תרגום חפשי
ספור אמתי
כתוב מפי מרצח איטַלקי ידוע, אשר התודה על פשעיו הרבים ביום אשר הומת בחטאו.
השנה: 1898 🔗
א. 🔗
בן יחיד הייתי להורי, אשר אהבוני מאד; וביותר אהבה אותי אמי. בהיותי ילד קטן מאנו לשלחני לבית הספר ללמד תורה, כי קשה היה עליהם להפרד ממני, ואגדל בביתם כעַיִר פרא, בלי תורה ובלי דרך ארץ; אך במלאת לי עשר שנים, ראו אבותי כי מרה תהיה אחריתי, אם אהיה עוד חפשי לנפשי, ויחליטו לשלח אותי מביתם אל אחד מבתי הספר הקרובים; אמנם בהביאם אותי שמה לא שכחו לבקש את פני המנַהל, לבל יעמס עלי יום יום עֹל למודים רבים, כי נער חלש ורפה אונים אנכי. אני ידעתי את הדבר הזה, ואשמח בלבי מאד. בכל יום מצאתי תואנה חדשה להשתמט מעבודת הלמודים, עד כי נחשבתי בין התלמידים הנחשלים; ובדעתי את אהבת אבותי העזה אלי מאד לא נעצבתי לדבר הזה, ומדי הוכיח אותי אחד המורים או התלמידים על עצלותי, קצפתי עליהם קצף גדול, וגם לא בֹשתי להתנפל עליהם ולהכלימם כלמה גדולה.
ובכל יום חמישי בשבוע היו כל תלמידי בית ספרנו הולכים לשוח בחוצות העיר, והמורה בראשם. וליַד שער בית הספר עמד איש רוכל ולפניו סל מלא פרי עץ לממכר; וימשכו הפֵרות האלה את לבי אליהם כמו בחבלי קסם, ואתאו תאוה עזה לאכל מהם. ויהי היום ואעבֹר בפתח השער לבדי, ואין איש אתי, ואשא עיני וארא והנה הסל הקטן מלא אפרסקים חכלילים ומלאים עסיס, ואחמֹד מאד לטעם אותם. פניתי כה וכה וארא כי אין איש רואה, כי הרוכל עומד מרחוק ומשוחח עם איש, ואמהר ואחטף אפרסק אחד מתוך הסל ואצפנהו תחת מעילי…
זאת היתה הגנבה הראשונה!
אל אלהים, מה מאד הכני לבבי על התועבה הגדולה אשר עשיתי! בכל עת הטִיול חרדתי חרדה גדולה פן יתפשוני בגנבתי, ובשובי אל בית הספר, ועלי היה לעבור שנית במקום ההוא, טוב היה לי לוּ פצתה האדמה את פיה לבלע אותי חיים, מאשר אביט בפני האיש אשר גנבתי את פריו ואשים בכלי. ובבואי אל חדר משכבי לקחתי את האפרסק בידי, ואגישהו אל אפי ואריח אותו; ואשך ממנו מעט לטעם את טעמו. אך מר היה לי מאד, כי גנוב היה, ונדמה נדמה לי כי גם כתלי חדרי יקראו עלי בקול גדול: גַּנָּב! רגעים אחדים ישבתי תחתי כמשוגע, אך לאחרונה גמרתי בלבי, כי מחר כאור הבקר אלך ואשלם להרוכל את מחיר האפרסק, ונקיתי מפשע רב; והמחשבה הזאת השיבה את רוחי הנבוכה, וארָגע מעט ואתעודד, ואֹכל את האפרסק.
אך למחרת בבקר לא מצאתי עֹז בנפשי להודות בפני הרוכל על העול אשר פעלתי ולהשיב לו את הגנבה אשר גנבתי, כי יראתי פן יודע דבר הגנבה לרעי, תלמידי בית הספר, וחרפוני כל הימים ובשם “גנב” יקראוני.
ובכן הנכם רואים, כי אם אמנם מצאתי דֵי עֹז בנפשי לחטֹא חטאה גדולה, הנה בבוא העת להודות על עוני ולכפר עליו, פחדתי פחד גדול, כאשר יפחד נער ישר מפני הפשע.
אלה תולדות חטאתי הראשונה, קטנה היא החטאת הזאת מכל החטאים הרבים והעצומים, אשר חטאתי אחריה; אך יען אשר ראשית חטאת היתה זאת לי, לכן זכרתי אותה ולא אשכחנה כל הימים, ומדי דברי בה, תדאב נפשי מאד, ולבי ייסרני מוסר אכזרי.
