מסימטאות קרמנשא לייצור צנורות    🔗

“פרסים צנועים ואניני דעת, בעלי בתים ובעלי תכלית מתונים וזהירים, מצדדים פניהם אילך ואילך והולכים כמיני חזנים המאחרים לבית הכנסת, ואיבריהם דקים ומצחם כעיגול דבילה ועיניהם משוקדות וגבות עיניהם נושכות זו בזו, ולעולם הם נראים קונים ואין מוכרים, שומעים ואין אומרים, וכאילו נתונים בעולם שאינו שלהם”.

דבריו הנודעים האלה של ח. הזז, בפתח “היושבת בגנים”, יפים לבני הזוג יפה ומשה מותעי, בדירתם הענווה אשר בשיכון אשקלון. אין בה בדירה זו שטיחים מעשי ידי יוצאי פרס, שעמל ומלאכת מחשבת ומסורת ארוכה ארוגים בהם, ולא רהיטי פאר, ותמונות אמנות ומעשי רקמה לא יקשטו הקירות. נאה וחסודה, טהורה ונקיה מאוד הדירה, ושתילים צעירים של עצי פרי ופרחי נוי עוטרים אותה סביב. ודרך החלון, מעבר לגבעות, נשקפו מרחבי תכלת רוגעים ורוח קלילה רחפה בחלל הצלול.

עינים משוקדות, חמות, מנצנצות, עינים שתום וענווה וחמדה בהן, אפשר עינים שראו את חורבן הבית וגלו לפרס עם עשרת השבטים. בקרמנשה נולד, להורים אמידים, סוחרים עם כפרי הסביבה, וראשית לימודו וחינוכו בבית-ספר פרסי מושלמי. לא יליד הגיטו המדכדך בעניו ולא בן הצמרת הפלוטוקראטית המתבוללת. מסורת והשכלה, יהדות ופרסיות, נושקות זו בזו בבית הורים. וגם ניצוצות של ציון. ברחובות היהודים בקרמנשה נענים הדים למתרחש בארץ ישראל. ושליחים פוקדים את המקום. ויש הנדלקים בחיבה ובגעגועים לארץ ועולים, אך על הרוב חזק כוחה של האינרציה המתונה, המהססת, וחסר העזה ומעוף. אמנם, אין נגישות, אך אי אפשר גם שלא לרגיש באיבה המפעפעת בהמון העם החשוך, הקנאי.

עד מהרה מתבגרים הנערים והנערות, ויש המקימים משפחות בגיל רך. ומשה מותעי – מעשי אבות סימן לו, עודו עלם צעיר והוא כבר בעל חנות לבדים בעיר הולדתו, והוא כבר בעל משפחה. אך הגעגועים לארץ ישראל מושכים, הגעגועים לחיים חפשיים, חדשים, אחרים, וכמו צרו לו רחובותיה של קרמנשה. ויום אחד הוא מוכר חנותו ועובר, כאחרים, עם אשתו לטהראן – אל מחנה המעבר לעולם של הסוכנות היהודית. ואין המעבר כמובן, גיאוגרפי בלבד; הוא נפרד מגולת פרס הדחוקה והדחוייה בין הגויים, ועולם חדש של מושגים נפתח לפניו, ואוירה חדשה רווייה משאת נפש וצפייה דרוכה לקראת החדש, השונה, הנועז. כאן לומדים הם עברית ולומדים מקצוע (הוא בנאות, והיא תפירה) וקונים ידיעות בציונות ובהתיישבות ובפרקי מלחמת הישוב לחרותו ועצמאותו. הוא מתכשר להיות מממשיכיהם של החולמים וההוזים ועולי ציון מימי כורש ועד שחר הישוב החדש, אלא שהפעם המגמה אחרת – לא המשך החיים אלא חידושם החלוצי, עליה בגוף וברוח, לעבודה ולהתיישבות.

תחנתו הראשונה בארץ – המעברה. נוף של צריפים דחוקים, עלובים, כיעור ושממה, בעיבורה של אשקלון. עוד הוא תוהה על עיירה זו המתגלפת והולכת מתוך האין, מתוך חורבותיה של מגדל הערבית הנטושה, הקולטת אלפים ממזרח וממערב. והנה, הוא מוצא עצמו בקיבוץ, בעבודה בשדה, עורם ערימות של קוצים ועודר בטוריה. עוד הוא מצוחצח, מעונב, לבן-ידים ורך-גו, לא מורגל ומנוסה בעמל כפים, וכבר עומד הוא בטבילת-האש הראשונה של חיי פועל בארץ – ונושא, בהתאפקות רבה, את כאב הידים הפצועות והגב הכורע והפנים החשופות לשמש הקופחת. ימי עבודה ראשונים. ימי צער וחדווה, ימי יאוש ותקווה, ימי לבטים ומבחן.

