אף-על-פי שעומדים אנו כבר באלול, תקופת תמוז עדיין היא בכל גבורתה שש-עשרה שעות רצופות שוהה החמה ברקיע הזך ושופכת את ממשלתה על התבל כולה. בכל השעות הללו, שעה אחר-שעה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, היא לוהטת בלא רחמנות, מהבהבת, שורפת. ומכיון שהוציא הקדוש-ברוך-הוא חמה מנרתיקה, שוב, כנראה, אין לו כל חשק להכניסה. יושב בשמים ישחק ומתענג לראות את בריותיו, וביחוד את מבחר יצוריו – את האדם, נמס ונמוג מרוב חמימות. הוי, הקדוש-ברוך-הוא השפיע עלינו רוב טובה, שקשה לנו לקבלה, שאין אנו יכולים לקבלה.

ותמיד הם כך, האלהים האדירים: או שהם מסתתרים בחביון עוזם, מתעטפים בכמה וכמה עטיפות, מתכסים בשבעים ושבעה ענני כבוד ואין כל בריה זוכה לראותם ולהסתכל בפניהם, מפקירין את העולם,

סָבִים לָהֶם בֶּעָנָן לָנֶצַח

וְהָאָרֶץ עוֹזְבִים בִּידֵי אַנְשֵׁי רֶצַח.

או – מה שאולי עוד רע מזה – פתאום ינוח עליהם הרוח להיטיב עם בני-תמותה פשוטים, לחונן אותם, לזכותם, לרדת אליהם בשפלותם ולהתגלות לפניהם בשכינתם בכל הודם ויפעתם, בכל כבודם וגבורתם, והם מתחילים להשפיע רוב טובה עד כדי יאוש, עד כדי להתלות… העבדים הנאמנים אפשר שכבר בחלה נפשם ב“התגלות” זו. אפשר שכבר היו רוצים לנוח מעט; עיפים הם ויגעים מרוב טובה, מרוב חסד, מרוב הסתכלות בפני השכינה… אבל המאורות הגדולים הם “בתקופת-התגלות”, רוצים הם דוקא להתראות, להאיר, לחמם – ולך המון חוגג, צעק “מלך עליון” עד שיחר גרונך, עד שיתמו כחתיך, קבל השפעה… הזיע, התחמם, התמוגג והמס…

ואנכי אין לי חלילה תרעומות על הקדוש-ברוך-הוא, שברא לנו את “המאורות הגדולים”. בכל חבתי ללבנה – לבריה קטנה וחורת זו, שכל-כך אהבתי אותה בימי עלומי וחשבתיה לכל-כך יפה ופיוטית – מבכר אני בכל-זאת את ממשלת-היום על-פני ממשלת-הלילה. הלבנה גופה – גרסא דבחרותא, חביבי, חזקה היא, חזקה… – הלבנה גופה, אף-על-פי שנתנוונה במשך הימים ואינה עוד מה שהיתה, עדיין היא מוצאת איזה חן בעיני, אפילו לעת עתה. ואולם את הפמליא שלה, את ה“כוכבים” הסובבים אותה, - שרי לי מארי! – איני סובל אותם, כי להם אין שום תפקיד מיוחד בעולם: הם מאירים ואינם מאירים, מזהירים ואינם מזהירים ואך רומזים הם. ה' יודע מה הם רומזים, מה הם יכולים לרמוז… אין אני אוהב אותם, את ה“כוכבים” האלה. מה שאין כן השמש. איך שיהיה, אם טוב ואם רע, הכל על-ידה גלוי, הכל ברור ונראה לעינים. וטובה היא עשרת מונים מממשלת הלילה עם שירתה ואפלתה – ביחד. ויחד עם ביאליק אני קורא:

הוֹי, נְמַקֵּי הַחֹשֶׁך וּרְקֵבֵי-הָאָמֶשׁ –

הִתְפַּלְלוּ לַשּׁמֶשׁ, לַשּׁמֶשׁ!

וְאִם תֹּהוֹ בִּקַּשְׁתֶּם אוֹר שֶׁמֶשׁ לֶעָיִן

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

ובעד האור הזה האחרון, שלפעמים אנו בוראים אותו מאין ומושכים אותו מפנות לבבנו, בעד מעט האור הזה, שעדיין הותיר לנו ה' לפלטה אפילו בימים הנוראים האלה, בעד הכשרון לברוא אור מאין, בעד החפץ “למשוך אותו מפנות לבבנו” אפילו אם הוא עולה לנו בדם-התמצית שלנו, – בעד כל אלה אסיר-תודה אני ביחוד לעם ישראל, האופטימיסט מטבעו. ומעט האור הזה, שכל-כך אנו טורחים ועמלים בו, יקר לי לפעמים מכל זוהר-השמש והדרו, שאין אדם טורח ועמל בו. ואם יועמו השמים ותחשך השמש, ישוב עם ישראל ויברא את האור הזה מאין. וימשכו מפנות לבבו, ויביאהו מנחה לבני-אדם כולם.

לא, חביבי, אין אנכי מתרעם, חלילה, על בורא העולם, שנתן לנו את השמש ואת האור, את הקיץ ואת החמה, אלא שהכל יפה בעתו, וטוב היה אילו היה מסכים להכניסה עתה לנרתיקה ולא יהא אלא לזמן מועט. הזקן גתּה אמר: Nichts ist so schwer zu ertragen, al seine Reihe von schonen Tagen והימים הטובים היפים, נמשכים עתה ביותר עד כי היו לטורח. וכדאי היה להסתיר מעט את החמה בנרתיקה.

