה העמוסה, אצה, הזקנים והבת והנכד – שלושה דורות כנמלטים מארץ גזירה…
מתנופף ברוח זקנו של דון אברהם, לבו בקרבו גואה שמחה ותקוות, משָל לקברניט שחילץ אוניתו מנַחשולי-מוות ועתה הוא מחוּשל שבעתיים ומחוּסן לקראת המבחנים העתידים, שאין מנוס מהם…
ושפתיו לוחשות תפילת-הודיה.
י': גזר דין האינקביזיציה
פברואר 1485.
כל אותו בוקר צלף גשם טורד משמים כבדים ומעיקים כעופרת שחורה. רק לפני הצהרים נתפזרו העננים קמעה ושמש רפוייה הציצה ביניהם. אך על אף צינת החורף רבו המתקהלים ברחובות – וההמולה גועשת מכל עבר. כי פשטה השמועה על “מעשה האמונה” אשר ייעשה בחצר האינקביזיציה – והיתה השמועה עצמה כיין המשכר החושים ומסחרר הראשים…
לפתע נשמע צלצול פעמונים שהבקיע מקצותיה השונים של טולידו, כתרועות אזעקה איומה, מבשׂרת אֵימה ורצח ושלהבות, מעודדת להתפרקות של ייצרי רשע ומשטמה… ככלבי הציד בהריחם דם טִרפם, כן עוררו צלילי הפעמונים בבתי היִראה בקרב ההמון הנוצרי את געש הדמים הפרוּעים…
וכבר צועדת מאי-שם התהלוכה הפומבית של הנידונים למעשי תשובה ולקנסות גוף וממון ולשריפה. מהם, כבולים בידיהם שנִדונו למלקות, מהם רכובים על חמורים, ערומים עד מותניים, החבל מהדק הצוואר, מצנפת גדולה על הראש ועליה הכתובת המציינת את החטא. התַליינים לידם ממטירים בגופותיהם מלקות ברצועות עור. פקיד האינקביזיציה מונה בקול צרוד-קהה מספר המלקות וכרוז העיר מכריז, כי העונש הוא בגזירתהּ של “המשמרת הקדושה” וישו הרחמן והגואל…
תהלוכת המעוּנים מתקדמת, משמרות חמושים סביבה, ועמה החבוּשים והמעונים, משָל רוצחים ושודדים המסַכנים שלום הציבור… בראש צועד כומר גבה-קומה, מגושם בשר, הצלב בידו, הלא הוא החוקר מטעם האינקביזיציה הנודע באכזריותו אנטוניו דֶה לָה פֶנְיָה, מבני מנזרו של האינקביזיטור הגדול תומאס דֶה טוֹרקֶמַדָה בסֶגוֹביָה. המונים מתגודדים סביב, כחבורות זאבים שוחרי טרף, צמאי דם אדם, זקנים ונשים וילדים בתוכם, מהם אבוקות דולקות בידיהם, מהם המקַמצים אגרופים בתאוות-נקם אל מול הנתונים בסַד – וקללות בפיהם על הבוגדים…
ככל שמתקדמת התהלוכה אל עבר מקום מושבו של בית הדין, כן גובר הדוחק בהמון ונדלק הסער הפנימי המתחולל בקרבו. עוד מעט ויתחיל משחק-הדמים הגדול, האיום, עוד מעט וייצר הטירוף והטרף שבאדם יבוא על סיפוקו, לפי מיטב המַסוֹרת של קיסרי רומי ושׂריה שזרקו את בשר הגְלַדיָטוֹרים לחיות טרף – מחזה-ראווה משעשע ומבדח לעיני ההמונים…
המדורה כבר נדלקה, לשונות אש בוקעים מן הכיכר הקרובה… אך הכומר בראש התהלוכה צועד בשלווה, בגאון, בצעד אִטי, מדוּד, כסיוט לבוש שחורים. ליד הכנסייה הסמוכה הוא נותן אות – והתהלוכה נעמדת. הוא עולה במדרגות האבן ונושא את דברו אל ההמון הרב – ודבריו חִצי-רעל שלוּחים במִינים וביהודים, באנוסים ובמוסלמים:
אדוננו המלך יוצא למלחמה על האויב המוסלמי והם – האנוסים והיהודים – “אוכלים ושותים” – רועם קולו. מכל טוּב ארצנו ייהנו ואת הגואל יגדפו, מְשיחֶנוּ בעיניהם עובד אלילים ומכשף, לא בן בתולה אלא בן זונה, והאֵוַנגֶלְיוֹן [תורת הנצרות] – אוֹן42. והם מוסיפים להתפלל למלכות המשיח בעתיד, ככופרים הגמורים, ואת הצָלוּב יכפישו בעפר ואת הצלב ישימו לחרפה… בשני העולמות כאחד הם מבקשים לזכות, בזה ובבָא… מאיים הכומר…
בלהט פראותו הקנאית רועם עתה הכומר נגד שנוּאי-נפשו, המַרָנוֹס43 הבזויים, אשר לא יהודים המה ולא נוצרים ולא מוסלמים. ומשוּלים הם לסוס הפלאי אל- בּורָאק בו עלה מוחמד לפי אמונת המוסלמים, השמימה. פה של זאב להם ופנים של סוס. אין הם מוכשרים להילחם באויבי האמונה הנוצרית או כדי לעבוד את עבודת האיכר. הם מהלכים בשווקים וברחובות כדי לרמות את הגויים. עצלים ורמאים, זוללים וסובאים, לוטשים עינם לנשי המאמינים, כנחשים יפיצו ארס המִינוּת בארץ. ועם זאת הם נושאים נפשם לשוב לארץ יהודה ולכונן מלכותם בה. טַווסים המתהדרים בנוצותיהם! הלא הם שודדי הכנסיות, המסתננים למסדרי הנזירים, פושטי עור העַם, העשירים כעניים, את כל עַם ספרד יגזלו ויחמסו…
שלג דק יורד מעל. קְדוֹר עננים, אבוקות דולקות. חבורת ה“חוזרים בתשובה” – תהומות של סבל והשפלה וחרדה טבועים בהם, מוקפים שמירה מזויינת וזעם המונים לוהט וצורב, לאין מנוס, לאין יֶשע. פעמונים מצלצלים כגושי מתכת כבדים. דומיה בקהל.
סיים, ירד את המדרגות, ונעמד בראש התהלוכה המתקדמת. רַחש זעם מאויים, כנחשול הסערה בים, עבר בבת אחת בקהל הרב, הנדחק, המצופף, הממהר, הנמשך אל המדורה הקרובה לראות במו עיניו בשפטים אשר ייעשו באויב…
תהלוכת שבויי-הצלב על מלוַויהָ נכנסת לחצר בית הדין ונעמדת באחת הפינות. החוקר אנטוניו דה-לָה-פֶניָה צועד אל עבר הבמה שאור מנורות ואבוקות זרוע עליה… פתיתי שלג לבנים על מעילו השחור. אפלולית דמדומים. צינת חורף חודרת בעצמות, אך אש השנאה משלהבת יוקדת. בסמוך לאב-בית-הדין – השופטים והחוקרים, השַׁמשים והלבלרים והמשמרות. למטה, ביציעים, נידונים אחרים: אנוּסים, מִינים, מכשפים – גלימות הסַנבְּנִיטוֹ, ציורי שֵדים ולשונות אש עליהן – על כתפיהם… אנטוניו דה- לה- פֶּניָה עולה על הבמה, מוציא מכיס עמוק קלף ועליו רשימת שמות. הם מעיינים בקלף. אחר כך נוטל אב בית הדין קוּלמוֹס נוצה מוארך וחותם. הוא מעביר הקלף אל שאר חברי בית הדין. אף הם מעיינים בו - וחותמים.
אז יקום התובע הכללי, יטול הקלף בידו, יעשה את אות הצלב על חזהו – ויקרא השמות, כל שם ועונשו לצִדו – מאסרוֹת וחקירות וקנסות כדי חומֶש הוֹנָם לצרכי המלחמה עם גרנדה.
תמה הרשימה. נקישות פרסות סוסים על אבני הכיכר – חלק מהנידונים מוחזר לתאי-הצינוק אשר מתחת לפני האדמה.
עתה בא תורם של נידונים אחרים. לאור האבוקות הם נראים כצללים, כשלדים, כרוחות שלא מעַלמָא הדין, מהעולם הזה – הם כבר הולקו, אוֹפְנוּ, עוּנו במים, שבורי איברים וזָבֵי פצעים… אסורים בּנְחוּשתַיים. לידם שני כמרים המבקשים להשפיע עליהם, כי יתוודו ויחזרו בתשובה תחת כנפי הכנסייה, שהיא כאֵם הרחמניה ורק את גאולת הנפש תבקש…
בסמוך עולות להבות המדורה, השומרים עליה מוסיפים כפעם בפעם עצים ושמנים– וההמון הרב מצפה בדריכות לקרבן – האדם, ורק הם, הנידונים עצמם, חסרי-הישע וחֲשוּכי-התקווה, עומדים דמומים, כאילו כל התכונה המתרגשת לא היתה מעִניינם כל עיקר…
שלג דק יורד בלא הרף, אך האש גוברת ועולה בזניקות פרועות, אדומות והרוח מפיחה בה. צללי הלהבות משרטטים דמויות מבוהלות מסביב. אב בית הדין קם ממקום מושבו המוּרם, ופונה באחרונה אל הנידונים, בשם הכנסייה הנוצרית הקדושה הוא פונה אליהם, בשם הצלוּב שנשא את עינויינוּ וכיפר בדמו על עוונותינו… הוא קורא בשמו של דון פדרו, הוא קורא לו לפני שישיב נפשו החוטאת לאלהים על המדורה הדולקת.
דומיה מתוחה. רק נפץ העצים היבשים באחוֹז בהם האש בוקע בחלל…
אז ירים בידו האחת את הצלב, ובידו האחרת את הקלף עליו חרוּת פסק הדין. הוא קורא בהטעמה, באִטיות, בכובד ראש. בשם האב והבן והרוח הקדוש…
הוא קורא את גזר הדין של האינקביזיציה.
חולית שומרים חמושים קרבה אל הגרדום. ההמון עוצר נשימתו. עוד מעט, עוד מעט ויתחיל המחזה, עוד מעט ונשמו הנחירים בשׂר אדם נשרף… וכבר נשמע שקשוק בריחֵי הברזל הלוחצים אברי הנידונים. הם נסחבים כצאן, אִלמים וכנועים. פתע צנח דון פדרו – הֲהִתעלף? – אך הנה התאושש, קם, הרים אגרוף קמוץ אל מול השופטים ובקול-לא-לו פלט צעקה גדולה:
שקר וּרמייה משיחכם, המשיח לא בא… בוא יבוא עוד ויגאל עמו ישראל! אלהים, רַחם על אינס האומללה! כלבים טורפים אתם, תאבי דמים ובצע, אך אמת אלהינו לעולם ועֵד.
שמע ישראל ה' אלהינו ה' א-ח-ד-
ובאחד נמחץ ראשו בהלמוּת קשה, והוא צנח נפל.
כתמי דם על שכבת השלג… חיש נגררה הגְוִויה אל המדורה הדולקת…
אל המדורה הדולקת.
י"א: הגירוש
זה עתה חזרו מבית הקברות בטולידו, שם השתטחו על הקברות ובקשו סליחה ומחילה מאבותיהם ומקדושי וגדולי ישראל הטמונים באדמתו… רב היה הבכי ורב ממנו הצער חסר-המַבּע, הוא צער העקירה מאוֹנס והגירוש. זעקת הנשים פילחה החלל הרוגע, הגברים שקועים בתפילות ומהם שעסקו בהעתקת הכתובות ממַצֵבותיהם של גדולי הדורות שהאירו עיניהם של ישראל בכל הגוֹלה. סליחה ומחילה ביקשו הנפרדים מעם שוכני בית הקברות, זכותם תגן עליהם בהמשך נדודיהם אל הבלתי צפוי…
זה עתה חזרו מבית הקברות גם דון אברהם וידאַל ובני ביתו. הוא הדליק הנרות ונתכנס, עם מקורביו והרב ר' שבתי קלונימוס ור' יונה נאווארה בכללם, בחדר הסמוך; על ספסלים הפוכים ישבו, מגילות איכה וספרי תהלים בידיהם, אף שבחוץ עמד ליל אביב צוהל ושמים טהורים – אביב שנת 1492.
בחדר השני דוניה מרים – עטופת שחורים ועמה דוניה אינס ובנה, בן השבע. עיני הנשים כבר אדמו מבי רב, עתה הן שותקות ומאזינות אל קולות הנכָאים הנישאים בחדר הגברים. זה להם הלילה האחרון בבית הזה, בו רווּ מרוֹרים וזוועות אבל גם שמחות והוא חלק מחייהם, כי מחר הם יוצאים לדרך – בדרך הגירוש, דרומה, לעבר הים התיכון. חפציהם הארוזים מוטלים על העגלה – מחר עם בוקר הם יוצאים, עוזבים לעַד את המקום בו עברו עליהם רוב ימי חייהם, אֵימת הצלב והגויים הרשעים מְרַדפת אחריהם, למצוא מרגוע מן הרדיפות ומן האש הדולקת ומְלַחכת כפות רגליהם – האם ימצֵאוּהו?
שותקות הנשים ומאזינות לקולות הנישאים מן החדר הסמוך. אינס משכיבה את בנה ויושבת ליד דוניה מרים, מתייפחת בבכי… האם מלטפת שערה של הבת, לנחמהּ תבקש ולעודדהּ והיא עצמה נטולה נחמה:
עוד החיים והעתיד לפניך, אינס מחמל נפשי, אל נא תתייפחי… ובן לך, זֵכר לאהבתך ולפדרו נשמתו עדן, והוא כבר מחוץ לגבולות הארץ המְשַכֶּלֶת הזאת… אינס, אינס – על קדושת השם מת פדרו, ורבה זכותו, היא תעמוד לך ולילד. בטהרה הוציא נפשו, אל נא תתייפחי, רצון האל הוא… עִקרי, אינס, הזכרונות מלבך, צְפי לעתיד, אזרי כוח לדרך הארוכה עד לנמל, עד נפליג בים הגדול אל חופים אחרים…
היא מדברת בלחש, לוחצת הבת אל לבה, דוממת.
השעה מאוחרת. הנרות כבר דעכו. גם אינס נרדמת. בסמוך לה דוניה מרים, דמעות בעיניה, אוזניה דרוכות לשיחה הקולחת מעבר לקיר, קול בעלה היא שומעת –
רבים, רבים מאוד בגדו, לא עמדו בגזירות השְמָד – והרב הראשי דון אברהם שֶׂנֶאוֹר44 בכללם. אך רבים מהם בגדו לפניהם, אימת הצלב נפלה עליהם ויכרעו, כי רפוּייה היתה אמונתם וחלושה דעתם… אף אותם נשאיר כאן, בארץ האוכלת יושביה, עם כל בתי הקברות והזכרונות; ואת גאון יהדות ספרד נישא עמנו לעד, ואת זכר משוררינו וחכמינו, רַבנינו וגְאוֹנינו וקדושינו, אך גם את חרפתנו – ואת כלימת הגוֹי הנבל הזה לא נשכח לעד…
וי לנו, כי הושפל כבודנו עד עפר ומנכסינו ירדנו ואנו עֲדַת מגורשים מופקרים, יונה הנודדת מקִנה בסער והנשר הטורף, ציפורניו מרוטות ומקורו עז, מְרַדף אחרינו – נשמע קול בוכים, קול חנוק, של אחד יהודי מְתַנֶה מר הגורל.