– * –

ואולם, המבחן האמיתי עוד לפניו. אמנם, הוא למד את מלאכת הבנאות בטהראן, אך כאן, בסמוך, הומה יומם וליל ענק החרושת “יובל גד” וקולט בייצורו עולים חדשים. גום העולה החדש, הצעיר מפרס, נשלח לעבודה. עבודתו – יציקה בבטון. קצב, להט, רעש, מהומה. מי נותן דעתו לפלגי הזיעה הניגרים, לנשימה החפוז, לידים הפצועות? העבודה – צירוף הרמוני מותאם של עמל הרבים, כמזמור שקולות רבים מזוגים בו. פועלים חסונים, מנוסים, מאומנים – האם לא היו כל המאות האלה כמותו, רחוקים וזרים לעולמו של מפעל התעשייה וסדריו ומשמעתו ונגינתו? והנה, שור, מה מעולה התוצרת החיונית שהם מייצרים! התוצרת המורכבת מחלקים ופריטים רבים, העוברת שלבים שונים של התהוות, והוא עצמו אינו אלא בורג זעיר אחד במכונה אדירה, והוא כבר בן משפחת פועלי יובל גד. אמנם, בשבועות הראשונים בנסיעתו מעבודתו על המעברה, צונח הוא כמעט אין-אונים על מיטתו, מיוגע ורצוץ-איברים, ויש עד למחרתו. אמנם, אנוסה הרעייה למרוח ידיו וגבו הכאובים בשמן ולהאכילו כתינוק, ועתים אף לוחשת לו: בוא ונחזור… אך עם זאת, גובר בו מיום ליום הרצון להתמודד בקשיים, להיות שווה לרבים ודומה להם, לעמוד במבחן, להתרגל ולהסתגל ויהי מה! לחזור, להתיאש, לסטות מהקו הישר שנטה לעצמו קודם שמיצה כל אפשרות עד תום? – לא ולא! ואכן, אין יוצאים ימים רבים והוא מרגיש שאין הוא נופל מהאחרים, ואף רגשי גאווה וחדווה פוקדים אותו לא אחת על נצחונו ועל צמיחתו לתוך המפעל ולתוך ציבור העובדים ולתוך הארץ. משמעות חדשה מקבלת הסתדרות העובדים בעיניו, היא מתעלה בהכרתו והוא עמה. מעתה ממהר הוא כל שחר, עוד אפלולית עוטה גבעות אשקלון ודוק של תרדמה מכסה פני הים, בלב נפעם אל העבודה.

– * –

בינתיים הוא נקרא גם לצה"ל. הגליל. טירונות. תורת הלחימה. אחוות לוחמים. חיי גדוד. אימונים וסיורים. נשק המופקד בידך. ומשמעת. הה, אין כבית הספר הזה לאהבת מולדת ולהתערות בה בגוף ובנפש! ובבואו לימות חופשה לצריפו במעברה, לבוש מדי הכבוד, הרי הוא אדם חדש שאפיו חושל ושרשיו במציאות החדשה עמקו מאד.

כמפרנס יחיד הוא משוחרר קודם זמנו, חוזר בשמחה למפעל, עושה צעדים ראשונים לזכות בשיכון. כל הרהורי החזרה לפרס, לקרמנשה, לחנות, נמוגו מזמן וכל המאמצים דרוכים עתה להתערות גמורה באשקלון זו הנבנית והולכת, הנאה והנרחבת, השלווה והמגוונת ביהודיה. ובינתיים עולים לארץ גם בני משפחה נוספים, והוא עתה המעניק להם מנסיונו, מאהבת הארץ, משלוות הנפש, מגאוותו החלוצית והיהודית, מהערכים שנספגו גדמו. עצמאי הוא לחלוטין. בעל דירה משלו ומקום עבודה קבוע – והקביעות הזו יקרה לו מכל ונוסכת בו תחושת בטחון ושותפות עם הציבור הגדול. יובל גד מייצר עתה צנורות ענק שקטרם 108 צול, אין דוגמתם לרוחב בעולם – וגם לו חלק בהם! המפעל לא בלבד שהוא מפרנסו ולו הוא נותן מאונו, אלא שהוא גם תוכן שיחו והגיגיו. הוא פארה של אשקלון העובדת, שעורף חלקאי נרחב סביבה. וכאשר יתכנסו בני המשפחה יחד בהזדמנויות מיוחדות, או בשני (!) לילות סדר הפסח הנערך כהלכתו (משאר חגי ישראל אין הוא שומר אלא על יום הכיפורים, הולך אל בית הכנסת וצם) – או אז חש הוא במיוחד, מה רב הריחוק בין בעל החנות בקרמנשה החי את חייו המוגבלים בנכר, לבין הפועל החרושת הכבדה המעצב חייו מבראשית באשקלון החדשה. ואז הוא מרגיש בטעם חיים חדש, טעם הכבוד של חלוציות פרולטארית. ובין בני המשפחה – פועלים חקלאיים מעולים ונערים מחונני כשרון, העובדים בימים ומשתלמים בערבים, וכולם אנשי מעשה והתמדה ואורך רוח והסתפקות במועט. אצילות שלווה בפניהם. אין הם רתחנים ושאפתנים. ושונאי מליצה רמה. הילוכם בנחת ובשופי. גם הליכות חייהם. והנשים הפעלתניות שקודות בגידול ילדים ובמלאכת שונות – לסייע לאבי המשפחה.

כי הם נצמחו בעבודה וצומחים עתה בישראל העובדת, החלוצית.