כי נרתיק, כמו שאחזה לי אני, הוא בכלל דבר נחוץ במשק העולם. הוא טוב ומועיל לכל דבר וענין, ומעת לעת כדאי להשתמש בו, וכל מה שאיזה “חפץ” יקר ביותר – ביותר זקוק הוא לנרתיק. ואפילו אנשים ואומות ותנועות פעמים שהם מתכנסים ומתכווצים לתוך נרתיקם וטוב להם, ויפה להם, והנאה להם.

וזוכרים אתם בודאי את “האדם בנרתיק” של אנטון טשיכוב. מורה בבית-ספר זה היה מתכנס ומצטמצם תמיד בנרתיק ומחשבותיו, רעיונותיו ודעותיו היו תמיד בנרתיק. לשעת-הצורך היה מוציא את כל אלה מנרתיקם ובשעה הדרושה אומר: מפחד אני, שמא יקרה איזה דבר, שמא תצא חלילה תקלה מזה. ראה בתולה רוכבת על “אָפנים”? אף-על-פי שלכאורה אין בזה כלום, – ומה בכך אם היא רוכבת על “אפנים”? – אבל “האדם בנרתיק” הוא אומר: מפחד אני שמא יקרה איזה דבר והדבר יודע לפקידות, לרשות… ראה את התלמידים מתהוללים בבית-הספר, אף על פי שלכאורה אין בזה כלום – ומה בכך אם תלמידים מתהוללים קצת? – אבל האדם בנרתיק היה אומר: מפחד אני, שמא יקרה איזה דבר והדבר יודע וכו'. ו“נרתיקו” עמד לו שיעלה לגדולה, ואף-על-פי שהיה רק מורה פשוט, היתה לו השפעה על כל הגימנסיון שיתנהג כשיטתו. ולא רק הגימנסיון, אלא אפילו כל יושבי העיר התחילו לחיות על פי ה“שולחן-ערוך” שלו. הכל הכירו את ערכו וחשיבותו של הנרתיק, שתמיד הוא כתריס בפני הפורעניות…

ולאו דוקא ב“עולמם” הדבר כך, ולא רק שם עולה האדם הנרתיק לגדולה, אלא תמיד הדבר הוא כך, ואפילו בעולמנו שלנו: הנרתיק הוא מעלה גדולה וענין של חשיבות יתרה, אשרי למי שזכה לנרתיק ואוי לו למי שאינו יכול להתכנס לתוך הנרתיק!

הנה לדוגמא אוסישקין. – הכל מודים שהוא עובד מסור ומתמיד, פועל חרוץ וזריז ובעל אנרגיה מרובה. הכל טוב. אלא… שהוא “בלא נרתיק”, לגמרי בלא נרתיק: “כמו שהנהו כן תארהו”… וזה אינו עולה יפה. אילו היה מעט “אדם בנרתיק” אפשר שהיה עולה לגדולה, אבל עכשיו? – עכשיו אין שום תקוה. כדבר הזה הגיד כמעט ברור מר ב. גולדברג במאמרו על הרגע הנוכחי בציוניות, שהדפיס זה לא כבר.

ומודה אני לדבריו. כל העומד בראשה של איזו תנועה צריך שיהיה לו איזה נרתיק שבו יסתר ויתכנס לפרקים. להביע ברור מה שהוא רוצה אינו צריך ואינו כדאי… וכהאדם הפרטי כן גם אומות שלמות משתמשות בנרתיק. ואפילו הגדולות והטובות שבהן, שהיו יכולות, לכאורה, להתגלות בכל מערומיהן, אף הן מקיימות את הכתוב הזה. האנגלים, למשל, מי לנו גדול מהם? מי לנו גאה ותקיף מהם? כמדומה לך: מפני-מה אינם יכולים להתגלות כמו שהם, מבלי להחניף ולדבר שקרים? מה נקל להם מלגלות את מחשבותיהם על עמים וארצות וסדריהם ומנהגיהם? ואף-על-פי-כן גם הם, ודוקא הם, הנם “עם של נרתיק” אולי הרבה יותר מעמים אחרים קטנים ודלים מהם.

מסתמא כך צריך להיות, כך טוב שיהיה ואולי גם כך יפה שיהיה: על זה “השלום” מתקיים ועל זה העולם מתקיים…

הפילוסופיה של המורה הטשכובי פילוסופיה של חיים היא, והיא נתקבלה ברצון על-ידי כל העמים וגדוליהם.

וכשם שקשה עתה למצוא אדם בלא “נרתיק”, כך, ואולי עוד יותר – קשה למצוא עם בלא נרתיק. רק אומה אחת יש, אומה קטנה ודלה, אומתנו הישראלית, שאינה גורסת שיטה זו, שאינה מתכנסת בנרתיקה לעולם, ותמיד היא מופיעה על הבמה ערומה כמו שהיא: אינה מתחשבת עם המציאות, אינה מתחשבת עם התוצאות, אינה מתחשבת עם המצב, אלא עושה הכל בגלוי, ביד רמה, למען ידעו!

ואולם, למען ידעו זה אינו אלא מאותו המין של למען ידעו, שאיים בו דוקא המלמד. מספרים עליו, על חייקיל המלמד, שפעם אחת פגש בגדוד קוזקים, שנכנס לעיר בשעה שהוא, חייקיל, נשא על שכמו דלי מלא מים. נטל ושפך את הדלי כדי לא לפגוש אותם ב“מלא”. וכאשר הוכיחה אותו אשתו על שהוא בא בריב עם גדוד שלם של קוזקים, השיב בגדלות: “ידעו-נא עם מי יש להם עסק!”