ושוב דממה עמוקה – ואנחות כבוּשות. והנה עלה קול דק וחלוש, צליל הכסף צלילו – קולו של ר' שבתי קלונימוס הוא:
אל-נא תקוֹננו יהודים, כי חורבנה של גלוּת זו לא במקרה הוא וכוונה גדולה בו ורצון השם יתברך… אנחנו באלהי ישראל לא נבגוד והאמונה במשיח צִדקנו לא תעזבנו. צללי הגירוש מרחפים על פני אדמת ספרד, אך השחר כבר עולה בחלונותינו ונצפה לגואל… ואשר לאלה שנאנסו ונשארו, רבים מהם סופם לברוח ומהם שדָמם יחמַר בדמו של העם הרשע הזה עד אחרון הדורות…
- ואני אומר לכם – יהודים – נשמע אחד קול צרוד ותקיף:
המלשינים הם אשר הביאו עלינו השואה הגדולה הזאת. המלשינים משלנו והצוררים מבין האנוּסים והמשוּמדים – הצד השווה שבהם שבני בליעל הם, שביקשו להרדים מצפונם המציק להם בהפקרת דָמנוּ, שביקשו ללמד זכות על עצמם בהַסגָרתנו למַשחית המתנכל. כקוץ וכדַרדר ממאיר עלו בכֶּרם ישראל – הרֶקֶב בעצמותיהם…
ושוב נשמע קולו של דון אברהם וידאַל –
-אם כה ואם כה – רבותי – בא הקץ על גולה זו, אחד הקֵץ הצפוי לכל הגלוּיות… לא נכחיש כי היו זמנים שרָווח לנו מעט על האדמה הזאת, כאשר הגויים נזקקו לנו, לשׂכלנו, לסַחֲרנו, לרופאים ולתוֹכְנִים - האַסטרוֹנומים שלנו… אז קיבלנו את מגורשי לֶנגָדוֹק מצרפת בצפון, ואת פליטי מלכוּיות האיסלם בדרום. ולנו, בעוונותינו, נראה היה, כי לעולם חוסן. אך כבר אמר הנביא – ובגויים ההם לא תַרגיע… קם והיה דבר הנביא.
ואחר הפסקה המשיך כמדבר אל עצמו:
ולא עמדו לנו בצַר לנו המוֹכסים הגדולים, נְגידינו ושׂרינו ואדירינו, שניהלו ענייניהם של המלכים: בממוֹננו קיימנו את המלכים ואת חצרוֹתיהם והנהלת מִשקם ומלחמותיהם, את החִינגָאוֹת והמִשתאות שלהם; ואף לנְדוּניוֹת לנסיכותיהם דאגנו, לסוסי רכיבה להם ולבניהם ואף לגן חיות להם למשחק; “הלוואות” ו“מתנות” השפענו עליהם, מסים ותשלומים לאין ספור הענקנו להם, את כל אשר לנו ניצלו וסחטו – ועתה הִפקירוּנוּ… כולם, כולם נזקקו לנו, המלכים וגדולי האצילים ורבי הכנסייה. האם לא נזקקה איזבל עצמה לרופא יהודי? אך הם כבר שׂמו על בגדינו את אות הקלון, הטלאי עם השם ‘יהודי’, להבדילנו מעַם הארץ וכלאו אותנו בג’וּדֶרִיוֹת, שכונות היהודים, למען ייקל להם לכלות בנו זעמם. ודחקוּנו מפרנסות ואסרו לעשות השׂער ואילצונוּ ללבוש בגדים גסים וכָפוּ עלינו להקשיב לדברי מַטיפיהם בבתי קודשינו. עוד בימי גזרות הדמים של קנ"א (1391) ניתן האות, הרעים הרעם הגדול הראשון, ועתה ניתכה עלינו סופת השְמָד והגירוש האחרון…
נקבל הדין, יהודים, בקומה זקופה, באמונה גדולה חזקה מִצור, כי זה גְזר גלוּתנו, כי זה הגדול בנִסיונותינו – הוא מסיים.
וכך קלחה שטפה שיחתם, רווּיית אנחות חרש וצער אילם, כל אותו לילה, לילה אחרון בטולידו, בין פרקי מגילת איכה וזמירות תהילים, שיחה שחשבון נפש בה וחשבון דרך וכאב רב מאד – והם עמדו בו.
שוּר: על אף אֵימת העקירה וסיוט הדמים, לא הִדבירָם היאוש, לא קיפח חיוּניוּתָם, לא הרס תקוותם בעתיד –
*
על שלש עגלות טעונים שרידי רכושה של משפחת דון אברהם וידאַל. העגלות מצטרפות אל השיירה הגדולה המשׂרכת דרכה לאִטה, דרומה – אל חופי הים הגדול. עד לשערי העיר והלאה – מלוּוים לעג ולהג רב של הגויים, פקידים ושוטרים, מהם ששלחו יד בשארית רכושם, נמשך המסע הנוגה של המגורשים שלא נכנעו, שלא נִתפתו, שלא כרעו. באחת העגלות מכונסים בני משפחת וידאל, צמודים איש לרעהו, ודון אברהם מעודדם ומחזק רוחם ודואג לצרכיהם.
עוד ארוכה הדרך לפניהם, אין יודע הצפוי, אך הם שהשלימו עם גורלם צועדים לקראתה בעוז נפש, הלא הם בני גזע מלוּמד בגירושים ומנוסה בייסורים, דור אחרון לגולת ספרד הגאה, המפוארת, משָל לנשרים הפצועים שיד אלימה גירשתָם מקִנם והם תוססים בוז ואיבה לשוֹסֵיהם45 – וקומתם לא שחה… ובאופק הרחוק, באופק נפשם – צִיוֹן, מקור כוחם, יִשעָם ואמונתם. וקללה מרה בפיהם לעריצים כפויי-הטובה ובְזוּיֵי-האדם, לאֱדוֹמִי הנוצרי העושק והנוכל…
השיירה משׂרכת דרכה בינות לאפרים ולשדות, יערים ואגמים – חמדת נוף המתעורר לחיים חדשים בראשית האביב. בשולי יער אחד היא נעמדת – העדה יורדת מן העגלות ומתכנסת לתפילה, לפוּש קמעה, לסעוד עם הטף. דון אברהם פורשׂ מגילת חרוזים וקורא בה, באוזני הקהילה, את דברי האָלָה והבוז של מגורשי ספרד לגלוּת אֱדום, הנצרוּת, והם מרחפים באוויר הזך הרחק הרחק מכאן, משדות הנֵכר המוריקים של קשׂטיליה, אל כל הגלוּיות בכל המקומות ובכל הדורות –
אֶרֶץ אֶדוֹם כִּגְלִיל סְדוֹם תַחֲשׁוֹב הֲדוֹם רֶגֶל וְיוֹשְבֶיהָ כְּשִׁקוּצֶיךָ
שַׁנֵה שְׁמָם וּקְרָא פְּנֵי מֶלֶך פְּנֵי כֶלֶב וְכֵן עֵין כֹּל כְּעֵין קוֹצֶיךָ,
שָׂמְחוּ לְאֵיד דִמְעַת עֲשׁוּקֶיךָ בְּיוֹם שֶׁבֶר וְשׁוֹד וַיְאַשְׁרוּ חוֹמצֶיךָ
גֶבֶר וּבֵיתוֹ עָשְׁקוּ וַיְחַלקוּ לָהֶם אֲבָנֶיךָ וְאֶת עֵצֶיךָ,
יַעֲלֶה בְאוֹש מֵרֹאשׁ בָּשְׂמָם לְךָ כְמוֹ חֶלְאַת רְמָשֶׂיךָ וְכִשְׁרָצֶיךָ
פִּתָּם כְּמוֹ פֶתֶן וְדִבְשָׁם לַעֲנָה וָרוֹש וְיֵין רִקְחָם כְּמוֹ חוּמְצֶיךָ
אָסוּר הֲנָאָה לָךְ יְהֵא אָכְלָם כְּמוֹ בֶּחַג שְׂאוֹרֶךָ וכַחַמֵצֶךָ
טוּבָם וְגַן עֶדְנָם כְּתָפְתֶּה תַחֲשוֹב אוֹ מֵחֲמַת מִאוּס יְהֵא מוּקְצֶךָ…
(שלמה דה פִּיאֶרָה)
-
מַרטִירוֹלוֹגיָה – פרשת הייסורים והסבל של קורבנות רדיפות דתיות, וגבורתם הרוחנית של מקדשי השם. ↩
-
עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ“ – (שיר השירים א ג). במסורת חז”ל האהבה בין הרַעֲיָה לדוֹד [האהוב] המתוארת כאהבת איש ואשה – היא מָשָל לאהבה ולחיבור בין כנסת ישראל [עם ישראל] והקדוש ברוך הוא. ↩
-
שְמָד – רדיפות הדָת היהודית, גזֵרות להמיר את הדת. זה דוֹרוֹ של שְמָד– תקופה שבה יהודי ספרד ופורטוגל נרדפו ועוּנוּ כדי שיתנצרו: חלקם המרו דתם כלפי חוץ (האנוּסים) וחלקם דבקו ביהדותם ומסרו נפשם על קידוש השם ( ‘ואהבת את ה’ אלהיך…'). ↩
-
פְלַנְדרִיָה – כיום, מחוזות בבלגיה והולנד. ↩
-
אנוּסים – יהודים שנאנסוּ להמיר דתם בעת גזירות השְמָד והַהַשְמַד, אך רבים שמרו בסתר על מצוות התורה. ↩
-
“קוֹנבֶרסוֹס” (conversos) – כינוי שניתן בספרד ליהודים שנאנסו להתנצר, שפירושו בעברית מוּמָרים. לאחר גלי המרות הדת של ימי הפרעות והגזרות בשנים 1391–1416, כאשר הלכה ונוצרה קבוצה גדולה של מוּמָרים, שהורשו לעסוק ברוב המקצועות היוקרתיים ואף תפסו משׂרות חשובות בחברה הנוצרית, הכינוי “קוֹנברסוֹס” לבש משמעות שלילית – “נוצרים חדשים” בניגוד ל“נוצרים יְשָנים”, מלידה [ע"פ פרד ברונר ואילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה, ירושלים 2007]. ↩
-
קשׂטיליה – הממלכה הגדולה בשטח והחזקה ביותר בחצי האי האיברי. התאחדה עם ממלכת אַרַגון למדינה אחת עם נישואיהם של המלכים הקתוליים, פרדיננד ואיזבל. אחר–כך נוספו לכתר קַטָלוּניָה וּוַלֶנסְיָה. ↩
-
קוּבַּעַת – ”הִנֵּה לָקַחתִי מיָדֵךָ את כוֹס הַתַרְעֵלָה, את קוּבַּעַת כוֹס חֲמָתִי" (ישעיה נא כב). ↩
-
קוִֹרטֶס (cortes) – אסיפת נציגי שלושת המעמדות – הכנסייה, האצילים והערים – להִתוועדוּת עם המלך. המלכים הקתוליים קיימו קורטס נפרדים לקַשׂטיליה, אַרַגון, קַטַלוּניָה וּוַלנסיה, במקום אסיפה כללית משותפת לכל הממלכות של הכתר (ע"פ פרד ברונר ואילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה, ירושלים 2007). ↩
-
אלג'מעה [aljama]– הקהילה היהודית האוטונומית. (ג'מָעָה בערבית – עֵדה, קהילה). ↩
-
כיבוש המוסלמים – (711–718). ↩
-
רבי יוסף אלבו – (1380–1444), רב ופילוסוף מחבר “ספר העיקרים”. התקופה בה פעל הייתה זמן משבר ליהדות ורבים המירו דתם. על רקע זה ראה צורך לזַקק את עיקרי היהדות למבנה בסיסי ופשוט, כדי לחזק את השוּרות ולמנוע התבוללות. ב“ספר העיקרים” העמיד את עיקרי היהדות על שלושה: מציאות אלוהים, מתן תורה בהתגלות בהר סיני וקיומם של שכר ועונש, שהכופר בהם מוציא עצמו מן הכלל ואין לו חלק בעולם הבא (על–פי אתר דעת). ↩
-
משוּבה – מעשה צחוק, מעשה קוּנדָס, שובבוּת, הוללוּת. ↩
-
איסיים – כת נזירים יהודית שחיו במדבר יהודה בימי בית שני. התנגדו לרכוש פרטי והקפידו על מנהגי טהרה ומוּסר (אבן שושן). ↩
-
אֱדוֹם (האדומי) – בספרות חז"ל מלכות רומי הרשעה היא אֱדוֹם, מצאצאי עשיו האדמוני (אחי יעקב), ורומי היא הנָצרוּת (עשיו – אדום – רומי – נצרות). והאדומי = הנוצרי. ↩
-
שורש קדוש וגזע מעוּטָר (מתוּקן) – הכוונה לעם ישראל שהוא העם הנבחר (זוהר חלק ג, דף יד/ ב ). ↩
-
לילית – דמות שֵׁדָה בפולקלור היהודי המתוארת בתלמוד כאשה ארוכת שיער ובעלת כנפיים, אשתו של סמאל השטן. ↩
-
והוא מְשַנה את העִתים והזמנים, מעביר מלכים ומֵקים מלכים – דניאל ב כא. ↩
-
עד שתקום מלכוּת אשר לעולם לא תִשָחֵת – דניאל ב מד. ↩
-
חֲליצת יבמה – שליפת נעל מרגל היָבָם על ידי אשת אחיו, שמת ללא בנים, כאות לכך שהיא פוטרת אותו מלשׂאת אותה לאשה (קידושין א א ) – אבן שושן. ↩
-
כינוי לשׂעיר עִזים שנשלח לעזאזל, למדבר, ביום הכיפורים לשאת את חטאי העם (ויקרא טז י כא–כב). ↩
-
אבויי להם לטיפשים, שלא למדו ולא הבינו בחכמה, האומרים שהעולם הזה מתנהל באַקראי והקב"ה אינו משגיח עליו ( זוהר חלק ג דף קנז / ב). ↩
-
ספר הקָנֶה – פירוש לתרי“ג מצוות. סיגנונו קַבּלי ונכתב במאה ה–14 או ראשית ה–15. ספר הפְּליאה – שתמיד ניכרך עם ספר הקנה – הוא חיבור על פרשת בראשית וסיגנונו קַבּלי, ומאותה תקופה וע”י אותו מחבר. מחברם – חידה היסטורית (ע"פ אתר דעת). ↩
-
נפשנו כְּצִפוֹר נִמְלטָה מִפַּח יוֹקְשִים" (תהילים קכד ז). ↩
-
נֶאֶפְנוּ – נמתחו על גבי אוֹפָן מיוחד לשם עינויים (מתגלגלים ונֶאפָנים – שחרית יום כיפור). ↩
-
יִשָחֲקוּ עַצמוֹתיו – שְחִיק עצמות [דיבור של קללה וגנאי] וּלְוַאי יִשָחֲקו עצמותיו לאבק פורח (אבן שושן). ↩
