רקע
משה בילינסון
תכנית הפּיתוּח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הבּיקוֹרת על תכנית הפּיתוּח, שנשמעה בּימים האלה בּחוּגי הערבים, מאַלפת מאד. היא מבוּססת קוֹדם כּל על העקרוֹנוֹת הפּוֹליטיים של “אי־השתתפוּת” הערבים בּפעוּלוֹת הממשלה, כּל עוֹד קיימוֹת תעוּדוֹת־יסוֹד על מעמדה המיוּחד של ארץ־ישׂראל, שהערבים מסרבים להסכּים להן (הצהרת בּלפוּר, המנדט). אם כּי ידוּע מהוּ הערך המעשׂי של אי־השתתפוּת זוֹ, בּכל זאת מוּבנת היא הבּיקוֹרת הזאת. אחרי כן בּא הפּחד, פּן יגרוֹם פּיתוּח הקרקע ושכלוּל המשק הערבי לפינוּי אדמוֹת בּשביל יהוּדים. מוּטב שהארץ תישאר דלה ועניה, וּבלבד שהיהוּדים לא יוּכלוּ להיכּנס לתוֹכה. יש לפקפּק עד כּמה בּיקוֹרת זאת תהיה מוּבנת מחוּץ לחוּגי השוֹביניסטים הקיצוֹניים. מעבר מזה:

אדמה שיש אפשרוּת להכשירה למען תפרנס בּיתר כּבוֹד את היוֹשבים עליה ותקלוֹט מספּר נוֹסף של אנשים חדשים; וּמעבר מזה: עוֹני והתנַונוּת של המוֹני העם העברי בּנכר, הצמאים לאדמת ארץ־ישׂראל ואַיִן, משוּם שלערבים ישנם שטחי־קרקע מיוּתרים והם אינם רוֹצים לשכללם. ספק אם העוֹלם של ימינוּ, שהמלחמה על חלקת אדמה הוֹלכת וּמתחַדדת בּוֹ, יסכּים לתפיסה אַבּסוּרדית ועלוּבה זוֹ. ואוּלם בּכל זאת גם הבּיקוֹרת הזאת נכנסת למסגרת הלאוּמיוּת הקיצוֹנית.

והערבים אינם מסתפּקים בּנימוּקים עקרוֹניים אלה. נדמה, כּאילוּ קשה להחזיק את האמת שבוּיה בּתוֹך תפיסה “פּרינציפּיוֹנית” והיא פּוֹרצת את הגבוּלוֹת של “הלאוּמיוּת הטהוֹרה”. “אל ג’אמעה” מוֹסיף נימוּקים אחרים לדחיית תכנית הפּיתוּח: “סידוּר המנוּשלים אינוֹ מניח את הדעת, כּי הלא בּרוּר, שרוּבּם אוֹ כּוּלם הסתדרוּ בּינתים”. הכיצד? כּל הדקלוּם ההוּא בּועדת שאוּ, כּל התלוּנה המרה ההיא בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן וּבהוֹדוּ, בּאזני אנשי הממשלה ואנשי הצדק, כּל הצעקה העזה על העוֹשק הציוֹני, שפּקידי משׂרד המוֹשבוֹת, וּשליחי הקוֹמאינטרן וגם מישהוּ מבּין הציוֹנים התרשמוּ כּה קשוֹת מהם — מדוּמים היוּ? “המנוּשלים”, זה הסיוּט הציוֹני בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת, זאת ההצדקה הסוֹציאלית הנשׂגבה להריגת הזקנים וּלחילוּל כּבוֹד נשים — אינם ? הנשק, אשר בּוֹ לחמוּ בּנוּ וּבעזרתוֹ בּיישוּ את פּנינוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ — נשק־נייר היה ונעלם מתוֹך המגע הראשוֹן בּמציאוּת? דעה זאת — על אפסוּת ה“פּרוֹבּלימה” של מנוּשלים — הוּבּעה כבר, לאחר פּרסוּם תכנית הפּיתוּח, על דפּי “אל כּרמל”, ואוּלם העתוֹן הזה ידוּע בּאפּקוֹרסוּתוֹ ועל כּן לא היה לעדוּתוֹ אוֹתוֹ המשקל, שיש להוֹדאת בּעל דין — לדברי “אל ג’אמעה” עצמוֹ — הוּא, שאנשיו אירגנוּ את כּל הבּימוּי ההוּא!