ואם את האמת נאמר הלא כל התנגדותנו נתבטאה כמעט רק כשפיכת-הדלי נגד גדוד של קוזקים. אבל עושים אנו את המעשה הגדול הזהב-קולות ובהרעשת עולמות ובעסק גדול. אחרים עשו אולי עשר פעמים יותר ממה שעשינו, אלא שבשעה הנכונה ידעו להכנס לתוך נרתיקם. לא כן אנחנו. אנחנו שפכנו את הדלי בנהימה, בתופים ובפעמונים, בקולי קולות, למען ידעו הקוזקים, עם מי יש להם עסק. –

וידעתי, שתאמרו לי: Es ist eine alte Geschichte, כבר שמענו כזאת. אמת הדבר. ספור ישן נושן; אבל – בינינו לבין עצמנו, תמיד חדש, חדש מחודש. וכשאני רואה עכשיו, בתקופת-הקיץ, איזו ‘חכמה’ היתה עושה החמה אילו היתה נכנסת מעט לתוך נרתיקה, נזכרתי, שגם לנו היה נחשב הדבר לחכמה גדולה אילו היינו נכנסים מעט לתוך נרתיקנו.

אבל מסופקני. אין אנו יכולים להתכנס ולהסתתר, אין אנו יכולים. כמדומה לי, שזוהי אחת מתכונותיו של אפינו הלאומי בכל הארצות ובכל המדינות. מתבונן אנכי לכל הנעשה מעבר לים השחור בקושטא, וכמדומה לי, שגם שם אחינו בולטים ביותר, נראים ביותר, מורגשים ביותר. וכשאני רואה זאת עולים על לבי דבריו של “האדם בנרתיק”: לכאורה אין בזה כלום: ומה בכך אם לקחו איזה יהודים חלק בירידתו של עבד-אל-חמיד – אבל ירא אנכי, שמא, חס-ושלום, יקרה איזה דבר.

וחרד אני גם לגורלם של אחינו בפרס. הכל תלוי במזל ואפילו מהפכה, כמו שאחזה לי אנכי, גדולה ונכבדה המהפכה הפרסית מן המהפכה הטורקית. על גדות הבוספור ראינו רק את ה“ספירות” שהתנגחו זו עם זו, את שרי-הצבא הגדולים והקטנים ואת שרי-החצר וחבורותיהם וכנופיותיהם. את ה“עם” כמעט לא ראינו כלל; בעוד שהמהפכה הפרסית היא כמעט כולה עממית. ואף-על-פי-כן לא זכו הפרסיים-הצעירים לפרסום כהטורקים-הצעירים ואת חלקם של אחינו במהפכה זו אין אנו יודעים כלל. אבל, יהא חלקם במהפכה איזה שיהיה – דבר זה אני יודע ברור, שבזמן-הפרעות סבלו הם יותר מכל ו“בשעת-הרוח” יהנו הם פחות מכל. כי בתוך כל מהפכה אנו בבחינת פרתו הידועה של אותו המלמד, שאם למגפה הרי היא, ואם למרעה ולחלב אינה פרה כלל… ועוד דבר אחד אני יודע למפרע: אם נטלו אחינו בפרס חלק גדול או קטן במהפכה… על כל פנים, רעשו ושאנו בודאי יותר מכל. כי כך הוא אָפיו של עמנו: אין אנו יכולים להתכנס ולפעול בחשאי. ואפילו ה“פרובוקאַטורים” שלנו, במחילה מכבוד פרובוקאַטורתם, שלכאורה “מלאכתם” אינה אלא חשאית שבחשאית, אוהבים להתבלט ולהתראות ובאמת אינם בריות כל-כך גדולות כפי שחושבים. וכפרסומם של עשירינו כך גם פרסומם של פרובוקאַטורינו הוא “נפוח” מעט. כל באי-עולם יודעים את רותשילד כי עשיר הוא, כל גוי קטן מספר את רוב עשרו. אפשר היה לחשוב שהוא ואין שני לו. ולסוף, כש“נבוא חשבון”, נראה בעינים ממש: שהוא עומד בעשרו סך-הכל במדרגה החמישית; איזה פאי-דאל הולאנדי, שאין העולם יודע את מציאותו, ושבא לאמריקה במקלו ובתרמילו, יסתירנו תחת אבנטו, ואיזה מק-קורמאק אירלאנדי שבא בצקלונו על כתפיו לניו-יורק יקנה את כל הרותשילדים יחדו. ואף-על-פי-כן הכל סחים בעשרו של רותשילד ולא של ההולנאדי והאירלאנדי. וכן הדבר, להבדיל, גם בנוגע להפרובוקאטורים. כל באי-עולם יודעים את הפרובוקאטורים היהודים ובכל הפעמונים מצלצלים עליהם. אזב והארטינג הם עכשיו היהודים היותר מפורסמים שבעולם. שונאים שוחקים על משבתינו ואוהבים מצטערים ויהודים, וביחוד יהודים צעירים, מתביישים: אנה נוליך את חרפתנו? ואולם כשאני לעצמי חושב אני, שגם ענין זה “נפוח” הוא ופרסומם של הגבורים המגונים האלה הוא לא כפי רוב מעשיהם, כי לפי האמת הלא היו הפרובוקאטורים היהודים רק כלי-שרת בידי גדולים וטובים מהם. מאחריהם עומדים, כמובן, מיוחסים של אומות העולם ועושים חיל, ועושים עושר ועושים כבוד על חשבונם של הפרובוקאטורים היהודים והם, “היהודונים” האלה עצמם, יש להם מכות, וסוף כל סוף הם נתפסים בכף.