-
סגוּלות – אוצר יקר, אמצעי יָעיל להשגת מטרה: (מילון אריאל). המטרה של המלכים – להעשיר את אוצר המלך בעזרת היהודים. ↩
-
אַרכיהֶגמוֹניָה(אַרכיבִּישוֹפוּת)– מחוז שִלטוֹנוֹ (הכנסייתי) של האַרכיהֶגְמוֹן (ארכיבִּישוֹף), הממונה ע"י האפיפיור. ↩
-
וויכוח טוֹרטוֹסָה התנהל בשנים 1414–1413 בעיר טוֹרטוִֹסָה שבקַטלוניה. המוּמָר יהושוע הלורקי, רופאו של האפיפיור בְּנידיקטוּס ה–13, בשמו הנוצרי החדש חֶרוֹנימוֹ דֶה סַנטָה–פֶה, עמד בראש המתקפה של הנצרוּת על היהדוּת. בוויכוח ברצלונה שקדם לו (1263) – עמד הרמב"ן מול המשוּמד פאבלו קריסטיאני, והצליח ל על האמונה היהודית. ↩
-
הרא“ש – רבי אשר בן יחיאל (1327–1250), לאחר פטירת הרשב”א נחשב לפוסק הדור בספרד. ↩
-
העם הפשוט (gente menuda) – המוני העם, בני המעמד החברתי הנמוך, חסרי האמצעים והחשיבות. ↩
-
שאוֹל חָטא: חָטָא חֵטְא חמוּר ביותר (אבן שושן). הגיע לשאוֹל תחתיוֹת– הדרדר לשפל המדרגה (אריאל). ↩
-
מלוֹא האַמתַחת – שׂק גדול שממלאים אותו בחפצים שונים. ↩
-
“פקודת חסד” – edictum gratiae (לטינית – השפה הכנסייתית). ↩
-
Auto–da–fe (ספרדית) – “מבצע האמוּנה”. הוא טקס ההוצאה להורג, בו הועלו הכופרים בדַת הקתולית על המוקד. ההוצאה לפועל של גְזַר– הדין שגזרה האינקביזיציה, בוצעה בידי הזרוֹע החילונית. ↩
-
ויכוח ברצלונה (1263) וויכוח טורטוסה (1413–1414). ↩
-
“והַרְשָעִים כיָם נִגְרָש” (ישעיהו נו כ). ↩
-
ר' משה בן מימון – הרמב"ם. ↩
-
הרב חסדאי קרשקש (1410–1340), המנהיג הפוליטי והרוחני של כלל היהדוּת בממלכת אַרַגוֹן. החל מ–1391, פעל כמדינאי אצל מלכי אַרַגוֹן לשיקום הקהילות שנפגעו בפרעות, ועמד במערכה נגד שֶטֶף ההמרה לנצרוּת בקרב רבים מהמשׂכילים. בחיבורו החשוב ביותר “אור ה” – הציב אולטרנטיבה פילוסופית חדשה כדי להתמודד על נפשם של משכילים יהודים ומוּמָרים שעדיין לא התנצרו לחלוטין, ולסייע לכלל יהודי ספרד להישאר נאמנים ליהדוּתם בימי האֵימים. בהגוּתו הדתית הוא משלב מסורות קבליות עם גישה פילוסופית רציונאליסטית. ↩
-
בעל ‘עקידת יצחק’ הוא ר' יצחק עראמה (1494–1420), מחכמי ספרד בדור הגירוש. דרשותיו שנָשא לחיזוק רוח העם בעת הגזירות, בסגנון פילוסופי מחשבתי מקורי, נכללו בספרו “עקידת יצחק”. ↩
-
צָקוּן הלַחַש – תפילה מתוך דבקות עמוקה. ↩
-
אוֹן – הון, עושר: “אַך עָשַרְתִי מָצָאתיִ אוֹן לִי” (הושע, יב ט). ↩
-
“ מַרַנוֹס” (maranos) – כינוי מַכפיש ומְבַזה, גזעני, שניתן לקוֹנְבֶרְסוֹס (המוּמָרים), היינו לנוצרים ממוצא יהודי בספרד. “מַרַנוֹ” – פירושו חזיר, ובהשאלה גם אדם מלוכלך או בָזוּי. לפי תורת הגזע – הנקראית “טהרת הדם” (limpieza de sangre) – “הנוצרי החדש” הוא בעל גזע מוּכתָם ומוּשחַת, לעומת “הנוצרי הישן” שהוא ספרדי אציל בעל גזע טהור וטוב. ↩
-
דון אברהם שֶׂנֶאוֹר [Seneor] (1412–1493), שימש כרב הראשי האחרון של כל יהודי קשׂטיליה (רב דֶה לָה קוֹרטֶה) וכחוֹכֵר ראשי של כל מיסי הממלכה של המלכים הקתוליים. ניסה למנוע את הגירוש. התנצר ונשאר בספרד לאחר הגירוש, והוא בן 80. ↩
-
שוסים – בוזזים, שודדים, גוזלים: “זה חֵלֶק שוֹסֵינוּ וגוֹרָל בּוֹזֵזינוּ” (ישעיהו יז יד). ↩
לפני שנים עלה מרוסיה לארץ-ישראל, והוא אז עלם צעיר ושאיפות נעורים מתרוננות בלבו. הוא לא פנה כרוב העולים הצעירים, החלוצים בימים ההם אל הכפר ואל עבודת הכפּיים וראשית דרכו – הוראה בשִעורים פרטיים. עוד שם, בגולה, היה נשכר ל“זמנים”, להוֹרות ילדים במשפחה יושבת כפר תמורת כלכלה ושׂכר זעום שאנוס היה למסור להורים השרויים בדוחק. עובדה זו שהִרעיפה בו נִטפֵי מרירוּת ומחאה היא גם הייתה במְניעים שדחפוּהו לצאת את בית-אבא ולהיסחף בגל שנשׂא נוער יהודי לארץ ישראל.
הוא בא לירושלים. ירושלים בתחילת צעדיו של השלטון הבריטי ומרובים בה פליטי מלחמה ופרעות ויתומים, הטעוּנים טיפול וסעד וחינוך להתערוּתם בארץ. והרי קרקע פורה למורה ולמחנך. ואכן, הוא שיתף עצמו בקורסים שנפתחו למען העולים הצעירים.
אז הכיר גם אותה, את אשתו בעתיד, שעמדה לפני גמר חוק לימודיה בבית ספר לאחיות בירושלים ומחניכוֹתיהָ המעולות. ילידת הארץ והוריה מקזבלנקה שבאפריקה הצפונית, משפחה אמידה מן העדה המוּגְרָבּית. ואף היא, כאחות, מצאה בתום לימודיה שדה-פעולה במוסד לעולים פליטים, בו נתקשרו ביניהם קשרים ראשונים. שני תפקידיהם – בשדות החינוך והבריאות – כאילו בקנה אחד עלו.
הוא החל מחזר אחריה. נשיוּתה החיננית ונעימוּתה ואהבת-החיים שבה שבו את לבו. והיא דבקה בו בכל ישוּתה וחום נפשה. במקום המשך ההשתלמות, עליו חלמה, שיקעה עצמה בעבודה לשם פרנסה, כל שכן שמעַתה שׂוּמָה היה עליה לדאוג גם לקיומו של בחיר לבה, שנכנס בינתיים לסמינר למורים. בשמחת לב הייתה מביאה לו את שׂכר עבודתה. והעָמָל מה מותח ומייגע! כל חדר הניתוחים הועמד תחת פיקוחהּ – והעומס רב ורבה ממנו האחריות והשוּתפות באחריות לחייהם של אנשים שגופם הופקד לאִזְמֵל הניתוחים.
לא יצאו חודשים מרובים ובית החולים החליט להעבירה לתל-אביב להשתלמות מיוחדת נוספת. לא בלב שלם נאותה להעתיק מקום מגוריה. הוא נשאר בירושלים ושבוע שבוע היה נוסע אליה לבקרהּ. הפרידה הקצוּבה הגבירה את המֶתח החיובי ביחסיהם והוסיפה לִווית-טעם-וחן לפגישותיהם. אולם צללים קודרים לא איחרו להעיב את שׁמי הידידות הרעננה כטל בוקר – צִללֵי קינאה. צללי בְּעָתָה.
שאלות ראשונות שהיה נוהג להציג לה סמוך לבואו אליה בערבי שבתות קיפלו בתוכן חששות-קנאה תמוהים: הֲייתכן שלא נפגשה במשך השבוע עם גברים, שלא בילתה בחברתם? בדמיונו היה רואה אותה חבוּשה בכלוב, אמנם כלוב זהב, בו יכלָאֶנָה לעַד את אשת המזרח עמוקת-היצרים ועזת-התאווה, למען תהא בו הוודאות, הוודאוּת המוחלטת, שאין היא בוגדת בו. היו אלה גילויי סִבלה הראשון, המתוק-הכואב וחרדה זָעָה בעמקי לבה של האשה הבלתי-מנוסה אבל חריפת התחוּשה: על מה תעיד יותר קנאה חריפה זו, על האהבה לרעייה, או על אהבה עצמית אכזרית ונקמנית? אלא שהשלימה, כאשר רגילה אשת המזרח להשלים עם שליטת הבעל ולקבל באהבה את ייסוריה – ולסלוח. האם אין זה עוקצו של דבש האהבה?
בין ביקור אחד למשנהו, שייסורים ונועם חוּברו בהם, היתה משקעת עצמה בלימודיה ובעבודתה. ושוב סיימה את הקורס החדש ברוב הצלחה והיא נכספת לשוב אל עיר הערים, שקדושה וזוֹך בה ובה גם נָבט ופרח שתיל אהבתה. אולם בית החולים עמד על דרישתו שתישאר במקום ותמשיך עבודתה והשתלמוּתה. הלב נָהָה לשם, לקן המשפחה, והיא שמעה לקולו וחזרה אליו, לירושלים.
עד מהרה נכנסו בברית הנישואין. תחילה גרו בבית הוריה, עד שהוסמך מורה ונתמנה לעבודה בהוראה באחת המושבות. שנה עבד במקום זה ורק לעִתים מזוּמנות היו נפגשים. עובדה זו העיקה עליו, אכוּל הקנאה, עד לאין נשוֹא, עד שהפסיק עבודתו במושבה וחזר לירושלים. אולם ייצר הקנאה שלחש מרחוק לא נחלש גם מקרוב, ואדרבה, גבר והלך עד כדי החשדה חולנית, עקיבה אחר צעדיה וחוסר כל אימון, עד כדי… כל אותם הגילויים המעלים חיוך-לַהַג על שׂפתותיו של המפוכח, אלא שבעל הקנאה נשרף בלַהֲבָם ואין כוחה של התבונה השקוּלה שַלֶטֶת עליהם.
והואיל וההצלחה לא האירה לו פנים בירושלים ולשמש בהוראה במקום אחר סירב – הבשילה בדעתו הכרעַת-גורל – נסיעה אל מעבר לים – שפרצה את הפּרץ הרציני הראשון בבית חייהם. בקולומביה הרחוקה שני אחים לה ושניהם אמידים – הַאם יסייעו גם בידו? ודאי, לא עקירה מן הארץ לצמיתוּת, אלא עזיבת ארעַי בלבד, לצורך רכישת אמצעים הדרושים לביסוס עתיד המשפחה על מַסַד איתן. דֹוק ותמצא, כי בעל הקנאה תפוס, לרוב, גם לתאוות הבצע. אפשר והרגשה היא הלוחשת בו, כי בכוח הזהב יצליח להדק יותר את חגורת שליטתו על האשה… גם הילדה שבאה בינתיים לעולם לא עמדה בדרכם של מאווייו. מלבד הקושי שהיה כרוך בנסיעה זו לאֵם הצעירה, שבעלה נוטשה לזמן ממושך, היה כרוך בה סבל נפש שמְעוֹרה יותר ממנו בארץ ובמשפחה היתה. אלא שאָכפה ותָכפה עליה דרישתו – דרישה שנבעה גם מכושרוֹ הרָפוּי לעמוד במציאות קשה ומיעוט האמונה באפשרות לָסוֹל דרך לעצמו בכוחות עצמו. ומאחר שלא עמדו לה הפצרותיה ושידוּליה – השלימה, ומאחר שהשלימה – סייעה גם בידו להגר. ליוותה אותו בדמעות, התינוקת על זרועותיה, לעיר הנמל – משם הפליג למרחקים. אכן, אין הקנאה הבלתי-מתפשרת יודעת דרגות-מעבר; על פני תהומות תִדהר, מפסגה אל פסגה, מצְמידוּת עיוורת אל הניתוק הגמור.
היא נשארה בארץ ובלִבה – געגועים לבעל וכל כובד הרֵיחַיִים של הקיום עליה. פָרעה את שיירי חובותיו והיא מטופלת בעבודה, בדאגות פרנסה וגידול הבת.
מפליג אדם באנייה – ולְבָטים שבלב כוססים. כל פרידה יש בה קורטוב של מיתה – אומר הפתגם הצרפתי. הרי האשה, אשר ברגע של התקפת קנאה מוכן היה לקפֵח חייה, חשדות מחשדות שונים שהוא תולה בה יַבעיתוּהוּ שוב. מאחוריו – הארץ והמשפחה ולפניו – הבלתי-נודע, העתיד לבוא, שאין פרצופו האמיתי חופף לעולם את התמונה שמאוויי הלב סִלסלוּהָ. וודאי שלא חלם על כך, כי בבואו לקולומביה יצטרף לעסקי גיסיו – פְּרַקְמַטְיָא שנאחזים בה ישראל בארצות נחשלות, מיעוּטה מסחר זעיר ורוּבה רוֹכלוּת. בהמשך הימים גם נתגלעה אי-הבנה בין החבילה ויתפַּרדוּ. המסחר שצריך היה להעשיר את בעליו, שמָשך וקסם – הכזיב, ויחד עמו נתבדה הסיכוי לחזור בקרוב לציון. ואז החל מפציר בה במכתביו שהיא תבוא אליו, לקולומביה, שכן הניתוק הממושך פגיעתו קשה. מכתב רודף מכתב, ועל אף עצת בני משפחתה להישאר בארץ – היא נעתרה לו. אפשר תסייע הפגישה מחדש להידוק היחסים ולשיפורם, אפשר ותקרב את המוצא הרצוי לה, היינו קֵץ הנדודים וההִתערוּת – ולוּ גם בחיים צנועים – במולדת? חודשים אחדים לאחר שהפליג הוא, ותעזוב גם היא את חופי הארץ בדרך אליו.