ב. 🔗
ויהי ביום החמישי הבא, ונקם ונלך לשוח בעיר; ואנכי ראיתי בסל ההוא פֵרות יפים ונחמדים על אחת שבע מהאפרסקים. והשטן הסיתני שנית… הן גנבתי פעם אחת וגם אכלתי ושבעתי מן הגנבה, ומדוע לא אשנה את המעשה הזה? ויהי בראותי כי אין איש, ואמהר ואחטוף תפוח אחד מן הסל ואֹכלהו. אמנם הכני לבי רגע קטן, וגם לא נָעם התפוח לחכי, אך התאמצתי לבלתי שמוע בקול מוסר לבבי; ובשובי הביתה שבתי וגנבתי עוד תפוח אחד, והוא לא היה עוד מר לחכי כהראשון, כי כבר הסכנתי אל מעשה הגנבה. ככה ימהר האדם להסכין עם הרע והחטא! ובכל עת אשר הכה לבבי אותי על הדבר הרע הזה אשר אני עושה, אמרתי אל לבבי: מה פשעי ומה חטאתי? הן לא יִדַּל האיש מהתפוחים האלה, ומלבד זאת, זה כמה פעמים רמני וישתכר כסף רב מדי קנותי מידו ממתקים שונים! וגם בוא יבוא היום אשר אשלם לו ביד רחבה בעד כל הגנבות הנקלות האלה, וסר עונה וחטאתי תכֻפר!
הה, אֻמלל! לא ידעתי נפשי, כי עשה לא אעשה כדבר הזה; הן נקל לבלתי גנוב מהשיב את הגנבה, ואם כבד הדבר ממני להתאפק מקחת את אשר לא לי, איכה אוכל לעשות את הדבר הקשה עוד מזה: להביא חרפה על נפשי בהודע לכל כי גנבתי ואשים בכלי? אבל רק תואנה בקשתי למען הָקֵל בעיני את הרעה אשר הֲרֵעותי, ולאט לאט הסכנתי לבלי שים פדות בין קנין שלי לקנין שאינו שלי.
ואחרי אשר התיצבתי על דרך לא טוב, לא נחשב בעיני לחטאה גם לגנוב עטים ועטי-עופרת מצלחות רעי וחברי, ויש אשר לא בושתי לגנוב גם כסף. ולאסוני הייתי חכם להרע, ואזהר מאד לבלי יתפשוני ולבלי ימצאו בידי את הגנבה; ולכן נחשבתי בעיני חברי לנער ישר-דרך אך לעצל, וכן הלכתי הלאה הלאה בדרך חטאתי.
ובראשית ימי הקיץ, כאשר כלתה שנת הלמודים, שבתי לביתי, כאשר ישובו כל התלמידים למען הנפש מעבודתם בכל השנה. אך אני לא נחתי בימים האלה, יען כי גם בכל ימי השנה הלכתי בטל ולא עשיתי מאומה; אף לא התענגתי על הדר הטבע, לא שאפתי רוח צח, כי כל מעיָנַי היו רק בגנבה וגזלה. ומבלי היות לי דבר לגנוב, גנבתי פעם ביצת תרנגלת שכננו ופעם אחרת – אגורות נחשת מכיס אמי.
ויהי היום וארא והנה אמי נותנת למשרת ביתנו שקלי-כסף אחדים, ותצוהו ללכת העירה ולקנות אֹכל לביתנו. למראה מטבעות-הכסף התנוצצו עיני באש זרה, ואשתוקק מאד לגנוב אחת מהן. ואגש אל המשרת ואדבר אתו ארוכות וקצרות, ולאחרונה שאלתי אותו, כמו לתֻמי, מתי ילך העירה. המשרת ענה אותי, כי מחר בבקר השכם. בעוד כל בני הבית ישֵׁנים, ילך אל העיר, כי עליו לשוב בעוד היום גדול. ויהי בלילה, כאשר שררה דומיה בחדר משכבי, ואתגנב וארד מעל מטתי, ואמהר אל חדר המשרת. בפתח עמדתי להקשיב רב קשב, והנה קול נַחרת המשרת נשמע למרחוק. נגשתי אל פתח חדר המטות אשר לאבותי, והנה גם הם ישנים שנה עזה. ואקרב בלט, על ראשי אצבעות רגלי, אל מקום משכב המשרת, ואמשש בידי את בגדיו, עד שמצאתי את הבגד אשר בו נתון הכסף; ואוצא מתוכו שני שקלים ואשיב את הבגד אל מקומו, ואשוב בלט את יצועי, ואיש לא ראה אותי בקומי ובשכבי.
