עבר ועתיד / אחד העם

פלוסוף גדול שלא בידיעתו היה ‘אדם הראשון’ בשעה שבטא לראשונה את המלה ‘אני’. שהרי כמה יגיעות יגעו הפלוסופים הבאים אחריו, כמה ‘הררים התלויים בשׂערה’ בראו בהבל פיהם, הכל בשביל לבאר את המלה הקטנה הזאת, ועדיין לא הגיעו להבינה ולבררה כל צרכה. מי הוא ‘אני’? שאלה זו נשאלת וחוזרת ונשאלת בכל דור ומוצאה לה תשובה אחרת בכל דור, לפי מצב החכמה והפלוסופיא בקרבו. ככה האמינו הפלוסופים בדור העבר, שמציאות ה’אני' בתור עצם שלם ויסודי היא אמת גלויה ומורגשת לכּל ואינה צריכה לראיה, בעוד שפלוסופי דורנו ידברו על דבר ‘התחלקות האני’, על דבר ‘אני כפול’, וכדומה.

אבל, מבלי לרדת עם הפלוסופים לעמקי תהום המיטאפיסיקא, אפשר לאמר בלשון בני אדם, כי ה’אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחבּוּר זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת, כשאדם אומר ‘אני’, הרי אינו מכַון לבו לשׂערות ראשו וצפרניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו ‘בשׂר ודם’, הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושׂה מכולם יחד בריה אחת שלמה, אוֹרגַנית.

הבריה הרוחנית הזאת הולכת וגדלה ומתפתחת ביחד עם האדם הגשמי, החיצוני, אלא שדרך גידולה הוא בסדר מהופּך: מן העתיד אל העבר. ‘כשאדם נער – אמרו הקדמונים על שלמה המלך – אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלוֹת, הזקין אומר דברי הבלים’. וכך היא המדה באמת. ה’אני' של הנער עני הוא בזכרונות העבר ועשיר בתקוות וחפצים לעתיד, הממלאים את נפשו ומניעים את דמיונו ל’דברי זמר' ואת כוחותיו לפעולה, בלי מעצור וגבול. הגדיל והגיע לימי העמידה, וכבר העשיר בנסיונות וזכרונות העבר ועם זה עוד כוחו רב גם לחפוץ ולהשתדל בהשׂגת חפציו לעתיד, אז נמצא שווּי־ערך בין שני חלקי ה’אני' שלו: העתיד יעורר בו תנועת הרצון, והעבר יגביל את התנועה הזאת ויתוה לה את דרכה, ואז הוא אומר ‘דברי משלוֹת’, עושׁה לו ‘כללים’ בשביל העתיד על יסוד העבר. וכשהזקין וכוח אין לו עוד לעבוד בשביל העתיד, יתרוקן ה’אני' שלו בעל כרחו מכל חפץ ותקוה, ולא נשאר לו כי אם לצלול בתהום העבר, להצטמצם בנתוּח אותם הרשמים והזכרונות שרכש לו בימי חייו, וסוף סוף, אם חכם הוא כשלמה, ‘אומר דברי הבלים’ ומתנחם.

אבל לא כל הזקנים חכמים הם כשלמה. להמון בני האדם יחסר הכוח והכשרון להתנחם ב’הבל הבלים' ולמוּת במנוחה. ובצר לה, תקרא אז הזִקנה את האמונה לעזרה, והיא תשיב לה’אני' את ה’עתיד' אשר יחסר לו, עתיד מתאים לתכוּנת הזקנה, שאינו דורש לא כוח ולא פעולה, אלא נותן הכל מוכן ומזומן. וגם את העתיד הזה, אע“פ שאינו מיוסד על נסיון החיים, יקבל ה’אני' אל קרבּו ויחברהו בקשר אמיץ עם העבר והיו יחד לעצם אחד שלם: כל מה שחסר בעבר ישלים העתיד וכל אשר תגדל מרירוּת העבר כן יגדל מתק העתיד לעומתו; באופן, שלא רק התּאוה, אלא אף הקנאה גובה חוב העבר מן העתיד, ולא נתקררה דעת ‘העניים’ עד שאמרו, כי להם לבדם נתּנו השמים והעשירים, אין להם חלק לעוה”ב.