בנֵכָר נפגשו – ושוב עשו את חשבון עולמם ועתידם. הוא נָהה למסחר, שוב למסחר; והיא – לעבודה. בלי היסוסים נרתמה בעול. התמחותה המקצועית ובקיאותה בלשונות עמדו לה. המסחר לא האיר לו פנים, והוא שלח ידו שוב בהוראה, יסד בית-ספר ואף הצליח קמעה בהתחלה. אולם עד מהרה נתאכזב גם מכך ובוּלמוֹס הנדודים שאחז בו משך אותו לאמריקה הצפונית, אל היישוב היהודי הגדול – אפשר ייבָנה שם. דא עקא שאין שערי ארץ זו פתוחים לרווחה, וכל האמצעים שנקט והיגיעות שיָגע להגיע לשם עלו בתוהו. תוך כדי מאמציו אלה (ובכללם הניסיון להפקיע עצמו מדַת ישראל) נהרס מעמדו של בית-הספר, שכל ייחוּשׂו היה בעִבריוּתו. ההורים המעטים ניערו חוצנם ממנו – והמוסד נסגר. מוסד עברי ומנהלוֹ מוּמָר – הֵיכִי תִמצי? אף זה מחיר שאדם מישראל, תועה בדרכי החיים, משלם, לעִתים, במלחמת הקיום. ואז חזר ל“מסחר”, לקוּרי העכביש הרופפים של הרוכלוּת…
הוא בנדודים, מחזר על הפתחים עם מַרכוּלתוֹ והיא – בעבודה, עומֶסֶת גם כאן את עיקר עול קיוּם המשפחה וגידול הילדה. וראה זה פלא: התנדפות קסמי הנַכר, המצוקה והסבל לא עקרו מלבו את הקנאה, הפרוּע ביצרים; כגַחלת הלוחשת ותוססת ברֶמֶץ נִזדַוְוגה הפעם בקנאה אחרת - להצלחתה, לשמחת החיים הטבועה בה, על אף כל האכזבות ואשר לא דעכה גם כאשר הרתה ועמדה ללדת את הבת השנייה.
מן הכפר בו עבדה במקצועה נסעה אל בית החולים אשר בעיר ללדת. משחזרה לביתה עם הבת השנייה, ריטן במרירות שנצטברה והעיקה כגוּש עופרת על הלב והמוח: הבת החדשה למה לו? אפשר ולא הרגיש עד מה פצעהּ נפש, אולם היא הבליגה – כדרכה – והשלימה, עוד קיוותה לאור שיפציע. אולי, גם בחשכת שָמֶיהָ.
היא חזרה למשלוח ידה במרפאה. העומס קשה מנשוא: העבודה שרבתה ככל שהצליחה ונתחבבה יותר על תושבי הכפר, שתי הילדות בבית, דאגות וטרדות משפחה, הבעל הזועף. גם האשה ידוּעת-הסבל ולמוּדת-הסבלנות הרגישה שלא תעמוד בכל אלה לאורך ימים. וביתר שׂאת נתעוררה בה התביעה העזה לשוב לארץ ישראל ולמשפחתה ככל המוקדם. סוף סוף נעתר גם הוא, אלא שדחה את הגשמת הדבר מיום ליום. ואז קמה יום אחד (מה הפצירו בה תושבי הכפר ששירתה אותם נאמנה שתישאר) – ותצא לדרך עם הילדות. אַחֶיהָ סייעו בידה וגם ליווּהָ כברת דרך עד לעיר הנמל. הפליגה. אולם עוד בטרם תגיע למחוז חפצה וכבר הדביקוּהָ מכתביו, בהם תינה את מְרי לבו, געגועיו וצער בדידותו. הפקעת המוּשרשת והסבוכה של חשדות הקנאה עלתה כפורחת, נסערה מחדש ובאה על ביטוּייה הברור במכתביו. דאגה אחת האפילה גם עתה על מחשבותיו, שמא תשׂרך רגליה לצדדין ותבגוד בו. האם לא היתה עצם נסיעתה כרוכה במזימות בגידה? היא מיהרה להרגיעו: הן לא למסע-חשק-ושעשועים יצאה, הן שתי ילדות היא מחבקת וטרדוֹת ועָמל מלאכי-לווייה שלה. עד שהגיעה לפאריס. כאן החליטה לשהות זמן-מה ולהינפש עד להפלגתה לחיפה. פאריס – עיר התענוגות – צליל השם הזה עצמו דיו היה לגזול ממנו עוד יותר את שלוות רוחו.
היא התאכסנה ימים אחדים במלון. נחה. עד מהרה דָללוּ חסכונותיה המועטים ואז מצאה שְאֵרת בשׂר להתארח אצלה. תוך כדי שהותה שם הפתיעהּ מברק ממנו ובו דרישה נמרצת לחכות לו, שכן אף הוא החליט לעזוב את קולומביה והוא מתעַתד לצאת בעִקבותיה ובקרוב יבוא. אין הוא יכול להחזיק מעמד בלעדיה. אין בידה להתקיים בנֵכר – השיבה לו – ומאֵין אמצעי קיום, מדוע לא תחזור לארץ לאלתר? נימוקיה לא שכנעו אותו, וגם במברק הבא חזר על דרישתו. נכנעה וחיכתה לו.
באחד הימים היא חיכתה לו ברציף בנמל שארבוּרג. לרגעים נתקרבו הלבבות לאחר מוּעקת הפרידה. ברם, השָׂעיר הערמומי הוותיק, הקנאה, לא נטש את תעלוּליו. עיניו המבוהלות של חשד-הבגידה הציצו מן המארב על כל צעד ושעל. ולילה אחד גחן אליה והחל להפציר בה ולשדלהּ, שתתוודה לפניו על כל בגידותיה בו: למען אהבתם, למען הרגעת מצפונו וייסוריו. הכול, הכול יסלח לה. לילה שלם הציק לה. דומֶה, כי ביקש הלב פורקן ופיצוּי, ולוּ מדוּמה, תחליף פוּרקן ואשליית פיצוי, ללחץ המוּעקה ולשִפעת הצער שהִרוָוה בו גם את עצמו. היא הרגיעה אותו. ניחמה אותו. אולם דברי הארגעה והנחמה לא השפיעו; כי הנה הוא חוזר ומתאמץ, לילות שלמים, להביאה לידי “ווידוי”, תוך הִתרפקוּת והתרפסוּת מוּפלגת.
אולם על אף חששותיו – קסום קסמה לו פאריס. הציע שינסו להשתקע כאן: היא תעבוד במקצועה וגם הוא יטרח למצוא התעסקות, ואשר לא הּוּשג באמריקה הדרומית (בעירום ובחוסר כל חזר משם) יושג, אולי, כאן. מאליו מובן, שהיא לא תשהה בפאריס בעצמה, שרבים בה הפיתויים והסיכונים לאשה ולא יבקרוּהָ מכרים וידידים. הוא רוצה אשה לעצמו. לעצמו. זה התנאי שלו: גֵיטוֹ מרצון, גֵיטוֹ משפחה. ואז באה העלייה לארץ-ישראל וחתכה במחי יד אחד בתוכניותיו.
והארץ אשר לפני שנים נטשוּהָ, קיבלה במאור פנים את בניה שחזרו אליה ממרחקי-נֵכָר. לא ארכו הימים ושניהם נאחזו בעבודה: הוא מורה במוסד ילדים באחת המושבות, ובמוסד זה סוּדרו גם הילדות. סידור זה הניח בידה את אפשרות העבודה בעיר הסמוכה, וּמדי יום ביומו היו נפגשים בביתם. נקפו חודשים שקטים, שקטים לכאורה, כשקט המֵלִיט את פני ההִתגעשוּת המצטברת בעומקו של הים. בימים ההם נתקלה בחיזיון תמוה שחיזק בה יותר ויותר את ההכרה, כי זה הבעל רדוּף הקנאה אינו מקפיד על עצמו כלל ועיקר בקשריו עם נשים. עם התגלות סימני ההריון החדש הוברר לה שעתה ניצתו גם בה זיקֵי ייצר הקנאה, שאם כי צריבתם קשה, הרי עודם מבוּיישים ומדוכאים, חַששָׁנים ועצוּרים. אלא שהוא עצמו כאילו ליבה את האש. שכן הוא, דווקא הוא, הוסיף להציק לה בחשדות קנאתו שלא פסקו, כל גבר שהחליפה עמו דברים היה חשוד בעיניו; כל אימת שאיחרה לחזור מעבודתה בבית החולים היה מתרעם ורוטן. חששותיו וחשדוֹתיו, נראה, כי ממקור לא-אכזב נבעו. ופעם כשלא מְצָאָהּ בבית בשעה הקבועה, אץ אל בית החולים ושם פגשהּ… טרודה במלאכתה הרגילה. ורגע נבוך ובוש בפני עצמו.
אבל המקור הדָלוּחַ של הקנאה לא דָלל גם במשך ימי הריונה, בשלישית. עומס העבודה, טרדות הבית ויותר מאלה ייסורי הנפש שגרם לה בעלה – העיקו עליה בכל כובדם וסופם הכריעּוּהָ. סמוך לגמר תקופת הריונה, תוך כדי מילוּי תפקידה בבית החולים, התעלפה ושטף דם חמור הציף את מוחה. כשבועיים שכבה עד שהוקל לה. משהחלימה קמעה יעצו לה הרופאים להינזר מעבודה עד שתלד. לא הסכימה. יותר מתמיד החליטה להיות תמיד בקרבתו, להרגיעו בקרבתה. צְבת הברזל של גורל חיי אשה (ספק אם ידעה פִּשרוֹ וּודאי שלא ידעה פִתרונו), לחצה באכזריות. לסבלות הנפש נתווספו עתה גם סִבלות הגוף וההריון, שתנאי לעמידה בהם – חוסן רוחני ושלוות נפש. לאחר ששֶטף דם פגע בה שנית דרשו ממנה הרופאים, כי עד לגמר הלידה הצפוייה לתקלות תימָצא בהשגחת בית חולים. ואכן, שלושה שבועות ידעה טיפול נאמן, אף שלא ידעה מנוחת נפש. האם והילד נשארו בחיים.
הלילה האחרון בו עזבה את בית החולים, הלילה הזה נעוּץ בזיכרונה ובחייה כמַאכלת לוהטת, כסיוט אֵימה וזוועה. לעולם לא סלחה לו על כך. שעה ארוכה חיכתה לו במתיחוּת, אלא שהוא לא בא לקחתה הביתה. לילה שלם בילתה בפרוזדור בית היולדות בציפייה, בהרהורים, בעוד מיטתה נתפסת על ידי יולדת אחרת – ולא בא. היכן בילה הוא כל אותו זמן? מה עניין נכבד וחשוב יותר הטרידוֹ אותה שעה? מקבלת הפנים בה הִקבילהּ בשובה לביתה, אי אפשר היה לה להסיק כי שמח לקראת אשתו ובנו – הבן שבא לעולם בייסורים ובסכנת חיים.
התינוק החדש עוד הוסיף לסֵאָה הגדושה. עתה לא היה בידה לעבוד – ויכולת הקיום נִצטמקה והלכה והמצב בבית דחוק ביותר על אף צרכים חדשים. כיצד תגבור על מכשולי החיים ותַדבּיר את המצוקה ואֵימתה?
ואז החליט הוא, בעצתהּ, לפנות אל המוסדות המנהלים את ענייני החינוך בארץ ולבקש העברה אל הכפר. הוא נענה בחיוב, והם עברו אל כפר העובדים הגדול בלב העמק.
רוח חדשה הִשרה עליהם הכפר. קצב העבודה והיצירה השלווה מְפַכֶּה בכל פינה. אכן, האדם ומשפחתו טרודים רוב יומם במִשקם, אלא שמשק זה אור עליון של שליחוּת זרוע עליו; וסביב ירק וחורשות וגני פרי ושדות עטוּרֵי קמה ורפתות ולולים. לא עמל בלבד כאן, אלא עמל-יצירה והתחדשות מעשי בראשית יום יום, חדוות פריחה וצמיחה מתמדת. הישיבה בכפר באה להם כבוֹשׂם הטוב בעצמותיהם ועוררה רצון להיאחזות בו כחבר-כפר – מורה. במאמצים משותפים הושג סכום כסף שהושקע כמפרעה על חשבון ההשתקעוּת בכפר – ושמש של תקווה חדשה האירה את שמי המשפחה והסיחה דעתה מריקבון יחסיה. בייחוד נתפסה היא לשאיפה זו, דמוּת הבית הקטן והשליו המוקף ירק רענן וערוגות נובטות וילדים צוהלים – הִלכה עליה רוח של גיל ואושר. הליקוי שבסידור זה היה אולי בקירבה היתרה, אשר בינו לבינה, קירבה הֲרַת-סכנות כשלעצמה אפשר לא פחוּתה מן הריחוק שבעיר. שהרי העיר אף שהיא מפרידה לעִתים מזומנות, מטשטשת עם זה ניגוּדי פַכִּים קטנים ומקרבת תוך הניגודים. אלא שברגע האחרון ממש נתבטל הדבר, כי הוא נאחז בהצעת עבודה שנזדמנה לו בעיר הגדולה. הוא נמלך בדעתה, אולם היא סירבה לחוות דעה בחרדתה ליטול על עצמה חלק באחריות: בל יתאנה אליה בעתיד אם, חלילה, ההצלחה לא תאיר לו פנים.
הכריעה העיר, המוסד החינוכי ששמו הטוב הולך לפניו.
וכאן, בעיר, בא הקרע אשר לא נתאחה שוב. אלפי שליחים לשׂטן ואחד מהם התגלם בדמות אשה, שדירתה היתה בסמוך לדירתם ואשר גם חיי משפחתה מַשׁואוֹת היו אם כי טיח דק כיסה אותם מבחוץ. לאשה זו, שנזדמנה לו באקראי, נתקשר ואותם הימים נראה היה בביתו כאורח נטה ללון, אשתו וילדיו היו עליו מעמסה כבדה ומאוסה. העובדה שאשתו התחילה שוב לעבוד ונעדרה חלק מזמנה מן הבית – סייעה לו בכך. גם לא היה בידה לשים לב למתרחש, שטופה תמיד בעיסוקי ביתה ובטיפול בילדיה – ואחת הילדות שחלתה קשה, אנוסה היתה להביא לריפוי לירושלים. ובשובה לביתה לאחר טִלטולים מרובים, מיוגעת ואכולת צער, לא מצאה אותו.
אז החליטה לעשות מעשה, אפשר בהשפעתם של ספרי אהבים מסוג ידוע שנשמרו ביַרכתי הכרתהּ, מימי נעוריה. היא תצניע עצמה באחת הפינות, תחכה לשובו, תבחן הֲליכוֹתיו, תיווכח האם יש אחיזה לחשש שלה.