ובבקר יום המחרת אֵחרתי לקום, כי נדדה שנתי אמש בגלל הגנבה הגדולה אשר גנבתי, וכמעט קמתי ממשכבי העיפותי עיני בכל חדרי ביתנו, ואשמח מאד בראותי כי חלף הלך לו המשרת ולא התבונן על אבדן הכסף. ואני לא עשיתי מאומה בכסף הגנוב אתי, אך הנחתיו למשמרת עד אשר אשוב אל בית ספרי. ואולם בבוא הערב, והנה בלהה! כאשר שב המשרת מהעיר פקדה אמי את החפצים אשר הביא עמו, ותרא והנה מעט מאד הקנין אשר קנה. חיש מהר שאלה את המשרת להגיד לה את סבת הדבר, והוא ענה כי אמי נתנה לו רק שלשה שקלים כסף, לא יותר, ואת הכסף הזה הוציא כלו לקנין החפצים הדרושים לנו. אז התחוללה מריבה עזה; אמי זכרה היטב כי נתנה למשרת חמשה שקלים, והמשרת נשבע בחייו כי רק שלשה נמצאו בכיסו. לאחרונה קצרה רוח אמי במריבת-שפתים זאת, ויהי המשרת כמתעתע וכגנב בעיניה, ובזעמה צותה אותו לבקש לו משרה בבית איש אחר, כי לא יכירנו עוד מקומו בזה, אחרי הגנבה אשר גנב ואשר כחש בה. המשרת בכה ויתחנן לה, כי תגרע לו את שני השקלים מכסף משכרתו, אך עשה לא תעשה לו את הרעה הגדולה הזאת, לגרשהו מביתה ולשבור לו את מטה לחמו; ואולם היא לא אבתה ולא שמעה לו, ותגרשהו בחרפה מביתנו.
אנכי עמדתי בכל העת ההיא ליַד אמי ולבי יִסרני מוסר אכזרי, בראותי כי בשֶׁלִי כל הדבר הזה, כי אנכי הבאתי אסון נורא על המשרת האֻמלל והחף מפשע. רגע אחד הסיתני יצרי הטוב להתנפל לרגלי אמי, להתוַדות לפניה על כל אשר עשיתי, ולהתחנן לסלח לי על עוני, כי לא אשוב עוד לחטֹא, ומעתה היטב איטיב את דרכי, והייתי נער ישר-דרך; אך לא ערבתי את לבבי לעשות כדבר הזה, להודות על פשעי באזני אמי ובפני המשרת, פן אהיה לשחוק בעיני רבים; ואהי כמחריש מבלי שים לב אל דמעות המשרת האובד ואל תחנוניו. ובכן הוספתי עוד פשע על פשעי, כי עמדתי על דם רעי, בהענשו על חטא שחטאתי אנכי. ואדֹם.
ג. 🔗
כעבור ימי הדרור שבתי אל בית הספר. והמנהל הטה לי חסדו מאד, על פי בקשת אמי, ויקל מעלי את עֹל הלמודים, וגם נתנני לבוא אל לשכָּתו לעתים לא רחוקות, לקרא שם בספר, ולשאל מאתו לרגעים פשר דברים שונים אשר יהיו נשגבים מבינתי.
שבועות אחדים עברו, וחדשות לא נעשו. איש לא חשד אותי, כי שולח אנכי בגנבה ידי, אף כי לא חדלתי מקחת אגורות ועטים מכיסי רעי כבראשונה; אך פעם אחת נאחזתי בפח חטאתי. הדבר היה אחרי הצהרים, אנכי הייתי לבדי בלשכת המנהל, ואין איש אתי, ואגש אל השלחן לתֻמי, וארא והנה צבורי כסף וזהב מפוזרים עליו פה ושם. מטבעות הכסף והזהב הפיחו בי תשוקה עזה לקחתן, ומבלי שים לב אל תוצאות הדבר מהרתי ולקחתי שקלים ודינרים אחדים מעל כל צבור, ואטמנם בצלחתי, ואשוב אל מקומי. כעבור רגעים מספר בא המורה החדרה; נקל להבין, כי לא הרגיש כרגע את דבר הגנבה. לבי הלם בקרבי הֹלם פטיש וכילפות, ראשי היה עלי כגלגל, – אך אנכי התחזקתי ולא השיבותי לַמורה את הכסף. קוה קויתי כי יבא המקרה לישועתי, וכפעם בפעם לא אתָּפש גם היום בגנבתי.
