פורסם ב-“דבר”, 27 באפריל 1959

זכוּר לכול הרוגז והצער שעורר בקרב הוגי-הדעות ואנשי-רוח יהודיים השקפותיו של ההיסטוריון הבריטי הנודע, ארנולד טוינבי, על היהדות, היהודים וישראל. ודאי לא יִיחסו לו שנאה עיוורת, אך נדהמו לעיוורונו הרוחני ולמסקנותיו הפסלניות-הקטלניות. אכן, זר לא יבין…

והנה, לפי שקראנו ב“גואיש כרוניקל” הלונדוני, חל מפנה בדעותיו של איש המדע האנגלי. אפשר בהשפעת הביקורת המרובה שנמתחה עליו, שהוכיחה את חוסר הבנתו ובקיאוּתו בנושא הייחוּדי-הסגולי הזה (שאגב, גם אנשי-רוּח יהודים לא מעטים אינם יורדים לסוף משמעותו…). במחקריו הוא טוען, כידוע, שאין היהודים עוד אוּמה, אלא שריד עבר וציביליזציה קדוּמה, שהם אגרסיביים וחסרי-סבלנות! היהדות מתעלמת מן המציאוּת החיה, והיא כוּלה נהִייָה אל העבר הקדום מזה ואל העתיד המשיחי מזה… ואף תקוּמתה של מדינת ישראל אין בה ברכה וכו'.

והנה נשמע זה מקרוב נאומו (הוא עצמו נעדר מחמת מחלה) בסימפוזיון מטעם הקונגרס היהודי בלונדון בשאלה: “היש עתיד ליהודי התפוצות?”.

ומפתיע הדבר, שעתה מטעים טוינבי, כי אדרבא, רצוי וחשוב הדבר שיהודֵי התפוצות יישארו יהודים, לפי שהם מייצגיהָ של היהדות האוטנטית (בניגוד לנצרות ולאיסלם) ועליהם להיות מפיציהָ בעולם. והפצתה – היא שתביא לפתרון בעיית היחסים בין היהודים לבין העולם… אשר למדינת ישראל הוא העלה את החשש הישן-נושן של “הנאמנות הכפולה”, כביכול. קיוּמן של התפוצות תנאי הוא לקיומה של מדינת ישראל, ולהיפך, - ובכלל קשה לתאר קיומו של העולם בלי היהודים והיהדות…

הנה כי כן, נתגלגל טוינבי מביטול וסילוף היהדות – לרעיון ה“תעודה”… ככתוב: לתקן עודם במלכות שדי.

הנוכחים המופתעים באותו דיון השיבו לטוינבי. ססיל רוט, למשל העיר, שדבריו החדשים נשמעו משל באו מפיו של גֵר; ודר' אביגדור גולדשמיד הפריך את חשש “הנאמנות הכפולה”. חלקוּ עליו גם אחרים, לרבות לא-יהודים, כא. בלכנר מאוניברסיטת קמברידג‘, הסבור, שעִם ביצורה של מדינת ישראל היא לא תהא תלויה עוד בתפוצות. הוא שלל, אגב, גם את דעתו של פרופ’ היימן לוי, הקומוניסט הבריטי שהתאכזב, כי שוויון-הזכויות יביא לביטול היהודים כעם ולטמיעתם – שהיא טענה קומוניסטית קלאסית (לנין אמר שהציונות קיימת בזכות האנטישמיות; פליכנוב קבע שאנשי ה“בונד” הם ציונים הפוחדים ממחלת הים.) והמלומד הלא יהודי מסביר למשכיל היהודי המתבולל:

“שווי-זכויות עשוי לעורר כוחות יצירה באומה בעלת-כושר חיים הנאמנה ליעוד רוחני משלה. על כן נודעת כיום חשיבות כה מכרעת לציונות – ממשיך הוא – כחיץ נגד התבוללות וטמיעה. ומדינת ישראל היא גורם המקיים את היהודים ביהדותם, בייחוד לאחר החלשת כוחה של הדת”.

