השתרר איזה אי-בטחון, איזה יאוש, נוצר מצב קושמרי 1 מעיק ומדכא. מהפרובינציות היו מתקבלות ידיעות על אנשים מחוסרי-לחם ומחוסרי-אמצעי-קיום. בין לילה נעשו למיותרים, ליצורים, אשר שום בריה לא נרצה להם לא בעיר ולא בכפר. סולקו גם יושבי הערים הגדולות. הבתים והחנויות נלקחו מידי בעליהם. שבת המסחר, שכן לא היה במה לסחור וגם כל משלח-יד היה כרוך בסכנה. ביותר לקתה כותאיס. אחדים מן העשירים הספיקו להימלט עם רבם, החכם ראובן בראשם, לחוץ לארץ, לקושטא (הרב הזה מת בקושטא לפני ארבע שנים) 2. גם שליחי הרבי מלובוויץ נמלטו אחד אחד באשר נמלטו וככה נשארה העדה דווייה וסחופה, ריקה גם בחומר וגם ברוח עם יאוש מר בלב. נוסף להמצב הקשה, פרצה שם דלקה שנשרפו יותר משלוש מאות בתים והמצב נעשה יותר כבד.
עם התרופפות יסודי החיים החומריים התרופפו גם יסודי החיים הרוחניים, החינוך והמוסר. בתי-הספר, שהיו קימים, בצורה רצוייה או לא רצוייה אחת, היא בכל זאת אש היהדות הבהבה שמה, נסגרו ובתי-ספר אחרים לא נפתחו לילדי היהודים 3. הממשלה הסתפקה בבתי-ספר כלליים, היהודים לא נהו אחרי בתי-ספר אלה ובאופן כזה רוב הילדים נשארו מחוץ לכל חינוך. לדאגה ראשית נהפכה המלחמה על פת לחם, מלחמת החיים היומיומיים. ילדים, שנועדו לתורה ולחכמה, הושלכו על ידי לחץ החיים אל הרחוב להתעסק בתגרנות, למכור סיגריות, שרוכי-נעל וכדומה (מסחר הפעוטים נעשה יותר “רציונאלי” ופחות מורגש לעין). סטודנטים הזניחו את שעוריהם והרצאותיהם והתלבטו ברחוב, התעשקו בספקולציה חשאית, במכירת “וליוטה” ועוד מיני דברים אסורים וכרוכים בסכנה. כל זה הביא לידי דימורליזציה גמורה, זלזול, הפקרות והזנחה לא רק בענינים לאומיים, אלא גם בצרכים רוחניים אלמנטריים, שכל בן אדם תרבותי אינו יכול להתקיים בלתם. בו בזמן התחילה ההתקפה גם על הדת, נסגרו בתי-כנסיות בכמה ערים ועיירות, התחילו לגרש את הנשמה היהודית מפינה יחידה זו שנשארה לה בימי ענייה ומרודה. ואנחנו היינו מסתכלים בכל זה ועינינו רואות וכלות.
בימים ההם עבר גם הרב דוד באַזוֹב מאוני לטיפליס. הוא נתקבל לרב ועדת יהודי צחינוואלי בטיפליס. בואו עודד אותנו קצת ושוב התעורר בנו הרצון לגשת לעבודה, לצאת אל העם ולהפריע את הדומיה. לא יכולנו להשלים עם המצב. היהדות הגרוזית הלא זה רק התחילה להתעורר, לצעוד את צעדיה הראשונים בחייה הצבוריים והתרבותיים וככה פתאם להפסיק, להציג נקודה ולעזוב ביד הגורל – עם כל זה לא יכולנו להשלים, ואף כי הצעד היה מסוכן, בכל זאת חשנו בצורך לנסות.
קראנו לאסיפה חשאית של איזה חברים ידועים ובטוחים, הרכבנו ועדה אינציאטיבית לנסות דבר אל הממשלה על דבר ייסוד חברה תרבותית, שעליה יהיה רק להתעסק בענינים “תרבותיים טהורים”, רחוקים מכל פוליטיקה ושמטרתה היחידה תהיה רק להפיץ השכלה ותרבות בין יהודי גרוזיה. הוועדה עיבדה תקנון בתוכנית של שיעורי ערב לגדולים, סידור הרצאות. נשפים, בתי-מקרא ועוד. את החברה קראנו בשם “תרבות” והגשנו את התקנון לקומיסאר ההשכלה לאישור וביארנו לו בעל-פה מה המריצנו לכך: המצב התרבותי, השפל של היהדות הגרוזית והעזובה הרבה השוררת בחיים הרוחניים, שצריך לשים לה קץ.