ואולם זאת הפעם לא באה תקותי! לעת ערב מנה מנהל בית הספר את כספו, וירא והנה נעדר הכסף אשר גנבתי; ויען אשר לא היה איש זולתי בחדר, לכן מתח את החשד עלי, אך בפחדו פן אכחש בו לאמר: לא ראיתי את הכסף, עשה בערמה, ויחכה עד בוא הלילה, עד אשר עליתי על משכבי, ואישן שנת תרדמה; ואז נגש בלט אל מטתי, ויחפש היטב בבגדי, עד אשר מצא באחת מצלחותי את כל הכסף הגנוב. בעת החִפוש נמצאו עוד חפצים שונים, אשר הכיר המורה, כי לא לי הם, כי אם לרעי.
בבקר יום המחרת, כאשר ישבתי עם כל חברי בחדר הלמוד, בטרם החל הלֶקח, בא אלינו המנהל, ויגש פתאם אלי ויצוני לקום, וישאלני: מאין לקחתי את הכסף הרב אשר נמצא אתי? –
אנכי כבר הייתי נכון לצרה הזאת; כאשר הקיצותי בבקר וראיתי כי אין הכסף בצלחתי נבא לי לבי עתידות לא טובות. אך כדרך כל הגנבים התנחמתי בתקות שוא, כי לא יאֻנה לי כל רע, כי אבד הכסף ממני בלי משים או כי אחד הנערים גנבהו מכיסי. וגם עתה, בשמעי כי יודע המורה את דבר הכסף, שמחתי שמחה גדולה על אשר לא חשדני בגנבה, ואנסה לרַמות אותו בתואנות שונות על דבר מוצא הכסף; אך הוא הִסה אותי ויתן עלי בקולו קול עֹז:
– הוי, בן-בליעל! הגנבת וגם תכחש? מהר וצא מתוך הספסל! אחרי אשר גאלת ידך בגנבה לא יכירך עוד מקומך בין נערים ישרים לומדי-תורה. היום בערב תשוב אל בית הוריך. ואתם תלמידים! ראו נא את אשר אעשה לו ולקחתם מוסר, וידעתם לבלתי היות כמֹהו.
בלב מלא קצף מהרתי לצאת מן החדר, לבלי אשמע את מוסר כלמתי, אשר בחלה נפשי בו. אנכי לא ידעתי הכָּלם, ולבי לא יסרני על העול אשר עשיתי, אך חמה עזה בערה בעצמותי על חורפי, ואבֹא אל חדרי ואסגר בו, ואחכה עד בֹא עת המסע.
כשובי לביתי, כבר ידע אבי מפי המנהל את כל אשר עשיתי, ולכן לא דרש גם בשלומי; אך ראני – וימהר ויסגרני על מסגר בחדר מיוחד לשלשת ימים, לאכל לחם ולשתות מים ולבלתי ראות את פני אמי ואחיותי ואחי. ואם אמנם ידעתי כי ראוי אני כל העֹנש הבא עלי, בכל זאת לא שמתי לבי להיטיב את דרכי ומעללי ולהתיצב על דרך טוב. ואקצוף על אבי ועל כל בני ביתנו אשר יכלאו את רחמיהם ממני, ויהיו כאכזרים בעיני, ואשנא אותם בלבי. ככה הרחקתי עוד ללכת בדרך פשעי, כי שמתי את אַשמתי על שכם אחרים ואשנאם תחת אהבתם אותי.
ואחרי צאתי מחדר-כלאי מהרתי לבקש תחבֻּלות איה ואיך לגנוב מעט כסף, כי מעשה הגנבה נהפך לי לטבע שני, ולא יכלתי לחדל ממנו. אחרי חשבי מחשבות רבות ראיתי ונוכחתי, כי אין טוב לפני בלתי אם לפַנות לי דרך אל צלחת אמי, והיא באהבתה אותי הן לא תגַלה על עוני. העצה הזאת הצליחה מאד, כי אהבת אמי אלי כסתה אמנם על פשעי, מיראה מדבר פן יקצף אבי עלי ויכני מכה רבה או יענישני עֹנש כבד מנשוא, וגם לא תמיד התבוננה אל האגורות ואל הקשיטות אשר נעדרו מכיסה יום יום; ואולם עד מהרה קצה נפשי בגנבות הקטנות האלה, ואגמר בדעתי להגיע עד צרור כסף אבי. שם – חשבתי בלבי – אמצא מטמון גדול בפעם אחת, ולא אאֻלץ לסַכן נפשי פעמים רבות בעד אגורות כסף אחדות. נחרצה – נעשתה.
