(דוגמאות) 🔗
האמת אגיד לך, אדוני המו“ל, ולכם קוראים נכבדים, כי כבר קצה נפשי, נפשכם כמובן עוד יותר, בעולת- התמיד, שאני והסופרים מתנגדי מקריבים לפניכם זה כמה. אנכי הנני רואה שמץ של מעשי דון- קישוט גם במעשי גם במעשיהם, כי אם כל אדם מישראל יש לו ניצוץ מנשמתו הגדולה של האביר המהולל מלאמאנש, סופרי ישראל על - אחת כמה וכמה. ריח דון- קישוט נודף ממעשי ה' שלום – עליכם, האביר הזשארנורי, “אביר בלא פחד ותלונה”, במה שהשקיע את עצמו בעסק זה. הוא יבקש “דולציניה הטבוסית” בתואר הספרות הזאשרנונית, “הדולציניה”, שלא היתה ולא נבראה אלא משל היתה בפיות הסופרים המקבלים שכר… עם ריח של רוח הוא נלחם, “רועי צאן פשוטים” יחשוב ל”רוכבים אבירים", שכל דבריהם כגחלי- אש, צל ההרים יראה כהרים, וידמה כי עשה יעשה, יעבוד עבודה גדולה, בעת שבאמת רק דבר שחוק לצעצועים הוא כל הענין הזה. ולא טוב אולי גם אנכי ממנו… גם בהתנגדותי יש יותר מקורטוב של “האבירות בעלת הפנים העצובים”. האם באמת שמשון חדש הנני, כי אלחם עם הפלשתים האלה המדברים אלינו בשפת- פלשת? האם שוטר ספרותי אני, כי לקחתי עלי את העבודה הזאת לנטור כרמה? יכתבו מה שיכתבו – זשארגון, עברית, טורקית, בכל שבעים לשון, כל לרבות וואֶלאפיק ועספיראנטא. מה לי ולהם? – אין לך דבר שאין לו שעה ומקום. עתה השעה שעת זשארגון, ויכתבו זאשרגון, מחר והיתה שעה של שפה אחרת, ויכתבו בשפה אחרת. הסופרים בכלל וסופרינו בפרט אינם למעלה מהזמן ומן המוֹדה. “ואם כל, ואם כן, יפסיק הקורא אותי, הלא גם דבריך אתה למותר!” – אפשר ואפשר. ואנכי לא ארבה דברים. לא לבנות ולא לסתור, רק תשובה קצרה אשיב לה' “גם זו”, ואחר אחדל.
יש קוראים אשר אף אם תשנוו להם דבר, מאה פעמים ואחד, בכל זאת ישכחו מיד מה שקראו, ביחוד אלה הקוראים, שבאים הם לרשות הסופר מזוינים במשפט קדום. אחד מאלה הקוראים הוא, לפי הנראה, ה' “גם זו”, אשר, כנראה ממאמרו (“המליץ” גו' 119), אהבתו לזאשרגון קדמה לכל. כל דברי, שדברתי בענין זה, בעיניו מעיקרא מופרכים, ויחד את הסופרים שקדמו לו, יאשימני במה שאין בי. כמה פעמים אמרתי ושניתי ושלשתי, שאין בלבי טינא על השפה ההיא יען כי שפה בלולה היא. אינני איסטניס, אינני אציל, אינני אריסטוקראט. אינני, אינני, אינני. עברי אני ואיני חושש אם גם בני ובני- בני ידברו זאשרגון, אם אך עוד יתקיים עד העת ההיא. אינני אוהב את הלשון הזאת, לא אכבדה, אבל גם לא אבזה אותה, וכל עקרי טענותי הן כי הסופרים יבכרו אותה על העברית, עוד יותר, שהסבו את השוק מ“קרית ספר” ל“כפר- הרצענים”. להרצענים אין בזה כל תועלת, ושוק החדש להם למחסור,כי יחדלו הרצענים לתפור את מנעליהם וילכו לנוע על הפילוסופיא, וישארו הסופרים בלא מנעלים, והרצענים בלא לחם. ה' “גם זו” כמוני יבין את רוח ספרותנו החדשה ועל מה אדניה הטבעו ומה כתבו סופרינו במשך שלושים שנה האחרונות. כמוני ידע, שספרותנו החדשה היא ספרות של “הדור”… בחיים, בחיי המעשה, נראה באחינו את “סמל העצבת”, רק אנחות נשמע, רק דמעות נראה. ואם יתאספו יחד שנים שלושה יהודים, אאאפילו לשמחה של מצוה, מיד רגילה על לשונם “הגלות המרה”, “העתות הרעות”, וכדומה. קול שמחה, שששמחה פנימית של אדם בריא ושמח בחלקו, ופנים מאירות לא נראה ולא נשמע: וסופרינו, שהם בבחינה ראש ולב האומה, בהם מצומצמת כל העצבות של העם כולו… מי שהיה לו עסק עם מחברינו הוא ידע, כמה המה בעלי מרה- שחורה, שיכולים למרר גם את חיי האיש הדובר בם. אבל בספרותנו נראה ההפך: רק דברי שחוק, רק לצון נשמע. הזקנים יבזו את הצעירים, והצעירים ילעגו להזקנים, התורנים להמשכילים והמשכילים להתורנים, החסידים- להמתנגדים המתנגדים – להחסידים. והחכמים בעלי- המעשה, המלומדים שתעודתם מעידה עליהם כך וכך, הם ילעגו לכל העם…אין פה המקום לפתור את החידה ההיא, אבל האמת נתנה להאמר, כי רובה שלספרותנו היא ספרות שלילית, ספרות של לצון, ובזה כח סופרינו גדול. כמה הביאה הספרות היא תועלת או הפסד, קשה להגיד עתה. אבל כל עוד שנכתבו הדברים האלה בשפה שאך מבינים יקראוה, אין עוד בזה רע מוחלט, עכשיו שבאו סופרינו אלה עם צחקם, לצנותם ושלילתם למקום חדש, במקום שאין מכירין אותם, במקום שאין מבינים כלל וכלל בענינים כאלה, הנה רק הפסד יוכלו להביא ולא תועלת.אם טוב יעשו איפוא? – על זה אנו דנין!