הקומיסר להשכלה שמע בתשומת לב את הרצאתנו, קיבל ברצון את התקנון ונתן בלבנו התקווה, שחברה המציגה לה מטרות כאלה תאושר. אולם… עברו שבועות וחודשים. אנחנו שמרנו את דלתי משרדו בכל יום שלישי וששי (ימי הקבלה לדורשיו), אבל תשובה לא היתה, הוא דחה, השתמט ולא עלה בידינו לפגוש אותו. סוף סוף קצה נפשנו בצפיית-שוא. רצינו לדעת את האמת ולוא גם שלילית, אבל לדעת אותה מפיו ולכן החלטנו להיפגש אתו איך שיהיה. פעם נפגשנו אתו בפרוזדור משרדו. הוא היה מוכרח להתעכב. גם הוא הבין, שסתם להשתמט, לדחות, לא היה אפשר עוד וקיבל אותנו במשרדו. היינו שניים, אני והר' באזוב, אז אמר לנו ישר ובגלוי, שכל העיכוב בא, מפני שיש לו “ידיעות”, שזו תהיה חברה ציונית, המתארגנים תחת “הפירמה” הזאת.
אנחנו השתדלנו לפזר את חששותיו והידיעות הכוזבות שהגיעו לידו. אז הוא אמר לנו, שאם יערבו בדבר שני קומוניסטים ידועים, אז מוכן הוא לאשר. הדבר הזה לא היה קשה לנו. היו הרבה קומוניסטים ידועים מן המכרים, שהתייחסו באהדה למטרתנו זו. וככה אחרי עמל של ארבעה-חמישה חודשים, התלבטויות ועינויים של “לך ושוב”, עלה בידינו להוציא את התקנון מהמשרד של קומיסר להשכלה עם הכתוב על ראשו “אני מאשר” – ואנחנו צוהלים ושמחים. השגנו את מבוקשנו ומעתה נוכל “לצאת אל הצבור” להרים את קולנו ולעבוד את עבודתנו, לפחות, עבודה תרבותית, באופן ליגלי. הקומיסריון להשכלה אמרו לנו, שעד שניגש לעבודה צריכים אנחנו להמציא את התקנון להקומיסריון לענינים פנימיים, ולרשום אותו בתור מוסד.
את זה חשבנו לדבר קל מאד. לאחר שהתגברנו על המעצור הראשי וכלל לא עלה על דעתנו, שאחרי שעברנו את הים הגדול (קומיסריון ההשכלה), דווקא בנחל קטן זה (ככה ראינו את ההרשמה בקומיסריון לענינים פנימיים) היתה צפויה טביעה למפעלנו. את התקנון מסרנו למקום הנזכר. עבר שבוע, שבועיים, חודש. בכל יום ויום היינו באים, חוקרים, דורשים בדבר ותמיד היינו מקבלים תשובה “בעוד יום-יומיים”. היו שולחים אותנו ממשרד למשרד, ממזכיר למזכיר ולבסיף כשדרשנו ב“תוקף”, קיבלנו מענה, שהתקנון נמצא בצ’קה 4 לחקירה ושם מעכבים ואם רצוננו לדחוף את הענין אז נפנה ישר שמה, והיות וידענו את “המוסד” הזה ועד כמה מן ה“עונג” היה לעשות “עסקים” עמו וביחוד כשרמזו לנו אחדים מן המכרים בהחוג ההוא, ש“נהיה קצת זהירים ואל נבלבל יותר מדי את המוח”, חדלנו. וככה נקבר העניין, שעמל כה רב הושקע בו ותקוות כה גדולות תלינו עליו.