באחד הימים עזב אבי את כיסו בחדרו וילך אל אחד המקומות. אנכי מהרתי ואתגנב אל חדרו, ואפתח את הכיס, ואגנוב משם שלשה דינרי זהב. פחד לא פחדתי, כי רבו מאד הדינרים מסביב, ויהי לבי בטוח, כי יבצר מאבי לזכר את מספרם. וכאשר דמיתי כן היתה. אבי לא הרגיש את דבר הגנבה, ואנכי עשרתי פתאֹם עֹשר רב.
כה עברו ימים רבים, ואנכי גדלתי ואבוא בשנים. הכסף היה מצוי בכיסי, ואבקש תחבֻּלות למצא בו ענג לנפשי. זמן כביר בקשתי עצות, אך לשוא! כי בביתי לא חסרתי דבר, וכל אשר שאלה נפשי לא אָצלה אמי ממני; לכן היה הכסף למותר, וכמעט בחלה נפשי בו, ואולי גם הייתי מיטיב את דרכי מעט מעט. אך “תן לשטן שערה אחת, אז ימשכך שאולה”. ואנכי אשר כבר חדלתי לירא מפני החטא לא חכיתי הרבה עד אשר אִנה המקרה לידי להעמיק עוד לחטֹא.
ד. 🔗
באחד הימים בא אלי אחד מרעי, בן-גילי, להשתעשע בחברתי, ואחרי אשר צחקנו דיֵּנו יצאנו אל הרחוב לשוח מעט ולשאף רוח צח. והנה עברנו על פני בית משתה יין, ושם על השלט ראיתי משוחים בששר תכלת מקלות וכדורים מושׂמים זה בזה. שאלתי את חברי להבינני את פשר דבר המראה הזה, והוא באר לי היטב, כי במקום הזה ימכרו יין ושכר וכל משקה אשר ישתה, וכי המקלות והכדורים, המתֹארים בזה, הם מין צחוק אשר יצחקו הבחורים על כוס יין.
– ההיית מימיך במקום הזה? – שאלתי את רעי.
– לא.
– ומדוע?
– יען כי אסר אבי עלי מִבוא אל הבית הזה; גם אין לי כסף, ובלי כסף הן לא יתכן לצחק.
אך שתי הסבות האלה גם יחד במה נחשבו לי, ובמה כחן גדול להניא את לבבי מעשות את הדבר אשר חפצתי? כסף היה לי למדי, ומצות אבי מאפס ותהו היתה לי. כי מה יעשה לי אבי אם אעבור על מצותו? הן אם יקצוף עלי ויאמר לענשני – ובאה אמי והגינה עלי בכל יכלתה, ומנעה אותו מעשות לי קטנה או גדולה!
הגדתי לרעי, כי אנכי אוכל להיות לו לעזר לבוא אל הבית הזה. בתחלה מאן רעי למלא את חפצי, אך אנכי הפצרתי בו מאד, ואבינהו לדעת, כי לא יוכל אביו לדעת את דבר בואנו הלום, וכי גם לא נאחר שבת פה, רק נשים עין על מראה הבית פנימה ונשוב לביתנו. לאחרונה נעתר רעי לבקשתי ונבֹא שנינו אל אחד החדרים.
על פי מצותי הביא לנו המשרת שתי כוסות שכר, ונשב יחד ונשתה, ולא ידענו מה לעשות. מבעד הכותל שמענו קולות קוראים, אלה בצחוק פרוע, ואלה בחרפות וגדופים, ונָּבן כי שם מצחקים בצחוק הכדורים, אך לא נועזנו לבוא שמה ולהפריע את הגדולים ממעשיהם; ולהחל את הצחוק בחדר הזה לא יכולנו, כי לא ידענו את ארחות הצחוק הזה. אך מעט מעט נאספו ובאו אל חדרנו ארבעה וחמשה צעירים מבאי הבית מכבר, ויציעו לפנינו לצחק עמהם יחדו פעמים שלש. אני ורעי צחקנו בכסף אשר בצלחתי, ונקל להבין, כי עבר הכסף עד מהרה מידינו אל ידי המצחקים הרגילים ההם, ובעת צחקנו שתינו גם מעט יין ושֵׁכר חליפות, ולאחרונה כאשר קמתי ממקומי לשוב לביתי בכיס ריק, חשתי כי ראשי מלא מֶסך ויכבד עלי מאד, עד כי לא אוכל שאתו. מאד קשתה עלי לשוב ככה לביתי, ואגמר בלבי להשאר בחדר הזה עוד כשעתים, עד אשר יפוג ייני מעט, ואוכל להרָאות את פני אבי ואמי.