סופר לא יהודי אחר, רוז’אר פּאַווי , אף סבור, שהיהדות צריכה לפתוח את שעריה לפני גֵרים… להפיץ את יסודות התורה (לרבות המילה) בין אומות העולם, ולהיות לכוח רוחני משפיע כפי שהיתה בזמן שכבשה את לב הכוזרים…

לא נכניס ראשנו ב“פולמוס טוינבי” על שולליו ומחיביו של הוגה-הדעות האנגלי, ואך נעיר, שאין ספק בדבר כי את משמעותן הרוחנית והתרבותית של היהדות כעם הוא לא תפס. ואתה נזכר במארכס, ובקאוטסקי (“היהדות היא חזיון ריאקציוני, היהודי – מהפכן”) ועוד ועוד, ובקיצור" “וזר לא יבין”.

מדוע קרוייה הלשון העברית “לשון הקודש”?    🔗

החוקר ד“ר ש. פדרבוש, מפעילי הקונגרס היהודי העולמי וההסתדרות העברית העולמית, טוען ב”הדואר", שאין תכנית להקנות ידיעת 500 מלים עבריות מניחה את הדעת. בגולה, אין “העברית הבסיסית” עשויה לעורר עניין להמשך השתלמות בלשון והרגשת טעמה ויופייה. הוא מצטט את אימרתו של הֶרדֶר, שכדאי לו לאדם ללמוד עשר שנים עברית, כדי שיהא מוכשר לספוג את הדרוֹ של הפרק הנפלא “ברכי נפשי”.

והוא מביא את המחלוקת הידוּעה סביב השם “לשון הקודש”: הרמב“ם חשב, כי הסיבה היא, שאין בעברית מוּנחים למושגים גסים ומיניים. אולם הרמב”ן חולק עליו, ומראה שגם בעברית יש שמות לכיעור ומיאוס. אולם היא זכתה לשם “לשון הקודש” משום היצירות הנצחיות שנוצרו בה, משום שהיא שפת כתבי-הקודש, התורה, הנבואה, וחכמי ישראל. אם כך ואם כך, טובה גם “עברית בסיסית”, בתנאי שלא תישכח ותשמש מפתח לאוצרות הבלתי-נדלים של תרבות ישראל…".

חשבון עולמו של החינוך היהודי באמריקה    🔗

חשבון-נפש קולע, אפשר מן המעמיקים ביותר, למעמדו של החינוך היהודי באמריקה ובקנדה עושה העיתונאי היהודי המעוּלה והוותיק ב“טאָג” דוד איידלסברג.

בסיפוק רב קיבל הציבור היהודי את הידיעה ש-60% ומעלה מכלל נבחני הבגרות בניו-יורק שזכו בפרס – היו יהודים; אחוז העולה כפליים על אחוז היהודי בכרך זה. נוסף על כך נתברר, ששני התלמידים המעוּלים ביותר בכל מדינת ניו-יורק יהודים הם.

בכלל המצטיינים – למעלה ממאה תלמידים ותלמידות, חניכי בתי-הספר התיכוניים (היי-סקול) שליד הישיבות נוסח אמריקה, היינו, תלמידים שקיבלו גם חינוך והשכלה יהודית ממש.

ואף-על-פי-כן – מציין הכותב – אין שמחתנו מלאה. לפי שהחשבון האמיתי אינו באחוז היהודים המצטיינים בהשכלתם ובחריפוּתם בכלל האוכלוסיה, אלא באוכלוסיה היהודית דוקא. ומתברר, שרק 25% מילדי היהודים מקבלים חינוך יהודי “בכל צורה שהיא”. מתעוררת, אפוא, שאלה כפולה: מה יהא על 75% הנותרים, והאם גם המצטיינים מתוך ה-25% - כשרונותיהם יהיו לברכה לעם ולתרבותו?

ללבו של הכותב קרוב החינוך התורני, והוא מודה בהישגיו הגדולים מאוד (לעומת העבר). הוא מונה 264 “ישיבות קטנות” ב-24 מדינות (כולל קנדה) ו-84 קהילות, הכוללות 50 אלף תלמידים ותלמידות. וכל זה, מלבד הישיבות הגדולות, הישיבה-יוניברסיטי וכו'. פירוש הדבר, בלשונו, מהפכה רוחנית ברבבות בתים יהודיים. ומניסיוני נוכחתי – מציין הוא – שהבנים האלה מחנכים את הוריהם ומהדקים את זיקתם לעם. הוא מכנה חזיון זה “נס”. וב“הדואר” קראנו זעקות רבות על מחסור חמור בכוחות-הוראה עבריים, ילידי אמריקה.