“תפשת מרובה לא תפשת”, אמרנו. אולי לא עלה בידינו ליסד חברה זו, שתתפשט על הרבה דברים וצריך לנסות במועט, בהוצאת אורגן, שישמש לכמה ענינים הצבוריים ולצרכי החיים של היהדות הגרוזית. משם נודיע להממשלה והעם אשר בתוכו היא יושבת על צרכיו וסבלותיו של הצבור היהודי בגרוזיה וגם מבפנים ישמש כוח מעודד ומעורר. באופן כזה אחרי השתדלות מרובה והשפעה על חוגים ידועים מן הממשלה הושג הרשיון להוציא עתון בהשפה הגרוזית בשם “מכבי”. מוקדש לעניני היהודים והיהדות בגרוזיה. העתון היה צריך להיות בזמן הראשון דו-שבועון ועריכתו הראשית נמסרה לי. סביבו התרכזו כל החברים הציונים, הכואבים כאב עמם והדואגים לגורלו: הר' דוד באזוב, בנו הרצל באזוב, צעיר חשוב מאד, בעל כשרון ובעל מרץ, אשר ניסה את כחו גם בהספרות הגרוזית ועשה התחלה יפה בשירתה על נושאים יהודים, סטודנטים: יוסף מושיאשבילי, מיכאל תאַודידשווילי ועוד ועוד חברים, שניגשו אל הענין במרץ והשתתפו בו בחומר וברוח. כך עלה בידנו להוציא את העתון בפורמאט גדול ובהידור רב.
כן העתון יצא לאור עולם, אבל קצרים היו ימיו. בעודו באיבו נקטף ורק שלושה גיליונות הספיקו לראות אור עולם.
ובכן, האם ראוי לדבר על עתון, שרק שלושה גיליונות יצאו ממנו בסך הכל? האם ראוי שיוצג לו ציון בזה? אמנם, כשהשנים כתיקונן בתנאים נורמלים, כש“הכל הולך למישרים”, אולי אין ערך ל“הברקות” כאלה. אבל יש זמנים, תקופות ידועות ותנאי-חיים ידועים, שכל מאורע קל ייחשב למאורע צבורי חשוב ובעל ערך הסטורי, ביחוד בחיי צבור שלא היו עשירים כל כך במאורעות ממין זה, להוציא עתון בלתי קומוניסטי, בצבע לאומי וגם מתנגד להלך רוח המשטר השורר – היה זה מעשה נועז ורבים התפלאו על זה. העתון עורר התלהבות גדולה בחוגי הצבור וביחוד בחוג הנוער, והוכיח שאחרי כל זאת לא כבה הזיק האחרון של האהבה והחיבה לדבר לאומי וצבורי. ביחוד עוררו התענינות הידיעות מארץ ישראל, שהיינו מבליעים בין השורות בתוך שאר הידיעות. נתארגנה חבורה שלימה של אנשים, חובבים, אשר הטילו על עצמם מס חדשי לתמיכת העתון והבטיחו את קיומו החמרי. גם הרחוב היהודי פגשנו בסימפטיה מרובה וכדי לתמוך בו היו כאלה ששילמו בעד גיליון פי עשר, פי עשרים משוויו (המחיר היה 10 קאפ'), וכך היינו בטוחים שהעתון יתקיים וישמש במה לצרכי החיים וענייני הצבור היהודי הגרוזי.
אולם הממשלה חשבה אחרת. כנראה גם היא ניהלה אתנו איזה “משחק”, לראות מה יהיה באחריתנו. כל גיליון וגיליון היה צריך לעבור שבעה מדורי גיהנום עד אשר הציץ אל הרחוב. מלבד המבקר הממשלתי היינו צריכים להמציא לצ’קה לשם רשיון מיוחד לפירסום הגיליון. מחיקות ותיקונים היו בו הרבה. המבקר הממשלתי היה אדם לא רע וגם מבין בעניני ספרות (דבר יקר לרוב בין העובדים הסוביטים), אבל כנראה אימת משרתו היתה מוטלת עליו למדי והיה זהיר מאד שלא ייכשל. הוא היה אדוק מאד ולכן היה מצווה, שאת הגיליון נמציא לו אל ביתו הפרטי וזה דווקא היה נוח לנו. הוא היה שב אל ביתו עייף ויגע מעבודתו ובאופן כזה היה עושה את מעשהו בחיפזון ולא דקדק כל כך, ביחוד אחרי שסידרנו ככה (את הגיליון היינו מביאים אליו אני והרצל באזוב), שאנו היינו מקריאים לפניו ולפעמים דולגים על אילו פראזות וביטויים, או מבליעים בנעימה דברים שרצינו להבליע אותם. ככה יצאו הגיליון הראשון והשני. אבל בשל הגיליון השלישי כבר פגש אותנו בפנים אחרות.