וכשובי לביתי שאלתני אמי באהבה רבה: מדוע אחרתי כה לשוב, ולא ידעה ולא הבינה, כי בנה הגנב היה היום גם לשכור.
הנה כן נפתח לפני ברחבה עוד שער אחד משערי הטומאה.
ה. 🔗
כאשר הקיצותי משנתי ביום המחרת, כבר עמד השמש על מרומי השמים. לשוני דבקה לחכי, ועל שפתי היה כמו עבטיט. גם רוחי בקרבי היתה נְכֵאה, ולא ידעתי מנוח. לבשתי את בגדי ואֹכל ארוחת הבקר, אך מבוכתי לא סרה מעלי; בכל הבקר ההוא משלה בי איזו תאוה עזה, אשר לא ידעתי שחרה; תאוה, אשר בכל עמלי שעמלתי לא עלתה בידי להרחיקנה מלבי. לרגעים השקפתי בעד החלון החוצה, ואחכה לבֹא רעי. מה מאד חפצתי לשוב אל המקום ההוא ולטעם עוד הפעם את טעם השכר והיין הטוב והמתוק. אך רעי עוד לא שב אלי. שני ימים חכיתי לו לשוא. לאחרונה נודע לי, כי הוא קצף עלי רב קצף על אשר משכתיו אל בית-היין, ויגמר בלבו להוקיר רגליו מבית אבותי ולבלתי בֹּא עוד בחברתי.
אמנם אנכי לא נמענתי מהמָּשך אחרי תאות היין, וגם בלעדי רעי זה מצאתי לי מסלות אל בית המרזח. והמבקרים בו מאז מקדם, כראותם אותי בא אליהם שנית, קדמו את פני בכבוד ובאהבה גלויה, כידידם ורעם משכבר הימים, ויצחקו עמי, ונשת ונשכר יחדו; ובמרוצת הזמן כבר ידעתי תחבולות להפיג את ייני במהרה, לבל אהיה כשכור בעיני אבותי. ככה עברו ימים רבים; אנכי הוספתי לגנוב כסף מצלחת אבי, למען אוכל לצחק עם רעי בכדורים ובקלפים ובכל השעשעים למיניהם, ואהי כאחד מהם. רק בזאת נבדלתי מיתר חֲברַי, כי המה הוציאו על שעשועיהם את כספם אשר השתכרו ביגיע כפיהם, ואנכי פזרתי את כסף אבי, אשר בגנבה בא לידי.
ובאחד הימים הסיתני לבבי לערוך משתה לרֵעַי אלה. ויען כי לזאת נדרש לי כסף רב, לכן החלטתי בלבי לעשות הפעם דבר, אשר לא הסכנתי עוד בכמו אלה: לגנוב כסף מאוצר אבי. שם – אמרתי בלבי – שמורים מלבד שקלי כסף גם דינרי זהב ושטרי-מלוכה יקרי הערך, ואם יצלח חפצי בידי לקחת מעט מאלה, ומצא לי דֵי מחיר המשתה והותר. אך איכה אמצא לי דרך אל אוצר אבי, ומפתֵּח האוצר הוא תמיד בצלחת אבי, וגם בעת שנתו יטמנהו למראשותיו? זמן כביר הלכתי תפוש במחשבותי ולא ידעתי לשית עצות בנפשי, עד אשר נועצתי לבוא בדברים עם אחד מחברי החדשים, ולהציל מפיו דבר נכון. וגם אמנם טובה היתה עצתי זאת, ועד מהרה נודע לי מה לעשות.
ויהי היום וארא והנה באחד היציעים עומדת חבית דונג, אשר רָדתה אמי מכַּורתנו; הדונג הזה היה דרוש מאד לחפצי, ואקח חתיכה אחת ממנו ואלוש אותה היטב היטב, עד אשר רך מאד, ויה נקל לעשות בו כל מלאכת חרש וחושב; וכאשר לא היה אבי בבית, התגנבתי אל חדרו, ואשים את הדונג על פי המנעול ואהדקהו היטב, ואשוב ואוציא אותו.
מה מאד גדלה שמחתי בראותי את פני הדונג והנה נהפך מראהו כמראה פי המפתח המושם במנעול! בזהירות יתרה שמתי את הדונג בצלחתי, לבלי יתקלקל, וארוץ אל החָרש. על שאלת החרש: מה חפצי בביתו, עניתי ואמרתי, כי אבד המפתח לאבי מפתח אוצרו, ויען אשר לא חפץ להטריח את החרש לבוא אל ביתו, לכן ערך דמות למפתחו על פי הדונג הזה, למען ימהר לעשות מפתח כמפתח האבוד. החרש לא הבין כי דבר בליעל יצוק בזה, וימהר לעשות לי מפתח ויתנהו על ידי. אנכי לא התעשקתי עמו על דבר המחיר, ואקח את המפתח וארוץ לביתי.