גם ה’אני' הלאומי של עם ועם היה לנושא חקירות דקות וסברות עמוקות. אבל גם פה הגיעו פלוסופים אחדים (י"ס מיל וּרנן) לידי הכרה, שבעיקרו ויסודו אין המושׂג הזה אלא תערוֹבת עבר ועתיד: זכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם.

וכמו באדם הפרטי, נמצא גם בעמים שלש מדרגות, בנוגע לערך שני אלו היסודות זה לזה בתערובת ה’אני‘. גם לעם יש ילדוּת, ימי ‘שיר השירים’, שבהם ישׂא עיניו ביחוד אל העתיד, וחפציו ותקוותיו יוצאים דחופים ומבוהלים בדבּוּר ובמעשׂה ולא ידעו גבול ושיטה ומדה נכונה, באין לו נסיונות וזכרונות מושׂכלים מן העבר, אשר יהיו לו לקַו ולמשקלת; אדרבא, גם מעט החומר שנשאר לו לנחלה מן העבר מקבל צורה ‘שירית’, לפי נטות רוח העם בחפציו לעתיד. אבל מעט מעט ילַמדוהו מקרי החיים להביט בעינים פקוחות לאחור, לדעת את עצמו ותכוּנותיו ותנאי קיומו על פי נסיונות העבר, ואז יהיה לעם חכם ונבון, היודע ‘מאין בא ולאן הוא הולך’, והעבר והעתיד יתמזגו אז בקרב ‘האני’ שלו בערך נכון ובאופן נאות לאשרו והתפתחותו. ימים טובים כאלה יארכו פחות או יותר, ואחריהם יבואו גם לעם ימי זקנה, בזמנם, ולפעמים גם קודם זמנם. וכשרואה שכוחותיו הולכים ודלים ואין ביכלתו עוד להוציא חפציו אל הפועל, יחדל גם לחפוץ ויתכּוץ כולו בזכרונות העבר. ועת־הירידה הזאת (עדים היוָנים), עת־הזהב היא לחוקרי קדמוניות, למאספי מגלות בלות וספרים עתיקים ולמבקריהם ומפרשיהם ומפרשי־מפרשיהם, עד שלבסוף מגיעים בני העם לאט לאט ל’חכמת שלמה’, אומרים ‘הבל הבלים’ ונשמטים אחד אחד.

אבל גם פה יש לפעמים אשר, למרות כל אותות הזקנה ורפיון הכוח החיצוניים, עוד רגש ‘האני’ חזק בקרב העם פנימה, ולא יאבה ולא יוכל לקבּל עליו גזר דינה של ההיסטוריא ולהסתפק בהמתקת רגעיו האחרונים על ידי זכרונות נעימים: עתיד דרוש לו, חפץ חיים הוא ויהי מה! – ואז תבוא גם פה האמונה על כנפי הדמיון ותתן לו את בקשתו בלי עמל ויגיעה וביד רחבה, הכל לפי מרירוּת העבר: ‘לפום צערא אגרא’. ובמצב הזה יש הבדל גדול בין איש ועם. האיש ההולך למוּת – מוֹת ימוּת, וכל תקוותיו לעתיד אינן יכולות לפדותו מיד שאוֹל; אבל העם, שפתיל חייו רוחני הוא וחוקי הפיסיאולוגיא לא ישׂימו קצבה לשנותיו וקץ לכוחותיו, הוא, אם צלחה לו להביא אל תוך ‘האני’ שלו את יסוֹד העתיד, ואפילו רק בתמונת תקוה דמיונית בלבד, הרי מצא לו בזה סם חיים, מזון רוחני נאות לטבעו, אשר יחיהו ויקימהו לאורך ימים, למרות כל חלי וכל מַדוה. ומכיון שחי הוא, אין עוד מן הנמנעות, שבזמן מן הזמנים יביאוהו מקרים שונים לחיות ולהחליף כוח בתוך עמים בריאים וחזקים, וחלב העמים האלה אשר ינק יתהפך בקרבו לדם בריא, דם עלומים, ובהרגישו בנפשו כוחות חדשים, ישוב להרגיש גם חפצים חדשים, אשר יעוררוהו לעבוד בעד העתיד בפועל, ביגיעת בשׂר ורוח.