ואכן, עם לילה חזר לביתו ועמו השכנה. לא פילל כי כבר חזרה מירושלים. הם נכנסו לחדר הסמוך. נערך השולחן. הוא הגיש משקאות. רוח של הוללות והתפרקות, של מים גנובים ימתקו, עמד בחדר. מה רבה היתה זריזותו וגמישותו, מה מרומם הֲלַך רוחו! לא עוד הגבר הזועף והרוטן, המתנכר לביתו וּמהלך כל הימים שחוח ומכונס בעצמו. עמדה בפינת-מחבואה, רועדת ורוגשת, עוצרת נשימת אפהּ ולבה הולם בקרבה. דמות הילדה הנאבקת עם מר המוות עלתה לפניה – ורסיסי דמעות ניקווּ בעיניה. לא, היא לא תיכנע יותר, עתה, היא תוקיעוֹ, תאסור מלחמה בו. כעֲדת ציפורים בהוּלות ניתרו ביעף, לתוך הכרתה המעורפלת, המזועזעת, דמויות שאר ילדיה, שביתם חרב עליהם, חרב ללא תקנה. ברגע זה ניתקה כלביאה פצועה המִשׂתַערת על מְרַדפיהָ ובתנופת- נקם פרצה אל חדר החוגגים, שעמדו אותה שעה עמידת גילוּפין, משוּלהבי פנים, הגביעים בידיהם. ציעקה בצָרָתָהּ וגירשה אותה בבושת פנים וגם בו הטיחה דברי תוכחה ובוז כאשר לא הֵעזה מימיה. לאחר מכן שכבה על מיטתה, כבשה ראשה בכר והפליגה בתהומות מפח נפשה ועֶלבונה הצורב. למחרת בבוקר, הסיחה לבה לפני בעלה של ההיא, אך הוא גילה לה באדישות גמורה (את אשר הרגישה מזמן): אין הדברים חדשים עמו והוא נְטוּל-עצה. רק הדאגה לילדים היא המקיימת עדיין את בניין המשפחה, שיסודותיו נתפרקו מזמן. משנודע דבר השיחה הזאת לבעלה – הסתער עליה והפליא מכותיה בכל חמת הזעם שנתלקחה בו. זו לו הפעם הראשונה שהטיל בה מכות אגרוף. הוא, המורה והמשכיל, הושפל עד עפר על ידה, האשה הספרדיה! הַיסוּלח לה הדבר? הֲיש כפרה להעזתה של זו, אשר אהבתה היתה לו לטורח מזמן ואשר – אוי לאותה חרפה – אנוס היה להיזקק לשׂכר עבודתה. מי פילל, כי מוכשרה היא גם למעשים אלה, לתגובה, לעמידה בשער על כבודה? אין זאת כי רק למראית עין נשׂאה כאבהּ בדומיה כל השנים ואותו היא סובבה בלַהֲטי-כַחַש ומִרמה כדרך אנשי המזרח, ובמסתרים בגוד בגדה בו ככל שניתן לה, ללא נקיפת לב ומצפון… לב ומצפון… לזו בת הזנוּנים?
מַסד המשפחה נתערער עתה כליל. קשתה היתה הנשימה בבית. בינתיים חזרה הבת החולה מירושלים, מבלי שנרפאה. יותר מתמיד, מאז נישואיה, רבץ עתה עליה עול הבית והטיפול בילדים בכל כובדו. כיצד, לפחות, להעלים את המפולת מעין הילדים? והוא, כדרכו, כעומד מן הצד, וידו קפוּצה ולבו אבן, אוגר פרוטה לפרוטה, בוּלמוס אגירה זה – תָהתה – מה טיבו? האין בו תחליף לתחושת הנחיתוּת, תוֹלֶדֶת תלוּתו בה ובעבודתה במשך שנים או, אולי, מעין שְלַח לַחמֵךָ על פני המים ליום יבוא, בו יבשילו התנאים לניתוּקֹו הגמור ממשפחתו? מי יודע? והחשש השני גבר והלך ככל שתָכפה דרישתו אליה שתְנוּתַח ותסלק כל אפשרות להריון בעתיד. כי – אין גבול לפרדוכסים בחיים – גם בימים מרים וקודרים אלה בחייהם, משהיה מזדמן לשעה קלה לביתו, לא אחת היה מסתער עליה כחיה פרועה ורעבה ומסַפּק תאוותו בה. בגופה חשק גם כאשר להט בקִנאתו ובער בכעס שׂנאתו. ופליאה היא, תמוה הדבר, כי גם בימים אלה לא פסק להציק לה ולעֲנוֹתָה, שכן לא רפתה מתיחות הקנאה כשהיתה מאחרת לשוב עם לילה מטיפול בחולה, מיוּגעת עד כלות הכוחות היה מקביל את פניה בריטוּן קַנטרני: עם מי שוב שכבת הלילה? אז היתה נועצת בו זוג עיניים לֵיאות, צמאות שינה ומרגוע – ושותקת. שותקת. לא הסיחה דעתה מעם הכורח לקיים את צרכי הבית, לשמש אֵם ואָב כאחת, לטפל בילדה החולה. פירכסה ביגונהּ – ולא כרעה. נאבקה בצערה לבל יכרסם בה עד תֹום. האם יעצרו רוחות הזעם שהסתערו עליה מכל צד כְּאל עַרעָר בודד, תלוּש עלים ומסוֹעָר נוף, לעוקרהּ ולמַגרהּ? או אולי, תִשׁוֹך סוף-סוף הסופה ויתבהרו השמים, שמיהָ?
ואז פגע בה האסון: הבת הבכירה מתה במחלתה. האב, לא התאבל, כאילו ציפה לכך. הן על כל לידותיה התרעם מאז. ואז גם הצליח לכפות עליה, בדיכאונה, שתקיים בגופה אותו ניתוח מֵבִיש. “עתה שוב לא תתאונן” – טענה לו. “את כולנו תוריד שאולה. כבר הורדת. האם נחה דעתך?” – ובלבה התפללה, מי יתן ולא ינטוש את הבית ולוּ גם למשך עוד כמה שנים עד שיגדלו הילדים ויבינו גם הם…
כשהיא נזכרת באותם הימים הקודרים דומה עליה, כי מן השמים גזרו לעכור רוחה, לדכאהּ עד עפר ולקפח את אחרית מְשוֹשׂ חייה. היא מפשפשת בכל עברה ואין בידה לרדת לפֶשר העונש שבא עליה על לא עוול בכפה. מה שוֹרשהּ של הזרוּת הזו שצמחה וגברה ביניהם כחומה אטומה? ומה צידוק לסבל הילדים שאין לתארוֹ? גם המצוקה היתה מעתה אורחת קבועה בביתה. הוא היה מוקיר רגליו מן הבית, וגם בבואו נמנע מדיבורים יתרים עמה ועם הילדים. לעִתים היה בא מבושׂם. מָשָל לחתן שנקלע בין אבֵלים. לחוגג על קבר חייו. לרוקד על משׁוּאות ביתו והם עודם עֲשֵנים… וצרה רודפת צרה, אֵימה רעוּתהּ ואֵימת המפולת הגמורה בשער. עתה ברור היה לה, כי כבר אז, לאחר מות הבת הבכירה, קנתה לעצמה האשה החדשה שביתת-קֶבע בחייו.
ובינתיים עמד חוזה הדירה להסתיים ועמו עלה האיום בקריעת החוטים האחרונים לקיום המשותף הרעוע, התלוי בנס, של המשפחה. הוא הודיע לה ברורות, שלא יחדש את החוזה וגם לא ייטול על עצמו שום התחייבויות כלפיה. עתה, לפני החופשה השנתית בבתי הספר, הדירה מיותרת. ואחר כך יראו כיצד ייפול דבר. ואכן, הוא שיכן אותה בחדר עם הילדים ויצא עם תלמידיו לקייטנת-קיץ.
באותם ימים החלו מתקשרים עַננֵי האיומה במלחמות ועמם החרדה הכפולה למתרחש שם, בגיהינום, ולצפוי לארץ-ישראל. זכוֹר זכרה את ימות המלחמה הקודמת, המגפות והגירושים, המחסור והניתוק. ומה נדהמה יום אחד משנוכחה, שכל המִצרכים שנאגרו במשך זמן ממושך לשעת חירום ואתם חלק מרהיטיה וכן תעודותיה ותצלומיה – נעלמו ואינם. לשאלותיה ולתמיהות הילדים השיב תשובות של התחמקות. יותר מן הפגיעה החומרית דיכאה אותה הפגיעה המוסרית, זה יחסו של אב לביתו ולילדיו. היא דרשה ממנו, לפחות, שיחזיר לה את תעודותיה ותצלומיה – מזכרות-חייה האישיות. ומשלא הצליחה באה לבית הספר בו לימד, להפציר בו – בנוכחות חבריו המורים – כי יחזיר לה את חפציה. הוא סילקה בגסות, נזף וחיבל בה.
למחרת נדהמה למצוא בביתה הודעה שעליה להתייצב בתחנת-המשטרה. שם הודיעו לה, כי הוגשה נגדה תביעה על חבלות שהטילה בגוף בעלה. עד כדי כך – לא פיללה. התעודות והתצלומים הוחזרו לבסוף, ומאז נטש את ביתו כמעט לחלוטין והתמסר כולו לאשה החדשה.
היתה זו עלמה מזדקנת, עולה שמקרוב באה לארץ. הוא לימד אותה עברית, ותוך כדי כך נתקשר בה. גיפוּפֵי ארעי, לטיפות מַבּט, מתנות – קנו את לבה. קָסם לה בהשׂכלתו, ביחסו אליה שנִתעַדֵן ככל שעמקה האיבה לאשתו והזרוּת לילדיו. הוא היה הגבר הראשון שנקרה לה בארץ.
שומם, נידח ומבויש עמד הבית – ואשה מרת-רוח מקיימת אותו ופצע ממאיר בלבה. מה עליה לעשות עתה? רֵיחַיים על צווארה וחובות וגם מן החדר עומדים לגרשה בעד אי-סילוק שכר הדירה. באופק מתעבים ענני המלחמה. האויב בשער. פצצות אויב נופלות על אדמת ישראל. בעלי היכולת מוציאים משפחותיהם מהאזורים הנתונים בסכנה למקומות בטוחים ושקטים יותר – לכפרים. אנשי הכפר נוטים לאכסן בעיקר את בעלי היכולת, ואמצעיה היא זעומים מאוד. אולם דווקא אז, נוכַח הבהלה הכללית, הדאגה ליום המחר והחרדה לעתיד ילדיה כאילו ניעורו בה כוחות חדשים. היא גמרה אומר לאזור את כל יכולתה ויוזמתה – ולא לכרוע, ויהי מה. הוא לא יכריע אותה. לא ירעיב את הילדים. הם לא יהיו הפקר. ואז העבירה אותם לכפר הגדול בעמק יזרעאל, זה הכפר אליו נקשרה בכל לבה לפני שנים, שעה שהוא שימש בו תקופה קצרה מורה – והיא עצמה מצאה עבודה בבית החולים בעפולה. וכנגדו הגישה תביעה משפטית לתמיכה בילדים.
המשפט הפתיעוֹ. בבית הספר בו לימד דרשו ממנו להוכיח, שענייני ביתו באו על סידוּרם – שאם לא כן יפוטר. ואז בא אליה – ותחנוני סליחה בפיו. תנאיו אילצוּהו – כך הסביר – למעשים בלתי-מחושבים. הוא מבקש לחזור לביתו. לילדיו. הכול יבוא על תיקוּנו. זיק תקווה, זיק רחמים, זיק סליחה שניעור בלבה הניע אותה לחתימה על המכתב המבוקש על ידו. אך משקבלוֹ – מילא פיו צחוק – ופרש לחלוטין. ולא עוד אלא שבאחד הימים – כשגוּיסה למילוי תפקיד שעת חירום בריחוק מקום ממקום מגוריה – בא אל הכפר ולקח עמו את הילדים.
בדרך פגשה בו. לאחר הפצרות מרובות החזיר את הילדה, ואילו את הילד העביר לקרובת משפחה בקיבוץ נידח. הילד לא נקלט במקום החדש ותחלוּאים שונים תכפו עליו. היא נסערה עד היסוד בה, חשה לקיבוץ, נטלה את הילד והחזירה אותו אליה. עשתה כל שהיה בידה לריפוּיו ולסידוּרו בבית הספר. אולם לתמהונהּ נשלח הילד חזרה מבית הספר, כי נדרשה הסכמת שני ההורים – והוא שידו הייתה בדבר, סירב לתת אותה.
המשפטים ביניהם נמשכו. בקשה את צִדקתהּ אצל הרבנים. הן הוא חי עם אשה בלתי-נשואה –טענה – כיצד אפשר להניח בידו את חינוּכהּ של ילדה רכה? האם רשאי אדם לפרוק כל חובה ודאגה למשפחתו? אולם הוא הערים עליה והעביר את הבת לקיבוץ, אך הוא לא הצליח לחסום לפניה את הדרך לבקרהּ. וסופה שאימצה אליה שוב את הבת וכל מחסורה עליה.
*
לא אחת יקרה אשר יפגע הברק בעץ ויבַתֵר אותו לחצאין באורך. שני החצאים לא יצמחו שוב יחדיו. אף עץ המשפחה בוּתַר ללא תקנה. פֶּצע השיסוּע נתעבּה, אך השיסוע עצמו לא יאוּחה עוד. האם הגליד הפצע?
שני החצאים ממשיכים לחיות, במפורד; אך לא אחת יתעורר בלב השניים צער וחרטה על אשר ארע, על השֶסע שאפשר היה אולי למונעוֹ ועל הילדים – שאוֹר נעוריהם הוּעב. על אף כל המרוֹרוֹת אשר הִשקה אותה אפשר והיתה נכונה לסלוח לו את זְדון לבו ולחדש את הברית, אילו ניתן היה הדבר…
אפס, דומה, גם היא יודעת, כי העץ בּוּתר לחצאין – לעַד. אך העץ הצמיח שלוּחה רעננה אחת, הלוא הם הבת והבן, אשר על אף אווירת גידולם עלו כפורחים…
הַראיתָ את העסקן רב-הפעלים? כולו אומר תַקיפוּת, גאווה, בטחון בעצמו. הוא מן המטיפים בשער לצדק, ליושר ביחסי אדם וחברה, להוכיח לרבים – זה תענוגו הרוחני. משָל לשחקן שכבש לעצמו תפקיד על הבמה. והעסקן דְנָן חייו חיים כפולים הם: על הבמה – ובמציאות, ברשות הרבים וברשות היחיד.
הוא יליד הארץ הזאת, ארץ של עלייה ותמורות, ללא מסורת מעוצבת בדפוסים מגובשים, ארץ הנאבקת יום יום עם המדבּר ומִדבּר האדם. הוריו – מאֲמידיהָ של העֵדה היהודית הקטנה בירושלים מלפני עשרות בשנים, המשפחה עתירת-נכסים, גאה ובוטחת בעצמה, הקרוּייה-כמו מן הטבע לתפקידי אפּוֹטרוֹפּסוּת וצדקה – וזה עולם מושׂגיה הציבוריים. ובנו של בעל הבנק היהודי הראשון בארצנו, גידוּלוֹ בפינוקים ובתפנוקים, שנות לימודו בגימנסיה גדושי תענוגות ומשוּבות. מה מכובד הוא בעיניו, מה תקיף! הזרים, החדשים, גם בני עַמו – אבק פורח, ואפשר גם סכנה בהם לעתידו ולבִטחונו. הַאין הם באים לחתור תחת העמדות שרכש לעצמו הוא, הותיק, ממשפחת ראשונים; האין הם זוממים, בעצם בואם לכאן, לעקור אותו מאחוזתו וכיבושיו? צרוּת-העין, קשיחות-הלב ודִלדוּל-המצפון – חותמהּ של המשפחה הזאת.
