[א] 🔗
הימים ימי חורף. – יום ערב השבת רד.
זה עתה שבה מן החנות הביתה. היא השליכה מפתחות אחדים על השולחן אשר נוכח הפתח בבואה ותיגש אל התנור הלוהט לחמם מעט את בשרה ובייחוד את ידיה האדומות והקפואות מקור. אחרי כן פשטה את בגדיה העבים מעליה ותרחץ שער ראשה, פניה וידיה במים חמים, וסרוק ותיטיב שערותיה ותלבש בגדים דקים ונקיים לכבוד השבת, ותשם מטפחת על ראשה ותבוא אל החדר השני ותברך על הנרות וארח הסירה את מטפחת הראש מעליה ותשב לשתות חמים.
היא אשה כבת שלושים שנה, גבוהת קומה ומלאת בשר. פניה העגולים והמלאים מפיקים עלומים, יופי וחן; אולם איזו תוגה חרישית נסוכה עליהם.
החדר הוא מרווח ונקי. הרצפה רחוצה למשעי, הקירות צבועים תכלת ומצויירים בצעצועים וציצים ירוקים.. התקרה מלובנת בסיד. על החלונות תלויות יריעות לבנות ומרוקמות בציצים ופרחים שונים. באמצע החדר עומד שולחן עגול ומסביב לו ארבעה כסאות-עץ צבועים צבע אדום-שחרחר. השולחן מכוסה במפה צבועה צבעים שונים, בקצה האחד מונחות החלות מכוסות במפה צהובה קטנה ובקצה השני ארבע מנורות כסף ובהן נרות דולקים מחלב מזוקק ולפניהן עששית גבוהה ומאירה. על יד הקיר המבדיל בין האולם ובין חדר-המבשלות עומדת ספה שחורה. על יד הקיר השני שני כסאות וארון מרובע. על הקיר אשר ממול הספה תלויה מראה קטנה. אחריה בפינה עומד ארון ספרים קטן. לאור הקיר הרביעי תלוי מסך עב ומרוקם המבדיל בין האולם ובין חדר המיטות.
חום נעים ממלא את כל הבית.
היא יושבת אל השולחן ולפניה כוס חמים. עיניה מביטות נכחה בלי כל מטרה. החמים כבר הצטננו ועוד לא תשתה – היא תפושה במחשבות…
וכה יחלפו להם חייה הלוך וחלוף בלי כל שינוי ותמורה – יחשוב לבה ואנחה קלה תתפרץ מקירבה – חיי עמל ויגיעה רבה, טרדות ודאגות רבות, מן השעה השמינית בבוקר עד השעה העשירית בערב בחנות, להיות נוקשה וקפואה מקור, להתעשק את החנוונית והגרון יחר מרוב דברים ו“טענות” את הקונים – והיא לא הסכינה בכל אלה מימי ילדותה – ולבדה… מבלי כל עוזר… וכל עונג ומשוש רחוקים עתה ממנה מאוד, וחייה מה יבשים, מה שוממים…
היא ראתה היום את לאה באה לחנות שרה-רבקה – תחלוף פתאום מחשבה אחרת בקירבה – ועוד לא שילמה לה את החוב הישן. שמה קנתה, בלי ספק, ב“מזומן” – כן, כן דרך בעלי-החובות.
היא שבה למחשבותיה הקודמות: וזה לי חמש שנים אשר אני רואה חיים מרים ושוממים כאלה… חמש שנים – ואני עגונה אומללה… ואני אני הסיבותי בכל אלה – אנוכי התאכזרתי נגדו כל הימים אשר ראה חיים עמי, אנוכי עיניתי את לבו תמיד בהנהגתי הסכלה – ועינויי לבו נעמו לי… אבל הסאה מלאה בקרב הימים, הסאה מלאה וכוח הסבל כשל… כן, אישי הנענה! כאכזרייה הייתי נגדך תמיד ותתאכזר גם אתה… הינך לוקח נקם – נקמה גדולה וקשה מאוד, וזה פרי מעלליי… אכן יכולים אתם גברים, להתנקם מהנשים – ונקמתכם מרה ואיומה… גם את פני צאצאיכם אין אתם נושאים ביום נקם ושילם… ואולם לוא ראיתני, אישי, עתה, לוא ראית את עינויי ויסוריי במשך חמש השנים האלה, לוא ידעת את לבי הנשבר, את מוסר כליותיי, את הנוחם האוכל אותי כעש – כי עתה אולי רפתה חמתך מעליי ותסלח לי, כי עתה אולי חדלה נקמתך…
והילדים ישבו גם הם אל השולחן וישתו חמים. לימינה יושב הילד דוד’ל. הוא לבוש בגד קצר ואדום-כהה מוכתר מסביב בזרי משי שחורים ומכנסיים אדומים וקצרים. אחריו הילדה חנה’לה, שחרחורת ומלאה חן ולה עיניים שחורות ושערות שחורות, לבושה שמלה לבנה וקצרה עד הברכיים ובתי היד אשר לשמלה רחבים וקצרים ומגיעים עד פרקי הזרועות. ממולם יושבת הנערה מלכה, חיוורת פנים ודלת בשר ולה עיני תכלת ושערות צהובות והיא לבושה שמלה צהובה וקצרה. לפניה פתוח ספר אחד בשפת המדינה והיא קוראת בו.