כידוע, נכתבו או נערכו הספרים ההיסטוריים שבכתבי הקודש בימי גָלוּת בבל. זקן היה ישׂראל באותו זמן, אפיסת הכוחות הגיעה למדרגה כזו, שכּל בני העם הרגישוה וידעוה וקראו במר נפשם: ‘יבשו עצמותינו ואבדה תקוָתנו נגזרנו לנו’. ועל כן עמדו לו אז חכמים שנסו להציל את ה’אני' הלאומי על ידי חזוּק חלק העבר שבּו. אם היו משׂיגים מטרתם על ידי אמצעי זה לבדו – ספק גדול הוא. אבל, לאשרו, לא שאל העם פתרון שאלת קיומו לחכמה, כי אם לנבואה, והיא, הנבואה, היטיבה למצוא את הפתרון המבוקש: שבה והחיתה את העתיד ועשׂתה ככה את ה’אני' שלם. העתיד הנבואי הזה היה מתּחלה עתיד קרוב, ורק אחרי כן, כשנבנה הבית השני וההבטחות הגדולות לא באו, נדחה העתיד ממילא מדור לדור, הלאה והלאה, עד החורבן ואחר החורבן, לפעמים התחזק יותר מדי ולפעמים ירד מעלות רבות אחורנית, הכל לפי מצב הדור ומדת צרותיו; אך בכל הדורות, עד קרוב לזמננו, לא חדל מלהיות חלק נכבד ועיקרי של ה’אני' הלאומי. והוא שעמד לאבותינו לחיות ולהתקים, עם כל רפיון כוחם ועוּלם הקשה, בעוד שעמים אחרים עם עבר יותר בהיר – אבדו ואינם.

רגילים אנו אמנם להאמין, שלא נתקימו ישׂראל אלא בזכות התורה. אבל קדמונינו, שמסרו לנו את התורה, הודו ולא כחדו, שגם התורה עצמה נתקימה בידנו רק בשביל העתיד, ואלמלא הוא, לא היה כל יסוד נכון לשמירתה: ‘אע"פ שאני מַגלה אתכם מן הארץ היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים’ (ספרי, עקב). השקפה זו על התורה הביאה אותם לטרוח ולחבּר מסכתות שלמות על דבר פרטי דיני זבחים ומנחות ומלבושי הכהנים ועבודתם וכו', לא מאהבה רבה לחקרי קדמוניות, שלא היתה בם, אלא מפני שהיו מאמינים בלב שלם, שעתידים כל אלה להתחדש ולשוב להיות לשאלות של חיים, ובאין יכולת בידם להיות ‘מצוינים’ במצוות אלו בפועל, השתדלו לפחות להשתלם בידיעתן, ‘שכשהם חוזרים לא יהיו להם חדשים’. והמסכתות הללו, שעסקו בהן אחרי כן בחורי ישׂראל דור אחר דור, הועילו הרבה להשריש את התקוה לעתיד עמוק עמוק בלב העם, בהרגילן את לומדיהן להביט על העתיד המקוּוה כעל דבר ממשי, שראוי להכּוֹן אליו ולאבּד זמן בשאלות המתיחסות אליו, וככה עזרו ‘המצוות התלויות בארץ’ לקיוּם האומה אולי יותר מאותן שנוהגות גם בחוץ לארץ.

עוד בסוף האלף החמישי, יותר מאלף שנים אחר החורבן, לא נמנע גדול חכמי הגולה לשׂים לילות כימים, כדי לאסוף ולסדר את ‘ההלכות למשיחא’. הוא, בעל ‘אגרת תימן’, הבין היטב ערך ‘העתיד’ הזה לקיוּם העם, ועל כן נתן לו מקום גם בין עיקרי הדת, לא מפני שנעלמו ממנו, איש שכולו הגיון, אותן הטענות שטענו נגד זה אחר מותו תלמידי תלמידיו (כבעל העיקרים), אלא מפני שהוא הבין עם זה מה שלא הבינו המה: כי לא מפי ההגיון יחיה העם ויתקים, כי בלי תקוה לעתיד עתידה גם התורה שתשתכח עם כל עיקריה ההגיוניים, ולא האותות של ההיסטוריא ולא המופתים של האַסכוֹלסטיקא לא יצילוה, אותה ואת עמה, מכלָיה.