וסוף סוף סבלו אזב והארטינג על יהדותם אולי הרבה יותר מהרבה יהודים כשרים. סבלו כפלים. הם סבלו מבחוץ: מפני שהם יהודים דרשו מהם הרבה יותר משדרשו מאחרים ושלמו להם פחות ממה ששלמו לאחרים. וחוץ מזה סבלו מבפנים: מפאת תכונתם היהודית… הגיעו בעצמכם: בכמה עמל ויגיעה עולה ליהודי להיות פרובוקאטור חשוב! ואיזו חכמות, ואיזו המצאות צריך היה ל“המציא” ואיזו גבורות ונפלאות צריך היה להראות, כדי לתפוס את מקומו; גוי פרובוקאטור אינו צריך להיות בעל-כשרון גדול ביותר: דילטוריא פשוטה על אחד מחבריו, מסירה רגילה על אחד מאוהביו הנאמנים – וכבר עלה לגדולה, וזכה לשם, והשיג אותות-כבוד, וקבל משרה הגונה, והוא עומד במדרגה גבוהה, והריהו מיוחס; אבל עם יהודי אומלל מדקדקים, עמו מחמירים. מבקשים ממנו גדולות ונפלאות; המצא לה להבולשת דוקא איזה שמשון הגבור, שאין לתפסו בכף, העלה לה בחכה איזה לויתן, הפל ברשתה את הארי שבחבורה; ואם לאו – הרי אתה יהודי מצורע, יהודי נבל, ולא יותר. ובשביל כך מוכרחים היו האומללים האלה ליבש את מוחותיהם ולהמציא שיטה שלמה של מסירות והריגות והתנקשות ולשחק את השחוק הכפול והמסוכן הזה. ואחרי כל אלה מה עלה להם בעמלם? מי לנו גדול מאזב, ש“מלאכה” אחת משלו כבר היה בה די למיוחס מאומות-העולם להבטיחו באחריות לכל ימי-חייו, אותו ואת בניו ואת בני בניו; והיכן הם – שואל אני אתכם – אותות-הכבוד של אַזב? היכן הן ה“אפוליטות” שלו? – שערו בנפשכם את אַזב זה בתור אחד משלהם – על איזו מדרגה היה עומד עכשיו. אבל מכיון שלא נזדרז בהמרתו – לא זכה לכלום. את היהודי פוטרים תמיד ב“שה”י" ו“פה”י“. לאַזב השליכו כלכלב איזו פירורים, כי מה הן איזו עשרות אלפים רובל בענינים כאלה, אם לא פירורים, כאומר: יהיו לך, יהודי נבזה, חלף “פרובוקאטוריתך”! לך והחנק בכסף זה ויחנקו בו גם כל בני משפחתך היהודים… לאותות-כבוד ולהתקבלות בחברה הגבוהה לא זכה אַזב היהודי הבלתי-מומר… הארטינג, שנזדרז בהמרתו ואחרי שצעד את צעדיו הראשונים מהר להזות על עצמו את “המים הטהורים והמטהרים”, היה מיוחס יותר גדול מאזב רבו. ומלבד שבא יותר על שכרו, עוד השיג תארי-כבוד שונים. אבל גם הוא סבל על-ידי “יהדותו”. בכמה יגיעות יגע האומלל הזה להשיג את ה”יועץ המדיני", כמה השתדלות השתדל, כמה טרחות טרח – לשוא, לא השיגו. וחבריו משלהם בודאי מתענגים זה מכבר על הכנוי “אכסצילנץ”, כבר השיגו את “היועץ המדיני” ואולי עוד יותר…

כמו שתראו, ל“אומללים” כאלה היהדות היא בודאי אסון. אסון מצד היחס החיצוני אל הנולדים בה ועוד יותר מפאת מהותה ותכונתה: היהודי צף תמיד מלמעלה כשמן על פני המים – צף מלמעלה ונתפס ביד.

כי הלא תמימות היא, ואולי יותר מתמימות, לחשוב, שכל הפרובוקאציה מתקיימת רק ביהודים… בודאי יש, לצערנו, גם יהודים, ב“חברה יפה” זו, אלא שבטוח אני, כי מספרם אינו גדול ממספר ה“אחוזים” המקובלים בבתי-הספר שבתחום-המושב, כלומר: מחמשה עד עשרה למאה. בין מאות הפרובוקאטורים תמצאו גם מספר ידוע משלנו, אבל תשעים ממאה הם פרובוקאטורים משלהם, משל אומות-העולם. אלא שאלה האחרונים אינם מתבלטים, אינם נראים לעין, ראשית, מפני, שכמו שאמרתי אין דורשים מהם המצאות יתרות וצעדים מסוכנים ביותר, כמו שדורשים מן היהודי. ושנית, הגויים יודעים להסתיר את סודם ואנחנו אין אנו יודעים להסתיר כלום:היהודי תמיד צף הוא מלמעלה כשמן על פני המים, וסוף פרובוקאטור יהודי – להגלות.