דומיה בחדר, אך התלחשות דוד’ל וחנה’לה וצחוקם חרש לרגעים יפריעו, פעם בפעם, את הדומייה אשר מסביב.
הדומייה לא ארכה. חנה’לה ביקשה מדוד’ל לתת לזמן קצר את התיבה הקטנה אשר לו והוא לא נתן ותתלקח מריבה ביניהם.
– אמי! – התאונן הילד באוזניה – היא קראה לי “שוטה”!
– ומדוע קרא לי “זוללה”? – התלוננה הילדה בהניעה את ראשה ממעלה למטה ובאלכסון.
והיא לא שמעה דבר, היא היתה תפושה במחשבותיה וזכרונותיה. שני רסיסי דמעה נראו בעפעפי עיניה. למראה הזה שקטו הילדים מריב…
– אמי! למה תבכי? – קרא הילד בהתבוננו אל פני אמו בעצב.
– התחפצי לאכול? הבה נאכל!
צחוק חלף על פני הבוכייה.
– האם תבכה בכל ליל שבת! – קראה חנה’לה לדוד’ל בדממה.
– הסו! – התמרמרה אליהם מלכה ותקרוץ בעיניה לאות אזהרה, כי לא יוסיפו לדבר בדבר הזה, לבלי עורר את האם לעצב…
כן בכל ליל שבת! – הגתה תמרורים – בששת ימי המעשה שקועה היא בעסק החנות, בענייני הפרנסה, בעמלה וטרדותיה, מבלי לשאוף רוח ברווחה אף רגע. בהם היא שוכחת את עצמה לפעמים… ואולם בימי המנוחה. ביום שבת ומועד. יחודש יגונה ופצע לבה… ולילי השבת הנעימים יזילו תמיד דמעה מעיניה… הדמעות האלו תפרוצנה מעיניה מבלי משים כמעט, ויש אשר תיראינה בעפעפיה כתולדות המנוחה הנעימה והקדושה אשר מסביב…
מה חפצה כי יהיו כל הימים ימי המעשה, כי לא תדע כל מנוחה ונופש. ימי המנוחה מרים לה מאוד. היא מבלה את רוב ימי המנוחה בשינה – ומה מרים המה חיים כאלה! ופניהם מה שחורים וזעפים!
היא מחתה דמעה מעיניה ותבוא אל חדר-המבשלות ותשב על הכסא אשר אצל התנור להחם את בשרה.
[ב] 🔗
..על האשה להתנכר אל הבעל. גם בעת אשר לבה בוער באש האהבה עליה להיראות כמו קרח נורא נטוי עליו, עליה לסגור את לבה לפניו מבלי אשר יידע את הרגשות העוברים בו… זאת תרהיבה ותוסיף לה להיות חן בעיני הבעל. כל מה אשר תתרחקו מאת הבעל ותתנכרי לו יוסיף להוקירך ולאהבך ולכרוע ברך לפנייך. כוח הדוחה אשר בהליכותייך איתו יחזק את כוח המושך אשר לך. אך בהנהגה כזאת תצליח האשה להיכבד בעיני בעלה ולהיאהב תמיד ולהשתרר עליו גם השתרר; ואוי, תראה לו אותות חיבה, – היא תאבד את חינה בעיניו ותהיה לו למרמס…"
הלקח הזה אשר שמעה פעמים רבות מפי אמה המנוחה, עלה עתה על לבה. אמה היתה נודעת לכחמת לב ובעלת שכל כביר, והיא היתה אשה יפה ומיוחסת – ואמה אמנם שמרה למלאות אחרי כל דברי הלקח אשר הטיפה באוזני אחרות. נפשה היתה כלואה תמיד בקירבה פנימה מבלי היגלות לאחרים וגם להנפשות הקרובות אליה. היא לא הרבתה שיחה כנשים אחרות והיא משלה בבעלה – באביה המנוח – ובילדים ממשלה בלתי מוגבלת. היא דיברה אליהם תמיד בקול מצווה; ואביה היה נכנע לפניה וסר למשמעתה ויכבדה ויוקירה מאוד, ויתאמץ תמיד לקדם את רצונה וחפץ לבה.