אם בבבל, כשהתחיל העם מעצמו, בסבּת אסונו הפתאומי, להתיאש מן העתיד, חתרו חכמים להציל מה שיכלו להציל מן ה’אני' הלאומי, והנביאים השלימו את מעשׂיהם והצילו את הכל, – הנה נראה בדורות האחרונים חזיון אחר, שלא היה כמוהו מיום גלוֹת ישׂראל: העם לא התיאש מן העתיד, אדרבא, לא מש מפיו כמקדם; אך בלבו שכחהו, מתּחלה – מקוֹצר רוח, ואחרי כן – מרוב טובה. ובאותה העת האחרונה, כשמצב העם הוטב הרבה והצליח ‘להחליף כוח בתוך עמים בריאים וחזקים’, ובכוחותיו החדשים היה יכול איפוא ‘לעבוד בעד העתיד בפועל’, ולא חסר לו כי אם לעורר את תקוָתו מתרדמתה, – בשעת הכושר הזאת, קמו חכמיו לגרש כלה את התקוה הנרדמה ולמחות זכרה גם מפי העם. ‘נירוַנא’ הוא האידיאל החדש, שחכמי ישׂראל מפיצים במחנה, תחת העתיד הלאומי. אבל גם את ‘נירוַנא’ אי אפשר להשׂיג בפסיעה אחת, כי אם בדרך ארוכה ואחר ‘גלגולים’ רבים, ומה יעשׂה העם בינתים? – לפיכך אנו מוצאים, כי באותה מדה שחלק העתיד הולך וחסר, בה במדה, באותו זמן ובאותו מקום ועל ידי אלה החכמים בעצמם, הולך ומתרחב חלק העבר של ה’אני' הלאומי. בין סדר התפלה החדש בלי זכר לעתיד ובין הספרוּת החדשה על תולדות העבר יש קשר ויחס פנימי, פסיכולוגי, אשר גם המחדשים האלו בעצמם לא ירגישו את כל תקפּוֹ: הזקנה, שאבּדוּ את תקוָתה לדעת, מבקשת תנחומים ותשלומים בעד אבדתה, והנה מראים לה באצבע על העבר, כדי שתשתעשע ותתגעגע, עד שסוף סוף תבוא לידי הכרה, כי עבר שאין עמו עתיד אינו צריך ל’אני' מיוחד שיהיה לו לנושׂא תמידי, כי אף אם ראוי הוא להתקיים בזכרון המין האנושי, אפשר לו להתקיים בפני עצמו, בלי שמירת בעליו הראשונים, ובשביל גאוה אריסטוקרטית בלבד – לאמר לכּל: ‘אבותי הצילו את רוֹמא’ – אין שוה לחיות ולסבול.

בעלי־העבר הללו, אע"פ שכוָנתם אינה רצויה, מעשׂיהם רצויים ומועילים גם לבעלי ה’אני' השלם: ירחיבו ה’חכמים' את העבר על חשבון העתיד ויבואו אחריהם ‘הנביאים’ ויחזקו את העתיד על יסוד העבר, ומשניהם יחד יתרחב ויתחזק ה’אני' הלאומי.

גרועה הרבה מזו היא על כן כתּה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריא של אלפי שנה, אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשׂות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, ה’אני' הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא, עם זכרונותיו ותקוותיו, וכי אם היה הוא יכול להתהפך ללא־הוא, היה מוצא זה כבר הרבה דרכים לפניו. יש אמנם עוד גם ‘אני’ אחר: ה’אני' הפרטי, הזמני, של כל איש ישׂראל בפני עצמו; וזה, כשקיומו בסכנה, יכול הוא בודאי לבקש לו מפלט בכל אופן ולמצוא מנוח בכל מקום, וכל המקים רבבות ‘אני’ כאלה, באיזה אופן ובאיזה מקום שיהיה, הרי הוא מביא תועלת זמנית גם לכלל העם, שהנפשות האלה הן חלקים ממנו. אבל ענין אחר הוא ה’אני' הלאומי, הנצחי של עם ישׂראל, והמאמינים שאפשר להוליך גם את זה בדרך שהם רוצים לילך אינם אלא טועים: דרכו כבר כבושה ומוגבּלת לפניו על ידי עצמוּתו, ועצמותו – יסודה מעבר וסופה לעתיד.

תרנ"א