כי על-צד האמת אין אנו על-פי תכונתנו מסוגלים כלל למלאכה זו של “פרובוקאטוריה”. הפרובוקאטור צריך להיות, כמו שטבע הענין מחייב, קודם-כל ולפני-כל בעל סוד משונה, ממש בבחינת “לבא לפומיה לא גלי”; והיהודי מטבעו אינו מסוגל לכך. איזה דם מיוחד נוזל בעורקנו, שמושך אותנו החוצה, איזו תאוה מיוחדת, איזה כשרון מיוחד להתראות יש בנו. עוד קודם שחשב היהודי איזו מחשבה לפרטיה – והוא כבר מפרסם אותה ברבים. ובתכונה כזו, הלא תודו, אין להיות פרובוקאטור. ואם מצלצלים בכל הפעמונים על הפרובוקאטורים היהודים, ואם, לצערנו, יצא לנו שם בכל הארץ, שמסוגלים אנו ל“מלאכה” זו, אין זה לא לפי מעשינו ולא לפי כשרונותינו, ומוחלים אנו על ה“כבוד” הזה, שבאמת שייך הוא כולו להם, לאומות-העולם, שכבר השתלמו בו מדורי-דורות… הורדוס “הגדול” שלנו למד “ענין” זה גם מהם – ממלכיהם, נסיכיהם, שריהם, דוכסיהם וחצרותיהם… לא אנחנו עשינו “היסטוריה” זו, אלא הם, לא אנחנו זבלנו את השדות האלה, אלא הם… יקחו להם את אשר להם, מה שמגיע להם בצדק על-פי משפט הירושה… אצלנו “מלאכה” זו חדשה היא, ואני מקוה, שלא תתקיים בתוכנו לאורך-ימים. כי, כמו שאמרתי, על פי תכונתנו אין אנו מסוגלים לה, אין זה מטבענו… ואם אף-על-פי-כן מוצאים אנו איזו יהודים בספירה זו, הם יוצאים מן הכלל, ש“מאנסים את טבעם”. כשם ש“הגזלן היהודי” הולך ועושה אכספרופריאציות ומרגיש הוא בעצמו גועל-נפש למעשיו, כך הוא גם הפרובוקאטור היהודי. אנשים כאלה הם יוצאים מן הכלל, ואין להביא ראיה מהם, שהרי “אין משפחה בלא בעל-מום”.

על-פי טבעו ותכונתו אין יהודי גזלן, מפני שאינו סובל שפיכות-דמים, ואין יהודי פרובוקאטור, מפני שאינו בעל-סוד. מוכרח הוא לפעמים לשמור את סודו, מרגיש הוא איזו מועקה בנפשו והוא הולך ומכריז בראש כל חוצות: להוי ידוע לכם, רבותי, שיש לי סוד, סוד גדול וכמוס שאיני יכול, שאיני רשאי לגלות לכם… להוי ידוע לכם דבר זה! – והוא מדבר כל-כך הרבה על דבר “סודו, שאינו רשאי לגלותו”, – עד שמעצמו הוא מתגלה…

ותכונה זו מיוחדת היא לנו והיא מתגלית בחיינו הפרטיים ועוד יותר – בחיינו הצבוריים. מה שיהודי חושב – מיד הוא מגלה לאומות העולם סביבו. שמא תאמרו: משום דילטוריא? – חלילה! פשוט, מפני הפטפטנות; מפני שהיהודי אינו יכול להסתיר את סודו. מרגיש הוא איזו מועקה בנפשו. כמשא כבד רובץ סודו על לבו – ידבר וירוח לו. והולך הוא ומדבר, ומפרסם, ומצלצל בפעמונים.

הנה, חושב, למשל, יהודי לעלות לארץ-ישראל כדי לקנות לו שם אחוזת-נחלה. מחשבה טובה בודאי, טובה מצדי-צדדים. ראשית, למה-זה באמת לא יעלה יהודי, לכל הפחות, פעם אחת בימי חייו לארץ-אבותיו כדי לראות את ארץ-בניו? ושנית, הדבר טוב אף בפני עצמו.. אם יעלה ויקנה אחוזה, ובאנק קרקעי הלא עדיין אינו – ולפי מצב הרוחות עתה ב“ספירותנו” ה' יודע מתי יהיה – ואין מקום למשכן את האחוזה, וממילא תשאר אצלו, ואיך שיהיו העסקים בארצות-הגלות – האחוזה תשאר ברשותו ותהיה לו לפלטה ביום רע, על כל צרה ושמיטת-כספים שלא תבוא. מחשבה טובה בודאי. ואולם זוהי הרעה, שעוד קודם שיצא מביתו, קודם שעלה לארץ-ישראל וקודם שקנה את הנחלה – כבר הכריזו עליו בארץ-ישראל גופה, עליו ועל קניותיו – ומחיר הנחלאות עלה. ואם יעלה לארץ, ואם יקנה – עדיין שאלה היא זו. כי בינתים – השטן מקטרג בשעת הסכנה, כידוע – עברה איזו רוח רעה על אשתו ונעשתה בעלת “עצבים” משונים וזקוקה היא לרופאים ומעכבתו; או בעלי-חובותיו שמטו את הרגל והעסקים נתקלקלו; או בתו צופה לחתן וה“ענין” מתקרב לידי גמר; או אפילו דבר קטן מזה – בנו נתקל באיזו בחינות והוא זקוק לבחינות חדשות… רבונו של עולם, כמה וכמה מכשולים ומעצורים יש ליהודי קודם שהוא עולה לארץ-ישראל, ומי ימנה ומי יספור אותם?! – ואם כבר התגבר בעזרת השם על כל המכשולים וכבר עלה וכבר בא – כמה וכמה עכובים ומעצורים יש לקניותיו! – או יש לו חשק לגנים ונטיעות בשעה שיש לקנות דוקא אדמת-זריעה; או הוא רוצה באדמת-זריעה בשעה שגנים ופרדסים מצויים בשוק; או הוא אומר לקנות כברת-ארץ גדולה במקח השוה, הרחק מן העיר, ממקומות הישוב, בשעה שמציעים נחלאות בסביבות הקולוניות ובמחיר גבוה, או, להפך, הוא אינו חס על ממונו והוא רוצה לזכות במקחו דוקא במקום הישוב, וכמו להכעיס אפשר להשיג קרקעות רק במחיר הזול, אבל ברחוק מקום מעט. כאלה וכאלה יש עכובים שמונעים מן הקניות… והדבר מובן. אצלנו הוא תמיד הדבר כך: מה שרוצים אין להשיג ומה שיש להשיג – אין רוצים, כידוע… ואם ראית מאה, שאומרים לעלות לארץ-ישראל, דע לך, שאולי רק עשרה מהם יעלו, ועשרה שעלו – אפשר שאחד מהם יזכה באיזה מקח, ושאר הבאים כמו שבאו כן ישובו וכלום לא יעלה בידיהם. ואם הדבר כן, הלא אפשר היה להמתין בהכרזה עד שאלה המעטים יעלו ויבואו ויקנו, ולא להכריז ולתקוע בכל השופרות ולהעלות את השער… אבל מטבע היהודי הוא שאינו יכול לשתוק: צריך הוא לדבר, להכריז ולהריע, כי אין סודות אצלנו.