והלקח הזה אשר שמעה מפי אמה פעמים רבות מצא מסילות בלבה עוד בהיותה נערה רכה בשנים, ואמה היתה לה למופת בהליכות האשה את אישה – וגם היא נשאה את נפשה להנהגה כזאת בחייה העתידים…
והיא זוכרת כי בבואה פעם אחת אל רעותה אשר נישאה אז לאיש ותרא והנה היא מתעלסת את בעלה, מלבבת אותו בעיניה ומראה לו אותות חיבה, ותצחק בקירבה לאיוולת רעותה; ובהישארן אחרי כן לבדן בבית העירה את אוזן רעותה למוסר: “הנהגתך לא ישרה בעיניי כלל. בהנהגה כזאת יאבד מהר חנך בעיני בעלך. ולוא גם תאהביהו שבעתיים מאשר תאהביהו עתה, עלייך להסתיר את אהבתך בחובך ולהתנכר לו. אנוכי אבחר לי בהנהגה אחרת את האיש אשר יוכיח לי ה' לימים הבאים. אנוכי אתהלך איתו בגאון וקור-רוח, אנוכי אמשול בו והוא אפיים ארץ ישתחווה לפניי. התצחקי? הנה ימים באים ונוכחת כי כן יהיה”.
אמנם כן היה. אבל מה הן תוצאות ההנהגה ההיא?… היא היתה הבת היחידה לאבותיה ולה שני אחים. היא היתה צעירה מהם לימים. הון אבותיה לא היה רב; אבל המה התפרנסו וברווח ובכבוד. אביה היה סוחר בתבואה. אמה והיא היו יושבות בית. שנים אחדות למדה בבית הגימנזיום ואחר חדלה ותלמד מפי מורים בבית, היא למדה גם דבר צרפתית ולפרוט על פסנתר.
עתה כבר ככחה את כל אלה…
המה גרו בעיר ג.
השכלתה לא היתה רבה, ידיעותיה לא היו רחבות; ובכל זאת האמינו הגברים אשר באו בחברתה כי משכלת גדולה היא. היא לא דיברה רבות; אבל שקלה את דבריה במאזני השכל הבריא. היא חוננה בלב אמיץ ורוח כביר, ויש אשר התווכחה את גברים משכילים בעניינים נכבדים ונשגבים מאוד ולא שבה אחור מפני כול. היא היתה מדברת תמיד גבוהה בבטחון פנימי באמיתות משפטיה.
היא התהלכה את העלמות אשר בגילה, ובייחוד, את מעריציה הבחורים אשר סבוה מכל עברים, ותבט אליהם מגבוה. רבים ביקשו קרבתה והיא התרחקה מהם. רבים ביקשו את ידה והיא השיבה פניהם ריקם. “רחל היפה” היתה נקראה בפי הגברים והתהילה הזאת ביחד עם עוד תהילות ושבחים אשר שמעה, פעם בפעם, מפי רבים הרהיבוה וימלאוה גאון פנימי. אחרים קראו לה “רחל הגאיונה” וגם בגאוותה זאת התגאתה.
במלאת לה תשע עשרה שנה נתארשה לו. הוא מצא חן בעייה במראהו וטוב דעתו ובהליכותיו הנאות. ולו כהונה נכבדה באחד מבתי המסחר הגדולים ויקבל בשכרו מאה רובל לחודש. והיא זוכרת כי אחד מן הדברים אשר היטו אז את לבה אחריו היתה ההכרה כי לב רך וטוב לו והוא רפה-רוח ובעל מזג נעים, והיא תוכל למשול בו ולהטותו למשמעתה תמיד.