אף אם כי כלל גדול בידינו שאין דנין על דברים שבפיליטון, אין מקשין עליו ולא למדין ממנו: אבל מכיון שזכה “יוחנן הסנדלר” שלי לעמוד במקום גדולים, לעזוב את המדור התחתון ולעלות לגבוה, במדור העליון, במקום הפובליקום היפה – מוכרחים אנו כרגע לדבר בו. לו ידעתי כי יעלה לגדולה כזו, הייתי מרחיצו בחמים, בכדי להסיר ממנו ריח הזפת והבורסקי, והייתי מלבישו בגדי- כבוד כיאות לחברה נכבדה, אבל לא דמיתי ולא עלתה על לבי כי כזה יעלה בגורלו: והרי “יוחנן” לפניכם, כמו שהוא יושב בחדר- מלאכתו על הסדן… עם הסינור והקורנס, הנה ריח הזפת והפילוסופיא נודף ממנו אחלי, קוראים נכבדים, כבדוהו ואהבוהו! הסכינו דרכיו: ימים יבואו והסנדלר הזה יחוה דעה, לא לבד בית- הכנסת אבל גם במ"ע. בספרות… הנה הוא הולך! הנה הוא בא!
הן יהיה מי שיהיה “יוחנן הסנדלר”, הכל מודים, ש“יוחנן האב”, סנדלר פשוט ומגושם, בעל “עין יעקב” ו“מנורת המאור”, היה טוב ויפה הרבה, הכל נשמתו" מ“יוחנן הבן”, סנדלר חדש מהחדשים, תופר- מנעלים עם אדנים גבוהים וחותמים ארוכים על- פי המוֹדה החדשה, וקורא ספרי זשארגון חדשים מקרוב באו. אם יאמר ה' “גם זו” כי שמ“ד וכל כת דיליה עם ספוריהם ורומניהם, עשו להבן מה שעשו, לא אתוכח עמו, אפשר, גם אנכי ידוע בד' חלקים “יעוונעיא”, ו”איזאבעלא" ימצא “יוחנן הבן” יותר הרבה נחת, מאשר בשישה סדרים “עין יעקב”: אבל מה יתנו לו המאספים החדשים תחת “יעוונעיא” ו“איזבעעלא”? ספריו של “בארן” הם רומנים פשוטים, שאין להם כל עסק אאצל אמונה בכלל ואמונת ישראל בפרט, שם אין חקירה ויאן פילוסופיא, שם בחור ובתולה, איש ואשה, בלא דרשה וחקירה… שם גבורים, שם אוהבים, שששם עולם, שם ש“י עולמות… בודאי טובה רבה לא יביאו ליוחנן גם ספרים כאלה, אבל גם לא ישחיתו יותר מדאי, כאשר ידמו הסופרים. יודע הוא יוחנן, שאלה הגבורים הנאהבים והנעימים, הבחור והעלמה, זרים המה לו צרפתים. ספרדים. ויתר בני- הנכר שדרכם בכך… והוא מביט עליהם לא לעשות כמעשיהם ולילך בדרכיהם… אלא כדי לבלות העת בספור נעים. והנה הסופרים החדשים הביאו ל”יוחנן" עוד הפעם בחור ובתולה, איש ואשה, אוהב ואוהבת, אלא שהוסיפו לו עוד חקירה עם פילוסופיא… כל זמן שקרא יוחנן ספרי שמ“ד וכת דיליה, ידע שרק למנוחה ולשעשועים הוא מבלה עתותיו, ידע שיש מבינים יותר גדולים ממנו, ידע שעם כל הרומניו וספוריו הוא “עם- הארץ”, שאין לו עסק בדרכי אמונה וחקירה, ידע שעם כל “אהבותיו הרבות”, הוא צריך לאכול מצה בפסח, ולבער חמץ בערב פסח, לשוב בתשובה ביום הכפורים, “ולקנות עליה” בראש השנה, ועוד ועוד. אבל עתה מאז שבאו אלה החדשים, בעלי תריסין בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי אגדה. אנשים ידועים והביאו לו תורתם וחכמתם, - עתה הוא, יוחנן, חכם בעיניו משבעה משיבי טעם, עתה הוא למדן בעיניו, חוקר ומבקר, עתה “הפקירותו יש לה שיטה”… ידבר על ה' ומשיחו, על שכר ועונש, ועוד ועוד… וגם אתם, קוראים נכבדים, אל תדברו עמו גבוהה- גבוהה, כי יש לו על מי להשען!