ובלילה ההוא התגנבתי בלט אל חדר אבי, ואגנב משם שטר בן מאה שקלים, וביום השני ערכתי משתה לרֵעַי בני שעשֻׁעָי. המשתה היה ערוך בכל ממתקים ומעדנים ובכל מיני מגדנות, והשתיה כדת. שתינו ונשכר כל הלילה עד אור הבֹּקר. ואנכי לא דאגתי אף רגע פן יפָּקד מקומי בבית אבותי. אך אבותי דאגו לי מאד, ונוסף על כך נודע לאבי כי חסרו מאה שקלים באוצרו, גם הגיד לו החרש במקרה, כי צויתיו לעשות מפתח לאוצרו. מכל הדברים האלה ראה אבי ונוכח, כי אני הוא הגנב ולא אחר. אז נפקחו עיני אבותי ויתבוננו אל כל הליכותי, ויזכרו גם את המשרת ואת כל אשר נגזר עליו, ויזכרו את כל השקלים והדינרים אשר היו הולכים וחסרים פעם בצלחת אבי ופעם בכיס אמי; ויראו עין בעין כי כבר הרחקתי לסור מאֹרח המוסר, וכי בדברים לא אוסר עוד להיטיב דרכי. ויגמרו אֹמר להעיר למוסר לבי במקל חובלים; אך אבותי אֵחרו לפקוח את עיניהם, ובעצתם זאת, אשר יעצו לאחרונה להשיבני אל דרך הישר, הדיחו אותי כליל אל בור תחתיות, ואפֹּל לבלי קום, כי בשובי בבֹּקר השכם לביתי נודע לי מפי המשרת כל הדברים הקשים אשר נדברו בי אבותי, וכל הגזרה אשר גזרו עלי, ואגמֹר אֹמר בלבי לשים קץ פעם אחת לָעֹל אשר שמו עלי אבותי, ואגנוב עוד הפעם כסף רב מאוצר אבי, ואברח מבית אבותי לבלי שוב אליו עוד עד עולם.
ו. 🔗
כל המעשים הרעים והעלילות הנתעבות אשר עשיתי בימי חיי, ואשר בגללם הגעתי עד הלום, החלו רק אז, אחרי ברחי מבית אבותי; ואנכי לא אערך לפניכם את כלם אף לא את מקצתם, כי לא את סיפורי השערורות והנבלות אשר עשיתי אמרתי לספר באזניכם, כי אם את תולדותיהן, את ראשיתן; איככה היה ילד בן אבות ישרים לגנב, ובן-יחיד ענוג ומפנק איכה עלה לגרדום? לכן אתאמץ לקצר עתה את דברי ולספר לכם רק ראשי פרקים מכל הבא עלי.
ימים מעטים הייתי נע ונד בערים ובכפרים הקרובים למקום מושב אבי. כל עוד היו השקלים בכיסי לא חִסרתי נפשי מטובה ואשכח כי עוד מעט ויביאוני ימים לא טובים; אך מעט מעט הלך כיסי הלך וריק, עד אשר אזל הכסף ממנו, ואז ראיתי פנים בפים את העֹני בשבט עברתו. לשוב אל אבותי לא יכֹלתי, ולמות מות רעב מאנה נפשי. ראיתי ונוכחתי, כי אין טוב לפני בלתי אם לשלח בגנבה ידי, אך יראתי מפני המשפט, ולכן לא היה קץ לשמחתי כאשר נקרה לפנַי גדוד גנבים ושודדים העושים במחשך מעשיהם, ובלי חשב הרבה נלויתי אליהם ואארח לחברה עמהם.