עתה כבר היכרה לדעת מה נתעב ונבער היה החפץ ההוא!…
ואמנם עוד בימים שבין האירושין והנישואין כבר החלה לפרש עליו את ממשלתה. חוט הנהגתה הזרה, אשר התעבת בקרב הימים ויהי לחבל עב השם מחנק לצוואר, כבר החל אז להיטוות. כבר החלה אז להתנכר לו וההתנכרות הזאת לא חדלה עד יום האחרון…
הוא היה מדבר באוזניה דברים נעימים, מלאים אהבה וחיבה, והיא שמעה אותם במנוחה ולא השיבה דבר. הוא הצהיל פניו אליה ומבטיו הפיקו חום ורגש והיא הביטה אליו בקור-רוח.
ברגע הזה עלה על זכרונה מחזה אחד מהימים ההם.
הדבר יה ביום השני. היא עמדה אז על יד החלון והוא עמד נשען על השולחן לא רחוק ממנה. פתאום ניגש אליה ויחבקה ואז התפרצה מזרועותיו ותצעד צעדים אחדים לאחור ותניע בראשה לשני עבריה ותקרא: “לא נאווה, יעקב!” ותבט אליו כמו בכעס, והיא ראתה אותו ופניו אדמו ויחוורו חליפות ויהי כנבוך, ומבוכתו נתנה שמחה רבה בלבה…
ובכל הימים ההם לא נתנתו להראות לה אותות חיבתו ותשב בחברתו כעלמה זרה לו. היא הכירה בו כי מתענה הוא בגלל ההנהגה הזאת כי נכספה וגם כלתה נפשו לאותות אהבתה. היא הכירה בו כי מטיל ספק הוא אף באהבתה אליו – ועינוייו אלה נעמו לאהבת עצמה וגאונה הפנימי. היא ראתה כי כאשר תוסיף להתרחק ממנו ולהיראות קרת-רוח בהליכותיה איתו כן תפרוץ תשוקתו אליה והאהבה תבער בלבו כאש – והמחזה הזה הרהיב את לבה ויענגה מאוד…כבר ראתה אז כי תחבולותיה מצליחות, כי שבתה את לבו כקוסמת, כי יכבדה ויעריצה מאוד וכי סר הוא למשמעתה – ודי היה אך רמז קל ומבט אחד להניאו מכל מעשה וחפץ… והיא היתה שבעת רצון.
ברגע הזה עלה על לבה זכר החתונה ואנחה חרישית התפרצה מעמקי לבה אז, ביום שמחתה לנבא לה, כי הקשר הזה ייפרד בקרב הימים ובאופן נורא כזה? ייפרד – ובכל-זאת לא יינתק כלה וחרצובותיה לא תיפתחנה כיום הזה… היא לא יכלה אז לראות מראשית אחרית. היא היתה אז שמחה בחלקה ומאושרה. פניה הפיקו אז זוהר וגיל וכל קרביה רנו בקירבה, ואולם אך הבט הביט הוא אליה וכרגע חלפו הזוהר והגיד מעל פניה ואיזו מנוחה שלמה, בלי כל תנועה והתרגשות, ריחפה על פניה וכל יצוריה כוסו בקרח…
וגם אחרי כן לא שינתה ההנהגה הזאת. ואם היו עיתים אשר לא הניאתו מהראות לה אותות חיבה ושעשועי עדנים – אבל היא… היא לא השיבה לו חיבה, היא לא חננה אותו אף במבט נעים וצחוק-חן. היא נסוגה אחור מכל אלה, כל הליכותיה איתו הביעו קרת-רוח, חוסר רגש ולב… והיא משלה בו, היא פנתה אליו תמיד בקרול מצווה, היא הביטה אליו כמו מגבוה, כמו עשתה איתו חסד גדול בתיתה ידה לו להיות לו לאשה…
איזה צללי זכרונות חלפו על פניה ותתאדם… מה נתעבה היא הנהגה כזאת!
והאם לא אהבה אותו? וגם לה לב ורגש… והוא היה טוב מראה ונחמד ונפשו מה עדינה ורכה! – אולם היא שמה מסווה על לבה…
גם האהבה המשותפת להילדים אשר ילדה לו לא שינתה את ההנהגה ההיא…
ההתנכרות אשר היתה בראשונה כעשויה, כמלאכותית, היתה בקרב הימים לטבעית, כמו לא תוכל היות אחרת.