כנראה רמזו לו מגבוה על שהוא מתרפה במלאכתו ובעתון מתגנבים ב“קונטראבנדא” 5דברים שאינם לרצון להם. לכן לא האמין עוד לנו, שאנחנו נקריא לפניו והוא לקח בעצמו את הגיליון והתחיל לקרוא בו. ופה לא אוכל שלא לציין מאורע קל, אבל מענין, שאירע באותו מעמד. זה היה גיליון של פורים והחלק הספרותי תפס בו מקום הגון. היו שירים מעינינא דיומא. המבקר קורא את הגליון והגיע אל שיר אחד משלי והנה פתאם הוא קופץ ממקומו כאילו הכישו נחש. “מה זה, איך מלאך לבך להכניס חרוז כזה?” והראה לי באצבעו על המקום שבו בין שאר הדברים היה מחורז שם “אנטיוק אפיפן” עם אחשורוש' והמן ושאר שונאי ישראל, תחילה לא הבנתי ואמרתי לו מפלא “ומה בכך? זה היה שמו של צורר-יהודים ידוע בהיסטוריה ישראלית, שבמקרה השתמשתי בשמו לשם חרוז”. “אבל יודע אתה” אמר לי, “שאפיפן הוא שמו הפרטי של יושב ראש הצ’קא הגרוזית?” לזה לא פיללתי גם אני ואחרי פיקפוק קל אמרתי לו: יודע אני, ששם משפחתו קואנטאלייני, אבל ששמו אפיפן, את זה לא ידעתי (הוא נתמנה מחדש ושמו הפרטי לא היה ידוע כל כך). ומובן, שפה אין הכוונה עליו כלל וכלל, שהוא אינו שונא ישראל ולא עשה שום רעה כשהוא לעצמו ליהודים. אבל יודע אתה, אמר לי, שבעד חרוז שכזה יכולים “להושיב” קשה? לכן עליך להוציא החרוז מיד. אני עמדתי על שלי, הסברתי לו, שזה בכלל קטנות ואין לחשוש לרמזים כאלה והחרוז הולם את הענין וכל השיר יתקלקל לגמרי וכו' וכו'. סוף סוף הכרעתיו ולא מחק ואיכשהו יצא הגיליון השלישי.
כן, הגיליון יצא ולמחרת היום והנה ב“הפוליטביורו” (הלשכה המדינית) מזמינים את חברי המערכת. מנהל הלשכה היה גרוזי מכותאיס, ו. באַחטאַדזֵה, איש אשר הכיר את היהודים ואת חייהם והוא ניהל את החקירה.
הוא: הכיון של עתונכם אינו רצוי לנו.
אנחנו: מה עוול מצאתם בו?
הוא: קודם כל השם “מכבי”. זהו שם לאומי-שוביניסטי ועליכם לשנות אותו בשם אחר, לקרוא אותו למשל “הפועל היהודי”. ושנית, במערכת צריך שיימצא גם חבר אחד מהמפלגה הקומוניסטית.
אנחנו: לכתחילה אין לנו נגד השם “הפועל היהודי” כלום, יכולנו לקרוא לו גם בשם זה. אבל עכשיו כשהעתון התחיל לצאת בשם זה ואתם אישרתם אותו אין אנו מוצאים שום סיבה לשנותו, ביחוד, שהשם “מכבי” אינו שם “לאומי-שוביניסטי”, כמו שאתם חושבים. אמנם, זה הוא שמו של גבור לאומי היסטורי, אבל גם “מהפכן” ומשחרר את עמו מן העריצות ושיעבוד היוונים. גם השם “הפועל היהודי” אינו מתאים לעתוננו, מפני שהוא מכוון אל כל שדרות הצבור ולאו דווקא אל הפועל היהודי, שלעת עתה הם מעטים בתוכנו, ובנוגע להצעה השניה אין לנו מה להתנגד. אין לנו “סודות מהחדר” והעתון שלנו פתוח לכל הזרמים והדעות על יסוד חופש הויכוח. אבל יחד עם זה הננו מצהירים, שנשאר נאמנים להעיקרים שלנו, להרוח העברית והתרבות העברית ונתנגד בכל כוחנו לכוון ההתבוללות ולטשטוש הצורה היהודית.