ואולם, אין הוא יכול להסיח דעתו מעשרות הערים והקהילות בעשרים וחמש ממדינות אמריקה, שהן שממה מבחינת החינוך היהודי, והוא קורא אותן “ערים נידחות”. שלושה רבעים ממניין ילדי היהודים גדלים ללא ידיעת צורת אות עברית.

ואכן, אין ספק שיש התעוררות לאומית רבה, המחפשת לעצמה צורות ביטוי וסיגול שונות למציאות החדשה. גם אלה שהאנגלית היא בית גידולם, לא הכרח וגזירה היא שיהיו לתמיד מרוחקים מתרבות עמם בלשונו. ואולם, חשבון-אמת בדין שיעמיד זה מול זה – את הישגי התלמידים היהודים המצטיינים, את מערכת החינוך היהודית המגוונת והמעוּנפת, השלמה והחלקית, בשלוש לשונותיה (עברית, יידיש ואנגלית) – ולעוּמתו את החלל הגדול בשדה החינוך של הדור השלישי והרביעי, שמילויו הוא, אולי, יעודה המרכזי של היהדות הלאומית חפצת-החיים.

ודומה, שהשעה כשרה לכך. אין לך קיבוץ יהודי בעולם, שאין ניכרים בו אותות ההתעוררות והכמיהה והחיפושים אחר שיבת ציון רוחנית-תרבותית. ויִקצר המצע למנותם.

הובטח המשך קיומו של “פאָרווערטס”    🔗

“פאָרווערטס” – גדול עיתוני היהודים בעולם, המופיע למעלה מחמישים שנה, משבר כספי חמוּר פקדוֹ בחדשים האחרונים. בשעתו עמדנו, לרגל יובלו, על שליחותו של העיתון, לרגל יובלו, על שליחותו של העיתון, התפתחותו והתקרבותו למדינת ישראל, לציונות, לתנועת הפועלים החלוצית, ועל מלחמתו בקומוניזם בכלל ובגילוייו ברחוב היהודי בפרט.

עתה הודיעה הנהלת “פאּרווערטס”, כי הסכנה לסגירת העיתון חלפה כליל. המשבר נגרם בעיקר, מחמת ההוצאות הגדולות, והוא פקד עיתונים רבים באמריקה, בעיקר לא-אנגליים. הריבוי הזעיר של הקוראים לא איזן את ההוצאות הגדולות (מחירי הנייר, הדפסה, הובלה, שכר עובדים וכו'). גם חסכונותיו של העיתון נצטמצמו והלכו.

והנה פתח “פאָרווערטס” במערכת קימוצים. סגר את סניפו בשיקאגו וצימצם סניפים אחרים (שקוימו, בעיקר, לצרכי המוסדות והאירגונים המקומיים, האיגודים המקצועיים, פעולות תרבות, עזרה לישראל), קיצץ בשכר עובדיו (שהיה כל השנים גבוה מזה של עובדי שאר העיתונים) ובייחוד בדרגות הגבוהות. הדבר הושג לאחר מו"מ ממושך עם האיגוד המקצועי, ובזמן שהמגמה הכללית באמריקה – נוכח ההתייקרות הגוברת – היא להעלאַת שכר.

הנהלת “פאָרווערטס” מוסיפה ומסבירה שאין העיתון מוּצא לאור לשם רווחים ואין הוא קניינם של בעלים פרטיים. הוא נוסד לשם עמידה על משמר ענייניהם של המוני העם ושמר אמונים למטרתו. בשנים בהן צבר רווחים הוא חילקם למטרות תרבות וסעד. לאחר חורבן יהדות אירופה ותקומת ישראל – קמו מוסדות חדשים וצרכים חדשים, והעיתון עומד לימינם, והכול מודים שהוא ממלא שליחוּת לאומית נאמנה ונכבדה.

הבטחת המשך קיומו של העיתון רב-הזכויות ורב-ההשפעה היא בשורה גדולה – ליהודים באמריקה, בישראל ובתפוצות.