מעשׂה בּנטביטש / משה בילינסון

הטלגרמה מלוֹנדוֹן שסיפּרה על שאלת וֶג’ווּד (“מדוּע לא ישוּב נוֹרמן בּנטביטש למשׂרתוֹ הארצישׂראלית?”) ועל תשוּבת תוֹמַס (“נימוּקים לאוּמיים וגזעיים מפריעים”), הפליאה אמנם בּזרוּתה, אוּלם עוֹד רבּה היה הסתוּם בּה. על כּן לא עמד הציבּוּר העברי מיד על כּל מלוֹא תכנה. רק עם הידיעוֹת הנוֹספוֹת שבּאוּ בּעתוֹנוּת נתגלתה התמוּנה, מה מוּשפל הוּא המעמד הפּוֹליטי שאנוּ נתוּנים בּוֹ.

בּנטביטש שירת את ממשלת אנגליה – קוֹדם בּמצרים ואחר כּך בארץ-ישׂראל – שלוֹש-עשׂרה שנה. הוּא מילא את תפקידוֹ לפי מיטב הכּרתו, בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא היה נוֹשׂא להתקפוֹת קשוֹת מצד המנהיגים הערבים שהפכוּ אוֹתוֹ למפלצת ועל ידי כּך גם איפשרוּ שתימצא יד מזוּינת להתנקש בּחייו. ואוּלם גם התוֹקפים האלה – והן אנוּ מכּירים היטב את כּוֹח דמיוֹנם ואת אהבתם לאמת – לא יכלוּ להאשים אוֹתוֹ בּשוּם מעשה שהוּא, אשר על יסוֹדוֹ אפשר יהיה לטעוֹן, כּי סילף את האמת, עיות את הדין, גרם נזק לציבּוּר הערבי. ואכן, הם גם לא הסתירוּ כּלל, כּי אין הם תוֹקפים את בּנטביטש בּגלל מעשיו, כּי אם בּגלל חטאוֹ האחד – שהוּא יהוּדי.

בּבחינה אחת עמד בּודאי בּנסיוֹן: רעיוֹן עזיבת הארץ או עזיבת משרתוֹ לא עלה על לבּוֹ, אוֹ על כּל פּנים לא גבר בּוֹ. הוּא הגן על זכוּתוֹ, זכוּת היהוּדי לשרת את הארץ בּצוּרה הנראית לוֹ למתאימה. עמד כּחייל על משמרתוֹ. יתר על כּן; לחם על המשמר הזה – והן בּדרך כּלל, לפי כּל הסימנים, אין הוּא לוֹחם מטבעוֹ. ממשׂרתוֹ לא התפטר וגם ההצעוֹת שהציעה לוֹ הממשלה – משׂרוֹת העוֹלוֹת, מבּחינה חמרית וּמבּחינת סיכּוּיי הקַריֶרה, על משׂרתוֹ בּארץ – לא פּיתוּ אוֹתוֹ. הוּא דחה כּל פּיצוּי. רק אפשרוּת אחת השאיר לממשלה – לפטרוֹ.

והממשלה לא התבּיישה לעשׂוֹת זאת. פּיטרה עוֹבד מסוּר ונאמן לה, על לא עוול בּכפּו פּיטרה אוֹתוֹ אך ורק משוּם שיהוּדי הוּא וּמשוּם כּך הוּא נוֹשׂא להתקפוֹת, שהממשלה עצמה אינה יכוֹלה לבלי לראוֹתן כּהתקפוֹת אויליות וּזדוֹניוֹת. אמנם היוּ מקרים שגם היהוּדים התקיפו פּקידים בּוֹדדים ודרשוּ את התפּטרוּתם. קרה גם מקרה כּשהממשלה נשמעה – אמנם כּעבוֹר זמן רב – לדרישה הזאת: הוּא המקרה של לוּק. ואוּלם נגד לוּק השמענוּ שוּרה של האשמוֹת קוֹנקרטיוֹת, מסוּימוֹת וּכבדוֹת מאד, שבּחלקן גם קיבּלו את אישוּרה של ועדת-חקירה ממשלתית.

פּירוּשם של פּיטוּרי בּנטביטש הוּא: אסוּר ליהוּדי לכהן בּמשרה גבוֹהה בּארץ המוֹלדת של העם העברי, המצוּוָה, בּתוֹקף פּסק-דין בּין-לאוּמי, לכלוֹל בּתוֹכה את הבּית הלאוּמי לעם העברי. על הממשלה, אשר עליה הוּטל לסייע להקמת הבּית הלאוּמי הזה, לעליה היהוּדית, להתישבוּת היהוּדית, על הממשלה המנהלת את הארץ בּתוֹקף התחַיבוּיוֹתיה הציוֹניוֹת, על הממשלה הזאת שׂוּמה להיוֹת “יוּדֶנרַיין” – על כּל פּנים בּשכבוֹתיה העליוֹנוֹת. פּירוש זה של פּיטוּרי בּנטביטש – ואין להם פּירוּש אחר – סתירה בּוֹ לעצם המוּשג של הבּית הלאוּמי; ניגוּד צוֹרב בּוֹ להתחַיבוּיוֹת בּריטניה; עלבּוֹן שדוּגמתוֹ עלינוּ לחפּשׂ בּארצוֹת הרדיפה והאנטישמיוּת הפּראית. מלבד זאת: פּיטוּרים אלה אוֹמרים בּרוּרוֹת למנהיגים הערבים, שאם גם דרישתם תהא ידוּעה וּמפוּרסמת לַכּל כּבלתי צוֹדקת וּכאוילית, ואם גם תכלוֹל בּתוֹכה סילוּף המנדט ועלבּוֹן ליהוּדים, בּכל זאת, עתידה היא להתקבּל על-ידי הממשלה, אם רק יחזרוּ עליה בּתוֹקף הדרוּש וּבהתמדה הדרוּשה. כּלוֹמר: פּיטוּרים אלה הנם עדוּת לחוּלשת הממשלה לעוּמת הצעקנוּת של קוֹמץ מנהיגים ערבים. פּיטוּרים אלה הנם שיעוּר לקוֹמץ זה, למען ידע כּיצד עליו להתנהג, כּדי להשׂיג את חפצוֹ, ולוּ גם הזדוֹני בּיוֹתר. פּעם נוֹספת נוּצחה בּריטניה על ידי קוֹמץ ערבי פּרוּע.

את היסוֹדוֹת האלה של הפּוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל ידענוּ מזמן. נפגשנוּ בּהם לעתים קרוֹבוֹת, וּבשנתים האחרוֹנוֹת בּיחוּד. אלא כּל פּעם היה צוֹרך בּ“חשדנוּת” מיוּחדת כּדי לגלוֹתם. “הנימוּקים הלאוּמיים והגזעיים”, אשר הפריעוּ לשיבתוֹ של בּנטביטש ארצה, אינם זקוּקים עוֹד לשוּם ניתוּח, ואף התמימים בּיוֹתר יבינוּ אוֹתם, ויחוּשוּ מה היה בּשבילנוּ “משטר פּספילד”, מה היתה תפיסתוֹ, כּוָנתוֹ ודרכּוֹ.

העוּבדה, שהאחראי החדש למשׂרד המוֹשבוֹת לא מצא לנחוּץ לאפשר את שינוּי החלטת פּספילד, עלוּלה לעוֹרר חששוֹת, אם אמנם נסתיים המשטר עם התפטרוּת נוֹשׂאוֹ.

ג' חשון תרצ"ב (14.10.1931)