אם אזכר את כל הנבלות והתועבות, הנאצות והשערוריות, אשר עשיתי מאז והלאה – תצלנה אזני השומעים! על דרכים ארבתי לעוברים בטח, הפשטתי את אדרותיהם, גזלתי את צרורות כספם, הצתי בתים באש, ויש אשר גם הרגתי נפש למען כסות על פשעי. כה הלכתי מדחי אל דחי, טבעתי ביון מצולה, ולא יכלתי עוד להמיש את צוארי ממנה. ובגלל אמץ רוחי וגבורתי הייתי במרוצת הימים לראש גדוד שודדים, ונפשוט יחד בראש כל דרך שוממה, ונגזל ונחמס ונשפך דם כמים, ואנכי הייתי המנצח על כלם, – אנכח אשר יראתי לפנים להודות על גנבת אפרסק אחד!…
עברו ימים רבם, דם רב נשפך בידי, אלמנות ויתומים אין מספר בכו בלי-הפוגות על אלופי נעוריהם ועל אבותיהם, אשר מידי נגזלו, אך לבי היה חזק מצֹר, נֹחם וחמלה זרו לרוחי…
כסף וזהב אספתי דיי; כל אשר שאלה נפשי לא אצלתי ממני; גדוד אנשים כבירי-כח ואבירי-לב היה סרים למשמעתי; הייתי כמלך בגדודי, וכל דאגה לא ידעתי. אמנם שמעתי כי יצא שמי למרחוק בתור שודד ומרצח גדול, גם הגיע לאזני, כי העריכו את ראשי בסכום כסף רב, ויבטחו גם לְגַדֵּל את האיש אשר יתפשני ויביאני חי או מת אל שרי הממשלה, אך בהחבאי בסתר משכני, במחבא היער, לא ידעתי כל פחד ומורא, ואהי מאֻשר ושמח בחלקי…
לאחרונה באה תאוה בלבי לראות עוד הפעם את מקום מולדתי, את המקום ההוא אשר בו בליתי את ראשית ימי ילדותי, בטרם נגֹאלו עוד כפי בדם. חפצי היה תמיד חק קדוש לבני-לויתי; וימהרו ללכת עמי אל מקום מולדתי, וישכנו ביערים אשר מסביב לו; ואנכי נפרדתי מעליהם ואלך לבדי. באשון לילה באתי עד מקום בית אבי לפנים, והנה מַתּלאה! הבית סגור ומסֻגר, אין בו כל נפש חיה!
לבי הגיד לי כי אבותי התמימים והטובים אינם עוד בחיים, וכי אנכי במעללי הרעים הורדתי אותם ביגון שאולה, ויצר לי מאד, ואכונן את פעמי אל חצר-המות, לתַנות על קברות אבותי. ואמנם מצאתי שם בין המון המצבות החדשות, אשר נוספו מאז חדלתי להשתעשע בין הקברים עם הילדים בני-גילי, עוד שתי מצבות-שיש, אשר עליהן היו חרותים שמות אבי ואמי.
למראה הקרבנות האלה אשר זבחתי, קרבנות הנפשות הקרובות ללבי מאד, נעורו בי המון רגשותי, ונִחומי נכמרו על כל המעשים הנוראים אשר עשיתי באוַּלתי. זכרתי כי השקעתי את נפשי, במצולת הרשעה, כי קפַּדתי כאורג את חיי אבותי, וכי גם את שמם נבלתי ונאצתי ושמתיו לדראון עולם; זכרתי כי יחיד וגלמוד אני בעולם, אין איש – מבלעדי השודדים והמרצחים – אשר יכבדני ואשר יאבה לבֹא בחברתי; זכרתי כי מעודי ועד היום לא עשיתי כל מפעל טוב, רק דם שפכתי ואמית נפשות אין מספר; זכרתי כי אחריתי להכרית וכי יבא היום – אם גם יאחר לבוא - אשר בו אשָּׁפט בראש חוצות על רֹע מעללי; כל זאת זכרתי – ואבך. דמעות רבות וחמות שטפו ויעברו מעיני על לחיי; ובעצמת רגשותי שכחתי להזָּהר, ואתחנן לאבותי המתים בקול גדול לסלוח לי על כל הרעה אשר עשיתי להם ולכל העולם, לקחת אותי אליהם, למען שים קץ לחיי ולתועבותי פעם אחת…
והנה – כנראה נשמעה תפלתי, ולחיי ולכל תועבותי בא הקץ…
שומר הקברים, אשר עמד לא הרחק ממקום מושבי, שמע את כל דברי התודה אשר התוַדיתי אל המתים, ויבן כי אני הוא השודד הנורא כל כל סביבותיו, אשר יבֻקש ויחֻפש בנרות זה כמה, וימהר ויקרא לשוטרים, ויאסרוני בנחשתים ויביאוני אל בית הכלא… ימי כלאי לא ארכו ומשפטי יצא למות בחרב…
עתה רגעי חיי חֻצצו, ובעוד שעות אחדות תראו את ראשי מֻשלך ליד נִבלתי. וידעתם היום והשיבותם אל לבבכם, כי בכל הרעה הזאת אשר מצאתני הסבה הבֹּשת אשר בֹּשתי בילדותי להודות על גנבת האפרסק בשער בית ספרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.