חוט ישר נמתח מנעוריו של הבן אל שנות בחרוּתו באוניברסיטה אשר בציריך. ירושלים וחיפה דלות וקטנות הן ואופקיהן מצומצמים, מה שאין כן שוויץ של ערב מלחמת העולם הראשונה. עם אֶמיגרָנְטים – מהגרים - וסטודנטים בני עשירים זנק לחיי-הוללות ברְעבתנוּת פרועה נטוּלת-רסן. מה לו נַהֲרֵי נחלי הדם, נחשולי הייסורים והצער בעולם, מה לו עַמו הנִלבַּט המתייסר, במר גורלו! – אלא שלפתע כביכול טרדה גם אותו המלחמה וגרמה הפרעה קלה באורח-חייו – נפסק משלוח הכסף מבית ההורים מחמת סגירת הגבולות. אז הרגיש בבדידות, בניתוק מהבית המאוֹשש, ואז גם נתחבר למשפחה מיוצאי ארץ ישראל בציריך בחיבור אשר שימש מִפנה בחייו. כאן גם נתקשר בצעירה הנאה שהיתה משען בחייו. חוג המשפחה הזאת היה לו כבית בו דאגו למחסורו, כפו עליו מאמץ לימודים וחִלצוּהוּ מניוּון ובזבוז כוחות לריק. שכן מחונן כישרון היה העלם, והבת עודדה וסעדה אותו.
לימים עבר לדוּר עמה כבעל ואשתו. בכוחה של אהבה ראשונה חתרו, זוג צעירים, בעולם מסוער. נסיבות תקופת המלחמה על מתיחוּתם, זעזועיהם ומחסורם קיפחו באִבָּם את חייה של תינוקם-בכוֹרם. אך הנה תמה המלחמה והוא חזר – מוכתר בתואר אקדמי – עם אשתו לארץ ישראל.
לא בזרועות פתוחות הִקבילו ההורים את פני הבן שחזר בלִווית אשה אשר לא הם נתנו דעתם עליה וללא צרור נקוּב בכיסו ועל כן גם לא נשתקע בבית הוריו הנרחב ואף עקר לעיר אחרת ופתח במאמצים לכיבוש אחיזת קיום. לא איש כמוהו וירַצה את הוריו ויבקש עזרתם. אך גם לאחר שעמד בבחינות לעריכת-דין קצרה ידו לבסס את קיומו מחמת המחסור באמצעים.
המחסור בחייו של אדם צעיר, עז התאווֹת וצמא התענוגות – הוא הדוחף למעשים ולהכרעות של הֶעזה ויאוש; המחסור הוא אשר זימנוֹ עם אחד עשיר שהעריך כישרונו והציע לו כסף לעסקיו – עסקי מקצוע וציבור כאחד. כי פעילותו בציבור ושמו שיצא לפניו סללו לו, לעורך הדין הצעיר, את הדרך להצלחתו האישית. נוכח הוריו שעמדו בהִתנכרוּתם והמָצוֹק בבית בעוד אשתו הרה שוב – שמח שמחת-מִשנֶה להזדמנות שנתגלגלה לידו.
חיי המשפחה בחודשים ההם שפעו אהבה וכבוד, חסד וצוֹרי הרעיפו לרוחה של האשה חלושת-הגוף ואצילת-הנפש, ואפשר שהם עמדו לה במבחן-חייה בבָּאות. שכן לא יצאו ימים רבים והיא החלה מבחינה בעננים המִתקשרים בשׁמיהָ – והם טרם הצטרפו לעננה כבדה אפלה האוכלת כל חלקת טוהר ותום. כאות לאהבת-אמת קיבלה אז הצעתו, בקְרוב ימי הלידה, שתסע לחוץ לארץ ושם תעבור במנוחה את התקופה הקשה. הן הוא טרוד למעלה ראש – טען – במאמציו לכבוש בסיס ומעמד בחיים ומועטה העזרה שבידו להושיטהּ לה; הארץ סוערת, מאורעות הדמים של שנת תרפ"א [1921], ומי יודע מה ילד יום? מיטיבו ואיש-חסדו אף הוא מחייב את הדבר וגם מוכן לסייע בהלוואה נוספת… נעתרה לו. יצאה לחוץ-לארץ. שם נולדה הבת השנייה. הוא שלח לה ברכותיו מרחוק, ויעץ לה להישאר עוד זמן מה עד שתחלים לחלוטין. אולם בעוד היא עושה הכנותיה לשובה לארץ ישראל, חדורה אושר אמהוּתהּ החדשה, הראשונה, משתוקקת לבעל נעוריה, הגיע מכתב נוסף ממנו – בשׂורת איוב.
המכתב נפתח בבִטוּיי-התנצלות עדינים כאילו לטשטש את רישומו של הסיכום הסופי והאכזרי, בו נאמר קצרות, כי “אין לה עוד בית לחזור אליו”. עם כל ההוקרה העמוקה שהוא רוחש לה בעד הטוב והחסד שהעניקה לו בשנות חייהם המשותפים, מאז ימי היותו סטודנט בציריך – שוב אין בידו עוד לחיות עמה יחד. היא נדהמה ונבוכה ולא ידעה את נפשה. רגש שחילחל במעמקיה לחש לה: יש אשה במַעַל. פשפשה בזיכרונה, בחוויותיה, ביחסיהם ההדדיים ולא מצאה אישור בדוק לחששהּ. הַאמנם הוליכהּ שולל והעלים ממנה את קשריו עם ההיא, הנאה והצעירה, שודאי ריתקה אותו בקסמיה? אכן, היא ידעה כי קל ונוח הוא להיתפס ברשת אהבים-עֲגָבים, שאין בכוחם של שיקולי-מצפון ותבונה לבלום את ייצרי תאוותו, תאוות ממון ושׂררה ונשים. אולם עד כדי כך, ובדרך זו? והן אב הוא לבת רכה (וגם לבכירה שנסתלקה ואשר אותה ילדה לו עם ברק-אהבתם הראשון שלא הוּעם), הן יחד הילכו בשביל-הקוצים כדי להגיע לחוף-מבטחים ודווקא עתה, עם ראשית הופעתו של החוף המקוּוה הרהיב עוז בנפשו להרוס את הבית, אותה, את משׂאת-הנפש-המשותפת? חשש זה שאחז בה כשֵד ערמוּמי לא הירפה וקיטרג וקיטרג: מתוך כוונה תחילה שילח אותך, בכוונה הציע לך ברוב חסדו ללדת בריחוק מקום, כדי לבלות חודשים אלה עם ההיא, עם החדשה, כדי להיפטר ממנה…
אף על פי כן שמעה בעצת קרוביה, ובלב שבור חזרה לביתה עם הילדה. כטירת קסמים החליקה האנייה על פני גליו הרוגעים של הים התיכון – ובתוכה אשה אֲמֵלָה מדוכּאה, בודדה עם צערה. היא מסתכלת בילדה הפעוטה – ולבה בוכה. למשׂא היתה עליה הנסיעה, לוּ לפחות געשו רגשו סערות עוז… והנה היא בנמל. לרוב אַפתעתהּ חיכה לה בעלה ברציף ודברי כיבושין והתנצלות בפיו על החלטתו הפזיזה. בעֶדנת הרוֹך המוּרגלת בפיו ובמאור פנים מעוּשׂה ביקש סליחתה על הצער שהסב לה. הקרע יאוּחה –טען. הכול יבוא על מקומו בשלום. רוח שטות נכנסה בו – ותחלוף. מעתה יחזור למוטב. והם חזרו לגור יחד, אם כי האֵימון של האשה שנפגע פעם – נפגע לתמיד. הוריו אשר ניסתה לבוא עמם בדברים, התנכרו לה כליל. מה להם, מכובדי העדה העשירים, ולזו שנִטפלה אל משפחתם והיא מביאה עמה אסונות ודאגות? יעשה הבן אשר ההצלחה מאירה לו עתה פנים אשר יעשה, וישׂא באחריות למעשיו.
לתקופת הימים הרתה שוב. הפעם היה הריונה מלוּוה חרדה לבאות. היא זכרה את ניסיונה בשעת לידתה הקודמת. לב גבר מי תיכֵּן? תמימה ומאמינה היא, פשוטה וישרת-דרך, ואילו הוא כולו חריפות ועָרְמה, חֶלקת לשון ואחיזת עיניים. עסקן חרוץ וממוּלח ברשות הרבים, תהילתו נישאת בפי כל, אין מטיל צל של ספק ברוב יושרוֹ. אך ברשות היחיד – שָאנֵי. גם אם תטען לפני מישהו – לא ישמעו לה. יתרה מזו, בָרי לה, כי אותה ירשיעו. והן היא תלוייה בו גם בקיומה ובעתידהּ, בודדה בארץ ללא קרוב וגואל, ובני משפחתו עוֹיינים אותה אף הם. ואז החליטה – בהסכמתו – להיפטר מפרי רחמה. הוזמנו הרופא והאחות. הכול הוכן לביצוע הרצח המכוּון. אולם ברגע האחרון נִזדעזעה ונרתעה. יהיה אשר יהיה – היא לא תקפח חיים בעוּבּרָם. ואז באה לעולם הבת השנייה.
ושוב, לכאורה, לא חל כל שינוי ביחסיו הגלויים אליה. הוא העניק לה רוב טובה חומרית. ניהל ביתו בשפע גדל והולך. גם דירה רכש לה ורשמה על שמה. מאוּם לא חסרה. רוב זמנו הוא טרוד מחוץ לביתו, והשעות המועטות של שהותו בצל המשפחה – שעות חג והִתרוֹננוּת בחברת רֵעים, סעודות ויין. מה ביקש להידמות להֲליכוֹתיהָ של האריסטוֹקרטיה האנגלית הזרה. הִרבה בביקורים בחוץ לארץ לכינוסים ולועידות ולטיולים. מעולם לא שאלה וגם לא ידעה על מעשיו מחוץ לבית, ואילו גם סיפר– ספק אם היתה נותנת אֵימון בדבריו. שוב לא היה בה כל ספק, כי היבשת הבלתי-נודעת שמעבר לתחומי ביתו, בלעה יותר ויותר את חייו הפנימיים וריתקה אותו – עתים לשבועות וחודשים – למקומות ועניינים אחרים; שעודף העֶדנָה וחֶלקת הלשון ששפעו ממנו בשובו לביתו היו בחזקת עלי-תאנה לכסות בהם על עֶרוַות חוסר-העניין המוחלט, לה ולילדות, חיפוּי ואחיזת-עיניים…
ופעם אירע ששתי הילדות נפלו למשכב במחלה חמורה. זמן רב סָעדה עַרשׂן במסירות של שכחה עצמית. מיטב מאמציה הקדישה להן, אלא שידעה כי חסרות הן, הילדות, בשעות הסכנה לחייהן, אהבת אביהן וחרדתו שנעדר, כרגיל, מביתו. משהבריאו הילדות בא והציע לה שתיסע עמן לקפריסין, אולם לאחר זמן חזר בו מהצעתו. והוא עצמו יצא אז לאירופה – ומשם לקפריסין – עם האשה שנִתלוותה אליו, אשת מֵטיבוֹ משכבר הימים. מכתבים נִמלצים שרבים בהם תיאורי נוף ורחשי געגועים היה שולח לה. ודאי, צר לו על שאין היא מצוייה לידו, אולם כלום אשמתו בכך? הן לא תדרוש ממנו כי בשל היותה היא צמודה לילדות יעניש עצמו, יסתגף ויתנזר ממַראות העולם וממעט מרגוע? לאחר חודשים רבים של עבודת רוח, של הקרבה לטובת הציבור, ראוי גם הוא, העסקן רב-הפעלים והזכויות, למעט הרחבת הדעת והחלפת כוח.
והוא חזר, בתום מועד חופשתו, לאשתו ולביתו. ושוב נקפו חודשים בנתיב הסלול: היא עם הילדות צמודה לבית והוא – רוב זמנו מחוצה לו, שקוע בעסקיו, עסקי ציבור וכסף ואהבים. ומיעוט זמן שהותו בבית טבוּע, כמקודם, בחוֹתם המקובל של נשפי חשק וקלפים ושתייה והוללוּת. עד שעלה בדעתו רעיון חדש:
להוציא את הילדות מן הבית ולהעבירן למוסד חינוכי סגור בלונדון. לונדון המַעֲטִירָה שימשה לו תמיד דוגמה ומופת. מכל מקום מוטב גם להן, לילדות, להימצא מחוץ לאווירת הבית הזה. והוסכם ביניהם, כי לאחר חג הפסח הקרוב תיסע האֵם עם ילדיה ללונדון. היא השלימה ונכנעה, אם כי הרגשה עמומה, מרה חילחלה בה וניבאה לה רעות: האם לא פרשׂ מתחת להצעתו התמימה כביכול מזימה ערומה, כדור-רעל עטוף מתיקוּת ומוות טמון בו? חרדה זו לא פחתה גם באווירת חג הפסח – החג האחרון שבילוּ בצוותא – וכולו הנאה והוללוּת בחברת ידידיו האנגלים. ודאי שלא הקלה עליה גם נוכחותו בביתם בימי החג של היהודי – איש חסדוֹ מלפני שנים – עם אשתו העקרה. בחשד מוזר צלצלו באוזניה הכרזותיו על מסירוּתו למשפחתו והעובדה, כי על נֵס הֵרים את הכרת הטובה שהוא חייב בה לרעייתו. מי כמוה ידע את ההוֹנאה שבדבריו! את פגישות-המבטים בינו לבין אשתו של אורחם הייתה מלַווה ברֶטט פנימי, אך ללא צל של התרגשות חיצונית. מזמן הגיעו אליה שמועות על קשרים, פגישות ומסעות משותפים בין השניים. לא נעלם ממנה גם יתרונה של יריבתה; לא נעלם ממנה, כי קוֹרצה מן היסוד של נשים שנולדו לכבוש, לכבוש – ללא זִיעַ של נקיפת מצפון, ללא צל של הרהור. אולם היא לא גילתה דבר וחצי דבר מחששותיה המרים ושיתפה את עצמה – באוֹנס – בהילולת החג.
מקץ שבוע הפסח הֵעזה – אם כי בלשון רפוּייה – להתנגד להצעתו בדבר הנסיעה ללונדון. אין דעתה נוחה מפזרנוּתו המרובה –אמרה. אפשר ידחו הנסיעה לעוד שנה? משהפציר בה שתסביר לו פֶּשר חששותיה ניסחה גלוּיות וקצרות: הנסיעה עלולה, לדעתה, להתגלגל בקרע ובניתוק. ואם גְזר הגורל הוא, מוטב לדחותו ככל האפשר. תגדלנה, לפחות, הילדות. ניסיון מר לה…
גם לו ניסיון-חיים – התריס כנגדה. חששותיה – קוּרי עכביש המה. הדביקוּת ביניהם תעמוד ולא תתמוטט. שום כוח בעולם לא יזעזע אותה. ונהפוך הוא: הנסיעה עתידה להשפיע רוב טובה עליה ועל הילדות כאחת. היא לא תדע כל מחסור ודאגה. תבלה בנעימים. תנוח, תשאף כוח וכמובן, תחזור בקרוב לנְוֵה משפחתה. יתר עלּ כן: עוד לפני כן יבוא הוא אליה, לחוץ-לארץ, לקחתה עמו לביתם.