החקירה והויכוח התנהלו ברוח זו, לבסוף אמר לנו, שההצעות האלה נמסרו לו מהמפלגה על מנת למסרן לנו והוא ימסור את דעתנו לה ויודיע בבוא העת את החלטת המפלגה על זה. לעת-עתה יכולים אנו להמשיך את הוצאת העתון.
אולם הרושם שנתקבל היה, כי כבר חורשים רעה על העתון וימיו לא יימשכו. אז החילונו לפנות בנידון זה אל ראש הממשלה הזאקאוקזית מ' אוֹרחלשווילי, אשר היה ידוע לנו, שהוא מתענין פחות או יותר בשאלת היהודים הגרוזים. הלכנו אליו, אני והר' באזוב, נתקבלנו אצלו לראיון והרצינו לפניו את כל הענין. הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, שמע בתשומת לב את דברינו, הביע את שביעות רצונו מן העתון שלנו ונראה היה, שקרא את כל הגיליונות בשים לב. אמר לנו, שחשובים בעיניו ביחוד המכתבים והקורספונדנציות מן הפרובינציה וכן יעץ לנו שנרחיב את המדור הזה יותר ויותר ונפיץ אור בהיר על המצב הכלכלי והרוחני של ההמונים היושבים בכפרים ובעיירות קטנות. אף הודה, שהיהודים המה הסובלים הראשונים מהשינויים במבנה הכלכלי של המדינה והוא עצמו מכיר יהודים אחדים בפרובינציות (הוא רופא לפי מקצועו), שעד היום היו חיים מרוכלות והתפרנסו איכשהו ומעתה נשבר מטה לחמם ונידלדלו לגמרי. כל זה מחייב לעמוד ברצינות על שאלה זו ולחפש אחרי פתרון למצב. ומאוד יהיה מרוצה אם נבוא לעזרתו בדבר זה ונַראה על הדרכים, אשר בהם אפשר יהיה לעשות דבר מה לטובת הצבור הזה. ולבסוף הבטיח אותנו, שהעתון לא ייסגר ולא יהיה מי שיעיז לעשות כדבר הזה.
יצאנו מראיון חשוב זה שקטים ובטוחים לאחר ששמענו דברים כאלה והבנה כזו מצד ראש הממשלה, מאיש אחראי ו“בעל משקל” כזה. החומר להוצאת הגיליון הרביעי היה הולך ונסדר בדפוס כשנתקבלה פקודה מהלשכה המדינית, שעל העתון “מכבי” להיסגר.
וראש הממשלה? והבטחותיו? האם היתה פה אשלייה? צביעות? קשה להגיד זאת. דבריו היו יותר מדי גלויים ונאמרו בתום לב ובהשתתפות, אלא שבמשטר הסוביטי הכל נעשה ב“גזרה עילאה” גזרת המפלגה והכל מצווים ועומדים לקיים את גזירתה. אבל אם ככה ואם ככה אנחנו באנו לידי הכרה, שבתנאים אלה ותחת שלטון זה אין שום אפשרות של עבודה צבורית ותרבותית מחוץ להמפלגה השלטת והיחוד לעבר “שדה בור”, חומר גלמי לא נעבד כהצבור היהודי הגרוזי, שאת הכל צריך לדחוף בכוח ובמאמצים גדולים, לזעזע אותם כדי לעורר את תשומת לבו של הצבור. נוכחנו, שאין טעם והגיון לפעולתנו, שכל זה הוא משחק, משחק מסוכן מאד, משחק עם אש, שסוף סוף אפשר להיכוות בה באופן קשה ולא בכל יום מתרחש ניסא… ובכן מה עלינו לעשות?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.