ועוֹד נימוּק אחד ישנוֹ לעתוֹן המוּפתי לדחיית התכנית, והנימוּק הזה מגלה בּמילוּאוֹ את קלסתר־פּניהם של לוֹחמי השחרוּר הערבי: “ההלוָאוֹת לא תוֹעלנה לפלחים, אלא תהיינה להם למעמסה חדשה”. לפי נוּסח המוּפתי, צריכה רק דרך אחת להיוֹת פּתוּחה בּפני הפּלח — להתרפּס לפני המַלוים־בּריבית הערבים שירחמוּ עליו ויתנוּ לוֹ הלוָאוֹת, בּריבּית של 150־100%.

גם בּהזדמנוּת זוֹ של פּרסוּם תכנית הפּיתוּח מסבּיר וּמבאר “ניר איסט” את תפיסתוֹ את השאלה הארצישׂראלית: אין בּארץ ערבים ואין יהוּדים, ישנם רק אזרחים. אסוּר לשלטוֹן, כּשהוּא ניגש לפתוֹר פּרוֹבּלימה מסוּימת — בּמקרה דידן פּרוֹבּלימה קרקעית — לזכּוֹר מי לפניו: יהוּדי אוֹ ערבי. “הארץ בּכללה”, היא צריכה להיוֹת נר לרגלי הממשלה וּלכל עוֹבדיה.

תפיסה אידיאליסטית מאין כּמוֹה. תפיסה שהצדק עצמוֹ נוֹהג לדגוֹל בּה. אלא מה? התפיסה הזאת עוֹמדת בּניגוּד גמוּר למנדט הארצישׂראלי, לשאיפה הציוֹנית ולמציאוּת הארץ. המנדט הטיל על ממשלת הארץ תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים מסוּימים. חוֹבת הממשלה לפי רוּח המנדט וגם לפי תכנוֹ המפוֹרש, איננה כּלל לסדר את אוֹכלוֹסי הארץ, ללא הפלַיה בּין לאוֹם ודת. החוֹבה היא — לשנוֹת את פּני הארץ, למען יקוּם בּתוֹכה דבר שעדיין איננוּ בּמציאוּת, הלא הוּא הבּית הלאוּמי לעם העברי. השאיפה הציוֹנית איננה לשפּר את חיי היהוּדים הנמצאים בארץ, אלא להעלוֹת לארץ את המוֹני העם העברי. והמציאוּת בּארץ היא, כּי מנהיגיה הערבים לוֹחמים נגד זכוּת היהוּדים לעלוֹת לארץ וּלהתישב בּה. התפיסה ההיא, הטוֹבה אוּלי לגבּי ארץ “עוֹמדת”, סטַטית, קללה בּה לגבּי ארץ “דינַמית”, שעליה לשנוֹת את פּניה כּדי שתוּכל למלא את תפקידיה. מה הן התוֹצאוֹת המעשׂיוֹת של התפיסה הזאת? שלוֹשת רבעי מיליוֹן ערבים וּמאה ושבעים אלף יהוּדים — חַלקוּ נא בּיניכם את הארץ ותשבוּ בּה בּשלוֹם וּמתוֹך הבנה הדדית. וזאת אוֹמרת: כּפירה בּנפש התנוּעה הציוֹנית וּכפירה בּמנדט.

יהוּדי פּוֹלין וגרמניה, רוֹמניה והוּנגריה היוּ אוֹמרים תמיד: אין אנוּ רוֹצים אלא שלא יעשׂוּ הפלַיה כּל שהיא בּינינוּ וּבין אזרחי הארץ האחרים; אנוּ דוֹרשים שהממשלה, כּשהיא בּאה לפתוֹר פּרוֹבּלימה ידוּעה, תשכּח מי לפניה, יהוּדי אוֹ לא יהוּדי, ותדאג אך ל“ארץ בּכללה”. אלא שישנוֹ הבדל בּין יעוּד היהוּדים בּרוֹמניה וּבין יעוּד העם העברי בּארץ־ישׂראל. כּל עוֹד הממשלה ועוֹבדיה לא יבינוּ את ההבדל הזה — קשה יהיה לנוּ למצוֹא אתה שׂפה משוּתפת.


י' אלול תרצ"א (23.8.1931)

המלצות קוראים
תגיות