היתה איזו הרוחה בטורקיה ובני-ישראל התחילו לקוות לטוב. העם “אסיר-התקוה” הלא מקוה הוא תמיד. קוה לשולטן הקודם ומקוה עתה לחדש. אפשר שעתה היה מקום לתקוה ביותר. לא זו כוונתי בזה. העיקר הוא, שתקוותינו נתבטאו כל-כך בקולי-קולות עד שעוררו רעש וקטרוג. נניח, שאין בכך כלום. לא מפי אחדים ממנהלי-הפוליטיקה שבקושטא היום אנו חיים ולא מפני איזו קטרוגים מאיזה צד שיבואו נשוב מרעיוננו. תקוותינו הן יותר בריאות, יותר חזקות ויותר קיימות מכל זרמי הפוליטיקה… אבל הדבר הלא ראוי לתשומת לב והוא מסמן את עמנו. כל מה שאנחנו חושבים וחולמים, חושבים אנחנו בקול רם וחולמים אנו בהקיץ, והכל יודעים, מה אנו חולמים ומתי אנו חולמים – ואיך אנו חולמים…

הלוך הלכו הארציים לבקש להם ארץ. ולא לגנאי, חלילה, אני מכוין ¹בדברי אלה. “שמא מלתא הוא”, חביבי, שמא גרים, שמא מחייב. אפשר שלא היו מבקשים כלל, אבל מכיון שהם נקראים ארציים הלא מחויבים הם לבקש להם ארץ. בדקו בכל ארבע פינות-העולם – ולא מצאו. בדקו בסביבות ארץ-ישראל – ומצאו את מיסופוטאַמיה, כלומר את ארם-נהרים העתיקה, הידועה לנו מכתבי-הקודש.

וגם בזה אין לי תרעומות עליהם. אדרבא, ארץ זו היא במקצת גם חביבה עלי מפני הזכרונות ההיסטוריים הקשורים בה. אף-על-פי שהאנשים ההיסטוריים, שהופיעו ראשונה ב“טיריטוריה” זו, תרח ולבן, אינם סימפתיים ביותר.על-אודות תרח כמעט שאין אנו יודעים כלום, אבל ממהלך הכתובים נראה, שלא היה אדם חשוב ביותר. על-אודותיו יסופר, שביתו היה מלא אלילים שונים והוא היה עובד את כולם ביחד; ואדם שהוא מסוגל לעבוד כמה וכמה עבודות-זרות בפעם אחת אינו מן הסימפתיים ביותר. אבל בכל “תרחותו” – הלא היה אבי אברהם ו“ברא מזכה אבא”. מי שיש לו בן כאברהם, אפילו אם הוא בעצמו “תרח”, מוחלים לו הרבה. בודאי סבל תרח לא מעט מבנו זה ובודאי היתה לו עגמת-נפש הרבה מהנהגתו המוזרה של אברהם. אני משער את הרעש, שהיה באור-כשדים כשנודע בעיר ה“סקאַנדאַל” המפורסם, כי “אברהמ’לע”, הבן-היקיר של-תרח, שבר את האלילים. הכל רמזו עליו באצבעותיהם: בנו של תרח יצא לתרבות רעה! בנו של תרח כופר בעיקר! בנו של תרח מהרס, מחבל… יתלה, יירה, יסקל!… ותהום כל העיר: בנו של תרח, בנו של תרח!… ותרח האומלל נשא את כאבו בלבו. כי מה יעשה אב זקן, עובד-אלילים נאמן, בעל-הבית הגון, בבנו שיצא לתרבות רעה ונתפקר? – ומי יודע? – אולי זוהי אחת מן הסבות, שלעת זקנתו הוכרח תרח לעזוב את עיר מולדתו עם אליליה, שכל-כך היו קרובים לו וחביבים עליו, ולנוע אל ארץ אחרת – ובשביל זה בלבד כדאי הוא שנסלח לו את “תרחותו”. ולבן – כבר אמרתי במקום אחר: שגם הריפוטאַציה שלו בתור רמאי “נפוחה” היא. באמת היה בעל-בית הגון וחשוב בעירו, וכשעשה משתה לחתונת בתו הזמין את כל אנשי-העיר והם באו לכבדו, ומה שרמה את יעקב – בחור-הישיבה, ששמש בבית-מדרשו של שם ועבר – ונתן לו את בתו הבכירה ורכת-העינים תחת הצעירה היפיפיה – אינו מוכיח עדיין כלום. כי מי לא היה עושה כך? – חייך, שאפילו הרב דמתא לא היה טוב ממנו.ואחר-כך, אחרי החתונה, רצה לבן לרמות מעט את יעקב בנדוניא: הבטיח לו לפני החתונה הררי-זהב, מזונות על שולחנו ועקודים, נקודים וברודים, וכסבור היה, שהבחור ה“תם” ירשה להונות את עצמו; ואולם הבחור ה“תם”, ככל בחורי הישיבה שנכנסים למסחר, נמצא מוכשר לאותו דבר: “ראש-הגמרא” הבין מיד את העסק ולא נתפס בערמומיתו של חותנו. אפשר שבלבו פנימה היה לבן שבע-נחת מחתנו זה, שיצא ממנו “איש באנשים” – מה שלא פלל: ב“ה הצליח ב”הבחור העני" שלו, ב“ה בנותיו אינן מתחרטות ויש להן במה להתפרנס; ואפשר שגם השתבח בעיר, לפני מכיריו, ב”המציאה", שהקרה ה' לפניו. אבל בניו הגדולים צרה עינם בגיסם, שבא בלא פרוטה לביתם ומשלהם עשה את כל החיל הזה ועתה הוא מתיחסן, מתפאר, מתגאה. והלכך הסיתו את לבן לשוב ולקחת ממנו את רכושו; ולבן נסה לרמות את יעקב, וכשלא עלה הדבר בידו גם-כן לא “יצא מכליו”: נראה, שכל הענין הזה היה רק “לפנים”, למראית-עין, כדי לצאת ידי חובתו נגד בניו הגדולים… ואם אולי היתה איזו עולה מצדו של לבן, גם-כן יש לסלוח לו, שהרי הוא אביה של רחל, חביבת ההיסטוריה שלנו…