נעתרה ונסעה. סדרה את הילדות במוסד ועצמה – בבית הבראה בכפר. בקביעות הגיעוּהָּ לשם מכתביו. לא היה מסיח דעתו מלברכהּ ליום הולדתה של כל אחת מבנותיו. חמה במיוחד ונלבבת הייתה זו ההִתרפקוּת עליה בדרך הכתב, לרגל מלאוֹת עשר שנים מאז זכה בניצחונו הגדול ונבחר מנהל אחד המוסדות החשובים, זה הניצחון שהעלה אותו למרומי החברה. “ברוכה תהיי – הן תודות לך גָברתי על קשיים רבים ורכשתי מעמד”. משפט זה חזר לא אחת במכתביו, אם כי ביתו כבר נתערער כליל ואשתו הייתה עליו משׂא מיוּתר וכפוּי. באחד המכתבים לא שכח לרמוז לה, כבדרך אגב, לבל תמהר לשוב הביתה. תחכה עד בואו לקחתהּ. ובכלל, מה החיפזון?…
נעתרה לו גם בזה ונשארה עוד זמן מה בחוץ-לארץ. ושוב הגיעוּהָ מכתביו הטובים. הוא יבוא, כמובן שיבוא. ביום פלוני. ובעוד היא דרוכה לקבלת פניו הגיעהּ, בדיוק ביום בו עמד סוף-סוף לבוא, מברק ממנו. לבה נתפַּעֵם בקרבה כאשר פתחה את הנייר המקופל – מי יודע מה המקופל בו למענה? ובמברק הודעה קצרה: הוא לא יבוא. במכתב הבא יפרש את נימוקיו. ותוּ לא. בקוצר רוח, בלב דואב וברוח נכאה, ציפתה למכתב.
והמכתב הגיע. הוא פתח בדברי הַלקָאה עצמית מוּפלגת. לה – רבבות יתרונות וזכויות; לו – רבבת לִקוּיים ומִשׁגים; אין הוא ראוי לה. מעולם לא היה ראוי לה. כל דבר התקשרותם – במִשגה יסוֹדָהּ. היא זקוקה לאדם אחר, שינהג בה כעֶרכהּ ויקנה לה אושר בחיים. הוא, הנִקלֶה בעיני עצמו, אינו מסוגל לכך כל עיקר. מטעם זה ומעוד טעמים הרבה כיוצא בו, החליט, סוף-סוף, לגלות לפניה את מסתרי נפשו, את עָקַת לבו, ובעיקר את החלטתו-הכרעתו, לאחר שיקולים והיסוסים מרובים, לבלי לחזור אליה שוב. הוא שׂרף את כל הגשרים. ניתק את כל העֲבוֹתות. חיסל דירתו ומכר חפציו. עליה להבין ולסלוח לו, להסכים ולהשלים.
כאִזְמֵל חד חתך המכתב בבשׂרהּ. מהלומה ניצחת ואחרונה המיט עליה. את אשר יָגרָה בא לה. התגובה הראשונה: חשכו שמיהָ. נתמוטט עולמה. ומעתה אין לה כל ואין לה איש ואין לה חפץ בחיים. ועליה לעשות רק צעד אחד בלבד: איבוד עצמה לדעת. עצביה נתרופפו. סוֹפה נפלה למשכב. הדיכאון לָפת אותה בציפורני-עוז.
עבר זמן – והיא נתאוששה קמעה – אולם לאיתנה לא שבה. הילדות הן הן שׂריד חייהם המשותפים, יְבוּלם, תמציתם. אִתן, למענן, בהן עליה להתרכז, להיות אֵם ראויה לשמה, מאחר שאשת בעל אינה עוד, מאחר שמאסו בה ורימוּהָ ושמטוּהּ כנֵצֶר נִתעָב ואז נסעה אליהן, אל המוסד החינוכי.
אולם מה נדהמה להיווכח שהקדימהּ מברק מבעלה אל מנהל המוסד, בו נתחנכו הילדות והאוסר עליה כל מגע עמן. אף לא לראות אותן! המנהל נאמן להוראה, לחוק, וכל שידולים והסברים והפצרות לא ישפיעו עליו. נפגעה קשות ונעלבה – נפגעה אבל גם נתעוררה למֶרד. בכל תוקף עמדה על זכותה זאת – מי יִשללֶנָה? האם יעז בהתעללוּתוֹ לגזול ממנה גם את מאור חייה האחרון? היֹה לא תהיה! ותוך כדי כך הגיעהּ מכתב נוסף ממנו, שכל תוכנו מתמצה בשתי מילים: גט פיטורין. כן הודיע שהוא עומד לבוא אליה לשם הסדרת עניין הגט ומשאלה אחת בפיו: שלא תחזור עתה לארץ בעד כל הון בעולם!
ושוב חיכתה לו, אכולת עינויי נפש ומוכת-שִיממון – כאשר יחכה איש לאויבוֹ בנפש, החזק ממנו, הערום ממנו, שהוליכו שולל, שעשׂאוֹ תֵל חורבות, ועתה הוא אנוס להִזדקק לו, מופקר לחסדיו. חיכתה באין ברירה, באין מפלט.
והוא בא. ולימים נודע לה, שהפקיד בידי מנהל המוסד תעודה שהצליח לרוכשהּ בחלקת לשונו ובשפע כסף והמעידה כי היא, אשתו להלכה, נתקפה בחוּלשת הדעת ומסרבת להיזקק לרופאים. אשה כזאת איך מניחים בידה בית וחינוך ילדים? ולפני שובו, עם הפרידה, חזר והודיע לה, כי צר לו מאוד על אשר אירע, אבל מן הנמנע היה הדבר ואין להשיבו. וגלוּיות אמר לה, כי הוא מאוהב באשת מֵטיבוֹ משכבר הימים. מאוהב זה זמן ממושך. בלעדיה אין לו חיים. ואף היא מאוהבת בו עד כדי נכונוּת של ויתור על כל זכויות הקִניין המגיעות לה מבעלה הראשון ועתיר הנכסים, בחפצה ללכת אחריו. מוטב, איפוא, שתשלים. מוטב שלא תסבך עצמה ואותו במשפטים, שלא יוסיפו כבוד לשמו הטוב ולילדות ואשר תוצאותיהם מסופקות. הן עסקן מכובד ומקובל הוא, עמדתו מוצקה ואיתנה, איש לא יעז ולא יָהין להתערב בחייו האישיים ולהפר את העיקרון המקודש של חופש הפרט, היינו רשוּתו לנהוג ככל העולה על רוחו. אותה, אותה בלבד, ירשיעו. גם את עתידה תקפח. ובילדות תפגע. מוטב, איפוא, שתשלים. כך טען ושידל והפציר ואיים – והתעודה המזויפת בכיסו. המילה “משפטים” נעֶגנָה באוזניה. לוּ יהי משפט, משפט יהיה! ייתן את הדין. גם היא, האשה החלשה והמוּכּה, עוד תמצא ידיד שיעמוד לימינה. עוד תמצא אוזן קשובה לצער היחיד, לצדקתה. היא תיאבק עם בחיר החברה – ויהי מה. הוא לא יחפה בזוהרוֹ בציבור על אפלת חייה. גם לרצוח וגם לצדוֹק בעיני הרבים, גם לנגושׂ וגם להשתיק – היֹה לא תהיה!
אז החליטה לחזור לארץ-ישראל, והיא מסכנה ובודדה. למערכה! למאבק! – כי כלה ונחרצה בלִבה לא להיכנע באין אונים, על אף היותה אשה נְזוּפַת-גורל ותלויה בזולתה – לא תכרע ברך לפניו. היא ידעה שאף איש ציבור לא ישעה אליה ולא יעמוד לימינה. לכל המרובה ינוּדו לה ראש – ולא יֵצאו חוצֵץ נגד האָרי שבחבורה. אך היא גילתה בין מכריה לשעבר עורך-דין צעיר ונועז, אליו פנתה בדרך הכתב וגם הודיעה לו על מועד שובה עם הילדות לארץ-ישראל.
ואכן, עורך הדין הצעיר והנועז הזה הקביל פניה, עם שובה טיפל בה וגם טען לה – יחד עם נציגת אגודת הנשים לשיווי זכויות – במשפט שנערך בינה לבין בעלה. ודאי, גם הוא לא פיגר במשפט זה. עסקן ממולח וזריז, התקין את הסנגוריה שלו כהלכה, ואף הביא עמו רב שטען למענו טענה חדשה ששׂם בפיו, לאמור: אשה זו, אשתו, ילדה לו אך ורק בנות ואילו הוא אחת שאיפתו – בן, “קדיש”, יורש… היא גם לא הקפידה על מצוות טהרה וכיוצא בזה… תמוהים היו הדברים לזכותו של אדם הרחוק ממסורת ישראל. ואף לרב התמים הוברר, כי הוטעה והוּשלה –ופרש. אז החל לתבוע את הגט במערכת נימוקים חדשים: מעולם לא ידע חיי שלום עמה, קצה נפשו בחברתה, בחופש חשק, בשחרור מעוּלהּ של אשה זו ומהרֵיחַיִים שבחייו עמה במשך י"ח שנים. דבר הלמד מעניינו, שהעלים את קשריו עם האחרת. בית דין הרבנים דחה את תביעת הגט וחייבוֹ לשׂאת בהוצאות קיום האשה והילדות, ובהוצאות המשפט.
הוא לא הקפיד בקיום פסק-הדין והמשיך להציק לה ולהקניטהּ בכל דרך. המשפטים מיררו את חייה מאוד. חודשים ושנים נמשכו – ובינתיים מתרבים הצרכים הדחופים שאינם באים על סיפוקם. כוחותיה אוזלים והולכים. ומאורעות דמים בארץ – מי מסוגל ומוכשר בזמנים אלה להאזין לשַוועָתהּ? והוא נתון כולו לאשתו החדשה, המנצחת, המאושרת – ברֵיש גְלֵי, ברשות הרבים, ןללא כיסוי ראש וחיפוּי.
יום אחד נודע לה, כי נשא את צָרָתָהּ לאשה כדת ישראל. בסך ניכר עלתה בידו להשיג את התעודה הקרוייה “היתר נישואין”. החתונה נחוגה ברוב פאר, והזוג נכנס לדור בדירה הדוּרה. אז הובררה לה לחלוטין תבוסתה המוחלטת, כי נגדע השׂריד האחרון של הענף שעליו ישבה.
“היתר נישואין” ניתן על ידי סנהדרין של רבנים, לאחר גביית עדות מורכבת, במקרה בו הוכח, כי סָרחה האשה או שאין היא שפוייה בדעתה. אולם מכיוון שבמקרה דְנַן לא הייתה הוכחה של ממש לכך הצליחו – העורך דין הצעיר ונציגת אגודת הנשים לשיווי זכויות – במאמצים רבים, לבטל את התעודה. עיתון אחד בלבד פרסם את הדבר באותיות זעירות, ואילו יתרם חששו, או לא רצו, אף להעלות בדפוס את שמו הטוב של העסקן הנודע.
אפס, היא עצמה נתייגעה ונואשה מן המערכה הכפוייה עליה. והאמת היא, שמעולם לא עמדה בה בתקיפוּת עֲקיבה. לא שהָגתה תקווה לאיחוּי רִקמת חייהם המשותפים. לא ולא. אלא – וזה הדבר המוזר גם לה – היא רוחשת לו, במעמקי לבה, טובה גם היום. אף שעינה אותה וביישהּ ודחקהּ והוליכה שולל – אין היא רוצה ברעתו. אין בידה להסביר לעצמה את הרגש הזה. אפשר זֵכר הזמן המועט שחייתה עמו בטוב, אפשר מגע כנף האהבה והחסד משכבר הימים הוא החי בלבה? היא לא תִקוֹם ולא תיטוֹר. היא תשלים. היא תקיים את שביב אהבת העבר להאיר חייה עד לרגע האחרון. ורק לעִתים עולה בלבה ומנקר ומציק הִרהור.
הרהור מועט: העסקן המובהק והנודע הזה, שנָהיר לה פרצופו האמיתי, הוא הוא שקרוּי להדריך את הבריות ולהטיף לרבים?
שבוע שבוע הוא מזדמן עם הילדות, שגדלו בינתיים, בגלוי ובסתר, מגנֶה ומְבַזה את אִמן באוזניהן. בדרכי עָרמה והערמה, בחלקת לשון ובמתנות, הוא מתאמץ להפקיען מרשותה. גם את הזכות אשר החוק מעניק לאשה שבעלה מאס בה בהניחו אצלה את ילדיה – הוא מבקש לגזול ממנה בכל מחיר. וגם בכך הצליח.
יום אחד עמדה הבת הבכירה ופרשה מבית אמהּ. היא באה אליו. מזועזעת הייתה בכניסתה לביתו המהודר, ולא ידעה את לבה. התפַּחֲדָה. הוא הרגיעהּ, שידלהּ, פייסה. הילדה רעדה ופִרכסה: איך תגור עם האם החורגת, עם זו שהרסה את חיי אִמהּ-הוֹרָתה? ואף על פי כן כרעה הילדה רעבת התפנוקים תחת נטל הטובה שניתך עליה – וַתיכנע.
בהמשך הזמן נתלשה הבת הבכירה לחלוטין מאִמה. גם לחג האירושׂין שלה לא הזמינה אותה. נעקרה. אולם הצעירה היא לה משען יחיד ואחרון – לאֵם ולאשה שלא שבה לאיתנה. אך הוא, העסקן, כאילו נעור עתה לחיים חדשים…
בן שש-עשרה היה כאשר דבקה נפשו בנערה החיננית שגרה בסמוך לבית הוריו. היא היתה צעירה לימים ממנו, ענווה וצנועה, קומתה כפופה במקצת, כדחוּייה ומבוּיישת הילכה בין סִמטאותיהָ של צפת. שניהם ילידי המקום, צעירים שנתבגרו בטרם עת, ינקו את חכמת החיים שלהם בסִמטאות הללו וחרדת הוריהם מְלַוותם תמיד לבל יציצו ויפגעו. אביו סנדלר היה, איש עבודה פשוט וירא שמיים. בשׂכרו הדל דאג להקנוֹת לבנו תורה בתלמוד-תורה. אולם הנער, לא זה בלבד שלימודוֹ לא נקלט בו, אלא אף בעבודה לא חשק ולא גילה שום רצון ונטייה לקנות מקצוע. מַאֲוַויים טמירים הָמוּ בו אל העולם הבלתי-נודע אשר מחוץ לתחומיה של צפת… ואז נִקרתה לפניו הנערה הנאה, אשר עצם היוודעוּתו עמה ללא רשות הורים ופגישותיהם הגנוּזות הרעישו לִבו וכבשו תשומת לבו. ההורים רגשו ורטנו, אולם הוא עמד במערכה שלו, על בחירתוֹ אהוּבתו, על אף התנגדות הורים ודעות מקובלות – ובהמשך הימים נשׂאהּ לאשה.
אולם כיבוש גדול זה בחייו, אשר גם ההורים העניים השלימו עמו, מלוּוה היה מתחילתו נקודה אפלה אחת, שאין למוחקהּ ואין לטשטשה, שאין פֶּשר לה ופתרון. והיא שוכנת עמוק בלבבות, מעכירה ומשפילה את חייהם לאין מוצא. שכן התברר, כי הבעל דְנַן אינו גבר וכי עֲרירוּת היא מנת גורלה של המשפחה הצעירה. לא זוג זה ישאל בעצת רופאים, אם משמים נגזר. והאשה הצעירה, הצעירה מאוד והצנועה לא העלתה את הדבר על דל שפתיה וכמו ויתרה על אהבת הגוף וביתר שׂאת דבקה בבעלה. משָל לאדם המקבל באֵלם ובאהבה שבהכנעה גְזַר עליון. האין זה עונש על הנישואין למורת רוח הוריו? והיא דבקה בו גם על אף המצוקה החומרית הכבדה שהיתה נחלת הבית; כי, כאמור, חסר מקצוע ונטוּל פרנסה היה הבעל, והמסחר אליו פנה – לא האיר לו פנים. סופם ראו עצמם אנוּסים לעקור לחיפה, שאופקי כלכלה לה ובסיס מוצק יותר לקיום.