היא ראתה יום יום את ענות-נפשו… היא ראתה אותו מפרפר בעינוייו… היא ראתה ומצחו מכוסה על פי רוב בענן עצבת ועיניו תפיצנה איזה מבטים עכורים ואפלים; היא ראתה את מחשבותיו המפוזרות והתועות וכל אלה נעמו לה – המחזות ההם אשר יקרעו עתה את לבה עינגוה אז מאוד…
איך יכלה אז להתאכזר ככה?… איך?…
האם לא יצדקו אלה הגברים הקוראים להאשה “נחש?”
האם לא נשכה את לבו יום יום?… האם לא הטילה בו את ארסה במסתרים, במחשך, בכל עת ועת?…
אכן יש אשר בעלות זכרונות העבר על לבה והנה כל קרביה ימלאו רגשי בוז ושאט נפש לה בעצמה ולכל בנות מינה… האשה – היופי, הרוך, הנועם, מלאך השלום והאהבה, שירת החיים! שקר תשקרו, משוררים ומליצים! האשה – יציר שפל, נחש, ארס, מלאך-המוות!…
זה לא כבר היתה קרואה אל חתונת אחד ממכריה, הוא היה שמח ועלז, פניו ונדנודי עפעפיו הפיקו רננה ואושר – והיא התבוננה אליו ועיניה הפיקו לעג מר: “שמח, בחור, בנחשך, אשר רכשת לך, שמח! והנה ימים באים ונהמת ויללת מעצמת הנשיכות…”
[ג] 🔗
ברגע הזה בא הילד לחדר המבשלות ויעמוד על יד אמו. הוא נשא את עיניו אליה ומבטיו הביעו איזו תחינה וכליון נפש. היא הושיבתהו על ברכיה ותאמצהו אל לבה בחום. מבטי הילד עוררו בקירבה זכרונות רבים… היא זכרה כי בשובו בערב מבית המסחר הביתה היה עמל ועייף ומבקש מנוחה; ובכל-זאת נהרו פניו ואיזה צחוק-רצון ריחף עליהם ומבטיו אשר העיף עליה הביעו חיבה עצומה, איזה צמאון נפש… אולם כעבור רגעים אחדים הועמו פניו, הצחוק חלף מעליהם ומבטיו הביעו מרירות ויאוש…
אומלל! הוא עבד כל היום, ויעמול וייעף, הוא שאף אחרי כן לפנים מאירים, לעיני יונים, למנוחת עדנים. ומה מצא בבית? מי קידם את פניו? מנוחת-אבן, פנים גאיונים, עיני נחש… הוא הביא לה לב מלא חום, חיבה ורגש; ואיזה לב נתנה לו תמורתו? לא את לבה הפנימי והטבעי, כי אם לב מזוייף, לב קר וחסר רגש…
היא ידעה כי במבט-מאיר אחד תשיב את נפשו, במלה נעימה אחת תחייהו, בהברת חיבה אחת תביאהו לגן-עדן – והיא לא עשתה כזאת… מדוע? למען תגדל אהבתו אליה… והאם לא הצחוק הוא? האם לא נוכחה כבר לדעת כי אוהב הוא אותה בנפשו? ומדוע לא הסתפקה באהבה העזה והעצומה ההיא? ומה חפצה עוד? עד כמה יכל לאהוב אותה עוד? עד כמה? כי ילחך עפר רגליה, כי יהיה לה, כאסקופה הנדרסת, כי יגווע לעיניה באהבתו? הוי, אגואיזם אוילי כזה!
מדי חשבה כזאת יחשוב לבה בכל פעם להתפוצץ… לולא ההתנכרות הארורה ההיא, לולא הגאון האווילי ההוא – כי עתה היו שניהם מאושרים ולאורך ימים… “אוי, אוי להאשה אשר לא תתנכר אל בעלה – היא תאבד חינה בעיניו ותהיה לו למרמס” – שקר! האמון והאהבה אשר היתה מראה לו היו מגדילים עוד את חנה בעיניו, הוא היה אוהב אותה עוד יותר. להשתרר? כי ייפול אפיים ארץ לפניה? – מה נאלח הוא חפץ כזה! היש מקום לשררות ועדות בחיי האהבה?