כללו של דבר: אין לי תרעומות על ארם-נהרים, ובכל אופן חושב אני, שהפעם יתקיים הדבר בלא “רמאותו של לבן”… חושד אני את המתעסקים בדבר בפשטות משונה, בתמימות נפרזה, תמימות שמגיעה לידי ילדות… אבל ברמאות ובערמומית אין אני חושד אותם כלל.

ובפשטות ובתמימות אי-אפשר שלא “לחשוד” אותם. קורא אני דין-וחשבון מאסיפותיהם ומתפלא ומשתומם אני על הילדות, שיש באנשים הטובים האלה. הם מדברים על מיליונים, עשרות מיליונים מאות מיליונים כאילו היו מדברים על איזה דבר קטן ופחות שאינו כדאי לעמוד עליו הרבה. הם מפזרים מיליונים לכל צד בפזרנות משונה: צריך לחדש את ההשקאה (איריגאציה) העתיקה של אשור ובבל והדבר יעלה בשמונים מיליון – ומה בכך? יעקב שיף וחבריו יתנו! יהא צריך עוד בכמה עשרות מיליונים – גם אלה ימצאו ב"ה. יש להם רשימה שלמה של גבירים אדירים – ומיליונים אחדים בינם לבין יעקב שיף, למשל, או מילירדיר אחר מה הם? ממש “כלא נחשבו”.

והידיעה בדבר הצורך במיליונים והאפשרות להשיגם כל-כך בנקל נתפשטה בעתונים הז’רגוניים – וגרמה לי אי-נעימות. כי ה“פלונית” שלי, שתחיה, שזה כמה המירה את ה“צאינה וראינה” הישן בספורים שבעתונים הז’רגוניים, מכיון שנתפרסמה בשורה זו על-דבר המיליונים, אורו עיניה והתחילה ממש לתבוע בפה – פרוה (אדרת-שער) לימות החורף. וכל התנצליותי, שהתנצלתי בימים הרעים, בפרנסה המרה, בצוק-העתים, לא הועילו כלום. עד עתה, כל עוד שהיתה רואה אותי בחברת הציונים הקבצנים שלי, שכל היום הם מדברים על שקלים, על פרוטות, ושמחים כעל-הון כשעולה בידם להשיג נדבה של רובלים אחדים ואין קץ לאשרם כשעולה בידם להשיג “מאה שלמה” להקרן הלאומית, – היתה מבינה את ערך הכסף והיתה מסתפקת בפרוה הישנה שנתנו לה אבותיה נדוניה לימי-כלולותיה. פרוה זו, אמנם, כבר נתנוונה מרוב שנים ובמקומות אחדים כבר נקרחו ונשרו שערותיה, אבל אין בכך כלום, עוד אפשר להשתמש בה בקושי; וה“פלונית שלי” הבינה, שאין להוציא עכשיו עשרות רובלים לפרוה חדשה, כי סכום זה גדול הוא וצריך להסתפק לעת-עתה בפרוה הישנה. ואולם עכשיו, אחרי הבשורות החדשות, שנתה את דעתה לגמרי. אומללה, העושר הרב בלבל את מחה. היא באחת: מכיון שיש כסף כל-כך הרבה במשפחה אפשר להשיג וצריך להשיג כסף גם לפרוה חדשה. במקום שיש כל-כך הרבה מיליונים ימצאו עוד איזו מאות.

לך ודבר עם “יהודית פתיה” והסבר לה, שה“אוצרות” הללו הם רק בכתב, ואפילו לא בכתב אלא במחשבה, ולא במחשבה של בעלי האוצרות, אלא של איזו בעלי-מחות נלהבים, ושבכל המיליונים האלה לא תקנה אפילו כפתורים לפרוה… לך והסבר לה דבר זה! היא, כארצית נאמנה (המיליונים בלבלו את מחה והיא נעשתה ארצית נלהבת) מאמנת בכמו אלה.