… כל עת שקרא “יוחנן” את הרומנים החדשים, היה רק אברך בא באנשים, בחור- חתן, שידע להלוך נגד החיים, ידע פרק בהלכות אשות, בדרכי המחול והרקוד, ב”מהללי בתולה" ובכל יתר צרכי החיים החדשים. הוא דבר עמכם על דבר האהבה לכל פרטיה ודקדוקיה, על דבר המחולות: כיצד מרקדין “קאדריל”ו“מחול פולני”, וכדומה דברים מחיי העולם- הזה. בעיניני מוסר ומדות וחקירה לא דבר עמכם מאומה, כי ידע שאינו בעל- מלאכה זו. ועתה נסו נא לדבר את “יוחנן” אם לא בין קאדריל לקאדריל ישיב לכם תשובה נצחת על כל השאלות הארוכות: מה למעלה ומה למטה, מה לפנים מה לאחור? מה היא דת, נבואה, התגלות?… ומאין לו כל הפילוסופיא ההיא? מאין?
ועל זה אנו דין את סופרינו החדשים. אם את טובת “יוחנן” אתם דורשים, הלא לפניכם דרכים רבים, לבד “הדרך הסלולה” לסופרינו. אם אין את לבבכם להשאיר את “יוחנן” אצל “יעוונעניא” ו“איזאבעלא”, אם חפצים אתם להצילו מידי שמ“ר וכל כת דיליה, תנו לו העתקות טובות. הנה ספריו של “זשיול- ווערן” נעתקו לכל השפות החיות, וכילד כשב ימצאו נחת בו, - ורק בספרותנו לא נמצא גואל לו. הסופרים העברים ידיהם מלוכלכות בדיו, הם כותבים “מאמרים עיוניים” על הענינים העומדים ברומו של עולם… וגם הסופרים הזשארגונים ילכו בדרכיהם… הנם כותבים ספורים אוריגינאלים על חייהם של התרנגול והתרנגולת. העתיקו ספריו של “זשיול- ווערן”, יקרא ההמון וימצא בו נחת וחפץ. טוב ספר אחד כזה בהעתקה טובה מאלף ספורים אוריגינאלים. אם לא תמצאו עתה חפץ בספרות המוסר והמדות, - העת של “עין יעקב” ו”מנורת המאור" עברה, “חלפה המוֹדה”, לפי דבריכם, - אבל ספריו של זשיול- ווערן ומרעיו המה הלא בודאי ימצאו קונים וקוראים! אבל סופרינו לא כן יעשו. טובה בעיניהם חקירה אחת באמונות ודעות, לצנות אחת על מנהג ישראל, שלא יועיל אבל גם לא יזיק, פילוסופיא קטנה כזנב – הלטאה על דבר פטמו של האתרוג, מכל התועלת שיביאו לנו ספרים אחרים. והנם כתובים ומדפיסים את ספוריהם האוריגינאלים, פילוסופתם העקרית וחקירותיהם הארוכות וכל מה שלכם חפץ- לתועלת ההמון. ועוד יקצפו על אלה שנועזו להגיד להם שלא תהיה תפארתם על הדרך הזה!
ידעתי כי גם אחרי כל אלה, אחרי המאמרים הרבים ודברי- חידודין שהגידו זה לזה שני הצדדים, עולם הספרות כמנהגו נוהג. מאספים יצאו לאור, הסופרים יכתבו מה שכתבו וכמו שכתבו, המבקרים יבקרו והקוראים יקראו מה שקראו עד עתה, ואין כל חדש בשוק הסופרים. כי “שורש נשמתו” של דון- קישוט לא במהרה יכחד מספרותנו. בכל עת המצא תמצא “נשמה גדולה” שתלך לבקש “דולציניה” חדשה. יפה ונעימה, בכל עת המצא ימצאו נושאי- כליה ועוזריה; אף כי ידעים ש“דולציניה הטבוסית” איננה סמל היופי והצניעות". כי רחוקה היא מאד מאד מן השלמות… בכל זאת…
אבל, הס! הנה סופרים באים, באים מצפון ימים; שם אבירים ונושאי- כליהם… יבאו וידברו. ברוכים הבאים, בשם הזשארגון!
גורנוסטאָיבקא , 13 יוני, ה' תרמ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.