אגלי דמעה נראו בעפעפי עיניה… שתי דמעות ניצבו לפניה ברגע הזה… הוא ישב פעם אחת על ידה וידבר באוזניה דברים ערבים, דברי אהבה וחיבה, והיא ישבה דומם ובלי נוע. ובהטותו את ראשו ויאמר לנשק לה הניעה בראשה לאות מיאון ותקרא: “הנח לי!” ואז נראו שתי דמעות בעפעפיו… ואז היתה הפעם הראשונה אשר הקשיבה איזה קול-מוסר בקרב לבה ועינה הפיקו כמו בקשת-סליחה – אבל הקול הזה נדמה כרגע ועינה שבו להביט במנוחה וקרה. ואחרי כן, היא זוכרת, שמעה בפעם הראשונה תלונה יוצאת מפתחי פיו: “אמנם לא תאהביני, רחל!” – התלונה ההיא שרטה שרטת בנפשה ואיזה רגש חמלה התעורר בקירבה; אבל גאונה האווילי גירש כרגע את הרגש ההוא מקירבה וקצף לקח מקומו. היא הביטה אליו בזעם ותקרא בלעג: “אם, לפי דבריך, לא אאהבך – אות היא כי אינך שווה באהבתי” ואז ענה אותה קשות ומריבה עזה התלקחה ביניהם… אחרית המריבה היתה כי החלה לבכות בקול והוא התחנן לפניה כי תסלח לו על חטאת שפתיו…
הוא ביקש עוד סליחה מאיתה! אומלל!
– אמי! מה אוהבך! – קרא הילד פתאום ויישק לה.
היא הביטה אליו בחיבה ותעתר לו עתרת נשיקות. פניה נהרו מעט. לולא הילדים, כי עתה לא יכלה נשוא כובד חיים כאלה. אך המה ימתיקו לה מעט את חייה המרים, המה ישיבו את נפשה וישכיחוה, לעיתים את יגונה; אך פתאום הועמו פניה שנית. עיניה הפיקו כאב-לב פנימי… היא חשה בקירבה מוסר כליות נורא: היא התאכזרה גם כנגד הילדים. היא גזלה את אביהם מהם, את מגינם ומדריכם…מי ישים עתה עין עליהם? מי יחנכם?
– והיא שקועה כל הימים בענייני ה“פרנסה” והילדים יגדלו פרא בלי כל חינוך.
אתם אוהבים אותי, ילדיי הנעימים – חלפה מחשבה מרה בקירבה – ועליכם לשנוא אותי ולתעבני! עליכם לנקום ממי נקמת אביכם!
למחשבה הזו התנודדה.
והיא עוד הוסיפה לענותו – שבו מחשבותיה לייסרה – היא זרתה עוד מלח על פצעי לבו. היא עוד האירה פניה לאחרים… עמהם דיברה בחן ונעימות ותראה להם אותות ידידות וכבוד – היא לא חשבה, חלילה, מחשבה זרה;היא היתה נאמנה לבעלה ולחוקי המוסר; אבל היא עשתה כזאת למען עורר קנאה בלב אישה, ואמנם קנאה כזאת עוררה בלבו, והקנאה ההיא נעמה לה. “הקנאה מוסיפה עוד עצמה להאהבה” חשבה לה אז…
היא נאנחה… זכר האיש ההוא, לייבזון, עלה על לבה. הוא היה מקור אסונה… הוא היה רווק עשיר ואחד ממכרי יעקב. הוא החל לבקר בביתם, פעם בפעם, והיא התקרבה אליו מאוד, ויש אשר עברו שעות רבות והוא ישב בביתם ושניהם השתעו בנעימות ויצחקו בקלפים ואל יעקב לא שעתה כמעט. היא ראתה כי התקרבותה ללייבזון תצית אש קנאות בלב יעקב – והקנאה היא היתה לה לרצון…
קנאתו גברה מיום ליום ופעם אחת פרצה מקרבו בדברים, הוא איחר לבוא באחד הערבים הביתה.
– מדוע איחרת כה לבוא הערב? – שאלתהו בבואו.
– יען לא חפצתי להפריע אותך ואת לייבזון ממעשיכם!
מבול של חרפות המטירה עליו ברגע ההוא. אחרי כן פרץ קולה בבכי גדול.