והלא יש רבים כמותה.

למשל: סופרו של עתון אחד, שהיה, כנראה, גם ציר האסיפה ונכנס לפני ולפנים (האסיפה היתה ב“סודי-סודות”, סודות של יהודים, כמובן), אמר בפירוש: “על האמצעים לקולוניזאציה זו אין אנחנו מדברים כלל, המיליונים הדרושים ימצאו…”

ועד עתה לא ידעתי כלל, ש“אנחנו” כל-כך עשירים, שיש ממון כל-כך הרבה במשפחתנו. הארציים יגלו לנו את הסוד, שיש כסף לישראל, כסף רב. ומה שחשוב ביותר: האוצרות פתוחים, הרחב כיסך ומלאהו!

ובכן, הרי מדינה, הרי מיליונים לישובה – ומה לנו עוד?

Herz, was, wist du noch? –

כשאנכי לעצמי מתאר אני לי את דבר-המיליונים כך: יושבים להם ראשי העסקנים הארציים, יהודים מעולים, שרוצים באמת ובכל לבם בהתגשמות-רעיונם, יושבים הם להם אל שולחן הכתיבה, מפת ארם-נהרים פרושה לפניהם וחשבונותיו של ווילקוקס בידיהם, חושבים וסופרים ומעלים ספרות ומספרים – ורואים, שהתגשמות הרעיון יעלה לסכום עצום מאד. והכסף מאין ימצא? – והנה יעקב שיף (הוי, יעקב שיף!) הבטיח, שבאם יצליח הדבר יתן מיליון – כתבו את המיליון הזה! – רותשילד הלונדוני מלמל בשפתיו, שיתן גם הוא – כתבו גם אותו שני מיליונים! – ששון מבומבי רמז גם הוא, שבאם יחסר איזה סכום יטול גם הוא חלק – כתבו גם אותו מיליון! – ומי עוד? – ונזכר האחד, שבפאריז יש בנקיר עברי עשיר – בודאי יתן גם הוא – כתבו גם אותו! נזכר השני, שבאנטווירפן גם-כן יש מיליוניר יהודי ומסתמא “גם הוא לא יהיה חזיר” ויתן – סופר, העלה בחשבון גם אותו! – וכך מעבירים טובי הארציים בזכרונם את כל עשירי ישראל, כל אחד באשר הוא, ומביאים אותם בחשבון. עורכים את התקציב של “ההוצאות וההכנסות” ומעבירים קו – והנה השורה האחרונה עולה יפה. התקציב ערוך ומסודר: כך וכך הוצאות ולעומתן כך וכך הכנסות. נמצא שהחשבון עולה יפה: ההוצאות מתאימות אל ההכנסות, – “מה שצריך היה להוכיח”…

ועל סמך של חשבונות כאלה “עושים היסטוריה”…

ואין אני יודע על מה להתפלא יותר: אם על תמימותם של האנשים האלה, המגיעה עד לילדות, שכך ה“היסטוריה נעשית” – ההיסטוריה של עם עתיק וגדול – או על אמונתם הנפרזה בנדבת-לבם של “אדירינו” ובחבתם היתרה לתחית עמנו, – אמונה, שהיא מגיעה עד לידי… שטות. אנו רואים מיד, שיש לנו כאן עסק ב"ה עם יהודים אמתיים, יהודים כדבעי, מאמינים בני מאמינים, מאמינים בכל הבטחת-הבל של איזה עשיר מפורסם, ויהודים האוהבים לדבר לשם הדבור עצמו וכדי “לעשות רעש”. ידעו נא הגויים, שאנו אומרים להושיב את מסופוטאמיה. ידעו ויתפקעו!

ובאמת אומר לכם, חביבי, שגם הארציים שלנו זקוקים הם לנרתיק. אם יתכנסו מעט לנרתיקם ויעשו בחשאי מה שהתחילו לעשות, כלומר, יעסקו בסדור האמיגראציה לגאלוויסטון, אפשר שישיגו איזה דבר ויצליחו במעשה הזה, שכמובן אין לו שום יחס אל “מדינת-היהודים” ואין לו צורך בתנועה שלמה. אבל אם יצאו מנרתיקם זה ו“יופיעו” על אפקה של ארם-נהרים עם כל תכניותיהם, “מיליוניהם” הדמיוניים וגוזמאותיהם המשונות, יעוררו צחוק קל מצד אחד ותרעומת וקטרוג על עצמם ועל הציוניים כאחד מצד שני, ובידם לא יעלה כלום.

ול“חכמה” גדולה היה נחשב להם, איפוא, אילו היו מסתתרים מעט בנרתיקם…

ולא רק הם, אלא גם אנחנו, הציוניים, צריכים ל“חכמה” זו: למעט בדברים, בפראזות, ברעש ובשאון, ולהרבות במעשים בחשאי, בחשאי…

חסד גדול היו עושים בזה עם הציוניות משאת-נפשם…

וחסד גדול היה עושה גם הקדוש-ברוך-הוא עם בריותיו אילו היה מכניס גם הוא את חמתו לנרתיקה, כי השפיעה עלינו בימים האחרונים רוב טובה, שקשה עלינו לקבלה.

הוי, נמוגים אנחנו מרוב טובה, מרוב דברים, מרוב הבטחות.

נמוגים אנחנו, נמוגים!