אכן, משנה מקום משנה מזל – אימרה זו נתקיימה בהם כתוּמה. אט אט השתפר והלך ונתבסס מעמדה הכלכלי של המשפחה. אף לחסכונות הגיעו וגם דירה רכשו לעצמם. החרדה ליום המחר נעלמה. אולם ראה זה פלא, דוקא עתה, ניבעוּ בחומת החיים המשותפים בקיעים וּפרצים – תחילתם דקים מאוד, בלתי-נראים ובלתי-מובנים, שעמקו ורָחבוּ והעמידו בסכנה את הבניין כולו. אם בשנים הראשונות לחייהם המשותפים לא היה נוהג לבלות את זמנו הפנוי מחוץ לביתו, שוקד לשהות ככל האפשר עם אשתו ולהנעים לה את בדידות חייה הגלמוּדים – הרי מעתה נשתנה הדבר תכלית שינוי. ולא זה אף זה: תמוּרות חשודות נראו בו, כאילו גל של רוגז וטינה וקִנטוּר הציפוֹ. ורק באדיקוּתו, אדיקות השִׁגרה, דבק יותר ויותר.
פרוטה לפרוטה הוא אוגר את כספו – וארנקו תופח ועולה. באיזו להיטות הוא יושב שעה ארוכה בלילה סופר ומונֶה, מונה וסופר, את המטבעות והשטרות שצברָם בסחר יוֹמו. אותה שעה, עיניו בורקות, אך אין הוא רואה דבר זולת הכסף, וּודאי שאינו רואה אותה. היא כמעט ואינה קיימת! ובלילה, על משכבו, יטמין את הארנק מתחת לכר, ולא אחת יתעורר, באמצע הלילה, וימשש באפילה, אם עוד אוצרו טמון עמו. ידו קמוּצה וקפוּצה יותר ויותר. בדרך שיושיט אדם צר-עין נדבה לעני טוֹרד כדי להיפטר ממנו, כן ייתן לה, כל ערב שבת, את קצבת השבוע, משָל כאילו כְּפָאוֹ שֵד…
אין היא יודעת עיסוקיו ביום, ואין היא שותפה להָגוּתו בלילה. כמעט שאין בידה להציל דבר מפיו, גם כאשר תעיז, לפרקים לשאולוֹ בקול רפה. לא אחת יסתער עליה ברוגזה יתרה, שביזוּי ומיאוס בה; ואחר-כך יפרושׁ לתפילה, או ימהר לעזוב את הבית כמי שהִכּישוֹ נחש, בבהלה. היא איננה מעירה לו דבר. וכתמיד תשקוד להכין את ארוּחותיו ולהטליא את בגדיו ולכבס לבניו.
אך הנה הגיח האסון הכבד, במפתיע, מצד שלא פיללה ולא שׁיערה. היא עצמה החישה את בואה. רבות מחשבות בלב אדם – ועֲצַת השם היא תקום. כיצד היה בידה לשער את הדבר מראש? והרי היא לא חשדה ולא החשידה. וכסבורה היתה שרק עלבון עֲרירוּתו וכאֵבהּ מכרסמים בו…
אסון שאירע לאחד משכני הבית בו גרו – הוא שחתך בגורלם ושימש מפנה בחייהם. אסון רגיל, מקובל כביכול, שרבים רבים כמותו בעיר, והוא מתרחש במעגל צר של משפחה אחת וביטוּיוֹ, לעִתים, שוּרות מעטות בכרוֹניקָה של העיתונים שאין נותן דעתו עליהם זמן ממושך. בתאונת עבודה נהרג פועל, ראש משפחה, והניח אחריו אלמנה וילדה, מוכי יגון וייאוש ונטוּלֵי כל אחיזת קיום.
כל דרי הבית השתתפו בצער המשפחה שנפגעה, אולם היא היחידה – האשה מצפת – ניסתה להסביר באוזני בעלה, תחילה בדרך של גישושי זהירות ולאחר מכן בדרך של פיתוּי שנימה של דרישה גברה בה, כי יאמצו להם את הילדה היתומה וכי הוא, בעלה, יקבל על עצמו את האפּוֹטרוֹפּסוּת עליה. אפשר כי נאחזה ברעיון זה מתוך געגועיה של חשוכת-ילדים לתינוק, אפשר כי מתוך תקווה סמוייה, כי הילדה המאומצת עתידה אולי להדק את הקשר שנתרופף עם בעלה.
והיא הצליחה במאמצהּ זה. הוא נענה להפצרותיה והיה אפּוֹטרופּוּס לילדה שהובאה לביתם. דבר הלמד מעניינו, כי גם אמה של הילדה, האלמנה, היתה מזדמנת לעתים לביתם. בואה של הילדה משוּל היה בתחילתו לזרם מים חיים שהִשקה שכבות קרקע צחיחה, נָטע בה תחושה של סיפוק-מה ותיקן קמעה את המעוּות שעיוותוּ החיים: תחליף לרגש האִמהוּת והאבהוּת הגזוּל… ואכן, הם טִפלו ביתומה המאוּמצת במסירות ובחיבה.
אסון גורר אסון… עד מהרה נתברר, כי אין הבעל האדוק אדיש ביחסו לאלמנה הצעירה. ויתרה מזו, נתגלה החיזיון המפתיע, כי הקשרים ביניהם לא חדשים הם – וכי אימוּצה של הילדה אף הוא קשור בכך, אם כי האשה היא עצמה אשר יזמה את הדבר. ואכן, כעבור חודשים מועטים, מאז הובאה הילדה אל ביתה החדש, קם באחד הימים והודיע לה גלוּיות וקצרוֹת, כי הגיעה שעתם להיפרד, שכן הוא החליט לשאת לו לאשה את האלמנה הואיל ואין הוא רוצה להישאר עוד ערירי אלא… להקים דור. ולפיכך החליט ליתן לה גט פיטורין. אשה כי לא תקים זֶרַע…
גילוּי זה הדהימה. הָמְמָהּ. כלום נטרפה עליו דעתו לאחר עשרים ושמונה שנות חיי נישואין? כלום העבירה אותו על דעתו האשה הזאת? האם שכח את הקרבתה ואת שנות לכתה אחריו, תוך ויתור והשלמה מרצון על חדוות-החיים והאמהוּת, שנות סבלם המשותף מאז הסימטה בצפת, בה נולדו וגדלו, ועד לימים האלה כאשר שָׁמַן ויבעט? או אפשר ואין זה אלא טירוף-דעת ארעי, חולשת דעת בת חלוף? אולם הוא עמד בתוקף על דעתו ולא הניח כל מקום לספק כי החלטתו – שקוּלה ונחרצת היא, שהבשילה בו מזה זמן ממושך ואין תקווה וסיכוי להסיטו הימנה.
והוא גם לא הניח לה מקום וזמן לשיקולים מרובים.
לא ארכו הימים, קם האיש וארז חפציו, נטלם והסיעם לבית האלמנה. דבקוּתו במצוות לא עמדה לו בדרכו ולא מנעה ממנו לעבור לגור עם האשה שלא נישאה לו כדת וכדין.
עד מה נשתנה! שוּר: כתפיו המלוּכסנות כמו נתיַישרו, גופו דל-הבשר כמו נתעגל וכל תנועותיו זריזות והילוכו אמיץ ותַקיף. עֶדנה היתה לו? והוא מתפלל באריכות ובכוונות כמקודם, מקפיד בקלוֹת כבחמוּרות – לא, הוא לא יצא לתרבות רעה, חשבון מיוחד לו, כנראה, בינו ולבין קוֹנו, חשבון הידוע רק לו בלבד. אשר לבריות לבריות ואשר לאלהים לאלהים.
והאשה, אשתו, בודדה ושוממה בביתה, מאוּבּנת בכאבה, בלא תביעות ומחאות. עִתים, בראותה אותו חולף עובר ברחוב בקלוּת-צַעד שאינה מטבעו, תמהר להצטַנף באחת מפינות ביתה, לבל תראה בו ולבל יראה הוא אותה, ובדרך כלל תימָנע מפגישות ומשׂיחות עם אנשים.
שוממה. שעות תשב סמוכה לאדן החלון, צופה בתנועת האנשים ברחוב במבט בוהה. ורק על התפילה תקפיד – ותפילתה בקול דממה רכה, ובדממה נוטפות דמעותיה החמות, הזַכּות, באין רואים, ובדממה תפרוץ מלבה אנחה עמוּמה, עמוקה, אובדת בחלל… ואז תחזור שוב למקומה הקבוע ליד אדן החלון…
עם הדמדומים היא מגיפה את החלון והתריס. אז תמהר לחנות המכולת הסמוכה לקנות מזונותיה המועטים ליום תמים – ובשובה תגיף את הדלת מאחוריה ותמהר לסעוד את לחם הצַר שלה, שהיא בולעתוֹ בדוחק, ותקדים לעלות על משכבה. ורק עתה מתחילים ייסוריה. אין השינה נדבקת לעיניים שאדמו מבכי. היא מתאמצת להבריח את ההִרהורים המציקים, הטורפים, הכוססים – ואין הדבר עולה בידה.
ובלילות נדודי-שינה אלה הוברר לה לחלוטין כי נשבר כַּדָהּ על המַבּוּעַ, נשבר גם הכד החלול הזה – והעוגן בו נאחזה כל חייה נשמט מידיה. חייה שוב אינם חיים, אין ממש בהם, כי אם צרור זיכרונות נוגים, ומכאן ואילך לא נותר לה אלא ההכרח להבטיח קיוּמהּ לעת זקנה, לקורת גג לראשה ופת לחם. אמנם, בפינה חבוּייה בלב עוד רוֹדֶמֶת שארית תקווה קלושה: אפשר ויחלוף זה “השיגעון” הבלתי-נתפס, ובלילות נדודים היתה מטפחת אותה ומשעשעת נפשה בה. אולם גם זיק זה דעך והלך. במהלך המשפטים שנערכו ביניהם בבית דין הרבנות לא עצרה כוח אלא להיאבק על מכסת התמיכה מבעלה, הבעל בעַמָּיו, שעקר מביתו ונטל את רוב חפציו, שמאס בה והציגהּ כלי ריק; אולם לקבלת גט פיטורין התנגדה. יעשה ככל העולה על לבו, היא לא תיתן ידה לנבָלה, לישיבתו תחת קורת גג אחד עם אשה זרה, ללא חופה וקידושין.
עובדַת התקוממוּתה ומחאתה עוררה עוד יותר את זעמוֹ. הוא החל להציק לה, להִתאנות אליה ככל שהִשׂיגה ידו ולקפח גם במכסת התמיכה הזעומה. בודדה היתה בימים ההם מאוד, שוממה ונגוּעת אבֵלוּת וחולה – והוא הולך מחַיִל אל חיל, רוכש נכסים ובונה לו גם בית; אולם בעצם בוּלמוס הצלחותיו החומריות כמו יָרטָה סָטתה לפניו לפתע הדרך. עננת קדרות העיבה על פניו. חדוותו גָזָה. הילוּכו הטוב כושל – וזקנו מכסיף… מבלי שידע בעצמו מדוע ועל מה – אחזה בו תחושת-אכזבה ומרירוּת ולא הִרפתה. אפשר כי ייסורי המצפון המה שהציקו לו, גם אם לא ביקש לכסות עליהם כלפי חוץ; אפשר כי לסוחר שבו נתברר כי עסק בּיש עשה, שהרס חיים מבלי לנטוע אחרים במקומם; שכן הילד המקוּוה, ה“קדיש” מן האשה החדשה – לא בא. ואז החליט, במפתיע, לשוב לאשתו הראשונה.
אור גדול האיר על עולמה של האשה. היא לא ייסרה אותו אף במילה על כל אשר הרע לה. את שִׁפעת האושר שניתך עליה לא יכלה גם להכיל, כשם שלא יכלה להשׂיג את האסון שאירע לה. והן לרגע זה חיכתה, בהכרה או שלא בהכרה. לא שאלה לפֶשר הליכתו ואף לא לסיבת שוּבוֹ. אולם, לאמִתו של דבר, המֵיתר שנִסדק לא נִתאחה שוב. נראה היה, כי שובו אינו בעצם אלא מעשה שלא בלב שלם נעשה, בלא הכרעת נפש עמוקה. היא הרגישה כעבור זמן קצר, כי לא היה בצעדו זה אלא ביטוּי לייצר-הנקם שפּיעמוֹ, מזימת שְׂטָנים. אך היא השלימה ושתקה – וציפתה לבאות.
אכן, לא יצאו חודשים מרובים והוברר שגם שיבתו אליה לא היתה אלא מזימה מחושבת מראש. הוא השׂכיל לעקוף חוקים וציווּיים דתיים ואזרחיים ולקנות בערמה ובכסף מלא “היתר נישואין”. עובדה זו היתה בחזקת שלב אחרון, סיום לפרשה, שגרמה גם צער להוריו הישישים אשר ליוו את השתלשלות יחסי-המשפחה של בנם בדאגה, בבושת פנים ובצער. אולם גם שכנוּעֶיהָ של האם הישישה ואף האיום להטיל עליו חרם – לא מנעו את הסיום הזה. “היתר הנישואין” בוטל אמנם לאחר שנודע כי בערמה הוּשג, אולם הדבר לא גרם שום שינוי במצב הקיים. הוא חזר עתה לאשתו השנייה – לצמיתוּת. מה לו דת, חוק, דעות מקובלות! וכְדֵי בִּזָיוֹן וָקֶצֶף!
אך כל תִגרת ידו, כל זעמו, זעם המקוּפח, ניתכת עתה על אשתו הראשונה בחֵימה אכזרית. דווקא עליה! אף שזו הלכה אחריו, מנעוריה, בעצימת עיניים, ככִבשׂה אילמת, ומעולם לא הרעה לו ולא עמדה בדרכו, לא מחאה ולא מרדה. ככל שידו מַגַעַת הוא היורד לחייה, מתעלל בה. משפילה. והיא, גם היום, ערירית ונידחַת, מוּכת יגון ורעב, אין בה תרעומת עליו ואין בה שנאה. רק על מר גורלה המר והמוזר, הבלתי-מוּשׂג, תקוֹנן – ועם זאת תצדיק את הדין החמור, דין שמים…
הסיפורים עדיני-הרגש, הכנוסים בספר זה, פרקי-חיים רוטטים הם וחולית-קשר אחת מבריחתם: האהבה ככוח בונה ופורה. האהבה על יסוריה ונחמותיה.
אם האיבה סגולתה לפשוט כקוץ הממאיר, סגולתה של האהבה להתרכז בנושאה ולהתייחד בו. זו חולשתה – וזה כוחה, וכל שזכה היא לו מעיין מרפא ועוז במבחני החיים וזלעפות סופותיהם.
ומבלי משים עולה בלבך ההרהור בדור אכול-איבה זה: האין גם אשרה של חברת-העתיד באהבה – אהבת אדם ועם ומולדת, אהבת ערכי הצדק וחמדת היופי שבחיים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.