אבל הפעם לא ביקש עוד סליחה מאיתה ונדם…
ומה עשתה היא לימים הבאים. השינתה את דרכה לטוב?… לא! קנאת אישה עוד הגדילה את המדורה. כמו להכעיסו ולהראות לו כי לא תיחת ממנו וכי היא הגברת גם לעצמה וגם לו, ועם זה להפיח באש אהבתו אליה עוד יותר, החלה להתקרב אל לייבזון עוד ביתר שאת, אם כי באמת לא הרגישה בלבה כל נטייה אליו ואף שמץ איזה רגש זר לא התעורר בקירבה.
אבל איך לא ראתה תוצאות הנהגה מסוכנת כזאת?…
באחד הערבים ביקשה יעקב לטייל איתו בחוץ והיא השיבה פניו ריקם. הוא הלך לו לבדו והיא נשארה בבית. כעבור חצי שעה בא לייבזון. היא קיבלה את פניו בידידות ובפנים מאירים. כשעה התמהמה בבית והמה השתעשעו יחדיו וישחקו יתלוצצו. אחרי כן אמרה לו, כי עליה ללכת לאחת ממכרותיה והוא הביע את חפצו ללוותה בדרכה.
המכרה גרה לא הרחק ממעונה, המה הלכו דרך רחוב אחד. ואחר נפרדה ממנו ותבוא לבית מכרתה.
שמה התמהמה כשלוש שעות.
ומה היו לה שלוש השעות ההן? עולם מלא, עולם חייה, נחרב אז…
היא שבה הביתה בשעת השתים עשרה בלילה – ומה השתוממה בראותה כי הוא איננו בבית.
היא פנתה אל השפחה בשאלה: ההיה פה יעקב?
– הוא היה פה ואחר הלך לו – ענתה השפחה במבוכה.
היא לטשה את עיניה למול השפחה בתימהון.
– לא אדע מה היה להאדון – קראה השפחה אחרי דומיית רגע ותגמגם בלשונה – הוא בא הביתה כעבור חצי שעה מעת לכת הגבירה וישאל איפה הגבירה?
– היא הלכה לה את לייבזון – עניתיו.
– מה? מה אמרת – גערה בשפחה בקצף.
השפחה החרישה.
– ומה אמר? הוסיפה לשאול את השפחה.
– הוא לא אמר מאומה – ענתה – אך בא אל האולם ויתהלך אחת הנה ואחת הנה, ואחר בא לחדר-המשכב ופתאם הקשבתי קול בכי. אנוכי נבהלתי מאוד ואתפרץ לחדר-המשכב, והנה האדון מחבק את הילדים ונושק להם ובוכה.
– אויה! – התפרץ קול פחדים מפיה.
השפחה הספיה לספר: מה להאדון? – שאלתיו.
– אין דבר! – ענני, וכרגע יצא מאת חדר-המשכב וילבש את אדרת-השער הטובה, אשר ילבש האדון ביום שבת ויום-טוב ויבוא עוד הפעם לחדר-המשכב ואנוכי הקשבתי קול נשיקות ואחר יצא מאת הבית.
עיניה חשכו וברכיה כשלו. ברוב כוח באה אל האולם ותצנח על הספה ותהי כהלומת רעם. אחרי כן התעודדה ותיגש אל ארון הבגדים ותפתחהו והנה כל בגדיו תלויים בארון מלבד האדרת הטובה, היא ניגשה אל המלתחה ותפתחה והנה כל כלי התכשיטין מונחים במקומם, אחד לא נפקד, גם השעון של זהב לא נפקד. היא פתחה את כיס הכסף. ביום ההוא היו מונחים שם שלושה שטרות בני מאה רובל והנה שטר אחד נפקד.
היא ספקה כפיה: “הוא נסע!”
מוחה חשב להתפוצץ לרסיסים. היא חפצה לדלוק אחריו – אבל לא ידעה אנא.
היא התבוננה עוד הפעם בכיסי-הכסף, תעודת-ההשלשה מאלף רובל המופקד בבית אוצר הממשלה לא נפקדה.
היא באה לחדר-המשכב, הילדים ישנו את שנתם.
היא ישבה על מיטתה ותצלול בים מחשבות… איזה סער התחולל אז בקירבה! איזה רגשות סערו בלבה! – היא קיוותה לרגעים, כי שוב ישוב בקרוב הביתה, כי אך ניסה להפחידה בזה ולאיים עליה, למען תשנה את הנהגתה לימים הבאים – ורגשי קצף התלקחו אז בקירבה: איך הרהיב בנפשו לעשות כזאת? הכהתל בילד יהתל בה? רגע החליטה כי בשובו הביתה תייסרהו בזעם על ההיתול הנורא הזה וגע הורה אותה גאונה הפנימי אחרת: בשובו תעשה את עצמה כאילו לא הצטערה כלל על הבריחה הזאת, כאילו אחת היא לה ואיום כזה לא יפחידה כלל וכלל – אבל פעם בפעם, נדחו הרגשות האלה מפני רגשות נוראים אחרים; פן עזב אותה לחלוטין? פן נסע לארץ אחרת?…
מה נורא היה לה הלילה ההוא, היא שכבה במיטה, אבל שנתה נדדה…
ובבוקר, היא זוכרת, שאלה אותה הילדה מלכה: “איפה האב?” והשאלה ההיא פלחה לבה כחץ. וכה עברו ימים אחדים ועקבותיו לא נודעו. כצל התהלכה ולא ידעה נפשה. היא התאמצה עוד להסתיר את הדבר מאחרים. כאשר שלחו מבית-המסחר לשאול: מדוע לא יבוא יעקב לבית-המסחר? ענתה: מעיר מולדתו הבהילוהו על ידי הטלגרף לבוא שמה, כי אביו חולה.
אך ביום השלישי נפתרה החידה. נושא האגרות הביא מכתב וחותם חוץ-לארץ עליו. היא פתחה אותו בידיים רועדות ועיניה חשכו למקרא:
"רחל!
בעת אשר יבוא המכתב הזה לידך ידוע תדעי כי הנני כבר מעבר לגבול. אנוכי עזבתי אותך ואת הילדים לנצח. יותר מחמש שנים סבלתי מידך ייסורי שאול. אנוכי אהבתיך בכל חושיי ורגשותיי – ואת שנאתיני. את עיניתיני באכזריות – ולאחרונה נתת את האהבה, אשר מנעת ממני תמיד, לאחר.
עתה כשל כוח סבלי. אהבתי נהפכה עתה לאיבה ניצחת. אנוכי אקום ממך את נקמת חיי המורעלים מידך לנצח.
לבי נשבר רק על הילדים – אך האלוהים הוא יודע עד כמה נלחמתי את רגשותיי, עד כי החלטתי בלבי החלטה נוראה כזאת, ואני אך איש ולא אל.
אקווה כי לא תייסרי את הילדים בגללי ורחם תרחמים כאם.
יעקב".
ובפעם אחת נשבר גאון לבה… ברגע אחד היתה לתולעת, לרמש: ברגע אחד נפקחו עיניה לראות נכוחה ותרא את רוע הנהגתה וסכלותה על כה – וחרטה עצומה אכלה את לבה באלפי פיות… מוקדי שאול נערכו אז בקירבה… לוא שב אז יעקב אליה, כי עתה נפלה אפיים ארץ לפניו ותבך ותתחנן לו, לסלוח לה על כול, על כול… היא היתה מתקנת את כל אשר עיוותה בחמש השנים ההן… היא היתה מגלה לו את לבה, היא היתה מסירה את המסווה מעליו ותפתח לפניו את מקור האהבה אשר בקירבה, ושאב ממנו אהבה וחיבה ואמון עד בלי קץ…
אבל הוא לא שב…
את המכתב ההוא לא ראתה עין זולתה – והוא חקוק בלבה, בדם ודמע…
ומאז קורא לה שם “העגונה”.
היא אולצה להיות למפרנסת הבית. היא עשתה לה חנות של בד ותהי לחנוונית.
היא יצאה מהדירה הרחבה והמהודרה ותבוא לגור פה… ותחל להמעיט את כל הוצאות הבית.
והיא עזובה ובודדה, גם אבותיה כבר מתו. אמה מתה עוד כשנתיים אחרי חתונתה ואביה כשנה אחרי כן.
אלי! האין די עוד? האם לא ייסרתני כבר כחטאותיי?
– אמי! רעב אני – התאונן הילד.
היא באה אל האולם ותצוו על השפחה להגיש את המאכלים.
היא ישבה אל השולחן ותחלק את המנות להילדים וארוחת הערב החלה – וזמן רב עוד הביטו עיניה נכחה בלי כל מטרה. המרק אשר לפניה כבר הצטנן והיא עוד לא טעמה ממנו…
“כן, בכל ליל שבת!”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.